א. הקדמה. מסירת מודעה והתנצלות, וגם חוַת דעת שאין כפירה בעולם
רבותי! אני, יוחנן המלמד, חפץ לספּר לכם “מעשׂה”.
וה“מעשׂה”, שאני רוצה לספר לכם, יהיה כאופן בתוך האופן בתוך האופן – מעשׂה בתוך מעשׂה.
ואת “המעשׂיות” אינני בודה חס וחלילה מן הלב, ולא מוצץ, כמו שאומרים הבריות, מן האצבע; תהילה לאל, לא סופר אני ולא בן סופר.
וכן לא מליץ ולא בן מליץ אנוכי, ומה שאספּר יהי לא כחל ולא שרק וכו' וגם לא יעלת חן, רק – אמת כמות שהיא.
ומוסר אני מודעה: שאם, חס ושלום, אכּשל בלשוני ואנקש בשנוּני, ואעבור, בזדון או בשגגה, על אחד משרפ“ט כללי הדקדוק שלכם, לא אשב, חס ושלום, בתענית. מראש לא בסתר דבּרתי, שמלמד אני, והנני מדלג לפעמים גם על דקדוק שברש”י…
ועוד זאת, מורי ורבותי! יתכן, שהמעשׂיות שאני רוצה לספּר לכם יוכיחו לכם בעליל, ששוגים אתם בכמה וכמה ענינים, ושישנם דברים בעולם הזה שלא שיערתם ולא עלו על לבבכם, ובמטותא מכם, אל תקצפו עלי – השומע ישמע והחדל יחדל.
ועוד אני צריך להצטדק לפני אנשי שלומנו.
יודע אני, שאנשי שלומנו יתרעמו עלי, שאני מספר סודות מן החדר בריש גלי, בזמן שבעווֹנותינו הרבים רבו הכופרים, ושאינני חושש, שמא אתן, חס ושלום, יד לפושעים… לכן אני מבשׂר בזה לאנשי שלומנו שלא היו דברים מעולם, ואין כפירה בעולם הזה כל עיקר.
העולם הוא מלא אמונה כמים לים מכסים – כי העולם הוא גדול והמוח קטן, אותנו סובב האין-סוף, ושׂכל האדם הוא נר של שעוָה מאיר ד' על ד', ובלי אמונה – נמשלו בני אדם כבהמות נדמו… אלא מאי? שאותם הלבלרים, שהם בודים בספּוּרי-מעשׂיותיהם, שהם כותבים בשביל האמהות והשפחות, את הרוצחים והגזלנים ומזייפי השטרות והמטבעות, כדי להרעיש את הלבבות ולהרבות קופצין על הסמרטוטין, הם הם בדו גם את הכופרים והמינים, להפיל אימה ופחד על האמה והשפחה והפועל…
ובאמת בלי אמונה אין רצון, ובלי רצון האדם הוא כגולם, ואם אתה רואה שבני-האדם אוכלים ושותים וישנים כבני-אדם, ויוצאים לעבודתם ועוסקים בפרקמטיא, ואינם שוכבים למעצבה כבולי-עץ, הא למדת – שהם מאמינים, שהם מאמינים, על כל פנים, בחייהם.
וזה הכלל: הכול מאמינים, אלא שזה מאמין שהלויתן קודם לשור הבר; וזה אומר: שור הבר קודם, והלויתן הולך אחריו כקנוּח-סעודה; והאברך המשׂכיל שאינו מאמין לא בשור הבר ולא בלויתן, הוא מאמין באֵיתּר! ואותו האֵיתּר, כמו שסח לי אחד מהם, אינו לא רוחני ולא גוף ולא כוח הגוף, ואין לו צורך במקום, ואין לו משקל, והוא הן ולאו בבת-אחת…
והכול כורעים ומשתחוים, וחיים על פי אחרים, אלא שלכל אחד ואחד יש פוסק אחר ומורה אחר, ולא יותר…
והכול מנשקין, אלא שזה מנשק כותל בית-הכנסת אף-על-פי שאינו יודע מה שבארון, וזה את הספר “מגלה טמירין” שנפל מן השולחן. ובעיני ראיתי חד דמן חבריא, שהיה מנשק גם את הספר “מסתרי פאריז”, שהוא, כפי ששמעתי, “מעשׂה נורא”, שבדה מלבו כזבן מפאריז והעתיק ללשון-הקודש משׂכיל אחד מווילנא. והמסופר שם? שהיה איש חרבונה (לא זה הזכור לטוב) והיה מהלך ברגלים יחפות על שברי זכוכית, וכדומה…
רבותי, נער הייתי וגם זקנתי, מלמד הייתי בכפרים ובערים, וזה שבע-עשׂרה שנה שאני מרביץ תורה פה ק"ק וארשה והנני מעורב עם הבריות וראיתי מתנגדים, שכשהם שומעים “ויצמח פורקניה” נעשׂה בשׂרם חידודין-חידודין, וחסידים, שכל שאינו נוסע לרבם הוא בעיניהם, חס ושלום, ככופר בעיקר, וגם משׂכילים ראיתי, משׂכילים גדולים וקטנים, מלומדים וסופרים וערב-רב של מופקרים; אך כופר אחד מהם לא ראיתי!
מסתפינא, אם יש בכל אותו ההמון הרב אף אחד הולך לשיטתו, שיבוֹר לו לעצמו את הדרך ילך בה, אשר למראה עיניו ישפּוט ועל כן את הישר בעיניו יעשׂה – ואולי יש להם גדול אחד או שני גדולים, שהם בעלי מחשבה באמת, אבל השאר, רוב מנינו ורוב בנינו של עולם ההשׂכלה, השאר – קלפּת-השום הוא, חסידים הם, ומאמינים ברבם ונגררים אחריו, כמו שאנחנו נגררים ומאמינים ברבותינו… ואין אף לאחד מהם דעה ושיטה – אפילו לחיי שעה; ואין גם הבדלה, להבחין בין מה שאמר הגדול שלהם בכובד-ראש, במתינות ובישוב-הדעת, ובין מה שאמר בכוסו, בכעסו ובעדנא דריתחא – לשם התנצחות, הכול כמו שהוא אצל אנשי-שלומנו.
ועל-כן, אם יבוא אלי חד דמן חבריא ויתפאר בפני: “כופר אני”, ברי לי, שלץ הוא ומשטה בי, והוא בעצמו ירא לצאת יחידי בלילה; או, השם ישמרנו, שפרנסתו בכך… ומה אין אדם עושׂה בשביל פרנסה!… או שהוא שוטה מופלג באמת, ואינו יודע מה שאינו יודע, ובמה שהוא צריך להאמין…
ולמה זה אנחנו מתביישים?
במה נפלינו אנחנו וכל אנשי-שלומנו מכל המון המשׂכילים, ולמה מסַפּרים הם ספּוּריהם ושבחי גדוליהם, ואנחנו מחשים? האם בשביל שאין אנו מפחידים את העולם בגזלנים, וברוצחים, במזייפי מטבעות ושטרות ובכופרים שלא היו ולא נבראו, נסתחפה שׂדנו?
ומה גם אני, אני שאיני רוצה, חס ושלום, לספר מעשׂה שהיה מעבר לים, שאמרו עלי: הרוצה לשקר ירחיק עדותו; ולא מה שקרה בימי הקדמונים ז“ל, שאהיה עֵד שאין אתה יכול להזימו; אלא מעשׂה שקרה בזמננו ופה ק”ק וארשה – ולמה אחשה?
שמא יבוא לץ ויכזיבני? והיאך יכול החי להכחיש את החי? והלא מלמד אני ולא סופר, ואיני יכול לשקר, ומה לי לשקר?
ב. מאמר השותק ז“ל. ציוּן לנפש אחי ז”ל. התחלה טובה
מספרים על השותק ז"ל, שכששאלו אותו למה אינו אומר תורה כשאר הצדיקים, שתק.
וכשהיתה שעת רצון והפצירו בו, צחק ואמר:
– העולם מתפּלא עלי, שאינני אומר תורה; ואני מתפלא עליהם; היאך הם יכולים לומר תורה? היאך הם יכולים להתחיל את התורה ולגמור את התורה? והתורה אין לה לא התחלה ולא גמר, כי אין-סוף היא…
אבל הדבר פשוט: הם, שאינם יודעים את התורה, אומרים מה שהם אומרים, ומתחילים כרצונם ומסיימים כרצונם, וזאת התורה שהם אומרים שלהם היא ולא של אבינו שבשמים, כי הוא אין-סוף ותורתו אין-סוף… אבל מי שהוא יודע את התורה, אינו יודע במה להתחיל, ואם יתחיל, אינו יודע במה יסיים…
וכך הוא, להבדיל, גם במילי דעלמא.
כשאדם פשוט, שאינו יכול ואינו רוצה לשקר, בא לבית-דין להעיד, הוא מתחיל מאדם וחוָה, והחשוד על השבועה מספר עיקר המעשׂה, שיש לו ראש וסוף…
וכן הוא בכל “המעשׂיות” שבעולם. הסופר המוצץ מאצבעו, יכול הוא להתחיל ולסיים את המעשׂה, כי המעשׂה שלו וגוף המעשׂה פעלוֹ, והוא עושׂה בו כאדם העושׂה בתוך שלו. אבל אני, שאינני חפץ לספּר אלא דברים כהוָיתם, אינני יודע במה להתחיל ובמה לסיים, כי כל מעשׂה ומעשׂה ראשו נעוץ בסופו של המעשׂה שקדם לו, ואותו המעשׂה הקודם יהי כספר החתום ודברים מקוטעים, בלי ידיעת מה שהיה לפניו, וכן למעלה ולמעלה עד ששת ימי בראשית…
אך לכבוד אחי, מורי ואלופי מוהר“ר ר' זיינויל יחיאל ז”ל, אחל בו. כידוע לכל באי עולם, ולכל הפראַנצישקאַנעֶ“ר-גאַ”ס, היה אחי ז"ל למדן מופלג וירא-שמים באמת. לסוף ימיו, כשנתאלמן והיתה לו אך בת אחת, מרת ברכה-לאה, התפרנס בדוחק מן המלמדות, וכשהזקין וקפצה עליו שׂיבה וכלה כוחו וסבל יסורין קשים מן הטחורים, ולא יכול ללמד עוד לתלמידים, נשאר, רחמנא ליצלן, בלא מזון ומחיה, ואין פרוטה לפורטה להשׂיא בתו, בת תלמיד-חכם.
מה עשׂה הקב“ה? התאספו בעלי-הבתים, שהיה אחי ז”ל מלמד לבניהם, והם בעלי-בתים חשובים וגוברין יהודאין, והשׂיאו את הבת, ונתנו לאחי ז"ל להוצאות הדרך לעלות תיכף ומיד לארץ-ישׂראל, וכן עשׂה.
ואף שהנסיעה בעצמה לא עלתה בידו, כי תקפה עליו המחלה בדרך, זכה בכל זאת להסתלק בצפת, ונקבר שם בכבוד גדול, והרב הגאון המרא דאתרא הספידו כדבעי; ונדפס ההספד בספר הרב הגאון הנ"ל. ראוהו גדולים חקרי לב ויהללוהו.
ועכשיו, שעשׂיתי התחלה, אתחיל לספר בעזרת השם יתברך.
ג. גוף המעשׂה, נכשלנו באברך שאינו הגון. צרות צרורות, וברכה-לאה נשארה עגונה
יגעתי באנחתי וראֵה זה מצאתי: גדולה צדקה, אך אוי לו לאיש שמלאכתו נעשׂית על ידי גבאי צדקה… ואשרי אחי ז"ל, שנפטר בשעתו ולא ראה מה שהיה אחר-כך להזוג. לפי שבעלי-הבתים, שנתנו את המעות להכנסת כלה, לא העלו על דעתם שברכה-לאה היא בת תלמיד-חכם, ושבתולה כשרה וצנועה היא, ולא נתנו לה בעל לפי כבודה וכבוד אביה, וכוָנתם היתה לתת לה בעל-של-פרנסה, לבל תפול עליהם היא וילדיה למשׂא… ועשׂו מה שעשׂו בחפזון: ביקשו ומצאו בחור בזול, שהיה סרסור אצל עורכי-דינים, וכשראו שהוא מתפרנס מיגיע כפּיו ואינו מבקש הרבה, אמרו לדבק טוב, הכינו מלבושים, השלישו נדוניה, וקראו לכלי-זמר, והעמידו החופה – מזל-טוב, מזל-טוב!
מודה ומתוַדה אני, שהבחור לא מצא חן בעיני, וגם אשתי פייגה אמרה עליו, שאינו סחורה מן המובחר, אבל כיוָן שאחי ז"ל, שהיה יכול למחות, לא אמר ולא כלום, ולא מיחה, שתקתי ואמרתי: ימים ידבּרו…
ואמנם התחילו הימים לדבּר.
אך נסע אחי ז"ל ופנה הודו, התחיל השׂטן לרקד בין הזוג. מאחורי הפרגוד שמעתי, שיש להם דין ודברים, שהם ניצים ומריבים בקולי-קולות. ברכה-לאה התרעמה על בעלה משה-ישׂראל, שאינו ירא-שמים וירא-חטא, ושהוא מאיים עליה שיקצר את בגדיו ויהיה לעורך-דין ממש; ומשה-ישׂראל אמר, שסבבו אותו בעלי-הבתים בכחש, והראו לו אחרת נאה הימנה, ונתנו מלבושים מכוערים, ולא פסקו מזונות כל עיקר, וכדומה.
מובן מאליו שלא רציתי ליכנס תכף ומיד בעובי הקורה… וגם בעלי-הבתים ואשתי פייגה אמרו: הנח להם, עולם כמנהגו נוהג; ניצים ומריבים, ועושׂים שלום, וחיים אחר-כך כדת משה וישׂראל… והאמת נתּנה להאמר, שגם אני ואשתי פייגה היו לנו דין ודברים בשנה הראשונה, אך כשנתעברה פייגה השלכתי את ההבלים אחרי גוי, וביקשתי לי עסק להתפרנס בו, ועשׂיתי כל מה שיכולתי לעשׂות, וכשלא עלתה בידי, הייתי למלמד, והננו חיים, ברוך השם, בשלום ונחת עד היום הזה. ומה גם אחר כך, כשהראתה לי אשתי פייגה באצבע, שגם ברכה-לאה… וד"ל, נתקררה דעתי לגמרי, ואמר בלבי: זה האות… מזל טוב… אך המעשׂים באו וטפחו על פני!
הנגע עמד בעינו, וגם פשׂה הנגע. החתן דנן אמר מעט ועשׂה הרבה, ומלבד שקיצר בעליונים והאריך בתחתונים, החל לשׂחק בקוביא ולעשׂות מה שלבו חפץ, והיה מביא חברים הביתה, והיה מצווה על ברכה-לאה במפגיע להכין להם חמין, יי“ש ודגים מלוחים, וחומץ ושמן להדגים המלוחים, וגם לחם לבן כדבעי למיהוי; ואם חסר, חס ושלום, איזה דבר, היה צועק עליה ומעליב בה ומתלוצץ כאחד הריקים; וכטוב לבו ביי”ש, קילל אותה בלע"ז…
ראיתי שכלו כל הקיצין, ושאני מחויב לעשׂות איזה מעשׂה, והכינותי את עצמי לדורון, לתפילה ולמלחמה, ושינסתי את מתני והלכתי אל הזוג.
כשבאתי אל הזוג, התחלתי בדברים טובים ורכים משמן, ואמרתי בליצנו את חבּה, שאף-על-פי שהוא פושע ישׂראל, בכל זאת יש לו תקנה, והבא לטהר מסייעין לו, ואם יתחיל להרהר בתשובה, אקרב אותו, ואקח אותו להתפלל אתי בבית-המדרש, וכשאסע אל הצדיק – יסע עמי, ויתן פתקה, וכדומה – אך הוא התלוצץ בי ובהצדיק, ואמר לי שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי, ועוד, ועוד…
באין ברירה התחלתי בדברי כבושין, ואמרתי לו, שאף-על-פי שקיצר את בגדיו, הוא שוטה, גס ועם-הארץ, ואם יחזור בתשובה מוטב, ואם לאו סופו לגיהנום; והרשע מילא פיו צחוק, כאילו היה שם וראה שאין גיהנום בעולם, והראה לי את הדלת.
ומה יכולתי לעשׂות? ראיתי את ברכה-לאה ונהפכו פניה לירקון, ועיניה יורדות מים, פלגי מים, ועזבתי את המחוצף, והלכתי אל הדיין, ושלחתי את האברך שמש, להזמינו לדין, אך האברך לא בא – ונשתקע כל העסק…
והעסק נשתקע ונשכח, לפי שמשה-ישׂראל הנ"ל ציוָה על ברכה-לאה, ובאם לאו יכה אותה מכות אכזריות, שתוקיר רגלה מביתי, ואיזוהי אשה כשרה? זו שעושׂה את רצון בעלה, וישבה כל הימים וכל הלילות כפוּתה לפני הארי…
ועלי השׂתרגו אז צרות צרורות שאין לשער ואין לספר. אשתי פייגה תחי' חלתה ונפלה למשכב, הרופא אמר: דלקת, השכנים: טחורים, ולי נדמה: עין-הרע, ואין אשה בבית ואם להבנים, ואני טרוד כל היום, כי הימים בין-הזמנים ונפקדו לי עוד שנים שלושה תלמידים.
וגם אני לא הייתי בקו-הבריאה, והעליה כמה וכמה פעמים על המדרגות כילתה כוחי; ומלבד זה קפץ עלי רוגזו של בעל-הבית, שלא שילמתי לו שׂכר דירה, והפקיד של הרובע התעקש, שאשׂכור לי עוד חדר אחד להוציא לשם את המטות, למען ירוַח להתלמידים, ויהיה להם אויר לנשימה, כנהוג בזמן הזה.
ובהיותי תלוי בין השמים והארץ, לא שׂמתי לב לברכה-לאה ולבעלה, וכמעט שכחתי אותם, וגם אמרתי: שמא עשׂה תשובה, ואחר-כך: וַדאי עשׂה תשובה… וגם אשתי פייגה אמרה, שבלי ספק עשׂו שלום ביניהם, אם ברכה-לאה איננה… עד שבאו המעשׂים וטפחו על פני שנית.
עיף ויגע באתי בערב הביתה, וביקשתי ליטול ידי, לטעום כל שהוא, ולברך ולעלות על המטה, כי הרגשתי חולשה עצומה בכל גופי. אך אחר נטילת-הידים ספּרה לי זוגתי פייגה, שהיתה פה ברכה-לאה, ותמרר בבכי, ותאמר שאנחנו רוצחים גמורים, שמעלימים אנחנו עין משארתנו היתומה; שבעלה משה-ישׂראל מיצר לה מאד, שהוא שׂונא אותה תכלית שׂנאה, ולא יחשׂוך מפניה רוק, וכמה וכמה פעמים היה דוחף אותה, ונפלה ונפצעה, רחמנא ליצלן, וזב דם, וכדומה…
ושאלתי את זוגתי פייגה: היתכן, שיכה איש מישׂראל את אשתו בשעה שהיא מעוברת?
והיא ענתה לי, שזה הוא עיקר כעסו של אותו האיש, שמשה-ישׂראל יצא לתרבות רעה, ואין לו בטחון, והוא צועק כל היום שאין לו במה להתפרנס, והוא מצווה לברכה-לאה ש“תלד רוח”, ואומר לה, שכך עושׂה עתה “כל העולם”… וגם נשי הגבירים עושׂות כך; וכיוָן שאינה רוצה, הוא מכה אותה, ומחרף ומגדף, ומקלל אותה ואת אביה…
וכששמעתי שהוא מחרף ומגדף, ומקלל את אחי ז"ל, הזדעזעו כל אברי, ונרתח דמי, ושכחתי שלא אכלתי ולא בירכתי, ותפשׂתי את מקלי, ואמרתי שאהרוג את הכלב הזה… ורצתי אליהם, ועברתי חוצות ושוָקים בנשימה אחת, עד שבאתי לשם וראיתי – – אך אוי ואבוי לעינים שכך רואות.
בסקירה אחת הכרתי “שהילד איננו” – בלי ספק ברח למדינת-הים – וגם כלי-הבית והחפצים אינם… אך איה ברכה-לאה? פניתי בחושך כה וכה – והנה היא שוכבת על הרצפה ומתהפכת – בחבליה…
ברכה-לאה היתה לעגונה!
ד. אצבע אלהים. עשתי ומעשׂיה. וכשדוחפין אותי החוצה הנני הולך לבית המדרש
אצבע אלהים היא, שבשעה שתפשׂתי את מקלי בידי, צעקתי מתוך כעס, שאהרוג את הכלב, שאקרענו כדג.
ואשתי פייגה אמנם לא חרדה לקולי.
אשתי פייגה אינה פתיה, ויודעת היא כי לא רוצח אנוכי, כי לא אוכל להרוג גם את הזבוב, וגם בשעת כעסי הנני מתחלחל ורועד, ושינַי וארכובותי דא לדא נקשן – ולא יותר.
וגם יודעת היא אשתי פייגה, כי לא אוכל להכות את תלמידי כדבעי, אף שבעלי-הבתים מתאוננים עלי, ואני בעצמי מתיירא שמא אני עושׂה מלאכתי, מלאכת ה', רמיה… וכאשר אני שומע שאילו מתלמידי יצאו לתרבות-רעה, מתיירא אני, שמא תלוי הקולר בי, ומה גם כשיצא אחד מהם מדעתו ומדעת קונו…
כל זאת יודעת היא פייגה ולא נבהלה, אבל כשעברה שעה חדא ולא שבתי הביתה, ואין קול ואין קשב, התחלחלה אשתי פייגה מאד, ותאמר בלבה: אין זאת כי אם הרג את הכלב ונתפשׂ למלכות…
ואז שכחה את תחלואיה ואת מכאוביה, ואת הילדים הישנים במטה, ואת כל אשר לה בבית, ותקם, ותלבש את בגדיה, ותרץ אחרי כחץ מקשת – וגם את הדלת לא סגרה אחריה.
ובסקירה אחת ידעה את כל אשר נעשׂה. וכאשר עמדתי אני כגולם, קראה לי: בטלן! ותרץ אל הדלת ותפתח אותה ברעש, ותקרא בקול גדול וחזק, ומהר נאספו שכנות ואמהות ושפחות, ועשׂו מה שעשׂו, ואשתי פייגה מנצחת עליהם, אך בטרם כל דבר – דחפו אותי החוצה.
והלכתי לבית-המדרש.
ולאן היה לי ללכת? בחוץ קור וכפור, והרוח מתגנב אל בשׂרי מבעד להטלאים, ונעשׂה בשׂרי חדודין כמחטין, והפאות התנשׂאו ועמדו כמסמרות…
ושם היו עוד מן המאחרים לצאת. לקחתי נר וספר ואשב ללמוד.
ומה טוב ומה נעים לשבת בבית-המדרש וללמוד תורה!
ואך שׂמתי עיני בהגמרא – וברכה-לאה איננה, ואותו הרשע נשכח כמת מלב…
מי רעב ללחם? מי ברח למדינות הים? מי מקשה לילד? הבל וריק!
ה. שאלות תלמידי. מי ומי המלמדים שלי? זו תורה וזו שׂכרה. משל הצפור. הרהורים רעים וספקות. נעשׂה לי נס.
יש לי תלמידים מבני הגבירים, תלמידים מפונקים, שאינם יכולים להבין, מדוע אני לומד גם בעצמי, והם מצפצפים ומהגים: מי דורש ממך לשבת על הגמרא וללמוד? למה לך, רבי, ללמוד? השי גם לך מלמד?
והשוטים הללו אינם יודעים, שהעולם הזה בעצמו הוא מלמד טוב, וצרות צרורות מלמדים הם, שהיתוש שבמוח מלמד הוא, ושגם אבותיהם, בעלי-הבתים, מלמדים טובים הם…
זו תורה וזו שׂכרה…
כשאני פּותח את הגמרא, יודע אני, שנפתח לי שערי שמים, שהקב“ה נתן לי ברחמיו וברוב חסדיו כנפים, כנפי נשר; ושאני עף ונס מהעולם הזה, מעולם שכולו שקר, חנופה ויסורין, אל עולם אחר, אל עולם שכולו טוב, לפי שכולו שׂכל טוב, ואין יד בעלי-בתים תקיפים והדיוטים גסים ועמי-הארץ שולטת בו… ואין שם לא דאגת פרנסה, ולא מקשה לילד, ולא ילדים רעבים, ולא נשים צעקניות, ושם אני – אני, המלמד הסבלן והשפל, והאביון הנעלב ובעל היסורין, אני שם גבר בגוברין, גבר אלים, שליט ומושל, וידי בכול והכול בידי; ואני בונה ש”י עולמות ומחריבם, ובונה ש"י עולמות יפים ונאים מהם, ואני דר בהם, וטועם טעם גן-עדן…
ויודע אני עוד, שיודע אני יותר ממה שאני אומר לאחרים וממה שאני מגלה להתלמידים, ושיש שם עוד דברים בגו, מה שעל פי רוב אין הפה יכול לדבּר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל המוח יודע והלב מרגיש, ומתפעם ומתנבא…
כשאני לומד בפני עצמי, השנים האוחזין בטלית אינם אנשים פשוטים מן השוק, אינם ראובן ושמעון פשוטים, כמו שאני מבאר לתלמידי… והטלית, שהם מריבין עליה אינה טלית פשוטה מחנותו של יוסל פֶשליס, למשל… אך אני שואף ויונק ניצוצין מבין השורות, מתוך התיבות, מן האותיות, ואני מתמלא כולי מן האור הגנוז לעתיד לבוא…
ועל כן כשאני לומד, העולם שלי – כולו שלי!
ומודה ומתוַדה אני, שכשאני בא לבתי הגבירים ורואה אותם, והם יושבים ומשׂחקים כל הלילה בקוביא, או כשאני שומע, שאשכנסים יוצאים כל הלילה במחול, או כשאני עובר בחוצות ורואה שבבתי-ממסך יושבים בעלי-מלאכות ופועלים ומאחרים בנשף ושותים, איני כועס ואיני מקטרג עליהם… להפך: מעי יהמו להם, כי להם אין תורה!
כשהייתי מלמד בכפר ראיתי, והנה הצפרים מתאספו בסוף הקיץ, בימי הרוחות הרעות והעננים, להקות-להקות, לעזוב את ארצנו ולנוע אל ארצות אחרות… הצפרים אינן רוצות ואינן יכולות לשבת פה, יודעות הן שיבואו עבים ויורידו גשם קר ואחרי כן שלג רב, ויהיה חושך, קור וקפאון, והצפור איננה יכולה להתקיים…
ופעם אחת ראיתי צפור קטנה ובעלת-מום, שנשברו כנפיה, והיתה מדה ומדדה בטיט ובחמר, ולא מצאה מנוח לכף רגליה… וָאוֹמַר: זאת היא נשמת עם-הארץ…
תנו להם תורה, תנו להם כנפים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם טוב… אך כנפיהם שבורות, והם בוססים בטיט היון, ויוצאים במחולות, ומשׂחקים בקוביא, ומאחרים בנשף על הכוס…
נשוב לעניננו:
הלומדים והמתפללים נשמטו אחד אחד והלכו להם, וגם השמש הלך לו, ואשאר לבדי ואין איש אתי… ומה מני יהלוך? לאור הנר ולפני הגמרא הפתוחה יכול אני לישב יחידי כל הלילה, ואיני חושש כל עיקר. וכבר נכנסתי לעומקא דדינא, הסוגיא עמוקה (כמדומה לי – קתא דמגלא), עמוקה ורחבה מני ים, ושאלות וספקות ותמיהות כגלים ומשברי ים מתנשׂאים עלי לבלעני, ואני לא אירא, אני שׂוחה וצולל ועולה! והמים – אין מים אלא תורה – מים חיים לנשמתי, מים צלולים וזכים ובהירים, ואני מרגיש, שהם רוחצים אותי ומעבירים מנשמתי את כל הרבבים והכתמים והזוהמה, שדבקו בה במגע ומשׂא עם העולם… ואני לומד אותה בטהרה, ובעוד מעט אזכה לראות את הניצוצין – – –
אך לפתע פתאום הרגשתי כויה באצבעותי… זנב הנר כבה… ונשארתי יחידי בחושך…
לפתע פתאום הושלכתי משמים ארצה, מגן-עדן לגיהנום… וכאב משנה אתי, כאב האצבעות שנצרבו, וכאב הנפש ושבירת הלב… ופחדי גדול מאד!
הנה, אני רואה את כל אשר סביבותי, ובראותי את העולם, אני רואה ומרגיש את יוצרו… ואני יודע שאני רואה ונראה, שאני חלק מן העולם, שהוא חי וקיים ואני חי וקיים, ובלי הורמנא ורשותא מאת הבורא יתברך לא יפול משׂערות ראשי ארצה…
אבל בלילה, בחושך, כשאני יחידי בחושך ואיני רואה את העולם, הרהורים רעים מתגברים עלי… וכמדומה לי, שאיני רואה ואיני נראה, שנעקרתי מן העולם… שאני ובני ביתי לא מעלין ולא מורידין בו… ומי יודע אם לא אמות כרגע מיתה חטופה, ומתו כל בני ביתי, והעולם לא ידע ולא ירגיש.
וכן היה אז. כעכברים בלילה, בשעה שבני-אדם ישנים, מתעוררים הספקות והמחשבות הרעות, והן נושכין ונושכין את הנשמה, ואין כנגדם לחש, ואין תרופה, ואין עצה ותחבולה…
שׂפתי דובבות כמנהגן: ה' ירחם, ה' ירחם…
ומחשבות רעות לוחשות: ברכה-לה תלד, בוַדאי תלד, תלד תאומים, כי גם אמה מפורסמת היתה בזה… ושמא מעט לך אשתך וילדיך, הא לך עוד – ברכה-לאה והוָלד, ברכה-לאה והולדות… זיינויל-יחיאל הוא שוכן עפר, יושב במנוחה בגן-עדן ולומד תורה, תפרנס את הכול…
ושׂפתי דובבות: ה' ירחם, ה' ירחם…
ויתוש מנקר במוח: אם ירצה הקב"ה לרחם, אין לו עצה אחרת אלא לשלוח את מלאך-המות אל היולדת…
ה' ירחם, ה' ירחם…
אך כאילו נכנס בי שד, והוא לועג שם וצוחק…
אני יודע, שהנני רשע לפני המקום באותה שעה, שהנני, חס ושלום, כופר בעיקר, ואין עלי שליטה לגרש את השד ואת העכברים-המחשבות, כי בחוש תחלש נשמתי לגמרי…
וחפץ אני בכל מאמצי כוחי להעלות על לב את הסוגיא שלמדתי, אך לא עוכל. שכחתי את הסוגיא, שכחתי את כל התורה כולה…
רבונו של עולם! – קראתי מנהמת לבי – הבא לטהר מסייעין אותו!
ובאותו הרגע נעשה לי נס!
ו. על הנסים. אור גנוז. תקוּן נשמה. מלאך המות, שאינו שליחו של מקום
כשספּרתי את הבא לקמן לפני משׂכיל אחד, שהיה מקודם מתלמידי, צחק ואמר שאין זה נס, כי אם מקרה, או כוח הדמיון, ואולי חלום פשוט, וכדומה. אבל אני יודע ששבעה שמות ליתרו, ויתרו אחד הוא, ושאין בהשם אלא הסכמה בלבד, ולמה לי שנוּי השם? ויודע אני אך זאת, שבשעה שאמרתי שכלו כל הקיצין ושאני נופל, רחמנא ליצלן, לבור תחתית, נמלא פתאום הבית אורה, והאור היה נעים מאד ונפלא מאד, ועינו כעין התכלת, כעין העמוד שאנחנו רואים בימות הקיץ בחדרים, כשהוא יורד באלכסון מן השמש, בעד החלון, ונועץ סופו בהרצפה, והוא מלא אלפי רבואות רסיסים דקים מאד, והם מזהירים ומתנועעים ורועדים במהירות נפלאה…
רסיסים דקים כאלה נמלא אז כל בית-המדרש, ונפשי שבה לפתע פתאום למנוחתה – היתוש איננו, העכברים ברחו ואינם, ואני בוטח בה' בדעה צלולה ומיושבת, ופונה כה וכה בלי אימה ופחד.
וכאשר פניתי כה וכה, ראיתי והנה כנגדי כותל המזרח, במקום שהיה אחי ז“ל מתפלל ולומד שם, יושב איש שׂיבה, ומתנועע על הספר הפתוח אשר לפניו. אך את פניו אינני רואה, כי הוא שׂם ידו על עיניו, כאילו היה לו האור מרבה להכיל. אז אמר לי לבי, שהוא אחי זיינויל-יחיאל, ולא פחדתי מאומה. וזה הכלל: התקיף, שאינו מתיירא מן החיים, מתיירא הוא מפני המתים; ולהפך, המפחד מפני החיים, אינו מתיירא מן המת; ועל אחת כמה וכמה, שלא היה לי צורך להבּהל מפני אחי זיינויל-יחיאל ז”ל, שהיה “משי” בחייו ו“משי” במותו…
– האתה הוא אחי, זיינויל-יחיאל? – שאלתי ואשתחוה מרחוק.
– אני – ענה אחי והסיר ימינו מעל עיניו, וראיתי את פניו והנם מזהירים בתכלית הנועם ועיניו ככוכבים ממש, ועל מצחו כלבנת הספיר…
ואמרתי:
– אחי, ומה אתה עושׂה פה?
והוא ענני:
– מה אני עושׂה פה? הרבה אני עושׂה פה. בחיי ישבתי פה ולמדתי תורה, והשׂטן היה מיצר לי בדאגת פרנסה ומבלבל את מוחי, ועל כמה וכמה מקומות עברתי שלא בכוָנה, ועל איזו מקומות הייתי מדלג בחפזון… ועתה אני עושׂה כאשר נגזר עלי, באתי לתקן את נשמתי, והנני חוזר על אותם המקומות…
– ועתה, זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה?
ונענע לי בראשו: הן.
ואני אמרתי בחפזי במרירות, שאיני יודע מהיכן באה:
– זיינויל-יחיאל, אתה לומד בכוָנה, לפי שאינך יודע…
והוא נכנס לדברי בצחוק של חבּה:
– שוטה, להפך, אני לומד בכוָנה לפי שאנוכי יודע! בחיי הייתי יודע מעט ומסתפק בהרבה, ומה שלא ידעתי היה מבלבל אותי, ולמדתי הרבה שלא בכוָנה… ועכשיו שאני יודע הרבה ואין לי ספקות כל עיקר – יכול אני ללמוד בכוָנה…
– ואתה יודע – אמרתי בתמיה – שמשׁה-ישׂראל?…
– ברח למדינת הים? אני יודע! ואני יודע באיזו ספינה הפליג בים… והוא אוכל טרפות שם… אני יודע.
– ואתה יודע שברכה-לאה?…
– מקשה לילד? בלי ספק אני יודע, ואני יודע עוד, שתלד זכר…
– ולא תלד תאומים?
– לא… תאומים לא תלד, וגם מה שתלד צריך לרחמים גדולים, לפי שהילד יהיה בעל-מום, לפי שדחָפה אותו רשע וקלקלוֹ…
ועוד פעם שאלתי במרירות:
– אולי יודע אתה גם כן במה תתפרנס?
– אני יודע! – ענה לי בנעימות ובאנחה קלה; ואז נגש אלי ואחז בכתפי, ויאמר:
– הבט החוצה, בעד החלון.
עשׂיתי כדבריו.
– ומה אתה רואה?
– איש עובר אני רואה, והוא לבוש לבנים, ופניו מפיקים זיו ונוגה ונעימות שאין למעלה הימנה… הוא הולך לאט, ולי נדמה שאני שומע כלי-זמר, שמנגן בשעת הלוּכו, והנגוּן נפלא ונעים מאד… וכבר עבר האיש…
– לא איש עבר, כי אם מלאך.
– מלאך? – השתומתי.
– כן, אחי, מלאך, והמלאך טוב מאד…
– מלאך-המות? – קראתי בחלחלה.
– ולמה, אחי, נרתעת לאחוריך, הרוצה אתה לנוס ממנו?
– ולאן – לאן הלך המלאך?
– לאן? אל בית ר' שׂמחה הגביר. גם בתו מקשה לילד…
– יודע אני, בבוקר התפללתי בעדה ובעד הילד…
– ותפילה עושׂה מחצה. הילד הוא זרע של קיימא…
– והאֵם?
– ולמה תשאל, הלא ראית?
– ולמה – שאלתי מבלי דעת לאיזה צורך – המלאך צועד עקב בצד אגודל?
– למה? הדבר פשוט מאד… הוא הולך בלי חמדה… לא שליח המקום הוא…
– מה אתה דובר? – קראתי בבהלה – חס ושלום – שתי רשויות?…
– חס ושלום! – אמר זיינויל-יחיאל – האֵם קראה לו בעצמה.
– מה אתה סח?
– כמה שאתה שומע… היא לא חפצה להיות אם.. ועשׂתה מעשׂה…
– רבונו של עולם – קראתי בצער – ותמות בעווֹנה… רבונו של עולם, אתה הצדיק, אך הבן, מה אשם הבן, שיהיה יתום?… רבונו של עולם…
– אל תצעק, ברכה-לאה תהיה מינקתו… והוי יודע: מאן דיהיב חיי יהיב מזוני!
וכרגע נהלך אחי ז"ל כצל, והאור נגנז ובעד החלון הציץ הבוקר באורו הלבן והפשוט.
ז. מאן דיהיב חיי יהיב מזוני
היכולים אתם לשער, מה שהרגשתי באותה שעה?
נפלתי מלוא קומתי ארצה, ונפתחו מעינות עיני, וזלגו דמעות, דמעות הרבה מאד.
ואנוכי דימיתי, שאינני בוכה בדמעות אלא באבנים, שאבנים שלימות עולות בעצמן מן הלב ונופלות דרך העין, וכשהן נופלות ירוַח לי בלבבי הצר, ואשאף רוח, ותשוב אלי רוחי ונשמתי…
ואת סוף המעשׂה אספּר לכם בקצוּר נמרץ.
כשבאתי הביתה מצאתי את הדלת פתוחה… לאור הבוקר הכרתי כרגע, שגנבים היו בכאן וגנבו את הכלים, ואמרתי: אין בכך כלום…
אחר כך שמעתי שהילדים משמיעים משנתם קול שעוּל צרוד, ואמרתי: אין בכך כלום, כבר סגרתי את הדלת…
כשבאה פייגה אשתי ואמרה לי: מזל טוב! – אמרתי לה: שילדה ברכה-לאה בן זכר, ושהילד הוא בודאי בעל-מום, לפי שדחף אותה אותו רשע… והיא השתוממה מאד, ולא היה לה פנאי לראות שהיו גנבים פה.
– אתה יודע דברים כאלה, מהיכן?
ואני אמרתי לה: פייגה זוגתי, אני יודע עוד דברים רבים, אני יודע שמתה בת ר' שׂמחה הגביר, והניחה ילד חי, זרע של קיימא, ושברכה-לאה תהיה מינקת לילד… כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני…
– מה זאת? מי הגיד לך? – ואיננה שומעת את שעוּל הילדים…
ואני, המכסה אני את אשר יודע, מפייגה זוגתי? ספּרתי לה הכול כאשר לכול…
וביום השלישי היתה ברכה-לאה למינקת…
אמר יוחנן המלמד כיוָן שלא לגלגו המשׂכילים מצד אחד, ולא ערערו אנשי-שלומנו מן הצד השני על מה שספּרתי קודם לזה, אות לטובה הוא; סימן הוא, שצדקתי במשפטי, שאין בין המשׂכיל והמאמין בזמן הזה אל השם בלבד; ושאם מרעישין זה כנגד זה שמים וארץ ומעפּרין בעפר, ותוקעין, ומריעין – אך שמָא גרים, ולא יותר…
ואמרתי בלבי – כיוָן שכך, למה זה אנוכי מונע את הטוב מבעליו?
הדבורה יונקת מיץ מדשאים וצמחים ונותנת דבש; ואני, שראיתי הרבה בימי חיי הבלי – אספּר לדורות…
ורוצה אני לספר עתה מה שעתה פעם אחת על זכרוני, בשעת הוראת שעה… כי עכשיו מלמדים גמרא לשעות, והעיקר הם הדברים החיצונים…
ועל פי מקרה נתגלגל הדבר על ידי תלמידי המשׂכיל כמר איציקל, שהוא אוהב להתוַכּח עמי… ואם אני מתיירא מפני בטוּל תורה, ואיני עונה לו לפעמים משום “לא תעשׂה מלאכתך רמיה”, אפשר, שכמר איציקל מאמין, שנעניתי לו והודיתי לדבריו – יהי השם עמו; מה בכך?…
והבחור הזה מתהלל מאד בעולמו…
בפה ממלל רברבין משבּח הוא את הדור, שמלאכתו נעשׂית על ידי מכונות ומנגינאות (לאביו יש בית-חרושת למעשׂה בורית), שהקיטור משרתו, והחשמל – עושׂה רצונו; וטוחנין לו קמח, ואופין לו לחם, ועושׂין לו בורית, ומעבירין אותה מקצה העולם ועד קצהו בקפיצת-הדרך…
ובטוח הוא בבעלי ההמצאות, שהיום או מחר יאספו רוח ויצוו לו לעשׂות כל מלאכה, וגם מעֵין רכב-אש יהיה לנו, כי ישעבדו לצרכינו את אור השמש וקרניו… והעיקר – שברבות הימים נהיה פורחים במגדלים באויר כמלאכי-השרת, להבדיל…
והנה בנוגע למלאכות ותקוּן העולם הזה, כולי עלמא לא פליגי, שדור ודור מגלה חדשות, ומשתבח הננס על גבי הענק. אבל תלמידי איציקל מאמין, שגם רוח האדם – כמו שהוא אומר – משתכלל; שגם באמונות ודעות ומעשׂים טובים אנחנו “משתלמים”… תלמידי איציקל הוא בעל מזג טוב ועולמו כולו טוב: השלום מתגבר בעולם, מידת הרחמים עולה כפורחת (מפרישין הרבה לצדקה, גם אביו הגביר מפזר…) ועוד מעט – וגר זאב עם כבשׂ וגו'.
ובנוגע לזה אני מסופק מאד…
ועלתה על לבי שאלת החכם מכל אדם: מי יודע רוח האדם, העולה היא למעלה?…
ויודע אני גם כן, שיש מים עכורים, נוזלים בחול, שהם מיטהרים בדרך הלוּכם, עוזבים בדרך הלוּכם על האדמה כל חלאה וזוהמה, וסופם להית מים מתוקים לשתיה, להשיב נפש עיפה; ויש מים נוזלים ממקום קדוש, ממקור מים חיים יהלכון, ובדרך הלוּכם הם מקבּלים לתוכם עפר מן האדמה, כל סחי ומאוס, והיו באחרית הימים למים מרים ומאוררים, לצבּוֹת בטן, חלילה…
ולמי מהם הדבר דומה?
כשאני יושב וחושב בזה, והנה עולים לפני במחזה: הרב הגאון ר' זושיל’ה, זכר צדיק לברכה, שישב חמשים שנה על כסא הרבנות בזאמוֹשטש; בנו הגביר ר' יחיאל, נשמתו עדן, שהתחתנו בו עם גביר אחד מלובלין, והיה יושב שם על התורה ועל העבודה וצדקת פזרונו נודעת בהעיר והסביבות… והשלישי, גם כן נכבד, הנגיד ר' יוסף שיחי', אביו של כל תלמידי כמר איציקל, היושב פה וַארשה, גביר גדול לאחיו, בעלי בי-מעשׂה הבורית הגדול, כמו שיזכר להלן…
כידוע, היה ר' זושיל’ה אחד מגדולי הדור…
בימי ילדותו יצחק מים על ידיו של הרב הגאון מליסא, והרב הגאון מזכירו לשבח גדול בתשובה אחת, ואומר בזה הלשון: “ותלמידי המובהק כמר זושא למד לפני אותה הסוגיא וצלל במים אדירים, והעלה בידו מרגניתא טבא” ולהלן: “מובטח אני, שיהיה גדול בישׂראל”, וכן היה.
צנא דמלי ספרא היה ר' זושיל’ה, ושׂכלו הטהור והחד היה מגלה עמוקות באמת; אך כל זה ידוע לכול.
ולמה קראו לו בשם ההקטנה: ר' זושיל’ה?
ראשית – משום חבּה.
הגאון הגדול הזה, שהתגבר כארי לשם קונו ותורתו, שלא חת מפני גבירים ואדירים, תקיפים ומוכסין, וגם כן – לא זע בשעת הצורך, בהפסד מרוּבּה, אפילו מפני הקדמונים, כדי שלא לכלות ממונם של ישׂראל, ושהיה אומר: פלוני היה רב בזמנו ובעדתו ואני מרא דאתרא בזמני ובקהילתי, – ר' זושיל’ה זה נהג את צאן מרעיתו בלב טוב ועין טובה ב“שמא יכעס” בלבד… הגביר לא פסע על ראש העדה – שמא יכעס ר' זושיל’ה; מוכס הבשׂר לא השתמש בחגיהם ולא העלה אף פרוטה אחת על ליטרת הבשׂר – שמא יכעס ר' זושיל’ה; המלווה ברבית לא עבט את העני ולא מכר את נחלתו – שמא יכעס ר' זושיל’ה; החסידים לא התגודדו ולא מינו להם שוחטים חדשים – שמא יכעס ר' זושיל’ה וכו' וכו'.
והכול מתייראין מר' זושיל’ה, ור' זושיל’ה זה אינו מתיירא אלא מן החמץ בפסח.
בכל ימות השנה כוחא דהיתרא עדיף, כמעט הכול כשר; ומערבי פסחים עד סופם – ר' זושיל’ה צוֹוח ככרוכיא: אסור, טרפה… אסור באכילה ואסור בהנאה, צריך לשבור את הכלים…
אימת ה“משהו” נופלת עליו!
משום מה? משום שנאמר: הכּרת תכּרת הנפש ההיא מעמיה… ור' זושיל’ה היה אומר: “בשבעה מדורות גיהנום, ולא – מחוץ למחנה ישׂראל!”… בזה אינו סומך על דעתו.
והדברים עמוקים…
ושנית (קראו לו בשם ההקטנה) משום שהיה קטן מאד בדופו, בקומתו.
בתוך אספות בעלי תריסין לא נכּר ר' זושיל’ה. מי שלא בא בתוך עשׂרת הראשונים, מוכרח היה לשאול אם ר' זושיל’ה כבר בא או מחכין לו… אבל כשהוא רואה, בעמדו בפתח, שה“עולם” שותק ומרכין ראשו לצד אחד, יודע היה שכבר בא ר' זושיל’ה, שהוא יושב בראשו ופיו מפיק מרגליות, ודבריו, כדרכו, בנחת נשמעים, ובעלי-הבתים שותים בצמא את דבריו… אז ימתח חוט של חסד וחבּה על פני הבא, יסגור את הדלת אחריו בלאט ושׂפתיו לוחשות: ר' זושיל’ה, שיחי‘… ר’ זושיל’ה, שיחי', מדבר…
ור' זושיל’ה, שהיה אוהב ישׂראל באמת, נמשך מאד אחרי הילדים. יודעים זאת חובשי בית-המדרש הקטנים, וכשר' זושיל’ה בא, רצים הם לקראתו בצהלה, גמרותיהם בידיהם, ומקיפים אותו ושואלין אותו בסוגיא זו וזה בסוגיא זו, ור' זושיל’ה מקבל נחת, ועונה לכל אחד ואחד במתק שׂפתיו, בצחוק-חן של מלאכי-השרת, ובאותה שעה קולו הנעים מצלצל כפעמון קטן של כסף; אך מתוך הנערים אינו נראה.
ומעשׂה, ולעיר הסמוכה שבּרשין נתקבל רב חדש ממרחקים, וזריז היה לבוא תיכף לזאמוֹשטש לראות ולהֵראות את פני ר' זושיל’ה, וכיון שלא מצא אותו בביתו הלך לפי שעה לבית-המדרש; כראות הרב משבּרשין את הילדים צוחקים מתוך תענוג, וכשמעו את הקול הנעים, המנצח בתוכם בהלכה, נגש אליהם וראה את ר' זושיל’ה, ונשתומם ושאל: מי הוא זה הבחור, שקפצה עליו זקנה בילדותו?
ובמוסף ראש השנה, כשהיה ר' זושיל’ה עובר, כמנהגו, לפני התיבה וקורא “ממעמקים”, מוכרחים היו בעלי-הבתים, שביקשו להסתכל בתנועות ראשו הקטן של שליחם לפני המקום, לעמוד על בהונות רגליהם, ובשורות האחרונות – לקפוץ על הספסלים… לפי שהכול היו מאמינים, שבתנועות ראשו הנעימות, בצירוף מנגינותיו המתוקות, מתבארות ומתפרשות להם כל כוָנות התפילה…
והעיקר היה אצלו שׂנאת הבצע.
חמשים שנה ישב על כסאו בזאמוֹשטש, ומלאכים יחפזון בכל שנה ושנה מערים גדולות וטובות ממנה לקחת אותו אחרי כבוד, והוא אינו שומע להם…
ופעם אחת אמר בליצנותא דאוריתא: מעולם לא הרגתי איש שאהיה מוכרח להיות נע-ונד…
בני העיר מתחננים לפניו: תן לנו להוסיף על משׂכורתך, והוא גוער בהם: מה אתם חפצים? לעשׂות אותי זולל וסובא? רעב בתוככם לא הייתי מימי!… וכנגד רצונו לא העיז איש לעשׂות דבר… שמא יכעס!
ומשׂכורתו של ר' זושיל’ה חמשים זהובים פּוילי"ש לשבוע…
ורח"ש אינו לוקח; הוא היה אומר: רב אני, ולא מקבּל… דמי פסקים ופשרות הוא מחלק בין הדיינים שישבו אתו; מתנות חגים ומועדים הוא נותן להשמשים; ואת המנות של פורים הוא מחליף, שולח את מנות העניים לעשירים ומנות העשירים לענייים, והוא לבדו אוכל ממאפה הרבנית – אדם רוצה בקב שלו!
ועוד מנהג נפלא היה לו לר' זושיל’ה…
אם על פי מקרה היה יחידי בביתו ויצא, והתבונן בסגרו את הדלת על המסגר הישן והמקולקל, נאנח ואמר בלבו: רוב גנבי ישׂראל נינהו… והוא אינו רוצה שיכּשל איש מישׂראל בממונו…
ומוסיף הוא בלחש: רבונו של עולם, אתה עד, שהנני מפקיע מרשותי ומפקיר כל מה שיש לי, ביודעים ובלא יודעים…
וכשובו הביתה שב וזכה מן ההפקר.
– – –
הארכתי בר' זושיל’ה זצ"ל, וכדי שלא יהיו הדברים יגעים, אקצר ביוצאי חלציו. גם אני פוחת והולך…
כנזכר לעיל, נשׂא ר' יחיאת בנו אשה מלוּבּלין; והוא גר ימים רבים בבית חותנו, ואחר כך היה לבעל-בית ועשיר בפני עצמו. כל ימיו אכל מפירות הנדוניה שקבּל, והיה יושב על התורה ועל העבודה, והתעסק במצווֹת ובמעשׂים טובים…
ומידה אחת ירש מאביו הגאון והחזיק בה בכל תוקף ועוז, שלא להלבין פני איש…
ר' יחיאל מתעסק בצרכי-צבּוּר באמונה, אבל אינו מקבל שום התמנוּת… הוא עושׂה את שלו בצנע, בחשאי, ואך המקורבים ביותר יודעים מעט מזער ממה שהוא עושׂה.
ר' יחיאת אינו חונן ונותן לדל, אלא מלווה לו בשעת דחקו. “כשתרויח תחזיר לי, קמעא קמעא קמעא תשלם”…
ובאופן זה הוא נותן בהקפה: עצים להסקה, קמח למצות, לרפואת חולים וכדומה…
ומלבד זה הוא מלביש ומנעיל את בני התלמוד-תורה על חשבונו… מי מנה צדקת ר' יחיאל!…
ופעם אחת קרה לו לר' יחיאל, ששב לביתו ומצא בחדרו איש, שנבהל מאד בבואו, וירא – והנה איזה חפץ בולט מתוך בגדו…
ור' יחיאל ידע, שהאיש ההוא אינו מן הגנבים, חס ושלום, אלא עני הגון; והבין, שבשעת דחקו בא לבקש ממנו עזרה בצר, ולא עמד בנסיון.
והעמיד ר' יחיאל סבר פנים יפות, ואמר לאותו האיש:
– למלוָה אתה צריך, ידידי, משכון הבאת, הראה נא את המשכון…
והעני עומד, ושיניו דא לדא נקשן.
– ולמה אתה מתבייש, יהודי?… גלגל הוא שחוזר בעולם… היום אני מלווה לך, מחר תלווה לי… אל תתבייש…
ובדבּרו נגש והוציא מנורת כסף מתחת בגדו, והעמידה על השולחן. ועושׂה ר' יחיאל את עצמו, כאילו הוא רואה את המנורה בפעם הראשונה, והוא מסתכל ומתבונן בה, ואומד אותה בטביעת עינו. ואותו האיש חפץ לברוח, ורגליו כמו לנחושתים הוגשו.
– וכמה אתה צריך, ר' יהודי? – שואל ר' יחיאל.
וזה – לשונו דבקה לחכּו ואינו יכול לענות.
– אמנם, ביישן גדול אתה, ר' יהודי… כן, כן… אבל מה לעשׂות? אנסה להיות לך לפה…
– הנה – אומר ר' יחיאל – ימי הפסח ממשמשים ובאים; מסופק אני אם יש לך לצרכי החג… הגד – אין לך?
האומלל מרכין את ראשו…
– בלי ספק! לא נביא ולא בן נביא אנוכי, אבל פניך מעידים בך. ואולי יש לך עוד בת להשׂיאה?
האומלל לא התאפק עוד וגעה בבכי.
– ולמה תבכה? שוטה שבעולם! הלא אמרתי לך: גלגל הוא שחוזר… ובכל זאת, ר' יהודי, אין לך רשות לבכות באזני… על פי דין מחויב אני אך להלווֹת לך – “עזוֹב תעזוֹב עמוֹ” כתיב – ולא לשמוע קול בכיך… וכיוָן שאינך רוצה להגיד לכמה אתה צריך, אלווה לך כפי המשכון… המשכון, אם אינני טועה בטביעת עיני, שווה הוא לכל הפחות, עובר לסוחר – מאה רוּבּל כסף… אני אלווה לך שבעים! לצרכי החג עשׂרה, לנדוניה – חמשים, ועוד עשׂרה להוצאות החתונה… הימצא לך?!
וכשתרויח – תשלם…
– – –
עכשיו נעבור אל נכדו של ר' זושיל’ה.
ביומא דפגרא הפציר בי פעם אחת תלמידי איציקל לילך עמו לראות את מעשׂה הבורית… רוצה הוא להראות לי את המכונות היקרות והמחוכמות… לא יכולתי להשיב את פניו והלכתי עמו. בביאה עברנו דרך חדר קטן וצר מהכיל שני אנשים ברוחב בבת-אחת. מן המיצר באנו אל חצר גדולה מאד, ואחרי כך אל אולם-המעשׂה, שהיה גדול עוד יותר מן החצר.
והאולם הגדול מלא מכונות, ועל יד כל מכונה ומכונה עומד פועל ומתנועע יחד עם המכונה… ונראה לי, שהפועל והמכונה היו לבשׂר אחד, לגולם אחד, ששניהם בלי נשמה, בלי רצון, בלי מחשבה כל עיקר… ומתנועעים הם יחדיו בתנועות קצרות וקבועות, וככה יתנועעו לעולמים, לעולמים…
והאזנים חרשות ממשק המכונות, משריקותיהן, מהכאותיהן… מבול של קולות, מבול של מהומות שוחקות, שורקות ומצחקות, גיהנום של רעש וחירוק שינים…
ותלמידי קורא באזני בקול את דבר המכונות ותעודתן, ואני איני שומע… מחשבה אחת נוראה מנקרת במוחי; אומר אני בלבי: לו יקומו משה ושמואל וכל הנביאים אחריהם, ויעמדו במקום הזה, וישׂאו משׂא בשם אלהי העולם – הישמע קולם? היחרישו את המכונות, הישתיקו את הגיהנום? ולבי עונה לי: לא… לא יחרישו ולא ישתיקו… וקולם לא ישמע!
והנני בורח בפחד גדול מן הגיהנום, ותלמידי רודף אחרי…
והנני עוד פעם במשעול הצר, והוא עובר לפני, ומבאר לי, מדוע צר החדר מהכיל שני אנשים יחדיו.
– בביאה-ויציאה זאת יכולים הפועלים לצאת אך בזה אחר זה, ובזה אחר זה בודקין אותם… ואין נמלט מיד השומר…
– והבדיקה למה?
– משום שגונבים את ה בורית ואת כלי-המלאכה הקטנים…
– כולם גנבים? – אני שואל בתמיהה.
– לאו דוקא… אלא שיש מהם חשודים על הגנבה…
– ולמה בודקים את כולם?
– שלא לבייש…
– – –
גם זה “שלא לבייש”, אך באופן אחר לגמרי!
מעשׂה בגבירה אחת בעיר גדולה פלונית, שנסע בעלה לרגלי מסחרו ללייפציג ושהה שם, כדרכו מדי שנה בשנה, ימים רבים.
והגבירה מיוחסת היא וגאיונית, ואין לה שום מגע ומשׂא עם שאר הנשים של העיר, ואינה מצטרפת עמהן לא בשׂמחה ולא באבל, ולא בדברים של צדקה; ויושבת היא בהתבודדות, כי המשרת והמשרתות שבבית יראים מפניה ולא יבואו אליה החדרה, אם לא תקרא להם…
והאשה יפת-תואר ויפת-מראה וצעירה לימים, ואינה מוצאת חפץ בספרי מוסר לנשים, ב“צאינה וראינה” או “מנורת המאור”; ופורטות על הנבל, שקורין לו פיאַנ"עֶ, לא נראו עוד בישׂראל, וגם אותן המעשׂיות בשביל נשים לא נכתבו ולא נדפסו עוד – ומה תעשׂה האשה, שלא תבוא לידי שעמום?
ועמדה כל היום על תיבת התכשיטין, והסתכלה על המאורות שבאבנים הטובות, ולבשה והניחה ולבשה, עד שהיה לה הדבר לגועל-נפש; וקרבה אל ארגז המלבושים, והוציאה משם את כל כליה היקרים, ולבשה והתפשטה, והתפשטה ולבשה, ולא הונח לה…
כי אותו הזמן קבּלה האשה מכתב מבעלה.
והמכתב מלא אהבה, אחוָה ורעות, ויש גם בשׂורה טובה, שבעזרת השם יתעשר מעסקיו, ושהוא שולח לה מתנה טובה, מתנה טובה יקרה מאד, עורות-כרכשת לפרוָה, חמשה אדומים הכרכשת!
ו“עיקר שכחתי” כתב גם כן, שהוא נאחז בסבך העסקים ואינו יכול להגביל בבירור את הזמן, מתי ישוב לביתו…
בין כך וכך, והפרוָה היתה ענין לאשה לענות בו.
יראה היא ליתן את הכרכשות ליד החייט ולתוך רשותו, שמא יגנוב מהן. לפיכך שלחה לקרוא לחייט, שיעשׂה את המלבוש בפניה בביתה, והיא בעצמה תשגיח על העבודה.
והחייט, שנקרא אל הגבירה, גם כן יפה-תואר ויפה-מראה, וצעיר לימים גם כן, והוא בעל-דברן, כדרך החייטים, וגם מזמר-משׂכיל בשעת עבודתו, כדרך החייטים.
וכלאחר יד – איני יודע בבירור, איך שהיה הדבר – נפלה שׂיחה קלה בין החייט והגבירה המיוחסת.
וספּר לה החייט על שנות ילדותו. איך שהיה יתום קטן, בלי אב ואם, רחמנא ליצלן; איך שמסרו אותו קרוביו העניים, שלא היתה ידם משׂגת לפרנסו וללמדו תורה, לידי חייט… ואיך עבד בו אותו חייט בפרך ומרט את לחייו, ואיך השתמשה בו בכל עת מצוא ולכל צרכי הבית אשת החייט, בעלת צפרנים ארוכות וחדות ואיך היו מכים ומצערים ומענים אותו הפועלים, שהיו שם מכבר וידעו מעט את המלאכה… ואיך היה רעב תמיד, וצמא תמיד, וערום ויחף; ובלילה – בימות הגשמים ובימות הקור – היה שוכב על מצע תבן ולא היה לו גם מלבוש להתכסות בו, וכדומה.
ונתמלאה הגבירה רחמים, ושאלה: איך היה יכול לסבול יסורים קשרים כאלה?
ואמר החייט, שהוא בעצמו אינו יודע, שמבלי ספק כוח אבנים היה כוחו, או שזכות אמו הצדקת עמדה לו… והפלא הוא, שהיה בכל צרותיו ועינוייו הקשרים אך שׂמח וטוב-לב; מכים אותו באכזריות-חימה, על לא דבר, והוא פורש לקרן זוית ובוכה בצערו, אך עד שלא יבשו דמעותיו – כבר הוא מזמר…
והוא היה אוהב לזמר; לשיר ולזמר כאותו הצפור, המרחף באויר ואדונים אין לו. הלא על כן קראו לו: משה-צפור. “משה” זה שמו.
וספּר החייט עוד, שהיה יודע בעל-פה את כל הנגוּנים של החזן דמתא וכל החזנים, שבאו אל העיר ועברו לפני התיבה בבית-הכנסת או בבית-המדרש; בעד החלונות התגנב ובא לשמוע… ואם עבר איזה עני עם תיבת-זמרה, התגנב מתוך רשותו של בעל-הבית וסבב אחריו בחוצות ובשוָקים, עד שלמד כל המנגינות… ופעמים רבות עמד כל הלילה מאחרי החלונות של בית, שהיתה בו חתונה עם כלי-זמר מעיר אחרת. וכעלות השחר, בשבתו אל עבודתו, ידע את כל הנגוּנים, ומה שקורין “השתפכות הנפש” – בעל-פה!
וכך הוא מספר קימעא ומזמר קימעא, ועושׂה את מלאכתו…
– – –
ביום השני ספּר לה החייט, שאותה השׂמחה – היא שעמדה לו בצרתו.
והיה הדבר באופן נפלא קצת. האומן, בעל-הבית שלו, נפל למשכב והרגיש שקרב קיצו, וגם הרופאים אמרו, שכן הוא… והצטער מאד השכיב-מרע על מה שהוא הולך מן העולם ועוזב לאנחות את אשתו אלמנה ואת בתו יתומה… ואין לו בן, שיאמר אחריו קדיש ושיעסוק במלאכתו לפרנס את אשתו ובתו, ובכה מאד… ויבואו קרובים ורעים לנחמו, וייעצו לו להשׂיא תיכף ומיד את בתו אסתר לאחד הפועלים, והחתן יהיה במקום הבן, ויאמר אחריו קדיש, ויפרנס במלאכתו את האלמנה והיתומה.
ושמעה הנערה אסתר, ואמרה, שהיא חפצה במשה-צפור…
אמרו לה, שאין שנותי יותר משמונה-עשׂרה… ואמרה היא, ששנותיה רק שש-עשׂרה – והזווּג עולה יפה.
ואמרה לה, שאיני יודע עוד בטיב המלאכה; ואמרה היא, שאין אני אשם. שאיני עצל, חס ושלום, ולא פועל בטל, ולא בעל מוח מטומטם, אלא שהשתמשו בי לדברים אחרים ולא לימדוני כדבעי…
האב בוכה ומתחנן לפניה, האֵם רוצה להכות אותה, אך הבת היחידה באחת: או שתנשׂא למשה-צפור, או שתשב עד שילבינו שׂערותיה…
– ואתה חפצת בה? – שאלה הגבירה בנחת-רוח.
– אם אני חפצתי! – מחייך החייט – הלא אסתר שלי יפה כאסתר המלכה וטובה כאסתר המלכה! – –
ומה אפשר היה להם לעשׂות? החולה מסוכן, ואינו חפץ לפרוש מן העולם, אלא אחרי חופתה של בתו היחידה; והעמידו חופה, ובבת אחת הייתי לאומן, והפועלים, שהיו מכים ומענים אותי, היו עתה תחת ידי…
– ואתה משיב להם עתה את גמולם על הצד היותר טוב?
– חס ושלום… אני יודע, שאין אדם אכזרי ורואה בצערו של אחרים, אלא מתוך צער וכליון-נפש… הם היו מוכּים ומעונים, והכּו ועינו גם אותי… ואני איני כן… שׂמח אני בחלקי… ואם יש לי איזו עגמת-נפש, אני מזמר…
– ואשתך גם כן מזמרת?
– אסתר המלכה שלי אינה מזמרת בקול, אבל – אומר החייט, תפושׂ באיזו מחשבה, שנזרקה בו פתאום באותה שעה – אבל יש בה, בהנשמה שלה, כמין זמר, כמין מעין נובע של זמירות… כן נדמה לי עתה… כמדומה לי, שמאז שידעתי אותה אני מזמר רק מה שהיא מלמדת אותי בעיניה החביבות, שמשם אני שואב את הזמירות…
הגבירה אינה מבינה, והחייט אומר, שגם הוא בעצמו אינו מבין, ורק מרגיש הוא, שכך הוא…
וכיוָן שגמר את מלאכתו, מקבל הוא את שׂכרו והולך לו…
– – –
ושבה הגבירה להבטלה ולהשעמום. ורע מזה, שאינה מוצאה עוד נחת-רוח במלבושיה ותכשיטיה, וגם את המלבוש החדש לא לבשה עוד; היא מסתכלת בו ואינה לובשת אותו, ואינה יודעת את נפשה.
ואחרי איזו ימים עלה על דעתה, שיש לה מלבושים הרבה הצריכים תקוּן, ותשלח לקרוא למשה-צפור שנית, ויבוא.
והגבירה משתוקקת לדעת, איך חי משה-צפור עם “אסתר המלכה” שלו, והחייט עונה:
– יתן ה' לאורך ימים, ושלא תשלוט בנו עינא בישא… חיים אנחנו בנחת ושלוָה… אף-על-פי שאין אנו רוחצים תמיד בחמאה וחלב… לפעמים יחסר גם בשׂר בימי החול, אבל כל זה – לאו דוקא… לא הכרס היא העיקר… העיקר הוא נשמתו של אדם ושלוַת הנשמה שלו…
– ומה אתם עושׂים כל היום?
– אני עושׂה את מלאכתי, והיא עושׂה את מלאכתה… אני תופר והיא – בעלת הבית: מכבּדת, מנקה, מבשלת, מכבּסת… אני יושב ותופר ומזמר, והיא עושׂה את מלאכתה ושומעת. אם יש לה פנאי היא נגשת ויושבת על ידי, נשענת בראשה על כף ידה, מבטת היא אלי בעיניה הגדולות, כעיני ילד תמים; ואני מסתכל בעיניה, מסתכל ושואף אל תוכי, אל תוך נשמתי, את ניצוצי עיניה… מסתכל אני ומוצא שיר חדש, זמר חדש אני שר… ומה גם עתה…
– מה “עתה”?
– ה“עתה” הזה דבר גדול מאד – עונה החייט – צפור חדש יִוָלד… צפור בן משה-צפור יבוא לעולם… צפור בן אסתר המלכה שלי…
– – –
ועד שכילה משה-צפור את מלאכתו בבית הגבירה, קרבו ימיה של אסתר המלכה ללדת…
כבר נקראה המיילדת, ומשה-צפור מבטיח בצאתו, לשוב במהרה…
את אסתר אחזו חבלי-לידה, ומשה-צפור יושב ומספר להגבירה את יופיה וטוב לבה של היולדת, ואינו הולך משם, לפי שהגבירה מפצירה בו שישלים את הבגד…
והגבירה משלמת ביד נדיבה, ולאסתר המלכה נחוצים יהיו דברים טובים הרבה… וגם עבור הבן הילוד נחוצים יהיו הרבה דברים טובים…
והוא יושב ותופר בחפזון, ומדבר בחפזון.
כשהתגברו חבלי-הלידה שלחה אסתר את אחת השכנות, שעזרו על ידי המיילדת, לקרוא לבעלה; והשכנה שבה ואמרה: את בעלה לא ראתה, משום שהוא בחדר לפנים מהחדר, ושהגבירה, שפתחה לה בעצמה את הדלת, אמרה, שיבוא במהרה, שתשלחנו…
וכשחבלי-הלידה התגברו מאד, הלכה שכנה אחרת, אשה זקנה, שאמרה להחזיק את משה-צפור בפאותיו ולסחוב אותו הביתה, אך היא לא העיה פניה בפני הגבירה, ושבה לאמור: עוד מעט ויבוא…
וכשאמרה המיילדת שאסתר מסוכנת היא, שבאם, חס ושלום, השם לא ירחם, אינה יודעת מה שיהיה בסופה… צעקה היולדת בצערה:
– רבונו של עולם! אם נגזר דיני ללכת מן העולם, אראה נא עוד פעם אחת את משה בעלי…
ואז שבה שכנה שלישית ואמרה: בעוד שעה קלה יבוא, אך ישלים את הבגד ויבוא – כך אמרה הגבירה…
והגבירה לא ידעה, כי היולדת מסוכנת; כי לא נתנה להשכנות גם להציג את כף רגלן על המפתן… מרחוק קראה להן: יבוא, יבוא… בעוד שעה קלה יבוא…
– ומה הם עושׂים שם? – צעקה היולדת בשארית כוחה.
– עמדתי מאחורי הדלת – אמרה השכנה – ושמעתי. הוא מספר: אסתר המלכה שלי, אסתר המלכה שלי; ומהלל אותה, ומשבח אותה, והגבירה צוחקת…
אז קראה אסתר בצערה: “רבונו של עולם, תצחק נא עד יום אחרון!” ותצא נפשה בדבּרה…
– – –
זו היתה קללת שכיב-מרע!
והיא נתקיימה, הקללה!
ותצחק הגבירה! ולא מש עוד מעל פניה הצחוק, צחוק של חן ונחת…
והיא צוחקת גם בשעת שעמום וצער הלב; ובשעה שהיא מקללת את יומה. וגם בשעה שמלאך-המות היה נחשב לה למלאך מושיע, פודה ומציל – היא אך צוחקת!
הנה בא המשרת החדרה. ועומד הוא מרחוק, ומראה לה, שיש בשבילה מכתב מבעלה, ומחכה הוא, שתתן לו אות, למסור לה את המכתב. והוא רואה, שסבר פנים יפות לה, שהיא צוחקת…
ומדומה לו, שהיא שׂמחה לקראתו… והמשרת איש רע מעללים, שהסתיר תמיד את עזותו ויצרו הרע, והוא משתומם:
– מה היה לה, להמיוחסת?
היא צוחקת, והוא עושׂה פסיעה קלה אליה… היא צוחקת, ועוד פסיעה; לא חדלה מלצחק… והמשרת חושב בלבו, שלפתע פתאום מצא חן בעיני האשה, ויגש עוד…
וירא, ועודה צוחקת; ויאחז בידיה. צוחקת היא עוד, וישׂימה למו פיו…
היא עודה צוחקת… ויצרו הרע בוער בלבו של המשרת – ויחבק את הגבירה וישק לה… והיא עודה צוחקת!
ועוד התגבר יצרו של המשרת… אך באותו הרגע נפתחה הדלת, והגביר בא!
והוא לא ידע את כל הנעשׂה, וירא, ויצעק צעקה גדולה ומרה – והיא צוחקת!
אז אחזה וישליכנה החוצה…
– – –
וסובבת הגבירה בחוצות ובשוָקים – וצוחקת…
נערים מתקלסים בה – והיא צוחקת…
רשעים מתאמרים בה – והיא צוחקת…
עוברת היא מיד ליד, מרשע לרשע – וצוחקת…
כבר נפלה אל הדיוטה התחתונה – והיא צוחקת…
וכך צחקה עד יום מותה…
היא גוססת וצוחקת, הנפש יוצאת והפנים צוחקות…
והפנים צוחקות אפילו בקבר…
והמעטים, שליוו אותה לבית-עולמה – זורקין את העפר והאדמה בחפזון ובפחד, כי המתה בארונה – צוחקת.
ועכשיו, רבותי, רוצה אני לספּר לכם מה שקרה לי, אף-על-פי שענינו עדיין לא הוברר לי כל צרכו, ואיני יכול לחכות עד שיתברר הדבר, לפי שאיני יודע, אם יתברר לי במשך חיי, או בסופם – בשעת פטירה!
כי מן הדברים הרבים, הנכנסים אלינו דרך החושים, ישנם, כידוע ליודעי ח"ן, דברים היורדים תיכף ומיד בבלי דעת לעומקו של הלב, ולפעמים – אחר עידן ועידנין, תבוא עת פקודה – והמוח דולה משם את ידיעותיו וזכרונותיו לצרכי החיים. אבל ישנם דברים שאין המוח נצרך להם, או שאינו יכול לדלותם, כביכול, מפני קוצר החבל, והדברים הללו נשארים שם בסתר, בצל… וקצתם עולים משם מאליהם להגלות בחלום, והשאר – מחכה עד עת קץ, ועולה משם בשעת פטירה, רחמנא ליצלן, כשהגיעה השעה להתחבר עם הנשמה ולעלות עמה ולהפּטר מן העולם ומן הגוף! – – – – – –
וקרה הדבר בתשעה באב בשנת תרל"ד…
והלכתי אז, כמנהג העולם, אל בית-עלמין, ונכנסתי בשלום, וראיתי, והנה כתּות אנשים וכתּות נשים מתהלכות בין המצבות ומשׂוחחות בעצבון, באנחה… ואיכפת לי הדבר באותה שעה ובאותו מקום, והתרחקתי מהם עד הגדר המקביל את המבוא, וישבתי גלמוד על הארץ והרגשתי את עצמי עייף ומלא צער.
וכה ישבתי ער ולא ער, נים ולא נים, והתחילו עיני דומעות קצת, ובעד הדמעות נראו לי המצבות מרחוק כבהרות בהרות לבנות; והן מתנועעות באויר העולם, כאילו הן נעות ונדות להמתהלכים בינותיהן – להצללים בעלי הצבעים הכהים והחלשים, שאינם יכולים להחזיק מעמד, לפי שאינם בטוחים לא בעצמם ולא בחייהם, והם מפנים לבם לשׂיחות בטלות, לשכוח את עצמם ואת חייהם…
ועיפתי עוד יותר, ושׂיחות המטיילים ואנחותיהם צפו אלי באויר, והגיעו לאזני כהמולה דקה חרישית של איזה נהר רחוק ומסתתר בין אלונים, כמו שראיתי בכפרים; ותיכף ומיד נדמה לי, שאני רואה את הנחל, שהוא צף לפני והומה, ובוכה בלאט.. ושיודע אני שהנחל אינו נחל של מים פשוטים כי אם נחל של נשמות צפות, ואינן יודעות מאין ולאן הן צפות… וכל טפה וטפה מן הנחל היא נשמה מנשמות העולם, והנשמות עגומות, מתאבלות והומות, ושׂיח כולן מצרף לבכי הנחל…
ועל פני הנחל יצוף קצף – אבעבועות, אלפי כתמים לבנים וקטנים מאד, צפים ומתפזרים על פני הנחל, כי רוח חרישית מנשבת ומטרדת אותם, ומטאטאת לכאן ולכאן… ואני יודע שאלה הן הנשמות, שהיו קלות בחייהן, והיו לאבעבועות של קצף במותן, וגם שהן בוכות… ואמרתי בלבי, שבלי ספק בעומק הנחל, על הקרקע, זוחלות ורוחשות עוד נפשות עטופות שחורים ועטויות מרה שחורה, בבחינת הצב למינהו, כידוע ליודעי ח"ן, לפי שהחטא עטף אותן, והתקשה עליהן כקרום של סיד… ונמלאתי רחמים גדולים על הנשמות המכוערות מתחת, ועל הנשמות הקלות הנפזרות מלמעלה ועל כל נשמות הנחל, והתגברה עלי החולשוּת עוד יותר, והרגשתי כי עיפה נפשי אל הנחל גם היא, שנשמתי מתגעגעת ושואפת אל רעותיה, ומשתוקקת לצוף כמוהן ואתן יחד, ומבלי דעת מאין ולאן…
ונבהלתי מאד. וסגרתי את עיני, ונעלם הנחל פתאום, ולאט לאט שבה נפשי למנוחתה, ונרדמתי, וישנתי.
* * *
ואחרי כן, כהקיצי, כבר התנוצצו הכוכבים, ולבנה פגומה עלתה מעבר העיר,
והלבנה היתה עגומה, והכוכבים הפילו נטפי אור כדמעות, והשמים היו אבלים מאד; והרגשתי תיכף ומיד שכל זה משונה אך בעיני, מחמת שאני רואה את השמים והמאורות מבעד לאד, העולה מן הקברים, ועל כן לא נבהלתי למראה עיני ולא נבהלתי גם כן, כשראיתי שנשארתי יחידי בין הקברים, כי כאשר אמרתי לכם, אני מתיירא מפני החיים ולא מפני המתים… ולהיפך, אז עלה על לבי, כי טוב לנוח עוד קצת בהתבודדות, אבל יראתי, שמא יזיק לי האד העולה מן הקברים, ושלא התפללתי עוד ערבית, והתחלתי ללכת, ונפרדתי מן המצבות. הן לחשו לי: השאר בכאן! ואני עניתי להן: הכול בידי שמים, בעל כרחך אתה חי!…
ובדרך הלוכי, בצאתי, שמעתי רוחות מסַפּרות…
וראה את הקולות לא ראיתי, כי אור הקברים התעבה לערפל כבד, ואת הקולות שמעתי מתוך הערפל.
* * *
וקול גבר מספר:
"מחיי אינני זוכר מאומה…
אך חלום אחד, שחלמתי בימי ילדותי, אני זוכר…
ובחלומי הייתי הולך יחידי בלילה…
והלילה היה ליל חושך, בלי שמים ובלי מאורות…
חושך מימין ואופל משׂמאל, ולפני – דרך מברקת… ואחרי ברק הדרך – חושך ואפלה… אך אם עולה על דעתי לפנות לאחור, תשמע משם איזו שירה, שירת-קסם נפלאה, ואני רץ אחריה…
ולא ידעתי, אם באמת אין מאומה באפלה מימין ומשׂמאל, או שעיני חלשות ואינן רואות את הנמצא והנעשׂה שם…
ועכשיו יודע אני! ימין ושׂמאל היו גנים ופרדסים, וטירות מלאות נוֹגה ושׂמחה, ואהבת רֵעים ורֵעוֹת, ושׁרים היו שם ושׁרות… אך עיני היו כהות, ושירת הקסם משכתני בדרך המברקת, והייתי תמיד עייף, רעב וצמא ומלא געגועים על הנסתר לפני באפלה…
עתה יודע אני, שרבים ושלמים הלכו לפני, נמשכים בשיר הקסם כמוני.. וסללו את הדרך… שהם עגומים כמוני, ונפחדים ונרעשים כמוני; וכמוני היו עייפים ויגעים לפעמים מלאים פחד ומרה-שחורה, והיו בוכים כמוני בדמעות אור נשמתם, עד שכבתה נשמתם… ואלו הניצוצים-הדמעות מתגלגלים על פני הדרך הסלולה… אך אז לא ידעתי זאת…
והייתי הולך כמוהם ואחריהם, ומאבד טפות-טפות מנשמתי. והדרך מבריקה, אך קשה ויבשה, בלי עשׂבים, בלי ניצן של פרח…
כי העשׂבים והפרחים נרמסו מרגלי הדורכים, או ששתי טפות הרעל, הנופלות מעיניהם, ירדו עליהם וימותו…"
והוסיף באנחה:
“כך חלמתי… אז, לפנים בימי הנוער… ואולי חלום חלמתי עתה בקבר… ויודע אני שחיי שם היו פתרון החלום המוקדם או המאוחר, אבל את החיים בעצמם אינני זוכר!”
* * *
ואחריו אשה מספרת.
וגם היא איננה זוכרת את חייה, וגם את חלומותיה משם לא תזכור – הכול חלף, הלך לו…
אך בקברה חלמה חלום.
ובחלומה עודנה ילדה קטנה בבית הוריה.
"ופעם אחת – מספר צל האשה – יצאו הכול לאיזה צורך מן הבית.
ונשארתי לבדי עם שעשועי הרבים.
ואני הייתי ילדה טובה, ולא בכיתי, והשתעשעתי מספר רגעים, אולי יותר, אך פתאום קצתי בשעשועי. לפתע פתאום נפקחו עיני וראיתי שהשעשועים גולמים אילמים הם, ושאין לי כל צורך בהם; שהם אינם מבינים אותי, ואינם רואים ואינם שומעים אותי… שהילדה הקטנה, הפותחת את עיניה בקומה והסוגרת אותן בשכבה, אינה לא ערה ולא ישנה, כי אם גולם מטולטל על ידי; וגבור-הפח אינו גבור, וסוסו מלא קש; שאין בהם מאומה… שהכל רימוני… והצטערתי מאד, ובאתי לידי כעס, ואחזתי בשעשועי, ונפּצתים זה אחר זה אל הקיר, וארמוס ברגל גאוָה את חללי שעשועי ורוַח לי. אך עברו רגעי מספר וכאב פתאום אחזני: הרגשתי לפתע פתאום, שבקרבי מת איזה דבר טוב ויפה, אף שלא היה אמת, ולא דבר כלל… ושפרחו מנשמתי כל שׂיחות מינקתי הזקנה, כיונים לבנות מארובה נהרסה, שבלעדיהן נשארתי ריקנית… ואשב על הרצפה, בפנה, ואבך בכי תמרורים עד שנרדמתי… ואולי כל זה היה, והשאר חלום…
איך שהיה, ואני ישנתי מעט, ואחרי כן הקיצותי לקול צעדים קלים; פקחתי את עיני והנה מינקתי, אשר זה כמה נסעה מאתנו, עומדת נכחי, וקורצת אלי בחבּה בעיניה הטובות והשׂוחקות תמיד, והיא לוחשת לי: קומי, יקירתי, נצא לשׂוח בגן.
אני שואלת: איזה גן?
והיא אומרת: תיכף על יד הבית יש גן, גן נאה מאד!
ואני ידעתי, שאין כל גן בקרבת הבית, אך היא מביטה אלי בעיניה הטובות, ונשמתי הריקנית יונקת את מבטיה בצמאון. ולאור עיניה נמלאתי אמונה, שישנו הגן. וקמתי, ומחיתי את דמעותי, והיטבתי את שׂערי, ויצאתי עמה החוצה. ואך יצאתי את הבית, והגן השׂתרע לפנינו, והוא מוקף גדר, ודלת קטנה לעומתנו באמצע הגדר… ובזמן שאני משתאה ומשתוממת למראה עיני, מינקתי פותחת לי את הדלת הקטנה, דוחפת אותי לפנים הגן, וסוגרת אחרי את הדלת… ומינקתי נעלמה… ולא הספיק לי הרגע לשאול אותה, למה היא עוזבת אותי, ולאן היא הולכת.
ואמנם תיכף ומיד שכחתי את המינקת, כי התפעלתי מאד מהגן והדרו, והחילותי לטייל הנה והנה במסלות הגן, והמסלות בעצמן לא היו מאירות כלל וכלל כאותה הדרך הידועה… אולי דרכו גם עליהן נפשות עגומות, בוכות בדמעות-אור, אך, כנהוג בגנים, נשפך שם בכל יום חול מחדש, והוא חנק וקבר את ניצוצי הדמעות…
אך סביב לי – אור, נגוהות, שׂמחה… גן עדן לפני!
על כנפי רוח צפים מכל עברים ריחות מאלפי מיני בשׂמים… מכל תלם וערוגה צוֹוחים אלי כל מיני צבעים וגוָנים, וכל הפרחים למיניהם קוראים: קטפי, קטפי! כל אחד ואחד מבקש: אמציני אל לבך, הגישיני אל אפך… נשקי נא לי!
וביקשתי לעשׂות כחפצם, והשתחויתי, וקטפתי אחד הפרחים; אבל אוי ואבוי! באותו הרגע היה הפרח בכפי לתולעת משוּנה ומכוערת.
נבהלתי וזרקתי את הפרח-התולעת, ועשׂיתי את דרכי הלאה, אך אזני שומעת רחישת התולעת הזוחלת אחרי… היא זוחלת ורודפת אחרי… ואחרד עד תהום נפשי, ואט ימין או שׂמאל, אינני זוכרת עוד לאָן… ונעלמה מעיני התולעת, ורוחי שבה למנוחתה. מקרה היה – אמרתי – או חלום כוזב! ואקטוף פרח שני, מחמדה ומחפצי להוָכח, כי הפחד היה פחד שוא! וגם זה היה בכפי לרמשׂ, וגם זה רמשׂ רדף אחרי עד נטותי הצדה!
וכך בפעם השלישית והרביעית…
ונתמלאתי חימה, ואמרתי: אקטוף את כל פרחי הגן, אַפאיהם!
ועמוק בנפשי נשמע קול תקוָה, והומיה גם היא: קטפי, קטפי, אולי תמצאי פרח של אמת, פרח נכון אחד!
ואני הלכתי וקטפתי תולעים, עד בואי או שובי אל הגדר…
והדלת הקטנה נפתחה נכחי מאליה, ואצא, וארא, והנה מעבר לגדר משׂתרע נהר זך כבדולח. ואשאף אל מי המנוחה – ואבט בהם, וארא – – והנה פני התקמטו, שׂערות ראשי הלבינו… זקנתי ושׂבתי בזמן טיולי בגן, בקטפי פּרחי-תולעים – – –
ואשב לארץ על שׁת מי המנוחה, לבכּות את ימי נעורי…
אז נגלתה מינקתי שנית… ועיניה הטובות דומעות ברחמים גדולים… ותגש אלי בדממה, ותקחני, כקחת ילדה קטנה, ותשכיבני על ברכיה, ותשׂם את כפה על עיני, ותשיר לי בדממה שיר תוגה מתוקה… ותיישנני. ותשכיבני בעריסה – –
כמדומה לי – בקבר…"
* * *
ושלישי היה באותו מעמד, וספּר שפעם אחת עמד על שׂפת איזה נחל, וביקש לצוד דגים, ונגש אליו פתאום ילד יפה מאד… לחייו היו כשושנים, אבל במקום עינים נקבעו מתחת למצחו הזך שתי מרגליות גדולות ולבנות, ונראו כעינים בלי אישונים, והמרגליות היו זורעות אור ישר אל הלב, בלי אמצעות העינים; והרגיש תיכף ומיד, שלבו התמלא אורה מעיני הילד בלי אישונים, ושׂמח מאד על האור. והילד צחק ומסר לו שׂק קטן של זרעים, ואמר: זרע וחיה!
ויקח מיד הילד את שׂק הזרע, וישמע בקולו, ויזרע על פני המים…
והמים נשׂאו את הזרע הלאה, הלאה, אך הוא לא חדל מזרוע… הזרע צף ממנו והלאה, ולא יכול לדעת, אם אינו זורע לבטלה, אך לבו נבּא לו, שאם יחדל רגע מלזרוע – ינתק פתיל חייו…
וכן היה, כי כשפסק הזרע פרחה נשמתו…
והוסיף: אמנם כן לא היה באמת, אבל מובטח אני, שכן היתה הכוָנה.
* * *
וכשהגעתי אל הגדר, שמעתי קול ילד בוכה:
– וי, וי, וי! שאיני זוכר את חיי המועטים, ושאיני זוכר גם את חלומותיהם – וי, וי!
* * *
ובאותו הרגע יצאתי בשלום.
אמר יוחנן המלמד:
יצר הקדוש-ברוך-הוא את עולמו בחכמה, יצר לכל בריה ובריה בפני עצמה צורה מיוחדת.
אין לך שני אילנות שוים, שני עלים שוים, ועל אחת כמה וכמה – שני בני-אדם שוים זה לזה.
ואם יקרה ששני אחים דומים זה לזה בחיצוניותם, שונים הם כרחוק מזרח ממערב בפנימיותם, בתוכם.
אדם ודעותיו, אדם ודרכו; אין שתי נשמות דומות זו לזו.
ומחויב כל איש מישׂראל לשמור את פרצוף-הפנים שלו, שלא לנטות כמלוא-השׂערה לימין או לשׂמאל מן הקו הישר, שהתוָה לו האלהים מערשׂ ילדותו עד קברו.
ומידה מגונה היא להתחפשׂ לאחר, לפשוט צורה וללבוש אחרת – ועונשה בצדה…
אם אדם מישׂראל מתדמה בחיצוניותו, לשם ממון או לשם כבוד, לאינו-ישׂראל, סופו שהוא בעצמו, ואם זכות אבותיו תעמוד לו, בנו או בן-בנו, יצאו בדרך לא ישובו עוד, יצאו לרעות בשׂדה אחר…
והמחזר על הפתחים, המבקש לעורר רחמים, ומתחפשׂ לבעל מום, לגבּן, לפיסח או לעיור, סופו, ככתוב בספרים הקדושים, שלא יפּטר מן העולם עד שיעשׂה פּיסח, גבּן או עיור, עד שידבק בו אותו המום. מעצמו מובן, אם לא עבר האיש עבירה חמורה מזה והתחייב מיתה, ונפרד מן העולם קודם זמנו…
ומה דינו של המתחפשׂ לגדול הימנו? לירא-שמים, לצדיק מפורסם, לחכם?
קבלה היא בּידי: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו…
כי אדם אין צדיק בארץ, וגומר. הן אף במלאכיו ישׂים תָהֳלה, ויסורים ממרקים את החטא, ואם חיקה איש את רעהו, מושך הוא על עצמו את יסוריו וניקה המחוקה…
ועל אותו זה רוצה אני לספר לכם מעשׂה.
מעשׂה בשני אחים.
וקרה המעשׂה במדינת פולין, בשנים קדמוניות, כשהמדינה עמדה על תלה, והממשלה היתה בידי האצילים, השׂררות, ואיש מהם כל הישר בעיניו יעשׂה.
ואותם האחים, בני אב אחד ואם אחת, תאומים היו, והיו דומים זה לזה בחיצוניותם כשני רסיסי מים…
אבל מעץ אחד עושׂים קרדום לחפור בו ועץ-חיים לתורה…
והאחד – בעל המחבר “שער הברזל”, וכשמו כן הוא. יהודי חזר מצור, שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועליו נאמר: “עץ שתול על פלגי מים”, ואין מים אלא תורה, ושרשיו, מצווֹת ומעשׂים טובים, מרובים על ענפיו… וישב על כס מדין בעיר ואם בישׂראל, והרביץ תורה ברבים בישיבתו הגדולה…
ואח לו – ממש ההיפך ממנו…
ואירע מעשׂה, שביקש אותו האיש להשׂתכּר ושידך לסוחר מנכבדי העיר בשביל בנו, שהיה עלוּי ומתמיד (אמרו עליו: כפתור ופרח!) את בתו של החוכר באחוזת השׂררה. ואותו החוכר בעל נכסים ותקיף, יד ימינו של השׂררה, ידע את אשר לפניו, ופסק הרבה נדוניא, חוץ ממתנות והלבשה. והיו ראשי פרקים, ואחר ימים מועטים נכתבו התנאים – הלולא וחינגא, נשברו כלים, מזל-טוב, מזל-טוב!
יום החופה ממשמש ובא, ובינתים יצא הקול, שבית החוכר הוא בית ועד לצעירי האצילים, העושׂים שם את לילותיהם כחגים, שותים ומשׂחקים בקוביא ועושׂים מה שלבם חפץ… ושבּתו של החוכר משמשת לפניהם, יש לה עמם גם שׂיח ושׂיג, וברוב הדברים לא יחדל פשע, בפרט שהנערה יפת-תואר ויפת-מראה, והגיעה לפרקה…
קצוּר הדברים, ראה הסוחר שטעה במקח, שנפל בפח, והוא מתחרט. והחוכר עז-נפש ודורש חצי נדן קנס, ונגשו בעלי הדין אל האלהים. וראש הבית-דין – “שער הברזל”. והדברים יגעים: חקירה ודרישה, וגבית עדים. העדים משתמטים, מיראתם את פני התקיף, שלב השׂררה בידו… מגלים טפח ומכסים טפחיִם… אבל סוף כל סוף צפה האמת למעלה כשמן על פני המים. המשׂא-ומתן האחרון היה בין הערבּים, והפסק נדחה עד בוקר, אבל ברור כשמש שיזכה הסוחר בדין ושהתקיף יצא בפחי-נפש…
ויהי ערב, ויהי בוקר – הפסק נכתב. “שער הברזל” לוקח נוצה לחתום על הפסק. אבל באותו לילה אכל החוכר קורצא בבית השׂררה, לאמור: מַטה “שער ברזל” את הדין, לפי שבנך יוצא ונכנס אצלי – ועלה חרון אפו של השׂררה. וכשלקח “שער הברזל” את הנוצה, נשמע פתאום קול שעטת סוס בחוץ. מציצים בעד החלון – שליח מיוחד של השׂררה, הקוֹזאַקי"ל שלו, והוא קופץ מן הסוס, והנה הוא בהבית-דין, ופקודת השׂררה בפיו לאמור:
– היד שתחתום על הפסק – תקצץ!
על הצבּוּר נפלה אימה חשכה…
– רבי, משוך ידך! סכנת-נפשות, רבי… אמר השׂררה ויעשׂ! ו“שער הברזל” אומר:
– מוטב שתקצץ ימינו של אדם מישׂראל, ולא תבּטל אף אות מאחת מתורתו של הקדוש-ברוך-הוא…
– אם כן, חתום בשׂמאלית, רבי…
– על השׂמאלית אני מניח תפילין…
וחתם…
–––
לפי שעה אמנם נדחה העונש.
באותו הלילה, אחרי שהלשין החוכר, בא שליח מיוחד אל השׂררה מהמלך והשׂרים היושבים ראשונה במלכות, לאמור:
– האויב פשט על הגבול, מחויבים השׂררות לצאת כנגדו להציל את המדינה!
תיכף תקעו בחצוצרה לאות מלחמה, והקוֹזאַקלי"ך, חילו של השׂררה, קפצו על סוסיהם, והשׂררה חגר את זינו; והוא דוהר בראש. ונלוָה אליהם גם השליח ששב מן הבית-דין, ונעלמו בחושך…
הצלה פורתא… הצלה לפי שעה…
אך מה עשׂה אחיו של “שער הברזל”, שהוא החייב בדבר?
אותו שלמה היה, כמו שרמזנו, ההיפך מאחיו… ההן שלו לא היה הן, והלאו לא היה לאו, והיה רודף קדים כל ימיו. כבר עבד כל עבודה זרה שבעולם והעלה בידו חרס. עוזר לו “שער הברזל”, והכול לריק.
עושׂים אותו לסרסור, והוא מרמה את שני הצדדים. מוסרים לו ממון של שליחות, וברוע מזלו ליסטים באים עליו. גונבים ממנו את הממון במלון… עכשיו היה לשדכן, וראשית מלאכתו היה השדוּך עם החוכר…
וכש“שער הברזל” לא קם ולא זע וחתם על הפסק, ידע שלמה שלא יחזיק עוד מעמד בהקהילה, ושהחוכר התקיף ידרוש ממנו בחזרה את שׂכר-הטרחה, ושכל בני העיר ישׂטמוהו וירדפוהו. והשתמש בהערבוביה ויצא אל הפרוזדור. – תלויים שם על יתד בגדיו של “שער הברזל”, ספּוֹדיקי“ל וטיזלי”ק – ויקחם, ויתלבש בהם ויצא את העיר בלאט…
–––
עברו ימים, השׂררות ניצחו את האויב על הגבול, הכוהו אחור, לקחו שלל רב והם שבים לאחוזותיהם בהמון… על פרשת-דרכים, כשהאחד מהם פורש עם חייליו לימין או לשׂמאל, עושׂים כּרוֹת בבתי-המלון, אוכלים, שותים ומיטיבים את לבם מתוך חבּה…
בשעת המשתה הסוסים מתפשטים ורועים בשׂדות האכּרים. האכּרים מרננים, מתלוננים, בוכים בפשוּט ידים ורגלים לפני השׂררות, הללו מבטיחים לשלם אחר-כך את הנזק, ופורשים האכּרים והולכים בלי אמונה… ועל הכּכּר לפני בית-המלון הוזים החיילות, אוכלים ושותים, והשׂררות מוסבים על שולחנות בגן, על יד המלון. והיהודי, חוכר המלון עם אשתו ובניו, משרתים לפניהם ומגישים מכל טוב…
והנה הגיעו אחרי ימי הלולא ולילות משתה עד הגבול של השׂררה שלנו. עכשיו הוא נפרד מן החבורה, הוא עושׂה להם משתה בבית-מלונו, והחוכר גם כן יהודי, ושמו משה…
ובא אותו משה בשעת סעודה, והשתטח לפני השׂררות בבקשתו ללכת אותו הלילה.
– אשתי ובנותי (בנים לא היו לו) ישרתו לפני השׂררות, ואני, אם ירשה השׂררה, אלך העירה…
– איזה עסק יש לך בעיר, משה?
ומספר לו האיש משה, שיש מצוָה גדולה בתורת ישׂראל, והיא פדיון שבויים, שנוהגים גדולי ישׂראל לחזור פעם בפעם על הקהילות, לדרוש ברבים בענין המצוָה ולקבץ אחר-כך נדבות…
– ועכשיו, מספר לו משה, בא לקהילתו רב נודע ומפורסם, רועה צאן ישׂראל באחת מערי השׂררה, כך וכך שמה, הוא “שער הברזל”…
נזכר השׂררה…
– והיום בערב ידרוש “שער הברזל” בענין המצוָה, ואחר-כך יפסקו בעלי-הבתים ממון לאותה הצדקה. וגם אני לא אקפוץ יד, בחסד השׂררה…
ולא ראה משה את צחוק הערמה על פני השׂררה, בענוֹתו:
– טוב מאד, משה, לך לך, או טוב מזה – אצו ליתן לך סוס מן המובחר וּרכב העירה, אבל אל תתמהמה שם. קח את הרב שלך והביאהו אלי…
האיש משה נפעם, והשׂררה מוסיף:
– כמה יקבוץ שם אותו הרב?
– מאה דינרין לכל הפחות…
– יבוא לפני – אומר השׂררה – ואני אשקול על ידו חמש מאות דינרין ובלי דרשה… אמור, שכן ציויתי!
דבר השׂררה אין להשיב. נותנים למשה סוס, הוא רוכב ומביא את הרב…
– אתה הוא “שער הברזל”?
– אני!
– הושט ימינך ואשקול לך את נדבתי…
הבּא הושיט את ימינו לקבּל מעות, והקוֹזאַקי"ל, ששלף חרבו מראש, קוצץ את ימינו…
וימינו של מי נחתכה?
ימינו של שלמה, אחיו של “שער הברזל”…
הדא הוא דכתיב: “צדיק מצרה נחלץ” וגומר…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.