שני ספורים עבריים (נכתבו בעברית בידי המחבר)
מאתיצחק ליבוש פרץ
הציץ ונפגע
מאתיצחק ליבוש פרץ
א. שני עולמות
מכל ארבע פינות העולם באו הרוחות לבשׂר לנו כי כהלך יבוא הסתיו, עננים כבדים יכסו את השמים וחליפות יפלו גשם ושלג, פעם ימס השלג והיה למים, פעם יקפאו המים והיו לקרח, ופעם תקרע השמש את עב הענן ויפוזו גגות הבתים…
חבי כמעט קט, מלכת השמים! חוסי על הנשׂרפים אשר אין להם מחסה ומסתור, חוסי על האביונים אשר אין להם עוד עצים להסיק בתנור!
מפאת ים עלה ענן חדש כנחש מתפתל, ויעף כחץ, ויעט על השמש ויבלענה, כבלוע תנין הים את הדגה… נחמו, נחמו, עניי עם! גם הסתיו יעבור, גם החורף יחלוף וזמירות נשמע מכנף הארץ… רבים ימותו ברעב, רבים ימותו בקור, אך הנשארים הם ירננו, כי יראו בנצחון האור, השמש, הירח והכוכבים! ולעת-עתה ירנן לנו הסער, יהמה. ייליל ויתקצף, ויגרש את האדם מן החוצות, ויקרע לקרעים גדולים וקטנים את העבים, וייראו כטלאים ישנים על יריעת התכלת החדשה והמזהירה.
אך את כל רוחו הוציא הסער וייעף, וינח מזעפו. לאט-לאט התאחו הקרעים ויהיו לענן כבד אחד. אולם אותות השמים לא נראו בבית-המדרש, המלא עשן.
המלכה עם הכתר ועם שרביט-הזהב הסתתרה בחביון עוזה, בארון-הקודש, תחת הכפורת והפרוכת. ועליהן השׂממית תתפשׂ לנוגה הנרות הכהים, אשר טרם יכבו על העמוד.
על הקירות מסביב עומדים חיל עבדיה השומרים עליה, חיל עצום ורב: ספרים עתיקים, וחדשים מקרוב באו, כולם עומדים בארונות פתוחים וארוכים מן הרצפה עד הקורה. שם התבוללו יחדו חכמי בבל וירושלים, תלמידי אריסטו, גאוני ספרד ורבני פולין, לומדים, חוקרים, מדקדקים, בלשנים ומקובלים.
מערב פסח לערב פסח ינקה השמש את ארונות-הספרים הקרועים והבלים מרוב ימים ומבלי קורא בם; הישנים יושלכו אל “ארון השמות” וספרים חדשים יקחו עמדתם. בקצה בית-המדרש מצד המערב עומד כיור נחושת ומזרק נחושת תחתיו, יתר הפליטה מימי קדם, עת פיארו בעלי הבתים ושכללו את בית ה'…
את כלי הכסף והזהב לקחו הגנבים, את הספרים היקרים מכר השמש למלאות נפשו ונפש אנשי ביתו; כי כנסת ישׂראל איננה נמהרה לשנות מנהגים ולעשׂות תיקונים, ומשׂכורת השמש – ארבעה זהובים לשבוע – במקומה עומדת זה חמש מאות שנה.
לא הרחק מן הכיור עומד תנור ענקי. על-יד האח הבוערת יושבים כעשׂרה בחורי בית-המדרש וצולים תפוחי אדמה. אחד מהם גוזר לו חנוכיה מעץ, לכבוד ימי החנוכה ההולכים וקרבים, השני עושׂה כרטיסים מפיסות-נייר מרובעות למשׂחק, וכולם מעשנים עשן מקנה אחד, הרץ מפה אל פה כברק.
מלבושי הנערים ממוצעים, בין מלבושי החסידים והאשכנזים; פיאות קצרות, תספורת קומי כשל כהן גדול, מצנפת קטנה, מעיל ארוך ונעלים מתנוצצות. כולם צעירים לימים, מבן שש-עשׂרה עד עשׂרים שנה.
בדיבורם יש להם אורח כנשים: כולם מדברים בבת-אחת, כולם מתנועעים וכל עצמותיהם תדבּרנה, מכף רגל ועד ראש. והספסל אשר תחתיהם לא ינוח רגע; פעם ייסחב קדמה, פעם מערבה, ופתאום מרבית היושבים יקומו והמותר יפּלו אל העבר השני. כערב-רב הספרים בארונות כן ערב-רב הדברים בלשון הנערים: מליצות הנביאים, סוגיות התלמוד, מעשׂה בראשית, מעשׂה מרכבה, בקעת יחזקאל, פלפול ה“אורים ותומים”, בקורת “החלוץ”, קורות עשרת השבטים, גורל בני משה, דיני דגים מלוחים בפסח, הליכות העולם, שׂיחת-חולין ודברים של מה-בכך – התבוללו בתימרות העשן יחד עם תפוחי-האדמה, האפר ורשפי האש בפיות הבחורים.
פתאום נפתחה ברעש דלת בית המדרש. ויקפצו כולם כאיש אחד ממקומם בקול קורא:
– בת השַמש, הלביבות!
אולם הם שגו מאד. אל בית-המדרש לא בא כי אם נפל צעיר לימים כמוהם, לבוש בלויי-סחבות, אשר מתחתם התנוססה לתפארה “טלית קטן” עם ארבע ציציותיה.
לשוא עמל הנער להוציא הגה מפיו, כי שניו דא לדא נקשן וכולו רעד מקור כעלה נדף. השׂק אשר נשׂא על כתפיו נפל משכמו, והוא נשאר בלי נוע על מקומו, ובכל כוחו שאף אל קרבו את האויר החם. אז נגשו אליו בחורי בית-המדרש ויאחזו בו ויושיבוהו לפני האח להתחמם.
– רעב אני מאד! – נשמע רול הבא.
הבחורים הוציאו מתוך האפר מותר תפוחי-האדמה. בקול רועד ובחפּזון בירך עליהם האורח ויבלעם כתומם. כהתחמם האורח נזלו מים רבים מבגדיו, מפיאותיו הארוכות ומזקנו הקטן.
– אני יחיאל בן רבי משה זצללה"ה… – התוַדע האורח אל הבחורים – ובאתי הנה מהעיר הסמוכה טוֹמַאשוב, אשר על הגבול, ללמוד פה בבית-המדרש ולאכול “ימים” על שולחן בעלי-הבתים.
– אם כן, חבר תהיה לנו! – קרא אחד הנערים בשׂמחה – ומקבּלים אנחנו אותך בחברתנו.
– ומה אתם לומדים?
– ש"ס ופוסקים, וגם דברים אחרים – ענו הנערים.
– ואני לומד קבּלה – ענה יחיאל.
פתאום אחזתו רעדה ופניו נהפכו לירקון.
– מה זה היה לך? – שאלו הנערים בחמלה רבה.
– שׂקי אבד לי – ענה יחיאל – שׂקי איננו…
– לא אבד לך, הנה הוא – ענה אחד הנערים, ויור לו ברגלו על השׂק.
– על תגע ברגלך! – קרא יחיאל בפחד, וירם חיש את השׂק מן הארץ וישקנו.
– בלי ספק יש לך ספרים בשׂק.
– וגם תפלין – אמר יחיאל – תפלין של רש"י, של רבינו תם ושל שימושא רבּה – שלושה זוגות…
– גם יש אתי ספרי הזוהר, תיקונים ועוד ספרים קדושים רבים.
– ומקובל גדול אתה?
– אינני יודע – ענה האורח בענות-גאון – אבל אבי זצללה“ה, שהיה מקובל גדול ונודע בכל קצוי ארץ, הוא פתח לי את שערי הבינה והתיר לי לטייל בפרד”ס…
– אחרי שמלאת כרסך בגפ"ת?
– גם גמרא למדתי, אמנם מעט מזעיר… אבל בזכות אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, נהירין לי שבילי הקבלה…
– כשבילי דרקיע… – נכנס לתוך דבריו אחד הנערים. – אבל יהיה איך שיהיה, חבר תהיה לנו. אנחנו נעסוק בנגלה ואתה בנסתר. ילך כל איש בשם אלוהיו ויאושר כחפצו וכדרכו, לא נקרא לריב! ולמען לא תדמה, אדוני המקובל, כי קטלי קני באגמא אנחנו, נתוַדע אליך כולנו, ויען כי אינני עניו-גאה, אחל מעצמי… אנוכי עבדך, אורח הגון, ישׂראל הלץ…
לשמע “הלץ” רעד המקובל בכל גווֹ.
– האם עוד הפעם אבד שׂקך? – שאל הדובר בו.
– לא, אבל… איך קראת בשמך?
– ישׂראל הלץ… אולם אל תירא ואל תחת, לא לץ אני במובן המלה על-פי הקבלה; אינני יושב בלילות תחת הגשר להפיל אימה על עוברים ושבים או להתעולל בתמימי-דרך, חס ושלום! בן-אדם אני כמוך, אבל חברי כבּדוני בשם-התואר הזה, משום שלשוני חדה כסכיני, אשר אני חורת בו חידודים על העמודים והשולחנות להרעים את בעלי-הבתים הקמצנים, המפרנסים בחוּר כאילו כפאם שד.
יחיאל השתומם למשמע אזניו, פיו נפתח לרוָחה. אישוני עיניו התרחבו וכל הכרת פניו ענתה בו, כי אך קול דברים הוא שומע מבלי הבן מאומה.
אולם הדובר בו לא שת לבו לתמהון השומע.
– הנער הזה העומד לימינך – הוסיף הלץ – שית לבך אליו, הוא חיים המשורר! אבל אל תדמה בנפשך כי עוזר הוא על יד החזן בראש-השנה וביום-הכיפור, חס וחלילה; הוא משורר אמתי, משורר בחסד אלהים! ככלוב מלא עוף כן בטנו מלה חרוזים, ובכל רגע תחשוב להבּקע ולהטביענו במבול מי-השירה… אם תזכה, תשמע את חרוזיו הפּסחים, אשר שר לכבוד בת השַמש היפה, אשר מראה פניה יכה גם אותך בסנוורים, ולכבוד לביבותיה אשר תמכור לנו, ואשר טעמן כצפיחית בדבש וריחן כריח השׂדה אשר ברכו ה'… גם את הלביבות תזכה לאכול, ותדע כי ריחא מילתא הוא, כי הוא אחד מששים בגן-עדן…
יחיאל פער פיו לבלי חוק, ומפי הנערים פרץ צחוק-שׂמחה.
– הנער השני, העומד לשׂמאלך, הבט נא אל מראהו, הוא חוקר קדמוניות ושמו ראובן. אבל מחויב אני לפרש לך פירוש המלות, כי רואה אני את עיניך המחוכמות ומכיר בהן, כי מן החלונות האלה נשקפת נפש תמימה, אשר לא תדע מה הוא חוקר קדמוניות. הראית בעירך את שלטי החנויות? ההתבוננת בם? יש מהם חדשים ויש מהם ישנים! האוהב כל דבר ישן נושן והחוקר לכל קדמוניות ישׂמח מאד לשלט ישן נושן, וכל אשר המחוק מרובה על האותיות הניכרות, הרי זה משובח! איש כזה אם ימצא מנעל קרוע ובלוי מרוב ימים בחוץ, או בחפירה באדמה, יכיר כרגע אם נשׂא אותו אחד הגבעונים, בבואם לרמות את ישׂראל, או הוא מעשׂי ידי סנדלר החי אתנו. ראובן שלנו מכבד ומוקיר כל ספר עתיק יומין, וטוב לו לוח כזבן ישן מספר-חכמה חדש. העכבר הזה – אל תפן אל דלות בשרו – אף כי רזה הוא אכל וגם אִכּל ספרים הרבה, ואם כעת לא נודע עוד כי באו אל קרבו, הלא ימים ידברו! לעת-עתה מכין הוא לדפוס ספר חדש בשם: “הפּיאות של אבימלך וכסות-העינים של שׂרה”, וכבר נכתב השער וחצי ההקדמה; אבל כל התחלות קשות, קל וחומר אם יש ביטול עבודת הקודש על-ידי בת השמש, אשר תגיה אור על אופל בית-המדרש יותר מכל המצבות העתיקות על חשכת דברי-הימים.
הלץ לא נתן ליחיאל לשאוף רוח.
– וראה נא – קרא – את נטע-השעשועים הזה! הלא הוא נטע הצייר לעתיד לבוא! הוא אוהב מאד לשכב בימות-החמה על גבו ולהתבונן בתכלת השמים, ולקרר בימות-הגשמים את מצחו בזכוכית החלון ולרדוף אחרי העבים הכבדים והכוכבים הקלים. אין לו עוד הכלים והצבעים הנחוצים למלאכתו, אבל הוא מסתפק במועט, ובחריצות נפלאה יצייר על כתלי בית-המדרש את הגות לבו ואת הלך נפשו בגחלת קטנה וקלה! ראה נא את ה“משנכנס אדר”, פרי עטו ההדור, המתנוסס על המזרח משנה לשנה, עם האותיות המרצדות למעלה ולמטה, כאילו הן אומרות “קדוש וברוך”, הלא מעשׂה ידיו הן! או שוּר נא אל העמוד והתבונן אל האריות והנמרים והנחשים האוחזים בזנבותיהם בסבך “מגן-דוד” חדש, אשר לא היה עוד לעולמים, הלא הוא בראם מאין! ואולי מסופק אתה, אם הם אריות ונמרים ונחשים ולא סוסים וחמורים או זבובים, או בהמות-בית אחרות, שוּר את הרשום תחת כל חיה וחיה, כי שם נקראו בשמותן!
תמהון המקובּל עלה עד מרום קצו, אך הלץ לא נלאה עוד.
– יתר הנערים – קרא – אף כי גם הם רעים אהובים ונחמדים, ובטוח אני שיהיו גדולים בישׂראל, עוד לא התבלטו כל אחד בכשרון המיועד לו, וכחכמים כוללים לא הצטינו עוד בשום מקצוע מיוחד, ועל כן אינני מחויב להביע בפניך את תהילתם. יבוא כל אחד ויעמוד על נפשו, כי גרוני ניחר…
– אני דן טייאֶרשאטיין – אמר אחד הנערים.
– בלשון-הקודש – אמר הלץ – אבן יקרה, והיא אבן שוהם ואקדח, אבל לא נלטשה עדיין כל צרכה ואולי תבקע עוד, חס ושלום, בבואה לידי האומן-הזמן…
– ואני ישׂכר הוֹלץ…
– עץ בלשון-הקודש, אבל לח הוא ולא יסכון להסיק בו בתנור.
כן קראו גם יתר הנערים בשמותיהם, והלץ קרא על כל אחד ואחד את פתגמו, לשׂמחת לב הבחורים ולתמהון המקובל.
ככלות הקולות והצחוק ביקשו הנערים את יחיאל לשבת ולספר להם את קורותיו.
– ובקצור נמרץ – קרא הלץ – כי עוד מעט ויהמו בני-מעי מרעב.
– אינני יודע, מה תשאלו ממני – ענה יחיאל בלי חמדה – אין לי מה לספר לכם.
– ספר לנו מי אבותיך, מה מעשׂיך, למה באת הנה ולא אל עיר אחרת וכדומה – התחננו אליו הנערים.
אחרי רוב בקשות נעתר יחיאל.
– אמי – החל לספר – היתה מוכרת תפוחים…
– הס מלהזכיר שם מאכל אשר ייאכל בזמן שאני רעב – שיסעהו הלץ – זה הוא דרך ילדים רעים, להביא ביום-הכפורים אל בית-המדרש את לחמם ולנקר בו את עיני היושבים בתענית.
– אמי – החל עוד הפעם יחיאל – היתה מוכרת תפוחים, ואבי זצללה"ה מלמד…
– רצונו לומר: בטלן – שיסע עוד הפעם הלץ את דבריו – אבל הגד לי, מדוע תזכיר את שם אביך בזצללה"ה ולא תזכיר את שם אמך לברכה?
– יען כי אמי היתה אשה פשוטה ותשב כל היום אל סיר הגחלים, ואבי היה צדיק גמור…
– רצונו לומר: אמו היתה אשה כשירה ואומללה, בחורף אכלה הקרח ובקיץ – השרב, ותעמול ותעבוד כל הימים והלילות, ואביו היה פועל-בטל בעולם הזה וראשו ורובו בעולם הבא!
– חשׂוֹך את הערותיך ליום המחרת – קראו הנערים – ותן לו לספר.
יחיאל החל עוד הפעם את ספּורו: אמי היתה מוכרת תפוחים ואבי זצללה"ה מלמד, ואני בנם יחידם. אבי היה בעל-סוד גדול וכל שערי הסודות היו פתוחים לפניו והוא שם יוצא ובא כבן-בית.
– אין עשירות בבית שהשערים פתוחים לכל מלמד בטלן יוצא ובא – לא התאפק הלץ בהערתו – אבל, יחיאל, אל תשית לבך אלי ואל הערותי ואל תחל עוד את ספּורך מראש. זוכרים אנחנו היטב את מלאכת אמך, תורת אביך וכי בן יחיד היית להם…
– לא נשאר לי לספר הרבה – אמר יחיאל – אמי מתה מיתה חטופה, רחמנא ליצלן, בשבתה אל סיר הגחלים… לפתע פתאום נפלה אחורנית ונשמתה יצאה בלי וידוי… אז נשבר מאתנו מטה לחם, כי המלמדות הכשילה כוח אבי, ויעזוב את ה“חדר”, ונשב בבית-המדרש ונלמד סתרי תורה…
– ומאין הקמח?
– אבי, זכותו יגן עלינו, היה תלמיד-חכם ואיש מכובד, כוהן ומוהל, ונקרא לכל חופה, לכל ברית-מילה ולפדיון הבן. אז אכלנו לשׂובע, כי גם אותי לקח אתו לכל סעודת מצוָה… מלבד זאת השׂתכר בלחישה על עין-הרע, באמירת קדיש לזכרון חשׂוכי-בנים שמתו… ובכל זאת ישבנו ימים רבים בתענית – כילה דבריו במנוחה.
– גם אתה?
– גם אני! אבי מסר לי “שם” שהיה ממעיט לי את תאוַת האכילה. אולם ימים רבים עברו טרם זכיתי שתועיל לי הסגולה, כי גרם החטא…
עתה נהפך הסדר. יחיאל מספר ובחורי בית-המדרש משתוממים ואינם מבינים.
– איזה חטא?
אך יחיאל השפיל עיניו ולא ענה מאומה.
– ספר הלאה, יחיאל – קרא המשורר.
אחרי כן מת אבי זצללה"ה, זכותו יגן עלינו, על קידוש השם.
– על קידוש השם!! – קפצו הנערים ממקומם.
– כן הוא – ענה יחיאל ויבט בגאון בפני חבריו – ומעשׂה שהיה כך היה…
– מאי דהוה הוה! – קרא הלץ – אני לא אוכל לשבת עוד, רעבוני עצום מתשוקתי לשמוע את ספּור-המעשׂה, על כן חשׂוֹך אותו, יחיאל, לעת ערב. בואו, אחי ורעי היקרים, הקטנים שיהיו לגדולים, נלך לאכול, ונביא ליחיאל שיריים, כי רעב גם הוא!
– יהי כן – אמרו הנערים – את סוף המעשׂה נשמע בערב.
הנערים יצאו, אך הלץ עצרם על המעלות וישאל:
– מה טיבו של עובּר זה?
– הפסל מכוסה בלוט – אמר הצייר – יבוא הרוח ויניפנו…
– בחוטמו הארוך והחד – אמר הלץ – הוא דומה לעוף טמא…
– אחרי מותו יוָדע הכול – אמר החוקר-קדמוניות.
– בין כך ובין כך נביא לו שיריים – אמר המשורר – לאלהים פּתרונים. למה ריב לשונות, והדין מפורש: “אין בודקין למזונות”.
– צדקתם מאד – אמר הלץ –למה לנו להקהות את שינינו על הבוסר? יבוא זמנו ויגמול ולבדו יפול מן העץ…
– ואני אמר לכם, כי פסל הוא, והלוט מכוער עליו, ועל כן, למי מנעלים, למי כובע, למי בגדים, הביאו וישתנה תוארו – היה עצת הצייר.
ב. קדוש השם
בין מנחה למעריב חילקו בעלי-הבתים ביניהם את המצוָה לפרנס את יחיאל, לתת לו מדי יום ביומו ארוחת-הצהרים בבית איש אחד ולשלם לו, כפי המנהג, אגורה בעד ארוחת-הבוקר והערב, כי בוקר וערב הולך איש איש אחרי בצעו מקצהו, ואין האיש בביתו לשבת עם האורח.
אחרי תפילת המעריב נשמטו בעלי-הבתים אחד אחד, אחרי כן יצאו גם אלה אשר איחרו את התפילה בצבּור. השמש חילק נרות לנערים וילך לישון בעלית בית-המדרש, ויוָתרו אך הנערים לבדם. ויוָעדו על יחיאל ויחלו את פניו לספר להם את המעשׂה הנושא, והוא לא יכול להשיב את פניהם ריקם, כי הביאו לו אוכל ובגדים.
– כשבוע ימים קודם המעשׂה – ספר יחיאל – שאלתי את אבי מה הוא “ברדלס”? ברדלס – פירש לי אבי – הוא חיה גדולה ונוראה, ונמצאת בין הרי החושך; תמונתה כחמור ועל גבה, מראשה ועד זנבה, יש לה שׂערות זקופות וארכן כחצי אמה, והן קשות כשׂערות החזיר וחדות כחניתות. היא נזכרת במשנה ובגמא. בערבית, אמר הרמב“ם, שמה אלצבע, והפרי-מגדים מפרש בלשון “יודיש דייטש” – “טחור”, ויש לה דריסה כמו חולדה. הטבע של החיה הנקראת ברדלס כך הוא: כשהיא רואָה אדם אינה הורגתו, רק עומדת לפניו על שתי רגלים, ובשתי ידים תתופף על בטנה ותשמיע בזה קול גדול כמו תוף ממש, ותכשכש בזנבה ותרקוד לפניו ותעשׂה כל מיני צחוק, עד, שהאדם מוכרח למלאות פיו צחוק. אז נוטלת היא ממנו כל הדעת והשׂכל, ונעשׂה ממש כבהמה והולך אחריה כעגל אחר הפרה, עד שתביאהו אל מקומה, ושם היא פוצעת את מוחו ואוכלתו, והשאר תניח לרוחות רעות שהתגלגלו בעורבים ובנות-ינשוף… הרואה ברדלס בחלומו – הוסיף אבי זצללה”ה – סימן רע הוא. או שימות בעצמו, או שימות אחד מקרוביו.
כשמעי את דברי אבי בכיתי בכי גדול, כי אף אם לא ראיתי את צורת הברדלס בחלומי, בכל זאת חלמתי בלילה העבר את שמו. אולם אבי ניחם אותי ויאמר, כי בדברים כאלה לא אזלינן בתר שמא…
אולם עוד באותו הלילה חלמתי וראיתי את הברדלס בצורתו, ואשמור את הדבר בלבי ולא הגדתי לאבי מורי, כי יראתי פן יצווני לשבת בתענית חלום… ובזאת חטאתי חטא גדול וגרמתי לאבי שיסתלק מן העולם…
יחיאל געה בבכיה והשומעים התבוננו בו בתמהון.
– הדבר היה ביום השני או ביום השלישי. במוצאי שבת ישבנו בחבורה ונאריך בסעודה, ואבי זצללה“ה השמיע תורות הרבה ויטייל עם חבריו. ובין כך וכך נתרוקן הבקבוק… אז קיטרג השׂטן, רחמנא ליצלן, כי נפתה אבי לעשׂות מופת ולהמציא יי”ש לכולם. בתחילה חפץ להוציא יין מן הכותל, אך בעל-הבית, שהיה לו קטנות דמוחין, ירא שמא חס וחלילה תארע תקלה להכותל או לכל הבית, ואז יצא אבי להביא יי"ש ממקום הסמוי מן העין. כל הלילה ישבנו וחכינו בלב חרד, כי בושש אבי לבוא ולא ידענו מה היה לו.
יחיאל עצר במלים לשאוף רוח, ואחר הוסיף לספר:
– ויהי ממחרת, לאור הבוקר, והנה אבי לא בא כי אם הובא אל הבית, והוא מוכה ופצוע כל עוד נפשו בו, כי ניזק, רחמנא ליצלן, משומרי-הגבול, אשר פגעו בו ויכוהו הכה ופצוע ויטלטלהו הביתה כבול-עץ, והראש שלהם אמר:
– הוא לא יעביר עוד את המכס!
שני ימים שכב אבי זצללה"ה כמת ולא דבּר דבר, לא אלי ולא אל כל עדת החברים הנצבים עליו. וביום השלישי גברה בו התלהבות גדולה, אשר לא ראיתי כמוה, ובפום ממלל רברבן קרא לכולנו את הקריאה הגדולה לאמור:
“מורי ורבותי! הישמרו לכם מפני הכלבים, וביחוד מפני הכלבים השחורים, וזכרו תמיד את הפסוק המסוגל להם!”
דומית מות שׂררה בחדר, והוא הוסיף ואמר:
“כאשר עברתי את הגבול, התכוַנתי אל הלחש ואהי רואה ואיני נראה. ועל-ידי קפיצת הדרך בכוח הלחש השני הגעתי חיש אל הכפר, ואקנה יי”ש בהקפה… ואשוב. עוד הפעם היתה לי קפיצת הדרך… וכאשר הגעתי עד הגבול, התכוַנתי אל הלחש והייתי עוד הפעם רואה ואיני נראה… עברתי על פני להקת השומרים, אשר ישבו על הארץ ושׂיחקו בקוביא, והם לא ראוני… אך הלילה היה ליל חושך וגם אני לא ראיתי את הכלבים השחורים אשר רבצו לרגלי השומרים… והכלבים השחורים, רחמנא ליצלן, ראוני, או, בעווֹנותינו הרבים, הריחו את ריחי, ויתנפלו עלי, ואני מרוב פחד ואימה שכחתי את הפסוק… כאשר נשכוני הכלבים לא יכולתי עוד להתכוון אל הלחשים, ונפקחו עיני השומרים, ואלה הן המכות אשר הכּוני.."
אז ידעו והבינו הנאספים סביב מטתו את צדקת אבי והאסון אשר קרה לו, ולא יכלו להתאפק מבכי…
ואני צעקתי בקול מר צורח: ברדלס! ברדלס! אני ראיתי ברדלס בחלומי ולך, אבי, לא הגדתי…
אך הוא לא שמע עוד את קולי. וביום הרביעי יצאה נשמתו בטהרה…
עיני יחיאל זלגו דמעות, וצחוק ובכי נלחמו בלבות שומעיו.
אך ליצנות הלץ גברה עליו:
– ובכן – אמר – מת אביך על קידוש השם בהעבירו את המכס.
– כן הוא – אמר יחיאל באנחה שוברת לב.
– ועל-כן עצתי לך אמונה, כי לא תלך בדרכי אביך ולא תעסק בנסתרות, פן יפגעו בך הכלבים, עזי הנפש, שאינם משגיחים בהפסוק, וינעצו שניהם בגופך ויפגעו בו בנגלה וגם בנסתר…
– צחוק וקלות-ראש מעבירין את האדם מן העולם – אמר יחיאל ויפן עורף לחבריו.
– אל תפן לנו עורף – קרא המשורר – למה תכעס עלינו, אם לא נבין דבר בנסתרות…
יחיאל פנה אל השולחן ויוציא ספר מתוך שׂקו ויחל לעיין ולהתעמק בו, מבלי השגיח עוד אל עדת חבריו.
הנערים גם הם עזבוהו לנפשו ויעלו אל כותל המזרח וישבו בשורה אחת ללמוד.
– “קונם, קונח, קונס!” – הריעו פה אחד, בשננם את שיעורם במסכת נדרים. שם הפּנים כאי קטן, והר"ן סובב עליו כים הגדול, והנערים שוחים במימיו השאננים ומשוטטים בו באורבות ידיהם. הסברות הישרות הן הפנינים, והשאלות והתשובות – דגי-הזהב בים השוקט, והנערים צוללים, צוהלים ושׂמחים!
שוא סער מתחולל ומשליג בחוצות. בבית ה' השקט ובטחה, בד' אמות של הלכה – שלום וגיל…
כבר נרדם יחיאל על ספרו, כי עיף הוא ויגע מטרדות הדרך, וזמירת גבורי התלמוד הולכת ומתגברת ומשתיקה את נחרת הישן ואת יליל הסופה, החודר מבעד החלונות…
“קונם, קונח, קונס!”
אך פתאום נפתחה הדלת, ועלמה צעירה לימים עמדה על המפתן ותשמיע קול נעים:
– לביבות, לביבות חמות!
ברגע אחד נישׂאו כל העינים למעלה מן הספרים. כאיש אחד קפצו כל הבחורים ממקומם, שׂמחה אחת הצהילה פניהם ויחדיו רצו לקול הקורא וישלחו ידיהם אל הסל.
– אחות לנו קטנה – קרא הלץ – למה תשחיתי רחמיך מחובשי בית-המדרש ולא תבואי למכור לביבות פעמים בכל שעה?
– למען תעסקו בתורה, בחורים טובים – ענתה העלמה בצחוק – למען תתברכנה בכם הנשים הצדקניות.
– את הנשים הצדקניות ישׂא הרוח – אמר הלץ – אך בלעדיך מה אנחנו ומה חיינו?
– עצמות יבשות אנחנו כבבקעת יחזקאל – נכנס המשורר בדבריו.
– אל תרד לחיי – צעק הלץ – ואל תחטוף מפי!…
לקולו נעור יחיאל, אשר ישב לא הרחק בין התנור והכיור ונרדם על ספרו.
– מה פה ומי פה? – קרא בפחד. אך הבחורים לא שמעו את קולו ויוסיפו לבחור לביבות ולמלאות פיהם צחוק.
יחיאל קם ממושבו, עמד על רגליו ויגש לאט-לאט אל חבר הנערים.
– מי הוא זה? – שאלה בת השמש, בראותה את יחיאל, אשר עמד לא הרחק ממנה מאחורי חבריו.
– חברנו החדש הוא, יחיאל שמו.
– מה מנוּול הוא – לחשה העלמה באזני הבחורים.
– ועל-כן נמשך לבית-המדרש – ענה הלץ.
צחוק פרץ מפי הבחורים. אך הנערה לא הבינה את החידודים של חובשי בית-המדרש, ומראה יחיאל הפיל על פניה צל עצב ופחד.
– אני יראה אותו – לחשה הנערה.
– ובצדק אימתו עליך, כי עושׂה נפלאות הוא וארי בחבורה! ברצותו הוא רואה ואינו נראה, ברצותו הוא מוציא יין מן הקיר, ברצותו הוא מתקן נשמות, וברצותו הוא מגלגל נשמות מן הארי אל החמור, מן החמור אל הכלב ומן הכלב אל הברדלס. האף אין זאת? – שאל הלץ.
אך יחיאל לא ענה דבר. כנציב מלח עמד על מקומו נטוי אל מפתן הדלת למול הנערה. עיניו בולטות מחוריהן, את מצחו ופניו כיסתה זעה קרה ולחייו התכסו כתמים ירקרקים.
כצאת העלמה מן הבית סבו כל הבחורים את יחיאל.
– מה זה היה לך, יחיאל? הראית את הברדלס בהקיץ?
יחיאל לא מצא מענה בפיו.
– הקלפּה שלטה בו! – קרא אחד הנערים.
– ביקש הפרוּש לישב בשלוָה, קפּץ עליו רוגזו של היצר-הרע – אמר השני.
– בת השמש אש, והבחור עץ יבש! – ענה השלישי.
– הלא תבוש, הלא תכּלם, יחיאל – קרא הלץ – למה יצאת, איש מופת, ממחבואך, מבין הכיור והתנור, להילכד בפח השׂטן? לו נזהרת ולא קמת ולא עזבת את ספרך הקדוש, כי אז לא ראית את פניה ומבטה לא היה ניצוץ להקש והתבן, אשר מילאת בם את מוחך. “כי תצא אש ומצאה קוצים” – קרא בטעמי-הנגינות.
– אבל, הגידו לי – גמגם יחיאל בלשונו – מי היא, מי היא הנערה הזאת?
– שוטה שבעולם – קרא הלץ בלעג – עוד לא מצאת את החידה! כמה פעמים הזכרתי לך היום את בת השמש?
– הלא היא השושנה… – החל המשורר.
– בעמק אילון – כילה הלץ דבריו – ואנחנו הקוצים והברקנים! הלא היא המאור הגדול, ואנחנו הזבובים הקטנים אשר סביב נשית עליה, עד אשר תעלינה אברותינו על המוקד וכל בית ישראל יבכו את השׂריפה, אשר שׂרפה הילדה הקטנה הזאת באחת מעיניה!
והמשורר שר: החיים הם מרור והיא לנו המן, ועל-כן תהילתה מבאר-שבע ועד דן…
– או מהודו ועד כוש – קרא הלץ. – ראה, יחיאל, כבר הזהרתיך מלעסוק בנסתרות, ועתה אזהירך מן הנגלות: הישמר לך מפני בת השמש! האמינה לי, אחורי ארי ולא אחורי אשה, אמרו החכמים; ולי הניחו מקום להתגדר בו ולומר: ועל אחת כמה וכמה פני אשה!
– היזהר לך – אמר החוקר קדמוניות – לבל יהי סופך כסופו של זמרי בן סלוא.
– כי אז – קרא המשורר – אהיה לך אני כפינחס ואת שתי עיניך אנקר…
אך יחיאל התאושש.
– אל תיראו – קרא בגאון – אני לא אפול ברשת. הנני נשבע לכם, כי מהיום והלאה לא אראה פניה עוד. כבואה אל בית-המדרש אסתתר מאחורי התנור, אתחוב את אגודלי באזני לבל אשמע את קולה, ואם רגע נכשלתי, אשב יומים בתענית…
– לא לעזר ולא להועיל – צחק הלץ – ששים יום תצום וזכר חנה בת השמש לא ימוש עוד מקרבך. אם אך פעם התבוננת בה, הנה תמונתה חרותה על לוח לבך לעולם ועד… מבטי עיניה כצפורן שמיר, ולבותינו, בעוונותינו הרבים, כדונג… בכתובת הקעקע תרד אלי קרב, וגם שבט המלאך דומה לא ימחנה!
– אמן! – קראו אחריו הנערים. ויחיאל הוריד לארץ ראשו.
והמשורר החל: אהבה, אַת בת אלהים!
והלץ כילה: אהבה, אַת בת שמים! עבדים היינו לפרעה במצרים!
– למה לנו שיריך, בא“ת-ב”ת או בא“ת-ב”ש? נשוב אל לימודינו ונראה את סוף התלמיד-חכם הנודר לעצמו ומפר לעצמו… מי יודע אם כן לא יהיה גם סוף יחיאל, אם אך נפגשו בו הקדושה והטומאה, הפרישות והאהבה… הן צר יהיה להן המקום במוחו הקטן ובלבו הקטן, ואיני יודע מי תגרש את מי?…
ג. תענוגות החלום
כשל כוח יחיאל בהצותו על השׂטן.
הוא חשב את עצמו לעמוּד ברזל, שיוכל לפטפט ביצרו כיוסף, עמוד שכל הרוחות הרעות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו; למבצר, אשר לא יבקיע אליו השׂטן בקרניו, קרני-הברזל.
אבל הוא מצא את עצמו כהגדול מחברו שיצרו גדול ממנו, וכמו ברבי עמרם חסידא1, מבט עלמה קטנה נגע בעמוד-הברזל הזה – וינוע! בת השמש באה אל המבצר, שוא חומות וחיל! לא ארכו הימים ותמונת חנה שלטה במבצר, וכל חיל במבצר נאחז במצודתה.
לשוא נחבא מאחורי התנור בשמעו קול פעמיה. השׂטן אוחז בציצית ראשו ומוציאהו משם; לשוא סוכר הוא את אזניו באגודלי שתי ידיו: הקול, קול נעים וערב, הולך ומתגבר וחודר כליות ולב.
מאה טבילות יטבול ולבו בוער באש, בשלג יתגלגל ודמו רותח מבלי אשר יוכל לצעוק: “נוּרא בי עמרם!”
לשוא יקרא לעזרה את כל סגולותיו הטובות, שוא תעניות וסגופים ולחשים: היצר-הרע יפיח בהם ואינם!
מלאך השינה חדל מהפחידו בברדלס, בכלבים שחורים, ברוחות ובגלגולים, כאשר הסכין. בכל לילה ולילה חלום אחד לו – הוא רואה את חנה! חבריו אליו הביטו, אליו התבוננו, וידעו דבר לאט עמו, ויוסיפו להתל בו, והלעג והמהתלות היו כשמן לאש ועוד הגדילו את המדורה.
אז החל יחיאל להאמין, כי חנה בת-זוגו היא באמת.
מעון השמש היה על יד בית-המדרש, ואך כותל המערב היה מבדיל בין הקודש והחול. ואצל הכותל הזה שכב יחיאל בלילות, ועד אשר גברה עליו שנתו היו אזניו כאפרכסת ויסב את פניו הבוערים אל הקיר, אולי ישמע את קולה.
לא ארכו הימים ויחיאל חולם בהקיץ…
אז נכמרו עליו רחמי רעיו, ותחת להתל בו החלו לשחרו מוסר.
– יחיאל – אמר המשורר אליו – התרחק מן ההתבודדות, כי היא מביאה לידי עצב, העצב לידי שממון, והשממון לידי שגעון גמור; הישמר לך, פן תינחם באחריתך!
– האמינה לי – דבר על לבו החוקר-קדמוניות – כי הסיגופים והתעניות הם שלא כדין. “וחי בהם” כתוב, ולא שימות בהם, “כאכילתכם כך תורתכם” – אמרו החכמים.
אולם כל עמל בחורים היה לריק ולא יכלו להטות את לבו לעזוב את הנסתרות וללמוד אתם יחד. לשוא טענו כי ההתבודדות מביאה לידי שעמום – הם לא ידעו כי יחיאל לא למד עוד לבדו, זה איזו ימים אשר החל לחלום בהקיץ, ופני אביו נגלו לו ברדתו אליו לגלות לו רזין דרזין…
כאשר מצא יחיאל בספרים אשר קרא איזו מלה ארמית או אחרת, אשר לא יכול להלמה, מיד החל לבכות ואביו נגלה לפניו ויגלה לו את סוד המלה על פי ראשי-תיבות וחילופי אותיות.
את פני אביו ראה אך בלילה, וביום שמע אך את קולו מדבר אליו מן התנור, מבעד הפתח או אחד החלונות. את הסוד הזה לא גילה לחבריו, כי לא היו ראויים לכך, בגלל היותם קטני-אמנה וגם מלאי עווֹן, כי מילאו פיהם צחוק בעולם הזה. אחרי כן מצא כי כל המלות הקשות וכל הסודות וכל הנוטריקון רמזו על משׂאת נפשו. אם נפגשו שתי מלות קשות זו אחר זו, אז האחת רמזה עליו, על יחיאל, והשניה עליה, על בת השמש.
– בני – אמר אליו אביו בחלום, כאשר נדרש לפרש את המקום הקשה – הן מצאת את בת-זוגתך ולי לא הגדת מאומה! – אודם הבושה כיסה את לחייו של יחיאל ויורד את ראשו…
– אבל אני שמעתי מאחורי הפרגוד ואשלח לך שושבינין! – הוסיף אביו הטוב והסלח, ויעלם.
בלילה ההוא נגלו לו בחלום הלילה שלושה זקנים עטויים בגדים לבנים וטליתותיהם עליהם; עיניהם היו מזהירות בחן ובחסד וזקניהם ירדו בגלי כסף עד אזוריהם אשר על מתניהם.
– אני – אמר הראשון – באתי להגיד לך כי מצאת את בת-זוגתך באמת.
– אני – אמר השני – שולחתי לאמור לך לדבק טוב…
– ואני – אמר השלישי – באתי לאמור לך “מזל טוב” ולהיות לשדכן בינך ובין השַמש…
– ואנחנו נהיה השושבינין! – אמרו השנים הראשונים.
יחיאל הקיץ והנה חלום. בבית-המדרש ימש חושך, אך בעד החלונות נראו השמים המכוסים ערפלי-טוהר…
– אלה הם בגדיהם וטליתותיהם! – קרא יחיאל בשׂמחה – הנה הם עפים השמימה!…
אז נמלא עונג ונחת, ויקם ממשכבו ויחל לרקוד ולכרכר בחשכה עד אשר עזבו כוחו וישב לשכב על מקומו.
מאז והלאה התגבר עליו כוח הדמיון יותר ויותר, ויהי חוזה חזיונות בהקיץ ורואה חלומות זרים ומוזרים בתנומות על משכבו, ומדי סוגרו אשמורות עיניו נשׂאהו בעל-החלומות על אברותיו וישׂביעהו נעימות את פני הכלה בת-זוגו, אשר דבּר אתה בחלום ככל העולה על רוחו, והיא גם היא לא הבישתהו משִברו, ועל כל אשר שאל לבבו ענתה היא ואמרה “הן”.
פעם אחת בבוקר אחרי התפילה, בהיקבץ הבחורים בבית-המדרש, ניגש אליהם יחיאל ויאמר בקול מוזר:
– אמרו לי “מזל טוב!”
– מה היה לך, יחיאל? הכי יום היארציי"ט לאביך היום?
אך יחיאל לא שת לבו לשאלותיהם.
– גם לה – הוסיף – אמרו “מזל טוב!”
– למי? – השתוממו הבחורים.
– לנערה המאורשׂה!
– מי היא הנערה המאורשׂה?
– חנה.
כרעם בגלגל היתה לבחורים השמועה היוצאת מפי יחיאל…
– בלילה שלחתי אל השמש את השדכן וקבלתי תשובה טובה, ובערב יהיו התנאים למזל ולברכה!
יחיאל יצא מבית-המדרש וילך אל המקווה.
– והפרוש הזה המתקדש והמיטהר, נתן עיניו בבת השמש! – קרא הלץ בחרות אפו.
– אם יעמדו שניהם תחת החופה, ייראו כגפן ואלון-בכות… – אמר הצייר בתוגה.
אך המשורר נתן קולו בשׂחוק:
– ואתם מאמינים להמשוגע הזה? – וישר: “פעם בחר לו בחור / הכלב השחור / לכלה את הירח / (כי הלבנה נקבה), / אך היא לא אהבה / את הכלב הנובח!” /
– מיטב השיר כזבו. לא הוא, אך עתה הוכית בשגעון! הלא כלב שׂונא להירח מתמול שלשום…
– שבעה דברים במבקר גולם, ואחד מהם – שהוא מבקר את חצי המלאכה! שמע הלאה: הכלב עומד על הרפש / ובכל גועל-הנפש / הלבנה שבה אחור, / ומאז על הירח / תמרורים נובח / הכלב השחור!
– על כן קראו שמו עמק עכור! – חיקה הלץ את חרוזי המשורר. – אתה שר בשירים ואני נושך את בשׂרי מכעס.
– ואני אומר: אין משגיחים בשוטים…
– ואני אומר לך, כי הוא איננו שוטה, ולא יצא מדעתו. הוא מתעה ומשנה את טעמו, הוא שועל ערום…
– ויהי מה, השמש לא יתן לו את בתו!
– יתן! – קרא הלץ – ומדוע לא יתן? הפרוש המתקדש היושב בתענית ימצא חן בעיניו מאד.
– אבל לא בעיניה היא.
– ומי ישאל אותה? היא בת ישׂראל וברשות אביה, היא אילמת כדג. אם לא תאבה לחתום את התנאים, יקבלו קניין בעדה! עד החופה תבכה בכי תמרורים, גם אחרי כן תתאבל כיפת-תואר ותעשׂ את צפרניה… אבל בין כך ובין כך תהר… תלד… אז תבלע האם את האשה, כבלוע השבלים הצנומות את המלות… והכול יבוא על מקומו שלום.
כזרם מים פרצו המלים מפי הלץ. אבל – הוסיף אחרי רגעים – היש לנו הצדקה לעמוד לו לשׂטן על דרכו?
– יש ויש! – קרא המשורר בזעם – על כל איש החובה להיות כאמנון ולהציל את היונה מכף הפרס…
– אל תגביה עוף – ענה הלץ בלעג – משורר אומלל! דומה אתה בעיני לעפיפון של-נייר המרחף באויר לרוח היום ואומר בלבו כי ברצונו החפשי יתעופף, וישכח את החוט הקשור ואת הנער הנוהג בו! משורר אומלל, האתה תציל את היונה מכף הפרס? הלא החוט ביד אביך המיוחס, ובהגיע עתך עת דודים ימשוכך ארצה וימכור את יחוסו ואותך יחד, כמכור איש את הסוס ואת השוט בשוק…
– או אני אארשׂנה? – הוסיף הלץ – הלא הורי עשירים גדולים! אותך ימכרו כעגל, ולי יקנו נערה בוגרת, הנחפה בכסף ועדויה כפסל עץ אשר אין בו כל רוח חיים.
– ומי מכם יאספנה? הגידו, בחורים! מי בכם כביר כוח לשבור את עולו, לנתק את חבליו ולהיות לאיש?
החברים החרישו ויאנקו דום.
– מה נעמה השתיקה! שפך הלץ לעגו – מלה בסלע ושתיקה בתרי! השתיקה היא סייג לחכמה. אני רואה את מצחכם והוא מלא קמטים… עיניכם התעטפו בערפלי חושך להסתיר מחשבותיכם הנשגבות, כי אמנם בעלי-מחשבות אתם; אבל הפרוש המתקדש הוא בעל-מעשׂה: הוא טבל וקידש את עצמו וימצא חן בעיני השמש, והנה הזיווּג עולה יפה!
– כולנו חכמים – הוסיף הלץ – כולנו חכמים ונבונים; אני לץ מחוכם; אתה משורר רוכב בגאוָתו שחקים, זה חוקר קדמוניות, זה צייר וזה מסוגל לכול, אבל כל כוחנו אינו אלא בפה! אנחנו מדברים כבני-אדם, מצחקים כבני-אדם, מתפלסים ומוציאים משפט על כל דבר כבני-אדם… אבל הכול בבית-המדרש; ובעולם העשׂיה כולנו מתים! מבעד חלונות בית-המדרש נשקיף על עולם החיים ונראה מרחוק את ספר הטבע פתוח… קוראים אנחנו בכל פעם: מה נאה אילן זה, מה יפה השושנה הזאת, מה נעים קול צפור הרוֹן! אבל אנחנו מתפלאים מרחוק, ובזמן שאנחנו החכמים מתפלאים ועומדים מרחוק, יבוא הבחור העושׂה את עצמו לבעל-מופת ועלה על העץ ויפער פיו לבלוע את הבכורה בטרם קיץ! יעבור על השושנה ועוד מעט ויכרסמנה, או ממחבואו יגיח כחתול, שתי עיניו בוערות כלפידי אש… והצפור תהיה לטרף בפיו!
ליצנות הלץ היתה כוס תמרורים, קולו רעד מצער ובמליו האחרונות נשמע גם בכי; אולם בכל זאת עצר ברוחו ויתאפק, וקולו שב לאיתנו.
– אך למה זה אני מצטער, העולם כמנהגו נוהג. “הטובה שבעצמות להרע שבכלבים” אומר העם.
יחיאל שב ממקווה המים.
– אף כי לפי המנהג – אמר אל חבריו – אין קוראים בחורים למשתה התנאים. בכל זאת אתם יוצאים מן הכלל, והנני לבקשכם לשמוח אתי היום… אולי יש לאחד מכם להשאיל לי חלוק לבן?…
– לתכריכים? – שאל הלץ בכעס, ויפן לו עורף. ויצא מבית-המדרש ואחריו כל הבחורים, מבלי ענות ליחיאל מאומה.
ד. ביעוּתי לילה
כאשר חילק השמש את הנרות בין חובשי בית-המדרש, סבוהו הבחורים ויתבוננו בו ובבגדיו, אך לא ראו ולא הכירו שום שינוי. פניו ובגדיו היו כתמול שלשום, אך פעמים אחדות שׂם עיניו ביחיאל ומבטיו היו כחניתות ללבות הנערים.
– מתי יהיו התנאים? – שאל אחד הנערים את השמש בקול רועד; והשמש מבלי שׂים לב לשואל, ענה ברוח קרה:
– אחרי כמה שעות…
הנערים הביטו על יחיאל, ופניו צהלו ועיניו הפיצו רשפי אש.
– לכו לסבלותיכם! קרא השמש לנערים – הנה נתתי לכולכם, שנים-שנים לאחד, עשׂרה בחורים ועשׂרים נרות, ואם לא תשבו עד חצות השאירו את הנרות על מקומם. אפיקורסים אתם, ידעתי, אך בשׂר וחלה לא תאכלו עדיין, עוד היום גדול! אך מדוע זה, יחיאל, פניך רעים?
הנערים לקחו את נרותיהם וילכו למקומם, אל קיר המזרח. ויחיאל ענה:
– התורה מתשת כוח…
השמש יצא.
– אני לא אלמד היום, כי ראשי כבד עלי – אמר הלץ – אני הולך לישן.
– גם אני הולך – אמר המשורר. אך לא לישן – הוסיף לעצמו בדממה.
– לבי עלי דוי – אמר אליו הלץ בעמדם בחוץ.
המשורר פרץ פתאום בבכי.
– מה זה היה לך? חיים, מה היה לך?
המשורר לא ענה.
– אתה אוהב אותה באמת? – שאל הלץ בקול דממה דקה.
שני הרעים עמדו ורגליהם טבעו במי-מדמנה. הרוח הקר והעז הניעם ויראו כשני אלונים נעים בשׂדה.
– אני אוהב אותה – ענה המשורר – עתה ידעתי…
– ועד עתה היית מסופק? – שב הלץ אל לעגו כדרכו.
– עד עתה לא ידעתי מה היא אהבתי…
– אם היא אהבת דוד ויהונתן או אהבת אמנון ותמר?
– כן! לא ידעתי…
– ועתה?
– עתה יודע אני!
– אבל אני אינני יודע עוד – התמרמר עליו הלץ – אני אינני יודע עוד, מה היא אהבתך? אם היא אהבה אפלטונית, אהבה שהיא “הן ולאו ורפיא בידיה”, אהבה שהיא כגופו של אדם הראשון קודם החטא – גוף של רוחניות! או היא אהבה פשוטה כמשמעה?
– אינני יודע מה היא אהבתי, אך זאת אגיד לך, כי בלבי בוערת היא כאש הכבשן, כי מנקרת היא את מוחי והוא חושב להבּקע כקרום ביצה.
הלץ מחה בסתר דמעות עיניו.
– משורר אומלל – אמר ברחמים – אינני מכיר אותך כלל וכלל… איך נהפכת לאיש אחר! פניך הלבינו כסיד, בשׂפתותיך אין נטף דם, אך בעיניך רשפי אש. אכן, נפלאות אחזה בך, כי בן לילה היית לאיש! עד כה היית מדבר פה אל פה עם השמש הירח והכוכבים, עם הצבאות ואילות השׂדה, עם הפרחים והשושנים, והם לא ענו אותך דבר, כי לא דברת אליהם ולא שאלת אותם בלשון בני-אדם, כי אם בלשון שבדו חכמים ב“בכורי העתים”, בחתיכות של פסוקים מעורבות בפסוקים שלימים – והם חשבו שחוזר התינוק על לימודו… אבל עתה לשונך לא תדבר צחות על טהרת לשון-הקודש, אך בכל מלה ומלה רשף חיים, רגש ואהבה!…
בלילה ההוא נדדה שנת המשורר, וחלומות רעים ביעתוהו חליפות. כל הנשים האומללות אשר חזה בהגותו בספרים לבשו זו אחר זו את צורת בת השמש ותתיצבנה לפניו… ותתיפחנה אליו ותקראנה לישע…
פעם היתה בת השמש הנערה שנתפתתה, ואז נדמה לו יחיאל לנחש הקדמוני, פעם צעקה הנערה ומושיע אין לה… הוא שמע את צעקתה, אך לא יוכל קום, בציצית ראשו הוא אסור אל מראשותי המטה ורגליו כבדות כמו לנחושתים הוגשו ולא יוכל להמיש אותן ממקומן; פעם נתקדשה על-ידי יחיאל באונס והוא והלץ היו העדים. שניהם התנפלו אליו כזאבי-ערב, מרטו את לחייו ואת שׂערות ראשו, והוא קורא בגרון ניחר: לא אתן לה גט פיטורין, גם אם הרוג תהרגוני. גם אם יתאספו כל רבני מזרח ומערב לא יבטלו את הקידושין!..
ופתאום תמונה אחרת: היא עומדת תחת החופה, היא כורעת לנפול, אך הוריה יתמכוה בחזקה; יללת האומללה יוצאת מתחת ההינומא, אך החזן ירים מנגינותיו, המשוררים עוזרים על ידו ומשתיקים אותה… השמש מקריא ויחיאל קורא אחריו “הרי את!”…
הוא חפץ לקרוא בקול רם: אל תהי להמנוול הזה לאשה! אך לשונו נדבקת לחכו, קולו נחבא בגרונו ולא יוכל לצאת.
פתאום כבו ה“הבדלות”, החופה נצנפה צנפה ואיננה, הקרואים והמחותנים נפוצו לכל רוח; יחיאל בורח למדינת-הים ובת השמש עזובה בחוץ – היא עגונה.
מה אעשׂה לך, יונה תמה? – יבכה מר בשנתו – בכל נפשי ולבבי אהיה לך לפאבּי אך מה בצע ונשמת הרב תּתּרית!…
ה. הציץ ונפגע
המשורר נעור לקול קריאת התרנגול. רגעים אחדים שכב מבלי דעת איפה הוא ומה יהיה לו, אך ברק הבוקר המציץ בעד החלון הפיץ לאט-לאט את צללי הליל ותמונות החלום.
– כבר אחרי התנאים!
אז שמע קול דופק בפתח.
אחד מרעי בא להעירני משנתי – אמר בלבו, וילבש חיש את בגדיו ויפתח את הדלת בלאט.
– האתה הוא, לץ?
– הישנים עוד הוריך?
– כן.
– איוב לא היה ולא נברא!
המשורר פער פיו, הרים את שכמו ונהפך כולו לסימן-השאלה.
– היו תנאים, אך לא בבית השמש!
– ובמה נושעתי, אם היו התנאים בבית אחר?
– שוטה שבעולם! לא תנאיה היו, כי אם תנאי בת השמש מבית-הכנסת, והשמש שלנו היה בין הקרואים!
– ויחיאל?
– יחיאל נעלם ואיננו.
– מי הגיד לך את כל אלה?
– בוא אל בית-המדרש ותראה גם אתה.
– ואתה היית שם?
– אני לא ישנתי כל הלילה. שבתי אל בית-המדרש כחצות הלילה ויחיאל לא היה עוד; אל הבית באו שני השמשים שכּורים וירקדו כאילים. עוד תראה אותם שם. ברוב עמל הצליח חפצי בידי למלט מפיהם דבר-אמת. אך כאשר החל השמש מבית-הכנסת לשיר בגרון נחר, כי דבורה השחורה היתה לאיש, וכאשר ענה לו השמש שלנו: לא יאומן כי יסופר! ופתאום געה בבכי, כי בתו בוגרת ואין לה עוד חתן – נוכחתי לדעת, כי שגינו…
שמחה וגיל האירו את פני המשורר ועיניו הפיצו אור קפּאון; אך הלץ עמד בצל המשורר ופניו לא נראו. בין רגע היו הנערים בחצר בית-המדרש.
פתאום עמדו כמסמרות נטועים כל מקומם, למראה נורא ואיום. יחיאל שכב על הארץ שקוע במי-מדמנה ורפש, עיניו קמות ופקוחות.
– יחיאל! מה אתה עושה? – קראו החברים בפחד.
– אני אינני עושה מאומה, אך שומר אני את הפועלים שלי, את כל הגדוד הבונה את הטרקלין. הן עוד מעט ותהיה החתונה והעצלים האלה עוד לא כלו את המסד.
– רואה אני – הוסיף אחרי רגעים – כי אין לי על מי לסמוך. השושבנים טרודים בהכנת החתונה, והנני מוכרח לשבת על הסלע ולשמור לבדי.
פלצות אחזה את הנערים.
– אם תאבו שבו לימיני, ולבל תאמרו צר לנו המקום, ארחיב את הסלע ואצוה להביא לנו חמים… ואם לא תאבו לשבת תוכלו לעמוד, אך הישמרו לכם פן יפלו עליכם מן הלבנים…
– יחיאל – קרא הלץ – מה אתה עושׂה, הנך רועד מקור ושוכב במי-מדמנה… הנך חולה!
– חולה אני! פרץ יחיאל בשׂחוק – אני חולה? אני חלש? הוי, פתאום! לו הייתם פה לפני רגע, כי אז לא דברתם איולת כזאת… אחד הפועלים עזב את עבודתו בחפצו לנוח, וכאשר אחזתיו בערפו והשלכתיו כתפוח למרום ויפול אל הים…
הרעים הביטו איש בפני רעהו, ותהי עצתם לקחת את יחיאל בחזקה אל בית-המדרש. יחיאל לא התקומם נגדם.
בבית-המדרש שכבו השמשים על הרצפה כפגרים מתים, אך קול נחרם העיד כי נכונים הם לקום ל“תחית המתים” אחרי שעות רבות; החברים הניחו את יחיאל על הספסל ויכסוהו בבגדים העליונים, כי קפא מקור.
– שב למראשותיו, פן יפול מן הספסל – אמר הלץ – ואני אעיר את השכּורים ויקראו לרופא.
אחרי רוב עמל הצליח הלץ להעיר את המחותן.
– האם שׂריפה בעיר? – שאל בפחד.
– לא שׂריפה, אך בעל-המופת שלנו חלה פתאום וצריך לקרוא לרופא.
אחרי כן נעור גם השני.
– אוי ואבוי לי – בכה – כי רק חלום חלמתי… בחלומי הייתי משחרר עבדי ונותן לה; אבל אין לי עבד ואני לבדי משועבד לקהל!
כאשר שבו השכּורים הנעורים לאיתנם, הלך שמש בית-המדרש לקרוא לרופא, ושמש בית-הכנסת “המבין בחולים” ניגש אל יחיאל.
– פניו לא ימצאו חן בעיני – אמר המבין.
– אין בו נטף דם.
צחוק נראה על שפתי המבין.
– הוא צריך להקזה, כי דמו יצא מעורו ונחבא בבני-מעיו.
יחיאל פקח את עיניו, בכבדות התנשׂא וישב.
– הידעתם אשר עשׂיתי למלאך-המות? הוא בא אלי
– את מי?
– אותו, את הבעל-דבר… הוא בא אלי לשחדני בכסף וזהב. שוטה שבעלם, אמרתי לו, הן לי הכסף ולי הזהב…
פתאום פרץ בצחוק:
– הידעתם אשר עשיתי למלאך-המות? הוא בא אלי לבקרני וישאלני בערמה: הקראת את שיר-השירים? הן יום השישי היום?… ואני עשׂיתי את עצמי כטיפש… כי אם בו חכמה, בי תבונה! “לא קראתי עוד, אמרתי לו, כי לא עשׂיתי עוד את צרפני… אם תאבה, השאילני את סכינך”. והשוטה הזה השאיל לי, ואני החבאתי את הסכין תחת הטלית-קטן.
– אני אשיב לו את הסכין – הוסיף יחיאל – אשיב לו, כי הרשע הזה יקבל רשות לשחוט בסכין אחר לטרפה… אולם לא עתה, כי אם אחרי שבעת ימי המשתה שלי: אינני חפץ שימות איש בימי שׂמחתי ומועדי…
– אבל אתם לא תדעו את השפעתי הרבה, כי לא זכיתם לכך… וגם עליכם אוכל להאציל מטובי… כי עת רצון לי עתה. עוד מעט ותראו כי כוחי וגבורתי מלא עולם.
– הציץ ונפגע! – אמר שמש בית-הכנסת בלחש.
והרופא בה ויצו להביא את יחיאל אל בית-החולים.
– הוא לא יאריך ימים – אמר הרופא… שגעון עם קדחת!
כאשר נישׂא יחיאל על כתף השמשים וחבריו, נפל עליו פחד פתאום…
– אנה תשׂאוני? – התחנן לפניהם – אני לא אוכל לצאת מבית-המדרש. בחוצות אורבים לי השדים והרוחות, ולשמירה אין אתי כל מאומה…
– גזלנים – קרא בבכי – מה תבקשו ממני? למה תוציאוני מן האור אל החושך, מביתי המלא כל טוב אל בור שאול בדרך אופל וצלמות!…
הלץ ניגש אליו וילחש באזניו דבר לאט…
אז נהפך לב יחיאל מפחד לשׂמחה וגיל, ויחל לשיר בקול רם…
פתאום עצר בשירתו.
– הגידה לי, רעי אהובי – התחנן אל הלץ – הישבע לי כי אמת הדבר.
– אמת הדבר…
– ו“בעל-הדבר”? – שאל בחרדה – האין שם “בעל-הדבר” עם סכינו החדש?
– איננו שם, גם סכין אין לו עוד – הבטיחו הלץ.
– ירא אני מאד פן תדבקני הרעה אם יפגוש בי… מי יודע אם לא השׂיג סכין אחר וישחטני טרפה…
– אל תירא, יחיאל, “בעל-הדבר” איננו שם וגם סכין אין לו – הרגיעהו הלץ.
––––––––––
יחיאל מת בבית-החולים, ו“בעל-הדבר” נראה לו בחצות הלילה ובידו סכין פגום – וישחטנו, מבלי שׂים לב אל כל תחנוניו והשבעותיו.
הלויה היתה ביום סגריר, ומלבד חבריו ושני השמשים לא הלך איש אחר המיטה.
כשוב המלווים מבית-העלמין אמר הלץ אל המשורר:
– יחיאל איננו!
– הוא נרפא מחליו – ענה המשורר.
– הלא אמרתי לכם “כי אחרי מותו יוָדע הכול” – אמר החוקר קדמוניות – זה הוא פתרון החידה!
– רעי – אמר הלץ אל המשורר בלחש – אם נלכדת בפח האהבה כיחיאל המנוח, מובטחני בך שכל המכשולים ואבני-הנגף לא יעצרוך בדרכך, ואתה תדרוך עליהם ברגל גאוָה והנך מוכן ומזומן לחיי עולם הבא…
– הנני אוהב – ענה המשורר ברגש – אהבה עזה כמות, נאמנה ככלב, ארוכה כימי העולם. אני אוהב – אבל בלי שגעון!
– ואני מאמין לך – ענה הלץ, ושתי דמעות גדלות זלגו מעיניו…
-
קידושין פ"א. ↩
מי אנוכי?
מאתיצחק ליבוש פרץ
הוא רץ אנה ואנה בבית-המדרש הריק.
פתאום עמד וישאל את עצמו:
– מי אנוכי? רבונו-של-עולם, מי אנוכי?
– מי אנוכי? בני אדם קוראים לי בריל חנטשי’ס, רצונם לאמר, בריל בנה של חנטשי, אבל האומנם באמת בריל חנטשי’ס אני? הלא זה שמי ולא אנוכי. הבית שיגור בו הרב נקרא בשם “תחת הדג” ואני – בריל חנטשי’ס, ו“תחת הדג” אינו הבית, ובריל חנטשי’ס אינו אני…
– בכאן יודעים אותי, הכול יודעים אותי, הכול יודעים מי הוא בריל חנטשי’ס; אבל בחוץ-לארץ, למשל, באמריקה, אם יעמוד שם איש בבית המדרש, ויקרא לפתע-פתאום: בריל חנטשי’ס, הידע איש אל מי הוא מתכון?
– שאני הכא. בכאן כל השומע יצחק, יניע ראש, יעוות פנים, יקרוץ עין – הכול יודעים. אחד אומר הבטלן, משנהו: המשוגע, השלישי יעלה על לבו איזה דבר מגונה אחר, הרביעי יזכור, כי נקראתי בשם דודי המת, להקים את שמו, ועל כן שמי בריל… אחת היא חוה, אשר תאנח לזכר שמי. יודעת היא, כי יתום נעזב אנוכי – –
– אבל באמריקה, במקום שאין איש יודע את אמי חנטשי, הסוחרת בבצלים, את בריל החקרן – דודי, אחי אמי, ששם אינם יודעים שבריל חנטשי’ס הוא המשוגע, הבטלן, היתום ואפשר גם החקרן, – היעשׂה שם שמי איזה רושם? לא יעשה!
– הלא יודע אני, מי אנוכי! הלא בעצמי אמרתי: היתום, הבטלן, המשוגע ואולי גם החקרן…
– וכי לא משוגע אני? היעמוד אדם בריא ויחקור מי הוא? אדם הוא אדם, אני ושמי בריל חנטשי’ס! לו הייתי בית, אפשר שהיו קוראים לי: “תחת הדג”, לו הייתי אסיר במהפכת, אז היה לי טלאי על הכתף ומספר על הטלאי, ונקראתי במספרי: השלושה-עשׂר, השמונה-עשׂר… לוא היה אבי המפרנס והמכלכל, ולא בטלן סמוך על שולחן זוגתו, אז היו קוראים לי בריל שמריל’ס ולא בריל חנטשי’ס… אמת, שקשה לבטא: בריל שמריל’ס, אבל ההכרח לא יגונה, ותפארת הקריאה אינו כלום – אדם ושמו! ואולי לא היו מרבים אז לשׂיח ולדבר בי.
– אבל איך שיהיה, איך שהייתי נקרא, אדם הייתי ואדם הנני…
– כן, אדם אני! מלבד זה גם משוגע, גם בטלן, בטלן נורא – כמה ילדים מתיתמים ואין אחד מהם גר בבית-המדרש! האיני יכול לעבוד עבודה, לחטוב עצים, לשרת, להיות ציר לשולחים, לאכול לחם בזיעת אפי ולא לחם זרים, ללבוש בגדים ולא בלואי-סחבות נתונות – הלא אז לא היה לי גם פנאי לחשוב מי אנוכי!
– ולמה לי לדעת מי אנוכי? אם אינני יודע מי הם בגדי! של מי הם? הסחבות מעשׂר כתפות, והחוטים של חוה, תחיה, היא יודעת לתפור, תחת ידה הקרעים מתאחים, לולא חוה, כי אז עירום ועריה הייתי כאדם הראשון בשעתו.
– רבונו-של-עולם! היש עוד משוגע ובטלן כמוני? כמה נערים, כמה בחורים היו בכאן, ואני נותרתי לבדי ומבני-גילי אין אחד אתי. שמריל היה לסוחר, לסוחר-עצים, וכבר פשט גם את הרגל; חיים –לנושׂא סבל, כמדומה לי, שהוא חולה קצת; יונה מחזיק בית-מרזח… וכולם נשאו נשים, הולידו בנים ובנות. ויש מהם שגירשו את נשותיהם ונשׂאו נשים שנית ושלישית. אבל כולם בעלי-בתים, בעלי ענינים ומסחרים מתעסקים בישובו של עולם. עסוקים, טרודים ומטורפים, ואין להם אף רגע פנאי לעמוד ולשאול: “מי אנוכי?”
– כולם היו לאנשים, לבני-אדם, ואני? כמו שאני יהודי, שאינני בן-אדם!
– כמו שאני יהודי… כו, אני יהודי, אבל כל בני העיר יהודים הם, ולא רק אנוכי… חצים – גברים, גם אני גבר… כן, זכר אני, אף כי – מי יודע! אבל – הלא נקבה אינני! ואם כן, הנני בן-אדם, זכר, יהודי – –
– אבל, אל תונה את עצמך, בריל! הנך בן-אדם, זכר, יהודי, יתום, משוגע ובטלן, אך כל זה, סרח עודף לך ולא אתה בעצמך. אתה יכול להיות בן-אדם או חיה רעה, יהודי או נכרי, זכר או נקבה, אבל מה אתה בעצמך? הלא רבים הם בני-האדם, הזכרים, היתומים, אולי גם הבטלנים והמשוגעים. אם לא בכאן – בערים אחרות, בחוץ-לארץ, באמריקה – ואתה רק אחד מהם, אבל מי אתה?
– אין זה, כי אם נכנסת בי רוח שטות, איזה דבּוק של חקרן שומם… בנשמתי כרוך איזה זה, נשמה נכריה לי, אדם אחר לגמרי, והוא שואל אותי: מי אתה?
– – בלתי ספק! אדם יודע את עצמו ואינו שואל על עצמו, ואנוכי השוטה אמרתי, שאני החושב, אני השואל, והא ראיה שטעיתי, שבימים שאיני צם, שאני אוכל לשׂובע, כגון ביום השני והחמישי ובשבתות ומועדים, כשאני סמוך על שולחן בעלי-בתים, כשאני שׂבע באמת, ויש לי כוח, אין זה הזר שבקרבי שליט עלי, ואינו מכניע אותי תחתיו, ואינו מטריד אותי בשאלותיו – שוכב הוא שם למעצבה וגם קולו לא יישמע – –
– ואמנם, החקירה נותנת, שאין אדם חוקר ודורש את עצמו, שאין אדם מתבונן אל עצמו… היתכן? האוכל לצאת מקרבי, לעבור ממני הצדה ולהתבונן משם אל עצמי, “אני-הוא” יביט על “הוא-אני”…
– בריל שוטה, הגע בעצמך…
פתאום הרגיש, כי מוחו מתחמם יותר מדי, וירץ אל הכיור, ויקלח מים על ראשו, אחרי כן הוציא מצד התנור איזו סחבה ויקשור לראשו.
– עתה תתרוצצנה המחשבות בנקל… עוד הפעם – אני חפץ לדעת, מי אני! אני חפץ לראות את עצמי; לאן אביט? למעלה או למטה? ימין או שׂמאל? הלא אני בקרבי ולא מחוצה לי! ואם אעלה אל ארון-הקודש, אהיה שם כולי, ולא אשאיר ממני מאומה למטה! ואם ארד, ארד כולי, מכף רגל ועד ראש – איך אראה את עצמי?
– אבל מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע, אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים שלושה, או יותר, והם יושבים שם, ומתוַכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!
– הס! מעשׂה שהיה אני זוכר! אז רעב הייתי, רעב מאד, כשלושה ימים לא אכלתי, כן הוא, ועמדתי בבית השמש… ולבדי הייתי בחדרו, לא היה איש אתי, השמש הלך לו לעסקיו וגם השמשית הלכה לה, ובקשה ממני לשמור את ביתה… ואני שמרתי. על השולחן היו מונחות עוגות, עוגות שמנות, מטעמי השמשית, עוגות בלתי מנויות… העוגות מונחות ואני רעב; אני רעב, ורירי נוזל בלי הפוגה… אז שלח אחד מהם, מהיושבים בקרבי, את ידי הימנית, לקחה עוגה, והשני קרא: אסור! ותעמוד היד מקחת, כי לא ידעה היד בקול מי לשמוע! ויתרוצצו השנים! זה מוצא אלפי היתרים: מי הגיד לך ששומר חינם אתה, שלא על מנת לקבל שׂכר? השמשית בעצמה, לא תרע עינה בך, אם תקח… “לא תגנוב” לא-תעשׂה, “וחי בהם” עשׂה, ובשעת פיקוח-נפש עשׂה דוחה לא-תעשׂה! ואם אינך רוצה – קח לך בהשאלה, כשתרויח תשלם. והשני אוטם את אזניו משמוע, והוא באחת: אסור, אסור, אסור! והריר מהפה נוזל, והיד נטויה באויה, עד שבאה השמשית ונפסקה המחלוקת.
– והא ראיה, שהיתה מחלוקת, שהתאבקו בי, בקרב נשמתי, שאחרי כך הייתי עיף ויגע כאחר וכּוח עם יונה העיקש, החפץ להוכיח לי, שהגאון, זכרונו לברכה, יושב בשער גן-עדן ואין לו רשות ליכנס לשם, משום שהתגרה בחסידים – בהמה בצורת אדם! אבל אחרי כל וכוח עמו, הנני עיף ויגע, וגם אז בבוא השמשית, כבר כלה כוחי וזיעה קרה כיסתה אותי כולי, עד שנבעתה השמשית השאלה: מה היה לך, בריל? הלא טובים ויפים ממך מובילים לקבורה! ונתנה לי עוגה להשיב נפשי.
– וכך קרה לי ביום הפּורים העבר, כשנשׂאתי את המנות מהגבירה אל הרב; גם אז נמלא פי מים וידי רעדו… אך לא לקחתי, לא שלחתי יד במגדנות. אחד זולל וסובא היה בי, חשקה נפשו לקחת, והשני – איש נאמן וירא שמים, אמר: “לאו”!
– הרי שנים! הבריות אומרות: יצר-הטוב ויצר-הרע, יהי כן. אבל סוף סוף, אני בעצמי – דירה נאה או מגונה, ושני שכנים גרים בי, שם האחד: יצר-הטוב, לשני קוראים יצר-הרע, עוד הפעם שמות; אבל מי הם, מי אנוכי? וכמה הם? הלא לפעמים מתגוררים בי יותר משנים ויותר משלושה! פעם אחת עמדתי כשעה שלימה, מבלי נוע, מבלי דעת מה לעשׂות? סביב שתו עלי, כל בני בית-המדרש, ילדים, בחורים ובעלי בתים, והתבוננו בי בצחוק ומנוד-ראש, ואני לא ידעתי מה לעשׂות… זוכר אני היטב מה היה אז. בחצר בית-הכנסת היו חוטבי-עצים ואמרתי: הבה, אלך גם אני ואנסה את כוחי לחטוב, וחפצתי ללכת, ופתאום שמעתי, שמספר אחד לרעהו שמסיקים היום את המרחץ, והנני רוצה לשוב על עקבי, ולקחת מארוני את החבילה של זרדין וללכת אל המרחץ; ובאותו הרגע מספר זרח המלמד ליענקיל החתול, שבעל-העקדה דרש הפלא ופלא על פרשת השבוע, ותיכף ומיד משתוקק אני לדעת את העניין, אשר מצא חן בעיני זרח המלמד, ומתאווה לגשת אל ארון-הספרים אשר במזרח, ולקחת משם את בעל-העקדה. ועל כן עמדתי בלי נוע, כי שלושה נצים ומריבים היו בקרבי. אחד קורא: לך לחטוב עצים, השני – מהרה אל המרחץ, הלא מלוכלך אתה, והשלישי מושך אותי אל בעל-העקדה.
– ואם כן – שלושה גרים בקרבי: בלן, בעל-עקדה וחוטב-עצים. ואת כולם, את שלושתם יחד, הניס לפתע פתאום הרביעי, אשר הזכירני, כי לא התפללתי עוד תפילת מנחה, ובקולו שמעתי, ואתנועע ואתפלל… ובאמת גם הם לא נסו. בשעת התפילה הטרידו אותי, בשעת השמונה-עשׂרה, כשסגרתי את עיני, עפו לפני באויר גזרי עצים, חבילה של זרדין ודפים שלמים של העקדה…
– כללו של דבר, אני בעצמי איני כלום, אפס אני… אני בעצמי איני חי; אני בעצמי איני יכול לקום בבוקר מעל הספסל; בעמדי, אינני יכול לעשׂות איזה דבר, ובלכתי – אינני יכול להתיצב או לשבת ולנוח; אני בעצמי גולם אני, גולם בלי נשמה, ואך נשמות זרים, ומי יודע כמה נשמות זרים, מצחקות בקרבי, מסתוללות בי, ומטות אותי לחפצן…
– ואולי אין נשמה בקרבי כלל, ואך להסובב אותי יש נשמות, אלפי נשמות, רבואות נשמות, ואותן הנשמות מזהירות, מזריעות אור, מוציאות מקרבן קרני נוֹגה, ארוכות וחדות, והקרנים הללו נכנסות לקרבי ומתקשרות, ומסתבכות, ומתקלעות בקרבי, ורועדות ומרצדות בי ובקרבי, והן מחיות אותי לשעות, לרגעים, ומצווֹת לנוע, ללכת, לעמוד, לעשׂות או לחדול, ואני בעצמי איני כלום…
– ומי הוא איפוא החושב בקרבי? מי הוא בעל המחשבות? הגם הוא לא אני?
– אני הקן והוא הצפור! היונה…
– חה, חה, חה! בּריל חנטשי’ס הוא צפור, בריל חנטשי’ס הוא יונה… דוד המלך עליו השלום אומר “יחידתי”, ולי אלפי יחידות…
***
אל בית-המדרש בא זאב הסוחר.
בריל חנטשי’ס ראהו ויט הצדה, ויחבא בפינה.
זאב הסוחר נגש אל הקיר וירחץ את ידיו, ונגבן בכנף בגדו, ויוצא ספר מן הארון, וישב ויען בו.
בריל חנטשי’ס אינו גורע את עינו ממנו מרחוק, ושואל ומשיב לעצמו:
– מי הוא?
– זאב הסוחר!
הוא מורט את לחיו; התשובה אינה מספקת.
– בהמה, חמור, זאב הסוחר הוא כמו בריל חנטשי’ס; זה שמו. אבל מי הוא? אחד הוא, שנים או שלושה? כמה צפורים בכלוב הגדול הזה? האם הנך מבין את השאלה, שוטה, גס ועם-הארץ?
והוא מהדק את הסחבה לראשו ומעמיק חקר:
– נעלה הוא מעל כל ספק, כי בזה הרגע זאב הסוחר אחד הוא, אחד הוא, למדן הוא, צולל באיזו סוגיא, בלי ספק במסכת נדרים, ואינו רואה אותי, ואינו שומע אותי… כן, אחד הוא, למדן הוא. “קונם – קונח – קונס” הוא, “לשון שבדו חכמים” הוא – ואחרי-כן? אחרי-כן יצא זאב הסוחר לשוק, יונה את הבריוֹת באיפה ואיפה, במטבעות פסולוֹת, באסימונים – והיה לגנב! ואחרי כן? ילך הביתה, ויתקוטט באשתו חוה, ויכּנה הכה ופצוע – ויהיה לגזלן! וחוה זו, עלובה ואינה עולבת, שׂה לגזיזה ולטביחה, שׂה ביד גזלן, בכף רוצח…
– בריל שוטה – הרואה אתה אותו? הלא שׂה תמים הוא, פרק של נדרים! ואתה, בריל שוטה, חפץ לדבר על לבי, כי אותו השׂה, אותו התם, ירא-השמים, הלומד בכוָנה – הוא הגזלן, הוא הרוצח! אותי לא תונה, בריל שוטה! הבט אל מראהו, הלא איש תם הוא עתה! הלא עיניו מפיקות תום, חסד ורחמים…
– אני, בריל שוטה, אומר לך, ששלושה הם, שלושה בגוף אחד; יש זאב תמים, יושב ועוסק בתורה, מתחמם בזיו השכינה, ומתקשר בנשמת הר“ן… והוא יזכה וילמד בגן-עדן עם שאר צדיקי ישראל, והקב”ה בכבודו ובעצמו יפרש להם סודות התורה… ויש זאב שני, זאב גנב וחטפן, זאב מונה ומרמה הבריות, וזה, כשיעלה לשם, יחטוף מכל הבא בידו, משור הבר, מהלויתן ומן היין המשומר, וישׂים בכליו, אם אך יהיו לו כלים… ויש עוד זאב שלישי, זאב אכזרי, זאב ערבות, זאב מכּה את חוה האומללה…
– הוי, חוה חוה!
בעיניו נראו דמעות, ראשו נפל על חזהו.
– אומללה היא… היא מבקשת עזר ממני… בלילה, בחלום, תבוא אלי ותתאונן, ותתחנן לעזור לה… לא בפיה היא מבקשת; בת ישׂראל לא תוציא, חס ושלום, הגה מפיה אל איש זר, לא תתאונן על בעלה באזני זר… אך היא מתבוננת אלי, מבטה ועיניה מפיקות, מפיקות – –
– רבונו-של עולם! האם מותר לה להביט אלי, להביט על גבר?
– חה, חה, חה! אני הגבר!
– זאב הסוחר גבר הוא, תרקבנה עצמותיו, שׂונאו בנפש אני! הוא מאכילני פעם אחת בשבוע, ובכל זאת אשׂנאנו, כחזיר אשׂנאנו, לו יכולתי לרצחו נפש!
– אך לא את זה, לא את זאב הלמדן ארצח, גם לא את הגנב בשוק… מה לי ולגנב, אין לי עמו שום מגע-ומשׂא, אך את זאב הרוצח האכזר, לו יכולתי לקרוע כדג…
– לו יכולתי! אני בעצמי איני יכול, אני אינני שליט על ידי, אני בעצמי אך קן או כלוב, והכול תלוי ברצון הצפורים, הרצות והשבות, חליפות לרגעים…
– אני בעצמי איני כלום! יש לי סכין חד, חד מאד, חלף הוא הסכין, ואיני נוטל בו את צפורני…
– גם פנס עץ אינני עושׂה לי, חס אני על הסכין, אשר יצליח למלאכה אחרת. אך אני בעצמי אינני יכול! יתן איש צו, תצא בת-קול… תאמר לי איזו בריה שתהיה, ואם גם זרח המלמד, יונה החתול, או בטלן אחר, ועל אחת כמה וכמה, אם תצווה היא, בחלום, בחזיון ליל…לא תפתח פיה לדבּר, לא תשמיע קולה. הלא אשה צנועה ויראת-שמים היא, אך עין תקרוץ, באצבע תתן אות, ואני אבין!
– חה, חה, חה! טעם גן-עדן אטעם, את הסכין אוציא בלאט, אעבירנו פעמים ושלוש על בתי-רגלי, הסכין יברוק, יזריע אור, ואחרי כן, לפתע פתאום, בנשימה אחת – חיק! והנצב אחרי הלהב!…
– ומעים יצאו, ובני-מעים, ודם יזל, דם אדום, דם לרוב!
הוא מעיף עינו על הלומד ואומר בחשאי:
– אל תירא, זאב למדן, לא לך אארוב, אתה למדן מפואר, ואחרי כן – גנב נודע לשם… אני בשביל השלישי מחדד את סכיני, בשביל השלישי…
– הוי, בריל בטלן, לו היית אך רגע לאיש, רגע כמימרא! כי אז נגאלה חוה… אמנם, בכה תבכה חוה, הלא היה תהיה לאלמנה, אך אני אנחמנה! בחלום חזיון לילה אנחמנה ואדבר אל לבה: האין די לך, חוה, בשני בעלים? באחד למדן ומכניס לעולם-הבא, ובשני מרמה את הבריות, ומפרנס אותך בכבוד? ולמה לך השלישי, השודד, הרוצח, האכזרי?
(בקול פחדים) ואולי הוא באמת רק אחד?
– בריל שוטה, הבה נתערב, כי שלושה הוא! ואם חפץ אתה להיוָכח, לראות עין בעין, צא לשוק, ותראה כי בשעה שזה יושב בכאן ולומד תורה, השני נושׂא ונותן בשוק ומשקר ומכזב, ומונה ומרמה… אחרי כן תלך לשם, אל ביתו ותראה את השלישי, את הרוצח…
בתנועה פתאומית קם ממושבו וימהר אל הדלת, ויוציא את המפתח מחור המנעול, ויפתח את הדלת, ויצא, ויסגרנה אחריו.
***
ובחמה שפוכה שב.
– נחבא הגנב! מה לו לעשׂות בשוק? אין משׂא-ומתן היום, אין אף אכּר אחד בעיר, יומא דפגרא שלהם, דגלים תלויים… וביתם סגור, גם חוה איננה… הדלת סגורה… ומי יודע? אולי ישנם שניהם שם, ושוכבים הם תחת המיטה. בעד החלון השקפתי וראיתי דברים מעוררים חשד – על הרצפה מתנועעים צללים, הלא דבר הוא!
– חה, חה, חה! וזה הלמדן, לא ידע בצאתי ובבואי! טובע הוא, צולל הוא בתוך הר"ן!
– ואולי איננו לומד כלל? מתחפשׂ הוא, הגנב, מתראה! הבה אנסנו.
והוא קורא בקול:
– זאב!
– מה לך?
– אין דבר.
ואחרי רגע:
– זאב!
– מה חפצך?
– יש לי סכין.
– אשריך וטוב לך.
– החפץ אתה לראותו, זאב?
– לא.
– מדוע לא?
זאב מחשה ושב להביט אל ספרו, ובריל קורא שלישית:
– זאב!
– מה לך? למה תפריעני?
– האם באמת ובתמים אתה לומד, או רק לפנים, למראית-עין?
– ומה לך ולי?
– לי נחוץ לדעת, נחוץ לדעת מאד.
– החרש, משוגע, אל תפריעני.
אחרי רגעי דממה:
– וכמה אתה, זאב?
– השתגע באמת – קרא זאב, ויפן כה וכה. ויסגור את הספר, ויצא את הבית.
– ההיה פה זאב ואני דבּרתי עמו? האני דבּרתי, או אחר בקרבי השתמש בלשוני וישׂוחח אתו? האנוכי הוצאתי את סכיני ואפתחנו?
ומבוכתו גדלה עוד בהתבוננו, כי בית-רגלו נחתך לארכו, ויתקצף.
– הוי, בטלן, בטלן שוטה! חתכת את בית-רגלך ביד וגם לא ידעת. החפץ אתה, שתתן לך חוה בתי-רגלים אחרים, המעט קללות ומהלומות קבּלה בעד הראשונים!
פתאום נכמרו רחמיו על עצמו:
– ולמה אני מתנפל עליך, אומלל, הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, כי לא אתה האשם, כי זד יהיר להכעיס יושב בך ומסתולל בך, וקורע את בתי-רגליך, ואתה אינך יודע! הבה אראנו את הזד! המצאה נפלאה!
והוא קורע את הסמרטוט מעל מצחו, ורץ אל הכיור, ומצחצח בו את נחושת-הקלל.
– כבר אני רואה אותך קצת, זד-משוגע! קצת אני רואה, חכּה, חכּה עוד מעט ואראך כולך, את כל פרצופך הטמא, את ראשך – ראש החמור.
ויכרע על ברכיו להתבונן היטב.
– אך מי צחצח את הכיור, אני? הלי יש כוח לעבודה? האם אכלתי היום? ואתמול – הטעמתי טעם תבשיל? וידי מי עשׂו זאת? הלא הכיור מתנוצץ, והיד נחלשה, וזעה קרה תכסה את כל בשׂרי…
ובשובו לעבודתו:
– ישׂחק מי שירצה, אני או צפור, או יונה, יצר-הטוב או יצר-הרע, אך את פרצופו של בּריל הבטלן אני חפץ לראות, אני מוכרח לראות, את בתי-רגליו הוא חותך בזדון… עוד מעט, עוד מעט.
והוא סוגר את עיניו וממהר לשפשף. אחרי רגעים אחדים הוא פותח אותן שנית ורואה.
– אל אלוהים! זהו קלסתר פני! הלא המתים יפים ממני…
– הרואה אַת, חוה, את תואר פני?… וזה תואר פני אחרי קבלי ממך, כפעם בפעם, פת-לחם… ובלעדיך…
– חה, חה, חה! שוטה אני, שוטה? אני מתאונן על פני הדלים, ואינני שׂמח על המציאה שמצאתי – הלא מצאתי את עצמי, את בריל הבטלן והיתום והמשוגע!
– ואולי הוא לא אני?
והוא מתבונן חליפות, פעם בכיור ופעם בעצמו, בכיור הוא רואה את עצמו מחגורתו ולמעלה, ופה – מחגורתו ולמטה. ועל זה עלתה חמתו. חפץ הוא לראות בכיור את בריל הבטלן כולו, עם בתי-רגליו, עם החתך שעשׂה בעצמו בסכינו. והוא כועס על צלמו בכיור:
– בן-בליעל, אם בית-רגלי חתוך גם בית-רגליך חתוך! אי אפשר אחרת! אינני רואה, כי החבאת את רגליך, אבל כן הוא, נכון כנכון היום! חכּה, עוד עין בעין אראה.
וישכב ארצה, וידחוק את רגליו אל הכיור.
– יש לך, יש לך! – קרא כשׂמח לאיד זר ויתגרה בו:
– הוי, בן-כיור, לא טוב אתה ממני.
אך פתאום נפל עליו פחד בבואתו אשר בכיור. רעדה אחזתו ויסגור את עיניו. בשארית כוחו אשר אסף קם ויתרחק אחורנית מן הכיור וצלמו. מתנודד כשכּור, ניגש אל התנור ויקח מלא חפנים עפר מן הארובה, וישפוך על הכיור להכהותו.
– שב שם, בן-כיור, אינני חפץ לראותך עוד! מנוּול אתה יותר ממני, אל תבט החוצה!
ובדברו נשען אל התנור. הוא חש מאד בראשו.
– נפלא הדבר… ראשי כואב; כשאני חושב מחשבות הנני חש בראשי… כשהרוצח מכה את חוה האומללה, לבי כואב, כואב מאד… לפעמים, כמו עתה, ברכי כושלות… לפעמים אני מורט את לחיי ולחיי כואבות… יש לי לחיים למרוט, יש לי ידים ורגלים, יש לי ראש ויש לי לב, ואולי יש לי גם נשמה – הכול יש לי, הכול אני מוצא בקרבי, אך את עצמי אינני מוצא, אני מי אני? הלא אני אינני לא הלחיים, לא הידים ולא הרגלים, לא הלב ולא הראש, ולא הנשמה, הלא כולם שלי הם, ואני מה? אנוכי מי?
– לוּ יכולתי לאבּד את עצמי לדעת ולראות אחרי כן מה יוָתר ממני! מה אהיה בלי הראש והמוח והלב, בלי הידים והרגלים, בלי הסחבות והסמרטוטים הקרועים שעלי, בלי בתי-הרגלים, אשר חתכתי…
– ואולי עוד לנסות באחר? בו – בזאב הסוחר? ובשעה שהוא רוצח?
– לוּ תצוה היא… בקריצת עין, ברמז קל…
היהודים בפולין והפולנים
מאתיצחק ליבוש פרץ
מאריה קוֹנוֹפּניצקה - ("מנדל גדאנסקי")
מאתיצחק ליבוש פרץ
בתורת ספּוּר “מנדל גדאנסקי” הוא יצירת⁻אמן ספרותית – פנינה, כפי שנוהגים לומר עכשיו. האם מגיע הערך החברתי של הספּור הזה אל הגובה הספרותי שלו – הנה, זו היא השאלה.
ממאריה קוֹנוֹפּניצקה אפשר לפחות לדרוש הרבה.
הספּוּר הנזכר נוגע אל המאורעות הוורשאיים בשנת 1881. לגבי אודיסה, קישינוֹב ודומיהן, הרי המקרה הווארשאי אינו אלא משׂחק⁻ילדים, שאינו ראוי כלל לשם “פּוֹגרוֹם”. למזכרת לא הניח אלא כמה משפחות שאבּדו פרנסתן; רק מספר מועט של פצועים, ומתים – אף לא אחד. האם התגוננו באיזה אופן שהוא? אומרים – בנאלעֶבקי: קצבים יצאו חוֹצץ בסכיניהם; עוזרים בבתי⁻מסחר התייצבו בכניסה לחצרות. – כתוב לא כתבו על כך, – לשם מה?
אך כל⁻כמה שהיה הפּוֹגרוֹם קטן, הרושם במקום היה בוַדאי עצום: זה היה עוד לפני הפּוֹגרוֹמים הגדולים⁻יותר והגדולים⁻ביותר במקומות אחרים; ואת הישנים, שהיו לפני עידן ועידנים, כבר שכחו. וכל אבן שהושלכה, ואפילו בראש לא פגעה, הרי היא פוגעת במוח היהודי! הרי היא פוגעת במחשבה, וקורעת שם מחשבות והשקפות⁻עולם ישנות, שנרקמו מחוטים של תוהו⁻ובוהו…
מובן שאין הדבר נוגע בכּולם במידה שוָה, ולא הכול הגיבו בדרך אחת.
מעמד⁻פועלים יהודי עדיין לא היה אותו זמן, ואם כבר היה הולך ונארג ונוצר בחדר⁻המרתף האפל והטחוּב – לידי הבעת⁻דעה עדיין לא הגיע, על השקפת⁻עולם פועלית עדיין אי⁻אפשר היה לדבּר, החיים היהודיים עדיין לא היו מפולגים לפי מעמדות, לא מחוּלקים מבפנים. מדבּרים היו על חסידים, – נציגיה של היהדות האדוקה (המתנגדים לא היו עוד בחיים); בעלי⁻בתּים, שכבר נתנו את דעתם יותר על ה“כֹל⁻יש⁻להם”, על עולם⁻הזה; ו“אשכּנזים”, שהשם הזה כבר מזמן לא היה תואם אותם, משום שמכּבר עברו מתורתו של מנדלסון אל התרבות הפולנית⁻המקומית.
היהודי האדוק לא נתפעל אלא מעט מאד. בפּוֹגרוֹם הזה, כמו בכל שאר האסונות, לא ראה ולא יכול היה לראות אלא את זעם אלוהים, שנשפך על אנשים יחידים בשל חטאותיהם; או, אם התרומם אל נקודת⁻ראיה גבוהה יותר: זעם אלוהים שנשפך על כל ישראל! כבר היה טוב מדי, כבר שכחו את הגלות: בתי⁻ספר של גויים, מיניקות נוצריות, שמות ובגדים נכריים, טריפות…
מה צריך לעשׂות, בשביל שהשם־יתברך ירחם וישיב את החרב לנדנה? צריך לחזור בתשובה… כל יחיד צריך לעשות את חשבון⁻הנפש שלו, לשפוך את לבו לפני אלוהים, ובכלל חייב כל ישׂראל לזכור, שאין זה אלא “גלות”… שמשיח צדקנו יבוא, מוכרח לבוא, במהרה בימינו תבוא הגאולה, ונשוב לארץ אבותינו הקדושה, ושם יהי הקב“ה מלכנו ומושיענו, ותורתו – החוק המחייב, ומלך המשיח – בא⁻כוחו של הקב”ה עלי אדמות, להוציא את חוקי־תורתו אל הפועל… על⁻כּן: צוּמו ורוצו לקריאת “וַיחל”, ולמדו חטיבת “הכשר הזבח”, או ענייני תרומות ומעשׂרות, שעתידים להפריש בקרוב… הכינו עצמכם לימות המשיח!
בעל⁻הבית, שלמד עוד אולי בצעירותו פרק משניות, אך כבר היה נעוץ ראשו⁻ורוּבּוֹ בחיים המעשׂיים, וכבר היתה לו חטיבה הגונה של עולם⁻הזה, כמוּת הגונה של נכסים: כסף, דירה, כלי⁻בית – רכוש העלול להתחרב בבת⁻אחת, ואחר⁻כך לך וכנוס כל זה מחדש… בעל⁻הבית הזה כבר נפחד יותר. לגביו, האדם החילוני יותר, לא היה עוד עשׂו מי שנוצר⁻על⁻פי גזירת הבורא כדי לשרת את יעקב, אם הוא יושב ועוסק בתורה והולך בדרך הישר, ואם לאו – בשביל לייסרו בשוטים. עשׂו הריהו אדם בפני עצמו, ויש ממנו פרנסה או צרות… ואם הוא מתכעס, הרי לא טוב… אסור להקניטוֹ! אם הוא כעוּס, חייבים לפייסו, בדגים של שבת, ביי"ש של פסח, בחניפה קטנה ולעתים קרובות⁻יותר בבת⁻שחוקה של בת⁻ישׂראל. ואם אינו נוח להתרצות והוא זועם – מוכרחים להתחבא בתוך מרתף, עד יעבור זעם.. אבל איך שלא יהיה, – בעל⁻הבית שלנו אף⁻על⁻פי כן הוא חטיבה הגונה של אוֹפּטימיסט, עבוֹר יעבור עב⁻הענן הזה; דברים גרועים יותר מזה היו – וגם הם עברו…
כרעם מן השמים הבהירים ירד הדבר על המשׂכיל הפוֹלני היהודי, אף הפחידו וזיעזועו יותר מן האחרים.
לפתע⁻פתאום, בסופה של המאה התשע⁻עשׂרה, מראה⁻בלהות טבול דם ואש, אור⁻עיוועים⁻חוזר מליל⁻ימי⁻הביניים?! הייתכן הדבר?
בלב דופק משׂמחה היה מתבונן אל לוח⁻השעות של שעון⁻העולם האירוֹפּי (על סין ויפּאן עדיין לא ידעו דבר, – אסיה נרקבת בעצלוּתה…) כמה זזים ומתקדמים, אם כי לאט⁻לאט ובחרדה, המחוגים שלו! עוד מעט ותצלצל שעת⁻השיחרור! בנחת⁻רוח יתירה היה תולש כל בוקר את הדף מעל לוח⁻הקיר: העת המאושרת התקרבה ביום אחד! היום ההוא זז, הולך ומתקרב, הציביליזציה הולכת ומתקדמת, ההשׂכלה גוברת ועולה… עוד, עוד כמה שנים, וכל בני⁻האדם יהיו שווים, – שווים לטוב, שווים ליוֹשר, שווים להשׂכלה – וממילא תחדל האמונה הטפלה, יחדלו שׂנאת⁻הדת והשׂנאה לעם ישראל, שנתן לעולם את המתנה הגדולה⁻ביותר – את האל האחד, את “עשׂרת הדבּרות” עם ה“אנוכי” בראש!
מכּך שההשׂכלה נגעה רק בראשי ההרים, ואילו בעמק, עדיין נשאר הכול בחשכה ועטוף בצל – לא מסר לעצמו דין וחשבון. טיבם של רגשות ועניינים לאומיים ודאי שלא הבין: ישנו שולחן ערוך ומזומן, צריך גם לו להגיש כיסא, להזמין לשבת ולסעוד, ולשתות “לחיים”! הרי הוא בן המקום, אדם קרוב, מחותן בחתונה, אחד משלנו!
וכל הזכויות וזכויות⁻היתר (על חובות לעצמה מדבּרת הבורגנות לעתים רחוקות) שייכות למדינה. והאם אנחנו בנים⁻חורגים אנו? ויצא משפט המלך: לא הארץ שתפסו, דרך משל, ה“פולנים” היא “פּולין”, אלא כל הדרים בפּוֹלין הם פּוֹלנים, שכן הכול נובע מן הארץ. (את המוּשׂגים הללו קבּל ממקום שקבּל את השׂכּלתו.) וארץ שעבודת⁻האדמה היא בה ההתעסקות הראשית, והפּריץ, בעל⁻האחוזה הגדול, הוא המדרגה הגבוהה ביותר, וההמון העצום של אִכּרים עובדי⁻אדמה הוא היסוד החשוב⁻ביותר, – בארץ כזו צוֹמח הכול – לחם, פרנסה וזכויות⁻אדם – מן האדמה, מן הארץ!
צריך רק לעבוד באמונה, לא לרמות, לא להגניב סחורה דרך הגבול, לא לייצר יי“ש ולא לבשל שׁכר בלי תשלום המכס. אסור לגרום נזק למדינה. להפך, להביא תועלת… אך מי שמביא תועלת למדינה, בדבר זה עצמו כבר הוא “אוֹבּיוואטעֶל” – אזרח⁻המדינה, ומגעת לו זכות⁻האזרחות! בדבר הזה חזר האינטעֶליגעֶנט היהודי, כמו בכל דבר שאמר וחשב, על דבריה של האינטעֶליגעֶנציה הנוצרית הליבּעֶראלית, שהעמידה את שאלת⁻היהודים על אבן⁻הבוחן האחת והיחידה: האם היהודים מועילים הם ל”אוֹיטשיזנה", למולדת הפּוֹלנית? אם כן – מגיע להם שיווי⁻זכויות; ואם לא – לא! הטובים והליבּעֶראליים⁻יותר שבהם העלו את הסברה, אולי אפשר לתת ליהודים את זכות⁻האזרחות באשראי? או אולי נכון יותר, לתת להם תחילה זכות⁻אזרחות, כדי שיתחילו לאהוב את הארץ, את האדמה, ויהיו לאזרחים מועילים ונחוצים?…
וגבּוֹרה של עליזה אוֹזשעֶשקוֹ, מאיר יוזּעֶפוֹביטש המפורסם בעולם, הולך באמת ומטיף מוסר לבני קהילתו, שהם מגניבים יי"ש בלא מכס! – אזרחים צריכים אתם להיות, אזרחים מועילים ולא מזיקים…
בצורה זו עצמה מוכרחה להשתקף שאלת⁻היהודים גם במוחו של המשׂכּיל שלנו, שאין מחשבתו לא יהוּדית ולא מקורית. כל הזמן לא פסק מלהוכיח לו לעצמו ולאחרים, שהוא מועיל! ועל⁻כן מגיעה לו זכות לחיות וזכות אזרחות! ובשעה שהוא טוען כך – בּאץ! מתפוצצות שמשות יהודיות! מה פירוש? מפני מה? וכי אפשר שלא לצאת מן הדעת? ואת מי מכים? האם מבחינים בין יהודים מועילים ובין בלתי⁻מועילים? לא? אם כן, הרי זו תכססנות זרה – רוצים להטיל מריבה בין אחים טובים, המחבבים כל⁻כך זה את זה!
ואם לא כך, אלא השכבות התחתונות של העם עוד כל⁻כך גסות, כל⁻כך נתונות בחשכת ימי⁻הבינים וחסרות⁻השׂכלה, צריך לעשׂות משהו כנגד זה… צריך לפעול…
לעשׂות, לפעול, אבל לא בידי עצמם!… עורכי⁻דין דרושים! סניגורים! לצאת במחאה מוטב שיצאו האחרים… בשם הארץ… ישתדלו בשבילנו ידידינו הטובים! בחינת “זכה – מלאכתו נעשׂית על⁻ידי אחרים” – –
ויצוֹא יצאה דמות⁻הכתר של הפּארנאס הפולני – מאריה קוֹנוֹפּניצקה! יצוא יצאה “מנדל גדאנסקי” – וכל ההשקפות והדמיונות הנזכרים לעיל, בלי שום סימן של העמקה כלשהי – משתקפות ב“מנדל גדאנסקי” זה…
מן הקצבים, שיצאו כנגד הפורעים בנאלעֶווקי, מעוזרי בתי⁻המסחר שהתייצבו בחצרות – לא סימן ולא זכר… אך מפני מה מגיע לו למנדל גדאנסקי להכּותו?
הרי הוא בן המקום, הרי הוא גר כאן כבר זמן רב כל⁻כך!
אמנם, מוצאו מדאנציג, ודאנציג כהיום הזה פּרוּסית היא, אך בזמן שנולד מנדל היתה דאנציג שלנו, ועדיין אין אנו מוַתרים על דאנציג! גלגל ההיסטוריה סובב הולך, ומחר⁻מחרתים אפשר שכל יהודי דאנציג יהיו יהודים שלנו!
ומנדל עצמו אינו מרגיש עצמו כאן זר, אינו מוחזק בעינו עצמו גר, אין הוא בארץ זו כאורח נטה ללון; הוא קשור ומקושר אל המקום שבו הוא חי, מעוֹרה בו, כאילו מעולם לא היתה קיימת לא ציון ולא ירושלים; כמעט אינו מרגיש עוד, שהוא נמצא בגלות…
אין הוא מרגיש עצמו זר ואינו מבודד: באלף חוטים הוא קשור וכרוך עם שכניו. הוא יודע ידיעה גמורה ושלימה את כל הסימטה ודייריה; הוא מכיר את פרצוף⁻פניה של הסימטה, את דופק⁻לבה, את תנועותיה וצליליה! הוא מכיר את כל הילדים (הנוצריים), הממהרים כל בוקר אל בית⁻המחסה, אל בית⁻הספר, הוא מכּיר את כל הפועלים, ההולכים אל בית⁻החרושת… הוא מכיר אפילו את הצפּרים, המסתופפות בפרצות⁻החומה של בית⁻מבשל⁻השֵׁכָר.
וכי דבר מועט הוא, אדם גר עשׂרים ושבע שנים באותו בית!
הוא מכיר, בשבתו בבית, את צעדיו של שומר⁻הבית, שעה שהוא מכבד את המדרכה… מכיר את השיעוּל היבש של הלבלר… השען הנוצרי נכנס אליו לשׂוחח בענייני פּוֹליטיקה… עושׂה⁻החבלים הנוצרי מאחיז בכף⁻המנעול של דלתו את החבל שהוא שוזר. תגרנית⁻השוק הנוצרית מגישה לו מזמן לזמן דרך החלון צנון שחור – בעד פיסות⁻נייר צבעוניות (מנדל הוא כורך⁻ספרים) שהוא נותן לילדיה לשׂחק בהן, ונער שכן, סטוּדעֶנט עני, לוקח אצלו בהשאלה זנב⁻נר של חלב ללמוד לאורו – –
רואים אתם, כמה תועלת, כמה שלום יש בחיים הללו?!
שמא מנדל זה מזיק, או לפחות לא מועיל, לגבי הארץ? חלילה וחס! מנדל אינו מבריח סחורה, אין לו בידו משקולות ומידות מזויפות. בכשרות, בעמל עשׂר אצבעותיו, מביא הוא את לחמו – הריהו, כמוזכּר, כורך⁻ספרים, עשׂרים ושבע שנים יושב הוא בסמוך לאותו חלון עצמו עם המקטרת בפה וכורך ספרים…
הוא מן האמונה האחרת! אך מה רעה יש בדבר! כשהוא מתפלל הריהו מתעטף בטלית ומתעטר בתפילין, ודבּר מדבּר הוא אל אלוהיו בלשון אחרת, בלשונו העתיקה והקדושה – אך למי זה מפריע? כמה שקצים ביקשו פעם להרע לו, ונזדמן לשם אותה שעה הכומר עצמו, ועצר בעדם. דבּוּר אחד לא השמיע להם, רק במבטו בלבד! תמונה אילמת היתה ביניהם!
שמא הוא, מנדל זה, בדומה ליהודים אחרים, מורד⁻אור ושונא⁻השׂכלה? גם זה חס וחלילה! ילדים חיים אין לו, ורק נכד אחד. והנכד המשתּעל הזה (הבריאות דבר נדיר היא אצל היהודים) עם עינים מימיות שקופות, הוא גימנאזיסטון! והוא עצמו, מנדל, יש לו שׂמחה ונחת⁻רוח מכך שהוא כורך⁻ספרים, שהוא כורך (לא, חס וחלילה, גמרות, אלא) ספרי⁻לימוד… הנה, הנערות הללו, ההולכות אל בית⁻הספר ללמוד, נושׂאות את כריכותיו שלו! לא זו בלבד שהוא עובד, לא זו בלבד שיש לו יבלות על כל עשׂר אצבעותיו, אלא שלא⁻במישרין הוא מסייע עוד להתפשטותה של ההשׂכלה.
וכשבא היום ונכדו חוזר מן הגימנאסיה בלי כובעו, משום שתלשו אותו מעל ראשו, והוא מתחיל מתייפּח, משום שכינוהו בשם “זשיד” – מטיף לו הזקן מוסר בדברי חבּה: “מה אתה בוכה, שוטה? הרי אתה נולדת בעיר הזאת, אין אתה זר כאן! וכל זמן שאתה מתנהג כיאה וכנאה, יש לך הזכות לאהוב את העיר הזאת…”
וכשמתפשטת שמועה, שיהיו מכּים את היהודים, ושכנו השען מספּר לו זאת בשלוַת⁻נפש גמורה, שואל מנדל הזקן:
– אֵילו יהודים? גנבים?
וכשאומר השען:
– את כולם, כל אלה שאין מוצאם מן האדמה הזאת, – שואל הוא:
– ואני מהיכן מוצאי, מהיכן אני גדל?
ועוד זכות אחת יש לו למנדל על הארץ הזאת… בימי רעה סבל הוא יחד עם האחרים… "שׂמחות אין בכוחן לאחד בני⁻אדם, כשם שמאחדים צער וסבל! "
* * *
* * *
ואף⁻על⁻פי כן נתרחש מה שנתרחש… נתגלו מיני יחפנים, פרצופים זרים… וביניהם גם הלבלר השכן… רק שומר⁻הבית רצה להציל…. וְהַצֵל הציל אותו לבסוף הסטודעֶנט הכחוש…
נשאלת השאלה: מה נתרחש במוחו של מנדל גדאנסקי?
בשעת מעשׂה אין מנדל מרשה שיצילוהו על⁻ידי כך שיעמידו תמונה קדושה בחלונו… אין הוא רוצה אפילו לסור מעל החלון, אלא שהסטודעֶנט דוחף אותו משם בעל⁻כורחו. ולאחר המעשׂה הוא אומר:
– אבּדתי את אהבתי אל עיר הזאת!
* * *
* * *
בשעה שההמון הפשוט מרחם על מנדל הזקן ורוצה להצילו; בשעה שהמשׂכילים⁻למחצה – השען, הלבלר – מבינים יפה מאד, כי זרים אין בכך רעה אם מכּים אותם, אומרת מאריה קוֹנוֹפּניצקה: לא! אסור להכּות את מנדל גדאנסקי! – – מפני מה? מפני שהיהודי הזה איננו זר… מקומי הוא, משלנו הוא, אף⁻על⁻פי שהוא מדאנציג! והוא כורך, על⁻כן – הריהו מרויח לחמו בכשרות; ואין הוא ממורדי⁻האור, הוא כורך ספרי⁻לימוּד בשביל הנערות הפּוֹלניות לבית⁻הספר ושולח גם את נכדו שלו לגימנאזיוּם!…
ומאריה קוֹנוֹפּניצקה, היודעת כן להציץ אל תוך נשמתו של אדם, לא הרגישה בכך, שהאנשים הפשוטים מן ההמון חיים עם מנדל גדאנסקי בשלום רק מן השׂפה ולחוץ: מדברים על פּוֹלִיטִיקה, ולא על עצמם; קושרים את החבלים המשתזרים בכף⁻המנעול שלו, אבל אפילו חוט אחד ויחיד עדיין אינו מקשר את הלבבות. מחליפים צנון שחור בפיסות⁻נייר צבעוניות דרך החלון, – ולהציל רוצים רק את השכן הקרוב, שהתרגלו אליו – ויהודים אחרים הפקר הם! ולהציל רוצים לא על⁻ידי התנגדות לפורעים, על⁻ידי גירוש המתנפלים. מתרעם, זועם עליהם – אין אף אחד. רוצים רק להחביא את מנדל, או לרמות את המַכּים על⁻ידי העמדת תמונה קדושה בחלון! – –
ובקוֹנוֹפּניצקה עצמה גם⁻כן לא נתעורר האדם… היא מביטה על הכול מנקודת ראות פאטריוֹטית נמוכה ביותר: מנדל שלנו… שכניה שלה, שהתרגלה אליהם, כולם יהודים פּוֹלניים הם, לכל הפחות: כורכי⁻ספרים שיש להם נכדים בגימנאזיום…
לבה נרחב יותר מלבו של השכן השען והלבלר…
והיא גם חכמה מהם: מנדל עשׂוי עוד לאבּד את אהבתו אל העיר… וכל המנדלים – אל הארץ…
ואולי טעות היא לפני הקהל הפּולני: ולדידך?
1905
מוֹבשה יענקעלעביץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
(טיפּוּס של עסקן צבּוּרי יהודי⁻פּולני)
בא לידי ספר עתּיק, שנדפס בשנת 1819 בוַארשה, ספר פולני, על נייר גרוע, באותיות שבורות, אך בעל שם מעניין. איך להוציא אל הפועל את הרעֶפוֹרמה היהודית בפּולין, ושם המחבר: מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ.
־־־־־־־־־־־־־־־־־
מי הוא מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ?
ישיב הוא עצמו:
“הנני יהודי”, – אומר הוא; אך לא אחד מן היהודים הישנים, שבאותו זמן עוד לא חדלו מלומר “לשנה הבאה בירושלים” ולבכּות באמרם “על נהרות בבל”, – שכן: “מה שנוגע למולדת (כלומר, לפּולין) אין אני נופל, באהבתי אליה, מן הפולני הנוצרי⁻הטהור הטוב ביותר”.
ואת האהבה למולדת קבּל בירושה, זה שלושה דורות היא פורחת במשפחת יעֶנקעֶלעֶביץ, בדומה לשושנה של ורד. הסב נטע אותה בלב האב, והאב – בלב הבן. הם אמרו: אהב את העם הפּולני…
עירבוב המוּשׂגים של “עם” ו“ארץ” נהוג עוד עד היום הזה. ומשום כך אין אנו יכולים להתרעם בשל זה על יעֶנקעֶלעֶביץ הזקן. יורשיו הרוחניים, קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר, ד“ר נוּסבּוים וגרוּריהם, אף הם אין להם מושׂגים ברורים בזה. אך מעניין הדבר, שלאהוב את העם הפּולני צריך, לדעתו של המחבּר, לא מפני שצריך לאהוב את כל העמים, אלא מפני ש”העם הפּולני אציל באופיו יותר מכל שאר העמים", והא ראיה: עמים גדולים הסמוכים אל גבולותיה קירבה פּולין אל עצמה באהבה שבלב ולא בחרב המלחמה! שכנים שהיו חזקים למדי בשביל לחיות בכוח עצמם, באו מרצונם הטוב אל העם הפּוֹלני והתחננו: "תני לנו להיות לך אחים, קבּלי אותנו! תני לנו ליהנות בשׂמחה מפּירוֹת סדריך הטובים ולנוח בצלם המתוק של מוסדותיך! טוּב⁻הלב הפּולני איכלס בגרמנים את ערי המדינה, ולנו, היהודים הנודדים, המגורשים ממקם למקום, פתחה את שערי הארץ! "
אין בכך כלום, שהעמים הנכנעים ברצונם הטוב אינם נקראים בפירוש בשמותיהם, והזמן שבו אירעו הדברים אינו נמסר, אף אין בכך כלום, שמעט לאחר⁻מכּן מטיף אותו יעֶנקעֶלעֶביץ עצמו לעם הפולני מוסר, מפני מה אינו פורה ורבה הוא עצמו, והוא אנוס משום כך ליישב את הארץ באוכלוסיה זרה; מעניינת היא הרגשת ה“אתה בחרתנו” של העם הפולני שמרגיש היהודי הזקן…
חדור אהבה אל המולדת ותודה אל העם הפולני, שפתח לנו את השערים, עשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ כל מה שהמולדת יכלה לדרוש ממנו, וזה באמת יפה מאד וטוב מאד מצדו. יורשיו הרוחניים שרים עד היום את ה“אתה בחרתנו” הפולני, ואין זה עולה להם בפרוטה אחת…
יעֶנקעֶלעֶביץ הקריב את עצמו לא רק בפה, או בעט ב“קוּריעֶר וארשאבסקי”. בזמן המרידה הראשונה (1831) נתן כסף (לפי יכולתו, כותב הוא); בבתי⁻הכנסת (יורשיו היו מבכּרים לשם כך את הכנסיות) השמיע נאומים נלהבים (בוַדאי ביידיש, מה שיורשיו לא היו יכולים לעשות עוד), ועורר בלבבות יהודיים את האהבה למולדת. שני בנים היו לו, ושלח אותם אל הקרבות, הם נלחמו תחת פיקודו של יוסף בּעֶרקוביץ1 והם נפלו במלחמה…
לכאורה, די אמצעים בשביל להיות לפּאטריוֹט; אבל הוא עשׂה עוד יותר מזה: שתי נכדות נערות היו לו, ורצה לשלוח אותן לבית⁻אולפן פולני. “אך לצערי” – בוכה הוא בדמעות נלבבות – "לא מצא בווארשה בית⁻אולפּן פולני! צרפתית לומדות הן! "
אפילו העוזרות באותו מקום⁻תורה מדברות צרפתית! ומה, בעווֹנותינו, מלמדים שם? דעֶקלאמאציה, קאליגראפיה, או אוֹרטוֹגראפיה, גיאוגראפיה, קוֹסמוֹגראפיה… לימודים שאין להם אפילו שמות פּולניים; יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה מוסד לימודי פולני⁻לאומי⁻אמיתי בלי קאליגראפיה, אוֹרטוֹגראפיה וגיאוגראפיה… שתדלן מותר לו שיהיה חטיבה של עם⁻הארץ גם⁻כן…
“המרידה” נכשלה,פּולין נימולה בדרך יהודית גמורה, והנה צפה ועולה שאלת הרעֶפוֹרמות הכלליות. פולין המקוצצת התבוננה וראתה, כי נהגה לשעבר מנהג לא טוב, והיא רוצה לתקן את דרכה. אך מה לעשות ביהודים? לכלול גם אותם בתיקונים? כיצד? הנה, זו היא השאלה. ובשאלה זו לוקח יעֶנקעֶלעֶביץ את רשות הדבּור!
כיצד יש להוציא אל הפועל את התיקונים?
בפּרוסיה עשו זאת בדרך משונה: הוציאו את היהודים שלא התעסקו בעבודת⁻האדמה, וגירשו אותם מן הכפרים אל הערים. בימי הבינים עשו “תיקוּנים” בדרך פשוטה עוד יותר: לקחו את מעט היהודים והטילו אותם מעבר לגבול. כל אלה דרכים בּרבּריות הן, כזאת פולין לא תעשׂה.
ראוי היה ללכת בדרכה של צרפת. צרפת חתכה בבת⁻אחת את הקשר העקשני, כינסה סנהדרין, שתאמר כי פאריס כמוה כירושלים, וכי בנות צרפת אין נוהג בהן הדין של בנות⁻עכּו“ם, ומתוך הישענות על כך, הוסיפו בקודכּס סעיף האומר, ש”כל אלה שנולדו בצרפת צרפתים הם“. כהיום הזה לא היו קעֶמפּנעֶר, דוּטלינגעֶר וד”ר נוּסבּוים דורשים יותר, הם היו רואים בכך את האמצעי היחיד לשים קץ לשאלת⁻היהודים הארורה. אך יעֶנקעֶלעֶביץ, אבי⁻אביהם הרוחני, היה קצת יותר מפוכּח ומעשׂי.
“פולין”, – אומר הוא, – “איננה צרפת”.
צרפת היתה בימים ההם, בנוגע ליהודים, במצב של רוסיה בזמן הזה. רוסיה לא הניחה ליהודים להכּנס, אלא קבּלה אותם בירושה יחד עם השטחים הפולניים⁻ליטאיים; צרפת אף היא היו לה יהודים זרים בלבד – יהודים גרמניים; את יהודיה שלה גירשה אך זמן מועט לפני⁻כן. ומעט היהודים לא נמצאו בלב⁻לבה של צרפת, אלא באמת בתחומי⁻הספר, שחתכה מעל גרמניה, ומספר מועט כזה של יהודים הופכים לצרפתים בן⁻לילה! סעיף חדש בקודכּס – וחסל סדר יהודים!
אך בפולין לא יהיו ההמונים היהודיים מוכנים כל⁻כך במהרה להכנע! האוכלוסיה היהודית גדולה ביותר, חזקה ביותר, והיא פרה ורבה יותר מן הפולנים. להטיל על האוכלוסיה היהודית תיקוּנים מבחוץ אי אפשר! הזרע שיוטל ביד זרה לא ימצא מזון באוכלוסיה היהודית ולא ייקלט ולא יצמח… יעֶנקעֶלעֶביץ מבין, שיש להביא לידי כך, שהאוכלוסיה היהודית תרצה לקבל תיקונים, שיש לדבּר אליה לא בשם טובתו של העם הפּוֹלני, אלא בשם טובתה של האוכלוסיה היהודית עצמה! התיקוּנים אסור שיהיו מוטלים על⁻פי צו; לעשׂוֹת תיקונים צריך כל עם לעצמו…
יעֶנקעֶלעֶביץ רואה כדבר מועיל וטבעי, כּי “שני עמים היושבים בארץ אחת צריכים להתמזג ולהיות לעם אחד. אך לדבר זה צריכים שני העמים להסכים; ובהתמזגות הזאת צריכים שני העמים למצוא את ספּוּק צרכיהם שלהם…”
דבר זה כבר לא יבינו נכדיו של יעֶנקעֶלעֶביץ! הוא עצמו, צריך להודות, אף הוא היתה לו השׂגה ברורה מכך, וחוץ מן הפסוק המופשט הקצר הנ“ל, אין אנו מוצאים בספר הזה אף דבּוּר אחד נוסף על כך, כיצד יבואו הצרכים היהודיים על ספּוּקם ב”התמזגות". אבל כגבוה שמים מן הארץ כך גבוה יעֶנקעֶלעֶביץ מיורשיו. לא איכפת לו, שהעם היהודי בפולין ייעלם; אבל לפחות הוא מרגיש, שהעם היהודי צריך לרצות זאת, לעשות זאת ברצונו; צריכים לבוא בעצמם ולומר: "קבּלו אותנו! ", כמו שעשׂוּ זאת עמים אחרים ערלים, לפי ידיעותיו של יעֶנקעֶלעֶביץ בתולדותיה של פּוֹלין…
וכן מדבּר הוא על “צרכינו אנו” ו“טובתנו שלנו”, ואין הוא מדבּר על היהודים, בדומה לנכדיו הרוחניים, בלשון⁻נסתר. “אנחנו היהודים”, אומר הוא, ואם הוא דורש משהו – הריהו אומר: “תנו לנו”, ולא “תנו להם”, כפי שנהוג היום.
־־־־־־־־־־־־־־
אך השאלה היא: כיצד יכולה ההתמזגות הזאת להיעשׂות? כיצד יכולה פּולין להטמיע בתוכה אוכלוסיה יהודית גדולה כל⁻כך, שהיא פרה ורבה יותר מן הפולנית?
וכאן נעשׂה יעֶנקעֶלעֶביץ תמים ונעשׂה עוד הרבה יותר מעניין.
להכחיש את הפוריות היהודית אינו רוצה. מה שאנו מתרבים הרבה רואה הוא כדבר רצוי מאד. “זוהי תוצאה מכך”, – אומר הוא בגאוָה, – “שאנו מכבדים ומוקירים את נשותינו, ודואגים לכך שלא יחסר להן כל⁻טוב, אנו מחשיבים מאד את “המין האנושי”, ועל⁻כן אנו רוצים שהאנוֹשוּת תגדל ותרבה! ה”דת" מצוָה כך! זוהי המצוה הראשונה שציוָה הקב"ה… ועוד – כל הנערות אצלנו מתארסות (ולוַאי באמת כך גם בימינו! ), והארוסות – נישׂאות! אנו היהודים משתדלים בכל יכולתנו, ששוּם כּשרון של אשה ללדת(! ) לא ילך לאבוד! והזוגות חיים אצלנו באהבה ובשלום, נשינו יולדות מימי⁻עלומיהן המוקדמים ועד לסף הזקנה… ואם יקרה לפעמים אסון, ומתברר שהזוג איננו זיווּג מן השמים, ואין שלום⁻בית, הרי הישועה קרובה ופשוטה: נותנים גט בשקט, בלי שערוריה, ומזוג אחד בלתי⁻מוצלח נוצרים שני זוגות טובים! והללו כבר חיים בשלום ובאהבה, כפי שציווּ אלוהים ואנשים טובים! "
ולפיכך, כדי שההמונים היהודיים לא יאמרו, למה לנו הפולנים, ומה לנו דעתם עלינו, הרי בעוד זמן מה נהיה אנחנו הרוב ואנו נמשול פה – מייעץ יעֶנקעֶלעֶביץ, שיהיו גם הפולנים פרים ורבים!
“נביא לגויים נתתיך” – התעודה היהודית הנצחית…
“ראו”, – מטיף הוא מוסר לפולנים, – “אנו אין לנו לא אחוזות ולא כפרים, וכספים מרובים גם⁻כן לא, ואנו מתרבים ופרים ורבים, בשעה שארמונותיכם שוממים מאין יושב, ארצכם ריקה, עריכם זרים תופסים אותן. ומיליונים חסרים לכם בשביל ליישב את ארצכם.”
נעימה נבואית אמיתית! ואחר⁻כך בא עוד משל, כמו מתוך המדרש!
"פרו ורבו, שכן עם שהוא דואג רק לאלה החיים כהיום הזה, ואינו דואג לקיומו בימים הבאים, משול לאִכּר, השומר על החיטים שכבר הם מצויים באסם; ואילו את שׂדהו הוא מניח בלי עבּוּד ובלי זריעה, ואינו דואג להצמיח חיטה חדשה! "
פתחתי לפניכם קבר ישן, עוררתי שוכן⁻עפר. התבוננו בו. אם הדוּמא של הקאדעֶטים תתגשם ופולין תקבל אוֹטוֹנוֹמיה – מה שיכול וצריך להתרחש – יקום יעֶנקעֶלעֶביץ לתחיה. סגנונו יהיה אחר, אבל חכם יותר לא יהיה, אף תמים וישר כל⁻כך לא יהיה…
1906
-
בנו של בערעק יוסעלוביץ הנודע. ↩
קולו של העם היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
ועוד קבר אחד אפתח לפניכם; ואת שפתותיו של שוכן־עפר נוסף אדובב; ואתם הקשיבוּ יפה לדברי המת, בשביל שתבינו היטב לחיים החיים עדֶנה.
גם הפעם ספר ישן. נדפס בשנת 1818; מחירו היה שני גולדן ועוד 15 גרוֹשין; אבל מחברו של הספר הישן הזה אינו עוד בעל⁻טובה עשיר, אלא רב בשם ר' משה בן אברהם.
ר' משה בן אברהם כותב גם הוא בדבר “תיקוּנים”, אבל לא בעדם, כנגדם כותב הוא. אף הוא נלחם מלחמה לחיים ולמות כנגד מציעי⁻התיקונים הפרטיים, אבל בעיקר הוא משנס את מתניו כנגד אותם האנשים, שמוֹבשה יעֶנקיעֶלעֶביץ2 מוכן ומזומן ליפול על צואריהם ולהרטיב את פניהם בדמעות תודה…
בשעה שמוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה, שהתיקונים יוצאו אל הפועל, ורק לא בכוח; לא בכוח כפיה מן החוץ, אלא מרצונם הטוב של היהודים – הרי ר' משה בן אברהם הוא נגד תיקונים בכלל… שיווי⁻זכויות – מהיכא־תיתי, אבל בלי תיקונים.
וזכות יתירה יש לו לרב על מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ בכך, שהוא מדבר על התיקונים ועל מציעיהם הרבה יותר ברור ומפורש.
מציעים – אומר הרב – ישנם משני סוגים: סוג אחד רוצה לצאת כנגדנו, כמו נבוּכדנצר; כלומר: להשחית ולאבּד; לקחת את מעט היהודים, לעקור אותם ממקומותיהם, ממושבותיהם, ולהגלות אותם אל מעֵבר לגבול של ארץ הטאטארים, בכל הפשטות. ואילו הסוג השני רוצה לנהוג כאנטיוכוס: כלומר: היהודים מותר להם להישאר, צריך רק לאבּד את היהדות.
הצד השווה שבשני הסוגים הללו הוא זה, ששניהם רואים את היהדות כדבר של שטות, אמונה טפלה ומזיקה. מזיקה גם לענייניה של הארץ, וגם לענייניו של העם היושב בה. אך בשעה שהראשונים רואים את היהודים כעדה שאין לה תקנה, ורוצים משום כך פשוט להשמידם, סבורים האחרים כי האופי היהודי, כל כמה שלא יהיה מושחת, עדיין אפשר לתקנו, אפשר לתרבּת את היהודים ולעשׂותם אנשים מועילים.
לשם כך צריך לשווֹת ליהודי צורה דומה לזו של הנוצרי: לקצץ פיאות, לגלח זקנים, לקצר קאפּוֹטוֹת – זה מלבּר. ומה שנוגע לתוך, לנשמה: לסגור את בתי⁻הדין היהודיים, לנעול את החדרים, לפתח בשביל ילדי ישראל בתי⁻ספר כלליים וללמדם לקרוא ולכתוב פּוֹלנית.
ואילו המציעים, המצפים לתקנתו של האופי היהודי, מתחלקים אף הם לשני חלקים: חלק אחד רוצה, שיתנו ליהודים שיווי⁻זכויות תיכף ומיד, בו במקום, מתוך תקוָה שהדבר הזה יעיר בהם את “נקודת⁻הכבוד” והרצון להיות לבני אדם; מתוך תקוָה, שאם יניחו להם לגשת אל השולחן עם האורחים ההגונים, ילמדו ממילא לשבת כראוי ולהשתמש בסכין ומזלג; ואילו החלק השני יש לו פחות אמוּן ברגש⁻הכבוד היהודי, והוא דורש ששיווי⁻הזכויות יבוא רק אחר⁻כך, בתורת שׂכר – שׂכר בעד מעשׂים⁻טובים שיש לעשׂותם תחילה.
לפי דעתם של אלה האחרונים יש לקבוע כלל גדול, שיוציא את היהודים מכלל הזכּאי לשיווי⁻זכויות, אך בתנאי זה, שהכלל הגדול הזה יש לו יוצא⁻מן⁻הכלל, והוא: “ההוצאה מכלל שיווי⁻הזכויות אינה מכוּונת אלא לגבי היהודים האלה, שהם מאמינים כי ההתבדלות וההשתנות מן הנוצרים היא חובה להם מבחינת המוסר והדת.”
אבל שני החלקים של המציעים מן הסוג השני בטוחים, כי “מוכרחים לתרבּת את היהודים; להחליף את לשונם, לשנות את בגדיהם ואת חינוכם”, כי רק על⁻ידי כך ישתנה האופי היהודי והעם היהודי יהיה ראוי לכבוד3 מצד כל העמים.
ההבדל בין שני החלקים של המציעים מן הסוג השני ובין אנטיוכוס הוא רק בזה, שאנטיוכוס רצה לעשׂות את היהודים יוָנים ועובדי אלילים, בשעה שהמציעים הללו רוצים לעשׂות את היהודים – נחשו מה? מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ היה אומר: פּוֹלנים. ומלה זו עצמה בוַדאי היתה מונחת גם אצלכם על קצה הלשון; אבל לא לכך נתכוון ר' משה בר' אברהם; ר' משה בר' אברהם אינו ניצב על העמדה הלאומית, אלא על העמדה הדתית. והוא מפחד שרוצים לעשׂות את היהודים גויים; וגרוע מגויים: אתיאיסטים – כּופרים⁻בעיקר רוצים לעשׂותם.
ה“נאטוּראליסטים”, שהיו הולכים ומתפשטים בימים ההם, כמין מחלה שהובאה מצרפת, מעוררים ברב שלנו פחד ורעדה וחלחלה. ואין דרוש יותר, אומר הוא, אלא שיהא יהודי שולח את בנו לשקוֹלא הגוֹיית, שילמד לקרוא ולכתוב פולנית! דבר זה עלול להביא כליה על היהדות. שם, בשקוֹלא, עלולים ליפּול לידיו של הנער הספרפרים הידועים, המדברים על השם ועל משיחו. על אלוהי ישׂראל ועל תורתו, חבּוּרים המלעיגים על יציאת מצרים ועל כל הנסים, הן ביבשה והן בים, והילד היהודי יהפוך ויהיה, חלילה, “לא כלב ולא זאב”, כלומר: לא נוצרי ולא יהודי, אלא משהו שהשי"ת ישמרנו ויצילנו ממנו!
לפי התכנית הזאת – מתרגש ומתרעם הרב – ישתנה באמת אופיו של היהודי, אבל שינוי “פאטאלי”. בין האוכלוסיה הנוצרית רואה הרב הרבה מאד פילוסופים, אפיקורסים, מינים, בדבּוּר אחד –“נאטוּראליסטים”, כופרים בכל אמונה, מלעיגים ומלגלגים – אך ילמדו היהודים פולנית, יגישו פיהם אל מקורות המים המאוררים והמורעלים הללו, וירעילו את נשמותיהם…
והמעט עוד – מתרגז הרב – שהגעֶנעֶראל (אחד מן המציעים) רוצה לקחת מאתנו את לשוננו, המבדילה אותנו מן הסביבה ושומרת עלינו כחומה מכל רע מן החוץ; עוד הוא רוצה לקחת מאתנו את הזקן והפיאות… עוד רוצה הוא לקחת מאתנו (הרבנים) את הזכות לשפוט ולפסוק הלכה, ואין הוא נרתע, בתככיו הפוליטיים, אפילו בפני הלכות אישות – ורוצה לבטל את דיני ישׂראל בענייני גיטין וקידושין, ומכל⁻שכן יבּוּם.
פרעה – אומר הרב – לא ביקש להשׂיג כל⁻כך הרבה בבת⁻אחת. ההבדל הוא רק, שפרעה גזר כל מה שגזר מתוך שׂנאה אל בני ישׂראל, ואילו הגעֶנעֶראל מייעץ מה שהוא מייעץ כביכול מתוך התעוררות של לבו הטוב, שהוא מלא אהבה ואחוָה אלינו. הוא מתכוון בזה לטובתנו. הוא נוטל מאתנו הרבה, כמעט את הנשמה, אבל אין הוא רוצה בחינם, הוא נותן משהו במחירה – חתיכת דובשן! כלומר: שיווי⁻זכויות! הוא רוצה להנחיל לנו אצילות ולתת לנו את התואר אזרחים. אבל בעד חתיכת הדובשן הזאת לא ייעשׂה הדבר. “לשנות את אופיו של אדם פירושו, במובן המוסרי, לשנות את נשמתו, את לבו, את שׂכלו, את רצונו ואת דרך⁻חשיבותו. ואם רוצים להשׂיג זאת אצל יהודים, פירוש הדבר שרוצים לקחת יהודים ולעשׂותם שאינם⁻יהודים; והוא הוא הדבר שביקש אנטיוכוס לעשׂות! ואנו יודעים, כי השׂטן הוא שנתן לאנטיוכוס את העצה הזאת!…”
היהודים ידחו זאת בתודה! הם לא ימכרו את עצמם ואת יהדותם בנזיד עדשים! כך סובר הרב.
יהודים – אומר הוא – נשארים יהודים! אבל לא, חס ושלום, במוּבן הלאומי. על היהודים כאומה יודע הרב לא יותר ממוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ. כלומר: לא כלום! קיימת רק אמונה יהודית, המאחדת את כל הנימולים בעולם כולו; אך מי שסובר, כפי שהגעֶנעֶראל אומר, או כפי שאמר לפנים המן הרשע, כי היהודים הם אומה מיוחדת ומבודדת, ואת דתו המלך והמדינה אינם עושׂים – הרי זה אידיוֹט גמור! היהודים בפּוֹלין הם פּולנים, בצרפת – צרפתים, וכן הלאה… בקצרה, במקרה הזה דעתו של הרב היא בדיוק כדעתו של מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ ונכדיו הרוחניים… ואילו נקראה בפּוֹלין סנהדרין, היה הר' משה בר' אברהם שלנו יכול להיות היו"ר שלה…
האם היו הרבנים שלנו כהיום הזה משיבים אחרת על השאלה הזאת? ודאי שלא. וביחוד לא הרבנות הוורשאית, שהיא מ“אוּמנת” כל⁻כך על⁻ידי ה“קהילה”… אף⁻על⁻פי כן נשמעים אצל ר' משה בר' אברהם צלילים כאלה, שלא תשמעו כמותם אצל רב בימים הללו.
הרב של הימים הללו גם הוא יגן על האמונה – ייהרג ואל יעבור! – אבל לא באותו אומץ⁻לב ולא באותו רגש⁻כבוד שאתם מוצאים אצל ר' משה בר' אברהם, הפונה, למשל, אל הנוצרים בזה הלשון:
"אנחנו הננו אבותיכם שלכם; דתכם מוצאה מדתנו! אתם חייבים לכבד אותנו, כשם שבנים חייבים לכבד את אלה שנתנו להם את החיים, מגיע לנו כבּוד⁻אב! אנחנו בלעדיכם יכולים להתקיים, ככל קומה ראשונה בלי השניה; ואילו אתם בלעדינו – לא; באויר אין הקומה השניה יכולה להיות תלויה!
"אנו יכולים גם להיות אחים, – הרי כולנו בנים לאב אחד בשמים, – וחייבים אתם, אחים יקרים, לאהוב אותנו.
"אבל אין אנו מבקשים מכם לא כיבוד כמו מבּנים ולא אהבה כמו מאחים; מה שאין לכם, אין אתם יכולים לתת! אבל בני⁻אדם הרי הנכם; על⁻כן חייבים אתם להיות צודקים וישרים כבני⁻אדם! "
והצדק והיושר האנושי דורשים, לפי דעתו של ר' משה בר' אברהם, שיתנו לנו שיווי⁻זכויות מבלי להכריח אותנו ללמוד פּוֹלנית, לקצץ את הזקן והפיאות, לקצר את המעילים: ומבלי להוציא מידי הרבנים את הזכות לדון דיני⁻תורה, לפסוק בשאלות נשים ובהליכות אישות.
יותר מזה לא היה תיאבונו של ר' משה בר' אברהם גדול.
דבר אחד חשוב מתברר לקורא: גם ר' משה בר' אברהם וגם מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ מדברים בשם אוכלוסיה יהודית, שהיא נראית חזקה למדי בשביל לעמוד על זכויותיה, להיות “מדבּרת בעדה”… היא לא תניח לעשות בה כרצון האחרים, הם אומרים, היא אוכלוסיה גדולה, רבת⁻ראשים ורבת⁻ידים: ואילו אנחנו כהיום הזה נראים לעצמנו הרבה יותר קטנים, חלשים, מצערים! והדבר הזה, כנראה, מקורו בכך, שבזמן ההוא לא הביאו בחשבון את עם האִכּרים… האִכּר היה אילם ועיור, וכל משקלו היה כשחק מאזנים בחיים הפּוֹליטיים⁻החברתיים הפּוֹלניים. אם כן היו איפוא רק שני צדדים: פּריצים ויהודים, ויהודים לגבי פריצים באמת אינם חלשים כל⁻כך!
אבל כהיום הזה כבר יודעת ה“דימוקראטיה הלאומית” לומר: הישמרו לנפשותיכם, באגרוף האִכּר נלמד אתכם דרך⁻ארץ! ולא רחוק הזמן, שהאִכּר לא יהיה ממתין עוד שיקראו לו! הוא יבוא בעצמו… השאלה היא רק – ומה יביא עמו?
ברחוב היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
"הליכה אל העם"
מאתיצחק ליבוש פרץ
"הנה ימים באים – נבּא מי שנבּא – ועזב הצדיק הקדוש את החדר, או את המערה, שישב שם בהתבודדות, שעשׂה בה “תיקוּן” לעצמו, למען נשמתו שלו, ויבקש למזג אותה עם נשמת העולם, – עם אלוהים!
"והחוזה⁻בכוכבים, המביט בעינים קרות מבעד לזגוגיות קרות אל רקיע⁻השמים הבהיר⁻הקריר ותועה בין עולמות זרים, ואולי שכוּחים ובלתי⁻קיימים, יעזוב את המגדל הגבוה שבראש ההר הגבוה ויברח מפני השמים הקרים…
"והגאה והמעוּדן, שברח מזיעת⁻האדם, שהתגונן בפני נשימת⁻האדם וריח⁻האדם ונסק אל הקוֹמה השישית, ומזכר ההר והעמק, הנהר והיער שראה לפני עידן ועידנים, רקם “הלכי⁻רוח” שיריים, יתחיל להתגעגע על ההמולה האנושית הגסה שבשוק…
"וכל אותם שעזבו את ההמון – ירגישו עצמם פתאום חולים, עניים, עזובים ונידחים, כמצורעים שמחוץ למחנה, והם ירדו ממרומיהם ויתחננו: הושיטו לנו יד; אנו נופלים!
“וברעד מתוך קור שבנשמה יהיו מתקנאים במוכרת⁻התפוחים בשוּק, היושבת על סיר⁻הגחלים, ובשומר⁻הלילה המלבּה את האש במקטרתו, ומן הגיצים מתלהבים באודם פניו המרודמים… ובדייג המפליג על⁻פני הנהר בלילה האפל, הצולה את בולבוסיו הגנובים במדורה שהעלה מקוצי השֹדה…”
כך נבּא מי שנבּא, והנבואה מתחילה להתקיים… הולכים אל תוך העם! ומוכרחים ללכת!
חלק יש להם מצפון לא טוב, כי משך זמן רב מדי דבּרו בשם העם ואת פי העם לא שאָלו, ואת דעתו לא יָדעו. אחרים מרגישים עצמם כעלים שנידחו ברוח, והם מבקשים מנוחה לעצמם ורוצים להיצמד אל הקבוע⁻ועומד, אל החזק, שאינו צף ונישׂא בחלל⁻האויר!
הרבנים הווארשאים אינם ממתינים עוד עד שיבואו לשאול אותם שאלות בענייני “טמא וטהור”, והם כותבים ומדפיסים “מודעות” בדבר הלכות⁻מקווה בלשון⁻אמא… בלשון “צאינה וראינה”…
והם מוציאים את הדינים הקדושים מנרתיקיהם הישנים בלשון⁻הקודש, העומדים גאים וקדושים בארונות⁻העץ העתיקים והמתולעים בבית⁻המדרש, בקלויז…הם תולשים את שבע החתימות ואת שבעת החותמות, שבהם נעלו את הדינים בפני ההמון הפשוט, ומניחים להם לצאת בכותנת⁻הבד הגסה, האחת והיחידה, אל הרחוב ואל השוק… ונערים נושׂאים ומוכרים אותם בקוֹפּיקה אחת, ומחלקים לנשים עניות בחינם, והנשים מבינות דינים, כמו “תחינות”, כמו “צאינה וראינה”, כמו “יהי רצון” שתורגם ליידיש…
ורופאים באים ודואגים לבריאותם של עניי העם. ד“ר בּיכוֹבסקי וד”ר גוֹטליבּ מתרגמים מפּוֹלנית את עבודתו של ד“ר בּאלוֹבסקי על האבעבועות: מה זה אבעבועות? מה צריך לעשׂוֹת, כדי להישמר מאבעבועות? וד”ר חאלים מדפיס, והנערים שוּב נושׂאים ומוכרים ברחובות… וחבל רק, שהרופאים יודעים יידיש פחות מן הרבּנים, כותבים בלי דקדוק, מדפּיסים בלי הגהה, והקהל הפשוט מבין הלכות⁻מקווה יותר טוב משהוא מבין הלכות אבעבועות…
ואחרון⁻אחרון חביב – הד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי… מיכה יוסף ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי, ניטשעֶ היהודי, הכמה ליופי ולגבורה, הקם בוקר אחד השכּם ורוצה בבת⁻אחת להחליף את כל המטבעות המוסריים העתיקים, השחוקים, במטבעות חדשים, בולטים ובעלי משקל מלא, הפילוסוֹף האריסטוֹקראט שלנו, הבר⁻כוכבא שלנו וריש⁻בריוני שלנו, הכל⁻מה⁻שתרצו שלנו, יורד אף הוא לפתע⁻פתאום לשוקה של עיר, מודפס באותיות גדולות ומנוקדות, בנייר עבה וגרוע, מעוטף במטלית צהובה מכוערת, ומספר להמון⁻העם הפשוט והגס: “מעשׂה באחד נפּח, שסימם את אשתו”, כדי “שיקחו מזה מוסר”.
אומרים כי ד“ר בעֶרדיטשעֶבסקי הוא אדם מפולג וקרוע. אני אומר: שלם לחלוטין! הוא כתב דבר פסיכוֹלוגי טוב. אך כיוָן שאמר לעצמו, יש הכרח לרדת אל השוק, כתב את ספּור⁻המעשׂה בלשון⁻השוק של בּאַלטה, כפי שהיה מסוּפּר שם. ובלשון⁻השוק הזאת מדבּר ד”ר בעֶרדיטשעֶבסקי לא רק בשם הנפּח, אלא אפילו כמדבר⁻בעדו… עד כדי כך נכנס כל⁻כולו בנשמתו של הנפּח מבּאלטה! אילו הייתי אני אשתו של ד"ר בעֶרדיטשעֶבסקי, הייתי מפחדת מעט…
אבל לא זה העניין…
יש לי קרובה, לאה מוכרת⁻הדגים. לא “לאה מוכרת⁻הדגים” הידועה, האשה הצעירה מווילנה, אלא לאה מוכרת⁻דגים סתם, או יותר נכון: מי שהיתה מוכרת⁻דגים, משום שגירשו אותה משוּק⁻הדגים שבשער⁻הברזל והכניסוה בחנויות הקמורות החדשות, ולא היה לה ללאה, כמו לנשים עניות אחרות, במה לשלם בעד המקום החדש היקר ונשארה בלי שום מקום.
מלאה היה בוקע ועולה ריח של דגים עד למרחק של מיל. אף כהיום הזה לא נשתנה הדבר לטובה – היא נושׂאת למכירה שמן ונפט… ולבושה מין אדרת ישנה⁻נושנה, קרועה ובלויה…
משך זמן מרובה לא יכלה לאה לעקור עצמה ממקומה שליד שער הברזל. היא הוסיפה לשבת, אך בלי דגים. בעינים מזוגגות ומשוקעות בחוריהן ובפנים קפוּאות היתה מביטה על החוּרבּן, מלווה בצער כל אבן שעוקרים, כל מוט⁻ברזל שמסלקים מן הגדר הנהרסת… וכשעדרו את האדמה בשביל לנטוע שׂדרה, ישבה היא וקיללה!
"העצים מותר להם לעמוד ברחוב… העשׂב מותר לו לצמוח… ולי אסור! "
וכל העולם היה אשם.
"הרבנים – למען כלל⁻ישׂראל עובדים הם… לכו אל המאגיסטראט ובקשו רחמים! – – אך מה זה נוגע להם? "
"וכל⁻כך הרבה אינטעֶליגעֶנטים, עורכי⁻דין, דוֹקטוֹרים – מדבּרים בכל הלשונות, ולמען יהודיה עניה אין הדבּוּר בפיהם! "
על סופרים היתה כועסת – אש⁻להבה.
"בשביל כל דבר יש להם דיוֹ ועט, רק בשבילנו לא! "
“כתוב לי בבקשה, – מתנפלת היא עלי, – כתוב להם, נותנים לכל חי לחיות, – עכברים, חתולים, כלבים, מפני מה לי לא? ואם אסור לי לחיות, שיבוא עם העגלה בבוקר השכם קוטל⁻הכלבים, ויקח אותי ויוליכני למקום שמוליכים כל הפגרים…”
כהיום הזה לאה מוכרת⁻הדגים היא אדם חדש לגמרי.
ראשית, פנתה עורף לשוק⁻הדגים והיא נושׂאת ומוכרת שמן ונפט… אף זו פרנסה בעלת ריח, אם⁻כי אחר; ושנית, היא רואה בחוש, שיש לה דואגים!
הרבנים הווארשאיים אומרים לה: שמעי, לאה מוכרת⁻הדגים! עכשיו את זקנה, אבל לפנים היית צעירה, ובעודך צעירה – מי יודע? אולי לא דקדקת במשהו, לא השגחת במשהו – תקני עכשיו, סיפרי ימים…
ופנאי יש לה, והרי היא עושׂה כן ומחיה את נפשה – הסירה כתם מעל הנשמה.
והדוֹקטוֹרים מוצאים חן בעיניה גם הם… הלשון רעה במקצת (הרבנים כותבים יידיש טובה יותר), מעט משונה. אבל נכדים יש לה, ומפני אבעבועות היא חרדה; משהו נודע לה מן החוברת!
כנגד זה על בעֶרדיטשעֶבסקי היא כועסת!
ספרון קטן כל⁻כך, מכוער כל⁻כך, נייר⁻אריזה פשוט, ולוקחים בעדו חמש קוֹפּיקוֹת שלי, טבולות בדם! מוסר⁻השׂכל, אומר הוא, שאוציא לי. ומוּסר⁻השׂכל בעד חמש קוֹפּיקוֹת יכולה אני לקנות? בבת⁻אחת רוצה הוא להתעשר…
לשוא מנסה אני לשכנע אותה, כי ד“ר בּעֶרדיטשעֶבסקי אינני אץ להעשיר, וכי בודאי יד המו”ל באמצע…
– מוֹ“ל⁻שמוֹ”ל, העיקר שהוציא ממני במרמה חמש קוֹפּיקות!
1902
ציונות
מאתיצחק ליבוש פרץ
מכתבים ומאמרים לרוב, כעצים שביער, מתאריכים שונים, מכל תפוצות ישראל, ורק העובדות מתפזרות כחול, אינן נבדקות זו בזו ואינן מחזיקות זו בזו, ומוחי מתייבש בי מרוב מחשבה: מה הוא החוט שאשחיל עליו את הפנינים? יושב אני ומהרהר, והשמורות יורדות ונופלות לי על עיני העיפות, אני מתנמנם נרדם, ובא אלי החלום ברוב ענין, והוא מלעיג על מקום ועל זמן, והוא מקשר את הקרוב עם הרחוק, ועם הרחוק⁻ביותר… ואני נישׂא בחלומי מעל להרים וגבעות, מעל לימים, לשבועות ולחדשים…
הנה אני נמצא בבּאַזל בקוֹנגרס, נתכנסה שם סנהדרין מארבע פינות העולם, ורק היהודון מעבר לסמבּטיוֹן חסר שם, ומתנהל שם וכּוּח, שקלא⁻וטריא גדול: ציונות מהי? ומתוַכּחים ומתנצחים, ומדבּרים בכל מיני לשונות, בכל מיני העוָיות ותנועות, עד שהכּול נמנים וגומרים: “הציונות שואפת לרכוש מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי לעם ישׂראל בארץ⁻ישראל”… ואני שואל את עצמי: האם יהיה מישהו מתנגד לרעיון הזה? ואני משיב לעצמי: המון מתנגדים יהיו! ראשית, כל אותם הבריות שאינם יכולים לסבול רעיונות חדשים כלל. ואף לא רעיונות ישנים שלבשו צורה חדשה… ואף אותם, שלא יניחו “לדחוק את הקיץ”, ובפרט – בלי רמז בזוהר, או ב“רזיאל המלאך”, ומתך התחרות ביהודים הטובים והקדושים, שנטלו על עצמם זה מזמן את הקבלנות להביא את המשיח ולשחרר את כנסת⁻ישׂראל מן ה“והוא רחום” הארוך…
מהם יהיו נרעדים מפחד. הללו הם אותם יהודים, שהמלים “העם היהודי” מעלות עליהם זיעה של אמה!
מרחוק יעמדו אולי גם כל אותם שאינם רוצים לתלות את כל העסקים היהודיים, בדומה לוח⁻תלישה יומי, על⁻גבי מסמר שבקיר.
– כמה צריך לעלות טשאַרטעֶר? – שומע אני בינתים נשמה סוחרית שואלת.
– 25 מיליונים רוּבּל! – משיב בן⁻בית ציוני.
– אוי! – נבהל הלה.
– לא לפי כוחו של עם עני הוא! – משיב הבן⁻בית הציוני.
– אין לך עם שהוא עני! – משיב הבן⁻בית – –
מהיכי תיתי, מהרהר אני. מבלי לשים לב לאידיאלים הגבוהים ביותר, שאפשר שהיו לו לבשׂר⁻ודם חוטא, יש לו לעם היהודי הזכות לרצות כל מה שרוצים ויש להם לעמים אחרים. וכל זמן שכל העמים יש להם ארצותיהם שלהם, המיוחדים להם ומוּתמחים בגבולותיהם, רשאית גם כנסת ישראל להתאַווֹת לבית משלה, למקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… את 40 הקוֹפּיקות שלי לשקל ואת כמה הרוּבּלים לקניית אַקציה בוַדאי שלא אקמץ… ואני חוזר ומשנן לי: מקלט בטוח על⁻ידי משפט גלוי… אך מישהו מן השכנים שלי קם ולוחש לי אל אזני: “חכּה, אין הדברים פשוטים כפי שהם נאמרים! כאן, בחוץ⁻לארץ, יש לו לגרמני הכוח והדעה; הגרמני הוא בטבעו פשטן, פיו ולבו שוים… אך המתן נא לי רק עד שנגיע הביתה!… הרי זו סוגיה עמוקה, פלפול חריף ופרד”ס מסובך וחטיבה של השׂכלה ואָקוֹנוֹניק"א… כבר תראה! "
אני מבקש להתבונן ולראות מי הוא הדובר בי, להקשיב יפה יותר לנאמר, אך הרוח כבר נושׂאת אותי מעל להר ועמק לק"ק מינסק, גם שם לאסיפה ציונית, אבל בלא אשכנזים…
* * *
* * *
הקהל הגדול אינו ישן, אבל נמנם הוא מנמנם, עין פתוחה וגלויה לא תמצאו שם גם במחיר מיליון… מישהו מחייך כמו מתוך חלום, בוַדאי הוא רואה בחלומו בּאַנק מלא ובו 25 מיליונים שלימים; שני מנַשך את שׂפתיו, אפשר חבל לו שיינתן כסף רב כל⁻כך במחיר טשאַרטעֶר של נייר… ועל הבימה עומד אחד עם עינים מאירות והוא מדבּר: – הציונות באה אל העם והיא דורשת כסף! הציונות רוצה רק לקחת, אבל מה היא נותנת?
ואני סובר, שיש לי תשובה ברורה על השאלה הזאת: הציונות רוצה לתת ארץ, את ארץ⁻ישׂראל רוצה היא ליתן… היא רוצה להשׂיג אדמה בשביל העם, אדמה בשביל לחרוש, לזרוע ולקצור… אך הנואם כנראה יודע יותר טוב.
– הציונות צריכה – אומר הוא – לתחיל תיכף ומיד לתת, וכאן, במקום הזה!
ובשמה של הציונות הוא שופע ומשפיע כמתוך החבית מתנות יקרות בשביל העם: אַרטעֶלים, חברות, רוָחים, כל מה שלבכם מבקש, וקהל הנאספים, כשהוא שומע את דבר המַתּנות, הריהו מתעורר במקצת משנתו ונשמעות קריאות: מעט מדי, מעט מדי!
אחד רוצה עוד: קתדראוֹת בשביל מלמדים, ושני רוצה – אוניברסיטה בשווייץ, או בארץ⁻ישראל, שלישי רוצה שיטה ללימוד עברית⁻בעברית – ומתעורר קול צעקה: תרבות! תרבות!
ותרבות כפולה!…
וזה שנושׂא אותי מסביר לי: הציונות אינה, לאמיתו של דבר, אלא תרנגולת. אבל לאחר שתצמחנה לה כנפים של זהב, במחיר 25 מיליונים, היא תהפוך ותהיה לנשר ותרחיק עוּף גם ללבנון אל הר⁻הבית… לפי שעה היא ישוּבה במקום אחד, וכל אדם בא ומניח תחתיה ביצה אחרת, שתהא דוגרת עליה… ביצי תרצות, ביצים כלכליות, ביצים של עברית⁻בעברית… ומה יכולה היא לעשׂות, התרנגולת המסכנה? היא דוגרת…
– וכל הביצים יש בהן חיוּת?
– לא… הרבה מהן ביצים עקרות הן – – –
והוא נושׂא אותי הלאה, הלאה…
* * *
* * *
והרוח תופס אותי שוב ונושׂאני לראדוֹם… אחד סטוּדעֶנט ירד לכאן, סטוּדעֶנט צעיר, דם וחלב, והוא נושׂא נאום, לפני קהל קטן, אך מובחר…
ציונות – מכריז הוא ואומר – אינה 25 מיליונים, אנו נעלים יותר מכפי שנוכל לרדת ולחטט בכיסיהם של אחרים, להוציא מהם את הפרוֹטרוֹט.. ציונות אינה טשאַרטעֶר – פּוֹליטיקה אנו מניחים לאחרים, ל“יהודים האשכנזים”, שאינם בקיאים בחיינו, שלבם המצונן אינו לוהט באש⁻הלהבה הרוסית⁻ הפולנית⁻היהודית שלנו! ציונות איננה לפי שעה גם ארץ⁻ישׂראל, שכן אם יתנו לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישראל, הנוכל לקבל אותה? היש לנו עם חפשי ומתוּרבּת? היכול עמנו לעבוד? ציונות היא – תרבות… תרבות… ושוב תרבות…
– הידד!
אני פוצה פי להשתתף בצעקות⁻ההידד, אך הרוח כבר תפסתני וכבר הוא נושׂא אותי הלאה…
היכן אני נמצא?
נדמה לי, בקוֹבנה, בעירם של בחורי⁻ישיבה, מוסר’ניקים ושאר כל הדברים הטובים, באסיפה של “שלום⁻ציון”, ואפשר גם בבּוֹבּרוֹיסק, באסיפה של “שער⁻ציון”!
מכונסים כאן מאות מאות אנשים, ואנשים בפה מלא, יהודים אמיתיים, יהודי המזרח… יהודים בעלי⁻כרסין ובעלי⁻תריסין, עם זקנים אפורים ועם זקנים לבנים, יהודים בעלי גבּינים ארוכים, פנים זועפות – ואפילו יהודים עשירים!
– הס, הס! התקנות!
וקוראים את התקנות – – –
היות ורוצים למסור לנו כהיום הזה את ארץ⁻ישׂראל, ולהרשות לנו לקיים בריש גלי את כל המצווֹת התלויות בארץ; ואילו גם כבר היה בית⁻מקדש עומד על מכונו, ומזבח על כנו, ואילו גם כבר היו עגלות וכבשׂים מוכנים ועומדים לשחיטה, עדיין אין אנו מוּכנים, בעווֹנותינו הרבים מאֵין הקהל יודע, כיצד קרבנות קרבים לגבוה, ואיזה קרבן יש להקריב ובאיזה זמן, ואין הקהל בקיא בזמנים שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתם, וכיצד נוהגים בסוטה… לא יהיה דיין ושופט מן הערכאות שלהם, ולא ספר⁻חוקים, ושום אדם מישׂראל לא יהא יודע לפסוק על⁻פי דין⁻תורה… יהיו שׂדות וכרמים, ואת דיני היוֹבל והשביעית לא יהיו יודעים, על כן תיקנו ויסדנו חברת⁻ש“ס בשביל בעלי⁻בתים, ו”חברה ללימוּד חומש עם רש“י” בשביל המון העם… כהיום הזה, שבת בראשית, היתה ההתחלה, והסיום יהיה, אם ירצה השם, על הר⁻הבית – – –
– אמן! אמן!
וגם אני רוצה לפצות פה ולצעוק עמהם, יהא “הידד”, יהא “אמן”, אך הרוח אין לו כנראה שהוּת, בציצית ראשי הוא סוחב אותי, על⁻פני הר ועל⁻פני עמק, על פני דרכים אבלות ועזובות – – –
הס! קול תופים וקול חצוצרה! מאחורי הר מתגלה דגל… ועליו אותיות⁻זהב גדולות: דגל מחנה יהודה! התוף מתופף, החצוצרה מחצצרת, ואחרי הדגל מהלך מחנה גבּוֹרים: מגן⁻דוד על כל חזה, חטמיהם מגיעים עד לפיותיהם, מתחת לרגליהם תרעד האדמה… על חודי⁻הכידונים מרעיד החזיז – – –
– להיכן מהלכים אתם, הגבּוֹרים? לכבוש את ארץ⁻ישראל? חסר כסף לקנותה?
– לכבוש את הקהילות! – משיבים הגבורים, ועוברים הלאה בסך… ונעלמים בתוך תימרות אבק⁻זהב…
ואני מתחנן לפני הרוח הנושׂאני: הריני מוַתר לך על הגבּוֹרים, ההולכים לכבוש את הקהילות; על המתנות, שמבקשים ליתן לי בגלוּת; ואני מאחל לך על חברת הש"ס עם התרבות גם יחד, אך הראני נא את העובדים השקטים, את האנשים השקטים והצנועים באמת, שיש בהם הכוח לשאת ולסבול את כל עומס העבודה הגדולה והשקטה, אלה שאינם מתופפים, שאינם מחצצרים, שאינם נואמים, שאינם מתוַכּחים על כל מיני איזמים קשים⁻לביטוי וקשים⁻להבנה, – הראה לי אותם העוסקים באיסוּף פרוטה לפרוטה, באיסוף פרוטות העניים לקרן⁻הקיימת לישׂראל, לבּאַנק הלאומי, ויהיו ציונים או לא⁻ציונים.
אך אין הוא נשמע לי, ועוד הוא מתכעס עלי, ומוריד אותי בליל⁻חורף קר ואפל אי⁻שם בשוּקה של עיר גדולה…
באמצעיתו של השוק הניח מישהו, כנראה מתך רחמנות, קצת עצים והבעיר אותם.
והקהל מן הבתים הסמוכים מסביב יוצא מן הבתים ורץ להתחמם – – –
מהם מביאים עמהם תפוחי⁻אדמה לצלותם, ומהם מתלוננים, משום מה מי שנותן אש אינו נותן גם תפוחי⁻אדמה… אחרים מחממים את ידיהם כנגד האש וקוראים קריאת⁻שמע של ערבית, עוד אחרים אומרים תהילים לאור המדורה… אחד משׂכיל מושבע קורא את “דעת אלוהים” לבּרנפלד, אחד סטוּדעֶנט משנן שיעורו בחימיה, אחרים עומדים ומתנועעים סתם… ויש מספרים1 לעצמם ספּוּרי מעשׂיות…
והעצים בוערים, וסופם יכלו בבעירה…
ואחד קורא לחברו: בּרל, לך הבא קצת עצים, שמרל, לך הבא מעט עצים, יוסל – משהו עצים… אך אין בהם כמעט מי שהולך ומביא…
מתחממים, מתפללים, לומדים תורה, מספרים ספורי⁻מעשׂיות, צולים אפילו תפוחי⁻אדמה, מתנועעים כך⁻סתם, ועצים אין איש מהם רוצה להביא…
-
“מסרים” במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
התיאטרון היהודי
מאתיצחק ליבוש פרץ
הוי, דלות, דלות!
מאתיצחק ליבוש פרץ
מכּירים אתם את הסוכה, שבה אנחנו מקבלים את פניהם של אורחינו היקרים והקדושים ביותר – האושפיזין? מכירים אתם את המקום בחצר, שבו הסוכה עומדת? ואת החמרים שמהם היא בנוייה?
למקום האשפה, אל סוכה הבנויה מלוָחים ישנים ומשברי⁻דלתות של בתים שפורקו, אנו מזמינים מלאכים ואבות וצדיקים להתארח, וזהו זכר לסוכה שלפני דורות, שעמדה במרחב השדות והכרמים המוריקים!
מכירים אתם את בתי⁻התפילה, שבהם אנו באים לשפוך את לבנו לפני האלוהים? שבהם אנו בוכים לפני פּוֹגרוֹמים ואחריהם? שאליהם אנו באים חיורים ורופפים, לאחר תענית, לקריאת “ויחל”, ובהם אנו שרים ביום⁻חג, ברקידה ובשׂמחה “היום תאמצנו”?
מכירים אתם את הרצפה המלוכלכת מכל ימות השנה, ואת האבק הצורבני שמעלות הרגלים ביום הכפּור? מכירים אתם את הקירות המפויחים, את קורי⁻העכביש בפינות, את השולחנות והספסלים, המקועקעים, המלוכלכים והמטונפים בחלב? זכורות לכם הכתובות “משנכנס אדר מרבין בשׂמחה” הכתוּבות בחלב ובפיח? זכור לכם הנר המרעיד⁻המיותם של ר' מאיר בעל⁻הנס, ובפינה קופת⁻הצדקה החלודה, וארון⁻הקודש המכוסה אבק עם הפרוכת המשומנת?
מכירים אתם את בית⁻העלמין היהודי?
אין אני מדבר על השׂדרה הראשית בבית⁻הקברות הוַארשאי, כשם שלא דבּרתי קודם על בית⁻הכנסת הגדול של ה“אשכנזים” – לבית⁻הקברות היהודי אני מתכוון, מקום⁻המרעה לעיזים ולפרות…
מכירים אתם את המצבות ה“קדושות”? הכפופות, השקועות באדמה; את התנצב“ה הבלועים בקוצים ובכל מיני עשׂבים? מכירים אתם את האבנים ל”זכר עולם" המטות לפּול, ואת מצבות⁻העץ “לזכרון נצח” המרוקבות והמפוררות?
האויר אוכל, הגשם שוטף, האדמה מושכת ובולעת, והמצבה היהודית, שאינה קבועה במשתית בנויה⁻אבן, המצבה עם שתי ידי הכוהן הנישׂאות, עם קופסת⁻הצדקה והפרוטה הנופלת לתוכה, או עם מדף⁻הספרים הקטן, המצבה היהודית שוקעת ושוקעת
* * *
ומכירים אתם את ה“חדר” היהודי?
את בית⁻הכלא האפל והרטוב, שבו אנו מחזיקים את ילדינו?
* * *
והאם מכירים אתם את התיאטרון היהודי?
“משׂכיל” מן הותיקים היה יוֹרק בעברו על⁻פני “מניין” יהודי, סוכה יהודית, “חדר” או בית⁻עלמין יהודי.
– דיר⁻חזירים, או סתם דיר, – אומר המבקר החדש על התיאטרון היהודי…
ואף⁻על⁻פי כן, אשמה בכל אלה רק הדלוּת…
התיאטרון היהודי אי⁻אפשר לו שיהיה יוצא מן הכלל.
התיאטרון צריך להיות מוסד לחנך בו את המבוגר, ואינו יכול להיות טוב או יפה יותר מן ה“חדר”, שבו מתחנך הילד…
בניינו עשׂוּי לוָחים ישנים, בדומה לסוכה שלנו; הניקיון בו דומה לזה שב“מניינים” שלנו, ועמידתו בטוחה ומאוששת כמו המצבות שלנו…
יבוא רק שוטר ויגע בו נגיעה קלילה, ומיד הוא נהרס.
** * *
מי תומך בתיאטרון?
חסידים ובעלי⁻בתים – לא; עשירים ומתבוללים – לא; הפּרוֹלעֶטאריון אין בכוחו לקיים אותו; הוא עצמו עומד בקושי על רגליו! אל התיאטרון באים: קרוביהם של השׂחקנים ושאר מקבלי⁻הזמנות, מי שהיו סטאטיסטים אתמול ויהיו סטאטיסטים מחר, רעֶצעֶנזעֶנטים, משתתפים וסדרים של שנַים⁻שלושה עתונים יהודיים ועוד כמה אורחים מקריים…
על מי להישען אין לו לתיאטרון היהודי. ואם תיאטרון אין לו קהל קבוע משלו, הריהו אנוס לפתות ולמשוך מן הרחוב, כמו אל קרקס, והריהו מוכרח להיות כמין תיבת⁻נוח עם כל החיות, כל⁻בּו של זמר וריקוד ודילוּג ומחזות⁻תוגה ומראות⁻שׂחוק…
זאת יש לה כשרון דראמאטי והיא חייבת לשיר. ההוא יודע לצחוק ולהצחיק והוא אנוס – כשגורדין או הוּרוויץ מצווים לו – לבכות. ההיא היא מקור חי של הוּמוֹר ויש לה פעמון⁻כסף בגרונה, ואנוסה לשיר וידוי קורע⁻לב. ישנו הומוֹריסט, תנו לו קוֹמעֶדיה, אבל אין קוֹמעֶדיה טהורה, כשם שאין פארסה נקייה – הכול מוכרח להיות מעורב ומעורבב, הכול⁻בכול יחד, בדומה לחנות שבעיירה קטנה; או משל אחר, דומה התיאטרון שלנו לסיר שפוּת על האש, וכל מה שמטילים אל תוך הסיר מתבשל בו. משלנו, גנוב משל אחרים, טרי וחדש עם ישן ונושן, ואפילו רקוב מעט…
וסוּבּרעֶטה שכל גופה הוא שחוק ועליצות מן קדקדה ועד לקצות צפּרניה; עם רגלים שאינן יכולות לעמוד במקומן במנוחה והן אנוסות לקפוץ מקוצר⁻רוח, עם עינים המתיזות זיקוקי⁻חטא ססגוניים, כפטישו של הנפח על הסדן, – אנוסה לפתע⁻פתאום להתייצב ולנאום נאום רציני⁻נלהב בשם האנושות כנגד שפיכות דמים, או כנגד הרדיפות על כנסת⁻ישׂראל. “כל בני האדם בני אדם הם”, – אומרת היא, – "הלאה האינקוויזיציה! "
־־־־־־־־־־־־־
ומיני כל⁻בו מוכרחים להיות המחזות, כל ערב מתגלגלים ועוברים על הבמה, כמו בקאליידוֹסקוֹפּ, רבּי⁻אינקוויזיטוֹרים, אריות עטופים בפרווֹת⁻כבשׂים, מלכים זקנים שלובי זרוע עם סוּבּרעֶטות צעירות, מיני אוגוּסטוס ובר⁻כוכבא, ולצים ומנקי⁻ארובות, וכל העולה על רוחכם! והתלבושות, ושאר האביזרים!
סאלוֹנים בּעֶרלינאים בלי קירות, הורקנוס על כורסא משומשת מפּוֹטשאיעֶב. מר⁻זוּטרא עשׂוי לעלות לפעמים על הבמה רכוּב על אופנוע, – תאורה חשמלית כבר יש לו! ומירה’לה אפרת, המיוחסת מן הפּרוֹבינציה, שׂרה⁻שיינדל, רבנית יראת⁻שמים, הרוקדת, למענו של הקהל האהוב, בתוך מעגל של גברים, והעֶרצוֹג גרמני מימי⁻הבינים, ורב⁻אינקוויזיטור מספרד, ואחשוֵרוש המולך מהודו ועד כוש, כל אלה יושבים לפני מפה יהודית עתיקה רקומה… יתירה מזו, אותן הבריות, שבמערכה אחת הם מופיעים כמשרתים ומבלים את זמנם במשׂחק, במערכה אחרת מאוחרת יותר הם מופיעים באותן תלבושות בארמון המלכות ומתיישבים אל השולחן כחברי הסנהדרין…
ואף דברים אלה לא קל להשׂיגם… על⁻פי רוב משׂחקים במקום מן המקומות בחוץ – בעמידה על הרגלים!
– בואו, בעלי⁻בתים, אל התיאטרון, ונוכל לפתּח אותו, – אומר השחקן היהודי.
– אל תעשׂו דיר⁻חזירים, אל תעשׂו קרקס, אלא עשׂו תיאטרון, ונבוא, – אומר בעל⁻הבית היהודי.
ובינתיים כשרונות הולכים לאבּוּד, והטעם אצל הקהל המקרי המתכנס הולך ומתקלקל מיום ליום…
הוי, דלות, דלות!
ודלות עושה התחרות.
וכבר יש לנו להקה שלישית במוּראנוב, בחלונות הראוָה יופיעו תצלומים חדשים…
1905
חסיה היתומה
מאתיצחק ליבוש פרץ
דראמה בארבע מערכות מאת יעקב גורדין
בית טראכטעֶנבּעֶרג שבעיר רוסית בינונית הוא בית עליז. משׂחקים פרעֶפעֶראנס, ולפעמים, כשרגש היהדות מתעורר– משׂחקים אוֹקאַ. אבל אבא⁻אמא שמותיהם עדיין הם “יוֹאל”, ו“פריידה”; והילדים – “ולאדימיר וקארולינה”. וראוי להכיר אותם. ר' יואל שלנו הוא אדם סוחר, הוא עשׂה רכוש (נשאלת השאלה: כיצד? ) ונותן לבתו עשׂרת אלפים רובּל נדוניה, והוא יושב⁻ראש בקלוּבּ הסוחרים. אף הוא מנהל את התלמוּד⁻תורה המקומי, ובעד פעולתו זאת, וכמה רובלים שתרם למען מוסדות השׂכלה – קבּל מֶדאליה. מן הסרט של המדאליה אין הוא נפרד לרגע אחד – תמיד הוא נושׂא אותו על צוָארו.
ור' יואל הוא באמת אדם⁻סוחר ואדם בעל “עקרונות מסחריים”, ופירוש הדבר: מה שמביא תועלת – זה טוב, וצדקה אף היא יכולה להיות מועילה, אם היא מזכה במדאליה. עקרונית הרי הוא ליבעֶראל. ובייחוד במה שנוגע לידידות עם המשרתת בבית, אם רק אינה מכוערת ביותר. ומזה נובע עקרון שני: לאנשים מקרובי המשפחה אסור לתת דריסת⁻הרגל בבית! מאדם זר קל להפּטר. בתורת אדם⁻סוחר ליבּעֶראלי, הרוצה ליהנות בעצמו מן החיים ומן הכבוד, ומן העולם⁻הזה הגלוי והנסתר, אין ר' יואל שלנו אב נלהב ומסור ביותר, אבל כנגד זה הוא בעל דואג מאד, ואם מתרגשת לבוא שערוריה בבית, וביחוד שערוריה שהוא עצמו אשם בה, ואשתו פריידל פותחת את פיה לומר לו דברי מוסר, – מיד הוא מתחיל חרד מאד לשלומה ולבריאותה, ומתחנן לפניה שלא תסכּן חס וחלילה את לבה החלש, ומזכּיר לה את הטפּות שהיא חייבת לקבּל…
שכן פריידה היא, לא עליכם, אדם ידוע⁻חולי, כיאה וכנאה לגבירה שעלתה לגדולה לפני זמן מועט; היא חוששת בלבה ואסור לה להתרגז. אף היא קצרת⁻רואי ואינה מוציאה את הפּעֶנסנעֶ מן הידים, ואת חטאיהם של בעלה ושל ולאדימיר בנה היא רואה “מבעד לאצבעות”. אבל פה⁻קדוש יש לה ומוּסר להטיף היא יודעת, וכשהיא רוצה הרי היא מתייצבת ואומרת ואומרת… ומפני המוסר הזה מפחד יואל עד מאד. ומיד הוא מזדרז להזכיר לה את חולשתה ואת טפּותיה, ואילו ולאדימיר מוחה בקול רם למדי. מוסרה של אמו כבר נתקע לו כעצם בגרון. "רק לא מוסר! " צועק הוא; זה מרעיל לו את החיים.
וּולאדימיר בוַדאי שהוא רוצה לחיות. אף הוא עם⁻הארץ בּעל⁻בּתּי, אלא צעיר יותר, דמו רותח יותר, והריהו מתחרה בהצלחה כנגד אביו במטבח, וכנגד גיסו לעתיד (עורך⁻דין מושבע) – במקומות אחרים. ואם הוא חסר כסף, הריהו מוציא משהו מן הבית… פרי ישווה לו היא גם אחותו –נערה⁻כלה, אך לא כל⁻כך במהרה רוצה היא להתחתן, חתנה עדיין אין לו לקוחות. במשך הזמן וַדאי יקבל, בעזרת השם יתברך! ואותו זמן החיים יהיו חיים! חיים של חופש, שכן אשת⁻איש מותר לה הכול; כי קארולינה יודעת כיצד לחיות, ויודעת כי בעל הוא בעל, ואם יש צורך במאהב – מוצאים אותו…
אבל נערה “הגונה” הרי היא, כפי שנאה לבתו של טראכטעֶנבּעֶרג. אף היא עובדת למען הפצת ההשׂכלה, היא מלמדת את המשרתות לקרוא ולכתוב ואפילו דקדוק עם תחביר: איך נקרא הדבר, שעליו מדברים? ואיך נקרא מה שאומרים על הדבר הזה? ובינתים חוטפים שׂיחה על “מנהגיהם” של הגברים במטבח ועל ה“עסקים” ברחוב.
והנה אל תוך בית כזה באה ונופלת חסיה היתומה.
חסיה נתחנכה בכפר אצל אבא⁻ואמא עניים, אבל בכפר, בחיק הטבע, השׂדה והיער! חסיה היא נפש גלויה, צעירה, סוערת וחמת⁻מזג. היא אנוסה ללכת אל הדודה, משום שאמה מתה עליה והאם החורגת צובטת וּמַכּה. חסיה אינה ראויה לכך, אך בבית שׂוררת הדלות, והיא ממרירה את החיים, ועל מי אפשר לשפוך את הלב המר, אם לא על הבּת⁻החורגת? וכשנגדשת הסאה, נוטל האב ומביא אותה העירה אל קרוביו העשירים והקרובים כל⁻כך, שם יהיה לה טוב…
כיצד מקבּלים את חסיה?
הטראכטעֶנבּעֶרגים זקוקים למשרתת. את ההיא מוכרחים היו לשלח. “סתמו לה את הפה”, השערוריה לא יצאה אל הרחוב, ומאחר שהיא פּוּטרה – יכולה חסיה למלא את מקומה. דבר זה תופסת פריידה בו במקום. היא מבינה גם, כי חסיה תהיה בת⁻בית, לא משרתת, ולא יהיה צורך לשלם לה. כנגד זה היא תעשה אותה בן⁻אדם, היא תלמד אותה לבשל, לאפות, לכבּס ולגהץ. הבת תלמד אותה לכתוב, לקרוא וגם דקדוק. בלתי⁻מרוצה הוא רק יואל. כאמור, הוא אדם⁻סוחר עם עקרונות, ויודע כי משרתת קרובה אינה עניין בשבילו; שכזאת אין נפטרים ממנה, אם מתרחש משהו, בכמה רובלים; אם תקרה שערוריה, הרי זה יעלה ויעלה ממון קורח. יהיה מי שיעמוד לצדה ויתבע את עלבּוֹנה. אבל לוַתר לאשה בעלת הלב החולה אף זה עקרון הוא, וחסיה – נשארת…
חסיה נשארת, והתברר מתברר – ר' יואל צדק. לא טוב עם משרתת קרובה. בת⁻הכפר נעשׂתה כמין אבן⁻שואבת לגביו, לגבי הבן ולגבי החתן לעתיד – העורך⁻דין המושבע. אבל כל זה עדיין לא היה נראה כסכנה גדולה, לדברים כאלה רגילים בבית הזה… כבר אנו יודעים כי פריידה, אם היא מוצאת את בעלה במטבח, הריהי מתייצבת לומר לו מוסר; אבל הוא מזכיר לה את לבּה החלש ואת הטפּוֹת, והיא נרגעת ושותקת… קארולינה, כשהיא מוצאת את החתן שלה במקום שאינו צריך להימצא, הריהי צובטת את המשרתת ונרגעת בזה… וּולאדימיר, השארלאטאן, הוא ממילא אבוד… מן החומר הזה אפשר היה לעשׂות לכל⁻היותר קוֹמדיה, ולא דראמה, וחסיה היתומה היא יותר מדראמה, היא כמעט טראגדיה.
חסיה אינה מתפּתּה; יותר מזה, היא מתאהבת בוולאדימיר. חסיה יודעת מי הוא ומה הוא, היא יודעת מה הסכּנה שבהתקרבותה אל טראכטעֶנבּעֶרג הצעיר, היא יודעת, כי הדבר הזה יהיה אסונה שלה, ואף⁻על⁻פי כן, דמים צעירים ורותחים אינם מים שקטים ובוטחים… היא אוהבתו בדרך הכפרית הטבעית, בלי חשבונות ובלי תקוָה לנישׂוּאין, בכל הידיעה שהסוף מוכרח להיות נורא ומר. ובהתחלה, כשוולאדימיר המצוחצח מבחוץ יש לו קצת סלידה מפני הנערה הכפרית בלי קורטוב של “תרבות” – הריהי מתגעגעת עליו, מתגעגעת על אסונה, שאינו רוצה ללכת אחריה לרדוף אחריה, וכשהוא בא ומופיע לפניה – הריהי מתנפלת אל תוך התהום בעינים פקוחות…
במה צריך להסתיים דבר כגון זה?
בדרך כלל הוא מסתיים בכך, שוולאדימיר כזה מוצץ את תוכו של הפרי ואת קליפּתו הוא זורק אל האשפה. מן האשפה קשה להתרומם; וכיוָן שהתחילה נערה לנפול, הריהי מוסיפה ונופלת יותר ויותר נמוך…. ואם רוצים להפליג בטראגיות– הריהי מאבדת עצמה לדעת.
אפשר שיהיה גם אחרת: חסיה הריהי בכל זאת קרובה, וכשהדבר צף ועולה, כשמן על⁻פני המים, לוקח טראַכטעֶנבּעֶרג כזה, אדם⁻סוחר עם עקרונות, ומשׂיא אותה עם עם⁻הארץ וגס⁻הרוח ולפני חסיה נפתחת גיהינום ממין אחר: בעל שאינו אהוב, בעל גס⁻רוח, טענות וטענות⁻שכנגד שאינן פוסקות, התכתשות נצחית, צער וחרפה, ואם רוצים דוקא, אפשר שוב שיהיה אבּוּד לדעת: חסיה אינה יכולה לשׂאת עוד, והיא נוטלת את חייה בידיה.
אך לא בזה מסיים גורדין את הדראמה שלו.
גורדין עומד על הגבול שבין “שוּנד” ואמנות; הוא קרוב יותר לצד האמנות, אבל לגמרי בלי סצינות מילודראמאטיות אי⁻אפשר לו. יש בו לפעמים ריח של שעֶקספיר (שתי המערכות הראשונות של “מירה’לה אפרת”); יש בו לפעמים גם מריח השירה הלירית הרומאנטית (תמונת האהבה “בחסיה היתומה”), אך חסרה לו ידיעת המידה, ולעולם אינו יודע, מתי והיכן לסיים. תכופות יש לצופה הרושם, שלא הספיק לו חומר לערב שלם, והריהו מוסיף את השאר בתכּים של כליבה. לאחר שתי המערכות השעֶקספּיריות החזקות של “מירה’לה אפרת” באות שתים חלשות, הולכות ונמשכות שתי מערכות מודבקות, המקלקלות את רושמן של שתי הראשונות; ודבר זה עצמו עשׂה ב“חסיה היתומה”.
לוַתר על התאבדותה של חסיה לא היה גורדין לא רוצה ולא יכול. הוא יודע ומכיר את קהל⁻צופיו בתיאטרון היהודי (לפחות יהודי⁻אמריקאני), ויודע כי אבּוּד לדעת הוא מסמר חזק – נשים מתעלפות! אבל את המחזה מוכרחים למתּח ולהאריך, שיתפוס את כל הערב! ולשם כך מצווה גורדין, שיתחתן ולאידימיר עם חסיה, ושיהיו הטראכטעֶנבּעֶרגים מסתלקים מוולאדימיר בשל המעשׂה הזה… ולאדימיר עם חסיה חיים בדחקות, וּולאדימיר אינו יכול לחיות בדחקות, אין הוא רגיל בכך; הוא עצמו להשׂתכר אינו יודע, לחיות משׂכר⁻עבודתה של חסיה בסריגת גרביים פירושו לא לאכול כדי שׂוֹבע, וקלפלף לא ליטול אל היד… מרוב צער מתחיל ולאדימיר שותה שכּור. ולאדימיר מבלה גם (כך הוא מספּר) במקומות העליזים, שבהם הוא נפגש עם גיסו⁻לעתיד, והוא שר שירים עצובים כל⁻כך, שהחבורה העליזה מתעצבת כולה גם היא ובוכים אתו יחד… בבית ולאדימיר תמיד כעוּס, רגוּז, אינו יכול לסבול את עצבותה של חסיה, מפריעה לו התינוקת הבוכה – אין הוא יכול לסבּול עוד כל זה וכותב מכתב אל אביו ואמו, שהוא יאבד עצמו ביריה, אם לא יעזרו לו… “אין אני מתכוון לעשות כן”, – מרגיע הוא את חסיה, – "אך הם, הם צריכים לצאת מדעתם! תהיה שערוריה! "
וכשהתכסיס הזה מצליח, והטראכטעֶנבּעֶרגים באים לעזור – אבל רק לו ולא לחסיה, מציע הוא, שתסע היא הביתה, לפחות לזמן מה, אל הדוד הכפרה… והוא בוַדאי יתגעגע עליה עד מהרה ויבוא אליה… הטראכטעֶנבּעֶרגים מסכימים גם הם לכך. שתסתלק רק מלפני עיניו, השאר כבר יבוא מעצמו.. אולם חסיה שוב אין בכוחה לשׂאת עוד כל זה.
וחסיה היתומה הולכת ומסממת עצמה… וגורדין מילא את כל הערב! בפיה של חסיה היתומה הוא שׂם מוֹנוֹלוֹג גדול ונלהב אל התינוקת שבעריסה… אולי היא תקח את התינוקת אתה אל הקבר? מה מזל צפוי לה ליתומה? אבל מיד הוא מצווה לה להתיישב בדעתה, להשאיר אותה לחסדי הגורל ולהסתלק לבדה… ומצווה אחר⁻כך לוולאדימיר להתחרט ולהתנפל בבכיה קורעת⁻לב על גויתה של חסיה ולצעוק, כי לא לכך התכוון, לא בכך רצה! ומצווה לאביה של חסיה להכריז ולומר: "כאילן צעיר ועסיסי באה בתי לכאן ומה עשׂו כאן ממנה! " ולאחר כל מעשׂי⁻הפלאים האלה מתקבּל, כמובן, לא מה שרצה גורדין! הרושם שמקבלים מן המערכות הראשונות הולך ונחלש; מרת קאמינסקה, המשׂחקת את חסיה, אינה יכולה, עם כל כשרונה, להציל את המערכה הרביעית. היא מתה לעיני הקהל יפה מאד, אבל בכוֹ למותה בוכה רק ולאדימיר בלבד, הקהל מפהק…
ואף⁻על⁻פי כן יש במחזה הזה תמונות מוצלחות. ראוי לעורר את תשׂוּמת⁻הלב לתמונת⁻האהבה, כשחסיה מודה לפני ולאדימיר, שהיא המתינה וצפּתה לאסונה, היא לא ישנה לילות תמימים ורצתה שהוא יבוא; בכל חום נפשה רצתה! יפה, רוֹמאנטית יפה, היא התמונה, שבה רוצה חסיה לעשׂות את אושרה מלא ושלם. ורוצה שיהיה לה הכפר בסאלון של הטראכטעֶנבּעֶרגים, והיא מעמידה בשתי שורות את העציצים בדומה לשדרה של עצים, ומניחה את הסרטים במקום שצריך לעבור הנהר, והיא מתיישבת אתו על שׂפת הנהר ומצוָה לו לשתוק… "שתוֹק! " מתחננת היא. כי היא מרגישה, שבערב כפרי מלא כזה אין הוא צריך לדבּר! היא אוהבת אותו, אך הוא הרי אינו מתאים לכל זה… יפה תפוּסה היא כּניסתה של חסיה, כשהיא באה מן הכפר, איך היא נופלת לתוך בית הטראכטעֶנבּעֶרגים, המלא הטפת⁻מוסר, עקרונות ומשׂחקי⁻קלפים… ועוד ועוד מקומות אחרים.
הוצאות⁻הספרים האמריקניות מתקיימות עד היום על הבּעֶלעֶטעֶריסטיקה שלנו, הן מעתיקות ומדפיסות כמעט הכול משלנו; התיאטרון היהודי שלנו רוצה לאַזן את החשבון ומגניב אלינו דראמות מאמריקה: אין זה עולה בכסף.
"אוי, דלוּת, דלוּת! " – כפי שאומר אביה של חסיה. אך עניות אינה פסלוּת, וגורדין יש לו כשרון.
* * *
ושׂחק שׂיחקו את המחזה כראוי. הצטיינה, כרגיל, מרת קאמינסקה. מרת טרילינג, המשׂחקת כל⁻כך יפה את מירה’לה אפרת, היא “פריידה” טובה רק מן המערכה השניה והלאה, כשיש לה יותר מה לפעול. טוב הוא ולאדימיר (ה. סעֶרוֹצקי), כשהוא מתעורר במערכה האחרונה בין בני משפחתו ורץ להזמין בשביל חסיה עגלת⁻כילה על⁻גבי קפיצים ולקנות בשבילה דברים טובים לדרך. רגע מוצלח יש לו למוֹטיעֶ שטרייכעֶל (מר טיטלמאן), כשהוא סופר את הכסף, שהוא מקבל מן האשכּנזי השוטה, מטראכטעֶנבּעֶרג, שכּן למעשׂה צריך היה הוא להוסיף ולשלם, בשביל להפּטר מגוי כזה. שלא כראוי מתנהג רק הקהל הממעט כל⁻כך לבוא אל התיאטרוֹן.
1905
האם
מאתיצחק ליבוש פרץ
דראמה בשלוש מערכות, מאת דוד פינסקי
האם – האלמנה, שאינה רוצה להינשׂא בפעם השניה, שוּתפו של בעלה המנוח וידידו הטוב משתדך אליה: היא מסרבת לו. ולא משום כך שאין היא רוצה בו. ולא זכרו של בעלה שמת אינו מניח לה להינשא – היא מוַתרת על השדוּך למען הילדים. כל⁻כך טוב לה עם הבן ועם הבת ביחד. אך עד מהרה נהפך הגלגל! הילדים חוזרים הביתה: הבת מן הטיול, רעבה ומתנפלת על האוכל; אך זהו פרט מקרי, שאין לו תוצאות במחזה. ואחר⁻כך בא הבן. הוא נכנס מחומם, משולהב, מאושר; הוא מאוהב עד למעלה ראש! היא לא השיבה את פניו, קבּלה את אהבתו! והוא תופס את אמו ומחבּקה ומנשקה – איזו שׂמחה! אך זו תהיה שׂמחה נוראה!
– מי היא הנערה שלך? – מי? מאשה!
והאם אינה יכולה להסכים לשידוך בשום פנים: אביה של מאשה היה איש התיאטרון, על הבמה היה משׂחק, ובין חבריו וחברותיו למקצועו היה מלווה ברבּית. את עורם היה פושט מעליהם! כנגד זה, כשהיו מראים על הבמה התכּתּשות – היו מתנקמים בו ומרביצים בו באמת, מכות⁻רצח היו מכים אותו, עד שהיה צורך להורידו מעל הבמה על⁻כפּים…
שוב פרט מקרי וחולף. שכן מַאשה, כפי שמתברר אחר⁻כך, לא ירשה מאביה ולא⁻כלום. היא באמת טובה ונחמדה, או כפי שאומרת אחותו של החתן, ברקדה על⁻פני החדר: היא “פּרעֶליעסט”! (נחמדת).
אך האם אינה מסכימה בשום אופן, והיא דורשת מן הבן לבחור בינה ובין מַאשה, וכשהבן אינו נכנע, והבת עומדת אף היא לצדו של אחיה, – מתפלגת המשפחה, והאם עוזבת את הבית והולכת אל הבעל השני.
כך מתקשרת הדראמה במערכה הראשונה.
האם התחתנה, הבן אף הוא, הבת נשארת עם הבן ביחד.
בילדים חדשים לא בירך השי"ת את האֵם, והיא מתגעגעת, כמובן, על ילדיה הגדולים, כותבת להם מכתבים על מכתבים; אך הילדים שולחים אותם בחזרה בלי לפתוח. לאחר שש אוֹ שבע שנים (כבר יש נכד בגיל זה) נודע לה לאם, כי על הבת עברה מחלה קשה (שוב פרט מקרי), והריהי הולכת אל הילדים. והביקור אצל הבן והבת – זהו תוכנה של המערכה השניה.
האם נכנסת ומוצאת רק את המשרתת בבית, וממנה נודע לה, כי הילדים שכחוּה שכחה גמוּרה. אפילו את הפּוֹרטרעֶט שלה הסירו מעל הקיר! מופיע הנכד – הוא מעולם לא שמע על סבתא! נכנסת הכלה אשת⁻הבן – ואינה יודעת איך תנהג. רחמיה נכמרים על הזקנה, אך אינה רוצה לעשׂות דבר נגד רצון בעלה. ואולי עוד היא מרגישה את העלבון שהעליבה אותה!
היא חוככת בדעתה. לבסוף מנצח בה צד הטוב, היא מעכבת את חמותה. עד מהרה באה המבריאה – הבת: חיוורת, רופפת, נועצת צפורניה בחזה, ואף⁻על⁻פי כן אינה יכולה להביט בפני אמה, בשום אופן. עוד רגע והבן בא, פותח את הדלת, רואה את האם – ונסוג אחור!
במערכה השלישית והאחרונה חוזרת1 האם מביקורה הביתה אל בעלה ואל אחותו, שהיא דרה עמהם.
היא רוצה להסתיר את מכאוב לבה. אדרבה: היה טוב מאד! איזו נחת! אוהבים אותה! לא שכחו אותה אף רגע אחד! אבל כוחותיה אוזלים, צערה פורץ מתוכה בכוח רב – היא, מתעלפת. לרוץ ולהבהיל רופא? לא, את הילדים רוצה היא, את הילדים. שיודיעו להם, כי היא חולה, כי היא הולכת למות! הם יבואו, הם מוכרחים לבוא! – הבעל השני רץ לעשׂות את רצונה. הדלת נסגרת מאחוריו, ובמשך הזמן שהוא שוהה בדרך, נאחזת האם בכוחותיה האחרונים בתקוָתה, שהם יבואו. אל האם החולה בוא יבואו. הנה הם הולכים, הנה הם באים,הנה הם כאן! הנה היא חובקת ונושקת אותם, הנה היא לוחצת אותם אל לבה. וכשבעלה חוזר אחד ויחיד, הריהי נופלת כאילן שנגדע.
* * *
הדראמה עושׂה רושם, יש בה תּמונות חזקות, חזקות מאוד, ואף⁻על⁻פי כן – הרושם הכללי איננו חזק כפי שיכול היה להיות.
ואשם בכך לא המשׂחק, מרת קאמינסקה שׂיחקה את התפקיד הראשי משׂחק אמנותי למופת, והאחרים – גם כן יפה; אפילו הנכד הקטן שׂיחק יפה, ילד⁻פלא שנולד על הבמה!
אם כן, במה נעוץ החסרון?
בסיגנון!
טראגיים יכולים להיות החיים עצמם: מצב מוזר, התנגשות של מעשים בלתי⁻רגילים, שהם טראגיים או דראמאטיים מטבעם; טראגי או דראמאטי יכול להיות גם האדם עצמו, אופיו של האדם.
ישנם אנשים, שהם צפים על⁻פני החיים בקלות, כגבעול⁻קש על⁻פני הנהר! ואילו אחרים עוברים על⁻פני החיים בחיוך על שׂפתותיהם; אינם מתייחסים לשום דבר בכובד⁻ראש. אבל ישנם גם אנשים עמקניים, המרגישים את תופעות⁻החיים הרגשה מעמיקה יותר, והדברים הרגילים נראים בחייהם דראמטיים. וישנם בני⁻אדם עזים וקשים כמתכת, והנקל לשבור אותם מלכוֹף את טבעם; אנשים שאינם יכולים לוַתּר, ולא להכּנע, ולא להסתגל ואף לא לסטות סטיה קלה מדרכם. אנשים האומרים: הכול או לא⁻כלום! ולגבי אנשים כאלה כל רגע בחיים היא שאלת⁻חיים, כל מקרה עלול להיות אצלם דראמאטי וטראגי!
הדראמה של פּינסקי מוכרחה היתה להבּנוֹת על⁻יסוד אופין של הנפשות הפועלות, שכן בחיים הרגילים ובין אנשים רגילים האם האלמנה נישׂאת פעם שניה; הילדים מתרעמים קצת, שרויים ברוגז איזה זמן, ומתפייסים… וברגיל האם מסכימה לשידוך שאינו נראה לה, ובפרט כשהנערה עצמה נערה טובה היא, ועוד היא מקרבת את כלתה, שלא לאבד את הבן… ובחיים הרגילים האיבה אל האם, ששכחה את האב המת, לפחות אינה חזקה עד כדי כך, שתעמוד בכל תקפה שש או שבע שנים ולא תרפה אפילו כחוט השׂערה!
כל זה ייתכן רק אצל בני⁻אדם בלתי⁻רגילים, האומרים: רצוני מן ההכרח שייעשׂה, או אצל בני⁻אדם בעלי מוּסריות גבוהה ועמוקה ביותר, המוכנים להחריב עולם מלא, ובלבד שעקרונם המוסרי יעמוד ויתקיים!
אבל אנשים בלתי⁻רגילים מדברים בלשון בלתי⁻רגילה, רגשות בלתי⁻רגילים מתלבשים בלבושים בלתי⁻רגילים, מחפשׂים לעצמם ביטוי שונה ואחר מן הרגיל. וכאן מדברת כל המשפחה לשון חילונית, והיא רוצה שאנחנו נאמין לה, כי תשעה⁻באב ויום⁻כפור שׂוררים בלבם. לא שום צליל מתכתי, לא שום ביטוי עמקני. כשהבן עם הבת באים לידי מריבה עם האם במערכה הראשונה, חושב הצופה בוַדאות, כי בעוד שעה קלה ישובו השלום והשלוָה; והנה באה המערכה השניה והיא כהפתעה, כמקרה שלא צפּו לו… ורק המערכה השלישית באה כהמשך טבעי לשניה, וגם כאן לא בכל תוקף ההיגיון.
עם זה אפשר היה להציל את הדראמה הזאת. השחקן יכול היה בתנועותיו לכסות על חסרונותיו של הלשון; מן ההכרח שהצופה יראה, כי האנשים האלה רגשותיהם רבים ועמוקים יותר מדבריהם, והבן עם הבת חייבים משום⁻כך לשׂחק לא פחות טוב מן האם; שיהיה תאוּם גמור במשׂחק.
הבה נקווה, כי בהצגה השניה יהיה כך, והשׂחקנים יפרעו את חובו של המחבר.
1905
-
“חורזת” במקור המודפס, צ“ל: חוזרת – הערת פב”י. ↩
בני לוריא
מאתיצחק ליבוש פרץ
האם מכירים אתם את בני לוּריא האמתּיים? משום שישנם מזויפים גם כן. כשם שיש לנו כוהנים מזויפים, לויים מזויפים, יש לוּריאים מזויפים…
לוריא האמתּי הוא כעסן, יהיר, נוקם ונוטר – אל תגעו בהם. זו היא אש, הקודחת ויורדת עד שאול התחתיה, אלה הם נחשים, שלחישתם חודרת קרב וכליות. כך לפחות רוצה לומר יעקב גורדין, מחבר המחזות היהודי⁻האמריקאני – וכי צחוק הוא, “לוריא”!
"אני מבני לוריא! " צועק גדליה, יהודי בעל⁻עושר ותלמיד⁻חכם נוסף לכך. "אני מבני לוריא! " מכריז ומודיע אחיו טוביה, טחן, אפילו חטיבת עם⁻הארץ, ובכל⁻זאת לוריא! "אני ממשפחת לוּריא! " – מטיחה בפני אביה הכלה התיאטרונית, בתו של גדליה. "אני מבני לוריא! " אומר בכוח כבוש, כיאה למאהב על הבמה, בנו של טוביה…
מהו ספּור⁻המעשׂה כבר אתם מבינים מעצמכם. האחים רבים בגלל ירושה, הבן והבת אוהבים זה את זה… ומפני שאין זו טראגעֶדיה, ייעלמו סוף⁻סוף העננים, שמש⁻האהבה תבקע ותאיר, והצופים ישובו מן התיאטרון הביתה בלב קל!
אך לא כל⁻כך מהרה מתרחשים הדברים. אביהם של גדליה וטוביה מת על⁻פני אביו שלו וסבא שלהם, – לשם מה הדבר נעשׂה כך גורדין לבדו הוא היודע, – וסבא בצוָאתו הפלה לרעה את עם⁻הארץ טוביה ונתן כמעט הכול לגדליה התלמיד⁻חכם, הלמדן. זה עניין אחד.
מזה מתפתח משפט בערכאות, ומשפט מתנהל עם עורכי⁻דין. עורכי⁻הדין “מוצצים את הדם”, כפי שהיו אומרים; נעשׂה לבּוֹ של טוביה העני עוד יותר מר, והשׂנאה אל האח – יותר חזקה. הרי לכם כבר העניין השני.
העניין השלישי הוא אי⁻הכבוד שרוחש בכלל כל תלמיד⁻חכם אל עם⁻הארץ, – גדליה הלמדן, המיוחס בעיר, אינו יכול לשׂאת את קרבתו של אחיו הבּוּר, כעשן לעינים וכחומץ לשינים כן הוא לו.
ואם נוספת עוד לכך – שכנוּת: בית מול בית, פתח כנגד פתח, כבר יכולים אתם להבין, מה גדולה ה“אֵש” המתלקחת בין הבתּים… והיא מוכרחה עוד יותר ויותר להתלקח, כשנודע לו לגדליה כי בתו שלו, הבת⁻יחידה, בבת⁻עינו, אוהבת את בנו של שׂונאו הגדול ביותר – את בנו⁻יחידו של אחיו טוביה, בבת⁻עינו שלו, והאהבה גדולה וחזקה…
לא פחות מזה מלהטת האש בלבו של טוביה. עם⁻הארץ בריא, “בר⁻נש” ו“בעל⁻גוף”, – אשתו מתה עליו בנעוריה והוא לא נשׂא עוד אשה, הוא לא יביא לבנו⁻יחידו אם חורגת, אם כי בריאות⁻הגוּף פורצת מתוכו – את כל אהבתו וגעגועיו הוא מקדיש לו לבּן, ועכשיו, בעצם אמצעיתו של המשפט, שומע הוא מפי הבּן, כי הוא רוצה שלום, ושלום רוצה הוא, מפני שהוא מאוהב בבתו של האויב הגדול⁻ביותר של אביו…
וזכרו, כל אלה הם בני לוריא! ומזמן כבר היו מתכתשים, שוברים זה לזה עורף ומפרקת, אילמלא רב העיר – יהודי בעל מזג טוב, צדיק אמתִּי, המוכן להגיש את גבו שלו, שעה שמתרומם אגרוף – –
בדבּוּר אחד: לא טוב! “שׂערות יצמחו לי כאן”, – צועק טוביה ומראה על כף ידו, – "והדבר הזה היוֹ לא יהיה! " – “אני אמות! " – אומר הבן, שגם הוא לוּריא. “מוּת! " צועק טוביה ושובר את המקל מחרון⁻אף. ומעשׂים כאלה נעשׂים גם בביתו של גדליה.. המצב שב”רומיאו ויוּליה” הוא כקלפּת⁻השום כנגד התסבוכת כאן! הבל גמור! הרי הללו בני לוריא הם!
ובכל זאת, כשגורדין רוצה, הריהו מתחמק מתוך בין⁻המצרים, קופץ ויוצא ככלב⁻צמרון מן המים, מתנער ונשאר יבש… לא לחינם הוא עומד “בין שייקעֶוויטש1 ובין שעֶקספּיר”; כל מקום ששעֶקספּיר לא היה יכול לשית עצה בנפשו, בא שייקעֶוויטש ועשׂה הוֹקוּס⁻פּוֹקוּס – ונגמרה הטראגעֶדיה!
מבינים אתם, גדליה בוחר בשביל בתו חתן, מן⁻הסתם חתן אידיוֹט (הרי הקהל זקוק למישהו שיוכל לצחוק ממנו); אלא מה, גדליה הוא יהודי תלמיד⁻חכם, ושונא עם⁻הארץ תכלית שׂנאה – אבל החתן הזה יש לו מעלה יתירה: אבא שלו (יכולים אתם להתפוצץ מצחוק), אבא שלו הוא יושב⁻ראש במועצת⁻העיר, ואם עושׂים יד⁻אחת עם הראש – יסגרו את טחנתו של טוביה – ותחדל השכנות עם האח העם⁻הארץ… הוי, השכנות הזאת! שכנוּת מרה היא! אפשר לצאת מן הכלים! כשהבת⁻יחידה של גדליה מנגנת לפני הרב והרבנית על הפסנתר, ושרה שיר על האנושיוּת – הולך בנו של טוביה ותוקע מאחורי החלון “תקיעה גדולה” בשופר! או שמטילים בכוָנת⁻זדון שׂק של קמח לפני החלון ומקמחים את קאפּוטת⁻האטלאס של הרב, את שמלת⁻החתונה של הרבנית ואת מכנסיו של ר' גדליה, במחילה! ואם מישהו בביתו של גדליה נחלה, הולך טוביה ושׂוכר בחורים ובחורות ואומר להם לשיר ולרקוד ולצאת במחולות⁻מחניים מתחת לחלונות אחיו, ומנגני התיאטרון אנוסים עוד ללווֹת אותם בחצוצרות ובתוּפי⁻הדוָדים!
מה? נפול נפלתם מאיגרא רמא של טראגעֶדיה לבירא עמיקתא של פארסה? אין פלא. שעֶקספּיר עצם עין, ושייקעֶוויטש קפץ למעלה ומנצח על ההילולא…
ועל⁻פי פקודתו נוטל גדליה מקל ומלקה על הבמה, לעיני כל ישׂראל, את בתו⁻יחידתו; היא נופלת ושוברת יד… ואם מעט בכל זה, הריהי מקבּלת מחלת עצבים, ומחלתה מסוכנת… ומיד נהפך לבו של גדליה הגאה, והוא, התלמיד⁻חכם היהיר והכועס, מבקש את טוביה עם⁻הארץ לעשׂות עמו שלום, הוא מוכרח להציל את בתו…
ועכשיו, לאחר שכבר עשׂה שייקעֶוויטש את שלו, הוא נעלם לרגע ובאה שוב חטיבה של שעֶקספּיר. טוביה עם⁻הארץ מכתיב בבית הרב לאחיו השבור את תנאי השלום: הוא חייב להשיב לו את הירושה ולהודות בכתב כי סבא, לוריא הזקן, הראש והראשון של הלוּריאים, כתרה ופארה של המשפחה, עשׂה עוול… הוא, גדליה, חייב לשלם לו, לטוביה, את ערך הירושה עם רבית בעד עשׂרים שנים תמימות! הוא חייב גם לפצות אותו על הוצאות המשפט בסכום של כמה אלפים רוּבּל עם קוֹפּיקוֹת! ומן הבית מוכרח הוא גם⁻כן לצאת – את הבית מוכרח הוא למסור לבנו של טוביה ולאשתו בעתיד – בתו של גדליה. ועוד דבר; גדליה חייב לבקש סליחה ומחילה מטוביה בפרהסיה, בשבת לפני קריאת התורה בבית⁻המדרש, כמעט לומר וידוּי באזני כל הקהל!
גדליה מסכים לכל דבר, מחניק אותו הכעס, אך אהבתו אל בתו החולה חזקה יותר; הוא חותם על הכתב, אך הבת חוטפת את הכתב וקורעת אותו – במחיר זה אין היא רוצה לקנות את אהובה!
וטוביה – נכנע לה…
ולבסוף שעֶקספיר נעלם שוב ושייקעֶוויטש יוצא ועולה – מופיעים חזן עם משוררים, אנשים ונשים רוקדים בעיגוּל, וה“רב הקדוש” תופס גם הוא יד של נקבה ורוקד…
* * *
הצג הציגו את המחזה הזה בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה, והמשׂחק היה מלאכת מחשבת! נעֶרוֹסלאבסקה, מאירזוֹן, אדלעֶר – שׂיחקו משׂחק מתואם להפליא, עוד יותר הצטיין זשעֶלאַזא כרב – הטפּוס היפה והעדין ביותר במחזה. בעֶרמאן לבדו הגזים מעט ושׂיחק במגפיו יותר מששׂיחק בלבו ובראשו…
אך בדרך כלל – משׂחק מתואם, קונצעֶרט ממש.
ומה? האם אתרעם על אדלעֶר, שבאמצע הדראמה שר פזמון? זהו עוול, עוול גדול! אך מה נועיל בתלונה, עם בשירת הפזמון נעוץ כּשרון יותר משיש בכל גורדין ובמחזהו?
ועתה לך והתרעם!
1906
-
הוא מחבר⁻הסיפורים הנודע בשם שמ"ר. ↩
מפוזר ומפורד
מאתיצחק ליבוש פרץ
ישנם שני מיני פּוֹגרוֹמים: קוֹלניים וחשאיים. פּוֹגרוֹמים קולניים עושׂים חוּליגאנים, שכּוֹרים, יחפנים, על דעת עצמם ומתוך התעוררות עצמית, או מתוך הסתה של אחרים. בתים נחרבים, רכוש נשדד, אנשים – זקנות וילדים – נפצעים ומומתים.
פּוֹגרוֹם כזה קולו הולך, עד שהוא נשמע באירוֹפּה! אם כי לה עצמה אין הדבר מזיק, היא נחרדת – ומוחה… ונותנת מארק או פראנק לסובלים.
האנשים והמפלגות הליבּעֶראליים באותה ארץ עצמה ודאי שהם כועסים. הכעס מתיש את כוחה של הממשלה. כל מחאה, כל זעקת־חמס – עוקרת לבינה מן החומה הישנה…
קוֹפּיקה אחת בשביל הנגזלים והנפצעים – לא… כסף דרוש למטרות אחרות; אבל לצעוק, אדרבה…
אלה הם הפּוֹגרוֹמים הקולניים. בתים נחרבים, רהיטים נשברים – פועלים באש, בגרזינים, במטילי ברזל – – –
אבל ישנם גם פּוֹגרוֹמים חשאיים: המשפחה היהודית מוּכּה לרסיסים, ואיש אינו שומע ואיש אינו יודע.
הבית עודו שלם, אך ריקן. אבא־אמא וכל הילדים, בלי עין־הרע, חיים, אך מפולגים, מפורדים!
“מפוזר ומפורד” לא רק העם, המשפחה מפוזרת ומפורדת! בלי כילפות וקרדומות, מ“בלי לשפוך טפת־דם אחת”, נעשה רצח – נשמתה של משפחה “נשחטה בלא סכין”, ותרנגול לא יקרא! ציץ־גלוּת ארסי; פטריה של רעל, התגנבה אל בית, והבית נרקב ונתפורר…
הנה אבי המשפחה – יהודי סוחר. מכוּר בגופו ובנפשו ובכל נשמתו לפּריץ… נכנע, עסוּק, טרוּד, כעוּס – ובלבו אהבה עמוקה ונסתרת אל הילדים, ומצאון עמוק ונסתר לנחת מן הילדים…
והנה האם, יהודיה של סידוּר ותחינות. טובה, שקטה… רואה ואינה מבינה את הנעשׂה סביבה; שומעת מלים חדשות, אבל “מילא, מה שהילדים מפטפטים”… ולפיכך דעתה בבית נשמעת כדעתו של הרב – – –
נערה משרתת – אויב בבית. בעלי־הבתּים –מוצצי־דם הם לה…
וילדים…
עוד בהיותם יחדיו, כבר הם מפוזרים ומפורדים!
בת קשישה – גרושה – ריקנית, צחקנית, צמאה לחיים ולאהבה, בורחת עם דעֶנטיסט.
הצעירה ממנה – מלומדת־למחצה, רוצה להיות מלומדת־בשלימות, והיא נמשכת ל“קורסים” לבּעֶרן, עיר שאבא־אמא לא שמעו את שמעה מעולם…
בנים ישנם – והגדול שבהם הוא רודף־תענוגות, משׂחק־בקלפים ו“הבחור־של־זהב”, כפי שנאה לבנו של יהודי שעלה מעניות לעשרות… השני סוֹציאליסט הוא, והשלישי – ציוני, ובן הזקונים המפוּנק – חובב חתלתולים וכלבלבים.
וההורים מביטים ואינם רואים, שומעים ואינם מבינים, וכשמגיע היום והתהום שנחפרה ביניהם ובין הילדים מתגלה להם פתאום – תוקפת אותם סחרחורת. צועק האב אל האם: אמא אַת? היכן הם ילדיך? והיא שואלת: ואתה, אבא? והיא מתחרטת על כל העניין!
האם לא היה טוב יותר בעיירה הקטנה, שהיא חיתה בה קודם־לכן, והיא סחרה שם בדגים וקראו להם שם “טשוֹלעֶנט”? אז הילדים היו ילדים! והיום? היום שמה “שאַלעֶנט”, ישנן מראות ומיני “סמרטוטים”, אבל הילדים אינם ילדים!
טראגיים וקוֹמיים הם הורים כאלה, העובדים ומתייגעים על־פי הנוסח הישן, ויש להם עולם־הזה אחד בלבד – נחת מילדים! טראגי־קוֹמיים הם ברגע שהתקוָה לנחת מתפזרת, מתנפצת כשמשה של זכוכית! פתאום – חסל סדר ילדים, אין ילדים!
אנשים שהם רגילים לראות בביתם את התחלתם וסופם של כל החיים ואת כל התכלית מתחילה ועד סוף, נודע להם לפתע־פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על ה“תכלית”; שהם צפּרי־נוֹד ועופות־בר, הפורשים את כנפיהם לטוס למרחקים. אין להם בית ולא הרגשת־בית… במרחקים, בנכר, רואים הם משהו המושך אותם – דעֶנטיסט, ארץ־ישראל, בּעֶרן, ואחד נמשך דוקא לסיבּיר…
אנשים מן הנוסח הישן, שהיה להם אך מוּסר אחד: שלום, שלוָה, שקט של הכנעה; לשרת את הפּריץ, ולהשׂתכּר מן הפּריץ – אנשים מן הנוסח הישן הזה נודע להם פתאום, כי ילדיהם שלהם יורקים על המוסר הזה; רואים אותו דבר נמוך ומאוס ומגונה. “יהודים אינם צריכים לנשק את ידו של הפּריץ”, צועק הציוני. “אסור שיהיה אדם אחד משרת אדם אחר”, מתקן לו הסוציאליסט. “אין אדם יכול לצווֹת על אדם אחר, אף לא אבא־אמא על ילדים”, אומרת הבת הרוצה לנסוע לבּעֶרן.
“להפּרד – אדרבה”, – מבין האב הזקן על־פי דרכו. – אך כיצד? לעולם אין יכולים לחיות עם ילדים יחדיו! “על־כן יעזוב” הוא פסוק מפורש בתורה, ובכן? “משׂיאים בן או בת, וכשנגמרים ימי ה”מזונות" – עושׂים עסק לעצמם, ומרויחים רוּבּל־כסף…"
וכאן הנה ישנה בת, שקנו בשבילה את מיטב היחוּס, השיגו לה את השידוך הטוב ביותר, והיא רוצה לברוח למרחקים לפני החתונה… עשׂוּ להם שערוריה, החזירו את התנאים, בהלה ואסון, והיא – הבת – צוחקת! היא מרוצה מזה, היא נשתחררה!
והילדים האלה, שהיו צריכים להיות שקטים וכנוּעים, ומתכנסים תחת כנפיהם של אבא־אמא, ולעשות “מה שאבא־אמא אומרים ומה שאנשים טובים וכשרים אומרים” – עוד לא די להיות דומים לכל שאר בני הדור הזה, להרים את הראש למעלה וליישר לעצמם את העצמות – מתקני־עולם רוצים הם להיות! הסוציאליסט רוצה, השם יתברך יודע למה, להביא אושר לעולם כוּלו! הציוֹני רוצה לארץ־ישראל, בידו הרזה והחלשה – לעבוד את האדמה, לנטוע עצים; והיא, הנערה, רוצה לבּעֶרן!
את הטראגי־קוֹמדיה הזאת עבּד שלום־עליכם למחזה של שלוש מערכות, “מפוזר ומפורד”, המוצג בתיאטרון היהודי ברחוב קרוּלעֶווסקה.
המחזה הזה יש בו כל היתרונות הגדולים וכל החסרונות הקטנים של שלום־עליכם שאינו מוַתר לעולם על בדיחה, בין במקום שהיא דרושה ובין במקום שאינה דרושה, והמחזה גובל משום־כך בפארסה.
“הצפּרים הצעירות”, הצריכות לזמר “זמירות חדשות”, חייבות להיות כולם מגוחכות, וכשמופיע פתאום הנאַדזיראט"ל (השוטר) – מוכרחים הם לקפוץ דרך החלון או להתחבא מתחת לשולחנות… אף אחד מהם אינו נשאר עומד… והטראגי שבמעמד מתפזר. ולבסוף, כשהאב הזקן רץ אל הפּריץ לבוש במעילו השחור וחבוש בצילינדעֶר, והוא נעצר פתאום ומתחיל מדבר דברים מעומק לבו הכואב, ומתחיל בוכה על מזלו הרע, – יש חשק לצעוק אליו על הבמה:
– אל תבכה, יהודי פתי! אל תבכי, יהודיה פתיה! יוצאי־חלציכם הללו לא ירחיקו טוּס! במים הרחוקים לא יפליגו…
שוֹב ישובו!
*
שׂחק שיחקו את המחזה בדרך כלל יפה. הצטיין מאירזון (האב). אדלעֶר לא הבין כראוי את תפקיד השליח, המביא בחזרה את התנאים. הוא צריך להיות כל־בּוֹ פיקח וערום, הפושט את העור מן הגביר החדש, והוא שׂיחק כשדכן טפּש אבל לפי תפיסתו ביצע את תפקידו כראוי!
על סופרים בני דורו
מאתיצחק ליבוש פרץ
מנדלי
מאתיצחק ליבוש פרץ
הימים של “בית־המלאכה האחד” עברו וחלפו, הספרות התפלגה לסוגיה. מאמרים, ביקורות, זכרונות וכיוצא באלה יכתבו אחרים; אני רוצה את מנדלי לכבד. ודבר זה עושׂים הכּול, דבר זה עשׂה העם בהמוניו הגדולים מזמן. העם הכיר בעבודתו וקורא לו על־שם עבודתו. לא שלום יעקב אבּרמוביץ', זהו שם פרטי, שם בשביל אשה ובן ובשביל מנהל ספרי־הלידה ומוציא הדרכּונים; העם קורא לו “מנדלי מוכר ספרים”, ומאהבת הקיצוּר – “מנדלי”, על שם יצירתו הטובה ביותר.
ומנדלי ראוי לכבוד הזה.
הוא לא רק הזקן בין הסופרים החיים, הוא גם, וזה העיקר – הראשון. נבנית הספרות, הרי הוא שהניח את אבן־הפּינה, הוא הראשון שהתחיל, לאחר תקופה מסוימת של ניסויים צדדיים, לכתוב “לשמה”, ליצור ערכי־תרבות טהורים…
הוא הראשון שלא ראה את מפעלו כגשר (אם נדבר בלשונו הוא, עד כמה שאפשר) “להעביר עליו את הסוסה, שתהיה רועה בשׂדה אחר”.
הוא הראשון, שהתייחס באהבה ובכבוד אל כלי־העבודה האמנותי שלו – אל המלה היהודית, והוא טפּל בה וטפּח אותה נקייה וטהורה; לא גרמאניזציה, לא רוּסיפיקציה, ואף לא אירוֹפּאיזציה. והוא משום כך הראשון, שיצר סיגנון יהודי, את הסיגנון היהודי המיוחד לו. כך מדבּר מנדלי בלשונו של עמו… ואם הוא כותב עברית, לפי דעתו – לשם הנצח, שהוא רוצה והוא רשאי להיאחז בו. הרי הוא כותב עברית־יהודית, כך היה מדבּר העם, אילו היה מדבּר עברית…
והוא הראשון, שהסתכל בעם היהודי בעינים יהודיות, פקוחות, ולא מכוסות במשקפים זרים; וצייר אותם בדרך יהודית מיוחדת, הבליט את כל הססגוני, ובלי פּרינציפּים ובלי עננים וערפל, צייר את החיים היהודיים העניים – את המציאות היהודית.
והוא היה הראשון שראה ואמר אל בני־דורו המשׂכּילים, נושׂאי־התרבות: “על חידושים בדת אתם מדבּרים, על השׂכלה, – העם זקוק ללחם”, והיה הראשון שהבעל־טובה ועסקן־הקהילה נתגלה לו בדמותו האמתּית וראה את האינטליגנט של דורו בשעה שהוא קופץ ועולה על הסוסה לרכוב עליה…
ועוד בדברים רבים־רבים מנדלי הוא לא רק הזקן בין החיים, אלא גם, ובעיקר – הראשון, הממציא, הבורא.
יהי רצון שיישאר אתנו עוד שנים רבות לחיים ארוכים וטובים!
1910
שלום עליכם
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלום עליכם הוא המקובּל ביותר מכל סופרינו ומשוררינו: הוא אמן הצחוק, והרוב הגדול – חסידיו! מי שיודע לקרוא – הוא קוראו שלו, ומי שיש לו אזנים – שומע את קריאתו, בשעה שהוא עצמו קורא; שומעיו הם אולמות מלאים: מיד ביום הראשון, לאחר המודעה הראשונה – מכורים כל הכרטיסים.
מי אינו מרוצה משלום עליהם?
היהודי המתבולל, הַכָמֵהַ לפתגם יהודי, לבדיחה יהודית יפה, לדבר־ביטוּל יהודי – מוצא זאת אצל שלום עליכם.
בעל־הבית נהנה ומתמוגג מנחת ביצירתו של שלום עליכם, משל ללביבה המיטגנת בחמאה. קבלת־פנים נלהבת היתה לו לשלום עליכם גם באגודת “חובבי שׂפת עבר” הבעל־בתּית.
ואם נשפּיל ונרד: מי שיש לו לחם בלבד, מאכל יבש, בלי תבלין שלפני ובשעת ולאחר הסעודה, וגם – חיים כאלה, הריהו מקבּל אצל שלום עליכם מה שהוא חסר, את הנותן־טעם בחיים, והוא מחייך בחבּה בשעת קריאה ביצירותיו והוא אסיר־תודה לו.
ואם נשפּיל עוד יותר – אל חטיבת־החיים המלאה צער ועצב, צללים ומחסור, בלא קרן־שׂמחה, בלא תקוָה לנשום ביום מן הימים ביתר־חופש, להשמיע קול־צחוק רם ומאושר יותר, לספוג בעינים קרני־אור ססגוניות יותר, לקלוט באזנים צלילים צלצלניים יותר; אם נרד אל האנשים חסרי־הישע, דחוקי החיים – הרי הם מוצאים את נחמתם בהעברת תנועה של ביטוּל על כל החיים, בצחוק המר על החיים… והרי זה בוַדאי ובּוַדאי שלום עליכם! הרי הוא מעמיד הכול רגליו למעלה וראשו למטה, כל שׂערה שבשׂפם צוחקת, כל תנועה שהוא מצייר – כל־כך מצחיקה־מגוחכה.
בלתי־מרוצים בשלום עליכם אפשר שיהיו רק העסקנים הראדיקאליים… ודוקא שאינם־חכמים־ביותר, קצרי־הראות ביותר…
– לועג ומלעיג! – אומרים הם על שלום עליכם, – מה הוא נותן? – שואלים הם, – אל מה הוא קורא?
אלה הם האנשים, החושבים שהם עושׂים, וכי עשׂייתם, ככל עשׂייה של בני־אדם, היא עבודה שלימה וגמורה לחלוטין. החיים הם חטיבה של חימר, והם – היוצרים, ו“כחומר ביד היוצר”! ולכשתרצו – הרי הם פּסלים, יוצרים יצירה אמנותית…
שלום עליכם אינו עושׂה, אינו קורא למעשׂים, הוא צוחק… והם, הם אין להם פנאי לצחוק – ידיהם עסוקות תמיד; כל רגע ורגע ועבודתו שלו!
האדם הסוציאלי, המרחיק יותר לראות, לא יאמר כך. הוא יודע: “לא עליך המלאכה לגמור”; לא אדם אחד, ואף לא דור אחד, מתחילים ומסיימים עבודה שלימה. לא הוא מחוּיב לעשות זאת, לא הוא מסוגל לעשׂות זאת. – –
העבודה בעם מתחלקת בין זמנים שונים, דורות שונים. התרבות היא בניין ישן, שאין פוסקים מלחדשו ולבנותו מחדש… מקרצף אדם אחד, ולעתים דור שלם, את העובש מעל החומות והקירות, מסלק את כל הרקוב, החולה. ואדם שני, – ותכופות מאד דור שלם, – גובל טיט, ואחריו בא דור חדש ומביא לבנים… עד שבאים עוד זמנים, ובהם נבנה הבניין מחדש.
הלועג והמלעיג יש לו תפקיד גדול בבניין העם – הוא מקרצף־העובש. רק לאחר שקוּרצף העובש מתגלה לעינים כל הרקוב, כל החולה – וכבר יתגלו ויבואו הידים היודעות לסלק, ואחר־כך הידים היודעות לבנות ולרפּא את ההרוּס.
לועג ומלעיג הוא שלום עליכם.
האם הוא מלעיג על הטוב? על הבריא? על החזק אצלנו ובתוכנו?
הוא מלעיג על כל הנע־ונד בתוהו־ובוהו וחי מן האויר.
הוא מגלה אותם, מסיר מעליהם את הלוט, ומשנתגלו – מוכרחים הם ללכת… להסתלק.
אלה הם המנחם־מנדלים, דמויותיו של שלום עליכם. הוא משׂחק בהם, ואתם – צוחקים, ואנחנו – צוחקים…
אך הדמויות הללו דמויות חיות הן; והן לא רק מגוחכות, הן גם – ובייחוּד דמות כטוביה החולב – טראגיות.
על כן אתם צוחקים למקרא יצירותיו של שלום עליכם, ואולי מבלי להרגיש ומבלי לדעת – מַפנינה דמעה בעינכם, דמעה שקטה וחשאית מתגלגלת ויורדת.
תפוצות ישראל צוחקות; אִספו את הצחוק הזה, ויהיו לכם אשדות של צחוק.
אִספו את הדמעות המפנינות בחשאי, ויהיה לכם נהר־דמעות טהור כבדולח.
האם אני מפרש יפה את שלום עליכם? את יצירותיו – בוַדאי; ומה שנוגע לו עצמו – לא תמיד יודע העובד בחלק אחד מן העבודה את תכניתו של הבניין כולו…
הייתי יכול לבסס יותר את פירושי, אבל השעה קצרה. ואומר עוד, כי אנו רוצים, שהוא יהיה אתנו שנים רבות בריא ושלם, יאריך ימים רבים ויהיה מקרצף־העובש שלנו…
אני רעיון העליתי, ואתם, אם יש את נפשכם, פתּחוהו. קראו עוד פעם את שלום עליכם, בדקו את מחשבתי זאת וראו אם צדקתי…
אני מפסיק וקורא, ומבקש מכם לקרוא אתי יחד:
יהי בריא ושלם שלום עליכם!
1913
אברהם רייזן
מאתיצחק ליבוש פרץ
אברהם רייזן שר על העוני, על העוני הפשוט. בשיריו, כמו בספוריו ובתמונותיו, “חמשה תפוחי־אדמה הם טראגדיה”; מחלה, רעב וקור – המוטיבים החשובים ביותר, כמעט היחידים…
מיד בספור הראשון “איוב” אנו נופלים לתוך בקתה של חימר, שחיים המלמד גר בה זה כשלושים שנה, כלומר: למן היום שנשׂא אשה. בבקתת־החימר תמיד קר ותמיד רטוב, כלי־הבית רקובים ומתפוררים, ועל־כן אי אפשר לעקור לדירה אחרת; התיבה, השולחן ושאר הכלים לא היו יכולים לעמוד בעקירה זו, ולקנות “רהיטים” חדשים אין זה לפי כוחו.
והמשפחה אינה פוסקת מלהשתעל… כל הספּוּר כולו משתעל… ראשית – משתעל המלמד עצמו; וכן המלמדת, אשתו, וגם הבת – געֶלעֶ; על געֶלעֶ, סובר רייזן, לא השפיעה כל־כך הבקתה הרטובה כמו שהשפיעה הירושה. “אב חולה, אם חולה; וַדאי שהילדים גם הם חולים”. ה“וַדאי” הזה אמנם הוא “לאו־דוקא”, אך על כל פנים הריהי חולה, והיא משתעלת…
וגעֶלעֶ כשמה כן היא, צהוּבה כשעוָה, גבוהה ורזה, ועיניה שלה מכוסות “עצב מת”… להציל אותה אי־אפשר; אין במה! אביה שלה, המלמד, תופס לפעמים לשון גוזמה, ואף על־פי שאין הוא מאמין ב“חכמת הרפואה”, הריהו אומר לפתע: “געֶלעֶ זקוקה לרופא”. טבע כזה יש לו, לתפוס לשון גוזמה. ובשעה שאין בבית משלוש־פרוטה ללחם ואין תקוָה למשלוֹש־פרוטה ללחם, הריהו פותח לפעמים ואומר, כך סתם לעצמו, אמירה בעלמא: “טוב היה שיימצא לנו משלוֹש־רוּבּלים”. אך לשונות־הגוזמה שלו, “דברי החידוד”, אינם מוצאים חן בבית. “כבר הוא מתחיל בחכמיוֹתיו שלו” – מהמהמת האשה.
געֶלעֶ – לפחות במשך כל הספּוּר – שותקת. אשת המלמד משתעלת עד יציאת־הנשמה, אך לידי יציאת־נשמה באמת אין היא מגעת; היא משתעלת כל־צרכה ומוסיפה לצעוק. כלומר: היא מוסיפה לצעוק: לחם! אבל שמוֹע שומעים מפיה רק “חיים מלמד”.
מלבד דרכו־במרירות לתפוס לפעמים לשון־גוזמה בדבר משלוש־רוּבּלים שיהיה בבית, או רופא בשביל געֶלעֶ, יש לו עוד שני תענוגות: ה“מקטרת” ו“איוב”! בלא מעט מאַחוֹרקה אין הוא אדם כלל. האשה אומרת: “הוא מבזבז את הפרנסה במאַחוֹרקה כשכור ביי”ש" – ואם הוא חסר את הֶעָשֵן־הֶעָשֵן הזה, הריהו מוכן ומזומן לקום ולהכּנס אל שכן, אפילו אל ש“אינו ישׂראל”, לקחת בהשאלה מעט מאַחוֹרקה… והמקטרת היא בשבילו גם תענוג וגם רפואה כפולה; כלומר, גם לגוּף וגם לנשמה: העשן מרכך לו את הליחוּת שבגוף, שבלי זה לא היה יכול להעלותה בשיעולו, ומרכּך לו גם את המחשבות הרעות שבמוח, שבלי זה היו קופאות ונקרשות שם עד לשגעון… חיים הרי הוא מלמד, ויש לו ידיעה באותיות הגדולות עם הקטנות, יודע שאלות משאלות שונות, מה ששואל קוהלת ומה שאחרים שואלים, ואילמלא המקטרת אפשר שלא היה מתרץ אותן אלא “על פי דרך הטבע”…
כנגד זה “איוב” הרי כבר עניין של פרנסה גם־כן. איוב מלמד הוא את התלמידים. עם ראשית ה“זמן” החדש, בא תלמיד חדש, הוא שואלו:
– היכן אתה עומד ב“פסוּק”?
– ישעיה.
– אצלי תלמד איוב.
ועל ההקדמה לאיוב, על ספּור־המעשׂה והמעמד בשמים, הוא עובר בחפּזוֹן… הרי זה אצלו כדבר המיותר.
בנעימה זמרוּרית־תמרוּרית הוא פותח רק בשעה שאיוב פותח את פיו ומקלל את יום היוָלדו.
ומיד שוכח הוא, שיושבים לפניו תלמידים, אינו מקשיב למה שהם חוזרים ואומרים אחריו בשגיאות רבות; הוא מלמד ומזמר וממרר בשביל עצמו!
טראַגי־קוֹמי הוא יעֶנקל ליבּעֶרמאן (צוּריק אויף דער שטעֶלעֶ" – שב אל כּנו), המשרת בוַארשה בעד שׂכר של מה־בכך. פעם אחת תוקפים אותו הגעגועים לנסוע ליום־טוב הביתה, לעיירה הקטנה, – זה יהיה תענוג, הוא גם יספר על וַארשה… וכי דבר מועט הוא, וארשה! הוא יספר על הרחובות היפים והנרחבים, על התיאטרון, על הגנים, על הקוֹנדיטוֹריות… והוא בא הביתה – ונופל בפח! אין הוא יכול לספר! הלשון אינה נשמעת לו, ובפנים, בלב, רוצה הוא לומר דבר אחר מכוֹל וכוֹל, להתאונן על וַארשה, על חייו האפלים שם!
הפה צריך להפיק דברי התפארות, על עגלות־צבים וכרכרות, גלגלים של גומי; אך לך דבּר על תענוגותיהם של אחרים, שעה שלפני עיניו ניצב לו חדרונו שלו, החשוּך, ברחוב נוֹבוֹליפּקי… אף אין הדברים האלה מעניינים את אבא הזקן ואמא הזקנה! הם רוצים יותר לשמוע משהו על דברים שבתכלית: האם הוא משׂתכּר מעט כסף?
והם רואים מיד, כי יעֶנקל מפריח דברים סתם ובעלמא, וכי “אין הדברים כשורה”…
– ספּר אמת! – אומר האב.
לבו של יענקל משתפך בקרבו. עכשיו השעה הנכונה לגלות את כל האמת. אך מפריח־השקרים מושל בו והוא מגבב דברים על דברים. וכששואלים אותו, מפני מה פניו רעים? הוא קופץ ומטיח שקר: “לאחר שלושה ימים של נסיעה כל אדם פניו נראים רעים”… שלושה ימים? – תמהים לו – מוַארשה נוסעים רק יום אחד בלבד!" – “אבל ההכנות!” – משיב יענקל ומתבלבל, משום שלא היה לו מה “להתכונן” – כל מה שהיה לו, הוא רק מה שהביא על גופו. וממה שהביא יש לו גם־כן “צרות”… לפחות ברחוב: אם יפתח את המעיל ויראה את המקטורן, או יצניע את המקטורן ויראה את המעיל, שניהם אינם שווים הרבה…
צרות יש לו, אבל יעֶנקל אינו רוצה לוַתר על תפארתה של וַרשה, ואם לא נפתחו הלבבות לקראת הכרכרות, הרחובות וכדומה, הוא נתפס לעניין בתי־הכנסת ובתי־המדרש. בתי־מדרש אמנם אינם בנמצא בוַרשה (חוץ מזה שברחוב גנוֹיא), אבל בתי־כנסת… “שטיבּלעֶך”, רוצה הוא לומר… שבהם מתפללים חסידים… ממש משוּגעים… לובשים קאפּוֹטוֹת וחובשים שטריימ"לין… והלשון שבפיהם לשון משונה…
הוא מדבּר, והכול מסביב שותקים…
אין שומעים דבר על תכלית.
האם כבר מתחילה מהרהרת: “השם יודע, איזו פרנסה מכוערת יש לו שם”.
“אוי ואבוי לי, למה זה אני מתבייש?” – זועק קול בלבו של יעֶנקל. אך מפריח־הכזבים המתפאר אינו מניח; הוא צף ועולה תמיד בקלות על־פני האמת.
וכששואל אותו הדוד: “אתה נשאר כבר אתנו, יעֶנקל?” – קופצת מפיו התשובה “לא”, ואין הוא נרגע אלא לאחר שהוא “שב אל כּנו” אל עבודתו ואל חדרונו החשוּך בנוֹבוֹליפּקי בוַארשה.
עניות אינה חרפה, אבל בּושה הריהי מכל מקום…
[לא נגמר]
1903
-
להופעת ספרו “ערציילונגען און בילדער” (ספּורים ותמונות), תרס“ג, וארשה, הוצאת ”פראגרעס". ↩
יעקב דינזוֹן
מאתיצחק ליבוש פרץ
יעקב דינזון הוא איש־המוסר ומורה שוחר־למוסר יותר מאמן. לפחות כרע בו האמן ברך לפני המורה־למוסר הליבּראלי, נכנע לו וקבּל עליו שלטונו – לכל ימי חייו.
תחילה – אומר הוא – הֱיֵה ליבּראלי, טוב וישר, ורק אחר־כך – יפה.
התמונה, המעמד, חטיבת־החיים המתוארת, אינם מטרה לעצמה. – החיים אפשר שאין להם תכלית לעצמם! – האמן צריך משום־כך לפחות להוכיח – כי אדם חייב לאהוב את חברו; כי מין אחד אינו צריך לשעבד את המין האחר; כי בגידה, תככים, בערוּת וכיוצא באלה מידות רעות אינן מביאות טובה; כי “יהדות” אינה אמונה עיוורת בצדיקים ובניסיהם. וכדומה.
האם זה מקטין את ערכו של דינזון?
ודאי שלא. צריך אדם רק לדעת להציץ הצצה־לאחור על החיים היהודיים שמלפני הזמן האחרון ממש… צריך אדם רק להעלות בזכּרוֹן ולתאר לעצמו יפה את דלפונה, קבּצניק, שבע־ביצות, ציאכנוֹבקה וכל התוהו־ובוהו של “הערים והעיירות” היהודיות הישנות.
קודם שיכול היה מן התוהו־ובוהו לעלות ולהבּרא עולם, עם סדרים כלשהם, עם כל מיני זרמים וכוחות לאומיים, מעמדיים ואנושיים, או לפחות השׂגות של זרמים כאלה; קודם שיכלו להבּדל המים העליונים מן המים התחתונים; קודם שיכול היה איכשהו להתככב רקיע־השמים מלמעלה, ויכלה להדשיא דשא ולהצמיח צמח האדמה מלמטה… כי עולם־הנעוּרים – העולם החדש הקם ונוצר – היה מוטל עוד חסר־כוח ורופף ונרקב בחשכה, – ומוכרח היה מי לבוא תחילה ולומר: “יהי אור!” – להטיל קרן־אור חמה שתאיר את ה“חושך על־פני תהום”. תחילה – אור, ואחר־כך יראו מה שיש לעשׂות…
ואולי נעוץ החיסרון רק בלשון. אם הלשון, – ובזה לא היה מסופק שום אדם בראשית הופעתו של דינזון, – אם הלשון איננה מטרה לעצמה, – משום שאין לה עתיד, – חייבת גם הספרות בלשון זו להיות קיימת לא כמטרה לעצמה, אלא כדי לשרת את מישהו או משהו… להיות קיימת לשם מישהו או לשם משהו.
איך שלא יהיה, את ה“יהי אור” בספרוּת יידיש אמר דינזון.
אם תרצו, אין דינזון לא שמש ולא ירח ואף לא כוכב. הללו עתידים אולי רק לבוא. אך אין הוא גם שלהבהבת־שוא, המתרוממת ומנצנצת מעל לביצה, כדי להתעות עוברי־אורח מן הדרך הישרה… אף אין הוא גחלילית מנמיכה עוּף! ואף לא ניצוץ בין שאר ניצוצות־הפקר, המתרוממים ועפים, כביכול, מעל הסדן שבמפחה, וגורמים לפעמים הרף־עין של הנאה לעין, אף לעולם אינם מחממים את הלב. אף אין הוא אחד מן הזיקים, שקטר־החיים המרחיק רוץ מטיל לאחוריו, ואינו נותן דעתו לא על מעופם ולא על קבורתם…
אם תרצו, אין דינזֹן נשר. אין הוא מגביה עוף, אין לו כנפים חזקות עד כדי כך, אף עינו איננה עין־נשרים חדה, שתוכל להקיף אפקים נרחבים… אבל גם עוף־לילה איננו, הבורח מני קרן־האור הראשונה של היום, וגם לא תוּכּי החוזר על דבריהם של אחרים, שלא חי אותם ולא הרגישם.
הוא סנוּנית נאמנה וישרה. סנוּנית נאמנה וישרה, שהיא מוכנה כל רגע למרוט עצמה עד הנוצה האחרונה של חזה, כדי להציע לדור הצעיר, שיהיה לו חם בקן. שהיא מוכנה ומזומנה כל שעה לפצוע את חזה, בשביל להשקות את גוזליה דמה־היא החם…
לא שמש, לא ירח, לא כוכב, אלא נר־נשמה ישר־וכשר, שבא לעמוד בארון־הקודש האפל, שעה שהוציאו מתוכו את הספרים, ולא נשתיירו בתוכו אלא הבקבוק לקידוש והבדלה… נר־נשמה ישר־וכשר, שלאורו השפּיל לרדת אל התהום העמוקה־ביותר, במקום שגרעין־הזרע של החיים החדשים היה מוטל ונרקב, והוא עוררו לנביטה, לתקומה, לפריחה ולצליחה מעל לתוהו־ובוהו.
במשך הזמן של עשרים וחמש שנות עבודה ספרותית לא נתן סינזון לקורא היהודי הרבה: “דער שוואַרצעֶר יוּנגעֶר־מאנטשיק” (האברך השחור), “הירשעֶלעֶ” ו“יוסעֶלעֶ”, וכמה דברים קטנים. אך מה שהוא נתן – העם לקח מידו וקרא, וקרא שנית וחזר וקרא. העם הרגיש כי זה משלו, “בשׂר מבשׂרו ועצם מעצמיו”. וזה נסתפג בתוך העם, כמי־מלח, ונבלע בדמו. דבר חריף מזה לא היתה קיבתו מסוגלת לעכּל, גדול מזה – לא היה בית־הבליעה שלו יכול לבלוע. ושום טראגדיה עוד לא סחטה כל־כך הרבה דמעות, וכל־כך הרבה לבבות לא קרעה ולא הרעידה, כמו יאָסעֶלעֶ" המסכן, המדוכדך, הקורא לעצמו “גנב”; ומעולם עוד לא התלקחה משׂטמה צודקת כל־כך כנגד כל הזדון וכל הרע, כזו שהתלקחה כנגד ה“אברך השחור”, שאִבּד בתככים שלו משפחה שלימה של נפשות חפות־מפשע. ועד היום הזה אין “הקורא” יכול להירגע, משום שאינו יודע את סופו האמיתי של "הירשעֶלעֶ הרחוּם והנאמן ונעים־הזמירות, שהוציאו אותו רק מן העיר בליווּי של משמר, ועד היום הזה אין יודעים: להיכן? ואם עדיין הוא חי, ומה הם חייו?
דינזון הוא איש־המוסר. הוא רוצה לעשׂות את הקורא טוב וישר. לטהר את נשמתו, להחכים ולהבהיר את ראשו. האמן נכנע למורה־הנימוּסים, והוא מכריח את גבּוריו, שיסבירו לאהובותיהם – כדי שהקורא היהודי ישמע – מה טיבה של יהדות אמתּית. וגם: מהיכן יורד גשם ושלג, ועננים מה הם; מפני מה לפעמים פאתי הרקיע אדומים… אך אין הוא מסתער על כלל־ישׂראל בשוט, בדומה למשׂכּיל הישן, ואינו מצליף לו על הגב… אין הוא “מלמד קפדן”, וגם לא “אפיקורוס ותיק” עם צחוקו המופקר! וגם לא קטיגור, המשמיע באזני הנאשם את ה“על־חטא” בגאוָה של ניצחון, או במרירות של צרות־לב. הוא מדבר כדבּר אח אל אחיהו, ותכופות כדבּר אֵם אל ילדה אהובה – מלב אל לב, בעגמוּמיות נלבבת ובלבביות עגומה… וכפי שהיה צריך לדבר על ילדי־הגטוֹ החולים… האמן שבו כורע ברך לפני איש־המוסר, כנוּע, משוּעבד. אך לא כפות לפניו, ולא שרוּף כקרבן על מזבחו. הוא חי ונושם. אנו מרגישים את נשימתו, אנו שומעים את דופק־לבו בכל מקום… חלש יותר אצל הדמויות הראשיות, אצל הגבּורים, שהמורה־למוסר מצווה להם לעשות את רצונו, להיות פורחים באויר, בלא בשׂר ובלא עצמות, ומדבּרים על השׂכלה, על חכמה, על יהדות ועל הגינות ויושר… אך כנגד זה חזק יותר אצל דמויות־המשנה, אצל הנפשות הצדדיות, שבעל־המוסר מסיר תכופות את עינו מהם, שוכח אותם, ומניח להם לעלות ולצמוח עד אל האמנות היפה ביותר. – אפילו ב“האברך השחור” מוצאים אתם את הדודה של הקהילה, מקוּבּל, שמעיה הבּטלן, פּיסקוֹלניק המלמד… המשרתת הזקנה ב“אבן נגף”, תמונות מחיי החסידים, תיאורים מבית־המדרש; כיצד מוליכים על־פני השוּק נערה שחטאה, וכיוצא באלה דברים, המתמלטים מתחת ידו של דינזוֹן, וחיים את חייהם המיוחדים לעצמם, כמו להכעיס ליוצרם בעל־המוסר…
לאחר עבודה ספרותית של עשׂרים וחמש שנה זכתה נשמתו של סינזוֹן לאביב חדש, לפריחה חדשה. רומאן חדש בשם “אַלטעֶרל”, הרבה ציורים ונובילות, ספּוּרי־חג… לפרט את דבריו החדשים או הישנים של דינזוֹן מיוּתר לחלוטין: הוא הנקרא ביותר מכולנו. קשה לאדם לתאר לעצמו קורא יהודי, שאינו מכּיר את יצירותיו של דינזוֹן.
אפשר שתהא מענה אותנו שאלה אחרת:
את דבריו האחרונים כותב דינזוֹן כהיום הזה! כהיום הזה, בשעה שמן התוהו־ובוהו כבר נתבּקע ויצא עולם יהודי, וכבר עלו ופורחים חיים חדשים עם שאלות־חיים חדשות ופורחות.
האם הלך דינזון עם הזמן?
לא! הוא העמיק עוד יותר לרדת… עמוק יותר, אל המקום שבו התוהו־ובוהו הישן עוד לא נעלם; עמוק יותר, אל השכבות והחוגים הנמוכים־ביותר בעם, שבלעדיו אין הם יכולים להיגאל, להשתחרר מן החשכה הרקוּבה־הטחוּבה! ושם, למטה, הרי נמצאים עוד ההמונים, רובו של העם… אלפי הנשמות, רבבות הנשמות המצפות עוד לתיקוּן…
“יהודי טוב” ספר פעם, איך תעה בין הרי־החושך, מקום שבו האנשים אבדו כמעט את עיניהם בחשכה הנצחית, משום שלא היה להם מה לעשׂות בהן; משום שלא ידעו היאך להשתמש בהן. ואיבר שאינו בר־שימוּש אינו ניזוֹן, ובמשך הזמן הוא כלה ונעלם… וכל הקהל הזה, שלא היה יכול לחיות בעינים, היה חי באזנים, בדומה לארנבות; או בחוש־הרוח, בדומה לכלב, והיה מטפס בחשכה מענף־חיים אחד לענף־חיים אחר… ואם ספּר מישהו, שיש בידו קבּלה מפי אבי־אבי־אביו־זקנו, מן הזמן שלפני הגלוּת אל הרי־החושך, מסורה בדבר ימים בהירים ומאירים, או חלום על הגן־עדן הזוהר בזוהר גדול, היו צוחקים לו, או היו אומרים: ודאי היתה פעם מחלה כזאת, מין מגיפה, אולי מין שגעון כזה! ויחידי הסגולה, שעוד נשאר משהו מן הזמנים הקדמונים שמוּר בזכרונם, נאלמו ולא דבּרו עוד, ואת אמונתם באור המאיר, ואת חלום על הגן־עדן הזוהר, הטמינו עמוק יותר בלבם. וכשנתעה הוא, ה“יהודי הטוב”, ובא והגיע לשם, חפשׂ ומצא את יחידי־הסגולה, כינס אותם ואמר: בואו, נעשׂה יד־אחת ונתאמץ לצאת מן החשכה, ונלך לקראת היום המאיר, הגן־עדן הזוהר. ואחדים מהם, שהאמונה עוד היתה חיה וערה בלבם, שמעו לקול הקורא והלכו עם הרב הצדיק. והלכו והלכו עוד, על־פני הר ועל־פני עמק, על־פני שדה ועל־פני יער. בלא אור, בלא דרך. על־גבי אבנים ועל־גבי קוצים… ובין חיות רעות.
ובדרך נחשלו אחדים מכמה העשׂרות יחידי־סגולה ונעצרו, והם עיפים ויגעים, ורגליהם פצועות. והם כרעו וישבו על האדמה, ויאמרו: הלאה מזה אין אנו הולכים! לא נוכל לעצור כוח, פה יהיה מותנו ופה תהיה קבורתנו. כי קצה־גבול חיי האדם קרוב מקצה־גבול החושך! אחרים קיללו מרוב כעס וחרוֹן, ומכעס וחרון כפרו באור ובזוהר הגן־עדן. ועוד אחרים שאלו: מי יהיה לנו לראש, להוליכנו חזרה?
ורק מועטים מאד התחזקו והוסיפו ללכת; נאנחים, מלאים ספיקות, מלאים עצב… ורק אחד מהם, הזקן שבחבורה, לא זזה כל הזמן ידו מאבנטו של הרבי. צעד־צעד הילך אחריו. ורגע אחד לא פיקפק, שעה קלה אחת לא היה שרוי בכעס, ובמשך כל אותה הדרך מלה אחת לא דבּר.
ברגלים פצועות הלך, ובחושך חייכו עיניו אל האור הרחוק…
אבל לאחר־מכן, כשהאור נגלה…
כשנראה מרחוק ערפל כעין קצף־הכסף; ובאמצע הערפל – אורה גדולה ובהירה; ובאמצע האורה הבהירה – שולחן ערוך, צחור כשלג; ומסביב לשולחן – כיסאות־זהב, וצדיקים יושבים עליהם ועטרותיהם בראשיהם…
אותה שעה נתעורר כל אותם שהיו קודם־לכן מקללים, מפקפקים, פוסחים על רגליהם ומבקשים לכרוע ולשכב ולמות בחשכה – והתחילו רוקדים ושרים, ובריקוד ושירה היו רצים לקראת האור, אל הזוהר, אל הגן־עדן שנראה להם בעליל…
צריכים היו, – נאנח “היהודי הטוב”, – להתחיל לעוּף, אך הללו לא היו להם כנפים, ועל־כן רצו ברגליהם…
ואולם הזקן שבחבורה, זה שהיה תמיד מרוצה, בעל הלב המאמין; זה שבמשך כל הזמן היה מחייך בחשכה אל האור הרחוק, המקוּוה, – זה עזב פתאום את אבנטו של הרבי ונעצר על עומדו.
– מה לך? – שואל ה“יהודי הטוב”, – הרי אתה רואה כבר את הגן־עדן בעליל ממש?
– אמנם כן, – אמר הזקן, – אך מה יהיה עליהם, על ההם?
והוא הפך פניו ורמז אל הרי־החשך… בלעדיהם אין הוא רוצה ללכת הלאה. בלעדיהם אין הוא יכול ללכת. הוא מוכרח לשוב, ולומר להם מה שראה בעיניו… הם יאמינו לו… אתם יחד בא יבוא!… עם האחרון שבהם יבוא…
והוא חזר אל הרי החושך…
– והזקן הזה, – אמר ה“יהודי הטוב”, – היה… אם לא הגדול שבכולם, הרי על־כל־פנים הטוב שבכולם… שהרי ההם שבהרי החושך, עלולים היו חלילה לתעות בלעדיו עד עולם…
אַש
מאתיצחק ליבוש פרץ
לא אַש (=אֵפר) שנשאר מלהבה שכבתה, אלא שלוֹם אַש, המתלהב בלהבה יותר ויותר בהירה: “העיירה”, “ימות המשיח”, “אֵל נקמות”… המדוּבּר בשלום אַש בעל הבלורית הארוכה, הרגלים הארוכּות, החוֹטם הבשׂרני ושתי העינים המשוּבּצות לא בשווה, "שמציצה מתוכן נשמה ילדותית־טהורה ואמנותית־אמיתּית.
על צד־האור של אַש אין עוד צורך לדבר כהיום הזה. לאחר ההסכמה של וַארשה, פּטרבוּרג, בּרלין וּוין, אין צורך להוכיח, כי אַש יש לו כשרון. ביקורת־אַש שלנו, המסכנה והטפּשית־המתקנאה, סופה להיאָלם, ולכרוע ברך. “אש – סופר אירוֹפּי” – אומר לא אחד, שאש לא היה בשבילו עד לפני זמן מועט אלא “נער” בלבד. “ימות המשיח” ו“אֵל נקמות” עברו על־פני הבימות באירופה ככוֹכבי־שביט: אַש הריהו כבר השמש, השופכת קרני־כבוד על ראשישה המבורך של כנסת־ישׂראל… הביקורת יכולה לשכוח לזמן מה את ה“עיירה”, עדיין היא לא מתורגמת… אבל “ימות המשיח”, ובעיקר “אֵל נקמות”!
הגיעה כבר משום־כך השעה לדבּר על חסרונותיו של אַש. ככל שהעץ גדול יותר, גם צלו גדול יותר, וככל שהמשורר רב־כשרון יותר – יותר מזיק, משום שיותר מדבּיק, הוא חסרונו! וקיבתו האמנותית של אַש כבר חזקה למדי, שתוכל לעכּל ביקורת; זה לא יזיק לו. עשׂו לו מן “הצד ההוא” כל־כך הרבה סעודות של פסח, הוא ישב על מיטות־הסבּה רבות כל־כך, ולא יזיק לו אם יטעם גם מעט מרור, זכר לפרעה… ואני רוצה להגיש לו את המרור הזה: הדבר צריך להיעשׂות באהבה…
ולא קלים הם חסרונותיו של אַש. אֶפקטים בימתיים, וגם – כּוָני־חן אל הצד ההוא, מעֵבר לגבול היהודי.
ב“ימות המשיח” יש לו לר' חנא “דלת של יום־טוב”, האם1 מכיר מישהו ויודע את הביטוי הזה? וכשעומד ר' חנא לצאת עם אשתו ולנסוע לארץ־ישראל, והילדים “הפזורים ומפוזרים”, מתכנסים אליו להפּרד ממנו, באים בדרכים שונות ובאמצעי־תחבּוּרה שונים, מתרחש נס, בכוח הוֹקוּס־פוֹקוּס של אַש, וכולם באים בבת־אחת, בלילה אחד, בשעה אחת, לפנות בוקר – בזה אחר זה, דרך “הדלת של יום־טוב”! ולשם מה? לשם אֶפקט, ולשם עשׂיית־רושם הולכים חנא ואשתו ויוצאים אל בית־העלמין, להפרד מן המתים, באור היום הבהיר – ובידיהם נרות גדולים, בוערים באור חיוור! ולשם עשׂיית־רושם, בלי שום קשר – קידוש לבנה במערכה השלישית! ולשם אותה מטרה עצמה הולכים בסוֹף המערכה כל החברים של מפלגות יהודיות שונות, בניה של המשפחה המפוזרה ומפורדה, ועוברים בתהלוכה משותפת, לקול תקיעת השופר! ולשם מה זה יוּסטינה, שהאידיאל שאחד והיחיד שלה הוא – להיות פילגש למלך פּוֹלני, מתוֹארת תיאוּר פיוּטי־ציורי כל־כך, בשעה שנציגיהן של מפלגות משלנו יצאו שטחיים וכמעט מגוחכים? זה כבר לשם סיגוּד־חן לצד הפּוֹלני… ולשם סיגוד־חן זה ניתנה לה נשמה זוהרת, בשעה שכל האחרים לא ניתן להם בפיהם אלא סיסמאות וסיסמאות־שכנגד.
יותר מזה חוטא אַש ב“אֵל נקמות”, מחזה שבו מבקש אַש הצייר להיות בכל תוֹקף הוגה־דעות ופסיכוֹלוג ונכשל, כמובן, כשלון חרוץ. בעיר הישנה של וַארשה ראה אַש משהו, מה – אינני רוצה לספּר לכם; קנו “אֵל נקמות” וקראו, מחזה צריכים, מוכרחים לקרוא. וראוֹ ראה אַש דבר שאחרים אינם רואים, שאחרים עוברים על־פּניו בעינים עיורות, ואם הם רואים אותו – אינם מבינים ואינם מרגישים, ולעולם לא יפרה אותם לכתיבת פּוֹאימה… לירוק רוצים הם אוֹ – לחטוא… ואַש נתן מתנה לבמה, – לצערנו, רק לאירוֹפּית, לפחות לפי שעה, לפי מצבו של התיאטרון היהודי כהיום הזה… את המערכה השניה של “אֵל נקמות”. אולם אַש הוסיף מערכה ראשונה ושלישית, ובמערכות הנוספות נתגלה על כל חסרונותיו.
במערכה הראשונה אין לוקח יעֶנקל, החי מבית־בושת, את בתו היחידה, שהוא רוצה לשמור אותה מן החרפה, ואינו משלח אותה לעיר אחרת לגדלה שם, שלא תראה את החרפּה, שלא תדע אותה; אין הוא שׂוכר לעצמו אפילו דירה אחרת ברחוב אחר, בשביל להרחיק אותה מבית־הבושת עד כמה שאפשר… ובאה עליו שעה טובה של חשבון־הנפש, והוא רוצה, לפחות למען הבּת, לסגור את בית־הבושת ולהתחיל לסחור בסוסים; ואין עולה כלל בדעתו לעשות זאת קודם שיכניס אותה לחופה, והרי זה היה מקל עליו לעשׂות שידוך הגון; אלא הוא חושב לעשׂות זאת רק לאחר חתונתה, כשכבר יימצא החתן לוקח־בתו בביתו!…
ואם אינו יכול אחרת, והוא רוצה להציל את בתו בעזרתו של השם יתברך, אין הוא עושׂה זאת, כפי שעושׂים אחרים מבני סוגו, “מעשֹים בכל יום”, על־ידי מצווֹת ומעשׂים טובים… אין הוא שולח לעניים מתן־בסתר לשבתות לימים־טובים, אינו מקיים חולים בבית־החולים, אינו משׂיא יתומים ויתומות… זאת עושׂים כל האחרים, ורק לא יעֶנקל! יעֶנקל כותב ספר־תורה! כאילו המדובּר הוא באחד המשתוקק לבן־זכר, לקדיש! וכשהוא כתב כותב ספר־תורה, אין הוא עורך “סיום התורה”, ואין רואים את הטקס של “כתיבת אותיות”… ואל הסעודה, בלי הסיוּם, אין הוא מזמין אנשים כערכו, אלא בעלי־בתים חשובים, וכשאינם באים – הוא הולך רק לפנות־ערב אל בית־המדרש לחפשׂ… וכשהוא עורך “סעודת עניים”, הרי הוא מחלק מנות בעמידה… ואת הספר אין הוא מוליך, כראוי וכמקובּל, בכלי־זמר ובריקודים אל בית־הכנסת הגדול, ואינו מעמיד אותו במקום קדוש; אינו מחזיק אותו אפילו אצלו בבית, שבו הוא יכול לעשות לפעמים מניין; הוא מעמיד אותו אצל הבת בחדר, לשם קמיע, לשם שמירה – שתהא התורה שומרת עליה מפני החטא! והוא מצווה, לאחר שלא הועילה לשמור, בסוף המחזה, להוציא אותה, להוציא אותה מן הבית… אין הוא צריך לה עוד… למַטה, אל בית־הבושת הולכת הבת!
לשם מה מתרחש כל זה? לשם הגדלת הרושם… והגוֹי איננו יודע, ולא יהיה שואל…ובשביל לגרום נחת־רוח לגוֹי נכנס לכאן “אֵל הנקמות”! מה רצה אַש מאלוהי ישראל? ה“סופר” של אַש אומר, שלא כל החטאים הקב“ה מוחל. אֵילו הם החטאים, שאין מועילה בהם תשובה, חרטה בלב שלם? כוָני־חן! ולשם פירכוּס־חן זה, כשנתפסה הבת לחטא, נותן יעֶנקל סטירות־לחי – לא לה, שמעדה ונכשלה; לא ל”מאנקה", שפתּתה אותה והכשילתה; לא לאשה, שהניחה לה למאנקה, לנחש, להכּנס לגן־עדן, – לאלוהים, כביכול, סוטר הוא! אולי שלא בידיעה – ישנן נשים העושות כוָני־חן גם “שלא בידיעה” – אבל על כל פנים פירכּוס־חן אל הקהל הנוצרי…
המחזה “אֵל נקמות” הוא, לפי טעמי, יצירה מפוארת. ומשום זה הליקוּיים הללו מכאיבים כל־כך. ככל שהאריג טוב ויקר יותר, יותר מרגיזות הפגימות שבו.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
סופרים רוסיים, נדמה לי צעירים, עשׂו לאחר הצגת “בּוג מעֶסטי” (אל נקמות) סעודה לכבוד אַש; ואַש כותב בעתון וַארשאי, עתוֹן “מסוים”, מכתב גלוי, שבו הוא מודה להם בעד “השעות הטובות ביותר בחייו” "שהם גרמו לו, וחותם “בדרך ארץ”.
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
אַש המשורר לא יעזוב אותנו, לא יתנכּר לנו… החיים הזרים יהיו לעולם זרים לו, ועוד יותר זרה – הלשון הזרה… הוא הנהו, ויהיה אנוס להיות תמיד, סופר יהודי.
אבל הייתי רוצה לראות את המשורר היהודי פשוט יותר, כבד־ראש יותר, וגם – עם ראש מוּרם!
אַש קם ונסע לארץ־ישראל. “צידה לדרך” ראיתי אותו לוקח: ספרות עממית, ספרוני־קבּלה ומדרשים… שיהיה לו כל זה לרפואה!
1907
-
במקור כתוב “האב”. הערת פב"י. ↩
שני נאומים
מאתיצחק ליבוש פרץ
בועידת הלשון בטשרנוביץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
ועידה נכבדה:
שלושה יסודות־שיחרור יצרו את תנועתנו.
אינני רוצה להיות נביא ולומר מראש, שאנו חיים ויוצרים כאן יסוד היסטורי חדש, שאנו פותחים מקור חדש של מים חיים ורעננים בכרם אלוהים, ומן היום הזה והלאה יהיה המקום הזה כולו משקה ופורח. “משהו” נעשינו אף־על־פי כן, והמשהו הזה קם והיה על־ידי שלושת יסודות־השיחרור שהוזכרו.
מתחיל להשתחרר ה“המון” היהודי, עם־הארץ היהודי העני. הוא מאבּד את אמונו גם אל הלמדן הגדול, גם אל הגביר הגדול. ה“צדקה” של הגביר הגדול אינה משׂביעה אותו, תורתו של הלמדן הגדול אינה מביאה לו אושר. ההמון מתחיל הוא עצמו לחשוב, להרגיש, רוצה לחיות את חייו העניים בשביל עצמו וצומחת ועולה החסידות, התורה בשביל כולם.
וזה הוא היסוד הראשון.
יידיש אינה מתחילה באייזיק־מאיר דיק. המעשיה החסידית היא ה“בראשית”. שבחי הבעש“ט ושאר ספּורי־נפלאות הם שירת־העם, משורר־העם הראשון הוא ר' נחמן מבּראסלאב עם מעשה זי”ן הבּעֶטלעֶרש שלו.
התעוררה גם ומבקשת משהו לעצמה האשה היהודיה, הצעירה היהודיה, הנערה היהודיה. ומופיעים “הספרים לנשים”. ועברי־טייט"ש נעשׂית “לשון־אמא”…
ושתי לשונות יש לו לעם היהודי. לשון אחת בשביל ה“לומדים” בבית־המדרש: לשון־התורה, לשון־הגמרא; ולשון שניה בשביל ה“המון”, ובשביל הבת־ישׂראל…
אך מזה עדיין לא הייתה נוצרת ה“יידיש”, לא היתה נוצרת לשון של יידיש. כאן מופיע האיש העובד היהודי, הפּרוֹלעֶטאריוֹן היהודי, ויוצר לו את המכשיר למלחמתו בעד החיים, בעד תרבות־הפועלים שלו ביידיש. הפועל אינו מסתפק בתפילות ותחינות מעזרת־הנשים, ולא בספוּרי־הנפלאות מאחורי־התנור של הקלויז, הוא רוצה ומוכרח לחיות כל חייו ביידיש. ומופיע הספר היהודי בלשון יידיש.
אך כל זה לא היה מכנס אותנו אף־על־פי־כן; אם נתכנסנו מכל מיני ארצות ומדינות להכריז על יידיש שלנו כעל לשון שוַת־זכויות בין כל הלשונות, הרי עשינו זאת תודות ליסוד רביעי סוציאל־פּוֹליטי עולמי.
המדינה, שלה היו מקריבים עמים קטנים וחלשים, כמו שהקריבו לפנים ילדים למולך, המדינה שלמען ענייניהם של מעמדות ועמים שליטים היתה אנוסה הכול לטשטש, ליישר, לאחד: לשון אחת, בית־ספר אחד, משטרה אחת וחוקה משטרתית אחת – המדינה הזאת מאבּדת את זהרה.
עב־העשן, שהיה מתפתל סמיך ודשן כל־כך מסביב למזבח, הולך ומרדיד ומתפזר יותר ויותר. ה“עם”, ולא המדינה, הוא המלה החדשה! האומה, לא המולדת! תרבות עצמית מיוחדת, ולא גבולות עם ציידים, שומרים על עצמיותם של חיי־עמים…
ועמים חלשים ומשועבדים מתעוררים, ונלחמים למען לשונם, למען עצמוּתם ונגד המדינה, ואנחנו, החלשים־ביותר, התייצבנו גם־כן בשורות!
שלא תהא המדינה מזייפת עוד את תרבויות העמים, שלא תהא מכלה עוד עצמיות וייחוד. הנה על כך ייקרא וייתקע במחנה, וכבר אנו עומדים בשורותיו תחת דגלנו אנו, בשם ענייני־תרבותנו אנו.
אין אנו רוצים לשרת שום עם אחר, משרתי־עמים אין בכוחם ליצור נכסי־תרבות, ואנו יוצרים אותם!
והמקום הטוב ביותר בשביל אסיפתנו היתה בּוּקוֹבינה, כלומר, בירתה טשרנוֹביץ. כאן במקום שחיים בו יחד לאומים שונים ולשונות שונות – קל יותר להשמיע את דברנו. אנו מטיילים לפנות־ערב ברחוב, ומחלונות שונים בוקעים ועולים צלילי־לשון שונים, כל־מיני מוסיקה של עמים – אנו רוצים, שיהיה לנו חלון משלנו! רוצים נעימה עצמאית משלנו בסימפוניה של העמים.
אין אנו רוצים עוד להתפורר ולהקריב לכל מדינת־מולך את הפּירוּר המגיע לה; עם אחד של יהודים, ולשונו – יהודית.
ובלשון הזאת רוצים אנו לאסוף את אוצרנו, ליצור את תרבותנו, להוסיף ולעורר את נשמת עמנו, ולהתאחד איחוד תרבותי על־פני כל הארצות וכל הזמנים.
ולא רק להחליף דברים באנו ולהצהיר על עצמנו לפני אחרים, אנו רוצים יחדיו לעבוד. ויהיו לכם כל מיני הצעות לעבודה פוריה, אבל שתים מהן חייב אני להזכיר מראש, כחשובות שבהן: אם צריכה יידיש להיות לשׂפה יהודית כללית, הרי יש להעתיק לתוכה את נכסי־תרבותנו העתיקים מן העבר הגדול; אם צריכה יידיש להיות לשׂפה שוַת־זכויות בין כל שׂפות העולם, חייבת היא להיות אפשרית־לתפיסה על־ידי העולם.
אנו רוצים משום־כך להציע לכם: תרגום כל נכסי־התרבות האמיתיים מתקופת־הזהב של עברנו, ובייחוד התנ"ך. והעתקת מיטב נכסי־התרבות שלנו לאותיות לאטיניוֹת. אין אנו רוצים להיות עוד כחדשים מקרוב־באו, בלתי־אהוּדים כעשירים שעלו זה־עתה לגדולה! תרבות פירוּשה מסורת! ואנו רוצים להשמיע דברנו בין העמים לא על־ידי תרגומים מוּכניים, הממיתים את המלה החיה.
באנו למעט בדברים ולהרבות במעשׂים. על־כן אנו מבקשים את כולם להרבות בפעולה (מחיאות כפּים). אנו מודים לד"ר בירנבּוים על־כך שכינס אותנו, אנו מודים לאגודה האקדמאית “יידישעֶ קוּלטוּר”, שקידשה עצמה לאידיאל הזה ועזרה לנו בכל כוחה להכין את ועידתנו. ואנו חייבים גם לזכור היום את האיש הגדול ההוא, שהופיע הראשון בספרותית־יידיש האמיתית החדשה, שנתן לנו את היצירה הקלאסית הראשונה בלשון יידיש, ושאין הוא נמצא אתנו, לצערנו: הוא מנדלי מוכר־ספרים! (מחיאות־כפים חזקות במשך רגעים). אני מרשה לעצמי להציע שישלחו לו בשם הועידה כולה טלגרמה של ברכה (תשואות חזקות עוד יותר).
-
נוסח הנאום מובא על־פי מה שנמסר ב“ד”ר בירנבוימס וואָכענבלאַט“ (מס' 2) והועתק בספרו של נ. מייזל ב”בריוו און רעדעס פון י. ל. פרץ". ↩
על ספרות יידיש
מאתיצחק ליבוש פרץ
ייראה אולי כמגוחך להשמיע הרצאה בדבר ספרוּת, שהיא צעירה כל־כך וענייה כל־כך כיידיש. בעד מאה רובּל בערך, אם לא בפחות מזה, קונים אתם לעצמכם את כל יצירותיה ומכניסים אותם לארון אחד לא גדול ביותר. בדבר ספרות, שיוצריה יש להם רק מצבה אחת בבית־העלמין (אייזיק־מאיר דיק), והזקן שלאחריו (מנדלי) לקח זה לא כבר חלק בנשף ספרותי באודיסה יחד עם צעירי נכדיו. אבל צריך רק להתבונן מעט בשביל לראות, כי צעירה היא רק הלשון; אולם התרבות, שהוציאה אותה לאור העולם, עתּיקה היא ועשריה, והעם, יוצרה של התרבות הזאת – הוא העם העתיק ביותר!
האם אנחנו עם?
הרבה דוּבּר בעד ונגד בשאלה אם אנו אומה, אבל לאמיתו של דבר הרי אנו יותר מעם. אנו גזע, משפחה! דם טהור אנחנו! תוספות קטנות של דם זר מתמזגות בנו על־נקלה. העֵרב־רב, נשים נכריות, וביחוד “יפות־התואר” – לא הניחו רישומם בדם היהודי. הלשון, הארץ ושאר הסימנים של האומות האירוֹפּיות, אינם קובעים אצלנו. אנו מחליפים ארצות ולשונות, מתמזגים בתוך מיבנים כלכליים זרים ונשארים תמיד כשהיינו, תמיד יהודים!
עמים שדמיהם מעורבים, שאינם מאוחדים בארצם, בלשונם ובמיבנהם הכלכלי – אינם אפשריים; דמים שונים ותרבויות שונות, השקפות־עולם שונות – אותם יכולים להחזיק זמנית ולמזג בדרך מיכנית רק התנאים החיצונים. קחו אותם, והעם הזה מתפורר.
דם נקי פירושו אחדות־הדת, השקפת־עולם. הספרות ביידיש היא לפיכך רק חוליה אחת בשרשרת, ויש לראותה רק כגורם אחד מן התרבות היהודית־הנצחית.
אך מבחינה יהודית יש לה למלה “ספרוּת” משמעות אחרת לגמרי. אין זה עוד הרומאן – הנובילה, הרשימה – תחליף־החיים, פלפל־החיים – השעשוע ובילוי־הזמן. בשבילנו אמנות איננה שעשוע; לא אמצעי להרוג בו את הזמן, או האפשרות למלא מאוַיי־חיים (על־פי רוב: תאווֹת־חיים) מחוץ לתחומי החיים הממשיים, או בצדי החיים. ביידיש אמנות או ספרות הן דבר, שהוא למעלה מן החיים ומושך את החיים אליו, המעריך את החיים מנקודת־הראות גבוהה־יותר, אידיאלית, ומשבּחת אותם או מוכיחה אותם.
אצלנו ה“דבּוּר” קדוש, “המאמר” יוצר. “ויאמר אלוהים: יהי אור – ויהי אור”. “בעשׂרה מאמרות נברא העולם”, ומן הרשעים עתידים להפּרע “שמאבּדים את העולם שנברא בעשׂרה מאמרות”… הרבה קדוּשות היו בישׂראל, “ואין לנו שיוּר, אלא התורה הזאת” – בוכה היהודי בגלות. אך הואיל ומתלווה אליו ה“דבּוּר”, ה“מאמר”, מתלוָה אליו ונודדת עמו גם השכינה, והיא שומרת עליו ואינה מניחה לו לשקוע וללכת לאבּוּד. לא הכוח הגופני קדוש ליהודי, קדושה לאומית יש לדבר־האלוהים ולאומרוֹ – הנביא. שמשון הגבּור אינו יותר מדמות טראגית־קוֹמית, בר־כוכבא נדחק מפני הנס באסוּך־השמן. ובתקופה שהיתה רמה ידם של היוָנים והרומאים, וגבר זדון־לבוֹ של המלך היהודי, צל השלטון הזר – דבּר האומה הוא זה שבידו דבר־התורה – הפרוּש, הסנהדרין – ואחר־כך יורשיהם מפרשי התורה. ומשיח, מי שעתיד לגאול את העולם, הוא החלש־ביותר והשקט־ביותר, וכל מעשׂיו הוא עושׂה במאמר־פיו בלבד. לא בשבילנו היא “אמנות לשם אמנות”, לא משׂחק ולא שעשוע היא המלה הכתובה. היא הוֹיה וחייבת להיות השקפת־עולמנו, אמוּנתנו ומצפוננו…
ולפיכך, אם רוצה הספרות היהודית להיות יהודית, – חייבת היא להיות כזאת לא רק בלשון, בצורה החיצונית של המלה, אלא היא חייבת להיות יהודית גם בתוך, בנשמה, בבעיה! היא חייבת לחדול מלחקות את אירוֹפּה; חייבת לקום לתחיה המלה היהודית, חייב לבוא רעֶנעֶסאנס מתוך התנ"ך, מתוך הנבואה! אם נישאר מחקים לכל מה שהוא אירוֹפי, יוצרים של ספרי־שעשועים, הממציאים בילוּי־זמן לגברות – הרי אנו משרתים בזה את ההתבוללות, שכנגדה אנו נלחמים, כי היהדות איננה תלויה בארץ ובלשון, היהדות היא אמונה, השקפת־עולם – דם טהור!
כך ראוי היה שיתרחשו הדברים, אבל לא כך נתרחשו.
במקום לפתּח את עצמנו, להקרין מתוך נשמתנו אנו, התחילו עושׂים מעשׂי־חיקוי. לא מקרה הוא, שאם מתפרסם אצלנו סופר יהודי, אומרים: נתגלה טשעֶכוֹב יהודי, הולך ובא מוֹפּאסאן יהודי… הולכים־ובאים גם שעֶקספּירים יהודיים אלא שאינם מגיעים. צר ולא־מאוּורר היה ביתנו, לקרוע חלון אל אירוֹפּה מוכרחים היינו. נכסי תרבות חדשים נוצרים, ותקופות של התפתחות והתקדמות אפשרות, רק בשעה שנפגשות תרבויות שונות – שונות, אך שווֹת־זכויות. אותה שעה יש השפעה הדדית. יש הפראה הדדית, ושתיהן מתקדמות… אך אצלנו נתרחש, לצערנו, משהו אחר ושונה, וזה הודות ל“גרים”, הודות לחוזרים בתשובה. שׂמחה היתה במעוננו, חדוָה: הנוער שלנו חוזר אלינו, כוחות שגדלו בנכר וכבר היו כנכריים לנו חוזרים ובאים אל “כנסת־ישׂראל” העניה ורוצים לשרת אותה. אך השרוּת הזה שלהם לא נעשׂה כולו בלי נזק.
לפני שיבתם היה מנדלי. והיוֹ היה לפניו רחוב אפוֹר, חרש־אלם, עם או בלי בולבוסים… בלי רעיון גדול אחד, בלי אישיות אחת; וכך הוא תיאר. הוא לא ראה בני־אדם, אלא עיירות, שוָקים, הקדשים, בתי־מדרשות וכיוצא באלה.
אחר־כך נתעורר הרחוב היהודי לתחיה, דגלים נתרוממו, דם נשפך, בתי־הסוהר נתמלאו והחלומות פרחו…
האם נשתקפו כל אלה בספרות? האם הרגיש אותם האמן היהודי בנפשו והעלה אותם כבעיות אמנותיות?
לא… מלבד חוברות וספרים בעלי־מגמה – אף לא יצירה אמנותית אחת… עם כל רצונו הטוב, עם כל לבו המלא געגועים יהודיים ורחמים אל העם היהודי, לא יכול היה ד"ר העֶרצל, שחזר אלינו מן הנכר, לעשׂות דבר בשביל היהודים והיהדות, אלא בשביל אלה… שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל!
והצד השׂמאלי? הוא בא ומטיף רעיונות בדבר משטר חברתי צודק – כמשהו זר, לא יהודי… יידיש ויהדות – לא קרירא ולא חמימא להם מהן. האומה היהודית עמדה אצלם מחוץ לתחום התעניינותם הממשית!
מן החומר [האנושי] הזה, האמוּן עלי זרוּת, לא יכלה הנשמה היהודית לטווֹת את חוטיה, והאמן היהודי לא נכנס בכל לבו לא אל התנועה הזאת ולא אל התנועה הזאת.
יהדות אינה לא ארץ ולא לשון. בלי יהדות, ולא לשם יהדות – הרי אלה עבודת־אלילים, עבודה־זרה.
אחדותם של היהודים איננה איפוא בלשונם. אבל יידיש היא הלשון היחידה, שבה אנו יכולים לעורר את העם, על־כן אנו חייבים לדבּר יידיש, והיהודי האנגלי ממילא כבר ילמד לדבּר יידיש.
הלשון אינה אלא אמצעי־עזר. אם אין לי מה לומר, אסור לי לומר לזולת – למד יידיש. תחילה צריכים לגדול המשורר היהודי והמחשבה היהודית, הצורה כבר ממילא תבוא. והללו גדלים ובאים!… עדיין אין לנו אלונים, אבל כשכבר יהיו, לא תהיה שאלת־הלשון קיימת עוד.
אתם יודעים, כי בטשעֶרנוֹביץ התקיים כינוּס של סופרי יידיש. העלו שם את השאלה: ז’ארגוֹן מה הוא – לשון לאומית או לשון עממית? והשיבו: לשון לאומית. כדי להטות אחרי רבים, חתמתי גם אני על ההחלטה הזאת. אך בזה הבענו לא מה שקיים באמת, אלא מה שאנו רוצים שיהיה קיים. אולם אסור כי מזה נבין, כי עברית צריכה להשתכּח מישׂראל! אילו קרה כדבר הזה, היו הנשים נשארות עם ה“צאינה וראינה” בלבד, והגברים גם עם זה לא. אותה שעה היינו מנוּתקים מן העבר והיינו תלוּיים בעשׂרה או שנים־עשׂר משוררים.
אנו רוצים, כי הלשון השׂוררת תהיה יידיש! אך האם נתון לנו הדבר? – לא…
לאחר מנדלי יצא אל ספרותנו שלום־עליכם. אומרים, הוא מארק טוועֶן שלנו. מארק טוועֶן וַדאי שאינו צריך להיעלב מזה. יש לפניו כל העולם, אך שלום־עליכם יש לו לפניו רק הקוֹמיסיוֹנעֶר, החכם, הגדול ביותר בעיירה הקטנה־ביותר. שלום־עליכם חזק, אבל ציוריו עניים, משום שעניים הם החיים היהודיים.
אצל דינזוֹן ברומאן אחד מספּר הגבּור לאהובתו על ענייני פיסיקה – כיצד נוצר רעם וענן… הא כיצד? שׂיחה עלובה כל־כך בין נפשות אוהבות? הדבר פשוט: החיים היהודיים לא נתנו משהו טוב מזה. ואם מתגנבים ונכנסים נושׂאים אחרים, הרי הם לקוחים משׂדות זרים. האלוהים שב“אלוהי נקמה” הוא אלוהי ישׂראל כפי שהוא נראה בעינים גוֹיאיוֹת. אנשים חדשים אחרים נוספים, אך הם נכנעים יותר מדי לצורות זרות, יונקים כולם לשדים זרים. הם רוצים לכתוב על אהבה, אך שום אדם לא ראה, כיצד בחור יהודי מגלה את אהבתו לנערה. – – –
פתוחות לפנינו שתי דרכים. דרך אחת לאירוֹפּה, מקום שהפרצוּף היהודי עתיד להיטשטש; הדרך השניה – חזרה, אל מה שהיה אצלנו לפנים, אל העדר. באמריקה הופיע ביידיש התנ"ך, שיר השירים… אם יגיע הספר הזה אלינו, ויחדור אל חיינו, יביא הצלה לחיים היהודיים.
הריני מגיע עכשיו אל נקודה, שהיא קשה לי כמובן ביותר, כי אני מוכרח לדבּר על עצמי. בחיים היהודיים מוצאים אנו את העממי, מה שהעם ספּר על עצמו, החסידי, וכיוצא באלה – אם יקח המשורר היהודי את כל העושר הזה ויעבד אותם על־פי רוחו הוא (לא עבּוּד ברוח אירוֹפּי), אם יאסוף המוסיקאי היהודי וישפּר את נעימותיו של העם, יהיה טוב. תהיה לנו התחלה של ספרות יהודית, [של מוסיקה יהודית]. ביתנו בנוי מאבנים זרות, אך לפי שעה עדיין הוא עומד ריקן. צריכים לשוב לתוכו נביאי ישׂראל מן הימים הקדמונים, צריכים לשכון בתוכו הרעיונות היהודיים האמיתיים, תפיסת־העולם היהודית, ואז רק יהיה לנו היכל. אותה שעה יהיה העם מתאחד, עם כל פיזוּרו הרב. אם באים אנו לדבּר על זרמים, הרי עיקר הדבּוּר הוא, איך להכניס את הנוסח היהודי לתוך צורתנו [האמנותית].
רק בתנ"ך שלנו, בחסידות, בעממיות, נתונה שאיפתנו היחידה.
יהדות אינה לא ארץ ולא לשון – אנחנו הננו יותר מעם בלבד. אנחנו הננו דם טהור!
-
את הנאום הזה השמיע פרץ בדובעלן ביולי 1910 בבית־ההבראה. הוא נדפס בעתון היומי “די יידישע שטימע” (מס' 1), שהופיע בריגא בעריכת בעל־מחשבות. (מובא בזה על־פי ספרו הנ“ל של נחמן מייזל: ”בריוו און רעדעס"). ↩
שלושה פיליטונים שנדפסו אחר מותו של פרץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
ספּור ישן
מאתיצחק ליבוש פרץ
יודע אני, אתם מתקנאים בי!
סבורים אתם, כי לכתוב “קרן זוית”1 דבר־של־מה־בכך הוא. מלאכה קלה ונקיה, כפי שאומרים. מה לכתוב, חושבים אתם, אין חסר; קיימים “עתונים”, והרי הם ממציאים “פנינים”…
כיצד לכתוב? אף זה, סבורים אתם, אינו עסק גדול: תופסים מעשׂה־שהיה –“פנינה”, ומטגנים ברוק שבפה…
אם נעדרת “קרן זוית”, הרי זה, בטוחים אתם, מתוך עצלוּת.
הריני חייב להוציאכם מכלל טעות זו.
על עצלות אל נא תדברו כלל. “יותר ממה שהעגל רוצה לינוק” – מכאיבות הדקירות במקורות־החלב של האם.
אבל “מה לכתוב” ו“כיצד לכתוב”, דברים אלה, רואים אתם, אינם עוד קלים כל־כך.
“קרן זוית” היא לפעמים קריעת ים־סוף!
אלא העתונים?
קיימים!
ואני מודה לפניכם, אצלי ב“קרן הזוית” אין לו ללוח־השנה שום דעה. אין מוקדם ומאוחר ב“קרן הזוית”. אפשר שיהיה פורים, ומלוח־הקיר אצלי עדיין לא נתלש הדף תשעה־באב דאשתקד; ואת העתונים קורא אני מהיום, מאתמול ומן השנה שעברה, וכמו שיהודי ירא־שמים נוטל את הצפּרנים – בסירוגין, כך קורא אני, אימתי ומה שבא אל היד, ומעלה מאורעות־פנינים!
ובשביל שלא אגיע לידי טעות, ולא אכּשל בפנינה שאינה אמתּית, הריני מטיל מיד מבט־עין אל המראָה, אני כותב תמיד למול מראָה. רואה אני, שמראה־פני נשתנה מן המאורע, והריני בטוח כי מ“קרן הזוית”, שבה תשובּץ הפנינה, גם אתם פניכם שלכם יהפכו ירוק וצהוב, וכל שאר הצבעים…
ועכשיו שמעו את ספּור־המעשׂה של "קרן־הזוית דהיום. יצר־הרע של הכתיבה התחיל בוער בי.
כשיצר־הרע מתחיל בוער, הרי אתם יודעים, מה עושֹים.
עושׂים את רצונו.
והריני מתיישב אל השולחן.
הנייר לפני על השולחן מבהיק בלוֹבנו. העט2 שביד – טבול בדיו שחורה…
אבל מה?
וגם – כיצד?
העיקר, כיצד. ב“קרן הזוית” העיקר הוא הצורה!
הריני יושב ומהרהר:
יצא הקול ויישמע בכל תפוצות ישראל, אבל כיצד?
"כנשר? – כנפים רחבות, אדירות – אך כיצד אפשר להוציא כוח־נשרים מן ההתרחשויות של הימים האלה?
“כיונה”? – כיונה ששילח נוח מן התיבה? האומנם כבה חרון־האף, האומנם הוקלו מי־המבול מעל פני האדמה?
או “כרביבים” – כגשם נדבות, כברכה היורדת מלמעלה, יפלו דברי על הגופות והלבבות היבשים, להחיותם ולרעננם, שתשוב ותפרח שם “חבצלת השרון” – שושנת הבּיטחון היהודי־הישן?
ואולי להעיר ולעורר? להריע בקול כשופר? ואם ייתקע בשופר – מי לא יחרד? יתרעדו לבותיהם של הדואגים לנו! מה הם ישנים?
ואולי כמו רעם? מתוך עב־ענן חוּם־זעוּם – ירעם הרעם פתאום על ראשיהם של חוטאים ופושעים?
ואולי דוקא – חליל רועים… אביב… השמש זורחת, העננים גורשו ואינם… ילדי התלמוד־תורה – יקבלו מעילים קלילים…
מה, לא?
אך מה מועילות מחשבות?
“פּוּק חזי מאי עמא דבר”? מה מדבּר נביא־הרחוב? מה מספּר העתון?
ואני מושיט את היד, ממשמש – פנינה:
“מלך מוֹנטעֶנעֶגרוֹ נפל! הגבּור שליד סקוּטארי! בתוך רעמי התותחים האדירים, וקריאות ההורא של הגבּורים הצרים על המבצר…”
אני מטיל מבט־עין במראָה; אף אני עצמי יש לי הבעת־פנים של גבורה…
פנינה!
ואני אעשה בה דראמאטיזציה.
ליתר תוקף ועוז יתרחש אצלי הדבר בלילה, באוהל המלכותי. המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ, הגבּור, עומד, ושתי זרועותיו, כמוטות של ברזל, שלוחות לפניו! יד־ברזל אחת כנגד סקוּטארי, והשניה, עם כף מאוגרפת עוד, כנגד אירופה, כנגד הקוֹנצרן שלה! והחזה רב־הגבורה – בולט ומובלט! בעינים (עין אחת לסקוטארי, השניה לאירופּה) להט של גבורה, ופתאום –
בץ!
נגדע כעץ, נפל כאלומה בקציר! מפני מה? מאיזו סבּה?
“לב חלש היה לו”…
ולב־הגבּורים החלש נתפקע? מצער ומזעם נתפּקע?
לא; בשביל “קרן זוית” טוב יותר שימות – ביד זרה! סכין התנצנץ פתאום בחיק הלילה והטיל נצנוצים רצחניים על־פני הצללים האפלים… סכין בידו של… של…
אף אני יש לי לב חלש, לב־גבּורים חלש. והוא מתחיל מפרפר:
– שמא יהודי?
שמא תבדה סוכנות הידיעות הפּעֶטרבּוּרגית יהודי!
והיא תטלגרף: מהקהילה היהודית בסאלוניקי, או באיי־שישוֹק?
הריני מוסיף ומפשפש באוצר העתונים; ומתברר –
להד"ם!
המלך של מוֹנטעֶנעֶגרוֹ חי, עדיין הוא עומד באוהלו עמידת־גבורה; זו היתה ידיעה כוזבת מטעמי־בּורסה…
הריני מחטט עוד פעם.
שוב – פנינה.
חסד: הסירו את העונש של שלוש מאות רוּבּל.
עין אחת אל המראָה: התבּהר נתבהרו פני, חוט של חסד משוך עליהם, כקשת־הברית על שמים מעוננים.
“לא בפירוש איתמר” – שחור על־גבי לבן במאניפעֶסט אין זה כתוב, אבל הסעֶנאט, המפרש, פירש ואמר: “מכּללא איתמר” – ליהודונים מגיע גם־כן משהו…
רוצה אני לכתוב על־כך, לבשׂר לקהל, אך הנה בא – הרי אתם יודעים – המיניסטר עצמו, מיחה על־כך ופירש פירוּש חדש, שלא כסעֶנאט!
הצצה אל המראָה: הקשת, החוט של חסד, כבים והולכים…
שוב אני שולח אצבעות, מחטט בין העתונים… הנה צרור מוזר!
מודעה רבּה מאת הרועים שלנו: משבעה רועי־צאן ישׂראל – משבעה רבּיים כנגד המלמדים הליטאיים, כנגד (כפי שאומר נוֹמבּעֶרג): “בּוֹרוּך אַתּוֹ”… והריני נרעד כולי, ומשמיע קול זעקה: הוֹי, הרועים! והצצה אל המראָה! פני לוהטים, עיני בוערות בזעם קדוש! הריני שואל לי את דברו של הנביא, את עטו של ביאליק! צער וזעם!
כחלוקי־האבן מן הקלע יפלו דברי על שבעה השטריימלין הללו! הייתכן! כהיום הזה! בעיר נצורה, שהאויב רוצה לכובשה ברעב, להצית אש? לעורר מחלוקת?…
אך הנה נחה עיני על ידיעה ב“הצפירה” –
לא דוּבּים ולא יער!
חתימות מזויפות!
הצדיק מגעֶר הריהו בכלל במוֹנטרה!
ואילו היצר־הרע לכתוב עושׂה את שלו, בוער ומבעיר… אני מוסיף ומפשפש, מוסיף ומוצא! עין אחת אל המראָה: פי פתוח כמעט בצורת מרובּע! כל פרצוּף־הפנים – סימן־שאלה פתוח: היכי דמי? ועינים פתוחות לרוָחה, בוהות!
הפּרוֹגראמה של הרוֹיאליסטים…
שמעו!
אם לא נביא בחשבון את “ההמון הנבער והחשוך”, מתחלקים היהוּדונים לשני חלקים: לנאציוֹנאליסטים, המרכיבים ראשם ומשתחווים, וראויים הם לחרם כלכלי! ולנאציוֹנאליסטים שאינם מרכינים ראשם ואינם משתחוים – ולמה הללו ראויים? – לחרם כלכלי!
ארעיש עולם על אי־צדק כזה! היכי דמי? היכי דמי?
אך פתאום צלצול בפתח. נושׂא המכתבים! “יידישע לעֶגעֶנדעֶן” (אגדות יהודיות) מאודיסה, החוברת השניה. אני מדפדף דפדוף קל, העין נופלת על מעשׂיה… מעשׂה באדריינוֹס קיסר… מדרש־אגדה!
יושב אדריינוס קיסר ברחובה של עיר (בוַדאי בפתח הארמון), ויהוּדים עוברים ושבים. עובר היהודי הראשון ומשתחווה…
מתלקח חרון־אפו:
– העזה של יהודי! עוד הוא משתחווה!
– והוא מנהם:
– ערפוהו!
– עובר יהודי שני, וכבר אינו משתחווה…
– שוב חרון־אף:
– העזה של יהודי: איננו משתחווה!
– ושוב אותו ניהוּם:
– ערפוהו!
– לא! בשום פנים לא אגדה ישנה! ולא שום מדרש־פליאה!
– פשוט! ישנם שני מיני יהודים, כאלה שהם כּן משתחוים, וכאלה שהם אינם משתחוים…
ומי שיש לו כתר בראשו, הריהו מנהם:
– לערוף!
ומי שאבּד את הכתר מעל הראש:
החרם כלכלי!
– “ספּוּר ישן נושן”, כפי שאומר היינה.
שותפות
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלום עם החדש־ביותר, עם החפשי־ביותר, בוַדאי; אך שלום מזוּין! שלום בין מתחרים שווי־זכויות, ומתחרים למעשׂה, לא להלכה, לא על הנייר בלבד.
אם עושר הוא – נכסים וכספים, הרי אנו עניים בנכסים ואביונים בכספים; אין זה שידוך של שווה בשווה, וכל שלום הוא – דלוּת! ואם עושר יהיה – עבודה, נישאר אנחנו, אם לא נחשוב בעצמנו למען עצמנו, קבצנים בעבודה, ונהיה צופים ומצפים למהפכה, של הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט…
שלום, יד אל יד… שותפות! שלום עושׂים שוים עם שוים; היד, שמחפּשׂים אותה לשם תקיעת־כף, צריכה להיות חזקה. בשותפות מן ההכרח שיהיה מה להשקיע!
תחילה יש לחזק את ההוֹוה, ומתוכו יתארגן ויצא העתיד! וזהו הפחד!
מה היא היהדות לגבּי הליבּעֶראל, ההתבדלות לגבי המתבולל, והמדיניות של “כל ישראל” לגבי הראדיקאל!
האם זו היא אולי ה“תעודה” שלנו? אנו עם־המשיח, והיגאל ניגאל אך לבסוֹף אך ורק עם הלוּמפּעֶנפּרוֹלעֶטאַריאַט ביחד…
ועד לאותו זמן נהיה אנחנו המיילדים, המסייעים לכל יולדת, המושכים במלקחיים, העושׂים, לכשדרוש, את החתך הקיסרי; וכשבא הרך־הנוֹלד ויוצא לאור העולם, מניחים אותו במיטתה של האם, ולמיילד אומרים תודה, נותנים לו מטבּע במתנה, ופותחים לו את הדלת…
ו“זה הקטן גדול יהיה”, ומן הבית יצא אל הרחוב ויתרוצץ, ויהיה קונדס ככל הקונדסים, ישליך אבנים ויפגע פעם בחלונו של המיילד, ולפעמים גם בראשו…
תעודה? משיח? “אתה בחרתנו” מוֹדעֶרני?…
לא בשבילי!
אבל “אני מאמין” אומרים בכל יום, “בכל יום אחכה לו” ולימות־המשיח רחוק כל־כך, רחוק כל־כך…
האם נזכה ונגיע? האם לא יעוור טל־השחר את עינינו, קודם שתזרח השמש?
אנו יש לנו לבבות רחבים כל־כך, פתוחים לפני כל הסבלים, ובתי־מרקחת מלאים משחות ואבקות לכל המחלות – מפני מה קפוא לבּנו לגבי הסבל והעוני משלנו? מפני מה אין לנו תרופה ורפואה למקרים רעים משלנו? מפני מה “כל ישׂראל” הוא אנטי־פּרוגרעֶס?
– אבל אין קיימת בכל־זאת מדיניות של כל־ישׂראל.
– היא קיימת!
– אנו מוכרחים ללכת תמיד עם אחרים!
– עד לנקודה מסויימת בדרך… והלאה – ננסה לבחון ולקבוע בעצמנו את הכיווּן…
1912/13
אל רבונו של עולם
מאתיצחק ליבוש פרץ
אני מדבּר אליך, רבונו־של־עולם, פה אל פה, כמו אל אבא. ובלשון־אמא אני מדבּר אליך, כך לימד אותי רבי לוי יצחק מבּארדיטשוֹב, ואני אינני מחקה גדולים זרים… ואמוֹר אומר אני לך, רבּונו־של־עולם:
– זה טוב!
נעשה טוב יותר.
עדר צאן־הקדושים שלך לא יהיה עוד נגרע כל־כך!
שכן כל־זמן שהרועים שלהם היו רבנים ולומדים ויראי־שמים – “חבל על דאבדין!” – הצאן הרכות שלך הלכו ואבדו, היו לברות לשינים זרות… חלשים ורופפים – היו שומריך הללו!
רופף קולם של הרבנים שלך; הם קראו והזהירו, וקולם לא עורר הד בשום לב מן הלבבות…
ורופפות ידיהם של יראי־השמים, לומדי־התורה:
הם עשׂו את שלהם. מסביב לעדרי־צאנך הכשרים חפירות חפרו, גדרות גדרו… רופפות ולא גבוהות וצפופות היו הגדרות; לא עמוקות ולא רחבות החפירות…
והתינוקות של בית־רבּן רגליהם רגלים קלות היו… והיו מדלגים, בדומה לעזים פזיזות, מעל לגדרות ולחפירות, אל כרי־המרעה הזרים, אל שדות־הנכרים…
ומיום ליום שממו יותר מקומות־הלימוד של תורתך הקדושה, נתרוקנו ה“חדרים”, דממו בתי־המדרש… ואל ספרי־קדשך שבארונות לא הוּשטה יד צעירה…
ונתקיימה חטיבה מן התוכחה שלך:
היצר הרע, השׂונא, ימח שמו. כבל את בנינו לעינינו, שלל את בנותינו בשלשלאות, והוליכם בשבי. ואין אומר: השב! לא נמצא מי שיעכּב בידו!
אבל עכשיו הצבת שומרים מחוץ למחנה…
גודר להם את הדרך – קאַסוֹ1
אומר קאַסוֹ, משומדים גם הם אינם רצויים לו… היה בטוח, רבּונו־של־עולם, עדרך הקדוש שוב לא ייגרע כל־כך במהרה! מגיפת השמד תפּסק, הבריחה תיעצר… ושוב יתמלאו ה“חדרים” שלך, ובבתי־המדרש יישמע ברמה קול התורה, ומן הגמרות שלך יהיו דפים מתעופפים מתחת לידים…
ועוד בשורה טובה, רבּונו־של־עולם! היום או מחר נתּקת חלם עם כל הסביבה כולה נתּוּק מוחלט וגמור מעל פּוֹלין ונספּחת אל האימפּריה…
לגבי פּוֹלין הרי זה עוול.
תּלשו איבר מן החי…
הם וַדאי ישוועו אליך בצר להם, ואתה תשמע בשמים. הם יתפללו אליך, ואתה לא תסוך עצמך בענן, כפי שאתה עושׂה לנו, מעבוֹר תפילה…
אך אל נא תשכח, כי מן הרע יצמח לפעמים הטוב, ומן המר – המתוק, ודוקא בשביל היהודאים החלמאים שלך…
עדת ישׂראל שלך בחלם והסביבה לא יפנו עוד מעליך ולא יראו לך עורף! יראי־שמים יהיו – בין המצָרים: בין הים ובין המִצרים; זאב מצד אחד, ודוב מן הצד האחר. והכבשׂה, נשוּכה ומשוּכה משני הצדדים, תישאר אצלך בתווך, תשׂא אליך עינים לחות מדמעה ומלאות יראת־שמים, ותפעה תמיד אליך, רק אליך בלבד!
ומה עוד?
הם ייעשׂו כולם בבת־אחת “ליטוואקים”!
אפשר שיכּשלו ויחטאו לפניך ב“דקדוק”, אבל בעם־ארצוּת חשוכה לא ישקעו עוד.
“עברי” כבר יהיו יודעים!
והואיל וכבר הזכרתי “ליטוואקים”, מוכרח אני, רבּונו־של־עולם, להזכיר לך את המעשׂה בליטוואק שהיה לו סוסון…
אתה יודע הכל, ו“אין שכחה לפניך”, אני יודע!
אבל הרי אני יודע גם־כן, כי אתה אוהב שיאמרו לך, שיזכירו לך. הרי לשם־כך התפילות עשׂויות, על־כך הסידוּר מיוּסד!
כלום אינך יודע בעצמך, מה הוא שחסר לנו, מה הוא שאתה צריך לתת תנו… מה שנעשׂה בלבבה של כנסת־ישׂראל שלך? – ואף־על־פי כן להתפלל מוכרחים!
אתה רוצה שיבקשו, שלוש פעמים ביום שיזכירו לך…
והריני רוצה, רבונו־של־עולם, להזכיר לך עניין הליטוואק עם הסוסון… סוסון היה לו לליטוואק, ורצה לגמול אותו מן האכילה, והיה מפחית לו כל יום ויום משהו מוּעט משבולת השועל; משהו מוּעט פחות סובּין ושחת – “התרגל יתרגל…”
הסוסון רזה מעט בבשׂרו – אבל הוא מהלך!
עוד מעט, אפשר לספּוֹר את הצלעות מתחת לעור, אבל הוא הולך.
העינים נדלחות, הראש נרכן יותר, הרגלים נכשלות יותר־ויותר, הברכים פקות יותר־יותר־ויותר – אבל עדיין הוא הולך!
צריך פעם יתירה לנגוע בו, להצליף בשוט בצד זה או בצד זה: פעם על הראש, פעם על העינים – והוא הולך!
עד שהגיע אל מועט־שבמועט, אל לא־כלום!
“כזית” של שחת, סוּבּין – משהו מן המשהו; משבּולת־שועל מזמן לא היה עוד זכר, והוא הולך! הוא סוחב את רגליו!
עוד יום אחד בלבד! עוד יום אחד, והוא יהיה גמוּל לחלוטין מן האכילה…
ופתאום – –
ופתאום הוא פושט את רגליו ומת…
כלפּי מה אני מזכיר לך זאת, רבּונו־של עולם? כלפי התנהגותך אתה בסוסתך שלך, רבּונו־של־עולם…
מלחמה, חרם כלכלי… והנה – פסח ממשמש ובא!
אתה מהרהר בכך משהו, רבּונו־של־עולם?!
-
קאסו היה מיניסטר־חינוך בממשלת הצאר והוא הנהיג “סייג האחוזים” (נוּמרוס קלאוזוס) לגבי היהודים שלמדו מחוץ לגימנסיות ונבחנו כאֶכסטרנים. ↩
א.
זה לא כבר התקוטטו בחורי הספרות על דבר העזבון של המנוח גארדאָן, אם הוריש את עטו ליהל“ל השמיני או לנחבי בן ופסי או לשמואל בן פדהצור ועתה – נהיתה חדשה, מעיקרא דדינא פירכא – כל הדבר מוטל בספק. עתה הוטל סער בעולם, והסופרים ואוהבי הספרות היו לשני מחנות, המחנה האחד אומר: לא היו דברים מעולם, לא היה גארדאָן משורר, ונאמנה עלינו עדותו של ה' בריינין, כי סופר נכבד הוא, מבקר ומי שהיה מו”ל, והמחנה השני צועק ככרוכיא: קים לנו כהד“ר בערנפעלד, כי ד”ר הוא וגם היה רב הכולל ויפה כחו מכח בריינין… ועל כן גארדאן משורר הוא!
ובין המחנה עומד התם ואומר: איני יודע!
– ומדוע אינך יודע, שוטה? צועקים שני המחנות.
– יען כי אינני יודע מה הוא “משורר”! הגידו לי ראשונה מה הוא משורר!
ומתפלאים עליו המריבים: ולמה לא תשאל: מה הוא הלחם שאתה אוכל, המים שאתה שותה?
וגם עזבוהו לנפשו, כי “אם ימים על שנים תדברו, לא תבארו להעור' מהות האור!”
אך אני אוהב את התם מנעורי והנני חפץ לנסות ולבאר לו מה היא השירה, ובמה נבדלה מן הבלשנות.
– – – – – – – –
השירה איננה בלשנות. בשם בלשן קוראים אנחנו את האיש, אשר שפה עשירה אתו; היודע לנאום נאום, להרבות על ענין אחד מבטאים ומליצות שונות; המהפך באותו הענין כעני המהפך בחררה; החוטף אותו מצדדים שונים, מזה ומזה, מלפנים ומאחור, והמכביר דברים על כל אחד מהצדדים. לפעמים יש רוממות וגבורה, עוז וגם נועם:
שמעו מלכים, האזנו רוזנים, אנכי לה' אנכי אשירה, אומר לה' אלהי ישראל… לא איש אל ויכזב, בן אדם ויתנחם! ההוא אמר ולא יעשה? ודבר ולא יקימנה?
ומה עשירה היא שפת הנביא במבטאים קשים להוכיח את חטאות הלאום: גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים וכו' וכו'…
וכמה התפעלות באמרו:
ותמלא ארצו כסף וזהב, ואין קצה לאוצרותיו,
ותמלא ארצו סוסים, ואין קצה למרכבותיו;
ותמלא ארצו אלילים, – למעשה ידיו ישתחוו…
וכמה תקף ועוז במדברו:
רעו עמים וחתו, התאזרו וחתו! עצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום.
או שנינות:
"איזה ספר כריתות אמכם, אשר שלחתיה?
או מי מנושי, אשר מכרתי אתכם לו?
וכמה עוז-תוכחת בזה:
– “למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?!” הן ביום צמכם תמצאו חפץ, וכל עצביכם תנגשו! הן לריב ומצה תצומו, ולהבות באגרוף רשע… הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה וכו'.
וכמה מרירות בטענתו:
הכהנים לא אמרו איה ה', ותפשי התורה לא ידעוני, והרעים פשעו בי, והנביאים נבאו בבעל…
כל הנביאים כלם היו מושלים במכמני השפה, בלשנים נשגבים. המון מבטאים, המון מליצות רמות, חדות, נעימות, עזות ושנונות; לפעמים ישכיר אותנו לעגם המר, לפעמים ינשא אותנו רוח קדשם למעלה למעלה וכו' וכו'.
אבל הנביאים היו גם משוררים!
– – – – – – – –
הבלשן מדבר, נואם נאום, והמשורר חוזה, רואה בעיניו תמונות מתמונות שונות; לפניו מראות יחלופו, והוא מתארם לנו כמו חיים, כמו נהיים ועומדים לפנינו.
הנביאים הם חוזים, ועל כן הם גם מה שיקראו היום: משוררים.
עשירה היא שפת עבר במבטאים שיריים, כלומר: במבטאים מתארים לנו את הכל בתור מראה נופל תחת חוש הראות. תחת “לא אקח ממך מאומה” – רעיון מפשט – אומר אברם: “אם אקח ממך מחוט ועד שרוך נעל!” תחת “ויהי לשר המשקים” – יתוארו לנו דברים כהויתם: “ויתן הכוס על יד פרעה”. תחת: ותסת בנו את פרעה ונוגשיו – מתאוננים בני ישראל: “ותתן בידם חרב להרגנו!”. תחת “אתה תהיה לי למשנה, אך אני אגדל ממך, ובלעדי הכל ישמעו לקולך”, יאָמר: “רק הכסא אגדל ממך ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים”. תחת “ויאָמנו דברי” – וענתה בי צדקתי, כאלו תבא הצדקה שלו בעצמה להעיד עליו בב"ד. תחת ברור הדבר יאמר “וזרחה עליו השמש”. החכם יאמר: “האדם עלול לחטא”, הבלשן: “יצר לב האדם רע מנעוריו!” והמשורר: “לפתח חטאה רובץ!” כאלו החטאת דוב שכול, אורב לפתח הבית, לבלוע את היוצא. ובאופן זה יאָמר: “שים יד על פה” (דום) או: “שא בשרך בשניך!”. תחת “קוות” – “נשא עין”; תחת “שמוע” – “הטה אוזן” ובקצור – “האזן”; וכן: רע עין, עָין; “השפל עינים רמות”; “שית יד עם רשע” (השתתף עמו). סמל המנוסה: “ביום אידם אראם עורף ולא פנים”; או: סתר פנים – או המבטא הנעלה: “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!”
המבטאים הללו, המתארים פעולות על חוש הראות, הם אבני חן למקדש השיר, אשר כלו חזיון ומראה…
ב.
“רומא לא נבנתה בפעם אחת” – וטרם ילמד המשורר לצייר את מה שעיניו רואות, הוא משתדל לדמות מלתא דלא שכיחא למלתא דשכיחא, להעזר במשל.
בגדול זרועך ידמו כאבן.
והיית ממשש בצהרים, כאשר ימשש העור באפלה.
נגששה כעורים קיר, וכאין עינים נגששה,
כשלנו בצהרים כנשף, באשמנים כמתים…
ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה.
קול כחולה שמענו, צרה כמבכירה.
אשפתו כקבר פתוח.
אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו וכו', כרוח קדים אפיצם לפני אויב…
לפעמים תשגב מליצת המשל עד תמונה נשגבה, אף כי קצרה:
הן עם כלביא ישכון וכארי יתנשא – לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה…
מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל –
כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כארזים עלי מים…
עוז ותעצומות למבטא:
אהי כשחל לאפרים וככפיר לבית-יהודה –
ישגב ממנו:
יהיו כענן בקר וכטל משכים הולך…
כמוץ יסוער מהגורן וכעשן מארבה…
והתרוממות יפה:
מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארבותיהם…
ורוך ונועם:
אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה…
והתפעלות שירית אמתית:
והיו אל ההרים כיוני הגאיות,
כלם הומות… איש בעונו!
וכמה מן הדיוק והנקוד במשל:
כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים, או בדל אזן…
ויותר מזה:
כאשר ינוס האיש מפני הארי ופגעו הדוב, ובא הבית, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש…
וכמה מן התוגה והיאוש במשל דוד:
הוכה כעשב וייבש לבי…
דמיתי לקאת מדבר, הייתי ככוס חרבות,
שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג!
רגילים הם משלי הנשר:
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף,
יפרוש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו…
הנה כנשר יעלה וידאה,
ויפרוש כנפיו על בצרה.
קלו מנמרים סוסיו, וחרו מזאבי ערב, ופשו פרשיו, ופרשיו מרחוק יבאו, כנשר חש לאכול!
אך תמונה יותר מדויקת נמצא אצל הנביא יחזקאל: הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה – בא אל הלבנון ויקח את צמרת היער.
לא נדבר עתה על אדות המשל בתור תמונה בפני עצמו, בתור ספור שלם, מסופר לכל פרטיו, כגון משל יותם, תוכחת נתן הנביא לדוד, המשל הנפלא והנורא – בקעת העצמות, כי אם על דבר המשל הבא בתוך המליצה, לחזקה ולהאדירה, ולתת מושג יותר נאמן מהרעיון, אשר בלב הנביא, החוזה או המשורר.
אם יאבה הבלשן לתאר לנו אחרית טובה באחרית הימים, ימצא המון מבטאים ומליצות לאהבה, אחוה ורעות, לחסד וברכה ושלום. אז “תחדל הקנאה תסור השנאה, וכו' וכו'” אך החוזה ישא משלו ויאמר:
וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ…
ועגל וכפיר יחדיו, ונער קטן נהג בם…
זאב וטלה יחיו כאחד, ואריה כבקר יאכל תבן, ונחש עפר לחמו…
ושעשע יונק על חור פתן, ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה…
ורואים אנחנו עין בעין מחזות שלוה והשקט… לעתיד לבא!
והעמים יכתתו אז את חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות… וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו… ואין מחריד!
אך מחזות ומראות.
ג.
אם אלפי ספרים יכתוב הבלשן, להאשים את שרי יהודה וירושלם, אשר אכלו את עמם בכל פה; ואם ירבה “פרץ על פרץ, שוד ועמל ורצח ואכזריות”, לא ישגיא פעלו עלינו כמשל הרועים, השגור בפי הנביאים; כמחזה הרועים, האוכלים את הצאן, המפיצים והמדיחים אותם, והמתעים אותם מהר אל גבעה, עד כי שכחו את רבצם, עד כי יהיו לשה פזורה…
המשל הזה מגיע אל מרום קצו, אל שיא החוסן והיופי אצל יחזקאל:
“את הנחלות לא חזקתם, ואת החולה לא רפאתם, ולנשברת לא חבשתם, ואת הנדחת לא השיבותם, ואת האובדים לא בקשתם, ובחזקה רדיתם אותם – ובפרך!”
“ישגו צאני בכל ההרים, ועל כל גבעה רמה, ועל כל פני הארץ נפוצו צאני – ואין דורש ואין מבקש!”
אך יבוא יום וישפוט ה' בין שה לשה, ולאילים ולעתודים:
“המעט מכם המרעה הטוב תרעו, ויתר מרעכם תרמסו ברגל?! ומשקע מים תשתו, ואת הנותרים ברגליכם תרפשון? וצאני מרמס רגליכם תרעינה! ומרפש רגליכם תשתינה!”
ומה נפלא הוא ומה איום שנוי הנוסחא:
– “רעה את צאן ההרגה, אשר קוניהן יהרגון ולא יאשמו, ומכריהן יאמר: ברוך ה' ואעשיר!… ואומר: לא ארעה אתכם! המתה תמות, והנכחדת תכחד, והנשארות – תאכלנה אשה את בשר רעותה”!
אך נשוב נא אל “בן הכפר” העולה על כל הנביאים בתקף משליו:
“מה אמך? לביאה בין אריות רבצה, בתוך כפירים רבתה גוריה! ותעל אחד מגוריה – כפיר היה! וילמוד לטרוף טרף – אדם אכל! וישמעו אליו גוים; בשחתם נתפש ויביאהו בחחים אל ארץ מצרים”!
או:
“שפת הסיר, שפת! וגם יצק בו מים! אסוף נתחיה אליה – כל נתח טוב, ירך וכתף! מבחר עצמים לקוח!… אוי עיר הדמים”!
או:
“הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיו! ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך והעליתיך מתוך יאוריך… ונטשתיך המדברה! אותך ואת כל דגת יאוריך, על פני השדה תפול, לא תאסף ולא תקבץ, לחית השדה ולעוף השמים נתתיך לאכלה”!!!
נפלא ונשגב הוא משל הצופה (כ"ג) ומה נהדר הוא המשל:
“אל מי דמית בגדלך? הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף וחרש מצל, וגבה קומה, ובין עבותים היתה צמרתו, מים גדלוהו, תהום רוממתהו וכו'…”
– – – – – – – –
– האמנם, מתפלא התם, המשלים האלה מבארים את הענין? אך אל נא תשכח, יקירי, כי ישראל לא היה אז בגולה, והעם לא היה יושב כרכים. עתה יוכל יהודי כשר לשאול: באיזה בית חרשת המעשה עושים את הקש; עתה יודעים אנחנו את הטבע מ“ברכי נפשי”, את הנשרים והאריות מ“המזרחים”, והגאונים האדירים, ראשי הגולה, אינם מבחינים לפעמים בין עוף, בהמה וחיה… אבל אז היה ישראל עם חי על אדמתו, עם זורעים, כורמים ויוגבים, עם נפוץ על ההרים, על צחיחי סלע; עם רועים, אשר ראה עין בעין את הנשרים ואת הלביאים ואת הדוב השכול, ואשר למד לדעת את דרכי חייהם ואת טבעם ואת מנהגיהם…
אך נשוב לעניננו. הנביאים לא היו “משוררים” למען לשיר; הם היו נביאים, חוזים, מוכיחים, מנעימי נאום בשם ה', בשם האמת, היושר והמשפט, והמשל השירי היה אך לתוספת באור, “לדעת לעות את יעף דבר”, להכות בקרדום על מוח קשה, להופיע כברק לעיני הולכים בחשך! ועל כן מפוזרים ומפורדים המשלים בכל כתבי הקדש:
“כי יתפוש איש באחיו בית אביו, לאמר: שמלה לך קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידיך…”
“והחזיקו שבע נשים באיש אחד… לחמנו נאכל, ושמלתנו נלבש, רק יקרא שמך עלינו”…
שני משלים קצרים, אך האין די בהם לתאר את העזובה בקרב הארץ? את הרס הממשל והשלטון וחיי המשפט ואפיסת כל סדר בהחברה?
ומה מחודד הוא המשל:
“היתפאר הגרזן על החוצב בו? אם יתגדל המשור על מניפו?”
למען הוכיח, כי אך מה' יצא כל דבר; והאדם, גם המלך והגבור והמנצח אך כלי הם למעשהו…
ומה שנון הוא ומדויק המשל לתאר חרשי משחית ומעשיהם בסתר אך להרע:
“בצי צפעוני בקעו, וקורי עכביש יארוגו, האוכל מבציהם ימות, והזורה תבקע אפעה”…
אך “זורע עמל יקצור און”, ועל כן:
“קוריהם לא יהיו לבגד, ולא יתכסו במעשיהם!”
כאשר אמרנו, העם היה חי על ברכי הטבע, ומעין נובע היתה הבריאה להנביאים, לשאוב את משליהם המחוכמים, השנונים והנשגבים.
ד.
הנביא הוא חוזה, והנהו רואה אך תמונות, אך מראות… לפעמים יעלו יחדו אחוזים זה בזה המוני ציורים בתור פרטים של מעמד אחר הכולל אותם, ולפעמים יחזה הנביא אך ציור אחד אך בולט מאד לכל פרטיו, ובאיזה שרטוטים וקוים דקים מן הדקים יתאר לנו את המראה…
בפרשת התוכחה מוצאים אנחנו המון ציורים, המון פרטים של אסון אחד גדול ונורא, אשר יקרה את כל העם, אם ישט מדרכי התורה:
אשה תארש ואחר ישגלנה; בית תבנה ולא תשב בו; כרם תטע ולא תחללנו; שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו; חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך; צאנך נתונות לאויביך ואין לך מושיע; בניך ובנותיך נתונות לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם, ואין לאל ידך!… והיית משוגע ממראה עיניך!
כהמון עורבים שחורים ומנקרים תעופינה לראשכם הקללות הנמרצות והנוראות; המון תמונות קטנות נכללות בתמונת שממה אחת…
ושם גם תמונה אחת קטנה אך שלמה בפני עצמה:
“הרכה בך והענוגה, אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומרך – תרע עינה באיש חיקה, ובבנה ובבתה!”
יש תמונות שלמות, אך נפזרות במקום:
“שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת; אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד…”
או:
“כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל, ועל כל ארזי הלבנון, הרמים והנשאים, ועל כל אלוני הבשן, ועל כל ההרים הרמים, ועל כל הגבעות הנשאות, ועל כל מגדל גבוה, ועל כל חומה בצורה, ועל כל אניות תרשיש…”
המשורר התנשא “וישם בין כוכבים קנו” ומשם יביט על הארץ וראה המון תמונות על מלא רוחב האדמה… או ממרומים יראה תמונה אחת אך מתנועעת ונעתקת ממקום למקום:
“בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו; עברו מעברה, גבע – מלון לנו; חרדה הרמה, גבעת שאול נסה; נדדה מדמנה, יושבי הגבים העיזו!…”
– – – – – – – –
נשגבות מהן התמונות באחדות הזמן והמקום.
צר ואויב יבא בשערי הארץ:
“ונשא נס לגוים מרחוק ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבא; אין עיף ואין כשל בו! לא ינום ולא ישן, לא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו… חציו שנונים, וכל קשתותיו דרוכות… פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו כסופה!” והגוי אשר יבא ממרחק – גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר!
על צור יצית:
מלך מלכים כסוס ורכב ופרשים… ונתן עליך דיק, ושפך עליך סוללה והקים עליך צנה, וסחי קבלו יתן בחומותיך!
רעם ורעש מלחמה:
“מגן גבורהו מאדם, אנשי חיל מתלעים, באש פלדות הרכב!… קול שיט, וקול רעש אופן, וסוס דוהר ומרכבה מרקדה, פרש מעלה (אבק?) ולהב חרב! וברק חנית, ורב חלל, וכבד פנר!… כל הנמצא ידקר, וכל הנספה יפול בחרב, ועולליהם ירוטשו לעיניהם… ונשיהם תשגלנה, וקשתות נערים תרטשנה, ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם!”
פה אין בלשנות; כי אין פה מליצות דקות, לשון נופל על לשון, לא כפל ענין במלות שונות לתפארת המליצה; לפנינו פה תמונה חיה ונוראה, תמונה מסמרת השער, מקפיאה את הדם, מרעישה את העצבים בכל תקף ועוז!
תמונות מלחמה רבות מאד בכתבי הקודש, ונביא עוד איזה דוגמאות:
“ערוך השלחן, צפה הצפית, אכל, שתה!”
רואה אתה, אחי התם, כי המחנה שוקט ושאנן ושרי הצבא מכינים את עצמם לסעודה וגם על לבם לא יעלה פחד אויב, אך פתאם ישמע הקול:
“קומו השרים, משחו מגן!”
ואתם רואים את השרים האוכלים והשותים, ואולי כבר סבואים ושכורים, קופצים ממקומם בחרדה לבקש את כלי זיינם לעמוד על נפשם, כי פתאם נפל עליהם האויב!
נפלאה היא בתעצומות ועוז הקריאה לקרב:
“אסרו הסוסים! ועלו הפרשים! והתיצבו בכבעים! מרקו הרמחים! לבשו השריונות!”
אך הה – לשוא הקריאה, אימת אלהים נפלה על הגבורים, והנביא קורא בשממון:
“מדוע ראיתי המה חתים – נסוגים אחור?”
ה.
תמונה קטנה ומצערה אך חזקה ומדויקת תראה לנו את מלך בבל, את מלך המלכים ואדיר האדירים, בתור אובד עצות:
“כי עמד מלך בבל בראש שני הדריכם, לקסם קסם! קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד!”
ומה איומות הן תמונות השממון אחרי המלחמה, כגון מהפכת בבל:
“לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור, ולא יהל שם ערבי, ורועים לא ירביצו שם, ורבצו שם ציים, ומלאו בתיהם אחים, ושכנו שם בנות יענה!”
נוראה היא נקמת הנביא על השונא המנוצח:
“רדי ושבי על עפר, בתולת בת בבל! שבי לארץ – אין כסא! – בת כשדים! קחי רחים וטחני קמח! חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות!”
או מה נורא לעגו המר:
“קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה, היטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרי!”
ומה יפה הוא הציור, המתאר לנו מפלת גאיונים, בוטחים בחילם ומצודתם:
“זדון לבך השיאך, שכני בחגוי סלע!… אמר בלבו: מי יורידני ארצה! – אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך!”
ומה מדויקות הן ואיומות תמונות החורב והצמא:
משא מצרים:
“ונשתו מים מהים, ונהר יחרב ויבש, והאזניחו נהרות, דללו וחרבו יאורי מצור! קנה וסוף קמלו! ערות על יאור, וכל מזרע יאור יבש! נדף ואיננו!… ואנו הדיגים, ואבלו משליכי ביאור חכה, וכו'”
וביהודה:
“ואדירים שלחו צעיריהם למים, שבו כליהם ריקם! בשו והכלמו, חפו ראשם! כי גם אילת השדה ילדה ועזוב, כי לא היה דשא! ופראים עמדו על שפיים, שאפו רוח כתנים, כלו עיניהם כי אין עשב!… מה נאנחה בהמה, נבכו עדרי בקר, כי אין מרעה להם, גם עדרי הצאן נאשמו!”
– – – – – – – –
ועל כן לא יסתפק איש, כי היו הנביאים מלבד נבואתם ורוח קדשם גם חוזים, או כאשר אנחנו אומרים היום “משוררים”, יען כי הם נותנים לנו המון חזיונות, תמונות ומראות – המון ציורים! יען כי הם מדברים אלינו במעשים נראים!
ואם תשאלני, אדוני התם, מאיזה מין היו המשוררים הללו? אענך! מכל המינים…
בשיר השירים תמצא חזיון ודמיון בתכלית היופי. זכור נא:
“עורי צפון, ובאי תימן, הפיחי גני, יזלו בשמיו!”
או את הספור קול דודי דופק וכו'…
ציורי הטבע תמצא לרוב בספר תהלים (ברכי נפשי); מחזות הטבע וציורי בעלי חיים, ציורים נפלאים ומרהיבים ומפליאים בדיוקם, תמצא בסוף ספר איוב…
בריאליזם גמור מתארים לנו הנביאים את עשית האלילים ויציקת הפסילים… כמו חי, כמו חרון נצב לפנינו הפרא-אדם השוטה, הבוחר עץ מן היער, בחציו ישיק ויצלה או יאפה ארוחתו, ומן השאר יעשה לו אלהים-אלמים להשתחוות למעשה ידיו:
“חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות, ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש, כתפארת אדם לשבת בית”.
או: “ישכרו צורף ויעשהו אל; ישאהו על כתף, יסבלהו ויניחהו תחתיו ויעמוד, ממקומו לא ימש!… כתומר מקשה המה לא ידברו, נשא ינשאו, כי לא יצעדו!”
ועוד הפעם נעלה “בן הכפר” בנוגע למחזות החיים:
“אל תבא בית מרזח, ואל תלך לספוד, ואל תנד להם!… לא יקברו ולא יספדו להם! ולא יתגודד! ולא יקרח להם! ולא יברכו להם על אבל! ולא ישקו אותם כוס תנחומים!”
ו.
התמונה "אַל תבוא בית מרזח ואַל וכו' נכתבה בשלילה, יצויר אך מה שלא יהיה, ובכל זאת מה רב כחה, מה עצומה פעולתה!
כריאליסטים גמורים, לתת תמונה שלמה בשרטוטין אחדים, המה, בתארם לנו שנת ברכהף
“ונגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע; והטיפו ההרים עסיק, והגבעות תתמוגגנה!”
וישנו גם סימבאליזם נפלא מאד במינו:
“ופקדתי עליהם ארבע משפחות: את החרב – להרוג! ואת הכלבים – לסחוב! ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ – לאכול ולהשחית!”
מלבד מעשה מרכבה, בקעת יחזקאל וחזיונות תעלומות רבים הנפוצים בנביאים אחרונים!
גם עקבות אָקולטיזם נמצא:
“שאול מתחת רגזה לך, לקראת באך! עורר לך רפאים, כל עתודי ארץ! הקים מכסאותם כל מלכי גוים! כלם יענו ויאמרו לך: גם אתה חלית כמונו! אלינו נמשלת!”
או:
בעת ההיא, ויוציאו את עצמות מלכי יהודה, ואת עצמות שריו, ואת עצמות הכהנים, ואת עצמות הנביאים, ואת עצמות יושבי ירושלם – מקבריהם! ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים, אשר אהבום!
האם לא תסמר שערת בשרנו למחזה הזה?
ובצירוף ראָמאנטיק:
“קול ברמה נשמע, קול בכי תמרורים, – רחל מבכה על בניה וכו'”
ואליהו התימני רואה תמונה:
“ורוח על פני יחלוף, יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע!”
– – – – – – – –
וסימן למשורר הוא השפעת הרוח הצורר אותו בכנפיו גם על הדומם… הוא מחיה את כל הבריאה, נותן נשמה וחפץ לעץ ולאבן, למים ולמדבר…
נחה, שקטה הארץ!… גם ברושים שמחו לך, ארזי הלבנון: – מאז שכבת, לא יעלה הכורת עלינו!… ראוך הרים יחילו, זרם מים עבר, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא… פתח לבנון דלתיך, ותאכל אש בארזיך!… הילילו אלוני בשן, כי ירד יער הבציר!… השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע, יום ליום יביע אומר… ירעפו נאות מדבר, וגיל גבעות תחגורנה; לבשו כרים הצאן, ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו!… למה תרצדון הרים גבנונים?… ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכל עצי השדה ימחאו כף!…
סוף דבר, אדוני איש תם, המשורר הוא חוזה, אם מלבד זה גם בלשן הוא מוטב, ואם לאו – אין בכך כלום. ה' נתן לישעיהו “לשון למודים” ובכל זאת משלי יחזקאל ותמונותיו נעלים בבחינה ידועה עוד יתר…
ועתה, אדוני איש תם, נוכל לחזור לעניננו. כבר יודעים אנחנו מה היא בלשנות ומה היא השירה; מה הוא הנאום ומה החזון, ועל כן נוכל לפתור בנקל את השאלה אם היה גאָרדאָן משורר או לא. ניתי ספר ונחזה. נקרא את “כל שירי גארדאן” בשום לב, אם נמצא חזיונות, תמונות ומראות וציורים – מן החיים או מעולם הדמיון, אך ציורים יפים, נהדרים ופועלים על הנפש הלב והעצבים, אז נאמר: משורר הוא! ואם נמצא אך שפה יפה, מחוכמה, שנונה ומחודדה ועשירה נאמר – בלשן הוא.
– ומדוע לא עשו זאת ה' בריינין ומבקרו הד"ר בערנפעלד?
– שאלה היא. אך למה לנו שתעשה מלאכתנו ע"י אחרים? ננסה בעצמנו.
ז.
יכולים אנחנו עתה לבקש פתרון לשאלתנו: ההיה גארדאן בלשן או משורר. עתה נקרא את שיריו, כי כבר קסמים בידינו להכיר בין המליצה והחזון, להבדיל בין הנואם נאום והמשורר; עתה לא נירא עוד, פן יונה אותנו המליץ המפואר, ויפתה את לבנו בחלק שפתיו…
נחפשה איפוא ב“כל שירי גארדאן” ונחקורה, מה היא אבן פנתם: השירה או המליצה…
אך לא את כל השירים הנדפסים בארבעת הספרים נקח לנו למקרא. לרגל מלאכתנו נוכל להוציא מן הכלל:
ראשונה – את השירים “לעת מצוא”, כי “שירים” כאלה מלאכותים הם בטבעם.
אמנם בזאת יתהלל גארדאן, כי מעטים הם אצלו השירים ממין הזה. לא לחנם הוא קורא:
עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, קוּמָה וּפְצֵה פִּיךָ,
עֲנֵה אִם בַּכֶּסֶף מָכֹר מְכַרְתִּיךָ,
אִם שַׂמְתִּיךָ לְקַרְדֹּם בּוֹ אֹכֶל חָפַרְתִּי,
וּלְמַחְתָּה – עָלֶיהָ קְטֹרֶת הִקְטַרְתִּי,
אִם כַּחֲצֹצְרָה הָיִיתָ לִי לְהָרִיעַ"…
(אתם עדי, ח"א, 122).
ולא רבים מאלה, אשר הלכו לפניו ומבני דורו, הנחשלים אחריו, יוכלו להתפאר כמהו…
גארדאן חפץ להביט על עבודת הספרות כעל עבודת הקודש; בהיכל הספרות הוא מכהן פאר ולא משתמש לצרכו והנאתו. גם את רגשות נפשו הפרטיים לא שר:
"לא פצחתי רנה, עת אשה ארשתי;
לא נשאתי קנה, עת אותה גרשתי;
בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו;
חלו ומתו – אנחותי לא באו!…
לבני עמי ואלהי אותם הקדשתי!"
שנית – לא נשתמש לצרכנו בשירים מועתקים. הציורים והתמונות הם קנין הסופר המקורי וגם הבלשן הטוב הוא מומחה להעתיק…
ועוד שלישית: חפץ אני להוציא מן הכלל את כל המשלים, גם את המקוריים. המשל – בתור ענין בפני עצו – די לו בהגיון ושכל חד, בטוב טעם ושפה יפה, והוא עומד על הגבול שבין הבלשנות והשירה. ולמה לנו הספקות?
ואם על פי זה יפלו כמה שירים מן החלק הראשון וכל החלק השלישי (משלי יהודה), אל יצר לבבנו; די והותר בהשאר להפיץ או בהיר על טוב כשרונו של גארדאן וסדר התפתחותו.
– – – – – – – –
כי לא בפעם אחת יולד גאָרדאָן…
טרם יתערה לבדו כאזרח רענן, נראנו עולה כיונק בצל אדם הכהן ומחבק את גזעו… טרם יהי חפשי לנפשו, טרם ירגיש את עצמו ויכיר את תעודתו ואת תפקידו, יכרע ברך לפני הכהן, ויגש לו את בכוריו (אהבת דוד ומיכל), ויאמר:
"עבדך אני, קבל עם אגידה,
וכעבד אל אדוניו, כבן אל אביהו,
הבכור הזה, בת שירי לי ילדה,
לך הכהן בקדש הגשתיהו…
קח נא ורצה בו את תורת תלמידך,
גם אהבת בנך, גם ברכת עבדך.
(חלק ב' צד 6)
ואף כי על אהבת דוד ומיכל רבה, כאשר נראה להלן, השפעת וויזעל מהשפעת אדם הכהן, בכל זאת רואה הוא בזה האחרון את אביהו הרוחני, את מלמדו ומורה דרכו.
ואז אמנם לא היתה עוד לגארדאן כמו למורו ולמדריכו מטרה אחרת בלתי הלשון בעצמה; כל התכלית היא: להרחיב ולהאדיר את השפה, להקימה לתחיה, הלא כה דבריו: (שם)
גם מכתב עדות הבאתי עדיך
יעיד עלי טוב, דברי שלום ואמת (!)
שור נא, הכירה, ובחנו עפעפיך:
מכתב יד מי הוא? ומי החותמת?
הטרם תכירו? הוי, (!) איש תושיה! (!)
הן הוא מכתב רעיתך העבריה.
והשפה העבריה, אשר עגב עליה, ותהר ותלד לו את בכוריו, יועצת לו לאמר:
לך רק ואמור לו, כי אתה לי עבד,
אז יסוך על ראשך, יזבדך זבד!
והוא עושה כעצתה ומבטיח:
עבד לעברית אנכי עד נצח,
לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי;
אדמתה אעבוד, וביזע על מצח… (שם).
והכל כאן: לשון הקדש, מליצה, כפל ענין במלות שונות, כפל הצלצול לערבית (!) מלות שונות, נדרסות על ידי כל אברך תופש עט (נצח, מצח…) הכל כמנהג הדור…
ואת השבועה אשר נשבע להשפה העבריה זוכר גארדאן גם בהתאסף עליו ה“שבלים הבודדות” להקים לכל שיריו שם ושארית.
אני בימי חרפי, עת עוד על מצח
לא חורב טל ילדות, נדר נדרתי:
עבד לעברית אנכי עד נצח,
לה כל חושי כי לצמיתות מכרתי –
וכעובד אדמתו המפיץ קצח
כן בשדה קודש זרועי פזרתי…
(ברכת ישרים, בראש חלק א')
ח.
נדרים כאלה נדרו כמה וכמה אברכים, וגם שמרו את מוצא שפתם, כל זמן שהיו סמוכים על שלחן אבותיהם או חמיהם, ולהשפה העבריה (בתור סופרים) פנו עורף אך אז, כאשר פסק המן, ותחל להציק הקיבה, והאשה תבעה בפה מחיה ומזון והילדים מלאו אחריה בקול צעקה ובכי… השירה הזאת אין לה תכלית, שעשועים היא; ונחוצה לה איפוא שלות הרוח והגוף, קיבה מלאה ואח מבוערת…
וכן קרה גם לגאָרדאָן.
הוא מספר לנו:
"תפשתי את עטי ולשלחן ישבתי,
לענוד בת שירי חרוזים כאשר נסיתי,
אך היא התחמקה, לשוא נפשי עניתי,
כתבתי ומחיתי, ומאום לא כתבתי…"
והסבה היתה פשוטה מאד:
–"קיבתי היתה ריקה, כל היום רעבתי,
אכלני הקור, לנציב קרח הייתי,
על כן הבל יגעתי, עט שקר(!) עשיתי,
כתבתי ומחיתי ומאום לא כתבתי!"
ודעת המחלה היא חצי הרפואה: ויצו, ויתיתו המדורה בכירים, ואחרי "רעבו כל היום " “אכל בצהרים” – ויחש לפתע פתאם, כי “נפשו מתעוררת לדבר שיר”…
והוא מסיים:
"ובכן נוכחתי ואבן, ואגזור אומר:
כי מעין המחשבה ומקור שיר וזמר
בבטן המלאה ובאח המבוערת…"
רבים אמנם חפצים להרגיש בשיר הזה לעג מר, עוקץ שנון וחד… ואני אומר: אין מקרא יוצא מידי פשוטו… השיר הזה, מבלי הבט אל זמן תקונו, נכתב טרם היה גארדאָן לגארדאָן; טרם ידע את חפצו ומגמת פניו – טרם היה לקטיגור, מגיד פשע… טרם יכל להבין מה עלובה היא המחשבה, הנובעת מבטן המלאה, ומה שפל הוא ה“שיר” הנצרך למאכל הצהרים…
בין “התלמיד העומד ברשותו של אדם הכהן” וגארדאן העומד ברשות עצמו, ישנה כרמלית – השירה בשביל השירה. בתור הקדמה לארבעת הספרים נותן לנו גארדאן את משל הזמיר והצרעה:
הצרעה אמרה לשכנה הזמיר:
רב לך לשבת בטל בראש אמיר,
קול שמה ושרקה במרום השמיע!
מה יועילו שיריך לבני דורך
או לבאים אחריך?
לו לעצתי הקשבת
אז שיריך עזבת,
כנמלה עמלת
כעכביש טוית
כבבר בנית
או דונג ודבש כדבורה הזלת".
– אולי צדקת – ענה אותה הזמיר,
אך נפשי לא אחליף, טבעי לא אמיר,
כן אֵל בראני, ולזאת נוצרתי!
ההקדמה הזאת איננה מכונת ל“גם אלה משלי יהודה”, ולא להשירים “אחותי רחמה”, “עדר אדוני”, “בנערינו ובזקנינו נלך” – להשירים הללו תכלית ידוע, תועלת מרגשת, ואינם שירי זמיר מכל וכל, אך נאה היא מאד ההקדמה לכמה וכמה מן השירים בחלק הראשון ולמרבית “שירי העלילה” משנות קדם.
ואת “הזמיר והצרעה” כתב בשעת רצון, בשעה שהתלקטו לשמו ולזכרו “השבלים הבודדות” לנחמהו, לדבר על לבו ולהודות לו בעד עבודתו עבודת הצבור, אך בהתעטף עליו נפשו בתוגה, הוא מתנחם על “כתבו שירים בשפה נשכחה”.
מי ישעי ומה חפצי ומגמת פני?
ולמי אני עמל מבחר כל שני,
ומחסר נפשי מטובה ונחת?
הורי, הדבקים באלהיהם ועמם,
עוסקים בסחורה ובמצוות כל יומם,
מאסו הדעת לא למדו טוב טעם ".
והם אומרים:
“מות בשיר, אפקורסות במליצה!”
השיר עודנו: מליצה, טוב טעם ודעת…
ואמנם שני “שירים” שר גארדאן לכבוד ההשכלה והדעת, שני שירי תהלה, ושניהם צנומים וריקים מאד, כי גם על הדרך הזאת לא תהיה עוד תפארתו.
השיר הראשון מהמקצוע הזה הוא “הקיצה עמי!” (ח“א צ”ד 43). תכליתו מובנת: לעורר נרדמים; שירים כאלה שר אד"ם, גאטלאבער, ושר וישיר עוד כל אברך תופש עט… גם גארדאן לא הוסיף נופך משלו… הליל כבר גז, השמש האירה, ועל היהודי להכיר את מקומו וזמנו… “הארץ אשר אנחנו חיים בה הלא תחשב לגלילות אירופא” וכגן עדן הארץ לפנינו, בניה לנו “אחים” יקראו, ולמה נעמוד מרחוק כאורחים? וכו' וכו'…
גם בשיר השני (דרך בת עמי) להג הרבה. מאד מאד ישמח ויעלוז לבבו, כי כבר נראו נצני ההשכלה בישראל. המון חרוזים, המון מלין בכל חרוז וחרוז: כבר ישנם חכמים בישראל, שופטים ושוטרים, רואי פני שרים, בונים, אדריכלים וכו' וכו'.
ופתאם – וגארדאן נהיה לגארדאן: לקטיגור, למוכיח פשע, לנלהם בכל הבל הבלים, בכל אמונה טפלה, במאשרים מתעים… פתאם עבר ובטל מעולמו כפל הענין במלות שונות, כפל הצלצול איננו; כבר נתן גט פטורין ל“טהרת השפה” וספר כריתות להמלות השוות, הנדרסות בכף רגל כל עגל ספרותי, ואין “רצח וקצח, ומצח, ועבד וזבד וילבט” – פרץ נחל מעם גר, ויהרוס את כל המעצורים על דרכו… לא עבד השפה הוא גארדאן מעתה, כי אם אדונה המושל בה בזרוע וביד חזקה, ואם נשתמש במשל הנביא נאמר, כי מעתה “השפה הוא משור וגארדאן מניפה; והלשון גרזן, וגארדאן חוצב בה”. המבטאים החזקים מבתקים כחרבות, מתרוצצים כברקים, מכים ומכאיבים כקוצים ועקרבים… ובאין ברירה יושיט יד אל אוצר התלמוד ויברור לו משם את השבטים לגו כסילים…
אז נוצר ה“קוצו של יוד” ו“גם אלה שירי גארדאן”… ואז רעש וסאון מלחמה, בכי ויליל, וחרוק שנים!
ואז ישאל לפעמים: “טפה זו מה תהא עליה?” מה יכתוב? הירחיק נדוד לבקש את מקום הגן עדן או ישא נהי על הבצאות, אשר טבעו בו אבותיו ואבותיהם, ואשר טבע בהם הוא, ויטבעו בניו אחריו… הידבר על דור ההפלגה מראש ימות עולם, או על דור ההפלגה אשר בימינו, המתאספים לבנות חורבות העם ואיש לא יבין שפת רעהו… ואולי יכתוב קורות איזה מגיד בעלטה?
כבר בא גארדאן לידי הכרת עצמו… יודע הוא כי מרחם נקדש לקטיגור, למגיד פשע; כי באשפתו חצים ומות בשביל גבירים מתנגדים ח“י פעמים ח”י בעד פתיחת האחרון ומ“ת פעמים מ”ת על שמא תתעבר ותמות… כי אש תקד באפו על דור ההבלים, על רועי האפר, על המנהיגים והפרנסים… (חלק א', צד 131). – על השאלה: “משורר מאי קא בכית?” הוא עונה:
"….. על דא קא בכינא,
כי נמכרנו לצמיתות בידי חסרי בינה,
בידי גזברים אכזרים ופרנסים שוטים,
רבנים מחמירים ומלמדים הדיוטים…
הגזברים נבחרים בשחד, ביין;
הפרנסים מתפרנסים וסדרים אין;
המלמד ילמד כסומא בארובה,
הרב יגדור; לא יחוש להפסד מרובה…
וכו' וכו' (חלק א' צד 131)
אך עוד לא בא הקץ לחלופי גארדאן. אז קרה המקרה, כי “ענה שכם בן חמור את בת יעקב” וגארדאן נהפך לאיש אחר… אז יקרא "בנעורינו ובזקנינו נלך… (חלק א' צד 117), אז ינחם את “אחותו רחמה” (שם 119), אז ייליל: עדר אדני! (שם 117)… אז נעורה אהבת הלאום בעצם תקפה…
בהתפתחותו של גארדאן רואים אנחנו ד' תקופות
1) גארדאן עבד השפה,
2) גארדאן ידבר בשם ההשכלה,
3) גארדאן נעשה לקטיגור ומגיד פשע,
4) גארדאן בתור משורר עמו…
וע"פ סדר התקופות הלזה נקרא את “השירים” ונבקש את התמונות והחזיונות…
ט: (גארדאן והטבע)
גאָרדאָן, בראשית התפתחות כשרונו, הרגיש את השירה בתוך מעיו, אך טרם ידע, איזה הדרך יבור לו כשרונו, ויפן ימין ושמאל, קדם ואחור, ואל השמים ואל ארץ תחתית ויבקש את שאהבה נפשו…
הוא מנסה ותועה, מנסה ותועה כפעם בפעם בשדה אחר.
ההיה לב גארדאן פתוח להדגשות הטבע? ההתפעלה רשת עינו מהדרה? נקרא נא את שיריו ממין הזה.
בנוגע לענין אשר לפנינו, בלולות תעלינה התקופה הראשונה והשניה בהתפתחות כשרונו של גארדאן.
הנה – “תל אביב” (ח"א צד 3). גארדאן איננו שר, כי אם מספר לנו במשקל ומלות שוות, כי “בעת שהוא הולך לשוח במישור הזה (?) לבו ירחב, יערה עליו רוח, כל קרביו יעורו, יכונו”. אך איננו מתפעל בלבו כי אם במוחו: “בסתר כליותיו רעיון יולד, ושעיפיו יאבירו לקצות החלד” ושם “יצהלו וירוננו בגאון יוצר כל”… על יד תל האביב הוא מתפלסף…לא על רשת עינו יפעול המישור, ולא רגשות הלב יתעוררו ויעברו גבול… גארדאן איננו רואה את אשר לפניו, כי כבר הרחיקו נדוד סרעפיו, לקצה הארץ האבירו, ושם שמים וארץ נשקו, ונקל מאד להתנשא אל היוצר!… “באמר, בתעופת עין נברא הכל מהבל ומאין!” – “הוא שכן שמש פה (!) ברקיע, הוא אמר ויזל זה (!) פלג”… תמונה אין אנו רואים, אך קול דברים אנחנו שומעים, קול קורא בשמות דברים שונים ומבולבלים לפי הסדר אשר ידרשו המשקל והמלות השוות. הנה נאות שדה…הר חמד, אשר הטבע על עמדו… וגם הרוח אשר נפח באף המשורר, והדעת אשר בלבו, והכח אשר במתניו, והמלה אשר בלשונו, והטוב טעם אשר בחכו – כי לולא הכח במתניו לא יצא לשוח בשדה, לולא הדעת – לא עף ברוחו אל קצוי ארץ ולולא המלה בלשונו לא בנה את כל הבתים הללו… אמנם טוב הטעם נזכר במקום הזה שלא לצורך כלל… בין כך וכך וגארדאן
. … . מוצא נחת
ביקר שמים ממעל וארץ מתחת…
כי – “אחד עשה כלהם!”
ולמה לא קרא את השיר בשם גבורת הבורא? הלא זה כל ענינו! הקב"ה “ישב רוחו ויבול זה (!) פרח, יקפא הנהר, יתעלם קרח, יתגלע הר, תתקדר שמש, וגם את נשמת המשורר יאסוף גם הוא יבול, גם עצמותיו תתפרדנה, וישוב לשאולה, ועש ורמש יאכל חרבות מוחו… ואם יצהיל הקב”ה את פניו או "ישוב כל הדר, אז יצא אביב כחתן מחדר (לישנא דקרא), ואדמתו כלתו יעטוף שית והר… ולהקת צפרים ישובו ישוררו, הרים וגבעות (ממש כנאמר בתהלים) ירקדו ויכרכרו ועל כל כבוד חפה – שמים לטוהר! אך מה יעשה להמשורר המת והנרקב? אין דבר! גם עליו לא תאטר באר פיה, נשמתו תשוב אל בית אביה, ותגור שם כנעוריה בין ככבי ליל (!) ושם תשכח תבל ותבליתה, תשמח שמוח ותתענג על שדי, תדע דעת עליון מעלה ומטה (?)! לא נפקוד במקום הזה על גארדאן עון כלאים, לא נתבענו לדין על עירוב אמונת הפיאים, כי נשמות הגבורים יהיו אחרי מותם לכוכבים, בהשארת הנפש השבה אל מקור הדעת –; די לנו, כי למרות השם, אין כאן לא תל ולא מישור ולא אביב ולא כל תמונה שתהיה.
ואולי נופל מ“תל האביב” רעו הבא אחריו (שם – 7) בשם הגדול “חג ה'” – גם הוא שיר אביב, אך גדול מן הראשון ברוב בתיו! שבעה עשר בתים ואין אף נצוץ אחר ממאור השירה! והבתים ריקים ואף תמונה כהה אין בהם!
“מן השמים קורא הקול” מעצמו מובן, שהוא קורא כאמור בתהלים: בכח ובהדר ובעוז, או כנאמר בנביאים בקול שופר גדול כי יתקע… כהיום הזה אמנם נופל השופר: מאלפי כלי תרועה, אך השירה תחדש כנשר, נעוריו וגם כבודו יתחדש עמו… הקול הקורא הוא קול האביב…
האביב על חרף חרפו יתגבר, יריע!
הקול אומר: קום – ויקם ראשונה היקום משנתו בחרף, ואחרי שנת החרף – קם הסתיו ויפן עורף; אחרי כל אלה קמה האדמה (!) ותחדש פנים כנשר (אין דבר כי קטן מאד המשל בערכו להנמשל), חשרת עבים (קמה) נטשה שמים וגם “נפש המשורר” קמה במחילת כבודה על רגליה “ותשורר”!
ואז אחרי הסתיו והחרף קרע האובל מעטה הקרח, והפרח קרע בפוך עינהו (!) ויקרא (הפרח?) “חג לכל! יום זיו החדש!”
וארץ ושחקים יפצחו רנה וישוררו; וההרים והעמקים, עושים כאשר עשו בימי דוד וב“תל האביב” ויפזזו גם עתה ויכרכרו.
ובקטן ורב זיז שדי יופיע!
גוש עפר וגב שדי יניע,
אדם ובהמה ידודו ידודו…
וכיון שידודו אדם ובהמה לא יחפוץ המשורר לשבת בית והוא חפץ לעשות דרכים שונים בבת אחת כיאות למשורר, אם באמת “מיטב השיר כזבו”.
ועל כן:
"אצא בבר, ארוץ הכרמלה,
בעיר, במגרש, בגן וגיא – סלה!
ואז בעשותו התבל הזה יהיה “פרח בתבל פורחת”. ולמה? יען כי
שם (!) מעין בהיר הוד קולו ישמיע…
איפה הוא ה“שם”? בבר, בכרמל, בעיר, במגרש, בגן וגיא, או אולי ב“סלה”? הכל כאחד! די לנו, כי –
שחקים כאור פניהו ירקיע
די לנו, כי –
פה לפה בו ישקו מעל ותחת!
וכאשר יוסיף “לשיר” כן יוסיף לעות את התמונות, לסרס את המראות, ולצנפם צנפה משונה מאד.
"רשפי שלהבת יה [של] שמש [ה]ערבים יבערו כיקוד אש במקוה מי המעין, אשר ינהרו כתקוה וביקהת שבלתם, כי השמש, כאלו בנהרים חרה אפו (לישנא דקרא) יצית ברשפיו מוסדות המים ומהם עלה עמוד אֵש השמימה…
וכיון שזכר את השמש, לשבח או לגנאי, הוא עומד ונושא עליה את “משלו”. ובמשל הזה הוא מגלה לנו בכובד ראש וגם בכבד פה את ארץ החדשה מחדש, כי השמש היא תאות כל לב, כי היא כל עדנה וגם – כל יתר (?), כי היא הדר העמקים ופאר הרי בתר (אל נא נשכח, כי סעפיו אוהבים לנוס בפעם כפעם כפעם אל קצוי ארץ). וכל התענוגים
מידך הם לנו, ביום מולכת!
בחוץ ובקרב, עת כי תופיעי,
חיים ושמחות בכנפך תביאי,
ובבאך הה עצבת גם (!) שלכת!
בא וצאת השמש יתואר ע "פ דעת קדמוני הקדמונים:
מעל מרכבתך, כי תרדי הימה,
שלמת אורך מעורך תפשטי שמה (!)
ובערפל טוהר, רוחצה במים (!)
אל תחת שפרירך תבאי חדר!
זה לא כביר חרה אף השמש בנהרים ותשרפם, ותעלה מהם להב ועמוד אש, ועתה טובלת היא ורוחצת במים להטהר ולהתקרר. ומה נעים הוא מחזה השמש בבואה אל החדר, אל תחת השפריר! אך אולי יפה ממנה השמש “בצאתה בעטרת פז מפאת קדימה עת מלבושה, מלבוש הארגמן, מאדים את התבל “? ובפרט באותו הרגע ש”היא מושיטה שרביט זהב לכל?”
תמונות כאלה ימליט אך עטו של תלמיד האד"ם! תמונות כאלה תעשינה בלי התעוררות, בלי השתפכות הנפש, בלי צאת השדה, בלי התענג על האביב, על השמים, כי אם בחדר מעופש לפנים מחדר רקבון… וערות השירה תכוסה במעטה פלוסופיא או אמונה…
כי שיר האביב יושר גם ביום תחית המתים!
אז יתגל כל גל ורפאים יעורו,
אז יטהר כל לב (?) ורשעים זורו (?)
חיים וצדקה תמלא הארץ.
וכל זה הוא מאמר המוסגר; העקר היא התמונה היפה, כי “המתים יציצו מקבריהם כעשב השדה”
וראו איך ידיהם לנו יריצו (!!!)
הכירו את אחיהם לעינים (!!!)
וכיון שהריצו את ידיהם, אות הוא, שהכירו את אחיהם, וכיון שהכירו –
… האח! יש דעת שמה!
תהלה לבורא עולם!
י.
ותחת התנשאות והתרוממות ע"י מחזות הבריאה, נמצא את הבדיל הקשה והכבד הזה גם בשירי הזהב (שם – 13). הערב הוא נעים מאד. למה נקרא שמו ערב? לפי שהוא ערב לנו ומתוק לנפש… ונעים הוא ללבב כל גבר, בין שהוא מר-נפש ובין שהוא צולח! למר הנפש יחד עם הערב יבא “קץ שבר” והצולח – פי שבע שמח! כי כן חפץ תלמידו של אדם הכהן.
אך פתאם (ה' על מים רבים – שם – צד 20) והמשורר הנתק בזרוע מזרועות עמל וידא על כנפי רוח דובלינה…ולא בחלומו דאה על כנפי רוח, כי אם בהקיץ, וזה האות, כי לן שם בלילה לא במטה, כי אם באחוזת מרעים, ואך כאור היום הרחיק לנדוד (?) כחלום.
אך שם (ר"ל: במקום שהרחיק לנדוד אליו), ינק נועם רב משדים; הכין לנפשו מזון רב, הבין פעולת האל וכבודו, וגם אחרי שובו מדובלין,
עוד ספיר הים ותכלת הרקיע
עוד רוח הצח שם יפוח שפ
עוד נשים צבאות, עוד בחורי יופי,
עוד אני שיט אל עיני תופיע.
ואם ישוב הקבלן אז איזה סוחר וכל תומר מוקשה מדובלין משפת הים, היספר אחרת? גם אלה יראו אני שיט, רוח צח, בחורי יופי, נשים צבאות… ויותר לא ראה גם המשורר, המבטיח אותנו לחנם, כי הכין לנפשו מזון רב!
צחוק מכאיב לב תעורר תמונת הטבע באהבת דוד ומיכל, בשיר השלישי (ח"ג 31)
התמונה מתחלת בחוצפא:
הן שם יט שמש למקצעות שמים…
עבים; ובכל זאת המון כוכבי אור ברום יתרוצצו!
המשורר, כפי הנראה, עומד בין העבים והשמים על "ראשי ההרים, אשר כענקים יעמודו " (!) והוא רואה איך שהם חוגרים את עבי-השמים (!) כמזח ואת השחקים בעצמם כענקים על צואר! ותוך כדי דבור המשורר עומד למטה ורואה, כי למרות העבים וכוכבי האור המתרוצצים ברום, עוד יפוזו ההרים מזהב שמש ערבים… כי השמש, “הסוכנת בדביר החיים” ואגב אורחא גם “המסירה בקרניה את אפר העתידות” (?) היתה, כפי הנראה, ביום ההוא עמוקה מאד, ועל כן התעכבה בדרכה, ותתבונן גם היא מעט קט אל העבים ולהמון הכוכבים המתרוצצים, ואך עתה היא “סרה האהלה” ובאופן יפה מאד, כי –
כפני גבור עוז, כי יתם הדרך,
כיקר חסד אל, כפני קשט סלה,
כעליצות איש לאלהו יכרע ברך,
כן הוד שמש עת תסור האהלה!
האתה יודע מה הוא סח? ונעלה הוא הערב ההוא על כל בני גילו, כי בכל יום ויום לעת ערב, יורדת השמש, כאשר ראינו למעלה, לטבול ולרחוץ במים והיום –
אל סוד ה' בערב היא באה,
אל אוצר שדי, בו עתים נצפנו
ותקשיב ותשמע…
ולא נפלאת היא – “בין הערבים” ההוא היה הרת “אהבת דוד ומיכל”!…
בשיר השביעי (שם – 30) יט גארדאן את ידו החזקה גם על הירח…
בתכלת הרקיע עלה הירח והוא משליך את רצי כספו מרום ושפל… אך ביער גבעה אין אורו זורח מטעם פשוט: כי צאלים סתר לו (להגבעה או להירח?) וישופהו (את מי?) אופל. כי שיחים עבתים וסבוכי כפים בעבי גבמו השביתו (!!!) אור סהר, כעבים יקדירו שמש צהרים וישיתו על עין איש צעיף ערפל (!!!). האם לא נהדר הוא המשל והתמונה? אך לא בא עוד הקץ, עוד נחזה נפלאות… בכל הגבעה ישנה אך אלה אחת, והיא נשקפת מנגד, והלבנה, אשר זרחה זה לא כביר בתכלת שמים, נצבת עתה בין עפאיה! שם (אצל האלה?) תעט הארץ אורה כבגד (לישנא דקרא) אך האור לבן כלבנת תכריך מת באפלות בית-מות! ועוד הפעם “שם” אך לא אצל האלה כי אם על גבנון נשפה, שם תחת השיח (!) – שם (!) יבך הינשוף, היענה נאנקת, ויליל סופה בישימון ישיח, אף שבולת נחל בגיא שוקקת! ובעזובת חרש זה (!) בין הרי בתר, במקום ינוו (!) ילדי טרף ורצח – נמצא את מיכל, מחכה על דוד, אך זה אינו נוגע עוד לעניננו…
– האמנם? נאנח מר התם.
ולמה תתפלא? הלא גארדאן משורר הגולה, משורר הגעהטאָ הוא! הלא הוא בן עם יושב כרכים בלי נחלת שדה וכרם מדור דור…
וזה האות, כי בזמן שכל חושיו אטומים להטבע אשר סביב הכרכים בזמן הזה, לבו פתוח כפתחו של אולם לטבע מצרים ע"פ כתבי-הקדש… כלי שני הוא, אך רותח!
נקרא נא מעט בשיר העלילה – “אסנת” (ח"ג צד 23)
בת פוטיפרע:
פרדס נחמד שתול על פלגי מים,
בו יעל כל עץ נחמד לעינים,
שם ינץ השקד, תפרח הגפן,
הזית יסתבל לבנת הצמר,
הרמון יתכסה בשני תולעת,
ועטרת סנסניו יצנוף התומר!
שם נרד מור ואהלות ריחם יפיצו,
כרכם וקציעה כעשב יציצו,
ושדרות עץ הדר על מעגלי דשן
רגלי ההלך מעדנות יעבירו,
ובגדרת הגנה בין בדימו
שרים נסתרים על מחול ישירו.
כל זה ההדר ותכלת שמים
יצף, יכפל בברכת המים
שם על עפרות זהב כראי מוצקת!
מסגרת לה סביב ערגות בשם.
ופסל עזאזל או העשתרת
היא בעלת השפע, אליל העתרת,
חצוב מצור, שם נצב על כן שיש,
בדמות אשה יפה מרבת שדים,
הנושאת קרני פרה על המצח
ומנענעים וכד בשתי הידים, וכו'
סביב נצבו כל אלהי מצרים וכו'.
ובין התלמים, כדרור המרחפת
ילדה נאוה ומענגה רדפת…
ובגבעול שושנים תרדוף העופר
רדפה ותצורנו, ותנהגו שבי
על יד האגן סכת סוף נשקפה
מעשה קלע ממסד עד הצפת
ויריעות ארגמן, כרפס ותכלת
יענדוה יפעת צבעי הקשת –
וצללים ורוח ספה ישמורו,
חורב וחם לא יעזו לגשת
ועוד שם:
רוח חרישית שפרה שמים
השמש ירד אל נבכי המים,
מה שהוא מתאים אל אמונת המצרים, והשמים נדמו לקערת ספיר הפוכה, אשר נפל ממנו תפוח הזהב (השמש)… להלן ההגיון צולע מעט, כי הככבים הם בקרקע הקערה ההפוכה, והם גם: אותיות זהב פורחות ברוח ותוך כדי דבור: “מכתב אלהים, חרות על לוח”, אבל – התמונה יפה.
ועוד שם:
מוצאי בקר הצפרים בשרו,
בין העפאים ירונו וישוררו,
ולקול זמרתם כמחולת מחנים
תצא השמש על חוג שמים.
תמונה מאד נעלה לולא מחולת המחנים וחוג השמים (שם 132).
יא.
וכן יודע הוא גארדאן ומרגיש היטב היטב את הטבע בארץ ישראל… עוד הפעם התעוררות הרוח והשתפכות הנפש בכלי שני, אבל התמונה היוצאת, יפה, נעימה ונהדרה היא, פועלת עלינו ברוב כחה, ומנשאת אותנו לאחור, אל הימים הטובים, אל הארץ – ארצנו.
והתמונה היא בישר דוד וברזילי (שם 148):
השמש נטתה, רוח קר יפוח,
התבל תחשך, עין הארץ קמה,
אך על הרי גלעד עוד אור זרוח
וזהב החמה עוד לא הועם שמה.
על אשדות הירדן אורה פרשה,
ותפז בירקרק רצי המים;
מנאות ההרים העדרים גלשו,
הרועים יעוזו מקניהם בית;
ושדיהם וחרישם חורשים נטשו
ובוצר גם נוקף כרם וזית.
אספו, דיגים, מכמורת ורשת!
משכו הדוגה אל החוף בסתר!
הנחת גבור ציד, הנחת הקשת!
סוב נא ורדה לך מעל הרי בתר!
הארץ תשקוט שמים ידומו,
אך מרחוק נשמע קול זרמת מים
מי נחל יבוק כבקבוק יהומו,
והמולת קול שאון מעיר מחנים!
ועוד שם תמונת “סכה בודדת”:
גגה כשער עלמה נשוי מקלעת,
ופטורי ציצים הטפחות יכתירו;
ושמיכת דשא סביב משתרעת,
ופרחים ריח נחוחם יקטירו.
ובנקרת הגג שמש מתגנבת…
והסכה תתראה כמוזהבת, והכלים אשר בה, המחוטבים משן, יתנוצצו כפז…
– – – – – – – –
יושבי כרכים אנחנו אך נוסעים מכרך לכרך, והדרכים, כידוע, מקולקלות, ובימי האביב והסתיו נורא הוא המסע בכמה וכמה גלילות, אשר אנחנו נחתים שם… ואנחנו מוצאים תמונה כזאת אצל גארדאן, וכמדומה לי, שאין למעלה הימנה. והתמונה נמצאת בשיר “ושמחתך בחגך” – בתקופת הקטרוג…
ר' קלמן חרד על חג הסכות הביתה:
בימי אלול האחרונים יצא בדרך
ויחשב דרכו עד ביתו לחדש ימים;
כי הדרכים התקלקו מפני הגשמים;
הנהרות גאו מלאו על כל גדותם,
הגשרים התרועעו, חרגו ממסגרותם,
ובכפו נפשו לא פעם [אחת] ושתים
עבר גשר רעוע, מי מתנים…
פרץ מים נבעה בנקיק ההרים
ומעברה נשאת בגאון משברים…
ככה חדש ימים בעמל בשר ונפש,
התגלגל המלונות, בבץ ורפש…
נתך עליו מטר סוחף ממעל,
ולרגליו אגמי טיט, נחלי בליעל,
כשל כח סוסיו, פרסותם עקרו,
נתקו מוסרות, האופנים נשברו –
והוא לא נואש…
וישרך דרכו הלאה, מבלי מנוח
ידפוק סוסיו העיפים בכל מאמצי כח
ישחק למטר ולרוח ולעפות…
הה! הימים חולפים כצפרים עפות,
כל כברת ארץ עד אין קץ משתרעת,
העגלה בטיט בכבדות מתנועעת…
הנחלים הולכים, המים מוגרים,
הרגעים, השעות עפים כצפרים,
הלילות מתגנבים, הימים בורחים,
הלנצח לא יכלו מלונות האורחים?
הסוסים עיפים, זוחלים בעצלתים…
וכבר יערוב ערב סכות:
וכבר תעמוד השמש במורד שמים…
קשה מאד לבא הביתה על החג ע"פ דרך הטבע, אך שלא בדרך הטבע?
והתקוה הנוכלה על לבו דברה:
אולי יעשה לך נס ובאת במהרה;
אולי תקפוץ לך הדרך, ומדוע
לא תדום השמש גם לך כ[ל]יהושע?
אך חלפה עת הפלאות:
הארץ עומדת ממקומה לא תמש,
מרדף בלי חשך ילך לו השמש,
הסוסים הולכים בכבדות, נטויי גרון
ר' קלמן שוכב בעגלה כמת בארון.
שם בבקעה ינטו צללי ערב,
אל סתר ההרים יורד החרסה,
ולעיר מושבו תשאר עוד פרסה,
אז פג לבו ועינו זלגו דמעות:
בקשו עלי רחמים, הרים וגבעות!
אך אין רחמים בטבע:
הגבעות חרשות, להרים אין אזנים,
השמש יורדת לקצה השמים,
הסוסים התמימים חובתם ידעו
אך – אהה! רגלימו בבוץ הטבעו!
היום פנה, הכוכבים ממסלותם
מתנוססים כאבני גזר במשבצותם,
ככבי נשף! ארור צאתכם ובאכם!
למה קדמתם לצאת ממחבאכם?
למה תצהלו פנים? תתנוצצו, תהלו
הכהתל לצים באנוש אנוּש תהתלו?
התמונה בולטת, חיה היא הטבע, הדרכים, הגשרים, הארץ והשמים, ור' קלמן ועגלתו, וסוסיו…
עתה נעשה חשבון:
1) בכל ספרי השירים מעטים הם שירי הטבע
2) אך שלשה מהם נאמנים ויפים…
היוצא לנו מזה:
כי לא נוכל להכתיר את גארדאן ע"פ שלשת השירים הטובים כנגד ארבעה וחמשה רעים בשם “משורר הטבע”, אבל – שלשה פרחים יפים לקטנו, ואם באחרית דברינו נשים זר משורר לראש גארדאן, יהיו הפרחים הללו בתור הזר. –
יב: גארדאן ושירי אהבה. התקופה הראשונה.
גם “לשיר” שירי אהבה נסה גארדאן.
ואמנם בימי התקופה הראשונה – תקופת הבלשנות והשפה בשביל השפה – נקל היה לו מאד לכתוב או טוב מזה לחבר שיר אהבה ולדבר בשמה ככל העולה על עטו-קלשונו, החוטף כל נתח שמן וטוב מכתבי הקדש.
נפלאה היא האהבה!
היא “תורה לנמר הרך לב אבן”; אמנם לנמר אין לב אבן כי אם לב חם ובוער, אך מי יאמר לבלשן מה תעשה? ומה גם אם האבן נצרך בשביל התבן, כי האהבה, האהבה הנוראה המרתחת גם את מיץ העכּביש ודם הבטלן, מהפכת “את אש חמתו (של הנמר) לנהר נחת” למשל: למי השלוח ההולכים לאט… ואז, כאשר חימה אין לו ואש חמתו כמי השלוח “ישורנו גדיו אל גבעולי תבן”. ומי “השקיט את רוחו והשביח את שאונו?” מעצמו מובן – “האהבה!” גארדאן איננו יודע את אורח התנין באהבה, ולהוציא את התנין מכלל השיר, לבל יזכר ויפקד בנחלת חיות רעות לא יוכל, וע"כ יחליף חיש קל, כסוחר זקן ורגיל, את אהבת המינים באהבת משפחה, ואם התנין מיניק את גוריו – שמע מיניה כי אוהב גם הוא… אחרי התנין “יכרע זאב עקוב מדם”, כאחד המשכילים בזמן הזה לפני כלתו אהובתו, לפני "הזאבה כאשר באהבה תפגשהו " (!). אם ראית “דוב שכול טורף כדבר” אל תאמר רעב הוא ומשחר לטרף כמנהגו של עולם, אך – דע לך – כי “גוריו נפלו ברשת” טמנו לו הצידים והזאב אויב ומתנקם מאהבה!
אחרי החיות תבא השמש הנאהבת מאד על ידי המשורר בכלל וגארדאן בפרט, ואשר “סביבה ידבקו באהבה (?) הירח והכוכבים” וכל צבא השמים מבלי להוציא את כוכבי השבט המשוגעים, כי כבר הורה לאמבראזא שהמשוגעים אוהבים ממש כאנשים פשוטים… ולא השמש הבוערת אלא נחלים – אפילו המים אוהבים! האהבה תצוה: “והנחלים יזרמו הימה”, “גוש קל יעוף השמימה”. הכל – בנוגע להלשון – כמו שכתוב בתנ"ך ובנוגע להחיך – באיזה מקום אצל שיללער אבל בחלוף המלין וסרוס המחשבה.
אך כל זה כאין וכאפס הוא מול המעשה הנורא בעלם חולה… כפי הנראה הוא אוהב על כל פנים – את אביו ואמו, את אחיו ואחיותיו, והנה – המות, ואז תנחמהו האהבה –
ובהנתק חוט תקוה (ה)כוזבת
הגיון על לבו האהבה תעל
לא הגו יאהב, הנפש אוהבת!
יש ויש אהבה מזה וממעל!
אין חפצי להכחיש, ח“ו, בהשארת הנפש ואהבתה, אבל כמדומה לי כי את ההגיון היקר הזה מעלה על לבבו לא האהבה כי אם התקוה, אותה התקוה אשר כבר הנתק חוטה ע”י המשורר ואשר נקראה לחנם בשם “כוזבת”…
ואם הדבר כן – הגיעו המצלתים!
מה עצמת, מה גברת אהבה בחלד,
את לא חלק לאדם אל יוצרהו,
את לא שמה הבריאה באף ילד
את אשר לא הורו הלמוד – את תוריהו!!!
משמע מזה שבאהבת הגו הכתוב מדבר. הלא כח דבריו: אהבה בחלד, ולמעלה מזה נאמר, כי אך הנפש אוהבת! סתירה אמנם אין כאן, כי על דבר אהבה הנפשית הטיפה תקוה כוזבה של עלם חולה; רע מזה, כי אי אפשר לי להוציא את האהבה מגדר הבריאה או מגדר פעולת היוצר בשום אופן וצד! ועוד רע מזה כי לא הלמוד מורה אלא פשוטו כמשמעו – המלמד!
ובכל זאת נקל מאד לבלשן לשיר שירי תהלה, כי אם ישיר מי יואב לבקש אצלו איזה רעיון, איזה מחשבה, איזה רגש חי? הלא בלשן הוא!
אבל קשה מאד לתת תמונות אהבה:
1) לתאר את פרצופי ה“נאהבים והנעימים”
2) לתאר את מעשיהם, המורים על הרגשותיהם, לראות ולתאר כל תנועה קלה וכל נדנוד המיוחדים בכל זאת לאותו הרגש – ומה גם
3) לתת תמונה נאמנה מכל הנעשה אז בחביון הלב, מהתפתחות הרגש, מעלותו מתחת למפתן ההכרה עד מרום קצו להיות מניע ראשי בתקופה מיוחדת בחיי הגבר והאשה.
ושלש אלה לא יוכל גאָרדאָן גם בהתפתח כשרונו, גם בתקופה השנית והשלישית – כי בתקופה הרביעית אין שירי אהבים…
עת ראה את “חנה” (ח"א צד 8) בפעם הראשונה, נפל מעיניו מסך האפל, וירא כי יש אלהים מהלכים בארץ; מליצה יפה. מעצמו מובן, כי “מול אור עיני חנה הבל הוא אור הכוכבים”, כי “תחפזר ותבוש גם השמש”; הגוזמא הזאת שגורה בפי כל משכיל-משורר או משורר-משכיל, אבל העקר הוא שגם “גבעת הלבונה” היא כאין וכאפס “מול רוח עפעפיה, עת תרעיף אהבה”.
תחת התרוממות הנפש והשתפכות הלב – מלאכת מחשבת, גוזמאות, משקל ומלות שוות! ושמא תאמר חנה יפה היא? לא!
על חלקת-מצחך יד יוצרך לא שמה
לבנת השחר וברי צמר צחר;
ובמטוי עורקי לחייך לא רקמה
יפעת ארגמן, חכלילת השחר!
ואם כן חנה מכוערה היא? חס ושלום! אך –
מי הבל ייגע יפות היופי,
[אשר] מנו יפעתו לא ישיגו דופי?
היוצא לנו מזה? שחנה יפת תאר, אך – לא על ידי התאר, והיופי אשר לה מעצמה הוא, והוא “יופי אשר לא ישיגו דופי” ולא בא מאת האלהים, כי אם מאליו בא… כ – “מנו יפעתו!”
ושמא תמצא לומר, כי חנה מתיפה בעדיים? חס ושלום! חנה “לא תעדה נזם” (כבנות הפראים, למשל – באפריקא) “ולא פז ולא חלי כתם”, “ידיה לא רותקו (זו לזו?) בצמידים נוצצים”; מקור הקסם הוא – “החסד והדודים!” והעקר:
עוד טל ילדותך על מצחך ינוח,
הוא ישב לך הנפשות, ישלול כל רוח!
ושמא השמלות מעלות את יפיה? גם לא אלה! “לא שלמות-הוד שמלותיה עליה” ונהפוך הוא: המשורר משתומם “איך יטהרו השמלות מנקיון גוה” מליצה מזכרת את המקומות הגרועים בעמנואל.
יג.
גם לא מנעלי פז מנעלי בת נדיב(!), ובכל זאת מה יפו פעמיה. וחנה הולכת רומה כתמר, ושערות ראשה, המכתירות אותה בחבלי אהבה (!) ובמעדנות נחת (!!!) הן כעטרת הכפות הסורחת על התמר (!) – ועוד הפעם העינים!
עינך תחדור כל לב, תפיק רב דעת,
ובשביל החרוז:
קולך מה נאוה אל אזן שומעת!
ולא חס ושלום אל הרגל!
וחנה עת תשחק “ירד הנועם משמים לשכון בערוץ יקהת לחייה”… עת תפצה פיה “יונקת לב גבר” וה“טוב-טעם” יזל מפיה כמים!
וכנצוץ יכלה מפני שלהבת,
כן תכל כל רוח מולך, נאהבת!
ואשת פלאים היא חנה. על הנבל היא פורטת באצבע אלהים, ומוציאה ממנו – כנאמר בתהלים – קול בהדר, קול בחיל! ובהשמע קול בהדר יחד עם קול בחיל, יעברו לפני המשורר הירחים והשמשות במבוסת תבל כרסיסי ליל (כטל?) וגם ארצו (?) תדעך ממקומה…
“הכל בגללך – גם אותך אשכחה!”
כלומר: בגללה הוא שוכח גם אותה… האם לא יתכן הדבר? אך עוד הפעם העינים, אשר יטבע בהן המשורר כטובע בזפת.
בשבת חנה ובדברה במסבת בית חבר (!) אז מבטה הוא אוצר כל חמדה וחפץ (!), בשבתה ודברה מבקיע לה [כנראה: המבט] קירות לב גבר יותר ממאה תותח, כרים וכלי נפץ!
מאה תותח כרים וכלי מפץ מול לב גבר אחד, האם לא נורא הדבר?
האם לא תזכור קורא נעים את הימים, כאשר היה “מיטב השיר כזבו”, את הימים עת ההפרזה והגוזמא, לא סימן השקר כי סימן השירה?
האינך מרגיש כי כל ה“שיר” הזה הוא תערובת פסוקים ומליצות, רצוני לומר: כי נכתב כלו על טהרת הקודש אך בלי נצוץ אור, בלי רסיס רגש, ובלי לב, ובלי טוב טעם! התוכל לתאר לך קורא נעים תמונת עלמה, אשר מצחה איננו לבן, אשר אין לה חכלילת השחר כמו שאין לרגליה נעלי פז ולחוטמה נזם, אך שלמותיה תטהרנה מטהר גוה, והיא בת נדיב, ויש לה תום לב וטל ילדות ובמדברה תבקיע לב גבר לו גם כתותח אחד?
לא תוכל כי אינך רואה את התמונה, אף כי טח אותה מבית ומחוץ בכפר המליצה…
ולשוא יבטיח אותנו המשורר, כי כראותו את חנה בפעם הראשונה “נפתחו עיניו לראות מראות אלהים”, הוא לא ראה מאומה, או ראה ולא הרגיש מה שראה, או לבו הוא בור סיד שאינו מאבד טפה ועטו לא דלה משם אף מר מדלי.
ולחנם הוא מתחנן על נפשו:
אל נא שמש חיי, אל תעזביני
פן ימש חשך ויגרמני נה…
פתחי לי בלבבך שערי שמי,
ונעימות אלמות אחזה כל ימי…
כי גם התחנה וההגה מלאכותיות הנה… וכל השיר מחוטב מגוש קרח. תחת שיר והתפעלות השיר – הפלגה, והפגה אשר אין לה שחר ואין לה טעם. חנה למשל היא למעלה מן הטבע, ויען כי “יפיה מנו יפעתו” על כן לא תירא בהמר הזמנים:
שיני עת החדות לך, חנה, קהו!
אל תיראי זקנה, המבלה כל יופי!
לך חרמש הזמן לא קלקל פניהו!
מה נקל הוא להבלשן לפתח את כל מוסרות הטבע ובאופן קל ופשוט מאד: לשקר, לדבר הבל! חנה שלו היא למעלה מכל החקים, השולטים בעולם הזה, יפה היא בלי יופי, בוקעת היא לבב כל הגברים, בלי יוצא מן הכלל, ועתה לא תקפוץ עליה זקנה לעולם!
ומה איכפת לו להבלשן? ההוא יירא שמא יתבדה? חס ושלום! בשיר הבא אחריו (חג לאדני) ישיר הבלשן לאמר:
ופרחים בדוד אשנבי יצלו,
מתגרת יד הסתיו נבלו, קמלו,
מריח האביב חיו כלהם!
חזי חניכיך, חנה, ושמחי!
הכמוהם גם את תשובי תפרחי?
הה! האדם עץ, לא יפרח אך פעם!
ולא יתבושש גם לתאר לנו את “חנה לאחרי שלשים שנה!” (שם – צד 107).
ואחרי שלשים שנה ראה את חנה שנית! ולהאמללה "פנים כניר, לחיים כתלמים, עינים כעין פשתה כהה ושפתה נובלת, ובראשה קרחה, ובפיה נקיון שינים (רעבה היא?) ועורקיה – ציה (?) וירכה נופלת (?) והוא קורא מנהמת לבו:
משמי השמים ארצה נפלתי!
חפניך אלה? אם זה התאר,
לו כלתה נפשי, אליו התפללתי?
אך מלבד השחתת היופי נהיתה גם תמורה אחרת, תמורה אשר אך בלשן כגאָרדאָן יביננה וגם ישפטנה ככל דבר טבעי נכון מששת ימי בראשית וקים לעד. שערו לכם, כי חנה האמללה גם טעמה סר, גם ריחה הפנימי, שהרעיף אהבה, נמר, ותלמידו של אדם – הבלשן המתפלסף מצדיק עליה את הדין: גזרה היא מלפני הקב"ה! כי –
אולם חוק חק לנו אבי הבריאה,
השוכן גם הוא בית נגה וזהר;
כי טוב גו בריא לנפש הבריאה
ומעלות רוח – עם עדנה ונוער!
ומה נחפז הוא גארדאן להצדיק על אחרים את הדין… מה לו עתה ולחנה? וגם אינו מרגיש כמה יהירות, זדון ורוע לב בארבע השורות הללו! אם חנה באה בימים, אם נשחת תארה ותקע ממנה נשמת (!) המשורר, אות הוא, כי לחנה אין עוד נפש בריאה כמקדם, כי גם מעלות רוחה חלפו ואינם ועל כן יש לו הצדקה לירוק וללכת לדרכו! ואיננו זוכר את אשר שר בפסוקים, את “המנצח לאילת אהבים (!)” (חלק א', 99).