אינני “חשוכת הילדים” הטיפוסית. אותה אחת שהשכנים מתלחששים עליה מאחורי הגב ומכנים אותה “מכשפה עם המטאטא”, ילדי השכנים בורחים מפניה, והקרובים מצביעים עליה באירועים משפחתיים בתור זו שבחרה בקריירה, שומו־שמיים, במקום להגשים את מה ש“הטבע העניק לה”. כלומר, אחת שהגברים חושבים שהיא בוצ’ית ולכן מה לה ולילדים, ואפילו היא עצמה מודה שאינה סובלת ילדים, וממש לא מבינה מדוע ישתוקקו אנשים בוגרים לבזבז את זמנם על החלפת חיתולים וניקוי הפרשות. במקום כל אלו, ה“חשוכה” מעדיפה כידוע את חיי הנוחות, הפינוק, הבילוי, ההגשמה העצמית והעצמאות, על פני מסירות אימהית. אני מכירה נשים כאלה אך אינני כזו. ובכל זאת, אני מכבדת את החלטתן לגמרי, גם אם נבעה מטעמים “אגואיסטיים”, כפי שטוען רוב העם. זכותן.

האמת היא שאני דווקא נורא אוהבת ילדים. ילדים הם משוש חיי. אני רואה תינוק בעגלה ומתמלאת הנאה אימהית, עושה לו קוקו וקושקוש, ולא אפסיק עד שהוציא ממנו גרגורים של נחת. אני רואה ילד, ישר אני מתאהבת בו ואצה לשחק איתו בכל מה שבא לו לשחק. מה גם שבניגוד לחברותיי, שלא החזיקו תינוק לפני שילדו בגיל שלושים־ארבעים, חוויתי הורות־מחליפה בגיל צעיר. ודווקא בשל עוצמת החוויה והשלכותיה, החלטתי לא להביא ילדים לעולם.

אני יודעת שזה נשמע מוזר. “אם את כל כך אוהבת ילדים, אם יש לך כזו גישה נהדרת אליהם, היית צריכה להביא ילדים,” קובעים לי לא־אחת בביטחון רב. עוד פוסקים: “דווקא אישה כמוך, כל כך רגישה ומודעת לעצמה ומיומנת בגידול ילדים, תהיה אם טובה.” וכולם במקהלה תמהים על כך שבחרתי בצעד המשונה הזה. אבל אני בחרתי בו דווקא משום שהתנסיתי בנעוריי ב“חזרה גנרלית” של הורות מוקדמת, בשל תנאים יוצאי דופן במשפחתי. התנסות ששינתה את מהלך חיי לנצח, כמו גם את הדרך שבה אני רואה את העולם ואת ההורות בפרט.

* * *

נהייתי אימא לפני שקיבלתי וסת. רק בת עשר וחצי, וכבר נולדה לי אחיינית קטנה, צרור זעיר בחיתולים שהגיע לביתנו וריכך את ליבי לנצח, והפך אותי אימא־ילדה, ילדה־אימא. עדיין ילדה, וכבר אימא. את אחותי הגדולה, שלא הייתה מימיה בקו הבריאות הנפשית, חיתנו הוריי בגיל תשע־עשרה. מוקדם מדי, ובלתי נכון בעליל. אבל אבי התעקש. הוא היה איש מעולם אחר: דתי, מזרחי, מסורתי, מיושן. הוא האמין שנישואים וילדים פותרים הכול. אבי סבר שאחותי “המשוגעת” תמצא את עצמה בנישואים, וייתכן גם שהאמין כי בכך ש“יעביר” אותה לידי גבר אחר “ייפטר מעונשה של זו”; כלומר, יעביר את “התיק” למישהו אחר. בנוסף, באותם ימים, שנות ה-50–60, הפסיכיאטריה בארץ הייתה בחיתוליה. רוב האנשים לא ראו בה אמצעי לגיטימי לריפוי ואף פחדו מפניה. וכך נפלה אחותי בין הכיסאות. מחלת הנפש שלה לא טופלה, ונישואיה המיותרים הביאו לה ולעולם ילדה שלא היא ולא בעלה, שנעלם מהר מאוד אחרי הגירושים, יכלו או רצו לגדל.

בתום כשנה וחצי בהם התנודדה אחייניתי בין בתים שונים ובתי־חולים, היא הגיעה סופית לביתנו. הייתי אז בת שתיים־עשרה. לא יכולתי שלא להתאהב בה. ילדה מדהימה עם עיניים חומות ענקיות, שיער כהה חלק, שנינות של קומיקאית ותבונה של חכם זקן. אפילו הרגע, כשאני כותבת עליה, עולות בי דמעות.

והיא הייתה לי כבת: ילדה של ילדה. הייתי אם קטנה, אבל הייתי אם, ללא ספק. טיפלתי בקטנה ביחד עם אימי, אך אימי לא יכלה להעניק לילדה הנהדרת הזו חום, רוך, אהבה, גירויים ותשומת־לב שילד כה זקוק להם.

הייתי הולכת עם “בתי” הקטנה לגינה הציבורית, לסרטים ולהצגות. היינו צופות ביחד בכל תוכניות הטלוויזיה לילדים, כשהיא צמודה לגופי על הכורסה. הייתי מרדימה אותה בשירי־ערש. הייתי קמה למענה בלילות, לתת מוצץ ותה ממותק וליטוף על הקודקוד החם והמזיע. הייתי רוחצת אותה וחופפת את שערה החום, החלק והיפה, ומאכילה אותה, ומחליפה את בגדיה, ומשחקת איתה, ומגינה עליה מפני עלבון וכאב, ומנחמת אותה, ועושה למענה הופעות מגוחכות, אפילו רוקדת ומשתטה, רק שתגמור לאכול.

אהבתי אותה כאם. לא כדודה, לא כאחות גדולה. הייתי אימה משום שאימה הביולוגית שגרה איתנו, לא יכלה להיות לה אימא, וכי אימי עצמה לא הייתה אם מספיק ראויה. אהבתי את כל מה שעשיתי למען “בתי” הקטנה. אהבתי להיות לה אם קטנה. וברחוב, כשהלכנו יד ביד, תמיד חשבו שהיא בתי. רק בת 14–15, וכולם חשבו שהילדה, ילדתי היא.

לגדל את אחיינתי הייתה החוויה הכי עמוקה, תובענית, מבגרת רגשית ומחכימה, שעברתי בחיי. לגדל ילדה כשאת עצמך עדיין ילדה, גורם לך להסתכל על העולם אחרת: את רואה את המשא העצום של ההורות במבט כפול, זה של ההורה וזה של הילד. במובן מסוים הייתה זו זכות יקרת־ערך, כי הבנתי מה זה באמת להיות הורה, כבר בגיל הנעורים. ואילו רוב האנשים שעומדים להיות הורים, עימם אני משוחחת, אין להם מושג ירוק במה זה כרוך. הם פשוט צוללים להורות כמו בתולה בחתונתה, בטוחים שהכול יסתדר עם הזמן. ואז הם שוגים ושוגים ושוגים, ועל פי רוב הילדים הם אלה שמשלמים ומשלמים ומשלמים.

וזה כואב, כל כך כואב. כי חווית האימהות המוקדמת שלי גרמה לי להיות רגישה וקשובה מאוד לילדים ולקלוט את גודל האוצר המופקד בידי הוריהם, עד כמה שביר הוא יכול להיות, עד כמה ניתן להרוס אותו בקלי־קלות. והכי חשוב, עד כמה אסור לקחת החלטה להיות הורה מתוך הפקרות רגעית, או מתוך נטייה נפוצה לחשוב “שיהיה בסדר”, “נקפוץ למים ונראה”.

אני רואה ילדים, ואורות עיניי. הלב שלי שייך להם לגמרי. אני קשובה לכאבם. ודווקא משום שנוכחתי בעוצמת התפקיד העצום והמחייב הזה, העוסק בדיני נפשות, שקלתי מאות אם לא אלפי פעמים את החלטתי לוותר על הורות. לא הצטערתי על החלטה הזו עד היום. אני בת ארבעים ושבע כעת. לא נראה לי שפתאום בגיל שישים יתחשק לי להיות אימאל’ה קשישה.

* * *

התהליך נמשך כחמש שנים, בין גיל 31 לגיל 36. לפני כן, המחשבה על ילדים כלל לא עלתה במוחי, למרות שהייתי במערכת יחסים ארוכה עם גבר שמאוד אהבתי. ייתכן שבשנות השלושים לחיי צצו פתאום התביעות ההורמונליות ודיברו מתוכי. השעון הביולוגי המפורסם. באותה עת היה בי צד שרצה, וצד שפחד פחד־מוות מפני הצעד הבלתי־הפיך. הרי סוגיית הילדים אינה שווה לדילמת הזוגיות. זוגיות קשה לפרק אבל בהחלט אפשרי. אם את מרגישה שהעסק הוא מעל לכוחותייך, שהספיק לך, את עוזבת, ודי. אבל מילדים לא מתגרשים. ילדים זה “לייף טיים אגרימנט”. אי אפשר ללכת הלאה.

ברור שנכנסו להחלטתי לוותר על אימהות שיקולים הקשורים לעברה הנפשי של משפחתי הגרעינית והמורחבת. גנטיקה של מחלת־נפש איננה תורמת מי־יודע־מה להורות יציבה וראויה. לקחת כאן הימור, זה כמו לנפנף את ילדך בסגנון מייקל ג’קסון מעל מעקה מפלי הניאגרה, ולקוות שלא ייפול למים השוצפים. ועם זאת, כאשר בשנת 2006 כתבתי בבלוג שלי נגד הורותה של מירב קנר בן־רובי ז"ל, שכונתה “רפונזל” ברשת, אישה צעירה, ניצולת בית מתעלל, שהייתה חולה בדיכאון כבד ולא יצאה מהמיטה, עד שהתאבדה והותירה אחריה שני פעוטות – ובכן, אז התנפלו עליי קוראי הבלוג בטענה שלכל אדם יש זכות להורות, לא משנה מיהו ומהו ומהם תנאי חייו.

אני מצידי פירטתי עשרות סיבות שגויות להבאת ילדים לעולם, החל מלחץ משפחתי, הטענה הידועה בדבר “דרך העולם”, הרצון להיחלץ מבדידות, הרצון למלא את חייך הריקניים בתוכן, הרצון להקים יורש לעסק, הכמיהה להציל נישואים כושלים ולקשור אלייך בן־זוג, או השאיפה להביא אדם חדש לעולם כדי שיסעד אותך בזקנתך בבוא העת, ועד סיבות נפשיות ולא מודעות הנובעות על רקע נטיות נרקיסיסטיות, בהן הרצון ל“שכפל” את עצמך, שיהיה מישהו שיאהב אותך, השאיפה המעוותת לתקן ביצור חדש שתביא לעולם את מה שנהרס בילדותך שלך, ועוד, ועוד, ועוד ועוד.

העליהום של הקוראים לא איחר להגיע. החל מהכרזות בנוסח: “מי את שתגידי לנו אם להביא או לא להביא ילדים”, ועד קריאות זעם כגון: “תנו לעשות ילדים בשקט!” ו“לכל אדם זכות להגשים הורות!”

ואני אומרת, באמת, לכל אדם יש זכות להגשים הורות? מי קבע? מדוע אדם שסופו שינצל כהורה את ילדו בכל מיני צורות, בולטות וגסות או חמקמקות ומעודנות, ראוי להביא ילדים? מדוע חולי־נפש ובעלי הפרעות נפשיות קשות ראויים לכך? מדוע עניים מרודים שאין ביכולתם לפרנס ילדים ראויים להורות? מדוע פסיכופטים מתעללים ראויים לילדים? מדוע אנשים החולים במחלות תורשתיות חמורות זכאים לשכפל את מחלותיהם לדור החדש? הרי המינימום שכל ילד זכאי לו, הוא בעצם המקסימום: הורים תומכים ואוהבים, בריאים נפשית ופיזית, מצב כלכלי סביר. מדוע להפקיר ילד לחסדי המזל, ולהביאו מראש לתנאים דלים, חסרים וחמורים?

את הבלוגרים והטוקבקיסטים השאלות האלה בכלל לא הטרידו. כל מה שעניין אותם, זה שישנה אישה שלא עשתה ילדים בעצמה, ועוד מעזה לדבר בגנות הורות! נחשפתי לשלל תגובות, רובן מנשים.

דווקא הנשים, מהן ציפיתי למעט אחווה נשית, ממש נחרדו ותקפו אותי בכינויי גנאי, על שום שאני תוקפת את אימהותן של נשים אחרות. כאילו בכך שאינני אם בעצמי, אין לי זכות לבקר אותן. הדבר התמיה אותי מאוד, כי משום מה ציפיתי שדווקא הגברים יתקפו, אבל יצא שהעיקר העליהום בא מצד נשים.

הסברה שלי היא, שאישה המנפנפת בהיותה “משוחררת מעול ילדים”, מאיימת בכך על נשים שבחרו אחרת, “בדרך הטבע”, על פי המסורת. כאילו בכך שקומץ נשים, ובהן אני, בחרנו לא לקיים מצוות פרו־רבו ולעשות שימוש ברחם שלנו, אנו פוגעות בצו הקיום הנשי. כאילו שילודה היא עדיין הערך הכי חשוב ומשמעותי בקיומה של אישה. אישה המורדת במוסכם כאילו מאיימת בכך על רוב הנשים שמצייתות ל“טבען הנשי” או למסורת.

מצד הגברים הגיעו תגובות ספורות, כאילו זה לא התחום שלהם, כאילו ילדים זה רק “עניין של נשים”. מעט התגובות מצד גברים היו בסגנון “את בוצ’ית מסרסת את”, או תגובות הפוכות, של גברים שנחרדו מן המתקפה ודווקא נזעקו להגן עליי. גם זה התמיה אותי מאוד. המסקנה שלי מכך היא, שסוגיית הילדים והילודה לא ממש מטרידה גברים. הם הרבה פחות מעורבים בכך נפשית. עוד על כך, בהמשך.

ערעורי על “הילודה הטבעית” כה החריד את הקוראים, עד כי שלאגר הקללות והגינויים שהותקפתי בהם הגיעו גם לכך שכוניתי “שונאת אדם” ואפילו “נאצית”. כל זאת משום שבחרתי לערער על הסדר הטבעי של הבאת ילדים, סדר שהתקיים בעל כורחו במשך מאות בשנים, כל עוד לא היו אמצעי מניעה. אך מה לו ולנו כיום?

* * *

כאשר אימי נאלצה להינשא בגיל 19 בנישואי שידוך, אי שם בשנות הארבעים של המאה העשרים, היא עשתה זאת בלית־ברירה. אלה היו החיים אז, אלה היו המנהגים. היא עצמה דווקא הצטיינה מאוד בלימודיה ושאפה בסתר ליבה לקריירה אקדמית בתחום מדעי־הרוח, אבל בית עני ומתעלל והורים לא מתפקדים גרמו לה לרצות לברוח באמצעות נישואים. אנחנו, הילדים, היינו פרק המשך טבעי שעליו לא ערערו באותם ימים, וממילא, גם כמעט בלתי אפשרי היה לערער עליו בשל אמצעי המניעה הלא־יעילים של אותם ימים.

על כן אימי, שאולי יכלה להיות אקדמאית מצליחה או אשת־קריירה נוצצת אילו נולדה שלושים שנה מאוחר יותר, נאלצה לחיות כעקרת־בית ולהביא ילדים לעולם. ילדים שאינני בטוחה כלל שהיו באים לעולם אילו חיה בימינו.

אימהותה המוגבלת מאוד של אימי, שהייתה פרי של מוגבלות נפשית, חרדות, דיכאון, תסכול בשל חוסר בהגשמה עצמית, חוסר יכולת לאהוב כבת להורים אדישים ולא מתפקדים, ועצם היותה קורבן של משפחה מתעללת – לא תרמו רבות לכישוריה כאם. כבתה, ברור לי שיצאתי מצולקת מכל המכלול של אימהותה הפגומה.

אך בכך לא מסתכמים מניעי ההתנגדות שלי ל“אימהות האוטומטית”. העולם מלא בילדים מצולקים לשעבר, בוגרים בהווה, המעידים יום־יום ושעה־שעה שהסדר הילודה האוטומטית לא עובד. הגיע הזמן לחפש פתרונות אחרים.

* * *

היה לי אבא טוב. אבא גדול מהחיים שנתן את כל־כולו למעננו. היינו הכול בשבילנו. הוא היה אבי ואימי גם יחד, ונשא בשתי המשרות בגבורה ובהצלחה. הוא מילא אחר רוב צרכינו בבית, היה קשוב לרגשותינו ולליבנו, אך נשא גם בעול המשפחה הגדולה בת שש הנפשות: אבא, אימא, בן ושלוש בנות. אני הייתי בת־הזקונים.

גרנו בצפון־תל־אביב. משפחה מזרחית־דתית בלב שכונה אשכנזית וחילונית כמעט לגמרי. אבי שיצא מעוני שאף להעניק לנו את מה שלא היה לו בילדותו, ולכן נהג לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את המשפחה בכבוד. הוא אף הגדיל לעשות וזכה להצלחה כלכלית בחנות התכשיטים שלו, שהעניקה לנו רווחה. אך למרות זאת הוא לא הטיל את חייו על מזבח העבודה, כפי שעושים גברים רבים. העבודה הייתה האמצעי שלו לפרנס אותנו, לעולם לא המטרה. המטרה הייתה אנחנו. מעולם לא איבד את הכיוון, כפי שקורה לגברים רבים שרוצים לפרנס היטב מכוונות טובות, אבל לעתים נסחפים מבלי לשים לב לתוך וורקוהוליזם ללא גבול. כשסיים את העבודה היה שב הביתה, היישר לזרועותינו הקטנות, וגם השבתות היו מוקדשות לנו לחלוטין. הוא אהב את זה, ואנחנו היינו משוש ליבו וחייו. בעצם, לא היה שום דבר אחר שעניין אותו כמונו. היינו מרכז עולמו.

תמיד ראיתי באבי צירוף כמעט בלתי אפשרי של “פטריארך מטריארכלי”. מצד אחד הוא היה רך, רחום ואימהי אלינו, ואף עשה רבות מעבודות הבית, קנה את המצרכים מהשוק והכין לנו אוכל. אותנו, שתי הבנות “הנורמליות”, הוא גידל כנסיכות הראויות לכל דבר ולעתיד נפלא. מצד שני, בהיותו בן למשפחה מזרחית־דתית, הוא ראה את מקומה של האישה בבית. לפעמים השמיעה אימי איזו לחישה על כך שהיא רוצה לצאת לעבוד, ואבי השתיק אותה מהר מאוד. ואילו כאשר אחותי בגרה, הוא לחץ דווקא עליה ולא על אחי לרשת אותו בניהול חנות התכשיטים. לך תבין: איך מגבר שמרן ש“החזיק קצר את אשתו”, הפך אבי לכה ליברלי ביחס לבנותיו?

אינני יודעת איך התקיימו באבי הפנים האלה, המנוגדות כל כך. אני סבורה שמצד אחד הוא באמת היה שמרן מזרחי, כי כך גדל, בשכונת נחלת־ציון בירושלים של שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. מצד שני, אני מניחה שנערותו יוצאת הדופן ביגרה את נפשו ועשתה אותו לאב הנהדר שהוא היה. מצד שלישי, כמובן, גם העולם השתנה ואיתו אנחנו. לא היינו הבנות שהייתה אימי, בגילנו.

גם אבי, כמוני, חווה הורות־מחליפה בגיל צעיר מאוד. למעשה, אנחנו היינו “משפחתו השנייה” של אבי. כשהיה בר־מצווה התייתם מאביו בעוד שאימו נושאת שני פעוטות, אחיו ואחותו. בגיל שלוש־עשרה יצא אבי לפרנס משפחה שלמה, וכשחזר הביתה לאחיו הפעוטים ולאימו, נאלץ לשאת גם בעבודות הבית והבישול, שכן אימו נחלשה נפשית בעקבות התאלמנותה. כך קרה שאבי עשה מעין סטאז' בהורות כבר כבן־נעורים. ייתכן שבניגוד אליי, שהחלטתי לא להקים משפחה בשל ההורות־המחליפה שלי בגיל צעיר, אצל אבי ההתנסות הזו דווקא היא שדחפה להקמת משפחה.

עם זאת, ייתכן שאילו חי אבי כיום, בעולם מודע יותר, שבו לפסיכולוגיה יש מקום לגיטימי המאפשר לך לבדוק את עצמך פנימה, היה גם הוא נמנע מעשיית ילדים. הרי אבי, וגם אימי, פשוט שיכפלו את חיי הוריהם ואת מה שהתנסו בילדותם. אבי “המטפל”, שהיה בן־זוג מחליף לאימו ואב לאחיו, שחי עם אם ילדותית שתפקודה לקוי, התחתן בבוא היום עם אימי, שהייתה אישה ילדותית שתפקודה לקוי, שגם אימה תפקדה בקושי ואביה ודודה התעללו בה, אשר שאפה בעצמה לבעל־אב שיציל אותה מהמצב ויטפל בה. על רקע כזה לא יכול לצמוח מצע הורי טוב, בריא וחזק.

מה אני מנסה לומר? שהחלטתי לא להביא ילדים, לעולם לא הייתה שרירותית אלא מנומקת מאוד. היא מגובה באילן־היוחסין המשפחתי המפוקפק שלי, שאינו נדיר כלל. לא, אינני המקרה היחיד של משפחה “הרוסה”. במהלך חיי פגשתי ניצולים רבים של משפחות כאלה. ההורות שלהם, במקרה הטוב, הוא עניין המצריך התמודדות יומיומית וחשבונות־נפש מפרכים. במקרה הרע, הורותם היא שיכפול מזיק של מה שהם חוו על בשרם, כילדים. ועדיין הם מגבים את החלטתם לעשות ילדים בטענה ש“ילדים זה שמחה”, “ילדים מביאים אור לבית”, “כל ילד מביא את המזל שלו”, “ילד מוסיף לחיים ולזוגיות”, וכו' וכו' וכו'. הם מדברים כמובן בשם עצמם. לא בשם הילד.

בכל הקשור אליי, במהלך שש שנות הטיפול הפסיכותרפי שעברתי, גיליתי שהטראומות המשפחתיות אכן פעלו את פעולתן והחלישו אותי כסמכות הורית ראויה, על פי קני המידה שלי, שהם מחמירים אומנם, אבל רק כך אני רואה הורות ראויה באמת: מסורה, יציבה, חמה, נאמנה, אוהבת, תומכת, מודעת, יצירתית.

כ“ניצולה” של משפחה שלא תפקדה היטב, אינני רואה בעצמי אם ראויה. אפילו לא “אם מספיק טובה” כדברי הפסיכולוגים. במהלך שנות הטיפול הפסיכולוגי נגעתי בתוכי בחרדות שבלתי אפשרי להיפטר מהן, גם לא בטיפול שיימשך לאורך חיים שלמים. לא נראה לי הגיוני להביא לעולם ילד, כאשר אין ביכולתי לתת לו את מה שאני מאמינה שהורה צריך לתת. את כל מה שלא קיבלתי בעצמי, וספק אם אוכל להעניק.

כן, אני דורשת את הטוב ביותר עבור ילד, כל ילד, ובוודאי ובוודאי שבעבור ילדי.

אומרים לי: “יהיה בסדר.” ומה אם לא? מה אם הבטחת הרומנטיקה, הנחת והנועם, לא תתקיים, ובתום עידן המתיקות הזוגית החולפת יבוא כאוס משפחתי שיצלק את הילדים לנצח?

אינני מוכנה לקחת את הסיכון. אינני מוכנה להיות אגואיסטית. ילד איננו “תיקון”, כפי שנוהגים לומר רבים מאלה שמביאים ילדים לעולם. ילד הוא אדם יקר־ערך. אין יקר ממנו. מי שמחליט להיות הורה צריך לדעת טוב־טוב למה הוא נכנס, ולבחון בציציות את הסיבות שגורמות לו לעשות את הצעד הרה־הגורל הזה, הכרוך בדיני נפשות. הבאת ילד לעולם כאקט אוטומטי נטול בדיקה וחשיבה, מעין “חלק טבעי מן הזוגיות”, איננה רק אקט בלתי מתקבל על הדעת. לדעתי, זהו פשע.

כן, פשע. להביא לעולם ילד ולאחר מכן להזניח אותו נפשית ו/או פיזית, להביא לעולם ילד ולהתעלל בו נפשית ו/או פיזית, כולל מגוון התעללויות נפשיות מרומזות ביותר שההורה אפילו אינו מודע להן, עד כמה הוא פוגע ומה הוא מעולל – זה פשע. להביא לעולם ילד כאשר כל מה שמעניין אותך הוא הקריירה שלך או הבילויים שלך, ואת/ה רק מחכים לרגע שתגיעו לעבודה או תצאו לבלות עם חברים כדי להיפטר מן הילדים, להביא לעולם ילד בלי לקבל את העובדה שהוא יהיה מעתה והלאה מרכז החיים – כל אלה פשעים. להביא לעולם ילד ו“להתגרש ממנו” כשהעניינים נעשים קשים ומייגעים, גם זה פשע.

אני רואה חברות שרצות לעבודה מקץ ארבעה חודשי חופשת־לידה, ועוזבות את התינוק עם מטפלת או זורקות אותו למעון, וליבי נחמץ בקרבי. אם זה מה שהביאה לנו המהפכה הפמיניסטית – הגשמה עצמית לנשים שבאה על חשבון פעוטות שזקוקים לחיק האימהי ולא לתחליף חבוט – אז אינני יודעת כמה המהפכה הזו שווה ולמי, משום שהיא הקריבה קורבן גדול: הילד. בעיניי, אישה שלא רוצה לכבול את עצמה בשנים ראשונות לגידול ילדיה, שתעשה טובה לה ולילדיה ולא תיכנס להריון.

רוצה קריירה? אחלה. אני מאחלת לך את מלוא ההצלחה שבעולם, עלי והצליחי בסולם הדרגות. אבל לא על חשבון נפשו השבירה של ילד קטן.

המהפכה הפמיניסטית עשתה נפלאות לאגו של האישה, וטוב שכך, אבל שפכה את התינוק עם המים. באו לשחרר נשים, וכבלו ילדים להורות חסרה, מוגבלת, אנמית והיסטרית. ההורים רצים בסולם הקידום, והילדים זרוקים אצל מטפלות: נשים שהמהפכה הפמיניסטית פסחה עליהן, ועכשיו הן אימהות־חלופיות לנשים אחרות. מה גם שהנשים המשוחררות הללו, הפמיניסטיות כביכול, לא מוטרדות כלל מזכויותיהן של הנשים העניות המטפלות בילדיהן. מעניין, לא?

* * *

באחד הפוסטים על הורות, שכותרתו הייתה “אז למה אנשים רוצים ילדים?”, כתבה אחת המגיבות שהיא עוד איכשהו מבינה למה נשים רוצות ילדים, אבל תמוה בעיניה מדוע גברים רוצים ילדים. בהתחשב בכמות הקיטורים שאני שומעת מחברותיי על חלקם הזעום של בני־זוגן בגידול הילדים ובעבודת הבית, השאלה הזו בהחלט הרת־חשיבות. אני מודה: אין לי עליה תשובה טובה.

חברות רבות מספרות לי שהן מרגישות ש“אין להן בכלל פרטנר”. הכול מוטל על כתפיהן. לעיתים הן תוהות בינן לבינן מדוע התחתנו, אם בן־הזוג כלל לא נמצא שם עבורן ועבור הילדים, נוטל חלק מלא בגידולם ובעבודות הבית. אחדות אפילו שוקלות גירושים, כי נמאס להם מההסדר הלא־הוגן.

אז הנשים משלמות ברגשות אשם, ואילו הגברים, כולל “הגברים החדשים” המהוללים, הם עדיין לא ממש בעניין, והתוצאה אחת היא: ילדים מוזנחים, ילדים נטושים רגשית.

ההורים, נשים וגברים כאחד, רוצים את הכול: להגשים את עצמם בקריירה, בזוגיות, באהבה, בחיים, “לבלוע את החיים” כדברי אחד המגיבים אצלי בבלוג, שלא הבין מדוע אני מצפה מהורים “להקריב את חייהם למען ילדים”. ומי משלם את המחיר? החולייה החלשה ביותר. הזקוקה מכל להגנה. הילדים כמובן.

כן, אני קיצונית. כולם מעירים לי כל כך. מבחינת גידול ילדים ומעמדם, אני לגמרי בצד של הילד. אולי כי כך חינך אותי אבי, שהילדים הם מעל לכול. ואולי משום שאני מרגישה את לב הילדים בגובה העיניים שלהם, משל הייתי ילדה בעצמי. דווקא בשל כך, יש לי יתרון אחד ברור על פני הורים: אני מאוד־מאוד אוהבת ילדים, אבל מפני שלא נעשיתי אם בעצמי, אין לי צורך אישי להדחיק או להכחיש את כשלי ההורות.

שנים אני מתבוננת במשפחות מן הצד. מתבוננת ורואה הכול: כל מפגע, כל דחייה, כל אדישות, כל התעלמות, כל התעללות, קטנה כגדולה. כן, אני תובענית וטוטאלית במה שאני מבקשת מהורים. כן, אני סבורה שבעתיד הגבלת ילודה מכל הטעמים שמניתי, שתוכל להתבצע באמצעות מבחנים שונים, ומתן – אוי, כמה “אח גדול” מצידי – “רישיון להורות”, תהיה נפוצה מאוד. וכן, בסופו של דבר כל הורה וכל אדם שירצה להגשים הורות, יחויב בלימודי הורות אינטנסיביים במשך כל שנות גידול הילדים. ברור לי שכיום זה נשמע לרוב האנשים כמו התפלספויות קרות ומנוכרות של עתידן סהרורי או כדיבורי שטנה של “רווקה ממורמרת”. משום שלמרות כל השינויים החברתיים, שחרור האישה וקיומם של אמצעי מניעה משופרים, אנחנו עדיין תקועים בעבר, והמחשבה השלטת היא עדיין שלכל אחד יש זכות טבעית להורות. מבחינתי, אותה “זכות טבעית להורות” היא לא פעם “רישיון אוטומטי להרוג”.

* * *

את ההחלטה לא לעשות ילדים החלטתי גם במסגרת של זוגיות. כפי שכבר ציינתי, בשנות העשרים לחיי בכלל לא חשבתי על ילדים. באותם שנים היה לי גבר שמאוד אהבתי אלא שכבר היה לו ילד, וייתכן שבשל כך הנושא לא עלה.

מאז גיליתי שגברים עם ילדים מעדיפים אישה שלא תרצה עוד ילדים, או שהם פשוט אדישים לנושא. אני רואה את זה גם אצל חברותיי: גברים גרושים עם ילדים מעדיפים על פי רוב אישה עם ילדים, או אישה שהחליטה לוותר על האימהות. זה נוח יותר עבורם, ואפשר להבין מדוע. הם, את האבהות שלהם כבר מיצו.

בעבר יצאתי עם מספר גברים גרושים שהיו אבות לילדים. הם ביררו כבר בתחילת הדייט, די בפאניקה, אם אני רוצה ילדים. ממש ראו להם על הפנים שהם מאוד חוששים מפני “השעון הביולוגי” שלי. כאשר שמעו שאני לא בעניין של ילדים, רווח להם. לעומת זאת, באתר פנויים־פנויות אחד שהייתי רשומה בו, פסלו אותי על הסף, אפילו לפני שפגשו בי, מספר רווקים שרצו ילדים. הם ציינו במפורש שאילו רציתי ילדים, או אילו הייתי צעירה יותר, עדיין בגיל של “פוריות טבעית”, הם היו “בעניין שלי”. מבחינת הגברים הללו, אין זה משנה ככל הנראה מי את, מה את, כמה איכותית את וכו'. העיקר שתשמשי רחם להשכיר.

מצחיק, אבל הגבר היחיד שאמר לי פעם משהו ממש מפורש בהקשר לכך, היה ה… גניקולוג שלי! באחת מביקוריי הוא השמיע רמז עבה מאוד בנוגע לשעון הביולוגי שלי. הוא אמר שעליי לחשוב בכיוון ולהזדרז, כי “לקראת גיל ארבעים הפוריות יורדת.” כל זאת בלי שהעליתי כלל את הנושא! מי ביקש ממנו להגיד לי שאני צריכה להתחיל לעשות מעשה? האם גם לגבר הוא היה מדבר כך: רומז לו על דלדול זרעו אחרי גיל ארבעים? כאילו שלעשות ילדים זה כורח קיומי?

ככלל, להוציא את אותו גניקולוג “יינטע” מגוחך, ברוב המקרים דווקא הנשים הן אלו השואלות אותי, “מה, את לא רוצה ילדים?”, “איך זה שאין לך ילדים?” וכיוצא בזה. בשנות השלושים לחיי, כמה נשים מבוגרות אמרו לי שלא כדאי לי לפספס את החוויה הזו, ושאזהר לא להפסיד את הרכבת. לא שבכלל דיברתי איתן על הנושא, אבל זה לא מנע מהן מלזרוק לי עצות לתוך האוזן.

הדיון עלה גם בקרב חברותיי הקרובות ביותר. על פניהן נרשמה הפתעה. אכזבה. גם הצעות לאמץ הונחו לפניי, לנוכח “התרשמותן” מכישוריי כאם פוטנציאלית. כאילו שאימהות היא מין משאב שאסור לבזבז. צריך לנצל אותו ויהי מה. יש רחם? את חייבת להשתמש בו, בובה. אחרת…

מעניין שדווקא הוריי מעולם לא שאלו אותי דבר, לא חקרו ולא לחצו. אני סבורה שהעובדה שתמיד הייתי מאוד עצמאית, דעתנית ואסרטיבית, קצת הפחידה אותם. אני משערת שהם ראו בי מעין יצור מוזר: סופרת, אשת־רוח, לא ממש “אישה רגילה” במונחים שלהם, אלא “אשת העולם הגדול” שנוסעת לפסטיבלי קולנוע בחו"ל וחיה חיים בוהמיינים. בנוסף, אני סבורה שגם בשל אותו פרק־חיים יוצא דופן בנערותי, כאשר כיהנתי כמעין “הורה של הורים”, הפכתי בעיניהם למעין סמכות. אוטוריטה בנושאים שכאלה. ולסמכות לא מעירים ולא שואלים.

מה עושות לי כל ההערות הללו, על זמני ההולך ואוזל? על עתידי העגום כרווקה ערירית? כלום. הן עוברות לי ליד האוזן. מעולם לא התקשיתי לחיות את חיי כפי שבחרתי. מעולם לא הרגשתי מבודדת או בודדה. אני מרוצה בחלקי. באורח־חיי. במה שהשגתי. באהבה העוטפת אותי מחברים ומשפחה. ולא רק שאינני מצטערת על כך שלא הבאתי ילדים לעולם, היום אני גם מאוד שמחה שאין לי על הלב עול של ילד אומלל שצלקתי. אינני חושבת שיכולתי לחיות עם זה.

עם זאת, חיי החברה שלי בהחלט השתנו. חברות שהפכו לאימהות פנו מטבע הדברים לחייהן, נעשו עסוקות מאוד, וכל הדברים שיכולנו לעשות קודם לכן ביחד, כמו לבלות בעיר בחבורות בסגנון “סקס והעיר הגדולה”, התבטלו מאליהן. מצאתי את עצמי נחשפת לחברות אחרות: רווקות שהחליטו לא להביא ילדים, כמוני, או נשים עם ילדים בוגרים, שחזרו להיות “רווקות הוללות” בגילאי הארבעים שלהן.

ולא, אין לי הרהורי כפירה. עד גיל ארבעים עוד הוטרדתי פה ושם על ידי מחשבות שניות, תהיות, הרהורים. פעמים ספורות חשבתי על אופציית האימוץ. אבל מעניין לציין שאחרי גיל ארבעים הצורך באימהות הלך ופחת בי, עד שנעלם לגמרי. אולי זה עניין הורמונלי. אולי פשוט השלמתי עם החלטתי ומצאתי את עצמי מסופקת ויותר ויותר בתחום הכתיבה. אולי מצאתי את אושרי כסופרת, כבוראת של עולמות, אימא ואבא של ספריי ודמויותיי, כפיצוי הולם לוויתור על האימהות האחרת, ה“רגילה”.

וחוץ מזה, מי אמר שאני מוותרת על חברת ילדים? יש ילדים של אחיינים, יש ילדים של חברות, יש עם מי לשחק, להשתולל, לאהוב, לטפח, להעניק וליהנות. שלא לדבר על כך שהיום, לאחייניתי שהייתה לי כבת, כבר יש ילדה משלה. גם הקטנה המופלאה הזו היא היום כבתי, אחיינית קטנה נוספת, אולי מעין נכדה. שלא לדבר על כך שאחייניי, שכמעט כולם אנשים בוגרים, בעלי משפחות, הם כילדיי. ויש בזה הרבה סיפוק, הרבה־הרבה אהבה. הרבה־הרבה קרבה. כך שאינני חשוכת ילדים. אדרבה, אני מוקפת בהם.

* * *

במסגרת הדיונים הסוערים שהתנהלו בבלוג שלי, בתגובה לסדרת מאמריי על הורות, הובעו בעיקר עמדות הרואות בי ובשכמותי נרקיסיסטית הפועלת ממניעים אנוכיים, אגוצנטריים. אותה אישה קרייריסטית שהתדוותה בתגובות אצלי בבלוג שהיא מעדיפה להתמקד בחייה, תוארה על ידי רוב המגיבים והמגיבות כ“שונאת ילדים”, כמי שבעצם ויתרה על “הפלא הכי גדול של הבריאה”, בגלל שאכפת לה רק מעצמה.

אני רואה את הדברים אחרת. לדעתי, אותן נשים, וכמובן גם אותם גברים, הבוחרים לא להביא ילדים ממניעים “אגואיסטיים”, אינם אגואיסטים כלל וכלל. אני סבורה שעמוק בתוכם, הם יודעים היטב שאין להם מספיק להעניק לילד, או שחלקים פגועים עמוק בתוכם ימנעו מהם להיות הורה “מספיק טוב”. דווקא אותם “שונאי ילדים”, יודעים באופן אינסטינקטיבי את מגבלות כוחם. ההורות פשוט גדולה עליהם. ואילו אותו אדם אנוכי המרוכז בעצמו ובהנאותיו, או אותו אדם פגוע ולקוי בנפשו, הבוחרים להביא ילדים בחסד המקרה, כי “יהיה בסדר” ו“ילדים זה שמחה” ו“אי אפשר להיות אישה מלאה בלי להיות אימא”, דווקא הם־הם האנוכיים, הם־הם הבלתי אחראיים, הם המסרבים להודות במגבלות כוחם. ובסירובם זה, הם מצלקים דור שלם.