כן. מחוסר מקום אתה שותק. מחוסר מקום בעתונים. מחוסר מקום בעתונים אתה הולך ונחנק. תקופתנו רועשת בתמורות, בחורבנות ובגאולות; האנושיות האנושה מתיפחת בחבלי לידה וגסיסה כאחת ויהדותנו – יהדותנו הקטנה הרה לזנונים, לזנוני אידיאלי אמת ושקר, השורצים עליך, עלי, עלינו מכל צד ומעבירים אותנו על כל קדשינו הטמירים והגלוים כאחת – ואתה שוקט על שמריך המצטחנים – – מחוסר מקום. המשיח הולך ובא, הארץ מושטת את זרועתיה האמהיות לקבל את בניה שגלו – ובניה, הוי בניה, הולכים וקרבים אליה שטופי תרבות־מות, טמאי סיר־הבשר ודגת־אירופה ושכורי מחולות עגל־הזהב. ואתה – שתוק מחוסר מקום בעתון.

אפשר – לא. אפשר לא חוסר מקום יש כאן אלא חוסר מלה. אפשר נקציע לנו מקום באויר. באוירנו הצר, המלא מלחמות, אנחנות, תלונות, רעב, שעבוד, גלות, שברון־גאולה, יאוש, חרוק־שנים, נבלה, גזלה, עדות־שקר, וצביעות, צביעות וצביעות. עד להחנק. אפשר נקלוט את היללה החשאית, המתלחשת באויר הרחוב הצר שלנו, את היללה המדברת בעלטה ואינה מעזה לצעוק. אפשר נהיה לה לפה.

לפנים – עמד הנביא, איש־הרוח המשוגע באמצע הרחוב, באמצע רחובות הללו, ברחובות ירושלים ויפו וצעק:

הָרֵם כַּשׁוֹפָר קוֹלְךָ וְהַגֵּד! –

והיום – – מגלה עפה קטנה סדורה באותיות קטנות במחיר גרוש מצרי.

אין דבר. הן כל סכנתנו הנוראה, כל סכנת עתידנו המזהיר, ההולך עכשו ובא על כנפי הנבואה המשיחית, כל סכנתו – הוא פולחן־הגרוש. עבודת־הפרוטה. אפשר יעלה בידינו להתעיב פולחן זה ולהכניע את עבדיו, את חסידיו האומללים בפני עבודה טהורה יותר, קדושה יותר, יהודית יותר. אפשר יעלה בידינו. אפשר? – כן. אין משיח בן דוד בא עד שנכלה פולחן הפרוטה, פולחן טמא זה מעולמנו! –

בְּראשׁ־הַשָׁנָה זֶה

בְּרֹאשׁ־הַשָּנָה זֶה לֹא נַעְתִּיר תְּפִלָתֵנוּ;

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה נַעֲצִימָה עֵינָיִם,

וּבִשְׂפָתַיִם אֲדוּקוֹת וּבְמֹעַל יָדַיִם,

בְּלִי מִלָּה ובְלִי קוֹל נִשְׁתַּפֵּךְ תּוֹךְ קִרְבֵּנוּ:

אַשְׁרֵינוּ, דוֹר־הַקֵּץ, אַשְׁרֵינוּ, אַשְׂרֵינוּ! –

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה בָּאנוּ עַד־הֵנָּה,

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה לֹֹא נַשְׁמִיעַ כָּל נֹחַ –

וְאִם הִמָּלֵא יִמָּלֵא לִבֵּנוּ עַד לִדְמוֹעַ,

בִּתְפִלַּת שִׁיר־תַּחַן בְּרַעַד נְרַנֵּנָה:

לֵב־חָדָש, גוֹאֲלֵנוּ, לֵב חָדָש לָנוּ תֵנָּה – – –

הַמֵּאִירִי.

ירושלים, אלול, תרפ"א.

כבוד תורתו הנעלה!

לפני שני חדשים, בדיוק: בחודש תמוז, בעשרים ושבעה בו, נפל דבר גדול בחיי, בחיי סופר עברי מסכן ובגורלו המוזר: – רגלי הנלאות מנדידת שנות אלפים ומטלטולים ארורים – זכו סוף־סוף לדרוך על אדמת קדשנו. יסלח לי כבוד תורתו אם אלאה אותו בענינים פרטיים כאלה, אך חושב אנכי, שענין מענין הוא גם בשביל איש שכמו כבודו, העומד רחוק מחרוזי פיטנים מזמזמים, משום שאולי גם לא ענין פרטי הוא לגמרי, שסופר צעיר בישראל, שלבו החם, המתנסה בכל מיני נסיונות של עבודת־זרות ועגבי אידיאלים יפים, צעירים ורעננים – שלב זה נשאר נאמן לאותה הזקנה הבלה, הנקראת ארץ ישראל וראשו ורובו שקועים בחלום־שיבתו אל תוך חיקה. כּתבן שכזה זוכה סוף־סוף לבא למחוז חפץ כל חפציו ולהשתטח על אותה האדמה, שאחד מאבי־אבותיו החרזנים בישראל, רבי יהודה הלוי, זכה להוציא בה את נשימתו האחרונה בשׁירה – ובכן, סוף־סוף זכיתי להרגיש את רגלי עומדות על קרקע־קודש זה ובסתר, בגנבה מעיני הסובבים אותי, לגחון לרגע ולנשק את האבן הראשונה שעל חוף־חיפה המלוכלך בצואת עזים תמימות, שאינן מרגישות מה שמרגיש רבי יהודה הלוי ובני בניו. – מה שהרגשתי בשעה זו ומשעה זו ואילך – מובן, שלא ניתן להכתב עלי ספר; לא ניתן אפילו לסופר עברי שיצירותיו הנצחיות חרותות בדם ואש על לוחות הכריסטומטיות היותר מצוינות בספרותנו. ומכל שכן שלא ניתן לי. אבל דבר אחד יכול אני למסור גם בכתב מכל שׁפעת־ההרגשׁות זו, דבר קונקריטי ופשוט: את יפיה של הארץ. אותו היופי המזרחי המיוחד במינו, ששִׁכּר את עיני בחיפה ובסביבותיה ואחר כך בנסעי מחיפה ליפו והלאה. את אותו היופי החיצוני, שכל ספרותנו הצעירה, המכילה רומני־ציור, ציורי־ספור, ספורי־שירה ושירת־רומנים לא נתנה לי עדיין אף קוצו של יוד ממנו. אף בית ערבי אחד. כן, יופי זה מלא את כל רמ“ח איברי ושס”ה גידי ותרי“ג מורשי לבבי עד כדי תפלה ממש. ויופי זה הולך ומוסיף, הולך ומקסים את מחי העיף בכשפי־קדש, העולים על כל חלומותי שׁחלמתי שם באירופה. מקסים הוא אותי בלהטי־אלקים, מסמא את עיני ומחריש את אזני בשירה עילאה, ששום מינקובסקי וקוארטין לא סלסלו כמוה מעולם. כן: היא מחרישה את אזני שלא לשמוע את בת־קולה השׁניה, האחרת של הארץ, המלחשׁת לי בלחש צורם, עקשני וארור לא שירת יופי, לא קסם אלהי, אלא המנון־השטן: אנחנות, תאניות־ואניות נוראות, תלונות־צער ואנחות יסורים. בת־קול זו לא של הארץ היא, אלא – של עמה, של בניה, שבאו כמוני לחונן את עפרה. זוהי תלונה אחת ארוכה ונואשה של בניה על בניה, של בניה הסובלים על בניה הגורמים סבלות. שתי שירות הללו: שירת היופי של הארץ הברוכה ושירת־השטן של העם שלה – מלחמת איתנים להן בלבבי ובכל מהותי. “הארץ היא כלה גן־עדן של אפשריות אין־קץ – ויושביה, הוי יושביה – בני סדום!” כאלה אתה שומע על כל צעד וצעד ובכל פנות שאתה פונה ליהנות ולברך ברכת הנהנין על כל ברכת הארץ, מן תאנת הניחוח המתוק ועד בתי תל־אביב הצעירה והיקרה, המחייכים עליך בעפעפי־חלונותיהם, הסוגרים בעדם, פעוטות מפטפטים בשפתנו המזמרת ובתולות בנות ציון שזופות וחורות, המנגנות – – אבל: סליחה. אפשר שזה אינו מענין. ואולם בודאי מענין הוא, שבתוך מלחמה קשה זו, בתוך מלחמת היופי והשנאה שבין הארץ ובין בניה – בתוך מלחמה זו, המענה את נפשי בחבלי גיהנום – הנה כבוד תורתו היה האיש, אשר בתנועה קדושה אחת פזר את החשכה המחנקת, שבתוך נשׁמתי, הנאבקת ביסוריה וכשמש הבוקעת מתוך עב ענן כבד – השרה עלי לרגע רוח טהורה ונעימה, רוח עצמה וגבורה, שזה כבר לא הרגשתי כמוה. תנועה זו היתה – – אותה הדימונסטרציה, שכבוד תורתו ערך כנגד מחללי השבת בפרהסיה בירושלים עיר הקודש ת”ו. תנועת־אומץ זו, עמידתו בפרץ כגבור חיל, כמקנא לתורת אלהי ישראל – הפיחה בי רוח־חיים ממש. נוכחתי שעוד לא אלמן ישראל חלילה, שעוד נמצא גבר הוקם על, המאזר את חלציו וחוסם את הדרך בפני עוברי עבירה ודוקא לא בדברים בעלמא – אלא בכח ה'! כן, בכח. ידע נא הפעם כל עברין, אשר אין אלהים כל מזימותיו, שלא כל הבא לחלל את השבת יבא ויחלל. ידעו נא הפעם, כי עם ישראל קדושים, כי ממלכת ישראל ממלכת כהנים היא וגוי קדוש וכי לא בטלו עדיין זרעות התורה הלילה! –

כן, ידעו.

ולבבי, שבא לכאן עמוס חלומות אהבה ושלום, חלומות חיי טהרה ויושר, חלומות, “ונהרו אליו כל הגוים” – ואחר כך נגלו לו כל תעלומות השוד והמרמה, כל מחלות השנאה הגדולה ההולכת ומוסיפה מיום ליום וכל אותה הזוהמה המטמאה את עם־התורה הנבחר – לבבי הרגיש רגש נעים, לבש גאות למשמע פעולוּת כבוד תורתו!

ואחרי רגש זה, אחרי מעשה פנחס זה – שוב באה שירת־השטן ונקרה במחי. שוב אותן התלונות, על החמס, על גסות הרוח, על המרמה, על ספסרות בדם יהודי, על נצול כח־יעקב בידי עובדי עבודת עגל־הזהב, על מאכלים מזויפים, על ארבעה כתלים ריקים בחמשה פונטים ועל תועבות כאלה וכאלה, שרק איזה פורישקיביץ רוסי והורטי מַדיאַרי יכולים לחפאות עלינו בערב יום־הפרעות. כן: שירת־שטן זו הרעילה שוב את חיי – אך הודות לכבוד תורתו, לא במדה מרובה כאשר לפני זה. חכיתי לכבוד תורתו, קויתי לו: עוד יום, עוד יומים וכבוד תורתו שוב יופיע ברחובותנו הצרים והמחניקים ושוב יקנא לתורתנו הקדושה. וכבר קפצתי גם אני את אגרופי והתכוננתי לעמוד תחת דגלו הקדוש ולקנא את קנאת אלהי ישראל ונביאיו הקדושׁים! –

שוא קויתי.

כבוד תורתו לא בא.

ולא עוד – אלא אחר שנמצא מי־שהוא או מי־שהם, שנזפו בכבוד תורתו על השתמשותו בידי עשו ר"ל – כבוד תורתו ענה להם מענה נמרץ כיאות וכנכון ובתוך מענה זה ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה, מעשה מעציב. נזכרתי, שאין כל חדש תחת השמש. נזכרתי שכבוד תורתו איננו לא פנחס ולא בן בנו של פנחס, לא מקנא לתורת אלהינו – אדרבה. חסיד פשוט, אחד מחסידי צ’ורטקוב המתנפל על אחד מחסידי בֶלז, אוֹ על איזה מתנגד מברלין. לא יותר. כן: לא יותר. נזכרתי, שמעשה רב זה, שעשה כבוד תורתו בשערי הקרקס, מעשה נושן הוא, מעשה עקשנות מסכנה, מעשה גלות, ואם תמצא לומר: מעשה עם־הארץ גמור. יסלח לי כבוד־קנאותו: אני הנני גם כן מהני קנאי קיצוני של תורתנו הקדושה, אך לא קנאי המקנא לאותו החלק שבתורת משה, היקר בעיני כבוד תורתו, אלא לאותן המצוות והעבירות, שכבוד תורתו דש אותן בעקביו הקדושים. כבוד תורתו שם נפשו באגרופו בעד דברים שבין אדם למקום – ואני הצעיר והנבזה באלפי ישראל אני – לבי חושש לדברים שבין אדם לחבירו! כבודו מצטער על פפירוסה שבפי יהודי בשבת – ואני רואה את עתידנו המזהיר, העתיד וצריך להיות למאור לגוים, טובע ונחנק בעבירות ונבלות שבין אדם לחבירו. כן־כן: זה ענין חשוב מאוד, כבוד תורתו הנעלה. זה דבר מוזר קצת: לראות את הסכנה הצפוייה לנו בישיבת קרקס ובעישון סיגרה ולא לראות את הסכנה החותרת תחת כל קדשי חיינו – חיי ממלכת כהנים וגוי קדוש – בחלול המצוות הכי־חמורות, הכי־טבעיות והכי־קדושות, שגרמני פשוט אינו עובר עליהן ואנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב מצטינים בהן כבבגדי כהונה, שאנחנו יוצאים בהם לשרת בטומאה להגרוש המצרי! –

לא, כבוד תורתו המחוללה! לא זו הדרך ולא זו התורה! אני אינני מאמין לא ביראת שמים שלו ולא בקנאתו האגרופית. אינני מאמין, וחבל: אינני מתירא. כבר ראינו כאלה למדי בגלות אירופה. אינני מאמין בכאלה, לא אני ולא שום אדם מישראל. ואם כבוד תורתו חפץ באמת שיאמינו לו, שיראו מפני קנאתו ושקנאתו תעשה פרי הלולים לה' ולבני אדם – אז יקדשׁ נא לא רק את שמו של מי שאמר: שמור את יום השבת לקדשו, אלא גם את שמו של מי שאמר: לא תרצח! וחושב אני למותר כאן לבא כרוכלא ולחשוב לכבוד תורתו מה הם מצוותיו ואידיאליו של מי־שאמר זה. יקח נא את התנ"ך ויראה. כן־כן: יראה בעיניו ואחר כך ילך נא כבוד תורתו אל כל פנות חיינו הארורים ויעשה שם מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ילך נא, למשל, אל חברות הבונים השונות ויכריחן לקיים מצות “ועשית מעקה” בשעת בנית הבית, שלא יפלו החלוצים הנופלים וישברו את מפרקתם בלא עת על עשרה פונטים, שבעל הבית חס עליהם להוציאם מכיסו; ילך נא אל המושבות וישגיח על צרכי האוכל הנשלחים לנו משם לכל אפסי ארצנו, שׁלא יאכילו את בני ישראל הרעבים מאכלים מזויפים, המעוררים געל ומתישים את כחם עד כדי מחלה. ילך נא אל רוע הגזרה שלנו: אל “המעבירים” ויתבע באגרופו את “דמי־הקדימה” הנגזלים מצרורם הנקוב של אלפי אלמנותינו ויתומינו, העולים לארצם הביתה; ילך נא אל בית־המכס וישאל בסערה: מי המה “הקומיסיונרים”, שהפקידים שם שולחים אליהם את כל מי שבא לשאל מהם שאלה פשוטה; ילך נא אל הכבישים, אל המושבות ואל הבתים הנבנים וישגיח מצד אחד על עבודת החלוצים והפועלים והמהנדסים כביכול, שיעבדו באמונה ובמסירת־נפשׁ, שלא יעשו בתי ישראל קבריהם חלילה, ומצד השני – על בעל־הבית או בעל־החרשת, שׁלא ינצל את פועליו ולא יתעלל בהם באופן המחפיר את מעשי כל בעל־אחוזה צרפתי בטַהיטי; יעשה נא פשרה בין הפועל והחלוץ, בין החלוץ ונותן העבודה ובין נותן העבודה והפועל. יבאר נא להם מה פרושה של עבודת בנין הארץ, של תחיה לדורות, של אהבה יהודית חמה, המוכשרת להביא ברכה ולהשרות את שכינתה של העבודה הפוריה מבפנים וכּבוד גוי ואדם יחד מבחוץ; ילך נא אל אטליז גרמני ויראה מדוע קונים בני ישראל (אפילו אלה, שהיו זהירים במדה ידועה ממאכלות אסורות) אצלו את בשר־הטרפה הגקי והזול ולא את הבשר הכשר באטליז ישראל, המלוכלך בצוֹאת זבובי־מות ומרוב טלטול בידיהן “הכשרות” והמזהימות של נשי־החיל שלנו בשעת קניה; ויוסיף נא לשאל את בעל בית גרמני, כמה אצלו מחיר חדר יפה ומרווח! – ישאל – ויקפוץ את אגרופו. וילך נא אל המוסדות הצבוריים שלנו לא רק למען שמירת שבת, אלא למען לעשות שלום בין הקהל הגס והמטריד את הפקידים עד כדי יציאת נשמה ובין הפקידים, שמעולם לא נסו בעבודות כאלה, שיעבדו בחרף־נפש ובמסירות ולא יבריחו את העולים לארצם בנפשׁ רצוצה חזרה לאירופה המרצחת! – ילך נא כבוד תורתו, ילך נא – ויקנא את כבוד תורתנו, תורת האהבה, האשר והשלום, הנכפשת בעפר ארצנו הקדושה ובאשפות אחינו בני ישראל, המתבעבעים ממש בזוהמת בני רוסיה ופולניה וגליציה ודכותיהן! – ואם אינו יודע את כל אלה, אם לא נהירין לו שבילי הטומאה ההולכת ומחנקת אותנו מיום ליום – ילך ויתענין, וישאל – וידע. יפנה נא אל העם, אל כל העם: הפועלים, בעלי הבתים, פקידים, אלמנות ויתומים – ויודעו לו דברים אשר תצלנה אזני כל אדם מישראל, שלא נטמא עדיין לגמרי. ילך – וילבש צדקה כשריון ויעטה נא כמעיל קנאה וברוח ישעיהו יגיד ויוכיח על כל התועבות ובחמת נחמיה בן חכליה “יריב עמהם, יקללם, ויכה מהם אנשים וימרטם וישביעם באלהים אם יטמאו את הארץ בעונות” אשר שום יום כפורים אינו מכפר עליהם לעולם!

ואם כאלה יעשה כבוד תורתו – אם יתן לעמנו לב חדש ורוח חדשה, אם יצעק להם בלי הרף מעל במת בית הכנסת, מעל עמודי העתונים, בעל פה ובכתב, בישיבות ובאספות ובכל מקום ושעת הכושר, ואם – מה שהיא ראשית כל קנאה ויראת־שמים – כבוד תורתו בעצמו יעשה את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם – אז מובטח לו לכבוד תורתו, שלא רק, שלא ידליקו סיגרה ביום השבת, אלא בעל הקרקס בעצמו – אם יהודי הוא אם לאו – יסגור את הקרקס שלו ובכל ערבי שבתות יבא אל שלחן כבוד תורתו הנעלה לשמוע מפיו הקדוש חדושי תורת ישראל הנצחית, לקיים מה שנאמר: “ונהרו אליו כל הגוים” – –

ברגשי כבוד וחבה יתירה

יהודי.

– מר מַלְשִינסקי. אדוני טועה. בולשביות היא אותה “התנועה הסוציאלית” המלמדת, “שהמטרה מקדשת את האמצעים”. והמטרה? אדוני טועה. המטרה: “שלך שלי”. שעון־הזהב שלך, כר־המשי שלך, הרהיטים שלך ואשתך היפה שלך – הכל שׁלי. והדרך להשיג את שלך היא – קברך. דרך חייך. ואדוני טועה. הבולשביות עוברת הנה לא על ידי פועלים העובדים בזיעת אפם, אלא על־ידיך. על ידי אדוני, שכל האמצעים שבעולם כשרים לו בשביל להשיג את הגרוש. וכל אשר לאחרים – לאדוני הוא. הכח החיים, הזמן, האשה והילדים. הכל. כן־כן: אדוני בעצמו, השׂונא את חברו העומד לו בדרך כעכביש, כקומיסר רוסי – אבל אוהב הוא את שריריו, את כחו, את עבודתו, את שעון הז – – אדוני טועה. אין לו. וכדי להיות בולשביק לא נחוץ בכלל להיות בעל בתים. זה לא תלוי בעושׁר או בעוני. אדוני טועה. זה בטבעו הנבזה שׁל האיש. אברהם יוסף שטיבל, למשׁל, או אדמונד רוטשילד, או שׁושנה פרסיץ אינם בולשׁביקים. אדוני טועה.

– למר רתת. שלא כדאי לבא בטרוניה עם הבריות? חבל, אדוני צודק. הכל כדאי אצלנו. הכל. כדאי ללכת בכל יום עם דמדומי הערב להתרחץ בים ולשתות גזוז; כדאי להביט בכוכבי מעל; כדאי לקבל שׂכר דירה חמשה פונטים לחדש בעד ארבע כתלים בלי מטבח ובלי בית הכ' – אדוני צודק. הכל כדאי. ואפילו לשבת ולכתוב שירים יותר כדאי מלבא בטרוניה. חבל, אדוני צודק. לא כדאי. אך הלא גם להולד לא כדאי. ואדוני נולד. חבל.

– למר פרטייניץ. לאיזה מפלגה אני שייך? “למפלגות לבית אבות לבני העם”. עיין דברי הימים ב'. שאדוני אינו יודע על דבר מפלגה זו? אדוני צודק.

– למר שפל. אל נא יבהל אדוני. זה לא עתון, היוצא לאור בסדר. זוהי חוברת, שיציאתה תלויה באדוני מר שפל: אם יעשׂה אדוני מעשׂים הראוים להכתב עלי ספר לדורות – נופיע ואם לאו לא נופיע. אל נא יבהל.

וּכְמוֹ תָמִידּ, בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־צַעַר

בְּלֵב קָרוּעַ וּמֻרְתָּח וּמְלֻכְלָךְ בְּדָם –

נְטוּל שְׁתֵּי הַיָּדַיִם אֶדְפּוֹקָה עַל הַשַּׁעַר

לָבֹא לְפָנֶיךָ בְכֶסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אֲנִי, בִנְךָ, בְכוֹֹרֶךְ, הַיְהוּדִי הַתָּם.

לֹא אִירָא בִּפְצוֹתִי. לְשׁוֹנִי מְקֻטַּעַת

וְרַגְלַי עֲדֵי־בֶרֶךְ כְּרוּתוֹת לִי, הַבֵּט –

בְּעֵינַי חֶשְׁכַּת־מָוֶת מַחְנֶקֶת וּמְשַׁגַּעַת

וְנַפְשִׁי, הוֹי נַפְשִׁי, הַסְּמוּאָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ,

בְּדַרְכָּהּ נְתִיב־עַד הוֹלֶכֶת כְּפוּאַת־שֵׁד.

הוֹלֵךְ אֲנִי, אֲדנָי, קְשֵׁה־עֹרֶף, אֵין־פַּחַד,

כָּל שְׁאֵרִית תִּקְוֹתָי רְאֵה, שׂוּמָה בַּכָּף –

הֲדוֹמְךָ זֶה מִתְמוֹטֵט עִם כְּבוֹדְךָ בְיַחַד –

אֵל שׁוֹפֵט בָּאֵשׁ – בְּכֶסֶא־פְּלָאוֹת זֶה

אוֹ סְלַח לִי חַטֹּאתָי, אוֹ גַּדְעֵנִי בָּחֳרִי־אָף!

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־תְּחִנָּה אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ

בְּדִמְעוֹת בֵּן־אוֹבֵד הַמִּתְחַטֵּא וָשָׁב:

וּבְנֶפֶשׁ פְּרוּעַת־צַעַר אֶתְפַּלֵשׁ בַּעֲפָרֶךָ

לְקֶרֶן־זָוִית קְטַנָּה, לְמִקְדַשׁ־חַיִּים צַר:

לְפִנָּה צָרָה זוֹ בְּאַרְמוֹנְךָ הָרָב.

פִּנָּה צָרָה זוֹ – זוֹ עַרְשִׂי הַשּׁוֹקֶטֶת,

בָּהּ פָּקַחְתִּי עַיִן לַחֲזוֹת בְּזִיו־אוֹר;

וְהִנֵה כָּל הָעוֹלָם לִי תֹּפֶת־דָם לוֹהֶטֶת –

עֲנֵנִי אֵלֹהָי: בְּכֶסֶא פְּלָאוֹת זֶה

הַעוֹד לֹא נִגְמַר דִינִי? הַעוֹד לֹא בָא הַתּוֹר?

הַעוֹד לֹא יִתָּקַע בַּשׁוֹפָר לְכָל אַפְסָיִם,

כִּי שָׁוְא כָּל שִׂנְאַת־מָוֶת וְשָׁוְא כָּל קַרְדוֹם חַד –

כִּי עֲצַת יְהוָֹה הִיא, בְּרִית אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

כִּי בִנְךָ בְּכוֹרְךָ, מְשׁוּחַ־צַעַר זֶה,

עַרְשׂוֹ זֹאת הִיא חַיָּיו, וְחַיָּיו – חַיֵּי־עַד!

הַעוֹד לֹא יִוָּדַע בַּגּוֹיִם, בְּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ,

כִּי בְּבֵית־מִרְזַח־תֵּבֵל – זֶה מִקְדַשׁ־מְעָט?

כִּי מֹחִי עוֹדֶנוּ בוֹעֵר בַּחֲלוֹמוֹת יְשַׁעְיָהוּ –

אָבִי־אֱלֹהָי, בְּכֶּסֶא־פְּלָאוֹת זֶה,

הֲתַרְאֶה כְּבוֹדֶךְ? הֲתֵרֵד לְרֶגַע קָט?

לְרֶגַע קָט, אֲדנָי, הֲתַּרְאֶה כְּבוֹדֶךָ

מִתּוֹךְ עֲנַן אֵד־דָּם הַמַּחְנִיקֵנִי עַד מוֹת?

הֲתוֹצִיא לְאוֹר הַפַּעַם מִשְׁפָּטֵנוּ, מִשְׁפָּטֶךָ,

לְאוֹר־עוֹלָם, הַמְּסַמֵּא לְאַחְרִית כָּל־דוֹר

וּמְקַדֵּשׁ לְחַג־נֶצַח רֹאש הַשָׁנָה הַזֹּאת?

לְחַג־נֶצַח לֹֹא־יַעֲבוֹר בַּשׁוֹפָר יִתָּקֵעַ,

לְחַג כְּבוֹד־יְהוָֹה יְבֻשַּׂר לְכָל אֹם – –

וּפֹה, בְמִקְדַשׁ עַרְשִׂי בְּחַיֶּיךָ אִשָּׁבֵעַ:

אוֹ קֵץ כָּל־אוֹר יְהִי כֶּסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אוֹ שֹׁרֶשׁ יִשַׁי יִפְרֶה לְנֵס עַמִים הַיּוֹם! –

תל־אביב, תרפ"ב.

וּלְקָחוּם עַמִים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם

וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל

עַל אַדְמַת אֲדנָי

לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

– בֶן־אָמוֹץ –

בין כסא לעשור זה, הראשון לנו בביתנו, על אדמת קדשנו, בבין־השמשות אחד, בשעה שהרגשתי שוב ברוח יום־הכפורים הממשמש ובא וידַי היהודיות, הרגילות מדור דור להוָשֵט מעצמן כלפי מי־שהוא, כלפי יהודי־כמוני ולהשתפך תוך נשמתו – געגועי־סליחה תקפו את נפשי וידי הרועדת הוּשטה בלחיצה חמה כלפיכם, כלפי מחנה־החלוצים הגדולה והמפוזרה, כדי להאחד עמכם ברגש נצחי, חם ומכפר.

וברגע זה – הובא לי מכתב.

מכתב – שנפשי סלדה בו ולבבי נתר ממקומו.

מכתב מר כלענה, קר כפלדת החרב ומרעל כחץ־פראים.

לא אמסור לכם את תכנו של מכתב־רעל זה. ידוע הוא לכם למדי. קולע הוא חצים שנונים ומרים כלפי – – כלפי מי, אם לא כלפי הבורגנים שלנו?

לא השיבותי לו תשובה. לא השיבותי לו, משום שחושש אני שלא מכתבו הפרטי הוא, אלא של הרבה מכם, – הלואי שאטעה – של הרוח השורר בין החלוצים בכלל. ולפיכך אבא בתשובתי אליכם.

ידעתי גם ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. ידעתי את כל אותן הצרות הנוראות, את כל התלאות הגדולות, שכל אחד מכם עבר דרך מדורתן עד שבא הנה ושעובר בה עכשו, בשעה שמזיע דם כל היום על עבודת־הפרך שלו. ויודע אני את כל הסבלות החומריים והמוסריים, שכל אחד מכם סובל לא רק מידי הטבע, לא מידי האבנים הקשות והכבדות, לא מידי העפר האוכל את ריאתכם ולא מידי הקדחות השונות העושות שַמות בדמכם ושריריכם הרעננים, המזמרים לנו את שירת העבודה הכי־קדושה בעולם. אלא מה שאתם סובלים מידי אחינו בעצמם, מידי המתעללים בכם בשלשים גרוש מצרי ליום ואפילו מידי ההסתדריות, כביכול, העוסקות בפוליטיקה ארורה ומעלימות עין מן הגונבים את לחמכם מפיכם, משלחנכם העלוב ואינן רואות את אשר לפניהן. ידעתי את כל אלה. ידעתי, משום שאבן מקיר תזעק את כל אלה. כן: ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. אלא שיודע אני גם את השקר שבו, את השקר המוסכם עכשו בכל העולם, העלול לא להיטיב את מצבנו העלוב, אלא להשחית את כל חלקה טובה בכם, בנו, בכל בית ישראל.

ושקר מוסכם זה הוא – השּנאה לבעל הממון.

שנאה זו, הכוללת את כל מי שיש לו פת בסלו, מרוסיה האומללה באה לנו, ולא רק מרוסיה של־עכשו, החוגגת כעת את חג־השטן שלה ושבשגעונה טשטשה כבר כל מין אידיאולוגיה סוציאלית וכל מין רגשׁ של יושר – אלא מרוסיה שמכבר, שמשעת שלום. התורה הסוציאלית, שיצאה ממעין של יושר כלפי מיליוני העובדים בזיעת אפם ושהשיגה כבר מדרגה ידועה של כח פסיחולוגי אפילו בנפשם של הטריסטים האמריקאים, תורה זו כשעברה לרוסיה התחילה דוקא בשנאה. “אני שונא את הבורגנים!” – מימרה זו רוסית־טפוסית היא. בשום מקום בעולם לא שמענוה, אפילו בין הסוציאליסטים הקיצוניים והמרים ביותר. יודע הוא הסוציאליסטן שלא לשנא צריכים את בעל־הממון, אלא ללמד אותו יושר וכבוד להעבודה, שהוא נהנה ממנה שלא כדין, אם הוא יושב בטל. ומה שאני חפץ בזה להטעים הוא – הטעות הגדולה השוררת בתוך עובדי־העולם בנוגע להממון ובעלי הממון. חפץ אני להטעים לכם, שאין מעמד או קלַס של נבלים וחומסים, אין גזע של רוצחים, אבל יש נבלים סתם ורוצחים סתם! זהו דבר התלוי בטבעו של הלה: ישנם בריות, שההון עושה אותם לנבלים ומאת הפונטים הראשונים מעבירה אותם על דעתם, על ישרם ועל קונם. ובשעה שמדבר אני עם סוציאליסטן של־שנאה, המתמרמר בשנאתו על הבורגנים, חפץ הייתי, שיתן לי ערבון על מחר, שבאם יבא הוא בעצמו לידי סכום הגון – לא יהיה הוא בעצמו לבורגני ארור! צדק חברנו החלוץ בנפשו הסובלת מבעל בית־החרשת, המתעלל בו ומאיים עליו ב“השלכה החוצה” – אלא שחשוד הוא אצלי במקצת. חושש אנכי, שבעיקר לא נופל הוא מן הבורגנים בעצמם! כן, כן: לא נופל מהם. ראינו כבר דברים כאלה למדי. ראינום ברוסיה ובהונגריה. ראינו “קדושים” של אתמול, שהיו לנבלים של היום. ראינו פרולטרים, עובדים טהורים, שׁבן־לילה היו לבורגנים ארורים, אשר כל העולם היה להם לצלי מטוגן על שלחנותם, ושבשם הצדק הסוציאלי הנצחי שחטו משׁפחה שלמה על טבעת־זהב אחת, שמצאה חן בעיני המֵיטרֵסה שלהם! – ואתם, שנמלטתם מהם ומהמונם, אתם שבאותה טומאת־דם ארורה חלמתם על אדמה טהורה, על פת לחם נקיה ועל ספר עברי כשר – אתם הזהרו בשנאת שקר זו, שמרי נפש כאלה מתימרים בה ומעלים אותה לאידיאל. ואמרו לו לחבר זה, שלא השנאה לבורגנים הביאה אתכם הנה – אלא האהבה לעבודה ולעם הטובע בדם ובאידיאלי־שוא ושקר; שלא משטמת עולם משמשת יסוד לעבודתנו ולעתידנו ולחלומותינו, ההולכים ומתקימים יום־יום, לא ה־“ניע־נאויזשוּ בורזשֻיֶב” – אלא ה“ואהבת לרעך כמוך”. אמרו לו, שלא בּהִדַמותו לשנואי נפשו יביא לו לעצמו ולכל בית ישראל תועלת – אלא בעלותו עליהם. ובארו לו, שבעל חרשת כזה, המשתמש בחלוצי־קדשנו לנמלי־השטרות שלוֹ, שבריה כזו – מכה צורבת היא על גופנו החולה. מכה, שבקרוב ננתח אותה, נפתח אותה ונסחוט מתוכה את המוגלא המעלה צחנה והמסריח את אוירנו. ובארו לו, שכל עצמו של אותו הקרבן, שהחלוץ מביא עתה על מזבח מולדתו, הוא לא הרעב, לא העבודה הקשׁה עצמה – אלא דוקא העבודה בקרבתו ותחת עוּלו של בעל־חרשת כזה. זהו הקרבן האמתי, ידידי. יודע אני מה קשה ומר קרבן שכזה – אך הלא זהו החלוץ והפועל העברי, היודע להביא קרבן זה ולעבוד בסביבה כזו! – ועד שמצבנו המטושׁטש יתבַּהֵר קצת, עד שמנהיגינו הטבועים באלפי מיני פוליטיקות תּפֵלות יוציאו את ראשם מן הבצה, עד שסוף סוף יפנו את פניהם כלפיכם, כלפי קרבנכם זה – עד אז אין לנו אלא תקוה אחת בחיינו – ותקוה זו החלוץ הנהו. כן, החלוץ והפועל, שנתקימה בו נבואת ישעיהו: “לעבדים ולשפחות”. כן: לעבדים ולשפחות, ידידי, לאותו מין עבדים ושפחות, “שראו על הים מה שלא ראו נביאים” – אותם העבדים והשפחות היחידים, היקרים והקדושים לנו לא רק בקרבנותיהם הקשים, אלא בדבר הקדוש לנו מכל: בנפשם הבהירה והנבואית המרגישה – ורק היא מרגישה – רגש ברור את התקופה שבה אנחנו חיים כעת. רק מח מזיע מעבודת הפרך, רק נפש מתיפחת מגסות־הרוח של בעלים נוגשים מרגשת בנבואותינו המתקימות, רק עינים לחות של “שפחותינו” הטהורות רואות את עתידנו, ההולך ובא בנצחון. ולא מח מטומטם בצלצול הפרוטות ולא עינים שאין להן אלא צבע אחד בעולמן: צבע השטרות. די לשבת ביניכם, ידידי, שׁעה קלה בערב, בין־השׁמשׁות, אחרי ארוחת־הערב הצנומה שלכם ולשיר עמכם ביחד את שירותיכם העבריות הקלות – כדי להרגיש רגעי נצחים בתוך זוהמה גדולה זו, בתוך שגעון הביזנות, הממיתות את בעליהן. ימי חיינו הם שבעים שנה ואם בצרות – המשים, ובמשך ימים קצרים הללו אין להן לבריות עלובות אלו, אלא אידיאל אחד: חתיכת בשר יפה וכיס מצלצל. אמרו לו לחברכם זה, שאם עולה הוא על אלה – לא עבדם הוא, אלא מלכם. כן: כל חלוץ וחלוץ – מלך־העתיד הוא, וכל חלוצה – מלכה כבודה, מלכתנו היהירה והמנצחת, שבה אנחנו עולים על כל העמים שבעולם. הם – או סופם שירגישו בקרוב בטעותם האמללה ויבינו את הנעשה בקרבנו כעת – או שיִּבָעֲרו מקרב קהלנו – ואתם על משמרתכם תעמודו, על משמרת העתיד שׁלנו, העתיד לקיים בכם לא רק נבואת העבדים והשפחות, אלא גם שאר הנבואות, שעתידות להיות לרועץ לעובדי עבודת הגרוש שלנו! – –

ולא רחוקים הם דברי אדני –

– עבד אדני –

(בלי תשובה).

לאדמו’ר האי גאון וכו' וכו' הרבנות הראשית ירושׁלים עה“ק ת”ו אמן.

אחדש"ה הנה הייתי בבית הכנסת בליל כל נדרי וראיתי גם כאלה המתפללים. הנני להעיר לכבודו, שלא במזרח ראיתי אותם. שם יושבין הני זאטוטי דכנסתא וטליותיהם על כתפיהם ומשׁבבין את דעתם במלי דעסקי, בעסקי דעלמא ובמלתא דבדיחותא, הכל כנהוג ושכינפא בגלותא גם הכא וי וי. ואשר בנוגע לשׁאלת המנין – הא קימא לן שמותר לצרף למנין אפילו קרקפתא דלא מנח תפילין, בשׁעת הדחק, וקימא לן דאצלנו תדיר הוא שׁעת הדחק שׁעת דחיקת רגלי השכינה. ואשׁר בנוגע לתפלה עצמה – יואיל נא כבוד מעלתו הראשית לחנני בהארתו הבהירה, אם יוצאים ידי תפלה בשיחת־חולין שׁל תלמידי כלבא־שׁבוע בעלמא? וה' יחתמנו לטובה וישׁמרנו מכל אלה בעלמא הדין, כחפץ מוקירו המתאבק בעפר אדמתנו העלובה.

– בן עולם־הבא. –

הגעת, הדוד שאלא יקירי, הגעת למחוז כל חלומותיך, הגעת, סוף־כל־סוף, הביתה. עזבת את הטַּרַרַם הארור של בודפשט השכורה, עזבת את המכונות הרועשות שבליטוגרפיות וצינקוגרפיות שונות, שכל ימי חייך, זה שׁלשים שנה, טלטלת בהן ובאותיותיהן וכל עמלך היה ליהד אותן, לסגנן אותן סגנון עברי־מזרחי, לשפוך בהן את נשמתך היהודית, שהתגנבה אלינו מימים קדמונים וששום איש לא הבין אותה שם. זוכר אני, הדוד שאלא יקירי, זוכר אני, איך ישבת כתם־העבודה היהודית על שלחנך וכל רמ"ח אבריך עסוקים היו בנפתולי האותיות העבריות, שפרשת את רשתן היפה, האמנותית על כל בודפשט, על העתונים, על טפיטי בתי הסגנים, על מרבדי הגרַפים ועל כתליהם העדינים וזוכרני, איך שמחו לקראת המוטיבים המזרחיים היפים, איך שמחו המדיארים העדינים ולא ידעו, שמוטיבים הללו, המזמרים לה מכתליהם, ממרבדיהם ומטפיטיהם – לא רק מזרחיים הם אלא פשוט יהודיים, עבריים ממש. וזוכרני, איך שמחה בתו הענוגה של הגרף טיסא לקראת תבניותיך, לקראת “התפארת המזרחית הטהורה”, שנתת לה והיא בעצמה שזרה אותן, טותה אותן וענדה בהן את חדריה – ולא ידעה, שתבניות הללו שירה יהודית פַנטית ספונה בהן, שמצטרפות הן לפַתוס עברי קדוש: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – רמית אותה, הדוד שאלא, רמיה קדושה, אותה ומאַת אחרים דומים לה ובסלונים הבהירים של האריסטוקרטיה הבודפשטית שרתה שכינתנו וזמרה את זמירתה: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – – ורק את אחינו בני ישראל לא יכלת לרמות בשׁום אופן. הם הבינו, הם חדרו לתוך נפתולי האותיות וכשקראו את התכן שלהן – נרתעו לאחור והשיבו אותן לך בשאט־נפש. – כן זכורני, הדוד שאלא. – ועכשׁיו שבתָ סוף־סוף הביתה, לארצך, לערס האותיות הללו ולערס שכינת היופי שלנו. ברוכה שיבתך, הדוד שאלא! פה תוכל לעבוד ולהשתובב, סוף־סוף כדג במי הים. פה אפשר שלא ירתעו אחינו בני ישראל מפסוקים הנפתולים נפתולי־ריתמוס בכסף, בזהב, בנחשת, בעץ, בארג ובכל אשר ידיבך לבך לשפוך את שירת יפיינו בנדיבות וברוח טהורה. ברוך הבא הדוד שאלא! הדוד זעלענפריינד, הדוד ידידיה, ברוכה שיבתך! –

– – כן – ומה דבר המכשׁירין שלך? היש לך כבר פונטים אחדים לפדות אותם מיד “המעבירים”? התוכל בשנים הקרובות לפדות את המכשירין שלך בכדי לשבת ולהמשיך את עבודתך? – – אומרים, שועד הצירים נותן למטרה זו, לפדות כל מיני מכשירין שהם. – –

אדוני הכרוניקר היומי!

זה לא יפה מצדך. אומרים עליך, שאתה כותב רצנזיות בעתונך על נשׁפים, על מנגנים, על בימָנים ועל סופרים מקריאים דברי ספרות – ועל כל אלה אתה כותב בעל־פה. כלומר: מבלי שתהיה נוכח בנשף, מבלי שתשׁמע את המנגן הלה, מבלי שׁתראה בעיניך את הבימן המצחק ומבלי שׁתהנה או תסבול מקריאתו שׁל הסופר הלה – כך מספרים עליך. אמת? זה לא יפה. לא יפה אפילו בעתוני “הקומיסיה היוצאת מן הכלל” ולא עוד, אלא אפילו בארץ הנביאים. כן. לא יפה. יותר מזה: נבלה במקצת. משום שׁאתה אינך נביא. כך מספרים. זה לא יפה. כזאת אל תעשה עוד. אפילו במצות העורך שׁלך. אין מצוה לנבָלה אשר כזו. אין שׁליח לרצנזות שבעל־פה. זה לא יפה. כלך לך מדרך זו.

בנזיפה: סופר מקריא.

– למר שני ושלישי. האדונים מרטו זה את זה בראש־השׁנה בעד ‘עליות’? מזל טוב. זה מגדיל תורה ומאדירה. עם חכם ונבון. בקרוב תוָסד כאן חברה של אחריות נגד מריטות כאלו בשם “חברת מפטיר” ואז יעשו האדונים עסקים מזהירים. יהיו לחברים בחברה זו ואח"כ ימרטו זה את זה כהלכה ויקבלו כסף. פונטים במזומנים. עם חכם ונבון. מזל טוב.