השבועון שלנו הוא “עתון יהודי”.

אנו לוקחים את המלה הזאת, הנדרשת לגנאי, ורוצים לעשותה לכנוי של כבוד.

“העולם” הוא עתונם של היהודים. של איזה יהודים? כלום של החזקים, שיש להם עוזרים בלעדי זאת? לא, לא, הם אינם צריכים לתמיכה.

“העולם” הוא עתונם של העניים, החלשים, הצעירים וגם של אלה אשר שבו אל עמם, מבלי שנמצאו בעצמם במצב של דחק. אל יעיז מי שהוא להגיד, כי אנו מכניסים את שנאת המפלגות אל היהדות, בעמדנו להגין על החלשים שבאחינו. בקרב מחננו יש די אנשים, שאינם לא “פרולטריים” ולא מהרסים או ריקים ופוחזים. הענין, שאנחנו מסורים אליו, הוא גדול ויפה, מפעל של שלום, פתרון של פשרה לשאלת היהודים. רעיון, שיש בכחו להלהיב לבותיהם של נדיבי-אדם – יהיו אלה נוצרים, מושלמנים או ישראלים.

רוצים אנו, אם נשתמש במלים שכבר נודעים היטב למאהבינו:

ליצור מולדת בטוחה עפ"י משפטי העמים בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מושבותיהם. ואף אם עינינו נשואות למטרה רחוקה, אין אנו רשאים בכל זאת ואין אנו חושבים להעלים עין ממצב היהודים בהוה. “העולם” יהיה לעם היהודי למגן ולכלי-זיין, כלי-זיין נקי. נגד מי? נגד שונאיו – בלי הבדל הדת.

ואל נא ידמו, כי נשפיל לרדת אל שפת ההמון, או כי נפאר הכל מה שהיהודים עושים או אינם עושים. בקרת-עצמית ישרה ורצינית תביא בהכרח תועלת להיהדות, ובבקרת כזו אנו רוצים לעסוק, אם גם יתאוננו אחדים מרה על אשר תבא “לעת כזאת”.

אחת התוצאות היותר קשות של האנטישמיות היתה, כי “לעת כזאת” לא היו נפרעים מבני-אדם ידועים. מה שספרו צוררי-היהודים בגנותם של אלה, נחשב להפרזה מגונה, והיהודים הישרים ראו חובה לעצמם לעבור על הכל בשתיקה. ולפיכך אפשר היה, שמתנגדינו עשו אותנו אחראים בעד מעשי-הנבלה של יחידים, ודוקא הפחותים שביהודים מצאו להם מחסה בצלם של צוררינו, בעוד שהמעולים בתוכנו נפגעו קשה בעלבון-כבודם.

התנועה היהודית-לאומית החדשה רוצה להביא שנויים גם בדבר הזה. מכתלי בתי-המדרש הגבוהים יצאה תנועה זו לפני חמש-עשרה שנה, וזהרה האידיאלי עומד בתקפו, אם אחרי שנכנסה זה ימים ושנים לחיים המעשיים, ומתחשבת עם תנאיהם. כמה תאורים של שטות נפוצו על יהדותנו הלאומית, ששבה לתחיה! “העולם” יאמר להרסם, מחרפים אותנו כריאקציונים וריבולוציונים כאחד, בעת שאין אנו חפצים אלא בהתקדמות מתונה ובריאה. ברוחנו נקשרנו אל עברנו העתיק. אמת הדבר, אנו מחבבים את עברו של עמנו, היפה במלחמותיו וצרותיו; אבל אין אנו אומרים להתכנס לאיזה חוג רוחני צר. אין זאת אלא תעודת הפיוט ודברי-הימים, שנביא בעתוננו, כפי אשר ירשנו המקום, להודיענו את כל אשר נעשה בימים עברו..

זכרונות כאלה לנו לבדנו הם, אך ביופי שבתקוות העתיד אנו משתתפים עם יתר בני האדם. “לעת כזאת”, בהתחדש עני-היהודים, מתהוים גם כן דברים נעלים בעולם. כחות הטבע מנוצחים, התרבות רוכשת לה בלי הרף מקצועות חדשים, מתוך היחס שבין העמים מתפתחים חוקי-נימוס יותר נוחים, ותשוקה עזה לתקנות סוציאליות תמלא לא רק את לבם של העניים, אך גם של היותר טובים. האישיות הצעירה של היהדות הלאומית לוקחת חלק בכל אלה העבודות והשאיפות – לא רק לטובת עצמו של העם היהודי בלבד, אלא גם לטובתם של אחרים. גם זה יהיה ניכר בעתוננו.

ובין זכרון ותקוה עומד מפעלנו. על חקירת מצב הענינים, על ידיעת המצב המדיני בעולם ועל התאחדות כל הכחות נוסדו מעשי-ידינו.

“העולם” יהיה כלי מבטאם של האנשים, הרוצים להרים את היהדות מתוך העת הזאת ולהעלותה לעתים יותר טובות.

ווינא 3 ליוני 1897.

הקונגרס, שנועד להתאסף בסוף אוגוסט בעיר מינכן, יהיה, כפי שאפשר לשער, יום זכרון בדברי ימי היהודים. כבר עתה נתכבד הקונגרס במלחמה עזה הערוכה נגדו. לאשרו הנהו בטוח בקיומו.

מרוב ארצות אירופא, וכן מאזיה ומאפריקה נודעו כבר שמות הצירים שנבחרו, ונאדרה היא התעמולה, שהחלה בארצות הברית שבאמריקה לשם בקורו של הקונגרס. כל דבר הנוגע ליהודים גורלו מאז להיות בלתי מובן כראוי ונדרש לגנאי. וכן הוא גורל תנועתנו. אבל יותר משיזיקו לנו דברי לעגם קלי-הערך של שונאינו, יפעל בזה לרעה פחדם של אחדים מבני עמנו, הנזהרים משמוע, חס וחלילה, דבר מעניני היהודים, ומה גם מעניני הכלל היהודי! הן רק לשונאינו שבכל הארצות הרשות נתונה להיות לאגודה אחת; הם רשאים ולא אנו. עלינו להיות נרדפים כאחים יחדו, ואין אָנו רשאים לעמוד על על נפשנו כנפרדים חסרי אונים, אם בכלל..

אבל מה הוא הענין הכללי, שעליו אנו עתידים לדון במינכן? התוסד שם אגודה בין-לאומית לשם מלחמה בנוצרים, שאנו יושבים בקרבם, או לשם איזו הסתדרות מקיפה את כל כדור הארץ, כדי להכניע אותו תחת השפעת היהודים?

מיעצים אנו לא רק לאוהבינו, אלא גם את הישרים שבשונאינו, לדחות בבוז בדוּתות מוזרות אלה, ולהתבונן היטב בפני האנשים המפיצים אותן, אם פתאים הם או אנשי און ומרמה. מה שאנו חפצים, אנו אומרים בעצמנו, בדברים פשוטים כמשמעם, ובהיות טעם של אמיתיות דברנו, יכירו בו כל חובבי האמת.

במצבן הפנימי של ארצות מושבותינו אין אנו עוסקים באֹפן כללי, לא בקונגרס ולא במקום אחר. בענינים כאלה אין דבר משותף לנו, ואנחנו מוחים בפרוש ובכל תקף נגד כל פעולה משותפת. הן רק אולת היתה מצדנו, לו יצאנו בפומבי לדון יחדו על ענינים כאלה. להפך, כל מי שדעתו ישרה ומתונה ימצא, כי החפץ לברר וללבן את שאלת היהודים בגלוי, היא ראיה נצחת על אמון-רוחנו בכל שאיפותינו. הקונגרס הוא בין-לאומי בה במדה, שהשאלה עצמה היא בין-לאומית. לפתרון הענינים הסבוכים האלה, הקימים בארצות רבות, הדומים בתכונתם, אם גם שונים בהדרגתם, דרושה פעולה משותפת של יהודי כל הארצות. ואותה אנו מבקשים – לא פחות ולא יותר.

אין אנו מעלימים עין מן המציאות: שאלת היהודים קימת, ולא עוד שהולכת היא ורעה מיום ליום, ובמקום שעוד איננה היום, בא תבֹא למחר. אם נשב בחבוק ידים,לא תפתר לעולם בשלום. ולפיכך המפעל שאנו מתחילים בו, הוא מפעל של שלום. הננו מרכזים את כל כוחות היהדות, שבכל אפן לא מעטים הם, לנקודה זו. לא עתה העת, לבאר באריכות ובפרוטרוט, איך נעשה הדבר בכל פרטיו, ואיך יעשה, עוד להבא.

אם נכלכל את מעשינו בכבד-ראש, במתינות ובגלוי, נוכל לרכוש לנו גם את חבתם של אי-יהודים; בזה אין להטיל ספק. יש לקוות, כי המשא-והמתן בקונגרס ישנה מעט את תבנית דמות היהודים, מאשר הסכינו לראותה עד כה. כבר קמו לנו בכל מקום אוהבים ממין חדש, אוהבים, שאינם אנטישמים כלל, ובכל זאת הם מתיחסים אל רעיוננו בהתלהבות וחפצים לבא לעזרתנו, כדי לבער את הרעה הנושנה הזאת מקרב הארץ.

בעצם הדבר עוד לא נודע מחוצה לנו, מה גודל ענים של היהודים הפזורים. הקונגרס יברר את המצב ויתיעץ על אודות האמצעים לתקונו. וכל זה יהיה בלי התרפסות, בלי לבקש נדבות כעני בפתח, אבל גם מבלי לפגוע בכבודם של אנשים שחושבים אחרת. לקונגרס יש מטרה כל כך כבירה, עד שיכול הוא לעבור במנוחה אל סדר היום על דברים חסרי ערך.

במקרה היותר נפלא באו שאיפותינו לעת כזאת, שעניני ארצות הקדם הסבוכים דורשים תקונים נמרצים.

יציאתם של המוני יהודים לארץ אבותיהם תביא רוחה לא לבד לאותן הממלכות המסוכסכות על ידי האנטישמיות, שבהן נדחקים היהודים לצד המהרסים הקיצונים, אלא גם בממלכת טורקיה תועיל להרחבת מדת התרבות והעושר.

פתרוננו לשאלת היהודים יסיר בבת אחת שני קלקולים – שכל אחד מהם יוכל להבטל רק על ידי משנהו. אין מי שיחפץ עתה בחלוקת טורקיה, כי היא תגרם למלחמת-תבל. יחד עם זה עניני הכספים של טורקיה דורשים תקונים תכף ומיד, ואין איש יודע בברור, באיזה אפן יסודרו. אם גם תמצא יד היונים לו רק להבטיח תשלומי נזק המלחמה, גם אז לא יאמין שום איש, כי יסופקו בזה הצרכים היותר הכרחיים. גם אז לא נשאר אפוא אלא המשחק הישן של המלוים בריבית, המורידים את ממלכת העתמאנים אל עברי פי פחת, בתנאים יותר ויותר קשים, ולבסוף יפסידו גם הפתאים שנפלו במצודתם. רק בעזרת היהודים הלאומיים יכולה טורקיה להביא סדרים נכונים במצבה הכספי.

השלטן עבד-אל-חמיד הוא מושל בעל רגשות נדיבים, ולבו מלא חמלה על כל המעונים. כל מכיריו יודעים, כי דוקא המושל הזה, אשר רבו שוטניו, דואג מעמקי-לבו לשלום אלה מנתיניו הנתונים בצרה, ובנטית-רוחו הפטריארכאלית הוא מרחמם כרחם אב על בנים.

אנו חושבים לא רק לדבר רצוי, אלא גם לאפשרי, לבא לידי פשרה עם המושל המיטיב הזה, בהסכמת הממלכות שתשתחררנה מעולה של צרת-היהודים. בכל אופן שיהיה, נכונן את מפעלנו רק על יסוד הבטוח, שלא יהיו גורלם ועתידם של היהודים הבאים אל הארץ תלויים בכל מקרה ופגע רע. הציונות המדינית איננה חושבת רק להוציא את היהודים הנענים; נחוץ גם-כן לדאוג למפרע, לבל יחליפו ענים של עכשיו בעוני אחר, אשר לא ידעוהו ולא ישערוהו מראש. איננו רוצים להעביר אנשים בגנבה. התישבות יחידים, או חבורות קטנות, אינה חשובה כל עיקר. אין אנו נלחמים נגד נסיונות פעוטים כאלה, יען כי הם מוכיחים בכל אפן את חריצותם של עובדינו העניים ואהבתם לעבודת האדמה. אולם פתרון גמור לשאלת היהודים לא יוכלו להביא נסיונות כאלה, גם אם נעשו בכונה היותר רצויה, ולו חפצנו לעשותם במדה רחבה, אפשר שיעוררו חשד בעיני ממשלת טורקיה. הדבר היותר רחוק ממחשבתנו הוא, לחולל תנועה בלי תכנית קבועה מראש, הן נגד טובת עצמנו נעמול, אם נרבה את תרבות הארץ, מבלי שתהיינה זכיותינו בטוחות למדי.

על הקונגרס יהיה למצא את הצורה הקבועה והנכונה לכל מה שנרמז פה בקצרה. זה כמה שבועות, למן היום, שנתפרסם דבר הקונגרס, מגיעות אליו המון תלונות ובקשות מאת אחינו המדוכאים. על הקונגרס יהיה להצדיק את בטחונם של כל אלה, הנכונים להקשיב לדבריו ולהתיצב בשורות הסרים למשמעתו.

עוד אין אנו יודעים, מתי ובאי-אלו דרכים נגיע את מטרתנו. אבל בלב כל אחד מאתנו, המשתתפים במפעל זה, יש הכרה משמחת אחת, כי נתנו לרבים את מתנת-התקוה, ולעניים שבנו את האֹשר של אפקים רחבים, הנגלים לעיניהם.

לירוא-בוליה על האנטישׁמיות / בנימין זאב הרצל

האדון לירוא-בוליה, שכבר עלה לו בזכות היהודים לכתוב אחד מספריו המשובחים: “ישראל בין העמים”, שב זה לא כבר לטפל בנו. בפעם הזאת לא הצליח הסופר בעל הטעם היפה הזה, כאשר בספרו הראשון. במחברתו: “האנטישמיות” הוא עושה עלינו רושם, כאלו לו היה לו לדבר הרבה על-אודות שאלת היהודים. ולעומת זאת אנו קוראים את תל“ג העמודים בספר “ישראל בין העמים” בתשומת-לב שאינה פוסקת, ומתענגים על ידיעותיו של המחבר ונעימות דבריו, מרגישים אנו אחרי קריאת המשא הקצר בן ע”ה עמודים קטנים איזו ריקנות במֹחנו.

“האנטישמות”, זה היה משא חפשי, מה שקוראים “קונפרנס”, שנשא ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפּאַריז לפני ירחים אחדים. החזית הזו, אישיותו של הנואם ואופן ההפרעות, שהפסיקוהו בדבריו, היו ראויים להביא את העתונים הגדולים לטפל בדבריו ביתר עיון. אבל, כנודע, לא נעים הוא, לדבר בשאלת היהודים;עוד לא חדלה האמונה, כי יכולים לבטל אותה בשתיקה. מחזה מוזר הוא לראות, איך טחו מראות עיני אנשים הנודעים לפקחים. הרי זה דומה לאדם הנכנס למקום שאין מעשנים בו ומסתיר את קנה-מקטרתו בכיס מעילו. הוא יחרֹך את מעילו ולבסוף תגלה תרמיתו.

לאחד המאורעות בהתפתחות החדשה של שאלת היהודים, שעוברים עליהם בשתיקה, נחשב גם נאומו של לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי. המאורע הזה היה נפלא, במה שלא הפיק רצון משום צד. לאנטישמיים, שעליהם קרא ה' לירוא-בוליה למלחמה מעל הקתדרא הקתולית, היה זה יום רע. אבל גם ה' לירוא-בוליה לא שבע נחת בו ביום. ויותר מכלם היה זה יום רע ליהודים, מפאת הגנתו של ה' לירוא-בוליה. סניגור כזה הוא האסון היותר גדול שיקרה את הנאשם. לירוא-בוליה מדבר על היהודים בנדיבות, שיש בה כדי לכלותם עד חרמה, הוא מכלימם ברֹב טובתו, ואין דבר עלול לדכא את רוחם כאותה הסניגוריה, שהוא מלמד עליהם. אדם מישראל, שלא נפגמה הכרת-עצמו, מוכרח לראות את עצמו נבזה וחדל-אישים, אחרי קראו את מחברתו של האקדמיק החביב הזה עד תומה. מה היא סבת הדבר? הן לא מפונקים אנו מעודנו. מדי יום ביומו אנחנו שומעים את השאלה הקשה, לכאורה, אם גם אנחנו בני אדם הננו כאחרים. יש העונים על שאלה זו בשלילה מחלטת, ואחרים מגבילים את תשובתם המחיבת בתנאים ידועים;רק מעטים הם העומדים על ידינו בלי כל תנאי, וזה נקל להבין על פי טבע בני האדם. תורת “ואהבת לרעך” איננה חזון נפרץ – שאלמלי כן, האם היתה מפליאה כל-כך בדברי-ימי העולם?… בקצרה, לא מפונקים אנחנו.

גם לצעוק על מר גורלנו כבר שכחנו. הננו נושאים בדומיה את אשר נטל עלינו. והנה מחזיק בנו איש אחד ביד נדיבה וחלקה, כאילו בא להיטיב עמנו;אבל אנחנו מרגישים בזה רק כאב. האם ברגשנותנו, החולנית ביותר, תלוי הדבר? לא, האיש הזה מחליק בידו על מכותינו הטריות. יצרב-נא אותן, יחתכן באזמל, יוסיף להכותנו כהנה וכהנה, אם באמת שונאנו הוא;אבל המשוש הזה למה הוא בא, אם איננו אוהב נאמן לנו?

זאת היא סבת הדבר. רק מי שהוא בגלוי חבר לאיזו מפלגה שתהיה, יכול לכתוב היום על-דבר שאלת-היהודים. זאת אומרת: על שאלת היהודים יש להביט מתוך שתי נקודות ראות, מצד ההיסטורי, וּמצד המעשי. על הצד ההיסטורי שבה אפשר להביט במנוחה ובקֹר-רוח, ולא עוד, אלא שהמתינות המדעית היא רבת תועלת. אבל שאלת היהודים המעשית אינה סובלת התבוננות קרה כזו. פה ושם סובלים ונלחמים;פה סובלים יותר ונלחמים יותר. אולם אם יבא מי שהוא להתבונן במנוחת-נפש גמורה אל המחזה, ואפשר לאמר: להתענג עליו, אז יעורר קצף בשני המחנות. מי שחפץ כעת לקחת חלק בשאלת-היהודים, עליו לברר קֹדם כל, אם לנו הוא או לצרינו. לכותבי היסטוריה עוד אין מקום במצב הענין הנוכחי, לכל היותר יש מקום למודיעים משדה-המלחמה, ואלה צריכים להזהר, פן יעמדו לדין על פי החוקים השוררים בשעת-מלחמה.

ובכן אי-זהירות היתה מצד ה' לירוא-בוליה, בלכתו ביום 27 לפיבר, 1897 אל האינסטיטוט הקתולי, לברר לאנטישמיים, עד כמה איננו יכול להסכים עם כל דעותיהם, ולהוכיח את היהודים על החסרונות שהוא מוצא בהם. להמתקות המחוכמות, לתנאים והגבלות, שעשה בנאומו זה, אין איש שם לב. אין להעלות על הדעת, מה רבה ההתמרמרות, שיכולה להביא הרצאה נוחה כזו. נאומו של ה' לירוא-בוליה הוא דוגמא יפה למשובת הזהירות. ובכל זאת הנהו עומד עוד היום על היסוד של ספרו “ישראל בין העמים”, איננו אומר אף מלה אחת, שלא נוכח כבר לדעת את פעולותיה;אלא, שהאדם הפקח הזה שכח, כי לא הרי הספר כהרי הנאום, ואינה דומה היסטוריה לפוליטיקה¹. הפילוסוף צריך שידע לשתוק, והפוליטיקאי – לדבר.

כעבור זמן מה אחרי נאומו, הכיר ה' לירוא-בוליה לדעת זאת, והקדמתו למחברתו הקטנה תוכיח. בה הוא מפרסם את תשובתו אל “ראש הצירים של האגודה האנטישמית בצרפת”, דברי המכתב הם קשים וחריפים, לה' לירוא-בוליה אבדה מנוחת-הנפש, שעליה התפלאנו, כל זמן שהדברים היו ערוכים נגד היהודים. המלומד בעל-הטעם הזה הוא גם-כן בעל מזג חם. הוא כותב לראש הצירים: “אדוני! אתה הזמנתני במכתב גלוי לוכוח בפני האגודה האנטישמית של צרפת. אתה הואלת בטובך להבטיחני מראש, כי יתנהגו עמי חבריך בנימוס. את טיבו של הנימוס הזה הכרתי, לצערי, לדעת בשעת נאומי באינסטיטוט בפאריז, שבו היו חבריך, המתכנים נוצרים ומתפארים להיות החלוצים הנלחמים בעד הכנסיה, מחויבים להראות את דרכי נימוסם ואת הכבוד אשר יכבדו את חֹפש-הדבור. המקום ההוא היה, בודאי, התיאטרון של האינסטיטוט הקתולי. חבל, שלא הבינו זאת. למורת-רוח הרוב הגדול של השומעים הפריעוני בלי הרף בהלצות נבערות ובמשובת-נערים גסה. וזה היה הנסיון שקניתי לי. כל הסומך על ישרת לבם או על דרכי נימוסם של חבריך, הוא תמים יותר מדאי”.

הסופר האונגרי אַגאַי מספר בפיליטון אחד את הספור הנחמד הזה. הוא היה פעם אחת באוסטנדה יחד עם בישוף אונגרי. נסיך הכנסיה היה נעול תחת מעילו הארוך מגפים. מעיל ארוך ומגפים הם הסימנים, שעל פיהם יכירו נערי הרחוב באוסטנדה את היהודים הפולנים. ובכן רצו הנערים אחרי הבישוף, התקלסו בו וישליכו עליו אבנים, כאשר הסכינו לעשות ליהודים הפולנים הנתעים במקרה לאוסטנדה. הכהן התרגז והתקצף מאד, וכל עמלו היה לבקש לו איזה שוטר, שיגן עליו מפני משובת-הנערים, שלא הבינה כלל. את השוטר שאל, מה-זה היה לנערים. זה שחק בתמימות ויאמר: “כך הם מתנהגים עם היהודים”. – “מה-זה, יהודי? בישוף הנני!” ויפתח את מעילו, ולעיני השוטר הנבהל נגלה צלב-הזהב הגדול. וכאשר נפגש הבישוף עם בן-ארצו אַגאַי, ויספר לו את אשר קרהו, ענה זה האחרון: “הפעם ראה הדר כבוד הבישוף, מה נעים הוא להיות יהודי. אתה טעמת טעם זה רק כרבע שעה – ואנחנו הרגלנו בו זה אלף ושמונה מאות שנה…”

במקרה הבישוף באוסטנדה קרה את ה' לירוא-בוליה באינסטיטוט הקתולי בפאַריז. והוא הלא פתח אחת ושתים את מעילו, ויראה על צלב-הזהב שעל חזהו. פעמים הרבה הטעים, כי אריי, נוצרי, צרפתי טוב הנהו. גלויי-דעת כאלה מועילים בפעם הראשונה, אבל בהשנותם יחלש כחם. הם לא עמדו לו, להצילו מחמת האנטישמיים, שחפץ לקנות את לבם. והוא מתמרמר על אפן התנגדותם אליו. הכבר עתה, אחרי עבור זמן קצר כזה, אדוני לירוא-בוליה? עוד נסיונות אחדים כאלה, ואולי תבין אז את השאלה באפן פחות “מדעי”.

הוא מבין אותה באפן מדעי, כן הוא. הוא מברר את האנטישמיות משלשת צדדיה: מצד הדת, הלאם והחברה. ואלה הם דבריו: “ההבדל שבין האנטישמיים וביני ביחס למלחמה המשולשלת, הוא בעיקרו הבדל המונח בטכסיס ובשטה;אבל זה לבדו חשוב הוא למדי”.

זהו גלוי-דעתו הנאמן של “סנגורנו”, שנשמור אותו בלבנו ונזכירהו לעת מצא לקטני-המוח שביהודים. לאנטישמיים לא הספיק גלוי-הדעת הזה, וישמעו לדבריו מתוך התמרמרות והתנגדות עצומה. והנה עלינו להודות, כי הוכחותיו של תירוא-בוליה מלאות יופי ונעימות. מי שאיננו יהודי או אנטישמי יקרא אותן בעונג, אם בכלל עוד יתענין בשאלה זו. מדעיותו של לירוא-בוליה היא מלאת חן ויופי, שדוגמתה אנו מוצאים בין גדולי צרפת כּרֶנַן וטן. את הענינים, שהוא עוסק בהם, הוא יודע על ברים, גם אם הרצאתו היא נוחה ונעימה. הוא יודע את תכונת היהודים ידיעה עמוקה, שאין בה משום משא-פנים, ורואה כל קיסם דק שבין עינינו. על זה אין לנו להתאונן ולא היינו מתאוננים, אלמלי התיצב נגדנו כצר. אבל הוא רוצה להתראות כשופט-צדק, ולזה אין בלבו, אם אפשר לומר כן, העדר חבה כלפי האחרים. אפשר, שאלה הם רק הבדלים דקים, “הבדלים שבטכסיס ובשטה”, אבל מספיקים הם למדי. אם נקציע לו את מקומו הראוי לו, אם נכיר בו את אשר הנהו, את מתנגדנו, אז יתברר יותר וכּוחנו עמו. האנטישמיים, החושבים אותו לאיש-ריבם, מפאת התנגדותו לצורת השנאה, שהם שונאים את היהודים, לא הבינו אותו: מזיק הוא לנו.

ה' לירוא-בוליה מביא לנו נזק, כמו שמביאים לנו נזק אותם היהודים, המתנכרים לעמנו ומהלך מחשבותיהם דומה לפעמים למהלך מחשבותיו של לירוא-בוליה. היותר יפות ונדיבות, בערך, הן טענותיו נגד האנטישמיות הדתית. זה הוא החלק הראשון של הרצאתו. קודם כל הוא מוכיח, כי טעות היא לחשוב, כי התנועה נגד הנצרות שהתחוללה ביחוד בצרפת, במאת-השנה שעברה, יצאה מאת היהודים. “לא יהודי היה האיש שקרא את הקריאה “Ecrasons l’inf ā me!”² (הלאה הדת!). זה היה וולטיר, שלא היה תלמידם או ידידם של היהודים, אלא להפך, יכולים היו האנטישמיים לחשבו לאחד מרבותיהם”.

בימי לודוויג הט"ו היו בפּאַריז לא יותר מכמה מאות יהודים. רובם היו עניים, אנשים בלי שם, שנדחקו לשבת בפרורי העיר הרחוקים. לאלה לא היה די כח להשפיע במדה כל-שהיא על המהפכה, על חלול הדת ועל הרחקת הנצרות מחיי הצבור החדשים. אמנם אחרי-כן נראה, כי השתתפו היהודים במדה מרובה בהחלשת הנצרות בתוך הצבור. כיצד עשו זאת? בתור יחידים או באגודות של יהודים ומתיהדים. בתור יחידים היו והנם עוד היום חסרי-אונים. מן האגודות היהודיות יודע לירוא-בוליה רק אחת, הראויה להקרא בשם: את האליאנס הכללית (חברת “כל ישראל חברים”). ובתור אגודה של מתיהדים יש להזכיר רק את הגודרים החפשים.

לירוא-בוליה מבאר את טיבה של האליאנס הישראלית, שנוסדה בשנות השבעים על-ידי כרמיה, ותעודתה היא להבטיח בכל הארצות, וביחוד בארצות הפראיות, את זכיותיהם של בני אמונתם, את חפש החיים הדתיים ואת קיומם הבטוח של אישים פרטיים. הוא איננו מוצא שום סבה לערער על חברה זו, שנוסדה על פי דוגמתה של “האַליאַנס האיונגלית”. לנו, הציונים יש בנדון זה השקפה שונה לגמרי מהשקפתם של לירוא-בוליה ושל יהודי-האַליאַנס. אנחנו חושבים את המוסד הזה למעשה-אולת. מעולם לא הזיקה אולתה של איזו חברה במדה כל-כך גדולה, בערך אל התועלת היותר אפשרית, כ“אליאנס-הכללית” המגוחכה הזאת, שאיננה לא כללית, ולא אליאנס, ועוד פחות מכל – ישראלית. בשמה המצלצל והריק גרמה האליאנס הזו לצוררינו, להאמין במציאות אגודת-אחוה בין-לאומית, אשר תחתור במסתרים, לכונן ממשלת היהודים בכל התבל. ובמדה שתמהר חברה זו להבטל מן הארץ, כן ייטב יותר. אנחנו הציונים מתנגדים בפרוש ובכל תֹקף לכל התאחדות יהודית בין-לאומית כזו, אשר, בהיות פעולתה נכרת, תחשב בצדק למין “ממלכה בתוך ממלכה”, השנואה לכל, ובהיותה חלשה וחסרת ערך, תביא רק נזק. לא פה המקום לברר את השקפתנו המתנגדת לכל פרטיה. רק דבר זה צריך להאמר, כי למען הביא פתרון לשאלת היהודים, אין אנו חפצים באגודה בין-לאומית שלא בוכוח בין-לאומי, זאת אומרת: לא באגודות-סתרים העושות מעשיהן במחשך ובעקיפין, אלא במשא ומתן גלוי, תחת השגחתה התדירית והגמורה של דעת הצבור.

מענינים מאד הם הדברים של לירוא-בוליה בנוגע לגודרים החפשים. הוא מוכיח, כי היהודים נתקבלו אל הלשכות רק בזמן מאוחר, ובארצות אחדות עוד אין מקבלים אותם גם היום. התנגדותם של הגודרים החפשים לעניני הדת איננה אפוא מפעלם של היהודים, אם גם לאט לאט החלו להשתתף בה, ואולי גם בקנאות יתרה. אין ספק, שהיתה זאת השגגה היותר גדולה שיצאה מאת היהודים, המשוחררים זה מקרוב. אמנם מצד תכונת-הנפש מובנת לנו השגגה הזאת. ברצון ובעונג רב השתתפו רבים מהם במלחמה נגד הכנסיה, אשר מידה נרדפו היהודים על צואר במשך שנות מאות הרבה. גם בנידון³ זה השתלם והתפתח חנוכנו למן העת ההיא. היהודי המודרני, אם גם יהיה חפשי בדעות, ודוקא בהיותו חפשי בדעות, יתן לכל איש לחיות באמונתו. האם עלינו להלחם כעת מלחמות-דת, מה שלא עשינו גם אז, כשהיתה ממלכתנו קימת, אנחנו, שלא חפצנו מעולם להכניס גרים? בפני רזי החיים עומדים גם אנו ומודים בהכנעה: “Jgnorabimus” (לא נדע!). ביחס אל מצב החלשים, אל חנוכו של הדור הצעיר ואל נחמתם האחרונה של הזקנים, אנו חושבים את הדת לדבר שאין לו תמורה גם עכשו. ובכן לא באה התנגדותם של היהודים אל הדת השלטת אלא מתוך רגש נקמה. והנקמה היא פוליטיקה של סכלות מאין כמוה. בגללה אנחנו סובלים.

רפה הוא כּחו של לירוא-בוליה, כשהוא בא לדון על האנטישמיות הלאומית. עוד נראה להלן את סבת הדבר. באורו לאנטישמיות הלאומית הוא כעין דחיה-בקנה. הוא רק מזהיר את הקתולים, לבל יהיו נמהרים להאשים את היהודים בקוסמופוליטיות;שהרי גם הכנסיה היא קוסמופוליטית, היה הנה זאת יותר מכֹל. הוא מחליט, מה שאנו יודעים אמנם למדי: כי היהודים היו עוד לפני שנים אחדות מוכנים להתבולל בכל המקומות, וכי נעצרה התנועה הזאת בידי אותם האנשים עצמם, המאשימים את היהודים על שאינם חפצים להטמע בעמים, שבקרבם הם יושבים. הוא לועג גם-כן לאנטישמיים על שטחיותם בידיעת-העמים. היהודים אינם, לפי דעתו, בני גזע אחד, וכדומה. כאילו אפשר היה לבטל את התנועה נגד היהודים, במה שמוכיחים בראיות מדעיות את פגימת הססמא שלה. זוהי תמימות של מלומד.

בעוד שיכולים ומוכרחים היינו להחליט למעלה, על פי דברי לירוא-בוליה עצמו, כי איננו אוהב ליהודים, מוצאים אנו בחלק השלישי של מחברתו, כי איננו חפץ בכל זאת לעשות עול ליהודים. היינו מכירים לו תודה על זה, אלמלא נחשב בטעות לסניגור היהודים. לא לנו לחקור, מי הוא האשם בשגיאה זו: הוא בעצמו או אחרים;אפשר, שאין האשם תלוי אלא בהתיחסותו הדיקנית. במלחמות-דעות כאלה, הכרוכות בעקבות שאלת היהודים, קשה להשיג, איך זה יתאחדו שני נגודים בנושא אחד, ולפיכך אין הדעת סובלת זאת. אי אפשר, שיהיה איש אנטישמי ומתיחס ביושר אל היהודים, אויב ואוהב בנפש אחת.

בחלק השלישי, העוסק בצד הכלכלי שבשאלה, מבאר לירוא-בוליה, איך זה נדחקו היהודים מפני סבות היסטוריות אל המסחר, אל עסקי-ממונות;איך נחלש כח העם, שהיה בראשיתו עובד אדמתו ומלומד מלחמה, ואיך לא אבדה לו בכל זאת התשוקה לעבודת הגוף, כאשר יוכיחו מצב ההמונים במזרחה של אירופא, שטת-המזיעים הנוראה באנגליה ובאמריקה, ששם לא יתאוננו על היהודים, כי חיים הם על חשבון אחרים במסחר-הבינים, אלא כי יתחרו בעובדים להוזיל את משכרת העבודה. הדברים ידועים לנו היטב, אבל הוא הגיד אותם לאנטישמיים. והם כמובן מכניסים באֹזן זו ומוציאים באחרת. הם מתאוננים על מצב קים מבלי שים לב אל הסבות ההיסטוריות שהולידו אותו. האנטישמיות, בתכונתה הכלכלית-לאומית היא תנועה כעין זו של מסי-הגנה. האם לא ראינו זה מקרוב גם באונגריה “ידידת-היהודים” את המחזה המפליא שרבים לא שמו אליו לב כלל, כי סגרה ממלכה זו את שעריה בפני הנודדים מרוסיה? ה' לירוא-בוליה מבין כל הרבה, כל כך יפה;רק את הזמן, שהוא חי בו, איננו מבין. עודנו מחזיק כמאמין אדוק בשיטת laissez faire, laissez aller (שב ואל תעשה!), שכבר עבר זמנה. אם יש להתעצב או לשמוח על זאת, היא כבר עברה ואיננה. עוד ישובו אליה בזמן מן הזמנים, אבל עכשו העולם מתנהג על פי אותות אחרים. ה' לירוא-בוליה איננו אוהב את היהודים, ובכל זאת הוא נלחם באנטישמיות;ובזה הגענו סוף סוף להכרת הנגוד שבו. הוא ליברלי אדוק, תלמיד מובהק מבית המדרש הישן, האגף השמאלי שבמרכז.

עקרי יסודותיו יקרים לו מרגשי התנגדותו. דעתם של האנטישמיים היא יותר שלמה, אולי מפני שמכונים את עקריהם אל רגשי התנגדותם.

וה' לירוא-בוליה מוציא את המסקנות מתוך הנחותיו. הוא דורש לחֹפש, לשווי-הזכיות בעד הכל;ראשית, מפני שזה הוא עקר אצלו, ושנית, מפני שאין בשאלת היהודים דרך אחרת. מה הוא הפתרון, אשר יציעו האנטישמיים? חוקים מגבילים או גרוש היהודים. לירוא-בוליה חושב, כי שניהם לא יסכנו. החוקים המגבילים, שהכיר לדעת ברוסיה, לא הצליחו. ואף גם זאת, מה שאפשר לעשות בארץ של שלטון-יחידי, קשה לנטוע על אדמת שלטון-עממי. לגרוש היהודים הוא מתנגד, מפני שזה יגרור אחריו בהכרח גרושים אחרים ולבסוף גם גרוש הישועיים. מלבד זאת יקשה הדבר, מפני שגם בארצות אחרות יחפצו בגרוש היהודים. לאן אפוא יפנו כלם? “השאלה לא נתנה, לכאורה, להפתר”, הוא כותב, ומיד מוסיף:

“אמנם יש עוד דרך אחת, שמדת היושר שבי לא תתנני לעבור עליה בשתיקה: לקומם מחדש את ממלכת היהודים”. והוא מדבר בקצרה על-אדות תנועתנו הציונית. אולם איננו מאמין בזה, שיסוד מדינת היהודים יהיה הפתרון הנכון לשאלת-היהודים. על זאת לא נתפלא כלל, אחרי שיודעים אנו את הקדמותיו, וביחוד אחרי שהכרנו את רפיון החלטותיו בנוגע לצד הלאומי שבשאלת היהודים. הוא חושב גם-כן, כי בארץ אבותינו אין עוד די מקום בעד כלנו. את הדאגה הזאת יניח-נא לנו. ראשית כל, לא ילכו שמה כל היהודים. השלוים והשקטים ישארו במקומות מושבותיהם, עד אשר יהרס רכושם, והם ומשפחותיהם יתבוללו טמיעה גמורה בסביבתם. הן גם בארצות האנטישמיות לא היה הדבר לתועלת, לו יצאו מתוכן כל היהודים. זרם היציאה, שיהיה נוח לכל, יחל לשטוף, וילך הלך ושטוף, כל זמן שהאנטישמיות תתקים. בו ביום ובאותה שעה, שבאיזו מדינה ישתנה היחס אל היהודים לטובה, לא יחשוב שום איש לזוז ממקומו, וכל-שכן מי שחי במצב טוב. הציונות נותנת ביד העמים את האמצעי לקבוע את מספר היהודים הדרוש לארצם. וזה הוא, זה לבדו, הפתרון לשאלת היהודים.

ומה יעשה במושלמים ובנוצרים, היושבים עתה בארץ-ישראל? – שואל ה' לירוא-בוליה. מה? להם נשקפה, לפי דעתנו, הטובה היותר גדולה, במה שנכניס אל ארצם העניה והקפואה עבודה, משלח-יד ותרבות. ומה יהיה גורלם של המקומות הקדושים? – אנו חושבים, כי אלה לא יהיו עוד לעולם לקנינה של איזו ממלכה שהיא. על פי משפטי העמים הם extra commercium (נכסי הכל כאחד). מה ששייך לכֹל, אי אפשר שיהיה ולא יהיה לקנינו של יחיד. מי יוכל לתאר בדמיונו, כי האמונות הנוצריות השונות תמסרנה את המקומות הקדושים לאחת מהן. הפרוד בין האמונות הנוצריות, ההולך ומתרחב, הלא הביא לידי כך, כי נחה דעת כלן, בהיות המקומות הקדושים נשמרים בידי אנשים שאינם נוצרים. ואם נניח, אך לא נודה בהחלט, כי בזמן מן הזמנים ימסרו ליד אחת הממלכות, הן גם אז עוד יש להסתפק הרבה, אם ימסרו קדשי כל העולם התרבותי דוקא ליד צרפת, שאין סדרי ממשלתה נזקקים אל הדת.

זאת היא משאת-נפשו של ה' לירוא-בוליה, כפי שהודה, מתוך שכחה שספרו עומד להתפרסם, כי “בינינו לבין עצמנו צרפתים הננו”. בקריאה הנודעה: partant pour la Syrie (לכו ונעלה על סוריה!) רוצה הוא לכבוש את ארץ היהודים בעד הצרפתים, אחרי שתחלק טורקיה. אבל לחלוקת טורקיה עוד רב הדרך. למן היום שנשא ה' לירוא-בוליה את נאומו, נתנה טורקיה מופתים עצומים על כח החיים שבה. חלוקת טורקיה איננה עולה כעת על דעתו של שום פוליטיקאי רציני. אמנם צריכה טורקיה לעזרה כספית יותר מאשר עד כה, ואותה תוכל להשיג רק על-ידי היהודים. לא זאת היא המטרה, לקרוע איזה חבל מעל ממלכת טורקיה, אלא ליצור מולדת בטוחה על-פי משפטי העמים בעד אותם היהודים, שאינם יכולים להתקים בארצות אחרות.

זאת הגדנו כבר פעמים הרבה, ונחזור ונגיד, עד אשר יבינו אותנו. אנחנו הציונים נלך הלאה בדרכנו, קוממיות, בלב נכון ובטוח, מבלי שים לב אל דברי לעג ושטנה, אל מעשי תרמית ונכלים, עד שיבינו אותנו. אבל אם לא יבינו אותנו חנונים, דורשי טובת עצמם ואנשים פחותים, מן ראוי הוא, שיראו לנו את חבתם חובבי כל רעיון יפה ונשגב. הן לא דבר קל הוא: תחית עם אמלל ואובד. ואולי יבא בעתיד איש כלירוא-בוליה, אשר יתאר את תנועתנו – אם תנצח או תפול – ברצון ובחבה.

אבל בשביל לירוא-בוליה של היום – הוא יקרא את הטורים האלה – אנו מביאים פה את חרוזי בירנז’ה, המלאים זמרת-יופי וריח עדנים, שאולי לא יזכרם עוד. הוא יקרא אותם בשימת-לב ובעונג.

וזה תרגומם:

מה תארך העת למחשבה מחכה,

כבתולה עגומה, לאיש שיארשנה!

חסרי-לב יחשבוה למשוגעה,

החכם אומר לה: בֹאי בהחבא!

והנה ימצאנה הרחק מבני האדם

איש פתי, המאמין עוד ביום מחר,

ויארשנה לו;והיא פרה ורבה

לאשרו של כל המין האנושי.

(חליפת-מכתבים)

הועד המכין את הקונגרס הציוני מוצא לנחוץ לשנות את מקום האספה הזאת ממינכן לבאזל. הסבה להחלטתו היא התיחסות הקהלה היהודית במינכן נגד הקונגרס. אמנם לא היו צריכים לשים לב אל סרובם של ראשי-הקהלה במינכן, מפני שאין ביד האדונים האלה היכלת לאסור על מי שהוא לבֹא למינכן או לעצור בעד מועצותיהם של מספר אנשים, שאתם אין להם, לפי דברי עצמם, שום קשר ואינם רוצים לבא בקשר אתם. יש גם-כן להטיל ספק בדבר, אם היו ראשי הקהלה הנכבדים יכולים לעשות מאומה נגד האספה. אולם הועד המכין רואה חובה לעצמו לסדר את הקונגרס באופן הגון לגמרי.

עד כמה שאין טעם מספיק להתמרמרותם של האדונים במינכן, ועד כמה שנקל היה לעבור בלי משים על מחאתם, בכל זאת לא חפצו מכיני הקונגרס לתת לפני שונאי ישראל מחזה של מלחמת-הבל כזו. ואפשר גם-כן, שהיה מי שהוא מתרחק מן הקונגרס, אלמלי היה לחשוש, שבמקום האספה יתיחסו באי-כחם הרשמיים של היהודים היושבים שם באיבה אל האורחים הנאספים.

מפני הסבות הללו עזבו את מינכן ויבחרו בבאזל למקום האספה, אחרי שנתברר על-ידי חקירה ודרישה, כי תוכל הועידה להיות בבאזל באין מעצור. גם בתחלה כבר חשבו לקרא את הקונגרס לאיזו עיר שוויצרית, ורוב חברי הועד בחרו, נגד ההצעה הראשונה, בעיר מינכן בשביל קרבתה ובשביל מדת הכנסת האורחים שבה, רק מפני שהצירים ממזרח אירופה מבכרים את מינכן מסבות מדיניות. על-ידי קריאת הקונגרס למינכן נתברר בכל אֹפן באר היטב, כי הקונגרס היה נועד מתחלתו להתאסף בעיר גרמנית. העובדא, שלא הגיע לכך, לא תוכל לתת לקונגרס פנים אחרות. אמנם צריכה הציונות, ככל תנועה חדשה, להתחשב מראש עם חסר-הבנה והערכה של כדין; אולם מתוך מחשבתם של קוראי הקונגרסלהתאסף במינכן, ידין כל שופט מישרים על תעודותיו ושאיפותיו של הקונגרס, שיכולות הן לעמוד בפני ההשגחה היותר דיקנית של השלטונות ושל דעת הקהל.

נמסרה לנו לדפוס חליפת-המכתבים שהיתה בין הועד ובין ראשי הקהלה במינכן.

**

ווינא, 11 ליוני 1897.

אל כבוד ראשי הקהלה היהודית במינכן.

אדונים מאד נכבדים!

רשימות אחדות בעתוני מינכן עוררו את תשומת לבנו על התעמולה נגד הקונגרס הציוני, שהתחילה שם. ביחוד נשמע, שראשי הקהלה במינכן מוחים נגד הקנגרס, שאליו לא הוזמנו. כדי לברר את הענין הזה, הננו פונים ישר אליכם.

אם לא הזמנו את ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס, לא נמנענו מלעשות זאת מחסר נימוס, או מפני שחשבנו כי אין זה נוגע אליכם. חפצנו להניח לכם את הבחירה החופשית להשתתף בקונגרס כחברים חשובים או להתרחק ממנו. חשבנו להתנהג על פי דרכי הנימוס, אם נתן לכם להתיחס כרצונכם אל הקונגרס, כדי שלא תבֹאו במבוכה, אם תמצאו מאיזו סבה שתהה לנכון, לגלות דעתכם נגד אחיכם בני עמכם. אמנם אין בציונות שום דבר מתנגד אל המוסר ואל החוק, ורק אנשי זדון יכולים להכריז על תנועה זו, שהיא איננה מתאימה עם אהבת המולדת. אבל יודעים אנו היטב, כמה שמועות שקר נפוצו עוד על-אודות נסיוננו לפתור את שאלת היהודים בדרך שלום ואהבה אנושית.

אחת מתעודות הקונגרס שלנו היא, לברר בפני כל העולם, מה טיבה של הציונות. הננו מתכבדים לשלוח לכם בזה גליון של עתון מפלגתנו “העולם”; בו תמצאו מאמר המפיץ אור על מטרותיו של הקונגרס. קראנו את הקונגרס למינכן, מפני שהעיר הזאת רגילה להכניס אורחים ומפני שהיא מרכז רצוי לעוברים ושבים. למחאה שתבא מצד יהודים לא פללנו מראש, והננו חושבים, כי גם אנשים שאינן יהודים לא יבינו מחאה כזו.

נדמה לנו, כי אנשים מישראל, שאינם מרגישים את עצמם כיהודים לאומיים, אלא כבני לאום אחר, צריכים להניח לנו את רגשותינו העממיים. אין אנו מדברים בשמם אלא בשמנו אנחנו; מכבדים אנו את לאומתם, יכבדו נא הם את לאומותנו, כמו שהדבר נוהג אצל כל אומה ולשון.

עוד דאגה אחת, שתוכל להתעורר, אנו חושבים לנחות להסיר מראש. הקונגרס הציוני היא אספת צירים מיוחדים, שאליה יכולים להכנס רק בכרטיסי-כניסה, ורצונם הכביר של קוראי הקונגרס וציריו שכבר נרשמו, הוא, לתת לאספה זו אופי הגון מראשיתה ועד סופה.

איננו מאמינים, כי תוריד אספתנו את כבוד היהודים או תעורר לעג ובוז – למצער לא יותר מאשר יש כבר עתה.

הננו חותמים. שואלים אנחנו אתכם, אדונים מאׁד נכבדים, מפני שאנוסים הננו על-פי מצב הדברים לשאלה זו: מה הוא היחס של ראשי הקהלה במינכן אל הקונגרס שלנו? המוחים הם נגד קריאת הקונגרס למינכן? או רואים הם בזה ענין זר שאינו נוגע אליהם?

על-פי תשובתכם נדע לכלכל את מעשינו. חושבים אנו לנכון, להעיר אתכם כבר עתה, כי נפרסם את מכתבנו זה בדפוס, אם נהיה מוכרחים לרגל סרובכם לשנות את מקום הקונגרס ממינכן לעיר אחרת.

הננו מבקשים לשלוח לנו תשובתכם בקרוב. אם לא תוכל הנהלת הקהלה הנכבדה להתיעץ תכף, הננו מבקשים להודיענו את המועד, למתי נוכל לחכות לתשובתכם.

קבלו, אדונים מאד נכבדים, את בטוי הוקרתנו הגמורה.

הועד המכין את הקונגרס הציוני.

**

בו ביום שנשלח המכתב הזה, יצא מכתב מאת הנהלת הקהלה במינכן אל ראש הועד המכין. במכתב ממינכן – שלא נמסר לנו לפרסום, מפני ששולחיו עוד לא ידעו, כי חליפת המכתבים עומדת להתפרסם – במכתב הראשון מציעים ראשי הקהלה את טענותיהם נגד הקונגרס מנקודת השקפתם של יהודי מינכן. אחרי כן בא המכתב השני, הנמסר פה לדפוס.

**

מינכן, 14 ליוני 1897.

כבוד מעלתכם!

מכתבכם הנכבד מיום י“א לח”ז הגיע לידנו היום, כנראה, בו ביום שהגיע לידכם מכתבנו מיום אתמול.

הבאורים שנתתם לנו על-דבר תעודותיה ומטרותיה של התנועה הציונית אינם מסוגלים לשנות את יחסנו אל אספת הקונגרס במינכן ויתר ערי באַוואַריה.

הננו מוכרחים אפוא לחזור על בקשתנו, וכדי שלא לתת מקום לטעות בדברינו, למחות נגד אספת הקונגרס במינכן.

בכבוד רב

הנהלת הקהלה היהודית במינכן.

**

הועד המכין התאים את מעשהו אל ההצהרות האלה. הקונגס יתאסף ביום 29 לאוגוסט בבאזל. תקותנו חזקה כי מועצותיו תרכשנה לעניננו את חבתה של דעת הקהל. הן לא רק אל היהודים נוגע הדבר, אם ינסו אנשים מתונים לפתור את שאלת-היהודים בדרך השלום והכבוד ואם יבקשו בהתגלות-לב מאת כל הגורמים המדיניים, שיעזרום במפעל הזה. ומקוים אנו גם-כן, כי הקונגרס הזה, המגורש עתה ממינכן, יהיה בימים הבאים לכבוד היסטורי לכל עיר, שתאסוף אותו אליה; כי הקונגרס, בהתאספו באֹפן כזה פעם שנית או שלישית, יבוקש מאת שלטונות של ערים וקהלות להתאסף בהן. ואם יבא יום, והאדונים במינכן יקראו את הקונגרס אליהם, אחרי שיכירו את טעותם בדבר התנועה הזאת, אז ינתן להם משפט הבכורה.

הדבר הכי חדש בתנועת היהודים, הם רבני-המחאה. מאַכּס נורדוי התוה בפתגם אחד, אשר ישאר לעולמים, תו-קלון על מצח אנשים ממין זה: הם המה אנשים, היושבים באניה בטוחה, ומכים במשוט על ראש הטובעים, המעפילים להחזיק בקצות האניה. זהו יהודי סתם, השונא לציון ומתגרה בחובביה. ואם נוסיף עליו את כהונת “רועה-נפשות” באחת הקהלות הגדולות, ויצא לנו רב-המחאה בדמותו כצלמו. חמשה רבני-מחאה כאלה פרסמו בעתון “ברלינר טאגבלאט” ובעתונים אחרים את הדברים האלה:

ועד אגודת הרבנים באשכנז: ד“ר מאַיבוים (ברלין), ד”ר הורוביץ (פרנקפורט), ד“ר גוטמאַן (ברסלוי), ד”ר אוירבך (הלברשטאַט), ד"ר ורנר (מינכן) מפרסם את ההודעה הזאת: "על-ידי הקריאה לקונגרס ציוני ועל-ידי פרסום סדר-היום שלו, נפוצו מושגים כה מוטעים על-דבר תורת היהדות ושאיפות המחזיקים בה, עד שרואה ועד אגודת-הרבנים באשכנז חובה לעצמו, להביע את גלוי-דעתו הזה:

א. שאיפותיהם של המכונים בשם ציונים ליסד מדינה יהודית-לאומית בארץ ישראל, מתנגדות אל היעודים המשיחיים, אשר בכתבי-הקדש ובספרות הדתית המאוחרת.

ב. היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את עבודת המולדת, שהם שייכים לה, ולדרוש את שלומה הלאומי בכל נפשם ובכל כחותיהם.

ג. אולם חובה זו אינה סותרת את השאיפות הנדיבות, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל, אחרי שאין לשאיפות האלה שום יחס אל יסוד מדינה לאומית.

דתנו ואהבתנו לארץ מולדתנו, שתיהן גם יחד מטילות אפוא עלינו את החובה לבקש מכל אלה, שטובת היהדות קרובה אל לבם, כי יתרחקו מן השאיפות הציוניות ומן הקונגרס, אשר למרות כל האזהרות עודנו מוכן להתאסף".

זאת היא תעודה נפלאה במינה. על פי הרשם הראשון, שהיא עושה עלינו, איננה עלולה להרבות את כבוד היהודים. כל עקרו של גלוי-הדעת דרכם לעקם ולסרס כל דבר להפוכו. כשהם מדברים על-אדות ציון, יש להבין בדבריהם הכל, אך, למען השם, לא ציון.

מאת איש אחד, שהנהו גם חרד אמתי גם מלומד, נמסרה לנו תשובה נמרצה, הסותרת את הסעיף הראשון הזה. דוקא מתוך כתבי-הקדש והספרות הדתית המאוחרת מוכיח ידידנו זה את אמתותן של השאיפות הציוניות, אבל אנו נמנעים לתת מקום להוכחות האלה, משום שאין לנו עסק בוכוח תיאולוגי.

והנה הסעיף השני. מה משמע, ש“היהדות מטילה חובה על המחזיקים בה, לעבוד בלבב שלם את המולדת, שהם שייכים לה וכו'”? הרי אין בזה אלא כונה של דלטוריה. בכל אפן יש סימן לדבר, שערשו של מר מאַיבוים לא עמדה על אדמת אשכנז. רבני-המחאה מפרנקפורט, ברסלוי, הלברשטאַט ומינכן צריכים היו למסור את עריכת התעודה ליד סופר, העולה עליהם בידיעת שפת אשכנז. אי אפשר, שיכתוב איש אשכנזי: “המולדת שאני שייך לה”, אלא “מולדתי”, “מולדתך”, “מולדתם”. אין איש שייך למולדת, אלא המולדת שייכת לו. לכל אחד שייכת כל המולדת. ואוי לו לאדם, שאין המולדת שייכת לו. הוא עודנו בכל זאת אוהב אותה, מפני שאי אפשר לחדול מאהבתו אותה. האהבה הזאת איננה מתבטאה במליצות ריקות, היא מחיבת להקריב כל קרבן, אשר תדרש ממנו; אבל איננה מחיבת את בעלי המרץ, לבלתי יתעודדו לבקש פתרון, שעל ידו ימנה החסרון. ובשום אֹפן אין בזה פלפול חריף, אם יאמרו הציונים: כל אחד ואחד עובד גם את מולדתו גם את הלאום, שהוא שייך לו – פה הוא מקומה הנכון של מלה זו – אם שואף הוא לעשות שלום בקרב התושבים על-ידי תנועת ישוב נבונה ומודרנית.

בסעיף השלישי, שנוכל לכנותו בשם הסעיף המשתמט, מרכינים חמשת האדונים בדרך אגב, את ראשם גם בפני “השאיפות הנדיבות”, שמטרתן היא, להושיב אכרים יהודים בארץ ישראל. ובזה יש חניפה קלה ומובנת כלפי עשירים ידועים מבני עמנו, הנכונים להקריב קרבנות גדולים בעד הישוב. אנחנו הציונים חושבים אמנם, כי התישבות אכרים היא יותר נבערה מאשר נדיבה, אם לא תהיה בטוחה על-פי משפטי העמים. הן חפצים אנו לא רק להרחיק בחפזון את אחינו העניים, המדוכאים והנרדפים, אלא גם להבטיח את עתידם. ובחפצנו להקים את ערובות-הבטחון האלה, יעיזו לחשוד אותנו ולהתגרות בנו מלחמה?

חמשת האדונים מסימים בבקשה נמרצה, להתרחק מן ה“קונגרס, אשר למרות כל האזהרות עוד מתעתדים לאספו”. יזהירו-נא האדונים האלה ככל העולה על רוחם, והקונגרס יתאסף, מפני שנחוץ הוא, כי יתאסף, מפני שהעם המפוזר מחכה לו מתוך געגועים ותקוה. מצב היהודים הנהו רע, באפן שאין דוגמתו, וכלום אין אנו רשאים להועץ על-אדותיו במנוחה, בהתאמה גמורה אל החוקים ולעיני כל יושבי תבל? איזה נוצרי ישר-לב, ימצא בזה דבר הראוי לגנאי? אם לא תעוררנה שאיפותינו רצון וחבה, אז לא יתמכו בנו אדירי הארץ, אז לא יעזרונו העמים במפעל גאולתנו – והעוני יעמוד אפוא גם לההבא. למצבו של מי נרע בזה? היש עוד אשמה אחת, שלא טפלו עלינו כבר? נאומי-ההסתה הנלהבים, שנשמעו נגדנו זה תשעים ותשע פעמים, ישמעו עוד בפעם המאה, אבל גם בזה לא נאמין. אותות ברורים מוכיחים לנו, כי אמון-רוחנו להתגלות-לבנו אינם רעים אפילו בעיני מתנגדינו, שאליהם אנו פונים בבטחה. סוף כל סוף הרי עוני גדול מדבר מתוך תנועתנו, ובמה שהוא אנושי, מוצאים אנו תמיד את הדרך אל הלב האנושי. ומי זה יחשב לנו לעון, אם אנחנו, שעל הרוב לא נגעה הרעה אל עצמנו, איננו עוברים בקֹר-רוח על עני אחינו, שאין ערוך לו?

אבל איפה היו ואיפה הנם גם עתה רבני-המחאה, בשעה שיהודים אמללים, אמללים רק בגלל יהדותם, היו והנם נתונים לחרפה ולמשסה, להרג ולאבדן? היום באלגריה ומחר ברוסיה, פעם בפרס ופעם…, פה ושם, ובכל מקום שהם, נשמע זעקת-שבר. ורבני-המחאה מצפצפים ומהגים, לכל היותר בשעת העכול, על-דבר איזו תעודה, תעודה, שיכולה להחשב לנו ליהירות מאין כמוה, לו בכלל היה לה איזה ממש, מפני שעמי התרבות היו מוכרחים למחות נגדנו בכל עֹז, אלמלי באנו להפיץ תורה בקרבם. אם היתה ליהודים איזו תעודה, אז כבר נמלאה על-ידי הנצרות, ואז איננה זקוקה עוד לרבני-המחאה.

אבל הציונות, כפי שמתברר לנו יותר ויותר, תביא לידי משבר מבריא בחיי היהודים. הנגודים המתהוים יביאו בהכרח לידי ברור ולבון במצבנו הפרוע, ולבסוף גם לידי זכוך תכונת-רוחו של עמנו. הכל לטובה! גם זה לטובה, שרבנים אחדים מתיחסים לעמם באופן כזה. ואלמלא לא באו אלא בשביל יצירת כנוי חדש לאדונים האלה, גם אז היה הדבר חשוב בערכו. אנשים נדיבים וראוים להיות למופת, כמוהליבר ורילף, שלבם הנאמן מיצר בצרת אחיהם העניים, העומדים בתוך עמם בכל מקום שהוא נרדף ביותר, גם אלה נקראו עד כה בשם, שמכנים בו את כל דברן על חתונות והלויות-מתים. מעתה יש הבדל נִכּר ביניהם. כדי שלא יתחלפו אלה להבא ברבנים הישרים, נקרא מעתה את פקידי בית-הכנסת, המוחים נגד גאולת עמם, בשם רבני-המחאה.