וְכֻפַר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת

וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָּקוּם

שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר

וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָם.

– בֶן אָמוֹץ –

אדוני השופטים!

בטרם דלתות בית הכלא תסגרנה בעדי ובעד שני חברי, בטרם אעצום את עיני מלראות באור־יה במשך כל ימי־נעורי הרעננים ולקבר בחשכת בית־האסורים את חלומות ילדותי הטהורים – הרשוני־נא להפרד מכם במלים אחדות, שלא נאמרו כאן במשך כל ימי המשפט הזה.

במשך כל זמן המשפט הזה ישבתי על ספסל הנאשׁמים מבלי דבר דבר, מבלי להתערב לא בנאומי האשמה של הקטיגור ולא בנאומי ההצדקה שׁל הסניגור. ישבתי אלם ושמעתי את כל המדובר כאן מהחל ועד כלה. מהחל ועד כלה? לא, אדוני השופטים, לא אעשה שקר בנפשי לומר, ששמעתי את הכל. לא. בתחלה. כשהקטיגור התחיל מאשים אותי ברציחה, בשפיכת דם, בשנאה אל העם הערבי ובהתנפלות על אנשים נקיים – עדיין עברה בי סמרמרת קרה־וחמה כאחת, עדיין השתוממתי למשמע אזני, לשמע שקר נורא כזה, ששום ילוד אשׁה בעולם, ואפילו מסיתי העם הערבי המנוולים, לא יאמין בו אף רגע. אבל כעבור רגעים אחדים – אבד לי כל יחס אל כל משפט זה ואל כל נאומיו ואפילו אל נאומיו של הסניגור שלי. כן, אבד לי כל יחס להמשפט, כבשתי את פני בּקרקע – ומחשּׁבותי עברו לצד אחר לגמרי. ישבתי והרהרתי על ענין אחר, על ענין גדול ונורא, על ענין העומד אפשר למעלה ממחי ויכלת־מחשבותי, אבל קשור הוא עמי, אדוני השופטים; ענין עולמי היסתורי הקשור קשר פנימי מסתורי עִמי, עמי יעקב ישי השוטר הפשוט. – – ולבי נמלא יאוש ופחד עולמי:

על גורל אנגליה הכבירה חשבתי – –

רואה אני, אדוני השופטים, את בת־צחוקכם הקל: אני, היהודי הצעיר והדל, אני יעקב ישי השוטר הפשוט – דואג לגורל אנגליה הכבירה? –

מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. יהודי צעיר פשוט אני, שמכל המהפכות הגדולות המתהוות עכשיו בעולם ומכל הרעש העולמי, הרועש כעת מקצה תבל ועד קצה – לא הרגשתי אלא דבר קטן ודל, דבר פעוט אבל מאושר: הרגשתי את עצמי מאושר, שבגאולת עמי, עם עתיק יומין זה לא שכח הגורל גם אותי ונתן לי תפקיד קטן להיות לשוטר, לשומר על שלום הרחוב ולעמוד על משמרת חיי שני העמים, שההיסתוריה הקריבה אותם זה לזה ושהטילה עליהם להפריח את ארצי זאת הקטנה לגן־עדן של תנובה וחיים רעננים, של עבודה ושלום. ובהרגשתי זאת עמדתי ברחובות ירושלים הקדושה ואמרתי לנפשי באושר חשאי וצנוע: אני, יעקב ישי, הנני השוטר היהודי תחת ממשלת אנגליה הכבירה, המוכתרה מאת אל אלהי־ישראל לקיים את נבואת הנבואות הפעם. כן, תחת ממשלת אנגליה האדירה, המושׁלת בחסד עליון על חצי מיליארד בני־אדם ומשפיעה בחסד עליון זה על כל העולם כלו, על כדור ארץ זה ההולך ומשתגע מיום ליום; וממשלה זו אוחזת בידיה האמיצוֹת את רסן חית־האדם ומכריעה אותו לעבודה פּורּיה ולשלום – והרגשתי, שכחה של ממשלה אדירה זו, היחידה בהסתורית כדור־הארץ, כחה של מלכת־העולם זו נתונה – לא בידי מליוני הגדודים המזוינים בכל אפסי תבל, לא במלירדי הטונות שׁל הַדְּרֶדנוטים הכבירים – אלא בידכם – אדוני השופטים! כן, בידכם. כל מליוני הגדודים המזוינים וכל מילירדי הטונות שבדררנוטי־האתנים אינם אלא אמצעים, שתעודתם היא לקיים את מצותכם שלכם, אדוני השופטים, לשמור על קדושת הגה פיכם, על קדושת המשפט והאמת הגדולה. ואמרתי בנפשי: אלי בשמים, מה גדול כחה של האמת הנתונה בלב שופט שכזה! מה גדלה קדושתו של דַיָּן ילוד־אשה, שכל שלום העולם נתון בידו! ומה גדולה האחריות העמוסה על יושב בכֵס המשפט, שכל גורל ממשלה כבירה זו מונחת בכפו! –

אדוני השופטים! לא אמסור לכם בזה, מה הרגשתי, בשׁעה שאסרו אותי להעמידני לפניכם, לפני כח אדיר וקדוש שכמותכם. לא אמסור לכם, משום שׁכל מלה שאני צריך למסור לכם על ידה את רגשותי אלה, כל מלה ומלה, אם לא תמסר כהוגן תוכל לההפך לצחוק, לקריקטורה חלילה. משום שלא בני־אדם הרגשתי בכם אני, אלא בני־אלים. בני־אלים אדירים, שגורל כדור־הארץ תלוי בהגה פיכם! ואף לרגע לא פחדתי פחד. לא נבהלתי אף רגע. ידעתי, כי שופט כזה לא יטעה חלילה, שופט כזה לא ילך שולל לדברי תעתועיו ועדות שקר של איזה פורע־מוסר ההולך לשפוך דם נקי בעד גרושים אחדים; ידעתי, שלא נעלמה מכם האמת הפשוטה והישרה: שאני, יעקב ישי השוטר היהודי הפשוט, שכל ימי חייו תלוים בממשלת אנגליה הכבירה, שכל אָשרי ואושר עמי תלוים בשלום העמים, שהממשלה שומרת על עתידם ועל חייהם, שאני – לא אבגוד בעמי ובאידיאליו הרמים לשפוך דם נקי. לדעתי, שברור לכם כשמש בצהרים, שבשעה שׁעמדתי שם והערבים הפוחזים באו, באו עלינו בסכינים ובכלי־זין, אלמלי היו מתחרטים פתאום, אלמלי היו משליכים את כלי זינם ואת מזמתם הרעה והיו קרבים אלינו להושיט לנו יד שלום – כי אז, כן ברור להם, כי אז הייתי אני המאושר ככל ילידי תבל לחבק אותם ולהריע להם תרועת שלום בפני כל העולם: ראו! הביטו שונאי השלום הביטו, איך שני אחים משנים קדמוניות הכירו זה את זה ואיך הם נשפכים נפש לתוך נפש באהבה עולמית קדושה! –

ככה האמנתי בכם. –

ועכשיו – עכשיו, אדוני השׁופטים, אחרי שנוכחתי אחרת, אחרי שנוכחתי, שגורל אנגליה נתון בידי ילודי־אשה, הנתעים בשוא והעוצמים עיניהם לראות את האמת הפשוטה והטהורה – עכשיו, אדוני השופטים, עלי להריע תרועת־שואה בפני כל העולם כלו: הממשלה הכבירה, שכל שלום העולם נתון בידיה – בסכנה! כן, אדוני השופטים, לא חשוב לי, על כמה שנים דנתם אותי לחשכת הכלא, לא חשוב כאן, שיעקב ישׁי השוטר הפשׁוט יראה אור או לא, וגם לא היה חשוב לי, אלמלי הייתם דנים אותי לתליה ולמיתה משונה. לא. ולא חשוב כאן במה אתם מאשימים אותי הפעם. אבל חשוב הוא, לא בשבילי, אלא בשביל מלכת־העולם, בשביל אנגליה בידי איזה אנשים נתון גורלה שלה! כן. אדוני השופטים, לא אתם מאשימים אותי, אלא אני מאשים אתכם! כן: אני יעקב ישי השוטר הפשוט מאשׁים אתכם בחתירה תחת ממשלת הוד מלכותו ותחת אושר כל העולם כלו! ובזה הריני מוצא את עצמי למחויב לומר לכם, אדוני השופטים, לכם ולכל כיוצא בכם, שפסק דין זה הפעוט והבלתי חשוב בנוגע לי לעצמי, שפסק דין זה הוא הוא החותך את גורל ממשלת אנגליה לדורי דורות! את גורל אותה הממשלה, שבאה לקיים את נבואת הנבואות של חוזינו ולבנות את כסא הצדק העולמי הנצחי, את גורל אותה הממשלה חותכים אתם לאבדון בזה, שמעַותים אתם את דינו של עם הנביאים, של עם קטן זה שלא נשאר בחיים אלא בשביל האמת הנבואית הגדולה! עוות דינו שׁל עם קטן זה תוכל לגרום לכם גורל אותם העמים הגדולים, שאבדו על ידי נבואתם של חוזינו: גורל אשור ומואב, גורל בבל ותַחְפַנְחֵס האדירים! –

עוות דיני, אדוני השופטים, עד כמה שלא יקל בעיניכם – הוא תחלת האמון היותר גדול בעולם: תחלת הריסת ממשלת־השלום, שעליה הטבעו כל אַדְנֵּי הסדר של כדור ארצנו האומלל! –

ואתם, אדוני השופטים, אתם, הנכם המערערים את יסודות ממשלת־שלום זו! – אתם, יותר מכל הבולשביקים בעולם! – –

רב לי, אדוני השופטים, את אלה חפצתי להגיד בטרם אסגר בחשכה לכל ימי נעורי. בני עם האנגלי אתם, בני העם, שתעודתו לקיים את דברי הביבליה ולממש את נבואותיה הנצחיות; בני עם האנגלי אתם והביבליה שלנו הוא ספרכם הקדוש. ואשר לא אמרתי בזה אני, יעקב ישי השוטר היהודי – יאמרו לכם נביאינו מתוך הביבליה, אשר לאורה ילך עמכם הנאור – אם יחפוץ ללכת בטח למישרים! –