ברכה לבבית, צבורית, מוגשה בזה לידידנו, אחינו, בן ארצנו, העסקן הצבורי ורב הפעלים

מר ירחמיאל אמדורסקי הי"ו

לחג שנות הששים להולדתו

בעי“ק ירושלים ת”ו

מאת ידידיו ואוהביו, מוקיריו ומעריציו

על ידי פנחס בן צבי גראייבסקי

בחדש מנחם אב

שנת ברכה זו לה' אמדורסקי לפ"ק

ירושלם

דפוס “עזריאל” ירושלים.

---

ב’ה.

ירושלם שנת לחג הששים לפ"ק

הכרה וברכה

עם ישראל עם הכרה הוא: מדבק במדותיו של הקב"ה ואיננו מקפח שכר שיחה נאה, על אחת כמה וכמה פעולות רבות וטובות לעושיהן. –

ועת לכל חפץ.

ובמלאת ששים שנה לחיי ידידנו, ידיד ציון וירושלם, איש חי רב פעלים ובעל מדות תרומיות, בעל מרץ וזריזות

מר ירחמיאל אמדורסקי נ"י

מוגשת לו החוברת הזאת ברוב חבה, הכרה וברכה, מאת ידידיו ואוהביו מוקיריו ומעריציו בברכה המשֻלשת

במספר

ששים האותיות לחג שנות הששים

וכפלים לו לתושיה בציון וירושלים

ינוב בשיבה טובה דשן ורענן עד מאה ועשרים שלו ושאנן.

המו"ל

---

יעקב מאיר

ראש הרבנים בארץ-ישראל, ראשון לציון, ונשיא הרבנות הראשית, בעה“ק ירושלם ת”ו (ארץ ישראל).

---

JACOB MEIR c.b.e

Grand Rabbin de la Pale’stine, Richon-Lezion & Pre’sident du Conseil Rabbinique JE’RUSALEM (Palestine)

---

ב“ה, ירושלם, ה' לחדש מנ”א תרצ"ו

לידידי הנכבד והעסקן החרוץ

ר' ירחמיאל אמדורסקי יצ"ו

ירושלים.

נעים לי מאד להביע לכב' את ברכתי הנאמנה במלאת לו שבח לאל יתברך ששים שנה לחייו.

ביום חגו, נאה לי להזכיר את מעלות מע“כ כי רבו, ובאפן מיוחד שבמשך תקופה ארוכה נשא בעול צרכי צבור באמונה, הן במלונו המרכזי החשוב שהוא גורם ישובי ממדרגה ראשונה בעיה”ק, והן במסירותו המופתית לטובת ביה"כ הגדול חורבת ר' יהודה החסיד.

יתן ה', ויוסיף לו כח ועצמה על אחת כמה, ויזכה לחוג במסבת כל ידידיו ואוהביו את יובלו המאה, בתוככי ירושלים ת"ו, שבכללם נמנה גם אני.

מכבדו ומוקירו כערכו,

הצב"י יעקב מאיר

ראש"ל וראש הרבנים בארץ-ישראל.

---

ב"ה האמת והשלום אהבו

בן ציון מאיר חי עוזיאל BENSION M. OUZIEL

רב ראשי GRAND RABBI

לקהילת יפו ותל-אביב of the Jewish Community of Jaffa and Tel-Aviv לב תל-אביב, רחוב שד"ל מס' 8 Lev Tel-Aviv, Shadal str. No. 8 ת.ד. 9 – תל. 315 P.O.B. 9- Tel 315

תל-אביב, יום י“ז מנ”א תרצ"ו

לכבוד ידידי יקירי איש חיל ורב פעלים כש“ת מר ירחמיאל אמדורסקי יצ”ו

אדוני הנכבד!

שמח אני מאד להמנות בין מברכיו הרבים ליום הגיעו לתקופת הזקנה שנת הששים לימי חייו המבורכים.

בהיותי יליד ירושלם הכרתי את כבודו עוד מימי נעורי בתור אדם המעלה, עסקן פּעיל וחרוץ בכל מוסדות הצבור ולטובת כל איש נענה אשר פנה אליו ומצא ידיד נאמן יועץ ועוזר.

רבות התאכסנתי במלונו החשוב שהיה ויהיה תמיד בית ועד לחכמים וסופרים, עסקנים, מנהיגי הצבור, ומתוך זה הספקתי להכיר מעלותיו התרומיות ותכונותיו הטובות והנעלות שנותנות לכבודו ומשפחתו כבוד ותהלה.

אבל חבה יתירה והוקרה מרובה נתוספה לי ביחס לאישיותו הנכבדה באותם הימים הקודרים אשר המשטר הקודם הגלה אותי בין יתר גולי ציון לעיר דמשק. שמה פּגשתי את כבודו שהיה גולה כמוני. ימים אחדים ישבתי בחברתו ובימים ההם נגלתה לי נפשו הזכה וגבורתו האמיצה בכל הדרה.

בארץ גלותו זאת למרות היותו מלוה תמיד במבטם של שוטרי חרש אשר מנו את כל צעדיו והביטו בעין חשובה על כל דבריו, בכל זאת לא נפל רוחו ולא רפו ידיו. באונו והונו עזר לכל אחיו הגולים עודד רוחם בדבריו ועזר להם בכל יכלתו. פּעולות אלה שהייתי להן עד ראיה הוסיפו בי רגשי אהבה והוקרה מרובים לאישיותו הנכבדה.

רבות הן ההרפתקאות שעברו עליו במשך ששים שנות חייו, ובמדה זו נכרת גבורתו הנפשית והתמסרותו הנאמנה לאחיו ועמו שבזכותם יצא מהם בשלום.

בהגיעך לשנות הזקנה, ידידי יקירי ר' ירחמיאל, אברכך כי עוד תנוב בשיבה טובה להמשיך פעולותיך הטובות ביתר שאת ויתר עז, ועיניך תחזינה שיבת ציון ובנין ירושלים ומקדשה.

והנני אוהבו ומכבדו המצפה לתשועת ה' וגאולת ישראל.

בן ציון מאיר חי עוזיאל

---

ביהכנ"ס הגדול בחורבת ר' יהודה החסיד

בעיה“ק ירושלם ת”ו

---

מגיש ברכה נאמנה לאחד מגבאיו, העסקן הנאמן והמסור איש טוב ומיטיב ורב פעלים, אחד מהמצוינים בציון ויליד ירושלים רבי ירחמיאל אמדורסקי הי"ו ליום מלאת לו ששים שנה

אלקי ציון יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ירווה רוב נחת מכל בני משפחתו היקרים ויזכה לראות בנחמת ציון וירושלים בב"א

מפאת המצב בא“י בכלל ובירושלים בפרט לא יכלנו לחוג את המאורע החביב הזה בתוך כתלי ביהכנ”ס הגדול שעל משמרתו הוא עומד זה עשרות בשנים. נקוה למלא חובת-כבוד זו בחג השבעים שלו.

בכבוד ובידידות,

ההנהלה

---

---

הועד הלאומי לכנסת ישראל בארץ ישראל

General Council (Vaad¹ Leumi) of the Jewish Community of Palestine

תלפון 1756 Tel.

ת.ד. 471 P.O.B.

ירושלים, ט“ז מנ”א תרצ"ו, 4.8.36

לכבוד

הא' ירחמיאל אמדורסקי

ירושלים.

1. נ.

הננו מתכבדים לברכך ליום מלאות לך ששים שנה.

יודעים אנו להעריך אותך חתן היובל – בן ירושלים, אחד מחלוצי פּתוח בתי מלון מודרניים בירושלים.

כמו כן הקדשת עתים לעבודה צבורית כגבאי בבית הכנסת הראשי חורבת רבי יהודה החסיד.

תאריך ימים על האדמה ותראה ברכה במעשה ידיך.

בכבוד רב

מ. אוסטרובסקי

א. אלמאליח

הנהלת הועד הלאומי

---

ועד הכללי כנסת ישראל

לצדקת רבי מאיר בעל הנס זיע“א, בעיה”ק ירושלים תובב"א

לתמיכת עניי כוללות האשכנזים המאוחדים שבאה“ק ת”ו

General committee knesseth-israel

Rambam

Of the Jewish Ashkenazim of the United Communities, Jerusalem, Eretz-Israel

ת. ד.P.O. Box 192

בעזה“י ירושלם ת”ו. יום י“א לחדש מנ”אב תרצ"ו.

זקן מוסדות החסד בירושלים ועד הכללי כנסת ישראל, לצדקת רבי מאיר בעל הנס, זיע“א. מביע בזה את ברכתו לאחד מטובי ילידי עיר קדשנו, מותיקי עסקני הצבור בעיר קדשנו, ידידנו הנכבד, המצוין בטוב לבו ובאהבתו המיוחדה לתלמידי-חכמים ובעזרתו הפעילה לישובנו הקדוש ולמוסדות התורה והחסד בעירנו ובארצנו, הר”ר ירחמיאל אמדורסקי, הי"ו, ליום הולדתו הששים.

השי“ת יאריך ימיו ושנותיו ועוד יזכה להמשיך בפעולתו ועבודתו הצבורית עוד עשרות רבות בשנים, כאחולי ידידיו ומוקיריו המקוים לברכו ליום הולדתו המאה, בעה”י, מצפּים לישועה לכלל ישראל ולארץ ישראל.

ועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה“ן, זיע”א.

זלמן הלוי סאלאווייציק

---

י“א אב צ”ו.

לכבוד

ידידנו הנכבד מאד

עסקן צבורי ורב פעלים

מר ירחמיאל אמדורסקי,

ירושלים.

א.מ.נ.

הנהלת בתי החולים הירושלמים “בקור חולים הוספיטל” שמחה להשתתף בברכה נלבבה ליום שמחתך חג יובל הששים שלך.

בתור מוסד ירושלמי שטפח וגדל את הישוב במשך תקופה של שמונים שנה יודע “בקור חולים הוספיטל” להעריך הערכה מתאימה את עסקני ירושלים הותיקים שאתה אחד מהם, שבמשך של עשרות בשנים פעלו רבות וחשובות על שדה הטוב והחסד לכלל ולפרט.

נוסף על זה יודע “בקור חולים הוספיטל” להעריך אותך חתן היובל בתור ידיד נאמן ומסור שרבות רבות פעלת לטובתו, כיד ההשפעה והעסקנות הטובה עליך, במשך של עשרות בשנים.

הננו מברכים אותך לחג יובל הששים שלך, ומאחלים לך שתזכה ליובל השבעים, ולגבורות, ועם זה גם למעשי גבורות, מעשי גבורה של טוב וחסד לכל סובל, כמו שזכית לכך עד עכשיו. וה' ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיך, ותחיה חיים טובים ומאושרים עם נות ביתך העוזרת לך בכל פעולותיך הטובות, ותרוה נחת מבנים ובני בנים.

כברכת

הנהלת “בקור חולים הוספיטל.”

ירושלים.

שמואל יעקב לעווי

---

מושב זקנים וזקנות המאוחד

UNITED AGED HOME MOSHAV SEKENIM

ירושלם ארץ ישראל Jerusalem, Palestine

———

ב“ה, י' מנ' אב תרצ”ו

שלום רב וכל טוב

לידיד נפשנו וידיד כל עם ישראל

הרה"ח הנכבד והנעלה, יקר הרוח

ועדין הנפש, רב פעלים וכו'

מיקירי ילידי ציון וירושלים

מר ירחמיאל אמדורסקי נ"י

כאן.

ידיד נפש. –

אף אנו מתכונים עם המון המברכים את כבודו ליום חגותו את שנת הששים להולדתו, בשבת נחמו זו. ובשם מאות זקני מוסדנו הגדול והקדוש “מושב זקנים וזקנות המאוחד” אנו שולחים לו ולרעיתו הכבודה ולכל משפחתו היקרה ברכת מזל טוב -, ויחד עם רעיתו הכבודה יאריך ימים רבים טובים ונעימים וירוו רוב נחת מצאצאיהם היקרים, אמן.

בשעה זו יקבל נא ידידנו את תודתנו העמוקה עבור הידידות והאהבה שהראה למוסדנו בכל עת, ועל עזרתו הרבה למפעלנו הכביר שנתן לנו בהזדמנויות רבות שבאו לידיו.

ה' הטוב ישלם לו כטוב לבו וכפעולותיו הרבות והנפלאות למוסדנו ולכל מוסדות הצדקה והתורה בעירנו וארצנו, ולכל הנצרכים והנזקקים לעזרה.

יצליחהו ה' גם בעתיד שיוכל לעשות טוב וחסד מתוך נחת וקורת רוח, ויראה בישועת עמנו וארצנו, ובנחמת ציון וירושלים עיר קדשנו.

כעתרת מוקיריו ומברכיו; החותמים בכל רגשי הכבוד:

גבאי ומנהלי מושב זקנים וזקנות המאוחד.

מ. עליאש

משה סילבר

א.צ. גולדשמידט

---

בית היתומות הכללי

בעיה“ק ירושלים ת”ו

ברכת יתומות

חובבים אנו את כל אחינו היקרים בלב ובנפש. חבה יתירה ישנה לנו אל אחינו בני-ארצנו, ילידי ירושלים, וחבה כפולה לנו לאלה העסקנים שבהם, בעלי הרגש בעלי הרחמים, עסקנות טהורה ונקיה, מכל פניה ונטיה; עסקנות הנובעת מתוך עמק הלב והנפש, לרחם ולהושיע. –

עסקן-לבבי, רחמני, כזה הוא ידידינו, בן-ארצנו מר ירחמיאל אמדורסקי, החוגג כעת חג שנות הששים. והנני הנני בכל רגשי ידידותי להגיש לו את ברכתי הלבבית הנפשית. ויהי רצון שעוד רבות בשנים ימשיך את פעולותיו מתוך שמחה וטוב לב ולראות בטוב ירושלים.

ירושלים הבנויה בנין עדי עד!

ותפלה מיוחדה, תפלה זכה וטהורה, יוצאת מפיות מאות החניכות במפעלינו; וברכות מאליפות נשואות אליו בידים טהורות מאותן החניכות ובת-קול יוצאת ואומרת אמן!

בברכת התחיה לעמנו ולארצנו,

דוד וויינגרטן

מנהל בית היתומות הכללי בירושלים²

---

חברת “עזרת נשים” בירושלים

בי"ח לחולי רוח וחשוכי מרפא

מגישה עטרת ברכות לאחד מידידיה החביבים העסקן המפורסם המסור והנאמן, יליד ירושלים החשוב והנכבד

מר ירחמיאל אמדורסקי הי"ו ליום הגיעו לשנות הששים.

יהי רצון שיזכה לאריכות ימים ושנים נעימים וטובים מלאים ברכת ה' יחד עם אשתו הכבודה והחשובה חברתנו העסקנית מרת טובה אמדורסקי ויזכו שניהם לשבוע רוב נחת מכל יו"ח היקרים ולראות מהם דורות ישרים, ועיניהם תחזינה בנחמת ציון וירושלים.

בכל הכבוד והברכה

בשם החברה,

איטא ילין יו"ר

————-

---

חברת “עזר יולדות” בירושלים

מגישה אלפי ברכות לבביות-עמוקות לכבוד ידידה-עוז בן-ירושלים הנכבד העסקן החרוץ והמסור לכל דבר טוב

מו“ה ירחמיאל אמדורסקי הי”ו

ליום התחלת שנות-הזקנה שלו. מזל-טוב לחתן-היובל ולכל בני משפחתו וביחוד לרעיתו העסקנית החשובה והיקרה הכבודה בנשים מרת טובה אמדורסקי תחי' (סגן-נשיאה של חברתנו).

יאריך ימים ושנים דשנים ורעננים יחד עם כל בני ביתו האהובים, וכמו בעבר כן גם בעתיד יזכה לעשות טוב וחסד עם כל הזקוקים וביחוד לילודים הקטנים בעלי ה“עליה” החפשית" הנתמכים ע"י חברת “עזר יולדות”.

בידידות רבה בשם החברה,

הרבנית רויזא קוק, נשיאת-כבוד

הרבנית חיה טייטלבוים, נשיאה

---

לשכת “ירושלים” JERUSHALAYIM LODGE

מספר שלום no. 376

לאגדת חורין בני ברית INDEPENDDENT ORDRE B’NAI B’RITH

—– —–

ירושלים, ז' באב תרצ"ו Jerusalem, 26.7.36

ת.ד. 329 o.b. 329

לשכת “ירושלים” של אגודת חורין “בני–ברית” שולחת את מיטב ברכותיה הלבביות לאחד מותיקי אחיה, החבר הנאמן והמסור מר ירחמיאל אמדורסקי ליום המלאות לו ששים שנה, ומאחלת לו שיזכה להרבה שנים של בריאות והרחבת הדעת בחוג משפחתו הכבודה.

בכבוד רב

ד"ר לוי

---

הלשכה הראשית של אגדת

“אחוה”

(ל"א תלפיות )

(נוסדה תרנ"א)

ירושלים

——

ב“ה. ירושלם יום יא לחדש מנ”א תרצ"ו.

ברכת אחים

הלשכה הראשית של אגדת “אחוה” בירושלים מגישה בזה את ברכותיה הלבביות לאחיה הנכבד, הותיק והמסור, מטובי ילידי ירושלים עי“ק ועסקניה, הר' ירחמיאל אמדורסקי הי”ו, ליום הולדתו הששים.

מעומקא דלבא נאחל לו בזה כי השי"ת יאריך ימיו ושנותיו, ועוד עשרות בשנים יזכה יחד עם רעיתו הכבודה ועזרתו בחיים, להמשיך את פעולותיו הטובות לטובת הזולת, ולראות בבנינו השלם של עמנו בארצנו ברוח האחוה, בקרוב.

כאות נפשו ונפש מוקיריו ואוהביו.

הנשיא

הסגן

המזכיר

---

ארגון סוחרי ירושלים

שולח את מיטב ברכותיו הלבביות לכבוד חברו הנכבד מבני ציון המצוינים העסקן החביב ר' ירחמיאל אמדורסקי הי"ו. ליום הגיעו לשנות הזקנה.

מסירותו לטובת הכלל והפרט בעבר מבטיח את ערותו לכל דבר טוב ומועיל גם בעתיד ביתר שאת.

יהי רצון שכשם שזכה לזקנה כן יזכה גם לשיבה ולגבורות מתוך נחת והרחבה וברכת כל טוב.

בידידות רבה ובכבוד

נ. סדומסקי יו"ר

———

ירושלים, י“א במנחם-אב, התרצ”ו.

לכבוד נשיאנו הנכבד ורב הפעלים בעסקנות הצבורית בעיר קדשנו, היא עיר מולדתנו, ר' ירחמיאל אמדורסקי, מצרפים אנו את ברכתנו הלבבית אל ברכות ידידיך ומעריציך הרבים לחג יובל הששים שלך, ומאחלים לך רב שנות עבודה פוריה ומוצלחת, כה לחי!

בשם חבריך בהנהלת הסתדרות בתי המלון

1. ליפשיץ

1. ד. הרלינג

ח. תנעזר י. ברשקובסקי

---

משה פודהורצר

יושב-ראש הקהלה העברית

צפת

ת. ד. 6 תלפון 13

ב“ה. צפת, ז' מנחם אב תרצ”ו

יהי ביתך בית ועד לחכמים

(מסכת אבות)

את ידידי הנעלה, העסקן הנכבד והאיש הנלבב, איש אשר לבו ער לכל דבר טוב ומועיל, מר ירחמיאל אמדורסקי הי"ו, התכבדתי להכיר בפעם הראשונה בהזדמנות אספה חשובה של רבנים ועסקני הצבור שהתקימה בביתו ושבה השתתפתי כבא-כחה של צפת. מני אז בקרתי אצלו פעמים רבות גם כן בקשר עם עסקי הצבור ונהניתי מאד לראות כי ביתו של מר אמדורסקי הוא תמיד בית ועד לחכמים.

ובהגיעו עתה לשנות זקנה כמאמר התנא “בן ששים לזקנה”, אם כי ברוחו הוא עדין מלא כח עלומים, - הנני לצרף מתוך עונג ושמחה, את ברכתי הלבבית כי יזכה להגיע לשנות שיבה ושנות גבורות, וינוב בשיבה טובה, והיו ימיו מאה ועשרים, וגם עד זקנה ושיבה יהיה ביתו בית ועד לחכמים, כן יהי רצון אמן.

כברכת המוקירו ומכבדו מאד

משה פודהורצר

יו"ר הקהלה העברית בצפת

ומנהל ישיבת בר יוחאי ומושב זקנים במירון.

---

---

מכתב אל המו"ל

כבוד ידידי רבי פּנחס בן יאיר, שלום וברכה.

מאד מאד שמחתי כאשר הודעתני אשר ידידי ידידנו הנכבד ירחמיאל אמדורסקי אומרים לפרסם על ידיך חוברת ליום מלאת לו ששים שנה. כי ראוי והגון הוא בעל היובל לכבוד זה אין בזה כל ספק, כי אנכי תמיד נוקט הכלל הזה בידי, כי כל מי שיושב בא"י ועוסק בישובה, ראוי הוא להערכה. ובפרט אלה אשר חדשו או עבדו או פתחו איזה חידוש מקצועי בארץ ישראל, ראוי הוא לשבח ולתהלה, והיות כי מר אמדורסקי עבד ויפתח את מקצוע המלון המודרני בירושלים ואשר מלונו המרכזי היה עשרות בשנים גם המרכז לכמה ענינים חשובים של הישוב, ודאי שהוא ראוי לחגיגה מכובדה ולחוברת-יובל נהדרה.

משפּחת אמדורסקי היא מהמשפּחות הראשונות של עדת האשכנזים אשר התישבו בירושלם בתחילת המאה השביעית. היא נקראת בשמות שונים, אמדורסקי, אמדורר, אמדור, וכלם על שם העיר הקטנה אדמור פלך מוהליב ע“נ דניפר שמשם מוצא המשפּחה הזאת, ובירושלם היו מכנים אותם מוהליבר, ע”ש הפלך שמשם באו. ר' יוסף מוהליבר, ר' בנימין מוהליבר כו'. כי כן היה המנהג בעת ההיא בארץ ישראל, לא לקרא את שם הנכבד בשם כנויו, אלא בשם עירו ומקום מולדתו, כמו שבגולה היה אז המנהג לקרא את האיש ע"ש אמו, חמותו או גם אשתו.

ר' יוסף מוהליבר, אביו של מר ירחמיאל אמדורסקי, היה פּקח מצוין, והיה ענג לבלות איזה זמן בחברתו. חדודיו ומהתליו היו מושכים את הלב, וע“כ היו משתדלים כל יודעיו ומכיריו להזמינו תמיד לכל חגיגה ושמחה של מצוה למען התבדח קצת בפתגמיו ובספוריו. לר' יוסף זה היו ארבעה בנים ואיזה בנות, וירחמיאל היה היותר צעיר מכלם. בילדותו היה מתלמידי מר אבא ז”ל, אשר היה תמיד מתפּאר בתלמידו זה בתור ילד מנומס ומסודר, בתור חרוץ ושקדן. והיה אומר עליו שירחמיאל זה יהיה סוחר גדול, מפני שכלו החד והמצאותיו המפליאות. אחיו הגדול שהיה מצוין במעלות רבות נלב“ע בעודנו באבו (היה חתנו של ר' אברהם ניסן הגבוה, שהיה השד"ר הראשון של האשכנזים באמריקא ). אחיו השני למד רפואה בברלין אבל לא גמר למודיו. אחיו השלישי נלב”ע באמריקא.

לפני כחמשים שנה רחש לבו של אביו ר' יוסף לחדש בירושלם ענין חדש, לפתוח בית תבשיל זול. היום קוראים לזה מסעדה. שמה היו קונים קציצות בשר בעשיריה (בערך שני מיל היום) וישתוממו על זה רבים. ויהי הדבר לנס. ובית התבשיל היה מלא יום יום מבני הישיבה ותלמידי הת"ת, ובעלי מלאכה, וסתם עניים, אשר באו להשיב נפשם בקציצת בשר בעד עשיריה אחת. ואם דרשו גם קערה מלאה מרק איטריות היו מוסיפים עוד רק כעשיריה אחת.

---

ויברכוהו רבים, ויצא שם בית התבשיל הזה לתהלה, ומקומו היה בפנים העיר העתיקה מול חצר בעל אור החיים. ויהי הבית הומה כשש שעות רצופות ביום מקול הנכנסים רעבים והיוצאים שבעים ומלאי רצון.

בהמשך הזמן נתפתח העסק ויקבל צורת “מלון” עם כל תנאיו עד שגדל ירחמיאל, והוא קבל העסק בידו. ומאז נהפך בית התבשיל של הקציצות למלון מרכזי ומודרני בעל שיא גבוה מאד. אין לכחד כי הראשון אשר פתח מלון מודרני בירושלם היה מר אליעזר ליפמן קמיניץ ז“ל בעל מלון קמניץ הידוע, אבל לא נופל ממנו היה אח”כ גם מלון אמדורסקי, ובפרט מאז קבע מקומו קרוב למגדל דוד מקום מרכזי ונהדר, מקום היסתורי מעורר מחשבות רבות. מאז תפס מלון אמדורסקי מקומו המכובד, והיו נוהרים אליו נכבדי עמנו מארבע קצוות הארץ.

ובעל המלון נהיה בקרב הזמן לעסקן צבורי בעל מדרגה חשובה מפני הכרתו הרבה עם כל גדולי עמנו ופקידי הממשלה. ובהשפעתו הרבה היה מצליח כמה פעמים להצמיח ישועה ליחידים ולצבורים ובפרט נכרת היתה השפעתו בשנות המלחמה העולמית אשר אז עסק מר אמדורסקי הרבה מאד במצות פּדיון שבויים והיה מצליח בזה מאד. הוא היה כמעט היחידי שהצליח לרכך את לב הקולוגאסי האכזר ולמתק הדינים של כמה צעירים מבני ישראל. זכור יהיה לטובה ולברכה על זה.

הוא הנהו גבאי בית הכנסת הגדול בית יעקב שבחורבת רבי יהודה החסיד ז"ל וישתדל הרבה לפאר מקום מקדשנו המעט, ולהרים כבודו. והרבה כח השקיע בזה. וההצלחה לותה אותו בכל דרכיו.

גם את בניו ובנותיו חנך יפה מאד, ובנו העורך דין ד“ר אלכסנדר אמדור, וכן חתנו העורך דין ד”ר בוקסבוים תופסים היום עמדה צבורית חשובה בירושלים בפרט ובארץ ישראל בכלל.

גם בכמה ענינים ישוביים השתתף מר אמדורסקי, והיה גם לי הענג לעדור ולעבוד עמו יחד בכמה חברות ומפעלים, ותמיד עשה הרושם הכי מצוין בישרו ובהבנתו.

הנני מאחל לידידי זה כי כשם שזכה לחוג חג הששים כן יזכה להאריך ימים ושנים, דשנים ורעננים, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, ויזכה לראות בגאולתנו האמתית, בשוב ה' שיבת ציון ושבות עמו ישראל, וישראל ישכון לבטח בארצנו, בב"א.

בעתירת החותם בברכה

ידידו חיים מיכל מיכלין

---

הגות לב לקרוב וידיד

בעליצות נפש הנני לוקח חלק בשמחת חג יובל ששים שנה של קרובי וידידי היקר מר ירחמיאל ב“ר יוסף אמדורסקי, אם אמנם אין לבי הולך אחרי שמחות של יובלים אשר חזיונם נפרץ מאד בימים האחרונים וגדלים ככמהין וכפטריות על אדמת ישראל ושאין להם שורש וענף לא בתורה ולא בנביאים ולא בדרחז”ל. וידוע הכלל שכללו הפּוסקים שכל מנהג שאין לו שורש ורמז מן התורה ודרחז“ל הוא מנהג גרוע. כי מה יש לשמוח על ימי הזקנה? וחז”ל אמרו “וי דאזלא ולא אתית מה היא ינקותא”. ויש להתעצב על הימים הטובים שהלכו ואינם ובמקומם באו ימי רפיון של זקנה וחוסר כח עלומים שבהם אין נחת רוח של עבודה ומרץ גופני ורוחני. ולשמחה מה זו עושה?

אולם יובל של ששים הוא יובל של חג אמיתי כמו שמצינו: “ר' יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת”, זאת אומרת שמחה וששון על השנים שעברו בלי חטא של כרת, ונראה מדבריו שעל שמחה של “סור מרע” שמח ומכש"כ שיש לשמוח על שנים שעברו בעשית טוב וחסד שבהן הרבה פעלים להטיב עם הבריות, להיות עינים לעור ורגלים לפסח ומשען לכל קשי יום.

והנני מרהיב להגיד בזה כי בשמחת חג היובל של ששים שנה החוגגים כעת לשם מר ירחמיאל ב“ר יוסף אמדורסקי, יש שמחה כפולה של שנים שעברו עליו בבחינת סור מרע ובעשיית טוב. כל שנותיו הללו היו שרשרת מחוברת מטבעות של מעשים טובים. חוץ ממה שבית מלונו המפורסם “מלון מרכזי” נשמר בקפּדות יתרה בכל הדורי הכשרות ושמירת החגים והמועדים הנה הרבה לעשות טובות עם אנשים מדוכאים וחסרי מגן, ובפרט בימי המלחמה העולמית סכן ממש את נפשו להציל את ת”ח שבעיר הק' מעול הברזל של עבודה“צ ומשעבוד ה”עמליה“, וזכור אזכור בשנת תרע”ז כאשר השתתפתי בסעודת הודאה אחרי צאתו לשלום מהנתוח שנעשה לו, שנערכה במסיבה גדולה של הת“ח המצויינים שבירושלים וכולם ענו ואמרו שרק הודות לה' ולעמלו והשתדלותו נגאלו מעבודת הצבא וה”עמליה" ויכולים לקחת חלק בסעודת ההודאה. המעשים האלה ראויים להיות קלועים ושזורים במקלעת נזר יפה שיעלה וישב בראשו של חתן היובל ביום שמחתו.

מדת עשיית טוב להיות רודף חסדים בגופו מורשת היא לו מאביו הר“י יוסף ב”ר שמואל ז“ל, שאף שהיה כל ימיו עני מדוכא ומשולל יכולת ככל בני הישוב הישן שחיו חיי לחץ וצער, היה תמיד שש לעשות טוב וחסד בגופו, ושעליו קונן מו”ל החבצלת בנקרולוג שכתב עליו בשנת תרנ"ה:

“ביום ש”ק העבר י“ז כסלו נפטר פעה”ק אדם כשר ר' יוסף אמדורסקי ממאהליב בן נ“ז שנים, איש אשר מימי נעוריו נתגדל פעיה”ק וגם עסק במצות ובגמ“ח של אמת, וכל ימי חייו נהנה מיגיע כפּיו ולא הטיל עצמו על הצבור”.

ובהזכירי את מאמר ר“י למעלה עלי להעיר הערה קטנה שאביי א”ל “נהי דנפק ליה מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר, א”ל נקוט לך מיהא פּלגא בידך“; הלשון נקוט לך וכו' ולא אמר נקוט לי שהרי אליו דבר אביי, אבל מפני שאביי היה מבית עלי ועסק בתורה וגמ”ח וחי ששים שנה כמבואר בגמרא רה“ש וחש לכרת דיומי לכן נחמו ואמר לו נקוט לך וכו‘, כלומר שזכית לששים אף שמבית עלי אתה. ועוד הערה קטנה לקטנה: יש מהמפרשים שהתקשו על הפּסוק "יראת ה’ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה”, למה הזכיר את יראת ה' ימים ולא שנים, ולפי מה שהוזכר למעלה מחשש כרת דיומא, שמא ימות מיתה חטופה שזה אי אפשר לדעת עד יום האחרון אמר הכתוב יראת ה' תוסיף ימים שינצל מכרת דיומא כל ימי חייו.

והנני מתכון כנגד כל מברכיך ביום חגך הנהדר יובל חג הששים, ומאציל מקירות לבבי ונפשי ברכה עמוקה, שיאריך ה' ימיך ושנותיך בטוב ובנעימים בכבוד ובנחת ועושר, ואתה וביתך וכל אשר לך יהיו בין מאושרים ושלוי עולם ותזכה לפעול לטובת הישוב ולתפארת עיר מולדתנו הקדושה ירושלם תובב"א בכח עלומים מאד חזקים כבשנות קדם.

ט“ו מנ”א ב' לסדר ואהבך וברכך והרבך שנת

ל’מ’ע’ן' ת’ח’י’ו’ן' ב’ט’ו’ב' ב’א"י' (תרצ"ו)

שלמה הלוי רוהלד

מזכיר הרבנות הראשית למחוז יפו - תל-אביב

---

לבן הששים

שמחתי באומרים לי כי ידידי בן עירנו ר' ירחמיאל אמדורסקי חוגג את יובלו הששים. זכרתי את הימים שהיה עדיין צעיר לימים מלא מרץ ורוח פעילות שלא פג טעמם גם היום בהכנסו לתקופת בן ששים לזקנה לפי מסורת חכמינו ז“ל. ובאמת אין הזקנה שולטת בו, והוא עדיין צעיר ורענן ברוחו. לכבוד המאורע המשמח בחיי ידידנו ר' ירחמיאל הנני רוצה למסור כאן את דברי הברכה שברכתי אותו במסבה היפה שנערכה בביתו בחגיגת יובל החמשים ליסוד בית המלון אמדורסקי בירושלים, בסוף החרף תרצ”ה, אז נשאתי את מדברותי ואמרתי:

“בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן; יד חרוצים תעשיר חזית איש מהיר במלאכתו”. כל הפתגמים האלה של החכם מכל אדם, נתקימו בידידנו ר' ירחמיאל אמדורסקי שהוא החלוץ במקצוע בתי המלון בירושלם. הוא עבר הרבה דרגות ושלבים עד הגיעו למצב הנוכחי לבעל בית מלון ממדרגה ראשונה ברחוב אליעזר בן יהודה.

אני זוכר לפני ארבעים שנה שהוא התחיל במסעדה קטנה בחצר ר' ישעיהו ברדקי בעיר העתיקה ואח“כ עבר לחצר הארמינית ומשם לבית המלון מול מגדל דוד, ואח”כ יצא מחוץ לחומת העיר, והודות לחריצותו והבנתו במקצועו, זכה לרכוש לו עמדה חשובה בעירנו. מר אמדורסקי אהוב על האורחים והתיירים מאמריקה ויתר הארצות כי הם מרגישים את עצמם בבית המלון שלו כמו בביתם באוירה עברית מסורתית ידידותית ולבבית. ר' ירחמיאל אמדורסקי הוא גם עסקן צבורי, וזכורני בימי שלטון התורכים בזמן מלחמת העולם הוא עבד הרבה לטובת תלמידי החכמים העברים הירושלמים כדי לשחרר אותם מעבודת הצבא, והודות להשפעתו על קציני הצבא התורכים הצליח חפצו בידו.

אני מברך את חתך היובל שיזכה בקרוב לבית קנין שלו, ויצליח לשכלל את בית המלון המפואר שלו יותר לטובת האורחים והתיירים העברים הבאים לבקר בביתנו הלאומי ויהי ד' עמו ויעל.

וכעת במלאות לר' ירחמיאל ששים שנה, הנני מביע לו ברכה נוספת שיאריך ימים בחוג בני ביתו ומשפחתו עד מאה ועשרים ויזכה לראות את בנין ביתנו הלאומי בנין עדי עד.

זלמן בן טובים

---

עסקן בעל טובה מעשי

הנני, לא כאדם גדול, אלא כבקי גדול בשבילי דירושלים, בהשתלשלות הישוב, הישוב הבניני וישוב האנשים של המשפחות העתיקות, בדרכי החיים ותכונת הנפש הירושלמית הותיקה – באתי להוסיף מלים אחדות לכבוד חתן יובל הששים אחד מילידי ירושלים הר' ירחמיאל אמדורסקי.

אחינו “החדשים” שיחי', היינו אלה שבאו לארצנו בתקופה החדשה, בדרך כלל, מביטים על ילידי הארץ הישנים מלמעלה למטה. גם עוד טרם נכנסו לארץ הושרש בם משפט קדום שילידי הארץ הקדמונים, מחוסרי תרבות ומחוסרי חנוך אנושי הם. גם שם תואר מיוחד קבעו להם “עלי צבר” וכדומה. לעומתם, מקובל בפי הירושלמים הישנים, שילידי הארץ, בדרך כלל, בעלי יתרון הם ברגש אנושי, ב“עשית טובה” ואפילו ב“הבנה עילאית”.

אינני בא לפסוק איזו משתי הדעות צודקת בטח יש גוזמא דמיונית בדעת שני הצדדים, חסרה אולי הבנה הדדית. אבל שני דברים בנוגע להבנת דבר בהיקף יותר רחב היינו " לא לעמוד על קטנות דמוחין" ובנוגע “לעשות טובה להזולת” יש יתרון לילידי הארץ. סבת הדבר הראשון תלויה אולי ב“אוירא דארץ ישראל”. סבת הדבר השני תלויה בטח בסבלות החיים המיוחדת הידועה שהיתה לילידי הארץ בכלל ולילידי ירושלים בפרט בתקופה הישנה ובמובנים ידועים גם עד היום. כי מנויה וגמורה בסוד חכמי תורת הנפש שכל הסובל יותר הוא מוסרי יותר, כל המוכנע ונדכא יותר הוא עדין יותר ומרגיש יותר בצרת זולתו, וזאת היא אחת הסבות העקריות המקובלת אצלנו וגם אצל אנשי האמת שבאומות העולם, שעם ישראל הוא יותר מוסרי ויותר בעל רגש וחסד, מפני שהוא היותר סובל והיותר נרדף ומעונה מכל העמים.

על ההנחה, שממנה קשה לותר, שבנוגע ל“עשות טובה להזולת” בני ציון הותיקים מצוינים הם, הרי ר"י אמדורסקי הוא אחד המצוינים שבהם.

אין בטבעי לספר פרטים ואינו זקוק לעדותי. בכל ירושלים ידוע הוא ל“בעל טובה מעשי”, בדרך הפשטות הירושלמית בלי התכבדות ובלי התנפחות והתבלטות. הוא מתעסק תמיד בטובת אחרים בענינים כלליים ופרטיים בכמה ענינים של הצלת נפשות. בזמן המלחמה העולמית גם סכן נפשו להצלת אנשים ומשפחות. ספר לי מורי הפרופיסור אידלסון שבזמן שנלקח לעבודת הצבא הטורקית והי' נתון תחת התעללות של שר עשרה טורקי (פלח פשוט) ואמדורסקי שהי' מקורב עם שרי הממשלה רץ מעצמו והוציאו מן המיצר. עובדות רבות כאלה ידועות בכל ירושלים הישנה.

גם לעזרת מוסדות התורה והחסד פעל תמיד ברגש רב ע“י השפעה על אורחיו מחו”ל, וכזאת שמעתי כמה פעמים גם מהרב הגאון הרי“מ טוקצינסקי מנהל ת”ת וישיבת עץ חיים.

אני זוכר מימי ילדותי את אביו רבי יאשע מאהליווער ז“ל, יהודי מהטפוס הישן, עם פאות ארוכות בעל צורה נכבדה בעל מרץ ורך המזג עובד קשה בפרנסה ומתעסק בעניני צבור, אני זוכר שהי' משתתף בהתלהבות בכמה אספות בעניני צבור בבית אבי ז”ל.

אני יודע שבשביל כמה ענינים לטובת אחרים עזב וגם הזניח מר אמדורסקי את עסקיו הפרטיים.

התואר המקוצר הכי מתאים למר אמדורסקי הוא: “עסקן בעל טובה מעשי” במדרגה ראשונה, אני מאחל לו אריכות ימים ויזכה לעשות אך טוב וחסד כל הימים.

שלמה זלמן ריבלין

---

עסקנים צבוריים

(ליובל הששים של ר' ירחמיאל אמדורסקי)

שני סוגים ראשיים מנו חכמים בעסקנות צבורית:

1. המנהיג – הרועה, המדריך את הצבור, מופיע ומדבר בשם הצבור בכל מקום פומבי, שואב את כחותיו העסקניים מתוך העם וגם מאציל עליו מהודו.

2. העסקן הצנוע והשקט המוכן תמיד בכל עת ובכל שעה לטובת הזולת אם זה צבור או יחיד, והנהו מסור לכל דבר טוב ומועיל עד כדי מסירות נפש.

שני הסוגים נחוצים ומועילים לצבור ואי-אפשר לו לצבור להתקיים בלעדם. אבל לא הרי זה כהרי זה, וישנם מעלות ויתרונות שרק אחד הסוגים שולט בהם ולא האחר. סוג א) דרכו וטבעו להתרברב על צבורו. בהיותו נושא את השם “מנהיג” הוא מרגיש א“ע גבוה מכל העם, ומתוך נטיה זו עלול הוא לפעמים להכשל ולעשות עול לאותו הצבור שגדלהו. לפיכך לא תמיד חביב הוא על צאן מרעיתו, ויש אשר גם מרננים אחריו בשל פעולה זו או אחרת אשר דעת הצבור אינה נוחה הימנה. עוד זאת: ה”מנהיג" עפ“י רוב אינו מעורב כ”כ עם ההמונים ולאיש מן העם לא כ“כ קל לגשת אליו. אלה אינם יודעים כמו”כ להעריך את אישיותו כי זר הוא להם במדה ידועה.

לא כן הסוג ב). הוא אינו שולט על העם כי אם הולך יחד אתו ומרגיש את עצמו כאחד החיילים, אח ורע לכ"א מהצבור אשר בתוכו הוא חי. לפיכך תמיד אהוב וחביב הוא על אחיו. מעורב הוא עם ההמונים, וכשיש צורך בו נגשים אליו ובנקל פועלים עליו לעשות איזו פעולה שהיא.

הסוג הראשון בא על שכרו, אם בצורת משכרת קבועה או בצורת כבוד, כי בכל מקום פומבי תופס הוא מקום בראש. הסוג השני אינו מקבל כלום מהצבור אעפ"י שמוסר הוא את זמנו, מרצו ואת כחותיו לטובת הכלל והפרט.

לסוג השני שייך ידידנו וחביבנו היקר רבי ירחמיאל אמדורסקי נ"י, החוגג עכשיו את חג יובלו הששים. בלי גוזמה אפשר לומר כי שולט הוא בכל המעלות והיתרונות שמנו חכמים בעסקן צבורי צנוע ושקט. אנחנו בני ירושלים וילידיה הותיקים המכירים את חתן היובל מזה עשרות בשנים הננו עדים כשרים ונאמנים על פעולותיו הרבות והטובות שפעל ועשה האיש הטוב והידיד הנאמן הזה במשך ארבעים השנים האחרונות אשר עליהן הוא יכול להתגאות, וגם אנחנו ידידיו ומקורביו מתגאים בו.

את מפעל חייו התחיל מר אמדורסקי בעודו צעיר לימים. אביו רבי יוסף מוהליבר ז“ל נעתר לבקשת רבה של ירושלים אא”ז הגאון רבי שמואל סלנט זצוק"ל ויפתח אכסניה קטנה באחת הסמטאות הצרות של ירושלים אשר לפנים בין החומות. אחרי פטירת אביו קבל הבחור ירחמיאל את העסק על שכמו, והוא עדיין עול-ימים פחות מבן עשרים, וינהלו בשכל ובתבונה והצליח במשך זמן מסוים להעלותו למדרגת בית-המלון היהודי הגדול והחשוב ביותר בירושלים. נטייתו לעסקנות צבורית ואפיו הטוב לעזור לכל הזקוק לעזרה ניכרו בו עוד בימי צעירותו. אלה הלכו והתפתחו בו עם התפתחות עסקו הפרטי ובית-המלון שלו כאילו עזר לו תמיד להגדיל ולהרחיב את פעילותו לטובת הצבור והפרט ככל אשר עלה בידו.

לשיא העסקנות הגיע בשנות המלחמה העולמית הזכורות עדיין היטב לכל בני ירושלים, וג“כ במדה רבה ע”י מלונו. רבים מגדולי התורכים ומנהיגיהם התאכסנו במלונו. אחרים במקומו היו בודאי משתדלים לנצל את ההזדמנות הזאת לטובה עצמית. לא כן היה עם חתן-היובל שלנו. הוא נצל כל הזדמנות שבאה לידו לטובת הכלל כמו לטובת הפרט. אם אומר לפרט כאן כל מה שעשה ופעל האיש הזה לטובת אנשי ירושלים בני הישיבות וסתם יהודים – יארכו הדברים ויקצר הגליון מהכילם. במלים כוללות וקצרות יכולני לומר כי ר' ירחמיאל אמדורסקי חי באותן השנים לא בשביל עצמו אלא בשביל הזולת, הכלל והפרט. הוא קשר קשרי-ידידות אינטימיים עם כל רבי המלוכה השליטים על א“י בימים-הנוראים ההם שהתאכסנו במלונו, ואת כל זה מסר בשמחה ובעונג לטובת הכלל. מי מאנשי ירושלים שהיה לו ענין עם עבודת-הצבא או איזה עסק-ביש אחר בקשר עם ראשי הצבא ומנהלי המלחמה לא הטריח לפחות פעם אחת את ה' אמדורסקי? בית-מלונו שהיה אז ע”י שער יפו לפנים מן החומה היה בימים ההם לא רק בית פרטי השייך למשפחת אמדורסקי אלא גם בית צבורי השייך לצבור בכלל ולכל או“א מהצבור בפרט. ראשי ומנהיגי העדה היו משכימים למלון אמדורסקי כמעט יום-יום, מתועדים ומתיעצים על צרה זו או על גזירה אחרת, מטילים על מר אמדורסקי ללכת אל ראש – הצבא זה, להפגש עם גנרל אחר ולבקש מאת שר שלישי. ור' ירחמיאל מלא תמיד במסירות ובאמונה כל אשר הוטל עליו, ולא בלי הצלחה. רבים רבים הם אשר נהנו מטוב לבו וממסירותו, ולא פעם סכן את עצמו בפעולותיו אלו. זכורני, פעם באו להודיעו כי קבוצת יהודים מעדות המזרח, אשר את שמם לא ידע ואת פניהם לא הכיר, לוקחו אל ה”קישלה" לשם עבודת-הצבא ונחוץ להוציאם בערבות עד יגיע יומם להשלח למקומותיהם לעבודה. הוא לא פקפק אף רגע ומיד רץ אל ה“קישלה” והוציאם על אחריותו בערבות. כמה מידידיו התנגדו למעשהו זה פן ימיט אסון על עצמו אחרי שאינו מכירם. אבל הוא לא שעה לדברים כאלה ושב הביתה שש ושמח כי הציל כמה יהודים מלבלות כמה שבועות ב“קישלה” המעופשה יחד עם אנשי מדבר מזוהמים.

זכורני עוד, פעם בליל שבת בישבו אל השלחן יחד עם בני משפחתו לארוחת-השבת, והנה יהודי בא ומודיע כי יש צורך לעשות איזו פעולה לטובת כמה יהודים בקשר עם ענין הצבא. מר אמדורסקי השאיר את משפחתו ואת ארוחתו ורץ בשמחה למלא את שליחותו בהצלחה.

ולא רק את עצמו מסר לטובת הכלל אלא גם כל בני משפחתו היו נתונים לשרות הצבור. אלמלא המסירות של כל המשפחה לא היה עולה בידו לעשות מה שעשה. אשתו הגברת אמדורסקי היא אשת-חיל ועסקנית ממדרגה נעלה ותמיד עמדה לימינו ותעזור לו בעבודתו הקדושה. גם בנו אלכסנדר הנער החביב ורך-השנים (כעת עורך-הדין החשוב ד"ר אמדור) כבר הספיק לדעת פרק יפה בעבודת-הכלל ולא פעם מלא שליחויות חשובות עפ“י הוראת אביו. חושבני כי ידידי היקר עו”ד ד“ר אמדור לא יחשוב לו לאי-כבוד אם אזכיר כאן כי בכל ליל שבת היה עליו תפקיד להוביל חלות ודגים ממולאים להמפקד רושאן-ביי, ראש הרמת הצבא ומספיק הכלכלה לצבא התורקי בא”י אשר תפס מקום ראשון בסוגים שונים של הצבא התורקי בארץ.

ככה המשיך את עבודתו הפוריה לכל דבר טוב ומועיל בשנות המלחמה עד שהוגלה הוא עצמו עפ"י גזירת הממשלה לתורקיה הפנימית כשעלה הגרזן של ג’מאל-פחה העריץ על כל טובי הארץ ועסקניה.

ולא רק בשנות ראינו רעה, אלא גם בשנות הטובה, ב“ימי הדבש” של הישוב העברי אחרי הכבוש הבריטי עסק חתן-היובל לטובת הצבור. כמלפני המלחמה כן גם אחריה עזר לו מלונו לעשות טוב וחסד תמיד. מלונו היה אז מיד אחרי הכבוש כמעט היחידי בערכו ובחשיבותו וגדולי התיירים ב“ב ושאב”ב התאכסנו בו. האורחים החשובים היו כרוכים אחריו והשפעתו היתה גדולה עליהם, והוא כדרכו נצל תמיד על הזדמנות כזו לטובת הישוב ומוסדותיו. קשה גם כאן להביא עובדות מפעולותיו הטובות כי רבות הן וא"א לפרטן. אבל מותר לומר כי לא היה כמעט כל דבר צבורי שידי מר אמדורסקי לא טפלו בו באהבה ובמסירות.

רוצה אני רק להזכיר את פעילותו לטובת ביהכנ“ס הגדול “בית יעקב” בחורבת רבי יהודה החסיד. הוא היחידי בין יתר הגבאים שביהכנ”ס היה חלק מחייו ממש, ולו הקדיש הרבה מזמנו וממרצו וכל דבר לא היה קשה לו אם זה היה לטובת ביהכנ“ס. היו זמנים שביהכנ”ס היה חייב לו סכומים די גדולים שהשקיע לבדק-הבית ולשכלולו. בכלל אפשר לומר שבמשך שנים היה ביהכנ“ס חי ומתקיים ע”י תרומות ונדבות של אורחי מלון אמדורסקי. גם בנין ה“בימה” החדשה מנדבת הנדיב מר הרי פישל נעשה עפ“י השפעתו, כי הנדיב היה אורחו הקבוע. גם בבנין “בית-הרב” מנדבת הנדיב הנ”ל לא חסרה השפעתו הגדולה ובלעדו אולי לא היתה יוצאת לפעל.

האלך ואפרט מה שעשה ליחידים-בודדים? עשרות –עשרות סוחרים וחנונים ידעו כי בשעת הדחק אפשר להשיג גמ“ח מאמדורסקי או אפילו ערבות על שטרות של מאות פונטים. העיקר שאצל אמדורסקי השיגו את הגמ”ח או את הערבות בלי שום קושי ובלי תחנונים. והאיש הטוב הזה ידע גם לשלם במיטב כספו סכומים די גדולים בעד ערבויות כאלו.

בימים הטובים ההם כשההצלחה האירה לו פנים והיה מטופל בנכסים היתה ידו פתוחה לרוחה ותמך בידי מוסדות, ת“ח צנועים ועניים הגונים. הכסף היה אצלו דבר לא חשוב, וכשישנו צריך לפזר על ימין ועל שמאל. זכורים לנו היטב ימי נציבותו של סיר הרברט סמואל בא”י אשר בבואו להתפלל בביהכנ“ס הגדול בימי חג ומועד היה מר אמדורסקי מכין לכבודו “קדוש” במלונו שבו היו משתתפים עפ”י רוב כמאה איש ויותר מרבני העדה ראשיה ונכבדיה. הייתי מבקש ממוסדות הישוב הישן או החדש לעיין אם מי מהם שלם פעם למר אמדורסקי איזה סכום שהוא ע“ח ה”קדושים" האלה. מובטחני שלא ייצא חשבון כזה כי מעולם לא דרש מהם והכל היה על חשבונו הפרטי. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. הענינים האלה פעמים אחדות בשנה עלו לסכומים חשובים ולאו כל אחד מוכן לוותר על כגון דא.

כבר אמרתי כי א"א לפרט את כל פעולותיו של חתן-היובל, כי בכל יום ובכל שעה נזדמן לו לעשות טוב וחסד עם הפרט ועם הכלל. קצורו של דבר: לפנינו טפוס נאה ומעולה של עסקן צבורי חשוב ויקר שעשה מה שעשה רק לפי מצפונו הפרטי מבלי לדרוש אף פעם תמורה או איזו טובת-הנאה שהיא. מובטחני כי ביום חג-יובלו זה משתתפים מקרוב ומרחוק הרבה לבות דופקים שנהנו פעם מטוב לבו.

ואני, אחד מבין אלפי ידידיו ומעריציו, הנני נושא את ברכתי הפרטית לחתן-היובל, ולפי מיטב ידיעתי והכרתי הנני לוקח לי הרשות להיות שליח-צבור בברכה זו:

יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, יאריך ה' ימיך ושנותיך בטוב ובנעימים, ותזכה יחד עם רעיתך הכבודה לראות את צאצאיכם וצאצאי צאצאיכם מקימים דורות ישרים יבורכו שלשים וגם רבעים. ומי יתן והיה כי נזכה לחוג את יובל השבעים שלך בהיותך שובע שמחות ומלא רעננות ובהמשיכך את עבודתך הטובה והמועילה לטובת הכלל והפרט שתעבור על כל מה שפעלת בשנות הצעירות והעמידה, ועיניך תראינה את ארצנו על תלה בנויה ואת עמנו הקם לתחיה אמן.

ישראל ברדקי

---

הג' טובה אמדורסקי תחי'³

(אשת ר' ירחמיאל אמדורסקי בעל “מלון המרכזי” בירושלים)

זו היא אשת-חיל פר עקסעלאנץ! סמל הטוב מבנות ציון וירושלים.

כל אלה האורחים היותר גדולים שהתאכסנו ומתאכסנים במלון הגדול המלון המרכזי בירושלים כבר נוכחו לדעת חריצותה ועדינותה של הגברת הזאת.

כל אלה שסבלו בשנות המלחמה העולמית ידעו והרגישו רחמנותה של הרחמנית הזאת.

כל אלה היולדות העניות מירושלים פנימה וחוצה לה הרגישו ומרגישות עסקנותה המצוינה לטובתן בתור אחת מהמיסדות הראשונות של חברת “עזר-יולדות” מהמנהלות והחברות הכי פעילות הדואגת לטובת היולדות והנולדים.

בתור חברה בועד הפועל כעת, יחד עם חברותיה: נשיאת הכבוד הרבנית רייזל קוק, הנשיאה, לאה כרפס והמזכירה מושא הוכשטיין (כעת באמריקא) עובדת היא עבודה בלי ליאות, דואגת בעד היולדות העניות כאם רחמניה בטפול, בשרות, כלכלה, בגדים וגם בכסף מזומן, ובכל היותה טרודה ועסוקה בהנהלת והשגחת המלון המרכזי מסורה היא בכל רגשותיה ועתותיה לטובת כל אלה הזקוקים לעזרה.

הגברת טובה אמדורסקי נצר ממשפחה גדולה, מפורסמת בישראל, משפחת “לובאוויטש”. נולדה בקרית ארבע היא חברון להורים ישרים מהעולים הראשונים. אביה היה הרב החסיד “המקובל” ר' אלכסנדר סנדר הלוי ז"ל לבית אפשטיין מגדולי חסידי משפחת לובאוויץ. הוא היה מיחידי סגולי אחינו בחברון איש טוב ומטיב, בעל נפש עדינה ויקרה. והצטיין תמיד במצות הכנסת אורחים.

וענבי הגפן בגפן. גם ראש משפחת אמדורסקי “מזקני ירושלים” היה בעל מכניס אורחים, ויטע אש"ל בעיר העתיקה. והרבה היו סמוכים על שלחנו חנם אין כסף.

---

שערי רחמים

עמ“י, עש”ו

ירושת"ו. ערב צום החמשי. – יהפכהו ה' לששון ולשמחה.

שלמא רבא לידי“נ רבי פנחס בן יאיר שליט”א.

שמחתי לשמוע שכ' מכבד את ידידנו בין ידידנו הנכבד מר ירחמיאל אמדורסקי ב“ר יוסף אמדורסקי שליט”א בחוברת-כבוד ליום המכובד, יום הגיעו לשנת הששים עד מאה ועשרים שנה!

זה יפה ונהדר! יישר כחך וחילך בעד הדבר החשוב הזה. דבר בעתו ובזמנו. – כלנו חייבים בכבודו ביחוד אנחנו תושבי העיר העתיקה מזמן קדום. יודעים אנו לספר בשבחו. מאז נפתחו שערי המלון “מלון אמדורסקי” בעיר העתיקה על יד “מגדל דוד” – אותו הבנין שהיה שייך מקדם לס"י אמזלג – נפתחו לפנינו “שערי הרחמים”, ממש שערי רחמים לכל תושבי העיר. – בכל מקרה שהוא, בכל צרה שלא תבוא, כללית או פרטית, פנו ישר אל מלון אמדורסקי שמצאו בו עסקן-צבורי, פודה ומציל בעל רחמים, בעל צדקה וחסד, בעל עצה ותושיה. בשעתו לא לן אף אחד בבית האסורים. בבית הקישלה. תיכף הלך והוציאו בערבותו. –

ביחוד הצטיין בפעילתו בשנות ראינו רעה, בשנות המלחמה, כמלאך מושיע הופיע אז באישיותו, לרחם להציל ולהושיע.

עובדות למאות, מאות יש לנו לספר, וזה הכל יבוא בספר הזהב לחג יובל השבעים, ועתה, בשם רבים, מגרי העיר העתיקה: ברכה במלא חפנים מעיר העתיקה ירושלים.

אי"ש מבית לוי

---

בית אמדורסקי בירושלים

איש היה בעיר מוהילוב ושמו רבי שמואל מגזע היחס, מצאצאיו של הגאון בעל “תוספת יו”ט“, נין ונכד להרב הגאון ר' שמואל אמדורר שהיה רב הגליל, בגליל העליון של מינסק, מחבר הספרים “תשובות מר שמואל” ו”חדושי מר שמואל". ושם אשתו רחל, בת גדולים וטובים. ויחיו חיי כבוד ועשר. אך דבר אחד העציב את רוחם והרגיז את נפשם: צאצאיהם לא האריכו ימים, מתו בילדותם, ושאלת קיום-ילדים העיבה את שמי חייהם. ויהי כי ילדה “רחל” את “יוסף ובנימין” מהרו לקיים את נדרם אשר נדרו להעלותם אל ארצות החיים בירושלים, בהאמינם אמונת אמן שבזכות עיר קדשנו יתקימו ויחיו. זה היה בראשית המאה הנוכחית – והם המה ר' יוסף ור' בנימין בני ר' שמואל ורחל שנתגדלו בירושלים והקימו להם דורות ישרים.

ר' בנימין נסע בבחרותו למזריטש התחתן עם משפחה חבדי“ת ויהי גם הוא חבד”י גם אחרי שובו ירושלימה.-

ר' יוסף – אביהם של האחים שמואל וירחמיאל אמדורסקי – היה נקרא בירושלים “ר' יוסף מוהליבר” על שם העיר מוהליב הנזכרת. אשתו היקרה, חברתו בחיים, היתה אחת מבנות ציון המצוינות, ילידת ירושלים, מרת פייגא לאה בתו של הרב ר' יצחק במוהאר"א גליקין⁴ שהקימה לו דור ישרים מבורך.

שני האחים האלה, ר' יוסף ור' בנימין, מחוננים היו בשירה ובזמרה, הלהיבו את הלבבות בזמרת הרגש, זמרה נפלאה. תפלותיהם היו חמות, נלהבות מפנימיות הלב והנפש. – חמש עשרה שנה התפלל ר' יוסף מוהליבר בבית המדרש “אור החיים” ואחרי כן בביה"מ “סוכת שלום” (בחצר רבי ישעיה ברדקי) בלי קבלת פרס. היה מבאי ביתם של ראשי הרבנים האשכנזים והספרדים: רבי מאיר אוירבאך, רבי אברהם אשכנזי, רבי שמואל סלנט ורבי פאניז’יל. כלם הכירוהו וחבבוהו בגלל יקרת רוחו וישרת נפשו. איש ישר היה ונאמן, פקח וחרוץ, זריז וממולח. לא פעם עבד ברחף נפש בלי קבלת פרס לטובת קיום הישוב, ולא סבל גם כבוד ותהלה.

כמו כל יושבי ירושלים סבל גם הוא יסורי ארץ ישראל במדה מרובה. התאבק עם המצוקה החשאית ופניו היו תמיד מאירים ושמחים.

מוקיר רבנן היה, אוהב תורה וחובב מצוה. נתן לבניו חנוך דתי מסורתי. כל עבודה שהיא, היתה חביבה עליו ביחוד עבודת בנין הישוב. – בספרי החשבונות של בנין בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה החסיד, וכמו כן בבנין בית החולים הישן בקור חולים מוצאים אנו את שמו, פעמים בעבודה ופעמים בסרסוריה. על ידו נקנו חצרות ההקדשות של ר' דוד רייז בעיר העתיקה ועוד כמו אלה, וכן מגרשים מחוץ לחומת העיר: מגרש בתי וויטנברג, מגרש בתי יאניבר, והמגרש של בית החולים רוטשילד (כעת הדסה).

ידע עברית וערבית צחה בסגנון יפה מאד. גדולי הערבים עמדו אמו בידידיות ובהערצה. ולא פעם דבר אתם משפט בשער. –

בשנת תרמ“ד בערך הציע לפניו מרן הגרש”ס זצ"ל לפתוח בביתו, בחצרו, (חצרו, ז.א. “חזקתו” היתה בעיר העתיקה על יד חצר “אור החיים”) “בית אכל”, בעד אלה רבנים, תורנים, שהחלו אז לבוא ירושלימה. ועד שיתישבו, ועד שיסתדרו יוכלו להשיג מביתו כל דבר אכל בבטחון גמור על הכשרות והנקיון. ויברכהו ויאמר לו: ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד. ר' יוסף שמע לו והכל סודר אצלו באופן יפה וטוב. וגם מן החוץ, אנשים בודדים גלמודים, וכן החנונים שכבר גרו מחוץ לעיר, וסוחרי הבטרק פנו אל בית-אכל זה. לא עברו ימים רבים ויהי “בית האכל” לבית “אשל” לעוברים ושבים, להאכרים ופועלי המושבות, והכל פונים אל “בית יוסף”, הכל אליו ידרשו.

בשלהי שנת תרנ"ד כשנוסד בירושלים בית התבשיל הידוע מצא נכון לפרסם בעתון “החבצלת” מודעה כזו: ערכתי בית תבשיל שלי לתת אכילה בזול כנהוג בבית תבשיל הכללי הנקרא “פאלקס קיככע”. ואינני מבקש שום עזר ותמיכה משום אדם ונברא. יוסף אמדורסקי

ביום י“ז כסלו תרנ”ה נפטר, לדאבון, ר' יוסף הנ“ז. ובנו, יבדל לחיים מר ירחמיאל אמדורסקי המשיך את עבודתו באותה החצר הנ”ז, עד שנת תר"ס. ואז – פרסם בעתון “החבצלת” גליון 27 המודעה הזאת:

אתכבד להודיע לכל באי שער עירנו כי העתקתי את מושבי ואת ההאטעל לחצר שהיה דר בו הרופא המפורסם האדון ד“ר וואלאך הי”ו. ואקוה כי כל באי ביתי יפיקו רצון ממני עצהיו"ט

ברגשי כבוד: ירחמיאל אמדורסקי

עד כמה עשה מר אמדורסקי צעדים במלון החדש הזה רואים אנו מתוך המאמרים שהופיעו אז ב“החבצלת” הנ"ז.

א.

עירנו משתכללת במסדיה. הנה זה מימים רבים מתנוסס בתוכה הוטל ממדרגה ראשונה לאורחים עשירים מאחב“י העולים לארץ לדרוש בשלומה, הוא ההוטל המהלל של אחינו מר ל. קאמיניץ. אך עוד חסרה היתה עיה”ק בית אורחים חשוב והגון לארחים מצוים אשר אין ידם משגת לעמוד במקום גדולים ועתה נמלא החסרון הזה באופן נעלה ע"י אחינו מר ירחמיאל אמדורסקי אשר כבר התמחה במלאכת הכנסת אורחים מכבר, כי הכין האיש הזה מארחה יפה ומהודרת המצוינת בסדריה ותכונת חדריה רחבי הידים, וכל הרוחה והנקיות וחופש האויר השוררים בה וטוב המאכלים המוכנים לפי חוקי הטעם ודרישת הבריאות, עד כי עליה יאמר: נחמד המקום למראה וטוב למאכל, והכל במקח השוה. פנחס גרייבסקי

ב.

בתור מתארח לעתים קרובות בבית האורחים של האדון ירחמיאל אמדורסקי, אתכבד להביע את שמחתי על השנוים החדשים שנעשו בו בעת האחרונה, שמהם להטבת מעמד הבית בכלל תוצאות.

האדון ירחמיאל אמדורסקי העתיק את ההאטעל שלו לבית חדש יפה ומרוח מאד המצטין באוירו הטוב ובנקיותו. ויפאר את הבית ברהיטים יפים בכסאות, שלחנות, מטות ומצעות חדשים ובסאַלאָן יפה וגדול ערוך בטוב טעם ודעת לאכילה ולמרגוע לאורחים. גם אופני האכילה השרות וכו', הוטבו הרבה מאשר היו בראשונה, ונברך את האדון אמדורסקי כי יצליח במארחתו החדשה וירבו הבאים בצל קורתו. ז.ב.ט.

בשנת תרס"ג –ד' כבר מוצאים אנו המודעה הזאת::

בית המלון היותר טוב שבירושלים הוא הוטל צנטרל ברחוב מגדל דוד של י. אמדורסקי.

וביפו – הוטל יפה נוף – Bella Vista על שפת הים מרחצאים הידרופטים.

מר ירחמיאל ב“ר יוסף אמדורסקי נולד בירושלים (באחת החצרות העתיקות שגם אמו נולדה שמה) ביום י”ג מנחם אב התרל“ו. בהיותו חביב ביותר על הוריו ובני משפחתו, תלו לו נזם-זהב על תנוך אזנו השמאלית, לסגולה. – אביו דאג לו למלמדים פרטים בכסף חדשי. ובהיותו מחונן בכשרונות טובים הגיע בצעירותו בבתי המלמדים הגדולים ב”ת“ת עץ חיים”: הרב יעקב שרהזון והר' שמואל ברוך כהנא, ומשמה אל הישיבה הקטנה של הרב הגאון רבי יצחק וויניגראד ז“ל. וירושת אבות לו בחריצות, בזריזות, בדיקנות, בסדר ובמשטר ישר, בקבלת כל אדם בסבר פנים יפות. כל זה הביא לו להמשיך, להגדיל ולהרחיב את “בית האכל” את בית ה”אשל" את “בית יוסף” ממדרגה למדרגה עד המדרגה הכי עליונה “מלון מרכזי – אמדורסקי” הנמצא כעת בכל הודו והדרו בירושלים החדשה ברחוב בן יהודה. –

בתור ממלא מקום אביו, ברא כרעא דאבוה, ועמוד הבית, דאג ראשית כל להשיא את אחותו הצעירה ממנו, מרת⁵ רחל לאיש ישר וטוב מר מרדכי נובוגרודסקי ואחרי כן התחתן הוא עם אחת המשפחות המיוחסות בחברון ותהי לו לאשה, חברתו בחיים, מרת טובה לבית אפשטין שהקימה לו דור ישרים מבורך. החפה שלו היתה נהדרת, כמעט שלא היתה כמוה בירושלים, מעין חפה רשמית: הקונסולים, ראשי העיריה, גדולי פקידי הממשלה. הקווסים הלכו לפני “החתן והכלה” בשתי שורות. ומטותיהם, מטות-כסף רשמים בידיהם; זרי פרחים בידי הצעירות ומי ורד נזרק על הקהל הגדול מכל הגונים השונים.

החפה היתה בחצר רבי יהודה החסיד, ושלשת ראשי הרבנים הגאונים הגדולים: רבי שמואל סלנט מצד עדת האשכנזים, רבי שלמה זלמן לאדיר מצד עדת החסידים, ורבי יעקב שאול אלישר מצד עדת הספרדים סדרו את הקדושין יפה.

החזן הראשי הרב ר' שלמה בהרב הגאון רבי ישעיה ברדקי שר “מי אדיר על הכל” במקהלה.

ואלה הם יו"ח של חתן-היובל:

הבן הבכור ד“ר אלכסנדר אמדור, עורך-דין בירושלים. הבת רבקה היא אשתו של העורך-דין ד”ר מרדכי בוקסבוים, הבת המלומדת מרים, הבן הצעיר מר יוסף מומחה למדעי המוזיקה, והבת הצעירה המלומדת נחמה.

בית-אמדורסקי הנהו אחד הבתים הכי חשובים בירושלים, בית צדקה וחסד, בית עצה ותושיה.

ובחוגגו את " חג שנות הששים" נאמר:

היה ברכה, אמדורסקי יקירינו!

יחייך אל כשנותיך כפלים, בציון וירושלים.

פנחס בן יאיר

מלואים לספר יובל הששים

למר ירחמיאל ב“ר יוסף אמדורסקי הי”ו

שהופיע בחדש מנחם אב

שנת לחג הששים לפ"ק

מאת

ידידיו ואוהביו, מוקיריו ומעריציו

על ידי

פנחס בן יאיר

ירושלים, תרצו

מ. דיזנגוף

ראש העיר תל-אביב

---

16.8.36

אהובי ואחי היקר והחביב

מר ירחמיאל אמדורסקי הי"ו

בעונג רב היית בא להשתתף בחג משפחה זה לאחינו ב“ב אלמלא פקודת הרופאים לא לעזוב את חדרי ימים אחדים לרגלי התקררות. הנני שולח, איפוא, בזה את מיטב ברכותי לך, אח יקר, למשפחתך הנכבדה ולכל אחינו ב”ב – לרגלי יובל הששים שלך. איש כמוך החי והעובד בתוך הישוב כל ימיו ידע לספר לכל סביביו על המשברים והמצוקות אשר עברו על אחינו פה בארץ, ואחינו החלוצים של הישוב הישן והחדש לא באו לידי יאוש כי חזקה בלבם האמונה בנצח ישראל והיו בטוחים שאם בכל דור ובכן שעה ובכל ארץ עומדים עלינו לכלותנו – הקב"ה מצילנו מידי עושקינו מנדינו.

המשיכה, איפוא, אח יקר, את עבודתך הקדושה לטובת חזוק עמדותינו על כל החזיות. וכאשר נזכה להתאסף שוב לחוג את חג יובלך השבעים, - נספר בשמחה על המאורעות העוברים עלינו בימים הנוראים האלה. כי שמש צדקה תזרח לנו אז מכל אפסיים להאיר לנו את הדרך לגאולת האם והארץ.

שלום וברכה לך ולמשפחתך הנכבדה ולכל אחינו ב"ב מאת מוקירך ומכבדך,

מ. דיזנגוף

——-

יעקב משה חרל"פ

חופ"ק שערי חסד, רחביה והסביבה

ראש הישיבה המרכזית “מרכז הרב”

בעיה“ק ירושלים תובב”א

בעזהשי“ת. כח מנ”א, תרצו, א' שופטים

לכבוד משפחת כבוד ידידי ואהובי האדון היקר הנכבד

מו“ה ירחמיאל אמדורסקי ג”י

הנני גם אנכי לאחל לכם ברכת אושר עולמים ואריכות ימים ושנים בנעימים לכבוד ידידי נ"י. יתן ד' ויהיה בעזרי להמשיך טובת מפעליו שהם לתפארת משפחתכם היקרה ובני ארצנו הק'- מתוך עושר ואושר. וכולכם תעמדו על הברכה להמשיך דרככם בדרך התורה והיראה, לחן ולחסד בעיני אלקים ואדם, ובמהרה נזכה לגאולה שלמה.

המצפה לישועה קרובה

יעקב משה חרל"פ

——-

——-

תלמוד תורה דתשב"ר

והישיבה הגדולה

חיי עולם

בעה“ק ירושלים תובב”א

---

ב"ה. יום כח מנחם אב, לסדר “למען יאריך ימים”, - תרצו.

בשם הנהלת מוסדותינו הצבוריים הנכבדים תלמוד תורה וישיבת חיי עולם ובית תבשיל ליתומים בירושלים הק' ת“ו – בכבוד רב ובידידות עוז, הנני בזה להגיש הברכה מבית ה', למע”כ ידידנו הנכבד והנעלה חובב התורה, הר' ירחמיאל אמדורסקי הי“ו, ביום זה, יום שמחת לבו, יום מלאת לו ששים שנה לאויו”ש, יתן ה' ויאריך ימים ושנים בטוב ובנעימים עדי תחזינה עיניו בבנין בית מקדשנו בית עולמים וקרן עם ישראל ירום ובביאת משיחנו הולך תמים ב"ב אמן.

בכבוד רב

ישראל ראבין

——-

——-

יעקב יוסף סלאנים

רב ראשי לעדת אשכנזים

דעה“ק חברון ת”ו

---

(ירושלם, א"י)

---

ב“ה. יום א לחדש אב, תרצ”ו

לכבוד ידידי, אחי ורעי, ידיד-נעורי ושארי, איש האשכולות, דגול מרבבות מר ירחמיאל אמדורסקי ומשפחתך היקרה והחשובה, ולכל אשר לכם והנלוים לכם ברכות כל טוב עד בלי די.

מתהום נקודת לבי ונפשי, הנני שולח לך את ברכותי העמוקות והנאמנות לחגיגת יום יובלך הששים היום. ומאחל לך שמעתה תחילנה לך שנות ששים חדשות, כלן שנות חיים טובים, שנות אושר ועושר, שלוה וכל טוב, בחומר וברוח. והיו ימיך יחד מאה ועשרים שנה כלן בריאות וטובות.

מי כמוני ידידי, יודע את כל גלגולי חייך מראשיתם ועד עתה ואת מלחמות חייך הגדולות העטורות זרי-נצחון כבוד ותהלה ועלוי, ואת הצטינות מסירותך לטובת אחיך וידידיך ולמין האנושי בכלל, שהם הם שהעמידו לך כסא כבוד בשורה העליונה של מצויני יקירי ילידי ירושלים וחשובי בניה-בוניה.

לדאבוני הרב מאד, הנני משולל היכולת להשתתף בנוכחותי במסיבה החגיגית הנערכת בשעה זו לכבוד חג יובלך המבורך, מסבת חולי וחולשתי ומסבות תוגה אחרות; אולם לבי אתכם גם מרחוק. ומפאתי ערש דוותי הנני שולח לכם את עמקי ברכותי ואחולי הכי טובים והנאמנים.

אהיה אסיר תודה מאד, אם בקרב המון המסובים הנכבדים לכבודך, ימצאו צבור אנשים מידידי ומכירי שיואילו להרים כוס ברכה לחיי ולרפואתי.

הנני אחיך אוהבך מוקירך ומעריצך מעולם ועד עולם, המצפה לתשועת עמו וארצו ולהושע בתוכם תשועת עולמים.

הק, יעקב יוסף סלאנים

איש חברון

——-

——-

יהושע קניאל

רב בעיה“ק חיפה תובב”א

---

ב“ה. חיפה, כט מנ”א, תרצ"ו.

לכבוד האדון הנכבד

ר' ירחמיאל אמדורסקי הי"ו

שלום וברכה!

א.מ.נ.

היום – באחור זמן – קבלתי הזמנה מאת כבוד משפחתו הנכבדה להשתתף בשמחתה במלאת ששים שנה לכ'. אני מביע בשמי ובשם משפחתי, את ברכותינו ואחולינו הלבביים ליום הגיעו לגיל הזקנה.

יהי רצון וינוב בשיבה טובה דשן ורענן לאורך ימים ושנים בנחת ובעונג. ועיניו תחזינה בבנין ציון וירושלים, וישראל יושע תשועת עולמים.

כעתירת מכבדו ומוקירו

יהושע קניאל

——-

——-

“הבוקר”

עתון יומי, תל-אביב כ“ח באב, תרצ”ו

סניף ירושלים

---

לכבוד משפחת אמדורסקי הכבודה – שלום רב!

רב תודות על הזמנתכם האדיבה. הנני מצטער מאד, שלא אוכל לבא, אבל הנני אתכם בלב ובמחשבה. מזמן שאני מכיר את ראש המשפחה – אני מוקירו כיהודי ואדם יקר וכחלוץ בענף חשוב של פתוח ארצנו. ר' ירחמיאל אמדורסקי הוא בעינַי גֶ’נטלימֶן יהודי רב-פעלים, טִפוס נאה של בונה חיינו.

יהי רצון שבעל-היובל הנכבד יאריך ימים ושנים ויתענג על רוב טובה, בהיותו רווי “נחת” הרבה מבניו ובני בניו ובראותו במו עיניו את גאולת-ישראל השלמה – משאת נפשו כל ימיו – אמן!

בברכת ירושלים ש. שווארץ

——-

ארגון חרדים חברי כנ“י בא”י

בעיה“ק ירושלים תובב”א

---

ב“ה. יום ו, כ”ו מנ"א, תרצו

לכבוד בן עירנו היקר והנכבד

מר ירחמיאל אמדורסקי הי"ו

א.מ.נ.

ארגון חרדים חברי כנסת ישראל בא"י, מביע לכ' את ברכותיו העמוקות לחג יובלו של שנת הששים.

פעלו ועסקנותו על שדה הצבוריות הירושלמית משך עשרות בשנים, נחרתו עמוק עמוק בלב כל יודעיו ומכיריו בקרב הצבור הירושלמי הכללי. זכור לנו היטב כי עוד מלפני המלחמה העולמית, ובתוך קיומה, מלאת הפגעים ליהדות, ואחריה, הרבה הרבה עשה ליחידים, והרבה לגושים צבוריים – ירושלים מתגאה בבנה יקרה זה.

יהי רצון מאת בונה ציון וירושלים, שעוד ימשיך שנים רבות עד זקנה ושיבה לבלות בטוב ובנעימים שרשרת חייו בתוך כל משפחתו הכבודה, ותהיה לברכה ולכבוד לנו ולכל הצבור הארץ ישראלי בארצנו הבנויה אמן.

בברכת ציון וירושלים

ש. יעקבסון

——-

יום א', כ“ח מנחם אב, תרצ”ו, לפ"ק

לכבוד ידידי הנכבד ר' ירחמיאל אמדורסקי

ברכה לבבית להולדתך הששים, תזכה לשנים רבות נעימות וטובות. תנוב בשיבה, דשן ורענן תחיה עד מאה ועשרים שנה.

אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

ידידך המכבדך כערכך הרם,

דר. מ. וואללאך

——-

מתוך העתונות:

החגיגה לכבוד ר' ירחמיאל אמדורסקי הי"ו

אתמול, יום ב, כט מנ“א, התרצו, במלאת ששים שנה לר' ירחמיאל אמדורסקי, נתאספו בבית מלונו: מלון המרכזי, כמה עשרות מנכבדי ירושלים. קהל מגוון – מה”ישוב הישן" ומה“ישוב החדש” באו לברך את בן ירושלים ביום חגו.

מסביב לשולחנות ערוכים בטוב טעם, מלאים פרות הארץ ומשקאותיה, הסבו בין השאר

הרב יוסף לוי, הרב טוקצ’ינסקי, הדיין הילמן, השופטים ה“ה: גד פרומקין וד”ר ברדקי, מנהל אפ“ק ה' אייזנשטאט. ה' מ. אלישר, ה' קלוריסקי, עוה”ד ד“ר בוקסבוים, עוה”ד ד“ר וואשיץ. ד”ר יוסף ריבלין, מר פרס, ר' א. ח. צוובנר, ר' ישראל ברדקי, ר' ש.ז. רבלין, ה' שמואל עדן ועוד. המסובים ספרו מזכרונותיהם על חתן המסיבה ומשפחתו אשר עשו לישוב העברי “בימים ההם בזמן הזה”, וברכוהו להאריך ימים בכל טוב.

יו“ר המסבה היה הרב אברהם חיים צוובנר. ד”ר וואשיץ סיפר זכרונות מימי המארעות בתר"פ, כשנאסר יחד עם ז’בוטינסקי וחבריו, וחתן המסיבה השתדל לשחררם בערבותו העצמית.

אמו הישישה של חתן המסיבה ברכה את בנה שיזכה לאריכות ימים עם אשתו וכל יוצאי חלציו.

בין הברכות והנאומים לבין מיני תרגימא הנעימו הר' שלמה זלמן ריבלין ומקהלתו את שעתם של המסובים בזמירותיהם.

בשירת “התקוה” נסתיימה המסיבה המשפחתית המפוארה, שנערכה כהפתעה לר' ירחמיאל אמדורסקי.

אמן!

לפי הכלל המונח בידינו: גדול העונה “אמן” – הנני מברך אמן על כל הברכות הנזכרות.

יזכה לשנים רבות, נעימות וטובות!

פנחס בן יאיר

אינני “חשוכת הילדים” הטיפוסית. אותה אחת שהשכנים מתלחששים עליה מאחורי הגב ומכנים אותה “מכשפה עם המטאטא”, ילדי השכנים בורחים מפניה, והקרובים מצביעים עליה באירועים משפחתיים בתור זו שבחרה בקריירה, שומו־שמיים, במקום להגשים את מה ש“הטבע העניק לה”. כלומר, אחת שהגברים חושבים שהיא בוצ’ית ולכן מה לה ולילדים, ואפילו היא עצמה מודה שאינה סובלת ילדים, וממש לא מבינה מדוע ישתוקקו אנשים בוגרים לבזבז את זמנם על החלפת חיתולים וניקוי הפרשות. במקום כל אלו, ה“חשוכה” מעדיפה כידוע את חיי הנוחות, הפינוק, הבילוי, ההגשמה העצמית והעצמאות, על פני מסירות אימהית. אני מכירה נשים כאלה אך אינני כזו. ובכל זאת, אני מכבדת את החלטתן לגמרי, גם אם נבעה מטעמים “אגואיסטיים”, כפי שטוען רוב העם. זכותן.

האמת היא שאני דווקא נורא אוהבת ילדים. ילדים הם משוש חיי. אני רואה תינוק בעגלה ומתמלאת הנאה אימהית, עושה לו קוקו וקושקוש, ולא אפסיק עד שהוציא ממנו גרגורים של נחת. אני רואה ילד, ישר אני מתאהבת בו ואצה לשחק איתו בכל מה שבא לו לשחק. מה גם שבניגוד לחברותיי, שלא החזיקו תינוק לפני שילדו בגיל שלושים־ארבעים, חוויתי הורות־מחליפה בגיל צעיר. ודווקא בשל עוצמת החוויה והשלכותיה, החלטתי לא להביא ילדים לעולם.

אני יודעת שזה נשמע מוזר. “אם את כל כך אוהבת ילדים, אם יש לך כזו גישה נהדרת אליהם, היית צריכה להביא ילדים,” קובעים לי לא־אחת בביטחון רב. עוד פוסקים: “דווקא אישה כמוך, כל כך רגישה ומודעת לעצמה ומיומנת בגידול ילדים, תהיה אם טובה.” וכולם במקהלה תמהים על כך שבחרתי בצעד המשונה הזה. אבל אני בחרתי בו דווקא משום שהתנסיתי בנעוריי ב“חזרה גנרלית” של הורות מוקדמת, בשל תנאים יוצאי דופן במשפחתי. התנסות ששינתה את מהלך חיי לנצח, כמו גם את הדרך שבה אני רואה את העולם ואת ההורות בפרט.

* * *

נהייתי אימא לפני שקיבלתי וסת. רק בת עשר וחצי, וכבר נולדה לי אחיינית קטנה, צרור זעיר בחיתולים שהגיע לביתנו וריכך את ליבי לנצח, והפך אותי אימא־ילדה, ילדה־אימא. עדיין ילדה, וכבר אימא. את אחותי הגדולה, שלא הייתה מימיה בקו הבריאות הנפשית, חיתנו הוריי בגיל תשע־עשרה. מוקדם מדי, ובלתי נכון בעליל. אבל אבי התעקש. הוא היה איש מעולם אחר: דתי, מזרחי, מסורתי, מיושן. הוא האמין שנישואים וילדים פותרים הכול. אבי סבר שאחותי “המשוגעת” תמצא את עצמה בנישואים, וייתכן גם שהאמין כי בכך ש“יעביר” אותה לידי גבר אחר “ייפטר מעונשה של זו”; כלומר, יעביר את “התיק” למישהו אחר. בנוסף, באותם ימים, שנות ה-50–60, הפסיכיאטריה בארץ הייתה בחיתוליה. רוב האנשים לא ראו בה אמצעי לגיטימי לריפוי ואף פחדו מפניה. וכך נפלה אחותי בין הכיסאות. מחלת הנפש שלה לא טופלה, ונישואיה המיותרים הביאו לה ולעולם ילדה שלא היא ולא בעלה, שנעלם מהר מאוד אחרי הגירושים, יכלו או רצו לגדל.

בתום כשנה וחצי בהם התנודדה אחייניתי בין בתים שונים ובתי־חולים, היא הגיעה סופית לביתנו. הייתי אז בת שתיים־עשרה. לא יכולתי שלא להתאהב בה. ילדה מדהימה עם עיניים חומות ענקיות, שיער כהה חלק, שנינות של קומיקאית ותבונה של חכם זקן. אפילו הרגע, כשאני כותבת עליה, עולות בי דמעות.

והיא הייתה לי כבת: ילדה של ילדה. הייתי אם קטנה, אבל הייתי אם, ללא ספק. טיפלתי בקטנה ביחד עם אימי, אך אימי לא יכלה להעניק לילדה הנהדרת הזו חום, רוך, אהבה, גירויים ותשומת־לב שילד כה זקוק להם.

הייתי הולכת עם “בתי” הקטנה לגינה הציבורית, לסרטים ולהצגות. היינו צופות ביחד בכל תוכניות הטלוויזיה לילדים, כשהיא צמודה לגופי על הכורסה. הייתי מרדימה אותה בשירי־ערש. הייתי קמה למענה בלילות, לתת מוצץ ותה ממותק וליטוף על הקודקוד החם והמזיע. הייתי רוחצת אותה וחופפת את שערה החום, החלק והיפה, ומאכילה אותה, ומחליפה את בגדיה, ומשחקת איתה, ומגינה עליה מפני עלבון וכאב, ומנחמת אותה, ועושה למענה הופעות מגוחכות, אפילו רוקדת ומשתטה, רק שתגמור לאכול.

אהבתי אותה כאם. לא כדודה, לא כאחות גדולה. הייתי אימה משום שאימה הביולוגית שגרה איתנו, לא יכלה להיות לה אימא, וכי אימי עצמה לא הייתה אם מספיק ראויה. אהבתי את כל מה שעשיתי למען “בתי” הקטנה. אהבתי להיות לה אם קטנה. וברחוב, כשהלכנו יד ביד, תמיד חשבו שהיא בתי. רק בת 14–15, וכולם חשבו שהילדה, ילדתי היא.

לגדל את אחיינתי הייתה החוויה הכי עמוקה, תובענית, מבגרת רגשית ומחכימה, שעברתי בחיי. לגדל ילדה כשאת עצמך עדיין ילדה, גורם לך להסתכל על העולם אחרת: את רואה את המשא העצום של ההורות במבט כפול, זה של ההורה וזה של הילד. במובן מסוים הייתה זו זכות יקרת־ערך, כי הבנתי מה זה באמת להיות הורה, כבר בגיל הנעורים. ואילו רוב האנשים שעומדים להיות הורים, עימם אני משוחחת, אין להם מושג ירוק במה זה כרוך. הם פשוט צוללים להורות כמו בתולה בחתונתה, בטוחים שהכול יסתדר עם הזמן. ואז הם שוגים ושוגים ושוגים, ועל פי רוב הילדים הם אלה שמשלמים ומשלמים ומשלמים.

וזה כואב, כל כך כואב. כי חווית האימהות המוקדמת שלי גרמה לי להיות רגישה וקשובה מאוד לילדים ולקלוט את גודל האוצר המופקד בידי הוריהם, עד כמה שביר הוא יכול להיות, עד כמה ניתן להרוס אותו בקלי־קלות. והכי חשוב, עד כמה אסור לקחת החלטה להיות הורה מתוך הפקרות רגעית, או מתוך נטייה נפוצה לחשוב “שיהיה בסדר”, “נקפוץ למים ונראה”.

אני רואה ילדים, ואורות עיניי. הלב שלי שייך להם לגמרי. אני קשובה לכאבם. ודווקא משום שנוכחתי בעוצמת התפקיד העצום והמחייב הזה, העוסק בדיני נפשות, שקלתי מאות אם לא אלפי פעמים את החלטתי לוותר על הורות. לא הצטערתי על החלטה הזו עד היום. אני בת ארבעים ושבע כעת. לא נראה לי שפתאום בגיל שישים יתחשק לי להיות אימאל’ה קשישה.

* * *

התהליך נמשך כחמש שנים, בין גיל 31 לגיל 36. לפני כן, המחשבה על ילדים כלל לא עלתה במוחי, למרות שהייתי במערכת יחסים ארוכה עם גבר שמאוד אהבתי. ייתכן שבשנות השלושים לחיי צצו פתאום התביעות ההורמונליות ודיברו מתוכי. השעון הביולוגי המפורסם. באותה עת היה בי צד שרצה, וצד שפחד פחד־מוות מפני הצעד הבלתי־הפיך. הרי סוגיית הילדים אינה שווה לדילמת הזוגיות. זוגיות קשה לפרק אבל בהחלט אפשרי. אם את מרגישה שהעסק הוא מעל לכוחותייך, שהספיק לך, את עוזבת, ודי. אבל מילדים לא מתגרשים. ילדים זה “לייף טיים אגרימנט”. אי אפשר ללכת הלאה.

ברור שנכנסו להחלטתי לוותר על אימהות שיקולים הקשורים לעברה הנפשי של משפחתי הגרעינית והמורחבת. גנטיקה של מחלת־נפש איננה תורמת מי־יודע־מה להורות יציבה וראויה. לקחת כאן הימור, זה כמו לנפנף את ילדך בסגנון מייקל ג’קסון מעל מעקה מפלי הניאגרה, ולקוות שלא ייפול למים השוצפים. ועם זאת, כאשר בשנת 2006 כתבתי בבלוג שלי נגד הורותה של מירב קנר בן־רובי ז"ל, שכונתה “רפונזל” ברשת, אישה צעירה, ניצולת בית מתעלל, שהייתה חולה בדיכאון כבד ולא יצאה מהמיטה, עד שהתאבדה והותירה אחריה שני פעוטות – ובכן, אז התנפלו עליי קוראי הבלוג בטענה שלכל אדם יש זכות להורות, לא משנה מיהו ומהו ומהם תנאי חייו.

אני מצידי פירטתי עשרות סיבות שגויות להבאת ילדים לעולם, החל מלחץ משפחתי, הטענה הידועה בדבר “דרך העולם”, הרצון להיחלץ מבדידות, הרצון למלא את חייך הריקניים בתוכן, הרצון להקים יורש לעסק, הכמיהה להציל נישואים כושלים ולקשור אלייך בן־זוג, או השאיפה להביא אדם חדש לעולם כדי שיסעד אותך בזקנתך בבוא העת, ועד סיבות נפשיות ולא מודעות הנובעות על רקע נטיות נרקיסיסטיות, בהן הרצון ל“שכפל” את עצמך, שיהיה מישהו שיאהב אותך, השאיפה המעוותת לתקן ביצור חדש שתביא לעולם את מה שנהרס בילדותך שלך, ועוד, ועוד, ועוד ועוד.

העליהום של הקוראים לא איחר להגיע. החל מהכרזות בנוסח: “מי את שתגידי לנו אם להביא או לא להביא ילדים”, ועד קריאות זעם כגון: “תנו לעשות ילדים בשקט!” ו“לכל אדם זכות להגשים הורות!”

ואני אומרת, באמת, לכל אדם יש זכות להגשים הורות? מי קבע? מדוע אדם שסופו שינצל כהורה את ילדו בכל מיני צורות, בולטות וגסות או חמקמקות ומעודנות, ראוי להביא ילדים? מדוע חולי־נפש ובעלי הפרעות נפשיות קשות ראויים לכך? מדוע עניים מרודים שאין ביכולתם לפרנס ילדים ראויים להורות? מדוע פסיכופטים מתעללים ראויים לילדים? מדוע אנשים החולים במחלות תורשתיות חמורות זכאים לשכפל את מחלותיהם לדור החדש? הרי המינימום שכל ילד זכאי לו, הוא בעצם המקסימום: הורים תומכים ואוהבים, בריאים נפשית ופיזית, מצב כלכלי סביר. מדוע להפקיר ילד לחסדי המזל, ולהביאו מראש לתנאים דלים, חסרים וחמורים?

את הבלוגרים והטוקבקיסטים השאלות האלה בכלל לא הטרידו. כל מה שעניין אותם, זה שישנה אישה שלא עשתה ילדים בעצמה, ועוד מעזה לדבר בגנות הורות! נחשפתי לשלל תגובות, רובן מנשים.

דווקא הנשים, מהן ציפיתי למעט אחווה נשית, ממש נחרדו ותקפו אותי בכינויי גנאי, על שום שאני תוקפת את אימהותן של נשים אחרות. כאילו בכך שאינני אם בעצמי, אין לי זכות לבקר אותן. הדבר התמיה אותי מאוד, כי משום מה ציפיתי שדווקא הגברים יתקפו, אבל יצא שהעיקר העליהום בא מצד נשים.

הסברה שלי היא, שאישה המנפנפת בהיותה “משוחררת מעול ילדים”, מאיימת בכך על נשים שבחרו אחרת, “בדרך הטבע”, על פי המסורת. כאילו בכך שקומץ נשים, ובהן אני, בחרנו לא לקיים מצוות פרו־רבו ולעשות שימוש ברחם שלנו, אנו פוגעות בצו הקיום הנשי. כאילו שילודה היא עדיין הערך הכי חשוב ומשמעותי בקיומה של אישה. אישה המורדת במוסכם כאילו מאיימת בכך על רוב הנשים שמצייתות ל“טבען הנשי” או למסורת.

מצד הגברים הגיעו תגובות ספורות, כאילו זה לא התחום שלהם, כאילו ילדים זה רק “עניין של נשים”. מעט התגובות מצד גברים היו בסגנון “את בוצ’ית מסרסת את”, או תגובות הפוכות, של גברים שנחרדו מן המתקפה ודווקא נזעקו להגן עליי. גם זה התמיה אותי מאוד. המסקנה שלי מכך היא, שסוגיית הילדים והילודה לא ממש מטרידה גברים. הם הרבה פחות מעורבים בכך נפשית. עוד על כך, בהמשך.

ערעורי על “הילודה הטבעית” כה החריד את הקוראים, עד כי שלאגר הקללות והגינויים שהותקפתי בהם הגיעו גם לכך שכוניתי “שונאת אדם” ואפילו “נאצית”. כל זאת משום שבחרתי לערער על הסדר הטבעי של הבאת ילדים, סדר שהתקיים בעל כורחו במשך מאות בשנים, כל עוד לא היו אמצעי מניעה. אך מה לו ולנו כיום?

* * *

כאשר אימי נאלצה להינשא בגיל 19 בנישואי שידוך, אי שם בשנות הארבעים של המאה העשרים, היא עשתה זאת בלית־ברירה. אלה היו החיים אז, אלה היו המנהגים. היא עצמה דווקא הצטיינה מאוד בלימודיה ושאפה בסתר ליבה לקריירה אקדמית בתחום מדעי־הרוח, אבל בית עני ומתעלל והורים לא מתפקדים גרמו לה לרצות לברוח באמצעות נישואים. אנחנו, הילדים, היינו פרק המשך טבעי שעליו לא ערערו באותם ימים, וממילא, גם כמעט בלתי אפשרי היה לערער עליו בשל אמצעי המניעה הלא־יעילים של אותם ימים.

על כן אימי, שאולי יכלה להיות אקדמאית מצליחה או אשת־קריירה נוצצת אילו נולדה שלושים שנה מאוחר יותר, נאלצה לחיות כעקרת־בית ולהביא ילדים לעולם. ילדים שאינני בטוחה כלל שהיו באים לעולם אילו חיה בימינו.

אימהותה המוגבלת מאוד של אימי, שהייתה פרי של מוגבלות נפשית, חרדות, דיכאון, תסכול בשל חוסר בהגשמה עצמית, חוסר יכולת לאהוב כבת להורים אדישים ולא מתפקדים, ועצם היותה קורבן של משפחה מתעללת – לא תרמו רבות לכישוריה כאם. כבתה, ברור לי שיצאתי מצולקת מכל המכלול של אימהותה הפגומה.

אך בכך לא מסתכמים מניעי ההתנגדות שלי ל“אימהות האוטומטית”. העולם מלא בילדים מצולקים לשעבר, בוגרים בהווה, המעידים יום־יום ושעה־שעה שהסדר הילודה האוטומטית לא עובד. הגיע הזמן לחפש פתרונות אחרים.

* * *

היה לי אבא טוב. אבא גדול מהחיים שנתן את כל־כולו למעננו. היינו הכול בשבילנו. הוא היה אבי ואימי גם יחד, ונשא בשתי המשרות בגבורה ובהצלחה. הוא מילא אחר רוב צרכינו בבית, היה קשוב לרגשותינו ולליבנו, אך נשא גם בעול המשפחה הגדולה בת שש הנפשות: אבא, אימא, בן ושלוש בנות. אני הייתי בת־הזקונים.

גרנו בצפון־תל־אביב. משפחה מזרחית־דתית בלב שכונה אשכנזית וחילונית כמעט לגמרי. אבי שיצא מעוני שאף להעניק לנו את מה שלא היה לו בילדותו, ולכן נהג לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את המשפחה בכבוד. הוא אף הגדיל לעשות וזכה להצלחה כלכלית בחנות התכשיטים שלו, שהעניקה לנו רווחה. אך למרות זאת הוא לא הטיל את חייו על מזבח העבודה, כפי שעושים גברים רבים. העבודה הייתה האמצעי שלו לפרנס אותנו, לעולם לא המטרה. המטרה הייתה אנחנו. מעולם לא איבד את הכיוון, כפי שקורה לגברים רבים שרוצים לפרנס היטב מכוונות טובות, אבל לעתים נסחפים מבלי לשים לב לתוך וורקוהוליזם ללא גבול. כשסיים את העבודה היה שב הביתה, היישר לזרועותינו הקטנות, וגם השבתות היו מוקדשות לנו לחלוטין. הוא אהב את זה, ואנחנו היינו משוש ליבו וחייו. בעצם, לא היה שום דבר אחר שעניין אותו כמונו. היינו מרכז עולמו.

תמיד ראיתי באבי צירוף כמעט בלתי אפשרי של “פטריארך מטריארכלי”. מצד אחד הוא היה רך, רחום ואימהי אלינו, ואף עשה רבות מעבודות הבית, קנה את המצרכים מהשוק והכין לנו אוכל. אותנו, שתי הבנות “הנורמליות”, הוא גידל כנסיכות הראויות לכל דבר ולעתיד נפלא. מצד שני, בהיותו בן למשפחה מזרחית־דתית, הוא ראה את מקומה של האישה בבית. לפעמים השמיעה אימי איזו לחישה על כך שהיא רוצה לצאת לעבוד, ואבי השתיק אותה מהר מאוד. ואילו כאשר אחותי בגרה, הוא לחץ דווקא עליה ולא על אחי לרשת אותו בניהול חנות התכשיטים. לך תבין: איך מגבר שמרן ש“החזיק קצר את אשתו”, הפך אבי לכה ליברלי ביחס לבנותיו?

אינני יודעת איך התקיימו באבי הפנים האלה, המנוגדות כל כך. אני סבורה שמצד אחד הוא באמת היה שמרן מזרחי, כי כך גדל, בשכונת נחלת־ציון בירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. מצד שני, אני מניחה שנערותו יוצאת הדופן ביגרה את נפשו ועשתה אותו לאב הנהדר שהוא היה. מצד שלישי, כמובן, גם העולם השתנה ואיתו אנחנו. לא היינו הבנות שהייתה אימי, בגילנו.

גם אבי, כמוני, חווה הורות־מחליפה בגיל צעיר מאוד. למעשה, אנחנו היינו “משפחתו השנייה” של אבי. כשהיה בר־מצווה התייתם מאביו בעוד שאימו נושאת שני פעוטות, אחיו ואחותו. בגיל שלוש־עשרה יצא אבי לפרנס משפחה שלמה, וכשחזר הביתה לאחיו הפעוטים ולאימו, נאלץ לשאת גם בעבודות הבית והבישול, שכן אימו נחלשה נפשית בעקבות התאלמנותה. כך קרה שאבי עשה מעין סטאז' בהורות כבר כבן־נעורים. ייתכן שבניגוד אליי, שהחלטתי לא להקים משפחה בשל ההורות־המחליפה שלי בגיל צעיר, אצל אבי ההתנסות הזו דווקא היא שדחפה להקמת משפחה.

עם זאת, ייתכן שאילו חי אבי כיום, בעולם מודע יותר, שבו לפסיכולוגיה יש מקום לגיטימי המאפשר לך לבדוק את עצמך פנימה, היה גם הוא נמנע מעשיית ילדים. הרי אבי, וגם אימי, פשוט שיכפלו את חיי הוריהם ואת מה שהתנסו בילדותם. אבי “המטפל”, שהיה בן־זוג מחליף לאימו ואב לאחיו, שחי עם אם ילדותית שתפקודה לקוי, התחתן בבוא היום עם אימי, שהייתה אישה ילדותית שתפקודה לקוי, שגם אימה תפקדה בקושי ואביה ודודה התעללו בה, אשר שאפה בעצמה לבעל־אב שיציל אותה מהמצב ויטפל בה. על רקע כזה לא יכול לצמוח מצע הורי טוב, בריא וחזק.

מה אני מנסה לומר? שהחלטתי לא להביא ילדים, לעולם לא הייתה שרירותית אלא מנומקת מאוד. היא מגובה באילן־היוחסין המשפחתי המפוקפק שלי, שאינו נדיר כלל. לא, אינני המקרה היחיד של משפחה “הרוסה”. במהלך חיי פגשתי ניצולים רבים של משפחות כאלה. ההורות שלהם, במקרה הטוב, הוא עניין המצריך התמודדות יומיומית וחשבונות־נפש מפרכים. במקרה הרע, הורותם היא שיכפול מזיק של מה שהם חוו על בשרם, כילדים. ועדיין הם מגבים את החלטתם לעשות ילדים בטענה ש“ילדים זה שמחה”, “ילדים מביאים אור לבית”, “כל ילד מביא את המזל שלו”, “ילד מוסיף לחיים ולזוגיות”, וכו' וכו' וכו'. הם מדברים כמובן בשם עצמם. לא בשם הילד.

בכל הקשור אליי, במהלך שש שנות הטיפול הפסיכותרפי שעברתי, גיליתי שהטראומות המשפחתיות אכן פעלו את פעולתן והחלישו אותי כסמכות הורית ראויה, על פי קני המידה שלי, שהם מחמירים אומנם, אבל רק כך אני רואה הורות ראויה באמת: מסורה, יציבה, חמה, נאמנה, אוהבת, תומכת, מודעת, יצירתית.

כ“ניצולה” של משפחה שלא תפקדה היטב, אינני רואה בעצמי אם ראויה. אפילו לא “אם מספיק טובה” כדברי הפסיכולוגים. במהלך שנות הטיפול הפסיכולוגי נגעתי בתוכי בחרדות שבלתי אפשרי להיפטר מהן, גם לא בטיפול שיימשך לאורך חיים שלמים. לא נראה לי הגיוני להביא לעולם ילד, כאשר אין ביכולתי לתת לו את מה שאני מאמינה שהורה צריך לתת. את כל מה שלא קיבלתי בעצמי, וספק אם אוכל להעניק.

כן, אני דורשת את הטוב ביותר עבור ילד, כל ילד, ובוודאי ובוודאי שבעבור ילדי.

אומרים לי: “יהיה בסדר.” ומה אם לא? מה אם הבטחת הרומנטיקה, הנחת והנועם, לא תתקיים, ובתום עידן המתיקות הזוגית החולפת יבוא כאוס משפחתי שיצלק את הילדים לנצח?

אינני מוכנה לקחת את הסיכון. אינני מוכנה להיות אגואיסטית. ילד איננו “תיקון”, כפי שנוהגים לומר רבים מאלה שמביאים ילדים לעולם. ילד הוא אדם יקר־ערך. אין יקר ממנו. מי שמחליט להיות הורה צריך לדעת טוב־טוב למה הוא נכנס, ולבחון בציציות את הסיבות שגורמות לו לעשות את הצעד הרה־הגורל הזה, הכרוך בדיני נפשות. הבאת ילד לעולם כאקט אוטומטי נטול בדיקה וחשיבה, מעין “חלק טבעי מן הזוגיות”, איננה רק אקט בלתי מתקבל על הדעת. לדעתי, זהו פשע.

כן, פשע. להביא לעולם ילד ולאחר מכן להזניח אותו נפשית ו/או פיזית, להביא לעולם ילד ולהתעלל בו נפשית ו/או פיזית, כולל מגוון התעללויות נפשיות מרומזות ביותר שההורה אפילו אינו מודע להן, עד כמה הוא פוגע ומה הוא מעולל – זה פשע. להביא לעולם ילד כאשר כל מה שמעניין אותך הוא הקריירה שלך או הבילויים שלך, ואת/ה רק מחכים לרגע שתגיעו לעבודה או תצאו לבלות עם חברים כדי להיפטר מן הילדים, להביא לעולם ילד בלי לקבל את העובדה שהוא יהיה מעתה והלאה מרכז החיים – כל אלה פשעים. להביא לעולם ילד ו“להתגרש ממנו” כשהעניינים נעשים קשים ומייגעים, גם זה פשע.

אני רואה חברות שרצות לעבודה מקץ ארבעה חודשי חופשת־לידה, ועוזבות את התינוק עם מטפלת או זורקות אותו למעון, וליבי נחמץ בקרבי. אם זה מה שהביאה לנו המהפכה הפמיניסטית – הגשמה עצמית לנשים שבאה על חשבון פעוטות שזקוקים לחיק האימהי ולא לתחליף חבוט – אז אינני יודעת כמה המהפכה הזו שווה ולמי, משום שהיא הקריבה קורבן גדול: הילד. בעיניי, אישה שלא רוצה לכבול את עצמה בשנים ראשונות לגידול ילדיה, שתעשה טובה לה ולילדיה ולא תיכנס להריון.

רוצה קריירה? אחלה. אני מאחלת לך את מלוא ההצלחה שבעולם, עלי והצליחי בסולם הדרגות. אבל לא על חשבון נפשו השבירה של ילד קטן.

המהפכה הפמיניסטית עשתה נפלאות לאגו של האישה, וטוב שכך, אבל שפכה את התינוק עם המים. באו לשחרר נשים, וכבלו ילדים להורות חסרה, מוגבלת, אנמית והיסטרית. ההורים רצים בסולם הקידום, והילדים זרוקים אצל מטפלות: נשים שהמהפכה הפמיניסטית פסחה עליהן, ועכשיו הן אימהות־חלופיות לנשים אחרות. מה גם שהנשים המשוחררות הללו, הפמיניסטיות כביכול, לא מוטרדות כלל מזכויותיהן של הנשים העניות המטפלות בילדיהן. מעניין, לא?

* * *

באחד הפוסטים על הורות, שכותרתו הייתה “אז למה אנשים רוצים ילדים?”, כתבה אחת המגיבות שהיא עוד איכשהו מבינה למה נשים רוצות ילדים, אבל תמוה בעיניה מדוע גברים רוצים ילדים. בהתחשב בכמות הקיטורים שאני שומעת מחברותיי על חלקם הזעום של בני־זוגן בגידול הילדים ובעבודת הבית, השאלה הזו בהחלט הרת־חשיבות. אני מודה: אין לי עליה תשובה טובה.

חברות רבות מספרות לי שהן מרגישות ש“אין להן בכלל פרטנר”. הכול מוטל על כתפיהן. לעיתים הן תוהות בינן לבינן מדוע התחתנו, אם בן־הזוג כלל לא נמצא שם עבורן ועבור הילדים, נוטל חלק מלא בגידולם ובעבודות הבית. אחדות אפילו שוקלות גירושים, כי נמאס להם מההסדר הלא־הוגן.

אז הנשים משלמות ברגשות אשם, ואילו הגברים, כולל “הגברים החדשים” המהוללים, הם עדיין לא ממש בעניין, והתוצאה אחת היא: ילדים מוזנחים, ילדים נטושים רגשית.

ההורים, נשים וגברים כאחד, רוצים את הכול: להגשים את עצמם בקריירה, בזוגיות, באהבה, בחיים, “לבלוע את החיים” כדברי אחד המגיבים אצלי בבלוג, שלא הבין מדוע אני מצפה מהורים “להקריב את חייהם למען ילדים”. ומי משלם את המחיר? החולייה החלשה ביותר. הזקוקה מכל להגנה. הילדים כמובן.

כן, אני קיצונית. כולם מעירים לי כל כך. מבחינת גידול ילדים ומעמדם, אני לגמרי בצד של הילד. אולי כי כך חינך אותי אבי, שהילדים הם מעל לכול. ואולי משום שאני מרגישה את לב הילדים בגובה העיניים שלהם, משל הייתי ילדה בעצמי. דווקא בשל כך, יש לי יתרון אחד ברור על פני הורים: אני מאוד־מאוד אוהבת ילדים, אבל מפני שלא נעשיתי אם בעצמי, אין לי צורך אישי להדחיק או להכחיש את כשלי ההורות.

שנים אני מתבוננת במשפחות מן הצד. מתבוננת ורואה הכול: כל מפגע, כל דחייה, כל אדישות, כל התעלמות, כל התעללות, קטנה כגדולה. כן, אני תובענית וטוטאלית במה שאני מבקשת מהורים. כן, אני סבורה שבעתיד הגבלת ילודה מכל הטעמים שמניתי, שתוכל להתבצע באמצעות מבחנים שונים, ומתן – אוי, כמה “אח גדול” מצידי – “רישיון להורות”, תהיה נפוצה מאוד. וכן, בסופו של דבר כל הורה וכל אדם שירצה להגשים הורות, יחויב בלימודי הורות אינטנסיביים במשך כל שנות גידול הילדים. ברור לי שכיום זה נשמע לרוב האנשים כמו התפלספויות קרות ומנוכרות של עתידן סהרורי או כדיבורי שטנה של “רווקה ממורמרת”. משום שלמרות כל השינויים החברתיים, שחרור האישה וקיומם של אמצעי מניעה משופרים, אנחנו עדיין תקועים בעבר, והמחשבה השלטת היא עדיין שלכל אחד יש זכות טבעית להורות. מבחינתי, אותה “זכות טבעית להורות” היא לא פעם “רישיון אוטומטי להרוג”.

* * *

את ההחלטה לא לעשות ילדים החלטתי גם במסגרת של זוגיות. כפי שכבר ציינתי, בשנות העשרים לחיי בכלל לא חשבתי על ילדים. באותם שנים היה לי גבר שמאוד אהבתי אלא שכבר היה לו ילד, וייתכן שבשל כך הנושא לא עלה.

מאז גיליתי שגברים עם ילדים מעדיפים אישה שלא תרצה עוד ילדים, או שהם פשוט אדישים לנושא. אני רואה את זה גם אצל חברותיי: גברים גרושים עם ילדים מעדיפים על פי רוב אישה עם ילדים, או אישה שהחליטה לוותר על האימהות. זה נוח יותר עבורם, ואפשר להבין מדוע. הם, את האבהות שלהם כבר מיצו.

בעבר יצאתי עם מספר גברים גרושים שהיו אבות לילדים. הם ביררו כבר בתחילת הדייט, די בפאניקה, אם אני רוצה ילדים. ממש ראו להם על הפנים שהם מאוד חוששים מפני “השעון הביולוגי” שלי. כאשר שמעו שאני לא בעניין של ילדים, רווח להם. לעומת זאת, באתר פנויים־פנויות אחד שהייתי רשומה בו, פסלו אותי על הסף, אפילו לפני שפגשו בי, מספר רווקים שרצו ילדים. הם ציינו במפורש שאילו רציתי ילדים, או אילו הייתי צעירה יותר, עדיין בגיל של “פוריות טבעית”, הם היו “בעניין שלי”. מבחינת הגברים הללו, אין זה משנה ככל הנראה מי את, מה את, כמה איכותית את וכו'. העיקר שתשמשי רחם להשכיר.

מצחיק, אבל הגבר היחיד שאמר לי פעם משהו ממש מפורש בהקשר לכך, היה ה… גניקולוג שלי! באחת מביקוריי הוא השמיע רמז עבה מאוד בנוגע לשעון הביולוגי שלי. הוא אמר שעליי לחשוב בכיוון ולהזדרז, כי “לקראת גיל ארבעים הפוריות יורדת.” כל זאת בלי שהעליתי כלל את הנושא! מי ביקש ממנו להגיד לי שאני צריכה להתחיל לעשות מעשה? האם גם לגבר הוא היה מדבר כך: רומז לו על דלדול זרעו אחרי גיל ארבעים? כאילו שלעשות ילדים זה כורח קיומי?

ככלל, להוציא את אותו גניקולוג “יינטע” מגוחך, ברוב המקרים דווקא הנשים הן אלו השואלות אותי, “מה, את לא רוצה ילדים?”, “איך זה שאין לך ילדים?” וכיוצא בזה. בשנות השלושים לחיי, כמה נשים מבוגרות אמרו לי שלא כדאי לי לפספס את החוויה הזו, ושאזהר לא להפסיד את הרכבת. לא שבכלל דיברתי איתן על הנושא, אבל זה לא מנע מהן מלזרוק לי עצות לתוך האוזן.

הדיון עלה גם בקרב חברותיי הקרובות ביותר. על פניהן נרשמה הפתעה. אכזבה. גם הצעות לאמץ הונחו לפניי, לנוכח “התרשמותן” מכישוריי כאם פוטנציאלית. כאילו שאימהות היא מין משאב שאסור לבזבז. צריך לנצל אותו ויהי מה. יש רחם? את חייבת להשתמש בו, בובה. אחרת…

מעניין שדווקא הוריי מעולם לא שאלו אותי דבר, לא חקרו ולא לחצו. אני סבורה שהעובדה שתמיד הייתי מאוד עצמאית, דעתנית ואסרטיבית, קצת הפחידה אותם. אני משערת שהם ראו בי מעין יצור מוזר: סופרת, אשת־רוח, לא ממש “אישה רגילה” במונחים שלהם, אלא “אשת העולם הגדול” שנוסעת לפסטיבלי קולנוע בחו"ל וחיה חיים בוהמיינים. בנוסף, אני סבורה שגם בשל אותו פרק־חיים יוצא דופן בנערותי, כאשר כיהנתי כמעין “הורה של הורים”, הפכתי בעיניהם למעין סמכות. אוטוריטה בנושאים שכאלה. ולסמכות לא מעירים ולא שואלים.

מה עושות לי כל ההערות הללו, על זמני ההולך ואוזל? על עתידי העגום כרווקה ערירית? כלום. הן עוברות לי ליד האוזן. מעולם לא התקשיתי לחיות את חיי כפי שבחרתי. מעולם לא הרגשתי מבודדת או בודדה. אני מרוצה בחלקי. באורח־חיי. במה שהשגתי. באהבה העוטפת אותי מחברים ומשפחה. ולא רק שאינני מצטערת על כך שלא הבאתי ילדים לעולם, היום אני גם מאוד שמחה שאין לי על הלב עול של ילד אומלל שצלקתי. אינני חושבת שיכולתי לחיות עם זה.

עם זאת, חיי החברה שלי בהחלט השתנו. חברות שהפכו לאימהות פנו מטבע הדברים לחייהן, נעשו עסוקות מאוד, וכל הדברים שיכולנו לעשות קודם לכן ביחד, כמו לבלות בעיר בחבורות בסגנון “סקס והעיר הגדולה”, התבטלו מאליהן. מצאתי את עצמי נחשפת לחברות אחרות: רווקות שהחליטו לא להביא ילדים, כמוני, או נשים עם ילדים בוגרים, שחזרו להיות “רווקות הוללות” בגילאי הארבעים שלהן.

ולא, אין לי הרהורי כפירה. עד גיל ארבעים עוד הוטרדתי פה ושם על ידי מחשבות שניות, תהיות, הרהורים. פעמים ספורות חשבתי על אופציית האימוץ. אבל מעניין לציין שאחרי גיל ארבעים הצורך באימהות הלך ופחת בי, עד שנעלם לגמרי. אולי זה עניין הורמונלי. אולי פשוט השלמתי עם החלטתי ומצאתי את עצמי מסופקת ויותר ויותר בתחום הכתיבה. אולי מצאתי את אושרי כסופרת, כבוראת של עולמות, אימא ואבא של ספריי ודמויותיי, כפיצוי הולם לוויתור על האימהות האחרת, ה“רגילה”.

וחוץ מזה, מי אמר שאני מוותרת על חברת ילדים? יש ילדים של אחיינים, יש ילדים של חברות, יש עם מי לשחק, להשתולל, לאהוב, לטפח, להעניק וליהנות. שלא לדבר על כך שהיום, לאחייניתי שהייתה לי כבת, כבר יש ילדה משלה. גם הקטנה המופלאה הזו היא היום כבתי, אחיינית קטנה נוספת, אולי מעין נכדה. שלא לדבר על כך שאחייניי, שכמעט כולם אנשים בוגרים, בעלי משפחות, הם כילדיי. ויש בזה הרבה סיפוק, הרבה־הרבה אהבה. הרבה־הרבה קרבה. כך שאינני חשוכת ילדים. אדרבה, אני מוקפת בהם.

* * *

במסגרת הדיונים הסוערים שהתנהלו בבלוג שלי, בתגובה לסדרת מאמריי על הורות, הובעו בעיקר עמדות הרואות בי ובשכמותי נרקיסיסטית הפועלת ממניעים אנוכיים, אגוצנטריים. אותה אישה קרייריסטית שהתדוותה בתגובות אצלי בבלוג שהיא מעדיפה להתמקד בחייה, תוארה על ידי רוב המגיבים והמגיבות כ“שונאת ילדים”, כמי שבעצם ויתרה על “הפלא הכי גדול של הבריאה”, בגלל שאכפת לה רק מעצמה.

אני רואה את הדברים אחרת. לדעתי, אותן נשים, וכמובן גם אותם גברים, הבוחרים לא להביא ילדים ממניעים “אגואיסטיים”, אינם אגואיסטים כלל וכלל. אני סבורה שעמוק בתוכם, הם יודעים היטב שאין להם מספיק להעניק לילד, או שחלקים פגועים עמוק בתוכם ימנעו מהם להיות הורה “מספיק טוב”. דווקא אותם “שונאי ילדים”, יודעים באופן אינסטינקטיבי את מגבלות כוחם. ההורות פשוט גדולה עליהם. ואילו אותו אדם אנוכי המרוכז בעצמו ובהנאותיו, או אותו אדם פגוע ולקוי בנפשו, הבוחרים להביא ילדים בחסד המקרה, כי “יהיה בסדר” ו“ילדים זה שמחה” ו“אי אפשר להיות אישה מלאה בלי להיות אימא”, דווקא הם־הם האנוכיים, הם־הם הבלתי אחראיים, הם המסרבים להודות במגבלות כוחם. ובסירובם זה, הם מצלקים דור שלם.