ציורי מסע (יצירות מתורגמות)
מאתיצחק ליבוש פרץ
אַמַת המים
מאתיצחק ליבוש פרץ
הדרך הקשה, דרך החול, יוצאת מתוך חורשת- המחט הדלילה, המדולדלת והמעוקמת, שלא היה כדאי, כפי שהעגלון שלי מאַטשיי מסביר לי, לברא אותה, ונכנסת בהרחבה בין שׂדות של אכּרים המצמחים שבולת-שועל.
בחודו של השוט מרמז מאַטשיי על שבולת-השועל ומעיר הערה בדומה להסברה הקודמת:
— עדיין זו עומדת. וכי כדאי ומשתלם לקצור שבולת-שועל כגון זו?
הוא מפסיק וחוזר ופונה אל הסוסים שהשתמשו בשעת-הכושר המועטת ונטו אל שבולת-השועל. והשׂמאלי, שכבר הטה את ראשו לתלוש ולטעום, מקבל צליפה.
— פְּשיאְ קרב! 1
הלילה ליל שקט ועגום, בלא לבנה. דלילים, כשבלי-השועל בשׁדה, מבהיקים כוכבים זרועים, ודומה שהם יגעים, מפוזרים, ואינם מאירים אלא כדי לצאת ידי חובה… התפרפרותן של צפרים ביער מתלוָה אלינו לעתים נדירות יותר ויותר. דממה. מימין, מעבר לשׁדות, מתמשכת שרשרת רפויה של גבעות מכוסות צמחים, והן נסוגות והולכות בעצלתים לאחוריהן, בדומה לכבשׁים מוזרות, שגזיזתן נעשׁתה שלא כהלכה. הנה טפּסה אחת מהן ועלתה על-גבי חברתה, ונשארה כך, רכובה עליה, קופאה ודוממת… החמה כבר מזמן שקעה ממול. הרצועה המאירה האחרונה, בשולי הרקיע, כבה והולכת לאטה מתחת לערפלים מטושטשים.
משׁמאל, מבין שבולת-השועל הדלילה, מבצבצים ומרטטים שלהבי-אור פזורים.
— כפר? — שואל אני.
— הכפר שלנו! — משיב מאַטשיי, וכשהוא רואה שאין בדעתי להניח לו לישון, הריהו נאנח, כמי שנכנע, מוציא מתוך חיקו את מקטרת-החרס, מפטם אותה כל מלוא קבּוּלה מַאחוֹרק"א ומַאחיז בה אש. ברגע שמתלקח הגפרור, נופל זוהר אדמדם על פרצופו המופנה אלי למחצה, הנתון במסגרת של כובע שׁעיר וזקן מגודל-שׁעיר.
— כן, הוא חוזר ואומר, — הכפר שלנו…
— מפני מה מפוזר כל-כך?
— כך יצא הדבר… הפריץ עשׁה יד אחת עם הוַעדה… וכי אנחנו הבינונו מה?
— ויהודים גרים אצלכם?
— אצלנו לא. בשׁדותינו שלנו אסור. בשׁדות הפריצים — כן…
— והפריצים מרשים?
— לא בחנם. ולא הכול שוים… מי שאינו מציית לכּומר…
— הם מזיקים לכם, היהודים?
— מזיקים? — הוא מטיל בי מבט חוקר, מחשה רגע ומוסיף:
— אך למה הם דרושים לנו?
בשׁדה אין הם עובדים. " לא לפי ידיהם הוא"… ומי יתן להם אדמה? זוהי השאלה! —לשעבר היו מחזיקים את בתי המזיגה…
— והיו הבריות שותים?
— אין לך אדם צדיק…
— בהקפה?
— לפי הזמן… לפני היבול החדש וַדאי בהקפה.
— והיהודי היה רושם בפנקס?
— וַדאי, אלא מה, במתנה יהא נותן? הוא אין לו אשה וילדים? כל אחד נותן דעתו על לחמו שלו…
— והיה רושם ומוסיף?
— מי יודע? שלי היתה אומרת כך… והיתה חוזרת ושותה שוב.
— היא גם כן!
— היא גם כן. מוכרחים. הרבה פעמים מוכרחים — ובהיותה שכורה ביקשה פעם אחת להצית את מוֹשֶק.
— איזה מושק?
— את מושק שלנו… שהחזיק את בית-המזיגה בימים ההם… עכשיו הוא סוחר אצלנו. אדם כשר וישר, מושק. בנוגע לפנקסו ולחשבונות אינני יודע, אבל כך — אדם טוב… כל מה שצריכים: חובש, רופא, עורך-דין… הכול יודע הוא, ומוליך לכל מקום…
— והיא לא הציתה אותו?
— חלילה… היא רצה עם גזר-עץ בוער להצית, ונפלה ברחוב. עד היום יש לה מכוָה על היד, נפלה ביד על האש הבוערת. הרימה קול צעקה… בקושי כבּו אותה… אחר-כך פייסה את מוֹשק… וַדאי. והוא מחל לה… אדם טוב, מוֹשק. הנה הוא עומד שם.
הוא מרמז בקוצו של השוֹט לפניו, ואני רואה רק צל בצדה של הדרך.
— כך מתנדנד — אומר מאַטשיי — החאלא"ט שלוֹשׁק נושׁא הוא על גבו. וַדאי אל העיירה נושׁא
— מה איפוא עומד הוא?
— רוצה, שיעבירוהו את אַמַת-המים.
— איזו אַמַת-המים?
— שם! — מרמז הוא אל קצה הכפר.
הרצועה הרחבה המתנוצצת כמראה שם בפאת הרקיע, היתה מוחזקת אצלי רצוּעה של טל.
— והנה היה זה לא טל.
— האדון אינו יודע, שהשנה לא היה לנו לא גשם ולא טל? מים הם שם.
— נעבור על-גבי רפסודת?
— איזו רפסודת? עד לקרסולים מגיעים המים… מים עומדים…
— מי גשמים?
— כנראה…
אנו נוסעים הלאה, והצל הופך באמת למוֹשק ממשי. כבר אני רואה, איך כנפותיו של החאלא"ט מתנפנפות. זקן לבן מרטט.
הגענו עדיו והשׁגנוהו, וכבר הוא מהלך בצד העגלה ומחזיק בה.
— ערב טוב מאַטשיי!
— ערב טוב מוֹשק!
— קח אותי עד מעֵבר למים —
— עשׁרוֹן!
— סיגריה!
— עם קוֹפּיקה!
— שתי סיגריות!…
כך עומד מושק על המקח עם האכּר, כשהוא מהלך בצד העגלה בחול הכבד.
— בקש את האדון! — אומר לבסוף מאַטשיי.
— ומושק מחליף את ידו, פונה אלי. יהודי רזה, לבן משׁיבה —
— פּאן — מתחיל הוא — פוזבולי 2—
אך אינו מסיים. הוא יש לו טביעת-עין טובה יותר מזו של האכּר. הוא מכיר מיד, שהפריץ אינו פריץ אמיתי, וכבר הוא מתנדנד ראשו ורובו מעל לעגלה. עדיין יש לו ישוב-הדעת, היכן יושיב עצמו. אפשר ליד האִכּר? סוף סוף הרי זה דייט"ש!
אך אני כבר פיניתי לו מקום בסמוך אצלי.
— שב, ר' משה.
שתי פעמים אין צרכים לומר לו, כבר הוא יושב וכבר הוא מדבּר:
— ראשית — שלום עליכם יהודי…
השנית — תודה רבה! מן המַאחוֹרק"א של מאטשיי אפשר לו לאדם שישתגע.
והשלישית:
— מהיכן זה יודע אתה, ששמי משה? אתה מכיר אותי?
אני מגלה לו מהיכן, והוא מצדו מַרגיע אותי:
— רק עד מעבר לאַמַת-המים — אומר הוא — אחר-כך פונה אני ימינה… אתה בוַדאי נוסע לשׁמאל?
הוא מחיל חוקר אותי, ואני מפסיקו.
— כמה המים מבריקים, מַראָה!
— בּאַ! מים כאלה… והוא מפסיק. אני מרגיש בנעימתו שיש כאן ענין נסתר.
— מה מים הם? מי-גשמים?
— מי-גשמים! — אומר הוא בטרוניה — אימתי היה גשם?
— אם כן יש בוַדאי מַעין? עשׁרה מילין מסביב אין מעין!
— אלא מאי, ר' קרוב?
— אלא מאי? לא כלום.
הוא מעלים איזה סוד.
— אף-על-פי-כן מה?
— מה נדבר דברים בטלים — הוא מבקש להשׁיא אותי לענין אחר. — מוטב שתאמר, במה יהודי כמותך עושׁה סחורה?
עכשיו כבר אני יודע ברור, שהענין באַמַת המים אינו ענין פשוט.
— ומפני מה מתנוצצים הם, המים הללו, נצנוץ מופלא ושָלֵו כל-כך בדממת הלילה…
ומשום מה הוא מביט בהם לא הבטה פשוטה, ואינו מסיר מהם עין, ומשהו סודי, מרגיש אני, נשמע בקולו… על כרחו אני מביאו לידי דבּוּר!
— משהו — אומר אני — מסַפּרים על אַמַת-מים זו!
— מילא, מה שמספרים… אֶט…
משום מה אין הוא רוחש אלי אמוּן. אני מגיש לו סיגריה; הוא אינו מעשן.
— שמא טפּה מרה? — שואל אני ומוציא את בקבוקי.
— לפני מעריב!… אך התאבנטתי במטפחת להתפלל מעריב, והנה שומע אני — נוסעים. והריני רץ ויוצא ועומד בצד הדרך. מצפּה שיעבירוני… כרגיל עובר אני ברגל, המים מגיעים עד לקרסולים. אך השבוע, לא השבוע, לא עליכם, אין אני בקו הבריאה… ואני חושש להצטננות… מבין אתה, מעריב כבר אתפלל שם (הוא מרמז באצבעו לימין)… ואתה — שתה לבריאות, לחיים ולשלום!
— לבדי איני שותה… ואני חוזר ומטמין את הבקבוק…
— אפשר תתפלל כאן מעריב?
— בדרך איני מתפלל…
— ויוֹ! — מפסיק את שׁיחתנו מאַטשיי, כשהוא מזרז את הסוסים אל מעלה-ההר.
— רואה אתה! — אומר ר' משה — לך והתפלל במחיצתו של גוֹי!
שוב הפסקה.
— ומה הם מעשׁיך ומה שלומך, ר' משה? — שוֹאל אני ומבקש לקשור את השׁיחה מחדש.
— הנה כך, יש בורא-עולם, וחיים איך-שהוא.
הוא משתתק שוב, אין במה להאחז.
— יודע אתה מה, ר' משה?
— מה, למשל?
— ספּר משהו! כל-כך דומם הכול… דממה מפחידה מסביב.
— מה עולה בדעתך… מה אספר לך?
— ואפילו על אַמַת-המים הרי יש לך ספוּר על אַמַת-המים?
— ואם יש לי, רוצה אתה שיהיה לך ממה לצחק?
— חס ושלום!
— ושמא לא — סותר הוא עצמו את עצמו — הזמנים הללו… ציוֹניז"ם לכאן?…
— יודע אני? אך משום-מה באה פתאום מהפכה גמורה… בחורי-ישיבה נעשׁים ציונים ומשליכים את הגמרא מאחורי גוָם ועושׁים כל-רע… דייטשי"ן נעשׁים ציונים וחוזרים ודבקים ביהדות… סנטרים מגולחים עם יהדות… אין אני מתכוון לך, חלילה — מוסיף הוא בבת-שׁחוק של בקשת-סליחה…
— מה שייכות יש לכך ולאַמַת-המים?
יש שייכות… הנה, אל יִחַר לך… דייט“ש, למשל, שנעשׁה ירא-שמים, ויש לו, למשל, יאָרציי”ט, הריהו נכנס למסעדה יהודית ומבקש שיתנו לו למען עלית-נשמתה של אמו — קוּג“ל… היהדות שלו היא קוּג”ל… והיהדות שלך אפשר היא מעשׁיות. יש לך יאָרציי"ט?
ואף-על-פי-כן ספּר לי ספוּר-המעשׁה. ואפשר יותר משבּיקשתי אני לשמוע בּיקש הוא לספּר!
— במקום שנמצאת כהיום אַמַת-המים, היתה לפנים עיירה… אפילו לא עיירה גדולה, אלא עיירה סתם. העיקר: פרנסה היתה…
— ולהיכן נעלמה?
— להיכן נעלם הכול? כאן היה לפנים יער… היכן הוא? סביב סביב היה יער… “אחוזה”! מעֵבר ליער, בצד ההוא, היה ארמון…
— ראיתי חורבה…
לתלי-תלים הוא מתפורר! בימים ההם היה גראַף דר שם, והארמון היה מאיר בלילה באור אבוקות שבעה מילין מסביב… והיער היה חי את חייו — דפק ורעש ונבח והדהד… פריצים היו שורקים, תוקעים בשופרות שלהם, להבדיל; והיו מרדפים ויורים, ומתהוללים, ומתיישבים על הדשא, עם כלי-נגינה, עם אבוקות… עם נשים… והיו אוכלים ושותים… וכלבים היו מנבּחים!…
אך התחל כבר התחיל הדבר…
כלפי מטה, במורד, כבר היו הגרמנים דרים, את היער כרתו… ומצד אחר— עושׁי-רעפים… היו עוברים כאן, והנה: בקתה של עצים… ולפני הבקתה מדורה קטנה… עושׁה-הרעפים עובד לאור המדורה, האשה מבשלת ארוחת-ערב על גבי האוּר… והשׁמחה שרויה שם, שרים… עושׁה-רעפים אחד שורק ישר אל חברו, וחברו אל חברו… וכך עוברת השירה שלוש-ארבע פעמים ביער סביב…
ובמקום שבו נמצאת אַמַת-המים, היה דר לפני זמן רב יהודי אחד, החוכר… במשך הזמן הביא לו מרחוק שני חתנים… לקח לו כלות ופסק להן מזונות, החזיק מלמד… בנה והוסיף בתים על בתיו… הביא גם שוחט… עוד כמה שנים, והנה — עיירה.
ועיירה כאמור, עם פרנסה!
הפריץ היה יורה וממית ארנבת אחת, ושומר-היער שלו, מאחורי גבּוֹ — אחת-עשׁרה; ושנים-עשׁר עורות נמכּרו בחצי-חנם… ומלבד זה — החלב וכל הבא מן החלב, מעשׁר אחוזות דברי החלב! ומלבד זה — מעט תבואה… ותבואתו של הפריץ — נמכרת בעודה בשׁדה, במחוּבּר, — וחנוּיות: מזונות, בשׁמים.. ונרות וּתְמָד וכל מיני יינות… החצר צריכה!
ומעט היהודים ישבו באמת ולמדו… הנשים ניהלו את המסחר… אחיו בן-אמו של “חמדת הימים” היה רב בזה… שלח לוַארשה כמה תרנגולות וקצת דבש, תוספת לשאלת-תשובה אל רבּה של וַארשה : אהובי אחי, היות… וגומר… ובמשך הזמן: לומדים מופלגים, לוקחים חתנים מגדולי הישיבות… קטנה היתה, אבל כדאמרי אינשי, עיירה בעלת משקל… לא היתה חסרה דבר. אפילו אחד מלמ“ד וא”ו היה…
— שואב-מים?
— דוקא פּרוָן! נדמוֹה נדמה, אמנם יהודי כשר וישר, אבל עם-הארץ דאורייתא… תמיד עיניו בסדוּר; “אשרי” לא בעל-פה. וקול-הברה בשעת התפילה אינו יוצא מפתחי פיו. אפילו ב“למנצח” לא. וַדאי אינו יודע, המסכן, כך היו אומרים, עברי אינו יודע… אך מלבד זה — ירא-שמים ביותר! ערב יום-כפּוּר, למשל, הוא מבקש שילקוהו באמת, “שיהא כואב!” — הוא מתחנן לפני השמש. משמגיע סוכות, הריהו עומד שעות שלימות לפני פתחו של הרב — הוא רוצה לברך דוקא על אתרוגו שלו! לפני הושענא-רבּה הריהו נעלם פתאום ליום תמים — ומביא לו, רבון העולם יודע מהיכן, הושענות שהעולם לא ראה כמותן… יודע אני? שאין הוא נוטל יתּוּר, מילא — מי היה נוטל אז? אך פתאום מתרחש מעשׁה כזה… חול-המועד פסח היה הדבר. כן, חול-המועד. ואפשר חול-המועד-סוכות; אך בודאי חול-המועד. הולכים כמה אנשים ממקום שהולכים, בלילה…משׁמחה, או מחולה. אנשי בית-המדרש, אברכים… איחרוּ לשבת באיזה מקום. נשתקעו בהתנגחות של הלכה… מהלכים הם כך על-פני השוק — עוברים לפני ביתו של הפרוָן — אצל הפרוָן אור מאיר… עולה על דעתם חשד; אברכים צעירים! באשר בכן, הואיל ואחר החג חל תיכף היריד, הריהו עובד, עם-הארץ זה, בחול-המועד בשביל היריד, ומיד נמצא להם סמך: ולא עם הארץ חסיד! ורוצים הם לתפוס אותו בשעת-מעשׁה… והנקל לתפוס אותו: התריס אינו מוגף אלא כלשהו.ודופקים על התריס! אבל מה נתגלה להם? הפרוָן יושב לאורו של נר-חלב על-גבי ספר ובוכה… רואים בחוש… שהוא בוכה… דמעות זולגות… הוא מביט בספר, והן זולגות! ובבית אור. ולא כאור הבא מנר-של-חלב. והוא בשלו, ואינו שומע שפתחו את התריס. נשארים הם עומדים נפחדים, וסוגרים בחשאי את התריס… ישאֵר הדבר, אומרים הם, בסוד… מי יודע פשר הדבר? זו אחת. בעוד כמה שנים לאחר מכן שוב מתרחש מעשׁה כזה: פתאום מתפשטת שמועה מוזרה, יוצא קָלָא דְלָא פּסיק, — באשר בכן, שאֵישהו בסביבה, לאחר שנפטר המרא-דאתרא, הביאה הקהילה שני רבנים… לאמור: הבעלי-בתים — רב אחד, והחסידים — רב שני…
כהיום הזה רגילים בדברים כגון אלה. בימים ההם — עדיין לא היו רגילים. ממש חלוּל-השם… מחלוקת… מתכנסת אסיפה ושניה, ושלישית — כה וכה, כך וכך, ונמנים וגומרים, שיפסוק בדבר הרב דלוּבּלין! משום שהדבר היה באמת דבר הקשה — שני הרבנים למדנים הם, יהודים יראי-שמים, ושניהם הובאו ביום אחד! זה נכנס מצד מזרח, זה מצד מערב, ושניהם נפגשו בדיוּק בטבורו של השוק! עכשיו לך ודע מי מהם לשלח!
— ומה אמר דלוּבּלין?
— הרי זה עיקרו של המעשׁה, אף הוא לא אמר ולא כלום… אין לו — אומר הוא — מאזנים לשקול בהם רבנים!… אלא מאי? וכאן רק מתחיל המעשׁה… קלא דלא פסיק יצא, שהרב דלוּבּין השׁיא להם עצה, שישלחו שני בעלי-בתים לאותה ואותה עיירה (הוא קרא להם בשם העיירה) לשאול ולבקש את לייבּל הפּרוָן — לייבּל היה שמו — וכפי שלייבּל הפּרוָן יאמר, כן יקום וכן יהי… שמועה כזאת נתפשטה. מי ספּר כך? אין יודע. האם היו כאן אנשים זרים? מתברר, שהיה היו. הסתובבו ברחוב שני אנשים זרים… ספּוֹדקאוֹת משונים… לא עשׁו מסחר, לא קנו, לא מכרו — לא כלום, ונעלמו. וכבר נמצא אחד, שראה אותם אצל לייבּל הפּרוָן בבית… רצים אל הרב, אין הוא יודע ולא כלום. לכו, אומר הוא, אל לייבּל ושאלו. הולכים ומבקשים לשאול. ורואים לייבּל צורר את חפציו — —
— להיכן אתה נוסע ר' לייבּל? — כבר אומרים לו “ר' לייבּל”!
לארץ ישׁראל נוסע הוא.
מבין אתה את הדבר הזה? כיוָן שנתגלה, הריהו נוסע לארץ ישראל…
— והוא נסע?
— נסע!
מַאטשיי ישן.
העגלה נתקלת בענף שיצא מגודם וקופצת ונוטה להתהפך. אף-על-פי-כן יצאנו ידי-חובה במעט-מזעיר של פחד. אנו מוסיפים ונוסעים צעד ור' משה חוזר ומתחיל לספּר
— כן, היכן הפסקתי? ביציאתו מן העיר…
אבל היה היה עוד יהודי כשר, אמנם זעפן וכעסן, חטיבה של שגעון — מלמד דרדקי, יוֹסל בן בֶּרטשי היה שמו. ואת יוֹסל בּרטשי זה הוא שולח לקרוא קודם יציאתו לנסיעה! הוא צריך למסור לו משהו…
הכילה כבר עומדת מוכנה, מלאה וגדושה נוסעים, וממתינים, והם משׂוחחים מה שמ שׂוחחים חדר לפנים מחדר, מפה לאוזן.
וזה היה ענין חשוב.
— הוֵי יודע — מסר לו — שהשׂר-של-אש כועס על הקהילה שלנו!…
— מפני מה? — שואל אני.
— דבר זה באמת שאל גם יוסל בן בּרטשי, אבל הוא לא אמר לו, ואפשר שלא רצה לומר לו. אמוֹר אמר, שהענין ענין שלם הוא, שצריך לספר באריכות, והכילה מחכּה, ואין הוא רוצה, שיהא בעל העגלה מקלל… אבל כעוֹס כועס הוא, השׂר-של-אש, ורוצה את כל העיירה לשׂרוף. מילא, כל זמן — אומר הוא — שאני הייתי בכאן, לא הנחתי שיגיע לידי כך… לילות תמימים ישבתי על ספרים קדושים… השׁר-של-אש מוריד ניצוץ של אש על גבי גג של קש, אני — דמעה על-גבי הספר, והדמעה שעל הספר מכבה את הניצוץ שעל הגג!… עכשיו מבין אתה, מה שהיה שם בחול-המועד, האַ?! וכך כמה וכמה שנים — אומר הוא — נאבקנו זה עם זה, הוא — אש, אני — מים! כהיום הזה — אומר הוא — אני יוצא ונוסע… ורוצה אני, אומר הוא, שאתה, יוֹסל בן בּרטשי, תגן במקומי על הקהילה… שתהיה הממלא-מקום שלי.
— לילות תמימים לישב על ספרים ולבכות? — שואל יוסיל.
— דבר זה לא — אומר הוא — לא לפי כוחך הוא. מחמת חולשות תהא נרדם מיד… אבל מסוֹר אמסור לך שני שמות — שם אחד לגשמים! כשתכוון את השם הזה פעם אחת, יתחילו השמים מנטפים, עוד לא תראה עננים ונטוף ינטוף… וכשתכוון פעם שניה, יבואו עננים ויהיה גשם-רביבים… אבל כשתכוון בפעם השלישית, יבואו ויגיעו עננים חדשים כהררי-הררים, ויכסו את פני כל השמים, וירד גשם זעף, שיכבה אפילו את האש הגדולה ביותר!…אבל כשתראה, שכבר די ומספיק — יש לך שם שני — לחורב ויובש. מיד משתכוון זה השם, תבוא רוח קדים ותטאטא את העננים כמו במטאטא, ותגרש אותם לארבע כנפות הארץ. ותיכף לאחר זה תצא החמה בגבורתה, כחמתו של תמוז, מחיה נפשות, וכהרף-עין יהיה חם ויבש, כמו תחת התנור… אבל הוֵי זהיר, שתי פעמים אל תכוון את השם הזה, משום שירד חום גדול, ממש אש לוהטת, שתשׁרוף את כל התבואות וכל העשׁבים. ואנשים, ובהמות, וחיות ועופות, עתידים, חס ושלום, להשתגע ודעתם תטרף עליהם… ותהיה, חס ושלום, שנת בצורת — רעב, רחמנא ליצלן…
וכך הוָה!…
לא עבר שבוע מזמן שיצא ונסע, בא ממקום שבא כמין דייטשי"ל, ושואל וחוזר ושואל לאדנים ולשאר מיני עצים. קנוֹה אין הוא קונה, אלא הוא מתהלך עם מקטרת פטומה בפיו ושואל בדבר מחירים. ומרַשם… והוא מושך בפטמה של המקטרת ומרשם. ומתעוררת פעם אחת לפנות רוח קלה, ותופסת לו לניצוץ מתוך המקטרת, ומעלה אותו על גבי גג של קש! לפנות ערב היה הדבר…
העולם נמצא בבתי-הכנסיות, בתפילת מנחה… באות בבהלה כמה מנשי השוק: בוער!… אסמו של זה וזה בוער. עד כה ועד כה — שׁריפה…
מתרוצצים, מצעקים, מחפּשׁים מים — הבאר בלא חבלים. היכן הם החבלים? רצים אל ה“חצר” להביא חבלים חדשים, ובינתים האש מתלקחת…
אבל הרי ישנו יוֹסל בן בּרטשי, רצים אל יוֹסל בן בּרטשי, רץ יוֹסל בן בּרטשי אל המקווה, טובל ג' פעמים ועולה ויוצא ומכוון את השם — מתחילים השמים מנטפים… עוד פעם הוא מתכוון — גשם רביבים!… אבל כבר היה מאוחר מדי, האש מתלקחת יותר ויותר… מי הגשם נופלים ברתיחה ובצויחה על האש, הם מרתיחים ומצַוחים באזנים! הוא מכוון עוד פעם — נוּ, נוּ!… עולים ובאים עננים שחורים מארבע כנפות הארץ — מתחילה זליפה ושטיפה, מה אומר לך, מבּוּל!
— וכבתה השׁריפה? — שואל אני.
היהודי נעצב:
— עד כה וכה, העיר נחרבה!
— מאוחר מדי?
— זו ראשית… והשנית — שכח יוסיל בן בּרטשי את השם השני! המבול שטף והציף את השאר… ורואה אתה, אותה אַמַת-המים שאתה רואה, היא זכר מאותם המים… עד היום לא נתייבּשה…
— וכיצד נפסקו המים אף-על-פי-כן?
— הרי שטות היא — משיב הוא — מבּוּל הלא אי אפשר היה שיבוא — הרי מוכרחים היו הגשמים להפּסק פעם.
כבר אנו נוסעים ונכנסים אל תוך המים.
— הפלא ופלא! — אומר פתאום ר' משה.
— מה? — שואל אני.
— הנה, מים כאלה, והסוסים מהלכים… ומאַטשיי מפטם את מקטרתו… כאילו לא כלום!
הבּאר המאוֹררת
מאתיצחק ליבוש פרץ
בעיירה, באמצע אמצעיתו של השוק, עומדת באר, ואף-על=פי-כן משתמשים יחידי-סגולה במי-נחל, שמביאים אותם מרחק חצי מיל מאחורי העיר!
מי-הנחל הם ממקום השקאת הסוסים והבהמות — עכורים, וריחם רע, ומי-הבאר דוקא נקיים הם וטהורים כזהב טהור!
ואתם משתאים בוַדאי, מפני מה שותים מי-נחל רעים, בשעה שיכולים לקבל מי-באר טובים? לפיכך אספר לכם, מלה במלה, את המעשׁה באותה באר, ששמעתי מפי ר' אליעזר השַמש, מפיו ממש.
וסַפּר ספּר את המעשׁה במורא וביוהרה גם יחד. המעשׁה אמנם מעשׁה נורא הוא, ואף-על-פי-כן הוא יהיר על כך, הוא מתגאה בה, בעיירתו שלו, שבה מתרחשים מעשׁים כאלה!
— צא ועבור — אומר הוא — מחציתו של עולם, ולא תשמע מעשׁה כגון זה!
— התחל התחיל הדבר בשנת…
אך את השנה שכח, ואנוסים אתם להסתפק בספּוּר-המעשׁה בלא השנה.
הימים היו ימי סליחות.
נוֹ, עיר הרי עיר היא, יש בה אברכים הגונים, בחורים הגונים; ויש כמנהגו של עולם, פוחזים וריקים גם כן…
וכשהולכים לסליחות, בעוד חושך, הרי צריכים לעשׁות קצת מעשׁי-ליצנות, להשתובב עם הבכור, ובכור היה לנו בזמן ההוא יקר-המציאות, גבור ממש! בקפיצה אחת היה הופך ומהפך קטן וגדול בשוק.
וכשעושׁים מעשׁי-ליצנות עם הבכור, מתחילין לרדף אותו, משליכים אחריו אבנים.
הבכור עומד כנגדם; אבל החבורה גדולה, נמלך הבכור בדעתו ובורח ונמלט.
רודפים אחריו; באבנים במקלות, והבכור טס כחץ מקשת אנה ואנה, אנה ואנה…
ואירע, שבאותם הימים בדיוק היתה הבאר מקולקלת.
עוד זמן רב קודם לכן עשׁה ראש-העיר הערכה, אסף את המטבעות, ובינתים פרקו את הקמוּר; נשארה הבאר עומדת פתוחה.
הבאר עומדת פתוחה, ובעזרת השם יתברך, הבכור נופל לתוך הבאר הפתוחה.
חבורת הפוחחים לא ידעה להיכן נעלם הבכור; ונתפזרו כל אחד לדרכו.
עומדים בבית-המדרש ואומרים סליחות, ר' יונה’לי שלנו מסלסל את קולו בתפילה מן התפילות, וכאן נשמעת לפתע מן הרחוב צעקה, יללה, השם ישמרנו ויצילנו!
מה סוברים?
יהודיה מקשה, לא עליכם לילד. או, חס ושלום, צרה אחרת… מסיימים בחטיפה את הסליחות, יוצאים ורצים החוצה, מקשיבים, — ושומעים שהקול יוצא מתוך הבאר.
אילו גילו אותם פוחזים, שהם שׁיחקו עם הבכור, אפשר שהיו מעלים על הדעת, שהוא הוא המוטל שם בבאר; אבל הללו מתייראים הם מפני אבא-אמא; שותקים הם, ואנו לא היה יכול לעלות בדעתנו, אלא שנשתקע שם לץ, או שד…
אם היינו נפחדים כל כך, או שבאמת היה לו לבכור מין קול כזה, דיינו, שהיינו בטוחים כי הקול קול אדם הוא.
ומפני שלא נעדר שום אדם מן העיירה, וממקום אחר לא בא שום אדם, נמצא שאין זה אלא מין מזיק; והכל עומדים ורועדים, העור מרעיד והשינים דא לדא נקשן, כמו בקדחת, רחמנא ליצלן…
מגוֹדל הרעש נתעורר שומר העיר ועמו עוד כמה גויים, ואף הם יצאו ובאו; ואף הם עומדים תמהים ומשתוממים. אבל עשׁו נעוצה בו אף-על-פי-כן גבורה, והרי הם רצים אל ראש-העיר, מביאים דליים וחבלים (שלא יגנבו אותם, היו מחזקים אותם לשעות הלילה בבית-העיר)… מביאים, ומשלשלים ומורידים, ומעלים ומוציאים את הבכור המת!
אוי, מראהו של הבכור, המסכן, כמה עלוב הה באותה שעה! קרנים שבורות, רגלים שבורות, בצלעיו חורים, אוי אוי!
ור' אליעזר מכסה את פניו בידים, שלא יראה את המראה הנורא, המתייצב לנגד עיניו…
— ומאותו זמן אין אתם שותים מי-באר? — שואל אני?
— שוטים כאלה אנו מוּחזקים אצלך? — אומר הוא בנעימה של תרעוֹמת. — שמע הלאה!
נתּנה האמת להאמר, שכבר בזמן ההוא פסקו כמה אנשים מן האיסטניסים מלהשתמש במי-הבאר.
אנשים העידו שבשעה שהם עוברים בלילה, שומעים הם קולו של גוסס בוקע ועולה מתוך הבאר.
אחרים נשבעו בכל לשון של שבועה, שבשעה שהם מציצים אל תוך הבאר, רואים הם… נקודות-נקודות אדומות, ובוַדאי של דם הן…
למען האמת הרי כשהוציאו את הבכור היו צלעותיו נקובות; חתיכות חתיכות של בשׁר היו תלושות מגופו!
וכאן, כשביקשו את ראש העיר שינַקה את הבאר, אמר שהוצאה זו לא נכנסה בחשבון ההערכה…
אף-על-פי-כן, במשך הזמן בוַדאי היו מתרגלים, היו שוכחים; הרי עד אל הנחל יש בכל זאת מרחק של מחצית המיל, — אבל כאן מתרחש עוד מעשה:
הבאר כבר מתוקנת, הקמוּר מוכן, הגלגל מותקן, ובמַים מתחילים להשתמש!
אלא פעם אחת בלילה, נוסע עובר בעל-עגלה עם כילה כבדה, עמוסה מיני סחורה. מן הדרך הקשה היו הסוסים יגיעים ומיוגעים, מכוסים זיעה, מעלים קצף. סוס אחד, בהקן, אני זוכר עוד כהיום הזה את צבעו, נתחלק לפני הבאר ונפל, ואפשר אחרי חמשים צליפות רק אסף כוח לקום ולעמוד על רגליו!
והנה — שמע מעשׁה שהיה:
כיוָן שמגיש בעל-העגלה לפני הסוסים את הדלי הראשון עם מים, מיד הם נבהלים, נרתעים לאחוריהם, פונים ומסתובבים ובורחים במרוצה עם הכילה.
ובעל-העגלה רואה במו עיניו ממש, — ונשבּוֹע נשבּע עד כדי כך, שבוַדאי ראוי להאמין לו, — שמתוך הדלי קפצה לטאה! היא השמיעה קול צחוק של אדם, וחזרה וקפצה לתוך הבאר…
וסבור אתה, שהיו תופסים את הסוסים? חלילה! כמו שדים היו רצים. כל המזל היה בזה, שהם נכנסו ביצוּל אל תוך בקתה של עצים, ניקבו את הקיר (אמנם זו היתה מפולת) ונשמרו עומדים!
ומה שמופלא עוד יותר: בפנים, ליד אותו קיר ממש, היה יושב אותה שעה שוליה-של-חייט, יצחק’ל וספג חבטה הגונה בגבו מו היצוּל…
והתברר נתברר, שהוא-הוא באמת היה הראשון, שהתחיל רודף אחרי הבכור…
כך בכור נוקם את נקמתו!
הוא עצמו, יצחק’ל רוצה אני לומר, הודה בדבר!
וּשמע המשכו של הענין:
כשנודע מפיו, כי השני שהתחיל משתובב עם הבכור הוא בנו של ר' ירוחם’ל, — בינינו לבין עצמנו, בן-יקר ופרי נאה היה, — באה עליו, על הבחור, מתוך פחד, מחלה משונה, הוא מתחיל רועד בכל גופו, ורועד ומרעיד כך כמה חדשים…
— וזה הכול? — שואל אני.
— בוַדאי! — מלעיג עלי ר' אליעזר — רק עכשיו מתחיל העיקר.
מובן, שהעולם התחיל מתיירא להשתמש במי-הבאר… והמים עצמם באמת לא היו טובים לשמוּש; היה להם איזה מראה ירקרק מבריק ומשונה, ונתלוָה להם ריח מגונה. אני לא טעמתי מהם, אבל אמוֹר אמרו, שמרגישים בהם טעם וריח של לטאות. אבל חששות בכה וחששות בכה, שואבי-המים שלנו לא היו להם סוסים וחביות להוביל מים מן הנחל, ולשׂאת מרחק חצי מיל בעד אותו מקח עצמו, שהם מקבלים, אין הם מסכימים.
מה אאריך לך בדברים, חזרו והתחילו משתמשים שוב במי-הבאר.
פתאום מתפשטת שמועה, שבכל לילה בשעה עשׂר, כיוָן שמורידים את החבל עם הדלי ונושׂאים אותם אל ביתו של ראש העיר, מיד מופיעה סיעה של חתולים לבנים ושחורים, מן העיר ומן הפרבר; הם מתיישבים על הגלגל, מיללים ונאנקים, בוכים כדרכּם שלהם, והגלגל, תחתיהם, סובב הולך מעצמו, מעלָה ומטה, מעָלה ומטה, וכך עד אור הבוקר.
ושיהיו חתולים מתיישבים על גלגלה של באר, עדיין בגדר האפשר הוא, גזירה-שוָה מחתולים היושבים על הגג!
בחודש מרץ היה הדבר; לאמור- בתקופה שחתולים מתהלכים יחד חבורות-חבורות ואינם מניחים לעצום עין!
אבל שיהיו חתולים מסובבים גלגל, או שהגלגל יהי סובב הולך מעצמו מתחת לחתולים — דבר כזה עדיין לא נשמע!
ואילו לפחות היה כל זה פוסק בשעה שהגבר קורא, היו סבורים, שיש כאן — מעשׂה-לץ.
אבל הרי שומע אתה — עד אור הבוקר! הרי מן ההכרח הוא שיש בזה שייכות הלטאה, או, להבדיל, אל הבכור…
וכך הוָה! נמצאה ערלית זקנה אצל ראש-העיר, שהעידה מסיחה לפי תומה, שאצלם בכפר קבעה פעם לטאה אחת את משכּנה בתוך בצה, ובאמת היו כל החתולים שבסביבה באים אליה לבקרה, עד כדי כך, שמסביב לבצה היתה תמיד חַשרה של חתולים…
אך מפני מה חוזר הגלגל, דבר זה שוב לא ידעה אף היא; אף-על-פי שהיא היתה כבר ערלית זקנה מאד מאד, וכבר אכלה פת לא מתנור אחד.
— אך כאן חייב אני — אומר ר' אליעזר’ל — להפסיק, ולספר היאך אני עצמי ראיתי את החתולים בעיני שלי ממש. אתה מחייך? אותה שעה אף אני חייכתי!
אדם צעיר הייתי, בקי במקצת באותיות הזעירות… ידעתי יפה מאד לשון-קודש!
כללו של דבר, אני לא האמנתי!
על שׂפתי לא העליתי את הדבר, למה אתחיל בשל ענין מועט כזה מחלוקת עם הבריות?
אבל חשוֹב חשבתי לי כך:
הימים ימי חורף, שלג יורד, מוטלים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג על הגלגל, ואומרים העולם — חתולים.
לקום אחר עשׂר בלילה מן המטה וללכת לראות, אין חשק.
ראשית, מתחת לכסת חם ובחוץ קר!
שנית, הריני מודה, שהייתי מתיירא במקצת ללכת. שכּן — מי יודע? שמא אמת הדבר? ואם כן — הרי אין אלו חתולים פשוטים, אפשר באמת שיהא אדם ניזוק…
והנה מתארע בדיוק מעשׂה כזה:
אני נמצא בחתונה, בסעודת-השׂמחה אני נוטל לגימת יי"ש אחת, אחר-כך אני משתכּח ונוטל שניה… אחרי הדגים — שוב טפּה, כנהוג. לאחר הבשׂר — מעט שכר!
אדם חלוש הנני, ומתחיל, לא עליכם, ראשי מסתובב, ובפנים אני חש ממש אש; מרגיש אני, עוד מעט ואתעלף, ואשבית חס וחלילה, את כל שׂמחת החתונה!
מה אני עושׂה?
הריני מתגנב ומתחמק בסוד-סודות, איני קורא עמי אפילו את ביילה-רחל שלי, והולך לי הביתה… אישן מעט, אומר אני לעצמי, ולפנות בוקר אשוב ואהיה במקום! משום שהבטח הבטחתי לו לחתן (שאר-בשׂר אמיתי שלי, שני-בשני), שלא בדבר של מה-בכך יפטור עצמו ממני!
ורוצה הייתי לקיים את דברי…
שאצטרך לעבור על-פני הבאר, זו אני שוכח; כמי ששוכח את יום המיתה!
וברגע שאני נזכּר, כבר אני עומד פנים אל פנים לפני הגלגל!
— ואתה רואה חתולים? — שואל אני.
לא כל כך במהרה! אלא להפך; — אני רואה על הגלגל מונחים צבּוּרים-צבּוּרים קטנים של שלג, כדרך הטבע! הגלגל עומד; אני רואה בחוש, שהוא עומד!
וכבר רוצה אני ליתן בצחוק קולי וללכת הלאה, אבל מרגיש אני, שלבי מתחיל דופק. מפני מה?
אני מרים ידי אל המצח, המצח שטוף זיעה, המקום ישמרנו ויצילנו — זיעה כזאת!
ופתאום משתלט עלי מורא, הנקל לומר מורא! הרגלים כאילו ננעצו במספרים, אין לעקור אותן מן המקום. והשׂערות המסומרות מגביהות לי את הספּוֹדי“ק עם היארמוּלק”ה כלפי מעלה, עד כדי כך שאני מרגיש את הרוח הנוגעת בעור הראש.
שהפחד הזה יוצא ובא מן הבאר, דבר זה הבינותי מיד; ורוצה אני להתרחק מכאן — ואיני יכול. אין אני יכול להפנות את ראשי משם; אני מוכרח להביט!
והנה, אותו רגע ממש, כשאני עומד ומביט, מתחיל הגלגל נע לאטו לאטו, וכיוָן שהוא נע, הופך כל צבּוּר קטן של שלג לחתול לבן, וכל יתד-עץ של הגלגל — לחתול שחור! וכך עומדים הם על הגלגל ומסתובבים עם הגלגל ביחד… חתול שחור, חתול לבן, שחור — לבן…
אחר-כך מתחילים הם לילל. וכיוָן שהם מיללים, זוחלים ויוצאים מתוך הבאר — הלטאה מצד אחד, וראשו של הבכור מן הצד השני… מה סבור אתה? אני נופל ומתעלף!
ר' אליעזר’ל מפסיק ונח וממשיך ספּוּרו:
עד כאן היה הכּל מדוּבּר בחיות… תיש, אפילו לא תיש רגיל — בכור, אף-על-פי-כן לא אדם; לטאה, סוס; לא עליכם, חתולים שחורים ולבנים; אבל הבאר מתחילה דורשת בני אדם!!!
ויהי היום, פעם אחת אני יושב בסעודת-מצוָה, אצל ר' קלונימוס הדיין… ר' קלונימוס שלנו היתה לו בת, בל אחטא בשׂפתי — למעלה מעשׂרים אמה. בת עשׂרים בוַדאי. יפהיפיה, אמרו הנשים, איננה כלל. סתם כך — בת ישׂראל. מום, חס ושלום, אמנם לא היה לה, אבל פרוטה לפרוטה גם-כן לא היתה לה! והכול היו בטוחים, שתהא יושבת בבית אביה עד שילבּין ראשה.
והיתה רחמנות גדולה על הנערה; ועל אביה הדיין, על אחת כמה וכמה; בוַדאי רחמנות!
אלא מה יהוּ עושׂים? הקהל, לא עליכם, אין לו פרוטה שבורה… ואפילו היתה הפרוטה מצויה והיו רוצים ליתן, אין יכולים ליתן! משום שהרב, זכרונו לברכה, היו לו שלש בנות, ודוקא בנות כאותם כלונסים! בכלל היה הזמן ההוא זמן שאין בו מזל. כל כלי-הקודש לא היו להם בנים-זכרים. הכל בנות, וזו מזו גדולה בשנים! ובשביל כולן, שוּב, גם ממון-קורח לא יהא מספיק! ומתעלמים ועושׂים עצמם כלא-יודעים. נאנחים, אבל יודעים שאין עתידים להושיע…
ר' קלונימוס כבר היה מוכן אפילו להוריד עצמו, להוריד עצמו הרבה מאד! להשׂיא בתו לחייט, ולוּא יהא גם סנדלר. אבל, ראשית, היה הקהל מרנן ומלמלם, שכּן לאמיתו של דבר, אין זה נאה לקהל!
שנית, בזמננו בעלי המלאכה, בינינו לבין עצמנו, חצופים הם והולכים אחר עיניהם; והבתולה, כאמור, בתולה יפה לא היתה.
בדבּוּר אחד — ר' קלונימוס לא היתה לו עצה ולא היה לו מוצא, כיצד לפטור עצמו מן הבתולה!
יום אחד יוצא הקול, שר' קלונימוס עשׂה שדוּך! פה ואזנים פתחו ותמהו!
וגם, שומע אתה? דוקא שדוּך שלא מבני המקום, ודוקא שידוך הגון, אבל הגון ומהוגן ביותר… מיוחס, בן-תורה וגם — בחוּר! אילו אמרו לפחות — אלמן, או — גרוש עם ילדים!
חמש-עשׂרה מאות זהובים הושלשו במזומנים! וכבר עושׂים תנאים!
השׂמחה אצל העולם גדולה; זווּג מן השמים, בת פלוני לפלוני, בזכותו של ר' קלונימוס!
מזל-טוב בעיירה. אדם תאב-דעת הרי הנני תמיד, ובכן רוצה אני באמת לדעת, מה יכול להיות פשרו של הדבר הזה?
ומתרחש שבא בדיוק אותו זמן שני-בשלישי שלי משם, כלומר, מאותה עיר שממנה בא החתן, ומספר לי בסוד-סודות, באשר בכן — במשפחה יש דוד תלוי, כלומר, שתלה עצמו לדעת, אחיו של אבי—החתן…
נו, אי אפשר לומר, פגם כזה פגם הוא, אבל — חמש-עשׁרה מאות זהובים במזומנים!
יש עוד פגם כלשהו מצד האם — מוסיף הוא ומספר — אחותה של האם, אמו של החתן — מוטלת אישהו זה כעשׁרים שנה בבית-חולים חולה במחוּש-הראש, רחמנא ליצלן!
מילא, דבר זה אפשר שאין לו כלל שייכות לענין! כלום אין — שואל אני — כלום אין יש במשפחה איזה מומר-להכעיס, איזה משוּמד…
— זה לא! — אומר הוא — אבל מתפקר אחד כן ישנו… איזה קרוב רחוק מצד האב, מחוצף גדול היה! אלא כל המזל הוא בכך, שמן השמים השכיבוהו, והריהו שוכב כבר זה כמה שנים, וחוט-השדרה שלו יבש והולך!
— אבל החתן, — שואל אני, —החתן!
— החתן, — אומר הוא, — הריהו ביותר-ביותר אש להבה! למדן! ומשוקע עד כדי כך בלמוּד, שהוא שוכח לאכול, לשתות, לישון, רק לומד ולומד; ואפילו אינו לומד, הרי חושב בדברי תורה; תמיד בעולמות אחרים, כמעט אינו שומע מה שמדבּרים אליו…
אבא ואמא שלו מהלכים אחריו, כמו אחרי בן-פקוּעה! שומרים אותו כאישון שבעין, אין מניחים לו לצעוד צעד אחד לבדו… אילו הניחוהו לבדו, על חלקת הקיר היה מטפס!
פעם התגנב ויצא מחוץ לעיר, והלך, כדרכו, משוקע במחשבות, למד בעל-פה… והיה הולך ומהלך, עד שנכנס בנהר! הוא אפילו לא צעק — הוא ממשיך ולומד!
מזלו היה, שכובסת אחת ראתה זאת מרחוק, והרימה קול צעקה…
פעם אחת, שוב, למד הלכות שחיטה; ןהשחיז לו חלף! שאל, כמובן, אצל השוחט, — והשחיזו עד כדי כך, שלאחרי-מכן, משבּדקו השוחט, נשבע בכל לשון של שבועה, שצריך אדם להיות מאה שנה שוחט, בשביל שיוכל כך להעמיד חלף… אבל תחילה ביקש לנסותו בעצמו… וכיצד, סבור אתה? באצבע? על קצה הלשון? השוטה הזה נותן את החלף על צוָארו, על הסימנים שלו עצמו! ואפשר שביקש רק לנגוע בסימנים. —
דיינו שאלמלי בני-הבית שקפצו ותפסו בידו, לא היה חתן לר' קלונימוס כלל…
ועוד, ועוד מעשׁים בדומה לזה…
ושׁמחתי באמת מאד, שר' קלונימוס מקבל בן-יקיר כזה, כלי יקר כזה, ולפיכך, כשישבתי בסעודה, שעשׁו לכבוד המחותנים (אני קרובו הקרוב של ר' קלונימוס, חמישי ברביעי ממש), שׁמחתי באמת כמוצא שלל רב.
תכשיט אמיתי, כמו שאמרו — כדת משה וישׁראל! גרגרת — רזה וחוַרורת; עינים גדולות, — בדבּוּר אחד, השכינה, כביכול, שרויה על פניו, חן כזה היה לו… עד הלב נגע המראה!
ביקשו אותו שיאמר משהו, והוא אמר.
איני זוכר אפילו מה, אבל אמוֹר אמר, ויפה אמר!
אחר כך יצא מן הדרשה וכּוּח, שׁיחת-תלמידי חכמים, והוא התערב בהתחלה, אפילו בחמימות התערב.
ולר' קלונימוס, שדעתו היתה שלא כדעתו, כמעט שלח יד בזקנו… אך פתאום באמצע נשתקע במחשבות ופסק מלהתוַכּח!
אני עצמי, כדי להודות על האמת, למדן גדול אינני… כשנכנסו בגדולות, חדלתי מלתפוס את הענינים. רק בלשון, בהעָיות, הכרתי שקודם-לכן היה בחינת ידו בכּול, הוא ניצח את כולם, ואם הפסיק באמצע, ראיתי בחוש, הרי זה משום שהמוח החריף כבר עבר לענין אחר. מה שנעשׁה כאן, מסביב לשולחן, שוב אין הוא יודע; העולם מוסיפים ומתנגחים בהלכה, הוא אינו שומע ויושב ועיניו תלויות בשמי-קורה…
העולם אף הוא שכח אותו, עשׁו עגוּל מסביב לר' קלונימוס, המחותן גם הוא — (כבר הוא בעולם האמת!) אף-על-פי שהיה סוחר — למדן גדול היה, ומתפלגים בוכּוּח, דור-הפלגה ממש!
צעקה המוּלה!
מן החדר השני בוקעים ויוצאים בינתים קולות של נשים, — המוּלה, צעקה!
אני איני גורע עין מן החתן; אינו שומע, בלי עין הרע אפילו מלה אחת!
בינתים, חם היה, הענין נעשׁה עמוק יותר ויותר, ונרדמתי קצת…
פתאום מעירה אותי צעקה! היכן החתן?
וכשאני פוקח את העינים, עומדת המחותנת בפתחו של חדר-הנשים, ומחזיקה את המחותן בדש, וצועקת: גזלן, פושע ישׁראל, איך שכחת?!
והמחותן מרטט כמו דג.
— יהודים בני רחמנים! רוצו לחפשׁ, רוצו לחפשׁ! — צועקת המחותנת, והקול לא קולה — הוא יעשׁה לעצמו מעשׁה…
היא רצה בין הגברים מן החדר החוצה, המחותן— אחריה, ואנו כולנו אחרי המחותן…
וכאן בשוק חשכה גמורה, ממש וימש חושך! חַשרת עננים, כזפת שחורה… הגשם אינו יורד, אלא מצליף בפנים כמו מחטים!
העולם קוראים בקולי קולות, העולם מחפשׁים, ואני עומד כך באמצעותו של השוק, ואני מהרהר: היכן מחפשׁים?
מקצה אל קצה מצעקים זה לזה: כאן איננו! כאן איננו!
בינתים אני שומע, שהאם משמיעה קול צעקה: יהודים, בני רחמנים, אל הבאר! אל הבאר!
אל הבאר? משתומם אני, מה פירוּש: אל הבאר? אומרים — נחלאדם רוצה להתרחץ; מקווה — רוצה לטבּול, אבל באר?
אך כשאם צועקת, רצים העולם אל הבאר. גם אני הייתי רץ — אבל הרי איני רואה בלילה, להיכן ארוץ!
פתאום — ברק! —
ואני רואה אותו! האם אמרה וידעה מה שאמרה!
תאר לעצמך: הוא עומד על הגלגל, וכיוָן שרצים ומתקרבים אליו, הוא קורא?
— קוּקוּריקוּ!
חלחלה עוברת בעצמות!
נוֹ… נטרפה דעתו.
מאותו זמן, אף-על-פי שאחר-כך ניקו את הבאר… שכן — כלום נאה להם לאומות העולם, שישאר זכר של בכור יהודי בעיר? —מתייראים מפני הבאר!
— אני, ועוד יחידי סגולה, איננו משתמשים במי-הבאר!
הכלונס
מאתיצחק ליבוש פרץ
דבר זה, שאני מבקש לספר לכם, הוא מעשׁה שהיה במַזלבּוֹזשִיץ.
הם קוראים למקום בשמו המפורש: “מוֹדְלִיבּוֹזְשיצֶה”. פירוש: להתפלל לאלהים. התפלל לאלהים, רצונם לומר, שהחול לא יציפך ולא יכסה עליך. משום שכל העיירה כולה אינה אלא כמה בתי-עץ קטנים עם גגות של קש, גג של רעפי-עץ יקר-המציאות הוא, וכולם פזורים מסביב לשוק שכולו חוֹל. רחובות צדדים אינם בנמצא. יער מסביב —אף זה לא. — שׁדות עניים מסביב, המגדלים ספיח של שבולת-שועל~ ויש לו איפוא לרוח מה לומר ומה להשמיע. אתה בא אל העיירה — חטיבה של מדבר-שממה, הבתים הקטנים כמעט שאינם נראים, ושקט, לא סימן של חיים. יתּכן שביום אתמול היה היריד השנתי, שממנו יונקת העיירה את חיוּתה לכל ימות השנה: עשׁרות עגלות, מאות כפריים עם כפריות. צעקה והמוּלה וצליפות של שוט עד שעה מאוחרת בלילה, אבל לפנות בוקר באה רוח-השחרית והניסה וכיסתה את כל עקבותיהם של פרסות ואופנים. דבר אחד רק מזדקר לעינים: בטבּוּרו של השוק, נעוץ ומשוקע בתוך החול, עומד כּלוֹנס שחור של עץ, בלא מלה כלשהי כתובה עליו, בלא שום סימן. ואם שואל אתה יהודי או, להבדיל, גוי, מה פשרוֹ של זה, משיביםלך: מצבתו של מיכאליק…
מי אותו מיכאליק? במה זכה למצבה באמצעיתו של השוק? — דבר זה באמת רוצה אני לספר לכם.
לפנים היה במַזלבּוֹזשיץ צורר יהודים — כומר.
קודם-לכן היה דוקא כומר טוב.
עגלגל היה, מחייך תמיד. עם לחיים אדמדמות ועינים אפורות-קטנות צחקניות… לאחינו בני ישׂראל היה קרוב ומקורב… היה אפילו מלווה רוּבּל לפעמים, משכּוןֹ וברבּית לא גדולה. הכסף היה בא, כאילו, מתוך צרורה של בת-משק-ביתו, אבל יודעים היו, משל מי הוא. ולשבּת ויום-טוב, בפרט לאחר היריד, היה הוא הפודה ומציל; פתח הבית לא נסגר אצלו ממש…
— “גוֹספּוֹדִינִ”י" 1— היה מקשיב ואומר —יתגלגלו רחמַיך על משה-חיים, שׂונא-כריסטוס תוֹעה ומוּתעה, אבל אשה עם ילדים יש לו! הלוִי נא לו כמה מטבעות…
והגוֹספּוֹדִינִ"י היתה מנגבת ידיה האדמוניות ומנערתן מן הקמח או מן החמיצה, והיתה מחייכת ונותנת.
המלוים ברבּית היו אפילו מתרעמים עליו, אך לך ועשׂה לו משהו לכומר! ואפשר הם הם שקללתם פגעה בו… בוַדאי קללה היא שקיללוהו בשעה רעה. שכּן לפתע פתאום נחלה הכומר ונופל למשכב, בת משק-הבית שלו צוררת כל מה שהיא יכולה לצרור ונעלמת. הוא עוצם עין אחת, ועוד עין — ואיננו! ובעוד זמן קצר בא למקום כומר אחר, ודוקא גבוה, חיור ורזה, כומר-של-תעניות עם עינים לוהטות ועגוּלים חומים מסביב לעינים, והוא מתחיל לדרוש דרשות כנגד אחינו בני ישׂראל, גפרית ואש בוערת מלהטות מפיו. שוב אותו מעשׂה; החטא הישן עם התלוי… וגם —זהיר והזהר — שלא יעשׂו מסחר עם יהודי: לא לקנות, לא למכור, שאם לא כן לא יקבּל משום אחד כזה את הודוּי, לא יוציא תשובה ותהיינה הנשמות בוערות באש- התמיד של הגיהנום…
מתפחדים נותני-הפרנסה, אך מה יכולים הם לעשׂות? על כרחם זקוקים הם ליהודי! שכן לאמיתו של דבר, למה צריךהאכּר? למעט מלח? הרי המלח מוֹנוֹפּוֹ“ל הוא בידים יהודיות: שלושה שותפים יהודים על מַזלבּוֹשיץ והסביבה… הלב כמיה לטפּה המרה —ארבעה יהודים מחזיקים בשותפות את בית-המשׂרפות… יש להם משפט, סכסוך בעניני ירושה, או טענה אל הפריץ או בדבר תגרת-ידים בבית המזיגה — מי הוא היודע לבחור את האבּלוֹקא”ט 2 הטוב? מוֹשקה אוֹ יענקל… וכשנרדם השומר, ושוֹלה מי ששוֹלה בגניבה שבּוּטוֹן של מחצית הקילו מבריכתו של הפריץ, מי קונה אותו? יהודי לכבוד שבת! או שצד מי שצד ארנבנב בין השׂיחים של הפריץ ופשט את עורו, — הרי אנוסים לבוא בלילה ולדפוק על תריס יהודי… וכשבא סקווסטרטוֹ"ר וסוחט את המסים, ומוכרחים לפתוח את הרפתית, ולהוציא מתוכה את האהובה שבעגלות — הרי הקצב אף הוא יהודי… והוא הדין בכמה ביצים, ברביעית יתירה של שבולת-שועל.
ולייסד חנות נוצרית לא כדאי. לשם מה? האכּר לובש על בשׂרו מה שהאכּרה אורגת ותופרת; מעלה אש על-ידי כך שהוא משפשף בחבל מסביב לגזר עץ, או מכה אבן-צוּר על אבן-צוּר, עד שהוא חובל באצבעותיו. ובהיתר אפשר למכּור לו: פעם לשנה מגל לקצירה וכל השנה כולה משחה-של-עטרן לאופנים; ולא כדאי הדבר.
רואה הכומר הרזה, שידו קצרה מלהשׂיג מבוקשו, והריהו מבקש להנקם בדרך אחרת. הוא יאסור שרוּתם של נוצרים בבתי יהודים. אבל מזלבּוֹזשיץ אינה מחזיקה משרתת גוֹיה, ואָמה גוֹיה על אחת כמה וכמה. והריהו שולח וקורא לפחות לגוי-של-שבת מיכאליק, גוי צולע היה, בעלה של כובסת: כולו מוּם, אין בו מתוֹם; אשתו שלו מכבּדת אותו מזמן לזמן במחבּוֹט על שאינו מסוגל לבנים, — והוא אוסר עליו באסוּר של הרם, שלא תעבור עוד רגלו על סף יהודי.
— לא להסיק את התנורים בחורף בשבת? — מגרד לו מיכאליקבפדחת.
— לא!
— לא להסיר את הפמוטות?
— לא!
— ויום כפּוּר לנעילה לא להחליף את הנרות?…
בוַדאי ובוַדאי לא!
מוסיף מיכאליק ומתגרד בפדחת ושואל:
— ומי יתן לי חלה לבנה, ומעט— —
רוצה היה לומר “יי”ש", אך הכומר הרזה נעץ בו זוג עינים, כנועץ שני שפּוּדים מלוּבּנים. והוא השתחוָה אל “יראתו” ופנה ויצא מן הבית ורץ ישר אל הרב, להודיעו — יהודית מדבר הוא כיהודי גמור, כמעט מעריסתו גוי-של-שבת היה — והוא אומר לו כך וכך, התקינו לכם גוי-של-שבת אחר!
אבל לפתע פתאום עולה דבר במחשבתו. פניו משתנים, הוא נופל לרגליו של הרב, מנשק את נעליו ופוזמקאותיו. תנו לי — הוא קורא — בן זכר בכוחה של אמונתכם שלכם, והריני נשאר גוי-של-שבת עד יום מותי! תהא נשמתו, אומר הוא, מיטגנת אחר-כך בגיהנום, ובלבד שיסתום את פיה של הארורה שלו…
אומר הרב: נוּ, נוּ! כלומר, הנח לי. הנשוּק מדגדג אותו בקרסולים. אבל מיכאליקסובר, שיש בזה הבטחה, והוא יודע כי רב, להבדיל, אף על פי שאינו כומר, אף הוא יש לו כוח למעלה, ושקרן הרב ממזלבּוֹזשיץ וַדאי שאיננו, והריהו קופץ ממקומו בשׂמחה וצועק: אני נשאר! אני נשאר! ופונה ורץ החוצה, עוד קודם שהיתה שהות לומר לו כלום…
בא מיכאליק אל השוק, יום אל“ף היה אותו יום. יום גימ”ל נועד להיות יום-כּפּוּר, נמצא: יום בי“ת ערב יום-כּפּוּר. ובאו ביום אל”ף אל הירידאכּרים ואכּרות עם תרנגולות ותרנגולים לכפּרות. קוּקוּריקה! ונשים צובאות מסביב וממשמשות בעופות ועומדות על המקח, וחוטפות זו מידיה של זו. ורעש והמולה! פתאום נופל ובא אל השוק הכומר עם העינים הבורקות ומקל ביד, ומתחיל לגרש את האכּרים. כפּרות, מצעק הוא, מעשׂה- כשפים הוא, מטילים את החטאים על ראשיהם של הגוֹיים. כְלַך! כְלַך! הגוֹים והגוֹיות נבהלים; מפני העינים, מפני המקל, ועוד יותר מפני הכשפים, ומיד — ויברח! —הנשים נשארות על עמדן בידים ריקניות ובפיות פעורים, והכומר ההמן, ידיו מקוּפלוֹת אחורי גבּו, כאמוֹר, ויוצא מביתו של הרב מיכאליק, מטיל עין אחת ומבין מיד, מה שנעשׂה בזה. והוא מהרהר בלשונו: כאשר אבדתי אבדתי! וצועק ומכריז: היה יהיו כּפּרות!
ורץ הביתה, חוטף כמה עופות — תרנגול ותרנגולת, שאשתו שלו היתה מגדלת, חטיבת-עץ שחורה, היא המגרפה של אשתו, חבל מן הכביסה ושוט; זֵכר נשאר אצלו, מיכאליק היה לפנים מצליף. והוא רץ אל השוּק. התרנגולת מתלבטת, נוצות פורחות באויר, התרנגול קורא, והוא בשלו. כל מַזלבּוֹזשיץ כולה עומדת בפיות פעורים ומצפּה, משתאה לראות מה יהיה בכאן; מיכאליק לוקח את חטיבת-העץ ונועץ אותה בחול באמצעיתו של השוק, נוטל את החבל וקושר בקצה אחד את העופות ברגליהם; את הקצה השני קושר הוא אל ראשו של הכלונס. מתחיל זוג העופות פורח מסביב לכלונס כמטחוי החבל. והריהו נוטל עוד את השוט ומצליף, ומעיף אותם מסביב-מסביב. וכבר מבין קהל-הקודש של מַזלבּוֹזשיץ ורץ ומתכּנס, ומתייצבים מסביב לכלונס… מיכאליק מרדף את העופות מעל ראשיהם של המַזלבּוֹזשיצאים, וכל מַזלבּוֹזשיץ כולה, כאיש אחד, אומרת פה אחד: “בני אדם יושבי חושך”, והקולות מהדהדים בכל שבעת הרקעים…
הספּוּר ספּוּר-מעשׂה ישן…
התרנגולת והתרנגול נאכלו עד תומם במוצאי יום-כּפּוּר…הכומר הרע ברח מבושה. ואותם שאמרו “בני-אדם” באותו יום, כבר מזמן הם בעולם האמת… אם נולד לו למיכאלקי, בן-זכר והיכן אבדו עצמותיו אין אדם יודע, אבל הכלונס, המצבה של מיכאלקי, במקומה עומדת. ושום רוח לא תזיז אותהממקומה, היא נצבת עד היום הזה!
בקרון הדואר
מאתיצחק ליבוש פרץ
א
הוא ספּר לי הכל בבת-אחת, בנשימה אחת. ברגע אחד כמעט נודע לי ששמו חיים, והוא חתנו של יונה מהרוּבּיֶשוֹב, בנו של בּרל מקוֹנסקאווֹליָה, ושהגביר הלוּבּליני מעֶרעֶנשטיין הוא דודו מצד האם, עליה השלום. אלא שהדוד כבר מנהל ביתו כמעט כדרך הגויים; טריפה אין הוא יודע אם אוכלים, אבל בלאנטילת-ידים — דבר זה ראה בעצמו…
הרי הם, אומר הוא, מיני ברואים אחרים, משונים: אלונטיות ארוכות מונחות על-גבי המדרגות. קודם שנכנסים חייבים לצלצל במצילה; בחדר שטוחות על הרצפה מפּות מצוירות… אנשים דרים כמו בבית-הסוהר, מהלכים בלא קול כגנבים… בכלל, אומר הוא שׂורר שקט בביתם כמו, רחמנא ליצלן, בין חרשים-אילמים…
אשתו יש לה מין משפחה כזאת בוַארשה, אבל אליהם אין הוא בא; סתם, הם קבצנים גם כן — "מה הם דרושים לי? הא?…
אצל הדוד מלוּבּלין לא הכול כסדרו, הרי הוא לפחות עשיר. וכבר אמרו: התהלך עם עשירים ותתעשר. ומקום שעצים נחטבים, שם מצויים השבבים, ובמקום הסעודה נערכת — שם העצם מושלכת… אבל הללו — קבצנים!
הוא מקווה אפילו עם מרוֹץ הזמן לקבל כהוּנה אצל הדוד הלוּבּליני. העסקים, אומר הוא, רעים הם. כהיום הזה הוא סוחר בביצים, הוא קונה בכפרים ומשלח אותן ללוּבּלין. משם הן הולכות ללונדון… אומרים, ששם שׁמים אותן בבורות-של-סיד ומתבקעות מהן תרנגולות… “קרוב לוַדאי שכל הדבר בשקר יסודו… ומתקבל על הדעת, שהאנגלים אוהבים בפשטות לאכול ביצים!”, אך בין כך ובין כך, — העסק בינתים אינו הולך…
ואף-על-פי-כן עדיין זה טוב יותר מתבואה! מסחר התבואה הרוג ממש לחלוטין. מיד לאחר הנישׁאין נעשׁה סוחר-תבואה. הוא היה אברך בן-תורה, וקבּלו לו שותף, סוחר ותיק… הסוחר הוציא אותו מתחת ידו נקי, כלומר, נקי מכּוֹל וָכול…
ב
בקרון-הדואר שרויה אפלה, את פניו של חיים לא ראיתי, ועד היום אין אני יודע, היאך הכיר בי יהודי… בשעה שהוא עלה ונכנס לקרון ישבתי אני בקרן-זוית והייתי מנמנם, ורק קולו שלו העירני… מתוך שנתי אין אני מדבּר… אפשר נאנחתי אנחה יהודית? אפשר הרגיש, שאנחתי שלי ואנחתו שלו אנחה אחת הן?
הוא ספּר לי אפילו, שאשתו מוצאה מוַארשה, ושעד היום הזה אין קוֹנסקאווֹליָה לפי טעמה…
— הורתה-ולידתה, מבין אתה, היתה בהרוּבּישוֹב, אבל גדוּלה-וחנוּכה היה בוַארשה: אצל אותה משפחה-של טריפה. יתומה היתה…
בוַארשה טעמה טעמם של דברים אחרים. בלשון פּוילי“ש היא בריה נפלאה, אַדרסי”ן בלשון-דייט"ש היא קוראה חלק-וישר. היא אומרת אפילו, שהיא יודעת לנגן. לא על כנור, אלא על מין כלי מוזר אחר…
— ואתה מי אתה? — הוא תופס בי פתאום בידי.
על שינה בשלוָה שוב לא היה מה לחשוב, ומלבד זה גם התחיל לעורר בי ענין. הרי זה מעשׁה של ממש, אברך בן-עיירה אשה צעירה שגדלה בוַארשה העיירה הקטנה היא לא לפי טעמה… דבר זה אפשר שיעלה ויצמח ממנו משהו, מהרהר אני, צריך רק לידע ולהוָדע הכול בדיוק, ולהוסיף משהו, ויהיה רוֹמא"ן… ואני אוסיף, באמת, אחד גזלן ואחד פושע, אתבּל בכמה פשיטות-רגל ומלחמה בשפיפון, ואף אני אהיה סופר מעניין.
אני מרכין עצמי אל שכני ואומר לו מי אני.
— כך, — אומר הוא, —אתה הוא זה, אתה בכבודך ובעצמך… ואמור נא לי, בבקשה ממך, מהיכן נוטל אדם זמן ומוח, לבדות לעצמו מעשׁיות…
—הן עיניך הרואות!
— וכי יודע אני? אפשר שקבּלת ירושה גדולה ואתה חי מן המוכן, מרבּית.
— חס ושלום, הורי שלי חיים, עד מאה ועשׁרים שנה…
— אם כן וַדאי שזכית בהגרלה.
— אף זה לא…
— אלא מה?
לא ידעתי באמת מה תשובה אשיב לו.
— אלא מה, מזה יש לך פרנסה?
אני משיב לו תשובה יהודית: בּעֶ!
— וזו היא כל פרנסתך, בלא שום תוספת כלל מן הצד?
— לפי שעה.
— פליאה! כמה יש לך, בבקשה ממך, מן הדבר הזה?
— מעט מאד!
— גם זה הרוג?
— הרוג לחלוטין…
— זמנים רעים — נאנח שכני.
כמה רגעים היה שקט, אבל שכני אי-אפשר לו שישקוט:
— אמור לי, בבקשה ממך, מה צורך יש בהן במעשׁיות?
— אין אני מתכּון לך חלילה — הוא חוזר בו ומתקן את דבריו — חס ושלום, יהודי פרנסה הוא צריך. והרי הוא בורז מן הקיר… הא לָא קשיא לי… מה אין יהודי עושׂה לשם פרנסה? הנה אני, לא מצאתי סוס ועגלה, והריני נוסע בקרון-הדואר, המקום יודע אם אין יושב על-גבי שעטנז. אך ל“עולם”, כוָנתי, למה הם המעשׂיות הללו? מה תכלית נעוצה בכך? מה כותבים בבּיכללי"ך הללו?
אין הוא ממתין לתשובה מצדי, הוא השואל והוא המשיב:
— אין זו אלא מין מוֹדא, כגוֹן הקרינוֹלינ"א, מה שעולה בדעתן של נשים!
— ואתה, — שואל אני, — אתה מעולם עוד לא קראת את הבּיכלי"ך?
— לך הרי אני יכול לומר, האמת היא שכּן יש לי ידיעה כלשהי בזה… הנה, כהא זה…
בוַדאי מדד והראה לי חתיכה על אצבעו, צפורן עם משהו של בשׂר לכך, אבל ההי חושך ולא ראיתי.
— וזה משך אותך, אף-על-פי-כן?
— אותי? חס ושלום! הכול רק אשתי! המעשׂה שהיה, מבין אתה, כך היה: לפני שנים כחמש-שש בערך, שנה לאחר החתונה, — עוד היינו סמוּכים על שלחן ההורים…ואירע הדבר, שאשתי שלי היתה לא בכל השלימוּת; לא חולה, חלילה, היא התהלכה, אלא סתם כך, לא בקו הבריאה…
פעם אחת שואל אני אותה, מה לה…
אדרבּה, — אומר אני לו, — ספר, ר' קרוב…
השכן שלי צוחק:
— תבן אתה מכניס לעפרים? אתה זקוק למעשׂיות שלי, אתה אינך יכול לבדות בעצמך?
— ספּר, ר' קרוב ספּר…
— אתה כותב, כנראה, בשביל אחרים דברים בדוּיים, ובשביל עצמך רוצה אתה דברי אמת? שאפשר לכתוב דברי אמת — דבר זה אינו עולה בדעתו… — ובכן, — אומר הוא, — יהא כך…
ג
— ובכן, — מספּר השכן שלי, — אין זו בושה: בחדר מיוחד גרנו, אדם צעיר הייתי, מסור יותר לדברים כאלה, — אני שואל אותה מה לה, והיא פורצת בבכיה…
רחמי נכמרו עליה עד מאד. חוץ מזה שהיא, בלי עין הרע עד מאה ועשׂריםשנה, אשתי שלי, הרי היא גם יתומה… ובמקום זר, גלמוּדה באמת!
— מה פירוש גלמוּדה? — מתפלא אני.
— אמי שלי עליה השלום, נפטרה, מבין אתה, כשנתים קודם חתונתי, ואבא שלי, עליו השלום, כבר לא נשׂא אשה אחרת.
אמי שלי, זכותה יגן עלינו, היתה אשה צנועה, ואבי שלי לא היה יכול לשכוח אותה… ובכן, היתה היא אשה יחידה בבית… אבא עצמו, עליו השלום, מעולם לא היה לו פנאי… כמעט כל השבוע כולו בכפרים היה, הוא היה עושׂה מסחר מכל המינים, כל מה שאתה מבקש — ביצים, חמאה, סמרטוטים, שׂערות-חזיר, בד הלבן.
— ואתה?
— אני ישבתי בבית-המדרש ולמדתי… ובכן, אשה לאחר נשׂואיה לבדה בבית, הייתי סבור, והיא מפחדת… אך מה ענין בכיה לכאן? “לא” —אומרת היא — “היא משתעממת”… משתעממת? מה פירוש הדבר?
ראה ראיתי, שהיא מתהלכת בבית כמי שמהלך בתוך שנתו. פעמים מדבּרים אליה והיא אינה שומעת, פעמים היא משתקעת במחשבות ותולה עיניה בקיר ומביטה, מביטה… ופעמים שׂפתיה נעות, אך קולה לא ישמע… אך מה פירוּש משתעממת? ענינינן של נשים! “עם לא היה” הן, הנשים הללו… יהודי גבר, אינו משתעמם… יהודי אין לו כלל שהוּת להשתעמם, יהודי הוא רעב או שׂבע; או שהוא טרוד בעסק, או שהוא בבית המדרש, ואם שלוש אלה לא יעשׂה — הריהו ישן… ואם יש כבר הרבה פנאי, מקטרים את מקטרת-הקנה… אבל להשתעמם?
— אל תשכח, — אומר אני לו, — יהודיה בלא תורה, בלא עסקי-קהל, בלא תרי"ג מצווֹת…
— הוא הוא הדבר. עד מהרה התחלתי באמת מבין, שלהשתעמם הרי זה לחיות מין חיים שאין בהם התעסקות, מין ישיבת-בטלה העלולה להוציא את האדם מדעתו. רבותינו כבר ראו דבר זה מזמן ברוח-הקודש… אתה בקי באותיות הזעירות? הבטלה מביאה לידי שעמום! על-פי דין אסור לה לאשה צעירה שתהא מתהלכת בטלה, ואני אומר לה באמת: עשׂי משהו! אומרת היא: היא רוצה “לקרוא”!
“לקרוא” אף זו היתה אצלי מלה מוזרה… אמנם, כבר היו יודעים, שאצל אותם הלומדים לכתוב, נקרא “לקרוא” ללמוד, להבדיל, ביכלי“ך וצייטונ”ג. אבל אותו זמן עדיין לא הייתי יודע שהיא כל-כך מלומדת… היא היתה מדבּרת עמי עוד פחות ממה שהייתי אני מדבּר עמה! אמנם היא אשה גבוהה, אך החזק היתה מחזיקה את ראשה מורכן, השׂפתים מהודקות, כאילו אין היא יודעת שתים לספּור… ובכלל היתה שקטה… כבשׂה תמימה: ותמיד היתה נסוכה כל פניה מין דאגה כזאת — כאילו כל ספינותיה טבעו בים ביום-סערה… היא רוצה — אומרת היא — לקרוא. ומה? בלשון-פוילי“ש, בלשון-דייט”ש… יהא עברי-טייט"ש, ובלבד לקרוא…
וכאן אין בקוֹנסקאווֹליה אפילו זכר של ביכ“ל כזה. רחמים יש בלבי עליה, לסרב לה אינני יכול… והריני מבטיח לה, לכשאהיה אצל הדוד בלוּבּלין אביא לה ביכלי”ך
ואתה אין לך ולא כלום? — שואלת היא.
— אני? חס ושלום!
— אלא מה אתה עושׂה ימים תמימים בבית-המדרש?
— אני לומד!
— אני רוצה גם כן ללמוד, — אומרת היא!
אני מסביר לה, שהגמרא איננה, להבדיל, מין מעשׂה-ביכ"ל, שהיא לא נוצרה בשביל נשים, ושיש אפילו דעה בגמרא, שנקבות אסור להן ללמוד, ושגמרא כתובה בלשון-הקודש, ובלשון-תרגום…
אבל כל הדברים לא הועילו! אילו היו יודעים על-כך בקוֹנסקאווֹליה היו סוקלים אותי באבנים, ובצדק! לא אאריך לך, ואספּר בקצירת האומר. היא ביקשה ובכתה לפני והתחננה! וחזרה וביקשה, וחזרה והתחננה, עד שהשׂיגה את מבוקשה. הייתי מתיישב כל ערב ומסביר לה דף גמרא…
אבל אני ידעתי עוד קודם לכן מה יהא הסוף…
— והסוף היה?
— אל תשאל … אני הסברתי לה דף “ארבעה אבות נזיקין”… השור והבור, המבעה וההבער.. ודוקא עם רש“י, עם תוספות, עם מהרש”א… אני דוהר ודוהר, והיא — נרדמה אגב-כך לילה לילה… לא בשביל אשה הוא!
מזלה היה, שבימי סערת-השלג הגדולה, שהיתה בשנה ההיא, איקלע לקוֹנסקאווֹליה מוכר-ספרים, ואני הבאתי הביתה פּוּד1, פּוּד שלם, של מעשה ביכלי"ך… ועכשיו נתחלפו היוצרות… היא קראה לי, — ואני נרדמתי…
— ועד היום — אומר הוא — אין אני יודע, מה צורך יש בהם במעשׂה-ביכלי"ך. לגברים וַדאי שלא! שמא אין אתה כותב אלא בשביל נשים?
ד
בינתים התחיל הבוקר מאיר.
בקרון האפלולי צף ועלה פרצופו הצהוב, הארוך והרזה של שכני. זוג עינים עיפות, אדומות ומוקפות חצאי-עגוּל כחולים.
הוא רצה, כנראה להתחיל להתפלל, לומר ברכת-השחר; הוא לחלח את קצות אצבעותיו בשמשה הטלולה של קרון-הדואר, במקום נטילת-ידים, אך אני מפסיקו:
— אמור נא, בבקשה ממך, ר' קרוב, אל נא יחר אפך בי, כהיום הזה אשתך כבר מרוצה?
— מה פירוש מרוצה?
— אינה משתעממת עוד?
— בהיום הזה יש לה “דוכן” בשוק עם מלח ומליחים… ילד אחד יונק שדים… שנַים — לרחץ ולסרק!… ועם קנוּח החטמים הרי יומה מלא…
הוא מנגב שוב את השמשה, אני מפריע לו שוב:
— אמור נא, ר' קרוב, מה תארה של אשתך?
השכן שלי קם מטיל בי מבט-עין מלוכסן, מתבונן בי מראשי ועד כף-רגלי ושואל אותי בחומרה:
— וכי מה, אתה מכּיר את אשתי? מוַארשה, הא?
— חלילה, — משיב אני לו, — כוָנתי היא סתם, שמא אני מזדמן לקוֹנסקאווֹליה, ואהיה בשוק ואכיר אותה…
— רוצה אתה להכיר אותה? —מחייך הוא נרגע, — מהיכא תיתי! הרי לך סימן: יש לה פלפלת בצד שׂמאל של האף!
ה
היהודי ירד מקרון-הדואר, הוא נפרד ממני בעמדו כבר על הדרגה, מרחוק, ובקרירות יתירה.
הוא חושד בי, כנראה, שאני מכיר, אף-על-פי-כן, את אשתו. ואפשר גם אני שייך למשפחה-של טריפה שלו!
נשארתי אחד ויחיד, אך על שינה שוב לא היה מה לחלום. היום החדש הנולד העביר בי צמרמורת; אדרת-הסופרים שלי מלאה רוּח, הבוקר הצונן מתגנב וחודר אל כל אברי. דחקתי עצמי שוב אל קרן-הזוית. בחוץ התחילה החמה זורחת. יתּכן שנסעתי בסביבה הדורה. קרני החמה הראשונות התנשקו נשיקות נלבבות עם פסגותיהם של הרים, עם אילנות ירוקים, ואפשר החליקו על-פני ראי-תכלת של נהר… אף-על-פי-כן לא היתה בי העזה לפתוח את האשנב הקטן…
סופר יהודי יש לו דרך-ארץ בפני קור; התחלתי “לבדות” כפי שאומר היהודי הזה, מעשׂה. אבל מחשבות אחרות הפריעו לי…
שני עולמות שונים, עולם של גברים ועולם של נשים… עולם של “ארבעה אבות נזיקין”, ועולם של מעשׂה ביכלי"ך, שקונים אותם במשקל הפּוּד!
קורא הוא, הרי היא נרדמת; קוראה היא, הרי הוא נרדם… המעט יש לנו כיתות… המעט אנו נפרדים ל“חטמים צרפתיים”, “כלונסאות אנגליים”, יעֶקים גרמנים“, “חזירים ליטאים”, “שנוררים פולניים”, “פושטי-יד ארץ-ישראליים”… המעט, שכל אבר מגופנו מוטל באּרוה אחרת, ויש לו שם-לואי צלצלני אחר; המעט, שכל אבר נפרד עוד לחלקים שונים: חסידים, מתנגדים, דייטשע”ן… ועוד אנו מתפלגים, לזכרים ונקבות… בכל מעון יהודי צר ורטוב ומלוכלך חייבים גם כן להיות שני עולמות מיוחדים…
קורא הוא —הרי היא נרדמת, קוראה היא — הרי הוא נרדם.
צריך היה, מהרהר אני, על כל פנים את שני העולמות הללו לאַחד…
זאת היא חובתו של כל סופר יהודי… אך הסופרים היהודיים יש להם יותר מדי חובות משל עצמם… אילו לפחות היתה תוספת-מן-הצד לפרנסה…
ו
את הרהורי בדבר תוספת פרנסה הפסיק הרכּב בכמה הברות-קול חריפות. אף-על-פי-כן לא ירדתי מתוך הקרון, נעשׂה לי קצת חם יותר, החמה התחילה מוכיחה שאין היא קמצנית.
שוב קבּלתי שכן, אך באור הבוקר הבהיר ראיתי אותו יפה ואפילו הכרתיו. זה היה מודע-ומכּר ישן שלי; בימי הילדות היינו מחליקים יחדיו על הקרח, לעתים קרובות שׂיחקנו באפית לחם, כמעט חברים היינו… אחר-כך הלכתי אני אל ה“חדר” האפל והמלוכלך, והוא אל הגימנסיה הבהירה, המזהירה…
אני כשלא ידעתי, היו מלקים אותי, בעד מציאת קושיא של המהרש"א — היו צובטים לי בלחי, בין כך ובין כך היו מכאיבים לי; הוא ישב לפעמים במאסר-כיתה, ולפעמים קבּל חמישיות… אני הייתי מייבּש את מוחי בענין קתא דמגלא, והוא — במלים יוָנית ולאטיניות, שהן כחצץ לשינים. אף-על-פי-כן היתה בינינו מעין שותפות. היינו חיים בשכנות; הוא היה מלמד אותי בסוד קריאה, אחר-כך היה משאיל לי ספרים, ובשנים שלאחר-כך היינו שנינו מהפכים את העולם, בשכבנו על הדשא הירוק על שׂפת הנהר… אני רציתי להמציא מין אבק-שׂרפה כזה, שיהא יורה למרחוק-למרחוק, מרחק של מאה מיליון, למשל; והוא —כדור פורח, לעלות ולהתרומם עד אל הכוכבים, ואצל האנשים ההם גם כן להנהיג איזה סדר! היינו מרחמים מאד על העולם האומלל הזה, הוא נתקע בבוץ, כיצד מוצאים אותו! עגלה שאינה משומנת, סוסים עצלים, ובעל-העגלה ישן!
אחר-כך אני נשׂאתי אשה, והוא נסע אל האוניברסיטה. מכתבים לא כתבנו זה אל זה. מרחוק שמעתי, שאירע לו מכשול בלמוּדיו. ובמקום דוֹקטוֹ"ר — נעשה רוקח, בעיירה מן העיירות הקטנות…
כשנכנס שכני אל הקרון, כמעט צעקתי בקול רם מתוך שׂמחה; חמימות נשתפכה בלבבי. הידים נשתלחו. כל הגוף התכופף לקראתו, אף-על-פי-כן התאפקתי; בכל כוחי התאפקתי.
מי יודע, מהרהר אני, אמנם זה יאַנעֶק פּוֹלניעֶבסקי, בנו של הפקיד-המעקל שלנו; אמנם זה חברי-לשעבר; אמנם היו לו לפנים זרועות פתוחות לרוָחה ורצה לחבוק את כל העולם כולו ולנשק כל אבר מאבריו, חוץ מן הדלדוּליםהמכוערים, שיש לחתוך אותם ולסלקם!… אך מי יודע… בזמנים הללו! אפשר שכבר הוא שׂונא ישׂראל. אפשר כהיום הזה אנחנו היהודים הננו אותם דלדולים — שיש לחתוך אותם מעל חטמה היפה של אירוֹפּה. אפשר גם שימדוד אותי כולי בזוג עינים צוננות, או גם שיתנשק אתי, אלא יאמר, שאני אינני כשאר כל היהודים…
אבל טעות היתה בידי, פּוֹלניעבסקי הכיר אותי; נפל על צאורי, ועוד קודם שהיתה שהות בידי להכנס עמו בשׂיחה, שאל מיד מזה דעתי על האנטישמיות השפלה…
ז
— הרי זו— אומר הוא, כמובן בפולנית — הרי זו מין חולירע, מין מגפה…
יש אומרים, שיש בזה פּוֹליטיקה…
— אל תאמין, סוברפּוֹלניעבסקי, הפוליטיקה אינה עושׂה חדשות, אינה יוצרת עובדות.
היא יכולה רק לנצל את אלה שכבר הן קיימות; חלק מהן לדכא, חלק מהן להרים. ניצוץ כלשהו יכולה היא ללבות לאש-של-גיהנום; אבל שום ניצוץ אין היא יכולה להוציא מעצמה… טבעו של האדם, ולא הפוליטיקה, טווֹה את חוטי ההיסטוריה, הפוליטיקה קולעת, שוזרת, מקשרת ומסבכת אותם!
האנטישמיות מחלה היא. הפוליטיקה מתייצבת ליד מטת החולה כמו רופא רע ושוטה, הרוצה להאריך את המחלה.
הפוליטיקה מנצלת את האנטישמיות; עפה אבן באויר, מכוון אותה עוזרו של ביסמארק אל חלון בית הכנסת; שאלמלא כן — היו שמשות אחרות מתפוצצות. מתרומם אגרוף של מחאה, מגישים לו גב יהודי רזה וכפוּף — שאלמלא כן היו עצמות אחרות מתפקקות…
אבל האבן, האגרוֹף, השׂנאה, האיבה — קיימים בפני עצמם…
מי מת במגיפה גופנית? ילדים חלשים, זקנים שמלאו ימיהם, אנשים ידועי-חולי; מי נופל קרבן למגיפה רוחנית? בן-ההמון, האציל שעבר זמנו, וכמה משוגעים הקופצים בראש ומוליכים את החבורה החולנית אל מחול הפראים! מחזיקים מעמד רק מוחות בריאים!…
— כמה מוחות בריאים יש לנו? — שואל אני.
— כמה? מעט מאד, לצערנו! — משיב פּוֹלניעבסקי.
שנינו נשתתקנו בעצב. מה הרהר שכני אין אני יודע. לי נדמה היה, שאפילו המוחות הבריאים, מוחות הברזל, אף הם נגוּעים. ישנם שני מיני זמנים בהיסטוריה: לפעמים נוהג האדם הטוב ביותר והחכם ביותר את ההמון, ולפעמים סוחב ההמון את בני-האדם הטובים והחכמים ביותר… מנהיג-ההמון הוא מין קוֹלוּמבּוּס, המחפשׂ בשביל האנוֹשוּת אושר חדש, אמריקה חדשה… אך כיוָן שחסרים מים ולחם בספינה, מתנגחים עבדי הספינה והם נוהגים!… קודם כל צריך לשחוט את מישהו, צריכים גם —בשׂר לאכול, וגם — לצנן את הרציחה….
ח
ואל תחשוב — מפסיק לי פּוֹלניעבסקי את רעיונַי — שאני מדבר בשבח עצמי, שאני רואה את עצמי כאותו מוח חזק, היכול לעמוד בפני מגיפה, כאותו אלון שאפילו רוח סערה אינה מזיזה אותו ממקומו…
— לא, אחא — מוסיף הוא ואומר — אני אינני מן הגבּורים. אפשר שגם אני הייתי בדומה לכל האחרים, אפשר שגם אותי היתה הרוח קוטפת כעלה נובל מעל עץ-הדעת והיתה מעיפה ומסחררת אותי באויר. אני גם כן הייתי מאמין, עם כל שאר העלים הבלים יחדיו, שאצלנו החיים כבי-הילוּלא דמיא, ואנחנו מרקדים בחשק, והרוח הוא הכלי-זמר השכוּר שחנו, המחלל לנו בחלאותי הציל מקרה… הכרתי אשה יהודיה צעירה! — שמע!
הרכנתי עצמי לצד השכן שלי; פניו נעשׂו עוד יותר רציניים, עוד יותר אפלים, הוא השעין את מרפקיו על הברכים וכבש את ראשו בתוך כפות-ידיו…
— אך אל תחשוב — אומר הוא אלי — שהכרתי גבּוֹרה של רוֹמאן , אופי-של-ברזל, השובר גדרות וחומות והולך לו בגאוָה לדרכו; אל תחשוב אפילו שהיא “יוצאת מן הכלל”, “מלומדת” עם רעיונות חדשים, או איזה “אידיאל” בכלל… לא, הכרתי יהודיה צעירה פשוטה, מאלה שהן יותר מאחרות אך יותר אומללות מן האחרות. נתקרבתי לאהבה אותה, הריני מגלה לך את האמת, וכשאני שומע או קורא רעות על היהודים בכלל — היא צפה ועולה בזכרוני עם עיניה הלחות העצבוֹת מתייצבת לפני ומתחננת. אל תאמין, אני אינני כך!…
הוא שוקע בהרהורים.
ספּוּר-המעשׂה פשוט מאד — מתעורר הוא ומתחיל שוב מספּר.
במשך כל הזמן לא כתבנו זה לזה, ואתה אינך יודע, מה עבר עלי במשך הזמן הזה; אספּר לך בקצור; אני נוסע רק עד לוּקוֹבָה…
מן הגימנסיה נכנסתי אל האוניברסיטה ולמדתי רפואה. ולא גמרתי… מעט אשמים בזה חברים, מעט המורים, ויותר מהמה — אני עצמי… הייתי אנוס להפסיק, להיות לרוקח, לשׂאת אשה, לקחת נדוניא ולייסד לי בעיירה קטנה חנות של גלוּלוֹת עם שמן קיק.
אף-על-פי-כן שׂיחק לי המזל; חותני היה אדם ישר, וספר ומנה לי את המובטח מיד לאחר החתונה; אשתי היתה טובה ויפה; וגם העיירה היתה לא רעה…
אשתי שמה היה מריה… הנה היא נצבת עתה לנגד עיני… היא מסבּה את פניה מן המראה ופונה אלי חסרת-ישע: ראשה שכולו תלתלי-זהב אינו רוצה להכּנע למסרק הקפדני שלה. הם, התלתלים, פורצים במשובה לכל צד… אינם רוצים להיות מונחים לחוצים ודבוקים בעגוּל, כפי שהיתה אז המוֹד"א…
תמירה… ועינים טובות כל-כך, צוחקות-נלבבות כל-כך… ותכולות כתכלת הרקיע…
עבודתי הפריעה לנו אך מעט… העיירה היתה עניה מדי, ובית-המרקחת בלא רופא ערכו מועט מאד. הפדיון היה מעט מאד, וחיינו באמת כמו בגן-עדן… והימים ימי הקיץ, תדיר ישבנו על הגזוזטרה, יד ביד, עין בעין, ושׂפתים לשׂפתים.
ומה היה עוי לעניין אותנו ולמשוך מתוך הבית? הפרנסה היתה מצויה. ללכת למקום מן המקומות? להיכן? מעל הגזוזטרה ראינו כמעט את כל העיירה… את הבתים הנמוכים הכפופים, עם גגות-עץ רחבים, גבוהים ושחורים, שירדו והתכפפו, כמו ברחמים, מעל לתגרניות שישבו עם כעכים ופירות ליד הדוכנים העלובים שלפני הבתים… כאילו ביקשו להגן על הפרצופים הזקנים, והמצומקים, הנוקשים, מפני להט החמה…
העיירה היתה לפנים עשירה; עליות-הגג היו מלאות כל המינים תבואות ופירות והשוק — מלא עגלות, עם אכּרים, סרסורים; בין הסעֶרמְיעֶנ“גות הלבנות של האכּרים והחַאלטי”ן האפורים של היהודים היה מופיע לפעמים גם פריץ גדול… (כך לפחות ספּרו בעיירה). אך הכביש ומסלת-הברזל הוציאו את העיירה הזאת מחוץ לתחומו של עולם-המסחר, הרחוב ריק, עלויות-הגג מלאות בצלים רקובים וחטיבות של גבינה-הירושה היחידה שנשארה מן הזמנים הטובים.
העניוּת — ככל שאדם יכול לתאר לעצמו! על כל כּוֹר שיפון שמביא אכּר מתנפלים עשרה בוחרים, מעלים את המחיר, בינתים מתפשרים, מבטיחים זה לזה דמי-סילוּק, או שקונים בשותפות — אך כל העשׂרה יחדיו מפשפשים לחינם בכיסיהם, אין להם לשלם בעד כּוֹר התבואה, ולווֹים את השאר ברבּית…
ומאה חייטים על זוג אחד של מכנסים, חמש מאות סנדלרים על טלאי אחד… דלות כזאת עוד לא ראו עיני…
אנחנו התרחקנו מחיי העיירה כל כמה שהיה אפשר; המאושרים אינם רואים אלא את עצמם…
אך ממולנו, מול ביתנו, ראינו אנחנו יהודיה צעירה, ודאי לא למעלה מבת שמונה-עשׂרה, לכל היותר עשׂרים. וממנה לא יכולנו אנו שנינו לגרוע עין… היא, אמנם, לא גרעה עין גם ממנו… זו היתה תופעה מיוחדת במינה. תאר לעצמך — יפהפיה, תמונה נפלאה במסגרת מכוערת של חלון יהודי בעיירה קטנה, מתחת לגג נורא מעוקם… תאר לעצמך, זוג עינים נוגות, לחות-חולמניות, בפנים צחורות כבהט, וכל זה — מתחת למטפחת-ראש!…
אל אלוהים! היא עשׂתה בנו רושם נורא…
שעות על שעות היתה עומדת כפופה מעל לאדן החלון, פיכרה את ידיה והביטה בעצבות אלינו או אל הכוכבים שבשמים והיתה בולעת את הדמעות! ראה ראינו שהיא תמיד בודדה וגלמודה (הגברים שלכם לעולם אין להם פנאי), תמיד מתעצבת מתגעגעת. צערה שלה היה נסוך על פניה… היא וַדאי באה לכאן ממקום אחר; מבית טוב יותר, חפשי יותר, היא התגעגעה על איזה מקום רחוק, הרחק-הרחק מכאן. לבה היה מפרפר, יוצא לחיים חפשיים. גם היא בקשה לחיות, לאהוב ולהיות נאהבת… לא, אמוֹר מה שתאמר, ביניכם נעשׂה לעתים תכופות העוול הזה, שאתם מוכרים את בנותיכם… אמנם, במשך הזמן הן מתרגלות, עם מרוץ הזמן הן שוכחות… כשרות הן, טובות הן, וסבלניות… אך מי ימנה את הדמעות המרות, היורדות על פניהן המושחרות, עד שהעין מתייבשת ופוסקת מלבכות? מי יספור כמה צביטות נצבט הלב, עד שהוא מתרגל לגווֹע ולמות בעודו חי? ועל מה זה מגיע להן כך, האם באמת רק משום שהן טובות וכשרות?
אילו הכרת את בעלה של האשה הצעירה ההיא; מין צוֹהב… מגוּבּן… שתי פעמים בכל יום ראיתי אותו! בבוקר כשהיה יוצא ובערב כשהיה חוזר…
עוַלה היא….
ט
אפשר תסכימו אתי, שלא היה לי מה להשיב על כך לפּוֹלניעבסקי…
שנינו שתקנו רגע, ופּוֹלניעבסקי התחיל שוב מספּר:
— פעם את הרגשנו בהעדרה של האשה הצעירה. יום שלם לא נראתה נצבת ליד החלון.
“וַדאי חולה היא”, חשבנו.
לפנות ערב נכנס בעלה, אותו צוהב, ומבקש רפואה.
— איזו רפואה?
— וכי יודע אני? – אומר הוא, —רפואה!
— בשביל מי?
— דבר זה גם כן צריכים אתם לדעת? בשביל אשתי שלי?
— במה היא חשה?
— וכי יודע אני… היא אומרת — בלבה היא חוששת…
בדרך זו, מספר פּוֹלניעבסקי, נתקשרה ההכּרוּת הראשונה שלנו. לא אאריך לך הרבה… משהו רופא הרי הנני, ונכנסתי לשם…
פּוֹלניעבסקי כבר דבּר חצאי מלים; הוא מחפשׂ סיגריות, אחר-כך גפרורים, לבסוף הפסיק, פתח את מזוָדתו, ופשפש שם כמה רגעים.
במשך כמה הרגעים הללו עינוּ אותי רעיונות שונות.
התחלתי חוזר ומתבונן בפּוֹלניעבסקי בעינים אחרות לגמרי; ספּוּרו התחיל מכאיב לי…
מי חקר לב אדם? מי יודע, מה נעוץ בו, באדם זה? התחלתי חושד, שהנה לפני שועל נוצרי, המתגנב אל לוּל-תרנגולות יהודי. הוא מתרתח יותר מדי בדבר מזלן של בנות ישׂראל, יותר מדי הוא מחפשׂ את הגפרורים; משהו הוא מתבייש בפני! מפני מה אין הוא רוצה “להאריך הרבה”? מפני מה אין הוא רוצה לספּר הכול כפי שהיה, על כל הפרטים? מי יודע מה תפקיד היה לו בדבר הזה, ואם לא התפקיד הישן של הנחש שבגן-עדן! וכי מה, המצפון לא ירשה? אף זה ענין הוא! אשה יהודיה, משום מה לא! לשעבר נחשב כמצוָה להעביר בת ישׂראל על דתה, וכיום הזה — לפחות להמריד אותה על אלוהיה, על הוריה, על בעלה, ועל — כל חייה.
זה נקרא ליבּראליזם, להכּנס אל בית-הכלא, להכניס עמו גל של אויר רענן, אלומה של קרני-חמה, לעורר את האסיר, לתת לו חתיכת דובשן, ולהעלם…. לא לראות, היאך האסיר חורק בשינים, בשעה שחורק שוב המפתח המוחלד במנעול; היאך פניו משחירות, כמה צר ומחניק נעשׂה לו האויר, כמה כבדה עליו הנשימה, היאך הוא תולש מעל עצמו שׂערותיו ועור-בשׂרו, או מרטיב בדמעות מרות, אם עוד יש בכוחו לבכות, את פת-קיבּרו היבשה, העבשה, נגוסת-העכברים…
לעורר לב אשה יהודיה, לב נרדם, נדכא, שיצטלצל בתוכו צליל רוֹמנטי מתוק, שיתלקח בתוכו רגש חדש, פראי, לא נודע, או שכוּח-מזמן; להתנשק עד לרוָיה, ואחר-כך — היי שלום! סגורה ןמסוגרת הדלת! שיהיו לה חייה מרים ומרוּרים.
— — — — — — — — — —
שׂבענו כל-כך הרבה רעל ומררה שׂנאה ומשׂטמה, שאפילו בשעה שמגישים לנו לחם עם מלח, אנו בטוחים גם כן שהם מורעלים… ואפילו אם היד המגישה מַרעדת מרחמים, ובעין תלויה ועומדת דמעה של השתתפות, ועל השׂפתים — נחמה…
קשה להאמין! גם אנחנו נדבּקנו, גם אנחנו נתוּנים-נתוּנים למגיפה!
— — — — — — — — — —
פּוֹלניעבסקי מצא בינתים את הגפרורים ואני לקחתי שלא-ברצון סיגריה. העלינו עשן, הקרון נתמלא עגולי-עשן כחולים. התבוננתי בהם, עיני רדפה אחריהם, ולבי אמר: לא יותר מהם יארכו הטוב והרע גם יחד!…
— — — — — — — — — —
— הכרנו זה את זו, מוסיף ומספּר השכן שלי הנוצרי, אבל לידי ידידות קרובה יותר לא הגיעו הדברים…
— מפני מה? — שואל אני מופתע.
— מרחוק שוב היינו מסתכלים זה בזו כידידים הטובים ביותר, אך לא היא יכלה לבוא אלינו, לא אנו יכולנו לבוא אליה.
ליותר מזה לא היתה צריכה עוד! העיירה עיירה אדוקה עד לאין שעוּר. חוץ מן החובש וחייטון-נשים אחד צעיר, הכול לבושים חַאלטי"ן…
מלבד זה, אפשר אני עצמי איני יודע, מה היה הדבר שעצר בנו אף-על-פי-כן… אבל לא זה העיקר.
לי קרה בינתים האסון הגדול ביותר, שאפשר לאדם שיקרה אותו.
בית-המרקחת היה מכניס מעט מאד, ואשתי התחילה להיות חולה.
יום יום ראיתי בעינים ממש, שהיא הולכת ונעלמת, ולא היה במה להציל. היא היתה זקוקה לאיטליה, ואני לא היה לי מה להאכיל אותה… ובשחפת, כפי שידוע לך, החולה מלא תקוָה, אין הוא מאמין במחלה!
את כל הכאב, את כל הצער, חייב אתה לכבוש בתוכך, לקברם עמוק עמוק בלב. בשעה שהלב שותת דם, אנוס אתה לחייך, ומצחך חייב להיות חלק! כל רגע מת בך כל אבר מאבריך, ואתה חייב לסייע בריקמת תכניות, איך ואיך יהיה בשנה הבאה, כיצד יגדילו את הבית, יקנו פסנתר.
קולו נשתנה —
“אין זה לפי כוחי לספּר לך הכל, לחיות עוד פעם לשעה את כל הצרות הנוראות… אך אסוני שלי קירב אותי אל אסונה שלה. ועל-ידי כך הכרנו זה את זו יותר מקרוב”….
מרחוק כבר נראתה לוּקוֹבה!
— ברגעים האחדים הללו, שעוד יש לי שהות, יכול אני לומר, שאדם אומלל כל-כך כאותה יהודיה צעירה, ויחד עם זה עם כל-כך הרבה רגש ורחמים לגבי אחרים — עוד לא ראיתי כל ימי חיי…. והכול בפשטות כל-כך, בטבעיות, בלא הפרזה….
היא לא סרה מעל מטתה של מריה. היא פעלה אצל בעלה, שישׂיג לי כסף ברבּית קטנה יותר. היא היתה האחות-הרחמניה שלנו, מנהלת-המשק, האופה והמבשלת, הידידה המסורה ביותר!
וכשמתה מריה, קשה היה אולי יותר לנחם אותה מלנחם אותי!
אותה שעה באתי לידי הכרה, שהשׂנאה בין עמים אינה דבר המוּתנה בטבע… אלא מה, רע בעולם; חמומי לב וחמומי-מוח או אומללים-יותר רוצים להודיע מחאתם, אך לבלר-השקר, עורך-הדין הפוליטי, כותב להם כתב-הלשנה על היהודים…
ראיתי בחוש, שהיהודים אינם שׂונאים לנו, שאנו יכולים לחיות בשלום….
לוּקוֹבה מתקרבת יותר ויותר, ואני עדיין אני חושש לסוף, אני מפסיקו ושואל:
— ומה היה בסופה של אותה אשה?
— וכי יודע אני? אני הבאתי את אשתי לקבורה, מכרתי את בית-המרקחת, — פרצתי בבכיה בשעת פרידה משכנתי, — ולא כלום! כהיום אני גר בלוּקוֹבה, אף עכשיו אין מצבי טוב…
— ואמור נא, מה שמה של אותה עיירה שהיית גר בה?
— קוֹנסקאווֹליה —
— השכנה שלך היא גבוהה, חיורת?
— כן!
— רזה?
— כן; אתה מכּיר אותה? — שואל הוא בשׂמחה.
— יש לה פלפלת בצד ימין של האף?
— איזו פלפלת? מה אתה סח?
— אפשר לא נתת דעתך על כך… אך בעלה צהוב?
— כן.
— שמו חיים?
— נדמה לי שלא, ואפשר כן, השד יודע…
— אבל שמה חנה!
— אה, מה! שמה שׂרה! אני זוכר בוַדאוּת — שׂרה… אני הייתי קורא לה סַארוּכנא… את שמה הן לא אשכח!
הפתי הייתי אני. וכי בת-ישׂראל אחת חיה חיים כאלה?
-
מידת–משקל רוסית, ששה–עשׂר ק"ג. ↩
ספורים של עץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. גזע-העץ עצמו
באמצעיתו של השוק מונח גזע-עץ ישן-נושן, מרקיב…
דומה, גזע-עץ פשוט, קורת-בנין רגילה, דומם ככל הדוממים — ואף-ע-פי-כן, בליל-קיץ שקט, שעה שהכול מסביב משוקע בשינה עמוקה, שעה שלבנה וכוכבים מנמנמים מתחת לערפל-כסף קליל, נעוֹר ומתעורר בתוכי הקוסם הישן… “הוֹקוּס-פוֹקוּס!” – וגזע העץ חי!
במקום מן המקומות במצרים מונח גזע-עץ ישן, מכוּשף, המתעורר בכל בוקר (כשהשמש קמה מאירה וחמה) וכל ערב (כשהשמש שוקעת מבויישת ואדומת-דם) ומוציא קול-צליל מופלא; —גזע-העץ שלי מספּר ספּורים שלימים.
על הכול, על כל מה שאני כותב מן העיירה, לו לבדו אני חייב תודה; כל אלה הם “ספּורים של עץ”…כל אלה הוא מספּר לי.
אך התחל הוא מתחיל בעצמו! והצדק עמו! כל אחד הוא נקודת-המרכז הקדושה של עצמו, שמסביבה מסתדר ותופס את מקומו שאר כל העולם.
וזה סדר החשיבות: אני, ורק אחר-כך כל מה שהוא שלי: משפחתי שלי, חברי שלי, ידידי שלי, מכּרי שלי, עירי שלי, סביבתי שלי, ארצי שלי… כל מה שהוא שלי!
אחר-כך אנו מכניסים כבר שותפים לתחומנו: האדמה שלנו, העולם שלנו.
כנגד זה אנו שבים וחוזרים אחר-כך בתשובה: אֵלִי אֵלִי שלי! אך זוהי כנראה סגולה לפרנסה….
יש אנשים הסוברים אפילו, שהם לא נקודת-המרכז בלבד, אלא גם נקודת-המ וקד של העולם. כל האור כולו מתרכז כאן אצלם, בשביל לקרון ולהתפשט מהם על שאר כל העולם כולו… בלא פתילה של איסר אפילו ביד. מתרוצצים האנשים הרחמניים הללו ברחובות וצועקים: אור! אור! בדומה לבורא העולם, כביכול, בשעתו, ואחר-כך, להבדיל, בדומה לגֵתֶה שעה קטנה לפני מותו…
ואחרים שוקלים, אם מצוי בכלל חוצה מהם שום מצוּי שהוא!…
“אני הנני אני” — על כן — סימן שאני מצוּי ונמצא! אך שאר כל העולם, כלום אין הוא חלומי שלי, חלום ליל-קיץ או חלום ליל-חורף, כפי שיתארע המאורע?
ולאמיתו של דבר, מי זה מכריחני להאמין, שחוץ ממני קיים עוד משהו? הרגש אני מרגיש רק את רעבוני שלי, צמאוני שלי, עגמת-הנפש שלי… אלא מאי — כך אומרין?
עדיין אין זה מספיק!
הרי לפנים היו אומרין, שישנם בעולם: יושר, רחמים, אמת וכיוצא באלה, ולבסוף נתברר — חלום נתחלם, עורבא פרח…
והא ראָיה! אם אני, אני בלבד, נוטל וטועם טפּה של יי"ש, מרקד כל העולם כולו כשכור!
אך מוטב שנחזור אל גזע-העץ, אל האבטוֹבּיוֹגרפי"ה שלו!
היה הוא היה לפנים אילן.
אילן רענן וירוק ביער!
שרשיו היו נעוצים באדמה, ואילו נופו מתרומם כלפי שמים… הנשר, אין צריך לומר, מגביה עוּף יותר, אך הוא התרומם והתרומם, הגביה עצמו וגדל מעל כל אחיו! וכבר ראה אפילו חטיבה גדולה של רקיע השמים.
לפרקים היה דומה עליו, כי תיכף ומיד נופלת צלחת-הפז מן השמים ויורדת עליו — עטרה לראשו! והוא ראוי לה, להעטרה, והוא מותח וממתח עצמו בלי-הרף כלפי-מעלה!…
והחיים היו חיים לא-רעים!
אלף עלים לנשימה, לקליטת הירקות… כמה מאות שרשים מתחת לפני-האדמה, ליניקת החיוּת — מיץ-חיים ומלח! עד כאן בשביל הגוף; ובשביל הנשמה: תזמוֹרן של צפרים עם תפאורות-עננים!
בין הענפים אין פוסקים הזמזוּם, ההמהוּם, הסלסוּל, הצלצוּל… ובשמים הכול מתנועע ונוסע, מרדף זה את זה. מן הצד מתקרבת וצפה סיעה של כבשׂים צמריריות; והנה מסתערת לקראתם עדה של זאבים שחורים, מדובללים… כולם נעלמים, ולרחבו של רקיע השמים מתפרקד לו מין דייט“ש עם מגפים גדולים ועם פּיק”-הוֹי"בּ 1 בראשו… ואף הוא נמס ואיננו — והס! הרקיע מוציא ותולה כבסים ליבּוּש… הכבסים מתנודדים, מתנוענעים ומתפרפרים כמבקשים להתלש ולפול ולקיים את המצוָה של “מלביש ערומים” במחצית העולם…
כל זה בקיץ.
בימות-החורף מתעטף האילן במעיל-לוֹבן ומנמנם. הוא נרדם וחולם עולמות שלמים!
בתוך שינה אחת כזאת שומע הוא פעם:הך! הך!
גרזן, או רעם! הוא, או אחר?
ועוד קודם שהוא מתעשת — בּאַץ! כבר הוא מוטל מפורקד על גבי השלג…
והוא נרדם שוב… והוא חולם שוב:
את הנעשׂה אין להשיב! עכשיו יתחילו חיים חדשים, חיים אחרים מכול וָכול! לא בתוך היער הידוע לו מאז ומעולם, לא בין אילנות כיוצא-בו, אלא בנכר הנצחי!
מעתה לא יאָמר עוד “שמים וארץ”, אלא “שמים ומים”, ויותר נכון: שמים ושמים; שמים אמיתיים מעל, ושמים משתקפים מתחת…
תורן הוא יהיה, על-גבי האניה הגדולה ביותר יהא שט; על-גבי האניה הגדולה ביותר, על-פני הים הגדול ביותר! עולם ומלואו ראה יראה!
את היער אף-על-פי-כן לא ישכח!
כשיתקרב ויגיע סמוך ליבשה, יתנועע וימסור דרישת-שלום ליער… מזמן לזמן ישׂא ויביא לו הרוח בכנפיו מעט ריח של מחטים ועלים… על האניה בוַדאי יהיה כלוב… ובתוכו צפור קטנה, מתוקה…
הוא חולם ומרגיש, שהגרזן חוטב לו בצלעותיו, קולף ותולש… אין בכך ולא כלום!
“לפום צערא אגרא!”
עצים אחרים קיצצו לחטיבי-חטיבות ולאפר שרפוּם, ואת האפר לארבע רוחות העולם פיזרו, והוא היה יהיה לתורן!
אך התעורר נתעורר לא בתורת תורן… בסך הכּול עשׂו אותו מריש, ובנאוהו בתוך בית.
צר, מחניק, חושך — ולחץ מכל הצדדים…
הוא שוקע בשינה חדשה, בשינה משונה; בלא חלומות, בלא תקוָה, בלא נחמה…
וכך הוא ישן חמשים, ואפשר מאה שנה…
ושוב מעיר אותו קול: הך! הך!
הוא מתעורר, ועכשיו כבר באמת בתוך ים. בתוך ים אדום, בתוך ים של אש… גלים של אש מסתערים…
בא קצי, בא סופי! — מהרהר הוא — אל הגיהנום הגעתי! — מהרהר הוא.
ואולם גזע-עץ מרבה מחשבה, ומכבה-האש מכבה להבה… ועכשיו מוטל גזע-העץ, אוד מוצל מאש, באמצעיתו של הרחוב…
הוא מוטל ורוֹקב ומשמש עוד את צרכיו של העולם הקטן…
תולעי-עץ יונקות ממנו את כל פרנסתן… משרתת פרוּעת-שׂיער רצה ונגשת ותולשת כפיס להעלות את האוּר… הלבלר של לשכת-העיר נוטל ממנו מדי יום ביומו מחצץ לשינַים לאחר סעודת הצהרים… ביום ששי חותכין ממנו, כל אדם מישׂראל שהוא ירא-שמים “עדים” לשׂריפת-הצפּרנַים…
בא ומגיע אל העיירה באמצע הלילה סוחר כלשהו, אחד נשׂרף, או סתם פושט-יד, הריהו מוצא מקום ללינת-לילה על-גבי גזע-עץ…
לפעמים מתפרקד עליו שומר-הלילה ונוחר…
ב. ביום
בוקר של יום-קיץ…
בצויחה ובבכיה, בצחוק ובשירה, פורצים ויוצאים הקטנים מתוך בתי-העניוּת… ערומים וערומים-למחצה, עם ובלא פרוסות-לחם בידיהם — הם רצים אל גזע-העץ לשׂחק…
ולשׂחק פירושו לחקות את עולם הגדולים.
בתורת חתן וכלה הם נוסעים לטייל רכובים על מקל, מתנשקים בקרן-זוית ונותנים זה לזו מתנות.
ואם מעט, מוסיפים עוד שבר-חרס, עוד שבר-זכוכית ירקרק או כחלחל של בקבוק, עוד פיסת עור… ואם לָאו השדוּך מתבטל, ומקיימים דין-תורה, ומשלמים קנס…
בתורת איש ואשתו מריבים הם זה עם זו, מקללים ומצעקים… וכשמתעייפים, שופכים את שארית חמת-הזעם על הילדים, על הילדים העלובים של עץ וסמרטוטים…
הללו “ממזרים” הם… אינם רוצים ללמוד, אינם רוצים להיות יראי שמים, לא לעזור במשהו ולא אצבע לנקוף… ורק לזלול הם רוצים ולסבוא, ויש להם מעים שאין להם סוף!
מגודל הצרות עושׂים לעצמם “מַעמדוֹת” של מסחר; ומקללים את הקונים בכל לשון של קללה. ובסחורה, כשם שיש אלהים בשמים, הם מפסידים, ולשלם חייבים הם בעד פּאַטענ“ט, דמי-”המעַמד", שׂכר-למוּד, שׂכר-דירה, ומלבד זה בנות להשׂיא… והללו מתמקחים עוד, מוציאים את הנשמה במקיחה!
אחר-כך באה לוָיה… חתול נתפגר, או שמצאו עכברבר ששבק חיים…
ובאמצע בא ומופיע הראש דוכן.
באמצע היום תופסות את גזע-העץ ויושבות עליו כמה נשים צעירות, כלות הסמוכות על שולחן החותנת… במזג-אויר שהוא נוח הן מתיישבות במקטרנים הלבנים, מטפחות צבעונין לראשיהן, ולמראית-עין עם מלאכת-יד בחיקן. וכך הן מבלות שעה בנעימים…
תחילה השׂיחה מתנהלת בחשאי.
אחת מסתמקת ומספרת, כמה יפה נוהגים בה בבית-חמיה; השניה “לא ראתה כל חייה בעל כזה!”, והשלישית שותקת ולוהטת; וזו, כנראה, היא המאושרת ביותר… לפרקים בולעת אחת מהן, אף-על-פי-כן, דמעה אחר דמעה — וַדאי השׂיאו אותה למלמד בא-בימים…
אחר-כך נערך עתון-העיר, זה העתון שבעל-פה, היוצא ומתפשט כחץ מקשת בכל הבתים, וחוזר אחר-כך משם בחזרה אל מריש-העץ מורחב ומוגדל ומיוּפה, עד לבלתי-הכּיר…
אנשים ונשים זקנים אומרים, כי מריש-העץ הזה סופו שלא תצא ממנו טובה…
לפנות ערב כבר מהלכות הכלות-של-בית-חמיהן, מקושטות בבגדי-החתונה החדשים, לטייל מאחורי העיר על הכביש, על שׂפתו של החורש הקטן, שגזע-העץ דנן גדל וצמח בו. ל“העמיק חדוֹר” אל תוך החורש אינו ענין נאה להן; דבר זה כבר היה נראה יותר מדי מעשׂה-דייט"ש, או מעשׂה-פריץ… “בריינדל היפה” היתה מטיילת בחורש, וסוף טיוּליה הללו — על כל שׂונאינו: “כמה צר על אביה הזקן, על שדכן-המדינה לשעבר, הוא מתבייש להראות את פניו בפני הבריות!”
ואת גזע-העץ תופסות בינתים כמה נשים, המתחמקות ויוצאות מבתיהן לכמה רגעים, לשאוב מעט אויר, לטעום מעט נחת-רוח ולהשׂיח מעט צער מן הלב…
ולאחר שכבר כברו את כל העיירה כמו בכברה, הן משׂיחות על “מה שהיה לשעבר ואיננו עוד כהיום”…
לשעבר היו בעלים נאמנים, וכהיום הזה — לכלב תשליכום, בזה אחר זה — טריפה כבשׂר החזיר! דבּוּר אחד של אמת אינו יוצא מפיהם… מיד לאחר החתונה האשה היא “כלָתי וצלעתי”, ליד שולחן אחד יושבים ומתוך קערה אחת אוכלים; וכיוָן שהסכּין — הולך ומזקין, וכיוָן שהוא זקן — הולך ומצטנן, ולא כלום!
לשעבר אשה מישׂראל היה נינה מחזיק אותה בסינרה, ובנה בר-בטנה — בדדה; וכהיום, לאחר הפעם השלישית, ולכל היותר — הרביעית, חולה היא, וכבר נזקקין לרופאים וגם… וכאן מלחשות הן זוֹ לזוֹ כמה סודות ורוקקות אל כל הצדדים…
לפיכך באמת מעניש בורא העולם… הוא לא יהא משליך את טובו אל הבוץ בעלמא. פרנסה אינה מצויה, תינוקות גוֹועים ודועכים כנרות, לעבודת הצבא נוטלים ותופסים… והקהל, והרב — שותקים!
אפילו השמש בשמש — גם היא אינה עוד מה שהיתה לפנים! לשעבר היו מהלכים מן הפסח עד סוכות בכותונת אחת… לשון גוזמה היא, כותונות ומלבושים היו מצויים בשפע, והשׂמלות עם פרפריות-הזהב והכסף היו יפות הרבה יותר מן המוֹד"אַשל היום… אבל חמימות היתה בעולם, מחיה נפשות! מי זה היה יודע שעוּל מהו, נשימה עצוּרה מהי, מה כאב עצמות?
השמש שוקעת; הנשים מתפזרות ורצות לביתן; יש לבשל את תבשיל הערב. לשלהב את הפנים למענם, למען הבעלים ה“נאמנים”…
בזה אחר זה עולים האורות בחלונות, בדלתות הזכוכית. בעינים אדומות מביטים הבתים אל הרחוב, ועל גזע-העץ כבר יושבים הגברים לאחר מנחה-ומעריב.
משׂיחים על פוליטיקה, על פרנסה, ועל כך שאין מזל לישׂראל…
אחד פושט גופו ורגליו על הקרקע, משעין ראשו בעץ הרך הרקבובי ומביט אל השמים בצער, בנחת, בתחינה — כל אחד לפי מה שבלבו ולפי שעתו — ובכך הוא נרדם.
פתאום נשׂאות צעקות מפתחים ומחלונות, וקולות של נשים קוראים: חיים, יוסל, ראובן!
ואחרות מוסיפות קללה: ימח שמך! הבולבוסים מתפוררים!
ורק בשעה מאוחרת ביותר, בשעה שהעיירה כבר ישנה, מתחמק ויוצא מתוך הבית הנמוך ביותר ר' שמריל, שדכן-המדינה לשעבר…
ארבעים שנה הריץ את רגליו לחפשׂ חתנים וכלות, עד שהרגלים פסקו מלעמוד בתפקידן; רק בכבדות הן נגררות אחריו…
למחצית הסביבה זיווג הוא חתנים לכלות וכלות לחתנים, רק את בתו שלו שכח… והריהי יושבת, יושבת בביתו ומזקינה… כבר לתשע-עשׂרה שנה הגיעה!
הוא מתיישב וכובש את ראשו הזקן בתוך ידיו הרועדות… נדוניה הוא צבר בשבילה; לא אכל, לא שתה, וברגל הלך מרחקים של מילין… ורק צבר וצבר!
וַי לאותה חרפה, וַי לאותה בושה!
הוא תולה את עיניו למרום.
ברוך השם, שרחל שלו לא הגיעה לראות את כל זה!
— אלהים שבשמים! — מתייפח בו לבו — הפוך לבבה שתחזור עוד עתה בתשובה… ברוֹח אברח עמה… למקום שאין מכּירין… ונדוניה חדשה אאסוף לה… ברגלי הצבות אהלך מפתח לפתח ואצבור על-יד להכנסת-כלה… ואשׂיא אותה, אשׂיאנה כדרך בעלי-בתים הגונים בישׂראל!
— אלהים שבשמים, שלח קרן-אור מאורך אל לבה! ולב הרי היה לה טוב, לב טוב מאד… ושקטה היתה, וטובה היתה… נלבבת!…
— מעשׂה-שׂטן, מעשׂה-שׂטן! — מייבב הזקן אל תוך הלילה השקט…
וכשהוא קם והולך, אותה שעה מספר לי גזע-עץ את מעשׂיותיו.
ג. לאחר חצות
כפלים כעביו מתעבּה גזע-העץ; הוא מתמזג עם צלו שלו יחדיו. דומיה גדולה ורחבה מרחפת על-פני השוק המת.
העיירה ישנה; כל פתח וכל שער סגורים ונעולים.
מזמן לזמן חולף בחלל-האויר עטלף, עטלף מסכן בעיירה זו, שנָשֶיה שׂער-ראשן מגולח! מאי-שם מסמטת צדדית מגיעה געיתו של עגל, הקובל, כביכול, על החיים שקצרים הם, ולמרבה הצער נפסקים הם לפני המועד בזדון. מרגעים לרגעים נשמע קול נביחתו של כלב מן הפרבר הנוצרי — הוא איננו סובל את הלבנה; מפני מה היא נעה בתוך שקט הלילה? — — —
ושוב דממה. העולם הקטן והעלוב זה עתה רק השׂכיל להרדים את כאֵביו הקטנים — ואם גם עמוקים למדי, — את תקווֹתיו ומאוַייו הקטנים, וכן גם יצריו הקטנים…
דומם ונוּגה מוטל גזע-העץ באמצעיתו של השוק; דמומה ונוגה מרחפת מעליו בשמים לבנה צהובה, עצלנית.
מפני מה צהובה את כל-כך, לבנה? מפני מה חולניים כך פניך? הרי ממך אין חותכין מחצצים לשינַים, ולא “עדים” לצפרנַים? שמא משתתפת את בצערו של העגל היהודי מן הסמטה הצדדית? ואולי מפחידה אותך נביחתו של הכלב מן הפרבר הנוצרי?
לבנה חולנית, לא הכול ישנים!…
פה ושם פורץ מעט אור מתוך סדק של תריס; פה ושם מרטטים מגני-דוד אדומים-כחולים דקיקים של קרני-אור…
כאן חייט, או סנדלר, ואולי אורג-טליתים, המאחרים בנשף על עבודתם. ותופרת-לבנים עניה מעפעפת עיניה האדומות ותופרת ומתפּרת…
שם קמה אֵם מפוּחדת אל ילדה החולה…
ובמקום אחר, בפניה חבויה, לאור נר של פרוטה, סופר-מונה פושט-יד את רכושו שצבר…
בבית הגדול, הלבן, שוכבת חולָה, אשתו של זרח המוזג. נסתרים דרכי השם: היא אשה צעירה, הוא איש זקן: הוא מתהלך בריא ושלם, והיא שוכבת תדיר! ועכשיו היא גוֹוַעת וגוססת, דולק נר-של-נפט, יושב אחד מן החברה-קדישא… וזרח מתהלך הלוֹך ושוב, משוקע במחשבות, ותלוש לו אחת אחת משׂערות זקנו הלבן:
"הוא לא רצה בה מיד, מלכתחילה! מה צורך היה לו בחיורת כל-כך, בלבנה כל-כך… פּתּה פתּוהו… הוא רצה בההיא, ולהכעיס את ההיא נשׂא את הזאת…
ואור גם בחלונו של הדיין. הוא יושב עוד ולומד, ואפשר שכבר הוא יושב בענין ההספד; זרח הרי הוא גביר, ויהודי למדן: אשת חבר כחבר…
ואף במקום שהחושך שולט, לא הכול ישנים שם…
מול הבית הגדול הלבן עומד בית אפל ונוטה-לנפול, עם קירות שנשר מהם הטיח. התריסים תלויים ברפיון ובאלכסון, זה מזמן כבר פסקו מלהסגר על החלונות. בבית, לאורה החיוֹר של הלבנה, מרתתים ככתמי-דם הכרים בלא צפּות על-גב שתים מטות הנאנחות תדיר…
ראש זקן וצמוק של אשה עם עינים כבויות מתרומם וקורא אל המטה השניה:
טוֹיבּה, שומעת אַתְּ?
מן המטה השניה אין מגעת תשובה, אין נשמעת משם נשימה. הזקנה אינה מניחה לשטות בה, יודעת היא, שטוֹיבּה איננה ישנה, שאיננה יכולה לישון…
–טוֹיבּה! — קוראה הזקנה ביתר תוקף.
— מה רוצה את, אמא? — נשמע מן המטה השנית קול נפסק, ספוג-דמעות, — תעירי לי את הילדים!
הזקנה שותקת רגע. בדממה שומעת היא, איך טוֹיבּה מתהפכת אל צדה האחר וכובשת את פניה בכר.
— שומעת אַת, טויבּה! — אומרת הזקנה לאחר רגע — בעלך שלך היום או מחר יברח… הוא כבר צרר את שׂק-הטלית… עגונה הוא רוצה להשאירך, עגונה! וכי יש יהדוּת בלבו? וכי יש לו לב יהודי?… הוא לא יניח לך גט!
מן המטה השניה נשמעת בכיה חנוקה.
הזקנה רוטנת לעצמה:
— בקולם של אבא-אמא לא שמעת… מגפים מצוחצחים ביקשת לך… זרח — בור-של-שמן — לא! מגפים מצוחצחים! את אבא ביגון שאולה הורדת… הקדוש ברוך הוא אינו עובר בשתיקה. הוא משלם… רבונו של עולם…
טוֹיבּה צונחת, כצפור שפגע בה חץ, ויורדת מעל המטה, מטילה על עצמה שׂמלה וסוּדר וממהרת ועוזבת את הבית.
— וההיא גוֹועת, גוססת — מוסיפה ורוטנת הזקנה, וחוזרת ומניחה את ראשה המרעיד על הכר האדמדם-השחרחר —אילו הניח לה גט, אפשר שהיה עוד חוזר ומזדווג הזווּג…
טוֹיבּה יושבת על מריש-העץ. הרגלים היחפות מתמזגות עם החול, הסוּדר הגדול והשׂמלה האפורה — עם ליל-הירח האפור… נראים רק פניה החיורים עם עיניה הבוערות, שאינן פוסקות מלהביט אל הבית הגדול, הלבן, אל האור הרוטט, המתגנב מבעד לסדק של התריסים הירוקים…
— למות מהרהרת טוֹיבּה — עדיין זה ולא כלום!
אך היא נפחדת מפני דבריה שלה-עצמה; שלא יהיו דבריה אמורים, חס וחלילה, בשעה רעה!
— חיי, חיי מירה’לי! — ממלמלת היא בשׂפתים רוטטות. — יחדש לך אלהים את ימיך ושנותיך… מאה ועשׂרים שנה תחיי!…
התפילה נפסקת מעצמה. מחשבות נוגות-אפלות משתלטות עליה. עוד ביום שמעה, שהדוקטו"ר סר מעל מטתה של מירל, ושכל המבינים כבר הניעו ידם בתנועה של יאוּש…
“רק אלהים לבדו יכול עוד להושיע”, אמרו האומרים, ולבבה של טוֹיבּהחרד, שמא רוצה האלהים להשׂיג את שלו… שמא באמת היא וזרח זווּג הם מן השמים…
הוא (בעלה) אנוס לברוח, שוב אין ממה לחיות… אמריקה מושכת אותו… וההיא — ההיא הולכת למות…
היא נשארת, וזרח נשאר…
— “רק לא גט, רק לא גט” — מפרפר בתוכה הלב — —
כל זה מספּר לי גזע-העץ.
-
פּיקל–הוֹיבּ = מין קובע. ↩
תמונות (יצירות מתורגמות)
מאתיצחק ליבוש פרץ
הגוי של שבת
מאתיצחק ליבוש פרץ
פרק ראשון:
עולם־הזה מתוך קופסה של קלפת־עץ כל מיני שינַיִם. שטיפה.
הרב דחלם — בספּוֹדיק״ל שׁחוּק, קאפּוֹט״ה קרועה־ובלואה מן הבד הזוֹל; יהודי קטנטן עם גרגרת קטנה חשׂופה, ועינים קטנטנות אפורות צוחקניות, ועם פרצוף־פנים מצוּמק — הרב הישיש העליז קם ממקומו, בין סוגיא אחת לחברתה, מכסה את הגמרא הפתוחה במשקפים הגדולים שהסיר מעל אפו, וליתר תוקף ועוז — במטפחת שהוא מוציא מבית־החזה, ומתחיל מתמסר, לשם תענוג — למעט עולם־הזה שלו, היא קופסת־הטבּק העשׂויה קלפּת־עץ.
אדם שׂמח־בחלקו הוא הרב ואדם בלא מרה, והריהו מחייך אל הקופסה. ומדפּק באצבעותיו הקטנטנות על־גבי המּכסה, מתופף ושואל לאמור:
— יש מעט?
וכשהקופסה משיבה בקול עמום: — יש מעט, יש! —
הוא פותחה בהרחבה, נוטל בכריות שבקצות־האצבעות מעט מן המעט ומגיש אל האַפּוֹן, מפטם פטימה קטנה אחת ימינה, פטימה אחת קטנה שׂמאלה, וחוזר חלילה, מיד עיניו הקטנטנות רואות אור גדול, מתמלא הלבב נחת־רוח גדולה, והריהו מתחיל מהלך על־פני חדר הבית־דין, לא מהלך אלא מרקד ממש, והוא משבח ומפאר לבורא העולם, ושפתיו מרננות ממש:
— אַי־אַי־אַי, רבונו של עולם, עולם נאה בראת!
וכשהוא מעיף עין מבעד לאשנב הקטן אל השוק, עיניו מתלחלחות ממש.
— אילו בריות נאות מתהלכות בעולמך. אחינו בני־ישראל וגם, להבדיל, אחרים… אי־אי־אי! בריות נאות, ממש סמוּ״ט ואַטל״ס…
נופל מישהו לתוך החדר:
— רבי, הצילה!
והריהו מתפחד: — מה זה אירע לך, יעֶנקילי?!… יעֶנקילי?
הוא מכיר אותו! את חלם כולה מכיר הרב, כמעט אצל כל בני חלם כולה סנדק היה… וכשהוא רואה פיו של יעֶנקילי שותת דם, הוא אומר:
— אוי, אוי, יעֶנקילי, מי זה פגע בך, יעֶנקילי?!
כבר יושב יעֶנקילי על הספסל שלפני השולחן של הבית־דין־צדק, וכפות ידיו נתונות על לחייו המגואלות בדם, ומתנועע, בדומה למטוטלת של שעון, לימין ולשמאל, והוא אומר:
— הגוי של שבת.
משתומם הוא, הרב דחלם:
— מהיכן אתה בא ומגיע ביום־חול אל הגוי של שבת, — יעֶנקילי?!
— מן השמים היה חזוּי כך, רבינו שיחי‘?.. הריני הולך, על־פני השוק הריני הולך לי… מה סבור הוא, רבינו שיחי’? נותן אני דעתי על הגוי של שבת? מהרהר אני בו, בהגוי של שבת? על פרנסה לבני־ביתו מהרהר יהודי! בידים ריקניות שוֹב אשוב הביתה! מה תגיד, מהרהר אני לי, הפלונית שלי על־כך… הארורה שלי… הרי הוא מכיר אותה, רבינו שיחי׳! והנה הוא בא לקראתי, הגוי של שבת. רואה אני אותו, אגוזי־שכּוֹרים מפצח הוא לו… ומין פצוּח מחוכּם — מטיל מידו בחלל־האויר ובדיוק אל תוך הפה, פְּצָח וּפְרָך, וכבר הוא מטיל ופולט בשׂפתותיו את הקלפּות לצד ימין ולצד שׂמאל. ונתייצבתי, והסתכלתי בזריזותו.
והריהו מתקדם ומגיע אלי, ואומר הוא:
— יעֶנקילי פתח פיך, יעֶנקילי!…
מילא, מבקש גוי שאפתח, הריני פותח… חשוב חשבתי, רבינו היקר, אגוֹזי־שכּוֹרים מבקש הוא לזרוק אל תוך פי — ואני פותח — נוטל הוא, רבי, את האגרוף ומכה באגרופו על שינַי!
והוא פורץ בבכיה גדולה עוד יותר:
— אוי, הרוצח, הרוצח הזה…
אבל הדבר הזה אינו נוח לו להרב דחלם.
והריהו נגש קרוב יותר ומטיף לו מוסר:
— דבר זה אין אני אוהב, יעֶנקילי! כיצד הבריות אומרין, סתם כך, לומר על יצורו של הקדוש ברוך־הוא — רוצחו?!
— הרי הוא הפיל לי את שינַי, — מתייפח יעֶנקילי, כשהוא מראה את שיניו.
מסתכל הרב ומניד בראשו הקטן ואומר, כמי שקשה לו להאמין במראה עיניו: — דבר דברי אמת, יעֶנקילי, השינַיִם הללו שיניך שלך הם?
— אלא של מי, רבי? הנה, רבי, יביט!
והוא פותח את הפה ומראה לו את החורים…
מביט הרב ומשתומם:
— הפלא ופלא, — אומר הוא לאחר רגע, — יהודי שיהיו לו שינַיִם כאלה…
— אלא מה שינַיִם צריכות להיות לו ליהודי? — שואל יעֶנקילי כבר בהול במקצת.
— הנה, ראה! — משיב הרב ומראה לו את השׂרידים העתיקים שבפיו הזקן, — אחרים אין להם שינַיִם כלל, על־כל־פנים, לא שינַיִם כאלה! הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי לראות שינַיִם כאלה בפיו של יהודי!
וישוֹב יושב הוא, הרב, והרהר מהרהר הוא בשתי שאלות בבת־אחת: — מהיכן לו ליהודי שינַיִם גדולות ובריאות כל־כך?
והגוי של שבת, מה הוא מכה באגרופו אל תוך שיניו של אחר?
וכך הוא מהרהר ומהרהר, עד שהוא קופץ ממקומו:
— אַהאַ!
כלומר — יגעתי ומצאתי:
— הא בהא תליא, יעֶנקילי! שתי השאלות מתיישבות זו בתוך זו… אתה אומר סתם ובעלמא ״רוצח!״, על יצורו של הקרוש ברוך היא — ״רוצח!״. אין רוצחים בעולם. אילו היו רוצחים בעולם, לא היה העולם, חס ושלום, מתקיים אפילו שעה אחת! אלא מאי? מעשׂה־שהיה הרי מסַפּר אתה, ואני מאמין לך, ואת השינַיִם שהוּפְלו הרי אני רואה, אם כן המעשׂה, מבין אתה, כך הוא —
והוא מפסיק ותופס את הנשימה ומסביר: — אשמות בדבר, יעֶנקילי, אשמות באמת השינַיִם שלך!
קופץ יעֶנקילי כמי שהכישו נחש: — היתּכן, רבי, השינַיִם שלי? והערל?
— פטור מכל וכל איננו, דבר זה, יעֶנקילי, אין אני אומר! אבל החייב העיקרי הן השינַיִם שלך, כלומר: לא השינַיִם שלך…
— מה פירוּש?
— תן דעתך להבין, יענקיל! הערל הוא בטבעו מזג טוב… אגוזי־שכּוֹרים היו לו, וכשראה אותך ביקש באמת להנות אותך, לכבּד אותך… ״פתח פיך!״, אומר הוא… לזרוק לתוך הפה רוצה הוא, הרי הם אוהבים מעשׂי־שובבות ובדיחות־ הדעת! אבל בשעה שאתה, יענקיל, שמעת בקולו, והוא ראה שינַיִם שלימות, כלומר, שינַיִם שלו בתוך פיך שלך... הרי מבין אתה: אינו־ישׂראל, כשהוא רואה בפיך־שלך את שיניו־שלו, מיד בוערת בו חמתו! ואינו־ישׂראל, כשבוערת בו חמתו, מה יעשׂ ה? והרי הוא מכה באגרוף!
— שמע בקולי,—מסיים הרב— אַל תעשׂה עסק מכך… לך הביתה אל הפלונית שלך, אמור לה, שאני ציויתי, בפירוּש ציויתי, שהיא תעשׂה לך מי־שטיפה מתּאֵנים…
מציית יעֶנקילי, הולך הביתה, והרב קורא אחריו בלכתו:
— ובפעם השניה, כשערל אומר לפתוח את הפה, פתח במקצת… לא יותר ממקצת שבמקצת, סדק כלשהו! אין הוא צריך כלל לראות, שיהודי יש לו שינַיִם…
פרק שני:
עוד הפעם מכות. הרב רוצה להתפלל על מחצית הלחם. עצה טובה.
הולך הרב דחלם וחוזר אל סוגיותיו שלו, לומד בחשק ושואב נחת מן התורה הקדושה. וחוטף מזמן לזמן מעט־קט מן העולם־הזה שבקופסה של קלפת־עץ… ולבו מתרחב מרוב התענוג!
— אוי, עולם נאה, עולם יקר…
ומטיל שוב מבט־עין, מבעד לשמשה הירקרקת הישנה, מן האשנב שבחדר הבית־דין אל השוק החוצה…
— ובריות, רבונו של עולם, של סמוּ״ט, של אַטל״ס…
אין הוא מספיק לגמור את ההלל, ושוב בא־נפל יעֶנקילי. חודש ימים עדיין לא עבר.
משתוֹמם הרב:
— כל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה שעבר, — מה שוב אירע, יעֶנקילי?
הגוי של שבת! רבי, שוב הגוי של שבת! — מצעק יעֶנקילי — ונופל על הספסל נטול־כוח.
מטיף לו הרב מוסר, אבל ברחמים ובלשון של חסד:
— איזה פגע רע אתה, יעֶנקילי! מה אתה דוחק עצמך כל הזמן אל הגוי של שבת?
רוצח, חלילה, אין הוא, אבל כך סתם — לשם מה הוא דרוש לך?
— מאחורי הוא בא, רבי יקר—מצטדק יעֶנקילי — מאחור, רבינו שיחי׳! הריני מהלך לי ברחוב, רבי יקר, הביתה… לחם בשביל בני־ביתי נשאתי, בשביל אשתי וילדי לחם קניתי. הקדוש ברוך הוא ככר־לחם זימן לי! מתחת לאזרועי אני נושא אותה… ופתאום אני מקבל מאחור מכה בראש, ואני נופל, ואני מתעלף, ורק ברחמי השם התעוררתי, — ורואה אני, הגוי של שבת הולך לו ומתרחק בפה מלא ולועס, והלחם מוטל לרגלי נגוס בפיו — יראה נא, רבי יקר — אוי, הראש, הראש!
והוא מראה לרב את הלחם, ונוטל את ראשו בין כפות ידיו.
מתבונן הרב בלחם ואומר:
— הראש דבר מועט הוא, ממכה בראש, חלילה, אין אדם מת! אך ראה, יעֶנקילי, עם מי היה הצדק?
הנה, ראה— שינַיִם! ערל, ראה אילו שינַיִם יש לו! רואה אתה? נגיסה אחת, ומיד ניטלה מחציתה של הככר! אני לא הייתי יכול כך!…
— כן, רבי! — מודה בדבר יעֶנקילי, אבל הרוצח מה יהיה עליו?! חלם כולה בסכנה היא!
— אי—י—י!
— ואל תחשוב, יעֶנקילי, — פונה הוא אליו, — שאני אין לי צער מזה… אני יודע, מחצית הככר לחם אצל יהודי שכמותך, עם כל־כך הרבה פיות, בלי־עין־הרע, בבית, מה פירושה ומה חשיבותה… וזה יחסר לך, המסכן, באמת… אילו היה הדבר תלוי בי, הריני אומר לך בהן צדקי, הייתי מצווה בפירוש, שהקהילה תקנה ותחזיר לך מחצית הלחם… מפני מה לא? אמנם עניה היא, הקהילה, אבל — יהודי היה לו היזק, ומיד הגוי של שבת של כולנו! ומחצית הלחם סתם אינה סכנה… הקהילה לא תהיה בדיל־הדל… אך, הן אתה יודע, אני אין לי דעה!
מצטעק יעֶנקילי: — כך?… פירוש הדבר, לית דין ולית דיין… הרוצח יתהלך חפשי לנפשו!
— רוצח, — משיב הרב בניחותא, — אף־על־פי־כן, לאו־דוקא… כבר אמרתי לך פעם אחת: העולם לא היה מתקיים, חס ושלום, שעה אחת! אין רוצחים בעולם…
— אלא מאי? — שואל אה?
— אשם, אומר אני לך, יעֶנקילי, אשם הלחם! ״על פת לחם — כתוב בספרים,
— יפשע גבר״. הרי אתה בקי באותיות הזעירות — אדם חוטא בגלל פרוָסה של לחם!… ואדם — כל אדם במשמע: יהודי עובר על ״לא תחמוד״… לפעמים אפילו על ״לא תגנוב״… וגוי, להבדיל, עובר על ״לא תגזול״… לפעמים אפילו על ״לא תרצח״ גם כן, אבל לא מן הטבע… הכול בגלל הלחם! אין אתה יודע כלל, יעֶנקילי, איזה יצר־הרע נעוץ בו, בהלחם. הגע בעצמך, יעֶנקילי, אילמלא הלחם מה היה איכפת לו לגוי־של־שבת, שיעֶנקילי מתהלך ברחוב, מפרנס את תינוקותיו־צפריו ומשבח להמקום, ברוך הוא? הַא? אבל משרואות העינים לחם, משרואות העינים שיעֶנקילי נושא ככר־ לחם! כן, יעֶנקילי—מבין אתה! השתדל לעכל את הדברים…
והרב הולך ונגש, מניח את ידיו על כתפיו של יעֶנקילי ואומר ברחמים גדולים:
— יודע אתה מה, יעֶנקילי? הרי ידוע לך, שאני עניו, אדם עניו מטבעו… אין אני אוהב אותם הדברים… אף־על־פי־כן, למענך אעשׂה את הדבר, למענך רק! ויודע אתה מה? אהיה מתפלל שימלאו חסרונך מן השמים בחצי לחם, למענך!
— תודה, רבי יקר! — קופץ יעֶנקילי ממקומו משומח, ומבקש לעזוב את החדר.
— אך שמע, יעֶנקילי, — מעכבו עוד הרב, — מכאן ואילך, כשהשם יתברך יזמן לך ככר לחם, אל תהא נושׂא אותה בגלוי ובפרהסיא; חייב אדם להזהר, שלא לעורר על עצמו את היצר־הרע… יש לך כנף־קאפּוט״א — כסה!
פרק שלישי:
אשה עם מרדה. מעשה מאחורי בית־המרחץ.
הולך יעֶנקילי ויוצא מנוּחם מלפני הרב, וחוזר לאחר זמן מועט בפעם השלישית בצעקה ובצוָחה, ושוב הגוי של שבת.
— דבר זה — אומר הרב — כבר הוא למעלה מן השׂכל. שיהא יהודי נפגש שלוש פעמים במשך זמן אחד עם גוי של שבת — ובכל שלוש הפעמים יהא מוּכּה! אין הדבר מתקבל כלל על הדעת.
משהו נעוץ בדבר הזה! — אומר הוא — ומקמט את מצחו קמוּטים־קמוּטים ומתחיל חוקר ודורש:
— שמא הראית לו את השינַיִם?
— חס ושלום, רבי! לאחר שהוא ציוה שלא להראותן?!
— שמא החזקת ככר־לחם בפרהסיא?
— מה ככר־לחם, למי יש ככר־לחם, רבי?
אילו היתה לו ככר־לחם, לא היה מגיע לכלל כל אותה צרה… הוא חזר הביתה בלא לחם… וקבּלה הפלונית שלו אה פניו במרדה… הוא ברח, והיא רדפה אחריו… ברח הוא מתוך העיר, ואל בית־המרחץ רץ… בת־ישראל, מחוץ לעיר אין היא רצה… בא הוא בשלום עד לאחורי בית־המרחץ, שוכב הגוי של שבת בתוך העשׂב; והריהו קופץ ממקומו, להכותו נפש רוצה הוא. להכותו, עד שתצא נשמתו מתוכו, אומר הוא! והוא מכה, — בנס התחמק וברח…
— ודע אתה מה, יעֶנקילי, — אומר הרב, לאחר שהרהר בדבר רגע, — במחילה ממך, אין אני מאמין!
תופס יעֶנקילי לקאַפּוֹט״א שלו ומסיר אותה מעליו:
— רבי, מי יתן לנו חטיבות של זהב, כגדלם של הסימנים הכחולים…
ורוצה להוסיף ולהתפשט עד גמירא; אך הרב אינו מניח לו:
— שוטה שלי, לא לכך מתכוון אני, — אומר הרב,
— אין אתה צריך להתפשט כלל… אני רק לשיטתי אני הולך. אין אני יכול להאמין, שהגוי של שבת, יצור־כפיו של הקדוש ברוך הוא, יהא סתם רוצח! רוצח מן הדין שלא יהא נמצא במציאות כלל… ואמור אתה עצמך, יעֶנקילי, היכי דמי — רוצח? אתה היית יכול להיות רוצח?
יענקיל אומר: לא!
— אני אף אני לא! — אומר הרב.
ומשתקע במחשבה, ומתעורר בעוד רגע:
— אַהאַ.
כלומר: ״יגעתי ומצאתי!״ — והוא מתחייך ואומר:
— יודע אתה מה, יעֶנקילי?! שמע מה שאומר לך! והוא קם ומתייצב ומסנן מלה במלה:
״מאחורי בית־המרחץ, אומר אני לך, יעֶנקילי, נמצא בוַדאי המקום, שבו המית קין, כפי שכתוב בתורה הקדושה, את אחיו הבל״.
״והמקום הזה, קבלה היא בידינו, מסוגל לרציחה, ובפרט סכנה הוא, המקום הזה, לבן־נוח, שאין בו כוח־המעצור״ — פוער יעֶנקילי פה ופוקח אזנַים:
— אַה!
— מה? — מחייך הרב — זה מתקבל על הדעת?
מן הסתם! כשאני אומר, הרי אני אומר! לא כלום אינו אשם, הגוי!
שמעני, יעֶנקילי, אל תתן דעתך על כל הדבר הזה. רוצה אתה, קרא לחובש, ואם לאו — שׂים לך לבדך תחבושות של צוננים.
ובשבת, אין אני מתערב אמנם בעסקי קהל, אבל בשעת סכנה — שָאנֵי, בשבת, אם ירצה השם, הריני מצווה להכריז ולהודיע בבית־הכנסת הגדול ובבית־המדרש, שהקהל יהא מוקיר רגליו מן המקום שמאחורי בית־המרחץ! ואפשר יעבירו בעלי־הבתים את כל בית־המרחץ למקום אחר?… אל תוך העיר, אל השוק… וכי לא כדאי, מה? אבל ענין זה כבר לא עניני הוא! לך לשלום, יעֶנקילי…
פרק רביעי:
האסיפה. יענקיל אנוס לברוח. הגוי של שבת מקבל הוספה.
אבל לא יצא הודש אחד, ויענקיל חזר ובא עוד פעם…
את השינַיִם לא הראה, מאחורי בית־המרחץ לא היה, ועצמות שבורות יש לו.
מאחורי בית־הכנסת נתקל בו, הגוי של שבת…
וכבר אנוס הרב להודות:
— אוי, גזלן! באמת וממש גזלן! ו״הסכנה סכנה לכל חלם כולה…״
— בשבילי, למשל, לא. אני אינני יוצא מפתח ביתי… לשם מה? אבל — כל הקהל!
— שכּן, — אומר הוא, — במה אתה שונה משאר כל היהודים החלמאים? אתה שמך יעֶנקילי, אחר שמו גרוֹנם; השם אינו גורם כאן. ואין אני יודע כלל, אם הגוי של שבת יודע, מה שמו של זה או של זה? מה שמו של היהודי, שהוא מסיר אצלו את הפמוטות מעל השולחן…
— חייבין, אם כן — נאנח הוא — אסיפה לעשׂות… כן…
— ויודע אתה, בעיקר, מפני מה אני מתיירא, יעֶנקילי?
— מפני מה, רבי?
— מפני השעה שלפני נעילה ביום־הכפּוּרים!
ערל בא־נכנס אל בית־הכנסת הגדול להדליק את הנרות של נעילה, והוא יכול להחריב את חלם. לאַבּד, חס ושלום, את כל הקהילה בבת־אחת!
ואהוֹב אוהב הוא, הרב, בחינת ״אומר ועושׂה״!
בשבת כבר תלויות בבית־הכנסת פתקאות גדולות עם אותיות של קדוש־לבנה:
אסיפה תהיה! סכנה מרחפת על חלם! סכנה — ומתכנסים ראשי־השבּוּטוֹת, מזדרזים לבוא לובשי־הפרוָוֹת, ויושבים צפופים־צפופים, ראש בראש מגיע — —
— יאמר לנו, מה הענין, רבינו שיחי'…
— יספר, אומר הוא, יעֶנקילי…
מעיד יעֶנקילי את דברי עדותו. מספר הרב, כיצד נתבטלת סברתו הראשונה… ושהצדק היה עם יעֶנקילי — —
— רוצח הוא — צועק יעֶנקילי, — רוצח!
ורועדים כולם ומרעידים…
— מה לעשׂות, איפוא, רבי יקר?
אין הרב מניח להם להמתין הרבה, והוא אומר כך:
- אִילו היתה, אומר הוא, דעתי נשמעת בקהילה… אילו היו באמת ובתמים שואלים לדעתי, הייתי כך אומר:
יענקיל צריך, קודם כול, ודוקא מיד למחר, אם־ירצה־השם, ודוקא בבוקר השכם, כעלות השחר, לברוח למקום מן המקומות… משום שעליו כבר יש לו, להגוי של שבת, חזקה… ויותר מחזקה, בחינת ״כיוָןחדש״…
ולהשיב אפו, בשביל להציל את הקהילה מן הסכנה, יתנו לגוי של שבת הוספה: חתיכת־חלה גדולה יותר, שתי כוסיות של יי"ש, וכי יודע אני? אולי ירחם!…
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
אתם צוחקים?
ואף־על־פי־כן טבועה בכל אחד מאתנו חטיבה של הרב דחלם!
השטריימי״ל
מאתיצחק ליבוש פרץ
אני הרי אני פרוָן, אך בעיקר הריני עושׂה שטריימלי״ן. אבל נתּנה אמת להאמר שרוב הפרנסה בא לי מן הסעֶרמיעֶנ״גוֹת, אֵלו פרוָוֹתיהם הארוכות של הגויים, ומפרוָוֹתיהם הקצרות של הסבּלים.
לפעמים בא־נופּל אלי גם לייבּ הטוחן עם פרוָת־הכבשׂים הגדולה…
אמת נכון, ששטריימי״ל מזדמן לעתים נדירות, נדירות ביותר. שכּן — מי זה חובש כהיום הזה שטריימי״ל? רב בישׂראל! והשטריימי״ל מאריך ימים תמיד יותר מן הרב…
וכן גם אמת, שבשעה שכבר מזדמן לי שטריימי״ל לעשׂותו, הריני עושׂה אותו בחינם. לכל הפחות — את עבודתי שלי אני מוסיף חינם. בכל זה אני מודה, ואף־על־פי־כן בעיקרו של דבר עושׂה שטריימלי׳ן אני, מפני ששטריימי״ל אוהב אני לעשׂות!
כשמגיע לידי לעשׂות שטריימי״ל, הרי אני מרגיש, גם ״אחרי בלותי״, מי אני ומה אני ומה אני יכול לעשׂות!
אלא ממה, אמרו אתם עצמכם, יכול אני ליהנות?
לפנים הייתי נהנה מן הסעֶרמי״עֶנ״גוֹת, אֵלו הפרוָוֹת הארוכות של האִכּרים…
ראשית: משום מה לא?
שנית, הייתי מהרהר בלבי: ״הגוי הקטן הזה נותן לנו לחם, בקיץ הוא עובד קשה כל כך, ואינו יכול להגן על עצמו מפני החמה, אבוא אני ואעזור לו לפחות בחורף, לשמור עליו מפני הצינה!״ ושלישית, היה לי שיר־זמר נחמד לכך!
אדם צעיר לימים הייתי, וקול־זמרה היה לי כאותו פעמון, והייתי תופר ומזמר:
״עוֹר בְּעַד עוֹר,
דִּקְרִי, מַחֲטִי דָּקוֹר,
וְתֶפֶר נְגַמֵּא!
נַעֲשֶׂה פרוָה יָפָה,
עִם אִמְרָה וְעִם שָׂפָה…
מִירְל, אֲנִי צָמֵא!״
וכן הלאה! עוד כמה בתי־שיר… וכל עצמו של אותו זמר, כמובן, לא בא אלא לשם אותו ״המאמר המוסגר״, כדי שיהא נחרז בסופו עם הפזמון החוזר — ״מירל, אני צמא!״
שכּן, צריכים אתם לדעת, האשה־הצנועה של היום הזה, מרת מרים־דבוֹשה, בימים ההם גבאית עדיין לא היתה; היא לא קראה לי כהיום הזה ״בּרל נקניק״, אלא ״ברילי״, ואני הייתי קורא לה מירל וגם מירילי, והיתה, בעווֹנותינו הרבים, אהבה רבה ויתירה בינותינו, וכיוָן שהיתה שומעת את ״המאמר המוסגר״ — שאני צמא, מיד היתה מגשת לי לקיקה של יי״ש־גודגדניות! יי״ש יש לו פעולה גדולה על כוח־הדם, ואני הייתי אמנם תופסה תוך כדי דבּוּר בשׂמלתה, ומנשק לה נשיקה לוהטת על שׂפתותיה דובדבנים… ומחוּדש בכוח הלקיקה ההיא ובכוח הנשיקה ההיא, הייתי חוזר אל התפירה ואל השירה!
וכהיום הזה — חסל דובדבנים!
אני שמי ״ברל נקניק״, והיא ״מרים־דבוֹשה״…
אף גם נודע לי, שאדמה יש מעט, ואִכּרים — הרבה… אמוֹר אומרים: יתר על הצורך… והאכרים ה״מיותרים״ סובלים רעב; ואפילו מששה מוֹרגי״ן אדמה אין יכולים להתקיים, ולפיכך גם בחורף אין הגוי הקטן נח מעבודתו.
הוא הולך לעבוד ב״הובלה״.
מנוחה יפה יש לו בחורף! ימים ולילות שלימים הוא מוביל דגן אל טחנתו של לייבּל!
מה סבורים אתם, הרבה נחת יכול אני לשׁבוע מכך, שהסעֶרמיעֶנג״ה שאני עושׂה, מעשה ידי להתפאר, שרויה כל החורף בשלג וברטיבות, והיא מהלכת אחרי זוג סוסים פגוּרים, הסוחבים את תבואתו של לייבּל הטוחן בעד 13 גרוֹשי״ן השׂק, מרחק 5 מילין!
אַי-אַי! ומה נחת־רוח יש לי מן הפרוָה הקצרה של סבל?
כל החורף היא נושׂאת שׂקים מלאים קמח מטחנתו של לייבּל הטוחן, וכל הקיץ היא מונחת עבוּטה בבית־המזיגה בעד ח״י גרוֹשי״ן.
משנכנס אלול, ומביאין אותה אלי לתקוּן, אני משׁתכר עוד מן הריח של יי״ש רע הספוג בה עדיין!
ואם פרוָת־הכּבשׂים הגדולה של לייבּל הטוחן, בכבודו ובעצמו, נופלת לתוך ידי, מה סבורים אתם, יש לי נחת־רוח מכך?
אמנם, פרוָת־כבשׂים כבדה וכבוֹדה היא, וכבוד הוא לי והעיירה כולה דרך־ארץ יש לה בפניה! אך לי אין יוצאת מכך טובה.
אני הרגל רע ומאוס דבק בי: כל דבר שאני רואה, הריני אנוס להרבות הרהורים עליו: מהיכן זה בא? מפני מה כך הוא? וכלום אין הוא יכול להיות לא כך, אחרת? וכיוָן שמגיעה פרוָתו של לייבּל הטוחן אל תוך ידי, מיד אני מתחיל מהרהר:
רבונו של עולם! מפני מה בראת כל־כך הרבה מינים של פרוָות? מפני מה אחד יש לו פרוָת כבשים כבדה וכבודה, השני יש לו פרוָת־סבּלים והשלישי סעֶרמיעֶנג״ה, הרביעי אין לו שום פרוָה כלל?
וכיוָן שאני מתחיל מהרהר, הריני משתקע בהרהורים, המחט ננעצת ונעמדת, והאשה־הצנועה מרת מרים־דבוֹשה תחי׳ מטילה בראשי כל חפץ שמגיע לידה…
היא רוצה, בדומה לכל שאר האחרים, ש״בּריל נקניק״ יהא מהרהר פחות ועובד יותר…
אך מה אעשׂה, ואני אנוס להרהר! ואני יודע אף־על־פי־כן שאין לייבּל הטוחן מוסר את פרוָת־הכבשׂים שלו לסריקה ולבדיקה, אלא אם כן הוריד תחילה גרוֹ״ש אחד לכל שׂק מן הסעֶרמיעֶנג״ה, וכן גם גרוש אחד מפרוָת־הסבּל הקצרה…
נו, וכי מזה יכול אני לשׁבוע נחת? הוֹ, כמעט־כמעט שכחתי!
שבוע אחד קודם סליחות כמעט־כמעט נזדמנה לי עבודה הדשה מוזרה… מה שעולה על דעתן של נשים! באה־נכנסת אלי פריידל הגבאית עם בתי־יד גדולים עד מאד על ידיה — אני מסתכל — הרי זה זוג מגפים של גוי — סבור הייתי, עוד מעט ואני מתפקע מצחוק.
— בוקר טוב!— אומרת היא לי, בקולה המתוק־המתוק, — בוקר טוב, ברילי!
היא ידידתה של אשתי היא, והיא נוהגת, בדומה לכל העיר כולה, לכנות אותי בשם ״בריל נקניק״; וכהיום הזה: ברילי! ובמתיקות כל־כך — נופת תטופנה שׂפתותיה! והריני מבין כבר, שהיא זקוקה לי במשהו… הריני סובר, שהיא קנתה את המגפים ב״משיכה״ מעל־גב עגלתו של גוי (הרי אין זה חמוּר יותר ממעות קטנות — מתוך קופת־הצדקה) ורוצה היא את הסחורה אצלי להצפין! והריני שואל אותה בחומרה:
— מה רוצה אַתּ?
— תיכף ומיד הוא בא עלי ב״ירגזוּן״ שלו, — משיבה היא במתיקות יתירה, דבש וחלב תחת לשונה, — תיכף ומיד ״מה רוצה אַת?״, והיכן הוא ה״שנה טובה!״?
— יהא ״שנה טובה״, ובלבד שתקצרי.
— מה אתה נחפז, ברילי, — מחייכת היא עוד ביתר מתק, — הנה באתי לשאול אותך, אם אין לך כמה חתיכות של פרוָה.
— ומה אם יש לי?
— הייתי מציעה לך עסק — אומרת היא.
— נו? השמיעיני קולך! דבּרי!
— אילו היית בעל לב טוֹב, ברילי, היית מרפּד לי את המגפים הללו בפרוָה! — והיה לי במה ללכת לסליחות, ואתה היית קונה לך מצוָה בזיל־הזול!
מבינים אתם מה עסק הוא זה? ״מצוָה בזיל־הזול״!
— הרי מבינה אַת — אומר אני לה — שברל נקניק אינו להוט אחרי מצווֹת?
— אלא מה? מאשה עניה תהא לוקח כסף?
— מילא, יהא בלא כסף! אעשׂה לך זאת בעד דבר־של־מה־בכך: אני ארפד לך את המגפים, ואַת תספּרי לי רק את חטאת־הנעורים שלך…
אין היא מסכימה, ושלחתיה איפוא אל כורך־הספרים!
אם כן אין אני מרפד מגפים. גם בלאו הכי חיי ומלאכתי מאוסים ונמאסים עלי! צוחקים אתם? ואף־על־פי־כן, כשאין לי שטריימי״ל, הכל מאוס ונמאס עלי! שכן מה? לשם מה אני טורח ועובר כל הימים? הכול רק בשביל למלא את הבטן החסרה! ובמה? בלחם ובתפוחי־אדמה, בלחם בלא תפוחי־אדמה, ולעתים קרובות ביותר — גם בתפוחי־אדמה בלא לחם. כדאי הדבר?
האמינו לי, כשאדם עובד חמשים שנה ואוכל חמשים שנה יום־יום תפוחי־אדמה, הכרח הוא שיהיו חייו נמאסים ומתמאסים עליו! והכרח הוא שיעלה לפעמים על דעתו — לעשׂות מעשה לעצמו, או — ללייבּל הטוחן! ואם אף־על־פי־כן אני מוסיף ואוכל בשקט את תפוחי־האדמה שלי, ומוסיף ועושׂה בשלוָה את עבודתי שלי, הריני חייב תודה על כך אך ורק לשטריימי״ל! כשבא שטריימי״ל אל תוך ידי, מתחדש ומתרענן הדם שבתוך עורקי! ויודע אני, לשם מה אני חי!
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
בעשׂותי את השטריימי״ל הריני מרגיש, שאני מחזיק צפור ביד, והנה מיד אפתח את ידי והצפור תתעופף ותתרומם למעלה גבוה־גבוה, וכמעט לא תתפשׂנה עוד העין הרואה!
ואני אהיה עומד ומביט ומתענג: זהו צפורי שלי, אני עשׂיתי אותו, אני שילחתי אותו למעלה למעלה!
בעיר, ברוך השם, אין לי דעה, לאסיפה אין קוראים אותי, וללכת לא־קרוא אין זה מנהגי, לא חייט אני, ואיני יוצא כמעט מפתח ביתי! אין לי ״עיר״, לא בבית־הכנסת הגדול ולא בבית־המדרש ולא בשום מנין! אין לי שום מקום ושום ענין, שתהא שם דעתי נשמעת… בבּית מרת מרים היא המושלת בכפה! קודם שאני מנסה לפתוח את פי לומר דבר, כבר היא ממטירה עלי קללות! כבר היא יודעת מראש, מה שיש ברצוני לומר, מה ש״ברל נקניק״ סובר ויכול לומר, והיא רותחת כסיר על הכירים!
ובכן, מי אני ומה אני? לא כלום! ואף־על־פי־כן, כשאני מוציא לפעמים מתחת ידי שטריימי״ל ומעיפו על הקהל — מתכופף הקהל כפיפה משולשת תחת שלטונו!
אני יושב בבית ושותק, והשטריימי״ל שלי מתנענע בחשיבות בחתונה, בברית־מילה, בסעודת מצוָה… הוא מתנודד מעל לכל הקהל על־יד הקלפי, בדין־תורה!
וכשאני נזכר באותה גדולה, באמת לבי מתרחב משׂמחה…
————
ממולי דר עושׂה-תכשיטין, קשוּטין לבגדי־שׂרד… באמונתי, אין אני מתקנא בו!
תנסה כִתְפָה שלו, או צוָארון של זהב, לומר על שור אחד: ״טריפה!״ ועל השור חברו — ״כשר!״ אדרבה, יאמר ונראה! וכשהשטריימי״ל שלי אומר על ארבעה שוָרים בזה אחר זה ״טריפה!״ — הקצב נעקר מן השורש, פרחי־הקצבים יש להם נקיון־שינַיִם, כל העיירה כולה יש לה ״תשעת הימים״, גדוד שלם של קוזאַקי״ן יש להם בעד ששה גרוֹשי״ן פוּנט של בשׂר, ואין מערער! אין פוצה פה ומצפצף!
הנה, לזאת יקרא גבורה!
כלום איני זוכר? בשנה שעברה היתה פגירה של צאן.
מספרים היו, הכבשׂים עושׂות מיני הקפות מוזרות, עד שהן משרבבות ראשיהן כלפי מטה ונופלות בלא רוח־חיים! אני לא הייתי באותו מעמד! מספּרים על ״הקפות״, הרי ״הקפות״. אך בוַדאי היה לו ליעֶנקיל הקצב בשׂר-כבשׂים בזול.
בא רופא־הבהמות ואמר: טריפה! שומעין לו כמו לאותו חתול שעל הגג!
הלך והביא ארבעה זוגות של כתפות וצוארון־זהב אחד. ומה היה? סילקו להם לכולם את הבשׂר מתחת לידיהם, ועוד שלושה ימים לאחר מכן היה לה לכל העיירה בשׂר כשר בזוֹל לסעודת־הערב!
אצל השטריימי״ל שלי אין גונבין! אין הוא זקוק לא לכתפות ולא לצוארון-זהב, הוא עצמו אף הוא אינו זז ממקומו! וכל זמן שאין השטריימי״ל שלי אומר: אכול! — אין בכל העיירה פותח פה ואוכל!
————
אפשר סבורים אתם, שהגבורה נעוצה בזה שמתחת לשטריימי״ל? חס וחלילה!
אין אתם יודעים, אפשר, מה שיש מתחתיו?
אני, ברוך השם, יודע!
הבריה הזאת היתה, ברוך השם, לפני כן בעיירה עוד יותר קטנה מלמד, ואבא שלי, עליו השלום, קודם שראה ששוב אין אני עתיד להיות אדם של ממש, שלח אותי אל הבריה הזאת ללמוד! הוא היה, רחמנא ליצלן, מין ביש־גדא, שהעולם לא ראה כמותו! מלמד־שבמלמדים, בטלן יחיד בדורו!
ראו בעלי־הבתים, שאין הוא יודע צורת מטבע, מיד החסירו לו מחציתה של המשׂכורת, ואת המחצית האחרת שילמו במטבעות שחוקות, או באסימונים! ראתה הרבנית זוגתו, שבטובה אין היא עתידה לפעול אצלו ולא כלום, מתלשת יום־יום בזקנקנו!
ואין אתם צריכים להתרעם עליה!
ראשית, היה חסר לפרנסה; והשנית, דרכה של אשה, שהיא אוהבת לתלש; והשלישית, היה היה לו מין זקנקן כזה, שהיה מבקש על עצמו, כמעט מתחנן ברחמים, שיהיו מתלשים בו! ומתחנן היה בפירוש ובהֶדיה כל כך, שאף אנו, התלמידים, לא היינו יכולים להתאפק, וכל פעם היה אחר מאתנו מוכרח לרדת אל מתחת לשולחן, לזחול ולהגיע עד אל זקנקנו של הרבי ולתלוש שׂערה אחת!
נוּ, אמרו אתם עצמכם! וכי אפשר שתהיה בה, בבריה כזאת, גבורה?
שמא סבורים אתם, במשך הזמן נשתנה במקצת?
חס וחלילה! שום דבר לא נשתנה בו! אותן העינים עצמן, הקטנות, הכבויות, המלאות מוגלה, הבטלניות, הנפחדות תמיד!…
אמת נכון, מתוך דחקות מתה אצלו אשתו הראשונה, ואם כן, מאי נפקא מינה? מתלשת השניה בזקנקן! מאחר שהוא מבקש, מתחנן שיהיו מתלשים בו, ואי אפשר לסרב! ואף אני עצמי, כל פעם שאני רואה אותו, תוקף גם אותי חשק גדול לתלוש לפחות תלישה קטנה! אלא, מה אירע כאן? לא יותר מזה שאני עשׂיתי לו שטריימי״ל!…
ומודה אני ומתודה, שלא עצתי שלי היתה זאת! אני לא היה דבר כזה עולה כלל על דעתי!
הקהל הזמין ואני עשׂיתי; אך כיוָן שנודע לו לאותו קהל עצמו, שהשטריימי״ל הזה, שהם הם הזמינוהו אצלי, ושאני, ברל נקניק העלוב, עשׂיתיו במו ידי, נוסע ובא וכבר הוא נמצא כמרחק ויוֹרס״ט מאחורי העיר, — קם כולו על רגליו ורץ להקביל פניו, חולים מעל מטותיהם ירדו ורצו לקראתו! התירו את הסוסים מעל העגלה, וכל הקהל כולו ביקש בבת אחת לאסור עצמו אל העגלה ולמשוך את השטריימי״ל שלי; השם יודע, מה מחלוקת עשׂויה היתה לצמוח מכך! ואֵילו סטירות־לחי, ואֵילו מסירות… אילמלי נמצא שם חכם אחד, שהשׂיא להם עצה טובה: למכור את הכבוד הזה מכירה פומבית!
ולייבּל הטוחן נתן ח״י פעמים ח״י זהובים, והוא היה הסוס הראשון!
נוּ, וכי לא נעוצה בו גבורה, בשטריימי״ל שלי?
————
האשה־הצנועה שלי מכנה אותי (מלבד ברל נקניק) גם בעל־תאוָה, עז־פנים, מנבּל־פה, כל־בו, וכל מה שיעלה על קצה לשונה…
נתּנה האמת להאמר, אדם אינו חזיר! אני נהנה מדבר־חדוּד; אני אוהב לפעמים לנעוץ לו ללייבּל הטוחן, בין בפניו ובין שלא בפניו, קוץ ובן־קוץ.
וגם, — וכי מה יש לי לכחש? — הנערות המשרתות, הבאות לשאוב מים בחצר ממולי, אינן חס ושלום כוהנים העומדים על הדוכן, ואני אוהב להטיל בהן עין…
אך, האמינו לי, לא הדבר הזה הוא שמקיים אותי בחיים!
מוסיפה לי חיות עובדה אחת: הריני יודע, שפעם אחת ביובל של שנים אני משלח מתחת ידי מין עבודה־זרה קטנה אל הקהל, וכל העולם כולו משתחוה לה, למלאכת־ידי זו!
יודע אני, שבשעה שהאשה־הצנועה שלי משליכה לי את המפתחות על השולחן, השטריימי״ל שלי הוא הוא שציוה לה לעשׂות כן! לי היא נשמעת כלאותו חתול המיילל על הגג, אבל לשטריימי״ל שלי מוכרחת היא לציית!
כשהיא חוזרת ערב שבת ויום־טוב מן המקולין בלא בשׂר, ומקללת את הקצב — יודע אני, שהקצב אינו חייב בזה ולא כלום, שהשטריימי״ל שלי הוא שאינו מניח לה לעשׂות היום פשטידה! אני יודע, שבשעה שהיא נוטלת קדירה שעדיין היא חדשה ושלימה ומשליכה אותה אל הרחוב, לא היא היא המשליכה אותה קדירה, אלא השטריימי״ל שלי הוא שהשליכה! ובשעה שהיא מפרישה מן העיסה חתיכת בצק ומטילה אותה אל האש, ומגביהה ידיה ותולה עיניה בקורה, יודע אני שהקורה אין לה קורת־רוח מזה ואינה יודעת מזה כלל, — אלא השטריימי״ל שלי הוא ששרף את חתיכת הבצק הזאת!
————
ומלבד זה יודע אני, כי האשה־הצנועה שלי אינה בת־יחידה בהקהל, וכי הקהל אינו בן־יחיד אצל המקום, ברוך הוא; וכי הקהל יש לו הרבה נשים צדקניות כמותה, והקדוש ברוך הוא יש לו הרבה קהילות־קודש כאלה, והשטריימי״ל שלי יש לו כוח השלטון על כל אלף אלפי אלפים הנשים הצדקניות!
אלפי אלפים מפתחות מושלכים על־גבי השולחן, אלפי אלפים נשים אינן יכולות לעשׂות פשטידה, אלפי אלפים קדירות מתנפצות אל אבני הרחוב, ומן הבצק שמפרישים לחלה אפשר היה לפרנס גונדה שלימה של אביונים!
ומי פועל כל אלה? הכול מעשה־ידי שלי! הכול השטריימי״ל שלי!
————
ושוב עושׂה-השוטין! הנה הוא יושב ממול חלוני: פניו מבהיקים, כאילו משחו אותם בשוּמן. מה מבהיקים הם? מה מעפעפות אצלו העינים המתרוצצות?
הוא התקין זוג כתפות־זהב!
ראשית, יודעים אנחנו זהב מהו וחוטים מוזהבים מה הם! והשנית, יודע אני, כי זוג־כתפות כאלה יש לו חיילים חסרים לפקודתו פי עשׂרה יותר ממספר הסעֶרמיעֶבגו״ת ופרווֹת־הסבּלים הסרות לפקודתה של פרוָת־הכבשׂים של לייבּל הטוחן! ואף־על־פי־כּן, תנסה נא כתפת־הזהב הגדולה ביותר להוציא פקודה: ״שור שלם תשחט ורק חציו תאכל!״; ״עצמות תהיה גורס, ארבעה מיני כלים יהיו לך, ואת הטחול תהא אוכל על צדה ההפוך של הצלחת!״; ״מכל פרוסה ומכל בלע תהא משליך חלק אל האש או אל המים!״ או: ״כל חתן חייב להראות לי תחילה את הכלה שלו, וכל כלה את חתנה שלה!״: ״אִתּי עמי — הכול, אפילו עד להתפקע, בלעדי — אף לא לקיקה אחת״.
הכתפה הגיניראַלית הגדולה ביותר לא תהיה לה אפילו ההעזה לכך, ולא יעלה לה אפילו דבר כזה על הדעת! ואילו עלה, היתה אנוסה למלא את כל המדינה כולה חיילים־חיילים, וליד כל מטה להעמיד לפחות זוג קוזאַקי״ן שיהו שניהם שומרים זה על זה, ושניהם יחדיו — על המטה! וכמה גניבות היו מצויות בזה, וכמה העלמות ועקיפין! כמה היו מרמים בכך! רבונו של עולם, הלואי עלי חלק מועט מזה!
והשטריימי״ל שלי עושׂה כל אלה, ובשקט ובשלוָה, בלא שוטים ועקרבים ובלא קוזאַקי״ן. הריני יושב לי בשלוָה בבית, ויודע שבלא הורמנא ורשותא מן השטריימי״ל שלי לא ישלח שום משה את אצבעו הקטנה לנגוע בשום חנה, עין לא יעיף בה! חס ושלום!
ולהפך, כשהשטריימי״ל שלי תולה להם למשה׳לי או לחנה׳לי בן־זוג או בת־זוג, מכה שאינה כתובה בתורה, הרי זה לאורך־ימים, עד זקנה ושיבה! ואי אתה יכול להפטר מהם, אלא במיתת־הבעל, או במיתת־האשה! ואם אין אתה רוצה להמתין עד ליום־המיתה, הרי אתה אנוס לבוא ולבקש, להתחנן לפני אותו השטריימי״ל עצמו: שטריימיל״י, הצילה! שטרימיל״י, הסר את האזיקים מעלי! הוציאני מבית־הסוהר!
————
בקצה הרחוב יש בית־מזיגה.
מזמן שהאשה־הצנועה שלי נעשׂתה גבאית, ואינה מוזגת לי עוד יי״ש בגודגדניות, הריני נכנס לשם מפקידה לפקידה, להשיב את הנפש השוקקה! בפרט ביום־תענית… על־כל־פנים הרי אני איני מחויב לצום: הרי סוף כל סוף השטריימי״ל שטריימי״לי שלי הוא, מעשׂה ידי.
את המוזג אני מכיר כבר מזמן… הוא אף הוא אינו חי ממצווֹת ומעשׂים טובים… אך לא לדבר זה אני מתכוון עכשיו…
שתי בנות היו לו! שתי בנות, של אב אחד ואם אחת! מה אני סח, תאומות ממש! כשם שאני יהודי. —
וכי אפשר היה להכיר בין זו לזו? ותאומות חינניות היו, לברך ברכת־הנהנין!
פרצופוֹני פנים — כאותם תפוחים שעל־גבי הדגלים בשׂמחת־תורה! וריחניות כקופסות־הבשׂמים; גבוהות ותמירות כאותם לולבים, ושני זוגות עינים, השם ישמרנו ויצילנו! כשאחת מהן מעיפה מבט־עין, דומה לך — יהלום התנוצץ. וילדות כשרות! בבית־המזיגה, ואף־על־פי־כן רחוקות מבית־ המזיגה!
בתוך ארון הקודש עצמו לא היו מגדלים אותן כשרות וטובות יותר!
בבית־המזיגה נולדו, אבל שתים מלָכות היו הן! שום אדם מן השכּוֹרים לא פלט דבּוּר רע כלשהו עליהן… לא שוטר ולא שוטר־מכס. אילו נכנס אפילו הגדול־שבגדולים, אף הוא, כמדומה, לא היה מעֵז לצבוט לה לאחת מהן בלחיה, לא בידים, לא בעינים ואף לא במחשבה! כמעט וכמעט הייתי אומר: בהן נעוצה גבורה יותר מבשטריימי״ל שלי! אבל הייתי טועה טעות גמורה!
השטריימי״ל, נתברר, חזק מהן, אלף פעמים חזק מהן!
————
תאומות! אחת בלא אחותה לא היו נראות. כשהיתה האחת חוששת באֵבר מאברי גופה, היתה האחרת מרגישה בכאבה… ואף־על־פי־כן, כמה מהר נפרדו דרכיהן…
עשׂו אותו דבר עצמו, רק במשהו שנוּי, ואף־על־פי־כן!…
שתיהן נשתנו פתאום: לפעמים היו עליזות יותר ולפעמים היו עצבוֹת ומהורהרות יותר משהיו קודם לכן! — אין אני יכול לתאר לכם בדיוק, מה שנתארע עמהן. המלים הרצויות תלויות לי ממש בקצה לשוני! אבל אינן נתּקות משם… אדם לא־למוּד אני… אך משהו בתוכן נעשׂה עמוק יותר, חזק יותר, וגם עָצב ועָרב יותר״.
ויודעים היו, מי אשם בכך! מראים היו באצבע על שני משה׳לים, שגרמו להן לשתי חנה׳אות אלה להיות עוד יותר יפות, עוד יותר טובות, עוד יותר חינניות, ועוד יותר גבוהות!…
אַט, הנה תפסתי מין לשון אחר, לא נאה ולא יאה לפרוָן! דמעה נתגלגלה ובאה לתוך עיני: לא לפי שנותי הוא זה.
האשה־הצנועה שלי תאמר שוב: בעל־תאוָה…
לא אאריך לכם עוד בדברים:
שתי האחיות עשו שתיהן אותו דבר עצמו, לכל הפרטים והדקדוקים אותו דבר, הרי לא לחינם תאומות היו!
שתיהן מצאו להן משה׳לים, ושתיהן היו אנוסות לאחר זמן קצר להרחיב את שׂמלותיהן, שנעשׂו צרות עליהן.
אל תתביישו, סדר העולם הוא זה! צונו של האלהים הוא, מה הבושה?
ואף־על־פי־כן מה שונה היה מה שאירע לזו ממה שאירע לזו!
אחות אחת הרתה בגלוי ולעיני כול: לעיני האלהים בבית־הכנסת הגדול, לעיני הבריות ברחוב העיר, לעיני השוטר ושוטר־המכס ושאר כל האורחים בבית־המזיגה!
ואחות זו עצמה שכבה אחר כך ברחוק־מקום מן השכּוֹרים, בחדר חם, במטה צחורה:
כיסו את החלונות בוילאות, בכביש שלפני הבית פיזרו תבן, ומיילדת באה! שלחו גם רופא לקרוא… אחר־כך היתה שׂמחה… ועוד איזו שׂמחה!
והתחיל גדל ומתגדל משה׳לי קטן חדש — לתורה, לחופּה ולמעשים־טובים! והנה, כשראתה כמה טוב הדבר, התחילה ממליטה מדי שנה בשנה משה׳לים קטנטנים, והיא בעלת־בית עד היום הזה…
אבל השניה הרתה בסודי־סודות, הצירים אחזוה במרתף, המיילדת היתה חתולה שחורה…
משה׳לי הקטנטן שלה מוטל כבר מזמן מאחורי איזו גדר דחויה, לא עוד יהיו משה׳לים אצלה! ורק אלהים הוא לבדו יודע, להיכן היא עצמה נעלמה! היא ברחה!
אומרים, שהיא משרתת אישהו בעולם הרחוק, שהיא אוכלת מה שאחרים משיירים לה בצלחת… ויש אומרים, שאין היא מצויה עוד בין החיים…
סוף לא טוב היה סופה!
וכל ההבדל היה בזה, שהזווג הראשון נתקשר בחצר בית־הכנסת, על־גבי תל־האשפה הישן נושן, מתחת ליריעת־הצמר המלוכלכת עם האותיות המוכספות… אבל עם השטריימי״ל.— והזווּג השני נתקשר באיזה מקום ביער שכולו רננים על־גבי עשׂב רענן עם פרחים ריחניים, מתחת לשמי אלהים הכחולים, הזרועים כוכבים מעשׂי־ידיו, אבל —בלי השטריימי״ל.
אין מועילים, לא פרחים ריחניים, לא יער רננים, לא שמי האלהים, לא כוכביו, ולא האלהים עצמו!—
לא בהם כולם נעוצה הגבורה; בשטריימי״ל נעוצה היא! לא ברבידים ולא בכתפות, לא בחנה׳אות יפות ולא ביפהפיות, אלא הכול נעוץ בשטריימי״ל, בשטריימי״ל הזה, שאני, ברל נקניק, עושׂה.
ורק הדבר הזה הוא המקיים אותי בחיים הללו, שאין בהם אלא תפוחי־אדמה בלבד.
ימות המשיח
מאתיצחק ליבוש פרץ
כמו בכל הערים והעיירות בגליציה, היה גם בקהילה שבה גרו הורי — משוגע.
כרגיל, לא היה המשוגע מתיירא מפני שום אדם, לא מפני הקהל, לא מפני הרב והדיינים, ואף לא מפני הבּלן ושומר בית־הקברות, שאפילו גדולי הגבירים מפחדים מפניהם. כנגד זה היתה כל העיירה, כל הקהל כולו עם כל כלי־הקודש, לרבות הבּלן ושומר בית־הקברות, רועדים ומרעידים מפני המשוגע וסוגרים בפניו כל פתח ושער. ואף־על־פי שהמשוגע המסכן לא אמר לאדם מעולם דבור רע, ולא נגע בשום בריח אפילו באצבעו הקטנה, היו הכול מצעקים עליו, ונמצאו גם אנשים שהכוהו, וקונדסי־הרחוב היו משליכים בו אבנים ובוץ.
אני הייתי מרחם תמיד על המשוגע. משום מה הרגשתי משיכה אליו, רוצה הייתי לדבּר עמו, לנחם אותו, ללטף אותו לטיפה כלשהי, אבל לגשת אליו מן הנמנעות הוא. ודאי הייתי קולט חלק מן האבנים ומן הבוץ, שלא פסקו מלזרוק בו. הייתי נער צעיר, והייתי לבוש חליפת־בגדים נאה מלבוב או מקראקא; ושמרתי את גבי מאבנים ואת חליפתי מבּוץ, והייתי אך מסתכל בו מרחוק.
העיירה שבה גרו הורי ובה עברו עלי ימי ילדותי בחליפות־בגדים של חייטים מלבוב ומקראקא, היתה מבצר, מוקפת בורות, תעלת־מים, סוללות וחומות גבוהות. על־גבי החומות היו עומדים תותחים, וחיילים עם רובים היו שומרים עליהם, כשהם מהלכים הלוּך וחזוֹר מתוך כיבד־ראש ושתיקה. כיוָן שירד הערב, מיד היו מגביהים את גשר הברזל מעל תעלת־המים, סגרו את כל השערים וניתקו את העיירה משאר כל העולם כולו עד הבוקר. ליד כל שער סגור היה עומד משמר, מזויין מכף רגל ועד קדקוד.
זה לא כבר, בבוקר, היינו כולנו חפשיים, היה מותר לצאת ולבוא, מבלי לשאול תחילה אצל ראש־השומרים; אף מותר היה לרחוץ בנהר שמחוץ לעיר, ואפילו להתפרקד על־גבי כר־הדשא הירוק בסמוך לנהר ולהביט אל השמים, או לתלות את העינים באיזו נקודה רחוקה, כאַות נפשו של כל אחד. שום בן־אדם לא בא בטרוניה על כך ולא אמר דבּור רע כלשהו. ואם מישהו לא חזר העירה, לא שאלו לו. אבל בלילה, היו מבקשים שיהיה שקט בעיירה, שלא יהו יוצאים ונכנסים. ״מזל הוא — הייתי מהרהר אז בלבי — שמניחים לה לפחות ללבנה להכנס אלינו״…
וכל עוד אחיה, לא אשכח את שעת בין־השמשות, את ירידת היום. יחד עם צללי הערב מתפשט מין מורא על־פני כל העיירה, אנשים ובתים דומה כאילו מתגבּנים יותר. מושכים את הגשר כלפי־מעלה, שלשלאות הברזל משתקשקות וחורקות בגלגלים העצומים; החריקה של ברזל בברזל, הצלילים הקשים המקוטעים מעבירים חרדה בעצמות. אחר־כך נסגרים בדפיקה שער אחר שער. כל ערב חוזר ונשנה הדבר הזה, ואף־על־פי־כן מרטטות כל פעם רגליו של האדם מחדש, עיפות קהה מתפשטת על כל פנים, כל העינים כבות כעיניהם של מתים, העפעפים יורדים כאילו הוצקה בהם עופרת, הלב משתתק, כל עוד נשמעת הנשימה. אחר־כך מתחיל הפּאטרוּ״ל סובב־הולך ברחובות, משקשקות החרבות המשורבבות כלפי־מטה ונתקלות במגפי־המים הגדולים, הכידונים מתנוצצים והם צועקים ״ועֶר־דא?" לאמור: מי כאן? ועל כך חייבים להשיב: ״משלנו, ממקומנו!״, שאם לא כן, מי יודע מה שעלול להתרחש. רבים נוח היה להם יותר להסתגר מאחורי מנעול ובריח, ומפחדים היו אפילו להראות ברחוב.״
פעם אחת נזדמן לי מקרה כזה: רחצתי בנהר מאחורי העיר, הסתכלתי במה שהסתכלתי, או שקעתי במחשבות, או סתם שכחתי שלאחר היום בא הלילה; פתאום אני רואה, כבר מגבּיהים את הגשר; החריקות צורמות אזנים, בשערים נסגרות דלתותים, דפיקתם מעוררת קול־הד בלבבי. את הנעשה אין להשיב! כבר אני אנוס להשאר כל הלילה מחוּץ לעיר… דבר מופלא הוא: בשכבי בבּית במטה החמה, הייתי חולם לילה לילה על העולם החפשי שמחוץ למבצר; והנה זו הפעם חלומי נתקיים, ונפלה עלי אימה! התחילה המלחמה הנודעת בין המוח ובין הלב. המוח הכריז בתוקף: שקט, ההנה גם אתה פעם אחת מן האויר הצח, החפשי, מן השמים המוככּבים. והלב עשׂה לו את שלו: התחבט והתלבט, ביקש לחרוג מסוּגרו. אחר־כך התרומם כמין ערפל מתוך לבי הכּבד ועלה ועטף את מוחי. הרעיון הבהיר והחפשי נתערפל יותר ויותר, ועד מהרה כוסה כולו בעב הענן. אזני התחילו מצלצלות, עגוּלי אש התעופפו לפני עיני. עם כל רשרוש קל, מכּל רחש קליל, מכּל צל של ענף, מגבעול־העשׂב הקטן שבקטנים, עלה ונסתפג לתוך עיני מין מורא, מין פחד, שהטיל אותי חסר־כוח לאדמה! כבשתי את פני בחול. —
אם ישנתי או לא, וכמה זמן שכבתי כך — האמינו שאיני יודע! אך פתאום שמעתי, שמישהו נושם בסמוך אלי. אני קופץ ממקומי. אינני לבדי. שתי עינים ידועות יפה, עמוקות, שחורות, מציצות עלי נלבבות, נאמנות.
זה היה המשוגע.
— מה אתה עושׂה כאן? — שואל אני בקול עמום.
— לעולם אין אני ישן בעיר! — משיב הוא בנעימה של עצב, ומבטו רך כל־כך, וקולו רחוּם כל־כך, שאני מתאושש לגמרי ופחדי נשכח ממני.
לפנים, נזכר אני פתאום, היו המשוגעים מוחזקים נביאים — בארצות המזרח כך הוא הדבר עד היום — ואני שואל את עצמי: האם אין הוא באמת אחד מהם? האם אין מרדפים אותו כמו נביא? כלום אין מיידים בו אבנים, כשם שהיו מיידים בנביא? כלום אין עיניו מאירות ככוכבים? שמא אין קולו נשמע כקול העוגב לנוֹעם? שמא אין הוא נושׂא את כאב כולנו, ומכאוב כל הדור — לא הוא סובלו? ואולי באמת הוא גם יודע בינה בעתים ואת קץ הימין?…
אני מנסה ומתחיל שואל, והוא משיב לי בנעימה נעימה כל־כך, שלוָה כל־כך, ונדמה לי לרגעים, שאין זה אלא חלום, חלום נעים של ליל־קיץ מעבר לחומת המבצר.
— אתה מאמין בימות המשיח, בביאת המשיח? — אני שואלו.
— ודאי! — משיב הוא בנחת ובבטחון. — משיח מוכרח לבוא!
— הוא מוכרח?!
— בוַדאות גמורה! הכול מצפּים לו, אפילו שמים וארץ מצפּים! אילמלא כן, לא היה לו לשום אדם חשק לחיות, ולעשׂות מעשׂה כלשהו מן המעשׂים… והואיל וחיים, ועושֹים הכול כאילו מבקשים לחיות, הרי זה סימן שהכול מרגישים בכך שהמשיח הנה הוא בא, שהוא מוכרח לבוא, שכבר הוא בדרך…
— האם אמת הדבר, — מוסיף אני ושואל, — שתחילה תהיינה מלחמות נוראות בגלל משיחי שקר, ובני־האדם יתנפלו אלו על אלו כחיות דורסניות. האדמה תרווה דמים; נהרי־נחלי־דם יזרמו ממזרח למערב ומדרום לצפון, כל החיות וכל הבהמות ישתו דמי אדם; כל השׂדות, כל הגנים, כל הדרכים וכל השבילים יהיו שטופים דמי־אדם… ורק בתוך הזמן הזה של מבּול־הדמים יתגלה המשיח האמיתי, המשיח הנכון. — האם אמת הדבר?
— אמת!
— ויכּירו אותו?
— כל אדם יכּיר אותו, שום אדם לא יטעה בזה. הוא יהיה משיח בהבעת פניו, בכל דבור מדבּוּריו, בכל מבט ממבטי עיניו. הוא לא יביא עמו חילות־מלחמה, על סוס לא ירכב, וחרב לא תהיה חגורה במתניו…
— אלא מה?
— כנפים יהיו לו… משיח יהיו לו כנפים, והכול יקבּלו אחר־כך כנפים. וכך יהיה הדבר: פתאום יוָלד ילד עם כנפים, ואחר־כך — ילד שני, ושלישי, וכך כבר יהיו הדברים תדיר… תחילה יהיו הבריות נבהלים, אחר־כך יתרגלו, עד שיעמוד דור שלם של בעלי־כנפים! דור שלא יהא מתגלגל עוד ברפש, ולא יהא מתפלש עוד בעפר בגלל תולעת־של־פרנסה…
זמן רב דבּר עוד כך, אך אני חדלתי מלהבין. אבל קולו היה נוגה־נעים כל־כך, שספגתי אותו אל תוכי כספוג. כשפסק מלדבּר כבר האיר הבוקר, כבר פתחו את השערים ואת הגשר הורידו…
מאז אותו הלילה מחוץ למבצר נעשׂו לי החיים בתוכו קשים עוד יותר, קשים עד לאין־נשׂוא. החומות הישנות, הגשר המתרומם בחריקה, שערי הברזל, המשמרות והפּטרוּלי״ן, הקריאה הצרודה הזעפנית: ״ועֶר־דא?״ והתשובה הנכנעת־המזויפת: ״משלנו, ממקומנו!״ והפחד הנצחי שבפרצופים צהובי־החמר, העינים הנבהלות הכבויות־למחצה, השוק עם הצללים התועים־החרדים, — כל זה הוצק כעופרת בנשמתי, הכביד על נשימתי, לא נתן לי מנוח… תקפני כאב־לבב. אחזוני געגועים גדולים ונוראים, וגמרתי אומר לנסוע לקראת המשיח…
————
אני עולה ויושב בעגלה הראשונה המזדמנת לי. בעל־העגלה מסתובב ופונה אלי ושואל:
— להיכן?
— להיכן שאתה רוצה! — משיב אני — אך הרחק, הרחק מכאן:
— לכמה זמן?
— כל זמן שיהיה בכוחו של הסוס להלך!…
בעל־העגלה נוטל את המושכות לידיו ואנחנו נוסעים.
אנחנו נוסעים ומרחיקים יותר ויותר. שׂדות אחרים, יערות אחרים, כפרים אחרים, ערים אחרות, הכול אחר! אבל הכול אחר רק מבחוץ, התוֹך הוא תמיד אותו התוך עצמו. לאחר שהתבוננתי יפה, ראיתי בכל מקום ועל כל דבר אותה מרה־שחורה עצמה, מבט־עינו של כל אדם היה חרד־מזוּיף, כל צליל של קול — שבור ומרוּסק… על הכול היה פרוּשׂ ערפל של עצב, שחסם בעד כל קרן־אור וכבּה כל ניצוץ של שׂמחה. הכול היה מדוּחק ומחוּנק. ואני צועק וחוזר וצועק: ״הלאה!״… אני תלוי בבעל־העגלה, ובעל־העגלה — בסוס… הסוס רוצה לאכול, ואנו אנוסים לעמוד.
אני נכנס אל הפונדק. החדר חדר גדול, מחולק לשנַים בוילון ישן, המתוח מקיר אל קיר. מעבר מזה של הוילון יושבים שלושה גברים ליד שולחן גדול. אין הם מרגישים בי, ויש לי שהות להתבונן בהם. שלושה דורות הם. הזקן שבהם לבן כיונה לבנה, אף־על־פי־כן ישיבתו ישיבה זקופה והוא מעיין בעינים חדות, בלא משקפים, בספר גדול המונח לפניו על השולחן, קלסתר־הפנים הזקן רציני, העינים הזקנות מביטות בבטחון, והאדם הזקן עם ספרו מתמזגים יחדיו על־ידי הזקן הלבן, היורד בקצותיו־כסף על דפי הספר. — סמוך לו מימין יושב צעיר הימנו, ודאי בן שלו: אותו קלסתר־פנים, אך צעיר יותר, עצבּני יותר, ומרגע לרגע הוא נראה גם עייף יותר, מרושל. אף הוא מביט בספר, אבל הוא מביט כבר במשקפים. הספר קטן יותר, והוא מחזיקו קרוב יותר לעינים, שעוּן בשוּליו של השולחן. הוא בשנות העמידה! הזקן והפאות — מכסיפים לחצאין. הוא מתנועע לפניו ולאחוריו. גופו, נדמה, רוצה כל רגע להנתק מן הספר, אבל הספר מושכו בחזרה. הוא מתנועע ושפתיו מרטטות בדממה. לפעמים מביטות העינים אל הזקן: אבל הלה אינו מרגיש בכך. — משׂמאל לזקן יושב הצעיר שבהם, דומה — נכדו של הזקן. אברך צעיר ששערותיו שחורות־מבהיקות ומבט־עיניו לוהט־מפוּזר. גם הוא מביט לתוך ספר, אך הספר קטן והוא מחזיקו סמוך לעינים העֵרניות. כל רגע הוא מרחיקו מעצמו, ומטיל מבט־עין, מעוֹרב פחד ודרך־ארץ, לעבר הזקן! מתכופף ומציץ אל אביו בבת־שׂחוק לגלגנית־למחצה, ומטה אזנו לשמוע, מה מתהווה שם מעבר לוילון. ומשם, מעבר לוילון, נשמעות גניחות, כאילו מישהי כורעת ללדת…
אני רוצה להשמיע קול שעוּל, שירגישו בי. אבל אותו רגע מתרוממת כנף מן הוילון ומופיעות שתי נשים. אחת זקנה עם פנים גרמיות מאד ועינים חדות, השניה אשה צעירה ממנה בשנות־הבינים, עם פרצוף־פנים רך ושמן ומבט־עין לא־בטוח. הן עומדות, מביטות אל הגברים, והן מחכות שישאלו אותן. הזקן שבגברים אינו מרגיש בהן. נשמתו שלו נתמזגה עם נשמתו של הספר. הבינוני שבהם מרגיש בנשים, וחושב היאך יעיר את האב מן הספר; הצעיר שבכולם קופץ בינתים ממקומו…
— אמא! סבתא! נו?…
האב קם מקוֹצר־רוח, הסב אינו אלא מסיט במקצת את הספּר ונושא את עיניו אל הנשים.
— מה מצבה? — שואל שוב הצעיר וקולו רועד.
— עברה בשלום! — משיבה הזקנה בשקט.
— עברה בשלום? עברה בשלום — ממלמל הצעיר.
— אין את אומרת, אמא, ״מזל טוב״? — שואל האמצעי.
הזקן מהרהר רגע ושואל:
— מה קרה? ואם אפילו נערה…
— לא! — משיבה אך עכשיו הזקנה — דוקא נער…
— מת?
— לא, הוא חי! — משיבה הזקנה. אך קולה, אף־על־פי־כן, אין בו שׂמחה.
— בעל מום?
— סימנים יש לו! על שתי הכתפים…
— איזה סימנים?
— של כנפים…
— של כנפים?
— כן, של כנפים, והן צומחות וגדלות…
הזקן נשאר יושב מוּדאג, האמצעי — מוּתמה, ורק הצעיר קופץ ממקומו בשׂמחה.
— טוב! טוב! יצמחו, יגדלו, יהיו לכנפים אמיתיות, גדולות, חזקות, טוב, טוב!
— לשׂמחה מה זה עושׂה? — שואל האמצעי.
— בעל־מום נורא! — נאנח הזקן.
— מפני מה? — שואל הנכד.
— כנפים — משיב הזקן בחוּמרה — מרימות כלפי־מעלה… בכנפים אין יכולים להחזיק מעמד על־פני האדמה.
— דבר חשוב! — אומר הנכד בקשי־עורף — מתפטרים איפוא מן הזוהמה ומן הלכלוך, אין מתגלגלים בבוץ, חיים במרומים… וכי אין השמים יפים יותר מן הארץ?
הזקן מחויר, והאמצעי פותח ואומר:
— ילד שוֹטה! ממה יכולים לחיות במרומים? לבלוע אויר עוד מעט הוא… במרום אין פונדק לחכור, למעלה אין יכולים להשיג ״קבּלנוּת״… במרום אין אפילו עור־ארנבת ממי לקנות… במרום…
הזקן מפסיקו:
— במרום — אומר הוא אמירה שהיא חזקה וקשה כברזל — אין בית־כנסת, אין בית־מדרש, אין בית־תפילה להתפלל בהם, ללמוד בהם; במרום אין שביל, סלול מימים קדמונים! במרום מרחפים לכאן ולכאן, תועים לכאן ולכאן, מפני שאין יודעים את הדרך… אמנם, החי במרום הוא צפור דרור, אבל אבוי לצפור הדרור בשעה שמשתלט עליו הספק, המרה־שחורה!…
— מה פירוּש? — קופץ ממקומו הצעיר, דמו מרתיח בו ועיניו לוהטות.
לצערנו אין הוא מגיע לידי דבּוּר, הסבה מפסיקתו:
— גברים שוטים! — אומרת היא — על מה הם חושבים… והרב? האם ירשה הרב למול אותו? האם יתן לברך ברכה על ילד עם כנפים?…
————
אני מתעורר פתאום. לינתי מחוץ לעיר, הנסיעה והרך־הנולד בעל הכנפים לא היו אלא חלום בלבד.
מבית המשוגעים
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. עולם הבא
— לא ולא! לי לא תוכיחו! העולם עדיין אינו עולם!
מה סבורים אתם? הנה נדלק נר, והוא דולק באור בהיר יותר או כהה יותר — לפי ארכו ועביו, בוער בוער ודועך וכבה בריח קטן יותר או גדול יותר — ודי! וזה הכול?
אני — לא הייתי בורא חיים כאלה!
שאלו נא תלמיד הגימנסיה מן הכתּה החמישית, מה מתהווה מנר שדולק ונגמר! הוא יאמר לכם, שהנר לא הפך ללא־כלום! הוא יוכיח לכם באותות ובמופתים, שהטבע הוא מין משק, ששום דבר אינו הולך בו לאבּוּד, לא גרגיר אבק ולא חוט־שׂערה… ״הנה השׂרוף הופך לגאזים; אין רואים אותם, אך קיימים הם! הם פורחים באויר״.
נר של חלב בפרוּטה אינו הולך לאבּוּד במרחבי הטבע, אך אני, אני עם שׂכלי, רצוני, יושרי, צערי ודמעותי — אני הולך לאבּוּד, ממני אין נשאר ולא כלום!
והם אומרים, שאני הוא המשוגע!
————
וכי לכך יקרא עולם?
יוֹשע השען אומן גדול לא היה, ואף־על־פי־כן לא יוציא מתחת ידו שעון, שיהא רוצה כל שעה וכל רגע להתבקע. להתפוצץ ולהתפצפץ; שתהא בו מלחמה עולמית, שגלגל אחד שבתוכו יהא שף ושוחק ודוחק את חברו, ושן אחת תהא נוגסת וכוססת ומושכת את חברתה, והנוצה, או כפי שהוא אומר — הקפיץ, יהא לוחץ הכול ודוחק וחונק, עד כדי כן שלא יוכלו להזיז אבר ולנשום נשימה כלשהי!
כלום ראיתם מימיכם מכונת־דישה, שהיא דשה את עצמה? ושמא ראיתם מוריגים שחובלים בעצמם והורגים את עצמם?
לא! עולם כזה אינו עולם! ערב־רב הוא, בית־משוגעים הוא! תרנגולים שנשחטו מתרוצצים וחוטפים זה מזה גרגרים, הדם שותת והם תופסים זה לזה בגרגרת! בית־מטורפים הוא, ולמבול הוא צריך, — מים צוננים, הרבה מים צוננים!
————
ומי זה היה בורא בשביל עולם אפל כזה כל־כך הרבה כוכבי־זהב מאירים, בהירים?
וכי היא יודעת, האדמה החשוכה הזאת, כמה כוכבים מאירים מעליה?
״אי אפשר לספור!״ אומרת היא…
אילו אך היו אלה מטבעות, מטבעות של כסף או של זהב, כבר היו הכול סופרים ומונים, ולא רק מנין של בטלנים מלומדים! הכול היו מונים, ולבסוף כבר היו יודעים מספרם!
————
לא, החיים הללו עדיין אינם החיים האמיתיים! כאן חיים לפי שעה, בערב־רב, בלא סדר, בערבוביה: אריות, חולדות, דובים, תולעים וצפרים ושאר כל הברואים, הכול יחדיו… לפעמים מזדמן גם אדם…
אבל — משרואים אותו מיד תופסים בו ומכניסים אותו אל בית־המשוגעים…
————
די לשׂים עין על בני־הכוכבים המאירים, הבהירים, הנעימים, הרחימים, הטהורים, בשביל להוָכח ולהודות שהחיים הממשיים אינם אלא שם… רק החיים האמיתיים קורנים בשקט כל־כך, בבטחון כל־כך!
ושם חיים המינים בפני עצמם, כל כוכב יש לו מינו שלו, ומשום כך קורנים הם שלום, חיי־עולם־הבא! שם אין נשמעת צעקת הרבים: ״מותי שלי או מותך שלך!״
אם כוכב מרעיד ברקיע השמים, הרי זה מתוך רחמים על האדמה האפלה שלנו! ואם אחד מהם נפגש עמה פתאום במסלולו, הריהו נפחד ונופל… השמש אינה יכולה להסתכל ולראות את החיים הללו שאנו חיים, ועל־כן היא מליטה לפעמים את פניה, ואז יש לקוּי־חמה… הירח קרוב יותר, הוא רואה יפה יותר! ועל־כן הוא תולש מעצמו פסים־פסים, ומוכרחים כל חודש להעמיד ירח חדש!
״אלף עינים יש לו למלאך המות!״
ואין פלא. הוא צריך לסַווג את כל המינים ולשלוח כל מין ומין אל כוכבו שלו; והנה כאן יש נשף־מסכות תדיר, משׂחק־של־פורים, הכול מחופשׂים, אין אף אחד נתוּן בעורו שלו, בדמותו ובצלו שלו!
והרעים ביותר הם אנשי כול־בו!…
ב. כל־בו
״לפנים — ספרה לי סבתא שלי, החוכרת — נתגלה אחד כול־בו״. הדבר היה בחצרו של הפריץ, שאצלו החזיקה היא את החכירה, ולפיכך יודעת היא את המעשׂה.
מהיכן בא והופיע? דבר זה אינו ידוע.
אחד אמר, אמו שלו פלטרית היתה, אופה לחם בשביל החצר, גירדה־גירדה מכל העריבות, ומשיירי הגרידה הזאת יצא הוא, רחמנא ליצלן!
ואחרים מספרים: בחצר מאחורי הדיר היתה קבועה תיבה אחת, שלתוכה היו מטילים מים כל דרי החצר — לרבות הכלבים! ומכך צמחה ועלתה פטריה… לא פטריה־של־כלבים, אלא פטריה: ״מכל המינים שהוא״…
אחר־כך נזדמנה רוח מצויה, הפטריה נתלשה ממקומה, התגלגלה למקום שנתגלגלה וקמה אחר־כך ממקומה בצורת כול-בו חי…
בין כך ובין כך, מוצאו מחצר הפריץ!
וחיה מפליאה היה הכול־בו הזה!
בלא עצמות, כל כולו בשׂר רך בלבד, וראשישו היה סובב־הולך בקלות על הצוָאר, כאילו הוא קבוע על ציר משומן יפה! הוא עצמו לא זז ממקומו, אך ראשישו היה פונה למזרח, למערב, לצפון, לדרום — לכל מקום שאתם רוצים! ומפני שהיה מניד ראשו לכל צד וצד, היה חי בשלום עם כל הבריות, ולא סבל צער משום בריה, ולא השתתף בצערה של שום בריה!
הנה מתנצחים שני תרנגולים; אחד צועק: קוּקעֶריקוּ, ואילו השני רוצה דוקא: קיקעֶריקי! הכול־בו אינו מתערב, אינו מתעבר על ריב לא־לו. אלא מה, בשעה שהחצר כבר מכוסה נוצות, והתרנגולים נפרדים זה מזה מאין כוח להלחם, נגש הוא ואומר: דברי שניכם דברי אלהים חיים! ה״באוּר״ אומר, שהנכון הוא ״קיקעֶריקי״! ואילו הנוסח של תרגום השבעים הוא ״קוּקעֶריקוּ״! ושני התרנגולים נשארים שונאים זה לזה וידידים טובים לו, לכול־בו!
החצר חצר שקטה לא היתה… הכלב נשך את החזיר באזנו, החתול ירק על הכלב, ונשר שכנפו האחת ירויה ונטויה כלפי מטה היה מהלך בחצר ומפיל חתיתו על כל בעלי־החיים מסביב. אבל הכול־בו היה מתיידד עם כולם: הוא היה מחזיק פעם אזנו הימנית ופעם אזנו השׂמאלית, והיה החזיר סבור, אף הוא, הכול־בו, נשוך הוא! עם הכלב היה מסתודד ולוחש לו: ״בררר… כולם גנבים, אין צדיק אלא אתה בלבד!״ אחר־כך קפץ ועלה על הגדר והתרחץ עם החתול יחד קודם ביאת הגשם…
ולפתע פתאום ראה את הנשר! מיד הוא מעלה על פניו ארשת של צער, ובעינו מתגלה דמעה: לא טוב, אחא, לפגוּע, לשסוּע הכנף! הוא נאנח, והנשר סבור, אף הוא מתגעגע על העבים הגבוהים, והולך לו בראש מורכן, אך בלב מורך: ״גם הוא אומלל כמותי!״…
ובאין רואה, הוא קופץ ונכנס אל האורוָה אל החמרמור הקטן ומלחש לו לתוך אזנו הזקופה: יודע אתה, קאַנט אף הוא חינו ניטל והולך בעיני!
————
ובעולם — פּוּ!… פּוּ!… בחצרו של הפריץ, רצוני לומר — לא היה רע לו כלל וכלל… היה חי עם הכול בשלום, מתחבר ומתיידד עם כולם, ומקבל משהו מכל אחד ואחד…
כל אחד היה זוכר לו לכול־בו לטובתו ולזכותו ניד־ראש שהניד לצדו! ואף־על־פי שלא היה שם אחר שאהבוֹ, היו הכול מזמינים אותו: מי לפת־שחרית, מי לסעודת־צהרים — והוא היה נענה לכל ההזמנות ואוכל מכל המאכלות… וכל אחד היה מקדים לו שלום ומשיב לו שלום, ועם זה היה מתּמה בלבבו: מפני מה אין אני אוהב אותו?
————
אבל חיי־עולמים לא נתּנו לשום בריה, ואף לכול־בו לא. וכשהגיעה השעה, נטלוֹ הרוח ונשׂאוֹ אל מדבר רחוק, אל המקום שמתכנסות בו נשמותיהם של כל החיות והבהמות והעופות ומלאך־המות מסַווג אותן, צורר אותן צרורות־צרורות עם באַנדרוֹ״לות ומשלח אותן אל העולם הבא. כשהגיע הכול־בו, כבר היתה כל הערבה מכוסה מחנות־מחנות מובדלות, שהיו מסתכלות אלו באלו בפעם האחרונה ומתבוננות בחריפות יתירה! מבקשות הן לזכור בעולם הבא, מה מינים ממינים שונים היו בעולם הזה. העופות היו עומדים בקוצר־רוח על רגל אחת; זנבותיהם של תרנגולי־הודו הרבים מצטרפים למין שובל אדום־דם שארכו מיל ויותר; כמין ערפל של כסף מתנועעות ומתנודדות בחלל־האויר היוֹנים! גאים וכבדי־ראש נצבים הנשרים מן הצד; סיעה שלימה של חמורים צופפו ראשיהם יחדיו, והם מהרהרים בחבורה, מה קוצים יתּכן צומחים בעולם ההוא.
ומלאך־המות כבר הגיש את המשרוקית אל פיו, ליתן אות להמראָה… וכבר הגביה את ידו, להראות לכל סיעה וסיעה את דרכה! אך מיד הוריד את ידו, שכח את המשרוקית — הוא ראה את הכול־בו הבא.
— מי אתה? — שואל מלאך המות, שמעולם לא ראה עדיין בריאה כגון זו.
כול־בו שותק; הוא עצמו אינו יודע מי הוא!
אלף עינים יש לו למלאך־המות; ובכל עין מאלף עיניו הוא רואה בכול־בו בריאה אחרת.
—האם לא יכיר שום מחנה באורח הבא? — פונה הוא אל כל המינים, הנצבים מוכנים ומזומנים לעוף. אך שום מין אינו משיב; כל מין רואה בכול־בו משהו מועט משלו, אבל כל־כך הרבה זר, של אחרים!
עובר רגע קטן, ומלאך המות מגביה שוב את המשרוקית ומבקש לשׂימה אל פיו… הוא מבקש ליתן אות: יעופו המינים כל אחד בדרכו, ויישאר הכול־בו בערבה!
אבל אותה שעה נשׂא הכול־בו את קולו ובכה בכיה גדולה, בכיה שנשמעו מתוכה יללותיהם של כל מיני החיות והעופות! והוא נפל אל ברכיו של מלאך־המות ואת רגליו נשק!
— היכן אתה משאירני, אתה המלאך הרחמן!
מלאך־המות רחמיו נכמרים מדמעותיו של הלה, אבל מה לעשׂות אין הוא יודע!
— על כל כוכב — אומר הוא לכול־בו — עומד מלאך בשער ובודק שנית את כל המשלוח… לא יניחו לך בשום מקום להכּנס; ועולם מיוחד בשביל בריות כול־בו עדיין לא ברא האלהים…
— מלאך רב־הרחמים! כאן להשאר אינני רוצה, הרי אני שייך חלקים־חלקים לכל המינים, יקח לו כל מין את חלקו שלו!
— אתה צודק! — אומר המלאך — יקוּיים פסק־דינך!
וכשתלש לו כל מין את חלקו שלו, נשאר אצל כל מין חוט־שׂערה אחד, ומשנשבה רוח־מצויה ראשונה נתלשו חוטי־השׂערה הקלילים ונשארו אחר־כך תלויים בחלל־העולם…
————
במשך הזמן נתרבו הכול־בו בעולם, אך כולם סופם כסופו של זה.
ובשלהי הקיץ, כשאתה רואה קורי־עכביש תלויים ופורחים בחלל־האויר, דע שאין אלה אלא חוטי־שׂערה של כול־בו!
כך ספּרה לי סבתא שלי…
ג. חלום
מבקשים אתם לדעת, מהיכן אני בא לכאן?
אספר לכם: אני אין לי סודות.
לפנים הייתי בריא ביותר; לאמיתו של דבר — ההפך מזה, סבוֹל סבלתי; היה לי מחוּש בקיבה, ברגלים, ובשאר איברים. אבל נשמה היתה לי בריאה וחזקה — אפילו ״פרי־מגדים״ עכּלה; ומוח היה לי — ברזל; מילתא זוטרתא — נכדו של הרב מפּאַרציב!
והודות למוחי החריף נתוֹן נתנו לי אשה צנועה — שמא אתם מכירים אותה? ביילא עושׂה החבלים, יהודיה הגונה! ונדוניה גם כן; אלא מה? ישבתי והוספתי ללמוֹד, אבל במסחר עסקתי גם כן! יש מקום בראש… בצד אחד הייתי לוגם ש״ס ופוסקים, ובצד האחר הייתי עושׂה קוֹנדיצי״וֹת: לכאורה קונה אני שיפוֹן, ולמעשׂה הריני מקבּל בחזרה את הקרן עם רבּית…
כללו של דבר — הייתי גם למדן וגם סוחר, ועם ילדי עשׂיתי באמת שדוּכים טובים — עליכם ועל בניכם!
אמת, מצבם אינו טוב ביותר! אך כנגד זה טבולים ומטוּבּלים הם ביחוסי־יחוּס!
אותו זמן עמדתי להשׂיא בת, המחותן דרש דוקא כסף במזומנים ואני נסעתי לתבוע מן הפריץ…
ומתארע מעשׂה, הפריץ יש לו עסקי מריבה עם עבדיו, האכּרים ביקשו להכות אותו, והריהו משלח בי כלב גדול — אף זה מן היושר!
אך בינתים צריך לברוח.
ואני רץ, רץ, רץ… ובא אל תוך הגן… יהא בגן, ובלבד שאיני שומע עוד את נביחתו של הכלב. נתלש לי עקב של גרב, חלק מכנף הקאַפּוֹט״א — מילא, ביילא תאַחה ותתקן…
אבל רעב הייתי, חולשת־לב גדולה הרגשתי.
וכאן רואה אני גן־פירות — גן־עדן ממש! ענבים כמו בארץ־ישׂראל. תפוחים — ככדורים של זהב, אגסים — נקודים־נקודים, גדולים. עסיסם, דומה, הנה זה הוא נוטף מהם. אני פושט את ידי — רבונו של עולם! — הענב בורח, התפוח נסוג אחור, האגם מַטה עצמו הצדה…
ויותר מכן, שמעו שמוֹע, כולם הם מדברים.
— לא אתה — אומרים הם בכעס — לא אתה נטעת אותנו…
אני מתרגז. מגיעה לי רבּית והכלב נשכני, מפּחד ארכובותי עדיין דא לדא נקשן, ולהם לא די בכל אלה! הרי אני מוכרח לאכול, לטעום כלום!
אני מדלג ומקפץ מסביב לעץ; אני שולח את ידי לכאן ולכאן, אני מפרפר, מרוב כעס הקדחת אחזתני, זיעה קרה שטפתני — ושום פרי מן הפירות הרבים אינו מניח לי שאתפסנו. ויותר מזה, עוד התחילו מרננים יחדיו, כאותו חזן עם משוררים;
אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,
אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…
ועוד פעם זה הזמר:
אַתָּה לֹא שְׁתַלְתָּנוּ,
אַתָּה לֹא נְטַעְתָּנוּ…
שומע אתה ענין? וכן חוזר חלילה! כל דמי נתרתחו בי, וכל־כך הרבה התחבטתי והתלבטתי מסביב לעץ, עד שנפלתי על הקרקע וקצף בפי.
אני מוטל על־גבי הקרקע ורואה לא הרחק ממני כמין כובע צהוב, בדיוק כזה שחובש לראשו הפריץ, אלא קטן ממנו הרבה, כמו בשביל נֵפֶל! רעדה עוברת בי! מה זה? בינתים אני נזכר, שאשתי שלי הביאה פעם אחת הביתה כובעים כאלה ובישלה מהם תבשיל עם פתיתים לארוחת הערב… אַהאַ! — מעלה אני בדעתי — פטריה היא, כשם שאני יהודי — פטריה, ויהא חיה, לא מבושלת!
אפשר פטריה־של־כלבים היא? אפשר סם־המות בה?
לא, כשהמקום ברוך הוא אינו רוצה, אין הסַם מסַמם; אני פושט את ידי, אך החצופה הזאת נסוגה בגאוָה, היא מדלגת ומקפצת לה על רגלה האחת הדקה ומתרחקת. ״בעמל רב עליתי לך?״ שואלת היא. מילא, הרי לא אבוא להתוַכח עם חצופה. ״הבּלעי באדמה!״ מהרהר אני…
מה לעשׂות? אני סובל רעב, ממש רעב!
יהא עשׂב! — עולה בדעתי — וּלמאי אדם הראשון לא אכל בשׂר! הוא היה אדם כשר יותר ממני, ואף־על־פי־כן יצא ידי חובתו ב״ירק עשׂב״! ואני הרי אני מוטל על עשׂב נפלא. ריחני וטעים, שלח שׂפתיך ולשונך ולחַך, ובלבד להחיות את הנפש, לצאת מתוך הגן! שמא יזיק לי העשׂב, תעשׂה לי ביילא שלי ״משקה וינאי״ לרפואה… מה דאגה היא לי — לחוֹך! אך אני ממלא את חלל־פי אבני הצץ: שׂפתי ולשוני שותתות דם, והעשׂב — איננו! אני שוכב על־גבי קרקע חשׂופה…
לא טוב! כאן רואה אני בחוש, שהפריץ שלי מכשף הוא וגנו שלו אינו אלא כשוף! רמאי הוא — קוסם־קסמים! אפשר שאין לו לא גן ולא שׂדה ולא יער; כל זה אינו אלא כשוּף, ובלבד להוציא מידיו של יהודי כשר את כספו בצורת הלוָאה… רבּית הוא מבטיח, מה איכפת לו?!
ובלב הדופק כלבו של גזלן אני קופץ ממקומי ורץ בשארית כוחי ויוצא מתוך הגן.
והנה אני בשׂדה…
אַי — שבלים כזהב, הן מתנועעות כיהודים יראי־שמים בתפילת שמונה־עשׂרה… הן מזמינות אותי: בוא, יהודי, ברך עלינו ברכה; בוא, נכדו של הרב מפֹאַרציב, והקרב אלינו את שׂפתותיך הכשרות…
אני רץ ונגש בפה פתוח, אך השׂדה משמיע קול צחוק גדול! ובתוך צחוקו הוא שר, שׂדהו של האִכּר שר בקול:
הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,
עֵת הָאִכָּר חָרַש?
הֵיכָן אַתָּה הָיִיתָ,
עֵת הָאִכָּר זָרַע?…
כפּרתי וכּפרת אשתי ובני ובנותי! מה פירוּש, היכן אני הייתי? אני ישבתי ולמדתי, תהילים אמרתי, התפללתי! מעשׂיות מסבא שלי, עליו השלום, הרב מפּאַרציב, ספּרתי… מה דאגה היא, מה שיהודי עושׂה?
אבל מה תועלת יש בזה, שאני יודע את האמת לאמיתה, אם השבלים שרות ונסוגות אחור. אין אני מנסה עוד לרדוף אחריהן, כבר אני יודע, מה טיבו של כשוּף.
אך אין דבר! ברעב אף־על־פי־כן לא אמות! כמה צמחים, רואה אני, עומדים באמצע ואינם זזים ממקומם; יודעים הם, שאני נכדו של הרב מפּאֹרציב, שאני יושב ולומד, ושיש לי חולשת־הלב ומצוָה היא שאטעם כולם. אני מתקרב, הם עומדים; מתקרב יותר — אינם זזים ממקומם! לחוֹך! — הצילו! אש בוערת בפי! אש לוהטת! סרפדים היו הצמחים ההם!
מיד נפלתי תחתי…
וזכות אבות עמדה לי, שלא גועתי בו במקום…
כשנתעוררתי הייתי שכוב במטה, ביילא שלי בכתה ועל ראשי הניחה לי שׂקיק מלא קרח.
— היכן שׂרה? הכלה, היכן היא? — עולה פתאום בדעתי לשאול.
עכשיו ביילא שלי נותנת קולה בבכיה גדולה: — היא ברחה — אומרת היא — לאיזה בית־חרושת. לעבוד רוצה היא…
מה סבורים אתם?! לא כלום!
נרדמתי, וכשנתעוררתי כבר נמצאתי כאן.
אל עולם התוהו
מאתיצחק ליבוש פרץ
מערי השׂדה פורח צרור של נשמות אל השמים.
נשמות טריות הן, רק אתמול, אסרו־חג של שבועות, יצאו מן ״בור־הכלא״…
עד אל השמים רחוק, ואם כי יש להן כנפים כמו למלאכים, ואינן נושׂאות עוד את משׂאו של הגוף המגושם, אינן יכולות אף־על־פי־כן להגיע אל שערי השמים בבת־אחת.
והטעם הוא בזה, שההֶרגל נעשה טבע שני. והנשמות דידן עדיין יש בהן הרבה הרגלים מן העולם ההוא, שבו ״מנוחה״ פירושה היה ״אוֹשר״, וללכת בבת־אחת והרחק לא היו יכולים ולא היו מותרים. שבו היו אומרין ״כל חפזון אין סופו לטובה״, ״כל שלא הלך ולא נסע אינו מתחרט״ ו—״הנוסע לאטו ירחיק לבוא!״… ישנם, אומרים, נשרים, הממריאים ישר ובבת־אחת כלפי־מעלה אל השמש. אבל הללו היו, ראשית, בני־אדם, ולא בני־נשר, ואפילו נשר גם הוא אינו טס ועולה בבת־אחת, וכלל לא עד אל השמש. מילא, מה שהבריות מספּרים…
אבל נחזור לענין.
משהגיעו לעננה הראשונה שנזדמנה להם, נעצר כל ה״צרוֹר״ כולו.
— האין למישהו מקצת יי״ש? — שואלת נשמה ששכחה היכן היא בעולם.
— אוּף! — שואפת ונושפת רוח נשמה שניה; אם כי החלק ההוא, שיכול וצריך להתעייף, נישׂא בשעה זו שם למטה אל הקבר הפתוח.
— כמה השמש לוהטת ומסנוורת! — קובלת שלישית, אף היא מתוך רגילות בלבד, בשכחה ששוּב אין היא שוכנת בבית־החומר הקטן של עפר ואפר, אינה נבּטת עוד החוצה מבעד לשני סדקים מועטים מוגפי עפעפּים, והשמש עם כל אשה אין בכוחה לסנוור לה את העמים, שאין לה.
אחת רוצה לשמוע משהו חדשות; אחרת שוב רוצה היתה לדעת, מה המצב בשער השיפון או בעניני פוליטיקה.
— מעניין לדעת, אומרת מישהי, — אם סאנין באמת כשרון הוא. —
אך ברגע זה עבר במעוף מלאך בהיר.
כנפי הכסף שלו מרשרשות באויר רשרוש שקט ונעים. הזוהר היוצא מעיניו מעטר את ענני הצחור בשולים של זהב וספיר. כשהכוכבים מברכים אותו לשלום, הוא משיב להם בחיוך, ומן החיוך נוהרות ומתפשטות רצועות־אור חדשות על־פני הרקיע.
הוא שומע במה הנשמות מסיחות, ועל קלסתר־פניו המאיר־הקדוש מתפשט צל של תוגה…
מעיניו המאירות נופלת דמעה של רחמים. אי־שם למטה היא תפול על נשמה חיה, וסופה שכבר תהא גוֹועת ויוצאת מכמיהה…
הוא מניע כנף אחת, לאמור: ״במה שהקדירה מקדיחה, בזה היא מסריחה!…" והוא טס לו לדרכו.
————
הנשמות הנכלמות משפילות ראשיהן. — אלא במה מסיחין? — מהרהרות הן בעצב, ואינן מרגישות בכך, כי זה מזמן אינן פורחות עוד חפשיות על כנפיהן שלהן… אלא העננה, שלאחר התרחקותו של המלאך היא הולכת ומאפילה יותר ויותר, נושׂאת אותן אי שם הרחק אל הצד.
— אלא במה מסיחין כאן?
בעולם ההוא היה כל־כך הרבה לדבּר! היו כל־כך הרבה שאלות, שהאדם לא הרהיב עוז בנפשו להשיב בעצמו על כולן. לעצמו הניח רק את ״שאלת־הפרנסה״, את הדאגה לקיבה; בשאלות אחרות הוא פנה אל מי־שהוא… אל ספרים עתיקים, אל קברים עתיקים, אל רבּיים, אל חכמים, אל מכשפים ואל מטילי־גורל… ולפיכך, פרט ללחם, כרוּב וחתיכה של בשׂר ודגים, הביט על כל הענינים האלה בעיניהם של אחרים, שמע באזניהם של אחרים… ואף־על־פי־כן לא היה הפה פוסק רגע אחד מדבּור, תדיר היה טוחן, והמוח היה תמיד מלא. וכאן… כאן, על־גבי העננה, מרגישות הן את עצמן ריקות כל־כך…
במרחק מרחף הכדור, שעליהן הן חיו לשעבר. עטוף בענן שחור מרחף הוא. מתחת לענן נשארו מחשבותיהן, שאלותיהן, עניניהן לשׂיחה. ולהן לא נשארה אלא בבוּאה רפויה של לחם וכרוּב… אבל הדבר הזה לא נשׂא חן בעיני המלאך.
— כדאי היה לדבּר על דברים טובים, — סוברת נשמה אחת.
— על דברים של יראת שמים! — מתקנת נשמה שניה.
— לפחות דּבּור כלשהו של תורה! — מיעצת שלישית.
אבל הלשון אינה מצייתת.
כאן על העננה, מגבוה, הכול יש לו פנים אחרות. מישהו נזכר במשהו ״טוב״ משם, מצטייר לו לפני עיניו תפוח יפה, מסוּמק כבתולה ביישנית, עם תולעת ירוקה, המציצה מתוך התפוח. הרע משם אף הוא יש לו פנים אחרות… כמשהו שיש לו חריצים, והדבר הזה אינו יפה, אבל מתוך החריצים משהו קורן ומאיר… על־פי־רוב משהו קורן ומאיר… ומפחדים לדבר על כך… ויראת שמים? מי יודע, איזה נוסח נוהג בשמים: ספרד או אשכנז, או שמא צודקים דוקא הדייטשי״ן והנאציונאליסטי״ן? לשם מה ״לפגוע ברגשות״ — לענין פרנסה נוגע הדבר, מה? אין מדברים אפילו דברי תורה.
״בני־תורה״ שבין הנשמות מורגלים לתורה מעורפלת של שלוש־סעודות, מלוּוָה נגון ארוך־ממושך וחדגוני, ובין ״אנשי־שלומנו״, עוד טפּה ועוד טפּה… לך ואמור על־גבי העננה גימטריאות, הנה עובר ביעף מלמד ליטאי וחוזר אחריך ובודק את בחשבון!
— אַ, — נזכרת לפתע נשמה אחת: — שבועות! — האם שמחתם בקבלת התורה?
————
אחדות לוקחות עצמן הצדה — הן היו שם רבנים ״מטעם״! הן עושׂות לעצמן עגוּל מיוחד ומדבּרות, ושואלות זו את זו: מה יאמרו בעולם הבא על הטאקס״ה בעד נפטרים ונולדים?
אבל החוג הגדול ביותר של נשמות נאחז בענין שבועות, בשאלה: מי ואיך שׁמחו בקבלת התורה.
— ״אובּיַאזַאטֶלנו״,1 — קופץ ומכריז בעל־טאקס״ה ליטאי, — שׂמוח שׂמחתי, אלא מאי! מראה־פנים נאה היה לי אלמלי התורה! אפילו ״סויֶטשנוֹי סבּוֹר״ 2 לא היה בלעדיה! ״נַאקַאנוּניֶה״3 אסרו חג ״וְטשֶסְט״4 עשׂיתי ״וֶטְשֶר״״5 לתורה שלנו, אַקַאקְזְשֶה, 6 דוֹריטשקו שלי ניגנה ״זינקא סְדיֶלַאלַא פוּרוֹר״ 7 — את העולם כבשה! מוֹסי אַנדרייביטש קפץ מתוך עורו! הוא היה מתוַדה באהבה, אלא שבשעת ה״אוּזשין״8 בלעתי עצם — והריני כאן!
— ואני — פותח ואומר מלווה־ברבּית — נהגתי כאבות־אבותינו. ירק לשבועות, מאפה־חמאה — ליותר אין צריכים!
————
הקדוש־ברוך־הוא אינו רוצה יותר מזה! בתורתנו הקדוֹשה בוַדאי ובוַדאי שׂמחתי. ״לנכרי תשיך״, עם היתר־עיסקא נוסף על כך, — פרנסתי שלי! אבל ביילא־גיטל שלי, שקניתי לה אדרת־של־סמוּט בבית־העבוט שלי עצמי, מרוב שׂמחה אפתה יותר מדי. יותר מדי דברים טובים, והואיל ואין מבטלין את האוכלין, מתנתו של הקדוש ברוך הוא — —
— והוציאך מאפה־החמאה מן העולם! — נכנס בדבריו מרא־דאתרא אחד. ומרא־דאתרא אמיתי, ריח מי־מקווה נודף הימנו!
—לשׂמוח בקבלת התורה — מכפר הוא — שׂמחתי אני! קצת ספּיר״ט על קלפּות של תפוחי־זהב — אומר הוא — הכינה הרבנית! בעלי־בתים אף הם שלחו — זה בקבוק יין, ההוא — דובשן, חתיכה של עוגה… מה אומר לכם? טעם גן־עדן! והיתה באמת שׂמחה! שׂמחתי בתורה שׂמחה של אמת… שכּן — מה הייתי אני עושׂה בלא תורתו יתברך? ״לא יצלח״ שכמותי, גולם, מה? רגל אחת ארוכה יותר, דוק על עין אחת, וגם, רחמנא ליצלן, לא עליכם…
תחילה הרבנות לא עלתה יפה… במשך הזמן — מזדמנים הכשרים. יין־קדוּש מכנים, יי״ש או יין של פסח — אוצר! קצבים משלמים, אלא מאי! וכשרוצה חבורה של סטודנטי״ם להתיר שמיטה בארץ־ישׂראל — שטר־של־כ״ף־ה״א! אלא מאי! נעל־החליצה אף היא תהיה עסק! כבר התחילו מדברים על כך!
— נפטוֹר נפטרתי, — מוסיף ואומר המרא־דאתרא, — אני עצמי איני יודע באיזו מחלה! משהו פתאומי… כש״הורידו״ אותי, אמרו שהלב נתפקע בי, מפני שאפיקורסים מבקשים לבטל חליצה… יהא כך! אבל הדבר בשקר יסודו — וכי מי שומע להם?
— ואני — נכנס בדבריו מלמד אחד — שׂמחתי גם אני; הרי אני בוַדאי מתפרנס מן התורה…
— בטלן! — מפסיקה נשמה אחרת. וכשהיא פונה אל המרא־דאתרא, הריהי אומרת:
— אין אתה מכּיר אותי? הרי אני הוא זה שהגיש לך את השטר־של־כ״ף־ה״א!
וכשהוא פונה אל כל ה״קהל״:
— שום אחד אינו מכּיר אותי?
— אני אינני זוכר — אומר המרא דאתרא. — וַדאי היה מראך אחר…
— במקצת ירא־שמים יותר, — משיבה הנשמה. — כך נדברנו בינינו…
נו, שלום עליכם! — אומר המרא־דאתרא, ורק עכשיו הוא מרגיש בכך, שאין לו יד לפשוט אותה.
— עליכם שלום! דבר מופלא, הרי שם כולנו היינו מכּירים זה את זה!
שמי הוא — אהה! — הוא מפסיק פתאום מדבּוּרו — שכחתי לגמרי, שהשארתי את שמי להעפר־ואפר שלי — לגולם שלי, בשביל המלאך דומה… ושכחתי מה שמי. אבל ״כף המבשלים״ היה הכּנוּי שלי; ואחרים, מרוב קנאה, היו קוראים לי ״מלחך־פנכה״, אך מי נותן דעתו על כך!
אבל חג שבועות ערכנו — בסגנון הגדול־הגדול! מבינים אתם, אנו עצמנו שאינם־מאמינים אנחנו… לשעבר משכנו את דגל־מחנה־יהודה אל המזרח… והרחק יותר ויותר אל המזרח… אבל, משעה שהתחילה הרוח מנשבת לצד אחר, פנינו אף אנו לצד ההוא, ונשבנו ותקענו: בחזרה! אני הייתי ממלא ריאתי אויר ועובד כאותו מפוח של נפח!… בשביל ההמון ערכנו שבועות! את ההמון צריך להחזיק… שאם לא כן… כבר מבינים אתם, כי בּוּרים גמורים כאלה…
— אוי ואבוי! — נשמעת פתאום צוָחה מן העגוּל השני — אוי ואבוי והוי! הרי אנו נמצאים מתחת להאדמה!
— מנין אתה יודע?
— מה פירוש מנין? אין אני יודע גיאוגרפי״ה? הרי לא לחינם גמרתי את המחלקה השניה! — משיב ״רב־מטעם״.
— הנה, הנה ראו את האדמה מלמעלה! — רמז עוד רב אחד משׂכּיל בקצה של כנף־נשמה!
והכול רואים, שהאדמה מרחפת מעליהם, והעננה נוטה ויורדת יותר ויותר נמוך, וגם — משּום־מה גם אל הצד…
קצת נשמות עוקרות עצמן מעל העננה ובוקעות ועולות כלפי־מעלה: הן רוצות להשיג את האדמה, ומעליה אל השמים להגיע. ואילו אחרות מלעיגות עליהן: ״על כנפיהן שלהן לסמוך!״, ״הרי את יושבת על־גבי עננה, אין את משלמת שׂכר־עגלה או דמי־רכבת, סעי!״
אבל גם אותן הנשמות, שעקרו עצמן ופרחו להן, חזרו וירדו עד מהרה.
— פחד ומורא, — מספרות הן, — מה הרחק העולם ההוא התרחק מאתנו. ומשום מה אל הצד… אנחנו כבר לא נשׂיג אותו!
הן מספרות, שמקרוב נראים עכשיו פני הארץ אחרים לגמרי! משום־מה היא אדמדמת וזהובה־מאירה. הן מתערבבות שוב עם בני החבורה, מדברות על העולם ההוא, ואינן מרגישות בכך, שהאויר מתערפל והולך, מתחשך והולך, בעננה כבים השולים־של־זהב, השמש שוקעת ונעלמת היכן־שהוא, וכוכבים אינם מופיעים… מרגע לרגע מוסיפים ומשתטחים צללים עבים וכבדים יותר, וכל מה שהעננה מאפילה והולכת — יותר בהירה ומאירה נעשׂה הכדור — האדמה, והיא מגבּיהה ומרחיקה מרגע לרגע הגבּה יותר והרחק יותר, והיכן־שהוא אל הצד… חרדה יורדת על החבורה.
— מה לעשׂות? להיכן טסות אנחנו?
—״בידך אפקיד רוחי!״ — קורא קריאת־שמע המרא־דאתרא ומתחיל נוחר.
אחרות מרגישות בכך:
— כך! יכולים גם כאן לישון?! מהיכא תיתי! ומתוך שׂמחה וחדוָה הן משתטות על־פני גבּה של העננה ונרדמות.
כדור־הארץ נעשׂה יותר ויותר בהיר ומאיר ומגביה ומרחיק יותר ויותר לרוץ במסלולו, והנשמות הנוחרות טסות על־גבי העננה השחורה — אל עולם התוהו!
יצא זכאי
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. בפרוזדור של עולם-האמת
סופו של המעשה, קואי היקרים, יהיה במקום גבוה ביותר; במקום רם ונישא, שהחיים והמות נתונים שם במשקולת.
לפני השולחן המצופה מפה אדומה, עם גדילים ופתילים של זהב…
בבית הדין המחוזי!
אך כנגד זה תחילתו של המעשה במקום עני ביותר, שפל ביותר…
במושב הזקנים!
בסך-הכול חדר אחד, עם מחיצה דקה המחלקת אותו לשני חלקים — בשביל הזקנים לחוד ובשביל זקנות לחוד (בעיר הזרה שלנו קוברים אפילו לחוד), וכל מחצית יש לה חלון אל צד הרחוב ופתח אל החצר.
יושבים הם (רק לייבּל לבדו, שדכן-המדינה לשעבר, שרגליו משותקות — שוכב), יושבים הם, הזקנים והזקנות הגלמודים בפרוזדור של עולם-האמת, שכוּחים מכל העולם, וזכורים רק לחברה “צדקה”, והם סופרים את שארית ימיהם, הימים המעורפלים והזוחלים, החרשים והעורים והם מתכוננים לדרכם…
פעם אחת — הערב יורד…
המשרת, שהביא את הארוחה, הגיף את התריסים; הזהיר שיכבו את האור בעוד מועד, ואת הדלת סגר אחריו…
הזקנים והזקנות גומעים בשׂפתותיהם החיורות את שארית ציר-הדגים, טוחנים בלסתותיהם חסרות-השינים את חתיכות הלחם הרכות, השׂוֹחוֹת בתוך הסירים, — ומברכים ברכת המזון (דבושה “הירוקה” שהצהיבה, מוכרת-ירקות לשעבר, מניעה רק את שפתיה; לא היא זוכרת, לא היא רואה את האותיות הגדולות ביותר בסידור, לא היא שומעת איך אחרים אומרים ברכת המזון!), ומיד מתחילים בקריעת-שמע עם הוידוּי הגדול.
לאחר שגמרו את קריאת שמע, והכו באגרופים מרעידים על לוחות-החזה הנפוּלים את כל ההכאות שב“על חטא” הגדול, שכבו כולם (פרט ללייבּל שדכן, שכבר שכב קודם לכן) והתחילו נאנחים…
ומעט-מעט התחילו גם נוחרים וחולמים…
על מה חולמים? על הימים שעברו ואינם. מתעורר בו במישהו מיחוש ישן, הריהו נאנח; מתעורר באיזה מוח עייף זכרו של יום-קיץ מלפנים, מיד חומקת-עוברת קרן-אור על פני-הקלף המקומטים… אך לעיתים קרובות ביותר מראים החלומות מעניני העולם הבא ובאים בזה אחר זה מראות-צללים של אימה ופחד. מלאך-המות בעל אלף העינים נראה בחלום, שוטי הברזל שבידו של המלאך דומה, המאזנים של הבית-דין-של-מעלה מתנועעים לפני העינים…
כלום מעט הם דברים שאפשר לפחד מפניהם בשעה שיושבים בפרוזדור של עולם-האמת?…
וברחוב פתאום:
– פְּרָק!
ושמשות שנשתברו מצלצלות…
– אוי-אוי! — מתעורר זקן אחד.
הוא מקשיב לצד הרחוב — מרוּצָה שריקות ושירה:
“לחם לכל אדם” —
“פזרו את האופים!”
ופרק — צלצולים של זכוכית!
“מאור לכל אדם!”
“פנסים נשברו”!
“לא נשאר אף אחד!”
ועוד הפעם:
– פְּרָק! ושוב מתפוצצות שמשות…
ועוד פעם, ועוד פעם, וכך לכל אורך הרחוב…
הכול כבר עֵרים. יושבים ברגלים תלויות מעל המטות ומרעידים.
רק דבושה הירוקה בלבד אינה שומעת…
יושבים הגברים ומציצים בעינים לבנות אל תוך החשכה.
עטופים אימת-מות.
דופקות הנשים, השוכבות בסמוך למחיצה הדקה, וקוראות אל הגברים:
– גברים, מה זה נעשה שם ברחוב?
ואין הם עונים, הגברים, — שיניהם דא לדא נקשן.
צועקות הנשים:
– גברים, הרי גברים אתם, יצא מישהו מכם, יפתח תריס ויביט החוצה ויראה!
– יראה מישהו מכם מה נעשה שם ברחוב!
– הרי העולם חוזר לתוהו ובוהו!
הגברים שותקים.
לייבּל שדכן-המדינה, שאינו יכול להתיישב על המטה, מחפש ביד רועדת גפרורים להדליק את הנר העומד בסמוך למטתו, ואינו יכול למצוא.
הוא מגשש ומגשש, עד שהוא מפיל גם את הנר עם פמוט הנחושת מעל השולחן.
נשמע קול צלצול, הזקנים והזקנות נרעדים, מתעוררת גם האחרונה — דבושה הירוקה העיורת-החרשת, ומתחילה פתאום אומרת: “אלוהי אברהם” — זו התפילה היחידה שהיא זוערת.
ובזה היא גוררת עמה את כל הנשים; פותחות כולן ואומרות “אלוהי אברהם” — בקול של וידוי, בפחד ובבכיה מעומק הלב. מתגלגלות בחשאי הדמעות אפילו מעיניהם של הגברים.
וברחוב משבּרים פנסים בקול שירה…
פתאום נשמע מן הרחוב קול חצוצרה. החצוצרה מתקרבת יותר ויותר. צעדים כבדים-כבדים נשמעים מצד הרחוב… צעד צעד, שעט שעט.
– חיילים! — אומר לייבּל השדכן כמעט בשמחה… הזקנים והזקנות נרגעים במקצת.
מפקדים ברחוב:
– נאַ פּלע-טשוֹ1
נשמע קול שקשוק של רובים המועברים מיד אל יד, והצעדים מתרחקים והֵדם אובד אי-שם ברחוב, ברחוב השני, ברחוב השלישי… חוזרת למושב הזקנים הדממה, משתרר הקור…
מושכים הזקנים והזקנות את רגליהם בחזרה אל תוך המטות; מעלים את השמיכות עד מעל לראשיהם ומרעידים בחשאי…
מרעידים הם בחשכה, ומהרהרים:
– מה זה יכול להיות! מה היה הדבר הזה? מה יהי? ונרדמים אחד אחד בלא תשובה.
משנתם העירה אותם יריה שניה; ומיד לאחר-מכן נכנס המשרת עם ארוחת הבוקר ואמר:
– מהפכה!
ב. בחצר, מהפכה בקורקבן של אוז
היום יום נאה וחמים, ויושבים בחצר; עוזר המשרת להוציא את שדכן-המדינה עם משכבו, ומתישבים מסביב למשכב.
בֶּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושאים קצת מיוחס ומהלך על-גבי קב, מתיישב ברחוּק-מקום מועט מן עמי-הארצות, אבל הכל יושבים. מלבד אם מישהו מטלטל עצמו אל הרחוב, לפשוט יד. אבל היום לא: היום סכנה יש בדבר.
המשרת אמר לפני לכתו:
החנויות תהיינה סגורות. קרונות הטראַם לא יהיו מהלכים. כרכרות — לא תסענה… תהיינה הפגנות עם דגלים אדומים. ומשמרות יהיו מהלכים ורוביהם טעונים; ויהיו יורים…
מחוירה זקנה אחת:
– מפני מה? מפני מה צריך לירות?
מנַשך שדכן-המדינה את שׂפתיו הלבנות הדקות:
– צריך!
– ואנשים — אומר משה חייט בגאוָה — מסַכּנים את חייהם!
משה חייט הוא הצעיר והבריא שבכל החבורה, אלא שבתו ברחה ממנו, אשתו — מתה עליו, והיד הימנית מתייבשת אצלו; אין הוא יכול להוליך את המחט. אך מלבד זה — עודו אדם השלם.
– ומה רוצים הם, האנשים שלך? — שואל שדכן-המדינה בשפתים הדוקות.
– אני יודע מה שהם רוצים! — עונה משה חייט, ומעפעף סביב בעיניו האדמדמות-הקטנטנות ומחייך אל תוך זקנקן-התיש שלו.
הוא יודע, אבל אמור לא יאמר. לפני מי יש לו לדבר כאן:
פגרים מתים…
אבל שדכן-המדינה אומר:
– או-הום…
כלומר: עדין הוא מסופק, אם ההם יודעים, ומכל-שכן אם משה חייט יודע…
“הלואי והיה בריא ביד ימינו, כשם שהוא יודע” — אומר משה חייט. — “כנגד בעלי-הבתים הולכים הם!”
ואינו יכול להתאפק עוד:
– הרוצחים הללו, את כל העולם-הזה תפסו לעצמם!
– כך? — אומר שדכן-המדינה.
– עולם הזה חסר הוא, החייט הזה! — מעוותת פניה זקנה אחת.
– מפני מה לא? — קופץ ממקומו משה חייט — נשמתי שלי לא נשמה היא? לבי שלי אינו מתאווה?
וחוזר ויושב ומוסיף להמהם:
– הכל לקחו לעצמם, הרוצחים! בציר-של-דגים מפרנסים הם אותנו… להם מגיע הכול! הבתים, הכסף, התכשיטים, המלבושים…
מי בונה בתים? הבנאי! מי עושה תכשיטים? העדאי! ומלבושים מי עושה?
– אני! — דופק הוא על לוח-לבו הרזה, עד שקול הד עולה מבפנים.
ושדכן-המדינה שואל:
– וכסף מי עושה?
משה חייט משתתק כמהומם; בּריל, שהיה לשעבר שמש של חברת-הנושאים, מגמגם:
– המ… מ…ממשלה.
קופץ ממקומו משה חייט:
– הנה דבר זה באמת לא טוב הוא!
נשמע מסביב מלמול בהול.
– שמעתם דבּוּרים!
– הלוַאי יסוב פיו לאחור!
– מספיק, מספיק!
אבל שדכן-המדינה אין לו חשק להפסיק:
– והממשלה אומר הוא, יורה!
אומר משה חייט מרוגז:
– כל זמן שהחייל מציית!
– לציית מוכרח הוא! — נשמע בבת-אחת מתוך כמה פיות — הרי לשם כך חייל הוא!
אבל החייט אינו נכנע:
– מה סבורים אתם, שוטים, בעלי-בתים משרתים-בצבא? בעלי-הבתים פודים עצמם, העכברושים הללו!
ושוב הוא דופק על חזהו:
– אנחנו משרתים בצבא! כבר נראה!
והעינים מתלקחות אצלו עוד יותר, זקנקן-העז מרטט!
– את כל העולם-הזה יקחו מהם!
ושדכן-המדינה שואל בנעימה הארסית:
– אתה גם כן? ואיזה עולם-הזה חסר אתה, היד היבשה?
מהרהר משה חייט רגע מועט ומצטחק:
– עכשיו? משהו צובט — אומר הוא — בלב.
ומהרהר שוב רגע, ומכריז ואומר מה היה רוצה:
– קורקבנון של אַוָז!
– שכל יש לו — אומר שדכן-המדינה.
מרגישים הכל, שהרוק נובע ועולה בפיהם… והם חוזרים ואומרים כל אחד בפני עצמו בלחש:
“קורקבנון של אַוָז — —”
החרשת אפילו היא הגיעו הדברים אל אזניה והיא אומרת בשפתים לחות:
“קורקבנון של אַוָז…”
ובּריל, מי שהיה שמש של חברת-הנושׂאים, אף הוא חוזר ואומר:
– קורקבנון של אַוָז…
מתחדש שנית המלמול:
– צובת באמת במעים…
– כן יחיו הם כולם, הבעלי-בתים, אם אפשר להתקיים ולעמוד יום-קיץ ארוך בזה מעט ציר-הדגים עם פירורים של לחם…
– ומחצית מזה גונב המשרת…
– בואו באמת ונחייה במשהו את נפשנו!
– אפילו את אשמדאי הייתי אוכל, ובלבד להחיות את הנשמה…
ועל שפת הקבר, בפרוזדור של עולם-האמת, נתגברה פתאום שליטתו של היצר-הרע, נתלקחה התאוה למשהו טוב… העינים הלבנבנות התחילו נוצצות; השפתים התחתונות — רועדות, והפיות המתאַוים זה לזה סחים בקולות צרודים:
– קורקבנון… קורקבנון… אוי, קורקבן של אַוָז, שמן, ריחני…
והידים מוציאות מטבעות של שנים ושלושה גרושי"ן מן הכיסים ומן הצרורות.
– אך מי ילך לנו? מי ילך?
– אני לא! — נאנח שדכן-המדינה.
צועקת גרינה: אני!
ואין מסכימים:
– חס ושלום! היא לא תגיע, היא לא תגיד… ובאמצע תשכח — בלא זכרון, בהמה…
רוצה משה חייט ללכת, אך גם לו אין מסכימים:
– ביד אחת — ובשמאלית? הוא יאַבּד ישמיטו לו מתחת הזרוע…
מכריז ומודיע לבסוף בּריל השמש:
– אֲנִייֶה…
כך הוא מדבר.
– הוא הזקן שבחבורה, החלש שבהם, מהלך על-גבי קב… ונשמעות קריאות מכל צד:
– כן! כן! הוא מבין הוא!
– בעל המסעדה מכיר אותו ולא ירמה אותו.
– אבל הוא כמעט עיור — רוצה מישהו לערער.
– יודע את העיר על פי הזכרון…
– הרי הוא מהלך על קב…
– יהא על קב, ובלבד אדם שהוא מבין…
עוזרים לו לקום ממקומו, מגישים לו את הקב אל תוך היד, והוא הולך; את ראשו הוא מגביה עד כמה שאפשר, ודופק בקב, לא בלי גאוה, וכל הקהל קורא אחריו.
– ראו, ראו הוא מהלך!
– אך ברור יפה, בּריל!
– בקש ממנו – – קורקבנון כראוי!
– ועטוף יעטוף; בנייר!
– בניירות הרבה!
– וקשוֹר יקשור במשיחה!
– למען השם!…
– ואל תאַבּד…
– עד שהוא נעלם.
ג. חיילים גבורים ולייבּל שמש
… הולכת פלוגה של חיילים רחבי-גרם, להעביר אסירים מבית-הסוהר של הרובע אל בית-הסוהר המרכזי.
ועומדים הם, ניצבים בשורה עם רובים טעונים, לפני קצין צעיר בעל שפם עוקצני ועינים חדות, והוא נותן להם הוראות, איך לנהוג בדרך ב“וונוּטרעֶנ”י וורוֹג" —האויב הפנימי, הוא הפולני והיהודי…
והיהודי מסוכן עוד יותר!
מופיע חיוק דק-דק מתחת לשפמם של הענקים: “יהודונים” ו“מסוכנים”… צילא מה! זבובונים כאלה…
אבל הקצין אומר, ש“שֵדִים נעוצים בהם!”…
תינוקות מתוך העריסות, יוצאים להפגנות. הכל הולכים; מן המטות, מתוך בתי-החולים!
שנאה גדולה כל-כך מלהטת בהם כנגד הממשלה הרוסית; שנאה נוראה כזאת — אל הכנסיה הקדושה…
זבובים — אבל כשיש צורך בכך, הם נעשים אריות, פנתרים… הם רק מראים עצמם חלשים, כגון בזמן הפריזי"ב, הוא הגיוס לצבא, הם מתראים כך חלשים;עם ערומים הם, האנטיכריסט הללו!
וגם — עם פצצות הם מתהלכים!
כאן כבר משחירים פניהם של הענקים, והם מתעטפים צללים אפלים. בעינים הילדותיות נדלקות שלהבהבות רעות; וכפות הידים הגדולות לוחצות את הרובים ביתר תוקף.
וכשמפקדים להם:
– מאַרש!
הם מהלכים בצעדים תקיפים, ובדעה תקיפה עוד יותר, ובידיעה מה שיש לעשות…
לוקחים הם את האסירים בבית-הסוהר של הרובע: זקנים וצעירים, נשים וילדים — ומוליכים אותם, בכובד-ראש ומתוך שתיקה, ולא לגמרי בלא פחד, על-פני הרחוב אל בית-האסורים —
בא לקראתם יהודי, בוהה כנגדם בעינים.
“כמה שקט מהלכו… הוא מגשש ברגליו, כמו בידים, הוא חומק-עובר בחשאי… הוא מחזיק משהו בשתי הידים; ובזהירות כל-כך… ומרוחק כל-כך מעל עצמו!”
ומקיפים אותו סביב בבת-אחת – –
אומר הקצין:
– תן הנה!
בּרל אינו מציית.
רוצים לקחת, הוא אינו מניח! מושכים בכוח, בּרל השמש נאבק:
– מוי“ע, מוי”ע — צועק הוא — ראַזבּויניקי!…2
בקושי ראו עיניו העיורות, שיש לו כאן עסק עם חיילים. וכבר הוא מבקש להשליך את הצרור, והנה הוא שומע קול קורא בפחד-מות:
– ני"ע ברוסיי! 3
הוא מתפרפר, ומיד הוא מקבל חבטה גדולה באף…
מובילים אותו, עם האסירים יחדיו, וכנף-אף אחת שסועה ותלויה, אל משטרת הרובע…
מניחים את הצרור על השולחן הירוק ושולחים להביא מומחים לפירוק פצצות…
הם באים, והכול מסתלקים הצדה. המומחים מתירים בזהירות את המשיחה, פותחים את הצרור בידים רועדות, ומוציאים — כבר אתם יודעים מה…
ד. יצא זכאי
עושים פרוטוקול:
– לא נשמע לפּאַטרוּל… התנגד… פגע בכבודו של הפּאַטרוּל: “ראַזבּויניקי” אמר.
את הקורקבנון לא הזכירו אפילו בדבּור אחד; נבלע, היה כלא היה!
וכתבו וחתמו. ושלחו למקום שהיה צריך לשלוח… ואת בּריל שרופא תפר ואיחה לו את כנף-האף השסועה, שילחו גם כן למקום שהיה צריך לשלח.
לאחר כמה חדשים מתאספים כל אלה ב“סוּד”, הוא בית-המשפט…
בּריל והחיילים הגבורים: שנַיִם מהם בתורת שומרים, השאר בתורת עדים, וגם — הפרוֹטוֹקוֹל…
הכול, חוץ מהקורקבנון.
יושבים ליד השולחן האדום כל האדונים בסבר פנים זועפות.
שואל היושב ראש:
– אתה מודה?
שותק בּריל… הוא אינו מבין כלל!
מנַהם שופט אחד:
– הוא לא יענה!
והקטיגור:
– להיפך!…
שומעים את העדים…
אומרים הם: טאַק טוֹטשנוֹ! 4
"נשא איזו חבילה… לא ציית… התנגד, נאבק… אמר “ראַזבּויניקי”…
שואל הסניגור, כלומר, העורך-דין:
– איזו חבילה?
אומר עד אחד:
– אינני יודע… מסרתי במשטרת הרובע.
– להיכן נעלמה?
מנהם שופט אחד:
– יהודונים — וַדאי הוציאו בגניבה…
והקטיגור:
– לדבר זה אין מומחים כמותם!
רוה העורך-דין להוסיף ולשאול, אבל היושב-ראש מחליף רמיזות עם חבריו השופטים, ואומר בתקיפות:
– דבר זה אינו שייך לעניין!…
– לא משטרת הרובע עומדת לדין! — אומר הור.
מרכין העורך-דין את ראשו ומתחיל מבקש רחמים:
– רבותי, הרי רואים אתם: זקן…
מנחמים:
– או-הו! מרבה שנים מרבה שנאה!
ומחליפים דברים, המליץ-יושר עם הקטיגור:
– על-גבי קב הוא מהלך… אומר העורך דין.
– כך הם באים אל מבחן-הגיוס גם-כן! — צוחק הקטיגור.
– וחרש הוא, ועיור – –
– הכל מעושה… כמנהג היהודים…
– אדם מת למחצה!…
צוחקים כבר כולם…
וכאן מתכעס כבר העורך-דין. הרי גם-הוא אדם שיש לו דעה, — והריהו צווח לבּריל בלשון רוסי"ש:
– אי ז’יד פּודנימי סוויוּ פּאַלקו…5
אך לייבּל הרי אינו מבין מילה אחת, וקוראים אדם המבין לשון יידי"ש והוא מתרגם לו:
– מצוים, לייבּל, שתרים את הקב שלך.
– אנוס הוא.
אך לייבּל הרי אין לו כוח, והידים רועדות אצלו, והקב כבד… אבל הוא מושך מאַחַר שכך מצוים!
והוא מושך ומרים ומרים, ובבת אחת הוא נופל תחתיו.
*
קיצור הדבר:
הוא יצא זכאי.
נחת מבנים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בענין נחת מבנים מדברים אתם?
לפנים היה היתה; לא סחורה של זמננו היא!
סבתא שלי, למשל, היתה צוררת בחמישה-עשר ארבעים וכמה צרורות של חרובים וצימוקים עם שקדים בשביל נכדים ונינים; חנות של בשמים היתה לה לסבתא. ומהלכת היתה — בלא מקל, ומבּטת — בלא משקפים. ורק היד היתה מרתתת אצלה במקצת, והייתי אני מנהל לה את הרשימה של הנכדים; כתב-היד שלי נשא חן לפניה — הייתי מצייר לה את ראשי-התיבות באותיות של דפוס; ובשכר זה הייתי אני מקבל שני צרורות. אני הייתי קורא לפניה את הרשימה, והיא, עליה השלום, היתה חוזרת ומונה אחרי על אצבעותיה. עד שלושים וכמה היה קולה רועד מפחד, אם לא יחסר לה חלילה, מארבעים ואילך היה קולה מתרונן ממש… וכשאנו מגיעים לארבעים ושתים ארבעים ושלוש, כבר מרקדים אצלה מחטי-הסריגה של הפוזמק בין אצבעותיה.
אך דבר זה כבר היה גם בימים ההם דבר שאינו-רגיל. ברכה היא — יודעים היו — מן הצדיק האפטאי הראשון, זכרונו לברכה. אבל נכדים? — איזה יהודי לא היו לו נכדים ולא היה רוקד בחנותיהם של נכדים? כשהיו שומעים, רחמנא ליצלן, בלוָיה, שהבר-מינן לא היתה לו הזכיה להוליך אפילו נכד אחד אל החופה, היתה באמת תוקפת אימה; השערות היו מסתמרות ויללה היתה משתפכת, כמו בשעת “ונתנה תוקף”.
זמנים אחרים! ברוכים!
הרי לא נשטח בעצמנו: דאגות לא היו חסרות. ובכן? היו דואגים!… בלא דאגות היה בר-נש שוכח מכול וכול, שיש בורא עולם בשמים! וסתם, נַסה ואכול כל היום כולו שוּמן בלבד! אבל כנגד זה היו שמחות: זה מתבקעת לו למזל השן הראשונה, זו אמרה את החכמה הראשונה שלה, או תלשה את הטשיפי“ק מעל ראשה של האם, ההיא כבר אומרת “תורה צוָה לנו” כמים היורדים במורד, וזה מתחיל חומש, וההוא דורש דרשה לבר מצוָה… ושׂמחות של חתונה, ושלום-זכר, וברית-מילה, ופדיון-הבן, כל מה שאתם מבקשים; כל השנה כולה דובשן ויי”ש… נכד אחד הולך לעולמו, ארבעה חדשים באים במקומו; שלוש חתונות חדשות כנגד גט אחד; כשמגיע יום חג ומתחילים להלך מזה אל זה, הרגלים כלות והבקורים אינם כלים!
וכשמגיעים אל הגבול האחרון, ונקראים אל העולם ההוא, יש לו לאדם לוָיה משלו… ילדים ונכדים מקצה הרחוב לקצהו האחר. מלבד, אם מישהו חושש ל“רוּחות לבטלה”, ורוצה שהזרע-של-קיימא לא יהוּ מהלכים, ובלבד שגם ההם לא תהיה להם שליטה להלך אחרי המטה, הרי זה ענין אחר!
וכהיום הזה? כהיום הזה, כשיהודי עושה חתונה לבנו או לבתו, הריהו עושה בסודי סודות— כאילו בושה היא! שלא לפי רוח-הזמן!… ילד נולד — על אפו ועל חמתו של האב, עוד פה אחד לאכילה! ולאם — לא-כל-שכן, היא כבר לא תוכל להכחיש ולומר שעדיין בתולה היא… ולוָיה מה היא? זוג סוסים עם מצליף — מי שכבר יש לו ילדים, הרי הם פזורים ומפוזרים…
נחת מבנים — חַ-חַ-חַה!
אילו היתה לי נחת מבנים, לא הייתי בא ומגיע לוַארשה, ולא הייתי חוכר בית-תפילה — אַפּטאי אני. אבל לא כך חזו לי מן השמים.
שבעה ילדים היו לי: שלושה בנים וארבע בנות. ומהם, לא עליכם, הלכו להם שני בנים ובת אחת. שניהם נערים טובים היו — עילויים! פעם אחת חזר אחד מהם מן החדר והוא חושש בראשו, שכב שמונה ימים לוהט בחוּמו ושוב לא חזר לבריאותו; בפעם השניה, אפשר שלושה חדשים לאחר-כך — השני. דומה, שמרו עליו כעל בבת-עין, לא הניחו לו לצאת החוצה בלא סוּדר על הצוָאר, לא התרוצץ, לא טייל, בקיץ לא התרחץ בנהר, בחורף לא החליק על הקרח — לא כלום. ועכשיו לך ודע את דרכיו שלו. הנערה, לא עליכם, קבּלה אבעבועות… נשאוֹר נשארו ארבע נפשות, שלוש נערות ובן-יחיד, ורק אחת, את הגדולה ביותר, הולכתי לחופה.
שתי בנות גדֵלות לי בעולם עד שמלבין ראשן, והבן, בני-יחידי שלי, בנימין שמו, על שם אבי-אבי הצדיק, עליו השלום, נעלם ממני… שתי שנים לא היה בידי אפילו האַדרעֶ"ס שלו.
ויודע אתה, אימתי הוא ברח? בלוָיתה של האם… לאחר סתימת הגולל, רק אמר קדיש — ואיננו! רגע אחד של שבעב לא ישב; ישר מבית-החיים אל העולם הרחוק! וכי היה עולה לפנים דבר כזה בדעתו של ילד? ובן כמה היה אז בסך-הכל — שנים שבע-עשרה! רק לפני שבוע מכרו לי את הכר מתחת לראשי על חשבון שלוש מאות הרובּל קנס…
ומה סבור אתה, הייתי מהרהר באותו יום? הנה אני יושב על השרפרף לפני הביצה המגולגלת באפר עם הכעך, ואני מהרהר: הוא עשה לו מעשה! משום שיודע הייתי, כי נפשו קשורה בנפשה! אני הייתי לגביהם הגזלן, הרוצח, והיא — האם הטובה הנלבבת. ומפני מה? מפני שאני רוצה הייתי, שיהיה גם נאה למקום וגם יאה לבריות. והיא, עליה השלום, נקבה, אשה חלשה. הסכימה להם לכל דבר. ברעה ובתוקף, היתה אומרת אסור! לא בזמנים הללו! בנימין בורח מן החדר — “אַל יהא לומד, רב בישראל בין כך ובין כך לא יהיה”. משום מה לא יהיה? שותקת היא. בנימין מתהלך בטל-ומתבטל מחוץ לעיר, שוכב ימים תמימים על שפת הנחל, בחוֹרש, שלושה ויוֹרסטאות עם תוספת מאחורי העיר, — היא מסכימה. הריני מתחנן: למחות, בר-נש שכמותך, אתה שוכב על שפת הנחל, טול לפחות חכה ושלֵה לפעמים דגיג לכבוד שבת; אתה מתהלך ותועה ביער לקוט מעט פטריות וכמהין או גרגרי-יער או תפוחי־שינה — הזמנים זמנים לא-טובים, אני עצמי סוחר אינני, הסרסרות בעניני תבואה יורדת פלאים, — עזור עמי! כלום שומעין לי, סבור אתה? הוא אוהב להסתכל במים ובעצים, אך לטבול את ידו במים צוננין — זה לא! והיא שותקת! וכשהוא בא הביתה, מלכלך את השולחנות בגיר, ואת הקירות — בפחם, ומצייר דמויות של קיסרים או שאר כל מיני דיוקנאות שעולים בדעתו, אף זה כשר בעיניה! רוצה אני לומר מה — אין היא מניחה. ומה אעשה? כיוָן שאני פותח פי לומר כלום. מיד העינים מופנות אליה, מתחננים לפניה במבּטים: הצילו מידיו של הגזלן! וליותר מזה אין היא זקוקה. תיכף ומיד עיניה מתמלאות מים, פניה מחוירים ומלבינים כשׂיד, והידים מתחילות מיד מַרעידות, חלושה היתה, ועכשיו לך ועשה כלום! לא יכולתי אפילו לפעול אצלו, שילמד אצבעותיו לכתוב כבן-אדם. אותיות שבכתיבה, היינו שבדפוס, לית מאן דכר שמיה! אבל שיננא, יש לך יד מבורכת, למד ידך לעשות כמותי למ״ד מסולסלת, פ״א מגולגלת — זה לא! הרי מזה אפשר שתצא תועלת! אלא אך ורק דיוקנאות של קיסרים, עלים, ענפים והשדים יודעים מה עוד… וכיצד בחור כזה אין בו פחד כלל: פעם אחת העלה בציורו דמותו של איש-מים! ״ראית מימיך — שואל אני — איש-מים?" בודאי! — אומר הוא וצוחק.
שמא סבור אתה, שבאמת היתה דעתה מַסכמת עם דעתם. שבאמת רוצה היתה, שבנימין יהא סופו מצייר-פּוֹרטרטי"ן או ששרה-לאה תעמיד עצמה משרתת, או שביילא-גיטל תהיה תופרת? חס וחלילה! את אנחותיה שמעתי, לילות תמימים היתה נאנחת; כובשת היתה את פניה בכּר להחניק את הבכיה… וכמה היתה מתעלפת ובוכה בימים הנוראים? חטיבות-חטיבות של תחינות במחזור אנוס הייתי להעתיק באותיות-הדפוס שלי; נושרות היו מרוב דמעותיה, קרעים קרעים נפלו, וסדור חדש לא רצתה… מוטב לקנות סרט בשביל אחת הבנות… הכול בשבילן!
ומה היה עיקר הבכיה? הם היו אומרים, שעלי היא בוכה! באשר בכן, שלפעמים, כפי שנהוג בזמנים קשים ועם בנים קשים, הוצאתי דבּור קשה מפי. אבל את האמת יודע אני, תפילתה היחידה היתה, שהשם יתברך ירחם ויהפוך את לב הילדים לטובה… אין צריך לומר מקצת בענין גם כן: חסור חסרה. מילא!
כן, במה אנו עומדים? הוא ברח…
והייתי סבור, הבחור עשה לעצמו מעשה לדעת או סתם נתעוָה נתעה לאיזה מקום מרוב מרה-שחורה… אבל נכנסים ובאים חברים שלו, ומספּרים שהוא ברח! וחברים היו לו! עוזרו-של-נחתום, מפריח-יונים וגם וגם שגץ גויי! ומפיותיהם של הללו אני מתבשר, שבנימין שלי ברוח ברח! מעבר לגבול הוא! לעשות פּוֹרטרטי״ן מבקש הוא ללמוד. פרנסה נאה! אילו אמר לפחות, חדרים לצייר!
ומפני מה, סבורים אתם, לא כתב לי שתי שנים תמימות היכן הוא? ראשית. סבל באמת צרות צרורות: מקום ששהה בו ביום לא לן בו בלילה, והיה רעב וצמא, וגם היה מתבייש, וגם לבול-דואר לא היה לו; ושנית — אַל יהא אבא יודע ואַל יכתוב מכתבי-מוסר. שכן, “פן ישמע”… שמא הוא כותב, והדברים נכנסים אל הלב! היצר הרע כבר הוא יודע לעשות לעצמו מסייג לסייג…
אך הבנות, סבור אתה, טובות יותר?
הקשישה שרה-לאה, אינה רוצה, כאילו, להיות ריחים על צוארי. ״חסר לכם לעצמכם", אומדרת היא. הפלונית שלי, עליה שלום, מסכימה. את הסוד יודע אני:.שידכו לה אלמן עם ילדים, והיתה הקרקע בוערת מתחת לרגליה. דבר זה רק אומרת היא, שרוצה להשׂתכּר לה בעצמה למחיתה… שׂחוק הוא! בקושי רק פעלתי אצלה, שלא תשחיר את פני באַפט… והלכה לה לצויזמר. ובלבד לא אלמן! נתנה האמת להאמר, אף אני עצמי חבל היה לי עליה, נערה כחטיבה של זהב, פורחת היתה ממש כשושנה-של-ורד! כאמה בזמנים הטובים עין בעין… ולכי היי בבת-אחת אם לחמישה ילדים, ובור-שוּמן לא היה זה גם כן. סוחר-תבואה קטנטן, בקושי הוציא לחמו מן המסחר, אך מכל מקום טוב יותר מלשרת בבתי-אחרים עד שילבינו השערות! ואמנם נתברר, עם מי היה הצדק!
היא באה מצוֹיזמר לאַפט ללוָיתה של האם. ביילא-גיטל אף היא באה. מקצה הארץ היו באות! הבכירה דוקא —לא באה. בדיוק אז יולדת היתה. והנה יושבת אצלי שבעה, ובינתים פושט שם בצוֹיזמר בעל-הבית שלה את הרגל, נמלט למקום שנמלט, בורח לכל הרוחות הרעות; את אשתו עם הילדים הוא שולח עוד קודם לכן אל חותנו… אין נשארת נפש חיה… ובעלי-החובות נגשים את הבית, מרשמים ומוכרים מכירה פומבית את כל המטלטלין, וארגזה של בתי עם כּל-יש-בו בתוכם! בלאר כותונת לבשׂרה נשארה! וכבר היו צבורים אצלה, העלוּבה, כל דברי ההלבשה הדרושים לבתולה נישאת, ופתאום, בבת-אחת —לא כלום! צועק אני לה: הנה, ראי! לא זו הדרך, הקדוש-ברוך-הוא אינו רוצה כך… ודוקא אותו זמן שוב נזדמן שדוך עם גרוש, גם כן עם ילדים ודוקא לא אביון —וכי שומעת היא לי? לא כי, אלא היא קמה ובורחת , כמות שהיא עומדת, ונוסעת אל לוּבּלין… ועובדת שם כמשרתת עד היום הזה… היא רוצה עוד לבוא לוַארשה. טובה זו הריני מוחל לה!
פוטוגראפי"ה שלחה לי —כבר לא ילדתי שלי! לא היא כלל… המקום יודע, מה הוֹיה לה שם… עינים משונות יש לה… הריני חושש לומר: ממש כנוסח ימינו, הימים החצופים… חתן, שומע אני, יש לה…
אימתי תהיה חתונתך? — שואל אני בכל מכתב.
על הכל היא משיבה; על דבר זה — לא!
אך כל זה אינו ולא כלום לגבי מה שהצעירה עשתה לי! צרות כאלה אפילו גדוד שלם של חיילים אינו יכול לגרום…
נערה רוצה להיות תופרת, היי תופרת! גם את אינך רוצה להנשא לאיש, אל תנשאי! עשי כמעשיה של האחות הבכירה! אם כך נגזר עלי מן השמים! רוצה אַתּ, בקשי לך בעצמך חתן… האם, עליה השלום, אינה בחיים, והרי אני הוא הטוב, מסכים אני! אבל היא אומרת, שבאַפּט משלמים לה מעט, והריהי נוטלת ועוברת לאוֹסטרוֹבצה. אך גם שם, כנראה, לא טוב יותר, והריהי מודיעה לי (היא מודיעה לפחות!) שהיא נוסעת משם ועוברת.לראדום… לנסוע נוסעת היא לבדה! לית דין ולית דיין:— אין עליה שום פחד ושום מורא! –בראדום מייעצים לה, מוטב שתעבור לוַארשה. וכי מה היא לגביה וַארשה? הריהי נוסעת לוַארשה וכותבת לי משם מכתבים של נחת! כבר היא משׂתּכּרת כך וכך, יותר משרה לאה… אם אני צריך, היא תשלח לי… מסתמא אין אני צריך. כלומר, נצרוֹך נצרכתי בוַדאי, אותו זמן כבר מכרתי את הבית, אבל — מחוּל לך! אחר-כך היא משתתקת. עובר חודש, עוברים חדשיִם ושלושה — אין תמונת אות; כאילו נפלה לתוך הבאר. הולך אני ומוכר את כותנתי לעורי וקופץ ונוסע לוַארשה — היא יושבת! נערה רירת-אף זו נעשׂית מורדת-במלכות! כשאין משלמים כל כמה שהיא רוצה, רוצה היא את העולם להפוך, מתרוצצת היא עם דגל אדום ביד… הריני מתחנן, שיכבדו אותה במלקות וחסל; אומרים לי (ובקושי רק הבינותי מה שאומרים), שלענוֹש במלקות אסור. הריני מתחנן: תנו אותה לי בידים, אב מותר לו! ושומעין לי כלשלג דאשתקד, ומשלחין אותה הרחק-הרחק לעומקה של רוסיה… לחמש שנים תמימות!
בינתים אין לי עוד במה לנסוע הביתה, ומציעים לי לשׂכּור בית-תפילה קטן, והריני שוכר את בית-התפילה, נותן את כמה הרובּלים האחרונים דמי-קדימה; הימים הנוראים ממשמשים ובאים, תהא הפרנסה מצויה… אך מתרחש מעשה ומישהו לן בבית-התפילה בלא תעודת-מסע. מהיכן צריך אני לידע, שבבית-תפילה אסור בכלל להלין אדם, ואדם בלא תעודת-מסע הוא סכנת נפשות? אבל אני הרי יש לי זכות-אבות מצד בתי שתחיה — וסוגרים לי את בית-התפילה… הריני מתחנן, אומרים לי שאכתוב בקשות, ובכן, הריני כותב בקשות… והדבר תלוי ועומד… בינתים בא ומגיע הזמן, תובעים ממני שלוש מאות רוּבּל בעד בנימין. והוא כותב, שפּוֹרטרטי"ן לעשות כבר הוא יודע, ברוך השם, אך נשׂכּוֹר עדיין אינו נשׂכּר. בינתים הוא נוסע ועובר למקום אחר ויכתוב לי משם!
רואה אתה, מן הבת הבכירה כן הייתי יכול לשׂבוע נחת. אשה צדקת, כבר חמישה בנים, ברוך השם… אך אם החילות לנפול — נפול תפול! מתרחש מעשה, עילה, רחמנא ליצלן! שדוּך עשיתי עם סוחר מבּראטקוֹב, עשיר פטוּם ומפוּטם. ובכן, יורד האברך לאחר כמה שמים מעל שולחן אביו, ומתחיל סוחר בעצמו בעצים. אני אפילו לא הייתי מרוצה מכך — שב ולמד עוד כמה שנים! מילא, כבר אני מורגל בכך, שבקולי אין שומעים. אך בין האב ובין הבן מתגלעת מחלוקת. האב אומר לקנות, נוטל הוא ומוכר, ולהפך. הזמנים הללו: גדולה חכמת הביצים מחכמתן של התרנגולות… אבל הרי הוא חתני שלי, ולפי טבעו הוא אברך כשר וירא-שמים, והוא חושש, שלא יעבור על מצוַת כבּוד-אב, והריהו קם ועוקר דירתו לראכיב. דומה, לפי השכל הישר? על הוייכּסל! והרי הוא נופל בפח. ולא, חלילה במסחר. דוקא להפך, העסק עסק לא רע. אלא דוקא דבר צדדי! מתארע שיש בארכיב שריפה. מזרזת המשטרה, שימהרו להציל. עומד יהודי חרש ואינו שומע, ואינו יודע מה מבקשים הימנו. בא לו שוטר חרש ואינו שומע, ואינו יודע שהיהודי הזה חרש הוא ואינו שומע, וחושב הוא — מורד במלכות, והוא מוריד לו מכּה על ערפּו. והרי חתני שלי הוא בחור כלהבה, ואין הוא יכול לסבול עוול, ועומד לריב את ריבו. למזלו הרע הוא יודע מעט רוסית — והוא מתריס כנגדו ומעֵז פנים. מדבור לדבור — אף הוא סופג מכה! מילא, סופג אדם מכה, עדיין אין זה אסון. אבל מתבּרר, שבעליו של הבית היה מבוּטח זה עתה מקרוב. שולחת חברת הבּטוּח אדם משלה; והוא חוקר ודורש, אם לא היתה כאן הצתה מדעת. טוען בעל-הבית שאותו יום לא היה כלל בביתו, הוא היה ביריד במקום מן המקומות בסביבה. אומר החוקר ודורש: איפּכא מסתברא! מה לו לבעל-בית, שאינו עוסק בעסקי מסחר, וליריד במקום מן המקומות? ודאי מסרת לידי אחרים שיבעירו! מחפשים את השותפים לדבר-עבירה, ונופל החשד על היהודי החרש עם חתני שלי; באשר וכן, הם לא הניחו להציל… מושיבים אותם לפי שעה בבית-הכלא. מקימים רעש, מודיעים למחותן, והוא בא בבהלה ומבקש לפזר ממון ביד רחבה ועושים, ראשית, פּרוֹטוֹקוֹל בענין שוחד… והשנית, הרי זה סימן, שהחשד חשד הוא! מה אאריך לך? הוא ישב בתפיסה ששה חדשים ונעשה בדיל-הדל! העצים על הוייכּסל נתנפצו, החובות גדלו ועלו מעלה מעלה… הוא עוד סחב עמו את אביו…
הבת שואלת שמא יכול אני להיות לה לעזר בכמה זהובים!
מילא, אילו פתחו לי את בית-התפילה. יתכן שכן!
כלל לא הייתי יודע, שמתהלך כן עמך יהודי עם אבנים כאלה בבטנו?
אך מה היה לי לספר לך? אדם אחד לאדם אחר אינו יכול לעזור. להושיע יכול רק השם יתברך… אך היום כבר נתמלאה הסאה, עבר הלב על גדותיו…
מרחק כמה מילין מאַפּט — ראשי מבולבל עלי עד כדי כך, ששכחתי מה שמו של הכפר הזה, — יושב חוכר אחד, אבל הוא יושב — הלואי על כל ישראל! אמנם יהודי פשוט שבפשוטים; יודע בדוחק עברי, ומשפחה — מוטב שלא נאריך בזה! אך ברצות הבורא — יורה המטאטא, וכך בלא השתדלות יתירה הוא נעשה סרסור אצל הפריץ הצעיר… וכשנתחשק לו לפריץ עולם זה שבחוץ-לארץ, הריהו קם ונוסע לו, ומניח לו את משק החלב— ששים וכמה פרות, והוא גורף זהב! הפריץ צרכיו מוסיפים והולכים, יותר ויותר הוא זקוק לכסף. והרי יוסל שלנו — יוסף שמו — נעשה חוכר; שני כפרים! כשהשם יתברך רוצה להגבּיה אדם! יש לו בת, ליוסף זה, נערה רפילו לא יפה ביותר, — לגבי שלי — כקוף בפני אדם… אך החלף הייתי מחליף עמו. נערה שקטה, נערה כשרה, ילדה בעל-ביתית אמיתית. אין אני יודע, מהיכן גדלה כזאת בכפר אצל עם-הארץ כזה! אשה יש לו — מילא, איני רוצה להוציא מפי דברי גנות על בת ישראל, אבל בית יהודי אסור להכניס אותה. כשהיא באה לימים נוראים לאַפּט, יש להן לנשים בעזרת-הנשים אחד מששים שבגהינום — חטיבת-מרשעת שעלתה שעלתה לגדולה (משרתת היתה לפנים). ושוב אותו דבר, ברצות השם, יש נחת גם מילדים. ואילו ראיתם את תפילתה כל בוקר; והכנסת-האורחים שלה, כשבא מישהו אל הכפר; והדרך-ארץ שלה בפני יהודי למדן… מה אומר לכם? ברכה מן השמים! והריהו בא אלי, יוסל זה, נדמה לי בראש השנה או בסוכות, אל הכותל המזרחי, ואומר לי בזה הלשון: ר' חיים, אני נותן אלף קרבּוֹנים! — כלומר, בנימין שלי נשא חן בעיניו… עדיין לא היו יודעים אז, מה חבוי בו בבחור זה. ונער יפה היה דוקא, עם קלסתר-פנים יהודי-רחמני… מילא, מה אומר לכם, עוברת חמימות בכל אברי. כן, באמת בראש השנה היה הדבר, קודם “למנצח”, ממתינים היו להבעל-תקיעה…אומר אני לו: “לא עכשיו השעה לדבר בזה!” הרי לא אתנפל על כך, כנופל על מציאה. “אחרי החג — אומר אני — שלח שדכן!” אני אומר לו בלשו-אתה, הרי אני מכירו מזמן שהיה עוד מה שהיה — אצל הנחתום היתה לינתו, ביקש להעמיד עצמו ראשדוּכן ולא עלתה בידו ידיעת העברי… הריהו שולח לאחר החג שדכן, בנימין שלי, כמובן, אינו רוצה לשמוע; היא, עליה השלום, כבר היתה חלושה ביותר, והריהי עומדת לצידו של בנימין. עד כה ועד כה, בינתים נודע לי שאותו שדכן עצמו הפך את העסק הזה לשידוּך מוַארשה, עם סוחר-בשר. אפשר אתה מכיר אותו, רגנבּוֹיגן עצמו מספק בשר אל בית-הסוהר והוא אדם קרוב-למלכות — ידידם ומודעם של כל בעלי השררה. והרי אני צריך, בענין בית-התפילה לפּרוֹטקצי“ה. על כן אני שואל וחוקר — הדבר עולה לי בהרבה בריאות וטרחה — היכן הזוג הזה גר, ואני יוצא לשם. הרי היא מכירה אותי, ותבקש למעני את בעלה; והוא יבקש את אביו, שמא יעשה ויצליח. לפחות יהיה סוף לדבר; או יפתחו או ידחו! שלא אהיה תלוי ועומד באויר. אם ידחו — הריני יוצא ברגל לאַפּט. שם, איך שלא יהיה, לא יניחו לי לגווע ברעב. וַארשה הרי היא תהום! והנה אני בא לשם — מתברר שענין הפרוטקצי”ה נמוג כעשן, אין זה כלל אותה רשות… עסקי שלי שייך לעיריה, והוא מספק בשר לבית-הסוהר, לפּאַוויאק… אין זה כלל אותו ענין, וכי צחוק הוא — וַארשה!
בינתים הזמינו אותי לשבת. הוא אמנם לא. הוא פראנ“ט וַארשאי, ואני — ברי עינך הרואות! מביט הוא ומסתכל בי כאותו תרנגול ב”בני אדם" — הרי הוא גר ברחוב מַארשאל-קוֹבסקה! אך היא, הרי היא יודעת מי אני! ונפשה יוצאת ממש, שאבוא. אילו ראיתם הרחבה של בעלת –בית! שלושה חדרים עם מטבח, רהיטים מרופדים, ואביה שלה שולח מן הכפר מכל טוב: קמח, תרנגולת, תרנגול הודו — והיא אשה כשרה וצנועה, מין טוב-לב, מין חן יהודי… אינה נושאת אפילו שערותיה שלה… והבחור ההוא, בעלה, אנוס למענה ליטול ידים לפני האכילה, לברך אחר האכילה, אין היא מניחה לו הוֹ!
והרינה מהרהר בלבי – – אך מה מועיל בהרהורים? לא היה זה מן השמים! אך מר בלבי נעשה לי. וכי יודע אני, אם בנימין ישא אשה ביום מן הימים, ומי יהיה זווגו שלו?
לשם אין אני הולך עוד.
מוסר
מאתיצחק ליבוש פרץ
שתים נשים מתהלכות מאחורי העיר. אחת יהודיה גבוהה, כבדה, עם עינים זועמות ועם צעדים כבדים, מהדהדים; והשניה יהודיה קטנה, רזה וחיורת ועם ראש מוּרכּן.
– להיכן את מובילה אותי, חנה? שואלת השניה.
– המתיני, עוד כמה צעדים. רואה את, שם אל הגבעה.
– לשם מה? שואלת עוד פעם השניה בקול חרד ומקוטע, כאילו היתה מפחדת משום מה.
– תשמעי, בוא…
הן הגיעו אל הגבעה.
– שבי אומרת חנה. השינה שומעת בקולה, מתיישבת על הגבעה, חנה מתיישבת על-ידה. — בדומיה של יום-הקיץ החם, הרחק מן הרעש של העיר, מתקשרת שיחה:
– גרוּנה, את יודעת מי בעלך, עליו השלום, היה?
על פניה החיורים של גרוּנה מתפשט צל.
– אני יודעת, משיבה היא בשפתים מהודקות.
– סופר סת"ם הוא היה גרוּנה! סופר כשר…
– אני יודעת! אומרת גרוּנה בקוצר-רוח…
– לפני כל אות הוא היה טובל במקווה…
– שקר גמור… שהיה הולך כמה פעמים בשבוע, זה נכון…
– יהודי כשר היה.
– אמת…
– זכותו תעמוד לו…
גרוּנה שותקת.
– את שותקת? — תמֵהה חנה.
– היינו הך!
– לא היינו הך! שזכותו דוקא תעמוד לנו! שומעת את?
– שומעת אני!
– מה את אומרת לכך?
– מה אומר, אני רק יודעת, שהיא לא עמדה לנו…
הפסקה. הנשים מבינות זו לזו: הסופר הכשר נפטר לעולמו והניח אלמנה עם שלוש יתומות — נערות. גרוּנה לא נישאה עוד לאיש, אב חורג לא נתנה לילדות, בעצמה עבדה למען עצמה ולמען הילדות, אך הברכה לא שרויה במעשיה… “זכותו לא עמדה”…
– ויודעת את משום מה, גרוּנה. — מפסיקה חנה את הדממה.
– עֶט
– משום שאת אשה חטאה…
– אני? — וגרוּנה החיורת קופצת ממקומה, כעוף שפגע בו החץ — אני— חוטאת?
– שמעי גרוּנה חטוֹא חוטא כל אדם, אבל את על אחת כמה וכמה…
– על אחת כמה וכמה?
– גרוּנה, לא לחנם הוצאתי אותך מחוץ לעיר אל הנהר, אל השדה… לאויר הצח, ברוך השם, אין אנחנו זקוקות… רואה את, גרוּנה… אֵם יהודיה, ובפרט אלמנתו של סופר כשר, חייבת…
– מה היא חייבת?
היא חייבת להיות יראת-שמים ויראת-חטא יותר מאחרים ולהשגיח על הבת.
גרוּנה החיורת החוירה עוד יותר. עיניה נשתלהבו, הנחירים מתרחבים והשפתים הכחולות המצוֹרבות רועדות.
– חנה! — צעקה בקול.
– את יודעת, גרוּנה, שאני ידידה טובה לך, אך את האמת חייבת אני לומר לך, שאילמלא כן לא תהיה לי הצטדקות בפני האלהים… אני לא אביא את דבּתך רעה לפני אחרים, בגללי לא תבואי להיות לשיחה בפי הבריות, הדברים ישארו בינינו. האלהים לבדו בשמים הוא ישמע…
– אל תוציאי לי את הנשמה!
– ובכן שמעי נא! דבּוּרים קצרים… אתמול לפנות ערב, במאוחר לפנות ערב, חזרתי מן הרכבת, והנה — על הגבעה הזאת ישבה מירל שלך…
– היא יחידה?
– לא —
– עם מי?
– וכי יודעת אני? עם כובע… צילינד"ר אפילו… הוא נשק אותה בערפה… היא צחקה ולעסה סוכריות בקול…
– אני יודעת!… עונה לה גרוּנה בקול רפאים… אין זו הפעם הראשונה…
– את יודעת?! מה? חתן הוא זה?
– לא…
– לא? ואַת… אַת שתקת?
– כן!
– גרוּנה!
אך עכשיו גרוּנה כבר שקטה.
– עכשיו שתקי אַת והקשיבי, שמעי מה שאספר אני לך, —
אומרת היא בקול פסקני, וכשהיא תופסת את חנה בשרוול, מכריחה היא אותה לשוב ולשבת.
– שמעי, הוסיפה ואמרה — הכל אספר לך, ואלהים לבדו בשמים הוא ישמע אותנו!
חנה חזרה וישבה.
– כשבעלי מת — מתחילה גרוּנה.
– כיצד מדברת אַת, גרוּנה?
– וכיצד אדבּר?
– בלי “זכרונו לברכה”? וגם — “נפטר” אומרים!…
– היינו הך, נפטר, או מת, בין כך ובין כך — קבוֹר קברוהו…
– לקבר אבות הובא…
– יהא לקבר אבות… אך אותי הניח לאנחות, ועוד עם יתומות — בנות…
– מסכן, קדיש לא הניח…
– שלוש בנות, הגדולה שבהן —
– געֶנעֶנדל —
– היתה בת ארבע-עשרה שנה…
– אצל הבריות נערה כזאת נערה מאורשת היא…
– אצלנו לא היה לחם לאכול! ואין צריך לומר — כתיבת תנאים ואכילת דובשן…
– איך זה אַת מדבּרת היום, גרוּנה?
– לא אני מדבּרת, כאב-לבי שלי מדבר… געֶנעֶנדל, יודעת את, הרי היתה נערה היפה ביותר בעיר.
– היום גם כן… בלא עין-הרע!
– היום היא לימון חמוץ — בתולה שהלבין ראשה! אך אז היא היתה מאירה כשמש… ואני — אני הייתי אז אלמנתו של הסופר הירא-שמים! אני שמרתי עליה כעל בבת-העין… ידוע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כלי-זמרים, פרחי-חייטים, ודייטשלי"ך ובחורים זקנים… בחורים חובשי בית-המדרש — אף הם היו מתהלכים לפני החלונות… אך לשם מה יש אֵם לנערה? נערה-כלה, ידעתי, חייבת להיות טהורה כזכוכית המראה… ואני את שלי השגתי; הבל-פה קל שבקלים לא נפל עליה! שמור שמרתי אותה, שמור היטב! עין לא גרעתי, צעד אחד מחוץ לעיר לא יצאה בלעדי, ולא פסקתי מלהטיף לה מוסר… אל תביטי לכאן, אל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אל תתייצבי… אל תסתכלי בצפרים פורחות…
– נו יפה מאד…
– יפה כיופיו של עולם! — אומרת גרוּנה במרירות — אך בואי אלי הביתה וראי, מה מראֶהָ עכשיו! כן, היא נערה כשרה באמת, אך נערה בת שלושים ושש שנים! רזה ויבשה, העצמות לספּור, עור קמוט וכמוש, כמו קלף לתפילין, עינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי בת-שחוק — ותמיד השפתים מהודקות… אף-על-פי-כן משתלהבות לעיתים תכופות העינים הכבויות — ואותה שעה בוערת בהן השנאה, משטמה קשה כשאול… ויודעת אַת אל מי? יודעת אַת, את מי היא שונאת?… ויודעת אַת, בשעה ששפתיה נעות, את מי היא מקללת קללה החודרת עצמות?
– את מי?
– אותי! אותי — את אמה-יולדתה!
– מה אַת מדברת? מפני מה?
– היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אבל אני יודעת! אני התייצבתי לשטן בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! לא נתתי, איך אומר לך זאת? לחום ולאור שיגיעו אליה… לילות תמימים הרהרתי בדבר הזה, עד שהגעתי אליו, בכל הבהירות הגעתי אליו! היא מוכרחת לשנוא אותי… כל אבר שבגופה וכל חדר מחדרי לבה שונאים אותי!
– מה את שחה?
– מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שונאת, הן יפות יותר וצעירות יותר.
גרוּנה תופסת בקושי את הנשימה וחנה איננה יודעת את נפשה… היא שומעת דבר נורא; דבר שהוא רע יותר מלהיות חולה, מלמות, ואפילו מ“למות תחת החופה” — האסון הגדול ביותר המתרחש אצל יהודים, ואף-על-פי-כן — רבונו של עולם, כך צריך להיות!
– את הצעירה ממנה, את לאה, כבר לא החזקתי בבית… מסרתי אותה להיות משרתת… מתחילה גרוּנה שוב מספרת וקולה נעשה עוד יותר צרוד, עוד יותר מקוטע…
– אני די צעקתי אז, מזכירה חנה, מעשים עשיתי. בתו של סופר שתהיה משרתת…
– אני רציתי לפחות אותה להשיא לאיש, שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מן הבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבור נדוניא…
ואותה גם שמרתי…
לא בעל-בית אחד הטיל בה עין, לא אחד מבניהם של הבעלי-בתים ביקש לעשות אותה משחק-שעשועים… אך אני הנני אֵם! אם מסורה אני הייתי! את רגלי כתּתי ועשר פעמים ביום אצלה במטבח הייתי, בכיתי והתחננתי, מוּסר הטפתי… הוֹי, דבּורים טובים, דבּורים כּשרים דבּרתי באזניה!… לילות תמימים מנעתי שינה מעיני, וקראתי את “קב הישר” וספרים קדושים אחרים בעברי-טייט"ש, ולמחרת ספרתי הכל באזניה… ועוד הוספתי משלי! האלהים יסלח לי זאת… משלושה חדשים עשיתי אני עשרה, המלקוּת לפולסין די-נור, גפרית ואש המטרתי. וילדה חלשה הן היתה, ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה. כולה דומה לאביה— חיורת, בלא משהו שם דם, ועינים טובות ולחות כאלה, — אך יפה יותר היתה…
– את מדברת, רחמא ליצלן, כאילו מתה!
– ואת סוברת שהיא חיה? אני אומרת לך, אין היא חיה! היא אספה לה נדוניא, ואני נתתי לה בעל!
היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה.
אך בן-תורה אינו נושא נערה-משרתת, בפרט עם נדוניא של שלושים רוּבּל!
אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה!— שויליא-של-חייט, יהא שויליא-של חייט!
נו! הוא חי אִתה שנה אחת —לקח את הכסף, עם מעט הבריאות, ועם שארית הכוח וברח…
בעירום ובעֶריה החזיר לי אותה, אבל — עם מחלת-הריאה היא יורקת דם!… צל-אדם היא, ולא אדם… היא מתרפקת עלי כתינוק, מניחה את ראשה בחיקי ככבשה!… ולילות תמימים-תמימים בוכה היא…
ויודעת אַת, על מי היא בוכה?
– על הבעל, ימח שמו!
– לא, חנה, עלי בוכה היא! אני עשיתי אותה אומללה! דמעותיה שלה נופלות על לבי כעופרת רותחת — הן מסממות הדמעות…
היא משתתקת שוב ותופסת בקושי את הנשימה.
– אם כן מה? שואלת חנה.
– אם כן מה? — ואמרתי כבר לעצמי: די! בתי השלישית כבר תחיה! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה!
היא עובדת בבית-החרושת! שש-עשרה שעות ביום היא עובדת, בדוחק ללחם יבש היא משׂתּכּרת… ואם היא רוצה סוכריות גם כן, אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק — תעשה כרצונה! שומעת את חנה — כרצונה! אני אינני יכולה לתת לה דברי מתיקה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשות ממנה — אין אני רוצה, מחלת-ריאה לתת לה — לא, לא! אל תהא כבר הבת הזאת שוטמת אותי, בוכה עלי.
– אבל גרוּנה, צועקת חנה נפחדה, מה יאמרו הבריות?
– הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עלובות, לא להעביד אותן כחמורים חינם! יהיו לבני-אדם, ואל יחזיקו בנות-עניים בשביל לסחוט אותן כמו לימון…
– ואלהים? ואלוהים ברוך הוא!
– אלהים צריך היה לדאוג תחילה לבנות הראשונות…
דממה כבדה! שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן נצבות זו כנגד זו וברקים בעיניהן.
– גרונה! — צועקת לבסוף חנה — אלהים! אלהים יעניש!
– לא אותי, לא את בנותי! אלהים ישר הוא! הוא יעניש מישהו אחר! מישהו אחר!
הבריאה המשונה
מאתיצחק ליבוש פרץ
הבריאה המשונה / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
זו הפעם הראשונה היא נושמת לרוָחה; זו הפעם הראשונה מניחים לה לצאת אל הרחוב… והיא מדלגת ומרקדת בתוך השלג!
מה שהיה בקיץ אין היא זוכרת. מתחת למצח הקצר, המכוסה עור ירקרק, יש מעט מדי מקום בשביל זכרון טוב, ההתרשמויות המאירות ביותר מתעמעמות עד מהרה וכבות. היא עצמה אינה יודעת אפילו, בת כמה היא. וגם לפי מראה-העינים אי-אפשר להעריך את מספר שנותיה. היא נראית עבה, אבל רק בטנה היא שהתנפחה. — בחזה נפול, הראש קטן, עור-הפנים מקומט, אך כל-כוּלה היא דקה וקטנה עד כדי כך, שאין לייחס לה יותר מתשע עד עשר שנים. מראה-הפנים מתחלף אצלה על כמה רגעים; לאחר בת-שחוק ילדותי-מאירה, מתפשטת על פרצופה המבוגר רשעות עקשנית; לפעמים מתעוותות שפתיה והעינים בוערות באש מוזרה מתחת לגבינים המכוּוָצים, מעוטי-השערות. מחשבותיה אינן מתקשרות זו בזו, אלא מתערבבות ומתבלבלות בלא שום קשר…
והיא לא כך נוצרה ולא כך באה לעולם… המיילדת שיִלדה אותה אמרה: “תינוקת יפה!”. במשך כמה השנים הראשונות גדלה יפה. תחילה הכירה את השַד, ואחר-כך את האם, ואחר-כך את האָב ואחר-כך כל מה שבבית; העינים הקטנות השחורות נעשו זריזות יותר מיום ליום. אבל כל זה לא נמשך הרבה. לאחר זמן מסויים התחילה נסוגה אחור… ניצוץ השכל מתעורר אצלה בעינים לעיתים נדירות יותר ויותר… ופחות היא זוכרת את הדבר ההוא. מזמן שברח אביה כבר עברו כחמש שנים, אף-על-פי-כן זוכרת היא יפה מאד איך היה מחזיק אותה על ברכיו ומנשק אותה, והאם היתה מוציאתה מידיו בכוח, שלא יוציא את נשמתה בנשיקות. לפעמים, זוכרת היא, היתה יושבת בחיקה של האֵם והאב עומד מאחורי גבה של האם ומופיע מדי פעם בפעם בצד אחר: קוּקוּ! קוּקוּ! — החדר, ופני האנשים, הכול היה כל-כך מאיר וחם…
אבל אחר-כך פסק כל זה. משום מה נעשה הכול דומם ועוגם ואפל. משום מה נעשה הבית ריק, האב היה צועק הרבה פעמים, והאם היתה בוכה; לפעמים היו צועקים בקול רם כל-כך, שהיא היתה בורחת אל פינה ומסתתרת מפחד. לאחר זמן מה התחילו מכים אותה, וכל מה שנתרבו המכות נתמעט האוכל… אחר-כך עמד האב בהחדר מדוכדך עם עינים מושפלות, והאֵם כבשה את פניה בידיה וכל גופה רעד… האב אמר בלחש: “אני אשלח כסף!” — ופנה ויצא מן הבית… מיד לאחר זה חזר ונכנס, אבל היא כבר לא הכירה אותו, כל-כך חיור, כל-כך כפוף היה… הוא הביט כמה רגעים על שתיהן, ויצא עוד פעם מן החדר, והפעם ללא שוב עוד…
ומאז דומה עליה הזמן למין דרך ארוכה בליל-חושך, מין נדידה שאין לה סוף במדבר-שממה, בלא אילן כלשהו, בלא חתימת-עשב… רעב וקור או תפוחי-אדמה ושכיבה במטה, לשם חמוּם כלשהו של הגוף הקופא…
אך עכשיו מחייכת היא… זו הפעם הראשונה (נדמה לה) נתנו לה לצאת מבית-הסוהר.
על החורף כולו לא נתנה לה האֵם לצאת מן הבית. כל פעם שנתעוררה, היה החדר ריק, החלונות קפואים בכפור, הדלת סגורה ונעולה, ורק סמוך למטה, על-גבי מטלית של בד, היה מוכן בשבילה משהו לאכילה: פרוסת לחם, מזמן לזמן כעך, תפוח-אדמה צלוי מאתמול… כל זה היה קר, והיא היתה מהממת תחילה במטה ואחר-כך אוכלת… כך היתה שוכבת ושוכבת כל היום כולו. בערב רק היתה באה האֵם, מעלָה מעט אש וצולָה או מבשלת מעט תפוחי-אדמה טריים. לפעמים היתה האֵם חוזרת המאוחר מאד. ובזמן שהיתה אנוסה להמתין לה, היתה מתחבטת וצועקת מרעב, וקופצת מן המיטה ומתרוצצת יחפה על-פני החדר ותולשת את שערותיה, אך כנגד זה היתה האֵם מביאה בימים כאלה מיני דברים טובים, משהו מתוק או שמן וטעים… אך טוב ביותר היה בלילה, האֵם שכבה עמה במטה. קודם נעשה קר מאד, אך מרגע לרגע נעשה יותר חם, והיא היתה נלחצת אל האֵם יותר ויותר. במשך הזמן התרגלה לישון בימים ולהיות ערה בלילות. בתחילת הלילה לא היה טוב. לפני הרדמה היתה האֵם בוכה הרבה, אבל אחר-כך נעשה לה חם וירדה דממה, והיא היתה שוכבת ומלקקת את האצבעות ומביטה אל החלון… בחלון רואה היא כל מיני עצים…. ומבעד לעצים הללו חודרת לפעמים קרן-אור, ונדמה כי האב עומד מאחורי החלון ומחייך…
לפעמים היתה כועסת על האֵם, שהיא מתרוצצת כל היום ברחוב ומחזיקה אותה סגורה ומסוגרת. ואז לא רצתה לאכול, לא נתנה לה לאֵם להכּנס אל המטה, ולפעמים חפצה לשרוט אותה ולנשוך… אך רעבונה של האֵם ודמעותיה היו מעבירים אותה על רצונה… היא אוכלת מה שהאֵם הביאה לה, אבל עדיין היא כועסת ושואלת אותה: מה אַתּ רצה האַ? (היא מדברת רע ובקושי). לשוא מנסה האֵם להסביר לה, שכל אותה ריצה אינה לשם תענוג, שהיא מתרוצצת בשביל “להשׂתכּר”, שיהיה מה לאכול. הקטנה איננה מבינה, מה זה “להרויח”. אך אינה ממשיכה הרבה מחשבה אחת ושוכחת הכול. לפעמים היא מעוררת אף-על-פי-כן את האֵם באמצע הלילה ושואלת אותה: “מה להשׂתכּר?” זמן רב עובר, עד שהאֵם פוקחת את עיניה, ואחר-כך היא מבקשת רק: בתי, הניחי לי לישון. אבל לסרב לה אסור, עקשנית היא ומיד תתחיל לבעוט. האֵם מוכרחה לספר לה, שהיא מהלכת מבית לבית, ומחפשת, שמא תמצא איזו עבודה: עביט-שופכין לשפוך, במטבח לעזור, בשליחות ללכת… אין היא מקשיבה עד הסוף, ומפסיקה פתאום בשאלה חדשה:
– לביבות — או דבש יותר טוב?
האם פורצת בבכיה נוראה. “אימתי אכלה לביבות, אימתי אכלה דבש?” בכל זאת ודאי שאכלה לפנים גם זה וגם זה, ושני המאכלים הללו עלו עכשיו פתאום בזכרונה. האֵם רועדת ומתחבטת במטה, כמו אז, בזמן שהאב יצא מן הבית…
מיד היא שוכחת הכול. האֵם נרגעת ומכסה אותה יפה ונושקת לה ומחבקתה, אך בבוקר לא ישנה בשעה שהאֵם עמדה לצאת, ואמרה: אמא — לביבות — דבש — הביאי. האם יצאה מן הבית במרוצה.
פעם אחת העירו אותה ביום. אנשים זרים פתחו את הדלת הביאו את האֵם, הפשיטוה והניחו אותה אל המטה. היא נבהלה — אך מיד נעשה לה טוב: גופה של האֵם בער כאש! מעולם עוד לא היה לה חם כל-כך, יבש כל-כך.
בשעה שהשכיבו את האֵם אל המטה חפצו האנשים הזרי0ם להוציא משהו מתוך ידה, אך היא לא הניחה להם… בודאי לביבה! היא מכניסה עצמה אל מתחת לשמיכה ומוצאת את היד, היא פותחת אותה בזהירות וצפה ועולה מתחת לשמיכה עם משהו לבן, דק וקשה. היא ממהרת ומגישה אל הפה — ואין הדבר נאכל… היא מוציאה אותו מן הפה, מסתכלת בו ורואה מין צורה של אדם, קטנטונת, דבוקה לקצהו של הדבר הלבן…
מה— הוא — זה— אמא? — מנערת היא את האֵם. אך האם אינה עונה.
באות ונכנסות שתי נשים, אחת מגישה לה משהו לאכילה — דובשנית — ומוציאה לה את הדבר הלבן עם הצורה הקטנה מתוך היד. מכתב הוא, אך שתי הנשים אינן יודעות לקרוא.
בינתים בא גבר אחד, מגלה את האֵם, מתבונן בה ובודק, נוטל את ידה ומחזיק אותה…
היא מתחילה צועקת, היא מתייראה שמא יקחו את האֵם ממנה, וגם נעשה לה קר. אך מגישים לה משהו לאכילה אל תוך היד והיא שותקת.
– ר' מרדכי! — אומרת אחת מן הנשים, קרא נא את המכתב.
האיש עושה כן ומניע ראשו.
– הבעל — אומר — כותב, שהוא חולה, נחלה מן העבודה הקשה. חייט הוא, עובד למעלה משמונה-עשרה שעות ביום… הוא מבקש ממנה, שתשלח לו כסף לחזור…
– עוד! עוד! מתוק! — מפסיקה לו הקטנה ומושיטה את ידיה.
הנשים אינן נותנות דעתן עליה.
– למצב יפה הגיע — אומרת אחת.
במטה היה חם, ואחר-כך העלו עוד אש בתנור. איזה לילה נחמד ויקר זה היה! האם מחממת… ליד המטה יושבת אשה זרה ומנמנמת, וכשהיא מתעוררת היא מגישה משהו לאם אל פיה. והיא רוצה גם כן אותו דבר עצמו! היא רוצה כבר להתחיל לצעוק, אך האשה הזרה מפחדת מפני קולה ומגישה לה משהו מתוק, היא קוראת לזה דובשנית, וחוזרת ויושבת ומנמנמת שוב. ופתח התנור פתוח, ושם בוער… וַי, וַי, כל-כך אדום, כל-כך יפה. האש מסתלסלת, מרקדת ציק-ציק-ציק! תחילה שחור, עכשיו אדום, אוֹי וַי, כמה יפה אדום…
פעם אחת בלילה עיטפו אותה בסוּדר חם ונשאו אותה תחילה לאיזה מקום רחוק, ואחר-כך גבוה-גבוה על מדרגות, והכיסו אותה אל חדר זר וקר. באמצע החדר ישבה אשה זקנה שראשה רועד ומרטה נוצות, ובצדדים על-גבי מזרנים של קש על הרצפה ישנו ילדים…
מורטת-הנוצות לא זזה ממקומה, אלא שאלה בקול צפצפני צרוד:
– מי יהיה המשלם?
– כבר יהיו משלמים! — השיבו הנשים שהביאו אותה.
– אמא! — השמיעה הקטנה קול בכיה, מתוך פחד ומתוך קור גם יחד.
אך אין נותן עליה דעתו.
– יתומה? — שואלת שוב הזקנה העטופה נוצות.
– עדיין לא…
– אמא!
– אל תצעקי, בהמה, — משיבה לה אחת מן הנשים, — אמא נסעה מזה.
פתאום האירו פניה בשמחה, זיק של שכל הופיע בעיניה.
– אֶל… אֶל… אבא?
אבל אין משיבים לה.
– היכן היא תישן?
– הלילה אתי.
הנשים משכיבות אותה אל תוך מטה קרה, את הסוּדר נוטלים מעליה והיא מתחילה רועדת.
– אמא! — מגביה היא את קולה.
– הרגיעי אותה פריידל, — אומרות הנשים.
– לכנה רק, לכנה, — משיבה זו שהיא עטופה נוצות, — דבר זה עניני שלי הוא.
הנשים שהביאו אותה הולכות להן, והזקנה הלבנה מנוצות קמה ממקומה ונגשת אליה.
– שתקי! — אומרת היא בקול נוקשה ויבש. והקטנה נבהלת ומשתתקת.
היא מקבלת בבוקר בדומה לשאר ארבעת הילדים, פרוסת לחם עם טיי — טיי לא שתתה זה זמן רב, וכבר שכחה משקה זה מכול וָכול. בצהרים היא מקבלת מעט תפוחי-אדמה או דיסה, ובערב שוב טיי עם לחם… היא כמעט שבעה, אבל לא טוב לה. היא שונאת את הילדים ומתייראה מפני פריידל ומתגעגעת…
– אמא!
אך פריידל מציצה בה והיא שותקת. את פריידל היא שונאת שנאה נוראה. פעם אחת בלילה (עדיין אין לה מזרן משלה ועדיין אינה ישנה בלילות, אלא בימים), מתעורר בה חשק להתהפך לצד הזקנה ולנשוך ולשרוט את האשה הרעה הזאת, המרשעת הזאת… אך פריידל ישנה בעיניים פקוחות למחצה והיא נבהלת, וחוזרת ומתהפכת ופונה ממנה.
– תשכבי כבר במנוחה? — מצפצף קולה של פריידל, ואגרופה הגרמי יורד אל בין כתפיה של הקטנה.
במשך הזמן שכחה את האֵם! אף-על-פי-כן היא מתגעגעת ואינה פוסקת מלצעוק: החוצה! החוצה!
היא קבלה את המזרן המיוחד שלה, ומן אותו יום ואילך היא מתייראה פחות מפני פריידל: היא בורחת מפניה, ובתוך ריצתה היא מהפכת ומכה את הילדים, מפריחה את הנוצות, שוברת את הקדירה שבה הן נתונות… פריידל תופסת מטאטא, אך היא מאבדת את הנשימה אגב ריצתה אחרי “הבריאה המשונה”; אבל כנגד זה היא מתנקמת בה אחר-כך… היא מעמידה פנים כאילו היא שלֵוָה ושקטה, ולאחר-מכן כש“הבריאה המשונה” ישנה על-גבי המזרן, היא מתנפלת עליה ומחתכת את גופה בצפרנים. וזאת אינה בוכה, אלא נושכת את שפתיה ושותקת והדם מזרזף משריטותיה. שאר הילדים החיורים מתחבאים בזויותיהם ונשימתם מהירה-מהירה מתוך פחד…
אך היום כל זה נפסק. אשה באה אל פריידל ואמרה, ששוב לא ישלמו בעד הבריאה המשונה: “אין ממה לשלם”.
פריידל קמה ממקומה, בעיניה התנוצצה הרשעות. היא תפסה לה ל“בריאה המשונה” והשליכה אותה מתוך החדר.
הבריאה המשונה זחלה על כל ארבעתיה וירדה מעל המדרגות (ללכת על-גבי מדרגות לא ידעה), ועכשיו — האַ, האַ! היא רואה את הרחוב! כל-כך לבן, כל-כך יפה! שלג ישר, לבן, מתנוצץ! הוּ האַ — והיא רצה על-פני השלג יחפה וצוחקת…
בּונצי שתוֹק
מאתיצחק ליבוש פרץ
כאן, בעולם הזה, לא עשה מותו של בּוֹנצי שתוק שום רושם כלל! שאלו את מי שתשאלו: מי היה בּוֹנצי, כיצד חי, ובאיזה מיתה מת! אם הלב נתפקע בתוכו, אם כוחותיו אפסו וכלוּ, או שעמוד-השדרה נשבר לו מתחת למשא כבד… מי יודע? אפשר שלא מת אלא מיתת רעב!
סוס מושך בטראַם אילו מת, וַדאי שהיו מתענינים בו יותר. העיתונים היו כותבים על-כך, מאות אנשים מכל הרחובות היו מתאספים ומסתכלים בנבלה; והיו מסתכלים אפילו במקום, שבו אירעה הנפילה…
אך הסוס מן הטראַם אף הוא לא היה זוכה לכך, אילו היו בעולם סוסים רבים כמו אנשים — אלף מליונים!
בּוֹנצי חי בחשאי ומת בחשאי; כמו צל חלף עבר — בעולם הזה שלנו!
בברית-המילה של בּוֹנצי יין לא שתו, כוסות לא צלצלו! לבר-מצוָה דרשה מצלצלת לא אמר… חי היה כמו גרגיר-חול קטן ואפור על שפת הים. בתוך מיליונים של אחרים הדומים לו; וכשהגביהה אותו הרוח והעבירה אותו ביעף אל עֵבר הים האחר, לא הרגישה בכך שום נפש חיה!
בחייו לא שמר הבוץ הלח את טביעת רגליו. לאחר מותו — הרוח הפילה את לוח-העץ הקטן שעל קברו; אשתו של הקברן מצאה אותו הרחק מן הקבר ובישלה בו סיר תפוחי-אדמה… מלאו שלושה ימים למותו של בּוֹנצי, שאלו את הקברן בשמתא, אם יודע הוא היכן הניחו!
אילו היתה לו לבּונצי מצבה, אפשר שאחרי מאה שנים היה חוקר-קדמוניות מוצא אותה, והשם “בּונצי שתוק” היה מצטלצל שנית בחלל העולם הזה.
צל חולף! דמות-דיוקנו לא נשארה חקוקה אצל שום אדם במוח, אצל שום אדם בלב; לא נשאר ממנו זכר כלשהו!
לא יורש ולא דורש; גלמוד בחייו — גלמוד במותו!
אילמלא רעש הבריות, אפשר שהיה מישהו שומע לפעמים, איך עמוד-השדרה של בּונצי מתפקק מתחת למשא; אילו היה לו לָעולם פנאי יותר, אפשר שהיה מישהו נותן דעתו על-כך, שבּונצי (אף הוא אדם) יש לו בעודו בחיים שתי עינים כבויות ולחיים נפולות עד כדי מורא; שאפילו בזמן שאין לו עוד כלל משא על גבו, גם אז ראשו כפוף כלפי האדמה, כאילו בחייו עוד את קברו הוא מבקש! אילו היו האנשים מועטים כמו הסוסים המושכים בטראַם, אפשר שהיה מישהו שואל לפעמים: בּונצי זה להיכן נעלם?!
כשהוליכו את בּונצי והכניסוהו אל בית-החולים, לא נשארה פינתו בדירת-המרתף פנויה — צפּו לה עשרה אחרים כיוצא בו, ואת הפינה ב“פּלוּש” מכרו במכירה פומבית; כשנשאו אותו מן המטה של בית-החולים והכניסוהו לחדר-המתים, המתינו למטתו עשרים הרוגים מתחת מפולת של בית – – מי יודע כמה זמן ינוח שלום בקברו? מי יודע כמה אחרים כבר מצפים לאותן דל"ת אמות…
בחשאי נולד, בחשאי חי, בחשאי מת ובחשאי עוד יותר נקבר.
אך לא כך היה הדבר בעולם ההוא! שם עשה מותו של בּונצי רושם גדול!
השופר הגדול, השמוּר לימות המשיח, קולו הלך בכל שבעת הרקיעים: בּונצי שתוק נפטר לעולמו! המלאכים הגדולים ביותר, שכנפיהם רחבות ביותר, התעופפו וזה לזה מסרו ואמרו: בּונצי נתבקש לישיבה של מעלה! בהגן-עדן רעש, שמחה, המולה: “בּונצי שתוק! מילתא זוטרא, בּונצי שתוק!”
אראלים צעירונים, שעיניהם יהלומים, כנפיהם דקיקות וקלילות ואנפיליותיהם של כסף, טפפו חיש-חיש לקבל את פניו של בּונצי בשמחה! אִיושת הכנפים, טפיחת האנפיליות ושחוקם העליז של הפיות הצעירים, הרעננים הורוּדים, מילאו את כל הרקיעים ועד אל כסא-הכבוד הגיעו, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו גם הוא כבר ידע, כי בּונצי שתוֹק הולך ובא!
אברהם אבינו התייצב בשער השמים היד הימנית שלוחה ל“שלום עליכם” רחב ובת-שחוק מתוקה על פניו הזקנים!
מה קול הגלגלים המתגלגלים ברקיע?
שני מלאכים הובילו אל הגן-עדן בשביל בּונצי כורסה של זהב טהור על-גבי גלגלים, וזהו הקול המתגלגל!
מה הבריק ברק בהיר כל כך?
הנה העבירו כאן עטרה של זהב טהור משוּבּצת אבנים יקרות ביותר! הכול בשביל בּונצי!
– עוד קודם הפסק של הבית-דין של מעלה? — זה יהיה דבר פוֹרמאַלי בלבד! בלבד! כנגד בּונצי שתוק לא ימצא אפילו הקטיגור דבּוּר בפיו; כל העניין הזה לא ימשך אלא חמש דקות!
– וכי צחוק הוא, בּונצי שתוק?
כשתפסו המלאכים לבּונצי באויר וניגנו לו זמר; כשהניע לו אברהם אבינו את היד כמו לידיד ישן-נושן; כשהוא שמע שכסאו עומד מוכן ומזומן בהגן-עדן; ולראשו מצפה עטרת של זהב; ובהבית-דין של מעלה לא יאריכו עליו בדבור כלל — מיד התחיל בּונצי, בדומה לדרכו בעולם ההוא, שותק מתוך פחד! לבו עמד בו מלדפוק! בטוח הוא, שאין זה אלא חלום, או טעות פשוטה!
ובשניהם כאחד רגיל הוא! לא פעם בעולם ההוא, שהוא מלקט מטבעות מעל-גבי הרצפה, אוצרות שלימים מפוזרות לפניו… ומשהתעורר ראה והנה הוא קבצן גדול יותר משהיה אתמול… לא פעם זרק לו מישהו מתוך טעות בת-שחוק, אמר לו דבּור טוב כלשהו, ומיד פנה מעליו ורקק…
— כזה הוא — מהרהר בּונצי — מזלי שלי!
והוא מפחד להגביה את עיניו, שהחלום לא יעלם; שלא יתעורר באיזה מקום בתוך מערה בין נחשים ועקרבים! הוא מתיירא להוציא מתוך פיו הגה, אֵבר להניע — שלא יכירו אותו ויקלעו אותו בכף-הקלע…
הוא רועד ואינו שומע את דברי התושבחה של המלאכים, אינו רואה את כרכוריהם שהם מכרכרים מסביביו, אינו עונה לאברהם אבינו ל“שלום עליכם” הנלבב שלו, וגם — כשמוליכים אותו ומביאים לפני הבית-דין של מעלה — אינו אומר שם “בקר טוב”…
כולו מבולבל מרוב פּחד!
ופחדו גדל עוד יותר משראה, שלא במתכוון, את הרצפה בחדר הבית-דין של מעלה. כולה בהט ויהלומים! “על רצפה כזאת עומדות רגלי!” — והוא קופא כולו והופך לאבן! “מי יודע לאיזה גביר, לאיזה צדיק מתכוונים… הוא יבוא — ויבוא סופי ויגָלה קלוני!”
מתוך פחד לא שמע אפילו, שאַב-בית-הדין הכריז בפירוש: “משפטו של בּונצי שתוק!” וגם, במסרו למליץ-יושר את הניירות אמר: “קרא אך בקצוּר!”
כל האולם כולו מסתחרר מסביב לבוֹנצי. ורעש-רעש באזניו. אך בתוך הרעש הוא שומע אף-על-פי-כן מפעם בפעם ברור יותר ויותר את קולו של המלאך המליץ, המתוק כקול הכינור — השם שלו — שומע הוא — היה יאה לו ונאה לו כגלימה נאה מיד חייט-אמן לגוף גבוה ותמיר.
– מה הוא אומר? — שואל בּונצי והוא שומע קול מפסיק את הדובר בקוצר-רוח ואומר:
– רק בלי משלים!
– מעולם — מתחיל שוב המליץ-יושר — לא קבל על זולתו, לא על אלהים, לא על אדם; בעינו לא התלקח מעולם זיק של שנאה, הוא לא נשא מעולם את עיניו בטרוניה כלפי שמים.
בּונצי שוב אינו מבין אף דבּוּר אחד, והקול החמור מפסיק שנית:
– בלי מליצות!
– איוב לא יכול להתאפק. הוא היה אומלל יותר – –
– עובדות, עובדות ממש! — מכריז ואומר בקוצר-רוח יתיר אב-בית-הדין.
– ביום השמיני מלו אותו – –
– רק בלי תיאוּריוּת יתירה!
– מוהל שאינו בקי במלאכתו היה לו, לא עצר את הדם – –
– הלאה!
– והוא שתק כל הזמן (מוסיף וקורא המליץ-יושר), אפילו כשמתה עליו אמו ובשנה השלוש-עשרה לחייו קבל אֵם חורגת… אשה דומה לנחש, מרשעת…
– אפשר מתכוונים אף-על-פי-כן אלי? — מהרהר בּוֹנצי – –
– בלי רמיזות לאנשים שאינם שייכים לכאן! — מתרעם אב-בית-הדין.
– היא היתה מקמצת לו פת-לחם… לחם מעוּבּש משלשום… עצמות תחת בשר… והיא עצמה — קהוָה בשמנת היתה שותה – –
– לגוף הענין! — צועק אב-בית הדין!
– כנגד זה לא היתה מקמצת לו בצפרניה וגופו השחום-הכחול היה מציץ מבעד לכול החורים של בגדיו המעופשים והקרועים… בחורף, בזמן הקור הגדול ביותר, היה עומד יחף בחצר וחוטב לה עצים, והידים היו צעירות וחלשות מדי, העצים עבים מדי, והגרזן קהה מדי… לא פעם נתפקקה עצם מפרקה, לא פעם קפאו אצלו הרגלים, אך שתוֹק שותק היה, ואפילו לפני אביו —
– לפני השכּור! —מתערב בלעג הקטיגור, ובּוֹנצי מרגיש קור עובר בכל אֵיבריו – –
– לא התאונן, — מסיים המליץ-יושר את הפסוק.
– ותמיד גלמוד — ממשיך הוא ואומר — לא חבר, לא תלמוד-תורה, לא חדר… לא בגד שלם… לא רגע פנוי – –
– עובדות — קורא שוב אב-בית-הדין.
– הוא שתק אפילו אחר-כך, בשעה שאביו, בהיותו שכּור, תפסהו פעם בשערותיו ובאמצעיתו של ליל-חורף לוהט מקור השליכו מתוך הבית! הוא קם במהירות מעל-גבי השלג וברח למקום שעיניו נשאוהו…
בכל אותה הדרך שתק… בזמן שהיה רעב ביותר —בעינים בלבד היה מבקש רחמים!
ורק בליל-אביב רטוב ומסחרר בא אל כרך גדול, הוא נפל כטפּה אל תוך הים, ואף-על-פי-כן בילה עוד אותו הלילה בבית-הכלא… הוא שתק, לא שאל מפני מה, מדוע? הוא יצא, וחפּש את העבודה הקשה ביותר. אך הוא שתק!
קשה מן העבודה היה למצוא אותה — והוא שתק!
רוחץ כולו בזיעה קרה, כפוף ולחוץ תחת המשא הכבד ביותר, וקיבתו הריקה מתכווצת בעוית של רעב — שתק!
מוּתז בבוץ של זרים, מרוקק מפיות זרים, מגורש מעל המדרכה עם המשא הכבד אל הכביש בין עגלות, כרכרות וקרונות-טראַם, מציץ כל רגע ורגע אל תוך עיניו של המות — שתק!
הוא לא שאל מעולם, כמה פּוּד משא יוצאים לו לגרוֹש אחד, כמה פעמים נפל בכל שליחות בעד פרוטה, כמה פעמים דחוהו בלך-ושוב כשתבע את שכרו; הוא לא חישב, לא מזלו שלו ולא מזלם של אחרים, רק שתק!
את שכרו שלו גם כן לא תבע בקול! כפושט-יד היה מתייצב בפתח, ובתוך העינים נצטיירה בקשה של כלב. “תבוא אחר-כך”, והוא נעלם בחשאי כצל, בשביל לחזור אחר-כך בחשאי עוד יותר ולבקש את שכרו כנדבה!
הוא שתק אפילו, כשהיו מפחיתים לו משכרו, או מטילים לו אסימון במקום מטבע!…
תמיד היה שותק…
– אם כן, מתכוונים באמת אלי! — מרגיע בּוֹנצי את עצמו.
– פעם אחת — מוסיף ומספר המליץ-יושר לאחר לגימת מים — בא שינוי בחייו… חלפה עברה כרכרה על גלגלים של גומי, עם סוסים שנתבהלו… המצליף כבר מזמן היה מוטל מרחוק וראשו מחוץ אל אבני הכביש… מתוך פיותיהם של הסוסים המבוהלים נתז הקצף, מתחת לפרסות מתמלטים גיצים, העינים מתנוצצות כמו לפידים בוערים בליל-חשכה — ובתוך הכרכרה יושב ספק חי ספק מת, אדם!
ובּוֹנצי עצר את הסוסים!
והיהודי הניצל היה יהודי בעל-צדקה, ולא שכח לבּוֹנצי את הטובה!
הוא מסר לו את שוטו של ההרוג; בּוֹנצי נעשה מצליף! ויותר מזה — הוא השיא לו אשה, ויתר על כן – – הוא דאג אפילו לכך שיהיה לו ילד…
ובּוֹנצי עדיין שתק!
– אלַי מתכוונים אלַי! — מתחזק בּוֹנצי בדעתו, ואין בו אף-על-פי-כן ההעזה להרים עין אל הבית-דין של מעלה…
הוא מקשיב שוב לדבריו של המלאך המליץ:
– הוא שתק אפילו בשעה שהבעל-טובה פשט בקרוב את הרגל ולא שילם את שכרו…
הוא שתק אפילו בשעה שהאשה ברחה ממנו והשאירה לו תינוק שלא נגמל…
הוא שתק אפילו חמש-עשרה שנה לאחר-מכן, כשהילד גדל והיה חזק למדי — בשביל להשליך את בּוֹנצי מתוך הבית…
– אלי מתכוונים אלי! — שמח בּוֹנצי.
– הוא שתק — פותח בנעימה רכה יותר ועצבה יותר המלאך-המליץ — בשעה שאותו בעל-טובה עצמו השתוָה והתפשר עם כולם, ורק לו לא החזיר אף פרוטה אחת מן השכירות, ואפילו בשעה שעבר על בּוֹנצי (בנסעו שוב בכרכרה עם גלגלי גומי ועם סוסים כאריות) ופצעו פצעים אנושים…
הוא עדיין שתק! הוא לא אמר אפילו למשטרה, מי הוא זה שסידר אותו כך…
הוא שתק אפילו בבית-החולים במקום שכבר מותר לצעוק! הוא שתק אפילו בשעה שהרופא לא רצה בלי חמש-עשרה קוּפּיקות להחליף לו את כלי-הלבן!
הוא שתק בשעת גסיסה — הוא שתק בשעת מיתה…
לא דבּוּר כנגד המקום, לא דבּוּר כנגד הבריות.
– דיכּסי!
בּוֹנצי מתחיל שוב רועד בכל גופו. הוא יודע, שלאחר מליץ-היושר בא הקטיגור! מי יודע מה זה יאמר! בּוֹנצי עצמו לא זכר את חייו. עוד בעולם ההוא היה כל רגע משכיח את הרגע שקדם לו… המלאך-המליץ הזכיר לו הכל… מי יודע, מה הקטיגור יזכיר לו!
– רבותי! — מתחיל קול חד-דוקרני-לוהט – –
אך הוא מפסיק.
– רבותי מתחיל הוא שנית, אך הקול כבר נתרכך במקצת, ומפסיק שוב.
לבסוף נשמע, מתוך אותו גרון עצמו, קול שהוא כמעט כולו רוך:
– רבותי! הוא שתק! וגם אני אשתוק!
משתלטת דממה — ומקדם נשמע קול חדש, רך ומרטט:
– בּוֹנצי, בני שלי בּוֹנצי! — קורא אליו הקול כקול העוגב — בּוֹנצי בני שלי הנלבב!
– ולבו של בּוֹנצי נכמר בקרבו ובוכה… כבר היה רוצה עכשיו לפקוח את העינים, אך הן מעוממות מן הדמעות… כל-כך מתוק-עד-כדי-בכיה לא היה לו מעולם… “בני שלי”, " בּוֹנצי שלי" — מזמן שמתה אמו לא שמע קול כזה ומלים כאלה – –
– בני שלי! — מוסיף ואומר אב-בית-הדין — הכל נשאת ושתקת! אין מתום בגופך ולא עצם שלימה, אין מקום בלא מכה, בלא חבורה, בלא פצע שותת-דם, אין פינה חבויה אחת בתוך נשמתך, שאינה נוטפת דם… ואתה שתקת ושתקת…
שם לא הבינו בטיבו של הדבר הזה! אתה עצמך אפשר לא ידעת כלל שאתה יכול לצעוק ומקול צעקתך ירעדו ויתפוררו חומותיה של יריחו! אתה עצמך לא ידעת, מה גדול הכוח הנרדם בך…
בעולם ההוא לא נתנו לך שכר על שתיקתך, אך העולם ההוא עולם-השקר הוא, כאן, בעולם-האמת, תקבל את שכרך!
אותך לא ישפוט הבית-דין של מעלה, עליך לא יוציא פסק-דין.
לך לא יקציב חלק ולא יגביל חלק: קח לך כל מה שאתה רוצה! הכל שלך!
בּוֹנצי נושא זו הפעם הראשונה את העינים! והוא כמסוּנוָר מן האור השופע מכל הצדדים! הכל מבהיק, הכל מתנוצץ, מהכל קורנות קרני-אור: מן הכתלים, מן הכלים, מן המלאכים, מן הדיינים! הכל מלאכים!
הוא משפיל את עיניו העייפות!
– באמת? — שואל הוא מסופק ומבויש.
– באמת! — משיב בתוקף אב-בית-הדין — באמת, אני אומר לך, הכל שלך. כל מה שבשמים שייך לך! בחר לך וקח מה שאתה רוצה, אין אתה לוקח אלא משלך!
– באמת? — שואל בּוֹנצי עוד פעם, אך הפעם כבר בקול בוטח.
– באמת! באמת! באמת! — עונים לו בתקיפות מכל הצדדים.
– נו אם כך — מחייך בּוֹנצי — רוצה אני באמת בכל יום בבוקר גלוסקה חמה עם חמאה טריה!
הדיינים והמלאכים השפילו ראשיהם מבוישים; הקטיגור פרץ בצחוק.
תמונות קטנות
מאתיצחק ליבוש פרץ
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
מי מהן?
א.
היפה מכל פסלי-האבן שבגן וֶנוּס — אלילת היופי היוָנית. עשויה שיש לבן, על-גבי כן ירקרק מבהיק, עומדת האלילה היפה ומביטה בעיניה הפתוחות-הגלויות על ערוגה של חבצלות וּורדים רעננים.
בשדרה מופיעה נערה כבת תשע-עשרה. פניה קורנים בשמחה, מעיניה נתזים החיים הרעננים, הבריאים. היא הולכת אל ונוּס.
במשובה היא קופצת ועולה על הכן — קומה אחת ושמות אחת לה ולאלילה.
דבר זה משמח אותה, מצהיל את רוחה. היא חובקת בידה הצחורה את צוַאר-השיש של האלילה, משימה את שפתיה הרעננות, האדומות אודם-אלמוג, על שפתי האלילה.
כך שוהה היא רגע. וכל העובר שואל את עצמו:
– מי מהן יפה יותר? זו של אבן, או זו של בשר ודם?
ב.
מחורי שמשה עבה מצוחצחת, בחלון-הראוה של בית-מסחר לדברי-מוד"אַ עומדת יפהפיה עמוסה צרכי-הלבשה ותכשיטים מתכשיטים שונים, אך היא עצמה עשויה שעוָה.
השפתים אדומות שלא כדרך הטבע נכּר שאך זה עתה צוּבּעו מחדש וצביעה גדושה ביותר; הפנים חיורים-צהבהבים. העינים הפתוחות לרוַחה — בוהות, בלא מבט; אך נוראות מכל הן הגבות: שורה של שערות קשות וזקופות, המרוחקות זו מזו…
בפנים, בחנות המאופלת למחצה, קונות נשים מיני סרטים ושנצים.
– נערתי — אומרת הגברת כבדת-הבשר את הנערה-המוכרת — הוציא נא לי את הסרטים האדומים מחלון-הראוָה.
הנערה מצייתת.
הליכתה עייפה ולא-בטוחה; בהתאמצות היא פותחת לרוָחה את עיניה האדמדמות, שלא להרדם אגב הליכה. פניה יפות, אך עמומות, צהובות ובלויות; השפתים אדומות, אך נכּר — זה עתה צבועות מחדש.
היא פותחת את החלון, מתכופפת מעל לבובת-השעוָה ומחפשת את הסרטים. בתוך כך היא שוקעת בהרהור, ותולה מבטה בחלל-האויר…
כך שוהה היא רגע. וכל העובר ברחוב שואל את עצמו:
– מי מהן נוראה יותר? זו של השעוָה, או זו של בשר ודם?
מנוּוָל
א.
אדם עשיר נוסע ברחוב ורואה פושט-יד עומד כך ומצפה לנדבה.
האיש העשיר רחמיו נכמרים בקרבו, והוא מוציא מכיסו וזורק לפושט-היד מטבע-כסף של עשר פרוטות.
פושט-היד מביט אל המקום שלשם נפל המטבע, ואינו זז ממקומו. האיש העשיר רואה את הדבר, — זה מעט לו — מהרהר הוא.
– מנוּוָל!…
הכרכרה חלפה עברה. פושט-היד נאנח ומתיישב על-גבי המדרכה.
האויר רטוב וקר, והכאב מהלך בכל עצמותיו; הרגלים כמו משותקות הן. האלוהים יודע, כיצד יצליח אדם שכמותו לחזור הביתה; אין הן מצייתות לו, הרגלים המאוּבּנות הללו. אבל גם בשבתו אין הוא יכול להגיע אל המטבע, והריהו מותח עצמו כולו ושולח את ידו… בקושי, בקושי! הנה היא בידו!
הוא מקרב אותה אל עיניו, מטבע מזוייפת היא! וגם הוא קורא ואומר:
– מנוּוָל!
חזירה
על ספה מרוקמת זהב שוכבת גברת חיורת בשמלת-משי בהירה.
מבעד לוילאות הכבדים נופל זוהר עמום על שפתיה הדקות, המתעקמות לאנחה עמוקה. בעיני התכלת העמוקות נקווֹת דמעות…
לא טוב לה, לגברת, לא לכך נתכוונה!
אהבה חפצה, אידיאלים ביקשה… והוא נותן לה יהלומים וארמונות…
וכשהוא מדבר עמה, דבּוּרו בעניני כסף… עניני קבלנות…
שום אדם אינו מבין לרוחה; לא הוא — בעלה, לא אורחיו שלו ולא אורחיה שלה…
ולבה שלה מתגעגע! הוא מתעטף, הוא מרגיש עצמו זר בעולם זה של כסף, של זהב ויהלומים… הוא מבקש לצאת, ללכת אחרי אידיאלים, אחרי… אחרי… אחרי…
אכן, באמת לא טוב לה, אף-על-פי שחסר לה הבטוי הנכון. היא מושיטה את ידה הצחורה המבהיקה, ונוגעת בפעמון שעל השולחן למראשותיה.
מופיעה הנערה החדרנית.
– ספל קפה! — מצוָה הגברת.
– הנערה נעלמת וחוזרת עם ספל-אלגביש סיני על-גבי מגש-כסף כבד. הריח הטוב של הקפה הטוב מתערב עם ריח-היקינתון הקל שבחד.
– בלכתה אל הספה נאחזת רגלה של הנערה-החדרנית בקצה מופשל של המרבד התורכי — והיא נופלת.
נשמע צליל עמום של המגש שנפל ושל הספל המתפוצץ.
– חזירה! — קופצת ממקומה וצועקת הגברת.
הרי כלה אינה גרב!
בבית-החרושת לגרבים.
נכנסת נערה עם תריסר גרבי-צמר שגמרה. היא הולכת אל בעל-הבית הזקן.
הוא מטיל מבט בסחורה, מורה באצבע אל בעל-הבית הצעיר.
היא הולכת כפי שמראים לה.
בעל-הבית הצעיר נוטל את הגרבים לידו — רכים למדי. אחר-כך הוא מניח אותם על כף המאזנים — הם עומדים במבחן. אחר-כך הוא לוקח אמת-מידה ומודד את האורך, את השפה, את העקב — הכל יפה.
הנערה נושמת לרוָחה; ופושטת את היד לקבל שכרה.
– עוד רגע! — אומר “בעל-הבית הצעיר”. והוא לוקח מעל השולחן זכוכית מגדלת, מצחצח אותה ומסתכל בהעבודה.
לאחר הסתכלות ממושכת אומר הוא בשויון-נפש, אבל בתוקף:
– כמה חוטים פסוקים — שלוש “עינים” שמוטות… שלושה אחוזים לנכות!
– אבל… מבקשת היא להצטדק.
– בלי שום אבל! — מפסיק אותה בעל-הבית הצעיר, ונותן לה פתק אל הקופה.
הדלת נפתחה שנית, ומופיע יהודי צהבהב ובת-שחוק על פניו.
– בוקר טוב!
– שנה טוב! —משיב בעל-הבית הזקן — בבקשה!
היהודי הצהבהב ניגש אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זהו בני שלי! — מרמז אל הזקן, מתיישב ליד השולחן.
– זה הוא בני שלי! — מרמז הוא על הצעיר בגאוָה.
– סוחר! — מוסיף הוא — ועוד איזה סוחר!
– אם כן, מה טוב! — משיב היהודי הצהבהב, — סוחר צריך לכסף!
– כסף! — מושך הזקן בכתפיו.
– חמישה-עשר אלף במזומנים!
– אך רגל אחת קצרה מעט מחברתה — מתערב “בעל-הבית הצעיר” בשיחה בחיוּך לא-מובהק.
– כמעט אין רואים כלל! — אומר השדכן.
– אבל באמת קצרה היא!
– ומה בכך, — אומר הזקן — כלה הרי אינה גרב! אין מסתכלים בה בזכוכית מגדלת!
© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
אחיות
מאתיצחק ליבוש פרץ
“דלות” נע ונד הוא.
אין הוא שוהה שהייה של ממש בשום מקום; מקום שהוא נמצא ביום, אינו לן בלילה.
ומספר ימיו ושנותיו כמספר ימי העולם ושנותיו כמספר ימי-העולם ושנותיו!
מאַחַר שהוא מהלך ברגליו על-פני האדמה שנים מרובות כל-כך, במגפים שקבּל מבעלי-צדקה, נקובים-נקובים, שרגליו משתפשפות בהם ומצמיחות יבלות שגדלן כתפוחים, היה יכול להוציא ספר תולדות-העולם מהימן ביותר, וספר מסעות על-פני הארץ מדויק ביותר — אבל וַדאי שהללו לא היו יוצאים מתחת ידו יפים ומיופּים כאותם שבאו לידינו מאנשים שהשקיפו על העולם מגבהי-השחקים של ארמנות-פאר נישאים, טירות וכנסיות, אנשים שהם עוברים בזמננו על-פני העולם בקפיצת-הדרך של הקטרים ואבטומובילים… וחוץ מזה אין דלות יודע כלל את חכמת הכתב. לא היה ספק בידו לכתוב, ואין לו כלל ידים לכתיבה! ידיו המיובלות מתאימות לענין הכתיבה, כשם שרגליו הנכאבות מתאימות למגפים של בעלי-הצדקה. וזמן לכך גם כן אין לו. ואף לא בשביל לסַפּר. כל היום כולו — או שהוא עובד, או שהוא מבקש עבודה, או שהוא מחפש מטמון בתוך גבעה של אשפה, או שהוא מתלבט, רעב ומתעטף, אֵישהו מאחורי גדר דחויה, וחולם על ימות המשיח עם גלוסקאות על העצים! ובלילה — או שהוא ישן כהרוג, או שהוא מתפתל כנחש על משכבו מחמת רעב, או מחמת מחוש-מעים הבא מן הממתקים והמעדנים שבאשפה, או שהוא שוכב ומביט בעינים בוהות אל רקיע השמים ושואל עצמו, מפני מה אין הרעם רועם, או גם —הוא עוסק בפריה-ורביה, על חשבונו של בורא העולם, של גבירים בעלי-צדקה או על חשבונו של ה“קהל”…
נראה שאין לסמוך על החשבונות הללו ולבטוח בהם, משום שהמוני ילדים מן הבאים לעולם בפריה-ורביה זו נעלמים לפתע-פתאום —והילד איננו! אבל אותם שנשארים מפוזרים ומבוזרים בעולם, ואחים ואחיות אינם מכירים ואינם יודעים זה את זו, ועוברים זה על-פני זו בלי חיוך ובלי דבור כלשהו, כזרים גמורים. פרט למקרה שהם נפגשים לפעמים בבית-החולים בשתי מטות העומדות זו כנגד זו —והם נאנקים או אומרים ודוי ביחד…
שתים מתולדותיו של דלות מכיר אני —שתים אחיות, הן גרות זה כמה שנים בואַרשה ונפגשות לעיתים תכופות ביותר ועוברות זו על יד זו כמו זרות ונכריות!
אחת גרה בקרן-זוית אפלה, בין תשע נפשות של שלוש משפחות בדירת-מרתף ברחוב מוֹקוֹטוב, ונאבקת עמהן לילה לילה על מעט אויר; והשניה נאבקת לילה לילה על מעט אויר כזה עם עשר נפשות של ארבע משפחות בקצה האחר של ואַרשה, בחדר-עליה שמתחת לגג-ברזל בסמטה השחורה. הראשונה בהרהרת, השניה שחרחרת, אך אין בכך כלום —אחיות בנות אב אחד הן, בנותיו של דלות שתיהן יש להן כנפות-אף שקופות כמעט, עור דקיק על הלחיים הנפולות ועינים משוקעות-משוקעות, ושתיהן גם תופרות לבנים. הבהרהרת עובדת בעד עשרים קופיקות ליום, לצרכי דירה, אכילה ושתיה והלבשה, מתשע בבוקר עד תשע ברב, בתוך חבורה של שש-עשרה נערות בבית-מסחר לכלי-לבן בסמטה השחורה, ונלחמת על מקום קרוב יותר לחלון, שתוכל לפחות לנשום לרוָחה; והשחרחרת אף היא אין ריאתה חזקה ביותר ומתחננת על גישה אל החלון לפני שמונה-עשרה חברותיה, העובדות עמה יחד בחדר לא ביותר גדול ברחוב “מוֹנקוֹטוב”, אף הן בעד עשרים קופיקות ליום לצרכי דירה אכילה, שתיה והלבשה. כשמגיעה העונה —עובדים גם כמה שעות משעות הלילה, ומשׂכר זה עשו להן שתי האחיות שתי שמלות קלות וקנו להן כובעונים של קש. לנעלים חסר להן, ועלתה בדעת שתיהן עצה אחת —ללכלך את הגרבים, במקום שהם מציצים מתוך החורים בדיו…
אין הן מכירות זו את זו, ואף-על-פי-כן הן עובדות זו בשביל זו כאחיות אמיתיות. משום שבכל יום ויום הולכת הבהרהרת ממוֹקוֹטוֹב לעבוד במשך חלק הגון מן היממה במקום אחותה השחרחרת בסמטה השחורה; והשחרחרת הולכת בכל יום ויום מן הסמטה השחורה אל ה“מוֹנקוֹטוֹב” לעשות אותה עבודה באותן שעות עצמן במקום אחותה הבהרהרת.
שתיהן הולכות לעבודה דרך גן הסאַכּסי, השחרחרת נכנסת מרחוב קרוּלעֶבסקאַ ויוצאת דרך ניעֶצאַלא, ויוצאת דרך קרוּלעֶבסקאַ.
באמצע הגן נפגשות הן, עוברות זו על-יד זו —ולא כלום.
פעם אחת בימי יולי התעוררו שתיהן מגודל החום, שתיהן היו שטופות זיעה ולשתיהן היה חסר אויר לנשימה. שתיהן קפצו כמעט אותו רגע מתוך המטות: הבהרהרת בדירת-המרתף ברחוב מוֹקוֹטוֹב; השחרחרת תחת גג-הברזל בסמטה השחורה. שתיהן התרחצו במהירות, לבשו את השמלות הקלות, השחירו שנית את הגרבים במקומות שהציצו מתוך החורים והסדקים שבנעלים, חבשו לראשיהם את כובעוני הקש וכּבנו אותם היטב היטב במכבנות, הבהרהרת —אל שערות-המשי הבהירות שלה, והשחרחרת — אל שערותיה השחורות כזפת ונקלעות בקושי, שתיהן עשו כן מתוך הצצה במראות-הכיס העגולות ושתיהן חייכו אל עצמן… פרצופונים לא מכוערים כלל, ושתיהן התחילו מתגעגעות פתאום — לירק עשב, לציצי-פרחים למשהו חי-וחם, וגם לשפמפמים ועינים מנצנצות, הבהרהרת — לשפמפמים ולעינים שחורים, והשחרחרת לשפמפמים בהירים ולעינים כחולות! ושתיהן נאנחו אנחת-הקלה, ועוד הציצו הצצה אחת אל מראות-הכיס, ומיהרו, משום שהשעה היתה עוד מוקדמת, אל הגן הסאַכּסי… הבהרהרת נכנסה בשער מצד קרוּלעֶבסקאַ, השחרחרת בשער מצד ניעֶצאַלאַ. ובכניסתן נתעצבו שתיהן מאד.
– בצד שמאל — מהרהרת הבהרהרת — במקום ששותים מים, מנגנת התזמורת; ואין נותנים להכנס! — בא ונדחף ומגרה את האף ריח של קפה קלוי ומבושל: “בחינם אין נותנים”.
– בצד שמאל — מהרהרת השחרחרת — נמצא אגם-המים המתנוצץ עם הברבורים הצחורים, כמה נאה ונעים כשהם מתקרבים ומשליכים להן פרוסות של לחמניות — אך לפי שעה אין לי עדיין ארוחה בשביל עצמי! מצד ימין — שוב דברים המושכים את הלב, ומים עם מיץ של מרקחת, בחשק רב היתה שותה משקה כזה, אך “בחינם אין נותנים”…
“אפשר שביום מן הימים נתון יתנו”, מתנחמות שתיהן בבת-אחת; כי על כן אחיות הן! וממהרות שתיהן והולכות אל אמצעיתו של הגן; הרעש מן הרחובות מתפורר ואובד בין אלפי העלים של האילנות המסועפים, והכול מסביב, דומה כל-כך שקט, כל-כך שקט…
ושתיהן רוצות לשבת. ושתיהן יודעות, כיוָן שהן מתיישבות — מיד יבואו ויגשו “שפמפמים עם עינים” לפטפט… סתם כך לפטפט, נעים לפטפט באויר הצח, מול הערוגות עם הפרחים השלל גוניים… האויר הצח כמו משכּר; ריח הפרחים מעלה חלומות, מן הדבורים המתוקים מתעוררת לפעמים מין נעימות כזאת בלב — אף-על-פי שכל זה מתפקע עד מהרה כבועה של סבון, או שרואים פתאום משהו נורא ובורחים. אבל שתיהן מפחדות שמא תשתקענה בשיחה ותאחרנה.
פונות שתיהן והולכות לצד ימין, אל השעון, ומפני שהן אחיות הן עושות כן באותו רגע ממש ובוחרות באותו ספסל עצמו, זה העומד מנגד ללוח-השעות. ומתיישבות בשני הקצווֹת – –
האם תדברנה זו אל זו?
הן מתחילות לשלוח מבטים אשה אל עבר אחותה. אך אותו רגע ממש נגשים שני צעירים ומתיישבים באמצע הספסל, ופונים — אחד שחרחר אל הבהרהרת; והשני בהרהר אל השחרחרת…
שני זוגות מפטפטים…
וכשהמחוג מגיע אל שלושת רבעי תשע, קופצות שתי האחיות ממקומן ובורחות.
הבהרהרת מ מוֹקוֹטוֹב בורחת דרך ניעֶצאַלאַ אל הסמטה השחורה; השחרחרת מן הסמטה השחורה בורחת דרך קרוּלעֶבסקאֶ למוֹקוֹטוֹב…
והן לא ראו זו את זו כראוי…
אפשר ביום מן הימים —בבית החולים, למשל, תראינה אשה את אחותה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.