בְשַׁחֲרֵי שִׁכְרוֹנִי הַנּוּגֶה וְהַמְּבֹרָךְ, אֵלֶה הֵם רִגְעֵי נֶצַח־יִשְׂרָאֵל; בִּשְׁעַת דוּ־פַּרְצוּפַי גְּלוּיַת הָעֵינָיִם, עֵת חוּשַי בִּי יִכָּנְעוּ לִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹתַי: לַעֲבָרֵנוּ אֵין־הַחֵקֶר וְלַעֲתִידֵנוּ אֵין־הַסּוֹף – דְיוֹקָן רוּחֲךָ־אַתָּה מְזַהֲרֵר בְּעֵינָי:

– אַתָּה הַמְּבַקֵּשׁ, אַתָּה הֶחָי.

שְׁלשֶׁת מַלְאָכֶיךָ יְלַווּנִי בַחַיִּים: עֵינְךָ הָעֲתִּיקָה, עֵין בֶּן־הַסִּינָי, הַפּוֹתַחַת אֶת שְׁמֵינוּ לְהַבִּיט בְּזִיו־שַׁדַי וּלְהִתְחַטֵּא לְפָנָיו עַל גְּאֻלַת הַגְּאֻלוֹת, הַבֹּשֶׁשֶׁת לָבֹא, – יֵאוּשְׁךָ הַקָּדוֹשׁ, הַמֵּנִיב וְהַמְּגָרֶה, הַמְּנַסֵּר בְּלִבֵּנוּ וְקוֹרֵא לִקְרָב –; וְשִׁירַת לְבָבְךָ, נִיבְךָ זֶה הַפֶּלִאי, סוּמְפּוֹנְיַת־הַהֲוָיָה הָעִבְרִית הַלֵּזוּ, סְפוּגַת כָּל תֹּם וִיפִי כָּל יֹפִי: צַעַר בֶּן־אֲדָמוֹת רְווּי חֲלֵב־אֵם וַעֲסִיס דַּם־קָרְבָּנוֹת, הַמַּשְׁכִּיר לִבְרָכָה –

– אַתָּה הַתּוֹבֵעַ, אַתָּה הֶחָי.

יַלְדוּתֵנוּ הַשּׁובֵבָה מִלְשַׁד מֹחֲךָ יָנָקָה – וַתָּחֶל חֲשֹׁב; עַל מִסְתּוֹרִין צַעֲרֵנוּ פָרַשְׂתָּ צְעִיף מַזְהִיר – וַנִּפְקַח עֵינָיִם; וּבְלִבֵּנוּ, הַמִּתְהוֹלֵל בְחַטְאוֹת נְעוּרָיו וּבְמַשׁוּאוֹת אֵשׁ־זָרָה שָׁלַחְתָּ יַתּוּשׂ־סָפֵק – וְלִמְבַקְּשֵי אֱמֶת־עִבְרִית הָיִינוּ בִּן־לָיְלָה, לִמְבַקְּשֵׁי הַתֹּכֶן, הַגּוֹזֵל מְנוּחָתְךָ:

– אַתָּה הַיְּהוּדִי, אַתָּה הֶחָי.

צַעֲדֵנוּ כְּבָר נָכוֹן, כְּבָר שָׁרִיר וְצֹעֶה מוּל חֻפֵּי־חֲלוֹמְךָ הַמְּגַּלִים עֵינָיִם:

– אַתָּה הַמֵּאִיר, אַמִּיץ־הָאַמִּיצִים, אַתָּה הֶחָי. שָׁם דְיוֹקַן נִשְׁמָתְךָ. – – –

מיכה יוסף ברדיצבסקי מת. מת: מה מוזר, מוזר ומגוחך במקצת. בעודו בחיים לא כלנו זכינו לראותו בעין־בשר. כסמל רוה־היוצר היה יושב שם, במקום שהוא, ומבכה בנשיקה את פרחי גלותנו ואת תבוסתנו הרוחנית ותובע את תשובתנו אל מקור מחצבתנו. ומעטים זכו לראות את – – את צלו הגשׁמי, את הבשר שׁבו, את הגוף ברדיצבסקי. ומי ראה מעולם את תמונתו בין תמונות סופרינו ומי חגג את חג יובלו? –

כל ימי נעורינו התוססים בגעגועיו־שלו היה לנו אידיאל ילדותי: תמונתו של ברדיצבסקי. ולא השגנוה. ואושר היה לראות איש שדבר אתו פעם. – ונתגעגע לבקר אותו ולראות אותו לא בשעת כתיבה, ולא “לראות איך הוא קושר את שרוך נעליו” –

ופעם, פתאום, בהסח־הדעת – הראה לי ידידו, אלתר דרויאנוב את תמונתו. ואני לא האמנתי שתמונתו היא. הזוהי תמונת ברדיצבסקי? ואני חשבתיה לתמונת האברך “גבריאל”, או “מנחם”, או “מיכאל” או – כלם כאחת. ואפילו בתמונת אשׁה ראיתיו. בתמונת כל חיינו, היפים עד כדי דמעה.

אלמלי היו לי פונטים אחדים, הייתי מוציא את כל ספריו, וגם את הוכוחים שלו, בנקודות ובשורות קצרות: בשירה, כמה, הוי, כמה “שירה” יש לנו בפרוזה. אך פרוזה בשיר – רק אחד. ברדיצבסקי..

ברדיצבסקי מת. ועכשו יבואו השקרים, יבאו ויתהוללו אחרי מטתו ועל קברו. “אל נקמות! אל נקמות! הפילני על פני ואבכה!”

יַעֲקב יִשַׁי, אַהֲרן נְקַוֶה וִיהוֹשֻעַ גַנוֹן

שְּׁדוּדֵי אוֹר־יָה לְמֵיטַב יְמֵי נְעוּרֵיכֶם –

אִם נִגְזְרָה עֲלֵיכֶם גְזֵרָה

לָשֶׁבֶת בְּטֵלִים וְשוֹמֵמִים

בְּעֵת־לִבְנות הַקְדוֹשָׁה הַלֵזוּ:

שְׁבוּ בִמְנוּחָה עַד יַעֲבָר־זָעַם

וְשִׁמְרוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם הַטְהוֹרוֹת,

אֲשֶׁר כְּבוֹד עַם־חַיֵי־עוֹלָם חופֵף עֲלֵיהֶן.

וַאֲנַחְנוּ עָשׂה נַעֲשֶׂה וְגַם נוּכַל

לִבְנוֹת לָכֶם אֶת בֵיתֵנוּ הָרָם,

לְמַעַן תִמְצְאוּ אוֹתוֹ בָנוּי לְתַלְפִּיות

לְעֵת שׁוּבְכֶם אֵלֵינוּ בְּשָלוֹם. –

וְכֻפַר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת

וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָּקוּם

שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר

וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָם.

– בֶן אָמוֹץ –

אדוני השופטים!

בטרם דלתות בית הכלא תסגרנה בעדי ובעד שני חברי, בטרם אעצום את עיני מלראות באור־יה במשך כל ימי־נעורי הרעננים ולקבר בחשכת בית־האסורים את חלומות ילדותי הטהורים – הרשוני־נא להפרד מכם במלים אחדות, שלא נאמרו כאן במשך כל ימי המשפט הזה.

במשך כל זמן המשפט הזה ישבתי על ספסל הנאשׁמים מבלי דבר דבר, מבלי להתערב לא בנאומי האשמה של הקטיגור ולא בנאומי ההצדקה שׁל הסניגור. ישבתי אלם ושמעתי את כל המדובר כאן מהחל ועד כלה. מהחל ועד כלה? לא, אדוני השופטים, לא אעשה שקר בנפשי לומר, ששמעתי את הכל. לא. בתחלה. כשהקטיגור התחיל מאשים אותי ברציחה, בשפיכת דם, בשנאה אל העם הערבי ובהתנפלות על אנשים נקיים – עדיין עברה בי סמרמרת קרה־וחמה כאחת, עדיין השתוממתי למשמע אזני, לשמע שקר נורא כזה, ששום ילוד אשׁה בעולם, ואפילו מסיתי העם הערבי המנוולים, לא יאמין בו אף רגע. אבל כעבור רגעים אחדים – אבד לי כל יחס אל כל משפט זה ואל כל נאומיו ואפילו אל נאומיו של הסניגור שלי. כן, אבד לי כל יחס להמשפט, כבשתי את פני בּקרקע – ומחשּׁבותי עברו לצד אחר לגמרי. ישבתי והרהרתי על ענין אחר, על ענין גדול ונורא, על ענין העומד אפשר למעלה ממחי ויכלת־מחשבותי, אבל קשור הוא עמי, אדוני השופטים; ענין עולמי היסתורי הקשור קשר פנימי מסתורי עִמי, עמי יעקב ישי השוטר הפשוט. – – ולבי נמלא יאוש ופחד עולמי:

על גורל אנגליה הכבירה חשבתי – –

רואה אני, אדוני השופטים, את בת־צחוקכם הקל: אני, היהודי הצעיר והדל, אני יעקב ישי השוטר הפשוט – דואג לגורל אנגליה הכבירה? –

מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. יהודי צעיר פשוט אני, שמכל המהפכות הגדולות המתהוות עכשיו בעולם ומכל הרעש העולמי, הרועש כעת מקצה תבל ועד קצה – לא הרגשתי אלא דבר קטן ודל, דבר פעוט אבל מאושר: הרגשתי את עצמי מאושר, שבגאולת עמי, עם עתיק יומין זה לא שכח הגורל גם אותי ונתן לי תפקיד קטן להיות לשוטר, לשומר על שלום הרחוב ולעמוד על משמרת חיי שני העמים, שההיסתוריה הקריבה אותם זה לזה ושהטילה עליהם להפריח את ארצי זאת הקטנה לגן־עדן של תנובה וחיים רעננים, של עבודה ושלום. ובהרגשתי זאת עמדתי ברחובות ירושלים הקדושה ואמרתי לנפשי באושר חשאי וצנוע: אני, יעקב ישי, הנני השוטר היהודי תחת ממשלת אנגליה הכבירה, המוכתרה מאת אל אלהי־ישראל לקיים את נבואת הנבואות הפעם. כן, תחת ממשלת אנגליה האדירה, המושׁלת בחסד עליון על חצי מיליארד בני־אדם ומשפיעה בחסד עליון זה על כל העולם כלו, על כדור ארץ זה ההולך ומשתגע מיום ליום; וממשלה זו אוחזת בידיה האמיצוֹת את רסן חית־האדם ומכריעה אותו לעבודה פּורּיה ולשלום – והרגשתי, שכחה של ממשלה אדירה זו, היחידה בהסתורית כדור־הארץ, כחה של מלכת־העולם זו נתונה – לא בידי מליוני הגדודים המזוינים בכל אפסי תבל, לא במלירדי הטונות שׁל הַדְּרֶדנוטים הכבירים – אלא בידכם – אדוני השופטים! כן, בידכם. כל מליוני הגדודים המזוינים וכל מילירדי הטונות שבדררנוטי־האתנים אינם אלא אמצעים, שתעודתם היא לקיים את מצותכם שלכם, אדוני השופטים, לשמור על קדושת הגה פיכם, על קדושת המשפט והאמת הגדולה. ואמרתי בנפשי: אלי בשמים, מה גדול כחה של האמת הנתונה בלב שופט שכזה! מה גדלה קדושתו של דַיָּן ילוד־אשה, שכל שלום העולם נתון בידו! ומה גדולה האחריות העמוסה על יושב בכֵס המשפט, שכל גורל ממשלה כבירה זו מונחת בכפו! –

אדוני השופטים! לא אמסור לכם בזה, מה הרגשתי, בשׁעה שאסרו אותי להעמידני לפניכם, לפני כח אדיר וקדוש שכמותכם. לא אמסור לכם, משום שׁכל מלה שאני צריך למסור לכם על ידה את רגשותי אלה, כל מלה ומלה, אם לא תמסר כהוגן תוכל לההפך לצחוק, לקריקטורה חלילה. משום שלא בני־אדם הרגשתי בכם אני, אלא בני־אלים. בני־אלים אדירים, שגורל כדור־הארץ תלוי בהגה פיכם! ואף לרגע לא פחדתי פחד. לא נבהלתי אף רגע. ידעתי, כי שופט כזה לא יטעה חלילה, שופט כזה לא ילך שולל לדברי תעתועיו ועדות שקר של איזה פורע־מוסר ההולך לשפוך דם נקי בעד גרושים אחדים; ידעתי, שלא נעלמה מכם האמת הפשוטה והישרה: שאני, יעקב ישי השוטר היהודי הפשוט, שכל ימי חייו תלוים בממשלת אנגליה הכבירה, שכל אָשרי ואושר עמי תלוים בשלום העמים, שהממשלה שומרת על עתידם ועל חייהם, שאני – לא אבגוד בעמי ובאידיאליו הרמים לשפוך דם נקי. לדעתי, שברור לכם כשמש בצהרים, שבשעה שׁעמדתי שם והערבים הפוחזים באו, באו עלינו בסכינים ובכלי־זין, אלמלי היו מתחרטים פתאום, אלמלי היו משליכים את כלי זינם ואת מזמתם הרעה והיו קרבים אלינו להושיט לנו יד שלום – כי אז, כן ברור להם, כי אז הייתי אני המאושר ככל ילידי תבל לחבק אותם ולהריע להם תרועת שלום בפני כל העולם: ראו! הביטו שונאי השלום הביטו, איך שני אחים משנים קדמוניות הכירו זה את זה ואיך הם נשפכים נפש לתוך נפש באהבה עולמית קדושה! –

ככה האמנתי בכם. –

ועכשיו – עכשיו, אדוני השׁופטים, אחרי שנוכחתי אחרת, אחרי שנוכחתי, שגורל אנגליה נתון בידי ילודי־אשה, הנתעים בשוא והעוצמים עיניהם לראות את האמת הפשוטה והטהורה – עכשיו, אדוני השופטים, עלי להריע תרועת־שואה בפני כל העולם כלו: הממשלה הכבירה, שכל שלום העולם נתון בידיה – בסכנה! כן, אדוני השופטים, לא חשוב לי, על כמה שנים דנתם אותי לחשכת הכלא, לא חשוב כאן, שיעקב ישׁי השוטר הפשׁוט יראה אור או לא, וגם לא היה חשוב לי, אלמלי הייתם דנים אותי לתליה ולמיתה משונה. לא. ולא חשוב כאן במה אתם מאשימים אותי הפעם. אבל חשוב הוא, לא בשבילי, אלא בשביל מלכת־העולם, בשביל אנגליה בידי איזה אנשים נתון גורלה שלה! כן. אדוני השופטים, לא אתם מאשימים אותי, אלא אני מאשים אתכם! כן: אני יעקב ישי השוטר הפשוט מאשׁים אתכם בחתירה תחת ממשלת הוד מלכותו ותחת אושר כל העולם כלו! ובזה הריני מוצא את עצמי למחויב לומר לכם, אדוני השופטים, לכם ולכל כיוצא בכם, שפסק דין זה הפעוט והבלתי חשוב בנוגע לי לעצמי, שפסק דין זה הוא הוא החותך את גורל ממשלת אנגליה לדורי דורות! את גורל אותה הממשלה, שבאה לקיים את נבואת הנבואות של חוזינו ולבנות את כסא הצדק העולמי הנצחי, את גורל אותה הממשלה חותכים אתם לאבדון בזה, שמעַותים אתם את דינו של עם הנביאים, של עם קטן זה שלא נשאר בחיים אלא בשביל האמת הנבואית הגדולה! עוות דינו שׁל עם קטן זה תוכל לגרום לכם גורל אותם העמים הגדולים, שאבדו על ידי נבואתם של חוזינו: גורל אשור ומואב, גורל בבל ותַחְפַנְחֵס האדירים! –

עוות דיני, אדוני השופטים, עד כמה שלא יקל בעיניכם – הוא תחלת האמון היותר גדול בעולם: תחלת הריסת ממשלת־השלום, שעליה הטבעו כל אַדְנֵּי הסדר של כדור ארצנו האומלל! –

ואתם, אדוני השופטים, אתם, הנכם המערערים את יסודות ממשלת־שלום זו! – אתם, יותר מכל הבולשביקים בעולם! – –

רב לי, אדוני השופטים, את אלה חפצתי להגיד בטרם אסגר בחשכה לכל ימי נעורי. בני עם האנגלי אתם, בני העם, שתעודתו לקיים את דברי הביבליה ולממש את נבואותיה הנצחיות; בני עם האנגלי אתם והביבליה שלנו הוא ספרכם הקדוש. ואשר לא אמרתי בזה אני, יעקב ישי השוטר היהודי – יאמרו לכם נביאינו מתוך הביבליה, אשר לאורה ילך עמכם הנאור – אם יחפוץ ללכת בטח למישרים! –

מוקדש ל“אגודת ישראל”

בירושלים עיר הקדש ישנו פרופיסור. בירושלים עיר הקדש ישנם פרופיסורים הרבה. ישנם פרופיסורים לארחיולוגיה, ליודאיקה והבריאיקה, למדיצינה, לחימיה, לפילולוגיה ועוד ועוד. וישנו פרופיסור לאידיוטיקה. וכדי שלא ליתן בזה מקום לטעות: לא שהוא עוסק באידיוטים. הוא בעצמו החולה: אידיוט לא עלינו. שוטה מובהק. ופרופיסור שוטה מובהק זה – הוא במקרה גם חסיד, חסיד שוטה. למשל: סר פרופיסור זה לבית־הקופה – שואל הוא אם הקופה כשר היא? כלומר: אם החלב שבקופה חלב בהמה כשרה הוא ואם הקופה מוכשר בהסכם הרב פלוני אלמוני. שותה הוא מים, הריהו מברך בקול רם, בטעמי הנגינה ובירמולקה של משי. כן, בירמולקה של משי הוא מברך. ולאחר הברכה תובע הוא מאת האורחים, שׁיענו אחריו אמן. תובע הוא בפה. ובבית הכנסת הוא מטיח את ראשׁו אל הכתל. מטיח, אבל אינו מפוצץ אותו. חבל זה לא. אלא כך: לשם מצוה. וכשהוא עובר על בית־הכנסת נוצרי – הוא מלחש בקול רם ובכונה: את הפסוק – ויורק. ולא דם הוא יורק. חבל, לא דם. אלא פשׁוט: לשם מצוה, הכל לשם מצוה. ולשם מצוה עוסק הפרופיסור גם בפוליטיקה. ודוקה בפוליטיקה לאומית. לא לזה אני מתכון כאן, שהוא חבר ודוקא חבר חשוב ל“אגודת ישראל”. לא. זהו ענינה של “אגודת ישראל” עצמה. אלא מתכון אני לאחרת: פרופיסור טפש זה כתב מכתב לסטורס, למושל הפרעות בירושלים כתב מכתב ובו הוא מוסר לו מסירה. מסירת מודעה: שׁהוא, הפרופיסור לאידיוטיקה, אינו ערב, כלל וכלל לא, בעד מעשׁיו של העם העברי, המוחה נגד המושל והוא, החסיד־שׁוטה מבקש, כן, מבקש בתחנונים מאת המושל, שׁלא ירד חלילה וחס מכסאו. שהוא מאמין בו אמונה טהורה וגמורה. כך הוא מתחנן לפניו במכתבו, ועל המכתב חתום:

פרופיסור די־האאן

הערה: הפרופיסור הוא בעל־תשובה כעת. אביו הוא רב בהולנדיה. הפרופיסור יצא שם קצת לתרבות רעה: חי עם גויה הולנדית ר“ל, חנן אותה בבנים ועזב אותה לאנחות. ובא הנה לחזור בתשׁובה. נעשה לחבר חשוב ב”אגודת ישׁראל" וחוזר בתשובה. הוא חוזר. על קיאו. בתשובה. בשאלה־ותשובה עם סטורס. גדולה תשובה! –

הגברת שפלה חיה בתל־אביב, הגברת שפלה היא אשׁה הגונה במקצת. פניה טהורים, עיניה שחורות או כחולות. (לא בברור לי למדי. לא יכלתי להביט בעיניה. מתוך גועל נפשׁ). ידיה רכות וענוגות. כרסה בין שניה. לא מתוך עבור. אלא כך מתוך גסות. ונפשה, נפשה מזוהמה למדי. מתרחצת היא בים כנהוג. אך נשמתה אינה מִטַהרת על ידי רחיצה. נשמתה מלוכלכת בדם. בדם חלוצים. לא שׁהיא עורכת עמהם קרב והורגת אותם. לא אדרבה. בשׁעת סכנה היא מסתתרת מאחורי כרסה, מתחבאת לפני ולפנים בביתה היפה ומחכה עד יעבר זעם. עד שיֵהָרגו חלוצים אחדים. וכשׁעבר הזעם יוצאת היא החוצה, קורעת בפוך עיניה ויוצאת החוצה וכשׂאחינו בני ישׁראל מתהלכים ומתיפחים בכאבם על הצער הנורא, על אבדן גבורינו, ששמו נפשם בכפם והצילו את תל־אביב ממשׁימת הרצחים – היא הגברת שׁפלה אינה מבינה את הענין. “מה רעש? – שׁואלת הגברת שׁפלה – מה רעש? נערים אחדים נהרגו והם יוצאים וידיהם על ראשיהם?! סכנת נפשׁות! חלוצים אחדים מתו” – כך משתוממת הגברת שפלה על הרעש. כך השתוממה בתחלת חודשׁ מאי וכך השתוממה גם עכשיו על הרעש בירושׁלים. – ובאמת: מה רעש? נערים שיש להם אמהות כאלו, כמו הגברת שפלה, באמת אינם ראויים שיעשו רעשׁ בשבילם. אלא שבנה של הגברת שפלה לא נהרג. הוא אולי הסתתר גם כן תחת כרסה וחכה עד יעבר זעם. אם ישׁ לה בן בכלל. נתענין בדבר ונדע. ואם יש לה, נדאג לדבר שתדע גם היא, מה רעש. בשׂעת סכנה נוציא גם אותו ונעמידהו בשׁורה, בין המגינים על חיינו. אז אולי תדע הגברת

שׂפלה מה רעשׁ.