כן. מחוסר מקום אתה שותק. מחוסר מקום בעתונים. מחוסר מקום בעתונים אתה הולך ונחנק. תקופתנו רועשת בתמורות, בחורבנות ובגאולות; האנושיות האנושה מתיפחת בחבלי לידה וגסיסה כאחת ויהדותנו – יהדותנו הקטנה הרה לזנונים, לזנוני אידיאלי אמת ושקר, השורצים עליך, עלי, עלינו מכל צד ומעבירים אותנו על כל קדשינו הטמירים והגלוים כאחת – ואתה שוקט על שמריך המצטחנים – – מחוסר מקום. המשיח הולך ובא, הארץ מושטת את זרועתיה האמהיות לקבל את בניה שגלו – ובניה, הוי בניה, הולכים וקרבים אליה שטופי תרבות־מות, טמאי סיר־הבשר ודגת־אירופה ושכורי מחולות עגל־הזהב. ואתה – שתוק מחוסר מקום בעתון.

אפשר – לא. אפשר לא חוסר מקום יש כאן אלא חוסר מלה. אפשר נקציע לנו מקום באויר. באוירנו הצר, המלא מלחמות, אנחנות, תלונות, רעב, שעבוד, גלות, שברון־גאולה, יאוש, חרוק־שנים, נבלה, גזלה, עדות־שקר, וצביעות, צביעות וצביעות. עד להחנק. אפשר נקלוט את היללה החשאית, המתלחשת באויר הרחוב הצר שלנו, את היללה המדברת בעלטה ואינה מעזה לצעוק. אפשר נהיה לה לפה.

לפנים – עמד הנביא, איש־הרוח המשוגע באמצע הרחוב, באמצע רחובות הללו, ברחובות ירושלים ויפו וצעק:

הָרֵם כַּשׁוֹפָר קוֹלְךָ וְהַגֵּד! –

והיום – – מגלה עפה קטנה סדורה באותיות קטנות במחיר גרוש מצרי.

אין דבר. הן כל סכנתנו הנוראה, כל סכנת עתידנו המזהיר, ההולך עכשו ובא על כנפי הנבואה המשיחית, כל סכנתו – הוא פולחן־הגרוש. עבודת־הפרוטה. אפשר יעלה בידינו להתעיב פולחן זה ולהכניע את עבדיו, את חסידיו האומללים בפני עבודה טהורה יותר, קדושה יותר, יהודית יותר. אפשר יעלה בידינו. אפשר? – כן. אין משיח בן דוד בא עד שנכלה פולחן הפרוטה, פולחן טמא זה מעולמנו! –

בְּראשׁ־הַשָׁנָה זֶה    🔗

בְּרֹאשׁ־הַשָּנָה זֶה לֹא נַעְתִּיר תְּפִלָתֵנוּ;

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה נַעֲצִימָה עֵינָיִם,

וּבִשְׂפָתַיִם אֲדוּקוֹת וּבְמֹעַל יָדַיִם,

בְּלִי מִלָּה ובְלִי קוֹל נִשְׁתַּפֵּךְ תּוֹךְ קִרְבֵּנוּ:

אַשְׁרֵינוּ, דוֹר־הַקֵּץ, אַשְׁרֵינוּ, אַשְׂרֵינוּ! –

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה בָּאנוּ עַד־הֵנָּה,

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה לֹֹא נַשְׁמִיעַ כָּל נֹחַ –

וְאִם הִמָּלֵא יִמָּלֵא לִבֵּנוּ עַד לִדְמוֹעַ,

בִּתְפִלַּת שִׁיר־תַּחַן בְּרַעַד נְרַנֵּנָה:

לֵב־חָדָש, גוֹאֲלֵנוּ, לֵב חָדָש לָנוּ תֵנָּה – – –

הַמֵּאִירִי.

ירושלים, אלול, תרפ"א.