הם יש להם אך חפץ אחד, משׂאת נפש אחת – הם שואלים עולם הזה!
תן להם טעם חיים! תן להם חדוָה! שׂמחה הם מבקשים!
ואני אומר לכם: שהשׂמחה במעונו…
אין שׂמחה אלא מזיו השכינה; אין שׂמחה אלא שׂמחת צדיקים, שׂמחת תורה, מצווֹת ומעשׂים טובים.
מקור החיים הוא מקור השׂמחה!
הגוף אינו שׂמחה, לפי שהוא אובד וכלה, ומת משעה לשעה, מרגע לרגע; אָבֵל הוא, מלא צער ויסורין… שׂמֵחה אך הנשמה, בשעה שהיא מנצחת את הגוף, בשעה שיגברו החיים על המות, הקיים על האובד, כי אין שׂמחה אלא שׂמחת הנצחון…
ועל כן העולם הזה, בלי מצווֹת ומעשׂים טובים, ובלי אור תורה, מעוטף הוא בצער; והעצבון רובץ עליו כעב הענן…
כי, כל שאינו צרוּר בצרור החיים, כל שנשמתו אינה רוחצת באור זרוע לצדיק, כל שאינו נהנה מזיו השכינה – אין לו שׂמחה…
וזה הוא סוד תרומות ומעשׂרות, הפרשת חלה, סעודות לאביונים, הכנסת-אורחים, זמירות ותשבחות…
כל זה מעלה את המאכל והמשקה למדרגת מצוָה, – זה השולחן אשר לפני ה', והשתיה כדת!
והא ראיה – אנחנו שותים והם שותים…
אצלם אין המשקה חפץ לרדת לתוך הלוע… מה לו ולצרה הזאת? והם בעצמם אינם חפצים לשתות את המשקה: לאיזה צורך? אלא מאי? היצר-הרע מצווה והם שותים… והם טועמים ומציגים את הכוס… ואחרי כל לגימה ולגימה הם מעוים את פניהם, כאילו טעמו מן המים המאוררים… ולא יפּלא – הנשמה סובלת מזה יסורים קשים, והיא מתכווצת בפנים והגוף מתכווץ מלבר ומתקמט כקלף…
אבל כשאנחנו שותים לשם מצוָה, בסעודת מצוָה, לזכרון בר-מינן, לסיום התורה, כשאנחנו מברכים על המשקה ומעלים את המשקה – המשקה משתוקק להשתות, והנפץ חפצה לשתות; ואנחנו שותים, שותים בשׂמחה…
הם מתפארים, שהם אוכלים בדרך-ארץ…
ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך-ארץ! לפי שהם מסובים בלי שׂמחה, בלי ניצוץ של חדוָה ורעוּת… קודרים הם כשולי קדירה, כּכירה שלא ראתה ניצוץ אור; אין חדוָה, מפני שאין ידידוּת, מפני שאיש לא יוכל נשוֹא את פני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפקים בכלי-מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוֹחחים ומספּרים בנעימות, לפי שכן מצווה המנהג, אבל הם אינם חיים, וסעודתם – זבחי מתים…
שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס, תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים, והם חפצים – לשׂמוח!
ואם, מבלי יכולת להשיב ריקם פני הגבאי שלהם, הם מביאים איזה אורח הביתה, מושיבים הם אותו אצל האמהות והשפחות בחדר-הבשוּל…
שם, אצל האמהות והשפחות, אולי יש שׂמחה; אבל אצלם – שעמוּם, כליון-הנפש…
אני שומע לפעמים את שיריכם…
את הלבנה אתם משבחים; יפה היא, ברה היא, תמה היא, וכו‘, וכו’… גם את הכוכבים והמזלות אתם מפארים… ועל הטבע אתם שׂמחים, על שׂדה ויער, נהרות ואגמים…
מה איכפת לי?… אויר זך הוא דבר שווה לכל נפש ורפואה שלימה לחולי הריאה… ומה שנוגע להטבע, גם אני נער הייתי, גם אני… ושׂמחתי עליה פעם אחת בשנה – קודם הושענא רבה…
עוד לא עלה עמוד השחר… השמים עין עופרת כהה להם… ענני בוקר וצלליהם רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים ישטוף הנחל, ישטוף ויפכה, ישטוף ויפכה… מרחוק: פּיק-פּיק! איזה עוף משונה מצפצף. טס, טס… יענה השני לעומתו… לאמר: דום, אל תפריע… הכל בכאן אומר שירה… והנחל מפכּה והומה בלאט, ואני הולך על שׂפת הנחל ומקצץ בערבות…
לא אשׂא דעי על הכוכבים והמזלות… הענין עמוק ומסובך, ומי יתַנה את תקפם ופעולתם… אבל הלבנה, – וכי אתם יודעים מאין היופי שלה, הנעימות שלה? אני אגלה לכם את מקורם. הוא קדוּש הלבנה… אנחנו משפיעים עליה. אנחנו שׂמחים לקראתה, מרקדים לקראתה, מברכים ומקדשים אותה, ועל כן יפה היא, ברה היא, קדושה היא…
לולא זה היתה הלבנה מכוערה, היתה דומה לכל היותר לקערת בדיל שבבית-החולים…
ואספר לכם מעשׂה, מעשׂה שהיה, מעשׂה בבן-מלך…
ובן-המלך היה נכא-רוח, שרתה עליו מרה שחורה… מעולם לא הוציא קול חדוָה מפיו, ועל פניו לא נראו אותות רצון… קודר הילך כל הימים… ונחלקו הרופאים. אלה אומרים שעיניו רעות, וכל מה שהן רואות – ירוק הוא, מאוס ונמאס הוא, וביקשו לו משקפים טובים ולא מצאו…
והללו אמרו, שבלי ספק שתה מים מבאר ובלע איזה שרץ טמא, ונטבע השרץ בנשמתו והבאיש אותה… וביקשו סגולות שונות להוציא את השרץ ולא הועילו…
ואחרים אמרו: כשוּף הוא; ונאספו אובות וידעונים וכל חכמי מזרח ומערב להכיר את הכשוּף, והעלו חרס בידם…
והמלך חפץ להציל את בנו – לשׂמחו, להצהילו.. והוא קונה לו כלי כסף וכלי זהב, כלי זכוכית ובדולח, וכלי בשׂמים שונים… מכל ארבע פנות העולם מביאים לבן-המלך כל מיני שׂכיות ודברים יקרים… וגן נטע לו המלך, וטירה בנה לו באמצע הגן… ומסלות הגן – עפרות זהב, ונחל של מים חיים מפכּה בתוך הגן, ועל הנחל צפות האוָזות הלבנות, והן צפות בהשקט ומנוחה, באחד מששים של שלוַת הצדיקים בגן-עדן – וללא הועיל! בן-המלך שרוי בצער, והוא אומר, שהכל שרוי בצער, שבעצבון יגדל העץ, שהעשׂבים והפרחים אבלים, שהמים אינם מפכּים, כי אם בוכים ומבכּים, והאוָזות הלבנות הן זכר לתכריכים… תפוחי זהב, רימונים, ענבים – הכול כאשר לכול באושים, הכול מר בטעמו ונמאס במראהו…
ואם קרה המקרה, והעיף בן-המלך את עינו, וראה את עצמו בראי או במים – היה צועק ונרתע לאחוריו באימה; "אני מת, קרא, “ופני פני מת”…
ומי יודע מה היה בסוף הדבר לולא המקרה… ועל פי המקרה מילא בן-המלך לפתע פתאום את פיו צחוק, יצא במחול ויחבּק וינשק את המלך ואת כל בני ביתו.. ומה קרה? פעם אחת עבר צדיק על יד הגן.. הצדיק היה שליח מצוָה… הלך לסנדקאות, לפדיון שבויים או כיוצא בזה… אך חול הדרך היה כבד מאוד, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, וייעף הצדיק… עוד מעט ויפול, רגע – ויתעלף… אך שלוחי מצוָה אינם נזוקין… מעץ הגן נשל תפוח ויפול לרגלי הצדיק… הצדיק הרימוֹ, בירך עליו וַיטעם ממנו…
פתאום וסר הצל החופף על הגן, פתאום ואור שׂמחה זרוע על פני כולו… ובן-המלך נרפא…
הוא אשר דבּרתי – שהשׂמחה במעונו…
בין שני הרים
הלא הם
הגאון מבריסק והרב מביאלא, זכר שני הצדיקים לברכה
(ספּוּרוֹ של חסיד מביאלא)
…וצריכים אתם לדעת, שר' נח’קע, הצדיק מביאלא, היה מקודם תלמידו המובהק של הרב מבריסק; ויצק מים על ידיו כמה שנים, עד שנעלם פעם אחת ויצא לסבול גלות, ובא אחר כך לביאלא, והתיישב, ונתגלה שם.
ואת הגאון מבריסק עזב מהאי טעמא: לומדים שם תורה והוא מרגיש שהתורה, בל אחטא בשׂפתי, תורה יבשה היא, בלי שום לחלוחית. לומדים, דרך משל, הלכות נשים, בשׂר בחלב, דיני ממונות… מה טוב! ואמנם, כשראובן ושמעון נגשים אל האלהים בטענות ותביעות, או כשאיזו משרתת נגשת ושואלת בבשׂר בחלב, או כשבאה אשה להכשירה לבעלה – אז הדין חי וההלכה חיה, וכל התורה כולה חיה, ומקבל שׂררות על עולם החיים… אבל כשהם יוצאים, התורה – כשלומדין את הנגלה בלבד, כשרואין את הקלפּה העליונה ולא יותר – התורה, רחמנא ליצלן, נקפאת ואין בה אף ריח של תורת חיים.
ולבו של הצדיק אומר לו, שהתורה תורת חיים היא…
ולעיין בספרים אחרים אסור! כידוע, היה הגאון מבריסק מתנגד גדול וחולק נלהב, ונוקם ונוטר כנחש, והיה מקלל, מחרים ומשַמת בעד כל דבר קל של חסידות. ואז יצא הקול, שתפשׂו שם איזה חסיד ומסרוהו לעכו“ם, וציוָה הגאון מבריסק, שיגלחו, רחמנא ליצלן, את זקנו, ונפלה על־ידי זה על החסיד הנ”ל מרה־שחורה וכמעט שיצא מדעתו, ונסעו עם אותו החסיד לצדיקי עולם ולא הושיעו לו, כי לא דבר קטן הוא הגאון מבריסק, ואם הוא יזיק אין עצה ותחבולה…
ולא דבר נקל הוא לעזוב את הגאון מבריסק! והיה פוסח על שתי הסעפּים, עד שגילו לו בחלום, מה שהוא צריך לעשׂות.
הוא ישן בלילה, והגאון מבריסק נגש פתאום אל מטתו, ויאחז בידו, ויעירנו, ויאמר לו: קום נא, תלמידי נח, ואני אנהגך ואביאך אל גן־עדן התחתון.
והוא מוליכו אל ארמון רם ונשׂא, ובהארמון הזה אין חלון ואין דלת, מלבד הדלת שבאו בה, ובכל זאת אור זרוע בהארמון, כי הכתלים – אבני בדולח וברקת, ומפיקים נוגה, והתקרה מלמעלה גם כן מאבני יקר, ומזהירה באור הלבנה. והגאון מבריסק מצווה ואומר לו, שיאחז ולא ירפה מכנף מעילו, לפי “שישנם בכאן אולמים אין מספר, שאין לשער ואין לספר, וכמעט תרף ידך ואעזבך, תתע ולא תמצא דרכך לעולם ועד”. וכל האולמים שבארמון ריקים, אין כסא ואין ספסל. והגאון מבאר לו, “שאין כאן מקום לשבת, לפי שאין יושבים פה, כי אם הולכים, הולכים עד סוף הדורות”. ורואה הצדיק, שהאולמים הריקים הולכים הלוֹך וגדוֹל, הלוֹך וָאוֹר; והתקרות מגיהות ומזריעות אור בצבעים שונים וגונים שונים; אך כל הארמון הוא שומם וריק. והרגיש ליאות בכל אבריו, ונדמה לו, שהם הולכים זה כמה שנים. וכפות רגליו צבות וכואבות מאד. והוא מרגיש עוד, שעיניו כואבות מהאור הרב, ובכל גופו – קור, וזעה קרה מכסה את עורו… וגם לבו כואב ומלא געגועים, ונפשו בקרבו עורגת לצאת מן האור הקר, מן הריקות… כלתה נפשו לשוב אל חבריו, לראות צורת איש מישׂראל. ובאותו הרגע אומר לו הגאון: “הארמון הזה שלנו הוא – לי ולך אחרי; אם תשמע בקולי, תירש את כסאי, תהיה לרב בבריסק ותבוא אחרי הנה”.
ויחרד הצדיק מאד מאד, ויחזור לנפול מפחד, ויגע בידו בכותל וַתּכּווה היד; והמכוָה לא מכוַת אש, כי אם מכוַת קרח. וירא כי הכתלים – כתלי קרח הם ולא אבני יקר, ויצעק בקול נורא: “רבי, אינני רוצה להתבודד בכאן! רוצה אני להיות ביחד עם כל ישׂראל!” ואך יצאו הדברים מפיו, והגאון מבריסק נעלם, והוא נשאר לבדו, מבלי דעת את מוצאו ואת מובאו, ויתע הנה והנה, ויתפּלל מקירות לבו: “רבונו של עולם, רוצה אני להיות בשבעה מדורי גיהנום עם פושעי ישׂראל, ולא להיות יחידי בגן־עדן!”
ובאותה שעה נראה לפניו איש יהודי ואזור בעל־עגלה אדום על מתניו, ובידו שוט ארוך, והוציא אותו מן הארמון.
וכהנץ השחר הקיץ, וימהר וילבש את בגדיו, וירץ אל בית־המדרש, להעיר את חבריו ולספר להם את חלומו. אך בעברו בחוץ ראה, והנה עגלה רתומה לשני סוסים עומדת, ועל יד הסוסים עומד איש יהודי, ואזור אדום על מתניו, ובידו שוט ארוך. והכיר תיכף ומיד, שהוא אותו בעל־העגלה, שהוציאו מן הארמון, ויגש אליו, וישאלהו:
– ולאן אתה נוסע, יהודי?
וזה עונה לו: ולך למה לדעת?
– קחני אתך – מתחנן הרבי.
ובעל־העגלה מתבונן אליו איזה רגעים ועונה:
– לבחור כמוך נאה ללכת ברגל; לך לך, בחור.
– ולאן ללכת?
– אל אשר ישׂאוך רגליך, אחת היא לי – ענה בעל־העגלה ויפן אל סוסיו.
והצדיק הבין את הרמז, ולא הלך עוד אל בית־המדרש ויצא תיכף ומיד בגולה.
* * *
כנאמר למעלה, נתגלה לאחר כמה שנים בביאלא. איך שהתגלה – עד מפי עד, איני רוצה לספר, אף כי הדברים נפלאים מאד… אך כשנה אחרי התגלותו באתי אני לביאלא. מלמד הייתי ויצא שמי, והביאני לביאלא אחד מבעלי־הבתים ור' יחיאל שמו. ואותו ר' יחיאל היה עשיר גדול ופוסק אלף אלף אדומים לבנותיו ומשתדך עם גדולי ישׂראל. והצעירה שבבנותיו היתה כלתו של הגאון מבריסק…
וכיון שהגאון מבריסק הוא מתנגד וחולק, ובנו, הוא חתנו של ר' יחיאל, גם כן מתנגד וחולק, מתנהג גם ר' יחיאל על פי שיטתם. ור' יחיאל בעצמו, שימחול לי שם, הוא יהודי פשוט; ומובטח אני, שלבו נמשך מאד אחר החסידים… ומחויב הדבר על פי דרך הטבע: ר' יחיאל בין הלומדים לא נמנה; וכשהגאון מבריסק מסב על שולחנו ואומר תורה, הוא מנענע ראשו ותולה עיניו בשמי קורה, ומבין לא יותר מן התרנגול הקורא ב“בני־אדם”… וכבר שמע ר' יחיאל שאצל אנשי־שלומנו התורה לא בשמים היא, והכול שומעים ומבינים אותה, איש לפי דרכו ולפי מדרגתו, ו“כפטיש יפוצץ סלע”, והניצוצין מתרוצצין ומתעופפין, וכל אחד ואחד מקבל מהם כפי חלקו, ואף מי שאינו מבין פירוש המלות! כי “תורה אור”, וכל מי שהיתה נשמתו במעמד הר סיני, יכול לקבל את האור… ויודע אני, שחשקה נפש ר' יחיאל להתחבר אלינו, אך אינו יכול, מאימת מחותנו וחתנו. אבל אותי אינם מפריעים מהתדבק אל האור האמיתי. וכשאני מספר לפניהם איזה ענין על הרבי, חתנו של ר' יחיאל, בן הגאון מבריסק, כועס ומקמט את מצחו, אבל אינו אומר כלום; וגם ר' יחיאל בעצמו אינו אומר כלום, אך אני מרגיש, שהוא עושׂה אזנו כאפרכסת, ודבַרי היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב…
ויהי היום, ובתו של ר' יחיאל, היא כלתו של הגאון מבריסק, קרבו ימיה ללדת. כידוע – כל היולדות בחזקת סכנה הן, ואצלה גדלה הסכנה מאד. ידוע היה לכל באי עולם, שהגאון מבריסק, שציוָה לגלח זקנו של חסיד, נענש על ידי צדיקי הדור. וכיון שלא היתה להם שליטה על הגאון בעצמו, חל העונש על בניו, ושני בנים מתו עליו בסך־הכל במשך חמש או שש שנים, ולבניו החיים לא היו בנים זכרים, וכלותיו מקשות לילד, והן בשעת לידתן בסכנה גדולה.
וגזירה עליונה היתה שתתגבר המחלוקת, והכול רואין את ענשו של הגאון, והוא בעצמו בעיניו הטהורות אינו רואה או אינו רוצה לראות. והוא מוסיף לרדוף באף ובחימה את אנשי־שלומנו, ומשתמש לזה בתקיפות של בעלי־הבתים והרָשות עם אנשי־חיל, רחמנא ליצלן.
ונמלאתי רחמים גדולים על בתו של ר' יחיאל, ואמרתי: רבונו של עולם, למה תספה היא בעווֹן אחרים? והאשה היא כשרה וצנועה באמת, בעלת לב טוב ועין טובה, ובלי עזרתה לא נכנסה כלה עניה לחופה. וכשבאה המיילדת, אמרתי – “עת לעשות”, והפצרתי בבני־הבית, שיסכימו לשלוח פדיון להצדיק, ועל כל פנים – פתקא. וראשית דבר הפצרתי בבעלה, כי ידעתי, שתודה לאל, השלום־בית גדול, ברוך השם, ושנפשו ממש קשורה בנפשה, אף שהסתירו את הדבר בכל תוקף ועוז. אך ברא כרעיה דאבוה, וכמעט שלא ירק בפני מכעס. השתדלתי אצל ר' יחיאל בעצמו, וזה עונה לי בתמימות: בתי נכנסה לרשות אחר, לרשותו של בן הגאון מבריסק, ואינני רשאי לעשׂות דבר שלא ברצונו. ואמרתי לו שבתו היא בחזקת סכנה, ופנה הצדה, ומחה דמעה מעינו ולא ענה דבר. פניתי אל הפלונית – אל אשתו של ר' יחיאל, וספּרתי לה את כל הענין, הלא אֵם היא, וגם אצלה העליתי חרס. היא עונה לי בפשיטות: את כל אשר יצווה אישי – אעשׂה, את כל תכשיטי אשלח להרבי לכופר פדיון נפשה, ובלי ידיעתו אף פרוטה אחת לא אשלח.
– אבל פתקא! הלא זה אינו לא כסף ולא שווה־כסף!
והיא באחת: איזוהי אשה כשרה, שעושׂה רצון בעלה! ובלי הסכמתו לא תכתוב ולא תצווה לכתוב אף מלה אחת, אף אות אחת, ויהי מה.
וגם היא נוטה הצדה להסתיר את בכיה.
ומה היה לי לעשׂות? לפי שעה החשיתי.
אך כאשר הגיעה לאזני זעקתה הראשונה של היולדת, לא שמעתי עוד בקול איש, ורצתי על דעת עצמי אל הצדיק.
– שמעיה – ענה לי הצדיק בחסד – קצרה ידי מהושיע; יכול אני אך להתפלל.
ואני מתחנן לפניו, שיתן לי בשביל היולדת איזו סגולה או שמירה; מטבע, קמיע או שמן למשחה; והוא אומר, שאינו יכול! שעיקר הקמיעות והסגולות היא האמונה בהן ובהצדיק, הנותן אותן, ושבלי אמונה הדברים הללו מזיקין, חס ושלום… “והם אינם מאמינים”.
אמת הדבר, אך אני לא יכלתי לשוב לבית ר' יחיאל בלא כלום.
הימים ימי סוכות הראשונים, שם היא מקשה לילד, להושיע איני יכול, ובבית הצדיק הנני כבן־בית, ונשארתי שם, ובכל רגע ורגע הייתי מתבונן אליו בתפלה ובתחנונים.
וכפי הנשמע היולדת בסכנה גדולה, שלושה ימי צירים וחבלים… אמת היא, שהם עשׂו את שלהם, את כל מה שיכלו לעשׂות: עוד בערב יום־טוב נמדדו הקברים ועל ארון־הקדש היו צובאות נשים מייללות, וגם הרבה צדקה פיזרו, ומתנות לאביונים. ואמרו, שבבית ר' יחיאל ארונות הבגדים פתוחים, ועל השולחן מונח גל של מטבעות, וכל הרוצה בא ונוטל.
וביום הראשון לחול־המועד נגשתי אל הצדיק ואמרתי לו: רבי, הלא מקרא מלא הוא “צדקה תציל ממות”! והוא עונה לי – לפי עניות דעתי, שלא ממין הטענה – ואומר: כמדומה לי, שיבוא הגאון מבריסק. ובאותו הרגע בא ר' יחיאל, ולא פנה, ולא שעה אל הצדיק, ונגש אלי והחזיק בי, ויאמר:
– שמעיה, עגלה עומדת בחוץ, שב בה ותביא את הגאון מבריסק.
והוסיף: יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ויעשׂה מה שלבו חפץ.
ידע ר' יחיאל עד היכן הדברים מגיעים.
* * *
והנני נוסע.
ואמרתי בלבי, אם נודע להצדיק, שיבוא הגאון מבריסק, בוַדאי שיצמח מזה איזה דבר. בוַדאי שבחמלת ה' עליה תוָשע היולדת, ואולי יצמח מזה גם שלום! רצוני לאמור, בין הצדדים בכלל. כי הם בעצמם, רצוני לאמור, הגאון מבריסק והרבי מביאלא, לא היו ניצים ומריבים מעולם. אך יבוא נא הנה ויראה, הלא עינים לו לראות…
אך לא קלה היתה הבאת הגאון.
מן השמים נלחמו בי! יצאתי בכי טוב, ופתאום התקדרו השמים בעבים, ורוח גדולה וחזקה קולעת את העננים כבכף־הקלע. והאויר מתמלא שריקות וקולות הומים, עד שנדמה לי, שכת לצים, שדים ורוחות רעות פורחות באויר. וגם בעל־העגלה, אף שאינו בן־ברית, ראה שאין הדבר על פי דרך הטבע, והצטלב והניף את השוט למעלה, והראה לי את הערבוביא שתחת כפת הרקיע.
ותוך כדי דבּוּר התחזק הרוח ביותר וירדוף את העבים ואת העננים זה על זה, זה על זה, ויש מהם שנצבו כנד, כגלדי קרח על הנהר ביום סער.
והנכרי מסב אלי פניו בחרדה, ומתחנן לפני לשוב העירהּ, אבל אני אינני שומע לו; ואנחנו נוסעים. ופתאום נתך מטר ארצה, סוחף סוחף הדלף ואין דרך עוד, כי אם נהרי נחלי מים, ואופני העגלה צפים, צפים במים… ומה אומר, ומה אספר לכם – ואני בחיי לא האמנתי.
ובכל זאת, בחסדי השם, הגעתי למחוז־חפצי; ובהושענא־רבה כבר היה הגאון מבריסק בביאלא.
האמת נתּנה להאמר, כי באותו הרגע שישב הגאון מבריסק על העגלה, נדמו הרוחות, נקרעו העננים, ומתוך הקרע נשקפה החמה כמן הארובה, ובאנו בשלום לביאלא.
וגם הנכרי, להבדיל, הרגיש בזה, ואמר בלשונו: וועֶליק“י רבּין, דוּזש”י רבּין!
אבל העיקר היתה כניסתו לשם.
הגאון נכנס, ואנשי הבית סבּוּהוּ בבכי וצעקה ויללה. מן החדר השני קול היולדת לא נשמע; או שטבעו אנחותיה בזעקת בני־הבית, או שלא היה לה כוח עוד להשמיע קולה. וגם ר' יחיאל וחתנו אינם פונים אלינו ואין רואים אותנו. ר' יחיאל עומד אצל החלון ומקרר את מצחו בשמשות; וחתנו, בן הגאון, עומד בפנה אחרת ופניו אל הקיר; ורואה אני, שכל גופו רועד, שהוא מטיח את ראשו לכותל… וכראותי זאת נפלה עלי אימה חשכה ונתקררו כל אברי, וכמעט שנפלתי על פני ארצה.
אך הראה איש מכם את הגאון מבריסק?
הגאון מבריסק היה גבר בגוברין, עמוד ברזל ממש. גבה־קומה, באמת – “משכמו ומעלה”… והיה מפיל אימה על סביביו – אימת המלכות. וזקנו לבן כשלג, וארוך מאד, ומתפלג לשני קצווֹת; והקצה האחד – זוכר אני היטב – נתחב באזורו, והקצה השני היה רועד קצת על אבנטו. וגבותיו לבנות, עבות וארוכות, מכסות את עיניו, ומטילות צל על חצי פניו. וכאשר הוריד את גבותיו – רבונו של עולם, מה אומר ומה אדבר – הנשים נפלו אחורנית, כמפני הרעם. בעיני הגאון מתנוצצים חלפים, חלפים ממש, והוא שואל:
– ואיה כלתי? – וקולו כשאגת הארי.
וכשהראו לו את הדלת, נכנס אל היולדת, ואני נשארתי על מקומי ומחשבות נפלאות התרוצצו בי.
ואמרתי בלבי: דרך אחרת לגמרי. הגבות, העינים, הקול – הכול נורא ואיום, הכול נאדר בכוח, הכול מטיל אימה. ושם – עינים מזהירות בחמלה רבה, בדממת נועם, וכל מבט ומבט מחיה נפשות… טל של תחיה בעיניו הקדושות. וקולו מושך את הלב ומושך את הנשמה; הומה הקול כיונה, ככנור דוד, ולבך מתמוגג ממתיקות ורוך.
פה אנשים נופלים על פניהם, ושם הנשמות נמשכות כצפרות־הקיץ של האור…
וזה נכנס אל היולדת, גל עצמות יעשׂה ממנה!
ומגודל הפחד רצתי את הרבי.
אבל את הרבי מצאתי עומד על המפתן, כאילו הוא מחכה לי. ואך ראה אותי צחק, ואמר:
– הראית את כבוד התורה והדרה?!
אם הרבי מצחק, סימן טוב ומזל־טוב הוא, וכרגע שבתי למנוחתי.
* * *
והנה בנוגע להיולדת נבואת לבי התקיימה.
ובשמיני עצרת נולד למזל־טוב בן־זכר.
בשׂמחת־תורה דרש הגאון מבריסק בשעת הסעודה. ומה אומר ומה אספר לכם? אם התורה היא ים, הגאון מבריסק היה הלויתן שבים. בטיסה אחת עבר עשׂר מסכתות, בתנועה אחת הניף כבמנוף אלפי סוגיות, והוא בעצמו מתיז וסואן, ומרתיח, כביכול – הים בעצמו. ראשי נהפך עלי כגלגל…
ובכל זאת – מודה אני ומתוַדה – לא הרגשתי כל שׂמחת יום־טוב. ונזכרתי את חלום הרבי, ועין בעין ראיתי את פתרונו. הבית מלא אור, החמה בחלון ויין טוב על השולחן, ובלבי קור, ובנפשי קרירות נוראה… ויודע אני, ששם, במקום אחר, יש שׂמחת יום־טוב באמת! ששם תורה אחרת, תורת אמת, תורת חיים, וה“עולם” מרגיש, שמלאכים פורחים מעל לראשיהם, והאזנים שומעות את משק כנפי המלאכים; והבית מלא אור אחר – מן האור הגנוז! ועגמה נפשי אל הצדיק, והיו לי געגועים גדולים, וצער גדול ממש, והתאפקתי בכל כוחי לבלי לברוח, כי הייתי העשׂירי ל“נברך לאלהינו”. וסגרתי את עיני, והעליתי אחת מרוּבּי תורותיו של הצדיק על לבי, והגיתי בה בכל נפשי, ודבקתי בה בנשמתי, ורוַח לי מעט, וכבר אני משוטט בעולמות אחרים. אך הקול הגאון העירני. והגאון שואל את המסובים על דבר הרבי מביאלא. ואני שומע, שאומרים לו: ישנו בכאן איזה נח!
והנני מתמרמר על החנופה, ונושך בשׂרי בשני, ושותק.
והגאון שואל עוד, אם אותו נח הוא בעל־מופת. והמסובים אומרים לו שהם אינם יודעים, אך הנשים מספרות.
– וכסף הוא לוקח?
– פדיונות הוא לוקח, כמה שנותנים לו, אבל הוא מפזר הרבה, נותן לצדקה.
– ולמדן הוא?
– אומרים: מופלג, ויש אומרים: גדול בישׂראל.
– ונח זה מאין הוא?
המסובים לא ידעו גם הם והסבו את פניהם אלי.
ונפלה שׂיחה בין הגאון מבריסק וביני. ועניתי על שאלותיו בפחד גדול. ומתוך שאר הדברים אמרתי לו, שכמדומה לי, שהצדיק היה גם בבריסק ולמד שם תורה.
– ואתה אחד מחסידיו? – שאל הגאון, ובאותו רגע נדמה לי, שהוא מביט עלי כעל שׂממית.
והסב את פניו אל המסובים, וספּר להם, שאצלו היה תלמיד אחד, ששמו היה נח, ושאותו נח היה חריף ובקי, ומתמיד גדול, אך, בעווֹנותינו הרבים, נמשך אחר הסטרא־אחרא, אף שהשתדל להסתיר את הדבר. ושיחר אותו הגאון למוסר איזה פעמים, עד שנעלם ועקבותיו לא נודעו.
והסב אלי הגאון את פניו שנית, ושאל:
– האין זה אותו נח בעצמו?
– איני יודע – עניתי בחשאי.
– קלסתר פניו – מתחיל הגאון לתאר – הוא כזה: רזה הוא, קטן־קומה, זקנו שחור, פאותיו שחורות ומסובכות, עיניו דולקות וקולו מצלצל כקול ילד ונדמה תמיד כתפושׂ במחשבות עקומות, או כחולם בהקיץ…
והמסובין אומרים, שאפשר שהוא זה.
ובזה נגמרה השׂיחה על דבר הצדיק, והוסבה לענין אחר. אך תיכף אחר “ברכת המזון”, כשחפצתי לברוח, נעצרתי על ידי הגאון מבריסק, שהטה אותי הצדה ולחש לי:
– תוליך אותי אל רבך, שהוא תלמידי. אך אל תגד לאיש.
מעצמו מובן, ששמעתי בקול הגאון, מה כוָנתו בזה?
– הדבר פשוט – ענה לי הגאון בנחת – בשעת ברכת־המזון עלה על לבי, שדן אני שלא בפניו, שמעולם לא ראיתי אף צדיק אחד ולא שמעתי את התנצלותם, וחפץ אני לראות ולשמוע.
– ואפשר – הוסיף אחר כך – שיעזור לי השם, ואחזירנו למוטב, ואציל את תלמידי מענשה של גיהנום.
ועודו מתלוצץ:
– הידעת, “שקץ”, שאמרתי, שאותו נח יהיה לגדול בישׂראל, לחד בדרא ושישב על כסאי תחתי.
* * *
וטורא בטורא פגע.
ואני הייתי באותו המעמד, ומתפלא אני ומשתומם, שיצאתי שלם בגופי ובנשמתי ועודני חי.
על פי המנהג בביאלא, החסידים הולכים בשׂמחת־תורה אחר הסעודה לשׂוח ברחובות ומחוץ לעיר, והצדיק יושב לו על המעקה, ומשקיף על קהל חסידיו ושׂבע נחת.
ועיר קטנה היתה אז בביאלא, בתיה בתי עץ, מלבד בית־הכנסת ובית־מדרשו של הרבי. והבתים קטנים ונמוכים, והמעקה של הצדיק, שבדיוטה השניה, גבוה על כל הגגות, והעיר כולה נראתה משם כשטוחה על גבי היד, יחד עם הגבעות הקטנות במזרח, עם הנהר שבמערב וכל הכרים מסביב.
והרבי יושב על המעקה, וחבילות־חבילות של חסידים עוברות בסך ומזמרות. ואם איזו חבילה שותקת, משליך לה הרבי ממרומים איזה נגוּן, והם חוטפים אותו ומזמרים בקול.
והרבי שומע את קול צעדינו; והרגיש תיכף ומיד, מי הבא אליו, ונחפז לקראת הגאון מבריסק, והקדים את פניו בענוָה:
– שלום עליכם, רבי ומורי.
והגאון מבריסק ענה:
– עליכם שלום, נח!
ותיכף נכנס עמו בדברים.
– הלא תאמר לי, נח – אמר הגאון, בהרימו את גבות עיניו, – למה ברחת מהישיבה שלי? מה חסרת שם?
והצדיק השפיל קולו וענה:
– אך דבר קל חסרתי – אויר לנשימה.
– מה אתה דובר, נח!
– לא יכולתי לשאוף רוח, אויר לא היה לנשמתי.
– ההשמעת לאזניך מה שפיך מדבּר?
– כן הוא, רבי, – והוסיף:
– תורתך, רבי, עמוקה מני ים, אך גם קרה כמי הים! מדת־הדין היא, תורת ברזל ונחושת היא – בלי חסד, בלי רחמים, בלי שׂמחה, בלי אהבה, בלי אויר הנשמות!
הגאון מחשה ומשתומם, והצדיק מוסיף בענוַת־רוח, אך באומץ הלב:
– נשׂגבה היא תורתך, רבי, ולא נבראה אך לבני־עליה, אך ליחידי־סגולה… והשאר? איה התורה בשביל כל ישׂראל, בשביל החוטב־עצים, הסנדלר, החייט, הקצב – בשביל כל יהודי פשוט ובשביל ישׂראל שחטא? היש לך רבי תורה בשביל רוב הצבּוּר – רוב מנינה ובנינה של האומה?
והגאון מבריסק שותק עוד, והצדיק מביאלא מתחיל להתנצל לפניו:
– מחויב אני בכבודך, רבי, יותר מזה מחויב אני בכבוד רבון העולמים, ובכבוד תורתו – תורת החיים! לא זאת היא התורה, רבי, גוף התורה היא ולא נשמתה.
– נשמת התורה? – חזר הגאון מבריסק על דברי הצדיק, בשׂימו את ידו על מצחו, כאילו הוא מעיין בענין זר ומתמיה.
– כן הוא, רבי! ישנה נשמת התורה, והיא נשמת כנסת־ישׂראל כולה, ולא נשמת יחידי־סגולה… כל ישׂראל היו במעמד הר סיני, השכינה שורה על כל ישׂראל, וכל אות ואות מן התורה היא נשמת ישׂראל – נשמת איזה איש מישׂראל! וכל ישׂראל יש לו חלק בה, וכל ישׂראל יונק ממנה את חיותו, כי לכל ישׂראל תורת חיים היא…
– ושם – הוסיף הצדיק בדממה – היתה תורה לא־חיה, אך גויתה החנוטה של התורה…
– ותורתך, נח?
– רבי ומורי, אראה לך אותה, אם תרצה.
– תורתך נתּנה להראות?
– בוא נא אתי, רבי ומורי, ואראנה לך, מן המעקה תראנה; לא את התורה בעצמה, כי אם את השׂמחה, את העונג ואת הנגוהות והאור, שהיא זורעת סביב לה…
והגאון מבריסק שומע לו, והולך אל המעקה, והצדיק אחריו.
ובמהלכו הרגיש בי הרבי, ופנה אלי, ואמר: וגם אתה רשאי ללכת. היום תראה גם אתה; גם הגאון מבריסק יראה, ועיניכם תחזינה שׂמחת תורה, שׂמחת תורה באמת.
ואני הולך אחריהם ורואה.
ורואה אני מה שהיה אשתקד ובכל “שׂמחת־תורה”, אך רואה אני באופן אחר.
ממעל – שמים גדולים ורחבים, ממש אין סוף… ועין התכלת מתנוצצת בשלוָה… וערפלי טוהר, לבנים כלבנת הספיר, נודדים ועוברים בסך, ואני מתבונן בהם ורואה, שהם רועדים, ומרגיש אני ויודע, שהם רועדים משׂמחה ומתענוג אין סוף, ולרגעים הם מרקדים ממש… ומתחת – אזור ירוק ורחב מאד מקיף את ביאלא; אך הירוק – ירוק חי הוא! ונדמה לי, שנשמות פורחות בין הדשאים, שהעשׂבים חיים הם ושמקפצים ביניהם מאורות קטנים ונפלאים – לשונות אש קטנות ומזהירות, כל הדשאים והעשׂבים רועדים מהתענוג הנפלא, ומתנועעים ומחבקים ומנשקים זה את זה.
ובתוך הדשאים והעשׂבים – חבילות־חבילות של חסידים ומעיליהם ואבנטיהם מזהירים באור החמה… והניצוצין והמאורות ולשונות הנוגה, המתגלגלים בין הדשאים והעשׂבים, מתדבקים בשולי בגדיהם באהבה וחבּה, בחן וחסד, ועיני החסידים נטויות אל המעקה, ומקבלות משם אור מאור פני הצדיק, והאור נאצל עליהם, והם יונקים את האור ומזמרים את האור, והזמר הולך הלוך והתנשׂא, הלוך והתרומם, למעלה, למעלה – – –
וכל כתה וכתה מזמרת את הנגוּן שלה, את הנגוּן שלה, את הנגוּן המיוחד לה, לפי האור שנשפע עליה ושהיא יכולה לקבל. וכל הנגונים מתלכדים ומתמזגים לנגוּן אחד, לנגוּן מאד נעלה; והוא הולך הלוֹך והתחזק, הלוֹך והתקדש, לאין סוף ואין קץ – והכול מזמר, השמים מזמרים, הגלגלים מזמרים, והארץ מתחת מזמרת, והעולם כולו מזמר – נשמת העולם מזמרת – – –
ולבי נמס מרוב מתיקות, וצעקתי: רבונו של עולם! הישמע זאת האדם וחי?
ורואים אתם, שעודני חי.
– נח – קרא פתאום והגאון מבריסק – הגיע זמן של תפלת מנחה!
ונפלתי משמים ארצה, מסך נפל על עיני וחזרתי לראות מה שראיתי אשתקד ובכל השנים הקודמות: שמים פשוטים, טלאי עננים… ופה אחו – מרעה לבהמות… ורואה אני חבילות של חסידים במלבושים קרועים ומטולאים; ושומע אני שברי נגונים, קרעים שאינם מתאחים. ונדעכו המאורות, והניצוצין עוד אינם… והבטתי אל הרבי, וגם פניו אינם מזהירים עוד…
* * *
ולידי שלום לא באו.
הגאון מבריסק שב לביתו מתנגד וחולק כמקודם…
אף על פי כן היתה לפגישה פעולה: רדוף שוב לא רדף אותו…
גלגוּלוֹ של נגוּן / יצחק ליבוש פרץ
(שיחת חסיד מטלנא באזני חסידי פולין)
רוצים אתם שאזמר לכם מנגוני טלנא?
ומדומה לכם, שהדבר קל מאד, ששאלה קטנה אתם שואלים, היינו: להעלות על לב אחד מאלפי הנגונים, הנשמעים בשעת “שלוש־סעודות” ובכל שעת־כושר בטלנא, ולזמר אותו באזניכם!
אבל דא עקא, שאך ברוב עם הדרת הנגון! ואם אחד יחיד אשוררנו, אהפוך את הודו למשחית.
חפצים אתם לעזור לי! אבל – הלא אין לכם אף מושׂג כל שהוא מן הנגינה.
שומע אני את חזניכם – את התרנגולים השחוטים, המשחיתים גם את הנגינה מסיני; ואת ה“כלי־זמר” שלכם – רבונו של עולם, הלא כל שיריכם וזמירותיכם פגרים מתים הם – פרחו נשמותיהם ואך פגרים מתגוללים…
בגליל קיוב מזמרים!
בלי ספק גם המקום גורם במקצת; אבל העיקר הוא – שמחזרת הנגינה על אכסניה שלה.
אצלנו – בפלך קיוב – אין בעל־בית בלי כנור; בן של בעל־בית הגון, או כמו שאומרים אצלנו – בר־אבהן, מזמר או מנגן.
כשאתה בא לבית ורוצה לדעת כמה זכרים יש בו – שׂא עיניך אל הקיר וספור את כלי־הזמר, התלויים עליו; מספר הכלים – מספר הזכרים.
והכול מנגנים: בעל־הבית, בנו ובן־בנו..
אך חבל, שכל דור ודור מנגן בפני עצמו ובאופן אחר.
דור דור ונגונו!
בעל־הבית מנגן: “כל נדרי”, “שושנת יעקב”, “גדי קשור ידיים”…
נשמת בנו החסיד משתפכת במנגינת צדיקים…
והנכד – מנגינותיו מנגינות חול… מעל התוים הוא מנגן.
הלא על כן אמרתי: דור דור ומנגינותיו!
*
אבל אם אין אנו יכולים לנגן, נדבר בשבח הנגינה.
גדולה נגינה!
טלנא כולה עומדת היתה על סעודת מלוה־מלכה, ועיקרה של מלוה־מלכה היה הנגון!
גדולה נגינה! אך הכול תלוי במנגן ובמה שהוא מנגן!
הלבֵנים לבֵנים הן ולא יותר. ובונים מהן בתי־כנסיות ובתי־מדרשות, ובתי־חולים… ובונים מהן גם־כן דירות, ובתי־תיפלה, וגם – שלא אחטא בלשוני –בתי־זמה.
או, למשל, הא"ב. באותן האותיות, שכותבים בהן חילוקים ופירושים, ורזין דאוריתא.. כותבים גם־כן דברי חול, וגם – השם ישמרנו – כל מיני כפירה ומסירות…
וכן גם קולו של אדם…
יכול הוא להתנשׂא על כנפי הנגוּן למעלה־למעלה ולהתעלות בצותא חדא עם שיר הגלגלים והמלאכים והשׂרפים, עד אין סוף.
ויכול הוא, חס ושלום, לפּול עד שאול תחתיה, לזחול כאותה התולעת באשפה…
קחו, למשל, שיר של שׂמחה, מה שקורין פריילאַכ"ס, והוא שיר שהושר בטלנא במלוה־מלכה של “שבת שירה” – ושׂמחתו היא שׂמחת־תורה, שׂמחת מצוות ומעשׂים טובים; ואפשר שהוא שיר של צפור־דרור בעולם ההפקר, ולפעמים גם שיר נצחון, חס ושלום, של הסטרא אחרא…
וישנו נגון של דבקות; תוכו רצוף אהבה, ומתלקחת ולוהטת בו האהבה… אבל – כמה מיני אהבה יש בעולם?
ישנה אהבת המקום, אהבת הבריות, אהבת ישׂראל, ולפעמים האדם אוהב את עצמו; וישנה עוד אהבת נשים, ורחמנא ליצלן, אש זרה, אשו של גיהנום – תאוָה לאשת־איש.
יש נגון מתאונן ובוכה. אך על מה הוא מתאבל? על החטא שגרם, על חורבן הבית, גלות השכינה, על דלותנו ושפלותנו… “ראה עמידתנו” בוכה הנגון…
ונגוּן אחר ממרר בבכי על איזו “יפהפיה”, שהלכה והיתה לאיש אחר…
ויש נגון כסוף ומתגעגע. אבל איני יודע עוד למה הוא מתגעגע? לפעמים תכלה הנפש בגעגועיה אל שרשי מקורה; ויש וכלב זקן וחסר שנים מתגעגע לשנות עלומיו שנגוזו, ואל יצרו־הרע שעזבו לאנחות…
נקח למשל את הזמר:
רַ' דַּוִד’יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
בְּוַסִילְקוֹב,
וְהַיּוֹם הוּא דָּר בְּטַלְנָא;
רַ' דַּוִד’יל הָיָה דָּר בְּוַסִילְקוֹב,
וְעַתָּה הוּא דָּר בְּטַלְנָא;
ושרים את השיר בוַסילקוב ושרים את השיר גם בטלנא. אבל בטלנא הוא שיר של שׂמחה, שיר של נצחון – שיר גבורים ממש; ובוַסילקוב הוא קינה מלאה צער ויגונים.
*
והנגון בעצמו מהו?
אך צרופי קולות!
ואת הקולות אין אנו מחדשים, כי אין אנו – בשׂר־ודם – יכולים לברוא יש מאין.
הקולות מפוזרים הם בכל העולם כולו.
כל הנמצא בעולם יש לו קול מיוחד, אם לא נגינה מיוחדת.
הגלגלים, כידוע, מזמרים. יום ולילה מזמרים – “יום ליום… לילה ללילה…”, ככתוב!
בני־אדם משוררים; בעלי־כנף מזמרים וגם חיות ובהמות אומרות שירה..
ואבן באבן – משמיעה קול; מתכת במתכת – מצלצלת. ברעם! מי לא שמע את שיר־היער, בנוח הרוח בענפיו?
וגם הרכבת במסלת־הברזל – זאת החיה הרעה, בעיניה הלוהטות והבוערות כגחלי רתמים, גם היא מזמרת במהלכה.
וקראתי בספר קדמון, שגם הדגים אומרים שירה: ישנם מין דגים, והם עולים פעם בפעם על היבשה, ומקישים בקציהם באבנים או בחול ומשמיעים קול נגינה. וזה הוא הפלא ופלא!
ואם הקולות הם מלוא כל העולם, ואנו יש לנו אזנים פתוחות וקשובות, הלא צריך אך לאסוף את הקולות, לאחוז אותם כדגים במצולה, לספוג אותם כספוג שסופג את המים…
אבל הקולות עדיין אינם נגון, כמו שגל אבנים אינו בית, והא"ב אינו עוד הכתב והמכתב!
הקולות הם גוף הנגון, והגוף אינו חי בלי נשמה!
ונשמת הנגון מה היא?
נשמת הנגון הוא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנו וחסדו, חמלתו ורחמיו…
או געגועים וכליון הנפש, וצער וחרטה, ולהיפך – כל תאוָה רעה, רחמנא ליצלן, – נקימה ונטירה; וכל מה שהאדם מרגיש…
וכי יתחברו הקולות לגוף אחד שלם, ויפּח בהם המנגן מנשמת אפו, וחי הנגון!
*
כי אני רבותי, מאמין באמונה שלימה, שכל מה שהוא מחיה אותי, בהכרח, שהוא בעצמו חי.
וכשאני רואה, שהנגוּן היפה מחיה אותי, נופח באפי ממש נשמת רוח חיים, אומר אני, שהנגון חי.
והנגון הוא בעל־חי ובעל־אברים.
והא ראיה: קח את הנגון וסַרס אותו: נתחיל אותו מסופו או מן האמצע – בסך הכול ישנם כל הקולות, אף אחד מהם לא נגרע, אך נשמת הנגון פרחה ואיננה. יונה ברה שחטנו ויצאה נשמתה… ומת הנגון, בר־מינן הוא!
*
כי כשם שהנגון חי, כך הוא מת ועובר ובטל מן העולם, ונשכח הנגון כמת מלב.
בעצם כוחו היה, רענן ומלא לשד, אך ברבות הימים פג טעמו ונמר ריחו, וילך הלוֹך ודל, הלוֹך ורפה, עד שפרחה נשמתו באויר, ונאסף – ואיננו.
ויש והנגון המת יקום לתחיה…
חזר הנגון ונוער ועלה פתאום על לב, ורגש חדש – נשמה חדשה נפח בו המנגן, ויחדש את נעוריו! אותם הקולות ואותו הסדר, ובכל זת – בריאה חדשה, נגון חדש…
וזה הוא גלגולו של נגון.
אבל רואה אני בחוש, שאינכם יורדים לעומקו של הענין, שאינכם משׂיגים אותו. אי אפשר לבאר למי שנולד סומא, מה הוא אור!
אבל – הלא אוהבים אתם מאד סיפורי מעשׂיות! הבה ואספר לכם, מה שקרה לנגוּן בגלגולים שונים.
*
והדבר קרה בעיר ואם בישׂראל, מאכנובקה, הרחוקה כשלוש או ארבע פרסאות מברדיטשוב. באותה העיר היתה להקת “כלי־זמרים” טובה, אך רק חיים’ל, שעמד בראשם, היה מנגן נפלא באמת; תלמיד ותיק של המפורסם פדהצור מברדיטשוב.
ר' חיים’ל זה לא היה קומפּוֹזיטוֹ"ר, רצוני לאמור: שר' חיים’ל לא היה מחדש נגונים; אך כוחו רב לשׂבּר את האוזן, להטעים את הנגון, להסבירו, ממש לתרגם אותו ללשון בני־אדם.
קטן ודל היה ר' חיים’ל, אך כשהחזיק את הכנור בידו נהפך לאיש אחר.
גבות עיניו הארוכות התנשׂאו לאט־לאט, עיניו הזהירו ומנגהן הרוחני קרן עור פניו. ורואים אתם בחוש, שהוא בעצמו איננו בכאן, שכמעט יש לו עלית־נשמה, והידים מנגנות מאליהן… שנשמת ר' חיים’ל עלתה למרום – לעולם הזמרה, וידיו מנגנות…
וכשבא ר' חיים’ל להתפשטות הגשמיות, הוא מתחיל גם לזמר בפה; וקולו כקול הכנור! ואז הכל מבינים את הנגון, ואפילו חרש, שוטה וקטן. כי הוא נוקב ויורד עד הלב, נוגע עד הנפש…
ואלמלא שהיה ר' חיים’ל איש תם וירא אלהים, לא ראה עוני במאכנובקה והיה למזמר או מנגן על הבמה באיזה תיאטרון, או לחזן, משורר במקהלה, בברלין או בפאריז… אבל כך עושׂין בני ברדיטשוב; ור' חיים’ל שלנו יהודי פשוט הוא, ויושב לו במאכנובקה עם אשתו ובניו, ומצפה לחתונה עשירה, ולוקח על חשבונה בהקפה בכל החנויות.
ור' חיים’ל מצפה אז להחתונה, שתהיה, אם ירצה השם, בביתה של אלמנת בריל קאצנר.
אותו בריל קאצנר היה קמצן גדול בחייו. אומרים עליו, שלא היה אוכל ושותה, אלא מלקט פירורים ושיריים אחרי סעודת בני ביתו. מלווה־ברבית היה, מלווה על המשכון, ולבו – ימחול לי שם, או לא ימחול – היה לב אבן ממש. בשעת פטירתו קרא לבנו הבכור, ויצו להגיש לו את פנקס החשבונות, ופתח אותו, והראה לו את החובות, שלא נפרעו בזמנם, וציוָה עליו בכבּוּד־אב ובצוָאת שכיב־מרע, שלא יאריך זמן הפרעון ולא יוַתּר אף על פרוטה אחת. וקרא עוד לזוגתו, ויצו לאסוף ולטמון את כלי הנחושת, אשר בבית. “אך אעצום את עיני – אמר – והיה הכול להפקר”. ואלה היו דבריו האחרונים, כי יצאה נפשו בדברו.
והשאיר ר' בריל – חצי מיליון או יותר…
ונמהרת האלמנה להשׂיא את בתה, כי גם היא רוצה להינשׂא; אבן כבדה נגולה מעל לבה ושאפה רוח, ותתאו לחיים חדשים!
וגם ר' חיים’ל שלנו רצה להשׂיא את בתו, וגם הוא מחכה לנשׂואי בת הגביר, כיהודי כשר המחכה לביאת הגואל. אבל האלמנה אומרת להביא את פדהצור מברדיטשוב!
מחותנים יבואו מקיוב, ואנשי קיוב מבינים גדולים הם, והיא חפצה במקהלה גדולה וטובה. והעיר – בנגון חדש ל“אֵל מלא רחמים”!
הקמצן מת, ומה בכך אם תעלינה הוצאות החתונה עוד איזו מאה!
ור' חיים’ל כמעט שהוא יוצא, חס ושלום, מדעתו.
ותהום כל העיר. כי הכול אוהבים את ר' חיים’ל ומתגאים בו, והעיקר שהכול יודעים, שאל החתונה הזאת נשׂא את נפשו זה ימים רבים, שהוא “עני מהפך בחררה”. ונכנסו בעובי־הקורה, והביאו לידי פשרה; ואחרי משׂא־ומתן ארוך, ובכי ותחנונים, באו לידי גמר, שינגן ר' חיים’ל וסיעתו, אך קודם החתונה יסע על חשבון הגבירה לברדיטשוב ויביא מפדהצור רבו נגון חדש ל“אֵל מלא רחמים”.
וקבּל ר' חיים’ל מאת הגבירה סך מסוים להוצאות הדרך, ויעזוב את החצי ביד אשתו למחיה לבני־ביתו, וישׂכור לו עגלה, ויסע לברדיטשוב.
ובכאן התחלת הגלגול.
*
אמרי אינשי: “אין מזל לעני”, וכן הוא.
ר' חיים’ל בא לברדיטשוב, ובאותה שעה יצא פדהצור מברדיטשוב לטלנא לנגן בשעת “מלוה־מלכה”…
כי הצדיק מטלנא היה מכבד את פדהצור. הוא היה אומר, שפדהצור מגלה בנגוניו סודות התורה, אך “חבל, שהוא בעצמו אינו יודע מה שהוא מגלה”… והיו מזמינים אותו לעתים תכופות ל“מלוה־מלכה”.
וחיים’ל בא בין המצרים; לשוב לביתו בלא כלום אינו רשאי, הבטח הבטיח בהן צדקו, שיביא נגון חדש מפי פדהצור. ולנסוע אחריו לטלנא, או לחכות עד בואו, אינו יכול; הגבירה נתנה לו מעט והוא השאיר לאשתו הרבה, ורק איזה פרוטות מקשקשות עוד בכיסו.
ונע ונד ר' חיים’ל בחוצות ובשוָקים במר נפשו יום או יומים, והנה לפניו מחזה נפלא.
ביום צח ובהיר, ביום החול, הולכת לה אשה בשוק, ולבושה היא בגדי שבת ויום־טוב, ומקושטת היא, ונושׂאת על ראשה צעיף משונה בעל פסקיות וקשוּרים רבים וארוכים מאד, ובעלי גוָנין שונים.
וביד האשה טס גדול של כסף. ואחרי האשה – קהל מנגנים. והאשה הולכת בנעימות לפי הזמר של המנגנים, ולפעמים תעמוד לפני בית או חנות והיא מחוללת. ובעמדה – עמדו גם המנגנים ושינו את הזמר לזמר של רקידה. ומתאספים עליהם אנשי העיר ודלתות וחלונות נפתחים והם מלאי אדם…
ומנגנים המנגנים, והאשה מחוללת, וקשוּרי הצעיף ופסקיותיו פורחים באויר, והטס מתנוצץ ומזהיר באור השמש, והאשה קוראת: מזל־טוב! והקהל הגדול עונה אחריה: מזל־טוב! וזורקים מטבעות, והאשה רוקדת כנגד הזורקים ותופשׂת את המטבעות בטס; והאשה רוקדת, והמנגנים מנגנים, ומטבעות מצלצלות בטס המזהיר, ופסקיות הצעיף מתרוצצות באויר כצפרים בעלות גוָנים שונים, וברדיטשוב מלאה: מזל־טוב, מזל־טוב.
כך אוספים שם נדבות ל“הכנסת כלה”!
ברדיטשוב עיר של ישׂראל היא ויש לה מנהגי ישׂראל משלה.
ור' חיים’ל יודע את אשר לפניו.
יודע הוא, שהנשים ממציאות את הרקוּדים להכנסת־כלה, ופדהצור – את הנגוּנים, ולכל כלה רקוּד חדש ונגוּן חדש.
וכשצריך להשׂיא כלה, באות הנשים בבקשה אל פדהצור, והן מספרות לו לפי תומן: מי היא הכלה, ומי היא משפחתה, ועד כמה היא עניה, וכמה תלאות וצרות צרורות היו שם עד שהיתה לכלה, וכדומה; ופדהצור יושב ושומע, עוצם עיניו, מחליק את זקנו ושומע. ועוד הנשים מדברות, ופדהצור הומה לו נגון חדש, נגון חוזר על כל דברי הנשים ומספר קורות הכלה העניה…
כל זה נודע לר' חיים’ל; ובכל זאת עומד הוא ופיו פעור ואזניו קשובות, ועיניו כגחלי רתמים.
נגון כזה לא שמע עוד מימיו! הנגון מצחק ובוכה בבת־אחת, בנשימה אחת… צער ותענוג, פחד ותקוָה והשתפכות הנפש ושברון הלב – הכול היה באותו נגוּן.
ופתאום קפץ ר' חיים’ל בשׂמחה רבה ממקומו: יש לו נגון חדש, נגון של פדהצור – מצא את אשר ביקש.
*
ותיכף־ומיד שׂוכר לו ר' חיים’ל עגלה לשוב אל ביתו. ובעל־העגלה שלו מקבל, כדרך בעלי־העגלות, גם נוסעים אחרים, ור' חיים’ל אינו ממחה בידו.
ואלה שנסעו אתו – אנשים יודעים ומבינים את הזמרה – ספּרו אחר כך, שתיכף, כשבאו אל היער, התחיל ר' חיים’ל לזמר.
והזמר היה אותו הנגון בעצמו, ששמע בשוק בברדיטשוב, הנגון של “מזל טוב” להכנסת כלה עניה.
אך בפי ר' חיים’ל נהפך לנגון אחר לגמרי. והתגלגל ה“מזל־טוב” ב“אל מלא רחמים”.
והיער הומה, ובתוך המית היער, כאילו היא עולה מתוכו, נשמעה נגינה חרישית ונעימה… והתחזקה הנגינה מעט, והשתפכה במתיקות, ותשׂתרר על היער והמיתו. ונדמה אז שהיער היה למקהלה גדולה, עוזרת על יד ר' חיים’ל.
והנגון מתאונן, ומחטא, ומתגעגע, ומבקש רחמים; וקול כחולה נשמע, חולה מתפלל על חייו.
“בשׂר ודם אני – אומר הנגון – וחיי תלואים לי מנגד, וכוחי כלה; ומתיירא אני מפני מלאך־המות, ומחבּוּט־הקבר, ומדינה של גיהנום, ואתה רופא כל בשׂר… אל רחום וחנום…”
ונשתנה הנגון, והיה לאנחות קצרות ועמוקות, לצעקות משבר לב. ונדמה להשומעים, כי מתוַדה החולה, מתוַדה על חטאיו, ועל כל חייו, והוא מכה על לבו על כל חטא שחטא, ומפקיד את רוחו בידי אלהי הרוחות…
והמיה קלה עוברת, כקול כנפי מלאך־המות במעופו…
והנגון התחזק מעט, והתעמקו עוד האנחות. וקול רועד וגונח, קורע לב ונפש, מתפרץ מתוך האנחות; מתפרץ הוא ועולה, ונפסק על־ידי יסורין, וחוזר ונעוֹר, ונפסק עוד, ומתחדש, וקורע שערי שמים, ונחלש, ונתך באנחת־לב ממושכה, ונדם ואיננו…
דממה איומה – מת החולה!
ומתעורר הנגון שנית, והופך ליללה, לקינה גדולה ואיומה, ודמעות חמות ומרות רותחות בתוך הקינה…
בוכים בני־הבית ומייללים; ועל כולם מתגבר קול אשה – קול אלמנה מקוננת על בעלה, ומתוכם חוזר קול ילד, קול יתום, קול רועד, מלב יתום נרעש ונפחד…
ומשתנה הנגון עוד, והוֹיה להמולה גדולה וארוכה. ואנשי העגלה רואים את הנגון – רואים הם המון אדם רב, הולך ומלוה את המת, וצעקות נשמעות וקריאות: “צדקה תציל ממות! צדקה תציל ממות!”. חיים’ל מקונן על המת, כל עצי היער מלוים אותו בבכי חנוק, ועוד הפעם עולה מקרב הילל קול ילד בוכה, היתום עומד על קבר אביו ואומר קדיש…
ומשתנה הנגוּן עוד, והוֹיה למה שקוראין שטייג"ר – להשתפכות הנפש בנועם ורוך, ומתרוצץ הנגוּן, ועובר לדמיונות, להוריות, לרעיונות תקוָה ובטחון…
מנחם הנגון, מדבר על לב ומתגעגע בחמלה רבה: צדיק הוא הדיין, ויש רחמים בדין, ויש אלהים בארץ, אלהים חיים ועושׂה־חסד, והוא נתן והוא לקח. יהי שמו מבורך!
וכלה הנגון, ואנשי העגלה עודם שומעים את הנגון…
וכאשר שאפו רוח, שאלו את ר' חיים’ל על אודות הנגון ומהותו, והוא אמר להם, שהוא ה“אל מלא רחמים” לבתו של קאצנר.
– אינה כדאית לנגון כזה – אמרו האנשים – אבל אתה ר' חיים’ל תקח נפשות, האורחים מקיוב יהללוך…
*
אך האורחים מקיוב לא היללו את ר' חיים’ל.
החתונה לא היתה חתונה פשוטה, כנהוג בישׂראל; בני קיוב באו, בחורים ובתולות, והם נושׂאים עיניהם אל המחול.
למה להם “השתפכות הנפש”, מנגינות עצב? אל בית־המשתה באו, ולא אל בית־האבל!
ולמי ה“אל מלא רחמים” – לנשמת הקמצן המת?
לו היה הקמצן חי, לא נתן לבתו אף מחצית הנדוניא, ועל אחת כמה וכמה, שלא היו לה מלבושים כאלה ותכשיטין כאלה, וגם החתונה היתה אחרת לגמרי.
לו קם הקמצן מקברו וראה את שׂמלת המשי הלבנה עם הסרח מאחריה, את הצעיף ואת הפרחים; והתבונן בהיינות והמגדנות, ורוב הבשׂר והדגים, המוכנים לסעודה, כי אז פרחה נשמתו שנית.
ולמה להם כל הצֶרֶמוֹניוֹ"ת, המנהגים הטפלים?…
חיים’ל נותן אות למקהלה, והמולה דקה תשמע, כלחש היער תעלה. וחיים’ל מושך בקשת, לבו סוער, גבות עיניו רועדות, והקרואים מבני העיר מניעים ראשיהם, האנשים מכוונים את לבם, בעיני הנשים דמעות, והאולם נמלא כוָנה, והנה קול בן קיוב קורא:
– מה זאת? חתונה או הלוָית המת?
חיים’ל עושׂה את עצמו כאילו אינו שומע. עוצם הוא את עיניו ועושׂה את שלו, ואותו האורח מקיוב משמיע קול שריקה, חודרת כליות ולב.
ושורק הוא בלי הרף. בן רגע תפשׂ את הנגון וידע אותו, וַילווה את הכנור בשריקה של פריצות וחוצפה. ותדום המקהלה מפחד, אך ר' חיים’ל לא אסף את ידו והוא מנגן לבדו.
וניצים הכנור וקול האדם, והשריקה השובבה במנגינת קודש, ותגבר השריקה…
הנגון בורח מפניה, והשריקה רודפת אחריו, חודרת ונכנסת בו, ופולחת, וטורפת אותו…
ור' חיים’ל מקפץ ממיתר על מיתר; חפץ הוא להציל את הנגון הטהור מכף רודפו העז, ואינו יכול.
מפיו יז קצף, מעיניו – רשפי אש, פניו חורו כסיד וידיו נמהרות, נמהרות מאד, אך לא עצר כוח להשתיק את השריקה…
והשתולל גם הכנור!
מה זאת? אין זה “השתפכות הנפש” ולא “אל מלא רחמים”, כי אם רקוּדים מתהוללים, רקודי שגעון וחולי־נופל, רחמנא ליצלן! מלאכי־חבלה מרקדים, גיהנום מרקדת!
עד שניתק מיתר הכנור.
– בּראבוֹ, חיים’ל, בּראבוֹ! – קראו האורחים מקיוב.
קורת־רוח עשׂו לנשמת הקמצן!…
*
חלפו ימים, והנגון בא אל התיאַטרון; בלי ספק על ידי אחד האורחים מקיוב, ואולי על ידי אותו בעצמו ששרק.
והתיאַטרון מה הוא?
שאל למשׂכיל ויגדך, שהתיאַטרון כולו טוב ונאה, והחזיונות הם ספרי־מוסר… ואתם אומרים, שכולו טריפה כחזיר… אבל אנחנו אומרים, שהכול תלוי בטיבו של החזיון; שצריך לדעת מה אומרים שם ומה מנגנים שם.
והדבר קרה בכאן – פה וַארשה.
והאולם מלא מפה אל פה, והמנגנים מושכים בקשת.
ומה הם מנגנים?
מתחילים באיזה שאון – המולה ומבוכה…
הנגוּן של ה“אל מלא רחמים”, ההמולה הדקה של “השתפכות הנפש” היו פה לרעש, לדור הפלגה; כלי־הזמר רודפים איש אחרי רעהו, מתקוטטים ומתנגשים איש ברעהו. המולות, קריאות, שריקות והכאות התבוללו…
לא סופה סוערת ולא רעמים וברקים יִשמעו, לא חומות בצורות תפולנה… אך קולות ושריקות של מהומת המתפרצים אל ההפקר! קול המון תאווֹת מתפרצות משערי גיהנום, או קול המון שדי־שחת מחליקים על ים הקרח.
במהומה מתערב קול הבטנון העב. כאילו הוא כועס, גוער בלצים וחפץ להשתיק אותם. אך כל זה רק למראית־עין. נוהם הוא בראשיתו, ובאחריתו – מסתולל. והנה נעור החליל והוא מרקד בין שאר הכלים כשׂעיר, טס הוא בקרב המקהלה כבזק ומצחק הוא ומתלוצץ: חַ, חַ, חַ! חִ, חִ, חִ! והנֵבל עונה לעומתו, להכעיס, בזדון־לב ובשאט־נפש – לית דין ולית דיין!
והנה הכנורות! שלושה או ארבעה כנורות במתק קולם, בחן נפלא… ואתה שומע, שהקול הוא קול יצר־הרע! דבש וחלב תחת לשונו! מסית הוא ומפתה, ומתנגב אל הלב ואל הנפש, ובא אל העצמות, ואל כל האברים… נשתנה הנגוּן והוא צף במנוחה שאננה כשמן ומשכּר כיין הטוב…
ופתאום התלקחו מאורות האולם; עוד מעט ויוּרם המסך, ואלפי פרצופים נלהבים ועינים לוחשות כגחלים פונים אל ה“מזרח”, להבדיל.
והורם המסך ונראתה הבמה, ועל הבמה – זכר ונקבה, כנהוג.
והוא “בן־מלך”, והיא “בת־מלכה”, ושניהם משוררים.
והשירה חוצבת להבות אש. לשונות אש, שׂרפי להבה מתעופפים מפיהם, אש גיהנום תוקד על פניהם. והם מקפצים ומדלגים, ומרקדים זה כנגד זה, ומחבקים, ומנשקים זה את זה. והכול בחפזון ובמהירות נפלאה ובתאוָה עזה ונמרצה.
“האי עלמא לבי־הלולא דמיא – חטוף ואכול, חטוף ושתה! מהר לחבּק ולנשק, כי המות עומד אחר כתלך”…
והמון הרואים בוער באש; מבול של אש לוהט בכל האולם! ים של תאוָה יוקדת מכּה גלים… וכל ההמון הרב, אנשים ונשים וטף, טובעים באותו הים, במבול האש! והפיות פעורים, והעינים חוצבות אש, והכל משורר ומזמר. ויהי הנגון כולו למאכולת אש…
וכך התגלגל הנגוּן: מ“מזל טוב” ל“אל מלא רחמים”, ומ“מאל מלא רחמים” – לשירה של גיהנום. ואל הדיוטה התחתונה עוד לא הגיע…
*
התיאטרון היהודי נסגר על ידי הרשות, ואולי היתה גם יד ישׂראל באמצע…
ו“בני־המלכים” ירדו מעל הבמה ושבו והיו לחייטים ורצענים, ו“בנות־המלכים” – למבשלות ותופרות, ונגוּני הבימה נכנסו לתיבות־זמרה בשוָקים ובחצרות.
וגם הנגוּן שלנו התגלגל לתוך תיבה של זמרה…
וקשה עתה להכיר את הנגוּן מתוך התיבה…
יריעה בלה שטוחה באמצע החצר. שני גברים מלובשים מין מלבוש בגון עור מראים “נפלאות”, ונערה קטנה, רזה וחיורת־פנים, עוזרת על ידם.
את הילדה גנבו, בלי ספק, מחיק הוריה.
והאחד מעמיד סולם על שיניו; והילדה עולה בשלבי הסולם במהירות נפלאה. מראש הסולם היא מקפצת על שכם השני.
הראשון זורק את הסולם מפיו ונגש אל הילדה מאחוריה ומכה על כתפה.
הילדה עפה באויר בכוח ההכאה, ואחר כמה כרכורים היא נופלת ועומדת על רגליה…
גם זה תיאטרון, תיאטרון לאנשים, שאין ידם משׂגת, לגרי המרתף, למשרתים ולשפחות.
אין קונה כרטיסים, אין מקומות לשבת, תחת מנורות ומאורות – השמש לרוח היום, ותחת מקהלה – תיבת זמרה…
והילדה מחזרת על הנאספים, שהקהילה תיבת־הזמרה, ואוספת פרוטות, מקבלת ומשתחוָה…
ואגלי זעה מתגוללים על פני הילדה המכוסים פוך אדמדם, וצער עולמים נשקף מעיניה הצוחקות והמודות, ונשמת אפה כבדה ועיפה היא למות.
אך ההמון הנאסף בחצר שומעים אך את תיבת־הזמרה ורואים אך את הכרכורים, וצוחקים מטוב־לב.
וצחוק הנאספים מלווה את הנגוּן, העולה מתיבת־הזמרה.
הנשמה בגוף הילדה הרזה, שנגנבה מבית הוריה, ונשמת הנגוּן מתוך תיבת־הזמרה הצרודה – שתיהן נאנחות ובוכיות, ומבקשות תקוּן; ואין רואה, ואין שומע.
*
אך אצבע אלהים! רצונו של מקום היה, שישוב ה“מזל־טוב” של פדהצור לכבודו הראשון.
נודדים הם, גונבי הילדה, מעיר לעיר, מחצר לחצר, ופעם אחת חלתה הילדה בדרך.
וקרה הדבר בראדזיביל הסכומה להגבול; בַקש את הרוח במדבר!
ואת הילדה מצאו, והיא כמעט ערומה, ועל בשׂרה אותו המכות שהכוה, ושוכבת היא בחוּמה, והולך וגדל החום!
ואנשי חסד אספוה, וישׂאוה, ויביאוה אל בית־החולים.
והכירו הרופאים שהמחלה מחלת הטיפוס, וירפאוה ימים רבים; ותצא הילדה מבית־החולים בריאה, אך עיוורת בשתי עיניה.
ומחזרת הילדה על הפתחים ופושטת יד לאגורה וללחם.
ומנהגה לבלי לבקש בדברים. ותתייצב העזובה בפתח, ורואים אותה אנשי הבית, ונותנים מה שנותנים. ואם אין מתבוננים בה, היא נושׂאת את קולה בשיר.
ומזמרת היא אותו הנגוּן, שלימדוה גונבי נפשה.
ונהפך הנגוּן לנגוּן מתחנן ומבקש על נפשו…
ומעורר רחמים הנגוּן, וקורא:
“חוסו על יתומה עניה, גוּנוֹב גוּנבתי מבית אבי הטוב, מזרועות אם רחמניה, מבית מלא אור ושוֹבע…”
“אנשים רעים וחַטאים ואכזרים גנבוני, ויעבדו בי בפרך…”
“וימוצו אל לשדי, ויכלו את כוחי… וישליכוני כנצר נתעב, כקלפּת אגוז, אשר אכלו את תוכו”.
“חוסו, רחמו על יתומה עזובה!”
כך מתחנן הנגון, וכך הוא מעורר לצדקה; וזאת היתה עליתו הראשונה.
*
והיה בראדזיביל למדן גדול, שישב ועסק אך בתורה.
ולא מתנגד, ולא חולק היה האיש ההוא, ובכל זאת לא ראה פני צדיק מימיו.
לא פסק פומיה מגירסא והוא מתיירא מבטוּל תורה.
אין לו פנאי לנסוע!
ומשום בטוּל תורה לא היה בא אל בית־המדרש, שלא יבטלוהו שם בדברים של מה־בכך, בעניני העיר או בשׂיחות חולין. ולא היה יוצא מפתח ביתו, והתבודד, ולמד בחדרו; כי אשתו ישבה כל היום בחנותה, ואך בנים זכרים היו להם, ולמדו בחדרים.
וכפעם בפעם היה מתעורר במוחו הרעיון: צריך לנסוע – “עשׂה לך רבי”… ויצרו־הטוב לוחש באזניו: שמא טועה אתה, ונשמתך צריכה תקוּן… אבל יצרו־הרע, שנחלש בכוח התורה ואינו חצוף כוּלא האי לדבר בשם עצמו, מתחפשׂ בעור־היצר הטוב, ומונה, ומרמה אותו לאמור: “רוצה אתה לנסוע? מה טוב ומה נעים! אך גמור נא מסכת זו”, ואחר כך: מסכת זו, ומסכת זו… ועברו ירחים, וחלפו שנים, ועדיין לא נסע.
אך מן השמים מרחמין עליו. מבקשים שם, שיראה הלמדן את פני ר' דוד’ל…
ואירע מעשׂה:
יושב לו הלמדן ועוסק בתורה; לומד הוא בכוָנה גדולה כדרכו, והנה קול זמרה בפתח.
וכועס הלמדן על עצמו, על מה שהוא שומע את הנגוּן, כי היה הלמדן במדרגה גדולה, ובשעת הלמוּד היה בא לידי התפשטות הגשמיות ונאטמו כל חושיו. פעם אחד נשׂרפה כל העיר והוא לא שמע… ועתה הוא שומע את הנגוּן.
ומתקצף הלמדן ומעביר ידו על מצחו, ומשתדל להעמיק בהסוגיא, ואינו יכול; הנגוּן מבטלו.
תוחב הוא את אצבעותיו לתוך אזניו ולומד, והנגוּן מתגנב וחודר אל נשמתו, ומבטלו מלמוּדו.
ויגדל עוד כעסו, ויאחז בקצה זקנו, ויתן לתוך פיו, ויִשכנו – וזוהי, כידוע, סגולה נפלאה לגרש את המניעות החיצוניות – ולא לעזר, ולא להועיל.
בינתים הוא מכיר, שהקול קול אשה, ויעלה חרון אפו, ויגער בה, ויקרא בקול:
– סורי מפתח ביתי, חצופה!
ותלך לה הילדה, ונפסק הזמר, והוא עודנו שומע.
והנגוּן מזדמר מאליו, באזניו ובנשמתו, ובכל אבריו. והוא מתמלא מן הנגוּן, ואינו יכול לכוון את לבו אל הלמוּד.
וסגר הלמדן את הגמרא, וקם, ונגש אל הכותל להתפלל “מנחה”, ואינו יכול להתפלל בכוָנה. אינו יכול ללמוד ואינו יכול להתפלל; כפעמון של כסף מצלצל באזניו…
והצטער הלמדן מאד, ולא ידע נפשו. וכך עברו עליו ימים, שבועות וירחים, והנגוּן מצלצל באזניו ומבטל אותו.
ומצער וכליון־הנפש נשתקע הלמדן במרה־שחורה, וכמעט שיצא מדעתו.
וישב הלמדן בתענית וסגוּפים, ולא הועילו. אי אפשר לו להשתיק את הנגוּן; מעורר הוא אותו משנתו בלילות.
וראה זה פלא: הלמדן לא היה מנגן בטבעו, מעולם לא ירד לפני התיבה להתפלל “מנחה”; כשהיו מכבדין אותו ב“אתה הראית”, היו מקריאין לו ולא יכול לחזור על הנגוּן בשום אופן. ובשבתות היה אומר את ה“זמירות” בלי שום נגינה, ובמקום הנגוּן היה לומד דף גמרא! ואותו הנגוּן התדבק בנשמתו ואינו יכול לגרשו משם.
ומכיר הלמדן ויודע, שאין הדבר פשוט. וסבור הוא, שהוא מעשׂה שטן, או שאיזה “לץ” מתגרה בו, ומבקש להעבירו על דעתו. ורואה הוא בחוש, שבכוח עצמו לא יתגבר עליו, שהוא צריך לנסוע ולבקש עזרה, ושאם לא עכשיו – אימתי?
אך יצרו הרע של הלמדן מתאַנה לו ואומר: לנסוע? מהיכי תיתי! אך לאן? לאיזה צדיק? רבים הם הצדיקים בארץ, אך מי מהם הצדיק האמיתי?
ומי יודע מה היה בסופו של הלמדן, לולא אירע עוד מעשׂה: ר' דוד’ל נזדמן לראדזיביל.
כידוע הלשינו על ר' דוד’ל וברח, ועבר את הגבול בראדזיביל.
והמסירה, כידוע, היתה עונש מן השמים. מעשׂה רע עשׂו שהעליבו את וואסילקוב, ו“גנבו” משם את ר' דוד’ל, והושיבוהו בטלנא.
וואסילקוב פנה הודה, פנה זיוָה… החוצות אבלים, בתי־המדרשות התרוקנו, בתי־המלון בעיר ומחוץ לעיר התבטלו ונסגרו, ובני העיר התרוששו, ובאו עד ככר לחם, רחמנא ליצלן.
והיתה מאת ה', שתתרוקן גם טלנא…
כסא זהב היה לר' דוד’ל, וחרות על הכסא: “דוד מלך ישׂראל חי וקים”. ואכלו קורצא, שר' דוד’ל מתנשׂא למלוך, שהוא מורד במלכות… והגיע הדבר עד פטרבורג…
אנחנו יודעים, שכל זה היה בבחינת “מאן מלכי – רבנן”, אך השׂרים בפטרבורג אינם מבקשים כוָנות ואת הבחינות אינם משׂיגים. אין להם אלא מה שעיניהם רואות.
איך שיהיה, ור' דוד’ל אנוס היה “לעקור” ולעבור את הגבול, והחשיך עליו יום הששי בראדזיביל ושבת שם. ולמדן העיר הולך לקבל את פניו בסעודה השלישית, כי ליצרו־הרע לא היתה עוד שום אמתלא לעצור בו מלכת.
ובכל זאת לא נכנע עוד.
והלמדן בא, ורואה הוא, והנה בראש השולחן יושב יהודי קטן מאד, והשטריימי"ל על ראשו גדול מאד, ושׂער כסף ארוך נופל ומכסה את פניו. והוא מחשה, והעומדים עליו והיושבים לפניו מדברים בלחישה דברים של מה־בכך, וינע לב הלמדן בקרבו, ולא האמין למראה עיניו.
אך באותו הרגע הביט אליו ר' דוד’ל.
ולא דבר קל היה מבטו של ר' דוד’ל! – ויצא ניצוץ מעיני ר' דוד’ל, ונכנס לתוך לבו של הלמדן, ושׂרף שם את היצר־הרע, ונהפך הלמדן לאיש אחר.
ויאמר לו ר' דוד’ל: שב! והמקורבים מפַנים לו מקום בראש השולחן, והוא יושב.
ויאמר עוד ר' דוד’ל:
– מכבדים אנו את הלמדן בזמר!
והלמדן נרעש ונפחד, כי כנ"ל, לא היה מנגן מימיו. אך אין ברירה – ר' דוד’ל מצווה, והעומדים מאחורי הלמדן מכים בכתף – ואינו יכול לסרב.
והוא מזמר!
ומתחיל הוא ברעדה, ומגמגם בלשונו, שהיתה בפיו לחתיכת עץ, אבל הוא מזמר!
ומה הוא מזמר? מה הוא יודע לזמר? נגוּן אחד יחיד לו – נגונה של היתומה.
אבל בהמשך נגוּנו, הלמדן מתחיל להבין את הנגוּן, לרדת לעומקו, וקולו משתנה לטוב. והוא מזמר, ולבו מתחמם ומתלהב, ומרגע לרגע הנגוּן הולך הלוֹך וטוב, הלוֹך ויפה…
ואז נהפך הנגוּן לאחר; וקבּל ריח תורה, וינק מקדושת השבת, ונכנסה בו נשמה יתרה, והתקדש הנגוּן, ועלה למעלה, למעלה…
וכשהתעלה הנגוּן למדרגה גבוהה, חש גם ר' דוד’ל לעזרתו, והחרו והחזיקו אחריו כל הנאספים. אז ישיר כל ה“עולם”. ונשפך הנגוּן על כל סביבותיו, והכה גלים, ותשטוף להבה, וירעשו אמות־הספים, ויצלצלו החלונות, ויפרוץ הזמר כנהר די־נור החוצה, וישמעו העומדים בחוץ, וישתוממו: הלא זה נגוּנה של היתומה!
*
ושב הנגוּן בגלגולו האחרון למעלתו בקודש הראשונה!
וגם הלמדן זכה לתקוּן הנשמה.
תיכף אחרי ההבדלה נקרא אל חדרו של ר' דוד’ל.
– למדן – אמר לו ר' דוד’ל – נכשלת בעווֹן חמור! בנפשך הוא!
והלמדן נרעש ונפחד, ושואל: איזה עווֹן?
והצדיק מבאר לו, שהכלים בחינם את פני היתומה שגירש בחרפה.
– אמנם – מנחם אותו ר' דוד’ל – שוגג היית, כי לא ירדת לעומקו של הנגוּן, לא ידעת שרשו, ועד היכן הדברים מגיעים. אבל צריך אתה תקוּן. קראת לה “חצופה”.
והלמדן נופל על פניו ממש, ומבקש מר' דוד’ל, שיתן לו “תשובה”.
– כבר הרהרת בתשובה – ענה ר' דוד’ל – אבל נשמתך צריכה לתקוּן על ידי מצוָה.
– ובאיזו מצוָה אבחר? – שאל הלמדן.
– במצוַת הכנסת כלה! – ענה הרבי – השֵׂא את הילדה שהעלבת בה לאיש הגון.
מעצמו מובן, שדברו של ר' דוד’ל לא שב ריקם.
*
ונתעלה הנגוּן, ונתעלה הלמדן, והילדה זכתה להנשׂא לסופר־סת"ם…
ואך אחרי שנים רבות נודע שהילדה ההיא, שהיתה לאשה לסופר־סת"ם, היא בת בתו של קאצנר הקמצן.
ומעשׂה שהיה כך היה:
חתנו של קאצנר הלך פעם אחת עם אשתו אל התיאטרון בקיוב, ושהו שם עד חצות לילה, וכשובם הביתה לא מצאו את הילדה.
נגנבה הילדה!
אך כאשר נודע הדבר, לא יכלה עוד לשוב אל בית הוריה: אמה כבר מתה, ואביה ברח לאמריקה.
ביום הראשון של חול־המועד פסח יצאו ר' שכנא ור' זרח כחום היום לשׂוח קצת.
ר' שכנא הוא דל־בשׂר וגבה־קומה, ממש איש־מידות, אך ראשו כפוף, לבל ידחַק, חס ושלום, את רגלי השכינה, ור' זרח דל־בשׂר גם הוא, אך גם קצר־קומה, וכשר' שכנא מדבר אליו הוא מתנשׂא קצת על בהונות רגליו ומרים את ראשו.
ר' שכנא הוא משׂרידי הזקנים לחסידי קוצץ, ור' זרח – משׂרידי הזקנים לחסידי בֶּלז. לפנים היה ר' זרח מפקד צבא בּלז בהצותו על חניכי קוֹצץ, ור' שכנא עמד בראש גבורי קוֹצץ במלחמתם עם חסידי בּלז, ואז לא יכלו דבּר איש את רעהו לשלום.
אך דור אחר קם. דור ודורשיו, דור ומנהיגיו, ונסוגו הזקנים אחור, ויעמדו צעירים תחתם. ור' שכנא ור' זרח עזבו את המנינים וישובו אל בית־המדרש, שיצאו ממנו בימי נעוריהם.
ובימות הגשמים, על ידי התנור החם, נפגשו ועשׂו שלום ביניהם, ועתה הם יוצאים את העיר לשׂוח לרוח היום…
והשמש מחממת את שכמם של הזקנים בבכּורי קרניה, ולהקות להקות צפרים עפות ופורחות באויר ממעל לראשיהם; זה עתה שבו, והן מתפזרות לבקש את קניהן מן השנה שעברה. ומתחת עולה ומתנשׂא ירק עשׂב, ועל כל עשׂב ועשׂב עומד מלאך ומכה אותו בקרן אור, ומצווה וקורא: גדל! גדל!
והזקנים הולכים לאט־לאט, עקב בצד אגודל, ומשוחחים.
– חסידי קוֹצץ הראשונים – פתח ר' שכנא ואמר – בהצעירים, התועים ללא דרך, איני מדבר – אבל הזקנים שבחסידי קוֹצץ, אינם מדקדקים הרבה באמירת ה“הגדה”!
ור' זרח שׂוחק בלאט:
– לא הגדה עיקר, אלא הקניידלי"ך!
ור' שכנא עונה בכובד־ראש:
– אל תזלזל בכבוד הקניידליקך, זרח! מנהג ישׂראל הם, ודברים בגו!
– בלי ספק – אצל העשירים! – שם ממלאים אותם בדברים טובים מאד…
– ואתה יודע את הענין של “לא תסגיר עבד אל אדוניו”?…
– איני לומד חומש עם רש"י; די לי בכוָנות התפלה…
– הפשט הוא פשוט. אם בורח איזה עבד, משרת או פועל, אסור, על פי דין תורה, לתפשׂו, לאסרו בחבלים ולהשיבו לרשות אדוניו, למסרו ליד בעליו… מסתמא כשאדם בורח אינו בורח לחינם, סימן הוא, שאדוניו אכזרים, שלא התנהגו עמו כשורה, שכשל רוח הסבל, שהגיעו מים עד נפש… ועל כן אסור להסגיר, צער בעלי חיים.. זה הוא הנגלה. אבל שבעים פנים לתורה, ויש כאן גם נסתר. והנה הגוף הוא בבחינת עבד, עבד כפוּת להנשמה, והנשמה מתנהגת בשׂררות, בתקיפות. הגוף הוא בעל תאוָה: רואה הוא בשׂר חזיר ופותח פיו לאכול; אשת־איש – והוא עובר על לא תחמוד; עבודה זרה כנגדו – והוא נמשך אחריה בחבלי ברזל. והנשמה אומרת: אסור! לא תעשׂה! לא תאכל! אל תגע! הנשמה מצווה והגוף מחויב לשמוע! וכן הוא במצוַת טבילה, והגוף יורד לתוך מים קרים!… רוצה הנשמה בפדיון שבויים, והגוף מכתת רגליו ורץ אורח; כי הרגלים, הידים, וכל אברי הגוף, סרים למשמעת הנשמה! ונכנע הגוף, לפי שהעפר מן האדמה הוא בבחינת עבד! ולמי הוא נכנע? לאדוניו; לחלק האלהי ממעל, לשליחו של מקום, לממלא מקומו בעולם הזה!
ובכל זאת אמר רחמנא – “לא תסגיר עבד אל אדוניו!”, כי “וחי בהם” כתיב, ונאמר: “ובחרת בחיים”! ואוי ואבוי להגוף, אם תמסור אותו כולו ביד הנפש! הנשמה היא אש והגוף קש, ותהפכנו כרגע לעפר ואפר! ואם היה זה ברצונו, יתברך, לא היה בורא את העולם הזה! ואם זיווג את הנשמה אל הגוף ואמר לדבק טוב, מחויב אדם לדאוג גם לגופו! ו“היושב בתענית נקרא חוטא”, כי הגוף זקוק לאכילה! הרוצה לרכוב על הסוס, מחויב לפרנסו!
והנה הגיעה עת דודים – שׂמחת יום־טוב, תשׂמח הנפש במעשׂיה – בקריאת התורה, באמירת תורה, בתפלות וזמירות; וישׂמח גם הגוף במעשׂיו – יאכל וישתה כדבעי! קח מעט יי"ש – תהנה הנשמה מן הברכה והגוף מן המשקה!
והנה חג הפסח, זמן חרותנו, – שׂמח גם אתה, עבד! יהנה גם הגוף, יחטוף לו קניידי"ל, אל תזלזל בזה, זרח!
ומודה ר' זרח לר' שכנא, שהענין עמוק מאד ונוח להתקבל על הדעת; אך –
– מה בצע, ואני אוכל שרוּיה!
– אם כן נהנה אתה מן המצות!
– ולמי יש מצות לשׂובע? ולמי יש שינים ללעוס את המצות?
– ובמה אתה מקיים “ושׂמחת בחגך” בנוגע להגוף?
– אינני יודע. אפשר שהוא מתענג על יין־הצמוּקים של ארבע־הכוסות… אני בעצמי שׂמח על ההגדה! אוהב אני לספּר ביציאת־מצרים. והעיקר – המכות. יושב אני בהרחבה ומונה את המכות, וסופר, וכופל אותן, וחוזר עליהן…
– מגושם! – קרא ר' שכנא בלזות שׂפתים.
– מגושם? – עמד ר' זרח בתמיהה. – האם לא באו על שׂכרם? אני מצדיק עליהם את הדין!
כמה צרות צרורות, כמה ענויים קשים, כמה עבודת־פרך… לעשׂות חומר ולבנים ולקושש קש! “כל הבן הילוד…”.
אני אומר לך בפירוש, שאני שׂמח לאידם! לפי דעתי צריך לפתוח את הדלת גם בשעת אמירת המכות… ואת מי אירא? הלא אינם מבינים בלשון־הקודש!
ור' שכנא מחשה מעט ועונה:
– שמע נא, זרח, מה שקרה אצלנו. באותו הרחוב, בבית העשׂירי מבית הצדיק, גר קצב אחד, ימחול לי שם – קצב מגושם כדבעי – קצב שבקצבים! ערפּו כעורף הפר, ורגלים לו כרגלי הפּר, והידים – ידי עשׂו! והעיקר הוא קולו; אינו מדבר, אלא נוהם כארי…
כמדומה לי, שהיה מאנשי־שלומך – מחסידי בּלז.
– יתכן, יתכן… – הומה ר' זרח.
– ותוכל להבין את הרעש והמהומה, בשעה שאדם כזה היה מסב לספר ביציאת־מצרים. ואנחנו שומעים אותו בביתו של הצדיק מלה במלה… וכל מלה ומלה הוא “נוח בשבעה שבושים”, ואנחנו יושבים ומצחקים; וגם הוא, זכרונו לברכה, מניע שׂפתיו ונדמה כאילו הוא מצחק, אבל כשהתחיל החתן־דנן לספּוֹר את המכות, ועל כל מכה ומכה היה מכה על השולחן, ואנחנו שומעים את הרעמים ואת צלצול הכוסות – נפל, זכרונו לברכה, לתוך עצבות…
– לתוך עצבות? בחג הפסח?
– שאלנו על הדבר הזה…
– ומה ענה?
– שגם הקב"ה נפל כביכול לתוך עצבות בפסח…
– הא מנא ליה?
– מדרש מלא! בני ישׂראל עוברים ביבשה ופרעה וחילו טובעים בים, התחילו המלאכים לומר שירה… בכל שבעת הרקיעים עפים שׂרפים ואופנים ומבשׂרים ישע ואומרים שירה. והגלגלים, והברקים, והמזלות מרננים ומזמרים, ומבשׂרים ואומרים שירה… גדולה השׂמחה: הקדושה היתה לפליטה, הטומאה טובעת במצולה…
מה עשׂה הקב"ה?
מבעד הענן, מעל כסא הכבוד, נשמע קול הומה כיונה: מעשׂי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה!
– ואם מדרש – מה חידש הוא?
– ראשית, שוטה שבעולם, מי הגיד לך שחידש? ושאדם מחויב לחדש? ואיך מחדשים אם אין מוקדם ומאוחר, והישן כל יום כחדש, והחדש נתגלה על הר סיני? ושנית, שהוסיף נופך משלו; אמר, שזה הוא הטעם, שאומרין את ההגדה בנגוּן של עצב!
ופירש עוד את הפסוק: אל תשׂמח ישׂראל אל גיל כעמים – אל תשׂמח כאותו המגושם, השׂמח לאיד… לא תקוֹם ולא תטוֹר… ומצרי לא תתעב… עזוב את מידת הנקימה והנטירה לאחרים!
בכל ימות הסליחות, בבוקר בבוקר, נעלם הרבי מנימירוב. בני-ביתו משכימים לסליחות, יוצאים ועוזבים את הדלת פתוחה אחריהם; בלי ספק יוצא הוא אחרי כן בעצמו. ומעולם לא ראה אותו איש, לא בחוץ ולא בבית-הכנסת או בבית-המדרש, ולא אצל המנינים.
והנה מה שהפתח פתוח – אין בכך כלום; אל בית הצדיק לא יבואו גנבים; יגע אחד מהם בכף-המנעול, ומובטח אני, שתיבש ידו. אך איה הרבי?
ואומרים: בלי ספק במרום! – הימים – ימים נוראים, צרכי עם ישׂראל מרובים, צריכים לפרנסה, לשלום, לבריאות, ליראת-שמים ויראת-חטא… והולך וקרב יום הדין, השופט כל הארץ יעשׂה משפט, והשׂטן משוטט בכל הארץ, ובוחן ובודק באלפי עינים בחורין ובסדקין של הלב והנפש! והוא מסית ומדיח, ועולה ומשׂטין! ומי יעמוד ביום צר, אם לא קדוש ישׂראל מנימירוב?
בלי ספק הוא עולה למרום ומשתטח לפני כסא כבודו, ומתפלל על עם ישׂראל; ולפעמים מתנהג הוא גם בתקיפות, כדרכו!
– – –
והנה בא לנימירוב מתנגד מירושלים דליטא וימלא פיו צחוק.
כידוע, גדול כוח הליטאים בנגלה, אבל נפשם יבשה בלי שום לחלוחית של אמונת צדיקים! ומצחק הליטווא"ק, ומראה באצבע גמרא מפורשת, שגם משה רבינו, עליו השלום, לא עלה למרום, כי אם למטה מעשׂרה טפחים – והצדיק מנימירוב לא כל שכן!
– ואם כן, איפה הוא הרבי בשעת הסליחות?
והליטווא"ק אומר, שיש לו עליו שאלות חמורות מזו…
ובאותו הרגע החליט בלבו לחקור שורש דבר.
ועוד באותו היום, בין מנחה למעריב, התגנב הליטווא“ק אל חדר-משכבו של הצדיק, וישכב תחת מטתו… ואינו מתיירא, שמא תתקוף עליו שנתו, הלא ליטווא”ק הוא! ובוחר הוא לו איזו מסכת ולומד אותה בעל-פה.
ושכב כל הלילה, ולמד בעל-פה!
כשעה חדא, קודם שקראו לסליחות, הרגיש הליטווא"ק שהצדיק מתהפך על משכבו, שהוא נאנח וגונח, גונח ונאנח. והנה ידוע, שאנחותיו של הצדיק מנימירוב היו מלאות צער ויסורין, והשתפכות הנפש, וכל השומע היה גועה ממש בבכי! וזה אינו מפסיק מלמוּדו בלחש…
ושניהם שוכבים: הרבי על המטה והליטווא"ק תחת המטה.
כשקראו לסליחות, שמע הליטווא"ק, והנה רבתה התנועה בחדרים הסמוכים, בני-הבית יורדים ממטותיהם, מעלים הם נרות ונוטלים את ידיהם, ומתלבשים, והולכים, ופותחים את הדלתות… ואחרי כן שב הכול למנוחתו, והאור, שנזרע תחת מטתו של הצדיק מן החדרים הסמוכים, נדעך. והוא נשאר לבדו עם הרבי בבית.
אחרי כן הודה ולא בוש, שבאותו הרגע נפלה עליו אימה חשכה. כי לא דבר ריק הוא, להתבודד עם הצדיק בשעת הסליחות! אבל הליטווא"ק עקשן הוא – רועד הוא בכל גופו ושוכב!…
בינתים קם גם הצדיק ממשכבו.
וקם, ועשׂה מה שעשׂה, ונגש אל ארון הבגדים, והוציא משם חבילת בגדים שונים, דהיינו:
מכנסי בד לבנים, רחבים וקצרים, מגפים גדולים ומשוחים בזפת, אדרת-שׂער עבה ומצנפת שׂער גבוהה, וחגורת עור מצופה מסמרי נחושת – בגדי אכר!
ובאותם הבגדים התלבש הצדיק, ומצלחת אדרתו יצא קצה חבל עבה…
והליטווא"ק אינו מאמין למראה עיניו, והוא חושב, שנרדם בלילה ורואה חלום… אך לא חלמא חזיא…
והרבי יוצא מחדרו, והליטווא"ק קם בלאט והולך אחריו, כאותו הצל ההולך אחרי האדם.
והרבי עובר מחדר לחדר ובא לחדר-הבשוּל, וכופף ראשו אל מתחת למטת המבשלת, ומניף גרזן לחטוב עצים, ותוקע אותו לתוך אזורו, ויוצא את הבית.
והליטווא"ק אחריו, אף כי כבר עלה על לבו דבר-בליעל, כי הרבי צדיק הוא ביום וגזלן בלילה…
– – –
והולך הרבי בלאט ובצדי הרחובות, ואימת הימים הנוראים מרחפת בחוץ. ופעם בפעם בוקעת ויוצאת מאיזה בית אנחת חולה או פזמון של סליחות. והרבי צולל בצללי הבתים ויוצא לאור הלבנה בין בית לבית, והליטווא"ק אחריו… ולבו דופק כהד לכל פסיעה ופסיעה של הצדיק.
והנה הרבי יצא את העיר.
וסמוך לעיר – יער. והצדיק נכנס לתוך היער, ופסע כשלושים או ארבעים פסיעות בתוך היער, ונגש אל אלון רך, והוציא את הגרזן מאזורו והניפו, ויך בעץ – פעם, פעמים ושלוש, עד כי נפל העץ…
והליטווא"ק עומד מרחוק ורואה, איך שהצדיק חוטב את העץ לבקעים, ואת הבקעים לגזרים, ושהוא מוציא מצלחת אדרתו חבל ארוך, ועושׂה מהם חבילה, ותוחב את הגרזן באזורו, ומעמיס את החבילה על כתפיו, ויוצא את היער ושב העירה.
כפוף הולך הרבי תחת משׂאו. והליטווא"ק אחריו –
“האם לא יצא הזקן מדעתו?”
והצדיק אוחז את דרכו בלאט, ובא לאיזו סימטא חשכה, ונגש אל בית קטן רעוע, ויעמוד מאחרי החלון, וידפוק בשמשותיו בלאט.
והליטווא"ק שומע, שמתוך הבית קורא קול של אשה חולנית:
– מי שם?
– ושהצדיק עונה בלשון הנכרים:
– יא! 1
והאשה שואלת:
– קטוֹ יאַ? 2
והצדיק עונה:
– וואסיל.
– וואסיל? איזה וואסיל? ומה אתה רוצה, וואסיל?
והצדיק אומר לה, והכול בלשון האכרים, שיש לו חבילת עצים למכירה, שימכור לה בזול.
ואינו מחכה למענה האשה, ועובר אל הדלת, ופותח אותה, ונכנס לבית.
והליטאי מתגנב אחריו.
לאור הלבנה רואה הוא חדר קטן ונמוך, שברי כלי-בית, ובמטה – אשה חולנית מכוסה בבלויי-סחבות.
והחולנית שואלת באנחה:
– אבל במה אקנה, וואסיל? אין כסף לאלמנה עניה!
והצדיק המתחפשׂ עונה, שיתן לה בהקפה; ושבסך-הכול מבקש הוא שש אגורות!
אבל האשה אומרת, שאינה יכולה לקבל בהקפה, שאין לה שום תקוה להשׂיג מעות ולשלם.
– מאין יבוא עזרי? – נאנחה האשה.
והצדיק, שהניח כבר את החבילה לארץ, מתקצף עליה:
– הוי, יהודיה פתיה! אַתּ אשה קטנה וחולנית, וימיך ספורים, ואני בוטח בך, ונותן לך בהקפה שש אגורות! ולך אֵל גדול ורחמן, שׂגיא כוח וחי לעולמים, ואינך בוטחת בו, שימציא לך שש אגורות?
– ומי יסיק לי בתנור? – נאנחת האשה – מי יודע, מתי ישוב בני מעבודתו בלילה?
והצדיק עונה, שהוא יסיק לה…
והוא אומר ועושׂה…
ובשעה שהכניס העצים לתוך התנור, זימר בלחש את הפזמון הראשון מסליחות היום…
ובהבעירו את העצים, אמר את הפזמון השני…
ואת הפזמון השלישי אמר, כאשר סתם את התנור.
– – –
והליטווא"ק נהפך לבבו לאהוב את הצדיק ולהאמין בו, ומאז היה נוסע אליו פעמַים מדי שנה בשנה.
וכשהיה שומע מספרים, שהצדיק עולה בימות הסליחות למעלה, לא צחק עוד והיה אומר:
– מי יודע אם לא למעלה מזה!
משנת חסידים / יצחק ליבוש פרץ
ידוע לכל באי עולם, כי האדמו"ר מנימירוב היה עובד את השם מתוך שׂמחה. ואשרי עין שזכתה לראות את ההתלהבות, ואותה השׂמחה שהיתה נובעת ממנו כמים ממקור חיים, ונמשכה אלינו, ושפעה והתדבקה בנו, ושכחנו את כל הצרות שבעולם, את כל הפגעים והרשעות…
ישנם צדיקים שזוכים לשׂמחה אך בשבתות וימים-טובים, ולהצדיק מווֹנווֹליץ היה אך ניצוץ אחד של שׂמחה במוצאי יום הכפורים… אבל רבינו ז"ל זכה לקדושת חגים ומועדים בכל ימות השנה, ועד יום פטירתו היה מלא שׂמחה, זמרה ורקוּד.
– מגלה אני לכם – היה אומר ברוח קדשו – שכל העולם כולו אינו אלא זמר ורקוּד לפני הקב"ה… כל העולם כולו זמר, והכל משוררים, הכל מזמרים; כל אות ואות מן התורה הקדושה היא קול נגינה, וכל נשמה שבגוף היא קול נגינה… וכל נשמה ונשמה שבגוף היא אות אחת מן התורה…
וכשם שישנם קולי קולות של נגינה, כך ישנם כלים מכלים שונים לפרוט עליהם את הנגוּן, וכל קול נגינה מקביל לכלי נגינה מיוחד, ויוצא ממנו כצאת הנשמה מן הגוף… וכל אדם ואדם אינו מזמר אלא הברה אחת מן הנגוּן והוא מת, והשאר שהוא עושׂה בעולם הזה קודם הפטירה הוא גנוּח ודברים בעלמא…
ומכל ההברות, היוצאות מן הגוף, מצטרף כל הנגון, שהוא הזמר להקדוש-ברוך-הוא.
אבל הצדיק, שהוא המנצח על הזמר (קאַפּעֶלמייסטעֶ“ר בלע”ז), יודע הוא את הנגוּן כולו או חלק גדול ממנו, ועל-כן הוא זוכה לשׂמחה תמידית.
– הלמדנים בנגלה – היה אומר רבינו – הם כאותם בעלי-המלאכות שהם יודעים לתקן את הכלים לזמר, וגם לעשׂות כלים חדשים, אבל הם אינם יודעים את הזמר בעצמו ואינם יכולים לפרוט על הנבל שהוא מעשׂה ידיהם.
אבל הצדיק הנסתר הוא יודע את הנגוּן, אף-על-פי שאינו יודע לפעמים איך לתקן את הכלי ואינו בקי בתורה.
– הלמדנים – היה אומר – הם הלבוש, ואנחנו האדם, ובלשונו ממש: אוּ“ן מי”ר זעֶני“ן מעֶנשעֶ”ן; הלמדנים הם הגוף, ואנחנו הנשמה! הלמדנים הם התורה, ואנחנו – סודות התורה…
אשרי האזנים, שזכו לשמוע תורה מפיו הקדוש!
---
ואשרי העין שזכתה לראות את עבודתו מתוך שׂמחה! אבל הכול כקלפּת-השום כנגד השׂמחה, שהיתה בחתונת בתו תחי'.
מי שלא היה בחתונת בתו מרת פייגא תחי', לא ראה שׂמחה מימיו.
אז שרתה רוח הקודש, רוח אור צחצחות, על פני כל הנאספים, למגדול ועד קטן, מאיש ועד אשה, עד הרקחות והטבחות, ושלא להוציא מן הכלל את האכּרים, שהביאו אותנו בעגלותיהם אל מקום החתונה. רבינו ז"ל אמר, שהוא מעלה אותם תיכף ומיד למדרגת חסידי אומות-עולם, ואתם יודעים שהוא היה עומד בדבּוּרו תמיד.
הזקן ר' צץ אמר לי, שלא היתה שׂמחה כזאת מששת ימי בראשית, ואני משער את הרעש, שנתהוָה בעולמות העליונים, בשעה שעלה רבינו לרקוד לפני הכלה.
לו היו באותה שעה ובאותו מעמד כל חסרי אמנה שבעולם, כל המתלוצצים והמלעיגים, וראו את התענוג הנפלא, את הקדוּשה הנוראה, את הזיו והאצילוּת, מובטח אני שהיו חוזרין בתשובה שלימה והיו מלחכין עפר רגלי הצדיק, ולא היה פוצה פה על ההתנהגות שלו ודובר עתק על פייגא’לי תחי'.
רקוּדו של רבינו היה תמיד אחד מששים מגן עדן, אבל באותה שעה היה בלי ספק שליש ואולי גם המחצה!
ובצאתו למחלו זרחה עליו השכינה שבעתים, והיה קלסתר פניו דומה לחַמה. עיניו הקדושות התלהבו והתלקחו, ולוּ פרחו יונים באויר היו נשׂרפות מיד.
כאשר בא, מדדה מעדנות, לאמצע החדר, – נתן באצבעו אות להכלי-זמר לשתוק והוא בעצמו התחיל את הנגוּן שלו בחשאי, במתיקות ובנעימות של אין-סוף!
נדמו המנגנים, שבתו כלי שיר, הרעש קם לדממה. כל העולם כולו נמשך אחרי דקוּת הענין, אחרי הרוחניות של הנגוּן. ואף שהיינו, כנהוג בחתונות, זה בכה וזה בכה, נפנינו כולנו ברגע אחד ופנינו אל האמצע, אל המרכז, ששם עמדו רגליו הקדושות, והרגשנו באותו הרגע, איך שהנגוּן הרוחני מתפשט בכל אברינו וחודר אל לבותינו ומוחותינו, ואנחנו מתמלאים עריבות דבש ונופת-צופים.
ובמשוך הנגוּן היה עולה ומתחזק, יורד ומתמלא מתיקות ביותר, ומתרוצץ הנה והנה רצוא ושוב – ומתרבה בזיו ונוגה צחצחות מן האור הנגנז…
ובתוך השלימות הנגוּן היו גם קולות נפסקים, שהיו רצים מפיו הקדוש כחצים מיד גבור; והרגשנו תיכף ומיד, שאותם הקולות הם השמשים, ששולח הקדוש לבשׂר לכל באי עולם, שתהיה חופת פייגא’לי למז"ט ובשעה מוצלחת, וקורא את העולם כולו לשׂושׂ אתו משׂושׂ.
וכן היה! גם רבינו ז"ל הודה אחר-כך, ששלח אותם הרצים לבשׂר לכל באי עולם לכל החיות והעשׂבים, להימים והנהרות והאגמים, ולשמים וארץ, לגיהנום ולגן-עדן ולכל הפמליא של מעלה, וביקש אותם אל החתונה…
ותיכף ומיד הרגשנו, שהתגבר החום כפל כפלים, כאילו נתוספו עלינו כפלים כיוצאי מצרים. וכאשר ראה רבינו, שנתאספו כל הקרואים, שב לשלימות הנגוּן והתחיל לשיר בחתּוּך-הדבּוּר.
והדבּוּרים הללו היו משולבים ומשוזרים בהנגוּן, ונדמו לענין מעור אחד, ובאותו הרגע התחיל גם הרקוּד…
אשרי עין ראתה זאת!
---
ידוע לכל באי עולם, כי אחרי פטירת האדמו"ר מנימירוב, כשקרה מה שקרה לחתנו, נסעתי לקדושים אשר בארץ ולא יכולתי למצוא את שאהבה נפשי. ראיתי גדולים ונוראים, ראיתי פועלים ומתקנים, ובעלי נסים, אך שׂמחה לא ראיתי.
רובם ככולם הם עובדים את הקב"ה מתוך עצבות ושברון הלב, והמעט מהם, שנתעלו למדרגת העבודה מאהבה ומשׂמחה, לא באו לשלימות הנגוּן, חתּוּך-הדבּוּר והרקוּד.
הנגונים שלהם הם משוללי העריבות והמתיקות, והרקוּד אינו רקוּד מכול וכול. עיני בשׂר ודם רואות את תנועות הרגלים הכבדות, שאינן יכולות להעקר מן האדמה. והידים אינן זריזות ונמהרות, ועושׂות יחד עם כל האברים את מלאכתם בעצלות. והדבּוּרים, היוצאים מן הפה, הם דבּוּרים קרים, גנוּחים בודדים, ואינם מצטרפים זה לזה: הנגוּן אומר דבר אחד, הרקוּד דבר אחד והדבּוּר דבר שלישי. לכל אחד ואחד משמעות בפני עצמו ואינם עולים בקנה אחד עם הנגוּן ולא עם הרקוּד, והכל נעשׂה קרעים קרעים, שאינם מתאחים כל עיקר.
פעם הנגוּן הוא יוצא דופן מן הרקוּד; פעם יש לו לרקוּד סרח-עודף על הנגוּן, ופעם כלו הדבּוּרים – והרקוּד והנגוּן עדיין נמשכים.
סוף דבר, אין תענוג ואין בטוּל הנפש!
כי אך האדמו"ר ידע את התנועות המיוחדות לכל אבר ואבר מן הגוף, והיה יכול להקביל אותן לכל הברות הנגוּן; והיה יודע איזה קול נגינה יכול להצטמצם באיזה דבּוּר קל, ושלאותו הדבּוּר הקל נצרך אותו קול-הנגינה, ואותה התנועה של אותו אבר.
נחזור לעניננו.
---
וכך היה עומד רבינו במרכז, ומזמר, ומתחיל לרקוד.
והרקוּד היה מכוּוָן להנגוּן באותו הכוח ובאותה המתיקות, ואנחנו חונים עליו עגוּל בתוך עגוּל ושומעים ורואים את הקולות והרקוּדים, ושפעו עלינו הנגוּן והרקוּד, והתחלנו כולנו לזמר ולרקוד, וגם הכלי-זמר זרקו את כליהם והתחילו לזמר ולרקוד, ואני זכיתי לזמר ולרקוד פנים אל פנים עם האדמו"ר.
אך החתן שלנו עמד מרחוק ולא נמשך אחרי הנגוּן.
– רבי! צעקתי אליו – אפילו הכליזמרים מנגנים ושרים, והוא אינו שר!
– אל תירא – ענה לי – בטוח אני במזלה של בתי תחי'!
ואנוכי אמרתי בלבי: רבונו של עולם, אותם הכליזמרים, העבריינים, נמשכו ונכנסו לפנַי-ולפנים לתוך הנגוּן, והוא, החתן בעצמו, בר אוריין ובן קדושים, לא בא ולא נמשך אחרי כל העולם כולו. –
ותתעטף עלי נפשי, ורגלי עמדו מלרקוד, ושכחתי את הנגוּן; ומשברון הלב ומהגעגועים על פייגא’לי תחי' עיני זולגות דמעות, והייתי חפץ לצאת מן העגוּל, ולתפוש את החתן, ולקרעו כדג. אבל הרבי לחש באזני:
– אל תירא, בשעת הסעודה יאמר תורה לפי הרקוּד שלי. וכך הוָה…
---
את התורה עצמה, שאמר החתן, אינני זוכר עוד. ידוע לכם, שאני אינני מופלג בנגלה, והאדמו“ר אמר עלי: שומר פתאים ה', וזה כל תפארתי. אבל שמעתי, שאמר איזה ענין גדול באיזו סוגיא עמוקה. כל המסובים, שהיו ביניהם גם למדנים גדולים ונפלאים, נמשכו אחרי החיצוניות של התורה, והבינו אותה, והתפלאו עליה, והשתוממו. והדיין המופלג מק”ק קוֹבל אמר, שהראה חריפות שאין למעלה הימנה. אבל אני, שזכיתי לגלוּי דעת הצדיק, שתהיה לפי הרקוּד שלו, לא נמשכתי אחרי החיצוניות, כי אם אחרי התמצית, והרגשתי בלבבי את הרקוּד של הצדיק, שהיה בהחלוּק כמעשׂה האופן בתוך האופן.
ומה שאירע להצדיק אירע להחתן.
החתן ישב בראש השולחן וכל העולם היו מסובין, אך במשך החלוּק נמשך כל העולם אחרי החתן, וקם העולם על רגליו לעמוד עליו, והיה הוא המרכז והעולם חונה עליו עגוּל בתוך עגוּל.
וגם על פני החתן שרתה השכינה.
מזיו התורה נאצל עליו הוד צדיקים, ומנוגה נגדו נמלא זיו כל פני העולם. אל שׂפת החתן תלויות כל העינים, שנמשכו ממש כאבק של ברזל אל אבן-שואבת.
והעולם מתמלא תענוג, ונדמה לי שהחתן שלנו הוא מכשף גדול, ואוחז את כל העולם בציצית ראשו, ומושך ואתו אחריו, ובחזקה, מן הבית אל החוץ, מהחוץ אל היער, מן היער למדבריות; שם יעלה הרים, ירד בקעות, יגביה אל כוכבים ויטבע במצולות הים, או ירוץ אתו כברק באויר…
והכול כאשר לכול, כל התנועות שעשׂה רבינו ברגליו, עשׂה החתן בידיו!
וגם אחריו נמשך כל העולם, והחלוּק היה לוכּוּח, וירב הרעש והשאון וההמולה, כמו שהיה בשעת הרקוּד.
אבל האדמו"ר נשאר על מקומו ואני עומד עליו, כדרכי.
– הראית את הגנב הזה? – אמר אלי בצהלת פנים – הוא חוזר ואומר מה שאמרתי אני ברגלי, ואומר בשם עצמו.
– אבל – הוסיף הצדיק ברוגז קל – כשם שהוא לא נכנס לתוך הנגוּן שלי, כך לא אכּנס אני אל התורה שלו!
הרגשתי שנתקעה מאכלת חדה בבטני.
– רבי – שאלתי בלחש – איזה שורש הוא?
– הוא תלמידו של הגאון מווילנא – ענני.
ואני נדמתי כהלום רעם.
אז אמר אלי הצדיק:
– לך וצו לתת יי"ש להאִכּרים ומספוא לסוסים…
ועד היום הזה אינני יודע את סוד הדברים הללו…
כָּרֵת / יצחק ליבוש פרץ
אומרים, שהסבא היה גדול… לישנא דבני אדם! כי באַמה שלנו אנחנו מודדים?
ונסתר היה. רואים מעט מזער, ומה שרואים, קצרה בינת אדם מהשׂיג. אומרים: לזה התכוון, ותיכף מעשׂה לסתור, – עורבא פרח! בא אחר ופירש, עברה שעה קלה – לא היו דברים מעולם.
את הפעולה הכול מרגישים. אדם יוצא לדרך לקבּל פנים, וכל מה שהוא מתקרב, הוא פושט גשמיות ולובש רוחניות. אדם נושק את המזוזה בצאתו, אך הוריד את תרמילו מהקיר, הזכיר רק את הסבא ואמר: אם ירצה השם, אלך… וה“הנני” שבו צומח ועולה, והבטחון מתפשט בכל קרביו, מהנקודה שבו זורח האור! אבל כשאדם בא ואינו רואה כלום, ואינו שומע כלום, וממה שהוא רואה ושומע אינו מבין כלום, הלב מתכווץ קצת…
\- \- \-
למשל, גן היה להסבא, ואותו הגן סגור.
מאי טעמא?
אומרים: בחינת גן נעול. לשם מה? ליחוד. למה דוקא בגן, ולא בחדר לפנים מחדר? משיבים: תחת כפת הרקיע. ואימתי הוא נכנס אל הגן? בימי הסליחות! ואך ורק בלילה קודם הסליחות. מאי טעמא? שׂיח ושׂיג. קודם ראש השנה… ענינים שלו… ופעם אחת נהרס כל הבנין: הסבא, בצאתו אל הגן, לקח עמו מספריִם!
\- \- \-
יודעים היינו, שבהגן ישנם עצי תפוח.
אצל הנהר – גבעה. וכשאתה הולך לתשליך ועולה על הגבעה, רואה אתה את הגן ואת עציו. וידוע גם כן, שלא כל האילנות שבגן שוים. על אותו הענין עמד פעם אחת אחד מן המקורבים. איני יודע, אם היה בדעתו לגלות טפח ולכסות טפחַים, או שהוא בעצמו לא ידע יותר. אבל אמר בפירוש, שלא כל האילנות שוים. יש אילני סרק, ויש עצים טעונים בוסר. על הראשונים אין מברכים כלל, והאחרונים מביאים על פי רוב לידי ברכה לבטלה, שהבוסר אין לו תקוּן אלא באש, על ידי בשוּל. אבל ישנם, אמר, עצים בבחינת “עץ עושׂה פרי” – את הפירות הללו אוכלים כמו שהם, מברכים עליהם ומעלים את הפירות, ועל ידיהם – את האילנות… וכשהם יפים, בבחינת “תאוָה לעינים”, לוקחים מהם גם לדגלים לשׂמחת-תורה… מפארים ואחר כך מברכים. אבל עולה על כולם ה“תפוח בעצי היער”! – זהו שופרא דשופרא, מפירות אילן כזה עושׂים יין לקדוּש ולהבדלה.
המקורב דבּר בכללות. ערב שבת היה, אמרו שיר השירים ועמד על הכתוב…
אבל כולנו יודעים, שהסבא מקדש על יין-תפוחים…
\- \- \-
והיה אצלנו פרוש שתקן. מתפלל, לומד ואינו מדבר כלום.
מילא, אדם אדון לעצמו, אינו רוצה לדבּר. בפרט כשאדם ידוּע חולי וקשה לו לדבּר. יש אומרים: נדר; איזו “תשובה”. אחרים אומרים: פרישות. הוא מתיירא מן החטא, ובדברים לא יחדל פשע… העיקר הוא, שהפרוש שותק. אלא שפעם אחת פתח פיו ודבּר!
ואימתי – קודם פטירה!
פעם אחת בלילה, הפרוש שלנו נופל על הספסל ומפרפר. קפצנו אליו: אני ושנים מאנשי-שלומנו, שהיו בשעת מעשׂה, אוחזים בו… שלישי היה, ושלחנו אותו להגיד להסבא, פשוט משום דרך-ארץ… והימים ימי סליחות, ואמרנו, נשב עד שיתאסף הצבּוּר. בחוץ – רוח, מה איכפת לו? ינשב לו הרוח… אף ברי. ולפתע פתאום הפרוש שלנו פותח את עיניו ומביט אל החלון. התנשׂא וישב ועיניו נטויות אל החלון. רואים אנחנו בחוש, שאזניו נטויות אל הרוח… והוא מתחיל לדבּר, הפנים צהובות מחום, העינים גדולות, והפה ממלל…
לא את הכול אנחנו שומעים, ולא כל מה שאנו שומעים נכנס מן האוזן אל הלב – אימה נפלה עלינו. אני למשל, שומע ששיני חברי דא לדא נקשן… והלב שלי דופק, דופק…
אבל הרבה אני זוכר:
– צריך – אמר – שיהיו כל האילנו בבחינת עץ עושׂה פרי… שכל העצים יביאו ברכה לעולם, שכל העצים יזכו לפירות של “תאוָה לעינים” בחיצוניות, ובפנימיות – ליין קדוּש והבדלה… צריך להעלות את כל האילנות… ועל מי מוטל החוב? על בעל השׂדה, הוא בעל הגן, הוא צדיק הדור…
וממלא הצדיק את משלחתו באמונה, לוקח הצדיק בליל המסוגל לכך מספּריִם והולך אל הגן הנעול… כורת ענפים רכים מהתפוח בעצי היער ומרכיבם באילני סרק, באילני בוסר…
סוד ההרכבה…
אבל אין עליה בלי יסורים. הכול בוכים, הכול בוכים!
בוכה התפוח בעצי היער, צר לו על ענפיו… “שכול ואלמון” – מתייפח העץ מבלי דעת… והאחרים גם הם בוכים: אתה משפיע עלינו רוב טובה ואנחנו אין אנחנו יכולים לקבּל – שׂרטת אתה שׂוֹרט, את בשׂרנו אתה חותך, נטעי זרעים אתה מכניס – – – יסורים…
ובוכה בעל הגן, שרחמיו על כל מעשׂיו…
ומעשׂים בכל יום: העץ הרע אינו מקבּל את הטוב בשום אופן, ואך פנה ממנו בעל הגן, הוא פולט את ההרכבה… והענף הנכרת נופל ארצה, והרוח בא ומרים אותו ומצחק בו, וזורקו לפעמים חוץ לתחום, לעבר הגן…
ובוכה הענף המטולטל – כף הקלע, כף הקלע…
והפרוש נופל לאחוריו ועל שׂפתיו קצף…
\- \- \-
ומסתופף אצלנו תינוק, קוראין לו “ינוקא”. התינוק חש בראשו: הביאו אותו אל הסבא ועזבוהו… מיחוש, אינו מתפלל ואינו לומד, המוח אינו סובל… אבל עינים יש לו גדולות, גדולות… מניחין לו… והסבא, כשהוא עובר עליו, מניח את ידיו על ראשו, מברכו בלי ספק…
ובשעה שהפרוש נופל לאחוריו ושׂפתיו ממללות: הרכבה, אין עליה בלי יסורים, הכל בוכין וכו' וכו', והנה הדלת נפתחת, ואותו תינוק רץ ונכנס. עיניו מלאות דמעה, עד שאינו רואה היאך ללכת, בידיו הרועדות הוא אוחז ענף עץ, נכרת זה עתה, והוא מעמידו כנגדו וצועק:
– כרת! כרת! כרת!
א: התפּוח
וזאת היא גנת הצדיק, שיחי' – של נעליך, אברך!
אדמת קודש הגנה. אילן נושׂא מחטים, אילן סרק; והעץ הלז היה עץ עושׂה פרי – תפוח!
ונשׂא העץ עטרת זהב: תפוחים של זהב היו לו כאגסים, וריחם היה נודף כאפרסמון, – תאוָה לעינים.
והצדיק, שיחי‘, היה אוכל מהם לקנוּח-סעודה. והיה שולח מהם להמקורבים ל“שהחיינו”. והנכד, שיחי’ ויחי', היה משתמש מהם לדגלו לשׂמחת-תורה.
ועמד העץ, כשהוא עומד עכשיו, סמוך לגדר. ועטרתו, עטרת הזהב, יוצאת לרשות הרבים. והתינוקות של בית רבן עוברים ושבים בחוץ, והתפוח – פרי עץ הדר, תאוָה לעינים, והם חוטפים ונתקלים, רחמנא ליצלן…
הולכים ושבים מן “החדר”: הגדולים חוטפים בידים, הקטנים רוקדים וחוטפים, עולים על הגדר וטורפים, ועוברים על “לא תגנוב”…
ונתפרסם הענין. והיו המקורבים מסיחים בזה על השולחן. ושמע הצדיק ונרתח… גלגול פינחס, כידוע.
– גונבים?
אבל התינוקות אינם בני עונשין. וניחם, שיחי', ואמר:
– מפקיר!
ונחה דעתם של המסובין לפי שעה; אך הענין חזר וניעור…
פעם אחת, איני זוכר את היום ואת השעה, ויצא, שיחי‘, על המעקה ואני אחריו בחשאי, כדרכי, שמא יבקש דבר מה, והשעה היתה שעת עצבות, כל העולם כולו היה טובע בעצבות. היו מסיחים בגזרות רעות שעתידות להתרגש, ועוד. שעת צרה. והוא, שיחי’, תפושׂ בשׂרעפיו, וכמדומה לי, שהוא מסתכל ואינו רואה כלום. מי יודע היכן היה… ופניו הולכים ומשתנים, פעם דחילא ורחימא, ופעם חוצפא כלפי שמיא, כדרכו. ושם עומד תינוק על הגדר, כותונתו, במחילה, מאחוריו, והיצר הרע בעינים הקטנות דולק ודולק… ואוחז התינוק בענף, ורוצה להורידו ולקטוף ואינו יכול. ורועדת הגדר תחת התינוק, ממש סכנת נפשות.
צעקתי.
ושמע, שיחי', והסב עיניו וראה, ונתן עיניו בו – –
כלומר, בהאילן. התינוק, כנ"ל, לאו בר עונשין הוא… ודי! כמו שאתה רואה – אילן סרק…
ובסוד אגיד לך, הן אני ישן בהסוכה הישנה… (הסוכה הישנה–מעשׂיה בפני עצמה), אבל שומע אני בכל לילה ולילה, שהעץ בוכה, ממש בוכה…
על מה הוא בוכה?
אין אוכל מפריוֹ, אין מברך עליו.
ב: הסוכה
והגנה עם הבית, והגבעה, וכל הכּכּר – כל מלוא עיניך, הוא חלק קטן מנחלת הגראף… אותו הגראף היה גבר אלים. ידו בכול ויד כול בו. מלחמה בינו ובין שכניו המיוחסים האצילים… ואחר כך, כשעבר מן העולם, התקוטטו היורשים הקרובים, בנים ובנות לא הניח אחריו, ונמכרה הנחלה חלקים-חלקים…
אבל הנה הסוכה.
מעלין בקודש: בהסוכה הזאת היה נח הגראף בימות הקיץ כחום היום. פה היה מקבּל שליחים מארבע פנות העולם, שומע ידיעות וחדשות, ונותן צו למשרתיו עושׂי רצונו. ועל הקירות היו תלויים כל מיני כלי-זיִן שבעולם. ואחר כך היתה לסוכת התבודדות של הצדיק שיחי', לסוכת מלחמה עם היצר הרע והסטרא אחרא… והכלי-זיִן? – החוק לישׂראל, הזוהר הקדוש…
ואם, חס ושלום, ימים רעים באים, גזירות עתידות להתחדש, שׂונאי ישׂראל חורשים מזמות להרע – אי אפשר לכחד, לא אלמן ישׂראל, הכול מזדיינים ועומדים בפרץ. אבל הוא, שיחי', נכנס תיכף ומיד בעובי הקורה. אצלו תיכף ומיד מסירות נפש. תיכף הוא נכנס לסוכתו ואומר: אינני זז מכאן עד שיתפזרו העננים…
ומה הוא עושׂה? יושב ומקטיר, יושב ומקטיר.
וענן הקטורת מסתבך ועולה, וככוכבים בלילות דולקות עיניו הקדושות מתוך הענן, ושׂפתיו נעות, והוא מעתיר ומפציר… ולפעמים – חוצפא כלפי שמיא: אינני זז מכאן, איני מניח תפילין, איני טועם בשבת…
ופעם אחת, כשהתאספו שׂרי המלכות לגזור גזירות על שׂונאי ציון, פּוּנקטי“ן בלע”ז, ואימה חשכה נפלה על צוררי היהודים… מה עשׂו הגדולים? מה היו יכולים לעשׂות? הקהילו אסיפות, השמיעו על השקלים, גזרו תענית צבּוּר אחרי תענית צבּור, חפּשׂו חטאים… וכשהקטרוג לא נח, שלחו שליח מיוחד אל קברו של ר' שמעון בר יוחאי… ולא אסתייעא מילתא, השליח נפטר, ויש אומרים נהרג בצפת…
ואומרים שכל השׂרים, מכל השבעים אומות, והשׂר של יוָן, כדרכו, בראש, עשׂו יד אחת – להשמיד ולהרוג.
והוא, שיחי', הולך כדרכו ביחידות: יושב הוא ומקטיר, יושב ומקטיר…
ומארבע פנות העולם באות שמועות רעות ונוראות, חרדה ופלצות ממש… בעיר פלונית קרעו את הערובין, באחרות נסגרו החדרים, ותינוקות של בית רבן נפוצו בשוָקים ורחובות, שם נחתם המקווה, וכל הנשים טמאות, רחמנא ליצלן… ובעיר המלכות, מסַפּרים, שׂוֹרפים ש"ס בפומבי…
ויהי ביום השלישי, רואה הצדיק שכלו כל הקיצין ויד הסטרא אחרא, רחמנא ליצלן, תקיפה, ונפלה עליו חולשות, ותרדמה מתוך אפיסת הכוחות, רחמנא ליצלן, קופצת עליו, ויודע הוא, שאם יסגור עיניו, תנתן רשות למשחית, העולם יהיה הפקר, חס ושלום…
מה עשׂה?
קפץ וקרע את החלון, וצעק בכל כוחו לחוץ: עצים ואילנות, הבו לי כוח! תנו עוז, דשאים ועשׂבים!…
ונתנו! ועמד בתקפו וגבורתו…
והיתה השנה שנת בצורת, רחמנא ליצלן! הריחַים עמדו, הסוחרים התבלבלו, ונשארה הבהמה בלי מרעה, ואין פרי ל“שהחיינו” – –
אבל הפּוּנקטי"ן לא נתקיימו: החדרים–חדרים, המקוָאות–מקוָאות, השומע אתה את הקולות מבית-המדרש? בני ישׂראל יושבים ועוסקים בתורה…
ג: חוש הריח שלו
ופעם אחת, כשפרצה המחלוקת – בשביל מה, איני רוצה לספּר; הכול יודעין, – קפץ מן הצד שכנגדו חד דמן חבריא, שמואל שוחט שמו, ואכל קורצא, כנהוג…
מה טיבה של המסירה? הוא, שיחי', מתנהג בשׂררה, מושל בכפה, ומורד במלכות… ועוד, ועוד, אין לשער, ואין לספר. והעיקר – שהוא יושב על כסא בן דוד, כידוע…
ועוף השמים הוליך את הקול, שישנה מסירה, ואותו שמואל שוחט נעלם… מה סברו אנשי שלומנו? שהוא, שיחי', הענישוֹ, עשׂה אותו גל של עצמות, השליכו לכף הקלע, למדבריות… הממנו יפּלא דבר? ושקטו על מכונם. “כן יאבדו” – אמרו. מסתמא תפתח הארץ את פּיה ותבלע את כל עדתו של קורח…
ולפתע פתאום נפלה הדליקה: שומרים מקיפים את הבית, מתפרצים לבוא… אבל, תהילה לאל, הוא, שיחי', נמלט באורח-פלא בעד החלון. פשוט, השומרים הוכו בסנוורים…
ונתחייב, שיחי', חובת גלות, והיה, השם ישמרנו, נע-ונד מעיר לעיר, מקהילה לקהילה, ובכל מקום בואו מצא שׂונאים אורבים לנפשו… בקצוּר: יד הסטרא-אחרא על העליונה…
ובא, שיחי‘, פעם אחת, בחצות ליל סגררי, אל עיירה, איני זוכר את שמה; איני רוצה להזכיר את שמה… והוא הולך מבית לבית ואינו יודע באיזה חלון לדפוק. ונד הוא, שיחי’, מתריס לתריס, מדלת לדלת… הבתים בתי יהודים… אבל – של אילו יהודים? תהילה לאל, מבעד תריס אחד בוקעת ועולה אל אזניו תפילת חצות, והקול, מכיר הוא תיכף ומיד, הוא קול משלנו, חצות שלנו, חצות דולקת. וחיתה נפשו – והוא דופק.
ובדפקו, נדם הקול מבפנים; אין קול ואין קשב עוד. אבל אין פותח. אימה חשכה נפלה על אנשי הבית. ליל חושך ואפלה, גשם סוחף, כאילו מבול יורד לעולם, והעיירה רחוקה מן הישוב. בכל מכול כול – שני ירידים, ניסן ותשרי, ובשאר ימות השנה – מדבר. אין יוצא ואין בא. ומי ידפוק כחצות או בחצות הלילה? בלי ספק, גזלנים. כמעט נפשם יצאה מפחד.
אבל הוא, שיחי', צועק: יהודי, יהודי!
ואסתייעא מילתא, שתיכף הכירו את הקול ורצו בשׂמחה רבה אל הפתח, והידים רועדות משׂמחה ואינן מוצאות את המנעול… אבל סוף כל סוף פתחו. מהבלבול לא שמעו דבר וחצי דבר. והצדיק בא בצל קורתם. אין לשער את השׂמחה, אבל תיכף ומיד נהפכה לתוגה…
– החביאוני – אמר.
ולך נא והסתיר אותו, לבל יתגלה! שמן תורק, נודף הריח למרחקים! כעלות – עוד קודם זמן קריאת שמע – דופקים. באים ומכבדים אותו, שיחי', בסנדקאות…
סכנת נפשות – והוא מקבּל. אצלו מסירות-נפש – כלאחר יד. מילא, יכולים אתם לשער את סעודת המצוָה! אנשים וטף, מן המרא דאתרא עד הבלן. ולפניו, שיחי‘, שׂמו לשון. הוא, שיחי’, היה אוהב לשון ואוכל אותה צלויה או מבושלת… ואפשר שהיו דברים בגו. קצוּר הדברים, הוא, שיחי', רוצה לטעום. לוקח באצבע ורוצה להגיש לפיו, והחתיכה של הלשון נופלת מידו בחזרה לקערה. לוקח שנית, והחתיכה נופלת עוד הפעם, וקרא בקול (ושאגה לו כלביא):
– נבלה וטרפה!
מסתמא נעשׂה רעש; המרא דאתרא טועם, לומדים ומופלגים אוכלים. מובן מאליו, ששולחים אחר השוחט עם החלפים. והוברר הדבר: החלפים כמוריגים, והשוחט? – אותו שמואל!
ד: המשפט
ובגנת הצדיק מונחת אבן, ולמעלה על הגבעה, אצל החורבה של מצודת הגראף, מונחת גם כן אבן כזאת. אבנים תאומות, אף על פי שצורתם משונה. כסבור אתה, אברך, שזה הוא על פי מקרה? והאבנים פשוטות? – אצלנו אין פשטות כל עיקר.
כשעמדה המצודה על מכונה התנשׂא עליה מגדל, ממש עד לב השמים. ועל מעקה המגדל היה סובב יומם ולילה שומר, שמא תבוא, רחמנא ליצלן, חרב. ואם ראה איזה דבר חשוד, היה תוקע בחצוצרה, ונקבעו חיילות הגראף, הקוֹזאַקלי"ך, וקפצו על החומות… הכול כמו שכתוב ביחזקאל. הכול לקחו מאתנו.
ומעל להמעקה היה חדר קטן בראש המגדל,ושם, באותו החדר, גר מכשף, מין חוזה בכוכבים, שהחזיק הגראף. והיה המכשף יושב שם כל הלילה וחוזה בכוכבים. וכאור הבוקר היה יורד אל הגראף ומסַפּר לו מה מליל, מה חזה בכוכבים ומה נגזר עליו שם.
והגראף, כנהוג בימים ההם, היה גם השופט של הסביבה. כי נחלתו היא.
ובאו לפניו פעם אחת שני אחים, אינם-יהודים, אכּרים ערלים. והיה להם איזה סכסוך על אודות עסקי ירושה. והגראף יוצא למלחמה, כלי זינו עליו, והסוס אסור לרכוב עליו, ומחוסר פנאי שלח אותם להמכשף שישפוט אותם בשמו, וכאשר יגזור אומר כן יקום.
והמכשף אינו יכול לסרב: הגראף ציוָה. את הריב ישמע, אבל תנאי התנה עמהם, שלא יכזבו, ולא יעלימו שום דבר, ושיטענו על צד האמת… ובאם לאו, יעניש אותם.
והסכימו בעלי הדין והתחילו לטעון, ולטעון על צד האמת, מובל מאליו, אי-אפשר, ופיהם מכשילם והם מכזבים… והזהיר בהם אחת ושתים, ובפעם השלישית – אבל אי-אפשר להם לדבּר אמת! ונמלא עליהם חימה, ונפח באפיו, ונעשה רוח חזק, ואחז בהם וזרק אותם בעד החלון, ועפו באויר. והאחד היה עבה ונפל תיכף ומיד אצל המצודה; והשני היה קל ועף עד הגן ונפל אצל הבתים…
וכשקנה הוא, שיחי', אצל יורשי הגראף את החלק הזה מן הנחלה, אמר, שהוא יכול להחיות את המתים שהתאבנו, אבל אינו רוצה, לפי שהיו שׂונאי ישׂראל גמורים!…
ה: הקבר הריק
אבל איני רוצה להעלים מכם; ישנה גירסא אחרת… זהו מעשׂה נורא באמת; ומעשׂה נושן מהדורות הקודמים… הגראף עוד – בחיים חייתו, וידו בכול, תקיף ונלחם בשכניו הפריצים מסביב. מתנפל, שולח באש את הארמונות, תולה את האדונים על עצים, מאנס את הנשים שלהם… סכנת נפשות! ובהעיירה למטה היתה בת ישׂראל… אשת איש ומזרע קדושים… בעלה, בגן עדן תהא מנוחתו, היה אחד הגדולים באמת… בקצוּר: מנהיג הדור…
אבל אותה האשה היתה יפת תואר מאד, יפהפיה מהוללה, ופעם אחת ביומא דשוקא ראה אותה הגראף… מילא, כידוע לכם, אין אפיטרופוס… וגבר, שׂונאי ציון, היצר הרע, ונעשׂה מעשׂה רע…
מרתף היה יורד מהמצודה של הגראף למטה עד הגנה, עד הבתים, שישבו בהם משרתיו עושׂי רצונו – המכשף, הממונה על העופות ועל הכלבים, הראש של הקוֹזאַקלי"ך, שהיה מחריב בהם את העולם, וכדומה.
ובאותו המרתף היו חדרים, להסתתר בהם בשעת חרום, כשיתגבר האויב, ובאמצע המרתף, באחד החדרים, היו נפגשים…
בלילה, בלילה… הבעל הולך לחצות, והיא מתחמקת ויורדה מן המטה, לובשת את בגדי שבת ויום-טוב שלה, מתייפה בכל מיני תכשיטין, מתבשׂמת בכל מיני שמנים טובים ומתגנבת ויורדת אל המרתף, דרך הגן…
ובאותה השעה עוזב הגראף בלאט את היכלו ואת הקרואים, הממלאים את ההיכל תמיד, האוכלים ושותים ומחוללים לקול שיר וזמר, ויורד בחשאי לתוך המרתף מלמעלה. ובאמצע, כנ"ל, באחד החדרים, הם נפגשים, והוא מחבק ומנשק אותה, השם ישמרו וישמור את כל בנות ישׂראל…
ופעם אחת, בשעת חבּוּק ונשוּק, עלה על לבו להגיד לה: – רבקה’לי, רבקה’לי שלי (כך היה שמה), המירי את דתך.
ובת ישׂראל,אף-על-פי שחטאה, אינה רוצה בשום אופן, ואולי עד כאן נתּנה רשות למשחית – אינה רוצה. ואמר לה פעם, פעמים. ובפעם השלישית, כשהוא מפציר בה, והיא נפלה לרגליו, וביקשה ממנו רחמים, נתמלא פתאום, כדרך הפריצים, חימה, ועזבה לנפשה בוכיה ורץ בפשוּט ידים ורגלים, ורץ מן המרתף, ובצאתו משם תקע בקרן שלו, כי גבור ציד היה, והקרן תלויה תמיד על צוָארו, ונאספו תיכף המשרתים שלו, וציוָה לסגור תיכף ומיד באבנים גדולות את שני המבואות של המרתף ולאסור לו סוס. הסוס נאסר וקפץ על הסוס ורכב לו…
והמשרתים מסיעים אבנים… שלושה ימים ושלושה לילות היו שומעים מן המרתף: “שמע ישׂראל”.
וביום הרביעי, כששככה חמת הגרף ברכבו, וכשהתחרט על המעשׂה הרע ושב על עקבו במרוצה, נפל הסוס תחתיו אצל המבוא של המערה, אך מן המרתף אין עוד קול ואין קשב…
ועל בית העלמין מצבה; גבוהה, האותיות מוזהבות: מגזע ישרים, משורש קדושים, אשת הרב, הגאון, הקדוש, מרת…
ובאים לקבר אבות, ומשתטחים על אותו הקבר, ומתפללים “אל מלא רחמים”, ומודדים את הקבר ומבקשים שהצדקת, בכל צרה שלא תבוא, תשתדל שם…
והקבר – ריק!
א: גנינדיל, למך ובילקה החיילת
זקני העיר זוכרים עוד, איך שבא פעם אחת לעירנו, לגור בה, זוג בא בימים; איש ואשתו. שם האיש למך ושם זוגתו – גנינדיל. כך קראו בשמותם במלון – בבית-האורחים שלנו.
מאין באו? אין יודע. ובאו בגפּם. אם היו להם בנים ונישׂאו, או, חס-ושלום, מתו עליהם, או שהיו חשׂוכי-בנים כל עיקר – השם יודע.
בערב באו. לנו הלילה בבית-הכנסת-אורחים, כנ"ל, ולאור הבוקר קמו ויצאו אל רחוב החמר – שכונת העניים, לבקש להם דירה.
ואִנה השם לידם מטבח עם חדר סמוך בלי חלון, אַלקי“ר בלע”ז, שזה עתה עזבו הבעלים, ללכת ולנוע בתפוצות ישׂראל לשם הכנסת כלה.
ושׂכרו תיכף ומיד את הדירה, ועוד באותו היום פתחו את ארגז העץ ואת שני השׂקים, שהביאו אתם, פתחו והוציאו את כליהם, קנו קש ומילאו את השׂקים הריקים למצעות ויצאו לעבודתם, לתור להם טרף…
הלך למך אל חברת-תהילים והתקבל מיד לחבר. מצא האיש חן בעיני הגבאים בקומתו הקטנה, בתנועותיו הצנועות, בעיניו הרכות, המעוררות רחמים, והעיקר – בקולו הדק כקול אשה ומתגנב אל הלב.
וגנינדיל – ההפך ממנו: אשה גדולה, בעלת בשׂר, ידים ורגלים גסות וקולה גס כקול הגבר – גנינדיל זו יצאה וקנתה לה שביתה בשוק בתוך התגרניות, ואיך שיהיה, פרנסתה מצויה: משוטטת היא ברחובות, נכנסת ויוצאת בכל הבתים, ידה בכול, וקולה מנסר מסוף העיירה ועד סופה.
וכשאין חולים בעיר לומר תהילים בחברה, נחבא למך אל הכלים בהאלקי"ר שלו, וקורא פסוקי-דזמרא ביחידות בפני עצמו, ובחשאי, לאור הנר, ואם אין נר – לאור הכפיס, ואין רואה אותו, ואין שומע.
ובאותו הבית, בפנת דירה סמוכה למטבח הזוג, גרה בילקה, שקראו לה החיילת, לפי שוולוויל שלה, הוא בעלה, יצא לצבא ולא שב, ובכל משך הזמן לא קבּלה ממנו אף תמונת אות. ואותה בילקה העגונה אשה צעירה ועליזה, אוהבת צחוק ולעג הרבה, ולשונה בכול, ותקרא בילקה החיילת ללמך – למך’ל, לפי שקטן הוא ושתקן, ולאשתו הגדולה – גנינדוֹיל, בחול"ם, והתקבלו השמות בפי כול.
והבתים בשכונת העניים ישנים, והכתלים מלאים חורין וסדקין. ואזנים ועינים לכל כותל. ותאבים השכנים והשכנות, ובראשם בילקה החיילת, לדעת כיצד חי הזוג, ומשקיפים בין הערבּיִם בעד החרכּים, ומקשיבים, וראה זה פלא:
אותה גנינדויל, הצעקנית והקולנית בשוק, בביתה היא, כמו שאומרים בני-אדם, “נמוכה מן הציץ ושתקנית מן המים”; בת ישׂראל צנועה וכשרה. והשלום-בית של הזוג אין לשער! יושב לו למך’ל בצנעה בהאלקי“ר שלו, ויהי ערב, וגנינדויל באה, והיא מסיקה את הכירים, שופתת את הקדרה, מגישה אל האח תפוחי-אדמה או תבשיל אחר. שומרת על הכירים בכל שעת הבשוּל ואורגת פוזמק. פעם בפעם קרבה היא על בהונות רגליה בלאט אל דלת האלקי”ר ומקשיבה להנעשׂה שם, ואם הדלת פתוחה קצת, משקיפה דרך הסדק, – וכשהיא חוזרת אל הכירים, פניה מזהירות.
נגמר התבשיל, והיא שופכת דשן על האח, עורכת את השולחן, מעלה את הלהב בעששית המנורה, וּקרבה עוד הפעם אל הדלת, ומקישה בה בלאט, באצבעה, ומקשיבה. הוא יוצא, וגנינדויל מסתלקת הצדה ומפנה לו דרך, הוא מחייך קצת, והיא מחייכת כנגדו, ונוטלים את ידיהם, ובוצעים, ומברכים על הפת…
אחר ברכת-המזון מחייך הוא שנית; ושב אל חדרו בנחת; וגנינדויל, אחרי סגרו אחריו את הדלת, מנמיכה את הלהב בעששית המנורה, ומשפשפת את הכלים…
וכשבילקה החיילת מחַקה את כל זה, השכנות מתפקעות מצחוק…
ב: גנינדויל רואה אור גדול, ומכניסה קדרות מים אל התנור
ואם יקרה, ולא תשׂתכר גנינדויל לכל צרכי השבת, והיום, יום הששי, רד, אז נגשת היא עגומה אל דלת האלקי"ר, דופקת, כמנהגה, באצבעה בלאט: “אולי יש בכיסו איזו פרוטה”…
וכשהוא יוצא, מתחטאת לפניו בבושת-פנים: חסרה אני… יום הששי…
פשפש למך’ל ולא מצא, והוא מחייך בחבּה:
– אין בכך כלום… אין בכך כלום… יש אָב בשמים… אַתּ יודעת, שיש אב בשמים… ושב אל חדרו ואל התהילים שלו.
גנינדויל רואה בזה סגולה בדוקה לפרנסה; באותו “יש אב בשמים, אַתּ יודעת, שיש אב בשמים…”
ומובטחת היא כשתצא עתה לחוץ, יזמין לה הקדוש-ברוך הוא את מלאכו הטוב… והיא מחייכת ויוצאת בלאט, אבל בבטחון גמור.
וכשמחקה זאת בילקה החיילת, השכנים והשכנות צוחקים ויוצאים ממש במחול. ובעל הדירה מוַתר לבילקה בזכות זה כל שׂכר הפנה שהיא חייבת… כי מי יגרש את העלובה העליזה הזאת? בכל השכונה היתה משתלטת המרה-שחורה! והולכים עוד וקרבים ימי-החורף הארוכים…
וגנינדויל יודעת מכל הנאמר והנעשׂה מאחורי הכותל ושותקת.
ואירע מעשׂה.
יום הששי רד, אין פרוטה לפורטה לצרכי יום השבת, נגשה גנינדויל אל הדלת, כמנהגה, תופפה באצבע, אין קול ואין עונה. אין למך יוצא. חרדה קצת, לבה מנבּא לה שאין הדבר פשוט. פתחה מעט קט את הדלת, והשקיפה בעד הסדק, והנה אור גדול בהאלקי"ר… אין חלונות, אין נר ואין כפיס בוער, ולמך יושב עוטה אור כשׂלמה… העפעפים מושפלים עד חצי עיניו, מזמר פסוקי-דזמרא בלאט ובנעימות, ואינו רואה, ואינו שומע…
סגרה בלאט את הדלת. נרות לברכה יש לה, חלות לבצוע כבר קנתה השאר אינו מעכב… ולבל יִוַדע להשכנה דבר, מיהרה ותרק את שׂקה, הוא מצעה, ותתן את התבן בתנור, ותקח קדרות ותשפשף בחזקה ותקשקש בהן – “תשמע השכנה!” – ותמַלאן מים, והבעירה את התבן, ויצא הלהב – "תראינה בעד הסדקים! – ותכניס את הקדרות, ותסגור את פי-התנור בדף, ותמשחנו מסביב בחמר… ויצאה החוצה בידים מופשלות לאחוריה: הכול מוכן ומזומן לשבת!
ג: בילקה והכף, האורח, גוי-השבת וריח התנור נודף
איך עברה הסעודה בליל שבת…
מה אכל למך…
איך ישבה על מקומה גנינדויל, בהרגישה שהסדקים של הכותל מלאים עינים ואזנים…
איך ישנה בליל השבת על השׂק הריק, – –
את כל זה תשערו בעצמכם.
התחרטה גנינדויל על מעשׂיה. נוכחה, שלא רימתה את השכנים, שהכול יודעים.
שומעת היא את הלחץ מעבר לכותל. שם, יודעת היא, מתייעצים עליה. פעם בפעם מתפרץ צחוק כבוש ונחנק. ובילקה החיילת מהסה ומשתיקה:
– מחר! מחר יהיה האות הזה… אך אל תשכחו לשלוח את “גוי-השבת”…
למך’ל כאילו אינו שומע.
ואמנם, למחרת היום בא האות.
גנינדויל שבה מתפילתה, הדלת פתוחה. בילקה החיילת יושבת במטבח ומחכה לה. ופניה מחייכות בסתר. העפעפים מושפלות להסתיר את זיקי הצחוק המתפרצים מעיניה.
נפתחה הרעה!
אך שבת היום…
– שבתא טבא, בילקה…
– שבתא טבא, שנה טובה, גנינדילי… ממתינה אני לך… שׂפתיה של גנינדיל רועדות, מבלי יכולת להוציא עוד הגה קל, וזו צועדת כנגדה כמחוללת.
– והיודעת את, גנינדילי, למה אני באה וממתינה לך? במחילה מכבודך, מיום שנעלם וולוויל שלי איני מכינה כלום לשבת. נפש אחת, אין כדאי. ומה אני עושׂה? חוטפת פרוסה מכאן, לגימה מכאן ויוצאת… ומה אַתּ חושבת, גנינדילי שלי, השכנות נותנות בעין יפה? לאו דוקא. וכיוָן ששמעתי אתמול, שגנינדילי מקשקשת הרבה בקדרות, וראיתי שהיא מעלה להב כלהב הכבשן, אמרתי בלבי: השׂתכרה גנינדילי הרבה, והכינה הרבה לשבת, אלכה אליה ותחָנני… והנה באתי עם כף שלי…
ותושט את ידה עם הכף…
וכבר ביקשה גנינדיל להודות לפני בילקה על תרמיתה, אבל באותו הרגע נפתחה הדלת ונשמע קולו של למך:
– שבתא טבא!
ואחריו קול שני, קול אחר:
– שבתא טבא.
ונתכרכמו פניה של גנינדיל:
“גם הוא שמע וטעה, והביא אורח…”
אבל שבת היא שבת. ועונה גנינדיל:
– שבתא טבא, שנה טובה…
והאורח הדרת פנים יש לו, זקן לבן וארוך, עינים טובות וגדולות…
ולמך פונה אליה ואומר:
– ראי נא, גנינדיל שלי, היהודי הזה רעב אתמול. סעד אצל קמצן ורע-עין… והבאתיו כיום אליך.
גנינדיל דמעות חונקות אותה. ובאותו הרגע נפתחה הדלת שנית, ובפרוזדור השכונה נראות השכנות, והן מחייכות ומשתובבות, ודוחקות את גוי-השבת פנימה…
– לך ופתח, מהר ופתח!
ד: למך’ל, למך ורבי למך
נתמלאה הסאה.
– לך לך, גוי! – קראה גנינדיל בפחד – אל תגע בתנור!
באותו הרגע נשתנו פניו של למך: קומתו נזדקפה, עיניו התחילו מזהירות באור כוכבים, וקולו מצלצל בנועם:
– יפתח נא, יפתח, גנינדיל… הלא אַתּ יודעת שיש אב בשמים, ואם לא למעננו יעשׂה, יעשׂה בשביל האורח…
ופתאום נעלמו השכנות: התביישו מפניו המאירות. גם בילקה החיילת אומרת להתחמק ולצאת, אך הרגיש בה למך, ועצרה:
– השארי, עלובה, ברכת ה' תספיק גם לך…
ונשארה. וגנינדיל נרתעה לאחוריה מן הכירים, ונפתח התנור. ומן התנור נודף הבל חם… וריח-ניחוח של תבשילי שבת… וריח פשטידה שמנה לכבוד השבת – ריח גן-עדן!
ובין זמר לזמר פונה למך אל האורח, ומראה לו באצבע על בילקה החיילת ואומר:
– עלובה זו יושבת עתה ושותקת, ועיניה מושפלות, כנאה וכיאה לבת-ישׂראל כשרה… קדושת השבת חופפת עליה… אבל לא תמיד זה דרכּה… על-פי-הרוב עליזה היא, צחקנית ושובבה ומחקה את הבריות לשם לעג… אלא עלובה היא, עגונה היא מבעלה, שיצא לעבוד בצבא ונעלם… והיא צוחקת ומצחקת לא מטוב לב, אלא לשם פרנסה. צוחקת ומקבלת פרוסה, צוחקת ונותנים לה לגימה…
והאורח נותן אל לבו ושואל:
– ומה שמו של הנעלם?
אומרים לו: “וולוויל”.
– וסימניו?
נותנים בו סימנים…
– איש כזה ראיתי בוויטבּסק… כן… בלי ספק… צריך לכתוב אל הרב דשם… יתן גט, בוַדאי יתן גט…
ומה שהיה אחר-כך איננו נוגע לעניננו.
העיקר, שלמך’ל נעשׂה ללמך, ואחר-כך, כשנתפרסם הדבר – לרבי למך…
כך מתגלין…
(ממעשׂיותיו של ר' נחמנ’קה)
א. הקדמה
ידוע לכל באי עולם, שהצדיק ר' נחמנ’קה היה אוהב לספר מעשׂיות.
והמעשׂיות הללו היו אבני-קודש משובצות זהב-אופיר, כלומר: סודות התורה בלבוש מעשׂיות ואגדות, כעין ה“מעשׂה בז' בעֶטלעֶרס” וכדומה.
וכשאני רוצה לזכּות את הרבים וליתן אותן מחדש תחת מכבש הדפוס, מרגיש אני בלבי רטט וזיע. יודע אני, שכמעט אי אפשר לספר אותן המעשׂיות כעת חיה – אנשים אחרים ולשון אחרת. ומסופק אני, אם אני ראוי לספר ואם הדור ראוי לשמוע… העולם מבקש שעשועים וצעצועים של הבל, כעין ה“בראָדעֶ”ר מעשׂיות" ואינו חושש כלל לנשמתו, ואינו סופג את התוך שבתוך, ורואה את הקלפּה מבחוץ, ואין בו בינה להוציא את הגרעין מתוכה…
אבל איך שיהיה, צריך להציל את המרגליות הטובות מתוך החול…
ב. לשם מה ואימתי היה ר' נחמנ’קה מספר מעשׂיות
הדבר היה במוצאי-שבת-קודש, תיכף אחרי ההבדלה.
ובאותה השבת היה הקבּוּץ קטן מאד. וכל היום היו השמים מכוסים בענן-אפר משונה, ואמרו הבריות, שהוא פרוכת של שבת-חזון…
ופשוט אי אפשר היה באותו היום להתגבר על העצבות, שהיו נשמותינו סופגות מן האויר הלח והשמים הכהים.
בסעודת-שבת השניה, כשביקשנו להעשׂות “שכם אחד” כנגד היצר-הרע של העצבות והמרה-השחורה, נשבה לפתע פתאום רוח צפונית-מערבית והתחילה מייבבת קינות ותחינות. ולעומתה ענו שמשות החלונות בצלצול של “בכיה-לדורות”, כעוזרים קטנים עליד חזן מקונן…
ובשעת הסעודה השלישית גם כן לא היתה ידנו על העליונה, אף-על-פי שחדלו הקינות והצלצולים… האמת נתּנה להאמר, שבאמצע ברכת המזון קם ר' נחמנ’קה מכסאו, ואף-על-פי שהיה חולה קצת, נגש אל החלון ופתח אותו וקרא בקול של רוגז אל החוץ: “נוּ, נוּ!” כלומר: די לך! – ומיד נעלם הרוח, אבל תחת זה התחילו השמים מטפטפים טיף-טיף, טיף-טיף – ברוגז של התמדה… ור' נחמנ’קה הביט כמה וכמה פעמים אל החלון ופניו זעופים ועיניו הקדושות מפיקות פחד, ושׂפתיו דובבות כמה וכמה פעמים: “בלבול, רחמנא ליצלן! ומה, אם הקבּוּץ אינו גדול כל כך? הכמות עולה על האיכות”. ולא ידענו את פירוש המלין.
אבל תיכף אחר ההבדלה נפתחו ארובות-השמים לפתע פתאום וירדו פלגי מים בזעף, כאילו שכח הקב"ה את שבועתו, ור' נחמנ’קה ניחם אותנו ואמר כמה וכמה פעמים: “ועם כל זה אין שכחה לפני כסא כבודו” – והתעמק במחשבותיו הקדושות, וכל אנשי-שלומנו עומדים עליו צפופים ומחשים…
ומחמת טרדת הגשם, היה החדר מלא פה אל פה. ובאמצע החדר ישב הצדיק על כסא מרוּפּד רם ונישׂא, מה שקורין פאָטעֶ“ר שטוּה”ל – מתנה יקרה מאת איזה סוחר דאנציגאי.
מעצמו מובן, שהצדיק היה נקודת המרכז, כדרכו. כל העינים נשׂואות אליו, כל הלבבות דופקים לעומתו, והאוזן עשׂויה כאפרכסת, והנשמה רעבה וצמאה, ומייחלת למצוא פיו הקדוש…
ובתוך הדממה של קודש-קדשים, התחיל הצדיק להקטיר, כדרכו בכל מוצאי-שבת-קודש אחרי הבדלה, קודם ספּוּרי המעשׂיות. אבל באותם מוצאי-שבת-קודש הקטיר כלפי מעלה, והיה ברור כשמש, שהוא מתגרה בהיצר-הרע, ונלחם בו. ותימרות העשן רצות מפיו הקדוש כחצים מיד גבור רובה קשת…
אבל על פניו של הצדיק עדיין היה שרוי הצער, הוא הצער של מוצאי-שבת-קודש, צער הפרידה מן הנשמה היתירה; לפי שהוא היה אומר, שהעיקר היא הנשמה היתירה, שזולתה הגלות מתעמקת, רחמנא ליצלן, כשאול תחתית, והנשמות מתכוצות מן הקור הגדול בחשכה הגדולה, והיצר-הרע מתגבר, והעולם שוקע בדאגת פרנסה, ועוד, ועוד, ואין כאן המקום להאריך.
ואף-על-פי-כן היו עיניו הקדושות מתנוצצות ומאירות כאבני-קודש ומפיצות נוגה: זה כבודו ורצונו של הצדיק ובטחונו הגדול, שסוף סוף הלא הוא מנהיג העולם, ושבזמן פחות או יותר קרוב ייַשר ההדורים ויתגבר על המניעות ויכריע את הצד שכנגדו… והתגבר הבטחון ביותר והתחילו עיניו הקדושות לקדוח ממש כשמשות, וראינו בחוש, שחפרו הנרות במנורות ונדמו לבהרות-בהרות של תכלת כהה…
ובאותה השעה ראינו בחוש, שאין הקטורת שלו קטורת בעלמא, אלא כלי-מלחמת-גבורים ממש, והתחילו אנשי שלומנו לעזור לו בכל תוקף ועוז, והיינו יונקים כל אחד ואחד ממקטרתו ברוב אונים וביתר עוז…
ובדממה של קדשי-קדשים התעלה והתנשׂא עתר ענן הקטורת של הקבּוּץ. ונתכסה בו הקבּוּץ, ונסתלק הספּוּן של התקרה לגמרי והרגשנו כולנו, שהוסרה המחיצה בין הקדוּשה של מטה והקדוּשה של מעלה, שמעל לראשינו שמים פתוחים ומלאכים מתעופפים, ומשק כנפיהם נשמע בחוש, והרגשנו, שגם הם צמאים ומשתוקקים ומייחלים כמונו לספּוּרי-המעשׂיות של הצדיק, שיסודתם בהררי קודש, שתוכם רצוף סודות וסתרי-תורה, ורום שׂיאם מגיע עד לבנת הספיר שתחת כסא-הכבוד…
ואחר כך התחיל הצדיק לספר…
ג. על התעיה והטעיה
וקולו של הצדיק, כידוע, משתנה ומתחלף לפי הענין. על-פי-רוב הוא מתחיל בקול מלא צער ויגונים כ“אל מלא רחמים”, ופתאום הוא מתגבר ועולה לשערי השמחה כ“היום תאמצנו” או מגיע אל הגבורה שבהוד ה“יגדל”…
אבל באותו הערב היה קולו עצוב מראשית הספור עד סופו.
וספר שפעם אחת היה תועה. בלשונו ממש: “איינמאָ”ל האָ“ב אי”ך געבלאָנדזי"ט.
והוסיף, שהיה זה לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה, שתעה כמה וכמה פעמים בימי חייו.
ואמר, שאין בזה שום חדוש. כי מי לנו גדול כמשה רבינו ע"ה, וגם הוא טעה…
וטעמו של דבר פשוט הוא: על כל אדם מישראל שורה לפעמים השכינה, שורה ומסתלקת, וההבדל בין הגדול והקטן הוא אך בזה, שעל הגדול היא שורה בהתמדה ומסתלקת לרגע ועל הקטן היא שורה רגע ומסתלקת לרגע ועל הקטן היא שורה רגע ומסתלקת לימים רבים, ולפעמים לבלי שוב עוד.
וגם למשה רבנו, עליו השלום, היה רגע של הסתלקות-השכינה, וטעה… וחשב באותו רגע, שאין לאבנים נשמה, והכה את הסלע. וזו היא טעות מוכחת – הרי הקב"ה מקיף וממלא את כל העולם עם כל הנמצאים בו; ובאמת, כמה פעמים עונה כפיס מעץ, זועקת אבן מקיר… וכמה פעמים האדם שוכח – והמצבה זוכרת, והגל-עד מעיד!
אבל ברגע הסתלקות השכינה חשב כאַריסטו, להבדיל – שהדומם גולם הוא בלי נשמה…
ומי אינו תועה?
אפשר שהמתנגד אינו תועה! כלומר: גם הוא תועה, אלא שהוא תועה לא על חשבונו שלו, אלא על חשבון אחרים – על חשבון איזה ספר או איזה פוסק. מצדו אין שום כונה לתעות. ואין תועים אלא מתוך כוָנה.. הולך לו המתנגד בדרך סלולה מימות עולם, ואינו נוטה ימין ושׂמאל מן הדרך הסלולה, ואם הדרך בעצמה אינה ישרה במקצת – “אבותינו” חטאו, אלה שסללו…
אבל אדם משלנו חושב, מתכון לשם שמים, ותועה…
אדם הולך בשוק ובידו קופה של צדקה לעניים; או דואג הוא דאגת פרנסה, למצוא טרף לבני ביתו; אדם יושב על התורה והעבודה, בזוית שלו או בבית-המדרש; או מיסב הוא על שולחנו בחנוכה ופורים וצרור הכסף פתוח לפניו, והוא מעניק ביד רחבה ומלאה לכלי-זמר, למשׂחקים בפורים, לאלמנות ויתומים ולשאר עניים, לכל הפושט יד; או אדם יורד לפני התיבה כשליח צבּוּר ומרעיש עולמות; אדם מתעסק (בלשונו הקדושה: טהוּ“ט זי”ך אַריי"ן) בקבלה מעשׂית ועושׂה נסים ונפלאות, ומחייה מתים ממש, ודומה, שהוא משדד את המערכה – ובאותה שעה כל אלה תועים, ותועים הם בלי ידיעתם במדבר תוהו, בלי מים, בלי נתיב, והשם ישמרנו – לפעמים גם בלי שמים מעל לראשם…
וכמה בני אדם תועים, רחמנא ליצלן, במדבריות בין נחשים ועקרבים וכל מיני חיות רעות, בשעה שמובטחים הם שמכניסים הם לחופה את יוצאי חלציהם או יתומים ויתומות, ובכלל בני עניים, ובשעה שהם הולכים לחופה עם “הבדלות” דולקות ובשעה שהם מרקדים לפני הכלה; ובשעה שהם מעסקים במצווֹת, עולים לפתיחות, אומרים “אתה הראית”, ובשעה שהם “חתני תורה” ו“חתני בראשית”, בשעה שהם עוסקים בצרכי צבּוּר ובשעה שהם מקדשים שם שמים ברבים… ואינם משערים כלל, שהם עושׂים כל זה בגופם, מצוַת אנשים מלומדה, בשעה שנשמותיהם, חלק אלוה ממעל, תועות במרחקים, מעֵבר להרי חושך והן שחורות כעורבים ממש וטרודות הן, ומפרפרות באויר כצפרים ירויות לקראת “איש ציד”, ורעבות הן וצמאות ורועדות מקור… רחמנא ליצלן!
ד. ענין התועים במדבר
ושתק רגע אחד, ושאף אויר וינק מן המקטרת והוסיף לדבר בהתועים וצערם הגדול.
דבר קטֹן הוא לנטות מן המסלה העולה בית-אל… אדם יורד מימין המסלה לאיזו כוָנה, ושוהה בה רגע, ועולה, חס ושלום, לשׂמאל, ואינו מרגיש.
וצערו של התועה במדבר גדול הוא מאד, מאד.
כי כל התועה יחיד הוא, גלמוד הוא, יתום נעזב הוא.
כי גדול הוא המדבר, גדול מאד; וכפלים כיוצאי מצרים, רבואות רבואות בני אדם תועים בו, אבל כל אחד ואחד תועה לעצמו ואינו פוגש את חברו. והולך אדם תוהו-לא-דרך, ושומע קול בן-אדם מתחנן על נפשו מתוהו-לא-דרך אחר, והוא אינו קרב אליו להחזיק בידו. אדרבה – הוא בורח מפני הקול, שנדמה לו כקול חיה רעה. ולפעמים הוא בורח מצלו של בן-אדם, הפּרוּשׂ על פני החול – כי הצללים ארוכים שם ומתפשטים לפעמים מסוף העולם ועד סופו – לפי שאותו צל נראה לו כצל של דוב שכול או כפיר-אריות, ולפעמים נדמה לו כצל הכלב השחור, הרובץ על פתחו של גיהנום. וזהו עיקר ותוך, וסוד הקללה של “נע ונד תהיה”… כי כל נע ונד ותועה, תועה בהתבודדות, משולח ונעזב לנפשו השוממה, הלבושה שחורים והעטופה שחורים… וגם אם שמים מעל לראשך, אתה מתיירא להרים ראש ולהביט השמימה. השמש, המַברקת קצת במדבר-התועים אבל אינה מחממת כל עיקר, נראית לך כשמש מתה, כבר-מינן של שמש; והכוכבים והמזלות, כמדומה לך, שהם שׂוחקים לאֵידך, שהם קוראים לך: כל באיה לא ישובון, אין לך תקנה אלא קבורה בכאן, במדבר-החול… ונשמתך מתכווצת מפחד גדול וצער שאין לו שעוּר, ואתה משפיל את ראשך ומביט למטה, אל קברך ביום מחר, אל החול החם, המתגלגל מתחת לרגליך, ורואה אתה אותו כולו כבית קברות, ומתיו – צמחים
כי ירא אני לשבת יחידי בחושך. ביום, ואפילו בלילה לאור שיבשו בלא עתם, עשׂבים שנבלו ונשׂרפו קודם שהגיעה שעתם, ומרגיש אתה ויודע את מזלך…
ואשרי אדם מפחד ובורח, אדם, שאוסף שארית כוחו ולא ינום ולא יישן ולא ישב רגע לנוח בחול, אלא נס הוא וצוֹוח: “אל הישוּב, אל הישוּב!” – כי סוף כל סוף מרחמים עליו מן השמים…
אבל אוי לו לאדם אוהב מנוחה…
כי על כן רע בזה גורל המתנגד!
המתנגד בכלל אינו תועה, אבל אם קרה לו מקרה לא טהור ויצא מן הכלל ותעה, והוא יושב על החול, מוציא מחיקו איזה ספר ולומד “תהלים”, וקורא “סדור”, ומתפלל ואם אין לו – הוא לומד וקורא ומתפלל בעל-פה; והוא לומד, קורא ומתפלל – ומתנמנם, והוא ישן שינה שאינה יפה לבריאות, והוא חולם, שהוא בתוך הישוּב ועושׂה מה שהוא עושׂה, בשעה שכל גופו הולך ומתנוון, ונשמתו מתמעטת כאותה הלבנה, והולכת היא וכלה, עד שהוא נובל ומצטמק ונופל לאחוריו ומת… ומת הוא במדבר-התועים, בחול, מחוץ למחנה, החרק, הרחק מאד מן הישוב, ואין לו תקומה עולמית, לפי שלעתיד לבוא המלאך, הדופק על הקברים לעורר את הישֵנים, לא יבקשנו ולא ימצאנו בים החול, והוא בעצמו את קול השופר אינו שומע, ואינו יכול לשמוע.
ה. מחשבות של חול
ושתק הצדיק שנית, וינק מעט עשן מן המקטרת וצהלו פניו הקדושים קצת, ואמר: שבכל הזמן שהיה תועה לא בא אף רגע לידי יאוּש. מובטח היה שסופו לצאת מן הספק והתוהו. והיו לו סימנים מובהרים בזה: ראשית – הידיעה שהוא תועה, שאין מקומו בכאן; שנית – שלא נעלמו בכל ימי נדודיו השמים מעל לראשו אפילו לרגע; ושלישית – שצבא השמים התנהג עמו בידידות. השמים נראו לו בעצם טהרם, וראה בחוש, שהמאורות והכוכבים והמזלות משתתפים בצערו, וקויהם רועדים כאילו הם נדים לו, ולפעמים – וזה היה ממש למעלה מן השׂכל – מסר איזה כוכב את נפשו בשבילו ועקר את עצמו ממקומו ונפל במרוצה ממרומים ונקבר בחול, אבל במרוצתו הראה לו את הדרך, העולה מן המדבר.
ואחרי כל אלה – ספּר הצדיק – היתה נפשו עיפה ויגעה מאד. ומרוב עיפות וגודל הצער יכול היה להרים ראשו השמימה לספוג את האור אך רגעים מספר…
בשאר השעות היה מביט ארצה, אל החול.
החול מושך אותו, שאף את נשמתו. והיה מביט אך ורק אל החול ועל שארית פגרי העשׂבים שבתוך החול, והרגיש, שהבלו של החול, המתגלגל תחת רגליו, חודר מבעד לעורו ונכנס אל תוך כפות רגליו, ומן הכפות הוא עולה ומתפשט בכל אבריו, וחודר אל מוחו, ושאינו יכול לחשוב אלא מחשבות של חול או מחשבות שיש להן איזו שייכות אל החול. ושאר המחשבות – יתר הפליטה מן הישוב – פורחות מנשמתו כצפרים עפות, ואין כוח בו להשיבן לקנן.
וקשות ומייגעות הן המחשבות של חול.
בלי ספק יש כאן במרחקים איזה ים, מים שאין להם סוף, לפי שלא נוצר החול אלא להיות גבול לים…
וגרגירי החול עגולים הם – כביצי-האבלים, כמזלם של בני אדם…
ובני ישׂראל נמשלו לחול… קטנים הם, נקרנים ומתגלגלים ממקום למקום כחול… בלי שום דביקוּת ושייכוּת זה לזה…
וגם מספר בני ישׂראל היה באמת כחול, לולא הגזרות, הבלבולים, ההריגות וההשמדות…
וכדומה מחשבות-חול אחרות מנקרות במוחו. וטבע המחשבות כטבע החול. מתגלגלות הן, מחשבות, מחשבה לבדה, בלי שום דביקות ושייכות זו לזו, ואינן מזדווגות זו עם זו, ואינן מולידות.
אך אינן מרובות כגרגירי החול, והן מתחלפות ומטיילות במוחו בעצלות ובכבדות, ומתוך מעוּטן הן חוזרות חלילה בזמן קצר, וסוף סוף הן נעשׂות מתדבקות ומתמידות…
והיה כפשׂע בינו ובין השגעון.
לפי שכל מחשבה, שהיא מתדבקת אל המוח ומתמדת בו, היא שגעון…
ואמר: שגם זה שגעון, מה שהעולם קורא בהתמדה ובעקשות: לחם! לחם! ועל אחת כמה וכמה: חול וחול!
ו. מחנה של עופות. ומה שמלך העופות מספּר
אך ה' היה בעוזריו וזכות אבותיו הקדושים עמדה לו, שנשתנו פני המדבר.
פעם אחת, כשהיה בורח מפני המדבר וחול המדבר, הדביק מחנה של עופות, מחנה עצום ורב.
והמחנה היה כעין משולש. בקצהו שורה ארוכה של עופות, ממש מסוף העולם עד סופו, ואחריה השורות מתקצרות ומתמעטות, עד שבשורה הראשונה יש רק עוף אחד בראש. ואותו העוף האחד היה מלך העופות, ואחרי המלך הלכו שני רואי פניו, ואחריהם – שלושה יועציו, ארבעה קרובים למלכות, חמשה איפרכים, ששה שׂרים גדולים, שבעה קטנים מהם, וכן להלן, עד העופות הפשוטים שבשורה האחרונה.
ואמר בפיו הקדוש, שכך צריך להיות, כלומר, שצריך שיהיה המחנה כעין משולש והמלך יחיד בראש… לפי שבעיקר הדבר צריך שתהיינה כל השורות שווֹת במספר העופות, אבל העופות אינם שוים במעלתם… וכשמצרפים את הכמות והאיכות בחשבון אחד יוצא המשולש…
ונאנח ואמר: היום הדיוט קופץ בראש, אבל כשהשנים היו כתקוּנן הלך משה רבינו, עליו השלום, בראש, אחריו שני נושׂאי-כליו ואחריהם: נשׂיאים, שוטרים, זקנים, כוהנים, לויים, והשורה האחרונה – ישׂראלים.
וזהו הסוד של “שקוּל משה רבינו כנגד כל ישׂראל”…
ואמר, שיש בזה סודי סודות, שצריכים אנשי שלומנו להתעמק בזה ולדעת את מקום הצדיק ורואי פניו ומקורביו, עד הקל שבקלים שבחסידיו. והדברים עתיקים.
ושב אל ספּוּר המעשׂה ואמר, שהוא חקרן בטבעו. כשהוא רואה איזה דבר, הוא תאב לדעת את צורתו ותוכו ואת ראשיתו ואחריתו.
וכשראה את מחנה העופות, ביקש לדעת משום מה אינם פורחים ומשום מה גם הולכים אינם, אלא מדדים? והתבונן וראה, שיש לעופות הללו כנפים קטנות מאד מאד, ואלה הכנפים היו קשות ומחוברות לגופם, כסנפירים לגופם של דגים. והעופות אינם יכולים להשתמש בהן, וגם המלך ההולך בראש אינו משתמש בהן… והעופות של השורות האחרונות אינם יכולים גם להניע אותן כחוט השׂערה, ואך הגדולים שבשורות הראשונות יכולים להניע אותן לשם קנוּח-הפה, בבחינת “אכלה ומחתה פיו” – ולא השלים את הכתוב…
ומפני מה אין העופות הולכים, אלא מדלגים ומדדים? לפי שרגליהם הקטנות אבריהן מדובקים וחוליותיהן אינן מתנועעות…
ורצה גם כן להבין, איך הקב"ה זן ומפרנס אותם? ושב והתבונן, והנה פעם בפעם כופפות השורות, זו אחרי זו, את ראשיהן, וחוטפות את נבלי הצמחים, והיו בפיהן כדבש למתוק!
וכיוָן שהעופות היו מדדים והצדיק הולך במהירות, כדרכו, הגיע בזמן קצר אל העוף ההולך בראש הכול. וכיוָן שידע, שהוא מלך וסוף כל סוף חייבים בכבודו, בירך עליו, והשתחוָה לעומתו, ושאל לשלומו, וכשהחזיר לו המלך שלום, שאל אותו: להיכן הוא הולך?
וענה לו המלך: שאין הוא הולך, אלא המחנה הולך; שאין מלך-העופות מושך אחריו את המחנה, אלא המחנה דוחף אותו… והוסיף באנחה: שכיוָן שמשחו אותו למלך, מחויב הוא ללכת בשורה הראשונה פנים אל פנים כלפי הסכנה.
ונפלה שׂיחה בין הצדיק ובין מלך העופות.
הצדיק שאל: איזו סכנה?
וענה המלך, שהעופות יוצאים למלחמה.
– על מי אתם יוצאים למלחמה?
– על בן בנו של המגדל של דור-הפלגה – על בית ישן נושן!
ופנה הצדיק ימין ושׂמאל ולא ראה שום בית. ואמר לו המלך, שבעוד יום או יומים יראהו, אף-על-פי שהוא רחוק עוד מאד מאד, לפי שאותו בית עומד על הר גבוה ותלול…
ושאל הצדיק: מה להעופות ולהבית?
וענה המלך, שיש להם עם הבית ההוא חשבון ישן נושן. ומעשׂה שהיה כך היה:
בדורות הקדמונים צדו צפרים מן היערות והביאו אותן אל הבית ההוא, ושׂמו אותן בכלובים, להיות שׁרים ושׁרות בשעת הסעודה. ובמשך הרבה דורות של חיים בכלובים צרים, שלא יכלו לפרוח בהם ולהשתמש בכנפיהן, נתמעטו הכנפים ונתייבשו, ובני-בניהן של צפרי-הכלובים כבר ירשו מאבותיהם כנפים יבשות… וזהו החשבון הישן שיש להם עם הבית…
– ומה אתם רוצים לעשׂות בו?
– להרסו!
– וכי תוכלו לו?
– אינו חזק כל כך. ראשית – ישן-נושן הוא… שנית – אין לנו עסק אלא בכתלים; את העצים וכל כלי-הבית אוכלת תולעת-העץ – זה כבר. המלחמה מבית ומחוץ!
– ומה תעשׂו בכתלים?
– ראשונה, נהרסם ונפרידם ללבנים, ואת הלבנים נשחוק לאבק, ואת האבק נבלע…
– לשם מה?
– כדי להונות את הקיבה… לזמן מועט, לכל הפחות…
– ויושבי הבית?
– סופם כסוף כתלי הבית… אך האבק שלהם, כמדומה לי, שימתק לנו ביותר…
ז. בבית הישן
ועבר הצדיק לפני המחנה, ואחרי כמה ימים הגיע אל אותו הבית, והכיר אותו כי הוא זה, לפי שעמד על ההר ומראהו ישן נושן.
ונכנס לאותו הבית, כדי להזהיר את יושביו מפני הצר ההולך וקרב אליהם, ובא לתוכו…
וספּר, שעבר מחדר לחדר ולא פגש בשום בן-אדם. הכתלים היו מכוסים משי, שחציוֹ אכל העש. ובחדרים עמדו כלי-בית יקרים, שהיו מלאים חורים – מלאכת תולעי-העץ. ועל הכסאות והשולחנות היו מפוזרים תכשיטין וכלים יקרים ואין שומר אותם, והלך בהשתוממות גדולה מחדר לחדר עד ששמע קול אנשים מתוַכּחים, והלך אחרי הקול…
וספּר, שהגיע אל החדר האחרון, שהוא “חדר-פנה”, והיו באותו החדר שלושה חלונות לפניו, לימין ולשׂמאל, אך אור לא חדר בעד החלונות, אף על פי שהיה עצם היום, מפני שהחלון הפונה קדמה והחלון הפונה לשׂמאל היו אטומי-חומה, ועל החלון הפונה לימין היה פרושׂ וילון עבה ושחור. ואך מנורה קטנה ואדומה היתה תקועה בתקרה באמצע, והאירה באור אדמדם כהה את פני המתוַכחים, שעמדו מסביב לשולחן שתחת המנורה, ולנפי כל אחד ואחד מהם היו מונחים גוילים ישנים עם חותמות של נטף אדום.
וספּר הצדיק, שעמד בדרך-ארץ על הסף והמתין, שירגישו בו ויקראו לו, והוא יספר להם על דבר מחנה העופות. אך הוכּוּח היה עצום מאד והאנשים, שעמדו על יד הגוילים, התעמקו בוכּוּח זה ולא ראו אותו.
וממילא שמע הצדיק את הוכּוּח, והבין, שהם יודעים מה שביקש להגיד להם, ושהם מתוַכּחים, איך ובמה להנצל מן הסכנה.
ואמר אחד מהם, שצריך להזדיין ולזיין את את כל המשרתים ולצאת לקראת המחנה למלחמה!
וענה אחר, שהדבר אי-אפשר; שראשית – הכלי-זין שלהם כבר העלו חלודה במשך הימים, שהיו אוכלים ושותים ומתענגים על כל טוב, ושכחו את החשבון הישן עם העופות ובני-בניהם של השבויים; ושנית – הם מתי מעט כנגד הרבים, והמשרתים לא יעזרו להם, לפי שכבר ברחו ויצאו את הבית, וזהו סימן רע להם: העכברים בורחים מן האניה כשהיא מתחילה לטבוע…
ויעץ השלישי, שצריך לצאת בלי כלי-זין ולקרוא לשלום, להתפשר עמם, להשלים…
ושאל הרביעי: ומה תתן להם? כלום יש לנו מתנות ותשלומין כדי חלוקה בין ההמון הרב, העולה עלינו?
ואמר עוד אחד, שאם כן צריך לפתוח להם את שערי הבית?
ובפי אחד מבני-החבורה בשׂורה רעה לאמור: שהשערים וגם הדלתות פתוחים כבר לרוָחה מיום שעזבו אותם המשרתים… הבריחים נתקו, המנעולים העלו חלודה ככלי-הזין…
– אבל – מתוַכּח התשיעי או העשׂירי – המחנה אינו יודע מזה. ואנחנו נתראה בעיניהם כדורשי שלומם, כאילו אנחנו מזכים אותם ומוסרים להם את הבית לשבת בו עמנו…
ואחד נכנס לתוך דבריו ומפסיקו ואומר: אין אוכלי הבשׂר המועטים יכולים לדור בשכונה אחת עם נוקרי החול המרובים.
וקפץ עוד אחד בראש ואמר: שצריך להשתנות ולהשתווֹת להם, ולהיות כן לעופות, ולצאת אל המחנה ולהתבולל בו, לומר: אחינו ובשׂרנו אתם, ולנקר בחול!
– הבל הבלים! – ענו הרבים – אין אנו יכולים להתמעט בדמות ולכלות את בשׂרנו ולהתדמות להעופות הקטנים הללו, אפילו אם שנים שלמות נצום… וזולת זה – הכנפים היכן הן? כנפים אין לנו! אין לנו אפילו כנפים יבשות, כנפים-סנפירים, אף לא סימין, אף לא זכר לכנפי צפרים.
ושתקו רגע. ונתן הצדיק עיניו בזקן אחד, שהיה שותק בכל משך הזמן של הוכּוּח ולא הוציא אף הגה קל מפיו. ומצחו של אותו הזקן היה רחב אבל מקומט מאד, ולחייו התכּוצו מעוצם הצער, ועיניו היו מלאות יאוש ומרה שחורה, והיה נושך את שׂפתיו, בהתאפקות גדולה שלא יתפרץ בבכי או בקללה נמרצה. וביקש הצדיק לגשת אל אותו הזקן ולדבר על לבו ולנחם אותו, ולומר לו, שהכול בידי שמים. אך באותו שעה קפץ אחד מן המתוַכּחים על השולחן וקרא: באו מים עד נפש! אין עצה ואין תחבולה אחרת, אלא שישׂרפו את כל הגוילים עם החותמות האדומות, וכשיעשׂו זאת – מיד יצמחו להם כנפים. ואמר הצדיק, שאתו היה הצדק, שיש בזה סוד גדול, ששׂריפת גוילים ישנים היא סגולה נפלאה לצמיחת כנפים… וספּר, שאותו האיש היה גם כן הראשון, שנטל את הגוילים שלו והקריבם אל המנורה והתחיל לשׂרפם באשה, ואחריו קפצו רבים מחבריו עם גויליהם על השולחן לעשׂות כמותו. אך באותו הרגע התנער אותו הזקן, שהיה שותק עד כאן, וקפץ ממקומו ושאג כארי: בוגדים! – וקפץ אחריהם על השולחן ובנשימה חזקה אחת כבּה את המנורה, ונשארו כולם בחושך.
– ואני – גמר הצדיק – ברחתי מבני-אדם יושבי-חושך…
ח. בלא סיום
כשנשתתק הצדיק, ישבו אנשי-שלומנו כמה רגעים בלי נוע, בלי נשימה, ונשמעו זמזום הזבובים ושריקת הלהבות של הנרות והטיקטק של מורה-השעות, עד שנתעורר אחד מן המקורבים ושאל:
– וסוף המעשׂה?
והצדיק נאנח וענה, שהסוף לא היה עדיין: שהעופות עם כנפים-סנפירים ורגלים ישרות, שאינם פורחים ואינם הולכים אלא מדדים, עדיין לא הגיעו אל הבית.
מספורי יוחנן המלמד
מאתיצחק ליבוש פרץ
מאן דיהיב חיי יהיב מזוני
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. הקדמה. מסירת מודעה והתנצלות, וגם חוַת דעת שאין כפירה בעולם
רבותי! אני, יוחנן המלמד, חפץ לספּר לכם “מעשׂה”.
וה“מעשׂה”, שאני רוצה לספר לכם, יהיה כאופן בתוך האופן בתוך האופן – מעשׂה בתוך מעשׂה.
ואת “המעשׂיות” אינני בודה חס וחלילה מן הלב, ולא מוצץ, כמו שאומרים הבריות, מן האצבע; תהילה לאל, לא סופר אני ולא בן סופר.
וכן לא מליץ ולא בן מליץ אנוכי, ומה שאספּר יהי לא כחל ולא שרק וכו' וגם לא יעלת חן, רק – אמת כמות שהיא.
ומוסר אני מודעה: שאם, חס ושלום, אכּשל בלשוני ואנקש בשנוּני, ואעבור, בזדון או בשגגה, על אחד משרפ“ט כללי הדקדוק שלכם, לא אשב, חס ושלום, בתענית. מראש לא בסתר דבּרתי, שמלמד אני, והנני מדלג לפעמים גם על דקדוק שברש”י…
ועוד זאת, מורי ורבותי! יתכן, שהמעשׂיות שאני רוצה לספּר לכם יוכיחו לכם בעליל, ששוגים אתם בכמה וכמה ענינים, ושישנם דברים בעולם הזה שלא שיערתם ולא עלו על לבבכם, ובמטותא מכם, אל תקצפו עלי – השומע ישמע והחדל יחדל.
ועוד אני צריך להצטדק לפני אנשי שלומנו.
יודע אני, שאנשי שלומנו יתרעמו עלי, שאני מספר סודות מן החדר בריש גלי, בזמן שבעווֹנותינו הרבים רבו הכופרים, ושאינני חושש, שמא אתן, חס ושלום, יד לפושעים… לכן אני מבשׂר בזה לאנשי שלומנו שלא היו דברים מעולם, ואין כפירה בעולם הזה כל עיקר.
העולם הוא מלא אמונה כמים לים מכסים – כי העולם הוא גדול והמוח קטן, אותנו סובב האין-סוף, ושׂכל האדם הוא נר של שעוָה מאיר ד' על ד', ובלי אמונה – נמשלו בני אדם כבהמות נדמו… אלא מאי? שאותם הלבלרים, שהם בודים בספּוּרי-מעשׂיותיהם, שהם כותבים בשביל האמהות והשפחות, את הרוצחים והגזלנים ומזייפי השטרות והמטבעות, כדי להרעיש את הלבבות ולהרבות קופצין על הסמרטוטין, הם הם בדו גם את הכופרים והמינים, להפיל אימה ופחד על האמה והשפחה והפועל…
ובאמת בלי אמונה אין רצון, ובלי רצון האדם הוא כגולם, ואם אתה רואה שבני-האדם אוכלים ושותים וישנים כבני-אדם, ויוצאים לעבודתם ועוסקים בפרקמטיא, ואינם שוכבים למעצבה כבולי-עץ, הא למדת – שהם מאמינים, שהם מאמינים, על כל פנים, בחייהם.
וזה הכלל: הכול מאמינים, אלא שזה מאמין שהלויתן קודם לשור הבר; וזה אומר: שור הבר קודם, והלויתן הולך אחריו כקנוּח-סעודה; והאברך המשׂכיל שאינו מאמין לא בשור הבר ולא בלויתן, הוא מאמין באֵיתּר! ואותו האֵיתּר, כמו שסח לי אחד מהם, אינו לא רוחני ולא גוף ולא כוח הגוף, ואין לו צורך במקום, ואין לו משקל, והוא הן ולאו בבת-אחת…
והכול כורעים ומשתחוים, וחיים על פי אחרים, אלא שלכל אחד ואחד יש פוסק אחר ומורה אחר, ולא יותר…
והכול מנשקין, אלא שזה מנשק כותל בית-הכנסת אף-על-פי שאינו יודע מה שבארון, וזה את הספר “מגלה טמירין” שנפל מן השולחן. ובעיני ראיתי חד דמן חבריא, שהיה מנשק גם את הספר “מסתרי פאריז”, שהוא, כפי ששמעתי, “מעשׂה נורא”, שבדה מלבו כזבן מפאריז והעתיק ללשון-הקודש משׂכיל אחד מווילנא. והמסופר שם? שהיה איש חרבונה (לא זה הזכור לטוב) והיה מהלך ברגלים יחפות על שברי זכוכית, וכדומה…
רבותי, נער הייתי וגם זקנתי, מלמד הייתי בכפרים ובערים, וזה שבע-עשׂרה שנה שאני מרביץ תורה פה ק"ק וארשה והנני מעורב עם הבריות וראיתי מתנגדים, שכשהם שומעים “ויצמח פורקניה” נעשׂה בשׂרם חידודין-חידודין, וחסידים, שכל שאינו נוסע לרבם הוא בעיניהם, חס ושלום, ככופר בעיקר, וגם משׂכילים ראיתי, משׂכילים גדולים וקטנים, מלומדים וסופרים וערב-רב של מופקרים; אך כופר אחד מהם לא ראיתי!
מסתפינא, אם יש בכל אותו ההמון הרב אף אחד הולך לשיטתו, שיבוֹר לו לעצמו את הדרך ילך בה, אשר למראה עיניו ישפּוט ועל כן את הישר בעיניו יעשׂה – ואולי יש להם גדול אחד או שני גדולים, שהם בעלי מחשבה באמת, אבל השאר, רוב מנינו ורוב בנינו של עולם ההשׂכלה, השאר – קלפּת-השום הוא, חסידים הם, ומאמינים ברבם ונגררים אחריו, כמו שאנחנו נגררים ומאמינים ברבותינו… ואין אף לאחד מהם דעה ושיטה – אפילו לחיי שעה; ואין גם הבדלה, להבחין בין מה שאמר הגדול שלהם בכובד-ראש, במתינות ובישוב-הדעת, ובין מה שאמר בכוסו, בכעסו ובעדנא דריתחא – לשם התנצחות, הכול כמו שהוא אצל אנשי-שלומנו.
ועל-כן, אם יבוא אלי חד דמן חבריא ויתפאר בפני: “כופר אני”, ברי לי, שלץ הוא ומשטה בי, והוא בעצמו ירא לצאת יחידי בלילה; או, השם ישמרנו, שפרנסתו בכך… ומה אין אדם עושׂה בשביל פרנסה!… או שהוא שוטה מופלג באמת, ואינו יודע מה שאינו יודע, ובמה שהוא צריך להאמין…
ולמה זה אנחנו מתביישים?
במה נפלינו אנחנו וכל אנשי-שלומנו מכל המון המשׂכילים, ולמה מסַפּרים הם ספּוּריהם ושבחי גדוליהם, ואנחנו מחשים? האם בשביל שאין אנו מפחידים את העולם בגזלנים, וברוצחים, במזייפי מטבעות ושטרות ובכופרים שלא היו ולא נבראו, נסתחפה שׂדנו?
ומה גם אני, אני שאיני רוצה, חס ושלום, לספר מעשׂה שהיה מעבר לים, שאמרו עלי: הרוצה לשקר ירחיק עדותו; ולא מה שקרה בימי הקדמונים ז“ל, שאהיה עֵד שאין אתה יכול להזימו; אלא מעשׂה שקרה בזמננו ופה ק”ק וארשה – ולמה אחשה?
שמא יבוא לץ ויכזיבני? והיאך יכול החי להכחיש את החי? והלא מלמד אני ולא סופר, ואיני יכול לשקר, ומה לי לשקר?
ב. מאמר השותק ז“ל. ציוּן לנפש אחי ז”ל. התחלה טובה
מספרים על השותק ז"ל, שכששאלו אותו למה אינו אומר תורה כשאר הצדיקים, שתק.
וכשהיתה שעת רצון והפצירו בו, צחק ואמר:
– העולם מתפּלא עלי, שאינני אומר תורה; ואני מתפלא עליהם; היאך הם יכולים לומר תורה? היאך הם יכולים להתחיל את התורה ולגמור את התורה? והתורה אין לה לא התחלה ולא גמר, כי אין-סוף היא…
אבל הדבר פשוט: הם, שאינם יודעים את התורה, אומרים מה שהם אומרים, ומתחילים כרצונם ומסיימים כרצונם, וזאת התורה שהם אומרים שלהם היא ולא של אבינו שבשמים, כי הוא אין-סוף ותורתו אין-סוף… אבל מי שהוא יודע את התורה, אינו יודע במה להתחיל, ואם יתחיל, אינו יודע במה יסיים…
וכך הוא, להבדיל, גם במילי דעלמא.
כשאדם פשוט, שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, בא לבית-דין להעיד, הוא מתחיל מאדם וחוָה, והחשוד על השבועה מספר עיקר המעשׂה, שיש לו ראש וסוף…
וכן הוא בכל “המעשׂיות” שבעולם. הסופר המוצץ מאצבעו, יכול הוא להתחיל ולסיים את המעשׂה, כי המעשׂה שלו וגוף המעשׂה פעלוֹ, והוא עושׂה בו כאדם העושׂה בתוך שלו. אבל אני, שאינני חפץ לספּר אלא דברים כהוָיתם, אינני יודע במה להתחיל ובמה לסיים, כי כל מעשׂה ומעשׂה ראשו נעוץ בסופו של המעשׂה שקדם לו, ואותו המעשׂה הקודם יהי כספר החתום ודברים מקוטעים, בלי ידיעת מה שהיה לפניו, וכן למעלה ולמעלה עד ששת ימי בראשית…
אך לכבוד אחי, מורי ואלופי מוהר“ר ר' זיינויל יחיאל ז”ל, אחל בו. כידוע לכל באי עולם, ולכל הפראַנצישקאַנעֶ“ר-גאַ”ס, היה אחי ז"ל למדן מופלג וירא-שמים באמת. לסוף ימיו, כשנתאלמן והיתה לו אך בת אחת, מרת ברכה-לאה, התפרנס בדוחק מן המלמדות, וכשהזקין וקפצה עליו שׂיבה וכלה כוחו וסבל יסורין קשים מן הטחורים, ולא יכול ללמד עוד לתלמידים, נשאר, רחמנא ליצלן, בלא מזון ומחיה, ואין פרוטה לפורטה להשׂיא בתו, בת תלמיד-חכם.
מה עשׂה הקב“ה? התאספו בעלי-הבתים, שהיה אחי ז”ל מלמד לבניהם, והם בעלי-בתים חשובים וגוברין יהודאין, והשׂיאו את הבת, ונתנו לאחי ז"ל להוצאות הדרך לעלות תיכף ומיד לארץ-ישׂראל, וכן עשׂה.
ואף שהנסיעה בעצמה לא עלתה בידו, כי תקפה עליו המחלה בדרך, זכה בכל זאת להסתלק בצפת, ונקבר שם בכבוד גדול, והרב הגאון המרא דאתרא הספידו כדבעי; ונדפס ההספד בספר הרב הגאון הנ"ל. ראוהו גדולים חקרי לב ויהללוהו.
ועכשיו, שעשׂיתי התחלה, אתחיל לספר בעזרת השם יתברך.
ג. גוף המעשׂה, נכשלנו באברך שאינו הגון. צרות צרורות, וברכה-לאה נשארה עגונה
יגעתי באנחתי וראֵה זה מצאתי: גדולה צדקה, אך אוי לו לאיש שמלאכתו נעשׂית על ידי גבאי צדקה… ואשרי אחי ז"ל, שנפטר בשעתו ולא ראה מה שהיה אחר-כך להזוג. לפי שבעלי-הבתים, שנתנו את המעות להכנסת כלה, לא העלו על דעתם שברכה-לאה היא בת תלמיד-חכם, ושבתולה כשרה וצנועה היא, ולא נתנו לה בעל לפי כבודה וכבוד אביה, וכוָנתם היתה לתת לה בעל-של-פרנסה, לבל תפול עליהם היא וילדיה למשׂא… ועשׂו מה שעשׂו בחפזון: ביקשו ומצאו בחור בזול, שהיה סרסור אצל עורכי-דינים, וכשראו שהוא מתפרנס מיגיע כפּיו ואינו מבקש הרבה, אמרו לדבק טוב, הכינו מלבושים, השלישו נדוניה, וקראו לכלי-זמר, והעמידו החופה – מזל-טוב, מזל-טוב!
מודה ומתוַדה אני, שהבחור לא מצא חן בעיני, וגם אשתי פייגה אמרה עליו, שאינו סחורה מן המובחר, אבל כיוָן שאחי ז"ל, שהיה יכול למחות, לא אמר ולא כלום, ולא מיחה, שתקתי ואמרתי: ימים ידבּרו…
ואמנם התחילו הימים לדבּר.
אך נסע אחי ז"ל ופנה הודו, התחיל השׂטן לרקד בין הזוג. מאחורי הפרגוד שמעתי, שיש להם דין ודברים, שהם ניצים ומריבים בקולי-קולות. ברכה-לאה התרעמה על בעלה משה-ישׂראל, שאינו ירא-שמים וירא-חטא, ושהוא מאיים עליה שיקצר את בגדיו ויהיה לעורך-דין ממש; ומשה-ישׂראל אמר, שסבבו אותו בעלי-הבתים בכחש, והראו לו אחרת נאה הימנה, ונתנו מלבושים מכוערים, ולא פסקו מזונות כל עיקר, וכדומה.
מובן מאליו שלא רציתי ליכנס תכף ומיד בעובי הקורה… וגם בעלי-הבתים ואשתי פייגה אמרו: הנח להם, עולם כמנהגו נוהג; ניצים ומריבים, ועושׂים שלום, וחיים אחר-כך כדת משה וישׂראל… והאמת נתּנה להאמר, שגם אני ואשתי פייגה היו לנו דין ודברים בשנה הראשונה, אך כשנתעברה פייגה השלכתי את ההבלים אחרי גוי, וביקשתי לי עסק להתפרנס בו, ועשׂיתי כל מה שיכולתי לעשׂות, וכשלא עלתה בידי, הייתי למלמד, והננו חיים, ברוך השם, בשלום ונחת עד היום הזה. ומה גם אחר כך, כשהראתה לי אשתי פייגה באצבע, שגם ברכה-לאה… וד"ל, נתקררה דעתי לגמרי, ואמר בלבי: זה האות… מזל טוב… אך המעשׂים באו וטפחו על פני!
הנגע עמד בעינו, וגם פשׂה הנגע. החתן דנן אמר מעט ועשׂה הרבה, ומלבד שקיצר בעליונים והאריך בתחתונים, החל לשׂחק בקוביא ולעשׂות מה שלבו חפץ, והיה מביא חברים הביתה, והיה מצווה על ברכה-לאה במפגיע להכין להם חמין, יי“ש ודגים מלוחים, וחומץ ושמן להדגים המלוחים, וגם לחם לבן כדבעי למיהוי; ואם חסר, חס ושלום, איזה דבר, היה צועק עליה ומעליב בה ומתלוצץ כאחד הריקים; וכטוב לבו ביי”ש, קילל אותה בלע"ז…
ראיתי שכלו כל הקיצין, ושאני מחויב לעשׂות איזה מעשׂה, והכינותי את עצמי לדורון, לתפילה ולמלחמה, ושינסתי את מתני והלכתי אל הזוג.
כשבאתי אל הזוג, התחלתי בדברים טובים ורכים משמן, ואמרתי בליצנו את חבּה, שאף-על-פי שהוא פושע ישׂראל, בכל זאת יש לו תקנה, והבא לטהר מסייעין לו, ואם יתחיל להרהר בתשובה, אקרב אותו, ואקח אותו להתפלל אתי בבית-המדרש, וכשאסע אל הצדיק – יסע עמי, ויתן פתקה, וכדומה – אך הוא התלוצץ בי ובהצדיק, ואמר לי שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי, ועוד, ועוד…
באין ברירה התחלתי בדברי כבושין, ואמרתי לו, שאף-על-פי שקיצר את בגדיו, הוא שוטה, גס ועם-הארץ, ואם יחזור בתשובה מוטב, ואם לאו סופו לגיהנום; והרשע מילא פיו צחוק, כאילו היה שם וראה שאין גיהנום בעולם, והראה לי את הדלת.
ומה יכולתי לעשׂות? ראיתי את ברכה-לאה ונהפכו פניה לירקון, ועיניה יורדות מים, פלגי מים, ועזבתי את המחוצף, והלכתי אל הדיין, ושלחתי את האברך שמש, להזמינו לדין, אך האברך לא בא – ונשתקע כל העסק…
והעסק נשתקע ונשכח, לפי שמשה-ישׂראל הנ"ל ציוָה על ברכה-לאה, ובאם לאו יכה אותה מכות אכזריות, שתוקיר רגלה מביתי, ואיזוהי אשה כשרה? זו שעושׂה את רצון בעלה, וישבה כל הימים וכל הלילות כפוּתה לפני הארי…
ועלי השׂתרגו אז צרות צרורות שאין לשער ואין לספר. אשתי פייגה תחי' חלתה ונפלה למשכב, הרופא אמר: דלקת, השכנים: טחורים, ולי נדמה: עין-הרע, ואין אשה בבית ואם להבנים, ואני טרוד כל היום, כי הימים בין-הזמנים ונפקדו לי עוד שנים שלושה תלמידים.
וגם אני לא הייתי בקו-הבריאה, והעליה כמה וכמה פעמים על המדרגות כילתה כוחי; ומלבד זה קפץ עלי רוגזו של בעל-הבית, שלא שילמתי לו שׂכר דירה, והפקיד של הרובע התעקש, שאשׂכור לי עוד חדר אחד להוציא לשם את המטות, למען ירוַח להתלמידים, ויהיה להם אויר לנשימה, כנהוג בזמן הזה.
ובהיותי תלוי בין השמים והארץ, לא שׂמתי לב לברכה-לאה ולבעלה, וכמעט שכחתי אותם, וגם אמרתי: שמא עשׂה תשובה, ואחר-כך: וַדאי עשׂה תשובה… וגם אשתי פייגה אמרה, שבלי ספק עשׂו שלום ביניהם, אם ברכה-לאה איננה… עד שבאו המעשׂים וטפחו על פני שנית.
עיף ויגע באתי בערב הביתה, וביקשתי ליטול ידי, לטעום כל שהוא, ולברך ולעלות על המטה, כי הרגשתי חולשה עצומה בכל גופי. אך אחר נטילת-הידים ספּרה לי זוגתי פייגה, שהיתה פה ברכה-לאה, ותמרר בבכי, ותאמר שאנחנו רוצחים גמורים, שמעלימים אנחנו עין משארתנו היתומה; שבעלה משה-ישׂראל מיצר לה מאד, שהוא שׂונא אותה תכלית שׂנאה, ולא יחשׂוך מפניה רוק, וכמה וכמה פעמים היה דוחף אותה, ונפלה ונפצעה, רחמנא ליצלן, וזב דם, וכדומה…
ושאלתי את זוגתי פייגה: היתכן, שיכה איש מישׂראל את אשתו בשעה שהיא מעוברת?
והיא ענתה לי, שזה הוא עיקר כעסו של אותו האיש, שמשה-ישׂראל יצא לתרבות רעה, ואין לו בטחון, והוא צועק כל היום שאין לו במה להתפרנס, והוא מצווה לברכה-לאה ש“תלד רוח”, ואומר לה, שכך עושׂה עתה “כל העולם”… וגם נשי הגבירים עושׂות כך; וכיוָן שאינה רוצה, הוא מכה אותה, ומחרף ומגדף, ומקלל אותה ואת אביה…
וכששמעתי שהוא מחרף ומגדף, ומקלל את אחי ז"ל, הזדעזעו כל אברי, ונרתח דמי, ושכחתי שלא אכלתי ולא בירכתי, ותפשׂתי את מקלי, ואמרתי שאהרוג את הכלב הזה… ורצתי אליהם, ועברתי חוצות ושוָקים בנשימה אחת, עד שבאתי לשם וראיתי – – אך אוי ואבוי לעינים שכך רואות.
בסקירה אחת הכרתי “שהילד איננו” – בלי ספק ברח למדינת-הים – וגם כלי-הבית והחפצים אינם… אך איה ברכה-לאה? פניתי בחושך כה וכה – והנה היא שוכבת על הרצפה ומתהפכת – בחבליה…
ברכה-לאה היתה לעגונה!
ד. אצבע אלהים. עשתי ומעשׂיה. וכשדוחפין אותי החוצה הנני הולך לבית המדרש
אצבע אלהים היא, שבשעה שתפשׂתי את מקלי בידי, צעקתי מתוך כעס, שאהרוג את הכלב, שאקרענו כדג.
ואשתי פייגה אמנם לא חרדה לקולי.
אשתי פייגה אינה פתיה, ויודעת היא כי לא רוצח אנוכי, כי לא אוכל להרוג גם את הזבוב, וגם בשעת כעסי הנני מתחלחל ורועד, ושינַי וארכובותי דא לדא נקשן – ולא יותר.
וגם יודעת היא אשתי פייגה, כי לא אוכל להכות את תלמידי כדבעי, אף שבעלי-הבתים מתאוננים עלי, ואני בעצמי מתיירא שמא אני עושׂה מלאכתי, מלאכת ה', רמיה… וכאשר אני שומע שאילו מתלמידי יצאו לתרבות-רעה, מתיירא אני, שמא תלוי הקולר בי, ומה גם כשיצא אחד מהם מדעתו ומדעת קונו…
כל זאת יודעת היא פייגה ולא נבהלה, אבל כשעברה שעה חדא ולא שבתי הביתה, ואין קול ואין קשב, התחלחלה אשתי פייגה מאד, ותאמר בלבה: אין זאת כי אם הרג את הכלב ונתפשׂ למלכות…
ואז שכחה את תחלואיה ואת מכאוביה, ואת הילדים הישנים במטה, ואת כל אשר לה בבית, ותקם, ותלבש את בגדיה, ותרץ אחרי כחץ מקשת – וגם את הדלת לא סגרה אחריה.
ובסקירה אחת ידעה את כל אשר נעשׂה. וכאשר עמדתי אני כגולם, קראה לי: בטלן! ותרץ אל הדלת ותפתח אותה ברעש, ותקרא בקול גדול וחזק, ומהר נאספו שכנות ואמהות ושפחות, ועשׂו מה שעשׂו, ואשתי פייגה מנצחת עליהם, אך בטרם כל דבר – דחפו אותי החוצה.
והלכתי לבית-המדרש.
ולאן היה לי ללכת? בחוץ קור וכפור, והרוח מתגנב אל בשׂרי מבעד להטלאים, ונעשׂה בשׂרי חדודין כמחטין, והפאות התנשׂאו ועמדו כמסמרות…
ושם היו עוד מן המאחרים לצאת. לקחתי נר וספר ואשב ללמוד.
ומה טוב ומה נעים לשבת בבית-המדרש וללמוד תורה!
ואך שׂמתי עיני בהגמרא – וברכה-לאה איננה, ואותו הרשע נשכח כמת מלב…
מי רעב ללחם? מי ברח למדינות הים? מי מקשה לילד? הבל וריק!
ה. שאלות תלמידי. מי ומי המלמדים שלי? זו תורה וזו שׂכרה. משל הצפור. הרהורים רעים וספקות. נעשׂה לי נס.
יש לי תלמידים מבני הגבירים, תלמידים מפונקים, שאינם יכולים להבין, מדוע אני לומד גם בעצמי, והם מצפצפים ומהגים: מי דורש ממך לשבת על הגמרא וללמוד? למה לך, רבי, ללמוד? השי גם לך מלמד?
והשוטים הללו אינם יודעים, שהעולם הזה בעצמו הוא מלמד טוב, וצרות צרורות מלמדים הם, שהיתוש שבמוח מלמד הוא, ושגם אבותיהם, בעלי-הבתים, מלמדים טובים הם…
זו תורה וזו שׂכרה…
כשאני פּותח את הגמרא, יודע אני, שנפתח לי שערי שמים, שהקב“ה נתן לי ברחמיו וברוב חסדיו כנפים, כנפי נשר; ושאני עף ונס מהעולם הזה, מעולם שכולו שקר, חנופה ויסורין, אל עולם אחר, אל עולם שכולו טוב, לפי שכולו שׂכל טוב, ואין יד בעלי-בתים תקיפים והדיוטים גסים ועמי-הארץ שולטת בו… ואין שם לא דאגת פרנסה, ולא מקשה לילד, ולא ילדים רעבים, ולא נשים צעקניות, ושם אני – אני, המלמד הסבלן והשפל, והאביון הנעלב ובעל היסורין, אני שם גבר בגוברין, גבר אלים, שליט ומושל, וידי בכול והכול בידי; ואני בונה ש”י עולמות ומחריבם, ובונה ש"י עולמות יפים ונאים מהם, ואני דר בהם, וטועם טעם גן-עדן…
ויודע אני עוד, שיודע אני יותר ממה שאני אומר לאחרים וממה שאני מגלה להתלמידים, ושיש שם עוד דברים בגו, מה שעל פי רוב אין הפה יכול לדבּר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל המוח יודע והלב מרגיש, ומתפעם ומתנבא…
כשאני לומד בפני עצמי, השנים האוחזין בטלית אינם אנשים פשוטים מן השוק, אינם ראובן ושמעון פשוטים, כמו שאני מבאר לתלמידי… והטלית, שהם מריבין עליה אינה טלית פשוטה מחנותו של יוסל פֶשליס, למשל… אך אני שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מתוך התיבות, מן האותיות, ואני מתמלא כולי מן האור הגנוז לעתיד לבוא…
ועל כן כשאני לומד, העולם שלי – כולו שלי!
ומודה ומתוַדה אני, שכשאני בא לבתי הגבירים ורואה אותם, והם יושבים ומשׂחקים כל הלילה בקוביא, או כשאני שומע, שאשכנסים יוצאים כל הלילה במחול, או כשאני עובר בחוצות ורואה שבבתי-ממסך יושבים בעלי-מלאכות ופועלים ומאחרים בנשף ושותים, איני כועס ואיני מקטרג עליהם… להפך: מעי יהמו להם, כי להם אין תורה!
כשהייתי מלמד בכפר ראיתי, והנה הצפרים מתאספו בסוף הקיץ, בימי הרוחות הרעות והעננים, להקות-להקות, לעזוב את ארצנו ולנוע אל ארצות אחרות… הצפרים אינן רוצות ואינן יכולות לשבת פה, יודעות הן שיבואו עבים ויורידו גשם קר ואחרי כן שלג רב, ויהיה חושך, קור וקפאון, והצפור איננה יכולה להתקיים…
ופעם אחת ראיתי צפור קטנה ובעלת-מום, שנשברו כנפיה, והיתה מדה ומדדה בטיט ובחמר, ולא מצאה מנוח לכף רגליה… וָאוֹמַר: זאת היא נשמת עם-הארץ…
תנו להם תורה, תנו להם כנפים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם טוב… אך כנפיהם שבורות, והם בוססים בטיט היון, ויוצאים במחולות, ומשׂחקים בקוביא, ומאחרים בנשף על הכוס…
נשוב לעניננו:
הלומדים והמתפללים נשמטו אחד אחד והלכו להם, וגם השמש הלך לו, ואשאר לבדי ואין איש אתי… ומה מני יהלוך? לאור הנר ולפני הגמרא הפתוחה יכול אני לישב יחידי כל הלילה, ואיני חושש כל עיקר. וכבר נכנסתי לעומקא דדינא, הסוגיא עמוקה (כמדומה לי – קתא דמגלא), עמוקה ורחבה מני ים, ושאלות וספקות ותמיהות כגלים ומשברי ים מתנשׂאים עלי לבלעני, ואני לא אירא, אני שׂוחה וצולל ועולה! והמים – אין מים אלא תורה – מים חיים לנשמתי, מים צלולים וזכים ובהירים, ואני מרגיש, שהם רוחצים אותי ומעבירים מנשמתי את כל הרבבים והכתמים והזוהמה, שדבקו בה במגע ומשׂא עם העולם… ואני לומד אותה בטהרה, ובעוד מעט אזכה לראות את הניצוצין – – –
אך לפתע פתאום הרגשתי כויה באצבעותי… זנב הנר כבה… ונשארתי יחידי בחושך…
לפתע פתאום הושלכתי משמים ארצה, מגן-עדן לגיהנום… וכאב משנה אתי, כאב האצבעות שנצרבו, וכאב הנפש ושבירת הלב… ופחדי גדול מאד!
הנה, אני רואה את כל אשר סביבותי, ובראותי את העולם, אני רואה ומרגיש את יוצרו… ואני יודע שאני רואה ונראה, שאני חלק מן העולם, שהוא חי וקיים ואני חי וקיים, ובלי הורמנא ורשותא מאת הבורא יתברך לא יפול משׂערות ראשי ארצה…
אבל בלילה, בחושך, כשאני יחידי בחושך ואיני רואה את העולם, הרהורים רעים מתגברים עלי… וכמדומה לי, שאיני רואה ואיני נראה, שנעקרתי מן העולם… שאני ובני ביתי לא מעלין ולא מורידין בו… ומי יודע אם לא אמות כרגע מיתה חטופה, ומתו כל בני ביתי, והעולם לא ידע ולא ירגיש.
וכן היה אז. כעכברים בלילה, בשעה שבני-אדם ישנים, מתעוררים הספקות והמחשבות הרעות, והן נושכין ונושכין את הנשמה, ואין כנגדם לחש, ואין תרופה, ואין עצה ותחבולה…
שׂפתי דובבות כמנהגן: ה' ירחם, ה' ירחם…
ומחשבות רעות לוחשות: ברכה-לה תלד, בוַדאי תלד, תלד תאומים, כי גם אמה מפורסמת היתה בזה… ושמא מעט לך אשתך וילדיך, הא לך עוד – ברכה-לאה והוָלד, ברכה-לאה והולדות… זיינויל-יחיאל הוא שוכן עפר, יושב במנוחה בגן-עדן ולומד תורה, תפרנס את הכול…
ושׂפתי דובבות: ה' ירחם, ה' ירחם…
ויתוש מנקר במוח: אם ירצה הקב"ה לרחם, אין לו עצה אחרת אלא לשלוח את מלאך-המות אל היולדת…
ה' ירחם, ה' ירחם…
אך כאילו נכנס בי שד, והוא לועג שם וצוחק…
אני יודע, שהנני רשע לפני המקום באותה שעה, שהנני, חס ושלום, כופר בעיקר, ואין עלי שליטה לגרש את השד ואת העכברים-המחשבות, כי בחוש תחלש נשמתי לגמרי…
וחפץ אני בכל מאמצי כוחי להעלות על לב את הסוגיא שלמדתי, אך לא עוכל. שכחתי את הסוגיא, שכחתי את כל התורה כולה…
רבונו של עולם! – קראתי מנהמת לבי – הבא לטהר מסייעין אותו!
ובאותו הרגע נעשה לי נס!
ו. על הנסים. אור גנוז. תקוּן נשמה. מלאך המות, שאינו שליחו של מקום
כשספּרתי את הבא לקמן לפני משׂכיל אחד, שהיה מקודם מתלמידי, צחק ואמר שאין זה נס, כי אם מקרה, או כוח הדמיון, ואולי חלום פשוט, וכדומה. אבל אני יודע ששבעה שמות ליתרו, ויתרו אחד הוא, ושאין בהשם אלא הסכמה בלבד, ולמה לי שנוּי השם? ויודע אני אך זאת, שבשעה שאמרתי שכלו כל הקיצין ושאני נופל, רחמנא ליצלן, לבור תחתית, נמלא פתאום הבית אורה, והאור היה נעים מאד ונפלא מאד, ועינו כעין התכלת, כעין העמוד שאנחנו רואים בימות הקיץ בחדרים, כשהוא יורד באלכסון מן השמש, בעד החלון, ונועץ סופו בהרצפה, והוא מלא אלפי רבואות רסיסים דקים מאד, והם מזהירים ומתנועעים ורועדים במהירות נפלאה…
רסיסים דקים כאלה נמלא אז כל בית-המדרש, ונפשי שבה לפתע פתאום למנוחתה – היתוש איננו, העכברים ברחו ואינם, ואני בוטח בה' בדעה צלולה ומיושבת, ופונה כה וכה בלי אימה ופחד.
וכאשר פניתי כה וכה, ראיתי והנה כנגדי כותל המזרח, במקום שהיה אחי ז“ל מתפלל ולומד שם, יושב איש שׂיבה, ומתנועע על הספר הפתוח אשר לפניו. אך את פניו אינני רואה, כי הוא שׂם ידו על עיניו, כאילו היה לו האור מרבה להכיל. אז אמר לי לבי, שהוא אחי זיינויל-יחיאל, ולא פחדתי מאומה. וזה הכלל: התקיף, שאינו מתיירא מן החיים, מתיירא הוא מפני המתים; ולהפך, המפחד מפני החיים, אינו מתיירא מן המת; ועל אחת כמה וכמה, שלא היה לי צורך להבּהל מפני אחי זיינויל-יחיאל ז”ל, שהיה “משי” בחייו ו“משי” במותו…
– האתה הוא אחי, זיינויל-יחיאל? – שאלתי ואשתחוה מרחוק.
– אני – ענה אחי והסיר ימינו מעל עיניו, וראיתי את פניו והנם מזהירים בתכלית הנועם ועיניו ככוכבים ממש, ועל מצחו כלבנת הספיר…
ואמרתי:
– אחי, ומה אתה עושׂה פה?
והוא ענני:
– מה אני עושׂה פה? הרבה אני עושׂה פה. בחיי ישבתי פה ולמדתי תורה, והשׂטן היה מיצר לי בדאגת פרנסה ומבלבל את מוחי, ועל כמה וכמה מקומות עברתי שלא בכוָנה, ועל איזו מקומות הייתי מדלג בחפזון… ועתה אני עושׂה כאשר נגזר עלי, באתי לתקן את נשמתי, והנני חוזר על אותם המקומות…
– ועתה, זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה?
ונענע לי בראשו: הן.
ואני אמרתי בחפזי במרירות, שאיני יודע מהיכן באה:
– זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה, לפי שאינך יודע…
והוא נכנס לדברי בצחוק של חבּה:
– שוטה, להפך, אני לומד בכוָנה לפי שאנוכי יודע! בחיי הייתי יודע מעט ומסתפק בהרבה, ומה שלא ידעתי היה מבלבל אותי, ולמדתי הרבה שלא בכוָנה… ועכשיו שאני יודע הרבה ואין לי ספקות כל עיקר – יכול אני ללמוד בכוָנה…
– ואתה יודע – אמרתי בתמיה – שמשׁה-ישׂראל?…
– ברח למדינת הים? אני יודע! ואני יודע באיזו ספינה הפליג בים… והוא אוכל טרפות שם… אני יודע.
– ואתה יודע שברכה-לאה?…
– מקשה לילד? בלי ספק אני יודע, ואני יודע עוד, שתלד זכר…
– ולא תלד תאומים?
– לא… תאומים לא תלד, וגם מה שתלד צריך לרחמים גדולים, לפי שהילד יהיה בעל-מום, לפי שדחָפה אותו רשע וקלקלוֹ…
ועוד פעם שאלתי במרירות:
– אולי יודע אתה גם כן במה תתפרנס?
– אני יודע! – ענה לי בנעימות ובאנחה קלה; ואז נגש אלי ואחז בכתפי, ויאמר:
– הבט החוצה, בעד החלון.
עשׂיתי כדבריו.
– ומה אתה רואה?
– איש עובר אני רואה, והוא לבוש לבנים, ופניו מפיקים זיו ונוגה ונעימות שאין למעלה הימנה… הוא הולך לאט, ולי נדמה שאני שומע כלי-זמר, שמנגן בשעת הלוּכו, והנגוּן נפלא ונעים מאד… וכבר עבר האיש…
– לא איש עבר, כי אם מלאך.
– מלאך? – השתומתי.
– כן, אחי, מלאך, והמלאך טוב מאד…
– מלאך-המות? – קראתי בחלחלה.
– ולמה, אחי, נרתעת לאחוריך, הרוצה אתה לנוס ממנו?
– ולאן – לאן הלך המלאך?
– לאן? אל בית ר' שׂמחה הגביר. גם בתו מקשה לילד…
– יודע אני, בבוקר התפללתי בעדה ובעד הילד…
– ותפילה עושׂה מחצה. הילד הוא זרע של קיימא…
– והאֵם?
– ולמה תשאל, הלא ראית?
– ולמה – שאלתי מבלי דעת לאיזה צורך – המלאך צועד עקב בצד אגודל?
– למה? הדבר פשוט מאד… הוא הולך בלי חמדה… לא שליח המקום הוא…
– מה אתה דובר? – קראתי בבהלה – חס ושלום – שתי רשויות?…
– חס ושלום! – אמר זיינויל-יחיאל – האֵם קראה לו בעצמה.
– מה אתה סח?
– כמה שאתה שומע… היא לא חפצה להיות אם.. ועשׂתה מעשׂה…
– רבונו של עולם – קראתי בצער – ותמות בעווֹנה… רבונו של עולם, אתה הצדיק, אך הבן, מה אשם הבן, שיהיה יתום?… רבונו של עולם…
– אל תצעק, ברכה-לאה תהיה מינקתו… והוי יודע: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני!
וכרגע נהלך אחי ז"ל כצל, והאור נגנז ובעד החלון הציץ הבוקר באורו הלבן והפשוט.
ז. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני
היכולים אתם לשער, מה שהרגשתי באותה שעה?
נפלתי מלוא קומתי ארצה, ונפתחו מעינות עיני, וזלגו דמעות, דמעות הרבה מאד.
ואנוכי דימיתי, שאינני בוכה בדמעות אלא באבנים, שאבנים שלימות עולות בעצמן מן הלב ונופלות דרך העין, וכשהן נופלות ירוַח לי בלבבי הצר, ואשאף רוח, ותשוב אלי רוחי ונשמתי…
ואת סוף המעשׂה אספּר לכם בקצוּר נמרץ.
כשבאתי הביתה מצאתי את הדלת פתוחה… לאור הבוקר הכרתי כרגע, שגנבים היו בכאן וגנבו את הכלים, ואמרתי: אין בכך כלום…
אחר כך שמעתי שהילדים משמיעים משנתם קול שעוּל צרוד, ואמרתי: אין בכך כלום, כבר סגרתי את הדלת…
כשבאה פייגה אשתי ואמרה לי: מזל טוב! – אמרתי לה: שילדה ברכה-לאה בן זכר, ושהילד הוא בודאי בעל-מום, לפי שדחף אותה אותו רשע… והיא השתוממה מאד, ולא היה לה פנאי לראות שהיו גנבים פה.
– אתה יודע דברים כאלה, מהיכן?
ואני אמרתי לה: פייגה זוגתי, אני יודע עוד דברים רבים, אני יודע שמתה בת ר' שׂמחה הגביר, והניחה ילד חי, זרע של קיימא, ושברכה-לאה תהיה מינקת לילד… כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני…
– מה זאת? מי הגיד לך? – ואיננה שומעת את שעוּל הילדים…
ואני, המכסה אני את אשר יודע, מפייגה זוגתי? ספּרתי לה הכול כאשר לכול…
וביום השלישי היתה ברכה-לאה למינקת…
פוחת והולך
מאתיצחק ליבוש פרץ
אמר יוחנן המלמד כיוָן שלא לגלגו המשׂכילים מצד אחד, ולא ערערו אנשי-שלומנו מן הצד השני על מה שספּרתי קודם לזה, אות לטובה הוא; סימן הוא, שצדקתי במשפטי, שאין בין המשׂכיל והמאמין בזמן הזה אל השם בלבד; ושאם מרעישין זה כנגד זה שמים וארץ ומעפּרין בעפר, ותוקעין, ומריעין – אך שמָא גרים, ולא יותר…
ואמרתי בלבי – כיוָן שכך, למה זה אנוכי מונע את הטוב מבעליו?
הדבורה יונקת מיץ מדשאים וצמחים ונותנת דבש; ואני, שראיתי הרבה בימי חיי הבלי – אספּר לדורות…
ורוצה אני לספר עתה מה שעתה פעם אחת על זכרוני, בשעת הוראת שעה… כי עכשיו מלמדים גמרא לשעות, והעיקר הם הדברים החיצונים…
ועל פי מקרה נתגלגל הדבר על ידי תלמידי המשׂכיל כמר איציקל, שהוא אוהב להתוַכּח עמי… ואם אני מתיירא מפני בטוּל תורה, ואיני עונה לו לפעמים משום “לא תעשׂה מלאכתך רמיה”, אפשר, שכמר איציקל מאמין, שנעניתי לו והודיתי לדבריו – יהי השם עמו; מה בכך?…
והבחור הזה מתהלל מאד בעולמו…
בפה ממלל רברבין משבּח הוא את הדור, שמלאכתו נעשׂית על ידי מכונות ומנגינאות (לאביו יש בית-חרושת למעשׂה בורית), שהקיטור משרתו, והחשמל – עושׂה רצונו; וטוחנין לו קמח, ואופין לו לחם, ועושׂין לו בורית, ומעבירין אותה מקצה העולם ועד קצהו בקפיצת-הדרך…
ובטוח הוא בבעלי ההמצאות, שהיום או מחר יאספו רוח ויצוו לו לעשׂות כל מלאכה, וגם מעֵין רכב-אש יהיה לנו, כי ישעבדו לצרכינו את אור השמש וקרניו… והעיקר – שברבות הימים נהיה פורחים במגדלים באויר כמלאכי-השרת, להבדיל…
והנה בנוגע למלאכות ותקוּן העולם הזה, כולי עלמא לא פליגי, שדור ודור מגלה חדשות, ומשתבח הננס על גבי הענק. אבל תלמידי איציקל מאמין, שגם רוח האדם – כמו שהוא אומר – משתכלל; שגם באמונות ודעות ומעשׂים טובים אנחנו “משתלמים”… תלמידי איציקל הוא בעל מזג טוב ועולמו כולו טוב: השלום מתגבר בעולם, מידת הרחמים עולה כפורחת (מפרישין הרבה לצדקה, גם אביו הגביר מפזר…) ועוד מעט – וגר זאב עם כבשׂ וגו'.
ובנוגע לזה אני מסופק מאד…
ועלתה על לבי שאלת החכם מכל אדם: מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה?…
ויודע אני גם כן, שיש מים עכורים, נוזלים בחול, שהם מיטהרים בדרך הלוּכם, עוזבים בדרך הלוּכם על האדמה כל חלאה וזוהמה, וסופם להית מים מתוקים לשתיה, להשיב נפש עיפה; ויש מים נוזלים ממקום קדוש, ממקור מים חיים יהלכון, ובדרך הלוּכם הם מקבּלים לתוכם עפר מן האדמה, כל סחי ומאוס, והיו באחרית הימים למים מרים ומאוררים, לצבּוֹת בטן, חלילה…
ולמי מהם הדבר דומה?
כשאני יושב וחושב בזה, והנה עולים לפני במחזה: הרב הגאון ר' זושיל’ה, זכר צדיק לברכה, שישב חמשים שנה על כסא הרבנות בזאמוֹשטש; בנו הגביר ר' יחיאל, נשמתו עדן, שהתחתנו בו עם גביר אחד מלובלין, והיה יושב שם על התורה ועל העבודה וצדקת פזרונו נודעת בהעיר והסביבות… והשלישי, גם כן נכבד, הנגיד ר' יוסף שיחי', אביו של כל תלמידי כמר איציקל, היושב פה וַארשה, גביר גדול לאחיו, בעלי בי-מעשׂה הבורית הגדול, כמו שיזכר להלן…
כידוע, היה ר' זושיל’ה אחד מגדולי הדור…
בימי ילדותו יצחק מים על ידיו של הרב הגאון מליסא, והרב הגאון מזכירו לשבח גדול בתשובה אחת, ואומר בזה הלשון: “ותלמידי המובהק כמר זושא למד לפני אותה הסוגיא וצלל במים אדירים, והעלה בידו מרגניתא טבא” ולהלן: “מובטח אני, שיהיה גדול בישׂראל”, וכן היה.
צנא דמלי ספרא היה ר' זושיל’ה, ושׂכלו הטהור והחד היה מגלה עמוקות באמת; אך כל זה ידוע לכול.
ולמה קראו לו בשם ההקטנה: ר' זושיל’ה?
ראשית – משום חבּה.
הגאון הגדול הזה, שהתגבר כארי לשם קונו ותורתו, שלא חת מפני גבירים ואדירים, תקיפים ומוכסין, וגם כן – לא זע בשעת הצורך, בהפסד מרוּבּה, אפילו מפני הקדמונים, כדי שלא לכלות ממונם של ישׂראל, ושהיה אומר: פלוני היה רב בזמנו ובעדתו ואני מרא דאתרא בזמני ובקהילתי, – ר' זושיל’ה זה נהג את צאן מרעיתו בלב טוב ועין טובה ב“שמא יכעס” בלבד… הגביר לא פסע על ראש העדה – שמא יכעס ר' זושיל’ה; מוכס הבשׂר לא השתמש בחגיהם ולא העלה אף פרוטה אחת על ליטרת הבשׂר – שמא יכעס ר' זושיל’ה; המלווה ברבית לא עבט את העני ולא מכר את נחלתו – שמא יכעס ר' זושיל’ה; החסידים לא התגודדו ולא מינו להם שוחטים חדשים – שמא יכעס ר' זושיל’ה וכו' וכו'.
והכול מתייראין מר' זושיל’ה, ור' זושיל’ה זה אינו מתיירא אלא מן החמץ בפסח.
בכל ימות השנה כוחא דהיתרא עדיף, כמעט הכול כשר; ומערבי פסחים עד סופם – ר' זושיל’ה צוֹוח ככרוכיא: אסור, טרפה… אסור באכילה ואסור בהנאה, צריך לשבור את הכלים…
אימת ה“משהו” נופלת עליו!
משום מה? משום שנאמר: הכּרת תכּרת הנפש ההיא מעמיה… ור' זושיל’ה היה אומר: “בשבעה מדורות גיהנום, ולא – מחוץ למחנה ישׂראל!”… בזה אינו סומך על דעתו.
והדברים עמוקים…
ושנית (קראו לו בשם ההקטנה) משום שהיה קטן מאד בדופו, בקומתו.
בתוך אספות בעלי תריסין לא נכּר ר' זושיל’ה. מי שלא בא בתוך עשׂרת הראשונים, מוכרח היה לשאול אם ר' זושיל’ה כבר בא או מחכין לו… אבל כשהוא רואה, בעמדו בפתח, שה“עולם” שותק ומרכין ראשו לצד אחד, יודע היה שכבר בא ר' זושיל’ה, שהוא יושב בראשו ופיו מפיק מרגליות, ודבריו, כדרכו, בנחת נשמעים, ובעלי-הבתים שותים בצמא את דבריו… אז ימתח חוט של חסד וחבּה על פני הבא, יסגור את הדלת אחריו בלאט ושׂפתיו לוחשות: ר' זושיל’ה, שיחי‘… ר’ זושיל’ה, שיחי', מדבר…
ור' זושיל’ה, שהיה אוהב ישׂראל באמת, נמשך מאד אחרי הילדים. יודעים זאת חובשי בית-המדרש הקטנים, וכשר' זושיל’ה בא, רצים הם לקראתו בצהלה, גמרותיהם בידיהם, ומקיפים אותו ושואלין אותו בסוגיא זו וזה בסוגיא זו, ור' זושיל’ה מקבל נחת, ועונה לכל אחד ואחד במתק שׂפתיו, בצחוק-חן של מלאכי-השרת, ובאותה שעה קולו הנעים מצלצל כפעמון קטן של כסף; אך מתוך הנערים אינו נראה.
ומעשׂה, ולעיר הסמוכה שבּרשין נתקבל רב חדש ממרחקים, וזריז היה לבוא תיכף לזאמוֹשטש לראות ולהֵראות את פני ר' זושיל’ה, וכיון שלא מצא אותו בביתו הלך לפי שעה לבית-המדרש; כראות הרב משבּרשין את הילדים צוחקים מתוך תענוג, וכשמעו את הקול הנעים, המנצח בתוכם בהלכה, נגש אליהם וראה את ר' זושיל’ה, ונשתומם ושאל: מי הוא זה הבחור, שקפצה עליו זקנה בילדותו?
ובמוסף ראש השנה, כשהיה ר' זושיל’ה עובר, כמנהגו, לפני התיבה וקורא “ממעמקים”, מוכרחים היו בעלי-הבתים, שביקשו להסתכל בתנועות ראשו הקטן של שליחם לפני המקום, לעמוד על בהונות רגליהם, ובשורות האחרונות – לקפוץ על הספסלים… לפי שהכול היו מאמינים, שבתנועות ראשו הנעימות, בצירוף מנגינותיו המתוקות, מתבארות ומתפרשות להם כל כוָנות התפילה…
והעיקר היה אצלו שׂנאת הבצע.
חמשים שנה ישב על כסאו בזאמוֹשטש, ומלאכים יחפזון בכל שנה ושנה מערים גדולות וטובות ממנה לקחת אותו אחרי כבוד, והוא אינו שומע להם…
ופעם אחת אמר בליצנותא דאוריתא: מעולם לא הרגתי איש שאהיה מוכרח להיות נע-ונד…
בני העיר מתחננים לפניו: תן לנו להוסיף על משׂכורתך, והוא גוער בהם: מה אתם חפצים? לעשׂות אותי זולל וסובא? רעב בתוככם לא הייתי מימי!… וכנגד רצונו לא העיז איש לעשׂות דבר… שמא יכעס!
ומשׂכורתו של ר' זושיל’ה חמשים זהובים פּוילי"ש לשבוע…
ורח"ש אינו לוקח; הוא היה אומר: רב אני, ולא מקבּל… דמי פסקים ופשרות הוא מחלק בין הדיינים שישבו אתו; מתנות חגים ומועדים הוא נותן להשמשים; ואת המנות של פורים הוא מחליף, שולח את מנות העניים לעשירים ומנות העשירים לענייים, והוא לבדו אוכל ממאפה הרבנית – אדם רוצה בקב שלו!
ועוד מנהג נפלא היה לו לר' זושיל’ה…
אם על פי מקרה היה יחידי בביתו ויצא, והתבונן בסגרו את הדלת על המסגר הישן והמקולקל, נאנח ואמר בלבו: רוב גנבי ישׂראל נינהו… והוא אינו רוצה שיכּשל איש מישׂראל בממונו…
ומוסיף הוא בלחש: רבונו של עולם, אתה עד, שהנני מפקיע מרשותי ומפקיר כל מה שיש לי, ביודעים ובלא יודעים…
וכשובו הביתה שב וזכה מן ההפקר.
– – –
הארכתי בר' זושיל’ה זצ"ל, וכדי שלא יהיו הדברים יגעים, אקצר ביוצאי חלציו. גם אני פוחת והולך…
כנזכר לעיל, נשׂא ר' יחיאת בנו אשה מלוּבּלין; והוא גר ימים רבים בבית חותנו, ואחר כך היה לבעל-בית ועשיר בפני עצמו. כל ימיו אכל מפירות הנדוניה שקבּל, והיה יושב על התורה ועל העבודה, והתעסק במצווֹת ובמעשׂים טובים…
ומידה אחת ירש מאביו הגאון והחזיק בה בכל תוקף ועוז, שלא להלבין פני איש…
ר' יחיאל מתעסק בצרכי-צבּוּר באמונה, אבל אינו מקבל שום התמנוּת… הוא עושׂה את שלו בצנע, בחשאי, ואך המקורבים ביותר יודעים מעט מזער ממה שהוא עושׂה.
ר' יחיאת אינו חונן ונותן לדל, אלא מלווה לו בשעת דחקו. “כשתרויח תחזיר לי, קמעא קמעא קמעא תשלם”…
ובאופן זה הוא נותן בהקפה: עצים להסקה, קמח למצות, לרפואת חולים וכדומה…
ומלבד זה הוא מלביש ומנעיל את בני התלמוד-תורה על חשבונו… מי מנה צדקת ר' יחיאל!…
ופעם אחת קרה לו לר' יחיאל, ששב לביתו ומצא בחדרו איש, שנבהל מאד בבואו, וירא – והנה איזה חפץ בולט מתוך בגדו…
ור' יחיאל ידע, שהאיש ההוא אינו מן הגנבים, חס ושלום, אלא עני הגון; והבין, שבשעת דחקו בא לבקש ממנו עזרה בצר, ולא עמד בנסיון.
והעמיד ר' יחיאל סבר פנים יפות, ואמר לאותו האיש:
– למלוָה אתה צריך, ידידי, משכון הבאת, הראה נא את המשכון…
והעני עומד, ושיניו דא לדא נקשן.
– ולמה אתה מתבייש, יהודי?… גלגל הוא שחוזר בעולם… היום אני מלווה לך, מחר תלווה לי… אל תתבייש…
ובדבּרו נגש והוציא מנורת כסף מתחת בגדו, והעמידה על השולחן. ועושׂה ר' יחיאל את עצמו, כאילו הוא רואה את המנורה בפעם הראשונה, והוא מסתכל ומתבונן בה, ואומד אותה בטביעת עינו. ואותו האיש חפץ לברוח, ורגליו כמו לנחושתים הוגשו.
– וכמה אתה צריך, ר' יהודי? – שואל ר' יחיאל.
וזה – לשונו דבקה לחכּו ואינו יכול לענות.
– אמנם, ביישן גדול אתה, ר' יהודי… כן, כן… אבל מה לעשׂות? אנסה להיות לך לפה…
– הנה – אומר ר' יחיאל – ימי הפסח ממשמשים ובאים; מסופק אני אם יש לך לצרכי החג… הגד – אין לך?
האומלל מרכין את ראשו…
– בלי ספק! לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אבל פניך מעידים בך. ואולי יש לך עוד בת להשׂיאה?
האומלל לא התאפק עוד וגעה בבכי.
– ולמה תבכה? שוטה שבעולם! הלא אמרתי לך: גלגל הוא שחוזר… ובכל זאת, ר' יהודי, אין לך רשות לבכות באזני… על פי דין מחויב אני אך להלווֹת לך – “עזוֹב תעזוֹב עמוֹ” כתיב – ולא לשמוע קול בכיך… וכיוָן שאינך רוצה להגיד לכמה אתה צריך, אלווה לך כפי המשכון… המשכון, אם אינני טועה בטביעת עיני, שווה הוא לכל הפחות, עובר לסוחר – מאה רוּבּל כסף… אני אלווה לך שבעים! לצרכי החג עשׂרה, לנדוניה – חמשים, ועוד עשׂרה להוצאות החתונה… הימצא לך?!
וכשתרויח – תשלם…
– – –
עכשיו נעבור אל נכדו של ר' זושיל’ה.
ביומא דפגרא הפציר בי פעם אחת תלמידי איציקל לילך עמו לראות את מעשׂה הבורית… רוצה הוא להראות לי את המכונות היקרות והמחוכמות… לא יכולתי להשיב את פניו והלכתי עמו. בביאה עברנו דרך חדר קטן וצר מהכיל שני אנשים ברוחב בבת-אחת. מן המיצר באנו אל חצר גדולה מאד, ואחרי כך אל אולם-המעשׂה, שהיה גדול עוד יותר מן החצר.
והאולם הגדול מלא מכונות, ועל יד כל מכונה ומכונה עומד פועל ומתנועע יחד עם המכונה… ונראה לי, שהפועל והמכונה היו לבשׂר אחד, לגולם אחד, ששניהם בלי נשמה, בלי רצון, בלי מחשבה כל עיקר… ומתנועעים הם יחדיו בתנועות קצרות וקבועות, וככה יתנועעו לעולמים, לעולמים…
והאזנים חרשות ממשק המכונות, משריקותיהן, מהכאותיהן… מבול של קולות, מבול של מהומות שוחקות, שורקות ומצחקות, גיהנום של רעש וחירוק שינים…
ותלמידי קורא באזני בקול את דבר המכונות ותעודתן, ואני איני שומע… מחשבה אחת נוראה מנקרת במוחי; אומר אני בלבי: לו יקומו משה ושמואל וכל הנביאים אחריהם, ויעמדו במקום הזה, וישׂאו משׂא בשם אלהי העולם – הישמע קולם? היחרישו את המכונות, הישתיקו את הגיהנום? ולבי עונה לי: לא… לא יחרישו ולא ישתיקו… וקולם לא ישמע!
והנני בורח בפחד גדול מן הגיהנום, ותלמידי רודף אחרי…
והנני עוד פעם במשעול הצר, והוא עובר לפני, ומבאר לי, מדוע צר החדר מהכיל שני אנשים יחדיו.
– בביאה-ויציאה זאת יכולים הפועלים לצאת אך בזה אחר זה, ובזה אחר זה בודקין אותם… ואין נמלט מיד השומר…
– והבדיקה למה?
– משום שגונבים את ה בורית ואת כלי-המלאכה הקטנים…
– כולם גנבים? – אני שואל בתמיהה.
– לאו דוקא… אלא שיש מהם חשודים על הגנבה…
– ולמה בודקים את כולם?
– שלא לבייש…
– – –
גם זה “שלא לבייש”, אך באופן אחר לגמרי!
קללת שכיב-מרע
מאתיצחק ליבוש פרץ
מעשׂה בגבירה אחת בעיר גדולה פלונית, שנסע בעלה לרגלי מסחרו ללייפציג ושהה שם, כדרכו מדי שנה בשנה, ימים רבים.
והגבירה מיוחסת היא וגאיונית, ואין לה שום מגע ומשׂא עם שאר הנשים של העיר, ואינה מצטרפת עמהן לא בשׂמחה ולא באבל, ולא בדברים של צדקה; ויושבת היא בהתבודדות, כי המשרת והמשרתות שבבית יראים מפניה ולא יבואו אליה החדרה, אם לא תקרא להם…
והאשה יפת-תואר ויפת-מראה וצעירה לימים, ואינה מוצאת חפץ בספרי מוסר לנשים, ב“צאינה וראינה” או “מנורת המאור”; ופורטות על הנבל, שקורין לו פיאַנ"עֶ, לא נראו עוד בישׂראל, וגם אותן המעשׂיות בשביל נשים לא נכתבו ולא נדפסו עוד – ומה תעשׂה האשה, שלא תבוא לידי שעמום?
ועמדה כל היום על תיבת התכשיטין, והסתכלה על המאורות שבאבנים הטובות, ולבשה והניחה ולבשה, עד שהיה לה הדבר לגועל-נפש; וקרבה אל ארגז המלבושים, והוציאה משם את כל כליה היקרים, ולבשה והתפשטה, והתפשטה ולבשה, ולא הונח לה…
כי אותו הזמן קבּלה האשה מכתב מבעלה.
והמכתב מלא אהבה, אחוָה ורעות, ויש גם בשׂורה טובה, שבעזרת השם יתעשר מעסקיו, ושהוא שולח לה מתנה טובה, מתנה טובה יקרה מאד, עורות-כרכשת לפרוָה, חמשה אדומים הכרכשת!
ו“עיקר שכחתי” כתב גם כן, שהוא נאחז בסבך העסקים ואינו יכול להגביל בבירור את הזמן, מתי ישוב לביתו…
בין כך וכך, והפרוָה היתה ענין לאשה לענות בו.
יראה היא ליתן את הכרכשות ליד החייט ולתוך רשותו, שמא יגנוב מהן. לפיכך שלחה לקרוא לחייט, שיעשׂה את המלבוש בפניה בביתה, והיא בעצמה תשגיח על העבודה.
והחייט, שנקרא אל הגבירה, גם כן יפה-תואר ויפה-מראה, וצעיר לימים גם כן, והוא בעל-דברן, כדרך החייטים, וגם מזמר-משׂכיל בשעת עבודתו, כדרך החייטים.
וכלאחר יד – איני יודע בבירור, איך שהיה הדבר – נפלה שׂיחה קלה בין החייט והגבירה המיוחסת.
וספּר לה החייט על שנות ילדותו. איך שהיה יתום קטן, בלי אב ואם, רחמנא ליצלן; איך שמסרו אותו קרוביו העניים, שלא היתה ידם משׂגת לפרנסו וללמדו תורה, לידי חייט… ואיך עבד בו אותו חייט בפרך ומרט את לחייו, ואיך השתמשה בו בכל עת מצוא ולכל צרכי הבית אשת החייט, בעלת צפרנים ארוכות וחדות ואיך היו מכים ומצערים ומענים אותו הפועלים, שהיו שם מכבר וידעו מעט את המלאכה… ואיך היה רעב תמיד, וצמא תמיד, וערום ויחף; ובלילה – בימות הגשמים ובימות הקור – היה שוכב על מצע תבן ולא היה לו גם מלבוש להתכסות בו, וכדומה.
ונתמלאה הגבירה רחמים, ושאלה: איך היה יכול לסבול יסורים קשרים כאלה?
ואמר החייט, שהוא בעצמו אינו יודע, שמבלי ספק כוח אבנים היה כוחו, או שזכות אמו הצדקת עמדה לו… והפלא הוא, שהיה בכל צרותיו ועינוייו הקשרים אך שׂמח וטוב-לב; מכים אותו באכזריות-חימה, על לא דבר, והוא פורש לקרן זוית ובוכה בצערו, אך עד שלא יבשו דמעותיו – כבר הוא מזמר…
והוא היה אוהב לזמר; לשיר ולזמר כאותו הצפור, המרחף באויר ואדונים אין לו. הלא על כן קראו לו: משה-צפור. “משה” זה שמו.
וספּר החייט עוד, שהיה יודע בעל-פה את כל הנגוּנים של החזן דמתא וכל החזנים, שבאו אל העיר ועברו לפני התיבה בבית-הכנסת או בבית-המדרש; בעד החלונות התגנב ובא לשמוע… ואם עבר איזה עני עם תיבת-זמרה, התגנב מתוך רשותו של בעל-הבית וסבב אחריו בחוצות ובשוָקים, עד שלמד כל המנגינות… ופעמים רבות עמד כל הלילה מאחרי החלונות של בית, שהיתה בו חתונה עם כלי-זמר מעיר אחרת. וכעלות השחר, בשבתו אל עבודתו, ידע את כל הנגוּנים, ומה שקורין “השתפכות הנפש” – בעל-פה!
וכך הוא מספר קימעא ומזמר קימעא, ועושׂה את מלאכתו…
– – –
ביום השני ספּר לה החייט, שאותה השׂמחה – היא שעמדה לו בצרתו.
והיה הדבר באופן נפלא קצת. האומן, בעל-הבית שלו, נפל למשכב והרגיש שקרב קיצו, וגם הרופאים אמרו, שכן הוא… והצטער מאד השכיב-מרע על מה שהוא הולך מן העולם ועוזב לאנחות את אשתו אלמנה ואת בתו יתומה… ואין לו בן, שיאמר אחריו קדיש ושיעסוק במלאכתו לפרנס את אשתו ובתו, ובכה מאד… ויבואו קרובים ורעים לנחמו, וייעצו לו להשׂיא תיכף ומיד את בתו אסתר לאחד הפועלים, והחתן יהיה במקום הבן, ויאמר אחריו קדיש, ויפרנס במלאכתו את האלמנה והיתומה.
ושמעה הנערה אסתר, ואמרה, שהיא חפצה במשה-צפור…
אמרו לה, שאין שנותי יותר משמונה-עשׂרה… ואמרה היא, ששנותיה רק שש-עשׂרה – והזווּג עולה יפה.
ואמרה לה, שאיני יודע עוד בטיב המלאכה; ואמרה היא, שאין אני אשם. שאיני עצל, חס ושלום, ולא פועל בטל, ולא בעל מוח מטומטם, אלא שהשתמשו בי לדברים אחרים ולא לימדוני כדבעי…
האב בוכה ומתחנן לפניה, האֵם רוצה להכות אותה, אך הבת היחידה באחת: או שתנשׂא למשה-צפור, או שתשב עד שילבינו שׂערותיה…
– ואתה חפצת בה? – שאלה הגבירה בנחת-רוח.
– אם אני חפצתי! – מחייך החייט – הלא אסתר שלי יפה כאסתר המלכה וטובה כאסתר המלכה! – –
ומה אפשר היה להם לעשׂות? החולה מסוכן, ואינו חפץ לפרוש מן העולם, אלא אחרי חופתה של בתו היחידה; והעמידו חופה, ובבת אחת הייתי לאומן, והפועלים, שהיו מכים ומענים אותי, היו עתה תחת ידי…
– ואתה משיב להם עתה את גמולם על הצד היותר טוב?
– חס ושלום… אני יודע, שאין אדם אכזרי ורואה בצערו של אחרים, אלא מתוך צער וכליון-נפש… הם היו מוכּים ומעונים, והכּו ועינו גם אותי… ואני איני כן… שׂמח אני בחלקי… ואם יש לי איזו עגמת-נפש, אני מזמר…
– ואשתך גם כן מזמרת?
– אסתר המלכה שלי אינה מזמרת בקול, אבל – אומר החייט, תפושׂ באיזו מחשבה, שנזרקה בו פתאום באותה שעה – אבל יש בה, בהנשמה שלה, כמין זמר, כמין מעין נובע של זמירות… כן נדמה לי עתה… כמדומה לי, שמאז שידעתי אותה אני מזמר רק מה שהיא מלמדת אותי בעיניה החביבות, שמשם אני שואב את הזמירות…
הגבירה אינה מבינה, והחייט אומר, שגם הוא בעצמו אינו מבין, ורק מרגיש הוא, שכך הוא…
וכיוָן שגמר את מלאכתו, מקבל הוא את שׂכרו והולך לו…
– – –
ושבה הגבירה להבטלה ולהשעמום. ורע מזה, שאינה מוצאה עוד נחת-רוח במלבושיה ותכשיטיה, וגם את המלבוש החדש לא לבשה עוד; היא מסתכלת בו ואינה לובשת אותו, ואינה יודעת את נפשה.
ואחרי איזו ימים עלה על דעתה, שיש לה מלבושים הרבה הצריכים תקוּן, ותשלח לקרוא למשה-צפור שנית, ויבוא.
והגבירה משתוקקת לדעת, איך חי משה-צפור עם “אסתר המלכה” שלו, והחייט עונה:
– יתן ה' לאורך ימים, ושלא תשלוט בנו עינא בישא… חיים אנחנו בנחת ושלוָה… אף-על-פי שאין אנו רוחצים תמיד בחמאה וחלב… לפעמים יחסר גם בשׂר בימי החול, אבל כל זה – לאו דוקא… לא הכרס היא העיקר… העיקר הוא נשמתו של אדם ושלוַת הנשמה שלו…
– ומה אתם עושׂים כל היום?
– אני עושׂה את מלאכתי, והיא עושׂה את מלאכתה… אני תופר והיא – בעלת הבית: מכבּדת, מנקה, מבשלת, מכבּסת… אני יושב ותופר ומזמר, והיא עושׂה את מלאכתה ושומעת. אם יש לה פנאי היא נגשת ויושבת על ידי, נשענת בראשה על כף ידה, מבטת היא אלי בעיניה הגדולות, כעיני ילד תמים; ואני מסתכל בעיניה, מסתכל ושואף אל תוכי, אל תוך נשמתי, את ניצוצי עיניה… מסתכל אני ומוצא שיר חדש, זמר חדש אני שר… ומה גם עתה…
– מה “עתה”?
– ה“עתה” הזה דבר גדול מאד – עונה החייט – צפור חדש יִוָלד… צפור בן משה-צפור יבוא לעולם… צפור בן אסתר המלכה שלי…
– – –
ועד שכילה משה-צפור את מלאכתו בבית הגבירה, קרבו ימיה של אסתר המלכה ללדת…
כבר נקראה המיילדת, ומשה-צפור מבטיח בצאתו, לשוב במהרה…
את אסתר אחזו חבלי-לידה, ומשה-צפור יושב ומספר להגבירה את יופיה וטוב לבה של היולדת, ואינו הולך משם, לפי שהגבירה מפצירה בו שישלים את הבגד…
והגבירה משלמת ביד נדיבה, ולאסתר המלכה נחוצים יהיו דברים טובים הרבה… וגם עבור הבן הילוד נחוצים יהיו הרבה דברים טובים…
והוא יושב ותופר בחפזון, ומדבר בחפזון.
כשהתגברו חבלי-הלידה שלחה אסתר את אחת השכנות, שעזרו על ידי המיילדת, לקרוא לבעלה; והשכנה שבה ואמרה: את בעלה לא ראתה, משום שהוא בחדר לפנים מהחדר, ושהגבירה, שפתחה לה בעצמה את הדלת, אמרה, שיבוא במהרה, שתשלחנו…
וכשחבלי-הלידה התגברו מאד, הלכה שכנה אחרת, אשה זקנה, שאמרה להחזיק את משה-צפור בפאותיו ולסחוב אותו הביתה, אך היא לא העיה פניה בפני הגבירה, ושבה לאמור: עוד מעט ויבוא…
וכשאמרה המיילדת שאסתר מסוכנת היא, שבאם, חס ושלום, השם לא ירחם, אינה יודעת מה שיהיה בסופה… צעקה היולדת בצערה:
– רבונו של עולם! אם נגזר דיני ללכת מן העולם, אראה נא עוד פעם אחת את משה בעלי…
ואז שבה שכנה שלישית ואמרה: בעוד שעה קלה יבוא, אך ישלים את הבגד ויבוא – כך אמרה הגבירה…
והגבירה לא ידעה, כי היולדת מסוכנת; כי לא נתנה להשכנות גם להציג את כף רגלן על המפתן… מרחוק קראה להן: יבוא, יבוא… בעוד שעה קלה יבוא…
– ומה הם עושׂים שם? – צעקה היולדת בשארית כוחה.
– עמדתי מאחורי הדלת – אמרה השכנה – ושמעתי. הוא מספר: אסתר המלכה שלי, אסתר המלכה שלי; ומהלל אותה, ומשבח אותה, והגבירה צוחקת…
אז קראה אסתר בצערה: “רבונו של עולם, תצחק נא עד יום אחרון!” ותצא נפשה בדבּרה…
– – –
זו היתה קללת שכיב-מרע!
והיא נתקיימה, הקללה!
ותצחק הגבירה! ולא מש עוד מעל פניה הצחוק, צחוק של חן ונחת…
והיא צוחקת גם בשעת שעמום וצער הלב; ובשעה שהיא מקללת את יומה. וגם בשעה שמלאך-המות היה נחשב לה למלאך מושיע, פודה ומציל – היא אך צוחקת!
הנה בא המשרת החדרה. ועומד הוא מרחוק, ומראה לה, שיש בשבילה מכתב מבעלה, ומחכה הוא, שתתן לו אות, למסור לה את המכתב. והוא רואה, שסבר פנים יפות לה, שהיא צוחקת…
ומדומה לו, שהיא שׂמחה לקראתו… והמשרת איש רע מעללים, שהסתיר תמיד את עזותו ויצרו הרע, והוא משתומם:
– מה היה לה, להמיוחסת?
היא צוחקת, והוא עושׂה פסיעה קלה אליה… היא צוחקת, ועוד פסיעה; לא חדלה מלצחק… והמשרת חושב בלבו, שלפתע פתאום מצא חן בעיני האשה, ויגש עוד…
וירא, ועודה צוחקת; ויאחז בידיה. צוחקת היא עוד, וישׂימה למו פיו…
היא עודה צוחקת… ויצרו הרע בוער בלבו של המשרת – ויחבק את הגבירה וישק לה… והיא עודה צוחקת!
ועוד התגבר יצרו של המשרת… אך באותו הרגע נפתחה הדלת, והגביר בא!
והוא לא ידע את כל הנעשׂה, וירא, ויצעק צעקה גדולה ומרה – והיא צוחקת!
אז אחזה וישליכנה החוצה…
– – –
וסובבת הגבירה בחוצות ובשוָקים – וצוחקת…
נערים מתקלסים בה – והיא צוחקת…
רשעים מתאמרים בה – והיא צוחקת…
עוברת היא מיד ליד, מרשע לרשע – וצוחקת…
כבר נפלה אל הדיוטה התחתונה – והיא צוחקת…
וכך צחקה עד יום מותה…
היא גוססת וצוחקת, הנפש יוצאת והפנים צוחקות…
והפנים צוחקות אפילו בקבר…
והמעטים, שליוו אותה לבית-עולמה – זורקין את העפר והאדמה בחפזון ובפחד, כי המתה בארונה – צוחקת.
רוחות מספרות
מאתיצחק ליבוש פרץ
ועכשיו, רבותי, רוצה אני לספּר לכם מה שקרה לי, אף-על-פי שענינו עדיין לא הוברר לי כל צרכו, ואיני יכול לחכות עד שיתברר הדבר, לפי שאיני יודע, אם יתברר לי במשך חיי, או בסופם – בשעת פטירה!
כי מן הדברים הרבים, הנכנסים אלינו דרך החושים, ישנם, כידוע ליודעי ח"ן, דברים היורדים תיכף ומיד בבלי דעת לעומקו של הלב, ולפעמים – אחר עידן ועידנין, תבוא עת פקודה – והמוח דולה משם את ידיעותיו וזכרונותיו לצרכי החיים. אבל ישנם דברים שאין המוח נצרך להם, או שאינו יכול לדלותם, כביכול, מפני קוצר החבל, והדברים הללו נשארים שם בסתר, בצל… וקצתם עולים משם מאליהם להגלות בחלום, והשאר – מחכה עד עת קץ, ועולה משם בשעת פטירה, רחמנא ליצלן, כשהגיעה השעה להתחבר עם הנשמה ולעלות עמה ולהפּטר מן העולם ומן הגוף! – – – – – –
וקרה הדבר בתשעה באב בשנת תרל"ד…
והלכתי אז, כמנהג העולם, אל בית-עלמין, ונכנסתי בשלום, וראיתי, והנה כתּות אנשים וכתּות נשים מתהלכות בין המצבות ומשׂוחחות בעצבון, באנחה… ואיכפת לי הדבר באותה שעה ובאותו מקום, והתרחקתי מהם עד הגדר המקביל את המבוא, וישבתי גלמוד על הארץ והרגשתי את עצמי עייף ומלא צער.
וכה ישבתי ער ולא ער, נים ולא נים, והתחילו עיני דומעות קצת, ובעד הדמעות נראו לי המצבות מרחוק כבהרות בהרות לבנות; והן מתנועעות באויר העולם, כאילו הן נעות ונדות להמתהלכים בינותיהן – להצללים בעלי הצבעים הכהים והחלשים, שאינם יכולים להחזיק מעמד, לפי שאינם בטוחים לא בעצמם ולא בחייהם, והם מפנים לבם לשׂיחות בטלות, לשכוח את עצמם ואת חייהם…
ועיפתי עוד יותר, ושׂיחות המטיילים ואנחותיהם צפו אלי באויר, והגיעו לאזני כהמולה דקה חרישית של איזה נהר רחוק ומסתתר בין אלונים, כמו שראיתי בכפרים; ותיכף ומיד נדמה לי, שאני רואה את הנחל, שהוא צף לפני והומה, ובוכה בלאט.. ושיודע אני שהנחל אינו נחל של מים פשוטים כי אם נחל של נשמות צפות, ואינן יודעות מאין ולאן הן צפות… וכל טפה וטפה מן הנחל היא נשמה מנשמות העולם, והנשמות עגומות, מתאבלות והומות, ושׂיח כולן מצרף לבכי הנחל…
ועל פני הנחל יצוף קצף – אבעבועות, אלפי כתמים לבנים וקטנים מאד, צפים ומתפזרים על פני הנחל, כי רוח חרישית מנשבת ומטרדת אותם, ומטאטאת לכאן ולכאן… ואני יודע שאלה הן הנשמות, שהיו קלות בחייהן, והיו לאבעבועות של קצף במותן, וגם שהן בוכות… ואמרתי בלבי, שבלי ספק בעומק הנחל, על הקרקע, זוחלות ורוחשות עוד נפשות עטופות שחורים ועטויות מרה שחורה, בבחינת הצב למינהו, כידוע ליודעי ח"ן, לפי שהחטא עטף אותן, והתקשה עליהן כקרום של סיד… ונמלאתי רחמים גדולים על הנשמות המכוערות מתחת, ועל הנשמות הקלות הנפזרות מלמעלה ועל כל נשמות הנחל, והתגברה עלי החולשוּת עוד יותר, והרגשתי כי עיפה נפשי אל הנחל גם היא, שנשמתי מתגעגעת ושואפת אל רעותיה, ומשתוקקת לצוף כמוהן ואתן יחד, ומבלי דעת מאין ולאן…
ונבהלתי מאד. וסגרתי את עיני, ונעלם הנחל פתאום, ולאט לאט שבה נפשי למנוחתה, ונרדמתי, וישנתי.
* * *
ואחרי כן, כהקיצי, כבר התנוצצו הכוכבים, ולבנה פגומה עלתה מעבר העיר,
והלבנה היתה עגומה, והכוכבים הפילו נטפי אור כדמעות, והשמים היו אבלים מאד; והרגשתי תיכף ומיד שכל זה משונה אך בעיני, מחמת שאני רואה את השמים והמאורות מבעד לאד, העולה מן הקברים, ועל כן לא נבהלתי למראה עיני ולא נבהלתי גם כן, כשראיתי שנשארתי יחידי בין הקברים, כי כאשר אמרתי לכם, אני מתיירא מפני החיים ולא מפני המתים… ולהיפך, אז עלה על לבי, כי טוב לנוח עוד קצת בהתבודדות, אבל יראתי, שמא יזיק לי האד העולה מן הקברים, ושלא התפללתי עוד ערבית, והתחלתי ללכת, ונפרדתי מן המצבות. הן לחשו לי: השאר בכאן! ואני עניתי להן: הכול בידי שמים, בעל כרחך אתה חי!…
ובדרך הלוכי, בצאתי, שמעתי רוחות מסַפּרות…
וראה את הקולות לא ראיתי, כי אור הקברים התעבה לערפל כבד, ואת הקולות שמעתי מתוך הערפל.
* * *
וקול גבר מספר:
"מחיי אינני זוכר מאומה…
אך חלום אחד, שחלמתי בימי ילדותי, אני זוכר…
ובחלומי הייתי הולך יחידי בלילה…
והלילה היה ליל חושך, בלי שמים ובלי מאורות…
חושך מימין ואופל משׂמאל, ולפני – דרך מברקת… ואחרי ברק הדרך – חושך ואפלה… אך אם עולה על דעתי לפנות לאחור, תשמע משם איזו שירה, שירת-קסם נפלאה, ואני רץ אחריה…
ולא ידעתי, אם באמת אין מאומה באפלה מימין ומשׂמאל, או שעיני חלשות ואינן רואות את הנמצא והנעשׂה שם…
ועכשיו יודע אני! ימין ושׂמאל היו גנים ופרדסים, וטירות מלאות נוֹגה ושׂמחה, ואהבת רֵעים ורֵעוֹת, ושׁרים היו שם ושׁרות… אך עיני היו כהות, ושירת הקסם משכתני בדרך המברקת, והייתי תמיד עייף, רעב וצמא ומלא געגועים על הנסתר לפני באפלה…
עתה יודע אני, שרבים ושלמים הלכו לפני, נמשכים בשיר הקסם כמוני.. וסללו את הדרך… שהם עגומים כמוני, ונפחדים ונרעשים כמוני; וכמוני היו עייפים ויגעים לפעמים מלאים פחד ומרה-שחורה, והיו בוכים כמוני בדמעות אור נשמתם, עד שכבתה נשמתם… ואלו הניצוצים-הדמעות מתגלגלים על פני הדרך הסלולה… אך אז לא ידעתי זאת…
והייתי הולך כמוהם ואחריהם, ומאבד טפות-טפות מנשמתי. והדרך מבריקה, אך קשה ויבשה, בלי עשׂבים, בלי ניצן של פרח…
כי העשׂבים והפרחים נרמסו מרגלי הדורכים, או ששתי טפות הרעל, הנופלות מעיניהם, ירדו עליהם וימותו…"
והוסיף באנחה:
“כך חלמתי… אז, לפנים בימי הנוער… ואולי חלום חלמתי עתה בקבר… ויודע אני שחיי שם היו פתרון החלום המוקדם או המאוחר, אבל את החיים בעצמם אינני זוכר!”
* * *
ואחריו אשה מספרת.
וגם היא איננה זוכרת את חייה, וגם את חלומותיה משם לא תזכור – הכול חלף, הלך לו…
אך בקברה חלמה חלום.
ובחלומה עודנה ילדה קטנה בבית הוריה.
"ופעם אחת – מספר צל האשה – יצאו הכול לאיזה צורך מן הבית.
ונשארתי לבדי עם שעשועי הרבים.
ואני הייתי ילדה טובה, ולא בכיתי, והשתעשעתי מספר רגעים, אולי יותר, אך פתאום קצתי בשעשועי. לפתע פתאום נפקחו עיני וראיתי שהשעשועים גולמים אילמים הם, ושאין לי כל צורך בהם; שהם אינם מבינים אותי, ואינם רואים ואינם שומעים אותי… שהילדה הקטנה, הפותחת את עיניה בקומה והסוגרת אותן בשכבה, אינה לא ערה ולא ישנה, כי אם גולם מטולטל על ידי; וגבור-הפח אינו גבור, וסוסו מלא קש; שאין בהם מאומה… שהכל רימוני… והצטערתי מאד, ובאתי לידי כעס, ואחזתי בשעשועי, ונפּצתים זה אחר זה אל הקיר, וארמוס ברגל גאוָה את חללי שעשועי ורוַח לי. אך עברו רגעי מספר וכאב פתאום אחזני: הרגשתי לפתע פתאום, שבקרבי מת איזה דבר טוב ויפה, אף שלא היה אמת, ולא דבר כלל… ושפרחו מנשמתי כל שׂיחות מינקתי הזקנה, כיונים לבנות מארובה נהרסה, שבלעדיהן נשארתי ריקנית… ואשב על הרצפה, בפנה, ואבך בכי תמרורים עד שנרדמתי… ואולי כל זה היה, והשאר חלום…
איך שהיה, ואני ישנתי מעט, ואחרי כן הקיצותי לקול צעדים קלים; פקחתי את עיני והנה מינקתי, אשר זה כמה נסעה מאתנו, עומדת נכחי, וקורצת אלי בחבּה בעיניה הטובות והשׂוחקות תמיד, והיא לוחשת לי: קומי, יקירתי, נצא לשׂוח בגן.
אני שואלת: איזה גן?
והיא אומרת: תיכף על יד הבית יש גן, גן נאה מאד!
ואני ידעתי, שאין כל גן בקרבת הבית, אך היא מביטה אלי בעיניה הטובות, ונשמתי הריקנית יונקת את מבטיה בצמאון. ולאור עיניה נמלאתי אמונה, שישנו הגן. וקמתי, ומחיתי את דמעותי, והיטבתי את שׂערי, ויצאתי עמה החוצה. ואך יצאתי את הבית, והגן השׂתרע לפנינו, והוא מוקף גדר, ודלת קטנה לעומתנו באמצע הגדר… ובזמן שאני משתאה ומשתוממת למראה עיני, מינקתי פותחת לי את הדלת הקטנה, דוחפת אותי לפנים הגן, וסוגרת אחרי את הדלת… ומינקתי נעלמה… ולא הספיק לי הרגע לשאול אותה, למה היא עוזבת אותי, ולאן היא הולכת.
ואמנם תיכף ומיד שכחתי את המינקת, כי התפעלתי מאד מהגן והדרו, והחילותי לטייל הנה והנה במסלות הגן, והמסלות בעצמן לא היו מאירות כלל וכלל כאותה הדרך הידועה… אולי דרכו גם עליהן נפשות עגומות, בוכות בדמעות-אור, אך, כנהוג בגנים, נשפך שם בכל יום חול מחדש, והוא חנק וקבר את ניצוצי הדמעות…
אך סביב לי – אור, נגוהות, שׂמחה… גן עדן לפני!
על כנפי רוח צפים מכל עברים ריחות מאלפי מיני בשׂמים… מכל תלם וערוגה צוֹוחים אלי כל מיני צבעים וגוָנים, וכל הפרחים למיניהם קוראים: קטפי, קטפי! כל אחד ואחד מבקש: אמציני אל לבך, הגישיני אל אפך… נשקי נא לי!
וביקשתי לעשׂות כחפצם, והשתחויתי, וקטפתי אחד הפרחים; אבל אוי ואבוי! באותו הרגע היה הפרח בכפי לתולעת משוּנה ומכוערת.
נבהלתי וזרקתי את הפרח-התולעת, ועשׂיתי את דרכי הלאה, אך אזני שומעת רחישת התולעת הזוחלת אחרי… היא זוחלת ורודפת אחרי… ואחרד עד תהום נפשי, ואט ימין או שׂמאל, אינני זוכרת עוד לאָן… ונעלמה מעיני התולעת, ורוחי שבה למנוחתה. מקרה היה – אמרתי – או חלום כוזב! ואקטוף פרח שני, מחמדה ומחפצי להוָכח, כי הפחד היה פחד שוא! וגם זה היה בכפי לרמשׂ, וגם זה רמשׂ רדף אחרי עד נטותי הצדה!
וכך בפעם השלישית והרביעית…
ונתמלאתי חימה, ואמרתי: אקטוף את כל פרחי הגן, אַפאיהם!
ועמוק בנפשי נשמע קול תקוָה, והומיה גם היא: קטפי, קטפי, אולי תמצאי פרח של אמת, פרח נכון אחד!
ואני הלכתי וקטפתי תולעים, עד בואי או שובי אל הגדר…
והדלת הקטנה נפתחה נכחי מאליה, ואצא, וארא, והנה מעבר לגדר משׂתרע נהר זך כבדולח. ואשאף אל מי המנוחה – ואבט בהם, וארא – – והנה פני התקמטו, שׂערות ראשי הלבינו… זקנתי ושׂבתי בזמן טיולי בגן, בקטפי פּרחי-תולעים – – –
ואשב לארץ על שׁת מי המנוחה, לבכּות את ימי נעורי…
אז נגלתה מינקתי שנית… ועיניה הטובות דומעות ברחמים גדולים… ותגש אלי בדממה, ותקחני, כקחת ילדה קטנה, ותשכיבני על ברכיה, ותשׂם את כפה על עיני, ותשיר לי בדממה שיר תוגה מתוקה… ותיישנני. ותשכיבני בעריסה – –
כמדומה לי – בקבר…"
* * *
ושלישי היה באותו מעמד, וספּר שפעם אחת עמד על שׂפת איזה נחל, וביקש לצוד דגים, ונגש אליו פתאום ילד יפה מאד… לחייו היו כשושנים, אבל במקום עינים נקבעו מתחת למצחו הזך שתי מרגליות גדולות ולבנות, ונראו כעינים בלי אישונים, והמרגליות היו זורעות אור ישר אל הלב, בלי אמצעות העינים; והרגיש תיכף ומיד, שלבו התמלא אורה מעיני הילד בלי אישונים, ושׂמח מאד על האור. והילד צחק ומסר לו שׂק קטן של זרעים, ואמר: זרע וחיה!
ויקח מיד הילד את שׂק הזרע, וישמע בקולו, ויזרע על פני המים…
והמים נשׂאו את הזרע הלאה, הלאה, אך הוא לא חדל מזרוע… הזרע צף ממנו והלאה, ולא יכול לדעת, אם אינו זורע לבטלה, אך לבו נבּא לו, שאם יחדל רגע מלזרוע – ינתק פתיל חייו…
וכן היה, כי כשפסק הזרע פרחה נשמתו…
והוסיף: אמנם כן לא היה באמת, אבל מובטח אני, שכן היתה הכוָנה.
* * *
וכשהגעתי אל הגדר, שמעתי קול ילד בוכה:
– וי, וי, וי! שאיני זוכר את חיי המועטים, ושאיני זוכר גם את חלומותיהם – וי, וי!
* * *
ובאותו הרגע יצאתי בשלום.
העונש
מאתיצחק ליבוש פרץ
אמר יוחנן המלמד:
יצר הקדוש-ברוך-הוא את עולמו בחכמה, יצר לכל בריה ובריה בפני עצמה צורה מיוחדת.
אין לך שני אילנות שוים, שני עלים שוים, ועל אחת כמה וכמה – שני בני-אדם שוים זה לזה.
ואם יקרה ששני אחים דומים זה לזה בחיצוניותם, שונים הם כרחוק מזרח ממערב בפנימיותם, בתוכם.
אדם ודעותיו, אדם ודרכו; אין שתי נשמות דומות זו לזו.
ומחויב כל איש מישׂראל לשמור את פרצוף-הפנים שלו, שלא לנטות כמלוא-השׂערה לימין או לשׂמאל מן הקו הישר, שהתוָה לו האלהים מערשׂ ילדותו עד קברו.
ומידה מגונה היא להתחפשׂ לאחר, לפשוט צורה וללבוש אחרת – ועונשה בצדה…
אם אדם מישׂראל מתדמה בחיצוניותו, לשם ממון או לשם כבוד, לאינו-ישׂראל, סופו שהוא בעצמו, ואם זכות אבותיו תעמוד לו, בנו או בן-בנו, יצאו בדרך לא ישובו עוד, יצאו לרעות בשׂדה אחר…
והמחזר על הפתחים, המבקש לעורר רחמים, ומתחפשׂ לבעל מום, לגבּן, לפיסח או לעיור, סופו, ככתוב בספרים הקדושים, שלא יפּטר מן העולם עד שיעשׂה פּיסח, גבּן או עיור, עד שידבק בו אותו המום. מעצמו מובן, אם לא עבר האיש עבירה חמורה מזה והתחייב מיתה, ונפרד מן העולם קודם זמנו…
ומה דינו של המתחפשׂ לגדול הימנו? לירא-שמים, לצדיק מפורסם, לחכם?
קבלה היא בּידי: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו…
כי אדם אין צדיק בארץ, וגומר. הן אף במלאכיו ישׂים תָהֳלה, ויסורים ממרקים את החטא, ואם חיקה איש את רעהו, מושך הוא על עצמו את יסוריו וניקה המחוקה…
ועל אותו זה רוצה אני לספר לכם מעשׂה.
מעשׂה בשני אחים.
וקרה המעשׂה במדינת פולין, בשנים קדמוניות, כשהמדינה עמדה על תלה, והממשלה היתה בידי האצילים, השׂררות, ואיש מהם כל הישר בעיניו יעשׂה.
ואותם האחים, בני אב אחד ואם אחת, תאומים היו, והיו דומים זה לזה בחיצוניותם כשני רסיסי מים…
אבל מעץ אחד עושׂים קרדום לחפור בו ועץ-חיים לתורה…
והאחד – בעל המחבר “שער הברזל”, וכשמו כן הוא. יהודי חזר מצור, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועליו נאמר: “עץ שתול על פלגי מים”, ואין מים אלא תורה, ושרשיו, מצווֹת ומעשׂים טובים, מרובים על ענפיו… וישב על כס מדין בעיר ואם בישׂראל, והרביץ תורה ברבים בישיבתו הגדולה…
ואח לו – ממש ההיפך ממנו…
ואירע מעשׂה, שביקש אותו האיש להשׂתכּר ושידך לסוחר מנכבדי העיר בשביל בנו, שהיה עלוּי ומתמיד (אמרו עליו: כפתור ופרח!) את בתו של החוכר באחוזת השׂררה. ואותו החוכר בעל נכסים ותקיף, יד ימינו של השׂררה, ידע את אשר לפניו, ופסק הרבה נדוניא, חוץ ממתנות והלבשה. והיו ראשי פרקים, ואחר ימים מועטים נכתבו התנאים – הלולא וחינגא, נשברו כלים, מזל-טוב, מזל-טוב!
יום החופה ממשמש ובא, ובינתים יצא הקול, שבית החוכר הוא בית ועד לצעירי האצילים, העושׂים שם את לילותיהם כחגים, שותים ומשׂחקים בקוביא ועושׂים מה שלבם חפץ… ושבּתו של החוכר משמשת לפניהם, יש לה עמם גם שׂיח ושׂיג, וברוב הדברים לא יחדל פשע, בפרט שהנערה יפת-תואר ויפת-מראה, והגיעה לפרקה…
קצוּר הדברים, ראה הסוחר שטעה במקח, שנפל בפח, והוא מתחרט. והחוכר עז-נפש ודורש חצי נדן קנס, ונגשו בעלי הדין אל האלהים. וראש הבית-דין – “שער הברזל”. והדברים יגעים: חקירה ודרישה, וגבית עדים. העדים משתמטים, מיראתם את פני התקיף, שלב השׂררה בידו… מגלים טפח ומכסים טפחיִם… אבל סוף כל סוף צפה האמת למעלה כשמן על פני המים. המשׂא-ומתן האחרון היה בין הערבּים, והפסק נדחה עד בוקר, אבל ברור כשמש שיזכה הסוחר בדין ושהתקיף יצא בפחי-נפש…
ויהי ערב, ויהי בוקר – הפסק נכתב. “שער הברזל” לוקח נוצה לחתום על הפסק. אבל באותו לילה אכל החוכר קורצא בבית השׂררה, לאמור: מַטה “שער ברזל” את הדין, לפי שבנך יוצא ונכנס אצלי – ועלה חרון אפו של השׂררה. וכשלקח “שער הברזל” את הנוצה, נשמע פתאום קול שעטת סוס בחוץ. מציצים בעד החלון – שליח מיוחד של השׂררה, הקוֹזאַקי"ל שלו, והוא קופץ מן הסוס, והנה הוא בהבית-דין, ופקודת השׂררה בפיו לאמור:
– היד שתחתום על הפסק – תקצץ!
על הצבּוּר נפלה אימה חשכה…
– רבי, משוך ידך! סכנת-נפשות, רבי… אמר השׂררה ויעשׂ! ו“שער הברזל” אומר:
– מוטב שתקצץ ימינו של אדם מישׂראל, ולא תבּטל אף אות מאחת מתורתו של הקדוש-ברוך-הוא…
– אם כן, חתום בשׂמאלית, רבי…
– על השׂמאלית אני מניח תפילין…
וחתם…
–––
לפי שעה אמנם נדחה העונש.
באותו הלילה, אחרי שהלשין החוכר, בא שליח מיוחד אל השׂררה מהמלך והשׂרים היושבים ראשונה במלכות, לאמור:
– האויב פשט על הגבול, מחויבים השׂררות לצאת כנגדו להציל את המדינה!
תיכף תקעו בחצוצרה לאות מלחמה, והקוֹזאַקלי"ך, חילו של השׂררה, קפצו על סוסיהם, והשׂררה חגר את זינו; והוא דוהר בראש. ונלוָה אליהם גם השליח ששב מן הבית-דין, ונעלמו בחושך…
הצלה פורתא… הצלה לפי שעה…
אך מה עשׂה אחיו של “שער הברזל”, שהוא החייב בדבר?
אותו שלמה היה, כמו שרמזנו, ההיפך מאחיו… ההן שלו לא היה הן, והלאו לא היה לאו, והיה רודף קדים כל ימיו. כבר עבד כל עבודה זרה שבעולם והעלה בידו חרס. עוזר לו “שער הברזל”, והכול לריק.
עושׂים אותו לסרסור, והוא מרמה את שני הצדדים. מוסרים לו ממון של שליחות, וברוע מזלו ליסטים באים עליו. גונבים ממנו את הממון במלון… עכשיו היה לשדכן, וראשית מלאכתו היה השדוּך עם החוכר…
וכש“שער הברזל” לא קם ולא זע וחתם על הפסק, ידע שלמה שלא יחזיק עוד מעמד בהקהילה, ושהחוכר התקיף ידרוש ממנו בחזרה את שׂכר-הטרחה, ושכל בני העיר ישׂטמוהו וירדפוהו. והשתמש בהערבוביה ויצא אל הפרוזדור. – תלויים שם על יתד בגדיו של “שער הברזל”, ספּוֹדיקי“ל וטיזלי”ק – ויקחם, ויתלבש בהם ויצא את העיר בלאט…
–––
עברו ימים, השׂררות ניצחו את האויב על הגבול, הכוהו אחור, לקחו שלל רב והם שבים לאחוזותיהם בהמון… על פרשת-דרכים, כשהאחד מהם פורש עם חייליו לימין או לשׂמאל, עושׂים כּרוֹת בבתי-המלון, אוכלים, שותים ומיטיבים את לבם מתוך חבּה…
בשעת המשתה הסוסים מתפשטים ורועים בשׂדות האכּרים. האכּרים מרננים, מתלוננים, בוכים בפשוּט ידים ורגלים לפני השׂררות, הללו מבטיחים לשלם אחר-כך את הנזק, ופורשים האכּרים והולכים בלי אמונה… ועל הכּכּר לפני בית-המלון הוזים החיילות, אוכלים ושותים, והשׂררות מוסבים על שולחנות בגן, על יד המלון. והיהודי, חוכר המלון עם אשתו ובניו, משרתים לפניהם ומגישים מכל טוב…
והנה הגיעו אחרי ימי הלולא ולילות משתה עד הגבול של השׂררה שלנו. עכשיו הוא נפרד מן החבורה, הוא עושׂה להם משתה בבית-מלונו, והחוכר גם כן יהודי, ושמו משה…
ובא אותו משה בשעת סעודה, והשתטח לפני השׂררות בבקשתו ללכת אותו הלילה.
– אשתי ובנותי (בנים לא היו לו) ישרתו לפני השׂררות, ואני, אם ירשה השׂררה, אלך העירה…
– איזה עסק יש לך בעיר, משה?
ומספר לו האיש משה, שיש מצוָה גדולה בתורת ישׂראל, והיא פדיון שבויים, שנוהגים גדולי ישׂראל לחזור פעם בפעם על הקהילות, לדרוש ברבים בענין המצוָה ולקבץ אחר-כך נדבות…
– ועכשיו, מספר לו משה, בא לקהילתו רב נודע ומפורסם, רועה צאן ישׂראל באחת מערי השׂררה, כך וכך שמה, הוא “שער הברזל”…
נזכר השׂררה…
– והיום בערב ידרוש “שער הברזל” בענין המצוָה, ואחר-כך יפסקו בעלי-הבתים ממון לאותה הצדקה. וגם אני לא אקפוץ יד, בחסד השׂררה…
ולא ראה משה את צחוק הערמה על פני השׂררה, בענוֹתו:
– טוב מאד, משה, לך לך, או טוב מזה – אצו ליתן לך סוס מן המובחר וּרכב העירה, אבל אל תתמהמה שם. קח את הרב שלך והביאהו אלי…
האיש משה נפעם, והשׂררה מוסיף:
– כמה יקבוץ שם אותו הרב?
– מאה דינרין לכל הפחות…
– יבוא לפני – אומר השׂררה – ואני אשקול על ידו חמש מאות דינרין ובלי דרשה… אמור, שכן ציויתי!
דבר השׂררה אין להשיב. נותנים למשה סוס, הוא רוכב ומביא את הרב…
– אתה הוא “שער הברזל”?
– אני!
– הושט ימינך ואשקול לך את נדבתי…
הבּא הושיט את ימינו לקבּל מעות, והקוֹזאַקי"ל, ששלף חרבו מראש, קוצץ את ימינו…
וימינו של מי נחתכה?
ימינו של שלמה, אחיו של “שער הברזל”…
הדא הוא דכתיב: “צדיק מצרה נחלץ” וגומר…
א
עייף ויגיע מעבודתו, עבודת-הצבור, נחפז הגבאי ר' יוחנן הביתה. בעברו את חדר-הבשול, שאף אל אפו בחפץ לב ריח מרק ובשר, וריח תפוחים צלויים, ויחש את פעמיו אל החדר השני, אבל – אשתו סושה לא קבלה אותו שם בסבר פנים יפות.
– בטלן! קראה בזעם, בהראות הגבאי על המפתן.
– ומה החרי, סושה? – שאל הגבאי, בשבתו על כסא לנוח.
– עוד ישאל! ומתי, בטלן, תעשה לביתך?
– לביתי? – השתומם הגבאי – ומה לי לעשות לביתי? בנינו, תהלה לאל, כבר היו לאנשים, וגם אנחנו, כאשר אדמה, לא נדע מחסור… ומה לי לעשות. הגידי?
ובפנותו כה וכה, הוסיף: המטה, רואה אני, מוצעת בלעדי; הרצפה מברקת בלי עזרתי; ידי לא נגעו בקירות, ואין בהם לא מראות נגעים ולא קורי-עכביש. והנה גם השולחן ערוך: המפה לבנה כשלג, הסכינים והכפות מזהירים כאור החמה, וגם צנון אני רואה, גם חזרת, ויין-שרף הולך למישרים בבקבוק…
– הרף מלהג, לך ורחץ!
– לא, סושה, אני לא ארחץ ולא אוכל, עד אם דברתי דברי; עד אשר תוכחי לדעת, כי אתי הצדקה. הלא רואה את, כי פה אין לי עבודה, אבל שם, בבית-המדרש, עבודה רבה לי, כי מי ישית לב לבית-המדרש, בלעדי? היתעסק בצרכי הצבור יוסי הסוחר, אשר אין לו פנאי לבלוע רוקו? או יחיאל הרוכל, היוצא במוצאי-שבת אחרי ההבדלה לנוע על הכפרים ושב בערב שבת עם חשכה? או ראובן המלווה, המחזיר כל היום על פתחי העניים לקבּץ את פרוטות הנשך? או אולי הצאן, צאנו, בעלי-המלאכות, העובדים בזעת אפיהם להביא טרף לנשיהם ולטפם וגם – לראובן המלווה?
– אבל אני אינני רוגזת עוד.
– אין דבר, אין-דבר; אני יודע, כי נוחה את לרצות, אבל עתה חפץ אני להוכיח לך, כי אמנם אני עושׂה לביתי, סוֹשה. הביטי נא אל לובן זקני ופאותי! האומנם תחשבי, כי עוּל-ימים אנוכי? האם לא הגיעו הימים להכין צידה לדרך?
– לדרך? לאיזו דרך? – שאלה סוֹשה בתמהון, ותוך כדי דבּוּר, כאשר ירדה לסוף דעתו, קפצה ממקומה ותקרא בחרדה?
– חס ושלום! אל תפתח פה לשׂטן!
– אל תפחדי, אשתי סוֹשה, גם אַתּ לא בת עשׂרים… ומה נעשׂה, אם ישאלונו שם על מעשׂינו בעולם הזה? מה נאמר ומה נדבר? אכלנו, נאמר, שתינו; ומה יאמר הקב"ה? אַתּ, למשל, תתהללי בהתעסקך בהכנסת כלה…
– דום! – קראה סוֹשה, מיראה פן יקוּפּח שׂכרה בעולם-הבא.
– ועל כן חפץ גם אני לעשׂות איזה דבר טוב…
– טוב מאד, טוב מאד, עשׂה כחפצץ, אך לך נא ורחץ…
– עוד דבר קטן אגיד לך בשעת-הכושר – אמר הגבאי – הזוכרת אַתּ את שׂמלת-חופתך הטווּיה כסף?
– האם לא אזכרנה!
– אולי תתני אותה לפרוכת…
– טוב מאד, אני הולכת…
– חכי נא, סוֹשה, אני כבר לקחתיה! כבר היא תלויה על ארון-הקודש!
– גנב! – קראה סוֹשה ברצון.
ואחרי כן רחץ הגבאי ויאכל לשׂובע נפשו, ויברך ויעל על מטתו, ויישן.
ב
הגבאי ישן ונשמתו עלתה למרום, ותעף אל הספר הערוך, ותכתוב בימין, בצד המצווֹת, לאמור:
“היום יום ב' בשבת, פרשת תרומה, תרנ”ו לפ"ק.
אני יוחנן בן שׂרה עבדתי כל היום עבודת הקודש. כי אמרתי: אני ואשתי סוֹשה ספונים בבית רם ונשׂא, ובית ה' חושב לנפול מאפס יד לתקן בדק הבית. זאת ראיתי ונתוֹן אל לבי, ואצו על עושׂי המלאכה לתקן את בדקי הבית, והיום הובאו גם שני ספסלי עץ חדשים, וגם שולחן עץ חדש, ואצו לטהר גם את הרצפה ואת קירות הבית, ואת כל כלי הקודש – עץ, נחושת וכסף; ומנורה חדשה הצגתי על העמוד לפני המזבח. ובס“ה היו הקופת הקהל שלוש מאות זהובים, והוספתי משלי ארבעים וחמשה זהובים וח”י גרוש, והכל נגמר בכי טוב. על חשבון אשתי סוֹשה אעשׂה אני את פרוכת המשי, מלבד הכנסת כלה, שהיא מתעסקת בה, זכרה לה אלוה לטובה. ובכן הכול נגמר בכי-טוב. וציויתי להשמש, באם לא ישמע ונשׂא עווֹנו, לבל יהי היכל ה' למלון אורחים, ושיסגר הבית בלילות ולא יטמא אותו כל צרוע וכל זב…"
עוד הנשמה כותבת מימין, ונשמה אחרת באה ותכתוב משׂמאל כדברים האלה: “אני בּריל בן יהודית הנני כבן שבעים שנה; טרם כלה כוחי עבדתי בזעת אפים, וכאשר זקנתי ושׂבתי וכוחי עזבני, החילותי לחזר על הפתחים. מתחילה הייתי שׂבע מדי יום ביומו, כי ידעו אותי בעלי-הבתים ויחושו לעזרתי, אך לאט לאט נבאשתי בעיניהם ואך לעתים רחוקות זרקו לי לחם יבש נקודים, ולי אין שינַיִם ללעוס… וארא, כי אמות ברעב; ואצא את העיר ואבוא אל ל… עיר ואֵם בישׂראל, והקור גדול מאד, ואלך אל בית-המדרש ללון שם, כנהוג בישׂראל. אך השמש סגר את הדלת בעדי מבּוֹא, כי חזקה עליו מצוַת הגבאי, לבל יהי בית ה' מקום ללון לעוברי אורח. והנני ישן עתה בחוץ והכפור אוכל את עצמותי הזקנות והיבשות, ואני רעב, וקר לי מאד, מאד… רבונו של עולם, למי נחוץ בית-המדרש יותר, לך או לי?”
ג
ותצא בת-קול ממרומים: קראו את שניהם לדין!
ובבוקר נמצאו מתים: הגבאי של בית המדרש בל… על מטתו, ועני זקן – בחוץ, על יד בית-המדרש…
הכול זוכרים עוד, כי שׂרה-רבקה, מלבד שהיתה קודם לזה חשׂוכת-בנים, היתה גם מחוסרת לחם, ורצוני לומר: לחם ממש, דברים כהוָיתם! חיים-ברוך שלה, רצוני לומר – בעלה, היה חסיד גדול; מעודו היה חסיד גדול… אך הביא אותו חותנו (זכרונו לברכה, יהודי כשר היה), מעיר הפלך לוּבּלין, ראו תיכף ומיד שהביא לו סחורה טובה, שהוא בן יקיר, ברכת ה'… אמרו עליו, על חיים-ברוך, וכמובן מעט בהצלחה, כנהוג, שאם לא יעלה בידו להביא את המשיח, יעשׂה על כל פנים נסים גדולים… פניו ענוּ בו! בבבת עינו השחורה, הגדולה והעמוקה, בערה אש… כאילו איש הולך שם בבית האפל ונר דולק בידו… ופנים היו לו – חיורים כסיד, ולעתים האדימו, כי העור היה דק מאד, וסביב לרקתו נראו גידים רועדים ודופקים בלי הרף; ורזה היה, אין לשער! באזור פשוט מיוּזפוֹב היה מקיף את עצמו כחמש פעמים ויותר!… הלא ידעתם את החגורות הקטנות שעושׂים ביוּזפוֹב!…
מעצמו מובן, שכלי-יקר כזה אינו מסתפק במועט, ושמעט לו הנגלה! – לבו הולך אחרי הנסתר: זוהר, עץ החיים, וכל מה שהפה יכול לדבר… וכשהיה נוסע אל הצדיק, היו יושבים שניהם כשעה חדא ויותר מבלי דבּר דבר – הכול היה אצלם ברמיזה… האחד מעיף עפעף, והשני קורץ עין – ודי! לעתים רחוקות האחד יניף אצבע, השני ישלח יד, ולא יותר…
רבים היו כועסים על שקראו לו בבית המדרש “חיים-ברוך שׂרה-רבקה’ס”, או בקצור: בעלה של שׂרה-רבקה; בעיני רבים נראה הדבר כחלוּל התורה, לפי שתולין כמעט כל המ"ט שערי הבינה בקדרת קטניות או במעט שמרים, ששׂרה-רבקה סוחרת בהם… והאמת נתּנה להאמר, שגם היא – שׂרה-רבקה בעצמה, היתה מצטערת על זה… אשה לא פתיה היא שׂרה-רבקה, ויודעת שכבוד גדול הוא לה, שנקרא בעלה על שמה, שהיא מקבלת נחת מזה, ומובן, שאינה חפצה במתן שׂכרה בעולם הזה!
לעתים היתה באה לבית-המדרש למכור קטניות להלומדים.
בני הישיבה, נערים אוהבים מעט הוללות, מעט קלות-ראש, היו קוראים תיכף: “חיים-ברוך, הפרנסה שלך באה”, אך חיים-ברוך הרגיש בזה, כנראה, עוד מקודם, כבר הכיר את מהלכה על המעלות, והשח ראשו אל הספר, או הסתיר פניו בידיו הצנומות, ואך קצה היאַרמוּלק"אַ, הלבנה מנוצות, נראה רועד מעל להעמוד.
ושׂרה-רבקה אינה מבטת אליו כלל, היא כובשת את יצרה ואינה רוצה לראות את השכינה, השוֹרה עליו בשעת למוּדו… הכול תקבל שם, שם ולא כאן… ובכל זאת חשה תענוּג בלבה, תענוּג משכּר קצת, כי פניה אדמו, עיניה בערו והתרוצצו, ובמבוכתה השתמשו הבחורים, לחטוף מעט קטניות בלי תשלומין…
אל בית-המדרש היא באה בכובד-ראש, ויוצאת היא משם בקומה זקופה, בעינים מפיקות זיו… וקשה להכיר אז, שהיא נשׂואה, שעברו מימי חתונתה שנות עמל, ירחי רעב… מצחה בלי קמטים, לחייה פורחות – ככלה יוצאת מתחת חופתה… אך תיכף ומיד היא נזכרת, שהתענוג בעולם הזה ממעיט את שׂכרה בעולם הבא, כי כל רגע נחת וקורת-רוח יכּתב שם על חשבונה, והיא נדהמת; מפחדת היא, שאם תוסיף להתענג בעולם הזה, תבוא לשם ערומה, בלי זכויות, כאוָזה מרוּטה… כי במה תזכה לעולם הבא? במה היא עסוקה כל הימים? בדברים גסים – קדרת קטניות בכל ימי השבוע, וביום החמישי בערב גם מעט שמרים יבשים או לחים…
ושׂרה-רבקה מתעצבת בלבה: גם חשבונה בזכות בעלה אינו גדול כל-כך!… מה תתן ומה תוסיף לו? כל זמן שהיה אביה, זכרונו לברכה, קיים, והגלגל היה סובב, ידע בעלה בטוב; חדר נאה לדירה, אכילה ושתיה כיד המלך… אך עתה? לראש שׂונאי ישׂראל! הנדוניה איננה, הבית נמכר… בבוקר בבוקר תגיש לפניו מרק-תפוחי-אדמה בטעם דגים, בערב איזה תבשיל של חלב ופת חלה יבשה… משבת לשבת רביעית הליטרה בשׂר… זה שנה תמימה אשר לא יכלה גם לתפור לו בגד חדש… לחג הפסח העבר קנתה לו אך מצנפת חדשה וזוּג מנעלים חדש, ולא יותר…
זה חלקו מכל עמלה…
מדי שבת בשבת תתן לו כותונת לבנה… כותונת, כביכול! קורי עכביש ולא כותונת! כותונת טלואה ומטולאה עד אין סוף; הלא כבר נושׂאת היא משקפים…
– רבונו של עולם! – תהגה באימה – אם יתנו שם אות אחת מתורתו בכף מאזנים אחת, ובכף השניה את הטלאים, תפוחי-האדמה, וכל מה שאני נותנת לו, יחד עם עיני, עם אור עיני… מה יכריע?
והיא יודעת נאמנה, כי האות מתורתו תכריע…
אך בזאת תתנחם: יודעת היא (מקב הישר, ואולי הגיד לה הוא בעצמו בשעת רצון) שמה שנקשר למטה, קשור הוא גם למעלה, שהקידושין הם קשר של קיימא, שאין מפרידין שם בין איש ואשתו… וגם הוא בעצמו – היסכים? היש בעל טוב ומזג טוב כמוהו בכל העולם? וכי איננה רואה, שבשעה שהוא אוכל, חפץ הוא, שתטעם גם היא… הוא אינו מוציא את הדברים מפיו, אך הוא מביט… ואם היא עושׂה את עצמה כאילו אינה רואה ואינה מרגישה, הוא נוהם קצת “ני, ני”, כבאמצע התפלה – עד שתטעם… כן, יודעת היא שלא יעזבנה… הוא לא יסכים לזה, שישב הוא על כסא זהב טהור בין האבות, בשעה שהיא תנוע בעולם התוהו, ביערות שוממים…
אך, הא תינה, כל זמן שהקשר קשר של קיימא…
אבל היא חשׂוכת-בנים…
השנים עוברות כצללים… שבע שנים עברו… תעבורנה עוד שלוש, ואם ה' לא ירחם… אז…
אז יעלה הכול בתוהו… הן מוכרח יהיה לגרשה… וגם היא בעצמה לא תמאן…
ואז תהיה אשה אחרת הדום רגליו בגן-העדן, והיא – תהיה בגיהנום, כפוּתה לרגלי איזה חייט או תופר מנעלים…
כי מי יקח אותה, אם לא חייט או סנדלר?
– – –
ופעם בפעם יבהיל צלמו של איזה חייט או סנדלר את שׂרה-רבקה משנתה, ואז תתעורר ביללה…
ובלילה, בחשכה הוא מדבר ושואל: מה זאת? מה לך?
והיא עונה בלחש: אין דבר!… אך בכיתי לפני הקב"ה, שישלח את הברכה בשמרים או בקטניות…
– – –
והוא היה באמת בעל מזג טוב.
– פתיה, היה אומר בלבו: למה היא מצטערת? האין לי די בפת חרבה? וכי מצוָה היא לאכול חלב או בשׂר?
ובכל זאת – איני יכול לראות בצערה – נחוץ להשתדל בענין זה… מעצמו מובן, שהוא חפץ להשתדל בשבילה! לאמור: תטעם היא טעם עולם הזה…
והוא מבקש בספרים איזו סגולה לפרנסה. וידוע לכול, כי בספרים הקדושים יש סגולות רבות לפרנסה, ושלבר-אוריין כזה לא היה קשה למצוא, ו“יגעתי ומצאתי תאמין”, ובכל זאת לא מצא! או שבשמים גזרו שלא ימצא, וגם זה מתקבל על הלב, שדברים כאלה נמצאים אך בהסח הדעת ואסור לבקש… ובעצמו ספּר אחרי כן, כשנהפך הגלגל לטוב, שפעמים רבות כבר נדמה לו שמצא, אך היו מניעות, ושכח מה שמצא או שלא מצא כלל וטעות היתה בידו!… אחרי יגיעות רבות גמר בלבבו לדבּר על זה שם, כאשר יסע כדרכו ליום-טוב… אך גם זה לא עלה בידו כדבעי!… פעם אחר דבּר ולא שמע הרבי; או שדבּר בלחש, או שהיה הרבי טרוד בענינים אחרים, או שידע הצדיק, שאין עוד אתערותא דלעילא לזה… בפעם אחרת הגיד את בקשתו בקול רם, והרבי שמע, וגם הניע בראשו, כאילו חפץ להגיד: בוַדאי, מן היושר הוא, אך באותו הרגע בא אחד הגדולים והפסיק את הדבּוּר…
ואז גמר אומר לנסוע פעם אחת באמצע השנה, לנסוע רק בשביל זה, ויסע, אך גם זה לא הועיל.
שניהם ישבו אצל השולחן בשתיקה, כדרכם. אחרי כן שאל חיים-ברוך בקול נמוך: “נו?” והרבי ענה כמעט ברוגז: “ני, ני” ולא יותר.
פעם אחרת ישבו שניהם בערב שבת אחרי חצות. הרבי היה שקוע במחשבות, וחיים-ברוך נאנח.
הרבי שמע ויתרעם עליו:
– אין זה מן הנמוּס – אמר – חסיד שלי אינו מתאנח בערב שבת אחרי חצות…
– השמרים של הפלונית שלי… – מגמגם חיים-ברוך וחפץ להסב את הענין לשאלת פרנסה.
וזה מפסיקו כמעט בכעס:
– עתה אין צורך עוד בשמרים! כבר נאפו החלות בכל תפוצות ישׂראל! ערב שבת אחר חצות אין מדברים בשמרים…
אבל במוצש"ק אחרי ההבדלה אומר חיים-ברוך בפירוּש:
– ואפשר שיכניס עצמו לתוך עסק זה של פרנסתי?
אך הרבי התרעם שנית:
– ואתה בעצמך, החולה אתה? מי נעל בפניך את השערים, חס ושלום?!
ואחר כך הגיד דרוּש עמוק בפסוק של יחזקאל: והשער הפונה קדים… לא יפּתח, ואמר: “לוֹ קרי”…
וחיים-ברוך, כששמע ראשונה, “חס ושלום” ואחר כך “לו קרי”, נסע תיכף ומיד הביתה והיה סמוך ובטוח, כי מהיום והלאה נפתח לזוגתו צנור השפע, אך ירחים עברו בלי שום שנוּי. – לראש השנה נסע, כדרכו. בימי החג לא דבּרו דבר, אך במוצאי יום-כפּור, אחר ההבדלה, הכּה הרבי על שכמו ויאמר:
– ומה אתה חסר, חיים-ברוך?
– כלום אני חסר? – שאל חיים-ברוך בתמיה – אני איני יודע…
– אבל אני יודע – אמר הצדיק.
אז נרעש חיים-ברוך מאד, כי זכר פתאום את זוגתו ואת השמרים.
וכבר פתח את פיו לדבּר, אך הצדיק לא נתנוֹ.
– אתה חסר – אמר בעצמו בנעימות, כמרצה מעות לחברו – אתה חסר מקטרת, להעלות עשן כדבעי…
ה“עולם” נבהל והשתומם, וחיים-ברוך אמר בלחש:
– לי יש, ברוך השם, ממה להעלות עשן…
– מקטרת של בעל-עגלה יש לך, מקטרת קצרה… ארכה טפח… הלא אני רואה!
ובדבּר הרבי את דבריו, נפלה המקטרת הקצרה מפי חיים-ברוך, נפלה מעצמה או חיים-ברוך פער את פיו מפחד פתאום ותפול.
וכשהתעודד חיים-ברוך ענה:
– אומַר לזוגתי ותקנה לי ארוכּה…
– אמור, אמור, אל תשכח לאמור… אמור לה בשמי, שתקנה לך מקטרת ארוכה, מקטרת ארוכה כזאת.. והא לך לדוגמה.
והרבי מסר לו את מקטרתו, שהיה מעלה בה עשן במוצאי ימים טובים…
ודי בזה!
– – –
והשמועה עשׂתה לה כנפים, ויוָדע הדבר בעיר, כי חיים-ברוך אינו שב ריקם מן הצדיק, כי מקטרת הצדיק בידו, מקטרת עושׂה נפלאות…
– לאיזה צורך נתּנה לו המקטרת?
ה“עולם” שואל וה“עולם” עונה:
– לאיזה צורך? בלי ספק לסגולה. למה? זה אומר לפרנסה, זה אומר לבנים… ויש אומרים, שעשן בכלל, ומקטרתו של הרבי בפרט, סגולה היא לחולי-מעים, וחיים-ברוך הלא מתמיד הוא… ועוד יש אומרים, שהמקטרת נשלחה לשׂרה-רבקה, לרפאות את עיניה… אטו מילתא זוטרתא היא, אשת-חבר – אשת חיים-ברוך!
ולאיזו מחלה, ולאיזו צרה שבעולם אין תרופה בעשן הצדיקים! מילתא זוטרתא היא: מקטרתו של מוצאי יום-טוב!
וטרם ירד חיים-ברוך מן העגלה, וכבר סבוהו מבקשי המקטרת להשאילה להם לחודש, לשבוע, ליום, לשעה, לרבע שעה…
ולא חינם, חס ושלום…
וחיים-ברוך ענה בענוָה, אך באומץ לב:
– כלום יודע אני? שאלו את פי שׂרה-רבקה.
ונבואה נזרקה מפיו!
– – –
ושׂרה-רבקה יש לה עסק טוב!
ח“י גדולים בעד כל שאיפה ושאיפה מהמקטרת… ח”י גדולים שלימים, בלי להפחית אף פחות משווה פרוטה… ושואפים נערים וזקנים, חולים ובריאים, נשים הרות, אלמנות ועגונות… למי אוי ואבוי, למי נגע ומחלה, גו כואב או לב דואב, הכל שואף ומשלם, שואף ומשלם… לעת-עתה יש לשׂרה-רבקה בית אבן, בעל שתי קומות. כדבעי למהוי! גם חנות הגונה – הרבה שמרים שם, הרבה שמרים כבושים ונוזלים, וגם קטניות, ושר מיני סחורה – הכול כאשר לכול…
כוס מלאה!
והיא בעצמה בריאה ושמנה, פימה על כסל… קומתה זקופה… את המשקפים הסירה מעיניה, כי גם אור עינה שב, ולבעלה כותנות חדשות… כן, כן…
זה ימים אחדים בא שליח מיוחד מאת ה“פריץ” לשאול את המקטרת, ויניח על השולחן שלושה שקלי זהב… אך שׂרה-רבקה אמרה: יבוא האדון הינה וישאף!
וגם בנים נולדו, בנים ובנות… כי גם חיים-ברוך נהפך לאיש אחר, לגבר בגוברין…
והכול נפתר על הצד היותר טוב…
אך על דבר המקטרת מתוַכּחים בבית-המדרש:
יש אומרים ששׂרה-רבקה לא השיבה עד היום את המקטרת להצדיק, שיחי'.
ואחרים אומרים, שהשיבה בעתה ובזמנה. והיא עושׂה נסים במקטרת החדשה, שהיתה מונחת שלושה ימים ושלושה לילות רצופים אצל מקטרת הרבי…
ואין מכריע, כי חיים-ברוך בעצמו אינו אומר כלום, חיים-ברוך שותק!
ובאמת למאי נפקא מינה, אם המקטרת מסוגלת לכל דבר… לבריאות, לפרנסה, לבנים, – תהיה איזו שתהיה…
ה“מנין” של חב“ד כמרקחה. המרא דאתרא העיז פניו לבכר את ה”חיי אדם" על ה“רב-שולחן-ערוך”, ובפירוּש אמר שאין לסמוך על “שולחן ערוך” של הרב!
– הנשמע כזאת? – צוחו אראלי המנין.
– שם שמים מתחלל! – רגזו וחלו המצוקים.
– מיום הוָסד ארץ – קרא אחד הצעירים לימים – לא נעשׂתה נבלה כזאת!
– כן, נבלה נעשׂתה בישׂראל, והרב ישׂא עווֹנו!
זה אומר שמצוָה לקרעו כדג ביום הכפורים שחל להיות בשבת (אבל הדבר נפל בחוה"מ סוכות), אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו! וזה אומר שדי לשמתו, לנדותו, “לעקור אותו מן השורש”, לקרוע את הספּוֹדי"ק מעל ראשו ולעשׂותו (ולא פירש את מי? את המרא דאתרא או את הספּוֹדי"ק) כעפרא דארעא.
אחד הזקנים התכונן להשקיט את הסערה, לשכּך חמת הקנאים, אך שומע לא הי לו, ודבריו שנאמרו בנחת היו עוד כשמן למדורה.
– רבותי, – אמר הזקו – הנני מתרה בכם! הרב תלמיד-חכם הוא, כל הנוגע בו לא יִנקה!
– זקן אשמאי! – קרא אחד הצעירים ברוגז. וכרוז יצא בחיל: את מי נשלח ומי ילך לנו לעקור את הרב מן השורש?
– אני אלך! – קפץ שמעיה המלמד בראש.
– אתה, שמעיה, תלך?! – השתוממו מסביב. כי ידעו את שמעיה לגבר-חלש, אשר היה מחוסר פרנסה, יען לא יכול להכות ולייסר את תלמידיו, כי על כן מאסו בו כל בעלי-הבתים.
– כן, אני אלך! – התלהב שמעיה. – עת לעשׂות לה'. והחלש יאמר גבור אני, אני אלך!
– לך בכוחך זה! – קראו החסידים.
– זה התרנגול ילך למיתה! – שרק הזקן ויאבה להחזיק בכנף בגדו. אך שמעיה נשמט ממנו וירץ החוצה.
– – –
ושמעיה רץ בחפזון אל בית הרב. דברי הזקן: “זה התרנגול ילך למיתה” צללו באזניו. מרגיש הוא, כי אם יעצור רגע במרוצתו ונשתה גבורתו, וישוב על עקביו, ויהי לצחוק בעיני “כל העולם”, ועל-כן הוא רץ בכל כוחות, בלי שאוֹף רוחו ובלוֹע רוקו. כבר הנהו על המעלות, הדלת כבר נפתחה…
והרב ישב אל שולחנו, על יד החלון. נר של שעוָה מאיר לו נתיב ב“ים של שלמה”, בימינו יפלג לשנים את זקנו הלבן כשלג והיורד עד אזורו, ובשׂמאלו מקטרת, אשר ראשה בפיו, וממנו יוצאים עגילי עשן ומתנשׂאים ומתפשטים ומתגנבים החוצה. הצעדים על המעלות העירו את הרב מעיוּנו, ויעף את עיניו לקראת הבא, והנה הוא שמעיה המלמד. אך מה נעווּ פניו! חיורים הם כסיד, ועיניו בוערות כלפידי-אש.
– מה היה לך, שמעיה? – התחלחל הרב לקראתו.
– לי לא כלום, – ענה שמעיה בשאפו רוח בכבדות, – אך לך יקרה האסון, לך! לך! הנני באתי לעקור אותך מן השורש…
הרב נדהם, ויחשוב את שמעיה למשוגע.
– הבה נא לי את הספּוֹדי“ק שלך! – קרא שמעיה. ובראותו כי אין מענה, הושיט את ידו ויקרע את הספּוֹדי”ק מעל ראש הרב, ויכלה בו את חמתו, וינס החוצה.
הרב העביר יד על עיניו ועל מצחו ויתנשׂא ממקומו, ויפנה אל החלון, וירא את צל שמעיה הבורח, ויקרא אחריו:
– שמעיה, אתה חייב מיתה, אבל אני מוחל לך, והלוַאי שתשלים את שנתך!
דברי הזקן הקודמים ודברי הרב עתה התבוללו ויצלצלו באזני שמעיה. אך הוא רץ כצבי לבשׂר את הנצחון לאנשי-שלומו.
– מן השמים, – אמר, – נלחמו לי! מן השמים! אתם יודעים את רפיון ידי, והספּוֹדי"ק היה חדש וחזק מאד, ומתוֹם לא נשאר בו! ולא הרגשתי מאומה!
– אצבע אלהים הוא! – מחאו כף הקנאים. – חיש יובא יין!
– אני לא אשתה עמכם! – אמר הזקן – כעסכם – עבודה-זרה, ויינכם יין נסך.
– אל תשמעו לשוטה הזה, – קראו בשאון, – נשתה לחיי שמעיה!
– לחיים, לחיים, שמעיה! – קראו מסביב.
– ברכה לבטלה! – אמר הזקן.
כל הנאספים רגשו עליו, אך עוד הזקן עומד על דעתו.
– המורד במלכות חייב מיתה, ומאן מלכי? רבנן!
– אבל הרב מחל לי! – התעורר שמעיה, ויספר את אשר קרא אליו הרב מן החלון.
פני החסידים הלבינו, והזקן אמר:
– תלמיד-חכם שמחל על כבודו אין כבודו מחול!…
– – –
בלב נפעם שב שמעיה הביתה.
הזקן – התנחם בלכתו יחיד – כבר פג טעמו, ובכלל לא בסבי טעמא, ומעולם לא הצטיין בדבקות והתלהבות כדבעי. והרב מחל לי ולא יתבע עלבונו, ושם בפמליא של מעלה אדמו"רנו יעמוד לי!
ובכל זאת בלכתו התפלל בלי משׂים בלחש…
“רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשׂיתי זאת ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבוד תורתך”…
בנשׂאו את עיניו השמימה ראה את הירח, ונדמה לו כי פניו נזעמים.
– ר' יהושע! – קרא אל הירח בתלונה – גם אתה עלי ברוגז?! ר' יהושע! עבד משה איש האלהים! אתה כועס עלי?!
אך ברגע ההוא התכסה הירח בעננים.
– “חַה-חה-חה!” – מילא פתאום צחוק פיו – שוטה גדול אני! אין לה להלבנה ענין אחר לענות בו! שוטה אתה, שמעיה, שוטה גדול!
פתאום הרגיש, כי נגע בחטמו בכותל, ובהשפילו את עיניו והנה ביתו לפניו.
“ובכל זאת – אמר בלבו – מפחד אני מאד”… ויצעד מעט אחורנית.
– “לא – התנחם – רק עייף אני ויגע”, ותחת לפתוח את הדלת נגש אל החלון, וישב להנפש מעט על האצטבה אשר תחתיו.
פתאום התעורר החשק בלבו להביט אל הבית פנימה. ויקם ממקומו, וירא בעד הזכוכית והנה הילדים שוכבים ישנים על המטות, ואשתו שׂרה-ביילה נרדמת בעמידה, בשענה על יד הברזל המחזיק את הכירים. אז נחה דעתו מעט.
– תודה לאל! – לחשו שׂפתיו בלי דעת, – כי הילדים חיים וקיימים, וגם שׂרה-ביילה חיה וקיימת!
אבל באותו הרגע נעוו פניו מפחד פתאום. רואה הוא והנה צללים מתהלכים הלוך ושוב בחדרו, וכמדומה לו שהוא מכיר בהם אנשים ידועים לו, את אבותיו וקרוביו המתים. את קולם איננו שומע, נדמה לו בתנועותיהם כאילו הם משׂיחים, מתייעצים ומתוַכּחים, ובלכתם הנה והנה נגשו אל אשתו שׂרה-ביילה ויעמדו, ויניעו וינידו לה בראשיהם, כאומרים: צר לנו עליך, שׂרה-ביילה… ואחרי כן שבו ויגשו אל המטה אשר שם הילדים, ויניעו וינידו ראשיהם על הישנים, ואז נדמה לו כי שומע הוא את קולם: צר לנו עליכם, יתומים, אך קצרה ידנו מהושיע!…
צוָחה נוראה התפרצה מלב שמעיה ותעל עד גרונו, אך שם נחבאה, והגה לא יצא מפיו. ובכל זאת הרגישו בו הצללים וינוסו.
ברגע זה נעורה שׂרה-ביילה ותרא את בעלה בחלון.
– מה אתה מבלה את זמנך לבטלה? – קראה אליו. – בוא הביתה! הילדים לא חפצו לאכול בלעדיך, ותפוחי-האדמה מתקלקלים.
ולשמעיה נדמה, כי מן החלון ועד מפתן ביתו עבר מרחק רב במדבר חול. בבואו החדרה כבר נעורו גם הילדים, ועל השולחן הקערות מלאות תפוחי-אדמה.
– שתה מעט יי"ש! – אמרה שׂרה-ביילה.
שמעיה חפץ לברך את בני-ביתו ב“ערב טוב” בבואו, אך לא יכול לדבּר, וגם עתה בהחזיקו את הכוס בידו הרועדת לא יכול להגיד כדרכו: לחיים לכם, ילדים, לחיים, שׂרה-ביילה, – כי לשונו כמו דבקה לחכו.
ושׂרה-ביילה התבוננה בו ותקרא בחרדה:
– מה זה היה לך, שמעיה! פּניך הן כפני מת ואתה מתחלחל…
– קדחת היא! – ענה שמעיה, – אכלו לבדכם ואני אעלה על המטה. אבל אין דבר… כמו בשנה העברה… אכלי עם הילדים.
– ראשונה – אמרה שׂרה-ביילה – אכין לך חמין.
– לא ולא! – אמר שמעיה – אל תיראי, שלוּחי מצוָה אינם נזוקים, אני, תודה לאל, עשׂיתי היום מצוָה גדולה! ממש מסרתי את נפשי על קדוּש השם!
הילדים אשר פחדו מחזוּת פני אביהם, התעוררו פתאום משׂמחה ויקראו זה לזה בעליצות:
– אבינו עשׂה מצוָה גדולה! אבינו קידש את השם!
אבל שׂרה-ביילה היתה כחולמת.
– מה אתה מדבר? איזה קדוּש השם? מה נהיה?
– לא אגיד לכם – אמר שמעיה – עד כלותכם לאכול.
שׂרה-ביילה והילדים ישבו לאכול בלי חמדה, והוא עלה על המטה.
– – –
שׂרה-ביילה אוכלת, אך לרגעים מתבוננת היא בפני בעלה המתנודד על מטתו, ואנחותיו נוקבות ויורדות עד עומק לבבה. אחרי רגעים אחדים והרחיקה את הקערה, ותקם, ותקרב אל שמעיה.
– אבל מה היה לך, שמעיה?
– אין דבר! – ענה בצחוק אנוס, – נהפוך הוא, שׂמח אני מאד, מאושר אני מאד, מתגאה אני כי מצוָה גדולה עשׂיתי! מובטח אני לעולם הבא!
– עוד חזון לעולם הבא, אבל מה זאת עשׂית?
– עשׂיתי ואעשׂה עוד!
– אבל ספּר נא חיש, הן עלי להכין לך חמין!
– אין צורך בחמין! אינני חולה, גם קדחת אין, ונהפוך הוא, כל גופי חם, והוא חם מתענוג, מהתלהבות!
– ילדים! – קרא שמעיה – זמרו לי את הנגוּן של “היום תאמצנו!”
הילדים הסבּו עיניהם בשאלה אל אמם, ולא פצחו את פיהם.
– אם לא תאבו לזמר, אספר לכם!
ויספר להם שמעיה באריכות: כי היה וכּוּח בבית-המדרש, והרב – שוֹמוּ שמים! – אמר שאינו סומך על “הרב שולחן ערוך” והוא פוסק כ“חיי אדם”!
בכל משך הספּוּר היו עיניו תלויות אל פני שומעיו, לראות את הרושם העז אשר יעשׂה ספּוּרו.
אך שׂרה-ביילה והילדים לא התפעלו.
– שוטים, גויים גמורים! – התקצף שמעיה על ילדיו, – הלא זה הוא חלוּל-השם גמור!
– ועל-כן? – שאלה שׂרה-ביילה.
– על-כן – אמר שמעיה – יצא גזר-דינו של הרב מאת המנין שלנו לעקור אותו מן השורש, וכן עשׂיתי!
– אתה… עשׂית?
– אני, אני עשׂיתי! – התגרה בה שמעיה, – ומדוע לא אני? האם אינני ירא שמים? האם חלוּל ה', חלוּל כבוד רבנו “הרב שולחן ערוך”, אינו נוגע לי?!
– אני, אני עשׂיתי! – הוסיף בחרון, – אני ולא אחר! אני עקרתי אותו מן השורש! אני קרעתי את הספּוֹדי"ק מעל ראשו!
רעם של צחוק התחיל להתפרץ מפי הילדים, אך בראותם כי אמם הורידה את ראשה לארץ, נדמו.
– עתה זמרו לי, ילדים – התחנן אליהם שמעיה, – גם רקדו מעט… שׂמחו נא את אמכם העצבה…
– מה יועילו לנו הרקוּד והנגוּן! – נאנחה שׂרה-ביילה. – לכו לישון, ילדים! נראה מה יאמרו מחר “בעלי-הבתים” שלנו.
– הבל הבלים!
שׂרה-ביילה נאנחה ותתעסק בהכנת חמין.
הילדים ישבו לארץ וגם נרדמו אחרי רגעים אחדים, שׂרה-ביילה נישבה בגחלים ותתן במיחם, ותקח אתה את הנר ותוציא את המיחם החוצה.
ובצאתה שבו הצללים להתהלך בחדר.
עיני שמעיה יצאו מחוריהן מפחד; הצללים נגשו אל הכירים ויעמדו רגע כמתפלאים, כי נפקד מקום שׂרה-ביילה; אחרי כן שבו אל המטות, אך בראותם כי האחת ריקה ועל השניה שוכב שמעיה לבדו, נסוגו אחור ויחפשׂו הנה והנה בבית, עד אשר מצאו את הילדים בקרן-זוית.
אז נדמה לשמעיה, כי האחד פנה אל רעהו ויאמר:
– אך הבכור האחד יודע לאמור קדיש!
– ומתי עליו למות? – שאל השני.
– עוד הלילה! כאשר תצא הלבנה מתוך העננים.
– שׂרה-ביילה! – קרא שמעיה בקול פחדים.
הילדים נעורו ויצעקו גם הם.
שׂרה-ביילה שבה הביתה עם הנר.
– מה לך? מה קראת?
– חולה אני… חולה… מאד… מאד! – התחנן אליה שמעיה, – אני חולה מסוכן…
– אויה לי! – התייפחה שׂרה-ביילה – מה לי לעשׂות? אלך לקרוא לעזרה!
– אל תלכי, חס ושלום – נאנח החולה – אל תעזביני!
– שׂרה-ביילה! – התחנן אחרי רגע – גשי נא אל החלון וראי אם השמים מעוננים…
– כן… האם לא קידשת עוד את החודש?
– אבל מעוננים המה? – שנה שמעיה את שאלתו מבלי ענות לה.
– מעוננים!
– מאד?
– לא… אפשר, כי יצא הירח…
– הביטי נא היטב השמימה!
– ולמה לך זאת?
– ראי נא היטב, אל תגרעי עיניך, מה עושׂים העננים?
– מה להם לעשׂות?
– האם לא יזוזו ממקומם?
– נהפוך הוא, הרוח נושב והם מתפזרים, עוד מעט תצא הלבנה! האם לא תראנה?
– עיני עצומות! – ענה שמעיה.
– פתח את עיניך ותראנה, הלא אתה שוכב ממול החלון…
– אינני חפץ! אני ירא!
– למה תירא?
ושמעיה פקח את עיניו, וירא בעד החלון והנה העננים מתפזרים לאט-לאט. כבר נראה כתם כהה, הכתם הולך ואור, וכן הולך דמו של שמעיה ונקפא בקרבו… הנה פאת הלבנה מזהרת – שמעיה אוסף רגליו אל המטה – הנה חציה, הנה כל פני יהושע הנזעמים…
– שמע ישׂראל! – קרא שמעיה בכל כוחו, וראשו נפל אחורנית – וימוֹת.
בימי צרה ומצוקה ירד שער כל הסחורות, וגם שער התורה, הטובה והיקרה מכל הסחורות; מכל ישיבו טשאכנוֹבקה – עיר ואם בישׂראל – לא נותרו כי אם שני שׂרידים, רבי יעקב בעל הישיבה בעצמו, איש רם-הקומה ורך כקנה, בעל זקן יורד עד הברכים ועינים כהות ותועות; והשני למך תלמידו האהוב והחביב, נער בן שמונה-עשׂרה, רזה, חיור-פנים, בעל שׂפתים צרובות ועינים שחורות ולוהטות. שניהם עטויים בלויי-סחבות, חזיהם גלויים וחשׂופים. יתר התלמידים (כעשׂרה במספר) נפוצו לכל עבר ולכל רוח.
כי פלאים ירדה טשאכנוֹבקה, וגם נפש המורה ותלמידו הפליט לא תוכל להחיות.
אך רבי יעקב לא יוכל עוד לנוע על ערים אחרות, מזוקן, ותלמידו למך לא יעזוב את רבו, לוּ גם יתן לו איש מלוֹא ביתו כסף וזהב. רבי יעקב הוא שמשה של נפש למך, ואם יעזבנו העולם יחשך בעדו.
וכהתגבר צוק-העתים וטשאכנוֹבקה נלאתה גם להחיות את שתי הנפשות האלה, ויהי מנת חלקם לחם צר ומים לחץ ולא מדי יום ביומו. אז נועצו הרבי ותלמידו: כדת מה לעשׂות לרעב המר והנמהר והמציק, ויחקרו וידרשו ויחליטו: לעסוק בקבלה העיונית והמעשׂית. ויעשׂו כן, ויהיו להם הצומות למקור ברכה!
אל שערי הקבלה המעשׂית לא באו עוד, אך העיונית באה בקרבם כמים, שמלוא כל טשאכנוֹבקה כבודם, ולעצמותיהם היבשות כשמן היתה. שני המקובלים, הרב והתלמיד, כבר נחלו שם בכל העיר ובנותיה, וכל באי שעריה של טשאכנוֹבקה חכּו בכליון עינים עד בוא הקץ! לא קצו של משיח, בן דוד יבוא מעצמו, מחר, ובשביל זה לא ירים איש בטשכנוֹבקה יד או רגל, – אך קצה של הקבלה העיונית שהיא התחלת המעשׂית, ואז יהיו נפלאות ונצורות וגדולות, ככל אשר חזו בני דורו של ר' ליב שׂרה,ס…
עתה בזמן הצהרים אין איש בבית-המדרש הקטן, מלבד הרב ותלמידו. יושבים הם אל השולחן הגדול, הרב מדבר והתלמיד שומע בכל נפש ולב וראשו נשען על כפות ידיו.
– אך בזה, – אומר הרב, – ישנן בחינות ומדרגות רבות. יש יודע חלק קטן מן הנגוּן, יש יודע את מקצתו, יש יודע חציו ויש יודע חלק קטן מן הנגוּן, יש יודע את מקצתו, יש יודע חציו ויש היודע את כולו וגם ישית עליו נוספות! רבינו ז“ל שניהם חסידי חב”ד) זכה למקצתו… לחלק קטן כזה (ואת החלק מדד במידת אצבעו) –
עצבת נוראה נפלה על פני התלמיד, והרב הוסיף:
– גם הנגוּנים שונים הם. יש נגוּן הצריך למילין, זוהי מדרגה נמוּכה מאד; ויש נגוּן נעלה עליו, נגוּן עולה בלי מילין, נגוּן בפני עצמו… אבל הנגוּן הזה עוד לא טהור הוא מחלאת הגשמיות, כי הוא נצרך עוד לקול, לשׂפתים! והשׂפתים והקול גשמיות המה!
– אבל הנגוּן האמיתי, הרוחני הטהור (מבלי דעת החל הרב לשׂורר את דבריו בנעימות) הנגוּן האמיתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים, הוא נגוּן טמיר ונעלם, הנגוּן אשר ישוֹרר הלב ואינו נשמע לאוזן, וזהו סוד “כל עצמותי תאמרנה”!
– אז ירננו העצמות והלב. השינַים דא לדא נקשן מרעד התלהבות. הנגוּן הזה אין לו התחלה וסוף והוא בבחינת “אש תמיד תוקד”…
את הלקח הזה הפסיק נער, אשר פתח את הדלת ברעש ובשאון ויעמיד על השולחן לפני הרב קערה מלאה מרק-תפוחי-אדמה ופתח לחם, בקראו:
– ר' שלמה הנגיד שולח בשביל הרב – ויעלם, בהוסיפו:– אחרי כן אבוא לקחת את הקערה!
ר' יעקב קם ממושבו ויקרב לאט-לאט אל הכיור לרחוץ ידיו.
– אבל, – דבּר בלכתו, ועיני התלמיד ואזניו רודפות אחריו בתשוקה נמרצה להשׂיג כל הגה וכל דבּוּר קל, – אבל… אני לא אוכל גם להשׂיג את הנגוּן הקדוש הזה, באיזו בחינה הוא, באיזה שער? את הסגוּפים והצרוּפים אני יודע…
הרב הפסיק ברחיצת ידים ובברכת “שׂאו ידיכם”, וישב אלי השולחן. אחרי ברכת המוציא הניף בידים רזות ורועדות את הקערה אל חטמו לשאוף אל קרבו את ריח המנחה.
– ריחא מילתא היא – אמר בצחוק קל, אשר עיקם באופן נפלא את שׂפתיו ופיו, כי אמנם הצחוק על קמטי הפנים הזקנים היה אורח לא תדיר. אחרי כן העמיד את הקערה על מקומה, בימינו רועדת הכף, בשׂמאלה פת לחם. והתלמיד כיסה את פניו בשתי ידיו.
עוד לא כילה הרב את אכלו, ונער אחר בא ויקרא בקול:
– ר' יוסיל שולח ארוחת התלמיד.
עוד הפעם נקרה צחוק קל על שׂפתי הרב, אך התלמיד עוד לא גילה את פניו.
– אוכל הביאו לך – אמר הרב אחרי רגעים אחדים – למך, אוכל בשבילך! בעצב ולאט הסיר התלמיד את ידיו, ויֵראו פנים חיורים כסיד ועינים בוערות כגחלי אש.
– אני לא אוכל היום – אמר בקול דממה דקה, וישפיל עיניו כמו מבושה.
– התענית הרביעית? ד' רצופים? – השתומם ר' יעקב, ויוסף בתלונה: – ומדוע לא הגדת לי?
– האם לא תענית? – הוסיף לשאול בראותו את שתיקת התלמיד.
– לא, רבי, – ענה למך, – תענית תשובה היא!
– תשובה? האתה עברת עבירה? אתה? – התפלא הרב.
– כן, כן, רבי! כאשר החילות לאכול עברתי על לא תחמוד!…
––––
בחצות הלילה ההוא העיר למך את ר' יעקב משנתו, ושניהם שכבו על ספסלים זה לעומת זה תחת התנור.
– רבי, רבי! – קרא למך בקול פחדים.
– מה היה לך? – נזדעזע הרב ממקומו.
– הנני עתה – אמר התלמיד בלחישת רעד, – הנני במדרגה גבוהה מאד מאד… כי החל הנגוּן…
– איככה, איככה?
– אנני יודע, רבי, – ענה התלמיד בקול נמוך מאד כמו כוחו עזבהו, – אני לא יכולתי לישון… חשבתי מחשבות מאשר למדתי היום… פתאום התעורר בי חשק נמרץ וחזק מאד, חשק מוזר לי אבל חשק נמרץ – לדעת את הנגוּן הטהור והקדוש! פתאום הרגשתי צער גדול מאד, כי אינני יודע את הנגוּן… הצער היה גדול מאד… גדל מאד הכאב האנוּש… ואז – בלי ספק ברחמי הטמיר והנעלם – התעורר בי הנגוּן… פתאום רעדו כל עצמותי… פתאום והנה אור!
בית-המדרש צלמות. הרב העיף עינו אל החלון ושם שואה ומשואה.
– פתאום היה אור. הכרתי כרגע, כי הוא מן האור הגנוז, כי לא אור עולם הזה הוא, לא היה לא מנורה ולא נר, לא שמש ולא ירח ולא הרקיע… אך אור ואור! עיני היו סגורות. אשמורותיהן לחצו אותן כנטל ברזל, ואני ראיתי אור שבעתים כאור החמה!
– רבונו של עולם! – לחשו שׂפתי הרב.
– אז נדמה לי כי קלותי מאד במשקלי, כי אין לי משקל כלל, כי יכול אני לעוף כיונה… המלאכי-השרת… ואז צחקתי! צחקתי, אך עיני ושׂפתי היו סגורות; צחקתי בלי פה, בלי תנועת פנים, צחקתי בקרב, בלב, עמוק עמוק… צחקתי לא משׂמחה כי אם מעונג, מעדן אשר מילא את קרבי, את כל גופי, משׂער הראש עד צפרני הרגל… ומתוך העונג הזה החלה השירה בקרב…
רעד אחז את הרב.
– החלה? איככה? הגד נא!
– אינני יודע איככה… כל חושי היו סגורים ומסוגרים… ובקרבי הנגוּן בלי המלים!…
– איככה? איככה?
– לא דע, רבי! אך השירה היתה פתאום לנגוּן. לאט-לאט עבר הנגוּן ויהי לזמרה. כל אברי שוררו זמירות ואני שמעתי, לא אני שרתי, אני אך שמעתי… וגם לא אזני, כי כל חושי היו סגורים, אך אני בעצמי שמעתי… רבי!
– לא רבך אני, שוטה, אני עבדך בן אמתך, אני תלמידך! – צעק ר' יעקב – אני לא הגעתי לקרסוליך…
– רבי! – שיסע אותו התלמיד בקול מר וצורח, בחבּקו בשתי ידיו את חזהו – רבי! קרא לפני את הודוּי! כבר באו לקחת אותי… רבי! רבי! שמע ישׂראל! שמע ישׂראל!…
ותצא נשמתו.
כל העיר היתה כמרקחה. איש ואיש גם נשים וטף בירכו את עצמם ואת קרוביהם ושארי-בשׂרם במיתה קדושה כזאת. אך רבי יעקב אמר בתלונה קלה:
– לוּ עצר כוח עוד לארבע תעניתים, כי אז זכה – למיתת נשיקה!…
מערכה ראשונה
הנפשות
ישראל הגבאי של הצדיק.
ציפּה משרתת בבית הצדיק.
אומרי תהילים.
חסיד א‘, ב’, ג‘, ד’, ה‘, ו’.
המקום – עיר קטנה. מעון “הצדיק”.
החדר ארוך ומרובע, כעין בית מדרש קטן.
נוכח הרואה – דלת לפנים המעון. לשׂמאל הדלת – ארון-קודש עם “משרח”. לימינה – לוחות “הנותן תשועה” ו“כגוונא”.
לימין הרואה – שני חלונות וביניהם דלת; החלונות פונים אל אַכסדרה יוצאת אל הגן. בסוף המערכה, כשנפתחים הדלת והחלונות, נראים עצי גן נמוכים, ומתפללים עטופי טלית ותפילין הולכים במסלה בין השׂדרות. כפעם בפעם נשמע בינתים צפצוף צפרים.
לשׂמאל הרואה – דלת אל המסדרון החוצה; על יד הדלת כיור לנטילת ידים.
על יד הקירות – ספסלים וכסאות; למעלה מהם – ארונות ספרים, פתוחים וסגורים: בינותיהם – תמונות: צורות משה ואהרן עשׂויות מאותיות, המגיד מניסחיש וכדומה.
באמצע החדר לרחבו – שולחן לקריאת התורה, גדול ומכוסה מפה. לא הרחק ממנו לימין – שולחן קטן ועליו כלי כתיבה ופיסות נייר לפתקאות. על ידי השולחן הקטן – כסא-מרבדים למושב הצדיק, שנשאר פנוי בכל משך המערכה הראשונה. לשׂמאלו של השולחן הגדול – שולחן ארוך, העומד לאורך החדר; שולחן זה מגולה הוא ועליו ספרים הרבה.
הזמן – הנץ החמה.
המערכה מתחילה לאור המנורה הגדולה שעל השולחן הגדול ולאורם של הנרות המפוזרים על שני השולחנות האחרים. בסוף המערכה – אור בוקר.
קורם הרמת המסך נשמעת אמירת תהילים במנגינה הרישית ועגומה מאד
(המסך מורם)
מחזה א
אומרי תהילים (יושבים סביב השולחן לקריאת התורה). חסיד א' (זקן, ומתנועותיו ודבּוּרו נכּר, שהוא מן המקורבים הגדולים) וחסיד ב' (צעיר) משׂוחחים. לשׂמאלם, על ידי השולחן הארוך בשביל הלומדים, חסיד ג' (יושב בקירוּב מקום אל הרואים).
אומרי תהילים (גומרים “ספר” תהילים בלחש. הם מביטים כפעם בפעם אל הדלת שלפנים החדר, כמחכים לידיעות משם).
חסיד א': כן… לא נקל להגיד: גירא בעיניך… לא נקל… אם הוא, שיחיה, ניזוק…
חסיד ב': לא בעצמו…
חסיד א': לקח על ידי בתו… (משתקע במחשבות).
חסיד ג' (מתעורר מנמנומו. קורא בספר לאור הנר שבידו): “והעיקר הוא הקבּוּץ… כי אות אחת בונה בית אחד, שתי אותיות – בונות שני בתים” (אומר): הפלא ופלא! (קורא להלן בלחש) כן… כן… אפילו שׂיחת חולין שלהם (קורא בלחש. מתלהב בפליאה וקורא בקול רם:) “חזר והסתכל והנה הוא בביתו; חזר והסתכל והנה הוא ביער” (אומר:) נפלאות הבורא…
חסיד א': אנוכי הייתי מזהירו תמיד… יש צדיקים רבים בעולם, ואינם מפקירים את עצמם כל כך… כשנשמע על דבר ה“פּוּנקטין”, היינו הגזרות, עשׂו מה שעשׂו – ישבו בתענית, התפללו… והוא נכנס תיכף בעובי הקורה. “בשום אופן איני רוצה!” – אמר – “רבונו של עולם, איני רוצה בשום אופן וצד!”
חסיד ב': הכוחות מהיכן?!
חסיד א': מהיכן? שלשלת זכות אבות עד הבעש"ט זכרונו לברכה! (משתקע במחשבות. מתעורר כאילו זכר איזה דבר:) ופעם אחת פתח את החלון ואמר: “אילנות ועשׂבים! – אמר – תנו לי את הכוחות שלכם!”
חסיד ב': ונתנו?
חסיד א': בלי ספק! באותה השנה לא היו פירות, והעשׂבים כמעט שנשׂרפו…
חסיד ב': ואחר כך?
חסיד א': היה מה שהיה… נחטפה בתו…
חסיד ב': פייגילה?
חסיד א': פייגילה… הרוקח הרשע בו ביום נשׂרף… והיא נחטפה… בלילות שומעים לפעמים איזה יללות… משערים, שהיא מבקשת “תקוּן”, אבל ה“בעל דבר” וחבריו ומשרתיו אינם נותנים לה לקְרוב ביותר… פעמים נשמע קולה כמו ממרחקים, ופעמים כמו מן הבור, ופעמים כמן המרתף… ומאז – נחלש… ולא התגבר עוד כנגד הגזרות… ואחר כך היו דלטוריות ומלשינות… אמרו, שהיא אסורה בבור, ושהרוקח נשׂרף בידי אדם… (משתקע במחשבות).
מחזה ב
הקודמים וחסיד ד'.
חסיד ד' (בא מן המסדרון. נוטל ידיו מן הכיור ואחר כך מנגבן. פניו פני סוחר. הוא קרב אל חסיד א'): יודע אתה, מה שעשׂה לי אתמול?
חסיד ב': מי?
חסיד ד' (מביט על הצעיר בלעד ועונה לחסיד א'): הוא שיחיה. שני אדומים נתתי לישׂראל הגבאי, והכניסני… עסק גדול יש לי להתחיל, ואיני יודע מה לעשׂות, ואני שואל… והוא עונה לי: “איני יודע! מיום שנעלמה בתי – אמר במנוחה – איני יודע כלום”. “רבי! – אמרתי לו – הלא בראש השנה הייתם עליזים ושׂמחים וחזקים, ועכשיו”… “בשעת קבּוּ שאני”. הקבּוּץ נותן לו חיוּת. “ועכשיו איני יודע”… ויעץ לי, שאשאל את המקורבים – –
חסיד א': ומפני מה לא שאלת, שוטה?
חסיד ד': עוד נדבר מזה…
מחזה ג
חסיד ה' וחסיד ו'.
(באים מן המסדרון. נוטלים ידיהם כנ"ל).
חסיד ה' (אל חסיד ו' בהליכתם אל המקום, שיושב שם חסיד ג'): מי שלא היה באותה שבת, לא שמע שׂיחת חולין מימיו… שׂיחת חולין? סודות התורה, אבל לכאורה – שׂיחת חולין… פעם אחת ספּר, שהיתה להלבנה קובלנא על השמש… ואיני זוכר עוד, אם באה בקובלנא לפני הבית דין של מעלה… (מגיעים אל חסיד ג').
חסיד ג' (בצער): תמיד מבלבלים!… (הולך עם ספרו לזוית אחרת).
חסיד ו': ואיזו טענה היתה להלבנה?
חסיד ה' (יושב במקום שישב חסיד ג'): לכאורה טענה צודקת מאד. “השמש – אמרה – משמשת ביום וחם לה. והיא, הלבנה, משמשת בלילה וקר לה…”
אומרי תהילים (גמרו את כל הספר וסוגרים את ספריהם. איזה מהם מכבדים את הנרות ואיזה פותחים את הדלת אל הגן. איזה מהם יוצאים. השאר מתחלק לשתי כתות? האחת נגשת אל השולחן הארוך, והשנית – אל החסידים ה' גם ו', המשׂוחחים ביחד).
חסיד ו': ומה ביקשה הלבנה?
חסיד ה': ביקשה, שיעשׂו לה מלבוש…
חסיד ו': והכוָנה בזה?
חסיד ה': זה יבואר אחר כך. והנה קראו לכל החייטים שבעולם, שיעשׂו לה מלבוש, ולא יכלו, לפי שהלבנה גדלה בכל יום במשך חצי חודש, ומתמעטת בכל יום – גם כן במשך חצי חודש…
חסיד ו': ויעשׂו לה ל' מלבושים?!
חסיד ה': זהו מה שחידש הוא, שיחיה! הוא יעץ להפמליא של מעלה, שיעשׂו לה ל' מלבושים, ואמר, שיתן צורת המלבושים על פי ההנדסה – –
מחזה ד
הקודמים (מלבד אלה שהלכו) וישׂראל (כבן שבעים, גבה קומה ורזה. גבות גדולות מכסות את עיניו. דבּוּרו בלחש, אך באומץ, כאדם רגיל לצווֹת).
ישׂראל: תהילה לאל, תהיה כניסה. תהי גם קבלת פנים… וציוָה, שיעמידו לו את הכסא סמוך לארון הקודש…
חסיד א': ובלילה?
ישׂראל: בלילה היתה קצת סכנה. לא ישנתי כל הלילה… וכּוּח… (באנחה) בכל לילה ולילה וכּוּח עם ה“בעל דבר”…
חסידים אחדים: ושמעת?
ישׂראל: לו שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים, אז לא הייתי עכשיו ביניכם… אך מתשובותיו למדתי, מה ש“הבעל דבר” רוצה.
החסידים (בחרדה): ומה הוא רוצה?
ישׂראל: מה הוא רוצה? רוצה הוא, שימסור רבינו את ההנהגה לאחרים. הוא טוען: “רב לך!”
החסידים: ויחזיר לו את פייגילה…
ישׂראל: יחזיר? רוצים אתם בתחית המתים? – ירשה לתקן את נשמתה!
החסידים: והוא אינו רוצה?
ישׂראל: להחזיר את העולם לתוהו ובוהו?… צריך לכתוב לאנשי שלומנו… צריך לעשׂות קבּוּץ… כשיהיה קבּוּץ גדול של אנשי שלומנו, יהיה קבּוּץ הכוחות… כך אמר… אני הולך לכתוב (יוצא דרך המסדרון).
מחזה ה
הקודמים בלא ישׂראל.
חסיד ב' (לחסיד א', כשהם פונים הצדה ומתקרבים אל הרואים): ומפני מה אין קורין לרופא?
חסיד א': הרופא יועץ ליתן “חינה” נגד החולשות, והוא שיחיה אומר, שאותו שורש גדל בארץ של אפיקורסים ויונק מן האפיקורסות…
מחזה ו
הקודמים וציפּה.
ציפּה: (באה נושאת מטאטא, מן הגן. קטנה היא מאד וזקנה. אומרת מבלי לפנות אל שום איש): צריך לכבּד את החדר… (הולכת ופותחת את החלונות. בחזירתה היא אומרת:) אינם שומעים בקולי, ישמעו בקול המטאטא (היא מתחילה לכבּד במהירות, והאבק עולה על המשׂוחחים. החסידים צועדים אחורנית עד דלת המסדרון ויוצאים) כן! (מנשמת בכבדות. משעינה את המטאטא על כסא ומַטה אוזן קשבת לכל צד) עתה דממה… אבל בלילה (על פניה פחד. היא מחקה בלחש) ציפּ… ציפּ… ציפּ… ופעם אחת שמעתי מפורש: “ציפּה!” ואחר כך מתוך יללה: “צי–פּה!”… ואולי היא חיה באמת? (מן הגן נשמע צפצוף צפרים. ציפּה מתחלחלת ומחקה שנית) ציפּ – ציפּ – ציפּ (קרבה אל החלון) יונתי, תמתי – אַתּ שומעת קולי?… (בּבכי:) מה ביקשו הם ממך, הרשעים!… ישׂראל הרשע, ישׂראל הרוצח…
מחזה ז
הקודמת וישׂראל.
ישׂראל (בא מן המסדרון. מתבונן בחרדה אל הזקנה): זקנה זו מסוכנת היא!
ציפּה (מבלי ראות את ישׂראל. היא פונה אל החדר) ציפּ – ציפּ – ציפּ – ציפּ –
ישׂראל (בהשתוממות): השתגעה? (מכה באצבע על מוחוֹ. בשׂמחה פתאומית) הלואי שיהיה כך!
(המסך יורד)
מערכה שניה
הנפשות
דבורה אשת הצדיק, אשה בריאה, כבת ארבעים. מלבושיה יקרים אך בלי טעם; היא מקושטת בהרבה תכשיטים.
ציפּה המשרתת.
ישׂראל הגבאי.
יחיאל הצדיק, כבן שבעים; כפוך, חולני.
פייגילה בת הצדיק.
חסידים. מקורבים.
המקום: מעון הצדיק.
חדר אוכל. כלי בית ישנים, חזקים ויפים. הרהיטים מוצעים מקצתם.
נוכח הרואה – שני חלונות וביניהם דלת (בלי אכסדרה) הגנה. לימינו ולשׂמאלו – דלתות: לימין – אל חדר המערכה, הוא “בית המדרש הקטן”, לשׂמאל – אל פנים המעון.
הזמן: זמן תפלת שחרית.
מחזה א
בעד הדלת הפתוחה אל הגן נראית קבוצת חסידים, העומדת על יד הדלת מבחוץ. החסידים משׂוחחים בתנועת ידים נמרצה. יש מחזיקים שׂקים של טלית ותפילין. רובם מעשנים, וקני המקטרות מתעופפים מרוב תנועת הידים. קולם לא ישמע, אך פעם בפעם נשמעות איזו צעקות מקוטעות, שריקות של השתוממות או קריאות של כעס. מ“בית המדרש הקטן” נשמעת המולתם של המתפללים שחרית. החדר מתהלכים הנה והנה.
שני מקורבים (משׂוחחים בלחש).
מקורב א' (באמצע השׂיחה): צריך יהיה ליכּנס בעובי הקורה. הזקן, אם גם יתחזק, הלוַאי שיאריך ימים… הקבּוּץ הוא הצלה פורתא, לפי שעה…
מקורב ב': והבן אינו רוצה לבוא?
מקורב א': למה לו לבוא? מה חסר הוא שם, בבית המתנגד? כבר יש לו אלפי אלפים דינרים, והוא יושב ולומד…
מקורב ב': לזה עוד יש פנאי… אבל מתיירא אני – –
מקורב א': ממה?
מקורב ב': שמא יתגלה הדבר… ישׂראל מתיירא מפני ציפּה המשוגעת. כל הימים והלילות היא מחפשׂת… ומלבד זה – אזנים לכותל…
מקורב א': כל הענין היה ענין של שטות… חטאה הבת – צריך היה להשׂיאה לאותו הרוקח, ימח שמו, ויסעו להם להרי חושך, לעבר לים… הרבנים עשׂתה זאת יותר מרשעות, וישׂראל הוא, כידוע, בידה כחומר ביד היוצר… אם חורגת…
מקורב ב': אפשר שלא היו רוצים לנסוע.
מקורב א': צריך היה לתת להם מעות, הרבה מעות.
מקורב ב': הרבנית תתן מעות!
מקורב א': ואחר כך, כשהיתה הדילטוריא, נתנה לעֵשׂו…
מקורב ב': בשעת הדחק שאני… את כל הון ביתה… (עוברים אל בית המדרש הקטן. בשעת פתיחת הדלת נשמעים קולות המתפללים ביתר עוז).
מחזה ב
מקורב ג‘. חסיד א’ (באים מן הגן).
מקורב ג': והעיקר – אופן העבודה, שהוא, שיחיה, חידש… הוא עוד את השם ב“איני יודע”… מה שתשאל אותו – אינו יודע! עניווּת שאין לשער… שאל – הוא אומר – את המקורבים!
חסיד א': ומה היא היללה, ששומעין כאן מתחת לארץ?… אומרים, שבלילה שעבר נשמע הקול ביתר שׂאת, ונדמה שהוא עולה למעלה, למעלה…
מקורב ג': גם כן חדוּש! נשמה צריכה תקוּן (עוברים גם הם אל בית המדרש הקטן).
מחזה ג
דבורה ואחר כך ישׂראל.
דבורה (באה מפנים המעון. שארית הקבוצה של החסידים שבגן רוצה גם כן לעבור אל המתפללים, אך כשהחסידים הללו רואים את הרבנית, הם נסוגים אחור. ההולך בראש הוא קצר רואי מאד ונמשך לאחור על ידי אחרים. הם הולכים דרך הגן. הרבנית קרבה אל הדלת של בית המדרש הקטן ומטה אוזן קשבת אל התפילה): המ! הוא שואג כארי… נתחדשו נעוריו… רבונו של עולם, יהי נא זה לאורך ימים!… (הדלת סובבה על צירה. הרבנית נסוגה אחור).
ישׂראל (בא): צפרא טבא, רבנית!
דבורה: ומה?
ישׂראל: כמדומה לי, שהכול עולה יפה (קרב אליה ולוחש:) אבל איפה היא ציפּה? אתמול לא ראיתיה כלל… שלשום עמדה על יד המרתף… ובתוך הנקבצים יש מרננים… איזה עוף הוליך את הקול… יד ציפּה בכול!
דבורה (פניה מופנים אל עבר הדלת הפתוחה לפנים מן המעון): הנה היא. הולכת כצל…
ישׂראל: אני אשוב לשם… אני מתיירא מפניה. תראני ותשאג: “רוצח” (נסוג אחור אל המתפללים).
מחזה ד
דבורה. ציפּה (נראית על הסף. בידה יעה).
דבורה: עודך חיה, ציפּה?
ציפּה: צפרא טבא, בעלת הבית! (מנקה כלי בית ביעה. פעם בפעם היא מתבוננת אל הכתלים, כאילו מבקשת היא עליהם דבר מה).
דבורה: לא בעלת הבית אני, אלא רבנית.
ציפּה: למאי נפקא מיניה? לא השם עיקר. העיקר הוא – שיהא הלב טוב.
דבורה: אַל תקניטיני, ציפה, כי –
ציפּה: תסגרוני במרתף?
דבורה (מתחלחלת): אבל הלא מצחקת אני…
ציפּה: גם אני, גם אני מצחקת… אני כל הימים מצחקת… עומדת רגלי על פי הקבר – ועדיין אני מצחקת… ולפעמים נאבד ממני הצחוק ואני מבקשת אותו. איפה? בכל מקום. על הכתלים, במבואות, במחילות, במרתפים – עד שאמצאנו…
דבורה: חידות אַת חדה, ציפּה!
ציפּה: א… היתּכן?… יום אחד – שעה אחת לפני מיתתי?
דבורה: כל חלומותי וחלומות אחרים – –
ציפּה (נגשת אליה): אין אלה חלומות… והיאך אחלום, אם איני ישנה? איני יכולה לישון – מזוקן, ואולי מאנחות הנשמות, האסורות במרתפי הבית ומבקשות תקוּן…
דבורה: מהתלת אַתּ?
ציפּה: יום אחד, ואולי שעה אחת, לפני מיתתי? חס ושלום! הלא מספרים… כל ה“עולם” מספר… ואולי אַתּ, בעלת הבית, אינך מאמינה?
דבורה: כבר אמרתי, שאני רבנית!
ציפּה: אני שוכחת, בעלת הבית, אני שוכחת… זקנה אני… נר האלהים שבקרבי דלק הרבה הרבה ימים, ונשאר ממנו אך מעט, אך שביב קטן… אך קץ… עדיין אני הולכת לאורו, ולאורו עלי לעשׂות עוד דבר מה, דבר קטן… גם כן תקוּן נשמה… ואחר כך ידעך גם הגץ – ציפּה תפשוט אז ברחבות את הרגלים… גם אור עיני אינו עוד אתי… מביטה אני על הכתלים ואינו רואה כלום… כלום לאו דוקא; איזה סימן, איזו צורת הפתח, כמדומה לי, שאני רואה (יוצאת).
דבורה (על פניה עוברים חליפות: רטט, כעס, פחד): הוי זקנה, זקנה! (רודפת אחריה.)
מחזה ה
יחיאל ואחריו ישׂראל (באים מבית המדרש הקטן).
יחיאל (הולך בכבדות ובראש כפוף אל הספה): עיפה נפשי, עיפה מאד! – – מתום אין בי – אין מתום לא בגופי ולא בנשמתי. – אפיסת הכוחות ממש, (יושב) וראשי כבד, כבד מאד… כמדומה לי, אאסוף את רגלי… (שוכב).
ישׂראל (בא אחריו בחרדה): מה היה לכם פתאום, מה לכם?
יחיאל: אין דבר, נחש… אין דבר. עייף אני…
ישׂראל: אבל מה יאמרו הבריות?
יחיאל: יאמרו מה שירצו… אני איני יודע כלום… איני יודע כלום… רבונו של עולם, מתי, מתי תכלינה כל הצרות, יתּמו כל הספקות, כל הכאב!… אין בכוחי לסבול עוד… (בוכה).
ישׂראל: הלא מתחילה התעודדתם והיה הכול כמקודם…
יחיאל: מתּחילה… גם אני דימיתי, ששבו הימים הטובים, ששבה אלי האמונה – ששבה היונה אל ארובתה… ששבה האמונה בי בעצמי, בזכות אבותי, ובו, יתברך… היתוש, המנקר במוח, הרפה קצת, התולעת, האוכלת את הלב, שקטה רגע… והרגשתי, שדמי הקפוא נוזל שוב והוא סובב, וכמעט שהוא רותח בגידי… ואחר כך כשנשׂאתי את עיני וראיתי את העומדים עלי, את הקהל הגדול והנורא – רבונו של עולם! – כשראיתי את העטופים טליתות לבנות כמלאכים, את העינים הדולקות כאבוקות, ככוכבים, כאור שבעת הימים – התעליתי למעלה – למעלה (קם) – –
ישׂראל (משתומם): אה – –
יחיאל: כן התעליתי – צף הייתי על מים רבים. גלים הכּוּ ותוּכּוּ לרגלי. – ואני התעליתי עוד יותר… הרגשתי את עצמי כנשר… כנשר גדול-כנף, ארך-אבר… וסביב לי גוזלי – – ואני טס, משוטט ומרחף עליהם, ונלחם להם… כי הנה רוחות רעות, רוחות כפירה, מתרגשות ובאות על גוזלי, ואני שלחם להם! אני פורשׂ כנפי ומסוכך עליהם מחמת המצחיק, מן הס“ם ועושׂי דברו… ואני נלחם בכל כוחי, בכל מאודי, במסירות נפש ממש… ואני שואג כארי. וקולי הולך מסוף העולם ועד סופו, והוא קורע עננים, בוקע רקיעים (פורשׂ ידיו) – ונגלו אבני שיש טהור, ונגלה מראה לבנת הספּיר – ומלאכים משם יחפזון… ונפתחו שערי הגן-עדן, ואבותי מביטים עלי משם… ואני שואג – והנה ירד אבי זצוק”ל – בעיני ראיתי – ועף לימיני, ואבי זקני זצוק"ל – וטס לשׂמאלי, ומאחורינו המון המוני מלאכים, כערפלי טוהר, כלהקת צפרים עפות – – ואת הסטרא אחרא ואת הרוחות הרעות נשׂא הרוח כילק וכארבה ויניסם לארבע רוחות העולם, אל יערים ומדבריות, ויטביעם בימים ובתהומות – – ואנחנו עפים, טסים – הללויה, הללויה! (עוצם את עיניו).
ישׂראל: ואחר כך?
יחיאל: ואחר כך – רבונו של עולם, מה היה אחר כך? וכי אני יודע? כלום אני מבין? התעליתי ונישׂאתי למעלה – למעלה, כנשמה טהורה, זכה, בלי גוף, בלי שמץ של גוף עכור… ופתאום – נקודה…
(מרחוק נשמעים קולות קוראים: “נעריצך”. ישׂראל עומד ואומר גם כן “קדושה” בלחש.
יחיאל קם גם הוא בלי משׂים, אבל עד מהרה הוא מניע בידו לאות יאוּש – ויושב)
ישׂראל: איזו נקודה?
יחיאל: הראית נקודה שחורה על שמי זוהר, נקודת ענן? נקודה כזו היא הרת זיקין וזוָעות, רחמנא ליצלן… נקודה אחת קטנה ושחורה הרגשתי בנשמתי… כתם קטן עכור – עגמת נפש קטנה – נקודה, אבל אותה הנקודה גדלה וגדלה – מרגע לרגע, מהרף עין להרף עין… וגדלה, והיתה לחומר עכור, לחומר כבד, למשׂא, לצער, למשׂא כבד של צער, שאי אתה יכול לשׂאתו, לסבול אותו… והרגשתי, שהנטל הזה מוריד אותי משׂאתי, שאני נמשך למטה, שאני יורד, צולל, טובע – –
ישׂראל: והם?
יחיאל: הם?
ישׂראל: האבות, המלאכים?
יחיאל: – עפו להם… והרוחות הרעות שבו, שבו ברעש, בשאון… (שוקע בעצבונו).
מחזה ו
הקודמים ודבורה.
דבורה (נראית על הסף, פניה רעים מאד; הכרתם מביעה פחד. היא נותנת אותות לישׂראל, אבל הוא אינו רואה. אז היא אומרת בלחש): ישׂראל!
יחיאל (בקול בלי צבע): הנה היא… ישׂראל! בלי ספק אתה נצרך לה…
מחזה ז
הקודמים ומקורב א'.
מקורב א' (בא מבית המדרש הקטן): רבי, גומרים את התפילה.
יחיאל (מתעורר פתאום): קרא להם! קרא לכולם! יבואו הנה! יבואו נא!
המקורב: אבל, רבי!
ישׂראל (בלחש אל המקורב): אַל תקרא! הרי רואה אתה, שאינו בקו הבריאות…
יחיאל (קם): אם כן אלך אליהם… אתוַדה לפניהם: אכּה על לבי ואתוַדה… אומר להם: רבותי, אני בעצמי מסופק… רבותי, איני יודע ולא כלום… אתם מספרים על אודותי נסים ונפלאות, אתם אומרים, שאני מנהיג העולם, שאני ממתיק הדינים, שאני מבטל גזרות, – בואו וראו: אני חלש, אני רימה, אני תולעת… אותי אוכלת הרימה, בחיי היא אוכלת אותי – (עושׂה איזה צעדים. המקורבים מנסים לעצרו) – או (פונה אל הרוצים לעצור אותו) השיבו לי את בתי… את פיייגילה… את כוחי ואוני, את שׂמחתי, את אמונתי, את אורי… את קלסתר פני אשתי הראשונה, הטובה, הצנועה, הצדקת…
דבורה: דום, בעל עבירה זקן!
מקורב א': אשה היא אשה – –
ישׂראל: דומי, רבנית!
יחיאל (צועק בשארית כוֹחו): השיבו לי אותה!
מחזה ח
הקודמים, ציפּה, פייגילה (בלבושים קרועים, סוככת בכפות ידיה על עיניה, מאין לה יכולת לסבול את האור).
ציפּה: הנה היא! (הנאספים מתבהלים).
פייגילה (משתדלת להסיר את כפות ידיה ולראות אל כל אשר מסביבה, אבל אינה יכולה).
יחיאל: אח!
פייגילה (מכירה את קולו, בצעקה): אבי!!!
(המסך נופל במהירות)
מערכה שלישית
הנפשות:
ישׂראל הגבאי.
יונתן בן הצדיק, כבן כ"ה.
אסתר אשתו.
יוסילה בנם.
גבריאל אביה של אסתר, חותנו של יונתן. מתנגד מהדור הקודם.
חוָה אשתו.
קרובים וקרובות.
משרת ומשרתת.
מקום המערכה: עיר מחוז. ביתו של גבריאל.
חדר אוכל מרווח.
בפנים, נוכח הרואה – חלונות פונים החוצה. לימין ולשׂמאל – דלתות. על יד הכתלים: ארון ספרים פתוח. שידת כלי כסף וזהב בעלת שמשות. באמצע החדר – שולחן מרובע. לא הרחק מן הכתלים נצבים מפוזרים שולחנות קטנים. בהמשך החזיון, כשעורכים את השולחן ל“שלוש סעודות”, מוצגים השולחנות הקטנים על יד השולחן הגדול והיו לאחד תחת מפה אחת, הפרושׂה על כולם. ספסל עץ פשוט וכסאות ממינים שונים. כלי הבית הם מזמנים וטעמים שונים ומחירם שונה מאד. בקרן זוית עומדים כלים לנטילת ידים.
הזמן שבת לעת ערב, קודם הסעודה השלישית.
מחזה א
ישׂראל ויונתן (יושבים זה כנגד זה על יד אחד מן השולחנות הקטנים קרוב להרואה).
ישׂראל: ובכן?
יונתן: ובכן – ציפּה מתה?
ישׂראל: ציפּה מתה… ראתה חיים ציפּה! כבת שמונים היתה במותה.
יונתן: ומאחותי קבלתי מכתב…
ישׂראל: עדיין היא חולה?
יונתן: פעם בפעם תבעת אותה רוח רעה… מעשׂה ידך!
ישׂראל: אתה מסיח אותי תמיד לדבר אחר… יהי כן… אבל אין זה מעשׂה ידי… היא חלתה קודם לזה… אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, כידוע. בת צדיק, שפותחת חלונה בלילה – אינה בקו הבריאות… אך מה ענין זה לכאן?
יונתן: ועם כל זה לא עלה בידך להתייצב לשׂטן על דרכה. מצאה את שאהבה נפשה…
ישׂראל: מצא מין את מינו…
יונתן: ואתם הוצאתם את הקול, שנשׂרף, שעלה בסערה או בענן, וכיוצא בזה…
ישׂראל: צריך היה…
יונתן: בשביל הצורך שלכם יכולים אתם להרוג נפשות…
ישׂראל: מילא!
יונתן: מאושרים!
ישׂראל: מאושרים?
יונתן: כן, האדם הבטוח תמיד, האדם שידיו מלוכלכות בדם רעהו, שיורד לחיי בני אדם, ואינו מסופק אף רגע בטוב מעשׂהו, ביושר דרכו; האדם, שאינו נרתע לאחוריו אפילו כהרף עין, והוא הולך בדרכו, הולך והולך, אף על פי שסוף סוף הוא הולך לאבדון, – מאושר הוא. רע מכל הוא הספק… היתוש המנקר במוח…
ישׂראל: אבל כל זה אינו נוגע לעניננו… עוד הפעם אני אומר לך: אביך חולה מסוכן… מיום שנראתה הבת, היא אחותך, התגלע הריב בין אביך לאמך החורגת, והיא ברחה אל אחיה, הוא הצדיק מן העיר הסמוכה… אחותך, כידוע לך, הלכה אחרי הידוע… ונשאר אביך החולה לבדו… לבדו…
יונתן: ובכל זאת איני יכול…
ישׂראל: מפני מה אינך יכול?
יונתן: מפני שאדם חלש אני… אם אסע לשם, מובטח אני שלא אעצור כוח להתקומם כנגדך, לעמוד על דעתי, – ואפול בידך… בלי ספק… כזבוב ביד השׂממית… הלא אתה כבר מתפּשׂ סביב, סביב לי…
ישׂראל: לאו דוקא… מתיירא היצר הרע שלך, שמא יתגבר עליו שם היצר הטוב!
יונתן: אולי… אבל אני חושב, שמתיירא אני מפני היצר הרע, מפני הרמאות…
ישׂראל: ואביך – רמאי? וזקנך היה רמאי?
יונתן: את זקני לא ידעתי… ואבי – ואבי הוא איש כמוני, מסופק וחלש… ואתה משלת בו, והטית אותו לחפצך… ועשׂית עוול בשמו, וגם רצח!
ישׂראל (מזהירו)? הולכים!… (יונתן שׂם עינו בספר אשר לפניו. ישׂראל מזמר בדממה).
מחזה ב
הקודמים
גבריאל (נכּר, שזה עתה קם משנתו), חוָה (ואחריה) המשרת והמשרתת (ואחריהם) אסתר (עם) יוסילה.
גבריאל (נגש אל יונתן וישׂראל).
חוָה (מצוָה בחשאי לפנות מעל השולחן את השיירים מן הסעודה השניה ולערוך את השולחן להסעודה השלישית).
המשרת והמשרתת (ממלאים אחרי דבריה).
אסתר ויוסילה (יושבים בקרן זוית על יד שולחן קטן. יוסילה רוצה לרוץ אל אביו. אסתר עוצרת בעדו).
אסתר: אי אפשר, אי אפשר! אין לאביך פנאי…
ישׂראל (כמתחיל לדבר מחדש אל יונתן): ובכן, בן הצדיק! למוּד התורה הוא דבר טוב, מצוָה גדולה, כידוע. אבל “דרך ארץ קדמה לתורה”. ועל פי דרך ארץ צריך לענות לשואל, אף על פי שהוא אך גבאי. ובפרט כשהוא ישיש. “והדרת פני זקן”, כתיב. ועל אחת כמה וכמה, כשהוא בא בשם אביך… “כבד את אביך” הוא גם כן קרא… מצוָה מדאוריתא…
יונתן (מרים עיניו מן הספר בלי חמדה): הלא עניתי. איני יכול בשום אופן… איני רואה חוב לעצמי ולא היתר לעצמי… איני מאמין בעצמי…
ישׂראל: אבל זהו דבר שאי אפשר! אי אפשר בשום אופן וצד! – היכן תמצי? “לא יסור שבט” כתיב!
גבריאל (מניח את ידו על שכמו של ישׂראל): שמע נא, ר' ישׂראל! אני אדם פשוט, איני יודע אלא דברים כהוָיתם. אם אינו רוצה, למה יסע?… ובאמת, למה לו לרצות? כמה משׂתכר יהודי טוב?
יונתן (בתלונה): חותני!
גבריאל: הסער נשתתק. אם ירצה השם והרפסודות יגיעו למקומן – יעלה בחלקו – יותר ממה שמרויח “יהודי טוב”…
ישׂראל (במבט בוז, שתלמיד חכם מביט בפני עם הארץ): הצדיק אינו עושׂה עסק ואינו מרויח. הוא לוקח ונותן לאביונים… אבל כיוָן שנגעת בענין מצד זה, אומר אני, שגם מצד זה מחויב הוא לנסוע. כי מה יהיה, אם הרפסודות, חס ושלום, לא יגיעו למקומן?
גבריאל (בחרדה): מה אתה דובר, ר' ישׂראל! אל תפתח פה לשׂטן (פונה כה וכה, בתלונה). אשתי שומעת, אסתר’ל… אבל היתכן?
ישׂראל (בזדון לב): הכול יתכן, הכול בידי שמים! אם תתייצב לשׂטן על הדרך…
גבריאל: אני? אני מפריע?! הלא אמרתי: יסע לכשירצה…
ישׂראל: ואם העסקים מפריעים, אם המניעה מצדם?… מי יודע – אדם, בעזרת ה‘, עולה, ואדם, לפעמים, השם ישמרנו, יורד… כמה שנים רצופות עלה יפה – מה טוב; אבל אין זו ראיה למחר. אתה, ר’ גבריאל, איש אמיד, אתה עלית. טוב מאד. וגם – תיתי לך: אינך אומר “כוחי ועוצם ידי”.. אדרבה: יודע אתה שהנך אך ורק בעל פקדון: ואתה נותן, ונותן בעין יפה, בלב טוב… צדקתך מודעת, שם יצא לה בעולם… משׂיא אתה יתומים ויתומות, קרובים וקרובות… נותן נדוניא… כן. מכניס אתה לחופה ונותן נדוניא… אבל אחר כך? אחר כך אתה עובר על “ואל תצדק הרבה”… לוקח אתה את הנדוניא בחזרה ומניחה בעסקים… איש מוצלח אתה, ורוצה אתה, שיצליחו אחרים על ידך!…
גבריאל: וזהו מעשה רע?
ישׂראל: כן. אי אפשר לתלות הכול על יתד אחת. כמה וכמה נפשות על יתד אחת… המקום אינו נאמן כל כך… ומה היה שלשום בליל הסער? כלום ישנת אז, ר' גבריאל? חדרי היה סמוך לחדרך. הלא שמעתי את אנחותיך, את התהילים שאמרת, את התפלות… וכמה פעמים רצת אל חדרי להציץ בעד החלון. רעמים היו וברקים. והברקים היו במוחך, והרעמים – בלבך. האף אין זאת? – ומה עשׂו הקרובים שלך? אינך יודע? הבה ואגיד לך! כל הלילה ההוא הלכו מסביב לביתך, סחור, סחור, כגנבים, כגזלנים… (הפסקה. מתבונן אל הרושם שעשׂה).
אסתר (נגשת אל אמה): אמי, אני יראה. זהו אדם רע. מבשׂר רע, מתנבא לרע…
חוָה: הבלים, בתי! (לוחשת:) אנחנו מתנגדים! בנו אין “הגבאים” האלו שולטים.
אסתר: אני יראה. לבי אומר לי… לבי מפעם מאד… אמי, לבי אומר לי, שצריך שיסע בעלי לשם… בלי ספק גם אביו הצדיק כועס. על בנו, עלינו… בכל זאת הלא צדיק הוא. אמי, צריך שיסע!…
חוָה: מצדי, בתי, אין מניעה. בקשי אותו.
אסתר: ביקשתי… הרבה ביקשתי… בליל הסער בכיתי לפניו הרבה בכי… יראתי מאד. כמדומה היה לי, שבגללו הסער… קמתי והתחננתי לפניו…
חוָה (ברחמים): והוא?… הלא, כמדומה לי, אהובה אַתּ?
אסתר: מאד, מאד, אמי… אבל בדבר הזה לא ישׂא פני… הוא אומר, שאינו יכול להיות יהודי טוב… שהיהדות שלו אינה נותנת לו להיות יהודי טוב… ואני איני מבינה זאת… איני מבינה לא דבר ולא חצי דבר… הלא, אדרבה – היהדות!
חוָה: ולא ביאר לך?
אסתר: אינו רוצה. (מתאדמת) הוא סותם פי בנשיקות… (מתמרמרת) אבל אני רוצה גם כן – להבין!
חוָה: דומי, דומי… הם מדברים… אשה אינה צריכה להפריע את הגברים בדברם…
ישׂראל: אם ירצה השם, תיכף אחרי ההבדלה אני נוסע… מחויב אני לנסוע. שם אין איש… אחר ההבדלה אשאל בפעם האחרונה: הן או לאו.
מחזה ג
השולחן כבר נערך. קרובים וקרובות באים בזה אחר זה, וגם בחבורה. מברכים אלו את אלו. נשים מנשקות את חוָה. גברים מברכים זה את זה מרחוק. הקרובים מברכים את גבריאל וחוָה בהכנעה ובחבּה.
גבריאל: ובכן, נשב לסעוד את הסעודה השלישית (הולך ומברך את הבאים).
ישׂראל (אל יונתן): ראה. עוד הפעם אשאל… אבל… אם תמאן, דע לך, שיש שופט עליון בעולם, שפטור בלא כלום אי אפשר… שאתה מחריב עולמות! (הולך אל הנאספים).
יונתן: רבונו של עולם! תן לי מעט אמונה או מעט כפירה (הולך גם הוא).
גבריאל: רבותי, נטילת ידים! (נוטל ידיו. אחריו נוטלים ידיהם כל הגברים. מנגבים את הידים, מברכים ויושבים סביב לשולחן. אוכלים. הנשים, יש מהן יושבות על הספסל על יד הכותל הימני, ויש מהן עומדות מאחורי כסאות בעליהן). ומי יזמר?
קרוב א': משה יזמר. היה בברדישטוב. הביא!
הקרוב משה: אבל איני זוכר היטב!
קרוב ב': אין מסרבין! אשתך ספּרה לי, שהנגוּן הפלא ופלא!
קרוב ג': גם אשתי שמעה, סלסול יפה להלל.
גבריאל: זמר, משה זמר. אחר כך יאמר חתני תורה, או – ר' ישׂראל יאמר תורה (אחר הפסקה קטנה מזמר הקרוב משה יחידי. כשנשנה הנגון כבר נמצאו לו עוזרים. בפעם השלישית כבר מזמר הרוב. בין הקולות מתערב קולו של יוסילה, הנמשך מעט גם אחר ההפסק).
קרוב ד': בּראַבוֹ, יוסילה, בּראַבוֹ!
ישׂראל (סורק את הקורא “בראַבו” בשׂנאה).
גבריאל: עכשיו, ר' ישׂראל, צריך אתה לומר תורה! או אולי יאמר חתני?
יונתן: איני יכול! באמת איני יכול…
ישׂראל: כתיב: “וצדיקה יסוד עולם”, וכתיב: “תולה ארך על בלימה”… (הפסק קטן); וכתיב: “והארץ לעולם עומדת” (הפסק יותר גדול).
יוסילה (נמשך על ידי התורה. מתרחק מאמו והולך אל אביו. מביט אליו בבקשה ומתאמץ לעלות אל חיקו).
אסתר (אל אמה): הבן יקיר שלי… הוא יהיה לצדיק… בלי ספק! בעזרת השם! התורה מושכת אותו!
חוָה: הס!
ישׂראל: ואין זה, חס ושלום, דבר והפּוּכו. “תורת ה' תמימה” כתיב. מיד רועה אחד נתּנה; מיד רועה, שאין שכחה לפניו… ואם אין שכחה, אין סתירה, חס ושלום… אלא מאי? כך הוא הדבר. הארץ תלויה על בלימה… הארץ אינה בטוחה כל כך, כמו שמדמים הדורכים עליה… נוע תנוע הארץ כשבּור… ובשביל מה? “ראה אני נותן לפניך – דרך החיים ודרך המו”… והעולם תלוי בשׂערה בין אותן שתי הדרכים: בין החיים ובין המות… אדם מישׂראל עושׂה מצוָה: נותן צדקה לעניים, לומד תורה, מתרחק מן הכעוּר וכדומה, והעולם מתנועע ונוטה לצד ימין… אדם מישׂראל, עובר עבירה: מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, מבזה תלמידי חכמים, מתפקר והולך לתיאַטרון (סוקר את מי שקרא “בראַבו”), והעולם מזדעזע ונוטה לצד שׂמאל, ורוצה להעקר ולפּול לגיהנום… נמצא, שהעולם אין לו יסוד קיים, שהארץ תלויה על בלימה… כל ריק ופוחז יכול להחריב את העולם, – כל מי שנכנסה בו רוח שטות… אבל “עולם חסד יבּנה”… הקב“ה הוא ארך אפים… “כי לא אחפוץ במות המת”… ומה עושׂה הקב”ה? הלא התורה מחייבת מיתה? הוא מוסר את ההנהגה בידי הצדיק. כשאדם מישׂראל עובר עבירה ונעשׂה קטרוּג, מי מתייצב הצדיק האמיתי ואומר: “אל ארך אפים, חכה עד שיעשׂה אדם מישׂראל מצוָה… אנחנו – אומר הצדיק – בוטחים בך, מן הדין שתבטח גם בנו! מעט בטחון, רבונו של עולם!… מובטח אני, שתיכף ומיד יעשׂה איש מישׂראל מצוָה!” והדא הוא דכתיב: “וצדיק יסוד עולם”!
קולות (הרוב בהתלהבות, המועט בלהג): אַי! אַי!
אחדים: מתוק מדבש!
ישׂראל (מתנשׂא קצת): וכיוָן שכן הוא, כיוָן שהעולם אין לו יסוד בלעדי הצדיק; כיוָן שהארץ תלויה על בלימה בלי הצדיק, הלכך העוקר את היסוד – – (מתאפק ומשנה את טעמו). אבל אי אפשר לעקור את היסוד! (באומץ) אי אפשר! “לא יסור” כתיב. “לא יסור שבט מיהודה”… השלשלת לא תנתק!
(באותו רגע נפתח חלון מן החוץ וראש תחוב בחלון קורא:)
– ר' גבריאל! שליח מיוחד בא – רוכב על סוס – ידיעה מנהר בּוּג!
(הקרובים והקרובות נבוכות. נשמעות קריאות קצרות של פחד. הרוב נדחף אל החלונות והדלתות מימין ומשׂמאל.)
אסתר (אל חוָה): אמי… הנבואה הרעה נתקיימה…
חוָה: אסתר! אסור! שבת היום!
קרובים (שנשארו): איה השליח? איהו?
גבריאל (שהשח את ראשו, מתאושש ומרים ראש. הוא מביט סביביו): שבת! (מזדקף) שבת! (אחרי איזה רגעים:) תנו לי את המכתב!
(מביאים לו את המכתב. גבריאל מניחו על השולחן ומסתמך עליו בכפו).
קרוב א': צריך לפתחו!
גבריאל (בנזיפה): שבת!
קרוב ב': אבל סכנת נפשות!
גבריאל (מצווה): ברכת המזון! ר' ישׂראל יברך! מזגו לו את הכוס! (יונתן מוזג כוס).
קרוב א': רב! חשׂוך את התמימות ליום אחר, ר' גבריאל! י לי אשה וילדים, ומדומה לי, שהם צפים על פני הבּוּג, מגל אל גל… פתח את המכתב!
קרוב ב': ואיה הערל, השליח? צריך לשאלו.
קרוב ג': שכור הוא. אי אפשר להוציא מפיו אפילו הברה אחת…
גבריאל: ר' ישׂראל יברך (יונתן שׂם את הכוס על כף ישׂראל) יש אלהים בשמים! ואם, חס ושלום – – ה' נתן וה' לקח… יהי שם השם מבורך!… ר' ישׂראל!
ישׂראל (מברך. עונים בגמגום, בפזוּר-נפש ובהתרגשות. הכול אינם יכולים לגרוע עין מן המכתב שתחת כפו של גבריאל).
קרוב ב' (באמצע ברכת המזון): וכי אין עוד כוכבים? (רצים אל החלונות).
קרוב ג' (שהציץ מן החלון): יש… יש כוכב אחד!
קרוב ב': הנה שני – שלישי – (ברכת המזון נבלעת בקולות הקוראים) תנו כלי הבדלה!
חוָה (אל אסתר): אסתר שלי… ביד אלהים אנחנו… נאמר “אלהי אברהם”…
חוָה ואסתר (מתפללת “אלהי אברהם” בקול רם ובבכי עצור).
גבריאל (גומר את ברכת המזון): חוָה, תני ל“הבדיל”.
(מביאים נרות. הקרובים רצים אל השידה של כלי הכסף והזהב. מתאבקים בפתיחתה. השמשה מתנפצת).
חוָה: חמסנים, רוצחים!
אסתר (נופלת על צוַאר אמה בבכי).
יוסילה (רץ מאביו אל אמו): אמי! אמי!
גבריאל (מקבל כוס יין להבדלה. אחד מן הקרובים מחזיק הבדלה דולקת. גבריאל מתחיל לברך).
יוסילה: אמי… ההבדלה היא שלי! (בין כך וכך חוטף אחד מן הקרובים את המכתב מעל השולחן, קורעו באמצע הבדלה וקורא:)
“ביום סער התגעש הנהר. הרפסודות נתנפצו ונתפזרו. האכרים בוזזים עצים…”
(במשך קריאת המכתב אומר גבריאל את ברכת ההבדלה, וכן נמשכים דברי קודש וחול ביחד גם להלן).
נשים: אללי לנו…
גברים: חורבן! חורבן…
קרוב א': לא עת צעוק! כספנו! הרמאי הזה אכל את כספנו!…
קרוב ב': מסר אותנו ביד הגלים…
קרוב א' (רץ אל השידה וחוטף כלים. אחריו עושׂים כן גם אחרים. עוד אחרים רצים אל החדר השני ושבים טעוּנים בגדים, טעוּנים שׂמלות).
קרובה א' (אל חוָה): הסירי כרגע את העגילים! כספנו הם! (קורעת אותם מעל אזניה.)
קרובה ב': והמרגליות!
חוָה (צועקת בקול): גזלנית, חמסנית!
גבריאל (גמר את ההבדלה): חוָה, אל תצעקי! ה' נתן וה' לקח! כשהכרתיך, לא היו לך לא עגילים ולא מרגליות… אסתר, תני גם אַתּ… הכול שלהם…
ישׂראל (בהשתוממות): ומאין כוח כזה לזה?
אסתר (קורעת מעליה את תכשיטיה): בעלי, יונתן,
(הקרובים, טעונים כלי כסף ושׂמלוֹת, מתאַבקים זה עם זה, חוטפים זה מזה, מהפכים כסאות ובורחים לשׂמאל. הקרובות מתנפלות כולן כאחת על תכשיטיה הנפזרים של אסתר. אחד מן הקרובים מפיל במרוצתו את יוסילה).
יוסילה (נופל בזעקה).
אסתר (נופלת באין אונים).
חוָה (בבכי): רבונו של עולם!… (מקימה את אסתר).
יונתן (מרים ומשתיק את יוסילה וקרב עמו יחד אל אסתר): אסתר שלי! אסתר יקירתי, אל תבכי! (בחמלה ואהבה רבה:) אל תבכי, נא אל תבכי, למענך אעשׂה… אני אסע, אנחנו נסע לשם, נסע! עוד היום!
ישׂראל: החולשה בנוגע לאשה! “ברא כרעיה דאבוה”!
(המסך יורד)
מערכה רביעית
הנפשות:
יונתן צדיק בן צדיק.
ישׂראל הגבאי.
אסתר אשתו.
חסיד סוחר.
אשה.
אם ובנה.
פייגילה.
רב העיר.
מקום המערכה: חדר הצדיק, כמו במערכה הראשונה. כלי הבית נתדלדלו.
מחזה א
יונתן (יושב על השולחן הקטן) וישׂראל (על הספה).
ישׂראל (בנגוּן של מטיף מוסר, לעצמו): אמרתי: “לא יסור”, והנה סר… הקיר נוטה לנפול, ואני זקנתי ולא אתמוך בו עוד. חוט השדרה נפגע… מסביב – ראשית חורבן… מרה שחורה… כמדומה לי, שאין עוד כאן אנשים וחפצים. אלא צללי אנשים, צללי חפצים.
יונתן (מעיין בספר): בזה צדק.
ישׂראל: הנה פרי העץ, ששתלתי בהגן-עדן… קלפּה – וגרעין אין… נבוב הוא… נאכל תוכו… הוא אומר: יתוש מנקר…
יונתן: אך למה אתה אומר גן-עדן? – גיהנום בכאן…
ישׂראל: היה גן עדן, אך התגנב בו הנחש. מצא פתח פתוח, חלון פתוח – והתגנב. ונהפך הגן-עדן לגיהנום…
יונתן: ומה אתה רוצה, ישׂראל?
ישׂראל: מה אני רוצה? רוצה אני לנסוע לארץ ישׂראל – הכסא מתמוטט, ושוב אין צורך בהדום רגלים…
יונתן: מעולם לא היית הדום הרגלים… אתה היית תמיד המשפיע, המושל בחשאי, הנחש המסית…
ישׂראל: כן, כן… אבל לא למעני. ועתה די לי.
יונתן: סע. להוצאות הדרך קבּצת, כמדומה לי…
ישׂראל (מבלי להשיב): אחיה של הרבנית הזקנה שלח הנה שליח מיוחד.
יונתן: אל מי?
ישׂראל: אל המתים. אתמול היה כאן. לקח את הדיין והלך עמו אל בית-העלמין. הקיש במקלו של הצדיק על הקברים… כל העיר היתה באותו מעמד. הקיש והודיע, שאם יצטרך איזה מת לתקוּן, אַל ילך אֶל ר' יונתן, שנתפקר…
יונתן: אלא אל ר' פינחס, שלא נתפקר עוד…
ישׂראל: שלא יתפקר לעולם…
יונתן: גם אני מאמין, אך לא בי… בי אני מסופק מאד…
ישׂראל (בבוז): עוד פעם היתוש… הכול מיד היתוש…
יונתן: אתה יתוש רע מן הספק עצמו…
ישׂראל (מבלי שׂים לב לדבריו של יונתן): והיום כעלות השחר יצא מכאן הפרוש האחרון. אמר, שיש לו חוש הריח, שיש לו חוטם, והוא רואה, שנסתלקה השכינה מכאן.
יונתן: כלומר, שאין הרבה משלמים בעד כתיבת פתקאות…
ישׂראל (בנחת): עוד ישנם… משלמים עוד! גם היום יבואו…
יונתן: ואני החלטתי להגיד את האמת.
ישׂראל: עשׂו כחפצכם. אתמול היתה אספה בבית הרב… בני העיר רוצים להביא צדיק אחר. החסידים נתמעטו, הפרנסה נתדלדלה, האכסניות ריקות…
יונתן: והיין החמיץ…
ישׂראל: החמיץ – מישהו אחר…
יונתן: ואת מי הם רוצים להביא?
ישׂראל: לא באו לידי החלטה. הרב מסרב.
יונתן: הוא עומד בצדי? זכות אבותי?
ישׂראל: לאו דוקא. הוא רוצה בעצמו… רבים רוצים לקרוע את המלוכה… יעשׂו… יקרעו. אלך ואסדר קבלת פנים… אולי בפעם האחרונה.
יונתן: יתן לי ה' כוח לזה! (ישׂראל הולך).
מחזה ב
יונתן. חסיד סוחר.
חסיד סוחר (בא. מניח פתקא ופדיון).
יונתן: שלום עליכם!
חסיד סוחר: עליכם שלום, רבי. באתי לשאול בעצתכם. חסיד ישן אני, מחסידי אביכם, זצ"ל…
יונתן (מנענע ראשו בעצבות וספק).
חסיד סוחר: והענין הוא כך: סוחר פשתן אני… זה כמה שנים. אביכם, זצ"ל, יעץ לי בראשית ימיו לסחור בפשתן, ותהילה לאל… איני מן העשירים הגדולים, אבל… עכשיו איני יודע מה לעשׂות. ביקשתי לקנות פשתן, וחתני אומרים: קנה דגן. ומשום מה? הבריות אומרות: התוגר קורא מלחמה. אחרים מראים באצבע על יוָן, שהיא רוצה דוקא במלחמה… אבל ברור כשמש, שאם תהיה מלחמה, יתייקר הדגן. זוגתי, מעצמו מובן, עומדת מצד חתני… אבל אני מתיירא, הרגל נעשׂה טבע. יש לי מזל לפשתן, ואיני יודע, אם יהיה לי מזל לדגן… אולי אקנה דגן והם יעשׂו שלום ביניהם…
יונתן: ומאין לי לדעת?
חסיד סוחר: ומאין לי לדעת? הלא על כן צדיק אתם… שאלו ויאמרו לכם…
יונתן: אבל, בן אדם, מהיכן לי לדעת? אתה סוחר ואינך יודע, ואני, החי בד' אמות של ספרים, מהיכן אדע? אני לומד קדשים, טהרות, הלכות מליחה… אני יודע פשתן ודגן לענין תרומות ומעשׂרות. מעולם לא ראיתי לא פשתן ולא דגן בשׂדה… איני עוסק בהוָיות העולם, ב“פּוליטיק”…
חסיד סוחר: רבי, אל תשטו בי… גם אביכם בסוף ימיו אהב להתלוצץ בנו, והיה אומר: לכו לחיים ולשלום, איני יודע! ובכל זאת… לא הגיד כלום והגיד הרבה… ומי שהיה לו אוזן לבחון – נתעשר… רבי…
יונתן: באמונה שלי, שאיני יודע… כמו שאני חי ויושב לפניך!
חסיד סוחר: ומה לי לעשׂות, רבי? האלך אני סוחר הגון ובעל בית, ואפיל גורלות, אשאל במספר הדפים, או אעשׂה כבתי הקטנה ואשאל בכפתורי: הן או לאו? הלא מחויב אני לשאול בעצה… הלא אני איני יודע!
יונתן: אם אינך יודע, אל תקנה.
חסיד סוחר (מתיישב בדעתו, בוחן בעיניו את פני הצדיק): אולי זאת היא העצה. אבל, אי אפשר! רבי, אי אפשר! הלא ריחיים בצוָארי, בנים ובני בנים… עלי היו כולם… איני יכול לחיות מן המזומן… כמה מזומן יש לי? רבי, איני זז מכאן!… עפר אני תחת כפות רגליכם, (בתחנונים:) עוד מעט ויעבור המועד. יודע אני מקום דגן ומקום פשתן, אבל אם לא אתאושש לעשׂות מעשׂה – יקדמני אחר… רבי, עשׂו עמי חסד, הגידו, (כמעט ביאוּש:) אי אפשר שלא תגידו… הלא יחזור העולם לתוהו ובוהו… הלא אִתּנו אין יודע עד מה, ובאפס יד ובלי מעשׂה יחרב העולם… רבי! אם מעט, (מרמז על פדיון) ואוסיף, כמספר דגן או כמספר פשתן?
יונתן (בגועל נפש): רב! לא לכספך אני צריך… אם מוכרח אתה לקנות, קנה!
חסיד סוחר: ומה אקנה? (בתקוָה:) דגן או פשתן?
יונתן: דגן ופשתן יחדיו!
חסיד סוחר: אבל לזה אין לי די כסף!
יונתן: קח לך שותף, אך לך לך…
חסיד סוחר (בשׂמחה): אני הולך, רבי, אני הולך… אשלח, אם ירצה השם, יין להשולחן… רבונו של עולם, כמה הם יודעים בשעה שאינם יודעים! (הולך).
מחזה ג
יונתן. אשה.
אשה (באה. מניחה פדיון ופתקא ונרתעת לאחוריה): רבי…
יונתן: ואת מה לך?
האשה: אשת קשת רוח אנוכי… קשת רוח מאד… ואם לא תצילו אותי, רבי, איני יודעת – בחבל או במים.
יונתן: אבל מה לך?
האשה: רבי, קולכם הרוגז מנבּא לי… כל מלה ומלה דוקרת אותי כמחט… רבי, חוסו עלי! הלא לא אני האשמה… הלא אשה אני… כלום אני יכולה לדעת במה הוא מעיין? הלא איני יודעת יותר מן ה“צאני וראינה”… וגם בעלי, האמת נתּנה להאמר, אינו אשם… סוחר, בא משבת לשבת וראשו סחרחר… והבחור – מוח נפלא… ויפה הוא… רבונו של עולם, כל הנשים היו מתקנאות בי… גם צירל הגבירה התקנאה בי. חמשים דפים בעל פה! עד שבא אותו רשע והשׂיאו לדבר אחר… ואני לא ידעתי. רבי, נשבעת אני! אם רוצים אתם, אשבע בנקיטת חפץ, הן שם ספר תורה, שאני לא ידעתי; בחלום לא ראיתי… שש מאות אדומים הבטיחו לו… מתנות… שלוש שנים מזונות מן המוכן, כל טוב… רבי, הצילו אותי מכף האפיקורס… רבי, אתם מחשים? אין להציל עוד? רבי, אני מתעלפת, אני מתה לעיניכם!…
יונתן (לעצמו): פה אין עצה ותחבולה… (אל האשה:) אשה, הרגעי, שובי לביתך… השתדלו באהבה… השיבי לבך אל בנך, הלא בנך הוא… אולי… אולי ירחם… לכי לחיים ולשלום… לכי לך, לחיים ולשלום!…
האשה: כה יבשׂר ה' בשׂורות טובות לכל ישׂראל! שמן ודבש, רבי! (הולכת).
מחזה ד
יונתן. אם ובנה.
(האם מוכת שחפת. הבן כבן י"א, אך עיניו הגדולות מעידות על התפתחות הרגשות, שהיא גדולה מכפי שנותיו).
האם: רבי! (מניחה פתקא ופדיון) הצילו אותי!… אם אני לשמונה תולעים. (מראה על בנה) זה הבכור… רבי, הרופאים פשעו בי… הבטיחו, לקחו מעות… בעלי התפשט עד הכתונת… אובדים אנחנו… את הפרוטות האחרונות הבאתי… רבי… אין כוח לסבול עוד… ואיני יכולה למות, אסור לי למות! אסור ואסור! שמונה תולעים… וגם הוא… מה יעשׂה הוא בלעדי? גם פתח לחם לא יאכל, גם טפת מים לא יקח אל פיו. (רוקקת אל מטפחתה, בפחד:) דם! דם ודם! רבי, כמה נטפי דם עוד נשארו בקרבי? רבי… שמונה ילדים… וגם הוא יהיה יתום, יתום גדול… רבי, הלא אין זה חטא, שאהבנו זה את זה… איני יכולה למות ולהיות אפילו בהגן-עדן בלעדיו… ומה יעשׂה הוא פה?…
יונתן (מוחה דמעות מעיניו).
האם: רבי, אתה מחשה… האומנם, האומנם?… (משתעלת).
יונתן: אבל, אשה! מי אמר? מי חשב?… הרגעי, הרגעי, אשה, שובי למנוחתך…
האם: יש תקוָה? רבי!
יונתן: יש! יש!
האם: הרבי יתפלל בעדי?
יונתן: בלי ספק, בכל לב!… בכל לב ונפש!
האם: רבי, ואם התפילה לא תועיל? ואם, חלילה, כבר נגזרה עלי גזרה?…
יונתן (באומץ): לא נגזרה, חס ושלום! לא נגזרה! אי אפשר!
האם: ואם ירצו לגזור, רבי – היעמוד הרבי על דעתו ולא יתן? הלא כוחכם גדול, הלא אני יודעת… כן, רבי?
יונתן: כן… כן…
הילד (נגש אל הרבי): רבי! ואתה, רבי, אינך משטה באמי כמו הרופאים?
יונתן (מתחלחל): לא… לא, בני…
הילד: אינך מרמה?…
האם (מרגשת בדבר. בבהלה): בני, בני, מה אתה אומר?!… אללי לי! רבי! (כובשת את פניה בקרקע ובוכה).
יונתן: חדלי, אשה טובה, חדלי… אין דבר. “מפי עוללים ויונקים”. בני! (מנשק את מצחו) היה לאיש אמת… ועתה לכו, לכו! (האשה והילד יוצאים. יונתן מליט פניו בכפות ידיו ובוכה).
מחזה ה
יונתן. ישׂראל.
ישׂראל: הביאו לכאן את האחות.
יונתן (בפחד): חולה?
ישׂראל: בין מחלה למחלה (יוצא).
מחזה ו
יונתן. פייגילה.
(שתי נשים מחזיקות בפייגילה, מוישבות אותה על הספה ונסוגות אחור)
יונתן: את?
פייגילה: אני… אני באתי… אני באתי לבקש הצלה… אני בין שגעון ושגעון… עוד ראשי לא בהיר, עוד לא הסתלק ממוחי עב הענן כולו… עודני לוטה בערפל… וכבר אני מרגשת, כי ענן כבד עולה עלי מחדש… עוד מעט ויתעורר בי החשק הנמרץ, התאוָה העזה לקרוא כתרנגול… כן, אחי… אני קוראת כתרנגול… כשישבתי פה מתחת, בחור המרתף, לא שמעתי ימים רבים מאומה, בלתי אם קריאת תרנגול… הקול החי האחד… והשתדלתי לחקות אותו… אחר כך נעלם הקול… נעלם… בלי ספק שחטו את התרנגול לכפרות… בלי ספק… ואני שכחתי את לשוני והשתדלתי לקרוא לכל הפחות כתרנגול… ובשעות השעמום ופחד היאוּש הייתי קוראת גברית… אחר כך הוציאוני… הביאוני הנה… על הספה הזאת ישב אבינו… ביקשתי לקרוא כתרנגול וקראתי: אבי! אך קראתי בקול נורא ואיום, בקול עולה ממעמקים, מתחת לקריאת התרנגול שבקרבי… אז התגבר קול האדם… אחר כך שכחתי הכול… ואחר כך הייתי חולה פעם אחד בחודש; אחרי כן – פעם אחת בשבוע, ועתה כמעט מדי יום ביומו… כן… הוי… אני מפחדת… התשוקה מתעורר לקרוא… הצילה! הלא אחי אתה! הלא סלחת לי…
יונתן: אני? סלחתי? וכי חטאת לי? אחותי!… כלום את מאמינה בי באמת, כי באת לבקש ממני ריוח והצלחה ורפואה שלימה? אַתּ, בעלת הכוח היחידה בתוכנו, אַתּ, אשר פרצת כל גדר, אשר רמסת ברגל גאוָה את הנקדש, אַתּ אשר דבּרת רתת בשם החופש, האהבה ועוד שמות אחרים, אשר לא ינשׂאו פה על שׂפת איש… ובשם הדעת… בשם אלהים אחרים לגמרי…
פייגילה: אל תזכיר! חוסה ושתוק! רחם ודום! רב לי! זאת אני שומעת מפיו מדי יום ביומו, מדי רגע ברגע! הוא ורופאיו, הוא וחכמיו, הוא וספריו… איני רוצה עוד! כל זה יוצא מאפי, היה לי לזרא! כל זה היה כלוב ברזל ונחושת! כל זה הם מצרי שאול, יסורים אכזרים… כל זה הוא שקר, שקר נורא! בקרבי קורא קול גדול ולא יסף: שקר! יש גם מה שאין אנו רואים, מה שאין אנו שומעים… יש לי רפואה ישנה, אף-על-פי שאינה נשמרת בשידות של בית המרקחת, אף על פי שאינה כתובה בספרי המדע וההשׂכלה… יש! אי אפשר שיהא העולם קיים על פי חוקים אכזרים, חוקי ברזל ונחושת… איה הרחמים? בני הטבע אנחנו, ואם יש בנו חמלה ורחמים לעצמנו וזולתנו, יש רחמים גם להעולם, למנהיג העולם… חוסה! הצילה…
יונתן (קורא בכוח): אסתר!
מחזה ז
הקודמים. אסתר. ישׂראל.
(אסתר נכנסה. ישׂראל, ששמע את הקריאה, בא גם הוא. עומד בצד הדלת, שסגר אחריו).
יונתן: אסתר, זאת היא אחותי… אסתר, חייב אני להציל אותה!… (אל עצמו:) כן אנסה, אנסה (אסתר נגשת אל פייגילה. דברי ברכה, חבּוּק ונשיקות. בכי הנשים).
פייגילה: יפה אַתּ, אסתר! (בשוב אליה הפחד:) הוי, הוי, למה אתה מתמהמה, אחי? רבי, קדושי! חוסה! עוד מעט…
יונתן: כן… כן… אמהר, אנסה… אסתר! (רואה את ישׂראל:) גם אתה, ישׂראל, מהרו שניכם, הדליקו נרות, הדליקו נרות, ולי תנו את הקיטל ואת הטלית… חיש!…
אסתר (מביא נרות, מדליקה. היא עושׂה הכול בפחד ומביטה כפעם בפעם על יונתן).
פייגילה (משתקעת כמו בתרדמה).
ישׂראל (אחר תמיהה, פקפוק וישוב הדעת): אולי! (עושׂה גם הוא כמצות יונתן).
יונתן: כן!… בא הרגע! עלי לבחור… לעלות מעלה מעלה, או לפּול מטה מטה… שמים או שאול!
(בחלונות הפונים אל הגינה נראו פני אנשים שמשתוממים להדלקת הנרות. הדלת של בית המדרש הגדול נפתחה, וגם בה נראים ראשי בני אדם. השתוממות. אבל בחדר אין איש שׂם לב לזה).
יונתן (לובש לבנים, שנתן לו ישׂראל ונגש אל ארון הקודש. פותחו. מתחיל בלחישה).
אבי, זכרונך בכאן לברכה! אבי! בנך יחידך, אשר עזבת לאנחות, קורא אליך!… אם אמת הדבר, שהיית מה שאמרו עליך ויש לך שם איזו דעה – בקש רחמים!
זקני! כל העולם כולו מספר נפלאותיך… מפי עוללים ויונקים תשמע תהילתך… קדוש עליון, בוצינא קדישא, מבטל גזרות, מעורר רחמים – אם אמת הדבר – עלה והשתטח לפני כסא כבודו ובקש רחמים!
אבי-זקני – מלאך אלהים! יושב בסתר, בצל שדי, לומד תורה מפי אליהו בעולם הזה ומגלה סתרי תורה לצדיקי עולם לעולם הבא! אוהב ישׂראל! הלא אִבּדת את חלקך בהגן-עדן בשביל ישׂראל! אִבּדת והחזירוהו לך! ויושב אתה שם בין אראלים ושׂרפים על כסא רם ונישׂא… קום מכסאך, הרימה את הכתר מעל ראשך, ולך ונפול על אפיך לפני שופט כל הארץ – יעשׂה משפּט! ואם חטאה בת-בן-בנך – בקש רחמים!
אני האחרון בשלשלת. אני האחרון פה. ואני קורא לכם בשם (לוחש שמות) ובשם (לוחש) ובשם שׂר הפּנים, ובשם השם בכל צירופיו, בכל בחינותיו (לוחש). אני קורא לכולכם… לכל המרגליות הטובות בכתר הקדושה… אני משתטח לפניכם, אני מתאבק בעפר רגליכם, אני מנשק כפות רגליכם: הצילו אותה, את אחותי… והצילו אותי… אותי, כל זמן שלא כבה בי הניצוץ האחרון, הזיק האחרון… הרָאו, הגָלו, תנו לי אות, שאיני מונה ומרמה את הבריות. כי, אם לא תראו ולא תגלו ולא תתנו אות, הרי – אני רמאי…
ואם אני רמאי – גם אבי היה רמאי…
גם אבי, גם זקני, גם אבי-זקני…
כל השלשלת, כל השלשלת!
ישׂראל: פושע באלקי ישׂראל!!
יונתן (כאילו לא שמע כלום): כן… אמנם כן… אין נראה ונגלה, ואין אות… עטוף אני ערפל, בחשכה אני שוקע… אני נופל… אך איני רוצה לנפול… הנסיון האחרון. אלהים! ואתה ישך? ואתה יכול ליתן אות? אתה אינך – כאבותי? הלא חנון אתה, רחום אתה!…
(החלונות מתנפצים. קולות קוראים: “פושע!” “עוכר ישׂראל!” קריאות מבית המדרש: “קראו להרב, להדיינים, לכל ישׂראל!” קריאות: “הביאו אבנים, סקלוהו”).
יונתן: גם אתה מחשה? מחשה? (קריאות, בכי הנשים). א-ל-הים! (הפסקה גדולה. פחד גדול נופל על הנאספים).
מחזה ח
הקודמים. רב העיר עם דיינים.
רב העיר (נגש אל ארון הקודש. הודף את יונתן): היש כאן שופר? (אין עונה. הוא מבקש ומוצא). הנני מחרים ומנדה את –
פייגילה: קוּקוּריקוּ!
(המסך נופל במהירות)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.