א. שני עולמות
מכל ארבע פינות העולם באו הרוחות לבשׂר לנו כי כהלך יבוא הסתיו, עננים כבדים יכסו את השמים וחליפות יפלו גשם ושלג, פעם ימס השלג והיה למים, פעם יקפאו המים והיו לקרח, ופעם תקרע השמש את עב הענן ויפוזו גגות הבתים…
חבי כמעט קט, מלכת השמים! חוסי על הנשׂרפים אשר אין להם מחסה ומסתור, חוסי על האביונים אשר אין להם עוד עצים להסיק בתנור!
מפאת ים עלה ענן חדש כנחש מתפתל, ויעף כחץ, ויעט על השמש ויבלענה, כבלוע תנין הים את הדגה… נחמו, נחמו, עניי עם! גם הסתיו יעבור, גם החורף יחלוף וזמירות נשמע מכנף הארץ… רבים ימותו ברעב, רבים ימותו בקור, אך הנשארים הם ירננו, כי יראו בנצחון האור, השמש, הירח והכוכבים! ולעת-עתה ירנן לנו הסער, יהמה. ייליל ויתקצף, ויגרש את האדם מן החוצות, ויקרע לקרעים גדולים וקטנים את העבים, וייראו כטלאים ישנים על יריעת התכלת החדשה והמזהירה.
אך את כל רוחו הוציא הסער וייעף, וינח מזעפו. לאט-לאט התאחו הקרעים ויהיו לענן כבד אחד. אולם אותות השמים לא נראו בבית-המדרש, המלא עשן.
המלכה עם הכתר ועם שרביט-הזהב הסתתרה בחביון עוזה, בארון-הקודש, תחת הכפורת והפרוכת. ועליהן השׂממית תתפשׂ לנוגה הנרות הכהים, אשר טרם יכבו על העמוד.
על הקירות מסביב עומדים חיל עבדיה השומרים עליה, חיל עצום ורב: ספרים עתיקים, וחדשים מקרוב באו, כולם עומדים בארונות פתוחים וארוכים מן הרצפה עד הקורה. שם התבוללו יחדו חכמי בבל וירושלים, תלמידי אריסטו, גאוני ספרד ורבני פולין, לומדים, חוקרים, מדקדקים, בלשנים ומקובלים.
מערב פסח לערב פסח ינקה השמש את ארונות-הספרים הקרועים והבלים מרוב ימים ומבלי קורא בם; הישנים יושלכו אל “ארון השמות” וספרים חדשים יקחו עמדתם. בקצה בית-המדרש מצד המערב עומד כיור נחושת ומזרק נחושת תחתיו, יתר הפליטה מימי קדם, עת פיארו בעלי הבתים ושכללו את בית ה'…
את כלי הכסף והזהב לקחו הגנבים, את הספרים היקרים מכר השמש למלאות נפשו ונפש אנשי ביתו; כי כנסת ישׂראל איננה נמהרה לשנות מנהגים ולעשׂות תיקונים, ומשׂכורת השמש – ארבעה זהובים לשבוע – במקומה עומדת זה חמש מאות שנה.
לא הרחק מן הכיור עומד תנור ענקי. על-יד האח הבוערת יושבים כעשׂרה בחורי בית-המדרש וצולים תפוחי אדמה. אחד מהם גוזר לו חנוכיה מעץ, לכבוד ימי החנוכה ההולכים וקרבים, השני עושׂה כרטיסים מפיסות-נייר מרובעות למשׂחק, וכולם מעשנים עשן מקנה אחד, הרץ מפה אל פה כברק.
מלבושי הנערים ממוצעים, בין מלבושי החסידים והאשכנזים; פיאות קצרות, תספורת קומי כשל כהן גדול, מצנפת קטנה, מעיל ארוך ונעלים מתנוצצות. כולם צעירים לימים, מבן שש-עשׂרה עד עשׂרים שנה.
בדיבורם יש להם אורח כנשים: כולם מדברים בבת-אחת, כולם מתנועעים וכל עצמותיהם תדבּרנה, מכף רגל ועד ראש. והספסל אשר תחתיהם לא ינוח רגע; פעם ייסחב קדמה, פעם מערבה, ופתאום מרבית היושבים יקומו והמותר יפּלו אל העבר השני. כערב-רב הספרים בארונות כן ערב-רב הדברים בלשון הנערים: מליצות הנביאים, סוגיות התלמוד, מעשׂה בראשית, מעשׂה מרכבה, בקעת יחזקאל, פלפול ה“אורים ותומים”, בקורת “החלוץ”, קורות עשרת השבטים, גורל בני משה, דיני דגים מלוחים בפסח, הליכות העולם, שׂיחת-חולין ודברים של מה-בכך – התבוללו בתימרות העשן יחד עם תפוחי-האדמה, האפר ורשפי האש בפיות הבחורים.
פתאום נפתחה ברעש דלת בית המדרש. ויקפצו כולם כאיש אחד ממקומם בקול קורא:
– בת השַמש, הלביבות!
אולם הם שגו מאד. אל בית-המדרש לא בא כי אם נפל צעיר לימים כמוהם, לבוש בלויי-סחבות, אשר מתחתם התנוססה לתפארה “טלית קטן” עם ארבע ציציותיה.
לשוא עמל הנער להוציא הגה מפיו, כי שניו דא לדא נקשן וכולו רעד מקור כעלה נדף. השׂק אשר נשׂא על כתפיו נפל משכמו, והוא נשאר בלי נוע על מקומו, ובכל כוחו שאף אל קרבו את האויר החם. אז נגשו אליו בחורי בית-המדרש ויאחזו בו ויושיבוהו לפני האח להתחמם.
– רעב אני מאד! – נשמע רול הבא.
הבחורים הוציאו מתוך האפר מותר תפוחי-האדמה. בקול רועד ובחפּזון בירך עליהם האורח ויבלעם כתומם. כהתחמם האורח נזלו מים רבים מבגדיו, מפיאותיו הארוכות ומזקנו הקטן.
– אני יחיאל בן רבי משה זצללה"ה… – התוַדע האורח אל הבחורים – ובאתי הנה מהעיר הסמוכה טוֹמַאשוב, אשר על הגבול, ללמוד פה בבית-המדרש ולאכול “ימים” על שולחן בעלי-הבתים.
– אם כן, חבר תהיה לנו! – קרא אחד הנערים בשׂמחה – ומקבּלים אנחנו אותך בחברתנו.
– ומה אתם לומדים?
– ש"ס ופוסקים, וגם דברים אחרים – ענו הנערים.
– ואני לומד קבּלה – ענה יחיאל.
פתאום אחזתו רעדה ופניו נהפכו לירקון.
– מה זה היה לך? – שאלו הנערים בחמלה רבה.
– שׂקי אבד לי – ענה יחיאל – שׂקי איננו…
– לא אבד לך, הנה הוא – ענה אחד הנערים, ויור לו ברגלו על השׂק.
– על תגע ברגלך! – קרא יחיאל בפחד, וירם חיש את השׂק מן הארץ וישקנו.
– בלי ספק יש לך ספרים בשׂק.
– וגם תפלין – אמר יחיאל – תפלין של רש"י, של רבינו תם ושל שימושא רבּה – שלושה זוגות…
– גם יש אתי ספרי הזוהר, תיקונים ועוד ספרים קדושים רבים.
– ומקובל גדול אתה?
– אינני יודע – ענה האורח בענות-גאון – אבל אבי זצללה“ה, שהיה מקובל גדול ונודע בכל קצוי ארץ, הוא פתח לי את שערי הבינה והתיר לי לטייל בפרד”ס…
– אחרי שמלאת כרסך בגפ"ת?
– גם גמרא למדתי, אמנם מעט מזעיר… אבל בזכות אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, נהירין לי שבילי הקבלה…
– כשבילי דרקיע… – נכנס לתוך דבריו אחד הנערים. – אבל יהיה איך שיהיה, חבר תהיה לנו. אנחנו נעסוק בנגלה ואתה בנסתר. ילך כל איש בשם אלוהיו ויאושר כחפצו וכדרכו, לא נקרא לריב! ולמען לא תדמה, אדוני המקובל, כי קטלי קני באגמא אנחנו, נתוַדע אליך כולנו, ויען כי אינני עניו-גאה, אחל מעצמי… אנוכי עבדך, אורח הגון, ישׂראל הלץ…
לשמע “הלץ” רעד המקובל בכל גווֹ.
– האם עוד הפעם אבד שׂקך? – שאל הדובר בו.
– לא, אבל… איך קראת בשמך?
– ישׂראל הלץ… אולם אל תירא ואל תחת, לא לץ אני במובן המלה על-פי הקבלה; אינני יושב בלילות תחת הגשר להפיל אימה על עוברים ושבים או להתעולל בתמימי-דרך, חס ושלום! בן-אדם אני כמוך, אבל חברי כבּדוני בשם-התואר הזה, משום שלשוני חדה כסכיני, אשר אני חורת בו חידודים על העמודים והשולחנות להרעים את בעלי-הבתים הקמצנים, המפרנסים בחוּר כאילו כפאם שד.
יחיאל השתומם למשמע אזניו, פיו נפתח לרוָחה. אישוני עיניו התרחבו וכל הכרת פניו ענתה בו, כי אך קול דברים הוא שומע מבלי הבן מאומה.
אולם הדובר בו לא שת לבו לתמהון השומע.
– הנער הזה העומד לימינך – הוסיף הלץ – שית לבך אליו, הוא חיים המשורר! אבל אל תדמה בנפשך כי עוזר הוא על יד החזן בראש-השנה וביום-הכיפור, חס וחלילה; הוא משורר אמתי, משורר בחסד אלהים! ככלוב מלא עוף כן בטנו מלה חרוזים, ובכל רגע תחשוב להבּקע ולהטביענו במבול מי-השירה… אם תזכה, תשמע את חרוזיו הפּסחים, אשר שר לכבוד בת השַמש היפה, אשר מראה פניה יכה גם אותך בסנוורים, ולכבוד לביבותיה אשר תמכור לנו, ואשר טעמן כצפיחית בדבש וריחן כריח השׂדה אשר ברכו ה'… גם את הלביבות תזכה לאכול, ותדע כי ריחא מילתא הוא, כי הוא אחד מששים בגן-עדן…
יחיאל פער פיו לבלי חוק, ומפי הנערים פרץ צחוק-שׂמחה.
– הנער השני, העומד לשׂמאלך, הבט נא אל מראהו, הוא חוקר קדמוניות ושמו ראובן. אבל מחויב אני לפרש לך פירוש המלות, כי רואה אני את עיניך המחוכמות ומכיר בהן, כי מן החלונות האלה נשקפת נפש תמימה, אשר לא תדע מה הוא חוקר קדמוניות. הראית בעירך את שלטי החנויות? ההתבוננת בם? יש מהם חדשים ויש מהם ישנים! האוהב כל דבר ישן נושן והחוקר לכל קדמוניות ישׂמח מאד לשלט ישן נושן, וכל אשר המחוק מרובה על האותיות הניכרות, הרי זה משובח! איש כזה אם ימצא מנעל קרוע ובלוי מרוב ימים בחוץ, או בחפירה באדמה, יכיר כרגע אם נשׂא אותו אחד הגבעונים, בבואם לרמות את ישׂראל, או הוא מעשׂי ידי סנדלר החי אתנו. ראובן שלנו מכבד ומוקיר כל ספר עתיק יומין, וטוב לו לוח כזבן ישן מספר-חכמה חדש. העכבר הזה – אל תפן אל דלות בשרו – אף כי רזה הוא אכל וגם אִכּל ספרים הרבה, ואם כעת לא נודע עוד כי באו אל קרבו, הלא ימים ידברו! לעת-עתה מכין הוא לדפוס ספר חדש בשם: “הפּיאות של אבימלך וכסות-העינים של שׂרה”, וכבר נכתב השער וחצי ההקדמה; אבל כל התחלות קשות, קל וחומר אם יש ביטול עבודת הקודש על-ידי בת השמש, אשר תגיה אור על אופל בית-המדרש יותר מכל המצבות העתיקות על חשכת דברי-הימים.
הלץ לא נתן ליחיאל לשאוף רוח.
– וראה נא – קרא – את נטע-השעשועים הזה! הלא הוא נטע הצייר לעתיד לבוא! הוא אוהב מאד לשכב בימות-החמה על גבו ולהתבונן בתכלת השמים, ולקרר בימות-הגשמים את מצחו בזכוכית החלון ולרדוף אחרי העבים הכבדים והכוכבים הקלים. אין לו עוד הכלים והצבעים הנחוצים למלאכתו, אבל הוא מסתפק במועט, ובחריצות נפלאה יצייר על כתלי בית-המדרש את הגות לבו ואת הלך נפשו בגחלת קטנה וקלה! ראה נא את ה“משנכנס אדר”, פרי עטו ההדור, המתנוסס על המזרח משנה לשנה, עם האותיות המרצדות למעלה ולמטה, כאילו הן אומרות “קדוש וברוך”, הלא מעשׂה ידיו הן! או שוּר נא אל העמוד והתבונן אל האריות והנמרים והנחשים האוחזים בזנבותיהם בסבך “מגן-דוד” חדש, אשר לא היה עוד לעולמים, הלא הוא בראם מאין! ואולי מסופק אתה, אם הם אריות ונמרים ונחשים ולא סוסים וחמורים או זבובים, או בהמות-בית אחרות, שוּר את הרשום תחת כל חיה וחיה, כי שם נקראו בשמותן!
תמהון המקובּל עלה עד מרום קצו, אך הלץ לא נלאה עוד.
– יתר הנערים – קרא – אף כי גם הם רעים אהובים ונחמדים, ובטוח אני שיהיו גדולים בישׂראל, עוד לא התבלטו כל אחד בכשרון המיועד לו, וכחכמים כוללים לא הצטינו עוד בשום מקצוע מיוחד, ועל כן אינני מחויב להביע בפניך את תהילתם. יבוא כל אחד ויעמוד על נפשו, כי גרוני ניחר…
– אני דן טייאֶרשאטיין – אמר אחד הנערים.
– בלשון-הקודש – אמר הלץ – אבן יקרה, והיא אבן שוהם ואקדח, אבל לא נלטשה עדיין כל צרכה ואולי תבקע עוד, חס ושלום, בבואה לידי האומן-הזמן…
– ואני ישׂכר הוֹלץ…
– עץ בלשון-הקודש, אבל לח הוא ולא יסכון להסיק בו בתנור.
כן קראו גם יתר הנערים בשמותיהם, והלץ קרא על כל אחד ואחד את פתגמו, לשׂמחת לב הבחורים ולתמהון המקובל.
ככלות הקולות והצחוק ביקשו הנערים את יחיאל לשבת ולספר להם את קורותיו.
– ובקצור נמרץ – קרא הלץ – כי עוד מעט ויהמו בני-מעי מרעב.
– אינני יודע, מה תשאלו ממני – ענה יחיאל בלי חמדה – אין לי מה לספר לכם.
– ספר לנו מי אבותיך, מה מעשׂיך, למה באת הנה ולא אל עיר אחרת וכדומה – התחננו אליו הנערים.
אחרי רוב בקשות נעתר יחיאל.
– אמי – החל לספר – היתה מוכרת תפוחים…
– הס מלהזכיר שם מאכל אשר ייאכל בזמן שאני רעב – שיסעהו הלץ – זה הוא דרך ילדים רעים, להביא ביום-הכפורים אל בית-המדרש את לחמם ולנקר בו את עיני היושבים בתענית.
– אמי – החל עוד הפעם יחיאל – היתה מוכרת תפוחים, ואבי זצללה"ה מלמד…
– רצונו לומר: בטלן – שיסע עוד הפעם הלץ את דבריו – אבל הגד לי, מדוע תזכיר את שם אביך בזצללה"ה ולא תזכיר את שם אמך לברכה?
– יען כי אמי היתה אשה פשוטה ותשב כל היום אל סיר הגחלים, ואבי היה צדיק גמור…
– רצונו לומר: אמו היתה אשה כשירה ואומללה, בחורף אכלה הקרח ובקיץ – השרב, ותעמול ותעבוד כל הימים והלילות, ואביו היה פועל-בטל בעולם הזה וראשו ורובו בעולם הבא!
– חשׂוֹך את הערותיך ליום המחרת – קראו הנערים – ותן לו לספר.
יחיאל החל עוד הפעם את ספּורו: אמי היתה מוכרת תפוחים ואבי זצללה"ה מלמד, ואני בנם יחידם. אבי היה בעל-סוד גדול וכל שערי הסודות היו פתוחים לפניו והוא שם יוצא ובא כבן-בית.
– אין עשירות בבית שהשערים פתוחים לכל מלמד בטלן יוצא ובא – לא התאפק הלץ בהערתו – אבל, יחיאל, אל תשית לבך אלי ואל הערותי ואל תחל עוד את ספּורך מראש. זוכרים אנחנו היטב את מלאכת אמך, תורת אביך וכי בן יחיד היית להם…
– לא נשאר לי לספר הרבה – אמר יחיאל – אמי מתה מיתה חטופה, רחמנא ליצלן, בשבתה אל סיר הגחלים… לפתע פתאום נפלה אחורנית ונשמתה יצאה בלי וידוי… אז נשבר מאתנו מטה לחם, כי המלמדות הכשילה כוח אבי, ויעזוב את ה“חדר”, ונשב בבית-המדרש ונלמד סתרי תורה…
– ומאין הקמח?
– אבי, זכותו יגן עלינו, היה תלמיד-חכם ואיש מכובד, כוהן ומוהל, ונקרא לכל חופה, לכל ברית-מילה ולפדיון הבן. אז אכלנו לשׂובע, כי גם אותי לקח אתו לכל סעודת מצוָה… מלבד זאת השׂתכר בלחישה על עין-הרע, באמירת קדיש לזכרון חשׂוכי-בנים שמתו… ובכל זאת ישבנו ימים רבים בתענית – כילה דבריו במנוחה.
– גם אתה?
– גם אני! אבי מסר לי “שם” שהיה ממעיט לי את תאוַת האכילה. אולם ימים רבים עברו טרם זכיתי שתועיל לי הסגולה, כי גרם החטא…
עתה נהפך הסדר. יחיאל מספר ובחורי בית-המדרש משתוממים ואינם מבינים.
– איזה חטא?
אך יחיאל השפיל עיניו ולא ענה מאומה.
– ספר הלאה, יחיאל – קרא המשורר.
אחרי כן מת אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, על קידוש השם.
– על קידוש השם!! – קפצו הנערים ממקומם.
– כן הוא – ענה יחיאל ויבט בגאון בפני חבריו – ומעשׂה שהיה כך היה…
– מאי דהוה הוה! – קרא הלץ – אני לא אוכל לשבת עוד, רעבוני עצום מתשוקתי לשמוע את ספּור-המעשׂה, על כן חשׂוֹך אותו, יחיאל, לעת ערב. בואו, אחי ורעי היקרים, הקטנים שיהיו לגדולים, נלך לאכול, ונביא ליחיאל שיריים, כי רעב גם הוא!
– יהי כן – אמרו הנערים – את סוף המעשׂה נשמע בערב.
הנערים יצאו, אך הלץ עצרם על המעלות וישאל:
– מה טיבו של עובּר זה?
– הפסל מכוסה בלוט – אמר הצייר – יבוא הרוח ויניפנו…
– בחוטמו הארוך והחד – אמר הלץ – הוא דומה לעוף טמא…
– אחרי מותו יוָדע הכול – אמר החוקר-קדמוניות.
– בין כך ובין כך נביא לו שיריים – אמר המשורר – לאלהים פּתרונים. למה ריב לשונות, והדין מפורש: “אין בודקין למזונות”.
– צדקתם מאד – אמר הלץ –למה לנו להקהות את שינינו על הבוסר? יבוא זמנו ויגמול ולבדו יפול מן העץ…
– ואני אמר לכם, כי פסל הוא, והלוט מכוער עליו, ועל כן, למי מנעלים, למי כובע, למי בגדים, הביאו וישתנה תוארו – היה עצת הצייר.
ב. קדוש השם
בין מנחה למעריב חילקו בעלי-הבתים ביניהם את המצוָה לפרנס את יחיאל, לתת לו מדי יום ביומו ארוחת-הצהרים בבית איש אחד ולשלם לו, כפי המנהג, אגורה בעד ארוחת-הבוקר והערב, כי בוקר וערב הולך איש איש אחרי בצעו מקצהו, ואין האיש בביתו לשבת עם האורח.
אחרי תפילת המעריב נשמטו בעלי-הבתים אחד אחד, אחרי כן יצאו גם אלה אשר איחרו את התפילה בצבּור. השמש חילק נרות לנערים וילך לישון בעלית בית-המדרש, ויוָתרו אך הנערים לבדם. ויוָעדו על יחיאל ויחלו את פניו לספר להם את המעשׂה הנושא, והוא לא יכול להשיב את פניהם ריקם, כי הביאו לו אוכל ובגדים.
– כשבוע ימים קודם המעשׂה – ספר יחיאל – שאלתי את אבי מה הוא “ברדלס”? ברדלס – פירש לי אבי – הוא חיה גדולה ונוראה, ונמצאת בין הרי החושך; תמונתה כחמור ועל גבה, מראשה ועד זנבה, יש לה שׂערות זקופות וארכן כחצי אמה, והן קשות כשׂערות החזיר וחדות כחניתות. היא נזכרת במשנה ובגמא. בערבית, אמר הרמב“ם, שמה אלצבע, והפרי-מגדים מפרש בלשון “יודיש דייטש” – “טחור”, ויש לה דריסה כמו חולדה. הטבע של החיה הנקראת ברדלס כך הוא: כשהיא רואָה אדם אינה הורגתו, רק עומדת לפניו על שתי רגלים, ובשתי ידים תתופף על בטנה ותשמיע בזה קול גדול כמו תוף ממש, ותכשכש בזנבה ותרקוד לפניו ותעשׂה כל מיני צחוק, עד, שהאדם מוכרח למלאות פיו צחוק. אז נוטלת היא ממנו כל הדעת והשׂכל, ונעשׂה ממש כבהמה והולך אחריה כעגל אחר הפרה, עד שתביאהו אל מקומה, ושם היא פוצעת את מוחו ואוכלתו, והשאר תניח לרוחות רעות שהתגלגלו בעורבים ובנות-ינשוף… הרואה ברדלס בחלומו – הוסיף אבי זצללה”ה – סימן רע הוא. או שימות בעצמו, או שימות אחד מקרוביו.
כשמעי את דברי אבי בכיתי בכי גדול, כי אף אם לא ראיתי את צורת הברדלס בחלומי, בכל זאת חלמתי בלילה העבר את שמו. אולם אבי ניחם אותי ויאמר, כי בדברים כאלה לא אזלינן בתר שמא…
אולם עוד באותו הלילה חלמתי וראיתי את הברדלס בצורתו, ואשמור את הדבר בלבי ולא הגדתי לאבי מורי, כי יראתי פן יצווני לשבת בתענית חלום… ובזאת חטאתי חטא גדול וגרמתי לאבי שיסתלק מן העולם…
יחיאל געה בבכיה והשומעים התבוננו בו בתמהון.
– הדבר היה ביום השני או ביום השלישי. במוצאי שבת ישבנו בחבורה ונאריך בסעודה, ואבי זצללה“ה השמיע תורות הרבה ויטייל עם חבריו. ובין כך וכך נתרוקן הבקבוק… אז קיטרג השׂטן, רחמנא ליצלן, כי נפתה אבי לעשׂות מופת ולהמציא יי”ש לכולם. בתחילה חפץ להוציא יין מן הכותל, אך בעל-הבית, שהיה לו קטנות דמוחין, ירא שמא חס וחלילה תארע תקלה להכותל או לכל הבית, ואז יצא אבי להביא יי"ש ממקום הסמוי מן העין. כל הלילה ישבנו וחכינו בלב חרד, כי בושש אבי לבוא ולא ידענו מה היה לו.
יחיאל עצר במלים לשאוף רוח, ואחר הוסיף לספר:
– ויהי ממחרת, לאור הבוקר, והנה אבי לא בא כי אם הובא אל הבית, והוא מוכה ופצוע כל עוד נפשו בו, כי ניזק, רחמנא ליצלן, משומרי-הגבול, אשר פגעו בו ויכוהו הכה ופצוע ויטלטלהו הביתה כבול-עץ, והראש שלהם אמר:
– הוא לא יעביר עוד את המכס!
שני ימים שכב אבי זצללה"ה כמת ולא דבּר דבר, לא אלי ולא אל כל עדת החברים הנצבים עליו. וביום השלישי גברה בו התלהבות גדולה, אשר לא ראיתי כמוה, ובפום ממלל רברבן קרא לכולנו את הקריאה הגדולה לאמור:
“מורי ורבותי! הישמרו לכם מפני הכלבים, וביחוד מפני הכלבים השחורים, וזכרו תמיד את הפסוק המסוגל להם!”
דומית מות שׂררה בחדר, והוא הוסיף ואמר:
“כאשר עברתי את הגבול, התכוַנתי אל הלחש ואהי רואה ואיני נראה. ועל-ידי קפיצת הדרך בכוח הלחש השני הגעתי חיש אל הכפר, ואקנה יי”ש בהקפה… ואשוב. עוד הפעם היתה לי קפיצת הדרך… וכאשר הגעתי עד הגבול, התכוַנתי אל הלחש והייתי עוד הפעם רואה ואיני נראה… עברתי על פני להקת השומרים, אשר ישבו על הארץ ושׂיחקו בקוביא, והם לא ראוני… אך הלילה היה ליל חושך וגם אני לא ראיתי את הכלבים השחורים אשר רבצו לרגלי השומרים… והכלבים השחורים, רחמנא ליצלן, ראוני, או, בעווֹנותינו הרבים, הריחו את ריחי, ויתנפלו עלי, ואני מרוב פחד ואימה שכחתי את הפסוק… כאשר נשכוני הכלבים לא יכולתי עוד להתכוון אל הלחשים, ונפקחו עיני השומרים, ואלה הן המכות אשר הכּוני.."
אז ידעו והבינו הנאספים סביב מטתו את צדקת אבי והאסון אשר קרה לו, ולא יכלו להתאפק מבכי…
ואני צעקתי בקול מר צורח: ברדלס! ברדלס! אני ראיתי ברדלס בחלומי ולך, אבי, לא הגדתי…
אך הוא לא שמע עוד את קולי. וביום הרביעי יצאה נשמתו בטהרה…
עיני יחיאל זלגו דמעות, וצחוק ובכי נלחמו בלבות שומעיו.
אך ליצנות הלץ גברה עליו:
– ובכן – אמר – מת אביך על קידוש השם בהעבירו את המכס.
– כן הוא – אמר יחיאל באנחה שוברת לב.
– ועל-כן עצתי לך אמונה, כי לא תלך בדרכי אביך ולא תעסק בנסתרות, פן יפגעו בך הכלבים, עזי הנפש, שאינם משגיחים בהפסוק, וינעצו שניהם בגופך ויפגעו בו בנגלה וגם בנסתר…
– צחוק וקלות-ראש מעבירין את האדם מן העולם – אמר יחיאל ויפן עורף לחבריו.
– אל תפן לנו עורף – קרא המשורר – למה תכעס עלינו, אם לא נבין דבר בנסתרות…
יחיאל פנה אל השולחן ויוציא ספר מתוך שׂקו ויחל לעיין ולהתעמק בו, מבלי השגיח עוד אל עדת חבריו.
הנערים גם הם עזבוהו לנפשו ויעלו אל כותל המזרח וישבו בשורה אחת ללמוד.
– “קונם, קונח, קונס!” – הריעו פה אחד, בשננם את שיעורם במסכת נדרים. שם הפּנים כאי קטן, והר"ן סובב עליו כים הגדול, והנערים שוחים במימיו השאננים ומשוטטים בו באורבות ידיהם. הסברות הישרות הן הפנינים, והשאלות והתשובות – דגי-הזהב בים השוקט, והנערים צוללים, צוהלים ושׂמחים!
שוא סער מתחולל ומשליג בחוצות. בבית ה' השקט ובטחה, בד' אמות של הלכה – שלום וגיל…
כבר נרדם יחיאל על ספרו, כי עיף הוא ויגע מטרדות הדרך, וזמירת גבורי התלמוד הולכת ומתגברת ומשתיקה את נחרת הישן ואת יליל הסופה, החודר מבעד החלונות…
“קונם, קונח, קונס!”
אך פתאום נפתחה הדלת, ועלמה צעירה לימים עמדה על המפתן ותשמיע קול נעים:
– לביבות, לביבות חמות!
ברגע אחד נישׂאו כל העינים למעלה מן הספרים. כאיש אחד קפצו כל הבחורים ממקומם, שׂמחה אחת הצהילה פניהם ויחדיו רצו לקול הקורא וישלחו ידיהם אל הסל.
– אחות לנו קטנה – קרא הלץ – למה תשחיתי רחמיך מחובשי בית-המדרש ולא תבואי למכור לביבות פעמים בכל שעה?
– למען תעסקו בתורה, בחורים טובים – ענתה העלמה בצחוק – למען תתברכנה בכם הנשים הצדקניות.
– את הנשים הצדקניות ישׂא הרוח – אמר הלץ – אך בלעדיך מה אנחנו ומה חיינו?
– עצמות יבשות אנחנו כבבקעת יחזקאל – נכנס המשורר בדבריו.
– אל תרד לחיי – צעק הלץ – ואל תחטוף מפי!…
לקולו נעור יחיאל, אשר ישב לא הרחק בין התנור והכיור ונרדם על ספרו.
– מה פה ומי פה? – קרא בפחד. אך הבחורים לא שמעו את קולו ויוסיפו לבחור לביבות ולמלאות פיהם צחוק.
יחיאל קם ממושבו, עמד על רגליו ויגש לאט-לאט אל חבר הנערים.
– מי הוא זה? – שאלה בת השמש, בראותה את יחיאל, אשר עמד לא הרחק ממנה מאחורי חבריו.
– חברנו החדש הוא, יחיאל שמו.
– מה מנוּול הוא – לחשה העלמה באזני הבחורים.
– ועל-כן נמשך לבית-המדרש – ענה הלץ.
צחוק פרץ מפי הבחורים. אך הנערה לא הבינה את החידודים של חובשי בית-המדרש, ומראה יחיאל הפיל על פניה צל עצב ופחד.
– אני יראה אותו – לחשה הנערה.
– ובצדק אימתו עליך, כי עושׂה נפלאות הוא וארי בחבורה! ברצותו הוא רואה ואינו נראה, ברצותו הוא מוציא יין מן הקיר, ברצותו הוא מתקן נשמות, וברצותו הוא מגלגל נשמות מן הארי אל החמור, מן החמור אל הכלב ומן הכלב אל הברדלס. האף אין זאת? – שאל הלץ.
אך יחיאל לא ענה דבר. כנציב מלח עמד על מקומו נטוי אל מפתן הדלת למול הנערה. עיניו בולטות מחוריהן, את מצחו ופניו כיסתה זעה קרה ולחייו התכסו כתמים ירקרקים.
כצאת העלמה מן הבית סבו כל הבחורים את יחיאל.
– מה זה היה לך, יחיאל? הראית את הברדלס בהקיץ?
יחיאל לא מצא מענה בפיו.
– הקלפּה שלטה בו! – קרא אחד הנערים.
– ביקש הפרוּש לישב בשלוָה, קפּץ עליו רוגזו של היצר-הרע – אמר השני.
– בת השמש אש, והבחור עץ יבש! – ענה השלישי.
– הלא תבוש, הלא תכּלם, יחיאל – קרא הלץ – למה יצאת, איש מופת, ממחבואך, מבין הכיור והתנור, להילכד בפח השׂטן? לו נזהרת ולא קמת ולא עזבת את ספרך הקדוש, כי אז לא ראית את פניה ומבטה לא היה ניצוץ להקש והתבן, אשר מילאת בם את מוחך. “כי תצא אש ומצאה קוצים” – קרא בטעמי-הנגינות.
– אבל, הגידו לי – גמגם יחיאל בלשונו – מי היא, מי היא הנערה הזאת?
– שוטה שבעולם – קרא הלץ בלעג – עוד לא מצאת את החידה! כמה פעמים הזכרתי לך היום את בת השמש?
– הלא היא השושנה… – החל המשורר.
– בעמק אילון – כילה הלץ דבריו – ואנחנו הקוצים והברקנים! הלא היא המאור הגדול, ואנחנו הזבובים הקטנים אשר סביב נשית עליה, עד אשר תעלינה אברותינו על המוקד וכל בית ישראל יבכו את השׂריפה, אשר שׂרפה הילדה הקטנה הזאת באחת מעיניה!
והמשורר שר: החיים הם מרור והיא לנו המן, ועל-כן תהילתה מבאר-שבע ועד דן…
– או מהודו ועד כוש – קרא הלץ. – ראה, יחיאל, כבר הזהרתיך מלעסוק בנסתרות, ועתה אזהירך מן הנגלות: הישמר לך מפני בת השמש! האמינה לי, אחורי ארי ולא אחורי אשה, אמרו החכמים; ולי הניחו מקום להתגדר בו ולומר: ועל אחת כמה וכמה פני אשה!
– היזהר לך – אמר החוקר קדמוניות – לבל יהי סופך כסופו של זמרי בן סלוא.
– כי אז – קרא המשורר – אהיה לך אני כפינחס ואת שתי עיניך אנקר…
אך יחיאל התאושש.
– אל תיראו – קרא בגאון – אני לא אפול ברשת. הנני נשבע לכם, כי מהיום והלאה לא אראה פניה עוד. כבואה אל בית-המדרש אסתתר מאחורי התנור, אתחוב את אגודלי באזני לבל אשמע את קולה, ואם רגע נכשלתי, אשב יומים בתענית…
– לא לעזר ולא להועיל – צחק הלץ – ששים יום תצום וזכר חנה בת השמש לא ימוש עוד מקרבך. אם אך פעם התבוננת בה, הנה תמונתה חרותה על לוח לבך לעולם ועד… מבטי עיניה כצפורן שמיר, ולבותינו, בעוונותינו הרבים, כדונג… בכתובת הקעקע תרד אלי קרב, וגם שבט המלאך דומה לא ימחנה!
– אמן! – קראו אחריו הנערים. ויחיאל הוריד לארץ ראשו.
והמשורר החל: אהבה, אַת בת אלהים!
והלץ כילה: אהבה, אַת בת שמים! עבדים היינו לפרעה במצרים!
– למה לנו שיריך, בא“ת-ב”ת או בא“ת-ב”ש? נשוב אל לימודינו ונראה את סוף התלמיד-חכם הנודר לעצמו ומפר לעצמו… מי יודע אם כן לא יהיה גם סוף יחיאל, אם אך נפגשו בו הקדושה והטומאה, הפרישות והאהבה… הן צר יהיה להן המקום במוחו הקטן ובלבו הקטן, ואיני יודע מי תגרש את מי?…
ג. תענוגות החלום
כשל כוח יחיאל בהצותו על השׂטן.
הוא חשב את עצמו לעמוּד ברזל, שיוכל לפטפט ביצרו כיוסף, עמוד שכל הרוחות הרעות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו; למבצר, אשר לא יבקיע אליו השׂטן בקרניו, קרני-הברזל.
אבל הוא מצא את עצמו כהגדול מחברו שיצרו גדול ממנו, וכמו ברבי עמרם חסידא1, מבט עלמה קטנה נגע בעמוד-הברזל הזה – וינוע! בת השמש באה אל המבצר, שוא חומות וחיל! לא ארכו הימים ותמונת חנה שלטה במבצר, וכל חיל במבצר נאחז במצודתה.
לשוא נחבא מאחורי התנור בשמעו קול פעמיה. השׂטן אוחז בציצית ראשו ומוציאהו משם; לשוא סוכר הוא את אזניו באגודלי שתי ידיו: הקול, קול נעים וערב, הולך ומתגבר וחודר כליות ולב.
מאה טבילות יטבול ולבו בוער באש, בשלג יתגלגל ודמו רותח מבלי אשר יוכל לצעוק: “נוּרא בי עמרם!”
לשוא יקרא לעזרה את כל סגולותיו הטובות, שוא תעניות וסגופים ולחשים: היצר-הרע יפיח בהם ואינם!
מלאך השינה חדל מהפחידו בברדלס, בכלבים שחורים, ברוחות ובגלגולים, כאשר הסכין. בכל לילה ולילה חלום אחד לו – הוא רואה את חנה! חבריו אליו הביטו, אליו התבוננו, וידעו דבר לאט עמו, ויוסיפו להתל בו, והלעג והמהתלות היו כשמן לאש ועוד הגדילו את המדורה.
אז החל יחיאל להאמין, כי חנה בת-זוגו היא באמת.
מעון השמש היה על יד בית-המדרש, ואך כותל המערב היה מבדיל בין הקודש והחול. ואצל הכותל הזה שכב יחיאל בלילות, ועד אשר גברה עליו שנתו היו אזניו כאפרכסת ויסב את פניו הבוערים אל הקיר, אולי ישמע את קולה.
לא ארכו הימים ויחיאל חולם בהקיץ…
אז נכמרו עליו רחמי רעיו, ותחת להתל בו החלו לשחרו מוסר.
– יחיאל – אמר המשורר אליו – התרחק מן ההתבודדות, כי היא מביאה לידי עצב, העצב לידי שממון, והשממון לידי שגעון גמור; הישמר לך, פן תינחם באחריתך!
– האמינה לי – דבר על לבו החוקר-קדמוניות – כי הסיגופים והתעניות הם שלא כדין. “וחי בהם” כתוב, ולא שימות בהם, “כאכילתכם כך תורתכם” – אמרו החכמים.
אולם כל עמל בחורים היה לריק ולא יכלו להטות את לבו לעזוב את הנסתרות וללמוד אתם יחד. לשוא טענו כי ההתבודדות מביאה לידי שעמום – הם לא ידעו כי יחיאל לא למד עוד לבדו, זה איזו ימים אשר החל לחלום בהקיץ, ופני אביו נגלו לו ברדתו אליו לגלות לו רזין דרזין…
כאשר מצא יחיאל בספרים אשר קרא איזו מלה ארמית או אחרת, אשר לא יכול להלמה, מיד החל לבכות ואביו נגלה לפניו ויגלה לו את סוד המלה על פי ראשי-תיבות וחילופי אותיות.
את פני אביו ראה אך בלילה, וביום שמע אך את קולו מדבר אליו מן התנור, מבעד הפתח או אחד החלונות. את הסוד הזה לא גילה לחבריו, כי לא היו ראויים לכך, בגלל היותם קטני-אמנה וגם מלאי עווֹן, כי מילאו פיהם צחוק בעולם הזה. אחרי כן מצא כי כל המלות הקשות וכל הסודות וכל הנוטריקון רמזו על משׂאת נפשו. אם נפגשו שתי מלות קשות זו אחר זו, אז האחת רמזה עליו, על יחיאל, והשניה עליה, על בת השמש.
– בני – אמר אליו אביו בחלום, כאשר נדרש לפרש את המקום הקשה – הן מצאת את בת-זוגתך ולי לא הגדת מאומה! – אודם הבושה כיסה את לחייו של יחיאל ויורד את ראשו…
– אבל אני שמעתי מאחורי הפרגוד ואשלח לך שושבינין! – הוסיף אביו הטוב והסלח, ויעלם.
בלילה ההוא נגלו לו בחלום הלילה שלושה זקנים עטויים בגדים לבנים וטליתותיהם עליהם; עיניהם היו מזהירות בחן ובחסד וזקניהם ירדו בגלי כסף עד אזוריהם אשר על מתניהם.
– אני – אמר הראשון – באתי להגיד לך כי מצאת את בת-זוגתך באמת.
– אני – אמר השני – שולחתי לאמור לך לדבק טוב…
– ואני – אמר השלישי – באתי לאמור לך “מזל טוב” ולהיות לשדכן בינך ובין השַמש…
– ואנחנו נהיה השושבינין! – אמרו השנים הראשונים.
יחיאל הקיץ והנה חלום. בבית-המדרש ימש חושך, אך בעד החלונות נראו השמים המכוסים ערפלי-טוהר…
– אלה הם בגדיהם וטליתותיהם! – קרא יחיאל בשׂמחה – הנה הם עפים השמימה!…
אז נמלא עונג ונחת, ויקם ממשכבו ויחל לרקוד ולכרכר בחשכה עד אשר עזבו כוחו וישב לשכב על מקומו.
מאז והלאה התגבר עליו כוח הדמיון יותר ויותר, ויהי חוזה חזיונות בהקיץ ורואה חלומות זרים ומוזרים בתנומות על משכבו, ומדי סוגרו אשמורות עיניו נשׂאהו בעל-החלומות על אברותיו וישׂביעהו נעימות את פני הכלה בת-זוגו, אשר דבּר אתה בחלום ככל העולה על רוחו, והיא גם היא לא הבישתהו משִברו, ועל כל אשר שאל לבבו ענתה היא ואמרה “הן”.
פעם אחת בבוקר אחרי התפילה, בהיקבץ הבחורים בבית-המדרש, ניגש אליהם יחיאל ויאמר בקול מוזר:
– אמרו לי “מזל טוב!”
– מה היה לך, יחיאל? הכי יום היארציי"ט לאביך היום?
אך יחיאל לא שת לבו לשאלותיהם.
– גם לה – הוסיף – אמרו “מזל טוב!”
– למי? – השתוממו הבחורים.
– לנערה המאורשׂה!
– מי היא הנערה המאורשׂה?
– חנה.
כרעם בגלגל היתה לבחורים השמועה היוצאת מפי יחיאל…
– בלילה שלחתי אל השמש את השדכן וקבלתי תשובה טובה, ובערב יהיו התנאים למזל ולברכה!
יחיאל יצא מבית-המדרש וילך אל המקווה.
– והפרוש הזה המתקדש והמיטהר, נתן עיניו בבת השמש! – קרא הלץ בחרות אפו.
– אם יעמדו שניהם תחת החופה, ייראו כגפן ואלון-בכות… – אמר הצייר בתוגה.
אך המשורר נתן קולו בשׂחוק:
– ואתם מאמינים להמשוגע הזה? – וישר: “פעם בחר לו בחור / הכלב השחור / לכלה את הירח / (כי הלבנה נקבה), / אך היא לא אהבה / את הכלב הנובח!” /
– מיטב השיר כזבו. לא הוא, אך עתה הוכית בשגעון! הלא כלב שׂונא להירח מתמול שלשום…
– שבעה דברים במבקר גולם, ואחד מהם – שהוא מבקר את חצי המלאכה! שמע הלאה: הכלב עומד על הרפש / ובכל גועל-הנפש / הלבנה שבה אחור, / ומאז על הירח / תמרורים נובח / הכלב השחור!
– על כן קראו שמו עמק עכור! – חיקה הלץ את חרוזי המשורר. – אתה שר בשירים ואני נושך את בשׂרי מכעס.
– ואני אומר: אין משגיחים בשוטים…
– ואני אומר לך, כי הוא איננו שוטה, ולא יצא מדעתו. הוא מתעה ומשנה את טעמו, הוא שועל ערום…
– ויהי מה, השמש לא יתן לו את בתו!
– יתן! – קרא הלץ – ומדוע לא יתן? הפרוש המתקדש היושב בתענית ימצא חן בעיניו מאד.
– אבל לא בעיניה היא.
– ומי ישאל אותה? היא בת ישׂראל וברשות אביה, היא אילמת כדג. אם לא תאבה לחתום את התנאים, יקבלו קניין בעדה! עד החופה תבכה בכי תמרורים, גם אחרי כן תתאבל כיפת-תואר ותעשׂ את צפרניה… אבל בין כך ובין כך תהר… תלד… אז תבלע האם את האשה, כבלוע השבלים הצנומות את המלות… והכול יבוא על מקומו שלום.
כזרם מים פרצו המלים מפי הלץ. אבל – הוסיף אחרי רגעים – היש לנו הצדקה לעמוד לו לשׂטן על דרכו?
– יש ויש! – קרא המשורר בזעם – על כל איש החובה להיות כאמנון ולהציל את היונה מכף הפרס…
– אל תגביה עוף – ענה הלץ בלעג – משורר אומלל! דומה אתה בעיני לעפיפון של-נייר המרחף באויר לרוח היום ואומר בלבו כי ברצונו החפשי יתעופף, וישכח את החוט הקשור ואת הנער הנוהג בו! משורר אומלל, האתה תציל את היונה מכף הפרס? הלא החוט ביד אביך המיוחס, ובהגיע עתך עת דודים ימשוכך ארצה וימכור את יחוסו ואותך יחד, כמכור איש את הסוס ואת השוט בשוק…
– או אני אארשׂנה? – הוסיף הלץ – הלא הורי עשירים גדולים! אותך ימכרו כעגל, ולי יקנו נערה בוגרת, הנחפה בכסף ועדויה כפסל עץ אשר אין בו כל רוח חיים.
– ומי מכם יאספנה? הגידו, בחורים! מי בכם כביר כוח לשבור את עולו, לנתק את חבליו ולהיות לאיש?
החברים החרישו ויאנקו דום.
– מה נעמה השתיקה! שפך הלץ לעגו – מלה בסלע ושתיקה בתרי! השתיקה היא סייג לחכמה. אני רואה את מצחכם והוא מלא קמטים… עיניכם התעטפו בערפלי חושך להסתיר מחשבותיכם הנשגבות, כי אמנם בעלי-מחשבות אתם; אבל הפרוש המתקדש הוא בעל-מעשׂה: הוא טבל וקידש את עצמו וימצא חן בעיני השמש, והנה הזיווּג עולה יפה!
– כולנו חכמים – הוסיף הלץ – כולנו חכמים ונבונים; אני לץ מחוכם; אתה משורר רוכב בגאוָתו שחקים, זה חוקר קדמוניות, זה צייר וזה מסוגל לכול, אבל כל כוחנו אינו אלא בפה! אנחנו מדברים כבני-אדם, מצחקים כבני-אדם, מתפלסים ומוציאים משפט על כל דבר כבני-אדם… אבל הכול בבית-המדרש; ובעולם העשׂיה כולנו מתים! מבעד חלונות בית-המדרש נשקיף על עולם החיים ונראה מרחוק את ספר הטבע פתוח… קוראים אנחנו בכל פעם: מה נאה אילן זה, מה יפה השושנה הזאת, מה נעים קול צפור הרוֹן! אבל אנחנו מתפלאים מרחוק, ובזמן שאנחנו החכמים מתפלאים ועומדים מרחוק, יבוא הבחור העושׂה את עצמו לבעל-מופת ועלה על העץ ויפער פיו לבלוע את הבכורה בטרם קיץ! יעבור על השושנה ועוד מעט ויכרסמנה, או ממחבואו יגיח כחתול, שתי עיניו בוערות כלפידי אש… והצפור תהיה לטרף בפיו!
ליצנות הלץ היתה כוס תמרורים, קולו רעד מצער ובמליו האחרונות נשמע גם בכי; אולם בכל זאת עצר ברוחו ויתאפק, וקולו שב לאיתנו.
– אך למה זה אני מצטער, העולם כמנהגו נוהג. “הטובה שבעצמות להרע שבכלבים” אומר העם.
יחיאל שב ממקווה המים.
– אף כי לפי המנהג – אמר אל חבריו – אין קוראים בחורים למשתה התנאים. בכל זאת אתם יוצאים מן הכלל, והנני לבקשכם לשמוח אתי היום… אולי יש לאחד מכם להשאיל לי חלוק לבן?…
– לתכריכים? – שאל הלץ בכעס, ויפן לו עורף. ויצא מבית-המדרש ואחריו כל הבחורים, מבלי ענות ליחיאל מאומה.
ד. ביעוּתי לילה
כאשר חילק השמש את הנרות בין חובשי בית-המדרש, סבוהו הבחורים ויתבוננו בו ובבגדיו, אך לא ראו ולא הכירו שום שינוי. פניו ובגדיו היו כתמול שלשום, אך פעמים אחדות שׂם עיניו ביחיאל ומבטיו היו כחניתות ללבות הנערים.
– מתי יהיו התנאים? – שאל אחד הנערים את השמש בקול רועד; והשמש מבלי שׂים לב לשואל, ענה ברוח קרה:
– אחרי כמה שעות…
הנערים הביטו על יחיאל, ופניו צהלו ועיניו הפיצו רשפי אש.
– לכו לסבלותיכם! קרא השמש לנערים – הנה נתתי לכולכם, שנים-שנים לאחד, עשׂרה בחורים ועשׂרים נרות, ואם לא תשבו עד חצות השאירו את הנרות על מקומם. אפיקורסים אתם, ידעתי, אך בשׂר וחלה לא תאכלו עדיין, עוד היום גדול! אך מדוע זה, יחיאל, פניך רעים?
הנערים לקחו את נרותיהם וילכו למקומם, אל קיר המזרח. ויחיאל ענה:
– התורה מתשת כוח…
השמש יצא.
– אני לא אלמד היום, כי ראשי כבד עלי – אמר הלץ – אני הולך לישן.
– גם אני הולך – אמר המשורר. אך לא לישן – הוסיף לעצמו בדממה.
– לבי עלי דוי – אמר אליו הלץ בעמדם בחוץ.
המשורר פרץ פתאום בבכי.
– מה זה היה לך? חיים, מה היה לך?
המשורר לא ענה.
– אתה אוהב אותה באמת? – שאל הלץ בקול דממה דקה.
שני הרעים עמדו ורגליהם טבעו במי-מדמנה. הרוח הקר והעז הניעם ויראו כשני אלונים נעים בשׂדה.
– אני אוהב אותה – ענה המשורר – עתה ידעתי…
– ועד עתה היית מסופק? – שב הלץ אל לעגו כדרכו.
– עד עתה לא ידעתי מה היא אהבתי…
– אם היא אהבת דוד ויהונתן או אהבת אמנון ותמר?
– כן! לא ידעתי…
– ועתה?
– עתה יודע אני!
– אבל אני אינני יודע עוד – התמרמר עליו הלץ – אני אינני יודע עוד, מה היא אהבתך? אם היא אהבה אפלטונית, אהבה שהיא “הן ולאו ורפיא בידיה”, אהבה שהיא כגופו של אדם הראשון קודם החטא – גוף של רוחניות! או היא אהבה פשוטה כמשמעה?
– אינני יודע מה היא אהבתי, אך זאת אגיד לך, כי בלבי בוערת היא כאש הכבשן, כי מנקרת היא את מוחי והוא חושב להבּקע כקרום ביצה.
הלץ מחה בסתר דמעות עיניו.
– משורר אומלל – אמר ברחמים – אינני מכיר אותך כלל וכלל… איך נהפכת לאיש אחר! פניך הלבינו כסיד, בשׂפתותיך אין נטף דם, אך בעיניך רשפי אש. אכן, נפלאות אחזה בך, כי בן לילה היית לאיש! עד כה היית מדבר פה אל פה עם השמש הירח והכוכבים, עם הצבאות ואילות השׂדה, עם הפרחים והשושנים, והם לא ענו אותך דבר, כי לא דברת אליהם ולא שאלת אותם בלשון בני-אדם, כי אם בלשון שבדו חכמים ב“בכורי העתים”, בחתיכות של פסוקים מעורבות בפסוקים שלימים – והם חשבו שחוזר התינוק על לימודו… אבל עתה לשונך לא תדבר צחות על טהרת לשון-הקודש, אך בכל מלה ומלה רשף חיים, רגש ואהבה!…
בלילה ההוא נדדה שנת המשורר, וחלומות רעים ביעתוהו חליפות. כל הנשים האומללות אשר חזה בהגותו בספרים לבשו זו אחר זו את צורת בת השמש ותתיצבנה לפניו… ותתיפחנה אליו ותקראנה לישע…
פעם היתה בת השמש הנערה שנתפתתה, ואז נדמה לו יחיאל לנחש הקדמוני, פעם צעקה הנערה ומושיע אין לה… הוא שמע את צעקתה, אך לא יוכל קום, בציצית ראשו הוא אסור אל מראשותי המטה ורגליו כבדות כמו לנחושתים הוגשו ולא יוכל להמיש אותן ממקומן; פעם נתקדשה על-ידי יחיאל באונס והוא והלץ היו העדים. שניהם התנפלו אליו כזאבי-ערב, מרטו את לחייו ואת שׂערות ראשו, והוא קורא בגרון ניחר: לא אתן לה גט פיטורין, גם אם הרוג תהרגוני. גם אם יתאספו כל רבני מזרח ומערב לא יבטלו את הקידושין!..
ופתאום תמונה אחרת: היא עומדת תחת החופה, היא כורעת לנפול, אך הוריה יתמכוה בחזקה; יללת האומללה יוצאת מתחת ההינומא, אך החזן ירים מנגינותיו, המשוררים עוזרים על ידו ומשתיקים אותה… השמש מקריא ויחיאל קורא אחריו “הרי את!”…
הוא חפץ לקרוא בקול רם: אל תהי להמנוול הזה לאשה! אך לשונו נדבקת לחכו, קולו נחבא בגרונו ולא יוכל לצאת.
פתאום כבו ה“הבדלות”, החופה נצנפה צנפה ואיננה, הקרואים והמחותנים נפוצו לכל רוח; יחיאל בורח למדינת-הים ובת השמש עזובה בחוץ – היא עגונה.
מה אעשׂה לך, יונה תמה? – יבכה מר בשנתו – בכל נפשי ולבבי אהיה לך לפאבּי אך מה בצע ונשמת הרב תּתּרית!…
ה. הציץ ונפגע
המשורר נעור לקול קריאת התרנגול. רגעים אחדים שכב מבלי דעת איפה הוא ומה יהיה לו, אך ברק הבוקר המציץ בעד החלון הפיץ לאט-לאט את צללי הליל ותמונות החלום.
– כבר אחרי התנאים!
אז שמע קול דופק בפתח.
אחד מרעי בא להעירני משנתי – אמר בלבו, וילבש חיש את בגדיו ויפתח את הדלת בלאט.
– האתה הוא, לץ?
– הישנים עוד הוריך?
– כן.
– איוב לא היה ולא נברא!
המשורר פער פיו, הרים את שכמו ונהפך כולו לסימן-השאלה.
– היו תנאים, אך לא בבית השמש!
– ובמה נושעתי, אם היו התנאים בבית אחר?
– שוטה שבעולם! לא תנאיה היו, כי אם תנאי בת השמש מבית-הכנסת, והשמש שלנו היה בין הקרואים!
– ויחיאל?
– יחיאל נעלם ואיננו.
– מי הגיד לך את כל אלה?
– בוא אל בית-המדרש ותראה גם אתה.
– ואתה היית שם?
– אני לא ישנתי כל הלילה. שבתי אל בית-המדרש כחצות הלילה ויחיאל לא היה עוד; אל הבית באו שני השמשים שכּורים וירקדו כאילים. עוד תראה אותם שם. ברוב עמל הצליח חפצי בידי למלט מפיהם דבר-אמת. אך כאשר החל השמש מבית-הכנסת לשיר בגרון נחר, כי דבורה השחורה היתה לאיש, וכאשר ענה לו השמש שלנו: לא יאומן כי יסופר! ופתאום געה בבכי, כי בתו בוגרת ואין לה עוד חתן – נוכחתי לדעת, כי שגינו…
שמחה וגיל האירו את פני המשורר ועיניו הפיצו אור קפּאון; אך הלץ עמד בצל המשורר ופניו לא נראו. בין רגע היו הנערים בחצר בית-המדרש.
פתאום עמדו כמסמרות נטועים כל מקומם, למראה נורא ואיום. יחיאל שכב על הארץ שקוע במי-מדמנה ורפש, עיניו קמות ופקוחות.
– יחיאל! מה אתה עושה? – קראו החברים בפחד.
– אני אינני עושה מאומה, אך שומר אני את הפועלים שלי, את כל הגדוד הבונה את הטרקלין. הן עוד מעט ותהיה החתונה והעצלים האלה עוד לא כלו את המסד.
– רואה אני – הוסיף אחרי רגעים – כי אין לי על מי לסמוך. השושבנים טרודים בהכנת החתונה, והנני מוכרח לשבת על הסלע ולשמור לבדי.
פלצות אחזה את הנערים.
– אם תאבו שבו לימיני, ולבל תאמרו צר לנו המקום, ארחיב את הסלע ואצוה להביא לנו חמים… ואם לא תאבו לשבת תוכלו לעמוד, אך הישמרו לכם פן יפלו עליכם מן הלבנים…
– יחיאל – קרא הלץ – מה אתה עושׂה, הנך רועד מקור ושוכב במי-מדמנה… הנך חולה!
– חולה אני! פרץ יחיאל בשׂחוק – אני חולה? אני חלש? הוי, פתאום! לו הייתם פה לפני רגע, כי אז לא דברתם איולת כזאת… אחד הפועלים עזב את עבודתו בחפצו לנוח, וכאשר אחזתיו בערפו והשלכתיו כתפוח למרום ויפול אל הים…
הרעים הביטו איש בפני רעהו, ותהי עצתם לקחת את יחיאל בחזקה אל בית-המדרש. יחיאל לא התקומם נגדם.
בבית-המדרש שכבו השמשים על הרצפה כפגרים מתים, אך קול נחרם העיד כי נכונים הם לקום ל“תחית המתים” אחרי שעות רבות; החברים הניחו את יחיאל על הספסל ויכסוהו בבגדים העליונים, כי קפא מקור.
– שב למראשותיו, פן יפול מן הספסל – אמר הלץ – ואני אעיר את השכּורים ויקראו לרופא.
אחרי רוב עמל הצליח הלץ להעיר את המחותן.
– האם שׂריפה בעיר? – שאל בפחד.
– לא שׂריפה, אך בעל-המופת שלנו חלה פתאום וצריך לקרוא לרופא.
אחרי כן נעור גם השני.
– אוי ואבוי לי – בכה – כי רק חלום חלמתי… בחלומי הייתי משחרר עבדי ונותן לה; אבל אין לי עבד ואני לבדי משועבד לקהל!
כאשר שבו השכּורים הנעורים לאיתנם, הלך שמש בית-המדרש לקרוא לרופא, ושמש בית-הכנסת “המבין בחולים” ניגש אל יחיאל.
– פניו לא ימצאו חן בעיני – אמר המבין.
– אין בו נטף דם.
צחוק נראה על שפתי המבין.
– הוא צריך להקזה, כי דמו יצא מעורו ונחבא בבני-מעיו.
יחיאל פקח את עיניו, בכבדות התנשׂא וישב.
– הידעתם אשר עשׂיתי למלאך-המות? הוא בא אלי
– את מי?
– אותו, את הבעל-דבר… הוא בא אלי לשחדני בכסף וזהב. שוטה שבעלם, אמרתי לו, הן לי הכסף ולי הזהב…
פתאום פרץ בצחוק:
– הידעתם אשר עשיתי למלאך-המות? הוא בא אלי לבקרני וישאלני בערמה: הקראת את שיר-השירים? הן יום השישי היום?… ואני עשׂיתי את עצמי כטיפש… כי אם בו חכמה, בי תבונה! “לא קראתי עוד, אמרתי לו, כי לא עשׂיתי עוד את צרפני… אם תאבה, השאילני את סכינך”. והשוטה הזה השאיל לי, ואני החבאתי את הסכין תחת הטלית-קטן.
– אני אשיב לו את הסכין – הוסיף יחיאל – אשיב לו, כי הרשע הזה יקבל רשות לשחוט בסכין אחר לטרפה… אולם לא עתה, כי אם אחרי שבעת ימי המשתה שלי: אינני חפץ שימות איש בימי שׂמחתי ומועדי…
– אבל אתם לא תדעו את השפעתי הרבה, כי לא זכיתם לכך… וגם עליכם אוכל להאציל מטובי… כי עת רצון לי עתה. עוד מעט ותראו כי כוחי וגבורתי מלא עולם.
– הציץ ונפגע! – אמר שמש בית-הכנסת בלחש.
והרופא בה ויצו להביא את יחיאל אל בית-החולים.
– הוא לא יאריך ימים – אמר הרופא… שגעון עם קדחת!
כאשר נישׂא יחיאל על כתף השמשים וחבריו, נפל עליו פחד פתאום…
– אנה תשׂאוני? – התחנן לפניהם – אני לא אוכל לצאת מבית-המדרש. בחוצות אורבים לי השדים והרוחות, ולשמירה אין אתי כל מאומה…
– גזלנים – קרא בבכי – מה תבקשו ממני? למה תוציאוני מן האור אל החושך, מביתי המלא כל טוב אל בור שאול בדרך אופל וצלמות!…
הלץ ניגש אליו וילחש באזניו דבר לאט…
אז נהפך לב יחיאל מפחד לשׂמחה וגיל, ויחל לשיר בקול רם…
פתאום עצר בשירתו.
– הגידה לי, רעי אהובי – התחנן אל הלץ – הישבע לי כי אמת הדבר.
– אמת הדבר…
– ו“בעל-הדבר”? – שאל בחרדה – האין שם “בעל-הדבר” עם סכינו החדש?
– איננו שם, גם סכין אין לו עוד – הבטיחו הלץ.
– ירא אני מאד פן תדבקני הרעה אם יפגוש בי… מי יודע אם לא השׂיג סכין אחר וישחטני טרפה…
– אל תירא, יחיאל, “בעל-הדבר” איננו שם וגם סכין אין לו – הרגיעהו הלץ.
––––––––––
יחיאל מת בבית-החולים, ו“בעל-הדבר” נראה לו בחצות הלילה ובידו סכין פגום – וישחטנו, מבלי שׂים לב אל כל תחנוניו והשבעותיו.
הלויה היתה ביום סגריר, ומלבד חבריו ושני השמשים לא הלך איש אחר המיטה.
כשוב המלווים מבית-העלמין אמר הלץ אל המשורר:
– יחיאל איננו!
– הוא נרפא מחליו – ענה המשורר.
– הלא אמרתי לכם “כי אחרי מותו יוָדע הכול” – אמר החוקר קדמוניות – זה הוא פתרון החידה!
– רעי – אמר הלץ אל המשורר בלחש – אם נלכדת בפח האהבה כיחיאל המנוח, מובטחני בך שכל המכשולים ואבני-הנגף לא יעצרוך בדרכך, ואתה תדרוך עליהם ברגל גאוָה והנך מוכן ומזומן לחיי עולם הבא…
– הנני אוהב – ענה המשורר ברגש – אהבה עזה כמות, נאמנה ככלב, ארוכה כימי העולם. אני אוהב – אבל בלי שגעון!
– ואני מאמין לך – ענה הלץ, ושתי דמעות גדלות זלגו מעיניו…
-
קידושין פ"א. ↩
הוא רץ אנה ואנה בבית-המדרש הריק.
פתאום עמד וישאל את עצמו:
– מי אנוכי? רבונו-של-עולם, מי אנוכי?
– מי אנוכי? בני אדם קוראים לי בריל חנטשי’ס, רצונם לאמר, בריל בנה של חנטשי, אבל האומנם באמת בריל חנטשי’ס אני? הלא זה שמי ולא אנוכי. הבית שיגור בו הרב נקרא בשם “תחת הדג” ואני – בריל חנטשי’ס, ו“תחת הדג” אינו הבית, ובריל חנטשי’ס אינו אני…
– בכאן יודעים אותי, הכול יודעים אותי, הכול יודעים מי הוא בריל חנטשי’ס; אבל בחוץ-לארץ, למשל, באמריקה, אם יעמוד שם איש בבית המדרש, ויקרא לפתע-פתאום: בריל חנטשי’ס, הידע איש אל מי הוא מתכון?
– שאני הכא. בכאן כל השומע יצחק, יניע ראש, יעוות פנים, יקרוץ עין – הכול יודעים. אחד אומר הבטלן, משנהו: המשוגע, השלישי יעלה על לבו איזה דבר מגונה אחר, הרביעי יזכור, כי נקראתי בשם דודי המת, להקים את שמו, ועל כן שמי בריל… אחת היא חוה, אשר תאנח לזכר שמי. יודעת היא, כי יתום נעזב אנוכי – –
– אבל באמריקה, במקום שאין איש יודע את אמי חנטשי, הסוחרת בבצלים, את בריל החקרן – דודי, אחי אמי, ששם אינם יודעים שבריל חנטשי’ס הוא המשוגע, הבטלן, היתום ואפשר גם החקרן, – היעשׂה שם שמי איזה רושם? לא יעשה!
– הלא יודע אני, מי אנוכי! הלא בעצמי אמרתי: היתום, הבטלן, המשוגע ואולי גם החקרן…
– וכי לא משוגע אני? היעמוד אדם בריא ויחקור מי הוא? אדם הוא אדם, אני ושמי בריל חנטשי’ס! לו הייתי בית, אפשר שהיו קוראים לי: “תחת הדג”, לו הייתי אסיר במהפכת, אז היה לי טלאי על הכתף ומספר על הטלאי, ונקראתי במספרי: השלושה-עשׂר, השמונה-עשׂר… לוא היה אבי המפרנס והמכלכל, ולא בטלן סמוך על שולחן זוגתו, אז היו קוראים לי בריל שמריל’ס ולא בריל חנטשי’ס… אמת, שקשה לבטא: בריל שמריל’ס, אבל ההכרח לא יגונה, ותפארת הקריאה אינו כלום – אדם ושמו! ואולי לא היו מרבים אז לשׂיח ולדבר בי.
– אבל איך שיהיה, איך שהייתי נקרא, אדם הייתי ואדם הנני…
– כן, אדם אני! מלבד זה גם משוגע, גם בטלן, בטלן נורא – כמה ילדים מתיתמים ואין אחד מהם גר בבית-המדרש! האיני יכול לעבוד עבודה, לחטוב עצים, לשרת, להיות ציר לשולחים, לאכול לחם בזיעת אפי ולא לחם זרים, ללבוש בגדים ולא בלואי-סחבות נתונות – הלא אז לא היה לי גם פנאי לחשוב מי אנוכי!
– ולמה לי לדעת מי אנוכי? אם אינני יודע מי הם בגדי! של מי הם? הסחבות מעשׂר כתפות, והחוטים של חוה, תחיה, היא יודעת לתפור, תחת ידה הקרעים מתאחים, לולא חוה, כי אז עירום ועריה הייתי כאדם הראשון בשעתו.
– רבונו-של-עולם! היש עוד משוגע ובטלן כמוני? כמה נערים, כמה בחורים היו בכאן, ואני נותרתי לבדי ומבני-גילי אין אחד אתי. שמריל היה לסוחר, לסוחר-עצים, וכבר פשט גם את הרגל; חיים –לנושׂא סבל, כמדומה לי, שהוא חולה קצת; יונה מחזיק בית-מרזח… וכולם נשאו נשים, הולידו בנים ובנות. ויש מהם שגירשו את נשותיהם ונשׂאו נשים שנית ושלישית. אבל כולם בעלי-בתים, בעלי ענינים ומסחרים מתעסקים בישובו של עולם. עסוקים, טרודים ומטורפים, ואין להם אף רגע פנאי לעמוד ולשאול: “מי אנוכי?”
– כולם היו לאנשים, לבני-אדם, ואני? כמו שאני יהודי, שאינני בן-אדם!
– כמו שאני יהודי… כו, אני יהודי, אבל כל בני העיר יהודים הם, ולא רק אנוכי… חצים – גברים, גם אני גבר… כן, זכר אני, אף כי – מי יודע! אבל – הלא נקבה אינני! ואם כן, הנני בן-אדם, זכר, יהודי – –
– אבל, אל תונה את עצמך, בריל! הנך בן-אדם, זכר, יהודי, יתום, משוגע ובטלן, אך כל זה, סרח עודף לך ולא אתה בעצמך. אתה יכול להיות בן-אדם או חיה רעה, יהודי או נכרי, זכר או נקבה, אבל מה אתה בעצמך? הלא רבים הם בני-האדם, הזכרים, היתומים, אולי גם הבטלנים והמשוגעים. אם לא בכאן – בערים אחרות, בחוץ-לארץ, באמריקה – ואתה רק אחד מהם, אבל מי אתה?
– אין זה, כי אם נכנסת בי רוח שטות, איזה דבּוק של חקרן שומם… בנשמתי כרוך איזה זה, נשמה נכריה לי, אדם אחר לגמרי, והוא שואל אותי: מי אתה?
– – בלתי ספק! אדם יודע את עצמו ואינו שואל על עצמו, ואנוכי השוטה אמרתי, שאני החושב, אני השואל, והא ראיה שטעיתי, שבימים שאיני צם, שאני אוכל לשׂובע, כגון ביום השני והחמישי ובשבתות ומועדים, כשאני סמוך על שולחן בעלי-בתים, כשאני שׂבע באמת, ויש לי כוח, אין זה הזר שבקרבי שליט עלי, ואינו מכניע אותי תחתיו, ואינו מטריד אותי בשאלותיו – שוכב הוא שם למעצבה וגם קולו לא יישמע – –
– ואמנם, החקירה נותנת, שאין אדם חוקר ודורש את עצמו, שאין אדם מתבונן אל עצמו… היתכן? האוכל לצאת מקרבי, לעבור ממני הצדה ולהתבונן משם אל עצמי, “אני-הוא” יביט על “הוא-אני”…
– בריל שוטה, הגע בעצמך…
פתאום הרגיש, כי מוחו מתחמם יותר מדי, וירץ אל הכיור, ויקלח מים על ראשו, אחרי כן הוציא מצד התנור איזו סחבה ויקשור לראשו.
– עתה תתרוצצנה המחשבות בנקל… עוד הפעם – אני חפץ לדעת, מי אני! אני חפץ לראות את עצמי; לאן אביט? למעלה או למטה? ימין או שׂמאל? הלא אני בקרבי ולא מחוצה לי! ואם אעלה אל ארון-הקודש, אהיה שם כולי, ולא אשאיר ממני מאומה למטה! ואם ארד, ארד כולי, מכף רגל ועד ראש – איך אראה את עצמי?
– אבל מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע, אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים שלושה, או יותר, והם יושבים שם, ומתוַכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!
– הס! מעשׂה שהיה אני זוכר! אז רעב הייתי, רעב מאד, כשלושה ימים לא אכלתי, כן הוא, ועמדתי בבית השמש… ולבדי הייתי בחדרו, לא היה איש אתי, השמש הלך לו לעסקיו וגם השמשית הלכה לה, ובקשה ממני לשמור את ביתה… ואני שמרתי. על השולחן היו מונחות עוגות, עוגות שמנות, מטעמי השמשית, עוגות בלתי מנויות… העוגות מונחות ואני רעב; אני רעב, ורירי נוזל בלי הפוגה… אז שלח אחד מהם, מהיושבים בקרבי, את ידי הימנית, לקחה עוגה, והשני קרא: אסור! ותעמוד היד מקחת, כי לא ידעה היד בקול מי לשמוע! ויתרוצצו השנים! זה מוצא אלפי היתרים: מי הגיד לך ששומר חינם אתה, שלא על מנת לקבל שׂכר? השמשית בעצמה, לא תרע עינה בך, אם תקח… “לא תגנוב” לא-תעשׂה, “וחי בהם” עשׂה, ובשעת פיקוח-נפש עשׂה דוחה לא-תעשׂה! ואם אינך רוצה – קח לך בהשאלה, כשתרויח תשלם. והשני אוטם את אזניו משמוע, והוא באחת: אסור, אסור, אסור! והריר מהפה נוזל, והיד נטויה באויה, עד שבאה השמשית ונפסקה המחלוקת.
– והא ראיה, שהיתה מחלוקת, שהתאבקו בי, בקרב נשמתי, שאחרי כך הייתי עיף ויגע כאחר וכּוח עם יונה העיקש, החפץ להוכיח לי, שהגאון, זכרונו לברכה, יושב בשער גן-עדן ואין לו רשות ליכנס לשם, משום שהתגרה בחסידים – בהמה בצורת אדם! אבל אחרי כל וכוח עמו, הנני עיף ויגע, וגם אז בבוא השמשית, כבר כלה כוחי וזיעה קרה כיסתה אותי כולי, עד שנבעתה השמשית השאלה: מה היה לך, בריל? הלא טובים ויפים ממך מובילים לקבורה! ונתנה לי עוגה להשיב נפשי.
– וכך קרה לי ביום הפּורים העבר, כשנשׂאתי את המנות מהגבירה אל הרב; גם אז נמלא פי מים וידי רעדו… אך לא לקחתי, לא שלחתי יד במגדנות. אחד זולל וסובא היה בי, חשקה נפשו לקחת, והשני – איש נאמן וירא שמים, אמר: “לאו”!
– הרי שנים! הבריות אומרות: יצר-הטוב ויצר-הרע, יהי כן. אבל סוף סוף, אני בעצמי – דירה נאה או מגונה, ושני שכנים גרים בי, שם האחד: יצר-הטוב, לשני קוראים יצר-הרע, עוד הפעם שמות; אבל מי הם, מי אנוכי? וכמה הם? הלא לפעמים מתגוררים בי יותר משנים ויותר משלושה! פעם אחת עמדתי כשעה שלימה, מבלי נוע, מבלי דעת מה לעשׂות? סביב שתו עלי, כל בני בית-המדרש, ילדים, בחורים ובעלי בתים, והתבוננו בי בצחוק ומנוד-ראש, ואני לא ידעתי מה לעשׂות… זוכר אני היטב מה היה אז. בחצר בית-הכנסת היו חוטבי-עצים ואמרתי: הבה, אלך גם אני ואנסה את כוחי לחטוב, וחפצתי ללכת, ופתאום שמעתי, שמספר אחד לרעהו שמסיקים היום את המרחץ, והנני רוצה לשוב על עקבי, ולקחת מארוני את החבילה של זרדין וללכת אל המרחץ; ובאותו הרגע מספר זרח המלמד ליענקיל החתול, שבעל-העקדה דרש הפלא ופלא על פרשת השבוע, ותיכף ומיד משתוקק אני לדעת את העניין, אשר מצא חן בעיני זרח המלמד, ומתאווה לגשת אל ארון-הספרים אשר במזרח, ולקחת משם את בעל-העקדה. ועל כן עמדתי בלי נוע, כי שלושה נצים ומריבים היו בקרבי. אחד קורא: לך לחטוב עצים, השני – מהרה אל המרחץ, הלא מלוכלך אתה, והשלישי מושך אותי אל בעל-העקדה.
– ואם כן – שלושה גרים בקרבי: בלן, בעל-עקדה וחוטב-עצים. ואת כולם, את שלושתם יחד, הניס לפתע פתאום הרביעי, אשר הזכירני, כי לא התפללתי עוד תפילת מנחה, ובקולו שמעתי, ואתנועע ואתפלל… ובאמת גם הם לא נסו. בשעת התפילה הטרידו אותי, בשעת השמונה-עשׂרה, כשסגרתי את עיני, עפו לפני באויר גזרי עצים, חבילה של זרדין ודפים שלמים של העקדה…
– כללו של דבר, אני בעצמי איני כלום, אפס אני… אני בעצמי איני חי; אני בעצמי איני יכול לקום בבוקר מעל הספסל; בעמדי, אינני יכול לעשׂות איזה דבר, ובלכתי – אינני יכול להתיצב או לשבת ולנוח; אני בעצמי גולם אני, גולם בלי נשמה, ואך נשמות זרים, ומי יודע כמה נשמות זרים, מצחקות בקרבי, מסתוללות בי, ומטות אותי לחפצן…
– ואולי אין נשמה בקרבי כלל, ואך להסובב אותי יש נשמות, אלפי נשמות, רבואות נשמות, ואותן הנשמות מזהירות, מזריעות אור, מוציאות מקרבן קרני נוֹגה, ארוכות וחדות, והקרנים הללו נכנסות לקרבי ומתקשרות, ומסתבכות, ומתקלעות בקרבי, ורועדות ומרצדות בי ובקרבי, והן מחיות אותי לשעות, לרגעים, ומצווֹת לנוע, ללכת, לעמוד, לעשׂות או לחדול, ואני בעצמי איני כלום…
– ומי הוא איפוא החושב בקרבי? מי הוא בעל המחשבות? הגם הוא לא אני?
– אני הקן והוא הצפור! היונה…
– חה, חה, חה! בּריל חנטשי’ס הוא צפור, בריל חנטשי’ס הוא יונה… דוד המלך עליו השלום אומר “יחידתי”, ולי אלפי יחידות…
***
אל בית-המדרש בא זאב הסוחר.
בריל חנטשי’ס ראהו ויט הצדה, ויחבא בפינה.
זאב הסוחר נגש אל הקיר וירחץ את ידיו, ונגבן בכנף בגדו, ויוצא ספר מן הארון, וישב ויען בו.
בריל חנטשי’ס אינו גורע את עינו ממנו מרחוק, ושואל ומשיב לעצמו:
– מי הוא?
– זאב הסוחר!
הוא מורט את לחיו; התשובה אינה מספקת.
– בהמה, חמור, זאב הסוחר הוא כמו בריל חנטשי’ס; זה שמו. אבל מי הוא? אחד הוא, שנים או שלושה? כמה צפורים בכלוב הגדול הזה? האם הנך מבין את השאלה, שוטה, גס ועם-הארץ?
והוא מהדק את הסחבה לראשו ומעמיק חקר:
– נעלה הוא מעל כל ספק, כי בזה הרגע זאב הסוחר אחד הוא, אחד הוא, למדן הוא, צולל באיזו סוגיא, בלי ספק במסכת נדרים, ואינו רואה אותי, ואינו שומע אותי… כן, אחד הוא, למדן הוא. “קונם – קונח – קונס” הוא, “לשון שבדו חכמים” הוא – ואחרי-כן? אחרי-כן יצא זאב הסוחר לשוק, יונה את הבריוֹת באיפה ואיפה, במטבעות פסולוֹת, באסימונים – והיה לגנב! ואחרי כן? ילך הביתה, ויתקוטט באשתו חוה, ויכּנה הכה ופצוע – ויהיה לגזלן! וחוה זו, עלובה ואינה עולבת, שׂה לגזיזה ולטביחה, שׂה ביד גזלן, בכף רוצח…
– בריל שוטה – הרואה אתה אותו? הלא שׂה תמים הוא, פרק של נדרים! ואתה, בריל שוטה, חפץ לדבר על לבי, כי אותו השׂה, אותו התם, ירא-השמים, הלומד בכוָנה – הוא הגזלן, הוא הרוצח! אותי לא תונה, בריל שוטה! הבט אל מראהו, הלא איש תם הוא עתה! הלא עיניו מפיקות תום, חסד ורחמים…
– אני, בריל שוטה, אומר לך, ששלושה הם, שלושה בגוף אחד; יש זאב תמים, יושב ועוסק בתורה, מתחמם בזיו השכינה, ומתקשר בנשמת הר“ן… והוא יזכה וילמד בגן-עדן עם שאר צדיקי ישראל, והקב”ה בכבודו ובעצמו יפרש להם סודות התורה… ויש זאב שני, זאב גנב וחטפן, זאב מונה ומרמה הבריות, וזה, כשיעלה לשם, יחטוף מכל הבא בידו, משור הבר, מהלויתן ומן היין המשומר, וישׂים בכליו, אם אך יהיו לו כלים… ויש עוד זאב שלישי, זאב אכזרי, זאב ערבות, זאב מכּה את חוה האומללה…
– הוי, חוה חוה!
בעיניו נראו דמעות, ראשו נפל על חזהו.
– אומללה היא… היא מבקשת עזר ממני… בלילה, בחלום, תבוא אלי ותתאונן, ותתחנן לעזור לה… לא בפיה היא מבקשת; בת ישׂראל לא תוציא, חס ושלום, הגה מפיה אל איש זר, לא תתאונן על בעלה באזני זר… אך היא מתבוננת אלי, מבטה ועיניה מפיקות, מפיקות – –
– רבונו-של עולם! האם מותר לה להביט אלי, להביט על גבר?
– חה, חה, חה! אני הגבר!
– זאב הסוחר גבר הוא, תרקבנה עצמותיו, שׂונאו בנפש אני! הוא מאכילני פעם אחת בשבוע, ובכל זאת אשׂנאנו, כחזיר אשׂנאנו, לו יכולתי לרצחו נפש!
– אך לא את זה, לא את זאב הלמדן ארצח, גם לא את הגנב בשוק… מה לי ולגנב, אין לי עמו שום מגע-ומשׂא, אך את זאב הרוצח האכזר, לו יכולתי לקרוע כדג…
– לו יכולתי! אני בעצמי איני יכול, אני אינני שליט על ידי, אני בעצמי אך קן או כלוב, והכול תלוי ברצון הצפורים, הרצות והשבות, חליפות לרגעים…
– אני בעצמי איני כלום! יש לי סכין חד, חד מאד, חלף הוא הסכין, ואיני נוטל בו את צפורני…
– גם פנס עץ אינני עושׂה לי, חס אני על הסכין, אשר יצליח למלאכה אחרת. אך אני בעצמי אינני יכול! יתן איש צו, תצא בת-קול… תאמר לי איזו בריה שתהיה, ואם גם זרח המלמד, יונה החתול, או בטלן אחר, ועל אחת כמה וכמה, אם תצווה היא, בחלום, בחזיון ליל…לא תפתח פיה לדבּר, לא תשמיע קולה. הלא אשה צנועה ויראת-שמים היא, אך עין תקרוץ, באצבע תתן אות, ואני אבין!
– חה, חה, חה! טעם גן-עדן אטעם, את הסכין אוציא בלאט, אעבירנו פעמים ושלוש על בתי-רגלי, הסכין יברוק, יזריע אור, ואחרי כן, לפתע פתאום, בנשימה אחת – חיק! והנצב אחרי הלהב!…
– ומעים יצאו, ובני-מעים, ודם יזל, דם אדום, דם לרוב!
הוא מעיף עינו על הלומד ואומר בחשאי:
– אל תירא, זאב למדן, לא לך אארוב, אתה למדן מפואר, ואחרי כן – גנב נודע לשם… אני בשביל השלישי מחדד את סכיני, בשביל השלישי…
– הוי, בריל בטלן, לו היית אך רגע לאיש, רגע כמימרא! כי אז נגאלה חוה… אמנם, בכה תבכה חוה, הלא היה תהיה לאלמנה, אך אני אנחמנה! בחלום חזיון לילה אנחמנה ואדבר אל לבה: האין די לך, חוה, בשני בעלים? באחד למדן ומכניס לעולם-הבא, ובשני מרמה את הבריות, ומפרנס אותך בכבוד? ולמה לך השלישי, השודד, הרוצח, האכזרי?
(בקול פחדים) ואולי הוא באמת רק אחד?
– בריל שוטה, הבה נתערב, כי שלושה הוא! ואם חפץ אתה להיוָכח, לראות עין בעין, צא לשוק, ותראה כי בשעה שזה יושב בכאן ולומד תורה, השני נושׂא ונותן בשוק ומשקר ומכזב, ומונה ומרמה… אחרי כן תלך לשם, אל ביתו ותראה את השלישי, את הרוצח…
בתנועה פתאומית קם ממושבו וימהר אל הדלת, ויוציא את המפתח מחור המנעול, ויפתח את הדלת, ויצא, ויסגרנה אחריו.
***
ובחמה שפוכה שב.
– נחבא הגנב! מה לו לעשׂות בשוק? אין משׂא-ומתן היום, אין אף אכּר אחד בעיר, יומא דפגרא שלהם, דגלים תלויים… וביתם סגור, גם חוה איננה… הדלת סגורה… ומי יודע? אולי ישנם שניהם שם, ושוכבים הם תחת המיטה. בעד החלון השקפתי וראיתי דברים מעוררים חשד – על הרצפה מתנועעים צללים, הלא דבר הוא!
– חה, חה, חה! וזה הלמדן, לא ידע בצאתי ובבואי! טובע הוא, צולל הוא בתוך הר"ן!
– ואולי איננו לומד כלל? מתחפשׂ הוא, הגנב, מתראה! הבה אנסנו.
והוא קורא בקול:
– זאב!
– מה לך?
– אין דבר.
ואחרי רגע:
– זאב!
– מה חפצך?
– יש לי סכין.
– אשריך וטוב לך.
– החפץ אתה לראותו, זאב?
– לא.
– מדוע לא?
זאב מחשה ושב להביט אל ספרו, ובריל קורא שלישית:
– זאב!
– מה לך? למה תפריעני?
– האם באמת ובתמים אתה לומד, או רק לפנים, למראית-עין?
– ומה לך ולי?
– לי נחוץ לדעת, נחוץ לדעת מאד.
– החרש, משוגע, אל תפריעני.
אחרי רגעי דממה:
– וכמה אתה, זאב?
– השתגע באמת – קרא זאב, ויפן כה וכה. ויסגור את הספר, ויצא את הבית.
– ההיה פה זאב ואני דבּרתי עמו? האני דבּרתי, או אחר בקרבי השתמש בלשוני וישׂוחח אתו? האנוכי הוצאתי את סכיני ואפתחנו?
ומבוכתו גדלה עוד בהתבוננו, כי בית-רגלו נחתך לארכו, ויתקצף.
– הוי, בטלן, בטלן שוטה! חתכת את בית-רגלך ביד וגם לא ידעת. החפץ אתה, שתתן לך חוה בתי-רגלים אחרים, המעט קללות ומהלומות קבּלה בעד הראשונים!
פתאום נכמרו רחמיו על עצמו:
– ולמה אני מתנפל עליך, אומלל, הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, כי לא אתה האשם, כי זד יהיר להכעיס יושב בך ומסתולל בך, וקורע את בתי-רגליך, ואתה אינך יודע! הבה אראנו את הזד! המצאה נפלאה!
והוא קורע את הסמרטוט מעל מצחו, ורץ אל הכיור, ומצחצח בו את נחושת-הקלל.
– כבר אני רואה אותך קצת, זד-משוגע! קצת אני רואה, חכּה, חכּה עוד מעט ואראך כולך, את כל פרצופך הטמא, את ראשך – ראש החמור.
ויכרע על ברכיו להתבונן היטב.
– אך מי צחצח את הכיור, אני? הלי יש כוח לעבודה? האם אכלתי היום? ואתמול – הטעמתי טעם תבשיל? וידי מי עשׂו זאת? הלא הכיור מתנוצץ, והיד נחלשה, וזעה קרה תכסה את כל בשׂרי…
ובשובו לעבודתו:
– ישׂחק מי שירצה, אני או צפור, או יונה, יצר-הטוב או יצר-הרע, אך את פרצופו של בּריל הבטלן אני חפץ לראות, אני מוכרח לראות, את בתי-רגליו הוא חותך בזדון… עוד מעט, עוד מעט.
והוא סוגר את עיניו וממהר לשפשף. אחרי רגעים אחדים הוא פותח אותן שנית ורואה.
– אל אלוהים! זהו קלסתר פני! הלא המתים יפים ממני…
– הרואה אַת, חוה, את תואר פני?… וזה תואר פני אחרי קבלי ממך, כפעם בפעם, פת-לחם… ובלעדיך…
– חה, חה, חה! שוטה אני, שוטה? אני מתאונן על פני הדלים, ואינני שׂמח על המציאה שמצאתי – הלא מצאתי את עצמי, את בריל הבטלן והיתום והמשוגע!
– ואולי הוא לא אני?
והוא מתבונן חליפות, פעם בכיור ופעם בעצמו, בכיור הוא רואה את עצמו מחגורתו ולמעלה, ופה – מחגורתו ולמטה. ועל זה עלתה חמתו. חפץ הוא לראות בכיור את בריל הבטלן כולו, עם בתי-רגליו, עם החתך שעשׂה בעצמו בסכינו. והוא כועס על צלמו בכיור:
– בן-בליעל, אם בית-רגלי חתוך גם בית-רגליך חתוך! אי אפשר אחרת! אינני רואה, כי החבאת את רגליך, אבל כן הוא, נכון כנכון היום! חכּה, עוד עין בעין אראה.
וישכב ארצה, וידחוק את רגליו אל הכיור.
– יש לך, יש לך! – קרא כשׂמח לאיד זר ויתגרה בו:
– הוי, בן-כיור, לא טוב אתה ממני.
אך פתאום נפל עליו פחד בבואתו אשר בכיור. רעדה אחזתו ויסגור את עיניו. בשארית כוחו אשר אסף קם ויתרחק אחורנית מן הכיור וצלמו. מתנודד כשכּור, ניגש אל התנור ויקח מלא חפנים עפר מן הארובה, וישפוך על הכיור להכהותו.
– שב שם, בן-כיור, אינני חפץ לראותך עוד! מנוּול אתה יותר ממני, אל תבט החוצה!
ובדברו נשען אל התנור. הוא חש מאד בראשו.
– נפלא הדבר… ראשי כואב; כשאני חושב מחשבות הנני חש בראשי… כשהרוצח מכה את חוה האומללה, לבי כואב, כואב מאד… לפעמים, כמו עתה, ברכי כושלות… לפעמים אני מורט את לחיי ולחיי כואבות… יש לי לחיים למרוט, יש לי ידים ורגלים, יש לי ראש ויש לי לב, ואולי יש לי גם נשמה – הכול יש לי, הכול אני מוצא בקרבי, אך את עצמי אינני מוצא, אני מי אני? הלא אני אינני לא הלחיים, לא הידים ולא הרגלים, לא הלב ולא הראש, ולא הנשמה, הלא כולם שלי הם, ואני מה? אנוכי מי?
– לוּ יכולתי לאבּד את עצמי לדעת ולראות אחרי כן מה יוָתר ממני! מה אהיה בלי הראש והמוח והלב, בלי הידים והרגלים, בלי הסחבות והסמרטוטים הקרועים שעלי, בלי בתי-הרגלים, אשר חתכתי…
– ואולי עוד לנסות באחר? בו – בזאב הסוחר? ובשעה שהוא רוצח?
– לוּ תצוה היא… בקריצת עין, ברמז קל…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.