הדרך הקשה, דרך החול, יוצאת מתוך חורשת- המחט הדלילה, המדולדלת והמעוקמת, שלא היה כדאי, כפי שהעגלון שלי מאַטשיי מסביר לי, לברא אותה, ונכנסת בהרחבה בין שׂדות של אכּרים המצמחים שבולת-שועל.
בחודו של השוט מרמז מאַטשיי על שבולת-השועל ומעיר הערה בדומה להסברה הקודמת:
— עדיין זו עומדת. וכי כדאי ומשתלם לקצור שבולת-שועל כגון זו?
הוא מפסיק וחוזר ופונה אל הסוסים שהשתמשו בשעת-הכושר המועטת ונטו אל שבולת-השועל. והשׂמאלי, שכבר הטה את ראשו לתלוש ולטעום, מקבל צליפה.
— פְּשיאְ קרב! 1
הלילה ליל שקט ועגום, בלא לבנה. דלילים, כשבלי-השועל בשׁדה, מבהיקים כוכבים זרועים, ודומה שהם יגעים, מפוזרים, ואינם מאירים אלא כדי לצאת ידי חובה… התפרפרותן של צפרים ביער מתלוָה אלינו לעתים נדירות יותר ויותר. דממה. מימין, מעבר לשׁדות, מתמשכת שרשרת רפויה של גבעות מכוסות צמחים, והן נסוגות והולכות בעצלתים לאחוריהן, בדומה לכבשׁים מוזרות, שגזיזתן נעשׁתה שלא כהלכה. הנה טפּסה אחת מהן ועלתה על-גבי חברתה, ונשארה כך, רכובה עליה, קופאה ודוממת… החמה כבר מזמן שקעה ממול. הרצועה המאירה האחרונה, בשולי הרקיע, כבה והולכת לאטה מתחת לערפלים מטושטשים.
משׁמאל, מבין שבולת-השועל הדלילה, מבצבצים ומרטטים שלהבי-אור פזורים.
— כפר? — שואל אני.
— הכפר שלנו! — משיב מאַטשיי, וכשהוא רואה שאין בדעתי להניח לו לישון, הריהו נאנח, כמי שנכנע, מוציא מתוך חיקו את מקטרת-החרס, מפטם אותה כל מלוא קבּוּלה מַאחוֹרק"א ומַאחיז בה אש. ברגע שמתלקח הגפרור, נופל זוהר אדמדם על פרצופו המופנה אלי למחצה, הנתון במסגרת של כובע שׁעיר וזקן מגודל-שׁעיר.
— כן, הוא חוזר ואומר, — הכפר שלנו…
— מפני מה מפוזר כל-כך?
— כך יצא הדבר… הפריץ עשׁה יד אחת עם הוַעדה… וכי אנחנו הבינונו מה?
— ויהודים גרים אצלכם?
— אצלנו לא. בשׁדותינו שלנו אסור. בשׁדות הפריצים — כן…
— והפריצים מרשים?
— לא בחנם. ולא הכול שוים… מי שאינו מציית לכּומר…
— הם מזיקים לכם, היהודים?
— מזיקים? — הוא מטיל בי מבט חוקר, מחשה רגע ומוסיף:
— אך למה הם דרושים לנו?
בשׁדה אין הם עובדים. " לא לפי ידיהם הוא"… ומי יתן להם אדמה? זוהי השאלה! —לשעבר היו מחזיקים את בתי המזיגה…
— והיו הבריות שותים?
— אין לך אדם צדיק…
— בהקפה?
— לפי הזמן… לפני היבול החדש וַדאי בהקפה.
— והיהודי היה רושם בפנקס?
— וַדאי, אלא מה, במתנה יהא נותן? הוא אין לו אשה וילדים? כל אחד נותן דעתו על לחמו שלו…
— והיה רושם ומוסיף?
— מי יודע? שלי היתה אומרת כך… והיתה חוזרת ושותה שוב.
— היא גם כן!
— היא גם כן. מוכרחים. הרבה פעמים מוכרחים — ובהיותה שכורה ביקשה פעם אחת להצית את מוֹשֶק.
— איזה מושק?
— את מושק שלנו… שהחזיק את בית-המזיגה בימים ההם… עכשיו הוא סוחר אצלנו. אדם כשר וישר, מושק. בנוגע לפנקסו ולחשבונות אינני יודע, אבל כך — אדם טוב… כל מה שצריכים: חובש, רופא, עורך-דין… הכול יודע הוא, ומוליך לכל מקום…
— והיא לא הציתה אותו?
— חלילה… היא רצה עם גזר-עץ בוער להצית, ונפלה ברחוב. עד היום יש לה מכוָה על היד, נפלה ביד על האש הבוערת. הרימה קול צעקה… בקושי כבּו אותה… אחר-כך פייסה את מוֹשק… וַדאי. והוא מחל לה… אדם טוב, מוֹשק. הנה הוא עומד שם.
הוא מרמז בקוצו של השוֹט לפניו, ואני רואה רק צל בצדה של הדרך.
— כך מתנדנד — אומר מאַטשיי — החאלא"ט שלוֹשׁק נושׁא הוא על גבו. וַדאי אל העיירה נושׁא
— מה איפוא עומד הוא?
— רוצה, שיעבירוהו את אַמַת-המים.
— איזו אַמַת-המים?
— שם! — מרמז הוא אל קצה הכפר.
הרצועה הרחבה המתנוצצת כמראה שם בפאת הרקיע, היתה מוחזקת אצלי רצוּעה של טל.
— והנה היה זה לא טל.
— האדון אינו יודע, שהשנה לא היה לנו לא גשם ולא טל? מים הם שם.
— נעבור על-גבי רפסודת?
— איזו רפסודת? עד לקרסולים מגיעים המים… מים עומדים…
— מי גשמים?
— כנראה…
אנו נוסעים הלאה, והצל הופך באמת למוֹשק ממשי. כבר אני רואה, איך כנפותיו של החאלא"ט מתנפנפות. זקן לבן מרטט.
הגענו עדיו והשׁגנוהו, וכבר הוא מהלך בצד העגלה ומחזיק בה.
— ערב טוב מאַטשיי!
— ערב טוב מוֹשק!
— קח אותי עד מעֵבר למים —
— עשׁרוֹן!
— סיגריה!
— עם קוֹפּיקה!
— שתי סיגריות!…
כך עומד מושק על המקח עם האכּר, כשהוא מהלך בצד העגלה בחול הכבד.
— בקש את האדון! — אומר לבסוף מאַטשיי.
— ומושק מחליף את ידו, פונה אלי. יהודי רזה, לבן משׁיבה —
— פּאן — מתחיל הוא — פוזבולי 2—
אך אינו מסיים. הוא יש לו טביעת-עין טובה יותר מזו של האכּר. הוא מכיר מיד, שהפריץ אינו פריץ אמיתי, וכבר הוא מתנדנד ראשו ורובו מעל לעגלה. עדיין יש לו ישוב-הדעת, היכן יושיב עצמו. אפשר ליד האִכּר? סוף סוף הרי זה דייט"ש!
אך אני כבר פיניתי לו מקום בסמוך אצלי.
— שב, ר' משה.
שתי פעמים אין צרכים לומר לו, כבר הוא יושב וכבר הוא מדבּר:
— ראשית — שלום עליכם יהודי…
השנית — תודה רבה! מן המַאחוֹרק"א של מאטשיי אפשר לו לאדם שישתגע.
והשלישית:
— מהיכן זה יודע אתה, ששמי משה? אתה מכיר אותי?
אני מגלה לו מהיכן, והוא מצדו מַרגיע אותי:
— רק עד מעבר לאַמַת-המים — אומר הוא — אחר-כך פונה אני ימינה… אתה בוַדאי נוסע לשׁמאל?
הוא מחיל חוקר אותי, ואני מפסיקו.
— כמה המים מבריקים, מַראָה!
— בּאַ! מים כאלה… והוא מפסיק. אני מרגיש בנעימתו שיש כאן ענין נסתר.
— מה מים הם? מי-גשמים?
— מי-גשמים! — אומר הוא בטרוניה — אימתי היה גשם?
— אם כן יש בוַדאי מַעין? עשׁרה מילין מסביב אין מעין!
— אלא מאי, ר' קרוב?
— אלא מאי? לא כלום.
הוא מעלים איזה סוד.
— אף-על-פי-כן מה?
— מה נדבר דברים בטלים — הוא מבקש להשׁיא אותי לענין אחר. — מוטב שתאמר, במה יהודי כמותך עושׁה סחורה?
עכשיו כבר אני יודע ברור, שהענין באַמַת המים אינו ענין פשוט.
— ומפני מה מתנוצצים הם, המים הללו, נצנוץ מופלא ושָלֵו כל-כך בדממת הלילה…
ומשום מה הוא מביט בהם לא הבטה פשוטה, ואינו מסיר מהם עין, ומשהו סודי, מרגיש אני, נשמע בקולו… על כרחו אני מביאו לידי דבּוּר!
— משהו — אומר אני — מסַפּרים על אַמַת-מים זו!
— מילא, מה שמספרים… אֶט…
משום מה אין הוא רוחש אלי אמוּן. אני מגיש לו סיגריה; הוא אינו מעשן.
— שמא טפּה מרה? — שואל אני ומוציא את בקבוקי.
— לפני מעריב!… אך התאבנטתי במטפחת להתפלל מעריב, והנה שומע אני — נוסעים. והריני רץ ויוצא ועומד בצד הדרך. מצפּה שיעבירוני… כרגיל עובר אני ברגל, המים מגיעים עד לקרסולים. אך השבוע, לא השבוע, לא עליכם, אין אני בקו הבריאה… ואני חושש להצטננות… מבין אתה, מעריב כבר אתפלל שם (הוא מרמז באצבעו לימין)… ואתה — שתה לבריאות, לחיים ולשלום!
— לבדי איני שותה… ואני חוזר ומטמין את הבקבוק…
— אפשר תתפלל כאן מעריב?
— בדרך איני מתפלל…
— ויוֹ! — מפסיק את שׁיחתנו מאַטשיי, כשהוא מזרז את הסוסים אל מעלה-ההר.
— רואה אתה! — אומר ר' משה — לך והתפלל במחיצתו של גוֹי!
שוב הפסקה.
— ומה הם מעשׁיך ומה שלומך, ר' משה? — שוֹאל אני ומבקש לקשור את השׁיחה מחדש.
— הנה כך, יש בורא-עולם, וחיים איך-שהוא.
הוא משתתק שוב, אין במה להאחז.
— יודע אתה מה, ר' משה?
— מה, למשל?
— ספּר משהו! כל-כך דומם הכול… דממה מפחידה מסביב.
— מה עולה בדעתך… מה אספר לך?
— ואפילו על אַמַת-המים הרי יש לך ספוּר על אַמַת-המים?
— ואם יש לי, רוצה אתה שיהיה לך ממה לצחק?
— חס ושלום!
— ושמא לא — סותר הוא עצמו את עצמו — הזמנים הללו… ציוֹניז"ם לכאן?…
— יודע אני? אך משום-מה באה פתאום מהפכה גמורה… בחורי-ישיבה נעשׁים ציונים ומשליכים את הגמרא מאחורי גוָם ועושׁים כל-רע… דייטשי"ן נעשׁים ציונים וחוזרים ודבקים ביהדות… סנטרים מגולחים עם יהדות… אין אני מתכוון לך, חלילה — מוסיף הוא בבת-שׁחוק של בקשת-סליחה…
— מה שייכות יש לכך ולאַמַת-המים?
יש שייכות… הנה, אל יִחַר לך… דייט“ש, למשל, שנעשׁה ירא-שמים, ויש לו, למשל, יאָרציי”ט, הריהו נכנס למסעדה יהודית ומבקש שיתנו לו למען עלית-נשמתה של אמו — קוּג“ל… היהדות שלו היא קוּג”ל… והיהדות שלך אפשר היא מעשׁיות. יש לך יאָרציי"ט?
ואף-על-פי-כן ספּר לי ספוּר-המעשׁה. ואפשר יותר משבּיקשתי אני לשמוע בּיקש הוא לספּר!
— במקום שנמצאת כהיום אַמַת-המים, היתה לפנים עיירה… אפילו לא עיירה גדולה, אלא עיירה סתם. העיקר: פרנסה היתה…
— ולהיכן נעלמה?
— להיכן נעלם הכול? כאן היה לפנים יער… היכן הוא? סביב סביב היה יער… “אחוזה”! מעֵבר ליער, בצד ההוא, היה ארמון…
— ראיתי חורבה…
לתלי-תלים הוא מתפורר! בימים ההם היה גראַף דר שם, והארמון היה מאיר בלילה באור אבוקות שבעה מילין מסביב… והיער היה חי את חייו — דפק ורעש ונבח והדהד… פריצים היו שורקים, תוקעים בשופרות שלהם, להבדיל; והיו מרדפים ויורים, ומתהוללים, ומתיישבים על הדשא, עם כלי-נגינה, עם אבוקות… עם נשים… והיו אוכלים ושותים… וכלבים היו מנבּחים!…
אך התחל כבר התחיל הדבר…
כלפי מטה, במורד, כבר היו הגרמנים דרים, את היער כרתו… ומצד אחר— עושׁי-רעפים… היו עוברים כאן, והנה: בקתה של עצים… ולפני הבקתה מדורה קטנה… עושׁה-הרעפים עובד לאור המדורה, האשה מבשלת ארוחת-ערב על גבי האוּר… והשׁמחה שרויה שם, שרים… עושׁה-רעפים אחד שורק ישר אל חברו, וחברו אל חברו… וכך עוברת השירה שלוש-ארבע פעמים ביער סביב…
ובמקום שבו נמצאת אַמַת-המים, היה דר לפני זמן רב יהודי אחד, החוכר… במשך הזמן הביא לו מרחוק שני חתנים… לקח לו כלות ופסק להן מזונות, החזיק מלמד… בנה והוסיף בתים על בתיו… הביא גם שוחט… עוד כמה שנים, והנה — עיירה.
ועיירה כאמור, עם פרנסה!
הפריץ היה יורה וממית ארנבת אחת, ושומר-היער שלו, מאחורי גבּוֹ — אחת-עשׁרה; ושנים-עשׁר עורות נמכּרו בחצי-חנם… ומלבד זה — החלב וכל הבא מן החלב, מעשׁר אחוזות דברי החלב! ומלבד זה — מעט תבואה… ותבואתו של הפריץ — נמכרת בעודה בשׁדה, במחוּבּר, — וחנוּיות: מזונות, בשׁמים.. ונרות וּתְמָד וכל מיני יינות… החצר צריכה!
ומעט היהודים ישבו באמת ולמדו… הנשים ניהלו את המסחר… אחיו בן-אמו של “חמדת הימים” היה רב בזה… שלח לוַארשה כמה תרנגולות וקצת דבש, תוספת לשאלת-תשובה אל רבּה של וַארשה : אהובי אחי, היות… וגומר… ובמשך הזמן: לומדים מופלגים, לוקחים חתנים מגדולי הישיבות… קטנה היתה, אבל כדאמרי אינשי, עיירה בעלת משקל… לא היתה חסרה דבר. אפילו אחד מלמ“ד וא”ו היה…
— שואב-מים?
— דוקא פּרוָן! נדמוֹה נדמה, אמנם יהודי כשר וישר, אבל עם-הארץ דאורייתא… תמיד עיניו בסדוּר; “אשרי” לא בעל-פה. וקול-הברה בשעת התפילה אינו יוצא מפתחי פיו. אפילו ב“למנצח” לא. וַדאי אינו יודע, המסכן, כך היו אומרים, עברי אינו יודע… אך מלבד זה — ירא-שמים ביותר! ערב יום-כפּוּר, למשל, הוא מבקש שילקוהו באמת, “שיהא כואב!” — הוא מתחנן לפני השמש. משמגיע סוכות, הריהו עומד שעות שלימות לפני פתחו של הרב — הוא רוצה לברך דוקא על אתרוגו שלו! לפני הושענא-רבּה הריהו נעלם פתאום ליום תמים — ומביא לו, רבון העולם יודע מהיכן, הושענות שהעולם לא ראה כמותן… יודע אני? שאין הוא נוטל יתּוּר, מילא — מי היה נוטל אז? אך פתאום מתרחש מעשׁה כזה… חול-המועד פסח היה הדבר. כן, חול-המועד. ואפשר חול-המועד-סוכות; אך בודאי חול-המועד. הולכים כמה אנשים ממקום שהולכים, בלילה…משׁמחה, או מחולה. אנשי בית-המדרש, אברכים… איחרוּ לשבת באיזה מקום. נשתקעו בהתנגחות של הלכה… מהלכים הם כך על-פני השוק — עוברים לפני ביתו של הפרוָן — אצל הפרוָן אור מאיר… עולה על דעתם חשד; אברכים צעירים! באשר בכן, הואיל ואחר החג חל תיכף היריד, הריהו עובד, עם-הארץ זה, בחול-המועד בשביל היריד, ומיד נמצא להם סמך: ולא עם הארץ חסיד! ורוצים הם לתפוס אותו בשעת-מעשׁה… והנקל לתפוס אותו: התריס אינו מוגף אלא כלשהו.ודופקים על התריס! אבל מה נתגלה להם? הפרוָן יושב לאורו של נר-חלב על-גבי ספר ובוכה… רואים בחוש… שהוא בוכה… דמעות זולגות… הוא מביט בספר, והן זולגות! ובבית אור. ולא כאור הבא מנר-של-חלב. והוא בשלו, ואינו שומע שפתחו את התריס. נשארים הם עומדים נפחדים, וסוגרים בחשאי את התריס… ישאֵר הדבר, אומרים הם, בסוד… מי יודע פשר הדבר? זו אחת. בעוד כמה שנים לאחר מכן שוב מתרחש מעשׁה כזה: פתאום מתפשטת שמועה מוזרה, יוצא קָלָא דְלָא פּסיק, — באשר בכן, שאֵישהו בסביבה, לאחר שנפטר המרא-דאתרא, הביאה הקהילה שני רבנים… לאמור: הבעלי-בתים — רב אחד, והחסידים — רב שני…
כהיום הזה רגילים בדברים כגון אלה. בימים ההם — עדיין לא היו רגילים. ממש חלוּל-השם… מחלוקת… מתכנסת אסיפה ושניה, ושלישית — כה וכה, כך וכך, ונמנים וגומרים, שיפסוק בדבר הרב דלוּבּלין! משום שהדבר היה באמת דבר הקשה — שני הרבנים למדנים הם, יהודים יראי-שמים, ושניהם הובאו ביום אחד! זה נכנס מצד מזרח, זה מצד מערב, ושניהם נפגשו בדיוּק בטבורו של השוק! עכשיו לך ודע מי מהם לשלח!
— ומה אמר דלוּבּלין?
— הרי זה עיקרו של המעשׁה, אף הוא לא אמר ולא כלום… אין לו — אומר הוא — מאזנים לשקול בהם רבנים!… אלא מאי? וכאן רק מתחיל המעשׁה… קלא דלא פסיק יצא, שהרב דלוּבּין השׁיא להם עצה, שישלחו שני בעלי-בתים לאותה ואותה עיירה (הוא קרא להם בשם העיירה) לשאול ולבקש את לייבּל הפּרוָן — לייבּל היה שמו — וכפי שלייבּל הפּרוָן יאמר, כן יקום וכן יהי… שמועה כזאת נתפשטה. מי ספּר כך? אין יודע. האם היו כאן אנשים זרים? מתברר, שהיה היו. הסתובבו ברחוב שני אנשים זרים… ספּוֹדקאוֹת משונים… לא עשׁו מסחר, לא קנו, לא מכרו — לא כלום, ונעלמו. וכבר נמצא אחד, שראה אותם אצל לייבּל הפּרוָן בבית… רצים אל הרב, אין הוא יודע ולא כלום. לכו, אומר הוא, אל לייבּל ושאלו. הולכים ומבקשים לשאול. ורואים לייבּל צורר את חפציו — —
— להיכן אתה נוסע ר' לייבּל? — כבר אומרים לו “ר' לייבּל”!
לארץ ישׁראל נוסע הוא.
מבין אתה את הדבר הזה? כיוָן שנתגלה, הריהו נוסע לארץ ישראל…
— והוא נסע?
— נסע!
מַאטשיי ישן.
העגלה נתקלת בענף שיצא מגודם וקופצת ונוטה להתהפך. אף-על-פי-כן יצאנו ידי-חובה במעט-מזעיר של פחד. אנו מוסיפים ונוסעים צעד ור' משה חוזר ומתחיל לספּר
— כן, היכן הפסקתי? ביציאתו מן העיר…
אבל היה היה עוד יהודי כשר, אמנם זעפן וכעסן, חטיבה של שגעון — מלמד דרדקי, יוֹסל בן בֶּרטשי היה שמו. ואת יוֹסל בּרטשי זה הוא שולח לקרוא קודם יציאתו לנסיעה! הוא צריך למסור לו משהו…
הכילה כבר עומדת מוכנה, מלאה וגדושה נוסעים, וממתינים, והם משׂוחחים מה שמ שׂוחחים חדר לפנים מחדר, מפה לאוזן.
וזה היה ענין חשוב.
— הוֵי יודע — מסר לו — שהשׂר-של-אש כועס על הקהילה שלנו!…
— מפני מה? — שואל אני.
— דבר זה באמת שאל גם יוסל בן בּרטשי, אבל הוא לא אמר לו, ואפשר שלא רצה לומר לו. אמוֹר אמר, שהענין ענין שלם הוא, שצריך לספר באריכות, והכילה מחכּה, ואין הוא רוצה, שיהא בעל העגלה מקלל… אבל כעוֹס כועס הוא, השׂר-של-אש, ורוצה את כל העיירה לשׂרוף. מילא, כל זמן — אומר הוא — שאני הייתי בכאן, לא הנחתי שיגיע לידי כך… לילות תמימים ישבתי על ספרים קדושים… השׁר-של-אש מוריד ניצוץ של אש על גבי גג של קש, אני — דמעה על-גבי הספר, והדמעה שעל הספר מכבה את הניצוץ שעל הגג!… עכשיו מבין אתה, מה שהיה שם בחול-המועד, האַ?! וכך כמה וכמה שנים — אומר הוא — נאבקנו זה עם זה, הוא — אש, אני — מים! כהיום הזה — אומר הוא — אני יוצא ונוסע… ורוצה אני, אומר הוא, שאתה, יוֹסל בן בּרטשי, תגן במקומי על הקהילה… שתהיה הממלא-מקום שלי.
— לילות תמימים לישב על ספרים ולבכות? — שואל יוסיל.
— דבר זה לא — אומר הוא — לא לפי כוחך הוא. מחמת חולשות תהא נרדם מיד… אבל מסוֹר אמסור לך שני שמות — שם אחד לגשמים! כשתכוון את השם הזה פעם אחת, יתחילו השמים מנטפים, עוד לא תראה עננים ונטוף ינטוף… וכשתכוון פעם שניה, יבואו עננים ויהיה גשם-רביבים… אבל כשתכוון בפעם השלישית, יבואו ויגיעו עננים חדשים כהררי-הררים, ויכסו את פני כל השמים, וירד גשם זעף, שיכבה אפילו את האש הגדולה ביותר!…אבל כשתראה, שכבר די ומספיק — יש לך שם שני — לחורב ויובש. מיד משתכוון זה השם, תבוא רוח קדים ותטאטא את העננים כמו במטאטא, ותגרש אותם לארבע כנפות הארץ. ותיכף לאחר זה תצא החמה בגבורתה, כחמתו של תמוז, מחיה נפשות, וכהרף-עין יהיה חם ויבש, כמו תחת התנור… אבל הוֵי זהיר, שתי פעמים אל תכוון את השם הזה, משום שירד חום גדול, ממש אש לוהטת, שתשׁרוף את כל התבואות וכל העשׁבים. ואנשים, ובהמות, וחיות ועופות, עתידים, חס ושלום, להשתגע ודעתם תטרף עליהם… ותהיה, חס ושלום, שנת בצורת — רעב, רחמנא ליצלן…
וכך הוָה!…
לא עבר שבוע מזמן שיצא ונסע, בא ממקום שבא כמין דייטשי"ל, ושואל וחוזר ושואל לאדנים ולשאר מיני עצים. קנוֹה אין הוא קונה, אלא הוא מתהלך עם מקטרת פטומה בפיו ושואל בדבר מחירים. ומרַשם… והוא מושך בפטמה של המקטרת ומרשם. ומתעוררת פעם אחת לפנות רוח קלה, ותופסת לו לניצוץ מתוך המקטרת, ומעלה אותו על גבי גג של קש! לפנות ערב היה הדבר…
העולם נמצא בבתי-הכנסיות, בתפילת מנחה… באות בבהלה כמה מנשי השוק: בוער!… אסמו של זה וזה בוער. עד כה ועד כה — שׁריפה…
מתרוצצים, מצעקים, מחפּשׁים מים — הבאר בלא חבלים. היכן הם החבלים? רצים אל ה“חצר” להביא חבלים חדשים, ובינתים האש מתלקחת…
אבל הרי ישנו יוֹסל בן בּרטשי, רצים אל יוֹסל בן בּרטשי, רץ יוֹסל בן בּרטשי אל המקווה, טובל ג' פעמים ועולה ויוצא ומכוון את השם — מתחילים השמים מנטפים… עוד פעם הוא מתכוון — גשם רביבים!… אבל כבר היה מאוחר מדי, האש מתלקחת יותר ויותר… מי הגשם נופלים ברתיחה ובצויחה על האש, הם מרתיחים ומצַוחים באזנים! הוא מכוון עוד פעם — נוּ, נוּ!… עולים ובאים עננים שחורים מארבע כנפות הארץ — מתחילה זליפה ושטיפה, מה אומר לך, מבּוּל!
— וכבתה השׁריפה? — שואל אני.
היהודי נעצב:
— עד כה וכה, העיר נחרבה!
— מאוחר מדי?
— זו ראשית… והשנית — שכח יוסיל בן בּרטשי את השם השני! המבול שטף והציף את השאר… ורואה אתה, אותה אַמַת-המים שאתה רואה, היא זכר מאותם המים… עד היום לא נתייבּשה…
— וכיצד נפסקו המים אף-על-פי-כן?
— הרי שטות היא — משיב הוא — מבּוּל הלא אי אפשר היה שיבוא — הרי מוכרחים היו הגשמים להפּסק פעם.
כבר אנו נוסעים ונכנסים אל תוך המים.
— הפלא ופלא! — אומר פתאום ר' משה.
— מה? — שואל אני.
— הנה, מים כאלה, והסוסים מהלכים… ומאַטשיי מפטם את מקטרתו… כאילו לא כלום!
בעיירה, באמצע אמצעיתו של השוק, עומדת באר, ואף-על=פי-כן משתמשים יחידי-סגולה במי-נחל, שמביאים אותם מרחק חצי מיל מאחורי העיר!
מי-הנחל הם ממקום השקאת הסוסים והבהמות — עכורים, וריחם רע, ומי-הבאר דוקא נקיים הם וטהורים כזהב טהור!
ואתם משתאים בוַדאי, מפני מה שותים מי-נחל רעים, בשעה שיכולים לקבל מי-באר טובים? לפיכך אספר לכם, מלה במלה, את המעשׁה באותה באר, ששמעתי מפי ר' אליעזר השַמש, מפיו ממש.
וסַפּר ספּר את המעשׁה במורא וביוהרה גם יחד. המעשׁה אמנם מעשׁה נורא הוא, ואף-על-פי-כן הוא יהיר על כך, הוא מתגאה בה, בעיירתו שלו, שבה מתרחשים מעשׁים כאלה!
— צא ועבור — אומר הוא — מחציתו של עולם, ולא תשמע מעשׁה כגון זה!
— התחל התחיל הדבר בשנת…
אך את השנה שכח, ואנוסים אתם להסתפק בספּוּר-המעשׁה בלא השנה.
הימים היו ימי סליחות.
נוֹ, עיר הרי עיר היא, יש בה אברכים הגונים, בחורים הגונים; ויש כמנהגו של עולם, פוחזים וריקים גם כן…
וכשהולכים לסליחות, בעוד חושך, הרי צריכים לעשׁות קצת מעשׁי-ליצנות, להשתובב עם הבכור, ובכור היה לנו בזמן ההוא יקר-המציאות, גבור ממש! בקפיצה אחת היה הופך ומהפך קטן וגדול בשוק.
וכשעושׁים מעשׁי-ליצנות עם הבכור, מתחילין לרדף אותו, משליכים אחריו אבנים.
הבכור עומד כנגדם; אבל החבורה גדולה, נמלך הבכור בדעתו ובורח ונמלט.
רודפים אחריו; באבנים במקלות, והבכור טס כחץ מקשת אנה ואנה, אנה ואנה…
ואירע, שבאותם הימים בדיוק היתה הבאר מקולקלת.
עוד זמן רב קודם לכן עשׁה ראש-העיר הערכה, אסף את המטבעות, ובינתים פרקו את הקמוּר; נשארה הבאר עומדת פתוחה.
הבאר עומדת פתוחה, ובעזרת השם יתברך, הבכור נופל לתוך הבאר הפתוחה.
חבורת הפוחחים לא ידעה להיכן נעלם הבכור; ונתפזרו כל אחד לדרכו.
עומדים בבית-המדרש ואומרים סליחות, ר' יונה’לי שלנו מסלסל את קולו בתפילה מן התפילות, וכאן נשמעת לפתע מן הרחוב צעקה, יללה, השם ישמרנו ויצילנו!
מה סוברים?
יהודיה מקשה, לא עליכם לילד. או, חס ושלום, צרה אחרת… מסיימים בחטיפה את הסליחות, יוצאים ורצים החוצה, מקשיבים, — ושומעים שהקול יוצא מתוך הבאר.
אילו גילו אותם פוחזים, שהם שׁיחקו עם הבכור, אפשר שהיו מעלים על הדעת, שהוא הוא המוטל שם בבאר; אבל הללו מתייראים הם מפני אבא-אמא; שותקים הם, ואנו לא היה יכול לעלות בדעתנו, אלא שנשתקע שם לץ, או שד…
אם היינו נפחדים כל כך, או שבאמת היה לו לבכור מין קול כזה, דיינו, שהיינו בטוחים כי הקול קול אדם הוא.
ומפני שלא נעדר שום אדם מן העיירה, וממקום אחר לא בא שום אדם, נמצא שאין זה אלא מין מזיק; והכל עומדים ורועדים, העור מרעיד והשינים דא לדא נקשן, כמו בקדחת, רחמנא ליצלן…
מגוֹדל הרעש נתעורר שומר העיר ועמו עוד כמה גויים, ואף הם יצאו ובאו; ואף הם עומדים תמהים ומשתוממים. אבל עשׁו נעוצה בו אף-על-פי-כן גבורה, והרי הם רצים אל ראש-העיר, מביאים דליים וחבלים (שלא יגנבו אותם, היו מחזקים אותם לשעות הלילה בבית-העיר)… מביאים, ומשלשלים ומורידים, ומעלים ומוציאים את הבכור המת!
אוי, מראהו של הבכור, המסכן, כמה עלוב הה באותה שעה! קרנים שבורות, רגלים שבורות, בצלעיו חורים, אוי אוי!
ור' אליעזר מכסה את פניו בידים, שלא יראה את המראה הנורא, המתייצב לנגד עיניו…
— ומאותו זמן אין אתם שותים מי-באר? — שואל אני?
— שוטים כאלה אנו מוּחזקים אצלך? — אומר הוא בנעימה של תרעוֹמת. — שמע הלאה!
נתּנה האמת להאמר, שכבר בזמן ההוא פסקו כמה אנשים מן האיסטניסים מלהשתמש במי-הבאר.
אנשים העידו שבשעה שהם עוברים בלילה, שומעים הם קולו של גוסס בוקע ועולה מתוך הבאר.
אחרים נשבעו בכל לשון של שבועה, שבשעה שהם מציצים אל תוך הבאר, רואים הם… נקודות-נקודות אדומות, ובוַדאי של דם הן…
למען האמת הרי כשהוציאו את הבכור היו צלעותיו נקובות; חתיכות חתיכות של בשׁר היו תלושות מגופו!
וכאן, כשביקשו את ראש העיר שינַקה את הבאר, אמר שהוצאה זו לא נכנסה בחשבון ההערכה…
אף-על-פי-כן, במשך הזמן בוַדאי היו מתרגלים, היו שוכחים; הרי עד אל הנחל יש בכל זאת מרחק של מחצית המיל, — אבל כאן מתרחש עוד מעשה:
הבאר כבר מתוקנת, הקמוּר מוכן, הגלגל מותקן, ובמַים מתחילים להשתמש!
אלא פעם אחת בלילה, נוסע עובר בעל-עגלה עם כילה כבדה, עמוסה מיני סחורה. מן הדרך הקשה היו הסוסים יגיעים ומיוגעים, מכוסים זיעה, מעלים קצף. סוס אחד, בהקן, אני זוכר עוד כהיום הזה את צבעו, נתחלק לפני הבאר ונפל, ואפשר אחרי חמשים צליפות רק אסף כוח לקום ולעמוד על רגליו!
והנה — שמע מעשׁה שהיה:
כיוָן שמגיש בעל-העגלה לפני הסוסים את הדלי הראשון עם מים, מיד הם נבהלים, נרתעים לאחוריהם, פונים ומסתובבים ובורחים במרוצה עם הכילה.
ובעל-העגלה רואה במו עיניו ממש, — ונשבּוֹע נשבּע עד כדי כך, שבוַדאי ראוי להאמין לו, — שמתוך הדלי קפצה לטאה! היא השמיעה קול צחוק של אדם, וחזרה וקפצה לתוך הבאר…
וסבור אתה, שהיו תופסים את הסוסים? חלילה! כמו שדים היו רצים. כל המזל היה בזה, שהם נכנסו ביצוּל אל תוך בקתה של עצים, ניקבו את הקיר (אמנם זו היתה מפולת) ונשמרו עומדים!
ומה שמופלא עוד יותר: בפנים, ליד אותו קיר ממש, היה יושב אותה שעה שוליה-של-חייט, יצחק’ל וספג חבטה הגונה בגבו מו היצוּל…
והתברר נתברר, שהוא-הוא באמת היה הראשון, שהתחיל רודף אחרי הבכור…
כך בכור נוקם את נקמתו!
הוא עצמו, יצחק’ל רוצה אני לומר, הודה בדבר!
וּשמע המשכו של הענין:
כשנודע מפיו, כי השני שהתחיל משתובב עם הבכור הוא בנו של ר' ירוחם’ל, — בינינו לבין עצמנו, בן-יקר ופרי נאה היה, — באה עליו, על הבחור, מתוך פחד, מחלה משונה, הוא מתחיל רועד בכל גופו, ורועד ומרעיד כך כמה חדשים…
— וזה הכול? — שואל אני.
— בוַדאי! — מלעיג עלי ר' אליעזר — רק עכשיו מתחיל העיקר.
מובן, שהעולם התחיל מתיירא להשתמש במי-הבאר… והמים עצמם באמת לא היו טובים לשמוּש; היה להם איזה מראה ירקרק מבריק ומשונה, ונתלוָה להם ריח מגונה. אני לא טעמתי מהם, אבל אמוֹר אמרו, שמרגישים בהם טעם וריח של לטאות. אבל חששות בכה וחששות בכה, שואבי-המים שלנו לא היו להם סוסים וחביות להוביל מים מן הנחל, ולשׂאת מרחק חצי מיל בעד אותו מקח עצמו, שהם מקבלים, אין הם מסכימים.
מה אאריך לך בדברים, חזרו והתחילו משתמשים שוב במי-הבאר.
פתאום מתפשטת שמועה, שבכל לילה בשעה עשׂר, כיוָן שמורידים את החבל עם הדלי ונושׂאים אותם אל ביתו של ראש העיר, מיד מופיעה סיעה של חתולים לבנים ושחורים, מן העיר ומן הפרבר; הם מתיישבים על הגלגל, מיללים ונאנקים, בוכים כדרכּם שלהם, והגלגל, תחתיהם, סובב הולך מעצמו, מעלָה ומטה, מעָלה ומטה, וכך עד אור הבוקר.
ושיהיו חתולים מתיישבים על גלגלה של באר, עדיין בגדר האפשר הוא, גזירה-שוָה מחתולים היושבים על הגג!
בחודש מרץ היה הדבר; לאמור- בתקופה שחתולים מתהלכים יחד חבורות-חבורות ואינם מניחים לעצום עין!
אבל שיהיו חתולים מסובבים גלגל, או שהגלגל יהי סובב הולך מעצמו מתחת לחתולים — דבר כזה עדיין לא נשמע!
ואילו לפחות היה כל זה פוסק בשעה שהגבר קורא, היו סבורים, שיש כאן — מעשׂה-לץ.
אבל הרי שומע אתה — עד אור הבוקר! הרי מן ההכרח הוא שיש בזה שייכות הלטאה, או, להבדיל, אל הבכור…
וכך הוָה! נמצאה ערלית זקנה אצל ראש-העיר, שהעידה מסיחה לפי תומה, שאצלם בכפר קבעה פעם לטאה אחת את משכּנה בתוך בצה, ובאמת היו כל החתולים שבסביבה באים אליה לבקרה, עד כדי כך, שמסביב לבצה היתה תמיד חַשרה של חתולים…
אך מפני מה חוזר הגלגל, דבר זה שוב לא ידעה אף היא; אף-על-פי שהיא היתה כבר ערלית זקנה מאד מאד, וכבר אכלה פת לא מתנור אחד.
— אך כאן חייב אני — אומר ר' אליעזר’ל — להפסיק, ולספר היאך אני עצמי ראיתי את החתולים בעיני שלי ממש. אתה מחייך? אותה שעה אף אני חייכתי!
אדם צעיר הייתי, בקי במקצת באותיות הזעירות… ידעתי יפה מאד לשון-קודש!
כללו של דבר, אני לא האמנתי!
על שׂפתי לא העליתי את הדבר, למה אתחיל בשל ענין מועט כזה מחלוקת עם הבריות?
אבל חשוֹב חשבתי לי כך:
הימים ימי חורף, שלג יורד, מוטלים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג על הגלגל, ואומרים העולם — חתולים.
לקום אחר עשׂר בלילה מן המטה וללכת לראות, אין חשק.
ראשית, מתחת לכסת חם ובחוץ קר!
שנית, הריני מודה, שהייתי מתיירא במקצת ללכת. שכּן — מי יודע? שמא אמת הדבר? ואם כן — הרי אין אלו חתולים פשוטים, אפשר באמת שיהא אדם ניזוק…
והנה מתארע בדיוק מעשׂה כזה:
אני נמצא בחתונה, בסעודת-השׂמחה אני נוטל לגימת יי"ש אחת, אחר-כך אני משתכּח ונוטל שניה… אחרי הדגים — שוב טפּה, כנהוג. לאחר הבשׂר — מעט שכר!
אדם חלוש הנני, ומתחיל, לא עליכם, ראשי מסתובב, ובפנים אני חש ממש אש; מרגיש אני, עוד מעט ואתעלף, ואשבית חס וחלילה, את כל שׂמחת החתונה!
מה אני עושׂה?
הריני מתגנב ומתחמק בסוד-סודות, איני קורא עמי אפילו את ביילה-רחל שלי, והולך לי הביתה… אישן מעט, אומר אני לעצמי, ולפנות בוקר אשוב ואהיה במקום! משום שהבטח הבטחתי לו לחתן (שאר-בשׂר אמיתי שלי, שני-בשני), שלא בדבר של מה-בכך יפטור עצמו ממני!
ורוצה הייתי לקיים את דברי…
שאצטרך לעבור על-פני הבאר, זו אני שוכח; כמי ששוכח את יום המיתה!
וברגע שאני נזכּר, כבר אני עומד פנים אל פנים לפני הגלגל!
— ואתה רואה חתולים? — שואל אני.
לא כל כך במהרה! אלא להפך; — אני רואה על הגלגל מונחים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג, כדרך הטבע! הגלגל עומד; אני רואה בחוש, שהוא עומד!
וכבר רוצה אני ליתן בצחוק קולי וללכת הלאה, אבל מרגיש אני, שלבי מתחיל דופק. מפני מה?
אני מרים ידי אל המצח, המצח שטוף זיעה, המקום ישמרנו ויצילנו — זיעה כזאת!
ופתאום משתלט עלי מורא, הנקל לומר מורא! הרגלים כאילו ננעצו במספרים, אין לעקור אותן מן המקום. והשׂערות המסומרות מגביהות לי את הספּוֹדי“ק עם היארמוּלק”ה כלפי מעלה, עד כדי כך שאני מרגיש את הרוח הנוגעת בעור הראש.
שהפחד הזה יוצא ובא מן הבאר, דבר זה הבינותי מיד; ורוצה אני להתרחק מכאן — ואיני יכול. אין אני יכול להפנות את ראשי משם; אני מוכרח להביט!
והנה, אותו רגע ממש, כשאני עומד ומביט, מתחיל הגלגל נע לאטו לאטו, וכיוָן שהוא נע, הופך כל צבּוּר קטן של שלג לחתול לבן, וכל יתד-עץ של הגלגל — לחתול שחור! וכך עומדים הם על הגלגל ומסתובבים עם הגלגל ביחד… חתול שחור, חתול לבן, שחור — לבן…
אחר-כך מתחילים הם לילל. וכיוָן שהם מיללים, זוחלים ויוצאים מתוך הבאר — הלטאה מצד אחד, וראשו של הבכור מן הצד השני… מה סבור אתה? אני נופל ומתעלף!
ר' אליעזר’ל מפסיק ונח וממשיך ספּוּרו:
עד כאן היה הכּל מדוּבּר בחיות… תיש, אפילו לא תיש רגיל — בכור, אף-על-פי-כן לא אדם; לטאה, סוס; לא עליכם, חתולים שחורים ולבנים; אבל הבאר מתחילה דורשת בני אדם!!!
ויהי היום, פעם אחת אני יושב בסעודת-מצוָה, אצל ר' קלונימוס הדיין… ר' קלונימוס שלנו היתה לו בת, בל אחטא בשׂפתי — למעלה מעשׂרים אמה. בת עשׂרים בוַדאי. יפהיפיה, אמרו הנשים, איננה כלל. סתם כך — בת ישׂראל. מום, חס ושלום, אמנם לא היה לה, אבל פרוטה לפרוטה גם-כן לא היתה לה! והכול היו בטוחים, שתהא יושבת בבית אביה עד שילבּין ראשה.
והיתה רחמנות גדולה על הנערה; ועל אביה הדיין, על אחת כמה וכמה; בוַדאי רחמנות!
אלא מה יהוּ עושׂים? הקהל, לא עליכם, אין לו פרוטה שבורה… ואפילו היתה הפרוטה מצויה והיו רוצים ליתן, אין יכולים ליתן! משום שהרב, זכרונו לברכה, היו לו שלש בנות, ודוקא בנות כאותם כלונסים! בכלל היה הזמן ההוא זמן שאין בו מזל. כל כלי-הקודש לא היו להם בנים-זכרים. הכל בנות, וזו מזו גדולה בשנים! ובשביל כולן, שוּב, גם ממון-קורח לא יהא מספיק! ומתעלמים ועושׂים עצמם כלא-יודעים. נאנחים, אבל יודעים שאין עתידים להושיע…
ר' קלונימוס כבר היה מוכן אפילו להוריד עצמו, להוריד עצמו הרבה מאד! להשׂיא בתו לחייט, ולוּא יהא גם סנדלר. אבל, ראשית, היה הקהל מרנן ומלמלם, שכּן לאמיתו של דבר, אין זה נאה לקהל!
שנית, בזמננו בעלי המלאכה, בינינו לבין עצמנו, חצופים הם והולכים אחר עיניהם; והבתולה, כאמור, בתולה יפה לא היתה.
בדבּוּר אחד — ר' קלונימוס לא היתה לו עצה ולא היה לו מוצא, כיצד לפטור עצמו מן הבתולה!
יום אחד יוצא הקול, שר' קלונימוס עשׂה שדוּך! פה ואזנים פתחו ותמהו!
וגם, שומע אתה? דוקא שדוּך שלא מבני המקום, ודוקא שידוך הגון, אבל הגון ומהוגן ביותר… מיוחס, בן-תורה וגם — בחוּר! אילו אמרו לפחות — אלמן, או — גרוש עם ילדים!
חמש-עשׂרה מאות זהובים הושלשו במזומנים! וכבר עושׂים תנאים!
השׂמחה אצל העולם גדולה; זווּג מן השמים, בת פלוני לפלוני, בזכותו של ר' קלונימוס!
מזל-טוב בעיירה. אדם תאב-דעת הרי הנני תמיד, ובכן רוצה אני באמת לדעת, מה יכול להיות פשרו של הדבר הזה?
ומתרחש שבא בדיוק אותו זמן שני-בשלישי שלי משם, כלומר, מאותה עיר שממנה בא החתן, ומספר לי בסוד-סודות, באשר בכן — במשפחה יש דוד תלוי, כלומר, שתלה עצמו לדעת, אחיו של אבי—החתן…
נו, אי אפשר לומר, פגם כזה פגם הוא, אבל — חמש-עשׁרה מאות זהובים במזומנים!
יש עוד פגם כלשהו מצד האם — מוסיף הוא ומספר — אחותה של האם, אמו של החתן — מוטלת אישהו זה כעשׁרים שנה בבית-חולים חולה במחוּש-הראש, רחמנא ליצלן!
מילא, דבר זה אפשר שאין לו כלל שייכות לענין! כלום אין — שואל אני — כלום אין יש במשפחה איזה מומר-להכעיס, איזה משוּמד…
— זה לא! — אומר הוא — אבל מתפקר אחד כן ישנו… איזה קרוב רחוק מצד האב, מחוצף גדול היה! אלא כל המזל הוא בכך, שמן השמים השכיבוהו, והריהו שוכב כבר זה כמה שנים, וחוט-השדרה שלו יבש והולך!
— אבל החתן, — שואל אני, —החתן!
— החתן, — אומר הוא, — הריהו ביותר-ביותר אש להבה! למדן! ומשוקע עד כדי כך בלמוּד, שהוא שוכח לאכול, לשתות, לישון, רק לומד ולומד; ואפילו אינו לומד, הרי חושב בדברי תורה; תמיד בעולמות אחרים, כמעט אינו שומע מה שמדבּרים אליו…
אבא ואמא שלו מהלכים אחריו, כמו אחרי בן-פקוּעה! שומרים אותו כאישון שבעין, אין מניחים לו לצעוד צעד אחד לבדו… אילו הניחוהו לבדו, על חלקת הקיר היה מטפס!
פעם התגנב ויצא מחוץ לעיר, והלך, כדרכו, משוקע במחשבות, למד בעל-פה… והיה הולך ומהלך, עד שנכנס בנהר! הוא אפילו לא צעק — הוא ממשיך ולומד!
מזלו היה, שכובסת אחת ראתה זאת מרחוק, והרימה קול צעקה…
פעם אחת, שוב, למד הלכות שחיטה; ןהשחיז לו חלף! שאל, כמובן, אצל השוחט, — והשחיזו עד כדי כך, שלאחרי-מכן, משבּדקו השוחט, נשבע בכל לשון של שבועה, שצריך אדם להיות מאה שנה שוחט, בשביל שיוכל כך להעמיד חלף… אבל תחילה ביקש לנסותו בעצמו… וכיצד, סבור אתה? באצבע? על קצה הלשון? השוטה הזה נותן את החלף על צוָארו, על הסימנים שלו עצמו! ואפשר שביקש רק לנגוע בסימנים. —
דיינו שאלמלי בני-הבית שקפצו ותפסו בידו, לא היה חתן לר' קלונימוס כלל…
ועוד, ועוד מעשׁים בדומה לזה…
ושׁמחתי באמת מאד, שר' קלונימוס מקבל בן-יקיר כזה, כלי יקר כזה, ולפיכך, כשישבתי בסעודה, שעשׁו לכבוד המחותנים (אני קרובו הקרוב של ר' קלונימוס, חמישי ברביעי ממש), שׁמחתי באמת כמוצא שלל רב.
תכשיט אמיתי, כמו שאמרו — כדת משה וישׁראל! גרגרת — רזה וחוַרורת; עינים גדולות, — בדבּוּר אחד, השכינה, כביכול, שרויה על פניו, חן כזה היה לו… עד הלב נגע המראה!
ביקשו אותו שיאמר משהו, והוא אמר.
איני זוכר אפילו מה, אבל אמוֹר אמר, ויפה אמר!
אחר כך יצא מן הדרשה וכּוּח, שׁיחת-תלמידי חכמים, והוא התערב בהתחלה, אפילו בחמימות התערב.
ולר' קלונימוס, שדעתו היתה שלא כדעתו, כמעט שלח יד בזקנו… אך פתאום באמצע נשתקע במחשבות ופסק מלהתוַכּח!
אני עצמי, כדי להודות על האמת, למדן גדול אינני… כשנכנסו בגדולות, חדלתי מלתפוס את הענינים. רק בלשון, בהעָיות, הכרתי שקודם-לכן היה בחינת ידו בכּול, הוא ניצח את כולם, ואם הפסיק באמצע, ראיתי בחוש, הרי זה משום שהמוח החריף כבר עבר לענין אחר. מה שנעשׁה כאן, מסביב לשולחן, שוב אין הוא יודע; העולם מוסיפים ומתנגחים בהלכה, הוא אינו שומע ויושב ועיניו תלויות בשמי-קורה…
העולם אף הוא שכח אותו, עשׁו עגוּל מסביב לר' קלונימוס, המחותן גם הוא — (כבר הוא בעולם האמת!) אף-על-פי שהיה סוחר — למדן גדול היה, ומתפלגים בוכּוּח, דור-הפלגה ממש!
צעקה המוּלה!
מן החדר השני בוקעים ויוצאים בינתים קולות של נשים, — המוּלה, צעקה!
אני איני גורע עין מן החתן; אינו שומע, בלי עין הרע אפילו מלה אחת!
בינתים, חם היה, הענין נעשׁה עמוק יותר ויותר, ונרדמתי קצת…
פתאום מעירה אותי צעקה! היכן החתן?
וכשאני פוקח את העינים, עומדת המחותנת בפתחו של חדר-הנשים, ומחזיקה את המחותן בדש, וצועקת: גזלן, פושע ישׁראל, איך שכחת?!
והמחותן מרטט כמו דג.
— יהודים בני רחמנים! רוצו לחפשׁ, רוצו לחפשׁ! — צועקת המחותנת, והקול לא קולה — הוא יעשׁה לעצמו מעשׁה…
היא רצה בין הגברים מן החדר החוצה, המחותן— אחריה, ואנו כולנו אחרי המחותן…
וכאן בשוק חשכה גמורה, ממש וימש חושך! חַשרת עננים, כזפת שחורה… הגשם אינו יורד, אלא מצליף בפנים כמו מחטים!
העולם קוראים בקולי קולות, העולם מחפשׁים, ואני עומד כך באמצעותו של השוק, ואני מהרהר: היכן מחפשׁים?
מקצה אל קצה מצעקים זה לזה: כאן איננו! כאן איננו!
בינתים אני שומע, שהאם משמיעה קול צעקה: יהודים, בני רחמנים, אל הבאר! אל הבאר!
אל הבאר? משתומם אני, מה פירוּש: אל הבאר? אומרים — נחלאדם רוצה להתרחץ; מקווה — רוצה לטבּול, אבל באר?
אך כשאם צועקת, רצים העולם אל הבאר. גם אני הייתי רץ — אבל הרי איני רואה בלילה, להיכן ארוץ!
פתאום — ברק! —
ואני רואה אותו! האם אמרה וידעה מה שאמרה!
תאר לעצמך: הוא עומד על הגלגל, וכיוָן שרצים ומתקרבים אליו, הוא קורא?
— קוּקוּריקוּ!
חלחלה עוברת בעצמות!
נוֹ… נטרפה דעתו.
מאותו זמן, אף-על-פי שאחר-כך ניקו את הבאר… שכן — כלום נאה להם לאומות העולם, שישאר זכר של בכור יהודי בעיר? —מתייראים מפני הבאר!
— אני, ועוד יחידי סגולה, איננו משתמשים במי-הבאר!
דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.
הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…
מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.
לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.
קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.
עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…
— “גוֹספּוֹדִינִ”י" 1— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות…
והגוֹספּוֹדִינִ"י היתה מנגבת ידיה האדמוניות ומנערתן מן הקמח או מן החמיצה, והיתה מחייכת ונותנת.
המלוים ברבּית היו אפילו מתרעמים עליו, אך לך ועשׂה לו משהו לכומר! ואפשר הם הם שקללתם פגעה בו… בוַדאי קללה היא שקיללוהו בשעה רעה. שכּן לפתע פתאום נחלה הכומר ונופל למשכב, בת משק-הבית שלו צוררת כל מה שהיא יכולה לצרור ונעלמת. הוא עוצם עין אחת, ועוד עין — ואיננו! ובעוד זמן קצר בא למקום כומר אחר, ודוקא גבוה, חיור ורזה, כומר-של-תעניות עם עינים לוהטות ועגוּלים חומים מסביב לעינים, והוא מתחיל לדרוש דרשות כנגד אחינו בני ישׂראל, גפרית ואש בוערת מלהטות מפיו. שוב אותו מעשׂה; החטא הישן עם התלוי… וגם —זהיר והזהר — שלא יעשׂו מסחר עם יהודי: לא לקנות, לא למכור, שאם לא כן לא יקבּל משום אחד כזה את הודוּי, לא יוציא תשובה ותהיינה הנשמות בוערות באש- התמיד של הגיהנום…
מתפחדים נותני-הפרנסה, אך מה יכולים הם לעשׂות? על כרחם זקוקים הם ליהודי! שכן לאמיתו של דבר, למה צריךהאכּר? למעט מלח? הרי המלח מוֹנוֹפּוֹ“ל הוא בידים יהודיות: שלושה שותפים יהודים על מַזלבּוֹשיץ והסביבה… הלב כמיה לטפּה המרה —ארבעה יהודים מחזיקים בשותפות את בית-המשׂרפות… יש להם משפט, סכסוך בעניני ירושה, או טענה אל הפריץ או בדבר תגרת-ידים בבית המזיגה — מי הוא היודע לבחור את האבּלוֹקא”ט 2 הטוב? מוֹשקה אוֹ יענקל… וכשנרדם השומר, ושוֹלה מי ששוֹלה בגניבה שבּוּטוֹן של מחצית הקילו מבריכתו של הפריץ, מי קונה אותו? יהודי לכבוד שבת! או שצד מי שצד ארנבנב בין השׂיחים של הפריץ ופשט את עורו, — הרי אנוסים לבוא בלילה ולדפוק על תריס יהודי… וכשבא סקווסטרטוֹ"ר וסוחט את המסים, ומוכרחים לפתוח את הרפתית, ולהוציא מתוכה את האהובה שבעגלות — הרי הקצב אף הוא יהודי… והוא הדין בכמה ביצים, ברביעית יתירה של שבולת-שועל.
ולייסד חנות נוצרית לא כדאי. לשם מה? האכּר לובש על בשׂרו מה שהאכּרה אורגת ותופרת; מעלה אש על-ידי כך שהוא משפשף בחבל מסביב לגזר עץ, או מכה אבן-צוּר על אבן-צוּר, עד שהוא חובל באצבעותיו. ובהיתר אפשר למכּור לו: פעם לשנה מגל לקצירה וכל השנה כולה משחה-של-עטרן לאופנים; ולא כדאי הדבר.
רואה הכומר הרזה, שידו קצרה מלהשׂיג מבוקשו, והריהו מבקש להנקם בדרך אחרת. הוא יאסור שרוּתם של נוצרים בבתי יהודים. אבל מזלבּוֹזשיץ אינה מחזיקה משרתת גוֹיה, ואָמה גוֹיה על אחת כמה וכמה. והריהו שולח וקורא לפחות לגוי-של-שבת מיכאליק, גוי צולע היה, בעלה של כובסת: כולו מוּם, אין בו מתוֹם; אשתו שלו מכבּדת אותו מזמן לזמן במחבּוֹט על שאינו מסוגל לבנים, — והוא אוסר עליו באסוּר של הרם, שלא תעבור עוד רגלו על סף יהודי.
— לא להסיק את התנורים בחורף בשבת? — מגרד לו מיכאליקבפדחת.
— לא!
— לא להסיר את הפמוטות?
— לא!
— ויום כפּוּר לנעילה לא להחליף את הנרות?…
בוַדאי ובוַדאי לא!
מוסיף מיכאליק ומתגרד בפדחת ושואל:
— ומי יתן לי חלה לבנה, ומעט— —
רוצה היה לומר “יי”ש", אך הכומר הרזה נעץ בו זוג עינים, כנועץ שני שפּוּדים מלוּבּנים. והוא השתחוָה אל “יראתו” ופנה ויצא מן הבית ורץ ישר אל הרב, להודיעו — יהודית מדבר הוא כיהודי גמור, כמעט מעריסתו גוי-של-שבת היה — והוא אומר לו כך וכך, התקינו לכם גוי-של-שבת אחר!
אבל לפתע פתאום עולה דבר במחשבתו. פניו משתנים, הוא נופל לרגליו של הרב, מנשק את נעליו ופוזמקאותיו. תנו לי — הוא קורא — בן זכר בכוחה של אמונתכם שלכם, והריני נשאר גוי-של-שבת עד יום מותי! תהא נשמתו, אומר הוא, מיטגנת אחר-כך בגיהנום, ובלבד שיסתום את פיה של הארורה שלו…
אומר הרב: נוּ, נוּ! כלומר, הנח לי. הנשוּק מדגדג אותו בקרסולים. אבל מיכאליקסובר, שיש בזה הבטחה, והוא יודע כי רב, להבדיל, אף על פי שאינו כומר, אף הוא יש לו כוח למעלה, ושקרן הרב ממזלבּוֹזשיץ וַדאי שאיננו, והריהו קופץ ממקומו בשׂמחה וצועק: אני נשאר! אני נשאר! ופונה ורץ החוצה, עוד קודם שהיתה שהות לומר לו כלום…
בא מיכאליק אל השוק, יום אל“ף היה אותו יום. יום גימ”ל נועד להיות יום-כּפּוּר, נמצא: יום בי“ת ערב יום-כּפּוּר. ובאו ביום אל”ף אל הירידאכּרים ואכּרות עם תרנגולות ותרנגולים לכפּרות. קוּקוּריקה! ונשים צובאות מסביב וממשמשות בעופות ועומדות על המקח, וחוטפות זו מידיה של זו. ורעש והמולה! פתאום נופל ובא אל השוק הכומר עם העינים הבורקות ומקל ביד, ומתחיל לגרש את האכּרים. כפּרות, מצעק הוא, מעשׂה- כשפים הוא, מטילים את החטאים על ראשיהם של הגוֹיים. כְלַך! כְלַך! הגוֹים והגוֹיות נבהלים; מפני העינים, מפני המקל, ועוד יותר מפני הכשפים, ומיד — ויברח! —הנשים נשארות על עמדן בידים ריקניות ובפיות פעורים, והכומר ההמן, ידיו מקוּפלוֹת אחורי גבּו, כאמוֹר, ויוצא מביתו של הרב מיכאליק, מטיל עין אחת ומבין מיד, מה שנעשׂה בזה. והוא מהרהר בלשונו: כאשר אבדתי אבדתי! וצועק ומכריז: היה יהיו כּפּרות!
ורץ הביתה, חוטף כמה עופות — תרנגול ותרנגולת, שאשתו שלו היתה מגדלת, חטיבת-עץ שחורה, היא המגרפה של אשתו, חבל מן הכביסה ושוט; זֵכר נשאר אצלו, מיכאליק היה לפנים מצליף. והוא רץ אל השוּק. התרנגולת מתלבטת, נוצות פורחות באויר, התרנגול קורא, והוא בשלו. כל מַזלבּוֹזשיץ כולה עומדת בפיות פעורים ומצפּה, משתאה לראות מה יהיה בכאן; מיכאליק לוקח את חטיבת-העץ ונועץ אותה בחול באמצעיתו של השוק, נוטל את החבל וקושר בקצה אחד את העופות ברגליהם; את הקצה השני קושר הוא אל ראשו של הכלונס. מתחיל זוג העופות פורח מסביב לכלונס כמטחוי החבל. והריהו נוטל עוד את השוט ומצליף, ומעיף אותם מסביב-מסביב. וכבר מבין קהל-הקודש של מַזלבּוֹזשיץ ורץ ומתכּנס, ומתייצבים מסביב לכלונס… מיכאליק מרדף את העופות מעל ראשיהם של המַזלבּוֹזשיצאים, וכל מַזלבּוֹזשיץ כולה, כאיש אחד, אומרת פה אחד: “בני אדם יושבי חושך”, והקולות מהדהדים בכל שבעת הרקעים…
הספּוּר ספּוּר-מעשׂה ישן…
התרנגולת והתרנגול נאכלו עד תומם במוצאי יום-כּפּוּר…הכומר הרע ברח מבושה. ואותם שאמרו “בני-אדם” באותו יום, כבר מזמן הם בעולם האמת… אם נולד לו למיכאלקי, בן-זכר והיכן אבדו עצמותיו אין אדם יודע, אבל הכלונס, המצבה של מיכאלקי, במקומה עומדת. ושום רוח לא תזיז אותהממקומה, היא נצבת עד היום הזה!
א
הוא ספּר לי הכל בבת-אחת, בנשימה אחת. ברגע אחד כמעט נודע לי ששמו חיים, והוא חתנו של יונה מהרוּבּיֶשוֹב, בנו של בּרל מקוֹנסקאווֹליָה, ושהגביר הלוּבּליני מעֶרעֶנשטיין הוא דודו מצד האם, עליה השלום. אלא שהדוד כבר מנהל ביתו כמעט כדרך הגויים; טריפה אין הוא יודע אם אוכלים, אבל בלאנטילת-ידים — דבר זה ראה בעצמו…
הרי הם, אומר הוא, מיני ברואים אחרים, משונים: אלונטיות ארוכות מונחות על-גבי המדרגות. קודם שנכנסים חייבים לצלצל במצילה; בחדר שטוחות על הרצפה מפּות מצוירות… אנשים דרים כמו בבית-הסוהר, מהלכים בלא קול כגנבים… בכלל, אומר הוא שׂורר שקט בביתם כמו, רחמנא ליצלן, בין חרשים-אילמים…
אשתו יש לה מין משפחה כזאת בוַארשה, אבל אליהם אין הוא בא; סתם, הם קבצנים גם כן — "מה הם דרושים לי? הא?…
אצל הדוד מלוּבּלין לא הכול כסדרו, הרי הוא לפחות עשיר. וכבר אמרו: התהלך עם עשירים ותתעשר. ומקום שעצים נחטבים, שם מצויים השבבים, ובמקום הסעודה נערכת — שם העצם מושלכת… אבל הללו — קבצנים!
הוא מקווה אפילו עם מרוֹץ הזמן לקבל כהוּנה אצל הדוד הלוּבּליני. העסקים, אומר הוא, רעים הם. כהיום הזה הוא סוחר בביצים, הוא קונה בכפרים ומשלח אותן ללוּבּלין. משם הן הולכות ללונדון… אומרים, ששם שׁמים אותן בבורות-של-סיד ומתבקעות מהן תרנגולות… “קרוב לוַדאי שכל הדבר בשקר יסודו… ומתקבל על הדעת, שהאנגלים אוהבים בפשטות לאכול ביצים!”, אך בין כך ובין כך, — העסק בינתים אינו הולך…
ואף-על-פי-כן עדיין זה טוב יותר מתבואה! מסחר התבואה הרוג ממש לחלוטין. מיד לאחר הנישׁאין נעשׁה סוחר-תבואה. הוא היה אברך בן-תורה, וקבּלו לו שותף, סוחר ותיק… הסוחר הוציא אותו מתחת ידו נקי, כלומר, נקי מכּוֹל וָכול…
ב
בקרון-הדואר שרויה אפלה, את פניו של חיים לא ראיתי, ועד היום אין אני יודע, היאך הכיר בי יהודי… בשעה שהוא עלה ונכנס לקרון ישבתי אני בקרן-זוית והייתי מנמנם, ורק קולו שלו העירני… מתוך שנתי אין אני מדבּר… אפשר נאנחתי אנחה יהודית? אפשר הרגיש, שאנחתי שלי ואנחתו שלו אנחה אחת הן?
הוא ספּר לי אפילו, שאשתו מוצאה מוַארשה, ושעד היום הזה אין קוֹנסקאווֹליָה לפי טעמה…
— הורתה-ולידתה, מבין אתה, היתה בהרוּבּישוֹב, אבל גדוּלה-וחנוּכה היה בוַארשה: אצל אותה משפחה-של טריפה. יתומה היתה…
בוַארשה טעמה טעמם של דברים אחרים. בלשון פּוילי“ש היא בריה נפלאה, אַדרסי”ן בלשון-דייט"ש היא קוראה חלק-וישר. היא אומרת אפילו, שהיא יודעת לנגן. לא על כנור, אלא על מין כלי מוזר אחר…
— ואתה מי אתה? — הוא תופס בי פתאום בידי.
על שינה בשלוָה שוב לא היה מה לחשוב, ומלבד זה גם התחיל לעורר בי ענין. הרי זה מעשׁה של ממש, אברך בן-עיירה אשה צעירה שגדלה בוַארשה העיירה הקטנה היא לא לפי טעמה… דבר זה אפשר שיעלה ויצמח ממנו משהו, מהרהר אני, צריך רק לידע ולהוָדע הכול בדיוק, ולהוסיף משהו, ויהיה רוֹמא"ן… ואני אוסיף, באמת, אחד גזלן ואחד פושע, אתבּל בכמה פשיטות-רגל ומלחמה בשפיפון, ואף אני אהיה סופר מעניין.
אני מרכין עצמי אל שכני ואומר לו מי אני.
— כך, — אומר הוא, —אתה הוא זה, אתה בכבודך ובעצמך… ואמור נא לי, בבקשה ממך, מהיכן נוטל אדם זמן ומוח, לבדות לעצמו מעשׁיות…
—הן עיניך הרואות!
— וכי יודע אני? אפשר שקבּלת ירושה גדולה ואתה חי מן המוכן, מרבּית.
— חס ושלום, הורי שלי חיים, עד מאה ועשׁרים שנה…
— אם כן וַדאי שזכית בהגרלה.
— אף זה לא…
— אלא מה?
לא ידעתי באמת מה תשובה אשיב לו.
— אלא מה, מזה יש לך פרנסה?
אני משיב לו תשובה יהודית: בּעֶ!
— וזו היא כל פרנסתך, בלא שום תוספת כלל מן הצד?
— לפי שעה.
— פליאה! כמה יש לך, בבקשה ממך, מן הדבר הזה?
— מעט מאד!
— גם זה הרוג?
— הרוג לחלוטין…
— זמנים רעים — נאנח שכני.
כמה רגעים היה שקט, אבל שכני אי-אפשר לו שישקוט:
— אמור לי, בבקשה ממך, מה צורך יש בהן במעשׁיות?
— אין אני מתכּון לך חלילה — הוא חוזר בו ומתקן את דבריו — חס ושלום, יהודי פרנסה הוא צריך. והרי הוא בורז מן הקיר… הא לָא קשיא לי… מה אין יהודי עושׂה לשם פרנסה? הנה אני, לא מצאתי סוס ועגלה, והריני נוסע בקרון-הדואר, המקום יודע אם אין יושב על-גבי שעטנז. אך ל“עולם”, כוָנתי, למה הם המעשׂיות הללו? מה תכלית נעוצה בכך? מה כותבים בבּיכללי"ך הללו?
אין הוא ממתין לתשובה מצדי, הוא השואל והוא המשיב:
— אין זו אלא מין מוֹדא, כגוֹן הקרינוֹלינ"א, מה שעולה בדעתן של נשים!
— ואתה, — שואל אני, — אתה מעולם עוד לא קראת את הבּיכלי"ך?
— לך הרי אני יכול לומר, האמת היא שכּן יש לי ידיעה כלשהי בזה… הנה, כהא זה…
בוַדאי מדד והראה לי חתיכה על אצבעו, צפורן עם משהו של בשׂר לכך, אבל ההי חושך ולא ראיתי.
— וזה משך אותך, אף-על-פי-כן?
— אותי? חס ושלום! הכול רק אשתי! המעשׂה שהיה, מבין אתה, כך היה: לפני שנים כחמש-שש בערך, שנה לאחר החתונה, — עוד היינו סמוּכים על שלחן ההורים…ואירע הדבר, שאשתי שלי היתה לא בכל השלימוּת; לא חולה, חלילה, היא התהלכה, אלא סתם כך, לא בקו הבריאה…
פעם אחת שואל אני אותה, מה לה…
אדרבּה, — אומר אני לו, — ספר, ר' קרוב…
השכן שלי צוחק:
— תבן אתה מכניס לעפרים? אתה זקוק למעשׂיות שלי, אתה אינך יכול לבדות בעצמך?
— ספּר, ר' קרוב ספּר…
— אתה כותב, כנראה, בשביל אחרים דברים בדוּיים, ובשביל עצמך רוצה אתה דברי אמת? שאפשר לכתוב דברי אמת — דבר זה אינו עולה בדעתו… — ובכן, — אומר הוא, — יהא כך…
ג
— ובכן, — מספּר השכן שלי, — אין זו בושה: בחדר מיוחד גרנו, אדם צעיר הייתי, מסור יותר לדברים כאלה, — אני שואל אותה מה לה, והיא פורצת בבכיה…
רחמי נכמרו עליה עד מאד. חוץ מזה שהיא, בלי עין הרע עד מאה ועשׂריםשנה, אשתי שלי, הרי היא גם יתומה… ובמקום זר, גלמוּדה באמת!
— מה פירוש גלמוּדה? — מתפלא אני.
— אמי שלי עליה השלום, נפטרה, מבין אתה, כשנתים קודם חתונתי, ואבא שלי, עליו השלום, כבר לא נשׂא אשה אחרת.
אמי שלי, זכותה יגן עלינו, היתה אשה צנועה, ואבי שלי לא היה יכול לשכוח אותה… ובכן, היתה היא אשה יחידה בבית… אבא עצמו, עליו השלום, מעולם לא היה לו פנאי… כמעט כל השבוע כולו בכפרים היה, הוא היה עושׂה מסחר מכל המינים, כל מה שאתה מבקש — ביצים, חמאה, סמרטוטים, שׂערות-חזיר, בד הלבן.
— ואתה?
— אני ישבתי בבית-המדרש ולמדתי… ובכן, אשה לאחר נשׂואיה לבדה בבית, הייתי סבור, והיא מפחדת… אך מה ענין בכיה לכאן? “לא” —אומרת היא — “היא משתעממת”… משתעממת? מה פירוש הדבר?
ראה ראיתי, שהיא מתהלכת בבית כמי שמהלך בתוך שנתו. פעמים מדבּרים אליה והיא אינה שומעת, פעמים היא משתקעת במחשבות ותולה עיניה בקיר ומביטה, מביטה… ופעמים שׂפתיה נעות, אך קולה לא ישמע… אך מה פירוּש משתעממת? ענינינן של נשים! “עם לא היה” הן, הנשים הללו… יהודי גבר, אינו משתעמם… יהודי אין לו כלל שהוּת להשתעמם, יהודי הוא רעב או שׂבע; או שהוא טרוד בעסק, או שהוא בבית המדרש, ואם שלוש אלה לא יעשׂה — הריהו ישן… ואם יש כבר הרבה פנאי, מקטרים את מקטרת-הקנה… אבל להשתעמם?
— אל תשכח, — אומר אני לו, — יהודיה בלא תורה, בלא עסקי-קהל, בלא תרי"ג מצווֹת…
— הוא הוא הדבר. עד מהרה התחלתי באמת מבין, שלהשתעמם הרי זה לחיות מין חיים שאין בהם התעסקות, מין ישיבת-בטלה העלולה להוציא את האדם מדעתו. רבותינו כבר ראו דבר זה מזמן ברוח-הקודש… אתה בקי באותיות הזעירות? הבטלה מביאה לידי שעמום! על-פי דין אסור לה לאשה צעירה שתהא מתהלכת בטלה, ואני אומר לה באמת: עשׂי משהו! אומרת היא: היא רוצה “לקרוא”!
“לקרוא” אף זו היתה אצלי מלה מוזרה… אמנם, כבר היו יודעים, שאצל אותם הלומדים לכתוב, נקרא “לקרוא” ללמוד, להבדיל, ביכלי“ך וצייטונ”ג. אבל אותו זמן עדיין לא הייתי יודע שהיא כל-כך מלומדת… היא היתה מדבּרת עמי עוד פחות ממה שהייתי אני מדבּר עמה! אמנם היא אשה גבוהה, אך החזק היתה מחזיקה את ראשה מורכן, השׂפתים מהודקות, כאילו אין היא יודעת שתים לספּור… ובכלל היתה שקטה… כבשׂה תמימה: ותמיד היתה נסוכה כל פניה מין דאגה כזאת — כאילו כל ספינותיה טבעו בים ביום-סערה… היא רוצה — אומרת היא — לקרוא. ומה? בלשון-פוילי“ש, בלשון-דייט”ש… יהא עברי-טייט"ש, ובלבד לקרוא…
וכאן אין בקוֹנסקאווֹליה אפילו זכר של ביכ“ל כזה. רחמים יש בלבי עליה, לסרב לה אינני יכול… והריני מבטיח לה, לכשאהיה אצל הדוד בלוּבּלין אביא לה ביכלי”ך
ואתה אין לך ולא כלום? — שואלת היא.
— אני? חס ושלום!
— אלא מה אתה עושׂה ימים תמימים בבית-המדרש?
— אני לומד!
— אני רוצה גם כן ללמוד, — אומרת היא!
אני מסביר לה, שהגמרא איננה, להבדיל, מין מעשׂה-ביכ"ל, שהיא לא נוצרה בשביל נשים, ושיש אפילו דעה בגמרא, שנקבות אסור להן ללמוד, ושגמרא כתובה בלשון-הקודש, ובלשון-תרגום…
אבל כל הדברים לא הועילו! אילו היו יודעים על-כך בקוֹנסקאווֹליה היו סוקלים אותי באבנים, ובצדק! לא אאריך לך, ואספּר בקצירת האומר. היא ביקשה ובכתה לפני והתחננה! וחזרה וביקשה, וחזרה והתחננה, עד שהשׂיגה את מבוקשה. הייתי מתיישב כל ערב ומסביר לה דף גמרא…
אבל אני ידעתי עוד קודם לכן מה יהא הסוף…
— והסוף היה?
— אל תשאל … אני הסברתי לה דף “ארבעה אבות נזיקין”… השור והבור, המבעה וההבער.. ודוקא עם רש“י, עם תוספות, עם מהרש”א… אני דוהר ודוהר, והיא — נרדמה אגב-כך לילה לילה… לא בשביל אשה הוא!
מזלה היה, שבימי סערת-השלג הגדולה, שהיתה בשנה ההיא, איקלע לקוֹנסקאווֹליה מוכר-ספרים, ואני הבאתי הביתה פּוּד1, פּוּד שלם, של מעשה ביכלי"ך… ועכשיו נתחלפו היוצרות… היא קראה לי, — ואני נרדמתי…
— ועד היום — אומר הוא — אין אני יודע, מה צורך יש בהם במעשׂה-ביכלי"ך. לגברים וַדאי שלא! שמא אין אתה כותב אלא בשביל נשים?
ד
בינתים התחיל הבוקר מאיר.
בקרון האפלולי צף ועלה פרצופו הצהוב, הארוך והרזה של שכני. זוג עינים עיפות, אדומות ומוקפות חצאי-עגוּל כחולים.
הוא רצה, כנראה להתחיל להתפלל, לומר ברכת-השחר; הוא לחלח את קצות אצבעותיו בשמשה הטלולה של קרון-הדואר, במקום נטילת-ידים, אך אני מפסיקו:
— אמור נא, בבקשה ממך, ר' קרוב, אל נא יחר אפך בי, כהיום הזה אשתך כבר מרוצה?
— מה פירוש מרוצה?
— אינה משתעממת עוד?
— בהיום הזה יש לה “דוכן” בשוק עם מלח ומליחים… ילד אחד יונק שדים… שנַים — לרחץ ולסרק!… ועם קנוּח החטמים הרי יומה מלא…
הוא מנגב שוב את השמשה, אני מפריע לו שוב:
— אמור נא, ר' קרוב, מה תארה של אשתך?
השכן שלי קם מטיל בי מבט-עין מלוכסן, מתבונן בי מראשי ועד כף-רגלי ושואל אותי בחומרה:
— וכי מה, אתה מכּיר את אשתי? מוַארשה, הא?
— חלילה, — משיב אני לו, — כוָנתי היא סתם, שמא אני מזדמן לקוֹנסקאווֹליה, ואהיה בשוק ואכיר אותה…
— רוצה אתה להכיר אותה? —מחייך הוא נרגע, — מהיכא תיתי! הרי לך סימן: יש לה פלפלת בצד שׂמאל של האף!
ה
היהודי ירד מקרון-הדואר, הוא נפרד ממני בעמדו כבר על הדרגה, מרחוק, ובקרירות יתירה.
הוא חושד בי, כנראה, שאני מכיר, אף-על-פי-כן, את אשתו. ואפשר גם אני שייך למשפחה-של טריפה שלו!
נשארתי אחד ויחיד, אך על שינה שוב לא היה מה לחלום. היום החדש הנולד העביר בי צמרמורת; אדרת-הסופרים שלי מלאה רוּח, הבוקר הצונן מתגנב וחודר אל כל אברי. דחקתי עצמי שוב אל קרן-הזוית. בחוץ התחילה החמה זורחת. יתּכן שנסעתי בסביבה הדורה. קרני החמה הראשונות התנשקו נשיקות נלבבות עם פסגותיהם של הרים, עם אילנות ירוקים, ואפשר החליקו על-פני ראי-תכלת של נהר… אף-על-פי-כן לא היתה בי העזה לפתוח את האשנב הקטן…
סופר יהודי יש לו דרך-ארץ בפני קור; התחלתי “לבדות” כפי שאומר היהודי הזה, מעשׂה. אבל מחשבות אחרות הפריעו לי…
שני עולמות שונים, עולם של גברים ועולם של נשים… עולם של “ארבעה אבות נזיקין”, ועולם של מעשׂה ביכלי"ך, שקונים אותם במשקל הפּוּד!
קורא הוא, הרי היא נרדמת; קוראה היא, הרי הוא נרדם… המעט יש לנו כיתות… המעט אנו נפרדים ל“חטמים צרפתיים”, “כלונסאות אנגליים”, יעֶקים גרמנים“, “חזירים ליטאים”, “שנוררים פולניים”, “פושטי-יד ארץ-ישראליים”… המעט, שכל אבר מגופנו מוטל באּרוה אחרת, ויש לו שם-לואי צלצלני אחר; המעט, שכל אבר נפרד עוד לחלקים שונים: חסידים, מתנגדים, דייטשע”ן… ועוד אנו מתפלגים, לזכרים ונקבות… בכל מעון יהודי צר ורטוב ומלוכלך חייבים גם כן להיות שני עולמות מיוחדים…
קורא הוא —הרי היא נרדמת, קוראה היא — הרי הוא נרדם.
צריך היה, מהרהר אני, על כל פנים את שני העולמות הללו לאַחד…
זאת היא חובתו של כל סופר יהודי… אך הסופרים היהודיים יש להם יותר מדי חובות משל עצמם… אילו לפחות היתה תוספת-מן-הצד לפרנסה…
ו
את הרהורי בדבר תוספת פרנסה הפסיק הרכּב בכמה הברות-קול חריפות. אף-על-פי-כן לא ירדתי מתוך הקרון, נעשׂה לי קצת חם יותר, החמה התחילה מוכיחה שאין היא קמצנית.
שוב קבּלתי שכן, אך באור הבוקר הבהיר ראיתי אותו יפה ואפילו הכרתיו. זה היה מודע-ומכּר ישן שלי; בימי הילדות היינו מחליקים יחדיו על הקרח, לעתים קרובות שׂיחקנו באפית לחם, כמעט חברים היינו… אחר-כך הלכתי אני אל ה“חדר” האפל והמלוכלך, והוא אל הגימנסיה הבהירה, המזהירה…
אני כשלא ידעתי, היו מלקים אותי, בעד מציאת קושיא של המהרש"א — היו צובטים לי בלחי, בין כך ובין כך היו מכאיבים לי; הוא ישב לפעמים במאסר-כיתה, ולפעמים קבּל חמישיות… אני הייתי מייבּש את מוחי בענין קתא דמגלא, והוא — במלים יוָנית ולאטיניות, שהן כחצץ לשינים. אף-על-פי-כן היתה בינינו מעין שותפות. היינו חיים בשכנות; הוא היה מלמד אותי בסוד קריאה, אחר-כך היה משאיל לי ספרים, ובשנים שלאחר-כך היינו שנינו מהפכים את העולם, בשכבנו על הדשא הירוק על שׂפת הנהר… אני רציתי להמציא מין אבק-שׂרפה כזה, שיהא יורה למרחוק-למרחוק, מרחק של מאה מיליון, למשל; והוא —כדור פורח, לעלות ולהתרומם עד אל הכוכבים, ואצל האנשים ההם גם כן להנהיג איזה סדר! היינו מרחמים מאד על העולם האומלל הזה, הוא נתקע בבוץ, כיצד מוצאים אותו! עגלה שאינה משומנת, סוסים עצלים, ובעל-העגלה ישן!
אחר-כך אני נשׂאתי אשה, והוא נסע אל האוניברסיטה. מכתבים לא כתבנו זה אל זה. מרחוק שמעתי, שאירע לו מכשול בלמוּדיו. ובמקום דוֹקטוֹ"ר — נעשה רוקח, בעיירה מן העיירות הקטנות…
כשנכנס שכני אל הקרון, כמעט צעקתי בקול רם מתוך שׂמחה; חמימות נשתפכה בלבבי. הידים נשתלחו. כל הגוף התכופף לקראתו, אף-על-פי-כן התאפקתי; בכל כוחי התאפקתי.
מי יודע, מהרהר אני, אמנם זה יאַנעֶק פּוֹלניעֶבסקי, בנו של הפקיד-המעקל שלנו; אמנם זה חברי-לשעבר; אמנם היו לו לפנים זרועות פתוחות לרוָחה ורצה לחבוק את כל העולם כולו ולנשק כל אבר מאבריו, חוץ מן הדלדוּליםהמכוערים, שיש לחתוך אותם ולסלקם!… אך מי יודע… בזמנים הללו! אפשר שכבר הוא שׂונא ישׂראל. אפשר כהיום הזה אנחנו היהודים הננו אותם דלדולים — שיש לחתוך אותם מעל חטמה היפה של אירוֹפּה. אפשר גם שימדוד אותי כולי בזוג עינים צוננות, או גם שיתנשק אתי, אלא יאמר, שאני אינני כשאר כל היהודים…
אבל טעות היתה בידי, פּוֹלניעבסקי הכיר אותי; נפל על צאורי, ועוד קודם שהיתה שהות בידי להכנס עמו בשׂיחה, שאל מיד מזה דעתי על האנטישמיות השפלה…
ז
— הרי זו— אומר הוא, כמובן בפולנית — הרי זו מין חולירע, מין מגפה…
יש אומרים, שיש בזה פּוֹליטיקה…
— אל תאמין, סוברפּוֹלניעבסקי, הפוליטיקה אינה עושׂה חדשות, אינה יוצרת עובדות.
היא יכולה רק לנצל את אלה שכבר הן קיימות; חלק מהן לדכא, חלק מהן להרים. ניצוץ כלשהו יכולה היא ללבות לאש-של-גיהנום; אבל שום ניצוץ אין היא יכולה להוציא מעצמה… טבעו של האדם, ולא הפוליטיקה, טווֹה את חוטי ההיסטוריה, הפוליטיקה קולעת, שוזרת, מקשרת ומסבכת אותם!
האנטישמיות מחלה היא. הפוליטיקה מתייצבת ליד מטת החולה כמו רופא רע ושוטה, הרוצה להאריך את המחלה.
הפוליטיקה מנצלת את האנטישמיות; עפה אבן באויר, מכוון אותה עוזרו של ביסמארק אל חלון בית הכנסת; שאלמלא כן — היו שמשות אחרות מתפוצצות. מתרומם אגרוף של מחאה, מגישים לו גב יהודי רזה וכפוּף — שאלמלא כן היו עצמות אחרות מתפקקות…
אבל האבן, האגרוֹף, השׂנאה, האיבה — קיימים בפני עצמם…
מי מת במגיפה גופנית? ילדים חלשים, זקנים שמלאו ימיהם, אנשים ידועי-חולי; מי נופל קרבן למגיפה רוחנית? בן-ההמון, האציל שעבר זמנו, וכמה משוגעים הקופצים בראש ומוליכים את החבורה החולנית אל מחול הפראים! מחזיקים מעמד רק מוחות בריאים!…
— כמה מוחות בריאים יש לנו? — שואל אני.
— כמה? מעט מאד, לצערנו! — משיב פּוֹלניעבסקי.
שנינו נשתתקנו בעצב. מה הרהר שכני אין אני יודע. לי נדמה היה, שאפילו המוחות הבריאים, מוחות הברזל, אף הם נגוּעים. ישנם שני מיני זמנים בהיסטוריה: לפעמים נוהג האדם הטוב ביותר והחכם ביותר את ההמון, ולפעמים סוחב ההמון את בני-האדם הטובים והחכמים ביותר… מנהיג-ההמון הוא מין קוֹלוּמבּוּס, המחפשׂ בשביל האנוֹשוּת אושר חדש, אמריקה חדשה… אך כיוָן שחסרים מים ולחם בספינה, מתנגחים עבדי הספינה והם נוהגים!… קודם כל צריך לשחוט את מישהו, צריכים גם —בשׂר לאכול, וגם — לצנן את הרציחה….
ח
ואל תחשוב — מפסיק לי פּוֹלניעבסקי את רעיונַי — שאני מדבר בשבח עצמי, שאני רואה את עצמי כאותו מוח חזק, היכול לעמוד בפני מגיפה, כאותו אלון שאפילו רוח סערה אינה מזיזה אותו ממקומו…
— לא, אחא — מוסיף הוא ואומר — אני אינני מן הגבּורים. אפשר שגם אני הייתי בדומה לכל האחרים, אפשר שגם אותי היתה הרוח קוטפת כעלה נובל מעל עץ-הדעת והיתה מעיפה ומסחררת אותי באויר. אני גם כן הייתי מאמין, עם כל שאר העלים הבלים יחדיו, שאצלנו החיים כבי-הילוּלא דמיא, ואנחנו מרקדים בחשק, והרוח הוא הכלי-זמר השכוּר שחנו, המחלל לנו בחלאותי הציל מקרה… הכרתי אשה יהודיה צעירה! — שמע!
הרכנתי עצמי לצד השכן שלי; פניו נעשׂו עוד יותר רציניים, עוד יותר אפלים, הוא השעין את מרפקיו על הברכים וכבש את ראשו בתוך כפות-ידיו…
— אך אל תחשוב — אומר הוא אלי — שהכרתי גבּוֹרה של רוֹמאן , אופי-של-ברזל, השובר גדרות וחומות והולך לו בגאוָה לדרכו; אל תחשוב אפילו שהיא “יוצאת מן הכלל”, “מלומדת” עם רעיונות חדשים, או איזה “אידיאל” בכלל… לא, הכרתי יהודיה צעירה פשוטה, מאלה שהן יותר מאחרות אך יותר אומללות מן האחרות. נתקרבתי לאהבה אותה, הריני מגלה לך את האמת, וכשאני שומע או קורא רעות על היהודים בכלל — היא צפה ועולה בזכרוני עם עיניה הלחות העצבוֹת מתייצבת לפני ומתחננת. אל תאמין, אני אינני כך!…
הוא שוקע בהרהורים.
ספּוּר-המעשׂה פשוט מאד — מתעורר הוא ומתחיל שוב מספּר.
במשך כל הזמן לא כתבנו זה לזה, ואתה אינך יודע, מה עבר עלי במשך הזמן הזה; אספּר לך בקצור; אני נוסע רק עד לוּקוֹבָה…
מן הגימנסיה נכנסתי אל האוניברסיטה ולמדתי רפואה. ולא גמרתי… מעט אשמים בזה חברים, מעט המורים, ויותר מהמה — אני עצמי… הייתי אנוס להפסיק, להיות לרוקח, לשׂאת אשה, לקחת נדוניא ולייסד לי בעיירה קטנה חנות של גלוּלוֹת עם שמן קיק.
אף-על-פי-כן שׂיחק לי המזל; חותני היה אדם ישר, וספר ומנה לי את המובטח מיד לאחר החתונה; אשתי היתה טובה ויפה; וגם העיירה היתה לא רעה…
אשתי שמה היה מריה… הנה היא נצבת עתה לנגד עיני… היא מסבּה את פניה מן המראה ופונה אלי חסרת-ישע: ראשה שכולו תלתלי-זהב אינו רוצה להכּנע למסרק הקפדני שלה. הם, התלתלים, פורצים במשובה לכל צד… אינם רוצים להיות מונחים לחוצים ודבוקים בעגוּל, כפי שהיתה אז המוֹד"א…
תמירה… ועינים טובות כל-כך, צוחקות-נלבבות כל-כך… ותכולות כתכלת הרקיע…
עבודתי הפריעה לנו אך מעט… העיירה היתה עניה מדי, ובית-המרקחת בלא רופא ערכו מועט מאד. הפדיון היה מעט מאד, וחיינו באמת כמו בגן-עדן… והימים ימי הקיץ, תדיר ישבנו על הגזוזטרה, יד ביד, עין בעין, ושׂפתים לשׂפתים.
ומה היה עוי לעניין אותנו ולמשוך מתוך הבית? הפרנסה היתה מצויה. ללכת למקום מן המקומות? להיכן? מעל הגזוזטרה ראינו כמעט את כל העיירה… את הבתים הנמוכים הכפופים, עם גגות-עץ רחבים, גבוהים ושחורים, שירדו והתכפפו, כמו ברחמים, מעל לתגרניות שישבו עם כעכים ופירות ליד הדוכנים העלובים שלפני הבתים… כאילו ביקשו להגן על הפרצופים הזקנים, והמצומקים, הנוקשים, מפני להט החמה…
העיירה היתה לפנים עשירה; עליות-הגג היו מלאות כל המינים תבואות ופירות והשוק — מלא עגלות, עם אכּרים, סרסורים; בין הסעֶרמְיעֶנ“גות הלבנות של האכּרים והחַאלטי”ן האפורים של היהודים היה מופיע לפעמים גם פריץ גדול… (כך לפחות ספּרו בעיירה). אך הכביש ומסלת-הברזל הוציאו את העיירה הזאת מחוץ לתחומו של עולם-המסחר, הרחוב ריק, עלויות-הגג מלאות בצלים רקובים וחטיבות של גבינה-הירושה היחידה שנשארה מן הזמנים הטובים.
העניוּת — ככל שאדם יכול לתאר לעצמו! על כל כּוֹר שיפון שמביא אכּר מתנפלים עשרה בוחרים, מעלים את המחיר, בינתים מתפשרים, מבטיחים זה לזה דמי-סילוּק, או שקונים בשותפות — אך כל העשׂרה יחדיו מפשפשים לחינם בכיסיהם, אין להם לשלם בעד כּוֹר התבואה, ולווֹים את השאר ברבּית…
ומאה חייטים על זוג אחד של מכנסים, חמש מאות סנדלרים על טלאי אחד… דלות כזאת עוד לא ראו עיני…
אנחנו התרחקנו מחיי העיירה כל כמה שהיה אפשר; המאושרים אינם רואים אלא את עצמם…
אך ממולנו, מול ביתנו, ראינו אנחנו יהודיה צעירה, ודאי לא למעלה מבת שמונה-עשׂרה, לכל היותר עשׂרים. וממנה לא יכולנו אנו שנינו לגרוע עין… היא, אמנם, לא גרעה עין גם ממנו… זו היתה תופעה מיוחדת במינה. תאר לעצמך — יפהפיה, תמונה נפלאה במסגרת מכוערת של חלון יהודי בעיירה קטנה, מתחת לגג נורא מעוקם… תאר לעצמך, זוג עינים נוגות, לחות-חולמניות, בפנים צחורות כבהט, וכל זה — מתחת למטפחת-ראש!…
אל אלוהים! היא עשׂתה בנו רושם נורא…
שעות על שעות היתה עומדת כפופה מעל לאדן החלון, פיכרה את ידיה והביטה בעצבות אלינו או אל הכוכבים שבשמים והיתה בולעת את הדמעות! ראה ראינו שהיא תמיד בודדה וגלמודה (הגברים שלכם לעולם אין להם פנאי), תמיד מתעצבת מתגעגעת. צערה שלה היה נסוך על פניה… היא וַדאי באה לכאן ממקום אחר; מבית טוב יותר, חפשי יותר, היא התגעגעה על איזה מקום רחוק, הרחק-הרחק מכאן. לבה היה מפרפר, יוצא לחיים חפשיים. גם היא בקשה לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת… לא, אמוֹר מה שתאמר, ביניכם נעשׂה לעתים תכופות העוול הזה, שאתם מוכרים את בנותיכם… אמנם, במשך הזמן הן מתרגלות, עם מרוץ הזמן הן שוכחות… כשרות הן, טובות הן, וסבלניות… אך מי ימנה את הדמעות המרות, היורדות על פניהן המושחרות, עד שהעין מתייבשת ופוסקת מלבכות? מי יספור כמה צביטות נצבט הלב, עד שהוא מתרגל לגווֹע ולמות בעודו חי? ועל מה זה מגיע להן כך, האם באמת רק משום שהן טובות וכשרות?
אילו הכרת את בעלה של האשה הצעירה ההיא; מין צוֹהב… מגוּבּן… שתי פעמים בכל יום ראיתי אותו! בבוקר כשהיה יוצא ובערב כשהיה חוזר…
עוַלה היא….
ט
אפשר תסכימו אתי, שלא היה לי מה להשיב על כך לפּוֹלניעבסקי…
שנינו שתקנו רגע, ופּוֹלניעבסקי התחיל שוב מספּר:
— פעם את הרגשנו בהעדרה של האשה הצעירה. יום שלם לא נראתה נצבת ליד החלון.
“וַדאי חולה היא”, חשבנו.
לפנות ערב נכנס בעלה, אותו צוהב, ומבקש רפואה.
— איזו רפואה?
— וכי יודע אני? – אומר הוא, —רפואה!
— בשביל מי?
— דבר זה גם כן צריכים אתם לדעת? בשביל אשתי שלי?
— במה היא חשה?
— וכי יודע אני… היא אומרת — בלבה היא חוששת…
בדרך זו, מספר פּוֹלניעבסקי, נתקשרה ההכּרוּת הראשונה שלנו. לא אאריך לך הרבה… משהו רופא הרי הנני, ונכנסתי לשם…
פּוֹלניעבסקי כבר דבּר חצאי מלים; הוא מחפשׂ סיגריות, אחר-כך גפרורים, לבסוף הפסיק, פתח את מזוָדתו, ופשפש שם כמה רגעים.
במשך כמה הרגעים הללו עינוּ אותי רעיונות שונות.
התחלתי חוזר ומתבונן בפּוֹלניעבסקי בעינים אחרות לגמרי; ספּוּרו התחיל מכאיב לי…
מי חקר לב אדם? מי יודע, מה נעוץ בו, באדם זה? התחלתי חושד, שהנה לפני שועל נוצרי, המתגנב אל לוּל-תרנגולות יהודי. הוא מתרתח יותר מדי בדבר מזלן של בנות ישׂראל, יותר מדי הוא מחפשׂ את הגפרורים; משהו הוא מתבייש בפני! מפני מה אין הוא רוצה “להאריך הרבה”? מפני מה אין הוא רוצה לספּר הכול כפי שהיה, על כל הפרטים? מי יודע מה תפקיד היה לו בדבר הזה, ואם לא התפקיד הישן של הנחש שבגן-עדן! וכי מה, המצפון לא ירשה? אף זה ענין הוא! אשה יהודיה, משום מה לא! לשעבר נחשב כמצוָה להעביר בת ישׂראל על דתה, וכיום הזה — לפחות להמריד אותה על אלוהיה, על הוריה, על בעלה, ועל — כל חייה.
זה נקרא ליבּראליזם, להכּנס אל בית-הכלא, להכניס עמו גל של אויר רענן, אלומה של קרני-חמה, לעורר את האסיר, לתת לו חתיכת דובשן, ולהעלם…. לא לראות, היאך האסיר חורק בשינים, בשעה שחורק שוב המפתח המוחלד במנעול; היאך פניו משחירות, כמה צר ומחניק נעשׂה לו האויר, כמה כבדה עליו הנשימה, היאך הוא תולש מעל עצמו שׂערותיו ועור-בשׂרו, או מרטיב בדמעות מרות, אם עוד יש בכוחו לבכות, את פת-קיבּרו היבשה, העבשה, נגוסת-העכברים…
לעורר לב אשה יהודיה, לב נרדם, נדכא, שיצטלצל בתוכו צליל רוֹמנטי מתוק, שיתלקח בתוכו רגש חדש, פראי, לא נודע, או שכוּח-מזמן; להתנשק עד לרוָיה, ואחר-כך — היי שלום! סגורה ןמסוגרת הדלת! שיהיו לה חייה מרים ומרוּרים.
— — — — — — — — — —
שׂבענו כל-כך הרבה רעל ומררה שׂנאה ומשׂטמה, שאפילו בשעה שמגישים לנו לחם עם מלח, אנו בטוחים גם כן שהם מורעלים… ואפילו אם היד המגישה מַרעדת מרחמים, ובעין תלויה ועומדת דמעה של השתתפות, ועל השׂפתים — נחמה…
קשה להאמין! גם אנחנו נדבּקנו, גם אנחנו נתוּנים-נתוּנים למגיפה!
— — — — — — — — — —
פּוֹלניעבסקי מצא בינתים את הגפרורים ואני לקחתי שלא-ברצון סיגריה. העלינו עשן, הקרון נתמלא עגולי-עשן כחולים. התבוננתי בהם, עיני רדפה אחריהם, ולבי אמר: לא יותר מהם יארכו הטוב והרע גם יחד!…
— — — — — — — — — —
— הכרנו זה את זו, מוסיף ומספּר השכן שלי הנוצרי, אבל לידי ידידות קרובה יותר לא הגיעו הדברים…
— מפני מה? — שואל אני מופתע.
— מרחוק שוב היינו מסתכלים זה בזו כידידים הטובים ביותר, אך לא היא יכלה לבוא אלינו, לא אנו יכולנו לבוא אליה.
ליותר מזה לא היתה צריכה עוד! העיירה עיירה אדוקה עד לאין שעוּר. חוץ מן החובש וחייטון-נשים אחד צעיר, הכול לבושים חַאלטי"ן…
מלבד זה, אפשר אני עצמי איני יודע, מה היה הדבר שעצר בנו אף-על-פי-כן… אבל לא זה העיקר.
לי קרה בינתים האסון הגדול ביותר, שאפשר לאדם שיקרה אותו.
בית-המרקחת היה מכניס מעט מאד, ואשתי התחילה להיות חולה.
יום יום ראיתי בעינים ממש, שהיא הולכת ונעלמת, ולא היה במה להציל. היא היתה זקוקה לאיטליה, ואני לא היה לי מה להאכיל אותה… ובשחפת, כפי שידוע לך, החולה מלא תקוָה, אין הוא מאמין במחלה!
את כל הכאב, את כל הצער, חייב אתה לכבוש בתוכך, לקברם עמוק עמוק בלב. בשעה שהלב שותת דם, אנוס אתה לחייך, ומצחך חייב להיות חלק! כל רגע מת בך כל אבר מאבריך, ואתה חייב לסייע בריקמת תכניות, איך ואיך יהיה בשנה הבאה, כיצד יגדילו את הבית, יקנו פסנתר.
קולו נשתנה —
“אין זה לפי כוחי לספּר לך הכל, לחיות עוד פעם לשעה את כל הצרות הנוראות… אך אסוני שלי קירב אותי אל אסונה שלה. ועל-ידי כך הכרנו זה את זו יותר מקרוב”….
מרחוק כבר נראתה לוּקוֹבה!
— ברגעים האחדים הללו, שעוד יש לי שהות, יכול אני לומר, שאדם אומלל כל-כך כאותה יהודיה צעירה, ויחד עם זה עם כל-כך הרבה רגש ורחמים לגבי אחרים — עוד לא ראיתי כל ימי חיי…. והכול בפשטות כל-כך, בטבעיות, בלא הפרזה….
היא לא סרה מעל מטתה של מריה. היא פעלה אצל בעלה, שישׂיג לי כסף ברבּית קטנה יותר. היא היתה האחות-הרחמניה שלנו, מנהלת-המשק, האופה והמבשלת, הידידה המסורה ביותר!
וכשמתה מריה, קשה היה אולי יותר לנחם אותה מלנחם אותי!
אותה שעה באתי לידי הכרה, שהשׂנאה בין עמים אינה דבר המוּתנה בטבע… אלא מה, רע בעולם; חמומי לב וחמומי-מוח או אומללים-יותר רוצים להודיע מחאתם, אך לבלר-השקר, עורך-הדין הפוליטי, כותב להם כתב-הלשנה על היהודים…
ראיתי בחוש, שהיהודים אינם שׂונאים לנו, שאנו יכולים לחיות בשלום….
לוּקוֹבה מתקרבת יותר ויותר, ואני עדיין אני חושש לסוף, אני מפסיקו ושואל:
— ומה היה בסופה של אותה אשה?
— וכי יודע אני? אני הבאתי את אשתי לקבורה, מכרתי את בית-המרקחת, — פרצתי בבכיה בשעת פרידה משכנתי, — ולא כלום! כהיום אני גר בלוּקוֹבה, אף עכשיו אין מצבי טוב…
— ואמור נא, מה שמה של אותה עיירה שהיית גר בה?
— קוֹנסקאווֹליה —
— השכנה שלך היא גבוהה, חיורת?
— כן!
— רזה?
— כן; אתה מכּיר אותה? — שואל הוא בשׂמחה.
— יש לה פלפלת בצד ימין של האף?
— איזו פלפלת? מה אתה סח?
— אפשר לא נתת דעתך על כך… אך בעלה צהוב?
— כן.
— שמו חיים?
— נדמה לי שלא, ואפשר כן, השד יודע…
— אבל שמה חנה!
— אה, מה! שמה שׂרה! אני זוכר בוַדאוּת — שׂרה… אני הייתי קורא לה סַארוּכנא… את שמה הן לא אשכח!
הפתי הייתי אני. וכי בת-ישׂראל אחת חיה חיים כאלה?
-
מידת–משקל רוסית, ששה–עשׂר ק"ג. ↩
א. גזע-העץ עצמו
באמצעיתו של השוק מונח גזע-עץ ישן-נושן, מרקיב…
דומה, גזע-עץ פשוט, קורת-בנין רגילה, דומם ככל הדוממים — ואף-ע-פי-כן, בליל-קיץ שקט, שעה שהכול מסביב משוקע בשינה עמוקה, שעה שלבנה וכוכבים מנמנמים מתחת לערפל-כסף קליל, נעוֹר ומתעורר בתוכי הקוסם הישן… “הוֹקוּס-פוֹקוּס!” – וגזע העץ חי!
במקום מן המקומות במצרים מונח גזע-עץ ישן, מכוּשף, המתעורר בכל בוקר (כשהשמש קמה מאירה וחמה) וכל ערב (כשהשמש שוקעת מבויישת ואדומת-דם) ומוציא קול-צליל מופלא; —גזע-העץ שלי מספּר ספּורים שלימים.
על הכול, על כל מה שאני כותב מן העיירה, לו לבדו אני חייב תודה; כל אלה הם “ספּורים של עץ”…כל אלה הוא מספּר לי.
אך התחל הוא מתחיל בעצמו! והצדק עמו! כל אחד הוא נקודת-המרכז הקדושה של עצמו, שמסביבה מסתדר ותופס את מקומו שאר כל העולם.
וזה סדר החשיבות: אני, ורק אחר-כך כל מה שהוא שלי: משפחתי שלי, חברי שלי, ידידי שלי, מכּרי שלי, עירי שלי, סביבתי שלי, ארצי שלי… כל מה שהוא שלי!
אחר-כך אנו מכניסים כבר שותפים לתחומנו: האדמה שלנו, העולם שלנו.
כנגד זה אנו שבים וחוזרים אחר-כך בתשובה: אֵלִי אֵלִי שלי! אך זוהי כנראה סגולה לפרנסה….
יש אנשים הסוברים אפילו, שהם לא נקודת-המרכז בלבד, אלא גם נקודת-המ וקד של העולם. כל האור כולו מתרכז כאן אצלם, בשביל לקרון ולהתפשט מהם על שאר כל העולם כולו… בלא פתילה של איסר אפילו ביד. מתרוצצים האנשים הרחמניים הללו ברחובות וצועקים: אור! אור! בדומה לבורא העולם, כביכול, בשעתו, ואחר-כך, להבדיל, בדומה לגֵתֶה שעה קטנה לפני מותו…
ואחרים שוקלים, אם מצוי בכלל חוצה מהם שום מצוּי שהוא!…
“אני הנני אני” — על כן — סימן שאני מצוּי ונמצא! אך שאר כל העולם, כלום אין הוא חלומי שלי, חלום ליל-קיץ או חלום ליל-חורף, כפי שיתארע המאורע?
ולאמיתו של דבר, מי זה מכריחני להאמין, שחוץ ממני קיים עוד משהו? הרגש אני מרגיש רק את רעבוני שלי, צמאוני שלי, עגמת-הנפש שלי… אלא מאי — כך אומרין?
עדיין אין זה מספיק!
הרי לפנים היו אומרין, שישנם בעולם: יושר, רחמים, אמת וכיוצא באלה, ולבסוף נתברר — חלום נתחלם, עורבא פרח…
והא ראָיה! אם אני, אני בלבד, נוטל וטועם טפּה של יי"ש, מרקד כל העולם כולו כשכור!
אך מוטב שנחזור אל גזע-העץ, אל האבטוֹבּיוֹגרפי"ה שלו!
היה הוא היה לפנים אילן.
אילן רענן וירוק ביער!
שרשיו היו נעוצים באדמה, ואילו נופו מתרומם כלפי שמים… הנשר, אין צריך לומר, מגביה עוּף יותר, אך הוא התרומם והתרומם, הגביה עצמו וגדל מעל כל אחיו! וכבר ראה אפילו חטיבה גדולה של רקיע השמים.
לפרקים היה דומה עליו, כי תיכף ומיד נופלת צלחת-הפז מן השמים ויורדת עליו — עטרה לראשו! והוא ראוי לה, להעטרה, והוא מותח וממתח עצמו בלי-הרף כלפי-מעלה!…
והחיים היו חיים לא-רעים!
אלף עלים לנשימה, לקליטת הירקות… כמה מאות שרשים מתחת לפני-האדמה, ליניקת החיוּת — מיץ-חיים ומלח! עד כאן בשביל הגוף; ובשביל הנשמה: תזמוֹרן של צפרים עם תפאורות-עננים!
בין הענפים אין פוסקים הזמזוּם, ההמהוּם, הסלסוּל, הצלצוּל… ובשמים הכול מתנועע ונוסע, מרדף זה את זה. מן הצד מתקרבת וצפה סיעה של כבשׂים צמריריות; והנה מסתערת לקראתם עדה של זאבים שחורים, מדובללים… כולם נעלמים, ולרחבו של רקיע השמים מתפרקד לו מין דייט“ש עם מגפים גדולים ועם פּיק”-הוֹי"בּ 1 בראשו… ואף הוא נמס ואיננו — והס! הרקיע מוציא ותולה כבסים ליבּוּש… הכבסים מתנודדים, מתנוענעים ומתפרפרים כמבקשים להתלש ולפול ולקיים את המצוָה של “מלביש ערומים” במחצית העולם…
כל זה בקיץ.
בימות-החורף מתעטף האילן במעיל-לוֹבן ומנמנם. הוא נרדם וחולם עולמות שלמים!
בתוך שינה אחת כזאת שומע הוא פעם:הך! הך!
גרזן, או רעם! הוא, או אחר?
ועוד קודם שהוא מתעשת — בּאַץ! כבר הוא מוטל מפורקד על גבי השלג…
והוא נרדם שוב… והוא חולם שוב:
את הנעשׂה אין להשיב! עכשיו יתחילו חיים חדשים, חיים אחרים מכול וָכול! לא בתוך היער הידוע לו מאז ומעולם, לא בין אילנות כיוצא-בו, אלא בנכר הנצחי!
מעתה לא יאָמר עוד “שמים וארץ”, אלא “שמים ומים”, ויותר נכון: שמים ושמים; שמים אמיתיים מעל, ושמים משתקפים מתחת…
תורן הוא יהיה, על-גבי האניה הגדולה ביותר יהא שט; על-גבי האניה הגדולה ביותר, על-פני הים הגדול ביותר! עולם ומלואו ראה יראה!
את היער אף-על-פי-כן לא ישכח!
כשיתקרב ויגיע סמוך ליבשה, יתנועע וימסור דרישת-שלום ליער… מזמן לזמן ישׂא ויביא לו הרוח בכנפיו מעט ריח של מחטים ועלים… על האניה בוַדאי יהיה כלוב… ובתוכו צפור קטנה, מתוקה…
הוא חולם ומרגיש, שהגרזן חוטב לו בצלעותיו, קולף ותולש… אין בכך ולא כלום!
“לפום צערא אגרא!”
עצים אחרים קיצצו לחטיבי-חטיבות ולאפר שרפוּם, ואת האפר לארבע רוחות העולם פיזרו, והוא היה יהיה לתורן!
אך התעורר נתעורר לא בתורת תורן… בסך הכּול עשׂו אותו מריש, ובנאוהו בתוך בית.
צר, מחניק, חושך — ולחץ מכל הצדדים…
הוא שוקע בשינה חדשה, בשינה משונה; בלא חלומות, בלא תקוָה, בלא נחמה…
וכך הוא ישן חמשים, ואפשר מאה שנה…
ושוב מעיר אותו קול: הך! הך!
הוא מתעורר, ועכשיו כבר באמת בתוך ים. בתוך ים אדום, בתוך ים של אש… גלים של אש מסתערים…
בא קצי, בא סופי! — מהרהר הוא — אל הגיהנום הגעתי! — מהרהר הוא.
ואולם גזע-עץ מרבה מחשבה, ומכבה-האש מכבה להבה… ועכשיו מוטל גזע-העץ, אוד מוצל מאש, באמצעיתו של הרחוב…
הוא מוטל ורוֹקב ומשמש עוד את צרכיו של העולם הקטן…
תולעי-עץ יונקות ממנו את כל פרנסתן… משרתת פרוּעת-שׂיער רצה ונגשת ותולשת כפיס להעלות את האוּר… הלבלר של לשכת-העיר נוטל ממנו מדי יום ביומו מחצץ לשינַים לאחר סעודת הצהרים… ביום ששי חותכין ממנו, כל אדם מישׂראל שהוא ירא-שמים “עדים” לשׂריפת-הצפּרנַים…
בא ומגיע אל העיירה באמצע הלילה סוחר כלשהו, אחד נשׂרף, או סתם פושט-יד, הריהו מוצא מקום ללינת-לילה על-גבי גזע-עץ…
לפעמים מתפרקד עליו שומר-הלילה ונוחר…
ב. ביום
בוקר של יום-קיץ…
בצויחה ובבכיה, בצחוק ובשירה, פורצים ויוצאים הקטנים מתוך בתי-העניוּת… ערומים וערומים-למחצה, עם ובלא פרוסות-לחם בידיהם — הם רצים אל גזע-העץ לשׂחק…
ולשׂחק פירושו לחקות את עולם הגדולים.
בתורת חתן וכלה הם נוסעים לטייל רכובים על מקל, מתנשקים בקרן-זוית ונותנים זה לזו מתנות.
ואם מעט, מוסיפים עוד שבר-חרס, עוד שבר-זכוכית ירקרק או כחלחל של בקבוק, עוד פיסת עור… ואם לָאו השדוּך מתבטל, ומקיימים דין-תורה, ומשלמים קנס…
בתורת איש ואשתו מריבים הם זה עם זו, מקללים ומצעקים… וכשמתעייפים, שופכים את שארית חמת-הזעם על הילדים, על הילדים העלובים של עץ וסמרטוטים…
הללו “ממזרים” הם… אינם רוצים ללמוד, אינם רוצים להיות יראי שמים, לא לעזור במשהו ולא אצבע לנקוף… ורק לזלול הם רוצים ולסבוא, ויש להם מעים שאין להם סוף!
מגודל הצרות עושׂים לעצמם “מַעמדוֹת” של מסחר; ומקללים את הקונים בכל לשון של קללה. ובסחורה, כשם שיש אלהים בשמים, הם מפסידים, ולשלם חייבים הם בעד פּאַטענ“ט, דמי-”המעַמד", שׂכר-למוּד, שׂכר-דירה, ומלבד זה בנות להשׂיא… והללו מתמקחים עוד, מוציאים את הנשמה במקיחה!
אחר-כך באה לוָיה… חתול נתפגר, או שמצאו עכברבר ששבק חיים…
ובאמצע בא ומופיע הראש דוכן.
באמצע היום תופסות את גזע-העץ ויושבות עליו כמה נשים צעירות, כלות הסמוכות על שולחן החותנת… במזג-אויר שהוא נוח הן מתיישבות במקטרנים הלבנים, מטפחות צבעונין לראשיהן, ולמראית-עין עם מלאכת-יד בחיקן. וכך הן מבלות שעה בנעימים…
תחילה השׂיחה מתנהלת בחשאי.
אחת מסתמקת ומספרת, כמה יפה נוהגים בה בבית-חמיה; השניה “לא ראתה כל חייה בעל כזה!”, והשלישית שותקת ולוהטת; וזו, כנראה, היא המאושרת ביותר… לפרקים בולעת אחת מהן, אף-על-פי-כן, דמעה אחר דמעה — וַדאי השׂיאו אותה למלמד בא-בימים…
אחר-כך נערך עתון-העיר, זה העתון שבעל-פה, היוצא ומתפשט כחץ מקשת בכל הבתים, וחוזר אחר-כך משם בחזרה אל מריש-העץ מורחב ומוגדל ומיוּפה, עד לבלתי-הכּיר…
אנשים ונשים זקנים אומרים, כי מריש-העץ הזה סופו שלא תצא ממנו טובה…
לפנות ערב כבר מהלכות הכלות-של-בית-חמיהן, מקושטות בבגדי-החתונה החדשים, לטייל מאחורי העיר על הכביש, על שׂפתו של החורש הקטן, שגזע-העץ דנן גדל וצמח בו. ל“העמיק חדוֹר” אל תוך החורש אינו ענין נאה להן; דבר זה כבר היה נראה יותר מדי מעשׂה-דייט"ש, או מעשׂה-פריץ… “בריינדל היפה” היתה מטיילת בחורש, וסוף טיוּליה הללו — על כל שׂונאינו: “כמה צר על אביה הזקן, על שדכן-המדינה לשעבר, הוא מתבייש להראות את פניו בפני הבריות!”
ואת גזע-העץ תופסות בינתים כמה נשים, המתחמקות ויוצאות מבתיהן לכמה רגעים, לשאוב מעט אויר, לטעום מעט נחת-רוח ולהשׂיח מעט צער מן הלב…
ולאחר שכבר כברו את כל העיירה כמו בכברה, הן משׂיחות על “מה שהיה לשעבר ואיננו עוד כהיום”…
לשעבר היו בעלים נאמנים, וכהיום הזה — לכלב תשליכום, בזה אחר זה — טריפה כבשׂר החזיר! דבּוּר אחד של אמת אינו יוצא מפיהם… מיד לאחר החתונה האשה היא “כלָתי וצלעתי”, ליד שולחן אחד יושבים ומתוך קערה אחת אוכלים; וכיוָן שהסכּין — הולך ומזקין, וכיוָן שהוא זקן — הולך ומצטנן, ולא כלום!
לשעבר אשה מישׂראל היה נינה מחזיק אותה בסינרה, ובנה בר-בטנה — בדדה; וכהיום, לאחר הפעם השלישית, ולכל היותר — הרביעית, חולה היא, וכבר נזקקין לרופאים וגם… וכאן מלחשות הן זוֹ לזוֹ כמה סודות ורוקקות אל כל הצדדים…
לפיכך באמת מעניש בורא העולם… הוא לא יהא משליך את טובו אל הבוץ בעלמא. פרנסה אינה מצויה, תינוקות גוֹועים ודועכים כנרות, לעבודת הצבא נוטלים ותופסים… והקהל, והרב — שותקים!
אפילו השמש בשמש — גם היא אינה עוד מה שהיתה לפנים! לשעבר היו מהלכים מן הפסח עד סוכות בכותונת אחת… לשון גוזמה היא, כותונות ומלבושים היו מצויים בשפע, והשׂמלות עם פרפריות-הזהב והכסף היו יפות הרבה יותר מן המוֹד"אַשל היום… אבל חמימות היתה בעולם, מחיה נפשות! מי זה היה יודע שעוּל מהו, נשימה עצוּרה מהי, מה כאב עצמות?
השמש שוקעת; הנשים מתפזרות ורצות לביתן; יש לבשל את תבשיל הערב. לשלהב את הפנים למענם, למען הבעלים ה“נאמנים”…
בזה אחר זה עולים האורות בחלונות, בדלתות הזכוכית. בעינים אדומות מביטים הבתים אל הרחוב, ועל גזע-העץ כבר יושבים הגברים לאחר מנחה-ומעריב.
משׂיחים על פוליטיקה, על פרנסה, ועל כך שאין מזל לישׂראל…
אחד פושט גופו ורגליו על הקרקע, משעין ראשו בעץ הרך הרקבובי ומביט אל השמים בצער, בנחת, בתחינה — כל אחד לפי מה שבלבו ולפי שעתו — ובכך הוא נרדם.
פתאום נשׂאות צעקות מפתחים ומחלונות, וקולות של נשים קוראים: חיים, יוסל, ראובן!
ואחרות מוסיפות קללה: ימח שמך! הבולבוסים מתפוררים!
ורק בשעה מאוחרת ביותר, בשעה שהעיירה כבר ישנה, מתחמק ויוצא מתוך הבית הנמוך ביותר ר' שמריל, שדכן-המדינה לשעבר…
ארבעים שנה הריץ את רגליו לחפשׂ חתנים וכלות, עד שהרגלים פסקו מלעמוד בתפקידן; רק בכבדות הן נגררות אחריו…
למחצית הסביבה זיווג הוא חתנים לכלות וכלות לחתנים, רק את בתו שלו שכח… והריהי יושבת, יושבת בביתו ומזקינה… כבר לתשע-עשׂרה שנה הגיעה!
הוא מתיישב וכובש את ראשו הזקן בתוך ידיו הרועדות… נדוניה הוא צבר בשבילה; לא אכל, לא שתה, וברגל הלך מרחקים של מילין… ורק צבר וצבר!
וַי לאותה חרפה, וַי לאותה בושה!
הוא תולה את עיניו למרום.
ברוך השם, שרחל שלו לא הגיעה לראות את כל זה!
— אלהים שבשמים! — מתייפח בו לבו — הפוך לבבה שתחזור עוד עתה בתשובה… ברוֹח אברח עמה… למקום שאין מכּירין… ונדוניה חדשה אאסוף לה… ברגלי הצבות אהלך מפתח לפתח ואצבור על-יד להכנסת-כלה… ואשׂיא אותה, אשׂיאנה כדרך בעלי-בתים הגונים בישׂראל!
— אלהים שבשמים, שלח קרן-אור מאורך אל לבה! ולב הרי היה לה טוב, לב טוב מאד… ושקטה היתה, וטובה היתה… נלבבת!…
— מעשׂה-שׂטן, מעשׂה-שׂטן! — מייבב הזקן אל תוך הלילה השקט…
וכשהוא קם והולך, אותה שעה מספר לי גזע-עץ את מעשׂיותיו.
ג. לאחר חצות
כפלים כעביו מתעבּה גזע-העץ; הוא מתמזג עם צלו שלו יחדיו. דומיה גדולה ורחבה מרחפת על-פני השוק המת.
העיירה ישנה; כל פתח וכל שער סגורים ונעולים.
מזמן לזמן חולף בחלל-האויר עטלף, עטלף מסכן בעיירה זו, שנָשֶיה שׂער-ראשן מגולח! מאי-שם מסמטת צדדית מגיעה געיתו של עגל, הקובל, כביכול, על החיים שקצרים הם, ולמרבה הצער נפסקים הם לפני המועד בזדון. מרגעים לרגעים נשמע קול נביחתו של כלב מן הפרבר הנוצרי — הוא איננו סובל את הלבנה; מפני מה היא נעה בתוך שקט הלילה? — — —
ושוב דממה. העולם הקטן והעלוב זה עתה רק השׂכיל להרדים את כאֵביו הקטנים — ואם גם עמוקים למדי, — את תקווֹתיו ומאוַייו הקטנים, וכן גם יצריו הקטנים…
דומם ונוּגה מוטל גזע-העץ באמצעיתו של השוק; דמומה ונוגה מרחפת מעליו בשמים לבנה צהובה, עצלנית.
מפני מה צהובה את כל-כך, לבנה? מפני מה חולניים כך פניך? הרי ממך אין חותכין מחצצים לשינַים, ולא “עדים” לצפרנַים? שמא משתתפת את בצערו של העגל היהודי מן הסמטה הצדדית? ואולי מפחידה אותך נביחתו של הכלב מן הפרבר הנוצרי?
לבנה חולנית, לא הכול ישנים!…
פה ושם פורץ מעט אור מתוך סדק של תריס; פה ושם מרטטים מגני-דוד אדומים-כחולים דקיקים של קרני-אור…
כאן חייט, או סנדלר, ואולי אורג-טליתים, המאחרים בנשף על עבודתם. ותופרת-לבנים עניה מעפעפת עיניה האדומות ותופרת ומתפּרת…
שם קמה אֵם מפוּחדת אל ילדה החולה…
ובמקום אחר, בפניה חבויה, לאור נר של פרוטה, סופר-מונה פושט-יד את רכושו שצבר…
בבית הגדול, הלבן, שוכבת חולָה, אשתו של זרח המוזג. נסתרים דרכי השם: היא אשה צעירה, הוא איש זקן: הוא מתהלך בריא ושלם, והיא שוכבת תדיר! ועכשיו היא גוֹוַעת וגוססת, דולק נר-של-נפט, יושב אחד מן החברה-קדישא… וזרח מתהלך הלוֹך ושוב, משוקע במחשבות, ותלוש לו אחת אחת משׂערות זקנו הלבן:
"הוא לא רצה בה מיד, מלכתחילה! מה צורך היה לו בחיורת כל-כך, בלבנה כל-כך… פּתּה פתּוהו… הוא רצה בההיא, ולהכעיס את ההיא נשׂא את הזאת…
ואור גם בחלונו של הדיין. הוא יושב עוד ולומד, ואפשר שכבר הוא יושב בענין ההספד; זרח הרי הוא גביר, ויהודי למדן: אשת חבר כחבר…
ואף במקום שהחושך שולט, לא הכול ישנים שם…
מול הבית הגדול הלבן עומד בית אפל ונוטה-לנפול, עם קירות שנשר מהם הטיח. התריסים תלויים ברפיון ובאלכסון, זה מזמן כבר פסקו מלהסגר על החלונות. בבית, לאורה החיוֹר של הלבנה, מרתתים ככתמי-דם הכרים בלא צפּות על-גב שתים מטות הנאנחות תדיר…
ראש זקן וצמוק של אשה עם עינים כבויות מתרומם וקורא אל המטה השניה:
טוֹיבּה, שומעת אַתְּ?
מן המטה השניה אין מגעת תשובה, אין נשמעת משם נשימה. הזקנה אינה מניחה לשטות בה, יודעת היא, שטוֹיבּה איננה ישנה, שאיננה יכולה לישון…
–טוֹיבּה! — קוראה הזקנה ביתר תוקף.
— מה רוצה את, אמא? — נשמע מן המטה השנית קול נפסק, ספוג-דמעות, — תעירי לי את הילדים!
הזקנה שותקת רגע. בדממה שומעת היא, איך טוֹיבּה מתהפכת אל צדה האחר וכובשת את פניה בכר.
— שומעת אַת, טויבּה! — אומרת הזקנה לאחר רגע — בעלך שלך היום או מחר יברח… הוא כבר צרר את שׂק-הטלית… עגונה הוא רוצה להשאירך, עגונה! וכי יש יהדוּת בלבו? וכי יש לו לב יהודי?… הוא לא יניח לך גט!
מן המטה השניה נשמעת בכיה חנוקה.
הזקנה רוטנת לעצמה:
— בקולם של אבא-אמא לא שמעת… מגפים מצוחצחים ביקשת לך… זרח — בור-של-שמן — לא! מגפים מצוחצחים! את אבא ביגון שאולה הורדת… הקדוש ברוך הוא אינו עובר בשתיקה. הוא משלם… רבונו של עולם…
טוֹיבּה צונחת, כצפור שפגע בה חץ, ויורדת מעל המטה, מטילה על עצמה שׂמלה וסוּדר וממהרת ועוזבת את הבית.
— וההיא גוֹועת, גוססת — מוסיפה ורוטנת הזקנה, וחוזרת ומניחה את ראשה המרעיד על הכר האדמדם-השחרחר —אילו הניח לה גט, אפשר שהיה עוד חוזר ומזדווג הזווּג…
טוֹיבּה יושבת על מריש-העץ. הרגלים היחפות מתמזגות עם החול, הסוּדר הגדול והשׂמלה האפורה — עם ליל-הירח האפור… נראים רק פניה החיורים עם עיניה הבוערות, שאינן פוסקות מלהביט אל הבית הגדול, הלבן, אל האור הרוטט, המתגנב מבעד לסדק של התריסים הירוקים…
— למות מהרהרת טוֹיבּה — עדיין זה ולא כלום!
אך היא נפחדת מפני דבריה שלה-עצמה; שלא יהיו דבריה אמורים, חס וחלילה, בשעה רעה!
— חיי, חיי מירה’לי! — ממלמלת היא בשׂפתים רוטטות. — יחדש לך אלהים את ימיך ושנותיך… מאה ועשׂרים שנה תחיי!…
התפילה נפסקת מעצמה. מחשבות נוגות-אפלות משתלטות עליה. עוד ביום שמעה, שהדוקטו"ר סר מעל מטתה של מירל, ושכל המבינים כבר הניעו ידם בתנועה של יאוּש…
“רק אלהים לבדו יכול עוד להושיע”, אמרו האומרים, ולבבה של טוֹיבּהחרד, שמא רוצה האלהים להשׂיג את שלו… שמא באמת היא וזרח זווּג הם מן השמים…
הוא (בעלה) אנוס לברוח, שוב אין ממה לחיות… אמריקה מושכת אותו… וההיא — ההיא הולכת למות…
היא נשארת, וזרח נשאר…
— “רק לא גט, רק לא גט” — מפרפר בתוכה הלב — —
כל זה מספּר לי גזע-העץ.
-
פּיקל–הוֹיבּ = מין קובע. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.