מסירת מודעה / בנימין זאב הרצל

אחרי מאמרו של הרצל “ציונות” (כל כתבי הרצל, ח"ב, עמ. 137–142) נתן ד“ר גלאזר ידו לד”ר בלוך בווינא, שנלחם אז נגד הציונות והקונגרס בכל מיני עלילות.

על מאמר אחד כזה של ד"ר גלאזר השיב הרצל בגליון 5, “וועלט” 1898, בתור “מסירת הודעה”:

“….ד”ר גלאזר, שמלפנים נדחק אלי בדברי ידידות, מנסה עתה למשוך עליו את עיני הכלל בחוצפה, שלא היתה כמוה. לפני איזה זמן שלח אלי הצעה אחת וכתב אלי כמה מכתבים, שעוררו בקרבי אי-בטחון, מפני שדרש תכף שאחזירם לו. החזרתי לו את המכתבים, שלא היו שוים בעיני כלום. כנראה היה בדעתו להשאיר לעצמו פתח לחרטה, ובכל זאת כתב אלי עוד אחרי-כן;אולם לא עניתי אותו. והנה הוא טוען, כי הסכמתי להזמנתו, שהזמין אותי לראיון עם הד“ר קַרפֶּלס בברלין. מעולם לא כתבתי לד”ר קרפּלס דבר כזה. ההזמנה לועידה זו נשלחה אלי מאת פרופסור אחד באוניברסיטה. להזמנה זו הסכמתי. בתחלה לא התנגדתי לדבר, שיקח לחלק בועידה בתוך יתר האדישים והמתנגדים גם ד“ר גלאזר, שהתפאר בידיעת-המזרח שלו. אחרי מאמרו ב”בּרלינר טאָגבּלאַט“, שהוכרחתי לחשבו להתנפלות בכונה להזיק למִפעלנו, כתבתי להפרופיסור ההוא, שאין אני רוצה להשתתף בועידה עם הד”ר גלאזר".

רגש התמהון איננו עוזב אותנו, מאז דרכה כף רגלנו על האדמה, אשר מתוך שוממותו המדומה חוללה עבודת ידי יהודים נפלאות כאלה. רק נדיבותו הנהדרה של רוטשילד הצליחה לאַפשר את התוצאה הזאת במשך זמן קצר.

התודה שהקולוניסטים מכירים לנדיב הזה, היא לא רק מובנת, אלא גם חובת-כבוד לקולוניסטים. המטרה, שהציבה לה הציונות, מקיפה לא רק מאות או אלפי משפחות, אשר בדרך ההתישבות הנהוגה עד כה, מצאו או יכולות עוד למצוא להן מושב על אדמת אבותינו, כי אם את כל העם היהודי, שטוב היה, לו מצא לו פה מקלט בטוח. אולם חלילה לנו לתת מקום לחשוב, כי רוצים אנו לעשות דבר נגד רצונו של מושל הארץ או שלטון המושבות. אין מן הצרך גם כן, שישתתפו הקולוניסטים בתנועתנו באפן אחר מאשר בזה, שהם מכשירים בעבודת ידיהם את האדמה, שעליה עתידים לשבת גם אנחנו.

בזה הגיעה לידי גמר אותה העבודה הכבירה, שלה הקדישו הצירים בבאזל את כל כחותיהם והביאו קרבנות אישיים וחמריים עצומים. כל החברים לדעה הנאמנים יבינו את חשיבותו של הרגע. לצערנו יודעים אנו היטב, כי מתנגדינו יעמלו עתה בכל כחם לשים לאַל את מפעלנו ולא יחדלו מהתנפל עלינו בגלוי ובסתר. שום ציוני נאמן לא יתן לבו לטעות על ידי זה! באֹמץ ובשקידה קדימה! ינסו להזיק לעבודתנו בחשדים ובעלילות-שוא. ועל כן אנו מוסיפים להעיר על דבר זה: על ידי תנאים, שנתחיבו בהם, ועל ידי חוקי התקנות אי אפשר שתהיה למיסדי הבאנק שום הנאה חמרית. ההשגחה על ההנהלה הנכונה של הועד המפקח, אשר חבריו הם אנשים נאמנים ונכבדים, בטוחה לקונגרס לכל הדורות.

מתנגדינו, שאינם רוצים בעם היהודי ולפיכך גם בהצלת העם היהודי, שונאים כמובן מעֹמק לבם גם למוסד הזה, למוסד, שעל ידו נקוה למלא את דרישתו של עמנו. את הדבר הזה ישים כל אחד על לבו, ועל פיו יתנהג איש ואיש על מקומו. אל יחת לבנו, ורק אז נשכיל ונצליח!

¹

יודעים אנחנו, וגם יש לנו את כל האמצעים של תקופתנו אשר אנו חיים בה, ואחרי כל אלה, הם קצר תקצר ידנו כאשר קצרה יד אבותינו בשבתם בגיטו לעזור לנפשנו? לא! יכולים אנחנו לעזור לנפשנו, וגם עזור נעזור. בקיאים אנחנו בחכמות, חרוצים אנחנו במשא ומתן ויודעים אנחנו להתהלך עם הבריות ועם המאורעות, מסוגלים אנחנו לעבודה, שואפים לעסקנות ולקבלנות, הננו מנוסים בעשרה נסיונות ומצורפים בכור העוני, ומה זה, איפוא, יחסר לנו? – ארץ בטוחה, אשר בה נוכל לעבוד לפי כחותינו וכשרונותינו בלי כל מפריע ובלי היות לטורח על אחרים. ואתם הלא תדעו, מה שֵם הארץ הזאת, הלא הנכם יודעים גם את שם התנועה הזאת.

הציוניות!

אלף ושמונה מאות שנה של גלות ושל תקוה חיה פרושה על המלה הזאת. יש אמנם יהודים, שיצאו לתרבות רעה, הלועגים להציוניות, יש גם צרי-לבב וקטני-המֹח הלוחמים בה. התנועה הציונית, אשר מתחלה עברו עליה בשתיקה, אחרי-כן שחקו, לעגו לה, ולבסוף החֵלו ללחום בה, – לתנועתנו זאת יש כֹח עצום, כל של אומה שלמה, אשר אי-אפשר בשום אופן להשמידו או גם להחלישו. דרוש היה הדבר, כי יעירו בנו את לאומיותנו הנרדמה;דרוש היה, כי יגלה העם את רצונו לפני כל העולם בדברים ברורים. אולם עוד לפני שנה נראה דבר זה כבלתי אפשרי כלל.

והנה נהיה הדבר.

בחודש אויגוסט בשנת 1897 נקבעה על הקונגרס בעיר באזל הצורה האחרונה של הפרוגרמה הציונית:

הציוניות שואפת לרכוש מכון-שבת להאומה הישראלית, העומד תחת חסותן הגלויה של הממשלות.

הכל נמנע ובלתי אפשר להחובק את ידיו. אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון. הכל אפשר למי שיקרב אל מלאכתו ועבודתו ברצון חזק וכביר. החובה מוטלת עלינו לעבוד את עבודתנו בלי חשֹך על פי תכנית מסוימה, שתהיה מכֻוָנה לתכלית ידועה. במקומות רבים מתעוררים וקמים ועוזרים נכבדים למפעלנו הגדול, ולא רק מתוך היהודים, כי אם גם מתוך הנוצרים. לא עתה היא העת לספור ולספר את כל אשר עשו מימי הקונגרס הראשון בבאזל עד היום הזה, למען בַּרר והוכיח לדעת-הקהל ולפני הממשלות הנוגעות בדבר את טיבן ומהותן של מגמותינו, כי הנה מסכימות ומתאימות לחוקי הממשלות והארצות, שאנו יושבים בהן, כי הנה מסכימות ומתאימות – בכלל – לרוח אהבת כל האנושיות.

והתביעה המוסרית הזאת: לתת ארץ לעם נודד, תתפשט כעל כנפי נשרים בכל המדינות והארצות, שהיהודים יושבים בהן נאנחים ונאנקים. ובכל מקום אשר ישמע שם “הגאולה” שם ישמח ויגל לב בן עמנו, אם רק לב בשר בקרבו ולא נהפך עוד לאבן. ובכל מקום אשר בני עמנו יראו ויוכיחו לעיני התבל, כי עוד מוכשרים ומסוגלים המה להתעוררות לאומית, כי מוכשרים המה להבין ולהוקיר כראוי את הרעיון הגדול של תחית ישראל על אדמתו, – שם גם יולדו להם אוהבים אשר יעמדו לימינם. הן הדבר היותר מגונה ומכוער אשר יטפלו עלינו הבריות הוא – כי אין לנו אידיאל לאומי.

המתנגדים להרעיון הציוני אשר מקרב עמנו, ברצותם להוכיח עד כמה מסוכן ומזיק הוא הרעיון הזה להיהודים בארצות מושבותיהם, יביאו ראיה ומופת להתנגדותם העִוֶרת, כי האנטיסמיטים מביטים בעין טובה על התנועה הציונית.

אבל מתנגדינו אלה לא ידעו ולא יבינו, כי הציוניות היא היא – אמנם – המבשרת שלום, אותו השלום, אשר יביא מפעלנו – אותו המפעל אשר ישנאוהו שנאת מות – בכנפיו לכל האנושיות.

תנועת יסוד המושבות העבריות בארץ אבותינו תביא מרפא ורוחה להארצות החולות במחלת השנאה לישראל, ויחד עם זה תַפרה ותרבה את הברכה החמרית והרוחנית ואת הסדרים הטובים גם בארצות המזרח. גם המושבות שנוסדו עד עתה בארץ ישראל, אם גם לא רב מספרן, בכל זאת הראו גם הן לדעת, כי אדמת אבותינו עודנה ברוכה ופוריה. ובכלל כל אדמה פוריה היא אם רק עובדים חרוצים יעבּדוּה וישמרוּה, ומה גם אדמת אבותינו אשר בימי תקופת-הזהב של תולדותינו היתה ארץ זבת חלב ודבש. ואדמתנו זאת תשוב להיות “ארץ זבת חלב ודבש” אם ישובו בני עמנו, אשר סבלו הרבה הרבה בגולה, אל ארץ אבותם.

הידעתם את המעשה באותו הערבי, שהרג אדם אחד, מפני ששאל אותו, לאן הוא נושא את עגלו?

את המעשה הזה ספרה לי לפני שנים אחדות גבירה אחת פה בלונדון, ואותו אני רוצה בכל אֹפן למסור לכם, מפני שהוא מעשה יפה ומלא-טעם. ערבי אחד, סבלן וקר-רוח ככל בני ארצו, נשא בבקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר. בלכתו עליז בדרכו, פגש אותו איש אחד וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

הערבי ענה: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

לא עברו רגעים הרבה ויפגשהו השני וישאלהו: “לאן אתה נושא את עגלך?”

כעבור רגע בא השלישי, הרביעי, החמישי. מחזה האיש ועגלו עורר את כלם לשאלה ההיא. והערבי שלנו, בהיותו סבלן, ענה בכל פעם בסבר פנים יפות: “אל העיר, אהובי, יברכך אלהים!”

אבל הסבלנות היא חֹמר ההולך וכלה. אחרי שהשיב הערבי שלנו אותה התשובה על אותה השאלה חמש-עשרה או עשרים פעמים, התחיל לחרות אפו. תשובתו נהיתה קצרה: “אל העיר, אהובי!” את ברכת-אלהים השמיט. כה ענה עוד כעשר פעמים, עד שגם זה היה עליו לטֹרח. את השואלים שבאו אחרי-כן השיב בקצרה: “אל העיר!” קולו היה נרגז, ולבסוף נעשה גס. דמו התחיל לרתוח בקרבו; הוא חשב, כי בני-האדם נועדו יחדו לשַטות בו. וכיון שנדמה לו לראות בת-צחוק של לעג בפני השואל אותו בפעם התשעים או המאה את השאלה: “לאן אתה נושא את עגלך?” הניח את עגלו, החזיק בגרגרת האיש ויהרגהו.

הציונים נמצאים כמעט במצבו של אותו הערבי עם עגלו. שואלים וחוזרים ושואלים אותם תמיד אותן השאלות, ולאט לאט תמה סבלנותם. באֹפן זה יתבאר, כי הוכוח על ענינו מקבל לפעמים צורה של התרגזות. אבל מיעץ הייתי את חברינו, לבל ישכחו, כי העוברים הם תמיד חדשים, ולהם עוד לא הוברר הדבר. נשיב נא במנוחה על שאלותיהם, ונשים אל לבנו, כי מוסיפים אנו להתקרב עם עגלנו אל העיר, במדה שהרבינו להשיב.

רע מזה הוא, כמובן, אם בני-אדם, שכבר קבלו תשובה, שבים וחוזרים ושואלים בזדון. או אם יענו: “לא אמת הדבר, אינך הולך אל העיר!” או:“אין בכלל עיר!” או: “לא אהובך אני, והאלהים לא יברכך!” למזידים כאלה אנו מחויבים לפנות עֹרף וללכת לדרכנו ולחשוב: עוד מעט והיינו בעיר.

אבל את התשובה המתמידה אוכל לחשׂוך לי היום ובמקום הזה. כלכם יודעים, לאן פנינו מועדות. השאלה, שאולי מתעוררת בלב יחידים היא רק זו, אם דרכנו היא הנכונה.

אני מאמין, כי כן הוא.

מה היא מטרתנו? אנו חפצים לכונן לעם היהודי מקום מושב בטוח במשפט צבורי במולדתו העתיקה בארץ-ישראל. זה הוא, לדעתנו, פתרון גמור לשאלת-היהודים.

לפתרון הזה קודמות שלש הנחות.

ראשונה, מציאות העם היהודי.

שניה, כשרון ארץ-ישראל להתישבות.

שלישית, הבטחת היסודות המשפטיים.

הנחה ראשונה. בראשית תנועתנו יכולנו רק לשער, שיש עם יהודי במציאות. היום כבר ידענו זאת. דבר זה הוכח בראיות היותר ברורות ומודרניות שבעולם. יש לנו הנהגה, המדברת בשם העם היהודי. היא מתאספת זה שתי שנים בבזיל, ושמה – קונגרס הציונים. גבירותי ואדוני! אינני יודע, אם אני בעצמי אזכה לכך, אולם מעמק לבי נוכחתי, כי אנשים מבני גילי יזכו לראות בהגשמת חפצנו. חיה נחיה כבני חורין בארץ-ישראל. אם אני בעצמי אהיה שם או לא, אחת היא לעצם הענין. אולם אם אהיה שם, אז לא אשמח על שום דבר, לא אתפעל יותר משום דבר מאשר מן הקונגרס הבזילאי הראשון, שהיה בשנת 1897. כי זה היה האות הראשון לחייו של העם היהודי, אשר כבר נחשב כמת. בכל רפיון נשימתו, בכל חולשת דופקו, אנחנו, שהקשבנו להם ברעדה מתוך פחד ותקוה – אנחנו נוכחנו, כי עמנו עודנו חי. כל מה שהוא עתיד עוד לפעול להבא, לא יוכל להפתיענו. רגע של אֹשר היה אותו הרגע על גבולות החיים, כשראינו את המת המדומה פוקח את עיניו. כי אדם השב לתחיה הוא גם מתהלך, אוכל ושותה, מרקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא בספרים ומציר ציורים, על כל אלה אין להתפלא עוד. הפלא היא התחיה, הדופק הראשון שאנו מרגישים, הנשימה הראשונה שאנו רואים. חובתנו היתה, לבלתי תת את החיים האלה להרדם שנית, ולה מוקדשת תעמולתן של אגודות-ציון הישרות שבכל העולם. מסיביריה ועד אפריקה הדרומית יש כבר היום אלפי אגודות כאלה, המכירות בעקרי הקונגרס הבזילאי הראשון ופועלות על פיהם. זה הוא הלאום, הלאום שלנו!

והנה יש בקרבנו אנשים המעקמים שפתותיהם ואומרים: “כן, העניים; אבל לא העשירים!” האומרים כן, אינם בכלל שוים בעיני לתת להם עצות טובות. ובכל זאת רוצה אני ליעצם, לבל ישמיעו דברים כיוצא באלה בפומבי. כי בזה הם מאשרים את משפטיהם היותר קשים של האנטישמיים, האומרים, כי אצל היהודים “הכסף יענה את הכל”; כי היהודים אינם מכבדים אלא את הממון בלבד, אחת היא להם באיזה אֹפן ירכשו אותו. עלינו להשמר מפני דעה כזאת, מפני שהיא שפלה, ואפילו לא נבונה. מי שדעתו שפלה כבר לחשוב כזאת, עליו למצער להיות חכם, שלא לגלות מה שבלבו. חוץ מזה, הלא רֹב מנינו של כל עם הם העניים, וכלום אפשר שיעיז מי שהוא לכחש במציאות העם האנגלי או הצרפתי, מפני שמעטים בהם כל כך המיליונרים בערך אל הסובלים חרפת-רעב?

אלה הן שיחות בטלות, אל תחשבו אותן לי לחטא. המתנגדים מכריחים אותנו לטפל בשטחיות כאלה.

הנחה שניה. כשרון ארץ-ישראל להתישבות. להביא עליו רעיה נטו כבר לפנינו, אם גם במדה מועטה, הציונים המכונים “מעשיים”, ועלתה בידם. על פעולות האנשים האלה דברתי תמיד בכבוד, אף כי חושב אני, שאינן מספיקות, כדי לפתור את השאלה רבת-הערך. ועל כן נצטערתי ביותר על אשר צררונו מצד זה. כשמתחילים היום להכיר ולכבד בכל מקום את נסיונותיהם של “המעשיים”, הרי זה אפשר, שתעמולתנו הכבירה גרמה לכך. כי יהודים רבים, המסרבים עוד להסכים לדעתנו, מביטים עתה על הדרישה הענותנית של “המעשיים” בעין יותר יפה. ולפיכך יכולים היום המעשיים ללכת שלובי זרוע עם אנשים כאלה, שבעיניהם היו לפנים לבוז וללעג.

ואולם לססמאות ולכנויים מפלגתיים אין שום ערך. יכול הייתי להוכיח לכם, כי אלה המכונים מעשיים רוצים בעצם הדבר להיות מדיניים, ואנחנו המדיניים חושבים את עצמנו למעשיים. המעשיים רואים בזה ערמה יתרה, באמרם להכניס לאט לאט ובחשאי כמה מאות אלף יהודים לארץ-ישראל, ולדרוש אחרי כן, בהיותם שם, זכיות בשבילם. בחשאי? כמה מאות אלף נפש? אבל, בשם אלהים, איך הם מתארים להם את הדבר? אני חושב, כי אינם מתארים להם כלום. הם רק מתחילים בעבודה. דומה הוא בערך לבני-אדם אחדים, שעלה במחשבתם לבנות בית באיזה מקום. מה הם עושים? לא חולמים הם, ולא בעלי-הזיה. יודעים הם, כי בית יבנה מאבנים. ובכן הם מושכים בהתאמצות גדולה אבן אל מקום הבנין, וחושבים, שאם יעשו גם אחרים כמוהם, אז יקום הבית.

היה לא תהיה! כן לא יבנה הבית לעולם! אבל יבנה, אם יערכו מקֹדם תכנית לבנין. אז תצלח האבן שלכם. לא קֹדם לכן.

והנה הגענו להנחה השלישית, לערובות המשפטיות. אם אולת היא לבנות בלי תכנית, אז לא נחכם גם כן לקבוע תכניות לבנין, בטרם הבטחנו לנו את הקרקע לבנין. כי אז יבֹא בעל הקרקע ויהרס את בניננו או יגרשנו מן הבית, אשר אנחנו בונים.

האין אפוא הדבר יותר מעשי, להבטיח מקֹדם את הזכות לבנין? כיצד יֵעָשה הדבר? אם לא ירשנו מצב הענינים לקנות תכף ובדרך ישרה את הקרקע לבנין, אז אפשר לקחת אותו בחכירה או בשכירות. הן פה באנגליה נוהגים דיני החכירה והשכירות בנכסי הממלכה, הנודעים רק מעט בממלכות היבשה. יחס משפטי כזה, שיהיה לו אֹפי מדיני, רוצה אני, מקוה אני להשיג מממשלת טורקיה. ובו ברגע שיכירו, כי אין הדבר פוגע במרותו של הוד מלכות השולטן, וכי ההגרה הבטוחה לארץ ישראל לא רק שלא תגרע מאחוזתה של טורקיה אלא עוד תחזק אותה ותעלה את ערכה, יש לקוות, כי נבא לידי פשרה. עלה בידי לרכוש לרעיונותי ולהצעותי מליצים אדירים, אבל מכיון שאינני במצבו הטוב של סיר סֶסיל רודיס, הנני מוכרח לשים מחסום לפי ולשתוק בנוגע לאיזה משא-ומתן שיש לו ערך היסטורי, אף אם יש לחשוש, פן יאמרו מתנגדינו, כי אין לי מה להגיד.

כאשר רמזתי בסתו שעבר, לפני מסע המלאכות הציונית לארץ ישראל, פה בלונדון על מאורעות העתידים לבֹא, ידעתי כבר אז כמה פרטים מן הדברים שהיו הולכים ומתהוים.

עבודה קשה היא אפוא, שלא בנקל תעשה גם בידי חכמים ובקיאים ממני, אם מצד אחד צריכים להצדיק את בטחונם של אנשים נדיבים על ידי שתיקה, ומצד שני מקיפים אותנו בשאלות: מה נשמע? להיכן הגענו? אימתי? אימתי? אימתי?

בבין-המצרים האלה אני מכיר את חובתי, מבלי לפסוח על שתי הסעפים. חובתי היא לשתוק, אף אם לא יאמינו בי, עד שיגמר הדבר, שהתחלתי בו.

יודע אני מה שיאמרו מתנגדינו. יודע אני, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם, קראתי את עתוניהם. עוד הפעם השתמט, הבטיח הבטחות תלויות באויר, השלה את נפשות העניים, כל הענין אינו אלא אחיזת-עינים שאינה מצויה. אבל אחראים אנחנו בעד כל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

לאשרי אין עתותי בידי לקרא את כל דברי החרפות שמטיחים נגדי מצד היהודים. אני מקבל רק לפעמים קֹבץ, זר-פרחים של נאצות. ואני מרגיש בזה בושה יותר מקצף. מתביש אני בתור יהודי, על היות בקרבנו בני אדם הנותנים לשמצה את מי שעובד עבודת עמו. אם יצא דבר הריב מחוץ לחומות הגיטו אל העולם הרחב, אז אולי ישתומם מי שאינו נוגע בדבר וינוד בראשו, ואולי יאמר איזה צר ואויב: ראו, כך היא דרכם של היהודים! כך הם מתנהגים עם בניהם העמלים לטובת עמם.

האם לא העיזו כבר להגיד, כי יש לי הנאת-ממון בדבר? אמנם ראויים היו בני-האדם האלה שאחשב עמם בגלוי, בכמה עלתה לי כבר התנועה, חוץ מאבוד-הזמן והעבודה, גם בקרבנות כסף. ידידי הקרובים אלי יודעים זאת. אולם אין אני רוצה לדבר גם מזה, כבוד היהודים יקר בעיני.

ביללת-קצף מיוחדה התנפלו עלי בשעה שנגשנו להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס וליסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי. זה היה אחד ממסעותינו על דרכנו העירה, ומי שראה אותנו נושא את עגלנו, יכול היה לחשוב, כי עגל-הזהב הוא. לחברי ולי היה יסוד הבאנק הקולוניאלי היהודי עד עתה הקרבן היותר גדול שהקרבנו על מזבח התנועה הציונית. אינני מדבר על אודות הכסף, אשר הוצאנו מן הכיס.

כי למרות היותנו יהודים, אין הכסף אצלנו גבוה מעל גבוהים. הקרבן היה בזה, שנגשנו לעסוק בענין של מסחר, אם גם שלא בכונה להנאת-ממון.

אחרי שהגענו לאותה הנקודה, שלא יכולנו לאחר עוד את יצירת המוסד הכספי, כתבתי לאחד מידידי בלונדון ואמרתי עם המכתב: “עברו הימים, שבהם חשבו אותי למשוגע, מהיום והלאה יתנהגו עמי כעם בעל-עסקים. אבל גם על דבר זה עלי להתגבר”.

אינני חושב לעָול, אם יעסוק אדם במסחר, רק הסופר איננו רשאי להיות סוחר, ולגבי עובד בתנועה עממית, זה הוא עוֹן גדול מנשֹא.

מימי לא הייתי נביא-אמת כבשעה ההיא, והיהודים יכולים להיות שבעי-רצון, אם כל דברי יתקימו כאותם הדברים שכתבתי אז. זאת אומרת: נבואתי נתקימה יותר מאשר פללתי. פה בלונדון היה המעשה, באספת פומבי, שקם איש אחד, שלא נודע לי טיבו, אלא שהוא בכל אֹפן עסק בסחורה מימיו הרבה יותר ממני, והביע את דעתו, כי רוצים אנו לגזול את ממונם של העניים. מדוע הגיד זאת? מכיון שלא עסקתי מימי בשום עסק מאיזה מין שהוא, אינני יודע, אם היתה כונתו להגיד, כי כל עסק של ממון הוא מעשה-גזל. כאילו התכַּוֵּן, בשנוי לשון, לפתגמו של Dumas, שהיה אומר: “Les affaires, e’est l’argent des autres” (העסקים, הם ממונם של אחרים). או היתה דעתו, כי רק לעסקי היהודים יש אֹפי כזה? אם כן, מתפלא אני על כבוד מעלת הרב הראשי, שלא גזר עליו נדוי, וגם – מה שהיה מכאיבו עוד יותר – שלא חדלו הבאנקירים בני דת משה מהתרועע אתו. ואפשר, שחפץ היה רק להגיד בלשונם הנמרצה של אותם החוגים, שעליהם הוא נמנה, כי כל הענין חשוד בעיניו. הרואים אתם, מה עלה בידם? דוקא מפני גֹדל החרפות החטיא את המטרה. ידידי ואני היינו מצטערים מאֹד, אלמלי היו מחזיקים אותנו לבעלי-עסקים – ונכונים היינו לשמוע חרפות כאלה. אבל החזיקו אותנו לגזלנים – זאת היתה נחמתנו.

ומה הם פצעי-העוֹר הקלים לנו, המוסרים את נפשם באהבה על הדבר היקר לנו? הדבר הולך ומתקדם – וזה הוא העקר.

הבאנק הקולוניאלי הזה, אשר מראש העלילו עליו, בטוח היום בקיומו. הוא היה לעובדה, למספר, שבו מחויבים להתחשב גם בעלי המספרים, וביחוד בעלי המספרים. תפשתי מועט באמרי, כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שנסו להוציא עליו. הוא בכלל יהיה טוב. מדוע?

באמרי, כי הבאנק הקולוניאלי יתנהל במישרים, מפני שבטחונם המלא התפעלות של האנשים הקטנים, הרבים עד לאין מספר בכל העולם, מטיל עלינו חובה מוסרית, קשה ומתמידה – אז יענו המתנגדים: אמנם, רק דבר זה צריך לראיה. ולפיכך אני רוצה להגיד לכם את הטעם השני: הועד המפקח, אשר נתכבדתי להמנות עליו יחד עם כמה חכמים, סופרים ואנשים שאינם בעלי-עסק, אינו רשאי לפי התקנות להרויח שום רֶוַח של ממון, מאיזה מין שיהיה. אם לא יחזיקו אותנו אפוא לבעלי ספורט חדש, שתכליתו היא, שיהיו חברי הועד המפקח רואים במנוחה, כשהמנהלים בוזזים את בעלי-המניות, ואולי שיהיו מתערבים, איזה מן הגזברים ימהר לגנוב ולברוח, אז הלא יש להניח מראש, כי הועד המפקח, שיש לו כֹח-הרשאה מספיק, ימלא את חובתו.

אבל החובה הזאת לא נגמרה בקיום סדרי ההנהלה. עומד פה להוסד עוד באנק יהודי. כאלה יש כבר די והותר תחת מסוות שונים. הבאנק הציוני צריך היה להיות והיה יהיה. מה מובנו של דבר זה?

האם ישמש הון-מניותיו של הבאנק אמצעי לקנין האדמה, שאליה אנו שואפים? הן לתכלית זו לא יספיקו שני מיליונים ל"ש. בהחלטות כאלה רוצים לתת אותנו ללעג ולהחזיק אותנו לאוילים. לבאנק יש תעודה אחרת. עליו להיות סרסור להשגת הטשארטר, שאותו תארתי לכם לעיל בתמונת החכירה ( leasehold ).

אנחנו חפצים להשיג מיד ממשלת טורקיה טשאַרטר, כדי להתישב בארץ-ישראל תחת מרותו של השולטן. תקוות טובות ועצות נשקפות לטורקיה, אם תתן ליהודים החרוצים, השקטים ותאבים לעבודה, את היכֹלת לחשוף את מטמוני הטבע שבארצה. רק מעטים הם היום חכמי-המדינה בטורקיה, אשר לא יבינו את התועלת הזאת שבתנועה הציונית. יחד עם היהודים יבֹאו לטורקיה שלום והפרחת חיי-הכלכלה לפי רוח הזמן.

איזה ערך יש למחשבתנו, אם תצא לפעולה, בעד אירופה, זאת הכירו כבר לדעת מושלים ודיפלומטים חשובים באֹפן היותר ברור. היא תשים קץ לשאלת-היהודים המרעילה והמכֹערה, אף אם לא יחשוב איש ממנו, כי כל היהודים ילכו לארץ-ישראל. וחשבוננו הוא הכי פשוט שבעולם: אם תמעט ההצעה של יהודים, אז תגדל הדרישה ליהודים. אז נחשב לסחורה, שעלה מחירה.

ומחירנו עלה יעלה. תרבות אנחנו חפצים להביא אל המזרח. ושוב תרויח מזה אירופא. לסחר-הארצות נפתח דרכים חדשות – ואין ממלכה, אשר תתענין בזה יותר מאנגליה עם אחוזותיה שבאזיה. הדרך היותר קצרה להודו היא דרך פלשתינה. אנחנו נהיה זקוקים לתוצאות התעשיה בארצות התרבות, עד שנברא כאלה בידינו. אולם חפצים אנו ככל האפשר להכין בזמן קרוב נכסים בעצמנו.

בחמישים השנים האחרונות נעשו בחיי הכלכלה של האנושות שנויים יותר גדולים מאשר לפנים במשך אלף שנים. יחד עם כֹח הקיטור והזרם האלקטרי באה רוח חדשה לעולם, רוח עֹז ותפארת. הרוח הזאת תרחף על התנועה הציונית. אינני רוצה לדבר על התעשיות הרבות, שעל ידן נעשו חיינו מרובים כל כך בגונים. מה אוכל אני, הזר הדל מארצות היבשה, לספר מזה ליושבי אנגליה? אתם עולים עלינו בכל קניני הטכניקה, כמו שהפוליטיקאים הגדולים בארצכם היו הראשונים, אשר הכירו בנחיצות הרחבת-הגבולים על ידי קולוניזציה. ולפיכך מתנוסס דגלה של בריטניה-רבתי מעל לכל היַמים, וכן אוכל לחשוב, כי פה באנגליה יבינו לרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי. בנקל ובמהרה, כי יבינוהו בצורתו היותר מודרנית. כל מה שיכולים בני-האדם לברֹא בחריצות ידיהם בארצות אחרות, הן יכולים הם לברֹא גם שם בארץ, שהיתה בימים נפלאים ארץ זבת חלב ודבש. – מדוע לא יהיה דבר זה אפשר דוקא שם? וכי מפני שאנו מושלים היום ביתר עֹז בכֹחות הטבע מאשר בימים ההם? הביטו נא לאחור אל תמימות הימים הראשונים, ומצאתם את התשובה.

אלמלי לא הארכתי כבר לדבר, הייתי מראה אתכם את המזון הכי-פשוט, את הלחם, תולדותיו, התפתחותו ומצבו היום. למן מחרשת-הקיטוֹר, המכונות לזריעה ולדישה עד החקירה הבקטריולוגית בחמרי-התסיסה – מה רב המרחק מזמנם של אבותינו, שהיו אוכלים את לחמם בזעת-אפים גדולה משלנו. הביטו וראו כל אותן התעשיות הנפלאות של חמרי-התסיסה, לחם ושכר, יין וחֹמץ, יין-שרף וקוניאק, טבק וגבינה – איך נשתנו כל אלה.

ואמנם אלמלא פחדתי, פן יתנוני לבעל דמיון ואוטופיות, הייתי מתאר לפניכם את הסדרים העתידים להיות בארצנו, את קוי הטלגרף, הטליפון והאבטומובילים ויתר הדברים הנפלאים, שעוד לא ראתה אותם עין איש.

אבל בסדרים כאלה על אדמתנו החדשה, שהיא אחוזת כלנו, עוד לא נגמר הכל, מה שאני מחזיק לציונות. אין אני מאמין, כי עם-הספר האריך כך הרבה ימים וסבל צרות כך הרבה, רק כדי שישוב באחד הימים אל ארצו ויביא אתו אמצעי-מסחר חדשים. מובן אחר היה בהכרח לצרותיו של העם המנוסה ביסורים הרבה. משאת-נפשנו היא באין ספק הצדק והאנושות, ועלינו למלא ספוקה. אולי אין ההתחברות נאה ביותר, כששואפים לאיזו מטרה יחד עם קבצנים ורעבים ללחם. אולם הן לא מעל הבימה בבית-הכנסת הנני מדבר, ועל כן הרשוני להגיד, כי אנחנו הציונים לא נירא ולא נחת להתחבר עם קבצנים ורעבים ללחם, אם המטרה היא: הצדק. אולי נמצא בהזדמנות זו את האפשרות לתקונים חברתיים, שנוציאם לפעולה, תקונים, אשר יהיו לתועלת גם לעמלים ומסובלים בקרב העמים האחרים. ואז, רק אז נהיה ישראלים אמתיים.

בשעה הנהדרה הזאת, כשמתאחדים פה צירי העם היהודי, שבאו ממרחקי ארץ, תהא מלתנו הראשונה הכרת-תודה לעיר היפה והחפשית, שקבלתנו גם הפעם בפנים יפות. ותודה זו אינה מורגשת רק מאלה הנאספים פה, אלא גם משולחיהם בקצוי-ארץ רחוקים מאד. בזיל, הקונגרס הבזילאי, הפרוגרמה הבזילאית – המלים האלה מצלצלות כבר היום צלצול יפה ונעים באזני בני עמנו, ויש להן ערך של נֹחם ותקוה.

בפעם השלישית באנו הנה, כדי לברר וללבן את תלונותיו ודרישותיו של לאום מתעורר לתחיה. בתחלה יכול היה להֵראות, ואפשר שעוד נראה גם היום בעיני מי שהוא, שלא הועלנו בזה הרבה, כשאנחנו באים הנה ונואמים נאומים, נאומים מלאי-אנחות. אבל בעלי-הספק האלה אינם שמים אל לב, כי גם באספות-צירים אחרות אינם אלא מדברים. ומי זה יכחיש בדבר, כי לנאומים יוצאים ממקום כזה יש השפעה כבירה מאד על ההווה ועל העתיד של העם? מתוך ההכרה הזאת עמלנו ליצור בימה, אשר מעליה נשמיע את דברינו: את הבימה העברית.

ומכיון שאין לעמנו לשוב אל חיי העבר, כי אם אל חיי ההווה, צריך היה קֹדם כל למוסד מודרני כזה, כדי שיוכל להביע את רצונו לחיים. ולפיכך הבימה הזאת היא קנין יקר, שרכשנו לנו. אותו נשמור מכל משמר! אם תתנהלנה מועצותינו בכֹבד-ראש ובמתינות, נוכל להגדיל את כבודה של הבימה הזאת מיום ליום. בפזיזות ובמריבות נהרוס אותה במהרה. הבימה הזאת תגבה כגבה הנאומים, אשר ישמעו מעליה. דברינו אינם נסמכים על שום תֹקף מן החוץ; ולפיכך כל ערכם אינו בא אלא מתוך העֹז הפנימי וטהרת המחשבה, היוצאה מן המקום הזה. דבר זה מחויב לשוות לנגד עיניו תמיד כל אחד מאתנו, כשהוא רוצה לדבר על העם היהודי ואל העם היהודי. זאת ועוד אחרת. לא באנו הנה, כדי לדון על הענינים הפרטיים של הארצות המיוחדות, שבהן אנחנו יושבים. כל נסיון שכזה היה חטא גדול מנשא, ויכול לגרום רק לדעות-שקר שתפוצינה על אֹדות הקונגרס שלנו. לא באנו הנה, אלא כדי להתיעץ על המצב הכללי, וכדי להכין תחת השגחת דעת-הקהל פתרון, אשר יתאים עם המשפטים ועם חוקי האנושות. כי אין אנו מתכונים לשום מטרה אחרת, זאת הוכחנו בכל מה שעשינו ושלא עשינו עד היום הזה. באֹפן זה אנו מגבילים בעצמנו את הגבולות, שאין לערער עליהם. חפצים אנו לדאוג לטובת העם היהודי. רשות היא בידינו. גם חובתנו היא.

כי הדרך הזאת, לנצח על מעצורים כלליים על ידי משא-ומתן בין-לאומי וחפשי, מתאימה עם ההכרה המוסרית של האנושות בעלת-התרבות שבימינו, דבר זה אפשר היה לראות באותה השעה, שנשמעה הצעת-השלום של הוד מלכותו קיסר רוסיה לשמחת כל העולם. זוכרים אתם, כי היינו נאספים פה, בשעה שנודע הרעיון הנשגב הזה, וכי קונגרס-הציונים היה האספה הראשונה, שיכלה להביע רגשי הלהבותה ממנו. והנה עברה שנה, רעיון-השלום התחיל דרך יציאתו מן הכֹח אל הפועל, ודבר זה כבר גדול בערכו, אף אם לא השיג עדין את המטרה. ולנו היה זה מופת להורותנו דרך הסבלנות. אם גדולי-הארץ מסתפקים בהתקדמות אטית של רעיונותיהם הרמים, על אחת כמה וכמה עלינו העניים להסתפק בזה, שיכולים אנו להחליט, כי הענין הולך וצועד הלאה.

מחויבים היינו אפוא להתמיד בעבודתנו גם אז, לולא היו בשנה שעברה שום אותות של התקדמות נראים מבחוץ. גם אלמלי לא נתוסף שום דבר, שעל ידו נתחזקה תנועתנו ונתרבו כבודה ואמצעיה, גם אז עלינו להתמיד בעבודה.

אבל השנה הזאת לא היתה רעה לתנועתנו. היא היתה שנה טובה. השגנו דבר-מה, הגענו צעדים אחדים קדימה.

מאורע חשוב, שמתנגדינו, כדרכם תמיד, עברו עליו בשתיקה, או זיפו אותו בפרהסיה, היתה קבלת פני המלאכות הציונית מאת הוד מלכותו קיסר אשכנז בירושלים. אותה העובדה עצמה, שהקיסר הגאוני פנה בתשומת-לב אל רעיוננו העממי, היתה רבת-אונים לתת תקוה בלבנו. תנועות קלות-ערך אינן נראות ממקום גבוה כזה, אבל היה בזה יותר מתשומת-לב בלבד. לא איזו מלאכות יהודית, לא חברי איזו אגודת-ישוב “מעשית” נתקבלה, אלא מלאכות הועד-הפועל הציוני. נמוקי תנועתנו ומטרותיה נודעים היו היטב לפני זה, והוד מלכותו קיסר אשכנז הואיל להבטיחנו על יסוד זה את רצונו ותשומת-לבו באותו היום, שישאר לזכרון-עולם לכל היהודים. ועל הדבר הזה מחויבים כל היהודים הנאמנים להכיר לו תודה.

חברי הקונגרס הנכבדים! הלא תבינו, כי מפני דרכי הנמוס אין אנו רשאים להשתמש לצֹרך התעמולה בעובדה המוצלחת ורבת-הערך של קבלת-הפנים, שהיתה בירושלם בתנאים כאלה. הננו רוצים אפוא למנוע את עצמנו מכל וכוח על הענין הזה. רק דבר אחד עלינו להטעים יחד עם תודתנו העליזה: דרך המשפט והיֹשר הגמור של תנועתנו, שנתכבדה במדה כזו, נעלה אחרי המאורע הזה מעל כל ספק לדורי דורות.

כמובן מקפידים אנחנו ביתר עֹז להטעים ולהוכיח את אמון-לבנו כלפי הממשלה הטורקית. מצדנו לא יעשה שום צעד, שיוכל לעורר חשד כל שהוא בעיני המושל השליט בפלשתינה. יכולים וחפצים אנו להביא טובות גדולות מאד לממלכה העתמאנית, ולפיכך יכולים אנו לעשות הכל בגלוי. מי שמתגנב לאיזה מקום, אין בדעתו להביא דבר-מה. זה היה הטעם, המובן מאליו, שגרם למעצורים בעד הכניסה, הקימים עתה בארץ-ישראל. לא אנחנו גרמנו להם; הם קדמו כידוע זמן רב לאותה התנועה, שבה אנחנו עוסקים. אולם אף אם לא יתכן להאשימנו בדבר אסור-הכניסה, רוצים אנו בכל זאת להודיע ברור, כיצד אנו מתיחסים אליו.

איככה? חפצו להושיב בני-אדם באיזו ארץ, מבלי להודיע גלוי למפרע את כל התכנית? אם יתקרב אדם בליל חֹשך וערפל, אין לו להתפלא, אם יקראו לעומתו: עמוד! מי אתה? ורעה עוד יותר גדולה נשקפה לו, אם לא יוכל לתת תשובה נאותה וברורה. אגב, אין זה בשום אֹפן המצב, שבו לא יטילו חדש באיזו תשובה שהיא. ולפיכך אנו עושים זאת באֹפן אחר. הננו מגלים את דעתנו ברור לאור היום, שאין לנו, תודה לאל, לפחד ממנו, וחפצים אנו להשיג את הרשיון לפני גשתנו לעשות דבר, אשר בלעדיו היה זה נסיון, שאחריותו היא היותר גדולה וקשה. שהרי לא רק להביא את האנשים שמה אנו מתכונים, כי אם להושיב אותם ישיבת-קבע, ישיבה של בטחון גמור.

לצערנו יש בין אחינו רבים, שמצבם לא יוכל להיות גרוע עוד יותר, ועל כן הם מקבלים מה שנותנים להם. אבל, כדי רק להפוך את החולה על משכבו מצד אחד אל השני, אין צֹרך בחריפות, בעמל ובכסף רב במדה כזו. יותר טוב יהיה, אם ננסה לרפאהו מחליו. זוהי תכלית כך גדולה, כך נבונה וברורה, עד שאין מקום לחפש אחרי טעמים שבסתר. מדוע אפוא לא נגיד זאת בגלוי? נכנסים אנו במשא-ומתן, שיביא בקרוב או לאחר זמן לאיזו תוצאות, אם רק נאחד את מעשינו ונרכז את כחותינו.

ולפיכך יצרנו את הזרם האלקטרי שבאחדותנו, ורוצים אנו להוסיף ולחזקו עוד. ואל יהין מי שהוא להפריד חלק מן הזרם הזה ולהטותו לצד אחר. זאת היתה רשעת-זדון נגד הכלל.

כידוע לא באו אל הקונגרס הזה כל הציונים. תנועתנו היא יותר גדולה מאשר היא נראית פה. חלק חשוב מן הציונים רבי-הפעלים לפי המהלך הישן עודנו מחזיק בשטה, שהיתה נהוגה לפנינו. אין אנו נואשים מתקוה, להטות את לבם לדעתנו באחוה. בעצם הרעיון אין דבר המפריד בינינו. את אֹפן הוצאתו לפעולה היותר טוב עלינו לבקש יחדו.

וגם ציונים אחרים, אותם התקיפים ביותר באמצעים חמריים, היו מסכימים עמנו בכל לבם, אלמלי לא בחרנו בדרך המשא-והמתן הגלוי. אולם אם נצליח להשיג דבר-מה, אז יספחו אלינו. קֹדם לכן אין אנו זקוקים להם, אחרי-כן ישתתפו עמנו. דבר זה אינו מוטל עוד היום בספק.

מה יהיה הדבר הזה שנשיגו? נגיד זאת במלה אחת: טשארטר! משתדלים אנחנו להשיג טשארטר מממשלת טורקיה, רשיון להתישבות תחת מרותו של הוד מלכות השולטן. ורק אחרי שיהיה בידינו הטשארטר, אשר יכיל את כל הערובות של המשפט הצבורי, נוכל להתחיל בקולוניזציה מעשית כבירה. במחיר הטשארטר נשתדל להביא לממשלת טורקיה טובות גדולות. דבר זה לא היה יכול ואיננו יכול להעשות בידי הקונגרס, שאין לו כֹח-הרשאה מצד המשפט הדרוש לכך. למשא-ומתן זה צריך שיוצר פועל מיוחד, וזה הוא אוצר התישבות היהודים. אם היה עוד מקום למי שהוא לשאול, אם התנועה הציונית ראויה היא שיתחשבו אתה – מאת-אלף החותמים על מניות הבאנק הקולוניאלי השיבו על שאלה זו. מסביריה, מגבולות-כינה, מקצה דרומה של ארגנטינה, מקנדה ומטרנסואַל באה התשובה. הבאנק הקולוניאלי קים היום.

אנחנו כלנו, העובדים עבודת רעיוננו בהתפעלות מתחדשת מיום ליום, אין דרכנו להתפאר בקרבנות שהבאנו. אולם כשאנחנו מציעים לפני הקונגרס את החלק הנגמר הזה של מפעלנו, רשאים אנו להניח פעם את דעתנו ולהגיד, כי היה זה הקרבן היותר גדול, שגמרנו עד עתה להביאו. אנשים, שמימיהם לא עסקו במסחר, עושים תעמולה לשם יסוד באנק וגורמים לעצמם להיות נחשדים באֹפן היותר מעליב. נחוץ היה הדבר, ועשינו אותו. היום אנחנו מוסרים את המפעל ביד הקונגרס, אשר הבטחנו בעדו את ההשגחה השלמה על הנהלת הבאנק, הישרה והעתידה לעבוד לתכליות ציוניות. הקונגרס ישלוט על המוסד הזה על ידי באי-כֹחו, שיבחרו מדי שנה בשנה. אין צֹרך להגיד, כי הון המניות לא ישמש לרכישת קרקעות. הבאנק אינו אלא המתַוֵּך בדבר. על יסוד הטשארטר, שנשיג, תוסד האגודה לקנין קרקעות, וכמובן מאליו יגדל הונה מזה של הבאנק במדה הדרושה. והספקת הצֹרך היותר גדול הזה, יכולה כבר היום להחשב כבטוחה, ובעתו נודיעכם על אדותיה פרטים, שאי אפשר להודיעם עתה.

לכל אלה יש לכאורה אֹפי של הכנות, של עסקים לעתיד, אבל בעצם הוא דבר מעשי, דבר שבהווה, כאותו הזרע שמטמינים בחיק האדמה. בתחלה היה זרע של מחשבות, עתה הוא זרע של מוסדות. היום עוד אין זה לחם, זה הוא רק הלחם של מחר.

אמנם השְׂבֵעים יותר מדי, שכֹח דמיונם נרפה על-ידי תענוגות החיים, עוד אינם רוצים היום להבין אותנו. אבל, הדרבה, העניים העמלים הם יבינו אותנו. להם יש דמיון העֹני. הם יודעים מהיום ומאתמול, מה יכאב הרעב גם למחר. ובמצב כזה נמצאים הרבה, הרבה מאות אלפים מבני עמנו. אבל אלה הם הנאמנים שבחברינו, שאין בידם אפילו לשלם את הסכום השנתי הקטן לצרכי התעמולה. הם הציונים הכי טובים, מפני שמלבם עוד לא נשכחו מסורות-העם העתיקות, מפני שיש להם רגש דתי חזק ומפני שהם סובלים עֹני רע ומר. נוראות הן הידיעות הבאות ממקומות הרבה. היהדות היא כעין מלון להמוני עניים, שיש לו סניפים במלא כל התבל. גם דבר זה צריך להיות נשמע מעל הבימה הזאת, בהיותו האמת המעציבה. ומצב הענינים הזה קורא לעזרה. מתוך העֹני העמוק נבראות מחלות והשחתת המדות והמוסר, והרוחות המדוכאות נהיות לקרקע, שעליה צומחות דעות-ההרס היותר קיצוניות. ופה אנו רוצים להתחיל בתקונים. בעבודה בריאה על אדמה חביבה תמצא, לדעתנו, התשועה. העבודה תתן לעמנו את הלחם ליום מחר, וגם את הכבוד של מחר, החרות של מחר.

לישרים שבכל הדתות והלאומים אנו קוראים לעזרה. אין אנו צריכים לשום עזרה מן החוץ אלא לעזרה מוסרית. רב הוא מספר היהודים, המסכימים לדעתנו, אלא שיש ביניהם כאלה, החוששים להראות זאת מיראה, פן תחשב להם לחטאה. ולפיכך, מי שחפץ להביא לנו עזרה מוסרית, מפני שדעתנו ישרה בעיניו, יאבה נא למנוע את סביבתו מהוציא על תנועתנו משפט מעוקל, ולבל יוציאו עלינו בגלל זה דבות-שקר חדשות, כמו שכבר קרה פעמים הרבה. אלמלא כן תרפה רוח תנועתנו המלאה מרפא, ואפשר שתפסק לגמרי.

פה נלחם עם על קיומו, כבודו וחרותו. הוא רוצה לצאת מן האויר המחנק אל נֹגה-השמש. מצב היהודים הנוכחי יכול להוביל בשלש דרכים. הדרך האחת היא, לסבול בדומיה חרפה ועֹני. השנית היא התקוממות, שנאה נגד החברה המתיחסת אלינו כאם חורגה. דרכנו היא השלישית: רוצים אנו להתרומם למדרגת-מוסר יותר גבוהה, להרבות שלום בעולם, לסֹל מסלות חדשות לסחר-העמים, ולבקש נתיבות-נצחון ליֹשר הסוציאלי. וכשם שנעים-זמירותינו יצר שירים מתוך מכאוביו, כך מכינים אנחנו מתוך צרותינו התקדמות האנושות, שבשבילה אנו עובדים.

בישׁיבת יום א', אחרי הצהרים.

הרצל: לפני קראי את המכתבים המונחים לפני, הנני למלא את החובה המעציבה, לזכור בשם חברינו, שהלכו לעולמם בשנה הזאת. לצערנו אבדו לנו שני לוחמים צעירים. האחד היה מזכיר בקונגרס הראשון, אלברט דונרייך, שהלך עם מלאכות-הרופאים הציונית לטורקיה במלחמתה נגד היונים, ומשם הביא אתו, אפשר לאמר לרגל עבודתו הציונית, את המחלה שהסבה במותו. אחד מאחינו הצעירים, מר אהרונוביץ, מת באודיסה, שזה עתה שמענו ע“ד פטירתו. גם מר ד”ר קורנבליה מפרישטַט בשלזיה, שהשתתף בתור ציר בקונגרס וזכרונו עוד לא מש מלבכם, נפטר ממנו. בקומכם ממושבותיכם הבעתם את אבלכם, ודבר זה ירשם בפרוטוקול.

מונח לפני גם מכתב מחברנו הנכבד ד"ר שנירר, סגן הראש של הועד-הפועל, אשר לרגל תפקידו הפרטי נמנע מלבא אל הקונגרס. כלכם ידעתם, באיזו מדה השתתף ד"ר שנירר בקונגרסים הראשונים ובאיזה מרץ עזר אותנו בעבודותינו. אף אם נפקד פה מקומו בימים האלה, הנהו בכל זאת אחד מעוזרינו המעולים והננו בטוחים, כי לא שנה את רוחו בהיותו היום רחוק מאתנו.

יוה“ר ד”ר גאסטר מתרגם את דברי הציר גרינברג מלונדון, המתאונן על הועד-הפועל, על אשר לא פרסם את הדו"ח בכל השפות המדוברות בקונגרס, כדי שיוכלו הצירים לדון עליו.

הרצל: אינני רוצה להשיב עתה על שאלתו של מר גרינברג ועל הבאור המצוין שנתן לה הד“ר גאסטר. בסוף המשא-והמתן הכללי תהיה לנו הזדמנות לנגוע בפרט זה. רק מפני שאפשר, שישאלו גם צירים אחרים אותה השאלה, הנני רוצה לבאר את הסבה, מדוע נמנע הועד-הפועל מהדפיס את הדין-והחשבון. הרצאות של ועדי-הארצות היחידים, המשמשות בסיס לדו”ח הכללי, לא הגיעו לידינו בעתן. הננו גוללים אפוא את האשמה על צירי אותן הארצות, שאחרו את המועד. הן לא יכֹלנו לתת לפניכם דו"ח שאינו שלם, וחברי הועד-הפועל יודעים, כי עוד בשעה האחרונה הביאו אתם צירים אחדים את הרצאותיהם.

ד"ר כהן — ברנשטין שואל בין שאלות אחרות גם בדבר הדפסת הדין–והחשבון.

הרצל: אולי תואיל להודיע את הצירים מרוסיה את דברַי הקודמים, מדוע אי אפשר היה עד עתה להדפיס את הדין-והחשבון. עליך להגיד להם, כי קבלנו את ההודעות והחשבונות בימים האחרונים. איך אפשר לערוך את הדין-והחשבון הגמור? האשמה הזאת תחול על ראשכם.

יום ב', לפני הצהרים.

הרצל (אחרי שבקרו צירים אחדים את הדוה"ח): לפני הכנסי לוכוח, הנני מעיר, כי מוכרח אני לדרוש בשבילי זמן רב כזה שהיה לכל האדונים יחד, מפני שעלי להשיב על דברי כֻלם. אמנם יש בזה מעין מעשה-אלמות, אבל באֹפן אחר לא תהיה תשובתי שלמה, והאדונים יתאוננו שוב, שאני נמנע מלתת לפניהם דין-וחשבון. אני אכלה לדבר באותו הרגע, שאראה, כי אינכם חפצים עוד לשמוע לי.

אין אני מתערב עתה בוכוח, כדי לשים לו קץ. אינני רוצה גם-כן לעצור בעד הצירים האחרים, שאפשר שתהיינה להם עוד תלונות אחרות. אבל אחרי נאומו של מר מוצקין אני חושב לנחוץ לעשות הפסקה קטנה זו, והנני לנסות, עד כמה שאפשר יהיה, להשיב על התלונות שנשמעו עד עתה.

לטענותיהם של הנואמים הנכבדים היה אֹפי יסודי משותף. דבר זה עצמו שמענו מפי מר גרינברג, ד“ר מנצ’יל ופרופ' גוטהיל ובמקצת גם מפי מר שלפושניקוב וד”ר ויצמאן. זאת היא התלונה, שאין הועד-הפועל עומד בקשר עם ועדי-הארצות באֹפן הראוי. מר ד"ר מנצ’יל מצא, כי לועד הגליצאי ולגליציה בכלל התיחסו כאם-חורגה. המצב בגליציה הן ידוע לכלכם, במקצת מתוך העתונים המתנגדים, השקועים במצולות המכשולים האלה עד קרסוליהם. התנגדותם של חברים אחדים, שלא באו אל הקונגרס, ולפיכך עלי לחשוך עצמי מלבקר אחריהם, מפני שאינני רוצה להתוכח עם אנשים שלא בפניהם — התיחסותם של אלה גרמה לנו בעליל, כי לא יכלנו לעבוד יחד עם חברינו שבגליציה. מצד אחד התחילו האדונים האלה את פעולתם בזה, שבקשו את תמיכתנו. ואם באתי לתאר את הענין בכל פרטיו, עלי להעיר, כי החברה הזאת, הנצבה עתה כצר נגד תנועתנו בגליציה, בקשה בשעת הוָסדה, כי אקח אני את המניה הראשונה. ישנו בתוכנו חברנו יורק-שטינר, אשר יוכל להעיד, באיזה אֹפן הועיל הועד-הפועל הוינאי ליסודה של החברה “אהבת-ציון”, כדי שלא לדבר עוד ברמיזות. החברה הזאת הבטיחתנו, שלא תעשה דבר נגד הפרוגרמה הבזילאית ושלא תעסוק בציונות החשאית, אלא שחפצה היא, עד כמה שנחוץ הוא לצֹרך התעמולה, להראות פעולה מעשית — היא קראה בשם: קולוניה מופתית — בספרינו תמצאו ראיות לדבר — אותה החברה עצמה שנתה את רוחה לאט לאט, במקצת לרגל מאורעות שהיו בקונגרס הקודם, אשר, כידוע, לא אנחנו אשמים בהם, ועתה היא מתנגדת לנו.

והנה למורת-רוח היה לנו לטפל במחלקת זו בגלוי. והעובדה שנגלתה לפני האדונים האלה, כי לא לרצון הוא לנו לצאת אתם לריב, כי אם חוששים אנו להוציא מחלקת זו מחוץ למחנה הציונים לשמחת-לב מתנגדינו, העובדה הזאת לא הביאה אותם לכך, שיתנהגו גם הם בנמוס בריב-הדעות הזה, ודוקא מצד זה נערכה נגדנו מלחמה קשה.

אנחנו בחרנו בדרך הנאותה היחידה: לא שמנו עוד לב לאדונים האלה. אי אפשר אפוא לדבר על מנהג של אם-חורגה ביחס אל ציוני גליציה. בכלל — אני אומר זאת לכל אלה, שהשמיעו פה את תלונותיהם — סבורים אנו: אין ביד הועד-הפועל להתיחס לשום ועד-ארצי כאֵם או כאָב או כאם-חורגה. אנחנו הננו המרכז, שבו מתאחדות כל העבודות. אין בידנו לעשות בשביל האדונים יותר ממה שהם עושים בשבילנו. דורשים אנו, כי אצלנו יאָסף כל מה שהוכן, ואנחנו נכשיר אחרי-כן, לפי השגתנו, את כל הכחות המאוחדים לעבודה! ולפיכך אני מתנגד לדעה, כי צריכים אנחנו לתת לועדי-הארצות איזו סמיכות. אותה מחויבים הם לרכוש ולקחת להם בעצמם. אמנם עד עתה לא עֻבַּד פרט זה כראוי בתנועתנו. זאת היא אחת ממחלות-הילדות הרבות בתנועה גדולה כזו: משנה לשנה ומיום ליום מתגלה צֹרך חדש בשכלול הרעיון, וזאת היא אחת התכליות היותר חשובות של אספותינו, ללמוד מתוך הנסיונות, מתוך השגיאות שעשינו — ואני הנני הראשון המודה, כי נעשו שגיאות גדולות — ולעשות בשביל העתיד תקונים, שבהם אנו רוצים להשתתף באמת ובתמים.

עתידים אנו על פי סדר היום שלנו, לדון על ההסתדרות. כמדומני, שהענין הזה צריך להיות עקר בקונגרס הנוכחי, זה הוא ענין, שאתו יחד יכולים אנו לדון על כל יתר השאלות. חלק מעבודתנו כבר מונח לפניכם נגמר ונשלם לפי שעה, ועל אֹדותיו אין לנו אלא להרציא. מוסדות שהוכנו, כמו למשל הבּאַנק, עלינו להציע לפניכם, ועל אלה תשפטו — הדברים מכוונים כלפי הערתו של ד"ר צ’לינוב — אם עשינו מה שהטלתם עלינו או לא. את המוסדות האלה תעזבו אחרי-כן לנפשם לחיות את חייהם הנבדלים, כמובן תחת השגחתו התמידית של הקונגרס.

ענין אחר היא ההסתדרות. הסתדרותנו היתה עד עתה לקויה מסבות הרבה, ובה צריכים אתם לעשות תקונים ולסדר את היחס של ועדי-הארצות אל המרכז, בשים-לב אל תלונותיהם של הצירים גרינבּרג, מנצ’יל ושלפושניקוב. לפעמים באות אלינו דרישות מאת חברות, שאינן רוצות להספח לאיזו פרקציה קימת או להועד שבארצן; הן חפצות לבֹא במשא-ומתן ישר עמנו, ועל זאת הוכרחנו בכל פעם להשיב: אין אנו יכולים להתערב בעניני החברות של הארצות היחידות. אין אנו יכולים לתת מטעם הקונגרס סמיכות למי שהוא, מפני שהננו רק הועד-הפועל. מתוך התשובות האלה, שאת טופסן נוכל להראותכם, תוכחו לדעת, כי הועד-הפועל נזהר מלעבור את גבולות ההרשאה שנתנה לו.

אחרת היא לגמרי, אם הקונגרס בעצמו יקבע את היחס שבין הועד-הפועל ובין ועדי-הארצות, מפני שאז נוכל להראות על החלטת הקונגרס. בודאי תכירו בחשיבותו של פרט זה, ולתועלת יהיה, אם תבררו היטב את עניני ההסתדרות, שבקרוב נגיע אליה, ותמציאו את החֹמר הדרוש, כדי שיוָצר דבר מתוקן שיתקים לעתיד. מר ד"ר ויצמאן ערער ביחוד על כמה פרטים, שעליהם אני יכול להשיב בדיוק. כלנו מכירים לו תודה בעד בקרתו המועילה, בזה לא יטיל שום ספק. מכירים אנו תודה אפילו למר מוצקין בעד הזרם הקר שהתיך עלינו, מפני שהוא נותן לנו הזדמנות לדון בפרוטרוט על דברים, שלא היינו מגיעים אליהם בלעדי זאת.

על יסוד רשימה, שנעשתה בלשכה, יכול אני להודיע את הד“ר ויצמאן, כי עד יום 8 לאוגוסט נשלחו מן הלשכה הוינאית 5115 מכתבים לבד, חוץ מדברים אחרים שנשלחו על-ידי הפוסטה. אל חברי הועד שבחוץ לוינא נשלחו בשנה זו 42 חוזרים. ההשגחה על המשלוח היא כפולה. יש ספר לרשימת המכתבים היוצאים וספר להעתקת המכתבים. שניהם מונחים פה, והצירים יכולים לעַיֵן בהם. יש גם טופסי כל החוזרים וכל חבר חיצוני של הועד-הפועל יכול להודיע, איזה מהם לא קבל כלל או שקבלו שלא בזמנו. איך יכול ד”ר ויצמאן להגיד, כי החוזרים לא נשלחו, זאת לא אבין. הוא לא קבל שום חוזר, מפני שאלה נשלחים רק אל חברי-הועד-הפועל. מר ד“ר ויצמאן לא היה, לדאבוני, חבר לועד-הפועל. הוא מביא ראיה להחלטתו את הד”ר ברוק. אולם גם ד“ר ברוק איננו חבר הועד, כלומר, הוא לא נבחר לחבר בקונגרס הקודם. אמנם אחרי-כן נספח אל הועד אחרי שהתפטר ד”ר סירקין והועיד את הד"ר בּרוק לממלא מקומו. כן היה המצב בתחלה. אחרי-כן נסתדר הדבר, ולמן אז נחשב לחבר הועד-הפועל, ובודאי קבל את כל החוזרים בעתם.

הנני מבקש לסתור את דברי, אם לא כנים הם. (ד"ר ברוק מנענע בראשו לאות כי כן הוא). ובכן לא היתה שום פגיעה בכבודו של איזה חבר הועד-הפועל. ועוד מערער ד"ר ויצמאן על אשר נקבע יום 31 למאַי לחתימת קבוץ השקלים. אל נא תשכחו, כי היינו טרודים בשנה הזאת בתעמולה הקשה בעד חתימת המניות של הבאנק. אף-על-פי שיכולים אנחנו להראות על התקדמות בקבוץ השקלים, חושבים חברים רבים, כי התוצאות היו יותר גדולות, אלמלא היינו עוסקים בתעמולה בעד הבאנק. והנה חפצנו לתת לכם תמונה נאמנה ככל האפשר מהתקדמות התנועה, ויען כי נוכחנו — על פי הידיעות שקבלנו — כי עוד לא נקבץ השקל במדה הראויה, כפי שהיה בודאי נקבץ עד הקונגרס, חשבנו לנכון להאריך את הזמן, שהרי ידוע לכם מנהגם של מתנגדינו. אם היה, למשל, מספר המנדטים או סכום ההכנסות מתמעט, הייתם קוראים תכף ומיד בעתונים, שאינני חפץ לקרֹא בשמותיהם: אמנם הציונות כבר עברה ובטלה; היא היתה רעות-רוח, הדבר הולך ופוחת, מספר המשתתפים הולך ומעט, אין להם עוד הכנסות, אין עוד נבחרים, הקונגרס הולך ובטל. והנה חושב אני, כי יותר מאלף ומאתים מנדטים יש בידי הצירים הנאספים פה, מנדטים שנוסדו על בסיס אחר לגמרי, האזהרות שהבחירות תהיינה כחֹק, שאמנם עוררו מחאות הרבה, הביאו את התועלת הגדולה, כי אנשים שנסו בשנה שעברה לחדור אל הקונגרס, ולדאבוננו עלתה בידם, לא נסו לעשות כזאת בשנה זו.

התלונה על אשר לא הודענו את סדר-היום לפני שני חדשים איננה צודקת. את סדר-היום קבענו כבר בועידה שהיתה בווינא בחודש יאנואר, ומורשי הארצות היחידות היו יכולים להודיע את סדר-היום, לו היו מוצאים בזה תועלת; והנה תספיק סקירה אחת בסדר-היום, כדי להוכח, כי כל עיקרו אינו אלא מסגרת, ריקה כמעט מכל תֹכן, שאנחנו מציירים אותה ועליכם להכניס לתוכה את תמונת החיים הציוניים באותם הענינים שאתם דנים עליהם. פרטי סדר-היום מובנים מאליהם, ואם תשוו מה שהיה בשנה שעברה, תמצאו, כי אין זה אלא חזרה על השנה שעברה. קביעת סדר-היום הזה היא דבר שבהרגל. אחרת היא בנוגע לזה, שעליו אנו דנים פה. זה הוא דבר המשתנה משנה לשנה.

חבר הועד-הפועל משויציה מבקש מאתי להחליט, כי מר ד"ר ויצמאן לא דקדק היטב בדבריו. אבל אלה הם באמת דברים קלי-ערך.

מן הדברים קלי-הערך שלא דקדק בהם היטב היא גם תלונתו של ד"ר ויצמאן בדבר המכתבים שלא השיבונו עליהם. קראתי באזניכם את המספרים. אם במקרה לא קבל מי מכם או מאלה שאינם פה תשובתי במשך איזה זמן, כי אז לא הייתי בביתי, כי רגיל אני לענות על מכתבים במהרה. ובכן עליכם לדעת, כי הייתי אז באיזה חלק מחלקי התבל, ותוצאות הנסיעה הזאת תודענה לכם. וכן הייתי אז בארץ-ישראל.

מר ד“ר צ’לינוב הוא שבע-רצון מזה, שהחלטנו לפרסם את ההכנסות וההוצאות. גם בפרט זה מצאו סבה להתעולל בנו. בשנה שעברה חשבנו לדבר מועיל מאֹד, שנציע אמנם את הדו”ח שלנו לפני ועד ממונה בידי הקונגרס, אלא שלא יתכן להתוכח עליו בקונגרס עצמו. מחויב אני להגיד לכם, כי גם היום עודני מחזיק בדעתי זאת, אלא שאין לי אֹמץ-הרוח להביא את הקרבן שהבאתי בשנה שעברה. כי זה היה, כאשר תבינו, קרבן גדול מצדנו, אם וִתַּרנו על פרסום החשבונות, שהתנהלו — כסבורני שאוכל להגיד זאת — על ידינו בסדר נכון. זה הוא דבר קל ביותר. ובכן החלטנו בשנה הזאת להציע לפניכם את ההכנסות וההוצאות, ואתמול בקשתי מאת ועד-הכספים לעסוק בדבר בעיון רב ובדיוק, ובזה אין לפקפק, אחרי שידענו את תכונת האנשים, שקבלו עליהם את העבודה הזאת. בקשתי גם-כן מאת האדונים לבחון שנית את התעודות משנה שעברה, שנשמרו בידינו, והננו שמחים על ההזדמנות שתהיה לנו להציען לפניכם בשנה הזאת.

אם אפשר לדון על פי מספר השוקלים על גדלה האמתי של התנועה הציונית, בדבר זה אני מרשה לעצמי להטיל ספק, נגד דעתו של מר ד"ר צ’לינוב.

לשקל יש אֹפי של תרומה בשביל ההוצאות הגדולות לתעמולה ולהנהגת הלשכה ויתר ההוצאות הגדולות של תנועה כבירה כזו, המשתרעת על ארצות רבות בכל קצוי התבל. יש אנשים שהם באמת ציונים טובים, אבל אינם מכירים בנחיצותה של התרומה הזאת. ועל כן אני חושב, כי חיל הציונים גדול הרבה יותר ממספר בתי-האבות או ראשי-המשפחות, או איך שנכנה אותם, אשר הרימו את התרומה לצֹרך התעמולה.

כשעלתה אפוא הכנסתנו בשנה הזאת לסכום 158,000 פרנק, היינו ממעטים דמותה של תנועתנו, אלמלי באני להעריך את מספר הציונים על פי הסכום שנאסף על-ידי תרומת-השקל.

הלא אמרתי מפורש בנאום הפתיחה שלי, כי לפי דעתנו, — כלומר לפי דעתם של כל אלה, שהלכו אל תוך העם ופעלו בקרבו, — דוקא אלה הם הציונים היותר טובים ונכונים להתחיל תכף בכל עבודה מעשית, שאין ידם משגת או שאינם מכירים בנחיצות התרומה הזאת הדלה כל כך. מובן אפוא הדבר מאליו, כי נחזיק בשיטה שאחזנו בה, כי זה יהיה קל לנו ביותר; הננו מסלקים ידינו מן האחריות בו ברגע, שאנחנו מציעים לפניכם את החשבונות, שהתנהלו בסדר נכון. הננו דורשים מכם את אשורם ומקוים, כי נשיג אותו, הננו מבטיחכם, כי תהיה זאת במדה מרובה הקלה, שתהיה והִנֶה גם עתה לתועלת לנו. את מספר החברות בארצות היחידות עתידים אנו לכונן על-ידי סטטיסטיקה טובה מזו שהיתה עד עתה לרגלי מעצורים הרבה, ובשאלה הזאת נדון בישיבות הועד-הפועל, ונשתדל להציע לפניכם לשנה הבאה רשימה מדויקת היטב. אם גם נמלא את הבטחתנו, דבר זה אינו תלוי בנו, אלא בכם.

בשנה הזאת הודענוכם למועד הנכון על-ידי חוזרים וכרוזים בעתונים את בקשת הועד-הפועל, כי תואילו לתמוך בידינו באסיפת החֹמר הנוגע להתקדמות תנועתנו והשנויים שנתהוו בה.

כיון שלא הדין והחשבון של כל הנבחרים או של ועדי-הארצות עומד עתה לוכוח, אין לאל ידי להתאונן עליכם באותה מדה שאתם מתאוננים עלי. אבל האמינו לי, כי גם לנו יש די סבות לתלונה, על שאין מספיקים לנו במדה הראויה חֹמר לסטטיסטיקה ולעבודות אחרות, ומאֹד היה דרוש, שיכיר כל אחד מן הציונים העסקנים בשנה הבאה יותר את חובתו זו, ואז נוכל גם אנחנו לעבוד עבודה יותר טובה.

ועוד מוצא מר ד“ר צ’לינוב, כי בשאלת הקולטורה שבדין-וחשבון שלנו חסר איזה דבר. גבירותי ואדוני! אתמול היתה לי שיחה פרטית עם הד”ר גאסטר. אין אני מגלה סוד שלא כשורה. רוצה אני להגיד לכם רק מה ששאלתיו. אנכי שאלתי: אפשר שאהיה אני יושב בראש, כשתעלה שאלת-הקולטורה על שלחן הקונגרס. אינני רוצה להראות כאילו אינני מבין את טיב הענין. הגידה לי, במטותא, מה טיבו של ענין זה? מה טיבה של שאלת-הקולטורה, שעליה כה עצמו הוכוחים בתאים ובלשכות של הועדים? ויען כי היתה זו שיחה חשאית, שהתנהגה בידידות ובבדיחות, אינני רוצה להגיד לכם את התשובה. אם שאלת-הקולטורה היא היחס של הציונות או של הקונגרס אל שאלות-הדת, אין לי אלא לחזור על התשובה, שנתתי כבר בעת נעילת הקונגרס הראשון, ושבה החזקנו בלי הרף, כלומר — הארתי, כי התנועה הציונית איננה מתערבת בעניני הדת, בהשקפות השונות השוררות כעת בקרב דתנו, וכי איננו רואים חובה לעצמנו לדון עליהן. וכפי שידוע לכם, לא נופלים אנו בנדון זה ביהדותנו מן הרבנים, שגם הם אינם עוסקים באספותיהם בשאלות-הדת. איננו מאמינים, כי יועיל הדבר לחזוקה של תנועתנו, אם נכניס לתוכה מריבות כאלה, השכיחות בדרך הטבע דוקא על קרקע זו. אנו מוקירים וחולקים כבוד לכל הכרה דתית. זה הוא מובן מאליו בקרב אנשים בעלי-תרבות; כשם שאנו חולקים כבוד לכל הכתות המדיניות וכשם שיש מקום בציונות לבעלי כל הדעות המדיניות השונות. לזאת אין לנו לדאוג. יהודים אנחנו, יהודים לאומיים; יש לנו קרקע משותפת, שעליה אנו יכולים, רוצים וחפצים לעבוד. אל נא נחליש כחנו בידי עצמנו, בהכניסנו עתה חלוקי-דעות, שבודאי עתידים לבֹא בזמנם ולהועיל להתפתחות חיי עמנו; כי חלוקי-הדעות בכלל אינם מזיקים, אם יבאו בעתם, והם מועילים לתקון השגיאות מכל הצדדים.

דעתי היא, ואני חושב כי זוהי גם דעת כל חברי הועד-הפועל בשאלה הזאת, כי לעת-עתה ולזמן קרוב נבדיל מתוך הקונגרס את כל השאלות בענין הזה.

והנה הגעתי להארי שבחבורה, למר מוצקין! בדבריו, שיצאו מעֹמק הכרתו ועשו עלי ובודאי גם על כלכם רֹשם אדיר, היו כמה תלונות חשובות ערוכות נגדנו.

תלונתו הראשונה היתה, כי שִׁנינו החלטת הקונגרס של אשתקד בזה שלא שמנו לב בתקנות הבאנק הקולוניאלי לרצון הקונגרס ההוא במדה שהיינו מחויבים לעשות זאת. יכול אני לקרֹא באזניכם מתוך הפרוטוקול של הועד-הפועל את טופס הטלגרמה, ששלחנו ביום 8 לדצמבר 1898 אל חברי הועד של הבאנק היושבים בלונדון: “בבקשה מכם, להתאים את התקנות בדיוק אל החלטות הקונגרס, וביחוד אל החלטות הפרוטוקול של הקונגרס עמוד 149 סעיף 1 וגם עמוד 172 להערות הנשיאות. צריך גם-כן להבטיח בנוגע למניות-מיסדים את השפעת ההנהלה המרכזית”. אני חושב, כי הטלגרמה הזאת מסירה מעלינו לגמרי את תלונת מר מוצקין עד כמה שהדבר נוגע אל הועד-הפועל. ההחלטות הנזכרות פה הן ההחלטות הנמצאות בעמוד 149: “בשם “באנק קולוניאלי יהודי” יוָסד באנק, שיעמוד תחת השגחת ועד ממונה ע”י קונגרס-הציונים. תעודתו היא לתמוך או לכונן את המפעלים הרשומים מטה, אם אפשר לקוות כי יצליחו במדה הראויה“. על זה נוספו הערות הנשיאות בעמוד 172 של הפרוטוקול דאשתקד: “יוה”ר ד”ר הרצל: אם לא אשגה, חפצים הנואמים המסכימים, שבחרו בד"ר מרמורק, כי בסעיף א' סימן א' יוסיפו אחרי המלה “מזרח”: “ביחוד בפלשתינה וּבסוריה”, ובסימן ב' אחרי המלים “מושבות-אכרים” את המלים: “בפלשתינה וּבסוריה”. לשים לב אל ההערות האלה של הנשיאות דרשנו מאת ועד-הבאנק בטלגרמה מיום 8 לדצמבר. ובכן, עד כמה שהיה הדבר תלוי בנו, נעשׂה כל הנחוץ, ואין אני מטיל ספק בדבר, כי מר מוצקין יסתפק בבאור זה; ואם יש לו תלונות אחרות, אז יפנה לאותו המוסד, שעליו היה להוציא לפעולה את החלטת הקונגרס על פי פקודתנו. אינני רוצה לגול בזה את האחריות מעל הועד-הפועל, חפץ אני רק לברר וללבן, באיזה אֹפן דאגנו שתצאנה החלטות הקונגרס לפעולה. הן מר מוצקין איננו עוסק בנאוּמו בסעיף אחד או במלה אחת שנשמטה, אלא, כפי שנראה מהמשך דבריו, הוא בא לידי מסקנא, כי הועד-הפועל לא התחשב עם רצון הקונגרס, וכזאת, חושב אני, אי אפשר להחליט ביחס אל הסימן א' שהזכיר. אם נעשה אפוא איזה שנוי בידי הועד של הבאנק בלונדון, אז יהיו האדונים, וביחוד פרקליטם ועוזרם מר בנטויץ, שישנו פה, באין ספק נכונים לבאר לכם את הנמוקים המשפטיים. (הציר בנטויץ מדבר דברים אחדים). מר בנטויץ מחוה דעתו, כי הפרט הזה אינו ענין לכאן, והמקום לדון עליו היא אספת הבאנק. יכול אני לחשוך עצמי מגלוי-דעת, מפני שדַי לו לועד-הפועל בוכוח הזה להצטדק בדבר האשמה, כי לא מלאנו אחרי איזו מהחלטות הקונגרס, או לא שמנו לב כשלא יצאו לפעולה. מר מוצקין טפל עלינו עוד אשמה אחת קשה. מאמר אחד בנאום, שנשאתי באיסטנד בלונדון, עשה עליו רֹשם, כאילו גדול כשרוני בהבטחות לעתיד. יש רגעים, אדוני מוצקין, שבהם יִוָדע לאדם איזו עובדה חדשה, איזה שנוי לטובה, איזה מקרה, שעוד לא נִתַּן להגלות, דוקא מפני שאדם זהיר הוא, דוקא מפני שאינו חפץ להפיח את ההתלהבות יותר על המדה, מפני שהוא חפץ שתתנהל התנועה בדרכי ההתקדמות המתונה והמסודרת; ובכל זאת יהיה הדבר מובן לכם מצד האנושי, אם לא מצד המדיני, אם אדם יתפעל מן הרֹשם הבלתי-אמצעי של עובדה חדשה כזו, שנתפעלתי ממנה אז, ויש ביניכם אנשים, היודעים אל מה ירמזו דברי. ברגע שכזה, כשאנו נוכחים פתאום, כי התנועה הזאת, שנחשבה לשגעון, זכתה להכרה שלמה בעולם-המציאות המדיני, שגם המתנגד היותר עז לא יוכל עוד לכח שבה, לו הואילו לגלות לו את הנעשה — ברגע שכזה, כשאנו נוכחים הוכחה גמורה היכולה, כביכול, לעמוד גם בפני הדַיָנִים, שאין אנו טעונים עוד שמירה כמשוגעים, אם ברגע של נחת-רוח כזה יאמר אדם: מעודי לא דברתי אליכם בהחלט גמור כמו בשעה זו, כי מאמין אני, שיצא רעיוננו לפעולה, בזמן שאנשים מבני-גילי עוד יזכו לראותו, כי אז אין זאת הבטחה נפרזה, המסוגלה לעורר סער של התלהבות מזיקה, כמו שהחליט מר מוצקין בזהירותו.

הדברים שדברתי בלונדון נפלו לאשרנו על אדמה פוריה, והכניסו מעט אש חדשה בלבות חברינו, שאולי אי אפשר היה לחזק את מרצם לאֹרך ימים רק בנאומים ובברורי חשבונות בלבד. אינני יודע, אם חטאתי בזה לתנועתנו, נגד דרך התבוּנה שבעבודתנו.

שימו אל לב, כי לא חִשבתי את הקץ וכי אין בידכם להגיד, איזו הבטחות הבטחתי שלא בזמנן. רק זאת אמרתי באספה של יהודים עניים באיסטנד: נוכחתי יותר מאשר עד כה, כי דרכנו היא הנכונה. מי שרואה בזה עָוֶל, הרי זה מותח דין קשה על הועד-הפועל.

ואולם מעתה אשמע כמובן לעצת מר מוצקין, וגם אם יקרו מקרים גדולים או קטנים אשר יחמו את אמץ לבי הזקוק לפעמים להתפעלות חדשה, לא אגלה אותם ואחשב בלבי: “מר מוצקין מתנגד לזה”. מר מוצקין מבכר את החשבון המדויק בתעמולה. מר מוצקין היה רוצה שנכלכל מעשינו רק בחשבון ובסדר ונעבור בשתיקה על כל חדשה טובה שתפול בתנועתנו. זה היה מובנם של דבריו. הוא מקוה, כי רק אז תהיה התעמולה כראוי — כסבורני שהכֹל הבינוהו כך — אם לא יודיעו לפעמים איזו חדשה טובה. אני חושב, כי חיל-צבא היוצא לדרך צריך למלה מלהיבה, לשירה, לדגל, ועל אחת כמה וכמה כשהמכשולים — כאשר ידעתם כלכם — המונחים על דרכנו אינם באמת קטנים. מה אנו רואים לפנינו? כל צעד וצעד, שאנחנו עושים קדימה, יבקרו ויסרסו באֹפן שאינני חפץ לתארו פה. מר מוצקין בעצמו הזכיר כמה עלילות שטפלו עלינו — בתנועה האנטי-ציונית, והוא חושב, כי שגינו בזה, שלא השיבונו עליהן בעתּן. אם תשימו אל לב, איזה כר נרחב יש לתנועה האנטי-ציונית, וכי צריכים היינו ללשכה מיוחדה, אשר תשמור כל מה שכותבים נגדנו בטשיקאגו או במקומות אחרים — במקומות הקרובים, בברלין או בלונדון אינני רוצה לדבר — כי אז היינו זקוקים לועד מיוחד שיפקח על העתונים, כדי שנדע תכף ומיד, אם יקום איזה חשד חדש נגדנו. לענות על כל החשדים חשבנו לדבר שאיננו לפי כבודנו.

כן, למשל, נתבארה מצד אחד אשר לא פללתי העובדה, שלא פרסמנו בקונגרס שעבר את הדין-והחשבון, כי נמנענו מלתת דין-וחשבון; אמרו, כי בכלל לא הצענו דין-וחשבון. (הציר מוצקין: אני לא אמרתי זאת).

לא אתה אמרת זאת, אלא מי שהוא באנגליה. אגב יודעים האדונים, מי עשה את הדבר ובאיזה עתון נתפרסם. חשבנו, כי לא לכבוד הוא לקונגרס לשים לב לדבר. וכן היה בנוגע לתקון סדר-הבחירות שחשדונו בו ללא אמת. לא היתה שום “מהפכה בממלכה”, לא היתה ממלכה, לא היתה מהפכה, לא היה חטא נגד התקנות, לא תקון בסדר-הבחירות. אנחנו רק פרסמנו, כי בראותנו בשנה שעברה, כי אנשים יחידים, — לאשרנו רק יחיידם — השתתפו בקונגרס מבלי שנבחרו כחֹק וכמשפט, עובדה, שעליה יכול להעיד מי שהיה ראש הועד לבקרת המנדטים, — רוצים אנו על יסוד ההכרה הזאת להשתדל, שיהיה הקונגרס לבא-כחו הישר והנאמן של העם היהודי. מזה הוציאוּ מסקנא, כי רוצים אנו להשתרר על הקונגרס. אינני יודע לאיזו תכלית, אינני יודע שררה זו למה היא באה. אינני יודע מי הוא הרואה בדמיונו, כי יש לנו איזה תֹקף מוחש מן החוץ. כל התֹקף שלנו אינו אלא ברעיון. להשפיע על בחירת אנשים לתכלית זו בדרכים עקלקלות — אינני יודע דעתו של מי נטרפה לחשוב כזאת.

אגב יש ביד כל מי שבא הנה על יסוד בחירה, שהוא מכירה, להגיד לכם, אם השפיע הועד-הפועל אף השפעה כל שהיא בנדון זה. כל הקונגרס יודע, כי הועד-הפועל לא השפיע על הבחירות.

אם, למשל, פנו אלינו אנשים ממקומות אחרים, בחפצם לדעת איזה מנדט פנוי בשבילם, — מפני שרבים חפצו להטיל את הוצאות המסע על איזו אגודה מקומית — ואם הבאנו אותם במשא-ומתן עם אלה שעסקו בעניני הבחירות, בדבר זה בודאי לא יראה שום איש השפעה על הבחירות. ובכל זאת הסבו לנו אלה התקונים בסדר הבחירות, — לפי כנויו של אחד מבעלי-הסגנון, — תלונוֹת קשות מאֹד.

לא השיבונו על זאת, אלא שנכונים אנו לפרסם לעת-מצא את תכנו של סדר הבחירות. תשובתנו זו היתה, לפי דעתי, התשובה הראויה לועד-הפועל. להכנס בוכוחים עם אנשים כאלה, לא חשבנו לנו לחובה.

וכיון שאני מדבר בזה, חפץ הייתי להעיר, כי זה היה אחד מנסיונותינו הכי-מעציבים, כי נלחמו ומוסיפים להלחם נגדנו באֹפן כזה.

יכול אני לתאר לי איזה איש שאיננו ציוני. יכול אני גם-כן לצייר לי היטב, שיהיה אדם נוטה לדעה פוליטית שונה מדעתי, וכבודו של אותו אדם, המודה על זה בגלוי, לא יגרע בעיני בשביל זה, ויכול אני להתיחס אליו בידידות. אולם קשה לי להבין, איך זה יכולים יהודים להתיחס באֹפן כזה ליהודים העוסקים בתנועה כתנועתנו. דבר זה לא אבין לעולם, והנני מאמין, שיבא יום ומתוך הכרתו הבריאה של עמנו, שאותה אנו מעוררים לאט לאט, יצא תשלום-גמול בעד מעשה כזה, בטרם יאבד אמץ-רוחנו לדאוג עוד לעתידותיו של העם הזה.

בישיבת-הערב

הרצל (שב לשבת בראש): מתוך קהל הצירים נודע לי, כי דברים אחדים בתשובתי על תלונות מר מוצקין היו עלולים לעשות רֹשם כאילו הטלתי ספק בתומתו והכרתו הישרה של מר מוצקין. מוצא אני לנחוץ להטעים, כי לא עלה על דעתי להטיל אף ספק כל שהוא במחשבתו הטובה של מר מוצקין. ומאֹד הייתי מצטער על עובד חרוץ כמר מוצקין, שעזר אותנו הרבה פעמים בעבודות חשובות, שהלך לארץ-ישראל והרציא לפנינו את הרצאתו המצוינה הנודעה, אם היה הוא רואה עלבון לעצמו בדברי, שהוכרחתי להוציא מפי בשעת הוכוח.

(הציר בנטויץ דרש, שהחשבונות יוצעו בכל פרטיהם).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הצעתו של מר בנטויץ אינה הצעה להביע לנו את האמון, כהצעתו של הציר ד“ר פרידנברג, כמו שהעיר בצדק הנואם לפני. אנחנו מסרנו לועד-הכספים, שהנהו פה ויכול להעיד על זאת ע”י נשיאו ולשכתו, את התעודות לא רק משנה זו אלא גם מאשתקד. ובכן הצענו לא רק את הסך הכולל — כמו שהתאונן מר בנטויץ — אלא גם את כל ספרי-החשבונות והתעודות. ויען כי אפשר לתת מקום לדעה מוטעת בקונגרס, אם נאמר, כי הוצע פה רק הסך הכולל, רוצה אני לבקש מאת יושב-הראש לתת את רשות הדבור לנשיא ועד-הכספים, כדי שיודיענו, אם הכיר את כל הפרטים שנדרשו.

(הציר רוזנברג הציע לעבור על הצעת בנטויץ אל סדר היום.)

ד"ר הרצל (לסדר היום): רוצה אני קודם כל להביע דעתי נגד הצעת מר רוזנברג, מפני שאין אנו חפצים בקצור המשא-והמתן, אלא לנהלו עד גמירא. רוצה אני רק לקבוע את נקודות-הראות, שמתוכן אנחנו דנים פה. יש להבדיל בין שני דברים: א) באיזה אֹפן מצא הועד-הפועל לנכון להשתמש בכספים שנכנסו, ב) הסדר הנכון בספרי החשבונות. על הועד-הכספי היה לפקח על הדבר, אם נעשה הכל מה שדרש הועד, ואם התנהלו החשבונות בסדר נכון, ובנדון זה יש כמובן תעודות על כל פרט ופרט. אלמלא כן, היה לועד-הכספים אֹפי של מבקר לפעולות הועד-הפועל, וזה הוא מחוץ לתפקידו. באיזה אֹפן נתהוו המספרים הבודדים, למשל, בהוצאות לתעמולה ולתכליות שונות שהיו נחוצות, בעד זה אחראי הוא הועד-הפועל שבווינא.

ובכן קשה מאד, כאשר תראו, לפרוט בחשבון כזה את ההוצאות בעד מסע לשלזיה או לתמיכת איזה דבר שבדפוס בצרפתית או בספרדית-יהודית. באֹפן זה היינו מבזבזים ומפחיתים את המשא-ומתן שלנו; ועל כן בחרנו בצורה הכוללת הזאת, הנראית בעיני לנכונה.

הקונגרס יחליט, אם טובה היא בעיניו או לא. אם לא יסכים, אז יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו יעמדו גם הפרטים לוכוח. חובתנו היתה להראות, אם הדברים, אשר נעשו באחריותו של הועד-הפועל ונתאשרו ע"י תעודות וחשבונות, נעשו בסדר נכון. הפרטים, שדרש מר בנטויץ — וזה הוא כמובן דבר חשוב ביותר — הוצעו כולם לפני ועד-הכספים, ואני מבקש מאת ראש-הועד להעיד על זאת.

(צירים אחדים מסרו מודעה בשם בני ארצם כי מותרים הם על הפרטים ומביעים אמון לועד-הפועל).

ד"ר הרצל: גבירותי ואדוני! הן לא בהתלהבות, כי אם בדרך התבונה רוצים אנו לגמור את הענין הזה, ובעשותכם זאת אולי תכירו לדעת, כי לא הסכיל הועד-הפועל לעשות בשנה שעברה, במה שנמנע להכנס בוכוח על פרטי החשבונות. לפי דעתי אפשר שהיינו יכולים להקל לנו הרבה בזה, למצער שומע אני כזאת מתוך דברי חברינו, שדברו זה אחר זה, כי די היה לו לועד-הפועל להגיד: סכום זה הוצאנו, חושבים אנו אותו לקרן שנמסרה לרשותנו להוצאה. עד עכשו אמרו לנו, כי היו נותנים לנו סכומים אלה, ואולי עוד סכומים אחרים, להשתמש בהם כחפצנו. אבל, לדעתי, לא יסכון דבר זה לתנועתנו. כי אם גם לא נכון הוא בעינינו להתוכח על הפרטים, מחזיקים אנו לסכנה יותר גדולה, אם לא תהיה השגחה תמידית על כל מה שנעשה.

והנה יש בחשבון ההכנסות וההוצאות פרטים, שאינם צריכים באור, כגון: ההוצאות “לקונגרס השני”, “לאדמיניסטרציה”, “למסע ותעמולה”, “על חשבון הבאנק הקולוניאלי”, “חשבון המניות”. יש גם סכום אחד, אשר מצא מר בנטויץ בחריפות שכלו, כי עלול הוא להביא לידי בקֹרת קשה על מעשי הועד-הפועל. אמנם יכולים היינו להביא את הסכום הזה בחשבון כקרן סתם, הנתונה להספקת צרכינו, אלמלא היינו חוששים, פן יהיה מקום להרהורים אי-ברורים בדבר התכלית, שבשבילה נעשתה ההוצאה.

יודעים אתם, כי בקשו למצא יחס בין פעולות הקונגרס ובין ענין של משפט ידוע, המתנהל עתה בארץ אחרת, שאין אנו רשאים לטפל בו. לו הבאנו את הסכום הזה בחשבון בתור קרן להוצאות סתם, כי אז היו העתונים הצוררים מאשימים אותנו: זה הוא סכום הכסף, שבו משחיתים היהודים את דעת-הקהל.

והנה בכלל אין בספרי-חשבונותינו ותעודותינו — ויכול אני להעיד עלי את ועד-הכספים — שום הוצאה חשאית או אסורה. אולם חושבים אנו, כי אין אנו רשאים לזלזל בכבודם של אנשים ידועים, שאנחנו מעסיקים אותם בתנועתנו, בזה שנתן לדון פה על פעולותיהם, אם ראויות היו למשכֹרת של אלף או אלפַּים פרנק או לפחות מזה; שום איש לא יאבה לעמול בעדינו, אם יתוכחו פה בקונגרס באֹפן אי-נמוסי על אנשים כאלה.

אמנם חברי הועד-הפועל עובדים שלא על מנת לקבל שכר, אינם מקבלים הטבה כל שהיא בעד עבודתם; אבל יש אנשים בעלי כשרון, שאנו יכולים למצֹא בהם חפץ, אלא שאין ידם משגת להביא קרבנות כאלה. כלום רוצים אתם שנוַתֵּר על האנשים האלה, שאין להטיל ספק בכשרונם וברצונם הטוב, למרות שהם עובדים בשכר הגון ובכל אפן לא גדול יותר מדי? — כלום רוצים אתם, כי נשבור בידינו כלי-שמוש כאלה? הרוצים אתם, כי לא ימצאו לנו אנשים אחרים, מכיון שאין מי שירצה, כי יתוכחו עליו באֹפן כזה? אם דורשים אתם לדעת את ההוצאות לכל פרטיהן, נציע אותן לפניכם, כמובן, ובזה נשיג פטורין גדולים הרבה יותר מאשר תוכלו בכלל לתת לנו, כי אם לא נשיג מאומה, תהיו נפטרים מאתנו לעולם.

ועתה הנני רוצה לבקש מכם — והקונגרס יחליט על אדות זה — כי לא יוגמר הוכוח הזה, כאשר כבר אמרתי בראשית דברי, בהתלהבות, כי אם להביא שנית את כל החשבון לפני הועד הכספי, אלא שכל חברי הועד-הפועל הגדול ישתתפו עמו, ויבררו כל פרט ופרט, אם הוצאו הסכומים בפקודת הועד-הפועל ובהסכם לרצונו. הנני מציע דרך זו, כדי שלא נעזוב את המקום הזה מבלי לברר את הענין כל צרכו, שאלמלא כן יבארו העתונים שצִיַרתי למעלה את הענין באֹפן, שאולי יזיק לתנועתנו יותר מאשר עלה על דעתו של מר בנטויץ.

ישיבת הלילה.

(הציר בלקובסקי מציע לדרוש מאת הועד-הפועל, שיעשה במשך השנה הבאה שנויים שונים בתקנות הבאנק הקולוניאלי).

הרצל: גבירותי ואדוני! עלי להגיד לכם בשם מועצת-ההשגחה שעד עכשו — אשר הנני מורשה לדבר בשמה, וכאשר אקוה גם בשם המועצה שתבֹא אחריה, למצער זו שתבא אחריה בשנה הבאה — כי בשום אֹפן לא נקבל הצעה, המטילה עלינו חובה לעשות את כל השנויים ששמענו זה עתה. דבר זה לא יוכל להעשות על רגל אחת, כי נקבל היום הצעה, שלא נוכחנו אם אפשר להוציאה לפעולה. דברים כאלה זקוקים למשא ומתן של ימים שלמים. לשנות במשך רבע שעה תזכיר, שעסקו בחבורו חצי שנה, ולקבל את הצעת ועד-הבאנק — זו היתה קלות-דעת מצדנו. אנחנו נשים לב רק אל סעיף א‘. את ההצעה בנוגע לסעיף א’ אנו מקבלים, שעל פיה צריכה מועצת-ההשגחה לשנות את הסעיף א' במובן הידוע במשך השנה הבאה. ננסה בכל כֹחותינו להוציא את ההצעה הזאת לפעולה, עד כמה שירשו לנו חוקי ממלכת אנגליה. התחיבות לא נוכל לקבל עלינו. בנוגע לשנויים אחרים אין אנו יכולים לקבלם בעינים עצומות. יכולים אנו לקבל רק פקודה מאת הקונגרס לעין בהם ולתת בקונגרס הבא דין וחשבון שלם, ולשים לב להם עד כמה שאפשר יהיה לפי הכרתנו. הצעה אחרת לא נוכל לקבל.

(הציר מוצקין דורש, שלא תמסרנה “מניות המיסדים” נתינה לדורות, אלא שכל קונגרס וקונגרס יחליט למי למסור אותן.)

הרצל: חבל שגם הפעם הנני מוכרח להחליט, כי נתת בדבריך מקום לטעות. לפי דבריך עומדות עשרים המניות האלה להמסר לידי אנשים יחידים בעלי אמון, שאתם תבחרו בהם. זה לא נכון. ושוב נתת באור לדבר, כאילו חפצים אנו לזכות במניות האלה בשבילנו. הואילה לברר היטב את מחשבותיך, שאתה רגיל להביען בחריפות. רוצה אני להשלימן. את עשרים המניות האלה אי אפשר למסור לחברי הועד-הפועל. לו יש כבר כל המניות. ובכן אין בזה כַוָנה להרבות את כחו של הועד-הפועל, אלא לגרוע ממנו. לזאת לא שמת לב. חפצים אנו לצמצם את כחו של הועד-הפועל הנוכחי ושל הבא אחריו, ומתוך דבריך אפשר ללמוד את ההיפך מזה. נכשלת אפוא בלשונך. אנחנו חפצנו לתת את עשרים המניות לאנשים, שאינם חברי הועד-הפועל, אלא שאתה ואנחנו יכולים לבטוח בהם, שלא ישנו את דעתם, וכי ישארו תמיד נאמנים לדעות היקרות לנו. זה הוא מובנו האמתי של הדבר. מתוך דבריך אפשר היה לדון, כי אחרת היתה כונתנו.

ביום ג', לפני הצהרים.

הרצל (פותח את הישיבה באזכרה לנשמת הרה“ג פיבל שריאר אבד”ק בוהורדשאַן, שהיה ציוני נאמן ומסור אל הפרוגרמה הבזילאית, ואח"כ הוא אומר): על הפרוטוקול מן הישיבה של אתמול יש לי להוסיף דבר. עשיתי מעשה על דעת עצמי ואני מבקש סליחתכם על זה. אולם נחוץ כי נגמור בלי התלהבות את הענין, שעסקנו בו אתמול ברגע של התרגזות, מפני שאין אנו באים להביע רגשותינו והכרתנו בלבד, כי אם לברר וללבן את הדברים לכל מי שדורש זאת; ועל כן הרשיתי לי למלא את דרישת מר בנטויץ בהארתי זו, שאני מוסיף על הפרוטוקול.

מר בנטויץ דרש, כי במשך שני שבועות יודיעו את פרטי הסכום 68,403 פרנק, שלא הובררו בעיניו. אני חושב, כי שני שבועות הם זמן ארוך יותר מדי. במשך שני שבועות תוכלנה להתפשט שמועות שונות. ועל כן צויתי להעתיק את הפרטים, שהיו מונחים לפני הועד הכספי לבחינה, והנני מודיע בזה את פרטי ההוצאות הנכללות בסכום של 68,403 פרנק (פה יבֹאו פרטי החשבון). אני מבקש מאת מר בנטויץ לעַיֵן בתעודות הנוגעות לפרטים האלה. אני חושב, כי הוברר בזה דבר, שהפליגו מאד להטיל בו ספק, וכי גם מתנגדינו, — למרות מחשבתם שאינה רצויה, — לא יאמרו עוד, כי לא נתנו דין-וחשבון בדבר הוצאת סכום של 68,403 פרנק. הנני מוסיף, כי לא מלאתי דרישתו של מר בנטויץ, לפרסם את כל ההוצאות על התנועה הציונית שלא פורטו בדין-וחשבון, למן היום אשר נתכבדתי לעמוד בראש התנועה. כי לו חפצתי לתת דין-וחשבון על כל הכסף שהוצאנו לתכלית עבודתנו, כי אז הגעתי למצב אי-נעים כזה, שהקונגרס היה מוכרח להשיב לי את הסכומים שהוצאתי יותר על הסכום של 68,403 פרנק. זה הוא דבר שאינני רוצה בו, כאשר תבינו, בשום אֹפן. אני מקוה, כי באורי זה אל הפרוטוקול יספיק, כדי להסיר אף צל של ספק כל שהוא בבטחונה של ההנהלה.

(הציר ד"ר וורנר שואל, אם לא יהיה הטשארטר הצטמצמות הפרוגרמה הברזילאית.)

הרצל: את נאום הפתיחה קראתי בפני הועד הפועל הגדול והוא אִשֵׁר אותו. ובכן אי אפשר, כמובן, שיהיה בזה צמצום הפרוגרמה, שאנו מחויבים להחזיק בה ושהיא כעין magna charta שלנו. זה הוא רק הצעד המעשי היותר קרוב, שאנו חושבים לעשות ואל הצלחתו אנו נושאים את נפשנו, ואשר יכיל בתוכו כל מה שאנו מבינים בשם ערובות על פי המשפט הגלוי.

(צירים אחדים התוכחו בדבר שבע מניות-המיסדים שהבטיח הועד-הפועל לחברי הנהלת הבאנק.)

הרצל: גבירותי ואדוני! כפי שאני רואה מתוך הוכוח המסובך, אין האדונים מוצקין וחבריו מתכונים להביע אי-אמון להנהלה, וכמו כן אינם חפצים, שיבטל הועד-הפועל את הבטחתו, אשר חשב, כי יוכל להבטיח בשמכם. אם תעצרו בעדנו למלא את ההבטחה, עלינו יהיה להוציא מזה את מסקנותינו. לדעתי — המצב באמת כך הוא: מפני שבתקנות צריכים להעשות אי-אלו שנויים גם לפי רוחכם, ומפני שאתם חושבים למסור עבודה זו בידי ועד, אשר יגיש הצעותיו לפני הקונגרס הבא, חפצים אתם לדחות את נתינת מניות-המיסדים עד הזמן ההוא; ואז, כאשר תמצאו בתקנות את הערובות החוקיות המתאימות אל כל דרישותיכם, רק אז תביעו להנהלה את תודתכם באֹפן שהצענו לפניכם, כלומר, בזה שתתנו להם את שבע מניות-המיסדים. כך אני מבאר לי את הרוח השורר בקונגרס, ואת הבאור הזה תתנו בעצמכם על ידי הצבעה, ויש הצעה הדורשת זאת בפרוש.

(אחרי העמידו הצעות אחדות להצבעה הוא מוסיף:)

אל הפרט הראשון בסעיף ג', הדורש שלא תחולקנה מניות-המיסדים עד אשר יכריע הועד בדבר השנויים, מסכים הועד-הפועל רק בזה, שלא תחולקנה מניות כאלה, חוץ מן המניות, שכבר הבטיח הועד-הפועל לחלקן. אתם תכריעו כטוב בעיניכם. כדי שיוכל הועד-הפועל לעבוד, — לא רק להכות פה בקורנס, לא רק לשבת באספות, אלא גם לנהל במשך השנה את עניני הקונגרס, — נחוץ, כי תקוים ההבטחה שהבטיח בשנה הזאת; בלעדי זאת לא יוכל להמשיך את עבודתו. לוִתּוּרָם של האדונים וולפסון וחבריו אין הועד-הפועל יכול לשים לב, מפני שאין אנו מרשים למי שהוא לבטל מה שהבטחנו. כך אנו מבינים את חובת הועד-הפועל, שלא נאה לו להתגנדר בחצוניות ולהבטיח דבר מבלי לשמור מוצא שפתיו, כי אם לעמוד בדבורו בכל המרץ הראוי לו. אחרי שהכרנו לאן הדעות נוטות בקונגרס בנדון זה, כי רואים אתם בנתינת מניות-המיסדים האלה דבר, שאתם בעצמכם רוצים להכריע עליו ולהוציאו לפעולה על ידי ועדים ממונים לכך או על ידי האגודות שבכל ארץ וארץ, אשר יחליטו למי יתנו את המניות; אחרי שהכרנו זאת, לא נוכל כמובן לשים עוד לב לדבר. את ההבטחה הזאת נמלא, כל זמן שלא תחסר לנו היכלת החמרית לזה; וכבר הגדתי מראש, כי באֹפן זה היינו מוכרחים להוציא את מסקנותינו. אלמלי היתה לנו השגה אחרת בדבר הבטחה שאנו מבטיחים, לא היינו ראויים לעמוד בראש התנועה הזאת.

נעילת הקונגרס.

ביום ד', אחרי הצהרים.

הרצל: גבירותי ואדוני! הקונגרס שלנו, שהתנהל במנוחה ובאין מפריע, חוץ ממעשי-האלמות של יושב הראש, היה נרגש מעט ברגעיו האחרונים. אני מבקש לסלוח לי, אם בחֹם ההתרגשות לא מלאתי לפעמים את חובתי השלמה בהנהגה אוביקטיבית וישרה. את טעם הדבר תבינו, אם מכירים אתם את הלך-רוחי ומחשבותי אני. הטעם היה, כדי שלא להמשיך את נעילת הקונגרס עד לשעה, שעלינו לשבות ולנוח מכל עבודה. הרי זו ראיה חדשה, ואפשר שאינה מוצלחת, כי הציונות ומחזיקיה אינם חושבים לפגוע בשום רגש דתי באיזו מדה שהיא.

הקונגרס שלנו היה מתון גם בבחינה אחרת. ההתלהבות לא היתה גדולה כמו שהיתה באספתנו הראשונה. לעומת זאת עבדנו הרבה. הקונגרס יצא מימי בחרותו אלה ונעשה כביכול — אף אם גם נשים לקחו בו חלק — לקונגרס של אנשים. שמנו אל לבנו, כי רק אז נגיע אל המטרה, אם נעבוד במנוחה ובמתינות. העבודה לא תהיה נגמרת בשעה שאנו נפטרים מזה, אלא חפצים אנו לעזור להתקדמות רעיוננו על ידי עבודה והתלהבות בכל יום ויום. מארצות רחוקות התאספנו פה ואנו נפטרים זה מזה עד למרחקי-ארץ. עלי לזכור ביחוד את צירי אפריקה הדרומית, מפני שדרך מסעם היתה היותר רחוקה ומפני שהשתתפו בוכוחים בשקט ונחת, עד שלא נודע, כי היו באספתנו גם צירים ממקום רחוק כזה. וכן באו, ממקומות אשר לא פללנו ומחוגים אשר לא שערנו, אחים, שעבדו אתנו יחד, וכאשר נקוה יביאו אתם מזה התלהבות חדשה לרעיון הציוני.

עשינו דבר-מה ועוד עלינו לעשות הרבה. ביותר נצלח במעשינו, אם תהיה אחדות שורה בינינו.

אין אני רוצה לדחות את מנוחת-השבת המרחפת עלינו, ואני מבקש מכם, שתהיה יציאתכם מזה בדעות ישרות ובזכרונות יפים ע"ד הקונגרס השלישי, ושיבתכם הלום עם חברים חדשים — כמובן גם הישנים — עד שיבר מפעלנו לידי גמר טוב.

הקונגרס השלישי נגמר.

ביום השבת, בתשעה לספּטמבר, שנת 1899, בין הערבּים היתה התגלות נפלאה, ואף אמנם לא נמנעה מלעשות רֹשם כללי בכל חלקי התבל, אשר קוי-הטלגרף מגיעים אליהם. אכן נתגלה, כי אפשר לגזול משפט יהודי, מבלי שום סבה אחרת אלא מפני שהוא יהודי. נתגלה, כי אפשר לעַנּוֹת את היהודי כאילו לא היה אדם כלל. נתגלה, כי יכולים להטיל עֹנש מעליב על איש יהודי, אף אם חף הוא מפשע.

ההתגלות המפתיעה הזאת היתה במלֹא רֹחב הארץ, בשעה שיצא דרייפוס שנית חיב בדין. ביחוד השתוממו מאד היהודים המתבוללים. אמנם כן, אלפרד דרייפוס, שר האלף בחיל-הארטילריה הצרפתי, שאותו חבב כל כך, יצא שנית חיב בדינו. הפעם הזאת אמנם לא ענשוהו להגלות אל אי-השדים, אשר בודאי חדל מלתת חתיתו בלבו, למאז הכיר לדעת את רעיו אנשי-החיל בבית המשפט ברֶן. בפעם הזאת נחרץ דינו לשבת במאסר עשר שנים. לא יותר! איזו חנינה! איככה? כלום נכנסה פתאם חמלה בלבותיהם האמיצים של אנשי-החיל? האם נתרַככו יותר מאשר ידרוש כבוד פקידי-הצבא הקפדני? אם נשאו פניו יותר מאשר תרשה זאת אהבת המולדת? האם חדלה הבגידה להיות חטא, שחיבים עליו עֹנש-גלות? היספיק מאסר של עשר שנים בעד אשמה, שלא אשם בה הנדון? אלה השאלות, המלאות חידות סתומות, אולי תוכלנה להפתר, אם נשים אל לב, כי ה“ראיות” לא היו נכונות במדה מספיקה, כדי לענשו על פיהן שנית עֹנש-גלות לאי-השדים. אולם בשים לב אל העובדה, כי נוגע הדבר אל איש יהודי, הספיקו למדי זיופים של הגנרלים המכובדים, כדי לענשו במאסר של עשר שנים. ועוד זאת: הלא עשר השנים נמצאות רק על הניר; ראש בית-הדין הצבאי לא הכריז על האשמה ועל העֹנש, אלא מפני שהיה מוקף כחומה ז’נדרמים נזעפים, מבלי שעלה על לב מי שהוא לסגור בעד דרייפוס האומלל עוד לזמן רב מזה בדלתים ובריח. אחרי-כן הוא יכול לצאת לחפשי, שום איש לא יעצור בעדו, לכל הפחות האדונים פקידי הצבא, שדעתם נחה בהפטרם מן היהודי עז-הפנים הזה. במטה הגנרלים, בצבא, כמובן, אין לו עוד מקום. בין שבעת שופטי-הצבא נמצאו חמשה – בסך-הכל חמשה אמיצי-לב – אשר כבסו את בגד-השרד הצרפתי מן הכתם, שהטיל עליו לובשו היהודי. חמשה כנגד שנים! מספר יפה, שממנו יש ללמוד הרבה והוא מפיץ אור על התרבות שבימינו.

התגלות זו, שאפשר למעשה זר כשה שיהיה בימינו, עשתה – כאמור – במקומות הרבה רֹשם לא-נעים. האלה הן תוצאות פרי התרבות? – נשמעה שאלת חובבי ההתקדמות הנאמנים. וכי כך מכבדים את זכויות האדם? – התאוננו המחזיקים בסדרי הממשלה, בהזכירם את העיקרים הנצחיים של המהפכה הגדולה. האם אין כל האזרחים שוים על פי החֹק? – התאנחה הכנסיה של הגַאליים בני דת משה. אמנם כל האזרחים על פי החֹק. יש פרט אחד יוצא מן הכלל, שאינו ראוי לטפל בו, ואלה הם היהודים. ובכן אין באמת שום סבה לפחד.

וכדאי היה לקרא בעתונים היוצאים מחוץ לגבולות צרפת. מכיון שהביאו בכל יום ידיעות ארוכות על דבר המשפט ברֶן, הלא הכריזו בכל העולם על זכותו של הנאשם. רק לשופטי-הצבא ברֶן לא נודע הדבר, כי אסתרהאַזי כתב את הבורדרו והודה על כתיבתו, אותו הבורדרו, התעודה היחידה, שעל פיה נשפט דרייפוס כאז כן עתה. רק לשופטים אשר ברֶן לא נודע, כי פרסמה ממשלת אשכנז ביום שלפני גמר-הדין בדרך רשמי, כי דבר לא היה לה מעולם עם דרייפוס. ממשלת אשכנז הודיעה גלוי, כי בפרסמה זאת היא ממלאה חובה אנושית. אמנם החובות האנושיות, שעל פיהן כלכל השונא מכבר את מעשיו, לא הכריחו את הפטריוטים בצרפת לתשומת-לב, כשישבו לדין דינו של איש יהודי. תרעומות כאלה וכיוצא בהן נמצאו בכל העתונים, עד כמה שלא דבקה בהם מחלת האנטישמיות. ובהתאם אל זה היה גם המשפט, אשר הוציאו מגמר-הדין הזה. בברלין וברומא, בלונדון ובניו-יורק נשמעה צעקה של התרגזות. למצער יכולנו לקרא באותם העתונים – אשר לפני זה הביעו את תמהונם על העָוֶל הנעשה לאיש יהודי ואחרי-כן את תקותם, כי יצא זכאי בדין – כי בכל אירופּא, וגם אזיה ואיי-הים בכלל, התרגזו מאד על ההתגלות הזאת, שהזכרנו למעלה. גם סופר עתונאי יכול לשגות בדמיונות-שוא, הוא יכול אפילו להפיצם על ידי הטלגרף בכל העולם. אולם נניח, כי הציורים האלה לא נוסדו על שגיאה, כלום יש בהם יותר מהרגשת-הרגע? ישימו-נא לב אל המעשה שהיה. אחרי חמש שנים של ענויים קשים ונוראים נסחב האיש החף מפשע. במשך שלשים ימי המשפּט האכזרים אין אף צל של ראיה להוכיח אשמתו, אנשים נכבדים מתוך ממשלות אחרות מעידים על צדקתו – ובכל זאת חיב בדין. הפלא הוא, אם יצא קול מערערים בכל העולם? אם בהמה תעונה באֹפן כזה לעיני השמש, האם לא תעלה צעקה של התרגזות מתוך ההמון? כן, ולא בדרך אחרת נוכל להעריך את ההתרגזות, השוררת בכל הארצות מחוץ לצרפת, אם נניח, כי באמת גדלה במדה כזו, שאי-אלה יהודים תאבים אליה יותר מאשר יראו אותה בעיניהם. אם באנו לכלול את דעתנו במלה אחת, היינו אומרים: העָוֶל הנעשה לדרייפוס הוא גדול כל-כך עד ששוכחים, כי נוגע הדבר אל איש יהודי. מי שיכול לראות ב“התרגזות הכללית” יותר מזה, הרי זה אמן גדול. וכי באמת כללית היא כל כך גם מחוץ לצרפת? שם דנו אותו לחובה חמשה כנגד שנים. כלום יש באיזה מקום אחר יחס של דעות טוב מזה בנוגע ליהודי? מי הוא עִוֵּר או מתעקש, שאינו יודע את החיים ואחוז בחבלי שגיאות עתיקות, אשר יאמין, כי במקום אחר היה היחס טוב מזה? ואותם השבעה, שבהם רואים רק אנשים מושפעים על ידי גבוהים מעליהם, הם עמדו באמת תחת השגחתה האיומה של דעת-הציבור; כל תנועות פניהם וכל מוצא שפתיהם נבחנו ונשפטו, בטרם שפטו הם בעצמם. בעל כרחם נמסכו בגזר-דינם על עדים, אף אם היו עדי-שקר היו, ועל ראיות, אף אם מזויפות היו. אלה עדי-השקר, אלה הזיופים עוד היו כעין מס, אשר שלמו לדעת-הציבור. ומה הם המאמרות, הדעות והמשפטים הקדומים, הנשמעים יום-יום בלחש על היהודים? היעיז מי שהוא להחליט, כי בין שבעה אנשים יש שנים הנוטים לצד היהודי, ואפילו גם אחד? ברֶן עוד היה מצב הדברים נוח בעד הנאשם, אם נשים לב לכל הפרטים.

אבל אחינו היהודים, החיים ברוָחה ומפחדים מפני האמת, ימהרו שוב לעצום עיניהם, אחרי שנבהלו והשתוממו במשך רגעים על ידי ההתגלות שהיתה ברֶן. שוב יַשְׁלו את נפשותיהם בכל אשר יהיה לאל ידם, ויאמרו מה שאוהבים לשמוע, ויאמינו במה שאוהבים להאמין. כל העולם מתרגז, דרייפוס מקבל אותות רצון וחבה מאת האנשים הכי-אצילים, וסוף-סוף יצא לחפשי, אף אם בלי בגדי-השרד. לא נחוץ דוקא שיעבוד כל איש בצבא הארטילריה או במטה-הגנרלים. הסתכלות זו עלולה מאד להפיס את הדעת, אלא שיש בה חסרון אחד, היא אינה משיבה על המספר הקשה: חמשה כנגד שנים!

דרייפוס האומלל! הוא איננו עוד איש פרטי, אלא דוגמא הוא. יש השגה רגשנית בענין זה, המנסה להרגיש מה שסבל הוא על האי הבודד במשך השנים ההן, שכל יום ויום נדמה לו לעשר שנים. ההשגה הזאת היא ילדותית, מפליגה ואינה מספיקה כאחד. ליסורים אנושיים כאלה אין כל קצב. אי-אפשר לערוך אותם, כשם שאי-אפשר לערוך יסוריו של חולה, אשר במשך חמש שנים לא חדלו הרופאים מלעשות נתוחים בבשרו. זה הוא דבר שבדמיון. היש לו עוד איזו הרגשה, מתי חדלה הרגשתו? אולם היינו מקטינים את הענין ומורידים אותו למדרגת הפעוט והגרוע, אם נביט עליו באֹפן כזה. דרייפוס איננו עוד אלא הפשטה. הוא היהודי בתוך החברה המודרנית, אשר נסה להסתגל אל סביבתו, המדבר בלשונה, החושב מחשבותיה, התופר את כִּתפּוֹתיה על מעילו – והכִּתפּות האלה נִתָּקות מעליו בחֹזק-יד. דרייפוס הוא מעמד, שעליו היו נלחמים, שעליו עוד נלחמים, ואשר – אל נא נעשה ששקר בנפשנו! – כבר אבד.