לרעיתי מלכה

בת ר' אליעזר אלחנן שליט ז"ל

מראשון לציון

* * *

כְּגֶזַע מְשׂרָג הֶמְיַת־לִבְּךָ

אֱלֵי מוֹקֵד־הָאַהֲבָה תַּעֲרוֹג

מִשַּׁחַר־הַיַּלְדוּת קוֹל יֵעוּדְךָ

בִּמְרִי עָלֶיךָ נִצְחוֹנוֹ יָחוֹג.

דְּיוֹקָנְךָ עָלָה עֲטוּר מָאוֹר

בְּרוֹן הַנֶּפֶשׁ מִמִּלֵאת־הָעַד,

בֶּרֶךְ תִּכְרַע, צַיְלָן עָנָו טָהוֹר,

בִּקְהֶלֶת־יְשׁוּרוּן, אַלְמוֹן אֶחָד.

בְּתֹהוּ הָרֵאשִׁית עוֹרֵר רִאשׁוֹן

פּוֹקֵד הָיִיתָ וְרוֹעֵה הַצֹאן,

בְּעוֹד חִדְלוֹן־דֵעַ סָבִיב מַבְעִית –

אַחַר רַבִּים בָּאוּ הֶמְשֵׁךְ בִּנְיַן

הָמוֹן רַב הִתְקַבְּצוּ – חֶבֶר נֶאֱמָן –

וְאַךְ אַתָּה הִשְׁכַּמְתָּ, שַׂר שַׁחֲרִית.

מתורגם ע"י דוד רוקח

 

א. Appassionata    🔗

בכל יום ויום לעת הצהרים רואים אותו יוצא מן הספריה העירונית “שער־ציון” אשר בתל־אביב, שהוא מנהלה והרוח החיה בתוכה, ופניו אל רחוב אלנבי.

תבניתו, המוצקה במעט, מעירה עליה עין ולב בזקנו העבה, הלבן, הזרוע בהרות בהרות כהות, העוטר את פניו מסביב ומשאיר רק את העינים המזהירות המביעות רוח בינה אך לא רוח קשה. כובע רך, גדול ורחב־שולים מכסה תמיד את ראשו, ראש איש אשר אין בו רמיה, אך בל יחשבוהו לטרזן מתגנדר: סמל הוא לנפשו הדרוכה מאז ומעולם. חזותו זו של רב־תעלולים עוקצה ניטל על ידי ילקוט־עור שבימינו, המלא תמיד ספרים וכתבים אשר יכין לו לקריאה בבית. וככה יראוהו הולך למועד הזה – לרוב יחידי ולעתים בחברת ידיד או מכר – למען הגיע ברגל או במכונית אל צפון־העיר, אל ביתו. שם, ברחוב בן־יהודה מספר 72, הוא גר משנת 1934, למן היום אשר בו בא אל המנוחה בארץ, שהיתה משאת־נפשו כל הימים, אחרי אשר עלה לארץ פעמים אחדות כאורח ואחרי אשר ישב בה זמן מה בשנים הראשונות לפעולתו הציונית.

אין לעבור על הבית הזה בקרן רחוב פרישמן בלי תשומת־לב. הוא היה לאות ולסמל לאיש היושב בו. זהו בית פשוט מאד, בנוסח הזעיר בורגני המצוי, שדירותיו לא־מרווחות ביותר, לא נאות ולא מכוערות, ללא תביעות יתירות. אפיו זה, הוא הוא שגרם לכך, שהינריך לווה אווהו למקום מנוחתו לעת זקנה. חדרי מעונו סדורים וערוכים כעטרת מסביב למעין טרקלין, המשמש לו ספריה וחדר־עבודה גם יחד, בנוסח ביתי חמים. שם נאצר החלק הקטן והחשוב של אוצר־ספריו הגדול, אשר נפשו קשורה בו לבלי הפרד ממנו, ואילו מרביתו של אוצר ספריו נמצא באולם גדול אשר בבית־הספרים “שער־ציון”, שהוא גם חדר־עבודתו כמנהל הבית הזה. בהיותו נאלץ פה בארץ לחלק את אוצר־ספריו לשנים, יצא הפסדו זה בשכרו, שספריו קרובים אליו, על ידו, גם בביתו, גם בבית משמרת פקודתו.

הספריה של הינריך לווה מיוחדת במינה היא. אין זאת ספריה של חובב־ספרים, אף כי חובב־ספרים הוא. בכדי לכונן לו ספריה כזאת, חסרו לו תמיד האמצעים הדרושים. היא גדלה והזקינה עמו יחד, והיא מצבת־זכרון לתחנות השונות אשר בדרך־חייו. היקפה כהיקף ענייניו בחיים. הם שימשו ציוני גבול ל“קרית־ספר” שלו. ספריו נתונים בידו כמתנת אלהים, להקים מחדש בדמיונו בכל ססגוניותו ותפארתו את היכל העבר, להחיות את כל אותם הדברים והמעשים מימים שעברו, אשר יש חפץ בהם לדור החי אתנו. חלוקת ספריו לא נעשתה בלי בחינה ובחירה. חלק גדול של הספרים אשר לחקר כתבי־הקדש ולעבודת־האלהים נמצא אתו בבית וכן הספרים, המאספים וכתבי־העתים לשנותיהם, הקשורים קשר אמיץ בדברי ימי חייו.

בתוכם נמצא אחד, החורג מהמסגרת הדימוקרטית של שורת הספרים, הנכבד מכולם ונשמר מכל משמר בתוך ארון קטן ויקר־ערך ליד הקיר האמצעי של החדר הלא־גדול, שמוּר הוא כסגולת מלכים, ועל סביבותיו חונים הספרים האחרים כעבדים העוטרים ברצון על אדוניהם: זהו ספר־תורה מגולל בשני גלילים קטנים. סגולת־משפחה היא, אשר הפקדה אתו ונמסרה לו למשמרת מאת משפחת א. ה. הימן מברלין, שהיה קשור אליה בקשרי ידידות עשרות שנים, כאחד מבני המשפחה.

כזה הוא המעון אשר יצר לו בארץ־ישראל, מין מעונת־קודש, כדרכו תמיד להקשר ברגשי־קודש לכל אשר נחשב בעיניו מעון או מולדת. היחס המיוחד הזה, שיש בו יותר ממידת השמרני גרידא, לבית־מגוריו הראשון והיחידי בארץ הזאת, מראה מה אדיר חפצו להכות שורש במקום אשר תקע יתדותיו שם. הנטיה החזקה הזאת, אשר נגלתה בו מראשית ימי עלומיו, גברה עליו עד כדי להסכין ולהשלים בלב שלם עם שאונו והמונו של רחוב בן־יהודה, שהלך וסאן עם התפתחותו לאחד הרחובות הראשיים שבעיר, בשעה שנקל היה לו להחליפו באחר, שקט ונוח ממנו. וכאשר נגשו לחדש את חלק הבנין התחתי, ששם היה מעונו־מקדשו, ולהכינו לשם חנויות, לפי רוח הזמן, ויהי הדבר הזה כמהלומה אשר פגעה בחלום־חייו, הוציא הוא ביד זהירה, כהוציא נטע־שעשועים רך, על כל שרשיו מאדמת־מטעו, את מקדשו זה ויטעהו בטיפוחי־אהבה בקומה השניה ממעל למקומו הראשון.

בגלל נטיה חזקה זו, המיוחדת להינריך לווה, להכות שרשים, דבקה נפשו בארץ אשר חי בה, ובאנשים אשר ישבו בה עמו, בארחם ורבעם והמוצאות אותם. וכל היודע זאת והקורא את רשימות־הזכרונות אשר רשם בכח־זכרון נפלא, בהיותו כבר כאן איש בא־בימים, יבין, כי היה לו צורך נפשי לשוב ולשוות לנגד עיניו, בתמונה חיה, את הכפרים ואת הערים אשר חי ופעל בהם, על כל יקר־ערכם ההיסטורי שחש בלבבו ועל תפארתם בהווה, שראה בעיניו.

אך בהדגישו את נטיתו זו להכות שורש תחתיו, הזכרתי רק חלק אחד מתכונתו של הינריך לווה. להכות שורש, זאת אומרת היות האיש לאחדים עם האדמה אשר הוא חי עליה, עם העם היושב עליה, עם דברי הימים והאגדות אשר צמחו והתפתחו על האדמה הזאת ובתוך העם הזה. הכאת שורש בזו, פירושה, מולדת לאדם.

אם נעקוב את דברי ימי העם היהודי אשר הגלה מארץ מולדתו, נראה בו בכל מקום את הנטיה, להכות שורש על אדמת נכר. אך עד העת החדשה, עת בכורי ההשכלה, לא היו היהודים לאחדים עם האדמה הנכריה, עם העם הנכרי, עם דברי הימים ועם הזכרונות המרחפים בחלל באין רואים. ובכל זאת גם הם הכו שורש על פי דרכם, אלא שהשרשים לא ינקו מלשד הארץ והעם, דברי ימיהם וזכרונותיהם, כי אם מזכרונות הארץ אשר גלו ממנה, מכח־החיים אשר לעם היהודי, החי על תורתו וחוקיו, על זכרונות דברי ימיו המיוחדים, זכרונות שהם תמיד כחדשים ועל אגדות ימי קדם המחזקות ידים רפות. המזון הרוחני הזה נתן כח לבני ישראל לחיות בנכר, והוא שנתן לנפשם מנוחה בהגיע יומם למות בנכר. ובהניחם תחת ראשם קומץ עפר מארץ־הקודש היו בעיניהם כשוכבים על אדמת ארץ מולדתם הקדושה, אשר אליה נשאו את נפשם כל הימים. וככה קם ויהי דבר מיוחד במינו, דבר אשר לא היה ארץ־מולדת, אך אשר יכול להיות באופן זמני כעין תמוּרה לה, דבר, אשר בכל אוות נפשנו ובכל כח לבבנו נצפה כי בוא יבוא הקץ במהרה בקרוב, ואשר בו אנחנו אומרים אחת בשנה בלב נפעם מרגש כביר ובאמונה מרוממת נפש: “לשנה הבאה בירושלים” – הלא הוא הגיטו. אותו דבר היה מיוסד על הלכי־נפש כנים. לא התכחש למוצאו, שערכו בתוכו ואדרבה, הוא עשהו לאבן־פינה של חיים אלה בגולה והוא שעמד לו ליצור ולפתח בקרבו אופי מוצק עשוי לבלי חת, וגבורה מוסרית כבירה.

ואחר באה רוח אחרת, רוח־תעתועים, בימים אשר הופיע אור ההשכלה על ארץ רבה, ונשמע קול מבשר שווי־זכויות לכל בני האדם, והבשורה הזאת היתה לפתח־תקוה לכלואי־הגיטו, לצאת למרחב. חומות הגיטו נפלו, כחומות יריחו לפנים, לקול תרועת השופר המבשר חופש. הנמקים בחושך שפשפו עיניהם בהבקע עליהם אור־שחר חדש אשר לא הסכינו עמו, וידמו בנפשם, כי מעתה תהיה להם ארץ מגוריהם לארץ מולדת. זאת היתה אבן שואבת, אשר משכה בכח אדיר וחזק. הגעגועים למולדת העתיקה רפו, נדעכו עוד מעט למלה ריקה. המחשבה על מולדת חדשה הובילה אותם אל המעינות הזרים, אשר היו בעיניהם כמקור חיים חדשים, כשיקוי המביא חופש והצלה.

לא לפתע פתאום, בלי דעת וחשבון ובלי מעצור התנפלו אל תוך העולם החדש הנפתח לפניהם, כי רק בכבדות ובכל מאמצי כח הטו לבבם לשתות מן המעינות האלה. בקשו תחבולות ופשרות שונות, עקשו, כפפו, שמו מישור לעקוב, למען התאים את הישן שלהם, אשר תום ויושר חותמו, אל החדש, הזר, אשר משך אותם בקסמיו, עד אשר נדחו להשליך אחרי גום כל אשר נחשב להם “פגול ונותר” מנחלת אבות, ולהתמכר בלב ונפש למחשבות החדשות אשר השרישו בקרבם. וכי נתבונן אל הטובים והמעולים אשר התפתחו בכיוון זה ונראה איך הם פועלים ועושים ומתרוצצים בסביבה החדשה, כשהם נהנים מההכרה הכללית ועטורים זרי תהלה, נוטה לבנו להאמין, כי אמנם עלה יפה הנסיון הזה. תמורה אשר גאולה עמה הצליחה למראה עינים עד כי ישתוממו עליה הכל. ואולם רק למראה עינים.

מהמשך הדברים כבר נוכחנו לדעת, כי המקח היה מקח־טעות. בהיותם מסגלים להם בכל נפשם את דרכי הנכר, דכאו את הרגש היפה ביותר הנטוע בלב האדם. את הבארות חפרו ראשונים סתמו והנותר השחיתו את פניו עד אשר לא ניכר, כי זה מקור החיים הפלאי, האיתן, אשר עמד בעזמת דורות ותקופות. וככה קם ויהי מצב חדש, אשר לא היה לו עוד דבר עם הגיטו העוטה הדרת־שיבה. את מקום הכיסופים הנעלים לקץ הימין ולמכורת־אמת ירשה מנוסה נמהרת ונקלה מכל חמודות הקדם. והמרץ הרב שכוונוהו להכחדת זכר עצמותם היה התגלות־הכח היחידה שנשארה להם. המרץ הזה היה לרוח־קנאה, לאש בוערת בלב פליטי ישראל אלה, להחיש מנוסם מן המערכה הנעזבה, אל תמונת־הקסם הנכריה המדיחה אותם, המזהירה מנגד ביופי נעלם והנשארת תמיד מנגד לאשר ילך לקראתה – כאור־מתעה הנראה להולכי מדבר. למצב זה לא היתה אחרית טובה, בשום מקום ובשום זמן. האמת הזאת תזעק מן הקברים אשר חללו ואשר נשמדו. המצב הזה היה מין כוי, ספק חיה ספק בהמה, דיסהרמוניה אורבת ממחבואה, שקר מוצג לראוה, הכחדה עצמית אשר תוצאותיה רפיון־רוח וחוסר־אופי, מורך ופחד תמיד, ובחור מות מחיים בימי מסה. דמיונו, כרוקד על עברי פי פחת.

והנוער אשר נפל אל תוך שבולת משתוללת כזאת, ולא באשמתו, מה היה עליו לעשות? וכזה היה הנוער של יהדות מערב־אירופה, שבתוכו נולד הינריך לווה. הוא היה אחד מבני הדור ההוא, אשר בימי הילדות והבחרות התפרנסו מן המקורות הזרים השוטפים בשפע. מהמקורות האלה שתה והוא ניזון מהרשמים המצודדים של הסביבה, הנוסכת תנומה עריבה באיברים, רשמים שהראוהו במקסם־שוא מולדת נהדרה. הוא היה רחוק כל כך ממקור ישראל, עד כי גם חושו הדק לא הרגיש את הזרות ואת הסתירה שבחזון־תעתועים זה, וכמעט לא עלה על לבו להבחין, כי המזון הרוחני המקורי, כמתאים לטבעו, נמנע ממנו בראשית בכורי רגשותיו והגיוניו. אך דבר־מה נחש לבבו, פרץ ועלה לנגד עיני־רוחו למראה דרך־החיים אשר לבית אביו שעודנו נבדל מדרכי הסביבה הנכרית, עם כל הסתגלותו אליה הן בשפה, הן במנהגים והן בחיי המעשה.

מטבע הדברים הוא שניחושים כאלה מתאדים מפני הזוהר העוטה על הסביבה. שכבת־אבק נערמה עליהם וכמו נדעכו כליל ברוב הימים ועקבותיהם לא נודעו בחיים. אך לא כן עם הינריך לווה. הוא הטה אוזן לניחושים אלה ורגשות התעוררו בלבו אשר היו שונים מן הרגשות שהשפיעה עליו הסביבה. והם המריצו דבריהם אליו עד אשר דבק בם לאהבה ויהיו לו כסגולה יקרה, אשר העירה את נפשו כהעיר מיתר־כנור והוציא ממנה צליל עתיק, נעים, הצפון בקרבה. ועוד מעט ידע את הדבר אשר יפלה בינו ובין הסביבה. וגם הכיר את יחסו אליה. הגבול נראה עתה ברור יותר. ובקרבו התעוררו געגועים אל הדבר ההוא, אשר אמת חותמו, אשר לו הוא, והוא נמצא אי־שם ברחוק. הגעגועים האלה אל מקורות ישראל, אשר התגבשו ברעיון תחית עמו, היו לו בימי חלדו נר לרגליו, להאיר לפניו דרכו ולהובילו ממחוז־חפץ למחוז־חפץ, והבעירו בקרבו אותה שלהבת־יה, אשר תנצרהו לבל תט רגלו אל דרך־החולין הכבושה שדורכים בה רוב בני־אדם ואשר תצעידהו בנתיבות־על הנועדות רק לאנשים מעטים מחוננים בחסד־עליון. רוח־חיים הומיה, סוערת בקרבו, כהמות ים גליו, אך לא עד כדי לפרוץ ולעבור כל גבול, כי הרגש והתבונה גם יחד ינחות, ומדי עלותו אל מרומי החיים לא ינתק את רגליו מן האדמה הנותנת כח ועצמה. בקרבו שוכנת רוח מתינות אצילה אשר לאנשים הצומחים ועולים יחד עם הרעיון בן־טפוחיהם. אנשים כאלה, בין ילכו בראש כנושאי־דגל בין אם יעברו בסך, מתח חייהם אחד הוא. גם כי יהיה חֹלדם רב־חליפות ורב־גוונים, הוא כולו רוה מנגינת־החיים הגדולה ההיא.

ככה עלינו לראות את התפתחות חייו. היא יוצאת מן הכלל. היא היתה מראשיתה שלמה ואחידה, מתאימה עם הרגשות אשר עלו ממעמקי נפשו היהודית. לא נבעו בה פרצות על־ידי הקרע שבא מסבת ההתנגשות בין הרגשות העצמיים המדוכאים ובין רגשות־הרמיה, אשר הרכבו וטופחו בשקידה רבה. דרכה בקו ישר ולא היה צורך להוציא עליה מאמצי־כח ממרדים ומהרסים, הדרושים להעביר מן העולם כל אשר בשקר יסודו ולהשיב את אשר אמת בו על מכונו. בו היה הולך וגדל הצורך והרצון לחדור ולהגיע עד מקורות חיינו הראשונים, הנפלאים והרחוקים ממנו. זאת לא היתה דרך, אשר התוו אותה לפניו תו לתו. האיש הזה, אשר היתה לו בינה מפותחה בכל דבר של מסורת כנה ויחפרהו ממטמונים ויטפחהו למופת, לא היה לו דבר עם צורות החיים, אשר צר אותה מנהג רע, יליד רוח גלותי, אף כי דורות רבים כבדוהו. בעקיבות מכוונת פסח על אופן־חיים זה וילך בדרך אחרת, חדשה. וזר מוזר היה מעשהו בעיני ההולכים בדרכים הסלולות של ההתבוללות. ואף היה למפגע לאלה שהיו אתו בדעה יסודית אחת ואשר לא יוכלו לדמות בנפשם את עתידות ישראל כי אם בתוצאות ההתפתחות בדרך הטבע. בשנים הרבות של ראשית צעדיו בחיים היה עליו לחפור ולהוציא מתוך האדמה הנקשה את אשר יצמח לנוער בשפע מאליו ובלי מאמצים. צעד אחר צעד כבשה עינו, אשר הוּחדה בכח רצונו, את המסילה הנכונה אל מימי מקור ישראל העולה, מתוך סבך העיים והמשואות. כאשר בא אל ברלין עיר המלוכה מצא, ולא במקרה, את חוגי יהודי רוסיה, אשר בתוכם נפרץ לרוב הדבר החסר לו ואשר בקשה נפשו. והוא אז כאיש אשר נפשו עליו תתעטף מצמאון. האיש הזה, אשר נולד רחוק מכל דבר יהודי, הרגיש את עלות השחר לתחית ישראל וכבר בשנות למודו בבית הספר התיכוני, בטרם ידע את הרעיונות החדשים אשר נפוצו אז בעולם היהודי, תפס את השאלה הכאובה, שאלת עם ישראל, בקויה הכלליים. ואת השאלה הזאת, הענין הראש והראשון אשר ניתן לו לענות בו, השכיל להעמיק ולהרחיב בוכוחים הפוריים שהיו לו עם חבריו בשנות־למודיו הראשונות, עד כי לא זר לו עוד כל דבר מאשר ליהודים וליהדות.

ועוד הרגיש בקרבו בצמיחת התעודה, שהיתה לו כעין קריאה ממרום, להביא הכרה ברוכה ורבת־אושר זו כבשורה טובה אל המוני היהודים של מערב־אירופה ושל גרמניה ביחוד, אשר המשיכו אז את חייהם התפלים, כאחוזי הזיה, מתוך מבוכת־נפש ורגשות מעורפלים. תעודה זו מילא בעיקר בשבע השנים לפני עלות תיאודור הרצל על הבמה. הוא היה לסולל המסילה לציונות בגרמניה, לדמות, אשר לא יפקד מקומה ולא יוכלו להתעלם ממנה בדברי ימי הציונות. הינריך לווה, אשר מוצאו מתוך ההמון הזה, הכיר וידע היטב את הערך הרב אשר לענף זה של היהדות, בעת אשר ראשי המדברים והעושים ביהדות הלאומית במזרח־אירופה חשבו את יהודי גרמניה, על פי כל אשר ידעו ואשר ראו בהם, לענף־עץ יבש ויאמרו להם נואש. הוא עשה כל אשר בכוחו לקרב את ההמון הזה אל הרעיון היהודי־הלאומי. ועוד לפני הגלות תיאודור הרצל השיגה ידו להשיב את לבם של ראשי יהדות־המזרח ההם על אחיהם המערביים ולהקים גדוד ציוני רב־ערך מתוך יהודי גרמניה. פעולתו זו היא חלק מדברי ימי התחיה של עם ישראל. מפעליו הגדולים אשר פעל אחרי כן בתוך התנועה החדשה מעוטרים בזוהר תקופת־נוער רבת־סמל זו, בערה בהם אותה אש־תמיד וניגנה בהם אותה מנגינת־העולם, אשר נישאה אותו מתוך ההמון בכל מקום ובכל שעה.

 

ב. משחק בפוֹלים ובגרעיני דובדבנים    🔗

הינריך לֵוֶה נולד בשנת 1869. מקום מולדתו – ונצלבן. המקום הזה היה אז עיר קטנה של אכרים עובדי־אדמה, בקרבת מגדבורג בלב גרמניה. עיירה עתיקת־ימים, השוכנת במעמקי נוף בעל אופי גרמני־צפוני, שאדמתו פוריה עד מאד. מאחרי העיר, אשר חומתה העתיקה כבר החלה אז להעלם, נראו הררי הַרְץ וגבעות אחרות העוטרים במעגל רחב את הבקעה המתולתלת עם שפעת תבואתה והדר פרחי־הבר שעליה. היה זה חבל־ארץ מאיר בחיוכו הרחב, אשר נטע את אהבת הטבע בלב כל אלה אשר זכו לבלות שם את ימי נעוריהם.

בעיר זו עברו על הינריך לווה שנות ילדותו וימי נעוריו הראשונים, עד אמצע שנתו הארבע־עשרה. אלה היו ימי נעורים עליזים וחפשים. יהדותו, זו מורשת אבות, לא היתה לו למכשול. הסביבה, עם חליפותיה הרבות, לא היתה נותנת בלבו את הכרת היהדות, אלמלא קרני הזוהר החזקות אשר היו יוצאות מבית־הוריו. מלבד אלה לא היה כמעט דבר, אשר יכול לפלס לנשמתו היהודית נתיב נפרד ומשונה מנתיבות עולמו שמסביב. ארץ ואדם, נאות־דשא ושדות, גבעות ופלגי־מים, העננים האפורים והשמים הזרועים כוכבים, היו לנשמה היהודית הזאת נוף־פרא מפליא ומלבב ביפיו השופע והזך. אך פרח היהדות לא פרח שם, לא ישר ולא מעוות.

מלבד בית לווה היתה שם עוד משפחה יהודית, ולאחר זמן נוספה אליהן עוד אחת. מתוך נסיבות המקום היה הקשר שבין המשפחות האלה רופף מאד. נקל להבין, שלא היה שם בית־כנסת ולא כל עבודת־אלהים שהיא. וכמובן לא היה גם בית־ספר יהודי ואף לא כל למודי הדת. להלכה נחשבו יהודי ונצלבן על קהלה יהודית זעירה הרחוקה משם, קהלת אֶגלן, אך למעשה לא היה כל דבר לאלה עם אלה. אולי היה עליהם לתרום תרומת־מה לקהלה ההיא. גם שדה־הקברות שם היה. אך מלבד זה לא היה דבר. בית־הכנסת באגלן היה רק שם ולא פועל.

הנער הינריך גדל בלי דעת איך היהודים מתפללים ואיך הם חוגגים את חגיהם. ודבר לא הגיע אליו מכל חוקות ישראל ומנהגיו. ולפי דרך חנוכו גם לא הרגיש בחסרון הידיעות האלה. ומאד השתומם לראות יום אחד – יום־השוק למסחר־תבואות בונצלבן – אנשים אשר באו כאורחים אל בית אביו והנם חושפים זרועותיהם וכורכים עליהן רצועות־עור ושפתיהם ממללות דברים בשפת לא ידע. המראה הזה עורר אותו מאד לפרוץ בצחוק. אך אביו הניא אותו מצחוק על המעשה המוזר הזה וגם באר לו כי כן דרך תפלת האנשים האלה וכי יש לכבד אותם על זאת, – עד כדי כך היתה הנפש הזאת, נפש רגישה מאד מטבעה, נעורה ורחוקה בימי הילדות מדברי היהדות אשר, בימים הבאים, לבבו אותו בכח איתן! על השבת ועל המועדים נודע לו רק מאשר הלבישו ההורים את הילדים בימים האלה בגדי חמודות. שיחת ההורים ועניניהם לא היו עשויים לעורר בו את החפץ לדבקה בחוקות היהודים ובדרכי חייהם. כאשר דיבר אביו פעם על ליל־ה“סדר” ועל משפטו וחוקותיו, מצא הנער חפץ בדברים ויקשב וישמע. אך זה חלף ועבר. אביו באר לו, כי החגיגה הזאת איננה עוד לפי רוח העת וכי היהודי הנאור לא יוכל עוד לחוג אותה אם איננו חפץ לערוך מחזה־שחוק. ובכל זאת היו הורי הינריך לו למופת כיהודים ישרים המכירים את ערך מוצאם ומולדתם.

אביו לואיס לווה נולד בשטרֶליץ, במחוז מקלנבורג. הוא ידע את השפה העברית, אשר קבל אותה מאביו עוזר לווה, שידע הרבה בדברי היהדות ושהפליא פעם את קהלת שטרליץ בשוחחו בלשון העברית עם המשולח הספרדי הבא מארץ־ישראל לאסוף נדבות, אשר לא ידע לדבר היטב גרמנית. אבי הינריך היה דמוקרט גרמני, לפי רוח העת ההיא, אשר החזיקו בה ביחוד יהודי גרמניה. בשנת המהפכה הנודעה לשם, שנת 1849, היה חבר לאזרחים המתקוממים בנשק ביד. על דברי ימי המהפכה ההם ידע לספר דבר־חפץ הרבה. לברלין עבר במקרה, כי אחד המורים העברים אשר היו לו בשטרליץ העתיק את מעונו לברלין ושם יסד, יחד עם איש ממשפחתו, את בית־מסחר הספרים הנודע בשם פייט ושותפו. והוא בחר לו את לואיס לווה לחניך בית־מסחרו. על ידי המקרה הטוב הזה בא אבי הינריך אל העיר הראשה לתרבות אירופה בימים ההם ויחד עם זה אל עיר מרכזית לתרבות ישראל ולחיים יהודיים. היחסים עם בעלי בית־מסחר הספרים הביאו אותו אל קרבת הרב ד"ר מיכאל זכס אשר בהיותו נערץ בתור מטיף וידען גדול לא רק בחכמת ישראל, היה מנהיג לעדת ישראל בברלין ובא־כח החוגים המשמרים אשר בתוכה. וטבעי היה הדבר, כי הידיעות אשר רכש לו לואיס לווה ביהדות ובלמודים כלליים מאת אביו ומאת מוריו בשטרליץ, הצליח הוא להרחיבן ולהשלימן במשך שנות למודיו בברלין. הוא קנה לו דעת שלמה באותם חלקי הספרות האנגלית, הצרפתית והגרמנית, אשר לבבו אותו ביחוד, שקספיר האנגלי היה תמיד על ידו, באהבה קרא את ז’ן פאול והעריץ את שפינוזה, ושקד בחפץ רב על “המסכת הדתית־המדינית” שלו. בתור סוחר תפס במשך שנים רבות עמדה רבת־אחריות באחד המקומות הקטנים במחוז אלטמרק בטרם בא להשתקע בונצלבן. וכבר עבר את שנת הארבעים בקחתו לאשה את ברתה פלויט, בת משפחה יהודית נכבדה בעלת־תעשיה מעיר אוֹשֶׁרְסְלֶבֶּן.

הינריך היה הצעיר בבניו שנולדו מנשואים אלה. מלבדו היו עוד שלשה אחים, בהם האח הגדול ממנו בשש שנים ושהיה קרוב אליו ביחוד, ריכרד שמו, ואחות בשם יוחנה, אשר מתה בנערותה. לואיס לווה היה בהשפעת אביו קרוב אל תנועת התקונים בדת, אשר גרמה בשעתה ליסוד “עדת ההיכל” בהמבורג ואחרי כן להתהוות עדת המתקנים בברלין. האוכלוסיה היהודית בגרמניה נהנתה אז מזכויות האמנציפציה, שבאה בעקבות דעות החופש החדשות, שפשטו אז כרוח סערה על אירופה התיכונה, אך מוכרחת היתה להלחם עליהן כפעם בפעם. וה“אזרחות” הזאת חשה בנפשה צורך גדול, להראות את העמים, “הבעלים”, כי ראויה היא למעשה החסד והנדיבות, שעשו עמה, בתתם לה את הזכויות, אשר עוד יש להרחיב ולפתח אותן יותר. ובמה יתרצו התושבים אל בעליהם אם לא בהדגישם את רוח־ההומניות ואהבת־המולדת המפעמת בקרבם. והם האמינו, כי הדרך הטובה ביותר להביע את רגשי תודתם למיטיביהם היא בהתאמצם להתאים את חיי־הדת היהודיים במידת האפשרות אל התרבות הגרמנית ולשכללם מהבחינה האסתטית בהתאם לתכונת העם שהם יושבים בתוכו, אשר נראתה להם יפה וראויה לחקוי. שאיפה זו שבמרוצת התגשמותה הפכה קריקטורה, היתה חלק מאותן תופעות ההתבוללות, אשר החישו את המנוסה מעם ישראל. ואולם התוצאות האלה לא עלו על לב בעלי התקונים כסוף מעשה במחשבה תחלה. ורבים מנאמני הדעות החדשות האלה, ובהם אבי הינריך לווה, השרישו עמוק עמוק ביהדות, ואת החלק החיובי הזה שבעצמותם, דבקותם ביהדות בכל עוז, השכילו להנחיל גם לבניהם אחריהם. והחלק החיובי הזה היה מושרש עמוק בנפש לואיס לווה. ואחרי אשר לא היתה כמעט כל חוקה או מצוה מעשית למשען לו, התעורר לטפחו בתוך הישימון היהודי, שאפף אותו, בדרך הרוח. היה לו ספר תנ"ך בהוצאה ישנה. ולא עבר כמעט יום בלי לקחת את הספר בידו, והגה בו מקרב ולב עמוק וכתב עליו הערות במקומות רבים. וככה היה לו מקור־חיים נסתר, אשר פנה אליו פעם בפעם לשובב נפשו. אך החלק השלילי שבו, המס אשר העלה לרוח העת החזקה עליו, ואשר מפניו ינדוף מעט מעט כל מבחר וטוב בקניניו שלו, היה גם הוא חזק בקרבו. והוא ריפה את ידיו עד בלי יכולת למסור לבניו את חוקות היהודים אשר ראה בנעוריו ולכל לראש את השפה העברית אשר קבל מאביו, ואף כי להפוך את ונצלבן, זה מדבר ימי בחורותיו, למרכז לחיי היהדות הזורמים מסביב, להיות למעיר ולמעורר במקומו. ואמנם לפי תכונתו ולפי ידיעותיו יכול היה להיות כזה.

וככה לא נשאר לו כמעט מכל הדברים החיצוניים המסמנים את היהודי, בלתי אם אות ברית אברהם, אשר כחוק בל יעבור יושם בבניו ביום השמיני להולדם. כי הנה היהודי אשר לא ישמור לעשות את החוקה הזאת, הכרת יכרת מתוך עמו. ולא על נקלה יכלו לעשות את החוקה הזאת. מוהל לא היה בנמצא בקרבת המקום ועליהם היה להביא אותו מעיר הלברשטט. לא כן היה הדבר בנוגע לחוקי המאכלים, רבי־ההשפעה בחיי המשפחה. לאלה התיחס ברוח חפשי ולא חשב אותם ל“חוק ולא יעבור”. ואם בכל זאת נשמרו החוקים האלה בבית לווה לפי דתי היהודים, הרי זה בזכותה של האם בֶּרתָּה, שלא רצתה לסור מן המנהג אשר היה קדוש לה עד יום חתונתה, ואשר הרגישה כי בעיירה נידחת זו, ללא נפש יהודית כמעט, עליה להחזיק בכל עוז במנהגים הנשמרים והנעשים מדור לדור, כיסוד מוסד לקומם על תלה את סוכת היהדות הנופלת.

וככה היתה האשה הזאת מעוז ליהדות בבית לווה. היא היתה אשה יפה, בעלת קומה בינונית, הדורה במראה ומכובדת על כל יושבי העיר. הרוח הטובה והעליצות אשר הוחנה בהן, הפיצו אורה ושמחה בכל מקום אשר באה שמה. הבטחון אשר מלא את לבה לא נתן כל רוח כהה ועצב למשול בה, אף כי נחלה אכזבות פעם בפעם מאת אנשים ומסיבות. ידיעותיה בדברי היהודים והיהדות לא רבות היו. באלה היתה תלמידה מקשיבה לבעלה, אשר בגלל ידיעותיו הרבות והשקפותיו המוצקות הנשענות על משאות־נפש נעלים בטח לבה בו בטחון רב. ובכל זאת לא נעלם ממנה, כי האב לא עצר כח להנחיל לבניו מקניני היהדות שהיו לו. היא ראתה את בנה הצעיר, אשר דמה לה ברוחו הטובה, והנה הוא הולך וגדל בלי דעת מאומה מן הלשון העברית העתיקה. את זאת לא יכלה למנוע, אך נתן נתנה לו כל אשר היה לאל ידה. מאתה באה לו הנימה הראשונה הדקה והעדינה, אשר חברה אותו אל הלשון האהובה הזאת, שככה הרבו אז לריב עליה. מפיה למד את המלים המוצקות כעשתות ברזל אשר לתפלת שמע ישראל ואת פתרונן, בלי לקלוט בקרבו יותר מצלצלי שירת־הלשון הזאת, אשר הסכין עמהם מעט מעט. מפיה למד את האלפא־ביתא העברית, אותן האותיות המצטרפות אחת לאחת כאבני־גזית, כחומת הבנין ושנעמו לו מאוד בכוחן החרישי. אלה היו צעצוע יפה לנער בשחר ילדותו השאננה. ההורים ראו ושמחו באשרו זה. בטחונם בילדיהם ובילד הזה היה רב כל כך, עד שלא עלתה על לבם המחשבה, שאפשר ותאבד נשמתם היהודית¹ בכה או בכה, בכל ההשפעות המדיחות הסוערות על נפשות הילדים מסביב. לכאורה הכל התפתח בהתאם לדעות הדור ההולך באור ההשכלה. מלחמת גרמניה עם צרפת בתחילת עשרת השנים נגמרה בנצחון והביאה בסופה להתאחדות שבטי גרמניה. היהודים התגאו בנצחון הזה ובאחדות הזאת. הם כבר התיחסו, כביכול, על משפחת שבטי הגרמנים, שהרי אישרו את אהבת־המולדת שלהם במס־הדמים שהעלו לה. אף לא אחרו לקבוע זאת שחור על לבן. והאנשים אשר כלווה האב כבר עברו ימיהם לשרת בצבא, היו הראשונים לעשות חובותיהם לארץ מולדתם. ואת מעשיהם אלה הלא הכר יכירו לטובה, לא יוכלו להתעלם. ובכן הכל כשורה, לך ושבע נחת, הן הצליחו להתקדם כברת־ארץ הגונה.

עברו עשר השנים וכל דבר לא קרה להפריע באופן ניכר את חיי־היהודים המתנהלים במישרים בארץ־מולדתם הגרמנית. והנה נפל דבר, אשר הרעיש את האב עד מאד. כמעט עם צאת העשור ההוא קרא בעתון־המחוז דברי החרפות, שחרף את מערכות היהודים המטיף לחצר־המלכות, שְׁטֶקֶר, בבית־הנבחרים, והזהירם על יתר־ענוה על אדמת גרמניה, – וכמו פגע בו פתאום רעם משמים. והוא הפגין כנגד זה הפגנה מיוחדת במינה: זכר את יום השבת, אשר לא שמר עד אז מחללה, וסגר את חנותו ביום ההוא, ובמודעה אשר הדביק על החלון הודיע בגלוי, כי עשה זאת באשר הוא יהודי. ואולם המקרה ההוא לא פעל בלתי אם כחזיז רפה עובר. אחריו לא התחולל סער והלבבות שבוּ עוד מעט למנוחתם.

לבית לווה היו יחסים קרובים עם האזרחים הנוצרים והמשפחות הנוצריות אשר בעיר הקטנה ההיא. התהלכו אלה עם אלה ברגשי ידידות ולבביות, והיחסים האלה הוסיפו לאידיליה, שהיתה מנת חלקה של משפחת בית לווה, לוית חן־מיוחדת. הם הרגישו עצמם קשורים אל אנשי המקום בקשר נפשי חזק והשתתפו בשמחתם ובאבלם. לווה האב היה יוצא ובא בתוך אנשי המקום ויהי להם תמיד אורח רצוי. בחגיגת היריות אשר היו עורכים פעם בפעם היה גם הוא במורים, ועם נכבדי העיר היה לו שיח ושיג, והם כבדו את האיש בעל ההשכלה הגבוהה והקשיבו לדבריו ברצון. וכאשר התוכח עם ראש כהני הדת של המחוז או עם כומר המקום על דברי היהדות והנצרות, הגן על היהדות ועל כבוד ישראל מתוך הכרת־ערכו וברוב ידיעותיו במקורות. לוכוחים האלה היה על הרוב המשך בביתו, ששם היה מספר ומפרש בלב־טוב לאשתו את כל הטענות והמענות לפרטיהן. השפה, אשר דברו בה אנשי בית לווה, היתה כמובן הגרמנית הספרותית, שאותה דברו היטב כל בני המשפחה. אך ידוע ידעו גם את הגרמנית ההמונית אשר בפי עם הארץ ואותה דברו מדי היות להם דבר אתם. ברתה האם אהבה לדבר את הגרמנית ההמונית של אותם המקומות, בדיאלקט זה שהיה קרוב ללבה ספרה לילדים אגדות ומעשיות, והרבה היה לה לספר. האב אהב יותר את בת־הלשון ההמונית, אשר שמע במקלנבורג בימי נעוריו, כי היא היתה לשון המשורר פריץ רויטר יליד מקלנבורג, אשר דבקה נפשו בו יען היותו דורש טוב ליהודים, והיה קורא ברצון את שיריו, הכתובים גרמנית־המונית, באזני בני ביתו.

* * *

טבעי היה הדבר, כי ידידי־נעוריו וחבריו של הינריך לווה יצאו מתוך חוגי הגרמנים הנוצרים, אשר הוריו התהלכו עמהם. אחרים לא היו. המה היו חבריו בבית־הספר. עמהם יחד בקר בבית־הספר “האזרחי” (מתאים לכיתות העליונות של ביה"ס העממי שלנו), בית־ספר לעם ממדרגה גבוהה יותר, אשר במחלקותיו העליונות כבר הורו ראשית־למודים ברומית ובצרפתית. בית־הספר הזה נתן לו, מלבד הלמודים הרגילים, את למוד דברי הימים ברוח הלאומיות הקיצונית, אשר טפחו ורבו אותו במאוד מאד, ביחוד אחרי הנצחון במלחמה נגד עם־צרפת השנוא, אשר נקרא בפיהם “האויב מדור דור”. את כל זה אסף אל קרבו, מבלי יכולת להישמט מהשפעתו. הרוח הזאת היתה אז שוררת בארץ ותתפוש גם אותו בלבו. את הרוח הזאת טפחה העתונות הקטנה אשר במקום ואשר כבר קרא אותה בעודנו צעיר לימים והיא הודיעה לו על כל הנעשה בעולם הגדול, וכן שהעולם ההוא סובב סביב אותה שמש, אשר בשם גרמניה תיקרא. והוא גדל בתוך חבריו בני גילו, התערב בלב ונפש בכל תעלוליהם, בכל מעשיהם התמימים ובכל אותם משחקיהם הגסים, אשר בהם מתחפשת נפש הילד במסווה של שודדים ושוטרים. הוא ידע את כל פזמוני־הזאטוטים בגרמנית־המונית אשר הושמעו בדרך רִתְמִית תוך משחקיהם, ידע את כל הדרכים והמסלות והיה שוטט עם חבריו בשדות, בנאות־דשא ובגנים ובמחצבות־האבנים אשר בסביבה ההיא; חלק עמהם אהבתם ושנאתם ואת הבוז המסורתי אשר הם הוגים לפועלי־העונה, “הפולאקים”, הם הפועלים העובדים שנה שנה בשדות הסלק הלבן ושבים אחרי תום העונה אל מקומם. יחד עם חבריו היה לועג לסלובקים, הבאים אל הארץ כמתקני קדרות ומוכרי מלכדות־עכברים.

היו דברים אשר לא כלבבו וסלידתו מהם הרחיקה אותו מעל לב חבריו והקימה מחיצה ביניהם. כן היו עורכים משחקי־טבע, בהם עינו רמשים באכזריות, והוא לא יכול לשאת את המעשה הגס והאכזרי הזה וגם הביע להם את רוחו, אך חבריו־למשחק לא הבינו לו, כי לא ראו כל רע במעשי אכזריות כאלה אשר נעשו בקור־רוח. הם השתאו לו ולא יותר. לא הגו לו איבה ואף לא סטו ממנו בגלל זאת. יהדותו לא היתה למפגע לו. לא סבל בגללה מאומה. היא היתה החוג היפה הפרטי אשר לבית־אביו, השופע מאת האב ומאת האם, ואיננו מתערב עד מה עם החיים הטובים, אשר הנוער הזה נותן לו בשפע רב. לא היה בלבם עליו, וגם אהוב אהבו אותו, את הנער הקטן היפה בעל עיני התכלת והשער השחור אשר היה בכל דרכיו כאחד מהם. בגלל כשרונותיו המיוחדים ומהירותו לעשות את שיעוריו היה נכבד בעיני החברים בני גילו, אף לא עורר עליו קנאתם, כי נתן מאשר לו ומכחו ברצון וברוח נדיבה לכל סביביו, ויהי נכון לעזור ולהועיל בכל אשר יכול.

מראשית ימי נעוריו התפתחה בקרבו תכונה מיוחדת. הוא חי בעולם האגדות והספורים והשיחות, אשר שמע מפי אמו, ואשר באו אליו מתוך ספרי אגדות. ויהי הוגה בהם וגם הרחיב בדמיונו את אשר שמע ואשר קרא. התמונות, אשר יצר ברוחו על פיהם, מָלאו חיים, נגעו עד לבו, ויהי שמח ונעצב ונרעש, לפי הענין. בספרית בית־אביו, הקטנה והדלה, מצא הרבה ספורי מעשיות של אנדרסון ושל האחים גרים. ולבו נשאו לתת גם לחבריו חלק בעונג אשר נתנו לו הספורים האלה. ובכן החל לספר להם וספוריו ערבו עליהם, כי ספר בצבעים חיים, עד אשר הקשיבו לו בחפץ־לב.

ועוד מציאה מצא באוצר הספרים אשר לאביו. הלא היא ספר התנ"ך בתרגום לותר. במקרה בא ליד הנער ספר כזה, שכבר הרבו לקרוא בו, ובתוכו היו גם הכתובים האחרונים. אביו נתן לו את חפצו לקרוא בספר הזה. והנה עולם חדש נפתח לפניו, אשר נגע בלבו הרבה יותר מן האגדות על המכשפות ועל בנות מלכים. הוא הרגיש, כי הפעם לא דברי אגדה לפניו, לא ספורי מעשיות, כי אם דברי הימים אשר היו באמת, דברי ימי עם אשר היה לפנים ואשר הוא אחד מבניו. והספר הזה, אשר חלו בו ידים רבות, נהיה מעתה לספרו שלו וקרא בו השכם וקרוא בכל אות־נפשו. הספורים על עלילות גבורי ישראל התיצבו לעיני רוחו כמו חיים. ויקרא בשבר רוח על הרעות אשר מצאו את העם, על חורבן ירושלים אשר נכבשה ביד נבוכדנאצר, ועל גלות ישראל מעל אדמתו, ואחר שבה אליו רוחו ונפשו דרכה עוז בקראו על המכבים אשר התקוממו ליונים־הסורים ועל גבורותיו במלחמה. ויהי לאחדים עם כל העלילות ההן, עם הרשמים העזים, שניסכו בו מדברי־החזון שבס' שופטים ומלכים ודברי הימים. ויהי לו הדבר כנשיקת פי בת־המלך באגדה שעוררתה מתרדמה כבדה של מאה שנה. ואת נפשו המלאה שפך לפני רעיו וחבריו בבית־הספר בספרו להם פעם בפעם על החדשות אשר נגלו לו. ועוד מעט והוא נודע לכל כמספר בעל־כשרון. רבים מידידי בית־אביו הזקנים התענגו על הנער ועל שיחו ויקראו לו לספר להם את ספוריו. ואחר שמע האב מפיהם את תהלת הנער היפה והחכם. ויש אשר בצאתו יחידי לשוח בשדה יחזיקו בו האנשים עובדי האדמה, והעובדים במחצבות־האבנים, להשתעשע עמו ולשמוע את ספוריו. ושמעו מפיו קורות מלכי יהודה וישראל מימי קדם ודברי ימי המכבים. דברי הימים ההם נשנו בחלומותיו ובמשחקיו, אשר היה משחק לבדו בביתו, בהיותו חפשי מבית הספר ומחיי הרחוב. משוש לבו היה לאסוף חפצים יפים ולערוך אותם במערכה להיות לו לשעשועים. ויהי אוסף אבנים קטנות יפות־מראה, פולים לבנים וברוּדים, גרעיני דובדבנים ועדשים, ושם אותם למשמרת בתוך קופסאות ותבות קטנות, אשר נתנה לו אמו. החפצים השונים האלה היו לו לאנשים ולעמים, וערך לו בהם משחק־מלחמה. ואחר יציג באלה את דברי הימים כחזון לבו. הפולים היפים הברודים היו היהודים, אשר ישבו בארצם. עמים אחרים התגרו בהם ויגלום מעל אדמתם. והפולים הברודים נפזרו אז לכל עברים. אחרי כן יקבץ נפוצותיהם והשיב אותם ברחמים לירושלים אל הקופסה. במשחק הזה היתה לו אך חברה אחת, זאת היתה אמו, אשר השכילה אל משחקיו. היא היתה היחידה, אשר ידעה פשר־דבר במשחקיו בפולים ובגרעיני הדובדבנים. לנער היה כל זה דמיון משעשע ולא יותר, ספורי דברי הימים, אשר התגאה עליהם. אך הם היו דברים קבורים בחיק העבר. עם חורבן בית־המקדש בא הקץ לעם היהודים. כה האמין ואת אמונתו זאת חִזקה בלבו תורת הדת הנוצרית, אשר לקח חלק בה זמן רב ברשיון הוריו. הנער לא חשב לקים ולקבל את הספורים של תורת הדת הנוצרית. ישוע זה, אשר נודע לו מהרה כי מזרע היהודים היה וכי בא בריב עם היהודים, לא מצא חן בעיניו. לא יכול להבין, מדוע נפרד האיש הזה מעמו וסר מעליו, כאשר ספרו לו.

בהיותו כבן עשר שנים ומעלה, רשם מפות ארץ־ישראל על פי אטלס פרימיטיבי אשר מצא בבית־אביו וסימן בעפרונים צבעוניים את גבולות הארץ ואת נחלת כל שבט ושבט. אחרי כן ערך לוחות מלכי ישראל ויהודה ויכתוב את שנות מלכותם אחד לאחד. שנים רבות אחר כך נודע לו על פעולה מיוחדת במינה אשר פעלו שעשועי ילדותו התמימים. אחד מחברי־נעוריו היה בן־אצילים, ארנסט לבית מנשטין. האיש הזה התיהד אחרי כן ויקרא שמו בישראל אברהם בן־אברהם. במכתב אשר ערך אל הינריך לווה הודיע לו, כי ספוריו עוללו לנפשו עלילה נמרצה והם היו הזרע הראשון אשר הצמיח בו חפץ אדיר לבוא לחסות בצל היהדות ולמצוא בה מנוחה לנפשו.

לא פלא הוא, כי הנער למד עד מהרה את כל אשר יכול בית־הספר לתת לו. אחיו הגדול ריכרד, בעל תכונות של מלמד, טפל באהבה באח הצעיר, בהכירו את כשרונותיו המיוחדים. מדי שובו בימי החפש ממגדבורג, ששם בקר בבית־החנוך של “מנזר גברתנו האהובה” (כינוי לאם ישו), אל בית־אביו, היה משתתף בכל טיוליו הרבים בסביבות העיר ולמדהו דעת בכל החכמות. בתוך יתר הדברים נתן לו גם ראשית־למודים ביונית. אף הוא המציא לו להינריך שעורים פרטיים בשנים האחרונות לישיבתו בונצלבן. ובהגיע השעה לדאוג לעתידו, השיג בעזרת אחיו אדוארד, שכבר עמד ברשות עצמו, מאת אביו את ההסכמה לשלוח גם אותו, כאשר שלח בזמנו את ריכרד, למגדבורג אל בית־החנוך הפרוטסטנטי ההוא “מנזר גברתנו האהובה”.

האב עשה את הצעד הזה בלי כל חשש או מוסר־כליות. ידוע ידע, כי בית־הספר הזה, העומד תחת השפעת אנשי הדת הנוצרית, הוא אחד המוסדות ההומניים הטובים ביותר במדינה פרוסית, שידידו הנאמן, הכומר גוטשיק, יעצו בשעתו לשלח שמה את ריכרד בנו, – כי בית הספר הזה לא ינסה להדיח בנים מאחרי דת אבותיהם. ידוע ידע, כי גם בנו, הצעיר בבנים, ימצא שם מחסה בטוח, ואחרי ההכנות הראויות ואחרי עבור זמן מה, שבו הגה לבו בטחון רב בבנו, כי לא יכשל בדרך־חייו, אשר ילך בה מעתה, חתם על הטופס הנדפס, המכיל את התקנות ואת המצוות של בית־הספר המנזרי, אשר המצווה הראשונה והעיקרית בהן, מקור כל יתר המצוות של תלמידי המנזר, היתה: ללכת ביראת־אלהים הנוצרית.

 

ג. הכניסה אל היהדות    🔗

מקרה רב־ערך היה לנער, שעוד לא מלאו לו ארבע־עשרה שנה. דבר עברו מתחומה הצר של עיר קטנה אל מגדבורג, שכבר אז היתה נמנית על הערים הבינוניות לא רק בגלל החידוש המפליא בהרבה דברים חדשים, שעלו על כל אשר הסכין לראות או לדמות בנפשו עד כה, אלא גם משום שזאת לו הפעם הראשונה שניתן לו לבוא במגע עם האלמנט היהודי, אשר מספרו עלה כאן לאלף נפש ומעלה ושהתענינותו בו גברה מיום ליום, עד אשר משכו ברבות הימים ברשתו, בכל נפשו ובכל מאודו. זאת היתה התפתחות רבת־עמל, אשר דרשה מרץ רב ובעיקר אהבה רבה; האהבה, הנותנת כח לבקש ולמצוא דרך קוצים וסבכי־שיחים אותו דבר, שהיה צפון מתחת לסף ההכרה. ואהבה הזאת גדלה ועצמה בקרבו בימי ילדותו.

גלות העם היהודי, ביחוד גלותו של אותו השבט, הנקרא יהדות גרמניה, היתה לו ארץ תעלומה וחושך. בשנות־חייו הראשונות בהיותו חוסה בצל הוריו, מאושר ושאנן, לא ידע ולא דמה בנפשו מאומה מכל הענין הרע הזה. לא ידע מאומה מכל המכאובים והנחת והרוממות אשר יכיל מצב־הגלות הזה. לא ידע, כי היא הולידה גבורי־רוח וגם רכי־לב ובזויי־נפש. לא ידע מאומה על הסערות המהרסות המתחוללות פעם בפעם וחוזרות כמעט בדיוק אכזרי זה כאלפים שנה עד ימינו אלה על ראש העם היהודי לתפוצותיו, ולא על אותו הזמן, אשר נתנו תקוה, כי מצב־העם הנורא הזה יכול ומוכרח לבוא עד קצו ולהשתנות לטובה.

בכח המצב המיוחד, שבו היו נתונים אז יהודי גרמניה, והמאמצים הבלתי־טבעיים – שאף לא הרגישו כי בלתי־טבעיים הם – שהיו כל כך חזקים בקרב תפוצה זו, שהבטיחו למראית־עין תוצאות טובות, ושדכאו כל נבט בריא בראשיתו, בכוחו של מצב מיוחד זה, הצליחו להרחיק מן הדור ההולך וגדל כל אשר יוכל לעצור את ההתפתחות הנכספת בכל לב – התבוללות תרבותית שלמה בעם הגרמני. חלק היהדות הזה עשה והצליח לגדור בעדו מפני זרם־היהדות הכללי להתכנס אל תוכו, ולהשלות את נפשו כי תעודתו להטמע בקרב העם הגדול, אשר מצאו ראוי להשתוות עמו בזכויות, או לכל היותר, לעמוד ולהתקים בקרבו כעדה דתית מיוחדת.

לא יפלא איפוא, כי אותן התקוות המזהירות, שזרחו לעתים במשך מאת־השנים ההיא, כאור הבוקר על חשכתו הכבדה של עם ישראל, כֻסו, הועמו, דוחו ונשכחו עד מהרה. חוגי האנשים בעלי רוח יתירה, אשר עליהם כוונו הדעות החדשות הללו, הוחרדו משלוותם, רגשו וראו אותן כמבעירי בערה. קולות אלה בקעו ועלו, בקרב היהדות הגרמנית של אותה מאת־השנים שבדרום־גרמניה, מקונסטנץ, מטורן, מבירת פרוסיה ולבסוף בצליל רב־קסם, בראשית עשור־השנים אשר בו נולד הינריך לווה, ממערב־גרמניה. שנים־עשר המכתבים, אשר ערך אל ידידתו הסופר והעורך של העתון הסוציאליסטי “ריינישע צייטונג”, תושב גליל־ריין התחתי, מכס הס או משה הס, כאשר קרא את עצמו אחרי כן בכוונה להבליט את מוצאו היהודי, המכתבים אשר חברם אחרי כן לספר נפלא “רומא וירושלים”, אשר רוב גאון על העבר ורוב בטחון בעתיד לאומי שישוה לעבר הגדול, מתפעמים בם, לא מצאו תשומת־לב בארץ הזאת. סופו של הספר הזה היה כסופו של “וֶסטאֶסטלִיכע שוואלבן” (סנוניות המזרח והמערב) של הליריקן היהודי לודויג ויהל, שהקדיש בקובץ שירים זה את כוח שירתו לזכרונות הגדולים של ישראל סבא. משה הס בעצמו מספר על ה“סנוניות” האלה, שהעלו אבר וחמקו כחמש עשרה שנה לפני צאת ספרו כמעט באין רואה ובאין יודע אותו בגרמנית.

היש לתת דופי בנפשות היהודים בני התקופה ההיא על אשר התנהגו ככה, או גם להרשיע אותם? לא יהיה זה משפט־צדק. רוח ההתבוללות המתנכרת לעם מכורתו ומרחיקתו ממנו, אחזה את יהודי גרמניה בתקופה ההיא, דור אבותינו ואבות־אבותינו, כמחלה ממארת המשחיתה מנפש ועד בשר. גם בגדולים וטובים בהם פשה הנגע הזה. וכי נקרא את הדברים הראשונים במכתבו הראשון של הס שבו הוא מדבר ברגש רב ובשברון־לב מזעזע על עשרים שנות התנכרותו לעמו עד בלי להתערב בימי שמחתו ובימי אבלו, בזכרונותיו ובתקוותיו, – אז לא נרשיעם, אף נבין להם. ההתנכרות הזאת, אשר אחזה בעצומיה גם את טובי העם, היתה תופעה כללית ואות גדול למחלה הגדולה ההיא. על־כן לא יפלא הדבר, כי קהלת מגדבורג, אשר בא אליה הצעיר הינריך לווה, היתה גם היא כאשר היתה, והתנהגה כאשר התנהגה, ולא נודעו בה עקבות הרגש המרומם והמעודד, אשר התפעם בנפשות אחדים מגדולי הרוח כזיק מתלקח ודועך מהרה.

* * *

כאשר ראה הינריך לווה את העיר בפעם הראשונה, היה מלא תקוה. לא התעורר בו הזיק היהודי החבוי במעמקי הנפש. אף כל דבר אשר ליהדות לא נגלה אליו למראה העיר. לנגד עיניו היה רק מראה עיר נאדרה בגודל – כי כן נראתה לו – שופעת בדברים חדשים וזרים, המעוררים לב ונפש. אל המראה הזה ניגש לפי דרכו מאז. לא נבהל ואף לא השתומם ביותר. כמעט בא העירה בקש לשים מרחק ראוי בינו ובין המראות, בקש להכירם ולספחם אל תבנית העולם אשר ברוחו. בהתהלכו בראשונה ב“רחוב הקיסר” הארוך לבלי־קץ, ראה כי רחב הוא ממקום־השוק המכובד אשר בונצלבן ובהביטו אל הבתים הבנוים ארבע קומות משני צדי הרחוב, אשר גבהם הזכירו את המגדלים הרמים בעיר מולדתו הקטנה, חשב בלבו לדעת איך יעלו אל העליות הגבוהות האלה. כי על מדרגות ומעלות לא היה לו כל מושג עד אז. כל פלאי האדריכלות, שיא העת החדשה, את הרחובות המשתרעים כקו ישר והנטועים שדרות עצים ואפילו את נהר אלבה, את כל זה הכניס אל לבו בחריצות, קל מהרה, כאחד הרושם פרטים בפנקס.

ואולם אחרי כן ראה את בית־הכניסה לנוצרים (Dom), את הבנין הגותי המסורבל הזה עם שני המגדלים נטולי הפעמונים, את העיר הישנה עם רחובותיה הדורי־השיבה, הצרים והמעוקלים, הנפסקים פה ושם על־ידי מדרגות־אבנים, את הבנין המקומר, הניבט לעיר כמו מעולם אחר, את הבתים הבנויים בלי קצב ובלי סדרים, “כרצון איש ואיש”, בתים אשר רבים בהם הגבנונים ורובם קטנים, וכאלו אינם חושבים כי כבר עברו ימיהם והגיע הזמן לפנות ישן מפני חדש. כל זה פעל על לבו באופן משונה למדי. דברים אלה שוב לא תפס כרגע. פה הרגיש, כי דברים עתיקי־ימים, ישנים־נושנים, נכנסים ובולטים אל תוך ההווה, דבר, אשר מצא בו ענין רב עד כי למראהו חם לבו בקרבו. אדיר חפצו היה, להכיר את טיבם של חיי הקדומים ההם ואיך השתנו הלוך והשתנות במשך הדורות, עד שנתגלגלו לאחרונה אל הזמן ההווה. כן נוצר בלבו מיד יחס מיוחד אל חלק העיר הישן הזה על כל מסתריו. אותו פקד תכופות בלב מתרונן. שם מצא עונג ונחת, שם שאף רוח לרווחה מדי התהלכו בתוך הרחובות הישנים. והרגש הזה נשאר חי ולא רפה בקרבו כל שש שנות למודיו במגדבורג. האבנים הישנות, הבנינים אשר בלו ולרוב גם התערערו מרוב ימים, הכל היה מלא חיים בעיניו. העדים האלמים לתקופות קדומות דברו בלשון מיוחדת. והיה לו חוש להבין את הלשון הזאת. וככה נחשפו לו המסתרים ההם עד מהרה ויהי ידידם, נאמן ביתם. אחד מן הבנינים העתיקים ההם, שככה לקחו את לבו, היה המנזר הישן, “מנזר פְּרֶימוֹנְסְטְרָטֶנְזֶר”, שבו היו חדרי בית־הספר שלו, ויתר חלקי הבנין הגדול ההוא, העתיק ביותר אשר במגדבורג, אשר נבנה שנים רבות לפני ה“דום” הגותי, הבנין העתיק ביותר של העיר העתיקה.

עוד בנין אחד היה במגדבורג, אשר יתודע אליו עוד מעט, ואשר הובא אל תוכו ביד אביו. עד כה עוד לא ידע הנער הינריך לווה, כי יהודי הוא שהגיע למצוות, אף כי כבר עברו חדשים מספר מאז היה ל“בר־מצוה” לפי החוק. האב רצה מאד, כי תלמיד־המנזר הצעיר יתקן מהר את ההזנחה, ועל כן קבע, שבאחד מימי השבת הקרובים יקרא הינריך לעלות לתורה בבית־הכנסת. זה לא היה לפי המנהג, מלבד אשר לא נעשה הדבר בעתו, במלאת לו שלש־עשרה שנה. החובה הראשונה של הנער הנעשה “בר־מצוה” לקרוא את פרשת־התורה בפני הקהל, נשגבה ממנו לעשותה, כי לא הוכן אליה כל עיקר. ורק את ברכות־התורה, הראשונה והאחרונה, יכול היה לומר. הנער, אשר מעולם לא ראה בית־כנסת ולא ידע איך יעבדו בו היהודים את האלהים, למד, כהכנה היחידה לבוא בקהל ה', את שתי הברכות בעל־פה, והדבר הצליח בידו, כי היה לו זכרון טוב לצלילי־לשון. עוד דבר אחד נתן דאגה בלב אביו. הנער היה פעמים רבות בסדר עבודת־אלהים לפי דרך הנוצרים וראה את אנשי העדה עומדים גלויי־ראש, עד כי לא עלה על לבו, כי יוכלו לערוך עבודת־אלהים בדרך אחרת. והאב שינן לו השכם² ושנן, ולאחרונה גם בלכתו עמו אל בית־הכנסת, לבל ינסה להסיר מעל ראשו את הכובע אשר ניתן לו זה מקרוב מאת המנזר. וככה עבר ביום השבת ההוא, יום הכבדו, את מפתן בית־התפלה בפעם הראשונה בחייו, כאשר הוגד לו. עד כה לא היה לו כל מושג על מראה בית־תפלה כזה. הוא דמה בנפשו, כי כמוהו כבית־כניסה לנוצרים, העשוי כיפות ומשכיות, למען תת בלב הבאים רוח יראת־אלהים. והנה ראה אולם רחב־ידים, ללא פאר, העשוי לנסוך רוח קר ושממון על רואהו, ואשר גם בזאת נראה כחסר־תכנית נאוה, בהיות הארון המכיל את ספרי התורה בקיר אשר בירכתי הבית בנוי כעין אניה, בלי שים לב לחוק הדורש להיות פני המתפללים מופנים מזרחה. אולם בית־הכנסת הגדול והמרווח היה ריק, ריק עד להפיל שממון על הבא. על רוב הספסלים, שהיו די ארוכים, ישבו כמעט רק איש אחד לספסל. האב והבן ישבו ליד איש, אשר על ראשו היתה כפת־קטיפה שחורה והוא עוטה טלית גדולה ומעמיק בתפלה. בידו החזיק לנגד עיניו סדר־תפלה ישן בלה, דפדף בו בבהן־ידו המורטב ומלמל את התפלות אחת אחת בקול דממה דקה ובנגינה מיַשנת והוא נע הנה והנה.

והנה בא הרגע הגדול. לפניו נקרא לעלות לתורה נער אחר, מעט צעיר ממנו, נער בר־מצוה, אשר עשה את המוטל עליו כפי יכלתו. ועתה הגיע תורו. ונשנה המעשה אשר ראה את הנער ההוא עושה. עליו היה להביע את הברכה הראשונה. אותה קראו לפניו בלחש, דבר אשר לא הסכין עמו מבית־הספר. והם דאגו לו פן יהיה נרגש מפני החידוש הזר לרוחו ותכשילהו לשונו. אך הינריך לא היה נרגש כלל. המלים, אשר היו לו לומר, היו ערוכות ושמורות בזכרונו. אולם כל אשר נעשה סביבו היה זר ומוזר בעיניו. כל כך זר ורחוק, עד כי בבואו אחרי הימים ההם בפעם הראשונה מאירופה אל מצרים ואל טורקיה האסיאטית, לא היתה הסביבה זרה לו יותר מאשר פה בבית־הכנסת במגדבורג. לא נעשה דבר, אשר יקח לבו. לא היתה כל חגיגיות. רגש היופי אשר לו לא מצא די ספוקו. האולם הקר הריק, אשר יכול להכיל קהל גדול, נתן בלבו את המחשבה, כי העדה הזאת אין לבה אל תפלת השבת. גם את השבת איננה שומרת. ואולי גם מחללת היא את השבת בכל מלאכת עבודה, כאשר היה עושה גם עד אז, אלא שהוא היה גר רחוק מכל בית־תפלה. שויון־הנפש המדכא הזה, אשר ראה והכיר, לא דבק בו. עם כל הזרות שבכל זה נגע הדבר עד לבו. היה בו רגש מיוחד של סקרנות חזקה. הוא חש בנפשו כי כל אשר ראה הוא ענין לעם, אשר ממנו יצא, אל הכל התבונן והכל כתב על לוח לבו וכך השלים את תמונת־עולמו, שהיתה חסרה עד כה צד זה לדאבון לבו הרב. אביו היה שבע־רצון, שהכל נעשה ונגמר בכי טוב כלפי חוץ.

בשבועות הראשונים לבואו עמד בבית־הספר של המנזר בבחינת־הכניסה, והוא הועבר לכתה הרביעית. הינריך התגורר אז למשך זמן־מה בפנסיון, אשר גר בו ריכרד אחיו, אצל רווקה יהודית זקנה בת שבעים שנה ומעלה. עוד אחרים התגוררו ואכלו בבית־האוכל ההוא, אך המה היו גדולים ממנו לימים וזרים לו מהיות שיח ושיג בינו וביניהם. וכה היה פנוי למדי לחשוב מחשבות על החדש אשר ראה ואשר קרהו. והנה ראה על שולחן אחד קטן באחד החדרים בבית־האוכל ספר מכורך יפה לא־פתוח, אשר היה, כנראה, קנין אחד המתגוררים שם. הינריך היה אוהב ספרים מעודו, על־כן משכו לבו אל הספר הזה, לקחו בידו ויחל לקרוא בו. הוא עבר עליו ברפרוף. הספר הזה הכיל את דברי הימים לבני ישראל למן המאה הששית ועד העשירית באפסי־ארץ שונים, בפרס, בבבל, בחצי־אי ערב, בממלכת ביצנץ, בממלכת הפרנקים ובספרד. ויקרא בענין רב על ראשי־הגולה ועל ראש הגולה בוסתנאי, אשר קורותיו לבבוהו מאד. עולם חדש נגלה בספר הזה, הוא הכרך החמישי לדברי ימי היהודים מאת גרץ. עתה נכרתה מלבו בבת אחת האמונה, כי דברי ימי העם הזה נגמרו עם חורבן בית שני על ידי טיטוס. בספר הזה התברר לו, כי דברי ימי עם ישראל הולכים ונמשכים עד דורו וכי הוא בן לעם עתיק־ימים זה, אשר עודנו חי וקים. עיניו הביטו אל המלים הראשונות אשר למבוא הכרך הזה: “העם היהודי נפח את נפשו על משואות ירושלים וביתר העשנות והעקובות מדם” – – זה היה כמאשר את אשר ספרו לו ואשר האמין עד הימים ההם. והוא קרא הלאה. קרא את המזמור (דיתיראמבוס) הנפלא שבמבוא ההוא על דברי ימי עמו בארצות הגולה, שעדיין היה להם אופי לאומי, ולא רק של דברי ימי הדת או הספרות או החכמים. והוא היה מאושר בעיניו, כאשר ראה את העם היהודי בתוך הגולה מתואר בדמות נהר איתן השוטף ועובר בתוך תהומות מים רבים, אף מתנגש עמהם, אך בזרמתו הוא מחזיק ואת מראהו איננו משנה.

חוויה זו פעלה עליו פעולה נמרצת וממושכת. היא נתנה לו את הדחיפה הראשונה להכין את עצמו למען אשר יצלח לעבוד לטובת עמו. נתברר לו, כי עליו לדעת את דברי ימי עמו, ללמוד אותם מתוך המקורות הראשונים, למען יבין את היהדות של זמנו, אשר נראתה לו בלבוש מוזר כל־כך, ולבו הגיד לו, כי העבר הגדול והנעלה הזה, שדמותו הכבירה מרחפת עוד על ההוה, מן ההכרח שנכונו לו עתידות. הרגש הזה, אשר בימי נעוריו הראשונים היה ער בקרבו אך בחזיונות ובחלומות, נלוה אליו כצל בימי חייו הראשונים במגדבורג. והוא רומם אותו והכשירו לחלק גם לאחרים מרוממות הנפש־הזאת. וגם הלך הלוך וגדול עד היותו לתמונה מלאת חיים, הנותנת לבעליה מעמד איתן, ומחכה ליום אשר ימשול בו ממשל רב, מכריע, ויפלס לפניו את דרך־חייו הנועד לו. הרגש הזה לקח ממנו בשנות נעוריו את אי־הבטחון, את הפסיחה על שתי השעפים, את הסבל הנפשי, שהיו לרוב מנת־חלקם של הנוער היהודי, אשר גדל על היסוד הרופף של גלות גרמניה.

כל הימים שעשה הינריך לווה במגדבורג, עברו עליו בקיום מצוותיו כלפי בית־הספר המנזרי. הוא לא היה תלמיד למופת. את שעוריו עשה כפי יכלתו והצטיין רק בלמודים אשר ענינו אותו ביותר. דברי הימים וחיי העמים וכל הקשור בהם לקחו את לבו. כל אשר נתן לו בית־הספר – ובית־הספר נתן לו הרבה – אימץ לו כתלמיד חרוץ. אך בזה לא אמר די. כל הבא בידו מן הספרים אשר לדברי הימים, לשיחות מני קדם, לאגדות האלים, קרא ושמר בזכרונו. דרך־העבודה הזאת, אשר עבד בשמחת לבו, נודעה עוד מעט למוריו. פעם אחת הזכירו לטוב, בתעודה אשר נתנה לו מבית־הספר, את שקידתו – אשר בלמודים הרגילים לא עברה את הגבול – רק בענינים אשר מחוץ ללמודי בית־הספר. ללמודי הדת הנוצרית התמסר ביתר שאת. במקצוע זה היה הוא הטוב בתלמידים ולקח בו חלק באופן קבוע. הידיעות היסודיות, אשר רכש לו בדרך זו היו לו לתועלת רבה בזמן מאוחר.

אחרי שעזב ריכרד אחיו מקץ שנה את בית־הספר ועבר אל המכללה, נשאר הוא היהודי היחידי במוסד זה. ידעו שם, כמובן, שהוא יהודי, וחלק לא היה לו בעבודת־אלהים שהיו עורכים לתלמידים. בכלל חי בסביבה ההיא כמו על אי מאשר. הוא ידע, כי בחוץ נתונים היהודים לשמצה, ואת אשר הם עושים כדי לעמוד על נפשם. מכל זה לא הגיע אל בית־הספר כי אם בת־קול דקה, עמומה. תלמידים אחדים היו יהודים מומרים. והוא יכול להתבונן אל דרכיהם ואל מעשיהם. הטוב במורים לדברי הימים, אשר לקחו היה לו להועיל, היה היושב־ראש לחברה השמרנית־האנטישמית במגדבורג. אך בהורותו את התלמידים לא נודע אף פעם בהלך־רוחו זה. פעם אחת שמע ביטוי אנטישמי מפי מורה להתעמלות, שהיה מכוון אל תלמיד נוצרי בן לחבר בית־הנבחרים, נוצרי שחי בנשואי־תערובת עם אשה יהודית. הינריך לווה קבל פליטת־פה זו כאילו כוונה אליו, ויקל המורה בעיניו מאז והלאה.

הצעיר הזה, שכה הרבה לאסוף חכמה ודעת מכל שטחי החיים, לא היה בו בהליכותיו כלל וכלל משום “בטלן”. הוא התהלך קוממיות, וידע להפליא לעמוד על נפשו בפני התוקפים אותו ולהודיעם את נחת ידו. בהתעמלות לא היה מן הראשונים, אך שקוד שקד על המלאכה הזאת. משוש לבו היה ביחוד לשחות ולשוט בסירה. רוב זמנו הפנוי בלה על נהר אלבה. ביותר אהב לשוט בסירה שטוחה, בחברת אחד מידידיו, ולא משך ידו ממעשי משובה שונים, כמנהג התעלולים.

* * *

כמקביל לזרם־החיים הזה, אשר שחה בו בכל עוז, עבר ממולו שביל צר, חרב, רב־חתחתים³, שסללו להם החיים היהודיים. בהיותו נכון לקבל בלבב שלם כל אשר ימצא לו, מצא פה בכל זאת רק מעט לפי הערך, והמעט הזה בצורה מעוכה ומסולפת ובלי שפע חיים. שנה שלמה חי בתוך משפחה, אשר לפי אפיה היה לבו רחוק ממנה מאד. ואחר היטיב עמו אלהים, כי הוריו, אשר כמעט כל ילדיהם גרו עתה במגדבורג, העתיקו את מעונם גם הם אל העיר הזאת. אביו רצה, כי ישלים הנער את אשר החסיר עד כה בלמודי הדת. ככה התודע אל הרב ד“ר רַהמר, שהורהו את למודי־הדת על פי תכנית בית־הספר. והוא כבר עבר את הגיל המתאים ללקח כזה, לקח משעמם, שהיה ניתן בכל יום רביעי אחר הצהרים, כי אותו זמן היה פטור מלימודים בבית־הספר. נקל להבין כיצד ראו התלמידים לבוא על שכרם כנגד הפסד חופשתם בחצי־היום הזה. גם ההורים ראו את השעור הזה כמשא מיותר על שכם בניהם העמוסים מאוד בין כה וכה. אף לא ראה ברכה בלמודים האלה. וכן היה הדבר גם ביחס לשעה העברית. ידיעות מעטות רכש לו בתורת הדקדוק העברי, אך גם השעורים הפרטיים, אשר קבל מאת המורה העברי שפניר, הנכבד בעיניו מאוד, לא נתנו לו הרבה. הן לא יוכל איש לתת, בכל רצונו הטוב, יותר מאשר יש לו. והמורים הללו שציידו אותם ב”סמינריון" (בית־הספר למורים) בקומץ יהדות די צרכי ההתבוללות, לא יכלו למלא את מחסור הנשמה היהודית השוכנת בהינריך לווה. כל העמל הזה היה לשוא.

משום כך היה מוטל עליו על הינריך לווה לסול לו את דרכו במו ידיו. במנזר היו לו הרבה חברים טובים, אך במגדבורג היו גם נערים יהודים לרוב, והיתה לו ההזדמנות לבוא במגע עם תלמידים יהודים מבתי־ספר אחרים. דבר זה היה מקרה רב־ערך בחייו. בהיותו עמהם בפעם הראשונה, ראה את עצמו כאילו הוא בביתו. הוא יכול לפתוח לפניהם את סגור לבו ולהביע להם את רוחו בלי מעצור. לא כיחסים שם, ויהיו גם יחסי־ידידות, כיחסים כאן. מיד נקשרה נפשו בנפשות רבים מאלה מנערי־חמד היהודים, אשר תכונתו, שהיתה יהודית ביסודה, עשתה עליהם רושם גדול. היחסים אשר נקשרו ביניהם היו כל־כך חזקים, עד כי האריכו לפעמים כל ימי חייהם. ועוד מעט והינריך לווה היה המנהיג לקבוצת הצעירים ההם. לא קשה היה לו לתת בלבבות הצעירים האלה מושגים חדשים על היהדות, אשר שמו לאל את כל אשר קבלו עד אז מאת הורים ומורים. רובם היו בני בתי־אבות יהודים נכבדים. בהם היו גם בני ראש הקהלה. ולא פלא הוא, כי הדעות החדשות האלה והמטיף אותן היו עוד מעט לשיחה בתוך המשפחות ההן, ויתנו דאגה ורוגז בלבבות. והדברים הגיעו עד כדי כך, שאחדים מן ההורים חשבו לנחוץ, להתאונן באזני הרב על המדיח את בניהם מן הדרך הטובה. זאת היתה הפעם הראשונה, אשר פקדו עליו עוון מסית ומדיח את הנוער, הוא העוון, שכבר בימים קדמונים כפרו עליו בכוס רעל.

ובכל זאת לא היה בכל הדברים והמעשים אשר נדברו ואשר נעשו בחוגים ההם כל נזק או מכשול. הלא כלם, על מנהיגם יחד, ידעו אך מעט מאד מכל הנעשה בעולם היהודי. הקף הקיפה אותם החומה הנאהבה, אשר סכה בעדם מעבור אליהם כל רוח נושבת. הם עשו כל אשר יכלו לעשות, התחברו יחד ל“אגודה ישראלית לשוחרי ספר” וקראו וערכו שיחות על ספרים או עתונים אשר נמצאו להם. הם היו מהפכנים תמימים, בלי רצון להזיק, ולכן הסכינו עמהם לאחרונה, אחרי אשר לא יצא מהם כל דבר רע.

* * *

בתוך הישימון היהודי הזה שכן איש אחד בעל רוח יתירה. זה היה הרב ד“ר ראהמר. בראשית דרכו היה יהודי משמר, מיוצאי בית־המדרש לחכמת ישראל בברסלוי, אשר בראשו עמדו החכם זכריה פרנקל וסופר דברי הימים צבי גרץ. שניהם היו ממבשרי התנועה היהודית־הלאומית. ימים רבים היה ראהמר רב בטורן ליד ר' צבי קלישר, זכרו לנצח, בעל הספר העומד לנס “דרישת ציון”, שיצא בשנת 1865 (תרכ"ה), אשר יחד עם עוד אחדים פינו דרך לתקופה החדשה, התקופה הלאומית של עם ישראל. מהשמועה אשר פשטה בימים ההם, כי הד”ר ראהמר מכין תרגום גרמני לאותו הספר המפורסם נוכל להוציא מסקנה על יחסו של הד“ר ראהמר לרעיונות החדשים האלה. מדוע לא יצא התרגום ההוא לפועל, אין איש יודע. מעט מעט השליך ד”ר ראהמר את הדעות החדשות ההן, דעות ימי נעוריו, אחרי גוו, בוודאי מפני הטעם שאין בו משום גנאי, כי החיים הסובבים אותו, שהמה עצבוהו באחרונה, הביאו בלבו מעט מעט את האמונה, כי דעות־הנוער ההן נועזות מאד ומתנגדות מאד לתעודות הנועדות לחיי היהודים הממשיים בעת החדשה. ואת חיי היהודים הממשיים ראה בקהלה, אשר עמד לפניה “לשרת בקדש”. ובהיותו איש שואף רוָחה וחסר כל אותן התכונות הדרושות למלחמת־תנופה מיגעת על דבר שמעטים הסיכויים להגשמתו, נכנע מפני הקהלה הזאת, אשר עוד לפני כן נחוה הרבנים ד“ר גידמן ולודויג פיליפזון בדרך ההשכלה. בידיעותיו הרבות השתמש ד”ר ראהמר כעורך ומוציא את העתון “איזראעליטישע וואכענשריפט” (שבועון יהודי), אשר יצא במגדבורג.

ד“ר ראהמר מצא את הצעיר הינריך לווה טוב לפניו ויקרבהו אליו. הוא ראה והנה “הבלי” הנוער, שהוא כבר חלץ מהם, מתפתחים בצעיר הזה. ומה הטוב אשר יכול להיטיב עמו אם לא לשמרו מחיים, אשר אין להם פרי, בהיותו הוא לו למופת ובהרחיקו ממנו את הדברים, אשר הפריעו לפנים את מנוחתו הוא. ויהי עם לבבו לתת לו לקח במקצועות אחדים של מדעי היהדות ולהכינו בזאת ללמודים עמוקים יותר. המחשבה הזאת לא עברה את גבול ההכנות. היא נכשלה בחיי הרוחה ובשויון־הנפש של הד”ר ראהמר לנוכח עניני אחרים. ובכל זאת הביאה להינריך לווה שבתו בבית ראהמר תועלת רבה.

הינריך ראה מדי שבוע בשבוע את גליונות־העתון החדשים היוצאים מבית־הדפוס, ביחוד את התוספת הספרותית, (שנדפסה באותיות רומיות) פרי רוחו הזריז של ראהמר. ומראה כל זה נתן לו עונג רב. ולא עברו ימים רבים והינריך לווה היה עוזר בכל הנוגע להדפסת העתון ולשילוחו. הוא עזר בהגהת הסדור, למד לקרוא את גליונות ההגהה, כתב את הכתבות על הגליונות המוכנים למשלוח ולמד מעט מעט את הכל על בוריו, עד אשר יכול ד“ר ראהמר לסמוך עליו בבטחה. אך הוא לא הסתפק בעבודה הטכנית בלבד. וראהמר היה נותן לו רשימות ומאמרים אשר נדפסו בעתוני חוץ, כגון “ל’אוניברס איזראעליט” ו”ארשיב איזראעליט“, לתרגם אותם לגרמנית, ואחר יצאו בלבושם החדש בה”וואכענשריפט". אחרי כן נדפסו בעתון פעם בפעם גם מאמרים קטנים מפרי עטו של היגריך לווה, אשר ראהמר קצץ בהם עד בלי תת תקומה לכל רעיון יהודי־מהפכני מדי התגנבו לתוך המאמרים ההם. לאות תודה נתן להינריך לווה בכל שבוע גליון אחד של העתון ובזה נגלו לעיניו חיי היהודים כפי שהיו נשקפים במוחות הרבנים והמורים העברים. בהיות העתון נפוץ בתוך בתי־אבות היהודים במגדבורג, היה עליו להיות ערוך ומתוכן לפי חפציהם ועניניהם.

ביחוד נתנו לו ענין רב ההוספות לעתון: “פאמיליענבלאט” (גליונות למען המשפחה), שהיה נותן ספורים יפים על חיי היהודים ועוד, חומר רב־חפץ ל“אגודת שוחרי־הספר” שלו; וגם ה“ליטעראטורבלאט” (גליונות לספרות), אשר המציא לו ידיעות על עבודת אנשי הרוח בישראל בתקופות שונות. ויהי היום ויקרא בגליון הזה בקרת לטובה על ספר “תולדות ספרות ישראל”, אשר יצא אז מאת גוסטב קרפלס. הבקרת הזאת לא נתנה דמי לו, הספר היה שיחתו בהקיץ ובחלום, עד אשר נמצא יום אחד הספר על שלחנו, מתנה מאת אחד מידידיו הנוצרים בשכר הטובה אשר הטיב עמו לפנים. והוא שקד ושמר עליו כעל כלי יקר. בעתונו של ראהמר נמצא לו עוד ענין לענות בו, כי קרא בו מזמן לזמן רשימת הנדבות הנאספות בעד מוסד סַלְוֶנְדִי עם ידיעות על המושבות העבריות בארץ־ישראל. כל זה היה ענין לשיחה בחוג חבריו. זה היה חומר רב־ענין, אשר השפיע הרבה על חיי הנוער בלי להטות אותם מן הדרך, אשר שמו להם בית־הספר והחיים. לפעמים היו בעתון ידיעות על ענינים מעשיים, אשר רק בימים הבאים נודע לו ערכם. שם היו מאמרים על פעולות חברת “כל ישראל חברים”, ידיעות על מאורעות רבי־ענין, למשל על אספת קאטוביץ בשנת 1884 (תרמ"ד), האספה הראשונה של “חובבי ציון”, האות הראשון, הנשקף למרחוק כנם־עם, לתנועה יהודית רבת־ערך, אשר נולדה במזרח־אירופה וחדרה אל גלילות מזרח־גרמניה על ידי יהודי רוסיה שישבו שם. הינריך לווה קרא את הידיעות החשובות האלה, אך לא האירו אז לנגד עיניו באור אשר הפיץ הוא עליהן מקץ שנים בפה ובכתב. הרעיון היסודי, אשר תפש אז גם אותו בלבו ויהי רגיל על לשונו, היה רעיון ה“צדקה” היהודית (פילנטרופיה), התכונה היהודית הנהדרה, אשר קרובים ורחוקים התבוננו אליה והרימו אותה על נס לכבוד ולתהלה, בשפכה שפע נדבות על ימין ועל שמאל ובהריקה ביחוד את שטף ברכותיה על העולם הנכרי. ובאספת קטוביץ נגלתה בכל הדרה, בהראותה כי לא שכחה את האחים היהודים הסובלים עוני ומחסור בארצות אחרות.

לעתים יכלו לדעת דבר־מה מן הרוחות הנושבות במערכות ישראל מחוץ למגדבורג. בימי לימודיו בגמנסיה נוסדה שם הלשכה היהודית על שם מנדלסון. מפרק לפרק נשמעו שם הרצאות מאת אנשים מגדולי ישראל בברלין. והינריך וחבריו, החוסים בצל הד“ר ראהמר, נשיא הלשכה, היו באים תמיד לשמוע את ההרצאות. ופעם היה לו העונג לשמוע את הד”ר קרפלס, שככה העריץ אותו, נושא מדברותיו מעל הבמה.

זכר איש אחד לא סר מלבבו כל הימים. יום אחד דיבר וילהלם הרצברג בלשכה על “האדמה והאדם בארץ הקדושה”. וילהלם הרצברג היה אחד מאותם יהודי גרמניה שכבר אז היו יהודים לאומיים בלב ונפש. והוא שב אז מארץ־ישראל אחרי אשר פעל שם זמן מה כמנהל “מקוה ישראל” וכמיסד ומנהל את בית־היתומים ליהודי גרמניה בירושלים. תאור הארץ העיר, כמובן, את תשומת־לב הינריך לווה. אף כי בתאור הזה לא היה דבר אשר יגלה את מחשבות הרצברג על ערך הארץ הקדושה לעתידות עם ישראל, בכל זאת נגעה עד לב הינריך לווה האהבה העמוקה, אהבת־נפש, אשר הגה האיש ההוא, העניו בהליכותיו, לארץ הקדושה, ארץ מגוריו ופעולתו ימים רבים.

ואחר באה העת בה גמר את בית־הספר. הינריך לווה עמד בבחינת־הגמר ב“מנזר גברתנו האהובה”. בזה נפתח מקור לתקוות גדולות. חגיגות גדולות ומשתה ושמחה והלולים ערכו התלמידים היוצאים, כמנהג גרמניה. בתוך ההמון הזה היה גם הינריך לווה. הוא השתתף, כמובן, בשמחתם, אם כי לא בכל לבו, שכן לא נטה אחרי דברים כאלה. אז נפרד לצמיתות מן החוגים שהיו קרובים לו עד הימים ההם. לא כן מן הידידים אשר רכש לו בחוגים האלה מדי שנה בשנה. אך מן העת ההיא והלאה נמנע מבוא בקהלם ומהתערב בשמחותיהם שהיו ערוכות על פי דרכם. בהיותו מתלמד בברלין הלך והתרחק מן ההשפעות הישנות, ורק מפני הנמוס נזהר לבל יתגלע הקרע ההוא בקהל עד מאד. כי הזמן והחיים הקימו חיץ ביניהם.

 

ד. מעין נרפש    🔗

אחד מן היהודים בני הדור ההוא, אשר שמעם הגיע אל הצעיר הינריך לווה בימי שבתו במגדבורג, ואשר נשא עיניו אליהם בהדרת כבוד ויקר, היה סופר דברי הימים הינריך גרץ. בימים ההם יצאה המהדורה הקטנה של ספר דברי ימי היהודים לגרץ בשלשה כרכים, חוברות חוברות. ואז השיגה ידו לקנותה ויהיו כל מעיניו בה. ד"ר ראהמר, אשר נפשו היתה קשורה בנפש גרץ, מורהו לפנים בברסלוי, והיה בא עמו בכתובים פעם בפעם, הודיע לו על לווה תלמידו והרבה להלל לפניו את אהבתו החזקה לכל הדברים הנוגעים ליהדות וביחוד לדברי ימי היהודים. על זאת קבל מכתב מאת גרץ, בו המריצו לשים עיניו ולבו על הנער הזה, להכין אותו היטב ולשלחו אחרי כן אליו לברסלוי. הידיעות אשר שלח ראהמר לגרץ על אודות לווה, הטו את לבו אחרי הנער מאד, ויהי עם לבבו לתת לו את האפשרות להשתלם תחת השגחתו עד אשר יכשר למלא את מקומו אחרי כן. דברי גרץ לא שבו ריקם וגם נגעו עד לב ראהמר ואכן גם עוררו בו את החפץ למלא את התעודה אשר שם לו גרץ. בכל זאת לא היו לדבר הזה תוצאות. ואכן גם לא היה מוכשר לתעודה כזאת. כי למען מלא אותה היה עליו להעלות את החניך הצעיר בגרם־המעלות, אשר נסה הוא בעתו לעלות בו ולא הצליח וגם שב אחור; ומי יודע, אולי גם חשב אותה לסכנה, בהשקיפו על דרך־התפתחות־חייו ועל דעותיו אשר רכש לו מאז, הדעות המובילות אל כוון אחר והרחוקות מדעות גרץ, דרך־מתעה לפי הרגשתו. רפיון־רוח, ולא רוע לב, עצר בעדו מעשות את הדרוש. בכלל היו האנשים אשר השתדלו לחנך את הינריך לווה ברוח היהדות ולהקנות לו השכלה יהודית, בעלי רצון טוב ומחשבותם עליו היו טובות מאד. אך יכלתם לא השיגה את רצונם. על כן כשלו כל הנסיונות. לא היו מוכנים לפרוש נס בים הסוער, אשר בו יחיה ויפעל הינריך לווה אחרי כן.

דבר אחד היה ברור בלי ספק, שחובה על הינריך לווה ללמוד את דברי הימים של היהודים וכל הנוגע לעבר של עם ישראל. ובהגיע הזמן שבו גמל צורך ההחלטה על עתידו הקרוב, נידון הרעיון הישן של ברסלוי לגניזה. שמש אחרת יצאה אז על הארץ. כאשר הודיעו מורהו שפנייר את הדבר החדש ההוא, היה לו כמו האירה תקוה גדולה את נפשו. מי לא יבין את זאת, כי הזהר, אשר יצא מן המלים המצלצלות ככסף מקשה: “בית־המדרש לחכמת־ישראל בברלין”, הכה אותו בסנורים. ועוד מעט והדבר לא היה לו עוד בגדר שאלה. בעוד אשר ישמע את השעורים באוניברסיטה בברלין, ישאב מן המעין הזה את החכמה העליונה, שככה ערגה נפשו אליה. בהעבירו לעיני רוחו את שמות אנשי חבר הנאמנים של בית־המדרש ההוא, בהם השמות אשר היו לו אליהם מכתבי־מליצה מאת שפנייר מורהו: הפרופיסור משה לצרוס, הראש וראשון לתורת נפש העמים באוניברסיטת ברלין, ויועץ־הסתרים קריסטלר, ראש אגודת־הקהלות של יהודי גרמניה בעת ההיא, לא היה קץ לאשרו ולשמחתו ומחשבות גדולות התפעמו בלבו בעזבו יום אחד את בית אביו ובעלותו, עמוס חפציו היקרים, במחלקה הרביעית של הרכבת לעשות את דרך־הרכבת הארוכה ביותר, שעשה בחייו עד הימים ההם, דרך שלוש שעות וחצי, אשר הובילה אותו אל ברלין, מחוז־חפצו בעת ההיא.

מלא עונג היה המסע ההוא אשר נסע ברכבת, ההולכת בלי חפזון, ליד אגמי־ההַוֶל, ועינו העיפה מבט מהיר על המקום הקטן והמהולל מאד, מקום מושבם של מלכי פרוסיה, פוטסדם. כל חושו בו נתון היה ליפי המחזה רב־החליפות, וברגעי הנופש ההם, רגעי הגיון־לב, היה לו די זמן להתבונן בתבנית העיר הגדולה, אשר הוא הולך וקרב אליה. ועל־כן לא כבד היה הדבר ממנו, בהגיעו אל תחנת־הרכבת “פוֹטְסְדַם” למצוא בתוך השאון והרעש והמית העיר הגדולה, אשר לא הסכין עמהם, את רובע־העיר הישן, קולן, ששם, לא רחוק מגשר פישר, גרו קרוביו מצד אמו. במרכבת־הסוסים הגדולה לא השתמש, כי רצה להתבונן במנוחה אל הכל ולהכניס בלבבו את כל מראה עיניו. והחפץ הזה יצלח בידו אם יעבור בפעם הראשונה את כל הדרכים ברגל. והדרכים היו ארוכים הרבה יותר מאשר דימה בנפשו. אך דבר זה לא הפריע לו. גמולו רב מאד בהמון הרשמים החדשים, אשר עוללו לנפשו הטיולים הראשונים האלה ועוד מעט ורחובות עיר הבירה ושוקיה לא זרו לו עוד.

והמראות אשר נראו לו פה לא לקחו את לבו כרובעי־העיר העתיקים במגדבורג. מגדלי הגאז, אשר עבר עליהם, מיכלים שחורים ענקיים נראו לו כמשחיתים את תואר פני האדמה, אם כל חי, וכמו חלו בה פה ידים קשות, אכזריות. נפשו עוד לא היתה מוכנה לקול המון תחנות־הרכבת ושריקות בתי החרשת ועיניו תרו לשוא אחרי פנה שקטה, אשר יוכל לשפוך את נפשו בחיקה. הכל היה כה מסורבל וחדמשמעי. לא היו כל חידות לפתור. אף לא על הככר העגולה “בֶּל־אַלְיַאנְס” (ברית יפה) עם האנדרטות, אשר לא נראו לו כעשויות בטוב־טעם.

הוא שכר לו חדר קטן בקרבת מעון קרוביו לא רחוק ביותר מן המכללה והתחיל להתכונן לדרך־חייו החדשה. ואחרי אשר לא ידע ולא הורו אותו אי־זה הדרך הטוב אשר ילך בו בלמודיו, עשה מעשהו על דעת עצמו, כסומך על גורלו, ובמקצת על פי אשר יעצוהו ואשר הורוהו התלמידים הישנים אשר בא עמהם בקשרים. פרופ' משה לצרוס קבל אותו ביציע ביתו ב“ככר המלך”, האיר לו פנים והשיא לו עצות מחכימות אחדות. הוא הגיד לו, כי טוב הדבר אשר הוא אומר לעשות, לשמוע גם את ההרצאות בבית־המדרש לחכמת ישראל ששם מקור כל חכמה ותושיה למדעי היהדות. גם הודיע לו על סטיפנדיות גדולות העומדות לרשות בית־המדרש.

* * *

ואולם אכזבה גדולה השיגה את המתלמד הצעיר, אכזבה, אשר נתנה לו גם לקח טוב. ובסוף הדברים הפיק תועלת מדבר בּלותו חלק גדול מן הסמסטרים הראשונים באוירה העכורה של המוסד הזה. הוא הביט עמוק עמוק אל הלך־הרוח ההוא, אשר קרא בשם יהדות ושם לו זֵר מדע סביב, ויהי למשחית לנפשות הצעירים וגידל דור אשר ידאגו ל“צאן מרעיתם” ולנפשם הם לא ידאגו. בבית־המדרש הזה לחכמת ישראל הכיר לדעת סמל של יהדות, שעמדה לעבור מן העולם. היהדות הזאת, אשר היתה כאשר היתה והתאמרה להיות חלק רב־ערך, הנועד למלא תעודה בתוך העם הגרמני, יצרה לה תורה מיוחדת אצילה על מהותה ועל סבת־קיומה, ובראה⁴ את התעודה הנעלה אשר הקדשה אליה מלדה. דעות רמות ונשגבות על דבר האנושות עיטרו את הדרך המותווה וכל נקלה ושפל כאילו ירד תהומה. תמונה סבוכה ומסובכה מרוב שפעתה, נצבה לנגד עיניו. מסכת ארג רעיונות, אשר קרא לו יהדות. איה איפוא כל המושגים, אשר רכש לו בדרך פשוטה כל־כך על עם יהודי, אשר האמין לראותו פנים אל פנים, אשר את דברי ימיו בקש לדעת, דברי הימים הנמשכים ועוברים מימים קדמונים רחוקים אל ימי הדור הזה? הינריך לווה בקש את העם הזה גם באולמי בית־המדרש, אשר פרשו אליו זרועותיהם למשכו אליהם כבית־ספר גבוה לחכמת ישראל. לא נקל היה לו הדבר, ברצון התמסר אל הרשמים החדשים ואל הדעות החדשות אשר הסתערו עליו. אך מטרתו לא סרה מנגד עיניו. הוא תר כה וכה והשתמר לבלתי היות מוכה בסנורים על ידי שפעת האור המלאכותי, כאשר הרגיש עוד מעט, המשתפך עליו ממנורות מרום רבות. שם היה מאור גדול כעין השמש, והמון כוכבים לאין־מספר כמו מקיפים מסביב לו. שם היה, למראה עינים, מקור הכח, אשר הכל יעריצוהו וכל ברך לו תכרע: תשועת ישראל על ידי האמנציפציה, המתנה הגדולה של דור ההשכלה, מתנה אשר באה לפתע־פתאום ועוד לא נתנה להם בשלמות. בעתה נתבקשה לדור אשר עוד היו עליו תוי־הגלות הנעוים, ותקרא אל המשפשפים את עיניהם מפני הזוהר אשר לא הסכינו עמו: ראו את אורי החדש והכונו להיות ראויים לקבל אותו.

להיות ראויים לקבל אותו, זאת אומרת – כה הבינו כלם – לא לקבל אותו בלבוש הגלות הנעוה. דרושה היתה התבוללות, והשאלה הגדולה היתה, להכין את ההתבוללות, את ההקרבה העצמית, בדרך כבוד, להפרד מן העבר באופן הגון ולקבל מתנת עתיד יפה, אחרי הסירם את סבלו מעל שכמם. הדרך הזאת נפתחה לפני דורשי ההתבוללות במחזה־שוא הנוצץ ככוכב מתעה. כחשו, כי היהודים עם המה, ובכן נקל היה להם להסתפח אל העם אשר היה נכון לקבלם. ובתוך העם החדש לא היו הם בלתי אם בני דת אחרת. לחש־הקסם הזה נוצר עוד בימי נפוליון הראשון. זה היה הקמיע של יהודי גרמניה, אשר⁵ שרו את מזמור שלשת האמונות השוררות בגרמניה ובקשו לישן את עצמם ואת האחרים בשיר־ערש, אשר לפיהו יכולה אמונת היהודים לשבת עם אמונת הקתולים ועם אמונת הפרוטסטנתים שבת אחיות גם יחד. וככה נראה, כי הכל עולה יחד בחוברת כ“תאומי צביה”: להיות נאמנים גם לאמונה הישראלית מסורת אבות, גם לעם החדש אשר בחרו להם. “אבן החכמים” הנה נמצאה. הלחש הזה היה השקוי ללא יסורים ההופך את שותיו ללא־עם, ועוד מעט היה לבשר ולדם בגוף אותם היהודים, אשר חשבו את כל הנוגעים ברגש הגרמניות שלהם ל“רוצחים”. לעבודת השקר הנעים הזה התמכרו עטים רבים משוחים בשמן המשחה, ושפתים רבות ממללות רמות ועינים נשואות למרום, אשר התאמצו לתת את האמונה בלב האחרים, כי היהדות והגרמניות רוח אחת ודרך אחת להן.

כאלה היו עמודי התווך, אשר בית־המדרש לחכמת ישראל נכון עליהם, וזאת היתה תעודת המורים בו. עליהם היה להורות את התורה הקדושה הזאת לקרוב ולרחוק ולפעול לפי רוחה בתוך בית־המדרש ומחוצה לו. היו גם חתחתים בדרך. תנועת המרת־הדת, אשר פרצה סביבה, היה כתם מבאיש ומחפיר ונגע נשואי־התערובות גלה לכל, כי ההתבוללות מכה גלים רחבים לא־רצויים. אך את אלה ראו ככתמי־היופי, אשר אין להמלט מהם, ואשר סוף־סוף יהיו גם המה לטובה. ובכן קבלו גם את הרעה הזאת. אך הנה היו גם תופעות אחרות לא־נעימות. אזהרות לא־רצויות מאת אנשים אשר התאמרו כדורשי טובתם, התקפות אשר לא יכלו להתעלם מהן ואשר המריצו אותם לשים אל לבם להגן על עניניהם הקדושים. סופרי דברי הימים כטרייטשקה וכמומזן, והפילוסוף אדוארד הרטמן התעוררו על השקר ההוא. טרייטשקה דחה את שויון שלש הדתות בגרמניה. האמונה הקתולית והפרוטסטנטית, ענפי עץ הנצרות, יכולות גם שתיהן להתאחד עם הגרמניות, אך היהדות זמורת זר היא בתוכה, לא עצם מעצמיה ולא רוח מרוחה. תיאודור מומזן, החפשי בדעות, הגיד במתק שפתים לפני ידידיו, במברגר, לאסקר ואחרים, כי אמנם יהודי גרמניה בכלל קימו את בריתם עם גרמניה והתבוללו דים, אך עוד מצאו בהם דברים לא־טובים, כעין הדברים אשר מצא בהם טרייטשקה. הנצרות היא לפי דעתו האות המסמן את השכלת אירופה, ועליהם איפוא לקיים ולקבל אותה, ויהי רק בצורתה החיצונה, אם אינם רוצים להיות כפוסחים על שתי השעיפים. על היהודים מוטל להביא את הקרבן הזה, באשר הם מהווים, נוסף על כך, גם יסוד מפריד ומפרק על אדמת גרמניה. גם בכרך החמישי של ספרו “דברי ימי רומא”, בפרק “ארץ יהודה והיהודים” – התרעם על היהודים האלה אשר שמו מכשולים לפני הכובש הרומי והביע את רוחו בשנאה, כי ירושת הזמנים ההם עודנה מעיקה גם היום כמשא כבד על האנושות. ובדברים ברורים יותר הביע רוחו הפילוסוף אדוארד הרטמן, אשר הוכיח את היהודים קשה ודרש מהם לעזוב את עמדתם הכפולה הנוטה הנה והנה; וכה היו דבריו: “לו פקחו את עיני היהודים להראותם, כי עומדים הם בתוך העם הגרמני על אדמה חלולה, מתמוטטת, כי עתה נבהלו מפני מצבם וחשבו מחשבות לכפר פני הלאומיות הגרמנית ולהרחיק מעליהם שואת פתאום, אשר תוכל לערער גם את זכויותיהם שהם חיים בהן היום”. וככה שמעו מפי אנשים אשר, לפי דבריהם, היתה כוונתם רצויה ואשר בכל אופן לא בקשו להתראות כשונאי יהודי גרמניה, דברי שטנה, אשר לא יכלו להשלים עמהם. הם התאמצו להוכיח, כי אינם גוף זר בתוך העם הגרמני, כי אינם חומר תוסס, העושה במחשך מעשהו ויוצר חדשות לא־רצויות. איך יוכלו אנשים להיות כל־כך אכזרים עד לתת דופי במחשבה הטובה אשר הם חושבים להתוות גם המה תו בספר־החיים של העם הגרמני? אך המה דרשו את ההתבוללות הגמורה בלי כל תנאים. ומה מאד בקשו לעשות את רצונם, וגם עמלו בכל מאמצי כחם. אבל חוץ ממחמאות מספר, אשר לא היה להן כל ערך, שמעו רק תלונות ותוכחות. פה מוסיפים ושם גורעים. ומדוע יתנו דופי בתוצאות ההתבוללות הזאת, אשר אין למחותן מספר החיים ועקבותיהן תוודענה בהכרח בשתי המחנות, ודרוש רק אורך־רוח מצד אחד וסבלנות מהצד השני? קיר אטום ללא מוצא לכאורה. ואי המוצא? קוה קוו, כי הזמן יביא פשר דבר ויקרב מעט את הקצוות.

והזמן הביא רע ולא טוב, תרופות־רעל, הנועדות לזרות את מחזה־השוא, אשר חזו להם, כמוץ לפני רוח. תורה חדשה באה, אשר ערערה עד היסוד את תורת ההתבוללות. תחת התורה האומרת, כי מאת ההשגחה העליונה היתה זאת למסוך טפת־דם יהודית, או אחוזים אחדים של “ישראל” במתכת הגרמנית, להיות לה להועיל, השמיעה התורה החדשה, כי הגזע היהודי הוא גזע שפל ומך בערכו, העלול לנַגע ולהרעיל את גוף העם, אשר יאסוף אליו שמץ ממנו. את התורה הזאת נטעו בתוך העם הגרמני לפי כל חוקי האמנות, גסה ומסורבלת בשביל העם ובצורה חלקה ונוחה בשביל החוגים המפונקים יותר. וככה נוכל לתאר בנפשנו, מה קשה היתה השאלה, אשר קבלו עליהם היהודים המתבוללים בני ארצות המערב לפתור אותה, שאלה אשר תפתר פתרון שלם מעל במת המוסד למדע ולחקר הדת, הוא בית־הספר הגבוה, בא־כח האזרחים היהודים בני גרמניה. זה היה רצון המשכילים ביהודי גרמניה, אשר רוח ההתבוללות הממוגגת נגעה עד נפשם – עד נפש הטובים בהם. אלה ידעו את המחיר, אשר ישולם בעדה, אך לא שבו מפני כל המכשולים והחתחתים. הם היו נכונים לכל מאמצי כח. גם שטף היהודים בני המזרח, אשר היה הולך ונמשך, נראה להם כשטף עובר, אשר יעצור מעט, אך לא לאורך ימים, את נצחון ההתבוללות, המוכרח לבוא באחרונה, ולפי רצון בני־העם ההם, כן היה על אנשי־הרוח, נושאי דגלם ולוחמי מלחמתם, לעשות ולפעול, פן תמעט השפעתם על שכבת־העם החשובה הזאת.

* * *

מוסד זה, שכבר עברו עליו אז עשרים שנות קיום, נוסד על־פי הצעתו של ד"ר פיליפזון, המרצה הראשון בו היה אברהם גייגר. במחשבת המייסדים עלה לעשותו מעין פאקולטה יהודית ליד האוניברסיטה של ברלין. ואף אמנם מסוגל היה להיות כמותה, גם מבלעדי ברכתו של המיניסטריון הפרוסי לעניני דת, שאישר את תקנותיו בתנאי מפורש, שיש למחוק מתוכן את השם “בית־מדרש גבוה”. לפי התקנות היה המוסד פתוח לפני לומדי כל המחלקות, ללא הבדל דת ואמונה. היה במעשה זה משום שימת מכשול לפני עוור, שברשתו נלכד מבחינה ידועה גם הינריך לווה. למעשה לא היה בית־אולפנה זה, אף לא נועד להיות מלכתחילה, אלא בית־מדרש לאנשי כהונה מישראל לפי הנוסח הפרוטסטנטי.

היתה זאת ירידה עצומה למן אותם הימים, ימי סוף העשור השני של המאה, שבהם נוסדה בברלין החברה היהודית לתרבות; היא שקיבצה מסביב לרעיון נשגב, – שהיה בו בנותן טעם של שיבה למקור היהדות, – אנשים כגון הינריך היינה, אדוארד גאנס, משה מוזר, יו"ט ליפמן צונץ ורבים כיוצאים בהם. שלהבת־הקודש שעלתה למרום שככה עד מהרה. איש מאנשי העליה הרבים של אותו החוג לא היה עשוי אז להגיע למדרגת אותו הרעיון שעמד בניגוד גמור לתשוקה העזה של אותו דור להיעשות בשר מבשרו של הגוף הנכרי. מלחמה זו שתחילתה היתה נאה כל־כך, נסתיימה בתבוסה, שסופה המביש מנוסה כללית. מהם שעזבו את היהדות, ועמה את העם בכלל, ומהם שפרשו לד' אמות של חכמת־היהדות, נכנסו והסתגרו בה כשבלול זה בקונכיתו, הצטמקו והתאבנו בתוכה, אם לא עלתה בידם למצוא להם מפלט בנאות היפים והרעננים של הספרות העברית וקורותיה. אותה חכמה נהפכה לפרי, שנשר והתבדל מעץ־החיים של האומה; למדע שהשלים עם הכוחות סוטי־המרכז של ההתבוללות. והמקדש שלהם היה בית־המדרש ללימודי היהדות. לא יקשה לשער את דמות דיוקנם של אנשי המדע הזה, של אותם מדריכי העם, שנפל בחלקם לעצב את הנפש היהודית. היו אלה אנשים, שידעו את מקצועם על בוריים. מהם שיכלו להשקיף על מפעל־חיים גדול ורב. ומתפקידם היה, תפקיד שברצון, להשפיע לטובה על דור־תהפוכות, שעיניו נשואות אל כוכבי־נכר.

כזה היה המוסד, אשר אל חוג השפעתו נכנס הצעיר הינריך לווה והוא מלא תקוות גדולות. הרוח הנושבת שם לא היתה זרה לו לגמרי. בחוגים רבי־ההשפעה בחברה המגדבורגית, אשר עזב אותה זה מקרוב, התגלעה אותה רוח באופן בולט. שם הצליח להחלץ, על פי דרכו, מהשפעת החוג ההוא, אשר כבדה עליו מנשוא. כי יצר לו חוג תמים־לב מתוך הנערים אשר בגילו, בו יוכל להגות ולטפח את השקפותיו על היהדות, שצמחו בקרבו בדרך־חייו, על אף כל הלחשים אשר לחשה באזניו הסביבה. אבל פה, בסביבה החדשה של בית־המדרש, לא פילל להפגש עם הרוח, אשר הצליח להשמר מפניה. אכן, היא אחזה אותו בציציות ראשו במאוד מאוד.

עד מהרה הרגיש, כי הרוח הזאת פועלת פה בכח גדול ועצום, וכי לא די בזה להתחמק ממנה וחסל, באשר על כן היא היתה לחם חוקו. וכך ראה אותה אוחזת בכל דרכי הפתוי הלוקחים לב, וכאשר לא יועילו אלה, גם בדרכי־לחץ גסים, למען משוך גם אותו ברשתה. ויחסו הנוגד לא היה מן היום הראשון יחס לוחם. הרגש הראשון אשר הרגיש בחוג החדש הזה היה כי עליו לתור אחרי מה שהוא. הוא בקש למצוא שם מאשר נהיה בקרבו בשנות נעוריו לרוח־חיים. את זאת בקש בחוגי מוריו ובחוגי חבריו החדשים, המתלמדים, ותקותו לא נכזבה כאשר לא מצא את אשר בקש בכל לבבו. הוא האמין, כי בבואו עמהם בדברים ובוכוחים תוצר עד מהרה העמדה הטבעית המשותפת. עוד טרם ידע ורק על ידי הנסיונות המעציבים, אשר מיהרו לבוא, הכיר, כי בינו וביניהם עמדו כצר השקפות־עולם מנוגדות, בעלות אופי עצמי מיוחד, שאין לגשר ביניהן כלל. אמנם הכרתו זאת לא המריצה אותו לחדול מן הוכוחים ההם או להתיאש מהם, כי אם רק לשנות את כוון המטרה. אם לפני זה היתה המטרה להטות אליו לב איש ריבו, הנה מעתה היתה מטרתו, בהתנגחו עם יריבו שנתיאש ממנו, לעשות נפשות בין האחרים.

באוירו של בית־המדרש הזה נתגלו במהרה מצפוניו של המורה והרב, ד"ר מאיבוים, יליד הונגריה, עם קדחתנותו הפטריוטית הגרמנית, וימאן בהחלט ללמוד ממנו את מלאכת ההטפה ולשנן לעצמו את הסממנים והגינונים, הנועדים, לפי דבריו, להביא בלב העדה רוח יראת־אלהים. הוא טעם את הטעם התפל והגרוע של סביבה זו במידה, שסוף סוף נקעה נפשו מן הרבנים שלה ומן המתעתדים להיות רבנים.

המלומד המפורסם חיים שטינטאל היה בבית־המדרש מרצה לבקרת המקרא. המדע הזה, שטפחו אותו הפרוטסטנטים, ידוע היה כבר להינריך לווה על פי השעורים בתורת־הדת שקבל בכתות העליונות של הגמנסיה המנזרית במגדבורג. זר־התהלה של וילהויזן הפרוטסטנטי שניתח לנתחים את כתבי הקודש בנסותו לקחת מהם בכך את רוח קדשם, לא נתן מנוחה לגובה־לב היהודי של שטינטאל. כלכל לא יכול, כי תגליות כאלה מעשה ידי הנוצרים הן, ובכן נסה לעבור על חכמי הבקרת ההם בגלותו עוד מקורות חדשים. הינריך לווה הצעיר ראה גאווה זו הנתעית בשוא והשוה אותה אל הגאווה האמתית של סופר דברי הימים גרץ, אשר הוכיח בהקדמה לכרך הראשון של ספרו “דברי ימי היהודים”, כי נוסחאות־המקורות החדשות האלה היו למלים מפוצצות בלי תוכן ואין בכוחן לגרוע כל מאומה מאמתת העובדות העקריות של קדמוניות דברי ימי עם ישראל. הינריך לווה שמע לקח מפי המלומדים דוד קסל ויואל מילר, שהיו מחנכים גרועים, והתיחס אליהם בסבלנות.

אך לא בקלות זו עלה לו להשלים עם חוג השומעים בבית־המדרש לחכמת ישראל. כעץ כן פריו, ועל פי הפרי הזה יכול היה להכיר את הרוח השוררת במוסד הזה. מכאן ואילך עשה את השומעים נושא לחקירותיו. פעם בפעם היו התנגשויות בינו וביניהם אשר לא ברצונו הטוהו אל דרך, אשר גלה את עצמותו ואת כשרונו המיוחדים וקבע את דרך־חייו להבא. השומעים היו מחציתם בני חוץ־לארץ ומחציתם ילידי הארץ. אף היו שומעים רבים אשר נמשכו אחרי התמיכות, שהיו זורמות בשפע, ואלה המתיקו להם את מרורי השיעורים. בתוך מקבלי התמיכות היו גם יהודים מומרים. ולא לכבוד הוא לבית־המדרש, כי מקרים כאלה נעלמו מעיני הקהל שנים רבות. היו שומעים, אשר באו מחוץ־לארץ ובהיות עליהם רוח התרבות הגרמנית השתעשעו בתקוה למצוא משרת־רב באחת הקהלות בגרמניה. ולמה לא? מופתים חיים היו לעיניהם: ארבעת הרבנים מיוצאי הונגריה והד“ר מאיבוים, בעל ההצלחה, בראשם, אשר היו אז “משרתים בקודש” בקהלת ברלין. ואחריהם קבוצת השומעים מילידי הארץ, אשר הכירו היטב את קהלותיהם, את הרוחות הנושבות בהן, את המשאלות אשר חזרו ונשמעו שם בקול רם, ואת מחסוריהם אשר יש למלא. שם בקשו קודם כל למלא תפקיד רב כבוד ויקר בתור אנשי כהונה ו”רועי צאן קדושים". היהדות היתה להם הענף הדתי בעץ הנהדר של העם הגרמני. את הענף הזה אוו למושב להם. היש לתמוה, כי התמרמרו בהביע איש להם את השקפותיו, אשר היו עלולות לקצץ את ענף־טפוחיהם זה? הן כלם חנו על המעין הטוב ושתו ממימיו המתוקים־הדלוחים בכל אות נפשם. שם הכיר הינריך לווה אנשים, אשר נלחמו בו אחרי כן בכלי־נשק קהים, כמו האיש ה. פוגלשטין, שהיה אחרי כן רב בקניגסברג, וכעת שקדו מאד, כשוקדים על דבר טוב, להציל את נפשו של הינריך לווה מרעה.

כאלה היו חברי הינריך לווה בבית־המדרש למדעי היהדות. הוא לא ברח משם, אף כי עוד מעט נודע לו, כי קיים בברלין בית־ספר גבוה ללמודי היהדות מיסודו של הרב הילדסהימר, הבנוי על יסוד נכון הרבה יותר מזה, בית־הספר לרבנים, מרכז דתי־רוחני, אשר קראו לו “הותיקן אשר ברחוב גיפס”. הכנוי הזה, אף כי דרך־התולים עמו, הוא גם מסמן את הדרת־הכבוד אשר הגו להרב הזקן והמכובד גם מחוץ לחוגי הדבקים בו והמעריצים אותו. בבית־המדרש הזה טפחו את הרוח העברי ואת דברי ימי היהודים. שם פעלו מורים רבי־ערך, מלבד החכמים בני משפחת הילדסהימר, הפרופיסורים ברלינר, יעקב ברט ודוד הופמן והשומעים היו מטובי חוגי היהודים. נשמה בריאה בגוף בריא כלכלה אותו. הרוח אשר היתה שוררת בחוג בית־הספר של הילדסהימר משכה את לב הינריך לווה בחזקה. זה היה שקוי־מרפא ללבו השואף, כוס רויה משיבת־נפש. הוא אהב את המוחלט, ללא פשרה, אשר נשב משם אל מול פניו כגל־רוח חדש. בסביבה זו הרגיש יסוד לאומי איתן. שם היו מורי־דרך, שדרכם בטוחה לפניהם. ואנשים מצא שם, יהודים קרוצים מחומר מוצק כזה שהיו לו לתנחומים רבים בתוך כל המתנודד והרופף, אשר היה לו לגעל־נפש. מה פלא איפוא כי נקשרה נפשו בבית הילדסהימר ויהי קרוב אליו כל הימים. אך החוג הזה, אשר נגלה לו ואשר משך אותו אחריו, לא פעל עליו במידה, שישנה את הדרך שבחר בה. הן לא רצה כלל להיות רב. ובכן נשאר באשר היה, בצידם של אכולי הרקב ועמד לימינם. ולא רק באולם ההרצאות ובסמינריונים, עד כמה שהיו כאלה, כי אם גם ליד שלחן הצהרים במסעדה היהודית וקודם כל ב“אגודת השומעים לקח בבית־המדרש לחכמת ישראל”, אשר יסדו המתלמדים, ששם יכלה השקפת־העולם האופורטוניסטית שלהם להוציא כל רוחה בלשון מדברת גדולות ובצלצלי מלים ריקות.

ויהי היום והמועמד לרבנות מהונגריה, דיאמנט, הרצה על “תעודת הרבנים בימינו” ובתוך הקרואים היה גם הינריך לווה, שאך זה זמן מועט התגורר בברלין. בהרצאה זו היתה לראש פינה שאלת הפטריוטיות הגרמנית, שעל הרבנים הבאים מחוץ לארץ לטפחה ולכלכלה ביתר שאת, ועל הדוגמאות הנעלות לכך. בווכוחים שבאו אחרי ההרצאה הודגש הרעיון היפה הזה והובעה הדרישה לאותו דבר, שברבות הימים למד לווה לסכמו בשם “התבוללות”. בתוך הוכוחים קם ממקומו הינריך לווה, שעדיין עמדה בו ביישנותו, ונשא, בלי הכנה קודמת, נאום חריף נגד הדברים המוצעים לפתרון שאלת היהודים, נאום, אשר הפריע את אחדות הרוחות ששררה באספה ושהשיבו עליו בנזיפה נמרצת.

ואמנם היה הנאום הזה דבר בלא־עתו לפי דעת כל ראשי האספה ההיא. כי בישיבה ההיא היה נוכח אחד הקוראטורים החשובים של המוסד, האדון הנכבד מאוד הינריך מאיר כהן, בעל בנק גדול ברחוב “אונטר דן לינדן”. והמה חשבו להטות את לב “השר הנדיב” הזה, כי יתן נדבת־כסף הגונה לאיזה צורך אקטואלי של האגודה. ובכן התאמצו בכל כוחם לבטל את נאום־המדוחים של לווה ולגנותו כדעה לא־אחראית של איש צעיר, אשר שכלו עוד לא הגיע לגמר בשולו. ואחר נשמע נאום־הנעילה של הקוראטור הנכבד מאוד, אשר דבר גם הוא על העתידים להיות רבנים ועל תעודתם בתוך הקהלות הנתונות להשפעתם. וכן דבר על עצמת האופי הנדרשת מאת מנהיגי העם האלה ועל משאלותיו הוא מאת ידידיו הצעירים חברי האגודה. ולבסוף הגיד להם את לבו, כי בעצמו של הדבר רק הנאום של חברם הצעיר קנה את לבו בשלמות.

זאת היתה הפתעה גדולה. אך לשבחם של ראשי האגודה יש לומר, כי ידעו להפיק תועלת מאותו המאורע, כפי השגתם. הם בחרו את הינריך לווה אל הועדה אשר תלך לבקר בבית הינריך מאיר כהן, והתוצאות החמריות היו טובות מאד. ובכן יצא גם פה כדבר המשל היהודי: גם זו לטובה.

בשביל הינריך לווה היו למאורע זה תוצאות בעלות ערך רב יותר מאשר לאגודת השומעים של בית־המדרש לחכמת ישראל. כי מעתה מצא לו אוזן להלחם בעד משא־נפש, אשר הפיץ אור בקרבו ואשר היה צפוי ללחץ ולרדיפות, בכל מקום אשר קווה לראותו מוצף גלי הערצה. הבקור ההוא היה מוצא ליחסי־ידידות בינו ובין הינריך מאיר כהן, הזקן ממנו בהרבה, שנמשכו עד יום מותו. הינריך לווה לא היה זר לו. הוא הכיר אותו על פי המאמרים אשר היה מפרסם פעם בפעם בשבועון הישראלי של ד"ר ראהמר, ואשר הינריך מאיר כהן היה קורא אותו תמיד. מאמרי היינריך לווה העירו בקרבו את החפץ להכיר את הכותב שלא חשבו לצעיר כל כך. מכאן ואילך הגה לאיש הצעיר הזה רגשי אב אוהב, אשר לא הרפו ממנו כל ימיו.

הינריך לווה היה מקבל את השבועון הישראלי מאת ד“ר ראהמר בכל שבוע כסדר. לפי המדובר ביניהם היה עליו לקחת את העתון מאת בית־מסחר הספרים פופלאויאר. ברכה יתירה נודעה לו מבית מסחר ספרים מרכזי ומפורסם זה, שנתן בידו את היכולת להתוודע על נקלה אל כל ספר חדש אשר יצא בשדה ספרות ישראל. עוד מתחילת ישיבתו בברלין היה שולח לשבועונו של ד”ר ראהמר מכתבים מודיעי חדשות, בכל אשר השיגו ידיעותיו. שתי שאלות חיוביות התגבשו לו מתוך התהו־ובהו של הרשמים הראשונים והמריצוהו לפעול ולעמוד בשער. השאלה הראשונה היתה מגפת השמד, שהעסיקה אותו הרבה עוד בהיותו תלמיד בית־הספר במנזר. פה בברלין ראה, כי פשה הנגע מאד. לנגד עיניו היתה הדוגמה של פאולוס סטפנוס קסל, לפנים בישראל זליג קסל, אחיו של דוד קסל רבו, אשר המרתו העלתה אבק רב, ואשר היה למטיף בבית הכנסיה על שם ישו בברלין. בראשונה האמין הינריך לווה, כי ההמרה הזאת באה מתוך הכרה פנימית. ונפשו בקשה להכיר את הדמות הזאת מתוך חייה וספריה. עד אשר נתברר לו, כי לאמונתו זו אין כל יסוד וכי שייך הוא לסוג הבריות, שאולי מטבע ברייתם ומרוב אהבת בצע נטו למשחק מפוקפק ונתעב בנפשם ובעברם. עד מהרה נוכח לדעת, כי לא הערך המוסרי של תופעת שמד זו הוא המכריע, כי אם הסכנה הנשקפת לעם היהודי על ידי התרחבות הנגע על פני חלק ניכר של העם. וברוב פחד חשב, מה היה עולה בסופם של יהודי גרמניה, אלמלא חידוש הדם, שבא עם הזרם המתמיד של יהודי המזרח לגרמניה.

חיש מהר הכיר כי לא ביהודים האלה, הנדחפים ורצים אל אגן־הטבילה, עיקר האשמה, כי אם אשמה הממשלה, הרוצה בתנועה זו ומסייעת להתפשטותה, בהרשותה ליהודים להיות פרופיסורים במכללה, שופטים, מורים ראשיים בגמנסיה ופקידים גבוהים מכל המינים רק בתנאי המרת דתם, ואת הקרבן הזה הם מביאים ללא כל חוויה דתית בלבם פנימה. לא היתה להם אמונה ישנה אשר יעזבו אותה ולא אמונה חדשה אשר יקבלוה. כל זה לא היה בלתי אם מעשה צביעות, שהממשלה תמכה בו ושלמה בעדו.

סכנת מוות זו, שנשקפה לעם היהודי, נתנה דאגה בלב הינריך לווה. וטבעי היה הדבר כי גמלה בלבו כמו בלב אחיו ריכרד ההחלטה לערוך מלחמה גלויה על מגפת השמד. מלחמה זו לא יצאה לפעל. אורות חדשים נראו באופק, מטרות חדשות, אשר לא דבק בהן אופי השלילה באופן כל־כך בולט ושהיה הרבה יותר כדאי לעמול למענן ולהשיגן.

השאלה השניה היתה התנועה האנטישמית אשר פרצה אז בארץ – הכל מסביב נסחף בזרמה. היא גרשה והעבירה כל תרדמה וחבוק־ידים ועוררה לפעולה אנשים, אשר לפי טבעם היו בוחרים לנוח בחיק “הבטלה הנעימה” על מצע־ההתבוללות הרך. הינריך לווה חקר את התנועה האנטישמית כתופעת הזמן אשר אין להתעלם ממנה. היא נחשבה כתנועה המעוררת דאגה בכל שטחי החיים של היהדות הגרמנית. מעוררת דאגה לא במובן זה שהפריעה את המנוחה בלילות. דבר זה לא יכול לעלות על לב איש. לא היה איש יהודי אשר ידאג לסכנה קרובה או רחוקה. זה היה רק מין מצב רוח בלתי נעים, שהפריע את שלום הבית האידילי עם העם הגרמני, המבורך. לא נעים היה המצב הזה גם למשומדים החדשים והישנים ושבעתים לא נעים ליהודים אשר הצליחו למצוא מחסה על ידי נשואי תערובת. וסוף סוף, אחרי כל שווי־הזכויות שהושג, עוד נותרו בו עוד כמה “כתמי יופי”, עוד כמה דברים, שלא נתנו להם והיו חלומותיהם הנעימים על משכבם בלילות. אמנם כן, עוד לבות היה להם להשיג, וכדאי היה להלחם עליהן.

קרוב לשער שהמתלמד הצעיר הינריך לווה אמר בלבו באותם הימים של התחדשות האנטישמיות בראשיתה, כי יש פה מקום למילוי תעודה, הראויה לזיעת אפיהם של טובים וישרים והכרח הוא להצטרף⁶ אל המחנה הגדול, שיצא לערוך מלחמה על האנטישמיות. מתוך הכרה זו כתב מאמרים בענין זה אל ה“שבועון הישראלי” שלו והד“ר ראהמר הדפיסם בעונג רב. הוא שמח על התקדמותו הגדולה של תלמידו היקר על דרך השכל הישר. משמע שבסופו של דבר הצדק אתו והוא שתה מלוא לוגמיו מכוס השמחה ששמח על פרי חנוכו. ראהמר חשב להוציא את קובץ מאמרי לווה אלה בחוברת מיוחדת כתוספת ל”שבועון הישראלי" בשם “תשובה ניצחת על ה”אני מאמין" האנטישמי". וכבר גמר הינריך לווה לכתוב את רוב המאמרים שהחליט עליהם, והנה פסק ממלאכתו. נראה לו, כי לא זה הדבר הגדול אשר הזמן דורש ממנו. פרספקטיבות אחרות נגלו באופק, אשר לעומתן נראתה המלחמה הזאת נגד האנטישמיות, שהכריזו עליה בקולי קולות ושהעמידו לרשותה כסף תועפות, בשעה זו כדבר של מה בכך.

משראה שאין רבותיו מסייעים להשתלמותו הרוחנית כאשר עם לבבו, מצא לו במהרה דרך אחרת, שהיתה לפי רוחו. הוא נהיה לאורח־תמיד באולם־הקריאה הן של הספריה המלכותית והן של הספריה האוניברסיטאית. זו האחרונה הצטיינה ביחוד באוצר ספרי־שימוש. ובכל זאת היה מעדיף את אולם הקריאה של הספריה המלכותית, שהיה בתבניתו משהו פיוטי, שפעולתו היתה חזקה עליו מאוד. ועוד חשוב היה לו הדבר, שאחד מחבריו הגדולים ממנו בשנים היה לוקחו אתו פעם בפעם אל קצה הרחוב בֶּרנס והכניסו אל אולם־הקריאה של העתונים אשר בספריה המלכותית. במקומות האלה הרגיש עצמו עד מהרה כבן־בית. שם עמדה לפקודתו איפרכיה שלו, שיוכל לעשות בה כטוב בעיניו.

 

ה. מערב ומזרח    🔗

סמוך לגמר ה“זמן” הראשון שלו, צצו פתאום לפני הינריך לווה בתוך המתלמדים בבית המדרש לחכמת־ישראל שתי דמויות, שלפי טבעם חרגו ממסגרת המוסד. מרוסיה באו הנה ללמוד. מדוע בחרו להם את המוסד הזה דווקא לא נודע. כנראה משך אותם שֵׁם המוסד המבטיח גדולות. אחד המתלמדים האלה היה איש רזה גבה קומה, ולו כח־דבור חזק וחודר מאד. הינריך לווה ראהו בראשונה במסדרון בית־המדרש כשהוא תפוש בוכוח חי, אשר משך אליו את כל הלבבות. השפה הגרמנית אשר בפיו לא היתה רהוטה. אך לחסרון הזה לא הטו אוזן, עד כדי כך שבה את הלבבות בנמוקיו. הדף בחציו השנונים כל טענה, והכריע הכל בכח דבורו. עצמת דבור זו הכניסה מבוכה סוערת בלב הינריך לווה על ידי פעולתו הסוחפת. כה לא יוכל להראות כי אם איש העומד על יסוד איתן ובטוח ורצונו כביר לבלי חת להמציא אותו יסוד גם לרבים זולתו שבסיסם רופף. ניכר היה שרגש בטחון חזק לא בא לו מהעובדה, כי היה בן עשירים, אלא שקנה אותו במלחמה קשה ואכזרית כבן עדה נרדפת, שנתנה אותותיה בו. שם המתלמד הזה היה שמריהו לוין. חברו הנלוה עליו לבלי הפרד היה יוסף לוריא, איש צעיר דק הגזרה, עניו ומתון. גם הוא השתתף בוכוח ההוא והראה, בכל מתינותו וענוותו, כי הוא איש יודע ומבין. וכל מי שהעמיק להתבונן בו הרגיש, כי הוא אחד מאלה המוכשרים והנכונים להמסר בכל לבם ובכל נפשם למשא־נפשם בחיים.

שניהם היו קשישים אך מעט מהינריך לווה, אך נראו כאנשים בוגרים הרבה יותר ממנו, ולא רק מפני הזקן שגידלו. הינריך הרגיש, כי הם כבר נצרפו בכור החיים ונתנסו בנסיונות, אשר מזלו חשך ממנו בטובו. שניהם שמעו יחד עם הינריך לווה את השעורים מפי דוד קסל. כאשר עברו בתחלה את מפתן אולם השעורים, דבר שמריהו לוין אל מורהו עברית. הוא השתומם, כי הלז ענהו גרמנית. על בקשתו לענותו בשפה העברית, ענהו המורה, והוא נרגז מעט, כי לדבר באחת הלשונות ולהיות מושל בחוקיה, הם שני דברים שונים; ילמד נא ראשונה היטב את תורת הלשון ואת הספרות העתיקה, ואחר, אם רצונו בכך, ידבר עברית. המענה הזה לא מצא חן בעיני שמריהו לוין.

הינריך לווה ראה והתבונן אל הנעשה. אך זה לא הרגיז אותו; כי אם רגש אשר לא יתואר בדברים עורר המחזה הזה בלבו. זאת היתה הפעם הראשונה אשר שמע עברית מדוברת בפי בן־אדם כשפה חיה. והוא האמין עד אז, כי הלשון העברית קפאה בכתבי הספרות העתיקה ובתפלות, ועתה הנה נודע לו באחת, כי ישנם חוגים ביהודי רוסיה המדברים עברית כדברו הוא גרמנית. ובזאת נלוה אל חוג־משאלותיו עוד משא־נפש אחד, אשר ראהו מוגשם בשמריהו לוין. ויצר לו מאד, כי הלשון הזאת עודנה רחוקה ממנו, ולא באשמתו, כרחוק שמים מארץ וכי רק ברוב עמל עלתה בידו עד כה להבין פסוק קל בכתבי הקדש ורק בעזרת מילון.

זאת היתה הפגישה הראשונה בין הינריך לווה ובין יהודי רוסיה. הוא ידע כי בעשר השנים האחרונות בא על יהודי רוסיה שבר על שבר, כי פרעו בהם פרעות בעזרת השלטונות וכי הם יוצאים את הארץ המונים המונים, יציאה ההולכת וגדילה משנה לשנה לעיני העמים, וכי יהודי כל הארצות, וביחוד יהודי גרמניה, עוזרים להם עזר רב. ידע, כי הזרם הראשי של היציאה הזאת פונה לאמריקה הצפונית ורק מעטים מאד שמו פניהם ארצה ישראל ויכוננו שם מושבות לעבודת האדמה. אך לא ידע מאומה על הגל הלאומי, אשר נשא את היוצאים המעטים האלה, ואף כי על חזקת הגל הזה. מעולם לא שמע דבר על קבוצת המתלמדים היהודים, אשר נקבצו יחד מיד לאחר הפרעות הראשונות בקריאה, אשר היתה להם לסמל: “בית יעקב לכו ונלכה” – ביל"ו – ויסעו לארץ ישראל. לא הכיר את מבנה ההמון היהודי־הרוסי ולא את הרוח אשר היתה מפעמת בתוכם, ואף לא את טיבן של שכבות המשכילים שבהם, היוצאים והבאים לפני העם. המכללות ובתי הספר הגבוהים ברוסיה היו סגורים לפניהם. ובכן ראה את תאבי־ההשכלה שבהם זורמים אל המכללות אשר בערי הבירה של אירופה, ורבים ראה בברלין והם לומדים בבתי הספר הגבוהים למלאכה.

והפגישה הראשונה הזאת לא היתה ולא יכלה להיות היחידה. לולא הכניסו המקרה כפעם בפעם בתוך החוגים האלה, היה בכל זאת מוצא איך שהוא את הדרך אל הקבוצות האלה אשר נמשך לבו אחריהן בחזקה.

בעת ההיא שמע הינריך לווה במכללה מפי הפרופיסור מוריץ לצרוס נאום, אשר משך אליו שומעים רבים שהיה להם ענין בו וביחוד גם שומעים יהודים. לצרוס כבר עבר אז את מיטב שנות חייו. הוא היה אז בן שבעים שנה, איש יפה־תואר, כלו אומר כבוד בזקנו הלבן ובפאר לבושו. בהורותו ישב על כסאו ודבריו היו קצובים ושקולים מאד ויהי כאיש אשר שלוותו הסטואית וצלילות רוחו הזחוחה כבר פתרו לו בהצלחה ובשלמות את שאלות החיים. הוא דבר על הקוסמופוליטיות וראה השקפת־עולם זו בגן־עדן התחתון, אשר יתן לבני האדם מנוחה ושלום, ברכה ואושר אחרי הזרמים הלאומיים הצרים הגורמים פעם בפעם לרעמים מפוצצים המתעים את בני האדם למיניהם להוליכם בתוהו לא־דרך. הוא דבר בהתלהבות מזהירה על האידיאל האנושי הזה, המשלים את החופש, אשר מצא האדם בחיק עמו. ובדברו זאת היו יכולים להכיר ברור לאיזה עם הוא מתכון. הינריך שם אזנו כאפרכסת לקלוט את דבריו הבוטים, שנראו לו כיוצאים מפי איש הבטוח באמתו ואשר בודאי אין ברוחו רמיה. מדוע, חשב הינריך לווה בלבו, איננו מדבר על העם היהודי, עמו מלידה? מדוע הדגיש את המחסה הבטוח בצל העם, אשר עם כל יגיעתו הנאצלה להתקרב אליו, וגם התקרב, סוף־סוף לא עמו הוא? מדוע יתעורר בכל תוקף על זרמים לאומיים, אשר יסודתם רגש טבעי, הרגש הלאומי? מבלי משים השוה את הבטחון המתון והשקול אשר לזקן הנעים הזה אל הבטחון האיתן אשר ראה ואשר העריץ זה מקרוב בצעיר הגדול והרזה, שמריהו לוין. אותו חישל כבר דרך החיים, אשר מראשיתו היה רב־חתחתים ומלא סתירות במידה עצומה כזאת, שגיצים שורפים ניתקו ממנו, בעת שבטחון צרוף וצלול זה של לצרוס הסתיר ממנו דבר־מה, אשר גם הוא, המורה, התעלם ממנו. הוא נראה לו ביסודו כרפיון, הנשען והנישא בנעימות על כסא־ההוראה הנוח. הוא לא יהיה משען ומבטח לאיש אשר הוטל אל תוך שבולת החיים.

בלב מפולג לשנים עזב את האולם בלוית מתלמד צעיר יליד חוץ־לארץ, כפי הנראה יהודי, אשר מראהו ענה בו כי לא היה שוקד מאד על טוב־טעמה של תלבשתו, שטבעו הנסער והמתקומם עשה עליו רושם עוד בשעת ההרצאה. ועתה בלכתם יחד התיר את חרצובות התאפקותו ומתח על דברי הפרופיסור קו בקורת עזה וחותכת עד היסוד והתאמץ לבאר להינריך לווה, אף כי לא בקש זאת ממנו, את דעתו בגרמנית רצוצה. וכה אמר אל הינריך לווה, איש שיחו: לא תוכל לתאר בנפשך את אשר התחולל ברוחי, רוח איש יהודי־לאומי, למראה היהודי הזקן הזה, שכלו שובע־רצון, יושב ומתנודד לו בנחת על כר־מושבו הגרמני וכל סבלות היהודים בימינו אלה לא תגענה עד לבו. מה מאד אותה נפשי להשליך לו את המחברת עם הרשימות אל פניו. נחמן סירקין, זה היה שם האיש, השתומם מאד לשמוע מפי הינריך לווה, כי לבו כלבו בדבר הזה, כי גם הוא יהודי־לאומי ומעולם לא הסתיר את יהדותו.

גילוי זה שימש דורבן לשיחה רבת־ענין ומלאת תוכן. את נחמן סירקין הכיר כאיש צעיר מיהודי רוסיה, בעל מזג־רוח סוער לאין מעצור, כבעל רגש־חופש אשר לא יסוג מפני כל, אשר צרת הנפש והגוף גרשתהו מרוסיה וישתקע בברלין כמתלמד, אחרי אשר חי בלונדון חיי מחסור ומצוקה כעורך עתון אנרכיסטי. נחמן ידע את נפש האיש, אשר אין לו מעמד בחיים ובחברה, ומאד מאד נגע אל לבו גורל העם היהודי התלוי על בלימה באין מעמד בתוך העמים. כל ימי חייו עד יום מותו היו מרד סוער אחד נגד עולם לקוי זה, מלא חסרונות ומומים. הוא סיפר להינריך לווה על המתלמדים היהודים מרוסיה, אשר רבים מהם לומדים בברלין. הם לא שמרו על למוד ערוך ומסודר לפי התכנית. להשיג תעודת־מתלמד לא היה קשה. הממשלה היתה ותרנית מאד, אם רק ידעה כי תעודת־המסע היא בסדר. אך לא הועילה להם הרבה ותרנות זו, שלא היתה כרוכה באחריות לעתידם. הם הורחקו מכל הבחינות, שהן היו הסולם אשר בו יעלה כל מבקש משרה או משלח־יד שהוא.

כל רואיהם הכירום כיהודים, וכיהודים בני חוץ־לארץ. הם היו שואפי חופש אחרי הלחץ הגדול אשר לחץ אותם העול הרוסי. בכל זאת לא הפכו אותם הרדיפות לשונאי העם הרוסי. בעיניהם היה העם הרוסי אלמנט צמא־חופש שהזדהו עמו בשאיפותיו. מלחמת העם הרוסי לחופש היתה מלחמתם הם. היא מילאה את כל חדרי נפשם עד בלי היות בהם כל מקום למלחמה מיוחדת על עניניהם המיוחדים. כמוהו כרעיון אשר עבר כזרם לוהט בלב יהודי גרמניה העממיים (דימוקרטים) לוחמי החופש בשנת־המהפכה 1848 ואחרי כן. הם היו מתבוללים בעלי אופי אזרחי או סוציאליסטי, מתבוללים קוסמופוליטיים בעלי גוון רוסי. ההתבוללות הזאת עוד היתה צעירה לימים, אשר התפתחה לפי הדוגמה הגרמנית ושאפה לגדל רבנים רוסיים על פי דרך הרבנים הגרמנים ומטרתה היתה האידיאל של “רוסים בני דת משה”; לשמה הרבה לעבוד אף איש כליאו פינסקר בחברת חוגים רבים ונכבדים הנהוגים על ידו, כמעט עד ימי הפרעות של שנות 1881/2 (תרמ“א–תרמ”ב), אשר בהשפעתן אבדה לו כל תקוה לתוצאות התבוללות כזאת ומהפכה מרעישה באה בנפשו פנימה אשר התותה לפניו דרך חדשה, את הדרך הלאומית. הרעיון הלאומי הזה לא על נקלה נתקבל על לבם של יהודי רוסיה. בכל הנסיונות הקשים והמרים לא מתה תקות ההתבוללות בתוך שכבות האזרחים של יהודי רוסיה. עוד בשנות התשעים למאה הקודמת היתה חיה בחלק גדול של המתלמדים היהודים בני הארץ הזאת אשר בברלין. רבים מן המתלמדים האלה דבקו ברעיון הקוסמופוליטי הכללי ואל נכון היו מקבלים ברצון את תורת הפרופ' לצרוס. היהדות לא נחשבה להם כמעט למאומה. תפישת־העולם היהודית בכל צורותיה נראתה להם מוגבלת מאוד, כדבר העומד לשטן לרעיון התאחדות העמים, אשר היה משא־נפשם. הם הסתייגו מאותה התפישה. האוריינטציה שלהם היתה רוסית גמורה.

זה שנים אחדות יסדו להם “אגודה רוסית”, אשר יצרו אותה מטעמים חברתיים וכלכליים. באגודה הזאת היה גם אולם־קריאה. באגודה זו לא סבלו כל דבר יהודי. מעט המתלמדים הרוסים הלא־יהודים, שהיו מבקרים שם לעתים, מלאו את התפקיד, אשר מלאו אחרי כן בתוך קבוצות מתלמדים יהודים־גרמנים “הגוים המפורסמים”. שם היה בית־ועד לרעיון ה“בינלאומיות”, שהיה מוצג לראוה ביתר שאת, כאשר יוכלו לעשות זאת רק יהודים אשר יהדותם היתה עליהם למשא. אסור היה להעלות את המלה “יהודי” על השפתים. באולם־הקריאה לא נמצא כל עתון יהודי.

בינתים באה תמורה במצב־הדברים הזה. מספר מתלמדים יהודים־לאומיים נספחו על “האגודה הרוסית” הזאת, למען פלס נתיב בתוכה לדעותיהם. הן המה היו יהודים כיתר חברי האגודה, ולא יכלו איפוא להניא אותם מהסתפח אל האגודה הזאת, אשר תעודתה לא היתה להתעסק בפוליטיקה כי אם להמציא עזר ותמיכה למתלמדים. ואולם החברים הנספחים האלה התגלו עוד מעט כמשביתי־שלום. פעם בפעם משכו אל הוכוחים את שאלת היהודים. והקבוצה הקטנה הזאת הלכה הלוך וגדול. והיו התנגשויות לא־נעימות. ביחוד בשאלת אולם־הקריאה. כי הקבוצה הקטנה התאמצה להשיג מאת הרוב תשומת־לב לצרכיה הלאומיים. את חפצם לא השיגו, אך הם ידעו את כחם. מה להם להלבט בסביבה הנכרית הזאת! אז החליטו ליסד להם אגודה לחוד, בה לא תהיינה ידיהם אסורות ולא יכבד מהם להשיג את מטרותיהם.

כזה היה מצב הדברים בעת אשר נחמן סירקין שוחח עם הינריך לווה בשובם הביתה אחרי הרצאת הפרופ' לצרוס. סירקין הרגיש, לפי תשובת הינריך לווה על מרי שיחו, כי הוא יהיה להם לעזר ולהועיל ביסוד האגודה החדשה והזמין אותו לבוא אל השיחות המוקדמות, אשר תהיינה בענין זה. ואמר לו כי מצא ימצא צעירים רבים אשר מחשבותיו כמחשבותיהם ולכל לראש ימצא שם את האיש, אשר הוא כעת הראש והרוח החיה באגודתם, הוא אריה ליב או, כפי שהוא מכנה את עצמו, ליאו מוצקין.

וככה היה הינריך לווה אחד המיסדים של האגודה המדעית ליהודי רוסיה ואחד המחברים של תקנות האגודה, אשר נערכו באופן שגם הוא, כיהודי־גרמני, יכול להשיג זכיות־חבר באגודה הזאת. הוא היה עד הסוף החבר היחידי – כביכול חבר לא־פעיל – אשר לא מיהודי רוסיה בתוך אגודת יהודי רוסיה. הוא היה אחד החברים הפעילים ביותר בהנהלת האגודה ומבלי היותו חבר ההנהלה – שנמנע ממנו להיות לפי התקנות – היה בכל זאת, יחד עם מוצקין, שמריהו לוין, יוסף לוריא, סירקין ועוד אחרים, אחד מן הועד הפועל המצומצם של האגודה, סידר עם מוצקין כל הענינים הדורשים ידיעת המסבות המקומיות ויהי לאחרונה מנהל הספריה החדשה של האגודה אשר נוסדה בשום־לב לצרכי היהדות, ברחוב אלברכט. הוא מלא עוד תפקיד חשוב אחר. בימים ההם שרר בכל תקפו החוק נגד הסוציאליסטים אשר הוציא ביסמרק ואשר נתן כח גדול למשטרה לפקח ולהשגיח על כל. לא נקל היה לאגודה, אשר חבריה היו יהודים בני נכר ובתור כאלה חשודים במקצת מכל מקום, לחיות באוירה ההיא. הינריך לווה היה איש־הבינים, המתווך ביניהם ובין המשטרה. הוא מסר למשטרה את כל הידיעות הדרושות ובהתהלכו עמה בתום וביושר לבב הטה את לבה להאמין בו אמון מלא, עד כי לא היה להם לעולם כל מכשול ופגע רע. האגודה יכלה להתמסר לעניניה באין מפריע.

מטרת האגודה הזאת, שנוסדה והתנהלה על ידי מוצקין, המטרה, אשר מפני טעמים מובנים צויינה בתקנות רק בביטויים כלליים וסתומים, ואשר כמובן מאליו היה לה אופי מדיני – אף כי לפי התקנות אסור היה לשוחח באגודה על ענינים מדיניים – היתה: להבליט את העיקרים היסודיים אשר בשאלת היהדות ולתיתם ענין לוכוחים גלויים. ועוד מטרה היתה לה, להשפיע על היהודים בני רוסיה, אשר נדחו לגרמניה והיו דוגלים ברעיון ההתבוללות, ברוח היהדות הלאומית ולרכוש כל נפש יקרה בהם – ולא מעטים היו – לרעיון הלאומי החדש.

עקב יסוד האגודה הזאת התמוטטה האגודה הרוסית הישנה ואך כאגודה רוסית דלה למשען מתלמדים היתה לה עוד תקומה כמעט. כל אשר בקש להתגלות, כל אשר היה לבו למלחמה, עבר אל שדה המערכה החדש הזה. פה התנהלו מעתה וכוחים מזהירים רבי־ערך. וכדאי היה דבר ליטול חלק בפעולותיה של האגודה. זאת היתה נציגות נפלאה של הרעיון היהודי־הלאומי. היו גם מתנגדים לא קלי־ערך. אחד המתנגדים היה המתלמד רפאל סולובייצ’יק מליטא. מתנגד אחר היה גריגורי איטלסון, איש הוגה דעות, בעל ספריה רבת־ערך, שהיה מטיף כאן ליהדות הומניסטית, מין מגדל־בבל רעיוני שהתנשא בחוגי הליברליות⁷ הגרמנית־יהודית. עליו היה אומר הינריך לווה אחרי כן, כי הגיע הזמן להחליף את ההומניות היהודית הזאת בתחית היהדות במובן המדיני. מתנגד אחר היה המתלמד הלפגט, אשר התפרסם אחרי כן בעתונות הגרמנית השמאלית בשם “פַּרְווּס”.

עד מהרה היה הינריך לווה מראשי המדברים באגודה הזאת. דבר זה נראה כמו זר, אחרי אשר לשון האגודה היתה רוסית, אך הדבר לא עלה לו בקושי כמעט. בתחילה היה מבקש מאת ידידיו שימסרו לו את תוכן הנאומים בקצרה. בהיות לבבו ער לדברים, היה מנחש ומבין דבר מתוך דבר. ועד מהרה הבין את הוכוחים כמעט בלי כל עזר. הוא היה מדבר גרמנית, כאשר כן דברו גם אחדים מן הנואמים הרוסים, שהרוסית לא היתה עוד שגורה בפיהם. שומעיו היטיבו להבינו. הוא היה אחד מאלה, אשר דבריהם נכנסים אל הלב ונשמרים בו זמן רב.

והצעיר המגשש היה בעוד ירחים מספר לאחד שמצא את דרכו. לאשרו הביאו המקרה אל חוג צעירים מצוינים, בני אותו גיל כמעט. אך בכל אלה כבר מזמן התברר והתלבן בשיחות ובוכוחים מעמיקים אותו דבר, שבקרבו היה קיים אמנם מזמן, אך טרם יצא אל הפועל והנה פיהם הוציא את המטמון מלבבו. והם לא היו אנשים מן השוק. בראותו את מוצקין, מיד הכיר בו את מנהיגה של קבוצה זו. מראהו החיצוני לא עשה רושם רב. הוא היה שפל־קומה ורפה־גו. אולם הראש הזה עם עיני הבדלח הבהירות, החודרות, המפיקות חכמה, אשר לא יעלם מהן דבר, המעידות על רוח מלא דעה והשכל והמושל בידיעות רבות; בן תשע שנים בא לברלין, אחרי אשר כבר הפליא בכשרונו הרב ביחוד במקצוע המתימטיקה. בברלין גמר את הגמנסיה שעל שם הומבולדט, עבר איפוא את כל “שבעת מדורי הגיהנם” הגרמני, ויגדל בסביבת בית המורה ד"ר דוד קסל. אך הוא את דעותיו לא שינה. את הלשון הגרמנית למד, עד אשר היטב לדבר גרמנית מרוסית. אך בזאת לא היה לגרמני כל עיקר. אחרי כן בהיותו מנהל אגודת יהודי רוסיה שב ללמד לשונו לדבר רוסית. דרך־חייו כבר היתה מראשית ימי עלומיו נכונה לפניו: היא היתה כעין שירת־עם העולה למישרים בלי עכור אותה כל צליל זר.

נוכל לתאר לנו מה טוב היה לו בחוג הזה. בוכוחים השתמש בכלי המלחמה אשר יצר לו ואשר שכלל אותם בשיחות־תמיד עם ידידיו החדשים. בחוג הזה נתגלה זו בפעם הראשונה האור, שנחשב בעיניהם ובעיניו כפתרון השלם לשאלת היהודים. ארץ־ישראל היתה מעתה גולת הכותרת בבנין מחשבותיו ופעולותיו. הכרתו זו עברה כחוט השני בכל נאומיו ובהרצאותיו, הרוצה לקבל מושג מזה ישים לנגד עיניו את הנושא של שתי הרצאותיו, אשר הרצה בשנות 1890 ו־1891 (תר“נ ותרנ”א) באגודת היהודים המתלמדים בני רוסיה: “שאלה בוערת” ו“תחת הדגל היהודי־הלאומי”.

חבריו החדשים, מוצקין, לוריא, לוין, סירקין, אשר עליהם נוספו אחרי כן עוד אחרים שנרכשו לרעיון החדש, כמו אביגדור יעקבזון, מיכאל רוזנשטין, חשבו אותו כאחד מהם. הופעתו בחוג הזה נראתה להם כדבר־פלא. לא יכלו להבין איך יצא מתוך היהדות הגרמנית, אשר ראו אותה הולכת ויורדת במורד ההתבוללות לאין תקומה, אשר כבר מחו אותה מסֵפר החיים של עם ישראל, איך יצא מתוכה איש כזה, אשר בהגיוניו וברגשותיו, באמונתו ובתקוותיו לא נבדל מהם במאומה.

* * *

בתנועת היציאה הגדולה אשר התחוללה אז ביהדות הרוסית, לא נחשבה העליה לארץ־ישראל כמעט למאומה לעומת הזרם ההולך שנה שנה לארצות הברית באמריקה. ובכל זאת עשה הפלג הקטן הזה, אשר נפרד מן הזרם הגדול ופנה לארץ־ישראל, רושם, שאין להסבירו מתוך דלותו של הפלג. לא הרעיון למצוא מקלט לנרדפים היה פה המניע הראשון, כי אם הרעיון להשיב את בני ישראל אל ארץ־אבותיהם היה הרוח החיה בתנועה הזאת, הרעיון, אשר היה קרוב ללב ההמונים הדבקים בדת והתגלה הפעם בלבוש מדיני לפי רוח העת. כמובן, קמו מיד לשטן להם כל הסכנות והחששות והטענות והדאגות הנלוים תמיד על רעיונות מדיניים והנותנים מכשולים על דרכם. ואלה גרמו לכל הנפתולים וההסואות השונים, לכל ההנחות והותורים, לכל הדרכים העקלקלות, המלאות אבני נגף, שעצרו לפעמים את הדרך לגמרי. ועל כן לא היתה בראשונה כי אם תנועת “חובבי ציון”, ובשם זה נקראו ובו החזיקו גם לאחר שהופיע הרופא היהודי מאודיסה ליאו פינסקר, (שכבר היה שקוע עד צואר בהתבוללות הרוסית, עד שאכזריות הפרעות נגעה עד לבו והשיבתו אל עמו), בשם המפורש “אוטואמנציפאציה”, שפעל כקול קורא, ובו הביע את המטרה המדינית ואת הדרך אליה בשפה ברורה וגלויה לכל. בשנת 1884 (תרמ"ד) נסו להעלות את הנר המדיני הזה באספת קטוביץ להאיר להם על דרכם, אך הנסיון לא הצליח ונשארו אך החברות והקבוצות והיחידים אשר שמו על פניהם מסוה התמיכה למושבות אשר בארץ־ישראל. הם היו נפוצים על פני רוסיה ועמדו תחת השגחתו של הועד האודיסאי, אשר נוסד מעט אחרי כן. הרעיון הזה, רעיון התמיכה, היה גם בארצות אחרות הרוח החיה בעבודה הזאת. בגרמניה, בברלין, קמה ותהי ימים רבים כצמח בלי שיעשה קמח חברת “עזרה”. בברלין ובלונדון היו אגודות “חובבי ציון” בראשותו של הקולונל גולדשמיט, אשר נולד בשנת 1846 (תרמ"ו) בבומבי כבן קצין אנגלי נוצרי, ואחר התיהד בהודע לו, והוא אז קצין אנגלי, כי אביו היה יהודי שהתנצר.

לרעיון התמיכה למושבות הושם לב, כמובן, גם באגודה המדעית של המתלמדים בני יהודי רוסיה בברלין ובכל מקום אשר נוסדו שם, כסניפים לאגודה הזאת, אגודות יהודיות־לאומיות.

מעטים היו האנשים אשר הסירו מעליהם את המסוה המוסכם והתאמצו להבליט את היסוד הלאומי של התנועה המדינית החדשה, להסיר מעל הגרעין היהודי־הלאומי את הקליפה אשר העלו עליו אלפים שנות גולה ועמדו בכל עוז נגד הרבים שהיו מחייבי הגולה בהתחפשם במעיל הנוצץ של כל מיני אידיאלים ותנועות־חופש. המעטים האלה היו מבני הדור הצומח ועולה. עליהם עברו אימות הפרעות והם התפתחו כאנשים אמיצי־לב. אחדים מבחיריהם היו פעילים באגודה היהודית־הרוסית, הם ידעו והרגישו כבר בכל לבבם את התעודה המחכה להם, וכבר מעתה ראו את עצמם אחראים כעובדי רעיון גדול. הם לא הסתפקו במטרות הקטנות אשר שמו לפניהם מטעם האגודה היהודית־הרוסית. למרחקים הביטו עיניהם, כיורדי הים באניה ההולכת לחפש ארצות חדשות. הם חפשו את האופק למען מצוא נקודות־מסע חדשות. על משמרתם עמדו ולא רפו ידיהם.

בימים ההם התלקחה השאלה היהודית ברוסיה כאש להבה. במוסקוה גרשו את היהודים בהמוניהם. המעשה האכזרי הזה נתן את אותותיו גם מחוצה לה. בתחנת־הרכבת בברלין, אשר אליה הוטלו הנודדים, היתה דרושה עזרה גדולה, והיא נם ניתנה בנפש חפצה. חברי האגודה היהודית־הרוסית עשו כל אשר בכחם למען הקל את העבודה מעל חוגי היהודים הגרמנים, שהיו נכונים לעזור. אחד המגורשים, שעבר הוא וביתו דרך ברלין, היה המגיד מסליאנסקי, איש נודע לשם בתוך יהודי רוסיה. והינריך לווה דאג לקבל את פניו כראוי לו. גם בעד המשורר דוליצקי, אשר נסחף גם הוא בזרם היציאה, עמל הינריך לווה. זה היה לו רושם לא ישכח, למצוא בפעם הראשונה איש, אשר רגשי שירתו התפרצו מלבו הכואב בשפה העברית. זרם היציאה הזה, אשר היה הולך וגובר למרבה הדאגה, העיר ועורר את הלבבות להטותם לימין ולשמאל. נשמעו קולות, אשר הזהירו מפני היציאה המבוהלה לארצות הברית, וגם נתנו לדבריהם טעמים מספיקים. יצאו חוברות רבות, אשר עסקו בשאלה הזאת: לאן יצאו יהודי רוסיה? פאול דימידוב, אשר תחת השם הזה הסתתר הסופר היהודי־רוסי י. טורוב, אחד המיסדים של חברת “עזרה” בברלין, פרסם שתי חוברות ברציפות, אשר בהן התגלה כאיש המיטיב לדעת את החומר הנוגע לשאלה זו. אחרי כן יצאה חוברת כזאת מאת הד“ר בודנהימר שהיה אז רפרנדר בקלן. המחברים פנו בקריאת־עקיפין אל בני דתם וניסו להשפיע על חוגים ידועים, שהיו מן העוסקים במצווה, ולהטות את לבם אל ארץ־ישראל כארץ טובה להגירה, אך הסתר הסתירו את הרגש היהודי־הלאומי, שהוא הוא שנתן את העט בידם. יצאה עוד חוברת אחת מאת הסופר הרוסי יַרושֶׁבסקי, אשר היתה כתובה רוסית ונשלחה בכת”י אל מנהל האגודה היהודית־הרוסית, למען יפיץ אותה בגרמנית. בה תאר את ענין היהודים כשאלה אשר על המעצמות הגדולות לפתור אותה ודרש לקרוא למענה קונגרס מיוחד. מוצקין תרגם את כתב־היד⁸ בעזרת הינריך לווה לגרמנית. שניהם דאגו לכך, שלא יבולע לו למחבר מהדפסת החוברת ומהפצתה.

שני ועדי־העזרה הגדולים, ועד העזרה היהודי־הרוסי בברלין והועד היהודי־הרוסי בלונדון, לא יכלו להמנע מתשומת־לבם אל הבעיה הנוכחית. בהשתדלות ועד־העזרה הגרמני־הרוסי נאסף בברלין ועד נבחרים מנכבדי הקהלה. מוצקין חשב לנחוץ להתערב ושלח בשם האגודה המדעית של יהודי רוסיה בקשות כתובות גרמנית, גם אל לונדון גם אל ועד הנבחרים בברלין. צירי יהודי גרמניה בברלין לא יכלו לבחון את שאלת ארץ־ישראל במישרים. הם לא הוטעו ע"י הטעמים בעד ארץ־ישראל, אשר הוכנו לפי חיכם וראו את היסוד היהודי־הלאומי, המסוכן לשאיפות ההתבוללות שלהם, והרימו על נס, אף כי זה לא היה מן הענין, על פי שיטת ההתגוננות המקובלת עליהם מאז, את רגשותיהם הגרמניים ואת אהבתם לארץ־מולדתם. כנגד הרוב העצום הזה, לא יכול מעוט קטן, כמו הירש הילדסהימר, שלמה נוימן והינריך מאיר כהן, לפעול מאומה. הם הכריזו על ברזיליה כארץ אשר נועדה מאת ההשגחה להגירת היהודים, ועל ארץ־ישראל עברו, בלי מוסר־כליות, אל סדר היום. בלונדון טפלו בבקשה ההיא באופן הגון הרבה יותר, אף כי גם שם לא היו לה כל תוצאות חיוביות בנוגע לישוב ארץ־ישראל.

קו־אור נראה בלונדון, כאשר דיבר הלורד אברדין, ראש הועד לעזרת הנרדפים היהודים, באספה שנערכה לטובת היהודים, לא רק נגד האנטישמיות, כי גם הזכיר לתהלה את הרוח היהודי העשוי לבנות ולקומם חרבות. אגודת יהודי רוסיה השתמשה בעובדה זו לשלוח לו מכתב־תודה חתום ע"י החוגים הלאומיים של העם היהודי. הלורד ענה בדברי ידידות והבטיח, כי הגאווה ויושר הלב המדברים מתוך המכתבים מחזקים את ידיו להוסיף עוד להלחם לטובת העם היהודי הנרדף.

בכל הפעולות האלה של הועד המדעי ליהודי רוסיה היתה יד הינריך לווה בראשונה.

 

ו. גילוי מעצמה גדולה    🔗

הועד הקטן של אגודת יהודי־רוסיה, שהכיל את החברים מוצקין, שמריהו לוין, יוסף לוריא, נחמן סירקין והינריך לווה, היה עובד עבודת־תמיד. לא עבר כמעט יום אחד אשר לא נועדו בו יחדו. בחדרי הדירה שלהם נדברו על כל דבר, שיש לו איזה קשר עם שאלת היהודים. הנשק הרוחני שהביאו להתיעצויותיהם אלה היה שונה מאד. הינריך לווה היה בלשון היהודית המדוברת וביחוד בעברית כחרש אשר לא שומע, בעוד שהאחרים, בעיקר שמריהו לוין, שלטו היטב בעברית. הצד החזק בהינריך לווה היה מקצוע דברי הימים, כי הוא הרבה ללמוד את דברי ימי היהודים. הוא הרגיש את ערך המסורת היהודית והיה בחוג הזה היהודי השמרני ביותר. היהודים – כה אמר – השתמרו כיהודים עד היום הזה, באשר גם בדברי קדושה גם בדברי חולין, כגון בתפלה ובאכילה היו יד אחת ונבדלים מן העולם החיצוני. את “סדר התפלה” קרא בשם “ספר האומה” מפני שהעם היה ממשמש בו שלש פעמים ביום במשך דורות ותקופות. הספר הזה מדבר בכל עמוד ועמוד על העם, על עברו ועל עתידו. כל אשר ניסו למחוק, להמס את התוכן, לעוות אותו בתרגומי שקר, לא יכלו לפגוע לרעה בספר־הלאומי הזה. וגם לימים הבאים נוכל לבטוח בתוקף פעולתו. המאמצים היהודיים הלאומיים אשר מטרתם המדינית היא ארץ־ישראל, היו בעיניו המשך דברי ימי ישראל מתוך שרשיהם ההיסטוריים. בהתבונן הינריך לווה אל המצב הנוכחי של העם היהודי, היו לנגד עיניו, כמובן, התנאים שיהודי גרמניה חיו בהם, בעוד אשר לאחרים, וגם למוצקין, אשר התגורר בגרמניה ימים רבים וקבל את השכלתו בבית הספר בברלין, היו עניני היהודים הרוסיים לנקודת־מוצא. וככה נסבו הוכוחים מסביב לשאלות דברי הימים והשפה. בעוד אשר אלה חשבו, כי בעיקר יש להתאמץ לתת ליהודים את השפה העברית כשפה חיה, למען הבטיח את תקומת העם היהודי כלאום גם להבא, הרגיש הינריך לווה מה קשה דבר החיאת השפה בפיו ובפי חלק העם היהודי אשר הכיר. דעתו היתה כי הידיעה השלמה של דברי ימי היהודים תביא לידי תחית הלאומיות היהודית ויצירת המדינה היהודית.

שאלה אחרת, אשר היתה לחוגים האלה ענין לענות בו, היתה שאלת זכויות המעוטים היהודיים בארצות הגולה. הינריך לווה עמד על דעתו, כי לכל איש, תהיה דתו או לאומיותו אשר תהיה, יש זכות למשפט־אזרח שלם. הבלטת הרעיון היהודי־הלאומי איננה בונה חיץ בין היהודים ובין העמים אשר מסביבם; ולא זו בלבד, אלא שהרעיון היהודי־הלאומי יש בו כדי לעקור בבת אחת את המחיצות אשר בקשו הזריזות המוטעית והנטיה לרוח הזמן להקים בין יהודי ארץ וארץ. מוצקין קבל את הרעיון הזה של הינריך לווה, אך שנה אותו מיד לפי רוחו המעמיק והבהיר. בשעה שהינריך לווה היה כפוף לחוזק רגשותיו היטיב מוצקין לראות ממנו את מסבות הזמן הריאליות. הוא ראה ברור את התפתחות הענינים מראש וכבר באספות הקטנות ההן קבע את הסעיפים הראשונים לזכויות המעוטים של העמים הקטנים, אשר דרש ואשר עמל לטובתן אחרי כן.

שאלה שהעסיקה הרבה את הינריך לווה היה היחס של לאומיות ודת אצל היהודים. לשאלה זו היה הוא, אם נוכל לאמר כן, הנותן דו"ח במיניסטריון הזה. לו היה ברור מראש כי הדבר הנקרא אצל היהודים דת והמתגלה בחוקים ובמנהגים שונים, לא רק רב ערכו מאד לקיום הלאומיות בעבר, כי גם להבא לא נוכל לחיות בלעדיהם, כל עוד אין העם יושב לבטח בארץ אבותיו. הינריך לווה שקד מאד על עבודתו בשאלה זו וערך את הסעיפים הראשיים, אשר היו גם משכנעים בבהירותם גם הרסניים ביחס להשקפות אשר יצרו חוגים ידועים מבני דורו השאננים הקופאים על שמריהם מרפיון ידים, ואשר אכלו את סביבתם כחלודה. הינריך לווה עשה את הענין הזה נושא לאחת ההרצאות שהיו באגודת יהודי רוסיה. הרצאתו פעלה פעולה נמרצה מאד. ההתקפות נתכו עליו כגשם שוטף. באותו הזמן לא דיברו בשום ענין אחר. הוא היה לשיחת היום במסעדות היהודיות, ששם היו יוצאים ובאים בני שכבה ידועה של מתלמדים יהודים, בטיולים ובמעונות המתלמדים. והיו עוצרים אותו ברחוב, למען התווכח עמו על זאת.

באחת השיחות אשר היו אחרי ההרצאה, שמע הינריך לווה מפי פֵבְּיוס שֵׁך, אחד המתלמדים היהודים מילידי ליטא אשר דיבר גרמנית, כי בוינה יוצא עתון יהודי־לאומי, המטפל בשאלות המשמשות שיחה להם בחוגיהם, על פי הדרך שהם מטפלים בהן. שם העתון “זעלבסט־אמנציפציון” והוא נערך ע“י נתן בירנבוים. זאת היתה הפעם הראשונה, אשר שמע הינריך לווה על מציאות עתון יהודי־לאומי בגרמנית. ידוע ידע, כי ברוסיה יש עתונים כאלה הכתובים עברית. ואף כי הם היו לו אז כספר החתום בשבעה חותמות, בכל זאת דאג לכך, שיהיו נמצאים גם באולם הקריאה למען יעמדו לרשות קוראי עברית. תכנם העיקרי הגיע, כמובן, גם אליו, בדרך הוכוחים שהיה מנהל עם חבריו ילידי רוסיה. ועוד מעט הראהו פביוס שך גליון אחד של העתון שיצא בעריכת בירנבוים. הינריך לווה רשם לו את כתובת העתון, כתב בביתו על הגליון תמצית ארוכה של הרצאתו ושלח אותה אל ד”ר נתן בירנבוים. החלק הראשון של המאמר הזה נדפס בגליון של ה“זעלבסט־אמנציפציון” מיום 16 ליוני 1890. זאת היתה ראשית העבודה הספרותית הציונית הפוריה של הינריך לווה.

תוצאות התגלית הזאת היתה התחברות קרובה מאד בין החוגים הפעילים של אגודת יהודי רוסיה אשר בברלין ובין האי היהודי־הלאומי אשר בוינה, שנגלה באופק. הינריך לווה היה מעתה עוזר־תמיד ומודיע חדשות לעתון הוינאי. הוא דאג גם להטבת המצב החמרי הירוד של העתון, בהשתמשו לטובתו ביחסים הטובים שהיו לו עם ידידו השולחני הינריך מאיר כהן. עוזר קבוע ל“זעלבסט־אמנציפציון” היה מעתה גם ריכרד אחי הינריך ולכל לראש מוצקין, שלא קל היה להטות את לבו לדבר הזה. באותו זמן עוד לא משך בעט סופר, וביחוד לא בשפה הגרמנית. הוא נדבר עם הינריך לווה על כל אשר היה עם לבבו לכתוב ואחרי כן כתב את מאמריו המצוינים והבשלים. בעוד אשר הינריך לווה התאמץ לכתוב ברוח יהודי מוחלט, בשאיפה גלויה להשען על המסורת ועל התרבות היהודית, היה ריכרד אחיו תוקף את ההתבוללות עם כל נגעיה הרעים ומנסה לשוות לנגד עיני היהודים את השנאה לישראל ההולכת הלוך וחזוק. פעולת הינריך לווה באגודת יהודי רוסיה ומחוצה לה נתפרסמה והוכרה לטובה בוינה ע“י ה”זעלבסט־אמנציפציון", עד כי אגודת המשכילים “קדימה” בחרה בו כחבר־כַּתב.

וינה היתה אז כבר כעין מרכז לתנועה היהודית־הלאומית או, כאשר כנה אותה נתן בירנבוים עוד מעט, לתנועה הציונית. בראש הגליון של “זעלבסט־אמנציפציון” אשר בא לידי הינריך לווה היה כתוב: שנת שלוש (ליסוד העתון). אבל באמת התחדש העתון אז אחרי הפסקה של ארבע שנים. נתן בירנבוים יסד אותו בשנת 1884 ולא השיגה ידו כי אם להוציא את שתי השנים הראשונות. כהמשך לו חשב את העתון “זרבבל”, אשר נוסד בשנת 1886 בברלין ונערך ע“י אלברט כץ, איש יהודי אשר מוצאו היה מסביבות אודיסה. העתון הזה החזיק מעמד עד סוף שנת 1888. חברי המערכת היו יצחק טורוף ווילי במבוס. כדי לתאר לנו כמה קשה היה לו לעתון להתקיים נקרא נא את דברי אלברט כץ אשר כתב למען הטות את לב העם אליו: “תעודתנו להוכיח לכל כי יש עם ישראל בעולם, לחבר את חלקי העם הזה לאחדים ולא להתערב בדברי הריבות והוכוחים הנוגעים לדת, שהם כעש לישראל ובמקצת עזרו לחורבן חייו הלאומיים.” – בעתון זה השתתף נתן בירנבוים במאמרים רבים בעת הפסקת ה”זעלבסט־אמנציפציון“. וככה התאמץ לתת פרסום ע”י העתונות לרעיון היהודי־הלאומי ולתנועה, שעוד היתה קטנה אבל רבת־ערך, אשר עמל בה משנת 1882 והלאה. בשנת הפרעות 1882 יסד, יחד עם תיאודור שנירר, עוזר קוקש וראובן בירר, את אגודת המשכילים “קדימה” וחנך על ידיה אנשים רבים לרעיון היהודי־הלאומי. מתוך חוגי האגודה הזאת, אשר יצאה לפעולה ביד רמה, ואגודות־מתלמדים אחרות, יצאו הכוחות אשר טיפחו וריבו את הרעיון הלאומי וחילצו אותו מתוך הקליפה הפילנטרופית המשגשגת, אשר תחתיה כמעט נחנקו חברות־התמיכה של “חובבי ציון”. האנשים אשר חנך נתן בירנבוים התאחדו לאגודות ולחבר־האגודות “ציון” באוסטריה עם ועד מרכזי לכולם בוינה. נתן בירנבוים היה הרוח החיה של כל התנועה, אשר את רעיונה קבל מאת מורו פרץ סמולנסקין עורך “השחר”, שיצא בוינה, ושהיה זה מכבר המעורר והדופק לתנועה היהודית־הלאומית. גם בברלין נודע עוד מעט ערך פעולתו של בירנבוים.

* * *

היפלא איפוא, כי בימים, בהם עוצבה בחוגי אגודת יהודי רוסיה בברלין הדמות המדינית של היהדות־הלאומית הצעירה, ונתברכו לשמוע כי הזרע הזה החל לצמוח גם במקומות אחרים, ואישים בעלי צורה החלו לעלות ולהראות על הבמה, היפלא, כי עתידות היהדות היו שיחה לכל? הן החיים שבחזון הם הם החיים שבעתיד המקווה. גם מוצקין גם הינריך לווה דנו על תקוותיהם בעתיד. הינריך לווה לא היה קצר־רוח. כאיש־מעשה בא לידי הכרה, כי חיי העמים אינם לשנים כי אם למאות שנים. ומנקודת ראות זו עלינו לראות את תחית העם ואת המטרה הסופית: יצירת מדינה יהודית. לא זה העיקר לראות בחיינו את המטרה הזאת, כי אם לדעת ברור כי בוא תבוא – אולי רק לאחר כמה דורות. משום כך השתעבד כולו לתנועה בהווה ומצא בעבודתו זו את סיפוקו המלא. הדברים האלה בהסברו עשו רושם גם על מוצקין. לא יכול להחלץ מאמתם הפנימית. גם הוא ידע כי הדבר הגדול הזה יוכל להתקדם רק לאטו ע“י התפתחות נמשכת. אך הוא גם העמיק לראות ראיה חודרת את כל האפשרויות וידע להעריך את הכוחות המניעים הפועלים בהווה. וכמו תמיד, מדי האיר אור כזה בנפשו פנימה, העתיק את המשקפים אל המצח והביט אל היושב ממולו במבט רציני וחודר. בעיניו אין כל ספק, אמר והדגיש כל מלה, כי עוד יזכו שניהם לראות התפתחות גדולה בכוון אל המטרה; בעיניו אין כל ספק, כי כבר קיים האיש או האנשים הנועדים והמוכשרים לנהל את התנועה היהודית־הלאומית ולשאת את דגלה ברמה. אפשר מאד הוסיף, כי התעודה הזאת תפול בחלקו של הד”ר בירנבוים.

רעיון זה מן ההכרח שיעלה על לב כל איש מדיני מעשי: יהודי גדול, אשר יצא ויבוא לפני העם, היה דבר שהזמן גרמו. לא אחד נשא נפשו לאיש כזה כי יבוא.

נתן בירנבוים לא היה האיש, מעולם לא ניסה להיות כזה. השם אשר בחר לו כסופר, מתתיהו אחר, מעיד הרבה גם על חזקו גם על רפיונו. הוא היה איש, אשר חיטט וניקר בשאלות הזמן ויפרק אותן עד היות דעותיו מתרוצצות בנפשו. בהעבירו את דעותיו תחת שבט הבקורת בקש להיות “אחר”. וכה היה במשך ימי חייו בכל דבר קטן או גדול פעם בפעם לאיש אחר. הוא נחן במחשבות נועזות, אך לא נמשח בשמן הקודש, ככתוב: “ויאמר ה‘: קום משחהו כי זה הוא. ויקח שמואל את־קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו. ותצלח רוח־ה’ אל־דוד מהיום ההוא ומעלה”. (ש“א ט”ז, י“ב – י”ג). ומשום כך לא האמין מעולם בעצמו, אם כי דבריו עשו תמיד רושם כדברי איש הבוטח בעצמו. הוא היה כאור בהיר המכה בסנורים, כאחד מאותם שסוחפים בחריפות רעיוניהם עד בלי עמוד בפניהם, שהם גם אדון גם עבד לשעשועי המחשבות שלהם, דורשים קרבנות בעת שהרעיון דורש זאת, והם־הם הקרבן הראשון בשנות הרעיון את דרכו, כי היתה עמם רוח אחרת. ובדעתו את זאת נבצרת ממנו הפעולה הגדולה. הוא היה כל ימיו הוגה דעות מחטט, בעת אשר ציפו כי יהיה לאיש המעשים הגדולים. דבר זה נראה ברור יותר מאשר בכל מקום בחוברתו אשר יצאה בשנת 1893 בשם הנשמע כתקיעת שופר גדול: התחיה הלאומית של העם היהודי בארצו כדרך לפתרון השאלה היהודית. קול קורא לטובים ולישרים אשר בכל העמים. הלא הוא כאילו עוד מעט והגדודים יעברו בסך ושר צבאם משמיע את פקודת סיסמתו האחרונה. אך המצפים לכך נופלים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא למקרא הפתיחה הכתובה בראש הספר, המכילה גם ספקות גם תקוות. הלא הם החרוזים המביעים את כליון־הנפש של הטובים והישרים בעם היהודי בעת ההיא, הקול הקורא והשואל כאחת של המשורר היהודי־הגרמני לודויג ויהל “וֶסְטאֶסְטלִיכֶה שְׁוַלְבֶּן” שלו:

אֵי גִבּוֹר, אֵי חָכָם, אֲשֶׁר יְקִימְךָ

וִיחַדֵּשׁ יָמֶיךָ, עַם שְׁפַל־עֵמִּים,

אֲשֶׁר, כְּמָשִׁיחַ, יָשׁוּב יְרוֹמִמְךָ

אֶל־נְתִיבוֹת־עוֹלָם, דִּבְרֵי הַיָּמִים?

באביב שנת 1891 הכיר הינריך לווה את היהודים הראשונים בני גליציה, מרקוס ברוידה ומשה רוזנמן, שניהם מתלמידי בית המדרש לרבנים של הילדסהימר. שניהם היו כבר ציונים כאשר באו לברלין. אגודת יהודי רוסיה וִדְעָתַם אל הינריך לווה והם היו חברים קרובים איש לאחיו במשך ימים ושנים. ועוד מעט באו יהושע טהון ומרדכי אהרנפרייז. שניהם היו נואמים רבי כשרון. הם הביאו עמהם ידיעות רבות, אשר שכללו אותן במכללת ברלין והתאימו אותן אל דרכי המדע הנהוגים באירופה. טהון היה הוגה מעמיק ורב־דעות. אהרנפרייז היה ביחוד בעל־כשרון ללשונות. הגרמנית שלו, שנשמעו בה צלילי גליציה, תקן קל מהרה, עד היותה לגרמנית צחה. מלבד לשון אמו, אידית, דבר כבר אז פולנית ורוטנית וע"י הרוטנית הבין את הרוסית עד אשר יכול היה להבין את הוכוחים שהתנהלו באגודת יהודי רוסיה. אחרי כן, בהיותו לרב־ראשי בבולגריה, שלט, מלבד בבולגרית, גם באספניולית ובצרפתית עד אשר יכול לנאום בצבור בשתי הלשונות. אחרי כן נקרא להיות רב ראשי בקהלת שטוקהולם. ומבקרים מומחים חוו את דעתם בעתונים ספרותיים, כי ספריו שכתב שוֶדית העשירו את הלשון הספרותית השוודית מבחינת יפיה.

ברור הדבר, כי הינריך לווה מצא באגודת יהודי רוסיה יסוד מצוין, אשר הגדיל הרבה את השכלתו היהודית רבת־הצדדים והרחיב והעמיק את ידיעותיו על כל קבוצי הגלויות כמעט. בשכר זה, כביכול, ניתן לו לחוג־ידידים זה אותו רוח־המנוף, שהשפיע לטובה ולעוז על כל מעשה קטן או גדול, שיצא מהבמה הזאת.

 

ז. גור־אריה    🔗

החיים באגודה המדעית של יהודי רוסיה התנהלו בכלל בתוך המסגרת שקבעה לה האגודה בתקנותיה. היתה רק מעט הזדמנות לפעול מחוץ לתחומי האגודה במובן היהדות־הלאומית. ביחוד בגרמניה עצמה לא יכלו אף לחשוב על פעולות כאלה. וגם איש לא חפץ להתערב בעניני היהודים הגרמנים. אך בהגלות אפשרויות כאלה באופק, היו האנשים מוכנים. ברור הדבר, כי הינריך לווה היה מוכשר ביחוד לתת ידו לעבודה כזאת. זרם היציאה של יהודי רוסיה אשר הגיע עד ברלין, כאשר הזכרנו מעלה, גרם להזדמנות כזאת, והיו עוד סבות כאלה.

המתלמדים הרבים מתוך יהודי רוסיה אשר במכללת ברלין ואשר בבית־הספר הגבוה לטכניקה בשרלוטנבורג גרמו להתעוררות שאלת־היהודים בתוך המתלמדים הגרמנים־הנוצרים. הביעו מחאות על התרַבות בני נכר בבתי הספר הגבוהים. עוררו שטנה על המתלמדים יהודי רוסיה. אך מחשבתם היתה על היהודים בכלל ועל יהודי גרמניה בפרט. את כל השאלה עוררו, שלא כעניינה, למען תכלית מכוונת זו. כי אמנם “בני הנכר” האלה לא הסיגו את גבול הגרמנים בכל דבר – לזאת כבר דאגה הממשלה. ואז עוד היה נבצר מהם להתנפל על היהודים השנואים בגלוי ובלי טענות ומענות, עוד היו מסתתרים בחביונם, מתוך בושה, כמה וכמה דברים, שעד מהרה למדו להיראות בלי בושת־פנים בראש חוצות. ויהודי גרמניה העמידו פנים במשחק־המסוות הזה כאלו לא בשלהם הרעש הזה. בהזדמנויות כאלה התעלמו מדעת את הנעשה. בבית־הספר הגבוה לטכניקה נועדו המתלמדים לאספות, בפרשם טלית צביעות על מזימתם. אולם גם לא פסחו על הזדמנות לבעוט ביהודים באקראי ואף גם היו יוצאים להתקפות גלויות וגסות למדי נגד היהודים בכלל ויהודי גרמניה בפרט.

ההתקפה, שהיתה ערוכה למראית־עין על יהודי חוץ־לארץ הוציאה את אגודת יהודי רוסיה אל המערכה. אלה מחבריה שדברו גרמנית, היו, כמובן, החלוץ העובר לפני אחיהם במערכה הזאת. ליאו מוצקין והינריך לווה השתתפו באספות המתלמדים הגרמנים והיו למסדרי האספות לצנינים. לא רק שתארו את הדברים לאמיתם ויקראו את הילד בשמו הנכון, כי גם הדרך, אשר בה הביעו את טענותיהם ונמוקיהם, היתה שונה לגמרי מן הדרכים השכיחות. הם לא הסתתרו תחת מסווה לאומיות נכריה, (שנקל היה להסירו מעליהם), כאשר היו עושים חבריהם היהודים־הגרמנים בדרך כלל. הם דגלו בשם היהדות בריש גלי, עד אשר נהפך לבב הנאספים עליהם לטובה, ומזימת הצוררים נהפכה כמעט לאין. במה אפוא יקדמו את פני הסכנה? יום אחד התנוססה על הקרש השחור אשר לבית־הספר הגבוה לטכניקה החלטת פקידות האקדמיה, כי רק למתלמדים הרשומים בבית־הספר הגבוה לטכניקה הרשות להשתתף באספות המתלמדים של בתי הספר הגבוהים. בזאת הופסקה העבודה שהוכתרה בהצלחה כזאת בראשיתה. שניהם היו רשומים במכללת ברלין. לא היה כדאי להם להרשם גם בבית־הספר הגבוה. מלבד זה גם מספר המתלמדים היהודים מרוסיה אשר בבית־הספר הגבוה לטכניקה לא רב היה. ולמען כבודם החליטו, כי על המתלמדים היהודים ילידי רוסיה לעזוב ב“זמן” הבא את שרלוטנבורג ולהמשיך את למודיהם במכללות אחרות. ההחלטה קוימה רק בחלקה.

אחדים מן המתלמדים האלה עברו אל דרזדן, ששם נוסדה “אגודה יהודית למדע” לפי דוגמת האגודה של יהודי רוסיה אשר בברלין. מוצקין ולווה עשו כל אשר היה בכחם להיות לעזר לאגודה הצעירה הזאת, אולם היא לא האריכה ימים. לא היו ביניהם אנשים בעלי משקל. מלבד זה לא רב היה מספר המתלמדים היהודים. האגודה התמוטטה, כאשר החליטו ארבעה מחבריה מתוך רגש רומנטי־לאומי לצאת לארץ ישראל. הפסיקו את למודיהם ועזבו את העיר.

עוד היו שני מוסדות, אשר היתה התחברות אישית ביניהם ובין אגודת יהודי רוסיה, באשר שם למדו חברי האגודה: בית־המדרש למדעי היהדות ובית־הספר לרבנים של הילדסהימר. העובדה הזאת לא יכלה להתקיים בלי תוצאות. היו וכוחים שונים. התאמצו להרחיב את גבולות הרעיון היהודי־הלאומי. ואמנם היה עליהם להתגושש ולהתנגש בחזקה אלה באלה. כי הלא גם המתלמדים במוסדות האלה היו להם בכל אופן ענין ביהדות, אף כי בדרך אחרת לגמרי. התוצאות בבית־המדרש למדעי היהדות היו דלות מאד. גם לא יכלו להיות אחרות. לעומת זאת היתה העבודה בבית־הספר של הילדסהימר פוריה הרבה יותר.

בית־הילדסהימר היה מסור מאד לרעיון ישוב ארץ־ישראל. הילדסהימר ובני משפחתו אהבו את ארץ־ישראל כארץ מולדתם והיו חובבי ציון באמת ובתמים. היחס הזה אל הארץ היה להם למורשה מאת אבי המשפחה, הרב הזקן ד"ר עזריאל הילדסהימר. הירש הילדסהימר, אחד המורים בבית־הספר לרבנים, נודע כסופר וכעורך וכמדינאי יהודי. היו לו ידיעות מיוחדות במקצוע הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ־ישראל. אין פלא איפוא, כי השפעה זו של בית־הילדסהימר הורגשה בבית־הספר לרבנים. לחשבון זה הצטרפה עוד ההשפעה “המיהדת” של האלמנט שבא מחוץ לארץ. אם נשים עוד לנגד עינינו, כי המתלמדים היהודים בבית־הספר לרבנים היו חזקים ביהדותם הרבה יותר ממתלמדי בית־המדרש למדעי היהדות, נוכל לתאר לנו מה נסערו הלבבות, בעיקר מצד השוללים, עקב הויכוחים הציוניים אשר עוררו נושאי הדגל היהדות הלאומית.

המתלמדים בבית־הספר לרבנים נחלקו לשתי קבוצות: הקבוצה האחת, נאמני התורה והמצוה, ראו את היהודים כעם אשר נוצר והתפתח ע“פ גזירת ההיסטוריה, שכן היו מושפעים ע”י תורתם של צבי גרץ וזכריה פרנקל. והכוון הזה התאים גם לרוח השורר בבית־הספר לרבנים של הילדסהימר. והקבוצה השניה, המכונה בשם עדת־חרדים חדשה (נוי־אורתודוכסיה), שקיבלה את השקפתה על היהדות מגרמניה הדרומית, השקפה דוגמתית־מאובנת על הדת, דוגמת הקתוליות והיהדות הריפורמית, וגם בלתי היסטורית, בשללה כמוֹת האחרונה את קיום העם היהודי אחרי חורבן הבית השני, ומכאן ואילך לא התקיימה אלא “עדת־התורה”. בני ההשקפה הזאת התלהבו עד לשכרון למראה מסע־הנצחון, כביכול, של הספר האלהי משך דורות ותקופות. וכהיהדות הריפורמית הם רואים את עצמם כנושאי ה“תעודה” הזאת, לתקן עולם במלכות שדי. בעלי הכוון הזה הם, לפי טבעם, מאמינים באות הכתובה, שונאי חכמה ומדע ורחוקים מסובלנות. ואת הרעיון הלאומי והציוני ראו, מיום הגלותו, כאויבם בנפש, כתנועה העלולה לפוצץ את אלילם. וגם על תנועת “חובבי ציון” אשר שמה עליה מעטה “צדקה” הביטו בעין רעה, שהתגבשה עד כדי מעשי איבה גלויה. הקבוצה “האורתודוכסית החדשה” הזאת, אשר מספרה בבית־הספר לרבנים היה גדול למדי, ובגלל אש קנאתה לדת היתה לה השפעה מרובה, לא ידעה עבודה קדושה יותר, מהלחם בכל שעת הכושר מלחמת־תנופה ברעיון היהודי־הלאומי הצומח ועולה.

בבית־הספר לרבנים של הילדסהימר היתה למתלמדים אגודה בשם: “דבוק חברים”, ובתוכה נלחמו המלחמות ההן. שם הרצה ד“ר הירש הילדסהימר יום אחד הרצאה על ישוב ארץ־ישראל. הינריך לווה, וילי במבוס ועוד מספר חברים של אגודת יהודי רוסיה באו שמה. ההרצאה לא נתנה תואנה לעורר וכוח כזה, שהיה תמיד מרחף באויר, כי הדברים נאמרו בנחת, בהצנע ובמתינות. מלת “לאומיות” לא נשמעה על פיו. ורק רוח אהבת־ציון נשבה בו. ובכל זאת בקשו ומצאו להם בנאום הזה תואנה להתנפל על הרעיון היהודי־הלאומי ולכרוך יחד את השה התמים “ישוב ארץ־ישראל” עם הזאב הטורף “התנועה היהודית־הלאומית” ולשפוך את חמתם על שניהם. בכל כוחם התאמצו גם הנואם הילדסהימר גם וילי במבוס לתאר את תנועת ישוב ארץ ישראל כדבר אשר אין בו כל רע. אך לא לעזר ולא להועיל. למליצי־יושר אלה הגידו מתנגדיהם, כי בדברים כמות שהם אולי אין כל רע, ואולם אך מתחפשים הם: הציונות – הוא הדבר אשר הינריך לווה מתריע עליו בחוץ. כאשר נזכר השם הזה פעם בפעם במשך הוכוח, כשל איש המגלה בלי לשון ערומים את אשר מסתירים פה בקפדנות, נמסרה ליו”ר פתקה, שהיה כתוב עליה: “הינריך לווה מבקש כאורח את רשות־הדבור”.

מכל הנאספים לא הכיר כמעט אחד את הינריך לווה פנים בפנים, ואף לא היו“ר, שהיה אחרי כן הרב ד”ר אונא. הוא חשב, כי איש אחד הרשה לו מהתלה, ויגד כי בחפץ לב יתן את רשות־הדבור להינריך לווה בתנאי שהוא נמצא פה. הינריך לווה התודע אליו וקבל רשות הדבור. ובעוד כל הנאספים נוהרים ובאים מן החדרים מסביב אל תוך האולם הארוך אשר היה מלא מפה לפה, לראות ולשמוע את האיש אשר הרבו לקרוא בשמו ואיש לא ידעו, התרומם לווה ממקומו ויראו והנה עומד לפניהם איש צעיר לימים, אשר נראה כנער בן שש עשרה לכל היותר; והוא אז בן עשרים ושתים שנה. הוא דבר, כאשר אמרו עליו בוכוח, בהתגלות לב, בלי לטשטש אף קו אחד, ובצורה מזהירה. את הגיון המתנגדים ניפץ לרסיסים, את נמוקיהם הרס עד היסוד והוכיח כי כל המסקנות שלהם אך אפס ותהו. בעיקר כוון את דבריו אל מנהיגם, שמשון רפאל הירש, אשר כתב על “מסע־הנצחון” של התורה, הנמשך זה כאלפים שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל, בחוסר טעם. לפי מליצותיו יצא, אמר לווה, שאין לנו להתאבל ביום תשעה באב, כי אם לשום אותו ליום חג ושמחה. בלעג מר דבר הנואם דנן על המשתמשים נגד חבת ציון בכתוב: “השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם־תעירו ואם־תעוררו את־האהבה עד שתחפץ” (שיה"ש ב‘, ז’), והתל באנשים אשר באמרם (בברכת המזון): “הרחמן הוא ישבור עולנו מעל צוארנו ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו” נוח להם לחכות עד שיבוא הקב"ה ויוליכם לארצם, אך באמרם מיד אחרי זה: “הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד”, לא תעלה על לבם לחכות, כי אם יעשו כל אשר בכחם, מבלי לחכות לעזרת האל הגדול.

בתחלת נאומו שוסע בצעקות וברעש רב. אך אחרי כן לא יכלו להשתמט מהשפעת דבריו היוצאים מלב טהור. וכאשר כלה לדבר היתה דממה באולם רגעים אחדים ואחר מחאו כף לאות רצון, כי דבריו הנמרצים נגעו עד לבם. הירש הילדסהימר התכופף אליו ויראהו לדעת, כי דבריו מצאו חן בעיניו. מעתה והלאה שָׂמוֹ כחותם על לבו, ומעתה קמה גם בתוך תלמידי בית־הספר לרבנים קבוצת יהודים לאומיים, והיו קוראים לו פעם בפעם להיות להם לפה מדי היות וכוחים כאלה על סדר היום.

בימים ההם עוררה תשומת־לב חברת “עזרה”, אשר נוסדה בברלין ב־1866 ע"י יצחק טורוף, אלברט כץ ואחרים, וגם סניפים היו לה. אך חברת “עזרה” לא נתנה עד אז כי אם אותות חיים מעטים ורפים. הינריך לווה וליאו מוצקין נספחו אליה כחברים. באספה הכללית אשר היתה לחברת “עזרה” הברלינית בחודש פברואר לשנת 1891 דרשו הילדסהימר ומוצקין, כי תתעורר החברה מתרדמתה ותחל לפעול פעולת תעמולה בכל המקומות בגרמניה. מאתם יצא הדבר, כי על שם החברה נוספו מני אז המלים: “חברה לתמיכת יהודים עובדי אדמה בארץ־ישראל”.

בעת ההיא פרסם הינריך לווה מאמר בעתון “זעלבסט־אמנציפציון”, בו דרש, כי כל החברות המבקשות לעסוק בישוב ארץ־ישראל תתחברנה יחד לועד־פועל מרכזי, ואגודת יהודי רוסיה למדע תעשה את הצעד הזה ראשונה בתור אגודה מרכזית. הדבר לא יכול לצאת לפועל, כי מעשה כזה היה פורץ את המסגרת של האגודה האקדמית, אשר לא לה לעסוק בענינים מדיניים. הצעת הינריך לווה גרמה לוכוחים סוערים מאד. גם מוצקין ולוריא הביעו לו את ברכתם בשם יהודי רוסיה והצהירו, כי חברים רבים נכונים לקבל ולעבוד כל עבודה, אשר תשים עליהם כל אגודה שהיא לישוב ארץ־ישראל.

 

ח. “ישראל־הצעיר”    🔗

עד מהרה התעורר בלב הינריך לווה הצורך, לנטוע בתוך חוגי היהודים בגרמניה את הרעיון היהודי־הלאומי, אשר נצרף באש “אגודת יהודי־רוסיה”. שדה־פעולתו הראשון היה מלבב מאד. אלה היו שני בתי־הספר לרבנים אשר בברלין. הוא תאר בנפשו את זרמי־ההשפעה הכבירים אשר יוכלו לצאת מאת האנשים האלה בחוגי עבודתם בימים הבאים. את תקותו ליצור מתוכם קבוצות של יהודים לאומיים, עזב עד מהרה בהווכחו, כי הדבר הזה לא יוכל לצאת לפועל. ההתנגדות היתה חזקה ממנו. בבית־המדרש לחכמת ישראל, גם בבית־הספר לרבנים. ואף שהוא בעצמו היה פעיל מאד למען האגודות האלה. אך רוח חיים לא היה בהן. מתנגדי הציונות עשו מעשיהם גם פה להניא ולהכשיל. הם ניחשו את הכוונות הנסתרות במפעל הכשר הזה. החריצות, אשר בה החלו לעשות מעשיהם, באה במהרה עד קצה. בכל זאת נמצאו לו מעטים, אשר הצליח להפיח בהם את אש הקדש של היהדות הלאומית.

מובן מאליו, כי קציר דל כזה לא סיפק את רוחו. ועוד מעט ולא היתה אספת צעירים אשר לא יבוא אליה ולא יטיף להם מעל הבמה. כל הזדמנות לא היתה קלה בעיניו, ואפילו אספה פשוטה לשעשועים ורקודים. אך עיניו היו תמיד אל חוגי ספרות ומדע, אשר צצו מאדמת ההתבוללות הלחה כפטריות מתוך ארץ־משקה. באוירה הטהורה של היופי והמדע יכלה נפש היהודי היבשה להשתעשע ככל חפצה. האנושיות הטהורה – הנושא האהוב עליהם – וכל דברי רוח העומדים ברום עולם האצילות, היו המצע, אשר עליו יכלו להתהלך כל קטני־הנפש באין מפריע. מה נעים לשחק באמת, בטוב, ביפה כמשַׂחק בכדור־יד. הינריך לווה היה מחונן בכשרון ההסתגלות אל הסביבה ולעורר פתאום את הנפשות הרוצות במי־מנוחות בהשליכו אל תוכן את גבישי־אמריו, והעלה מנבכיהן גלים מגלים שונים. רבים מהם ראו אותו כמשבית שלום ויהי כמצחק בעיניהם ויפטרוהו בדברי מהתלות. ואולם היו גם אחדים, אשר ראוהו לא כאיש המפריע אותם ממנוחתם השאננה, כי אם כאיש־המעלה. הם ראו את ברקי מחשבותיו המאירים ואחריהם – קול רעם אשר נשמע כמו ממרחק רב. הרעם הזה הזהירם, כי סכנה נשקפת להם. ולבם המריצם לעמוד על נפשם מפני הדבר אשר הרגישו כסכנה להם. ובכן התפתח תחת שיחת־רעים שקטה ריב־שפתים, אשר הפריע את מנוחת הנפשות. ואמנם זה היה רצון הינריך לווה, לעורר מלחמה פוריה כזאת. ולסוף נמצאו בין אותם האנשים, אשר פרשו לחוגים הספרותיים ושקעו בשלווה ארקאדית, אחדים, אשר לשמע הדברים החדשים עבר עליהם הרוח לפשפש במעשיהם ועוד מעט ולא יכלו עוד להחלץ מן הדברים החדשים אשר שמעו ואף גם נלכדו ברשתם. המנוחה, הפרישות מחיי העולם הזה, שהתמסרו לה עד כה, היתה מעתה בעיניהם כאי בודד שנשמות ערטילאיות מרחפות שם, נבדל ומופרש מהמציאות ותביעותיה. עולם אחר נגלה להם, עולם המעשה, הרחוק מאותו האי כרחוק החיים מן המות. המנוחה, אשר אליה נשאו נפשם, כמוה כמות, והמות הן לא ברח מפניהם. דבקה בהם התשוקה לחיים שיש בהם ממש, ורגש־אושר שלא שערוהו מעודם קרץ להם בקסמיו, להכניס בהם רוח חיים שוקקים בכוח המופת שנתן להם – זאת היתה המטרה הראשית לנסיונות־התעמולה אשר החל לנסות פעם בכה ופעם בכה.

בקרוב נודע להינריך לווה, כי במאמציו לעשות נפשות לרעיון היהודי־הלאומי כבר קדמוהו אחרים בגרמניה. בממל פעל הרב ד“ר רילף, יליד הסן. בשנת 1883, אחרי הפרעות שהתחוללו ברוסיה, יצא ספרו “ארוכת בת־עמי” – קריאה לשיבת ציון המכוונת לכל חוגי העם היהודי. מושב הד”ר רילף היה כמעט על גבול רוסיה והוא עשה כל אשר היה בכחו להקל מעל יהודי ליטא את סבלותם אשר סבלו תחת ממשלת הזדון של מלכי רוסיה העריצים, וינהל מחנה־פליטים גדול, כושל ונעזב, דרך ממל. במעשיו, אשר היו למופת לרבים, השכיל לרכוש לו מתוך קהל־עדתו חברים נאמנים למפעל העזרה. הקריאות שיצאו מאת ועד־העזרה אשר כונן בממל, לתמוך במפעל־העזרה, נפוצו בכל מקום. הינריך לווה קרא אותן, ובהודע לו ע"י מוצקין ערך האיש הזה, שלח אליו את כסף־הנדבות אשר אסף ומני אז החזיק ביחסי הידידות אשר נקשרו בינו לבין האיש, שהיה בעת ההיא בגיל הזקנה.

בקטוביץ היו שני מורים, משה מוזיס וזליג פרייטהאל, נושאי דגל הציונות. ולא בהסתר היו מעשיהם. את אלה עלינו לציין כחלוצים לרעיון ישוב ארץ־ישראל בגרמניה. פרייטהאל הוציא בשנות השמונים את העתון אשר היה לפה לרעיון הזה: “דער קולוניסט”. שני האנשים האלה הכינו את הקרקע בחוג פעולתם הקטן והכשירו בכך את אספת קטוביץ, שכבר הזכרנוה, ואשר נועדה לשנת 1884. פרייטהאל נסע לברלין, לבוא בדברים עם חוגי הציונים, אשר השמועה על פעולתם הגיעה לאזניו. הדברים, אשר בקש להשיג, היו קלי־ערך. הינריך לווה בא גם עמו ביחסים והחזיק בם בימים הבאים.

בברלין מצא לווה עד מהרה חוג אנשים מילידי הארץ (ואם תמצא לומר – מאותם שהת“ילדו” שם זה מקרוב), אשר היו מסורים לרעיון היהודי־הלאומי וכבר עשו להם שם בפעולתם. הראשון להם היה וילי במבוס, אשר נודע באגודת יהודי־רוסיה, איש אשר התמסר בכל לבבו לעבודת ישוב ארץ־ישראל, ואשר הצד הדתי גבר בו עד כדי להכריע את הצד הלאומי. הוא היה ונשאר כל ימיו “חובב ציון”, אהב לפעול בלי שאון לטובת הרעיון משא־נפשו ולבו לא הלך אחרי התעמולה ההומיה למען הלאומיות. בהם היה גם אלברט כץ, אשר שמו שמש כרטיס־כניסה לחבריו, כי הוא כבר נודע כרוח החיה בעתון “זרבבל” (אשר חדל בינתים לצאת), שאת הלך־רוחו הלאומי שפעם בו בחזקה הביא עמו מרוסיה. הוא הוא אשר ניסה נסיונות רבים (שנידונו מלכתחילה לכשלון), על מנת להגשים את תכניותיו, שהביאן משם, בארץ החדשה, ועם כל הסתגלותו אל הסביבה החדשה נשאר תמיד נאמן להלך־רוח היהודי־הלאומי, שהיה נטוע עמוק בלבו. היו עוד מתלמדים אחדים דוברי גרמנית מריגא ומקורלנד, בראשם ל. אסתרמן, אשר היתה לו השכלה יהודית רבה ואשר, בהיותו בעל מזג חם, השכיל לקנות נפשות באגודת יהודי־רוסיה; ואחריו וילהלם פרלמן, מתלמד, אשר שגה בספרות הגרמנית, ועוד כהנה וכהנה. עתה, אמר בלבו, יוכל לבצע את מחשבתו, שכבר הרבו, הוא וחבריו, להעבירה בכוּר השיקולים והווכוחים, ורק את מוצקין ידידו לא הצליח להטות אליו ולהכניס אמונה בלבו, כי יוכל הדבר להתגשם, היינו לאסוף מספר חברים מתוך יהודי גרמניה או יהודים דוברי גרמנית הנאמנים לרעיון היסודי של הציונות וליסד אגודה, אשר תדמה בסדריה ובמטרותיה לאגודה המדעית של יהודי רוסיה. האספה השנתית לחברת “עזרה”, באביב שנת 1892, נחשבה לו המקום הנכון להפיץ שם את מחשבותיו בקהל רב. הרושם, אשר עשו שם דבריו הנלהבים, לא היה רע. הנשיאות, ובראשה היו“ר מוריץ דוֹרן, היו שבעי רצון בראותם, כי הנה קם דור צעיר, אשר יש בו תקוה. באספה ההיא נוכח יהודי אחד, איש־מידות בעל שער צהוב, ד”ר וילהלם בֵּהלנדוֹרף, איש־אדמה ובעל משק קטן, אשר גילה הבנה רבה ברעיון היהודית־הלאומי וגם מצא בו חפץ. על ידו התודע הינריך לווה אל מוכר־הספרים והמו"ל הוּגוֹ שילדברגר, אשר היה לו תפקיד לא מעט בהפצת הרעיון היהודי־הלאומי.

בראשונה היה עם לבב הינריך לווה ליסד אגודת מתלמדים כעין חברת “קדימה” אשר נוסדה בוינה, שתפקידה יהא לחנך את האנשים השבים למקומם אחרי גמר למודיהם להפצת האור החדש, שזרח עליהם, בין אנשי עדתם, בהשתמשם לשם כך בעמדתם החברתית המכובדת. אך את מחשבתו זאת היה עליו לבטל, כי מעתה היה אדיר חפצוֹ למשוך אליו לתכניתו את וילי במבוס, בעל כשרון אורגניזטורי, ואת חוג ידידיו שלא מן המתלמדים. במבוס לא מצא חפץ רב בהצעתו, כי הוא בקש לו גדולות ולא כלבבו היה ליצור אגודה, העשויה מעיקרה לקלקל את תכניתו הוא. ובכן העביר לפניו אחד אחד את כל המכשולים אשר יעמדו לפניו בדרכו זו. אחרי כן נודע, כי במבוס עצמו הרה והגה בלבו תכניות שונות ליסוד אגודות, והוא בקש למשוך אליו את הינריך לווה לעזור לו להגשמתן. וגם יכול היה לקוות, כי לווה יתן לו את ידו לפעול ולעזור בכל מאמצי כח. כי הוא בקש ליסד בברלין אגודה לדברי ימי היהודים ולספרות ישראל, ומסביב לה חוג אגודות כאלה בכל רחבי ממלכת גרמניה. ואמנם היה זה רעיון, אשר העיר את הינריך לווה לעזור לו בכל לבבו. ידיעת דברי ימי ישראל וספרותו היתה בעיניו הקרקע, אשר ממנו יצמח שוב הרגש היהודי־הלאומי. ושני האנשים, שעל־פי התכנית הוטל עליהם לקבל על עצמם את העבודה הזאת, ד"ר גוסטב קרפלס, הסופר היהודי יפה־הרוח, אשר נכבד בעיניו מאד, ואלברט כץ, אשר נדח הנה ממעמקי היהדות הרוסית, איש יקר ורב־ערך מאד, נראו לו כמועמדים למלא את התעודה הזאת. ואם האגודות לספרות, אשר צמחו אחרי כן מתוך קרקע היהדות הגרמנית, לא מלאו את תעודתן והיו כציץ נובל, הרי עלינו לדעת, כי הימים ההם ימי תגבורת ההתבוללות, אשר רצו אחריה ברוח קנאה עזה. שני האנשים ההם, שהיו חדורי הרצון להתמסר לדבר, היו נכנעים מדי להשפעת הסביבה החזקה מהם מאד, עד אשר גם לא הוחל לנסות להגיע אל המטרה הנכספת והמחוייבת על־פי דרך־הטבע מקיום אגודות כאלה. בכל אופן הועילו האגודות האלה לתת משען־מה גם לנשמה היהודית התועה ותוהה בעולם הבוהו של אותה התקופה.

החלק החיובי אשר השיג מכל תקוותיו המריץ את הינריך לווה לבוא לידי הסכם עם וילי במבוס, שעל פיו קבל עליו להתמסר לענייני האגודות הספרותיות, אם אך יתן במבוס את ידו ליסוּד ההסתדרות היהודית־הלאומית. וככה נוצר בברלין מתוך יהודי גרמניה האגודה היהודית־הלאומית הראשונה כאחות־תאומה לאגודה לדברי ימי ישראל ולספרותו. ובהוסדה יצאה לפעל מחשבת בירנבוים, להפיץ את הרעיון הלאומי בתוך ההמון היהודי, ולעורר בכל מקום את התודעה, כי “ישראל גוי אחד בארץ” בכל תפוצותיו, ולטפח למטרה זו חיים יהודיים ומדע יהודי. על פי הצעת ד“ר בהלנדוֹרף ולפי דוגמת השמות שניתנו אז לזרמים לאומיים דומים, קראו לאגודה בשם “ישראל הצעיר” בהוספה מפורשת: “אגודה יהודית־לאומית”. הנשיא הראשון היה ד”ר בהלנדורף. התקוות, אשר היו קשורות בשמו, לא באו. ועוד מעט והינריך לווה, הרוח החיה מלכתחילה, עמד בראש האגודה. באגודת “ישראל הצעיר” התפתחה אוירה רוחנית דוגמת האוירה באגודת יהודי רוסיה. אליה הצטרפו כל אלה האנשים שהינריך לווה הפכם קודם לכן לחסידי הרעיון היהודי־הלאומי. חברים רבי־ערך היו המתלמדים מגליציה, מרדכי אהרנפרייז, יהושע טהוֹן ומרדכי ברוידא. ליאו מוצקין היה אורח־תמיד באספות אשר נקראו מדי שבוע בשבוע.

“ישראל הצעיר” נגש לעבודתו למן היום הראשון בכובד־ראש גמור. היה קיים הרצון לחרוג מהבדידות היהודית־הלאומית, ולתור אחרי כל אקטיב יהודי־לאומי שנמצא בעולם. לא רק למען בוא בקשרים עם החוגים המפורדים אשר כאלה כן אלה דרך אחת להם, כי אם גם ליצור דבר, אשר ילכד את הנקודות המפוזרות לגוש אחד, אשר יפּח בעבודתן נשמת רוח חיים ויכשירן לפעולות. בעיני “ישראל הצעיר” היתה וינה כעין מרכז, כעין מפלגה מסודרה וערוכה בכל, כעין הנהלה וכוח פעולה, משהו שנשא בחיקו את העתיד. ותהי ראשית דרכו להסתפח אל ההסתדרות הזאת ולהודיע לועד ההסתדרות בוינה, כי מקבל הוא עליו את כל ההחלטות אשר יחליטו לטובת ישוב ארץ ישראל, עד כמה שלא יהיה מעצור מצד חוקי המדינה. הם האמינו, כי דוגמה כזאת של משמעת תהיה למופת לרבים ותחולל נפלאות. בעתון “זעלבסט־אמנציפציון” נתפרסמה רשימה בענין זה. אך לא נשמע עוד כל הד להחלטה הזאת. לפי מצב הדברים לא היה על “ישראל הצעיר” להואש מתקותו אשר קיוה, לראות את עצמו כחבר להסתדרות גדולה, הנהוגה ביד מנהל ביד חזקה. הרעיון על אספה ציונית כללית שב לתחיה בחוגי “ישראל הצעיר”. ראה ראו את הציונות מכה שרשים באוסטריה, ברוסיה, ברומניה ובמקומות אחרים. מימי קטוביץ גדלה התנועה מאד. נראה לכל, כי הגיעה העת ליצור מוסד מקיף ומרכז. ובחיק “ישראל הצעיר” נוסדה ועדה להכין את האספה הכללית. מרדכי אהרנפרייז ול. אסתרמן היו המזרזים למעשים. ביולי 1893 יצא מאת הועדה הזאת מכתב חוזר אל כל החוגים הראויים. והמכתב החוזר הזה לא שב ריקם. אמנם הוא לא היה ענין לעתונות לענות בו. לא נתפרסמו מאמרים אשר יכינו את הלבבות ויעירו ויעוררו את דעת הקהל. בחודש ספטמבר היתה ועידה מוקדמת בוינה בבית הד“ר נתן בירנבוים, שם היתה מערכת “זעלבסט־אמנציפציון”, שבה השתתפו בין השאר פרופ. צבי בלקובסקי ומרקוס אהרנפרייז, והדברים אשר עמדו לדיון ואשר הוחלטו בחוג המצומצם הזה לא היו דברים של מה־בכך. מן הפרוטוקול שנערך על הועידה המוקדמת הזאת, שארכה כמה ימים, אפשר לראות, כי המכינים תארו להם את התכנית ואת העבודה לאספה הזאת בהיקף רב ורחב מאד. לכל פרט ופרט שמו לב. לא היה שטח משטחי הפעולה שלא הועידו לו מומחה. זאת לא היתה עבודת־הכנה קלה. למקום האספה נועדה ברלין, ונקבעה ועדה להכנת האספה הכללית. לא חסר דבר, ובכל זאת חסר הכל. חסר הכח המנהל, אשר יוכל ליצור מפעל כזה. חוץ מן הפרוטוקול לא נשאר כלום ממנו. בעתון הרשמי לא נתפרסם כל דבר, לא לשבח ולא לגנאי. התכנית היתה למעלה מכוחם. איפה היה ד”ר בירנבוים, שעליו היה לקבל לידיו את היזמה? אם נקרא את שמות האנשים, שעל פי הצעת המכינים היה עליהם לחתום על הקריאה לאספה הגדולה, נראה עד היכן כבר הגיע אז הרעיון הציוני. בכל מקום ומקום מקורות־כח – אך המנוע הגדול לא היה.

גם ב“ישראל הצעיר” הושלך הס. ובכל זאת עוד לא ירדה וינה מגדולתה בתור מרכז התנועה. נתן בירנבוים היה גם אחרי כן המנהיג הרוחני המקובל על כל והמשען לכל. איש לא השכיל עד אז לברר את הרעיון הגדול בחוברות ובמאמרים כמוהו. את משפטיו קראו כדברי נבואות. “ישראל הצעיר” ניצל את קשריו עם בירנבוים והשתמש ב“זעלבסט־אמנציפציון” ככלי־ביטוי. העתון הזה מלא אז ידיעות ורשימות, אשר יצאו מחוגי ישראל הצעיר. עדיין שימשה וינה מקום־מועד שאליו היו נוהרים, דוגמת הינריך לווה, כ“עולי רגל” כל מעריצי בירנבוים, וכל כך למה? למען יודע להם בסוף, כי עוד לא הגיעה העת לקרא לאספה כללית.

ואולם עוד מעט נשתנה היחס בין בירנבוים לבין מעריציו הנשענים עליו. נודע הדבר, כי העתון סובל מחסור ונגלה לכל, כי יסוד ההסתדרות אשר בוינה יסוד רעוע הוא. בברלין נעשה הרבה מאד למען חזק את כלי־השרת החשוב, את העתון. הינריך לווה חש לעזרתו בכח היחסים שכבר היו לו אז עם אנשים רבים ונכבדים. איש אחד ניסה אז להפיק תועלת ממצוקת העתון, כי בקש לפרוש עליו כנפיו למען שנות את דרכו המדינית⁹.

כלל גדול היה לבירנבוים, לעבוד את עבודת ישוב ארץ ישראל על יסוד הבטחון המשפטי ולחזק את הרעיון היהודי־הלאומי עד אשר יוכל, ע“י הסתדרותו המדינית, ליצור את הבטחון המשפטי הזה. זה היה רחוק מן הדבר, אשר אליו נשא במבוס את נפשו. הוא היה כל ימיו – גם בחוג “ישראל הצעיר” – בעד ישוב ארץ ישראל במדה קטנה, כעין מעשה־צדקה לעניים. ובכל כשרון־המעשה אשר הוחן בו, לא הצליח להטות את לב העם אחרי דעותיו אשר הביע מחוץ ל”זעלבסט־אמנציפציון".

“ישראל הצעיר” התגלה כיצור בר־קיום ויהי שנים רבות מרכז החיים היהודים־הלאומיים בברלין ובמקומות שהושפעו מברלין. הוא היה “שדה־ אחוזתו” של הינריך לווה. ואם אחרי צאת הינריך לווה לארץ־ישראל התפרדה האגודה לזמן קצר בגלל סכסוכים פנימיים מיוחדים, אל יטענו דבר זה לבלתי הכיר את עצמת ההשפעה הציונית אשר יצאה ממנה. ואמנם זמן מועט אחרי שובו קמה האגודה לתחייה בשם ההתאחדות הציונית בברלין.

* * *

הינריך לווה הציע בוינה את הרעיון ליצור לוח־עם יהודי. בירנבוים קבל מיד את הצעתו וגם מלא ידו לחבר לוח־הזמנים לדברי ימי ישראל לפי ימי השנה. את העבודה הזאת של הינריך לווה קבלו אחרים מתוך לוחו ונתנו אותה לפני הקהל בצורות שונות.

ל“ישראל הצעיר” היתה ועדה לתעמולה, אשר עליה היה לטפל בכל השאלות הנוגעות להפצת הרעיון הציוני. הינריך לווה היה הרוח החיה בועדה זו. הועדה התאמצה להשפיע בכל מקום. ל“ישראל הצעיר” היו באי־כח באגודה לדברי הימים ולספרות ישראל ובועד המרכזי של חברת “עזרה”. יען אשר עוד לא הגיעה העת ליצור אגודות יהודיות־לאומיות לחיים חברתיים, למרוץ, להתעמלות, ניסו לייסד קינים יהודים־לאומיים באשר יכלו לעשות זאת. ב“ישראל הצעיר” שקדו על החיים החברתיים, למען חזק את הקשר הפנימי בין החברים. והנה התגלה חסרון מורגש. חוסר אוסף זמירות ושירים מתנגנים. הינריך לווה פרסם בשנים האחרונות במקומות שונים זמירות ושירים כאלה. אותם יחד עם הזמירות והשירים מעשה ידי אחרים אסף וחבר יחד בחוברת בשביל אגודות יהודיות, ובשנת 1894 יצא ספר השירים הזה בהוצאת הוגו שילדברגר. הספר הזה הועיל ליצור, בכל מקום בו התעוררו חיים יהודיים, רוח יהודי־לאומי, וככה מלא את התפקיד אשר התוו לו.

ועוד מעט נגשו אל העבודה ליסד אולם־קריאה. עליהם היה להתגבר על מכשולים לא־קלים. בכל זאת הצליחו ליצור באופן זמני הזדמנות לקריאה בהנהלת פביוס שך. ובהוסיפם לעמול עוד בדבר הזה היו התוצאות יסוד “אגודת הספריה היהודית” ובועד המנהל היו הינריך לווה ווילי במבוס כבאי־כח “ישראל הצעיר”. הספרן הראשון לספריה החדשה, אשר הקהלה היהודית קבלה אותה אחרי כן תחת חסותה, היה אלברט כץ.

פעולת “ישראל הצעיר” לא הצטמצמה בברלין לבדה. וגם אמנם ניסו ליצור נקודות־משען בכל אשר היתה יכולת לעשות זאת. לדבר הזה נעזרו בחברת “עזרה” ובסעיפיה ובחבריה הרבים. הינריך לווה יצא למסע־תעמולה לברסלוי ולשלזיה העליונה ואחרי כן, בהיות בידו מכתבי־המלצה מאת הינריך־מאיר־כהן ומאת גוסטב קרפלס, גם לגרמניה הדרומית. ביקר בערים הידלברג, נירנברג, פירט, קרלסרוה, שינבורג ופרנקפורט על־נהר מאין. הוא עשה נפשות ל“עזרה” על יסוד התעמולה היהודית־הלאומית אשר נהל, ומצד הנהלת “עזרה” לא הובעה על כך כל מחאה. בכל מקום בא ביחסים עם אנשים רבים ונכבדים. בפרנקפורט התחבר עם הסופר מוֹסהים, אחד המעטים בגרמניה אשר הושפעו מאת משה הס, ואשר אסף סביבו חוג קטן של אנשים רבי־ערך. בדרכו חזרה סר אל דירקהים על נהר הרְט ובקר שם בבית רב־הגליל ד"ר אדולף סַלְוֶנְדִי אשר נודע לשם זה שנים בגלל עבודתו הפוריה באספו כספים לטובת הישוב היהודי בארץ ישראל. רשימות הנדבות שהיה מפרסם לעתים קבועות נספחו בתור הוספות לכל העתונים הגדולים אשר ליהודים. מלבד פרסום החשבונות לפרטיהם, נוספו על הרשימות האלה מאמרים אשר הכילו ידיעות על ארץ ישראל. הינריך לווה היה קורא־תמיד של הידיעות האלה ואחרי־כן מסר גם הוא לפרסום כמה מאמרים אשר הכילו דברי־חפץ.

העבודה בברלין הלכה והתרחבה עד מהרה וגם עוררה כחות חדשים ומרץ חדשים. מנוחה והפסקה לא ידעו. בזאת נבדלה מן החיים היהודיים־הלאומיים אשר בוינה, שעמדו תחת השפעת האוירה השלטת בקהלת העיר הזאת. נקודת־הכובד של העבודה הועתקה לברלין. הגיעה העת שה“זעלבסט־אמנציפציון” לא יכלה עוד לעמוד ולהתקים בוינה, מאין משען־כסף. בברלין הלך וגדל הצורך לעתון מיוחד. המשבר בא עד קצו בסוף שנת 1893, בהוסד בברלין עתון שבועי בעריכתו הראשית של נתן בירנבוים בשם “יידישע פולקסצייטונג”, “פריהר זעלבסט־אמנציפציון” (עתון יהודי לעם, מקודם זעלבסט־אמנציפציון). בירנבוים היה שולח לעתון את המאמרים וחלק ממכתבי־הסופרים, וכל השאר היה בידי המערכת בברלין, אשר עברה לאחר זמן קצר מידי מרדכי אהרנפרייז ול. אסתרמן לידי הינריך לווה. והואיל ולא הגיעו מכתבי־הסופרים למועד הנכון, היה פעמים רבות קשה להכין את החומר בעתו. ואז היה הינריך לווה מוכרח לדאוג לחומר אף ברגע האחרון. וככה נוצר אחד מספוריו: “טבעת אליהו”, אשר נדפס ב“יידישע פולקסצייטונג” בהמשכים, לאחר שנתגלה, כי יש עוד מקום לספור הזה. הספור הזה, ככל האגדות והספורים אשר כתב, מלא דמיון רב וכתוב בסגנון יפה. אך הרושם המכריע הוא, כי כלם נכתבו למען המגמה אשר מלאה את כל חייו. המגמה הזאת היתה המניע הראשי לכל אשר פעל ועשה, והיא המריצה אותו גם לתת מהלכים בקהל לכל דבר טוב מפרי עט אחרים. ככה תרגם לגרמנית צחה ויפה מאד שתי חוברות של הרופא הרוסי ד“ר צ’רניחוב: “תפקיד מעשה־הצדקה של היהודים” ו”הבן החורג של האנושות", שנתפרסמו בהשתדלותו בהוצאת שילדברגר.

הינריך לווה התאמץ בכל הדרכים לחבב על הקהל את ה“יידישה פולקסצייטונג”. בהזדמנויות שונות הוציא העתון מגלות עפות. בכל זאת לא היה לעתון הד רב בקהל. עוד לא הסכינו אז לערוך וכוחים בצבור על שאלות היהודים. מקץ שנה אחת חדל העתון לצאת. אז החליטה מפלגת היהודים־הלאומיים – בראשית שנת 1895 – להוציא ירחון בעריכת הינריך לווה. הוא נקרא בשם: “ציון, ירחון לענינים הלאומיים אשר לעם היהודי”. “ציון” התגלה כיצור בר־קיום ויהי למאסף למחנה הציונים; חותמיו וקוראיו היו כעין מפלגה נטולת צבע וצורה מגובשת, אך עם זאת היתה יהודית־לאומית לעין כל.

אם אמנם היה “ישראל הצעיר” אגוד של יהודים גרמנים, בכל זאת לא היתה הרכבתו עשויה באופן שיוכל להשפיע על כל שכבות היהודים בברלין. הוא יצר לו הד ביחוד בקרב הבורגנות הזעירה ובתוך השכבה הזאת היו לו חברים רבים. על אלה נוספו המתלמדים היהודים דוברי גרמנית מן המדינות מסביב, אשר נתנו צבע מיוחד לחיים ב“ישראל הצעיר”. קבוץ כזה לא היה מוכשר ללבב את בני השכבות הבינוניות והעליונות, את בעלי הבתים העשירים או אלה שנתעשרו, אשר להם העוז והממשלה בהנהלת הקהלה והמה נחשבו בכלל כמתבוללים קיצונים המבקשים לשים קץ ליהדות. אך אין זאת אומרת, כי גרעיני הזרע אשר הפיץ ישראל הצעיר לא מצאו את דרכם גם אל החוגים האלה.

ובחוגי “ישראל הצעיר” נשמע, כי רבים מן התלמידים היהודים אשר במחלקות הגבוהות של בתי הספר התיכונים בברלין נוטים אחרי הרעיון היהודי־הלאומי. יודעים ומרגישים הם – כך אמרו המודיעים – כי היהדות אשר שמו לפניהם הורים ומורים ורבנים ריקה היא מתכנה, אך הגאווה שהתקוממה בקרבם הניאה אותם מעזוב את היהדות אף הכינה את לבם לקראת הרעיון החדש, אשר בא אליהם על כנפי הרוח החדשה הנושבת במחנה ישראל. ובכן הוחלט להחל מיד בפעולת תעמולה בחוגים האלה וחשבו מחשבות איך לבוא בקשרים עם אותם הצעירים. בימי הסתיו לשנת 1893 היה הדבר. לא היה צורך בעמל רב. הצעירים מצאו בעצמם את הדרך. משלחת אנשים, בהם בני הציר פרידמן, אַדולף וּוַלטר, התיצבה יום אחד לפני הינריך לווה. הם היו צעירים גאים מאד, נכבדים בעיניהם, ורחוקים מאד מן היהדות הלאומית, והמה באו להתיעץ עם הינריך לווה, איזה דרך יבחרו לחזק את השקפותיהם ולרכוש עוד אנשים מן החוגים הקרובים להם. ברור היה הדבר, כי “ישראל הצעיר” שדה־עבודה בשבילם. ובכן עלה על לב הינריך לווה לסדר את האלמנט החדש החשוב הזה כקבוצה חדשה אשר תווסד לדבר הזה; ובלבו הוסיף: כקבוצה יהודית־לאומית. שני מלומדים צעירים נראו לו אז כמוכשרים ביחוד להוציא לפועל את דבר הסדור הזה, ד“ר מכס בודנהימר מקלן, אשר נמצא אז בברלין לעמוד לבחינה האחרונה, (שמו נודע אחרי כן כאחד מראשי העושים בציונות), וד”ר מכס אופנהימר, אשר יצא מחוגי המתקנים ועבר אל היהדות החרדית ושלפי השקפתו היה יהודי־לאומי. שניהם נתנו למוסד החדש תכנית, אשר לא התאימה לתכנית שעלתה במחשבה תחלה ושהשם, אשר נבחר ברוב דעות: “חברה יהודית להשלמת האדם” (יידישע הומניטעטס־געזעלשפט), היה פרי זהירות נפרזה. ביסוד החברה הזאת לא עמד הרעיון היהודי־הלאומי, כי אם הכרת־ערך עצמית יהודית, אשר מתוכה יוכל הרעיון הזה להתפתח. רעיון זה היה הנחה גדולה מאד לחומר האנושי שהתלכד פה. אולי היו מוכרחים ללכת בדרך זו, למען השלם מפעל חנוכי אשר במקרים רבים מאד עוד לא התקדם הרבה. הינריך לווה השלים עם המעשה הזה, אחרי אשר כבר נעשה, בהיותו בטוח, כי גם הדרך הזה יוביל אל המטרה. כי “החברה היהודית להשלמת האדם” לא היתה מרחפת באויר. מבצר גדול היה שם, אשר היה לה למשען ולמגן – אגודת “ישראל הצעיר” ובעיקר הינריך לווה בעצמו. וככה הוכרעו לימים רבים הכחות אשר התעוררו על היהדות הלאומית, בהשענם על רעיון האנושות הכללית: הכוחות, אשר הגיחו ובאו מכל עברים, גם ממערכות החרדים מתנגדי הלאומיות, אשר הושיטו את קרני־המשוש שלהם עד הלום, גם מתוך השקועים בשלילת היהדות, שהתעטפו בטלית ההשקפות של המתלמדים הגרמנים הלאומיים, בזרוע נטויה ובאגרוף מוכן לקרב בחשבם, כי כבר עשו את כל המוטל עליהם כדי להיסחף בשבלת ה“גרמניות” המיוחדת שנקראה כבר אז: “אזרחים בני דת משה”. בא־כח טיפוסי של ההתפתחות הזאת היה ד"ר מכס אופנהימר, אחד המיסדים של החברה הזאת, אשר נחשב זמן מה כיהודי לאומי, וגם התראה ככה, עד אשר מעדו רגליו והתגלגל אל אותו עמק־עכור.

הינריך לווה עבד בחוג החברה להשלמת האדם עבודת־חנוך גדולה. לא נעדר אף באחת האספות, הרצה הרצאות, השתתף בוכוחים וידע, גם ראה חובה לעצמו, להעביר כל וכוח תפל אל נתיב היהדות הלאומית. מובן שפגע בעצבי האנשים אשר – כדוגמת המתלמד היהודי אדולף פרידמן – עוד עמדו אז מנגד ליהדות הלאומית ואשר עליהם לא יכלו עוד לאמור: “חציו נמשך, חציו צנח, ותהומה ירד כעופרת” (סוף “הדייג” לגיתה). יום אחד בעת הוכוחים החל הינריך לווה לדבר וטוה את הנושא הפשוט של האספה עד נקודה ידועה, אז שסע אותו אדולף פרידמן, שהיה נואם חרוץ, בקריאת־בינים:!Ceterum censeo על זאת הוסיף הינריך לווה: !Hierosolyma esse restituenda (ירושלים צריכה לקום על תלה)¹⁰. בשדה הזה נשאר הינריך לווה המנצח. מתוך החברה להשלמת האדם יצאו מספר ציונים מצוינים, כמו: אדולף פרידמן, האחים הנטקה, ולטר מונק, אדמונד לנדוי, ארנסט קלמוס, ועוד.

 

ט. כור־ההתוך    🔗

לא קלת־ערך היתה פעולת האגודה המדעית של יהודי רוסיה להפצת הציונות אשר יצאה מרוסיה. האגודה הזאת עשתה את הדבר אשר הציג העתון “זרבבל” לפני שנים אחדות בברלין במכתב־התעמולה שלו כמטרה הראויה לשאוף אליה. היא ביצרה וליכדה את חלקי העם היהודי. היא עשתה הרבה על אדמת גרמניה לטובת הציונות הרוסית. רבים מחלוציה החשובים השתלמו באוירת־ברלין הזאת החפשית כמעט והצליחו לעשות נפשות רבות לרעיון היהודי־הלאומי בתוך טובי המשכילים מיהודי רוסיה. הרעיון הזה, אשר הובא הנה בידי אנשי סגולה אחדים ויך פה שורש פורה, שב אחרי כן אל היהדות הרוסית אדיר וחזק פי מאה.

בהתפתחות הזאת היה חלק גם ליהדות הגרמנית ע"י פעולתו הבודדה של הינריך לווה, שהיתה קשורה בהתאבקות עם ההתבוללות היהודית־הרוסית למען הנשמה היהודית. אין לבאר את פעולת הינריך לווה באגודת יהודי רוסיה על פי מה שחשבו עליו היהודים הרוסים חבריו. הם ראו אותו אז כתופעת־פלא, אשר בהיות יהודי גרמניה בעיניהם כעצמות יבשות בגוף היהדות לא יכלו להבינה. רק לאחר זמן הכירו, כי שגו ברואה. הכח, אשר הביא את הינריך לווה מן השמים הבהירים של ההתבוללות הגרמנית אל תוך הסביבה היהודית־הרוסית, והוא מלא רוח יהדות עמוקה, אין לו דבר עם מעשי־נפלאות. זה היה כח, אשר עוד היה צפוּן בתוך היהדות הגרמנית. עוד היה צפון, אף כי כל המסבות היו נגדו. הוא מפיץ אור על יחס היהדות המערבית, ביחוד הגרמנית, לרעיון של “ישראל גוי אחד” למימי המהפכה הצרפתית ותקופת ההשכלה אשר היתה לפניה. יש להתבונן אל תוצאות התקופות האלה, אשר יהדות המערב השיבה עליהן אלה ברעיון היהדות הכללית ואלה בבחרם מחנק לנפשם היהודית.

ההשכלה ילידת המערב הולידה בגרמניה את תמונת משה בן־מנחם, זאת אומרת: החפץ האדיר של יהודי גרמניה ללכת בדרכי אירופה ולהסתפח אל התרבות הגרמנית עד אשר תבלעם אל קרבה. ההתפתחות הזאת הובילה אל המרת הדת ואל נשואי תערובת ותוצאותיה אבדן הרבה נפשות יקרות ליהודי גרמניה. ליד הזרם הזה, ממוצא בן־מנחם, עבר זרם אחר, אשר שאף גם הוא אל השכלה אירופית, אך תוצאותיו לכל מחשבותיו ומשאלותיו היו אל היהדות הכללית. פה היתה המטרה התחדשות השפה העברית. מרכז התנועה הזאת היה בברלין ובקניגסברג והיא שפכה את רוחה על כל יהדות המערב על ידי מתי־מספר בעלי השכלה יהודית המפוזרים כה וכה. התנועה הזאת אספה באמת אל תחת דגלה את חלקי היהדות העברית. יוצרי התנועה הזאת והנקבצים אליהם נקראו בצדק בשם “מאספים” והקובץ העברי אשר יצא ראשונה בשנת 1784, “המאסף”, שם לפנינו את דמות הכחות העבריים ונאמני הלשון העברית שהיו בסוף המאה השמונה עשרה בתוך יהדות המערב וביחוד ביהדות הגרמנית. למאסף הזה היה תפקיד חשוב מאד בהתפתחות העברית החדשה. ברוסיה החלה התפתחות העברית בזמן מאוחר הרבה יותר. גם שם היתה היא קשורה בשאיפה אל אור תרבות המערב. העתון העברי הראשון ברוסיה היה “הכרמל”, אשר יצא ראשונה בשנת 1860 בוילנא. ואין כל פלא בדבר: בני אדם תלויים בזרמי העתים לצד החיוב ולצד השלילה. נופלים קרבנות לאין שעור. מאירים ברקים ומתגלגלים רעמים, והמביט לאחור ינחש על פיהם את הבאות.

אגודת־התרבות (קולטור־פעראיין), אשר נוסדה אחרי כן בברלין בשנת 1819, היתה גם היא נסיון לצד היהדות הכללית. בהתאמצות האנשים ההם, לפלס להם נתיב בתוך רעש קריאות “הֶפּ־הֶפּ” של העת ההיא, נראה מחזה־תוגה מאין כמהו. סירתם נטרפה ויושביה התמלטו זה בכה וזה בכה. איש איש לפי שיעור האופי וההוי היהודי אשר נשאר בו. השמות הינה, גנס וצונץ מדברים ברורות. ובכל זאת העובדה שהתקיימה אגודת תרבות יהודית בימי המבוכה ההם, ימי פרוץ ההתבוללות כסער מתחולל ביהדות הגרמנית, איננה מצבת־קבר פשוטה, כי אם מצבת־זכרון היסטורית בהתפתחות היהדות הכללית, אשר יש בה ענין גם לימים הבאים.

* * *

להינריך לווה קדמו, סמוך לו, אנשים אשר סללו הדרך לרעיון היהודי־הלאומי. היהודי הגרמני משה הס בספרו “רומי וירושלים” השמיע את אמרותיו החוצבות להבות אש. בתוך היהדות הגרמנית לא ניכרה פעולתו כמעט. אך בתוך היהדות הרוסית מצאו להם דבריו אדמה פוריה. משה ליב לילינבלום שמע את קול־הקריאה הזה וגם נתן לו מהלכים בעם. פרץ סמולנסקין הרים ב“השחר” שלו את לפידו המאיר. וליאו פינסקר הגיד, לא כחד, כי המעורר הגדול הזה היה לו לעינים. זאת היתה השפעה מאת היהדות הגרמנית, אשר יצאה מקצה־מערב גרמניה. ובדרום־מזרח גרמניה נוסד בית־הספר היהודי ההיסטורי בברסלוי ועמו המפעל הגדול דברי הימים לבני ישראל להינריך גרץ, אשר היה למעורר רב־ערך ורב־פעלים גם ליהודי גרמניה, גם להתפתחות יהודי רוסיה בכוון היהודי־הלאומי מדעת ובהכרה ברורה. גם הופעת אישים כהס וכגרץ לא היה דבר־פלא, כאשר לא נוכל לכנות בשם פלא את הדבר, אשר הרעיון היהודי־הלאומי, החי בלב אנשים מעטים מיהודי רוסיה, נצח והכריע את מגפת ההתבוללות היהודית־הרוסית שהשתוללה באוירת ברלין. זה לא היה בלתי אם נצחון הנטע הבריא על העץ מוכה־השרשים, המוציא ציצי־שוא ומכזב בחיי־רמיה. ענין המלחמה ושדה־המלחמה – אחד הוא פה ושם. התבוללות ברוח עם נכרי. ובזה נסמן מיד ההבדל, החזק כל־כך, עד אשר התעה אנשים כמוצקין לדבר על לווה כעל פלא.

ההתבוללות, כפי אשר נגלתה אז ואחרי כן בעשרות השנים הבאות ביהדות־גרמניה, היתה פרי התפתחות של חמשה דורות כמעט, התפתחות אשר, אם נעלים את עינינו מתגרות אנטישמיות קטנות ומרגש שנאת־ישראל, אשר בעבע מאז ומתמיד מבעד למסווה בקרב העם הגרמני, יכלה לעשות דרכה כמעט באין מפריע ולרוב גם בעזרת הממשלה אשר היתה עינה עליה לטובה. הפרעה רצינית, אשר עוד מראשיתה כבדה מנשוא והתפתחה במהירות שאין דוגמתה, לא התקיימה עד עלות היטלר לשלטון. בתוך יהודי רוסיה היתה ההתבוללות אך בראשית דרכה. המחלה הזאת פגעה זה רק בדור אחד. ואל הדור הראשון הזה הגיעו בלהות הפרעות האכזריות והגזרות הרעות והמתמידות והגבלת הזכויות מצד הממשלה, שהיו כחותכות בבשר החי, והגרושים בהמון, אשר תוצאותיהם היתה תנועת ההגירה שהעסיקה את אירופה עד בלי השב רוחה. קל להבין, אפוא, כי המלחמה נגד ההתבוללות היהודית־הרוסית הזאת, שעוד עמדה בבוסרה, נגד התבוללות זו שכבר בראשיתה פגעו בה מאורעות כבירים פגעי־מות, היתה אך משחק־ילדים לעומת הנסיון להלחם נגד התבוללות יהודי גרמניה, לעצור את מהלך־הנצחון שלה ולהסיג את גבולה למען הוסיף על גבול הרעיון היהודי־הלאומי.

מוצקין ורעיו מיהודי רוסיה ראו את היהדות הגרמנית היורדת באין מעצור אל פי תהום ההתבוללות, ויחשבו אותה כאובדת מתוך קהל ישראל ואת המאמצים להשיבה מדרכה – ללא הועיל. ראו את רושם המאורעות הנוראים אשר ברוסיה על היהדות הזאת האסורה בכבלי ההתבוללות, ראו, כי בכל ההמון הזה לא התעוררו בלתי אם רגשות פילנטרופיים למול שואת פתאום כזאת. ראו, כי את האופי היהודי־הכללי של המאורעות ההם לא יכירו וגם יתכחשו לו וכי מעל אלה עודם מחזיקים ביתר עוז ברצונם ללכת בדרך ההתבוללות עד הקצה האחרון. אל הפעולות הקטנות, אשר היו שונות מאלה, לא שמו לב, כי חשבו אותן כשלהבת הדועכת שדרכה להתלקח באחרונה בטרם תכבה לנצח.

שתי עובדות חשובות נעלמו מהם, אשר רק במשך מלחמתם המשותפת, אשר נלחמו לצד הינריך לווה, האירו לנגד עיניהם, ואשר היו נסבה להוציא מלבם את המשפט המעוקל אשר על פיהו העריכו את גלות גרמניה, ולהשתתף במלחמה נגד ההתבוללות הגרמנית, כאשר עשה הינריך לווה בנוגע להתבוללות הרוסית.

מתוך המלחמות והוכוחים באגודת יהודי־רוסיה התברר עד מהרה, כי עמוד החופש היה ציר אשר עליו סבבו והתפתלו דברי־הריבות משני הצדדים כצמחים משתרגים. זה היה החופש, אשר היה הדבר הראשון הנשמע מתוך סיסמת־העמים שיצא ממערב בשנת 1789. קול רעם בגלגל זה הרעיש את חומות הגיטו בארצות המערב, גרם לתנועת האמנציפציה בתוך יהודי המערב והוליך בארחות עקלקלות עד תעתועי ההתבוללות, אשר נחשבה כמחיר המוכרח להנתן חלף מתן שווי זכויות. אותה השאיפה לחופש עם אותה האמונה בהכרחיות ההתבוללות היוו את היסוד גם לתנועת האמנציפציה בקרב יהודי רוסיה, אשר החלה להגלות זה עתה. אם אחרה לבוא הרבה יותר מאשר בגרמניה, הלא זה מחמת התנאים ההיסטוריים המתאימים שחיכו כאן להכשרתם. הנוער היהודי־הרוסי צמא־החופש התנפל אל תוך זרועותיה ויהי נכון להקריב את עצמאותו הלאומית ואת כל מורשת עדת ישראל למען החופש אשר ינתן לו בעתיד בתוך התרבות הרוסית.

אותו רעיון החופש העיר ועורר את העמים המדוכאים להכרה עצמית. הנחשבים למתים קמו לתחיה. להביא קרבנות לא חשב איש ולא עלה על לב. להיפך. הם נלחמו וגם נצחו אך ורק למען עצמאותם. וככה לא יכול הרעיון היהודי־הלאומי הנרדם להקיץ ולהתעורר סוף־סוף כי אם בעקבות הדבר הגדול אשר נפל בשנת 1789 ואשר פתח תקופה חדשה בדברי ימי העמים. אכן תנאי מוקדם היה מוכרח להמלאות בטרם תוכל להיות תחיה כזאת. הרעיון היהודי־הלאומי יכול להתחדש רק בהפגשו עם יהדות מחודשת, עם יהדות שהסירה את קליפת הקפאון אשר קרמה עליה והתעוררה בצורה עולמית מחודשת לקראת אור החופש. וצורתו זו נוצרה בחלקה ע"י ההתבוללות. כמעט ישיאנו לבנו להגיד, כי ההתבוללות פינתה את הדרך לרעיון היהודי־הלאומי, להולדת הציונות.

הנה זהו ההסבר, שמלחמות־החופש של העמים הקטנים, הפולנים, היוונים ועוד מצאו אהדה מלאה התלהבות דוקא בלב אותם מיהודי המערב, שהיו שיכורים מחיי החופש ובעלי השקפה קוסמופוליטית. ואם לא צעדו השכבות האלה עוד צעד אחד הלאה ולא חשבו מחשבות על עתידות עמם־הם, עם ישראל, הלא זה בגלל אשר דבקו בהתבוללות ברוח קנאה עזה. אך אם הכר הכירה השכבה הזאת את כל השחיתות שבהתבוללות, היה צעד נוסף זה מתקבל, כביכול, מאליו. וככה נקל לבאר את ההופעה, כי הלוחם לזכויות אדם כלליות, השתפני משה הס, נתן מבטא כה ברור לרעיון היהודי־הלאומי. נוכל להגיד, כי יהדות־המערב, אשר נסחפה כולה בזרם תנועות החופש, היתה כמו יעודה מראש להגיע אל הרעיון הזה, רעיון היהודי־הלאומי הטהור. על כן לא מקרה היה זה, כי בעת אשר בתוך היהדות הרוסית עוד לא עלה על לב איש לברר וללבן כל צרכו את הרעיון הלאומי, הולידה היהדות הגרמנית איש כמשה הס. תופעה גדולה הרבה ממנו, שנגלתה אחרי כן, יכולה להתבאר גם כן בדרך זו.

עובדה שניה היתה הערכה בלתי מספקת של קבוצי היהודים, אשר מזה דורות עברו בכור־היתוך החופש המבוֹלל והממזג של עמי המערב. האמנם היו צפויים לאבדון לאין מפלט? הרי בהיותם כאשר היו לא היה בהם כל ערך לתנועה היהודית־הלאומית הנכספת! נגישות של מאה שנה פגעו קשה בגוף היהדות הגרמנית ויפצעוהו פצעים עמוקים. המרת־דת ונשואי־תערובת הרגו בו כמחלה ממארת. אברים יקרים נקרעו מן הגוף כרסיסים מסלע תחת הפטיש. ואשר נשאר, נראה מצבו רע מאד לעיני הצופים מפסגת העם היהודי. אי־היכלת למזג את הדת היהודית ההיסטורית עם הסביבה הנכרית הביאה בעקבותיה שנויים כבירים. היהדות התעטפה בטלית שכולה דת ואדיר חפצה היה, כי טלית זו תהיה עשויה לפי האפנה האירופית האחרונה. היא התנערה מכבלי־הרוח אשר לתלמוד ולשאר הזרמים אשר נוצרו בגולה, החסידות והקבלה. ההשכלה האירופית והגרמנית, אשר נרכשה בחריצות רבה, הביאה בעקבותיה בערות לאין שעור בכל מקצועות היהדות. זאת היתה התוצאה המעציבה של השאיפה, להתכחש לחלק הלאומי שביהדות. רק דבר אחד נבצר מן ההתבוללות הזאת. לא עלתה בידה להכחיד את הרגש הלאומי. עוד נשאר רגש יהודי מקורי חזק בכל שכבות היהדות הגרמנית, ביחוד בשכבה הרחבה של הבורגנות הזעירה. היה זה חלק מאותו הרגש הכלל־ישראלי שעצר לפעמים בעד תנועת המלחמה לשווי־הזכויות, מהיותה נסחפת כולה בשטף ההתבוללות. רגש זה היה במשך כל ימי התקופה האחרונה מפעפע והולך, כמקור מים זכים סמוי מן העין, במעבה האדמה היהודית הרמוסה והשדודה, עד אשר השתפך לאחרונה, אל חיק הנהר היהודי־הלאומי. אות הוא לכח־החיים ולחפץ־החיים אשר לעם היהודי, אם ביהדות הגרמנית, שהפרוץ מרובה בה מאוד על העומד, והגדלה ללא תואר וללא הדר בצל ההתבוללות העולה כפורחת, עוד נשאר הגרעין שלם ללא פגם.

רגש יהודי מקורי זה, אשר אך מעט נשא בסבל הירושה היהודית והמדע היהודי, היה מסוגל, לאחר דחיפה ראויה, לשוב ולפתח מתוכו את הרעיון היהודי־הלאומי, אותו הרעיון היהודי הלאומי הצרוף, המופשט, כאשר נמצא אחרי כן בסטיה הטריטוריאליסטית. בנגוד לרגש היהודי המלא, רוה מסורת עברית ושבע מדע יהודי, של היהדות הרוסית, אשר התפתחה בלי מעבר בדרך הציונות, אם בצורת התישבות פילנטרופית ואם בצורה מדינית. כן היתה היהדות הרוסית מעורה בציונות ביתר מקוריות וביתר עוז, תחת אשר היהדות הגרמנית לא הגיעה אל הציונות כי אם אחרי אשר היתה עליה רוח הלאומיות היהודית. דרושה היתה התפתחות, למען אשר גם חלק עם ישראל זה יכיר וירגיש את הערך הראשוני של הרעיון הציוני.

ידיעת המסבות האלה הגיעה בהינריך לווה עד תכלית שלמותה מפני שהיה חי בתוך היהודים יוצאי רוסיה. בתור פרי ההתאבקות הרוחנית הזאת יש להזכיר עבודה אחת מן העבודות שהגיש בקרוב לבחינת ה“דוקטור” שלו, בה הוא מחווה את דעתו, כי הלאומיות היהודית איננה ילידת האמונה המשיחית. הוא השכיל להעיר מעט מעט תשומת־לב להשקפותיו אלה גם בחוגי חבריו הספקנים ולהוכיח את אמתן ביחוד למוצקין, לשמריהו לוין וליוסף לוריא. וככה עלה בידו סוף־סוף להחל בעזרתם את מלחמתו על נשמת היהדות הגרמנית. לפי המצב של היהדות הגרמנית ברור היה, כי את המלחמה הזאת יש לנהל בדרכים אחרות מאשר בארצות המזרח.

ולא רק בגלל הדבר הזה לבדו ראויה עבודת הינריך לווה באגודת היהודים הרוסים לתשומת־לב, אלא היה לה עוד חשיבות עמוקה יותר. מטבע הגלות שהכניסה את עקרון ה“כוללים” (לאנדסמאנשאפטן) גם בתוך קבוצי היהודים הלאומיים. העובדה, שאגודת היהודים הרוסים נוסדה בברלין, גרמה למיעוט דמותו של העקרון הזה, שמצא את ביטויו בתקנות האגודה. והאורחים אשר היו באים תמיד בהמון מכל הארצות מסביב ואשר הביאו רוח חיים באספות האגודה ע"י התערבותם הפעילה, נתנו צבע מיוחד לחיי החברה הזאת. פה היתה כבר כעין בבואה של אחדות כלל ישראל. האורחים האלה היו כזרם עובר ושב. הינריך לווה התנדב בלב ונפש לאגודת יהודי רוסיה. זמן רב שקע כלו בחברה הזאת. רבים חשבו אותו ליהודי רוסי. הם שגו ברואה. הוא לא נהפך ליהודי רוסי. אך גם לא נשאר כמות שהיה לפנים. בהשפעת האגודה הזאת התפתח עד היותו לאיש יהודי לאומי המתרומם מעל לגלות. אגודת יהודי רוסיה היתה כעין כור החתוך, אשר יהפוך את הזהב עם הסיגים לזהב חדש, שבו יזהירו בזוהר חדש וממוזג צבעי כל חלקי התערובת הקודמת.

 

י. Vivat Academia!    🔗

הינריך לווה עבד בשנים האלה, שנות למודיו באוניברסיטה, עבודה מקיפה כל כך לטובת הרעיון היהודי־הלאומי, עד שיש לשאול, איך יכול עוד לשקוד על למודיו, אשר התיחס אליהם בכובד־ראש. אגודת יהודי רוסיה, אגודת ישראל הצעיר, האגודת להשתלמות האנושית, המועדונים לבתי־הספר לרבנים, “עזרה”, החברות לספרות ולמדע, המסעות לשם הרצאות – כל אלה דרשו ממנו קרבנות גדולים מאד בכח ובזמן. ונוסף על זה לא היה חדר־למודיו נוה שאנן, אשר יוכל ללמוד בו במנוחה, ונהפוך הוא: הוא היה כעין מקום־ועד לנוער היהודי אשר בא בקשר כל־שהוא עם הרעיון היהודי־הלאומי. ובכל זאת בקש לו שעות בדידות, בהן נפרש מן הסביבה ההומיה, אשר בה היתה נפשו קשורה. את המנוחה הזאת מצא באולמי הקריאה אשר לספריה הממלכתית ולספרית האוניברסיטה וביחוד באולם כתבי־העת, שנמצא כאילו במקום סתר. הוא הגה בדברי הימים וביחוד נתן לבו לדברי ימי הבינים. את דרך הגרמנים בחקר דברי הימים שם לו למופת בחקר דברי הימים לבני ישראל, אשר בחר לו.

למען דעת את דברי ימי עמו, שנהיו לו לדבר שבלב, מן המקורות הראשונים, ראה לו חובה וצורך להיות שולט בשפה העברית. כל עמלו שעמל בימי למדו בגמנסיה, לא עשה כל פרי. וכן היו לו לאכזב כל תקותיו אשר תלה בבית־המדרש למדעי היהדות. אף נסה נסיונות רבים למצוא את הפרי הנכסף באופן פרטי ע“י חליפות הידיעות עם חברים. מה שהשיג סוף־סוף היתה השליטה בדקדוק העברי. אך חיי השפה, אשר ראה אותה פורחת בתוך חבריו יהודי רוסיה, היו לו כספר החתום. הוא הגיע בידיעתה רק עד כדי קטעי־שיחה ספורים. אז החליט להגיע בעקיפין אל מקור הלשון העברית, ויגמור בלבו ללמוד ערבית. הזדמנות מצוינה נמצאה לו ב”סמינר ללשונות המזרח“, ששם יכול ללמוד היטב את הערבית להלכה ולמעשה. מורו לדבור הערבי היה מַרוֹנֶטִי אחד מגלילות הלבנון. והינריך לווה סגל לו את חיתוך דיבורו במדה, שבהיות לו הזדמנות לדבר עם ערבי בלשונו, חשבו אותו השומעים כיליד הלבנון. עד מהרה היה לבעל־בית בערבית־הסורית ובערבית המצרית וגם היתה לו הבנה בערבית העתיקה. הפעולה הראשונה שפעלה הערבית על העברית שלו, היתה כי דיבר בהברה ספרדית טובה. הוא ניסה לקנות לו את ידיעת העברית בדרך אשר למד את הערבית. ולא קל היה הדבר, כי חסרו מורים מומחים. והיו עוד מכשולים בדרכו זו. בכל זאת התקדם עד כדי כך, שבנסעו בפעם הראשונה לא”י מקץ שנים אחדות, יכול לנסות את לשונו עברית. מאמציו לדעת את העברית ידיעה שלמה, נמשכו כל ימי חייו. עד כמה הרבה לדרוש מעצמו, תלמדנו העובדה, כי מעולם לא מצא די ספוקו בכל אשר השיג.

את למודיו הערבים והעברים ערך לו על פי השיטה אשר מצא לו לאחרונה ללמודיו באוניברסיטה. הוא שמע שעורים מפי כמה מורים מצוינים לדברי הימים, שקד הרבה על חקר המקורות הראשונים והיה בא אל התרגילים ההיסטוריים. יחסים טובים ביחוד היו בינו ובין המורה הראשי אשר היה לו לדברי הימים, הפרופ' ריכרד שטרנפלד, יהודי צעיר לימים בערך, שהפך עורף לכל דת שהיא, ולא היה לו כל מושג על היהדות וקשריו עם עמו היו רופפים מאד. בתרגיליו גילה הינריך לווה את דעתו על בקורת המקרא של הפרוטסטנטים והוכיח לו כי הבקורת הזאת, אשר שטרנפלד חשב אותה למעשה־אמן של חקר־המקורות הלשוני וההיסטורי, כולה אך משגה היא. התלמיד ברר למורה, כי באמת איננה אלא מעשה תרמית, פרי מחשבה רעה של המלומד וילהויזן, אשר בקש להראות, כי ב“ברית הישנה” הכל חדש, וליצור את הרושם במחקריו על “הברית החדשה” הכתובה יונית, כי שני אלה נוצרו על פי מקורות שמוצאם כמעט מדור אחד. מחלוקת־דברים זו בין המורה והתלמיד גרמה למשא־ומתן ממושך על סוגית הלאום היהודי והעירו בלב המורה רגשות, שכבר נחשבו לו כמתים.

בעצת פרופ' שטרנפלד כתב הינריך לווה את עבודת־הדוקטור שלו על ריקארדוס איש סן־ג’רמנו, סופר דברי הימים בדור פרידריך השני. בתור מקצועות משניים בחר לו לווה את מדעי המזרח ופילוסופיה. בחינות הסמיכה Promotion)) חלו ביום 11 ביולי 1894. ואז מלאו לו חמש ועשרים שנה. הוא הגיש, כנהוג, תיזות אחדות שמחובתו היה להגן עליהן בישיבה פומבית מפני המתנגדים. כל חמש התיזות שלו נסבו על נושאים יהודיים. בקורת המתנגדים ותשובתו נתנו ללווה את ההזדמנות לגולל את תכניתו היהודית־הלאומית לפני קהל גדול אשר מלא את אולם האוניברסיטה. בתור זקן־הפרופסורים שימש יהודי מומר, פרופ' הירשפלד, אשר ישב על כסא תיאודור מומזן. ככלות הטכס הרשמי, הביע הדוקטור החדש את דברי התודה, כנהוג, והוסיף על התודה למתנגדים את ההערה, אשר לא היתה לרצון לזקן־הפרופסורים, בדבר שהוא מחוץ לענין הסמיכה: הוא מעז להגיד, כי המתנגדים לו היום יעבדו עמו יחד מחר ובכל עת, כתמול־שלשום, למען חדש את עתידות העם היהודי, את כבודו ואת יקר־ערכו ואת מולדתו העתיקה החפשית כקדם.

עם גמר־למודים זה לא נתן הינריך לווה ספר־כריתות ללמודיו בכלל. הוא הוסיף להיות מתלמד ונרשם שנית כמתלמד, הפעם לחכמת המשפטים. הדבר היה בעת אשר השתתף בחיים הפנימיים של עדת מתלמדי ברלין באופן פעיל מאד. לפנים התקיימה ועדה של מתלמדי ברלין, נציגות עדת המתלמדים, אשר נוצרה בבחירות דמוקרטיות. מועצת האקדמיה ביטלה את הועדה הזאת, יען כי האנטישמיות, הפורצת מסביב, גרמה, בעיקר בעת הבחירות, לסכסוכים קשים מנשוא. אך עוד היה מקום ששמש כעין שסתום לרוחות הצבוריים, ששם יכלו התגרות להמשך בלי היות הצדקה למועצת האקדמיה להתערב. זה היה אולם־הקריאה אשר מאחרי האוניברסיטה, שהיה מסודר בתור אגודה והועד המנהל הוקם על משמרתו ע“י בחירות שנה בשנה. הבחירות השנתיות לאולם־הקריאה היו שדה־המערכה אשר, כמקודם בבחירת הועדה לעדת המתלמדים, לא יכלו המתלמדים היהודים לפרוש ממנו, אם רצו להיות נידונים לאפס־מעשה ולאזלת־יד וצפויים לכל חריצת לשון בלי יכולת להגן על עצמם. אופיני מאד היה אופן המלחמה הזאת, שהתנהלה, כמובן, ברוח האנטישמיות. מעבר מזה עמדה “אגודת המתלמדים הגרמנים”, שהיו אנטישמיים בכל רמ”ח אבריהם, ולה השפעה מכריעה בהנהלת אולם־הקריאה. ומעבר מזה עמד היריב היהודי, אשר לא התודע כזה. מצד אגודת המתלמדים הגרמנים לא היתה זאת מלחמה ברחיים של רוח. אך העומד לנגדה במערכה היה מין יצור מסתתר. לא היתה זאת אגודה יהודית. אגודה כזאת עוד לא היתה אז באוניברסיטה, כי אגודת מתלמדים הנקראת בשם “התאחדות מדעית חפשית”, אשר, כאגודת המתלמדים הגרמנים, עסקה רק בענינים גרמניים, אמנם, בניגוד לאגודה ההיא, על יסוד הליברליות ובערב־רב של קוסמופוליטיות. האגודה הזאת היתה “עמק השוה”, ז. א. גם יהודים גם נוצרים נתקבלו אליה בלי הבדל. היא נוסדה מתוך הכרח, אחרי אשר אגודות המתלמדים הגרמנים הקיימות סגרו את שעריהן מפני היהודים ואת היהודים שכבר בלעו קודם לכן, כשעוד הלכו בדרך הסובלנות, בקשו לעכל ככל אשר יכלו, אם לא יצאו מתוכן מתוך רגש הכבוד. בראשיתה שרר באגודה הזאת באמת שויון בקבלת חברים. לשלט הליברליות היה במדת־מה כח מושך בשביל המתלמד הרגיל. על כך תעיד העובדה, כי איש כוירכוב היה אחד מחבריה. ואחר ירד מספר החברים הגרמנים הנוצרים מהר מאד, עד אשר על הרוב לא יכלו עוד לתת משרות־כבוד ל“גויים אנשי השם”, אשר לפעמים לא היו בלתי אם יהודים משומדים. מלבד החברים היהודים היה כל דבר הנוגע ליהודים וליהדות זר להם. אכן, לא קשה היה לאגודת המתלמדים הגרמנים לחשוף לעין כל את כל הנלעג אשר בערב־רב זה של הגרמנים. זה היה פרי התבוללות אמתי. כקופים חיקו בכל את חבריהם הגרמנים האמיתיים. את הכל קבלו מהם, את הגינונים הסטודנטיים המובהקים, את אופן דיבורם המעושה, את התאוה המיוחדת לגרמנים לתגרות־ידים עם חוקי הקרב המיוחדים ועם המושג של כושר־השילםSatisfaction) ). אז עוד היה תור הזהב, באשר עוד לא עלתה בידי המתלמדים הגרמנים לקבוע, שאין המתלמד היהודי, הנפגע בכבודו, ראוי לשלומים. וככה היה שדה־מערכה קטן, מוגבל, בו יכלו שני בעלי הריב, גלית הגרמני הענק ודוד היהודי הננס, אשר הבליט את חזהו הגרמני, להתיצב זה לעומת זה כשני צדדים שוים. ויש להודות, כי בתגרות־ידים אלה הראו היהודים לפעמים את נחת זרועם, עד שהכריחו בנצחונם את יריביהם להתיחס אליהם בכבוד.

“ההתאחדות המדעית החפשית” נטל עליה לספוג את המכות שהיו מכוונות ליהודים בעלמא, כאשר הם יהודים, ולהשיב מכה תחת מכה. בקרבות אשר באולם־הקריאה היתה עמידתה כושלת למדי. והיה בסדר גמור, שהינריך לווה וסייעתו החליטו לבוא לעזרתה. לא מאשר נטה לבו אחרי ה“התאחדות” ולא מאשר התאוה ביחוד להלחם עם האנטישמיות במקום הזה. אף כי גם דבר זה נעשה, מנקודת המבט הרמה של היהדות הלאומית. המניעים לצעד הזה היו טעמים אחרים. הוא מצא פה הזדמנות כשרה ביותר, לנהל במקום גלוי ובולט תעמולה לטובת היהדות הלאומית, אשר תוצאותיה תהיינה מורגשות למדי. והוא קוה להשיג בדרך הזה את המטרה אשר אליה נשא נפשו כל הימים: יסוּד אגודת מתלמדים יהודית־לאומית. אגודת יהודי רוסיה אמנם היתה אגודת מתלמדים, אך בשביל המטרות היהודיות־הגרמניות לא באה בחשבון. כל המתלמדים בברלין שהיו יהודים לאומיים או יהודים בעלי הכרה, היו חברים ל“ישראל הצעיר” או לחברה היהודית להשלמת האדם. את אלה איחד לקבוצה גדולה למדי. וכבר בשנה הראשונה היו תוצאות השתתפותם במלחמת הבחירות, כי השפעת האגודה הגרמנית בהנהלת אולם־הקריאה ירדה הרבה לטובת האגודה היהודית. בשנה הבאה, 1894, נלחמו כבר ליד האגודה היהודית על יסוּד “רשימה בלתי מפלגתית”, אשר מועמדה הראשון היה אדולף פרידמן, והתוצאות היו, כי נבחרו מועמדים אחדים מתוך הרשימה הזאת.

אחרי אשר נדמו צלצלי התופים והחצוצרות של תנועת הבחירות, נראה, כי באה העת ליסד את אגודת המתלמדים היהודים, משא נפשו מאז. כל המתלמדים היהודים שהשתתפו במלחמת הבחירות והראשונים ברשימה השלישית, התאחדו ונאספו מיד למועצה. תוצאות המועצה היתה אכזבה להינריך לווה. הצעתו, ליסד אגודה מדינית־מדעית לפי תכנית האגודה היהודית־הרוסית, לא נתקבלה. מכס אופנהימר נצח ונתקבלה הצעתו, ליסד הסתדרות למלחמת־מגן נגד האנטישמיות. יכולה היתה להוסד “קדימה” שניה לפי דוגמת וינה והינריך לווה ועדתו היו מוצאים סיפוקם בזה. אך לא כן נפל הדבר. השם “אגודת מתלמדים יהודים” שהציע, נדחה ותחתיו נתקבל השם Sprevia אשר הוצע ע"י מכס אופנהימר. הינריך לווה ראה מראש את הדרך הנלוזה אשר התיצבו עליו אחרי כן, ויצא לו מיד הוא ועדתו. על שאלת אופנהימר, מה לו להתאונן על השם התמים הלקוח מנהר Spree ענה ואמר: השם התמים חסר־הצבע הוא הוא המרגיז אותי.

מיד שם פניו ליסד אגודת מתלמדים יהודים אחרת. בקבוצת הינריך לווה היו רעיו מ“ישראל הצעיר*, מכס יונגמן, תיאודור זלוציסטי, דוד פייטלברג, דוד איגן קמינסקי, אלברט גולדברג, שמואל רפופורט ואחרים. בהחברה היהודית להשלמת האדם היו עמו בין השאר אדולף פרידמן, ולטר מוּנק, רוברט הנטקה, ארנסט קלמום ואחרים. בתוך המיסדים גומרי האוניברסיטה היו, מלבד אחי הינריך לווה, ריכרד, גם ד”ר מכס אופנהימר, מיסד האגודה “שפרויה”, אשר דרכו אז לא היה ברור להינריך לווה, כמו כן לשאר חברי האגודה החדשה, אשר נכנעו אז במדה רבה מפניו.

בין אלה, אשר הושפעו ע“י האקדימאי הגדול מהם בשנים, היה גם אדולף פרידמן וסיעתו. הם יצרו אופוזיציה חזקה ורצונם אתם להוליך גם את האגודה הזאת, שהיתה צריכה להיות זירה ובית־חנוך של המתלמדים היהודים ברוח היהדות הלאומית, בדרך ה”שפרויה". אופוזיציה זו היתה כה חזקה, עד אשר עלה בידה לדחות את השם “אגודת מתלמדים יהודים”, אשר הציע הינריך לווה, שנועד להיות סיסמה מלחמתית, מפני השם “התאחדות יהודים מתלמדים”, שהיה בו משום המתקת הדין. והיסוד אשר עליו התכוננה לא היה רגש יהודי־לאומי, כי אם הכרה עצמית יהודית. לכאורה לא היה בזה משום ניגוד. האופוזיציה בקשה להשיג בזה את חינוכו של כל מתלמד יהודי למגמה הנידונה, דבר שלפי מחשבתו של הינריך לווה וסייעתו היה צריך להיגמל עוד לפני הכניסה אל האגודה. זה היה הדרך אשר הלכה בו לפני כן האגודה היהודית להשתלמות האדם. הוא נראה כמתאים למצב הנוער היהודי־הגרמני ואפשר היה להסכים עמו.

גם הצבעים הלאומיים “תכלת־לבן”, אשר הציע הינריך לווה בתור צבעי התאחדות היהודים המתלמדים, לא ישרו בעיניהם, באמרם שהם יהיו לשטן להתאחדות בעבודתה. הטעם שנתנו – כמעט בבושת פנים – להתנגדותם, הוא, כי בכל אגודות המתלמדים נהוגים שלשה צבעים. הינריך לווה קבל את הטענה הזאת והציע לקבוע בתור צבע שלישי את הצהוב, שהוטל על היהודים מימי הבינים כאות קלון, ולהרים אותו בכך לצבע של כבוד.

גם את פתגמו של הלל: “אם אין אני לי, מי לי”, אשר הוצע ככתובת על דגלם, לא יכלה כת המתנגדים לנשוא. ורק אחרי אשר באר להם המציע, שמואל רפפורט, כי פירוש המשפט העברי הזה הוא, שאין לאדם להשען על אחרים, כי אם על עצמו, בחרו כסמל להתאחדות את הפתגם הגרמני: “הילף דיר זלבסט” (תושיע ידך לך). וכוחים קשים הרבה יותר, אשר נמשכו שני “זמנים” בכל הישיבות, עוררה השאלה על מלחמת־השנים. הינריך לווה חווה דעו בעד התעמלות וסיוף אך נגד מלחמת־השנים והחיקוי הנפסד של מנהגי הגוים. מהצד האחר בקש גם הוא לעורר בלב היהודים רוח־גבורה והצהיר, כי על כולם ללמוד סיוף ולאמן בו את ידיהם. מתוך רגש הבטחון העצמי, שיושג בדרך זו, ולא חלילה מתוך מורך־לב, יש לדחות את תביעת השילם בכח הנשק במקרים שאין בהם חלול־כבוד באמת. הוא בעצמו לקח שעורים בסיוף, אשר נתנו בתוך ההתאחדות ע"י מורה מקצועי מצוין.

שני הכוונים היו שקולים זה לעומת זה ימים רבים עד אשר הכריע בזמן מאוחר הרבה, כוון המנזורה (מלחמת־השנים; פירושה המקורי של המלה: התמודדות הכוחות, האבקות).

ביום 4 ליולי 1895 היתה הישיבה המיסדת, אשר הודיעו עליה מיד למועצה האקדמית. בנשיאות הראשונה של התאחדות היהודים המתלמדים היו האנשים האלה: ולטר מונק יו“ר ראשון, רוברט הנטקה יו”ר שני, ד“ר ארנסט קלמוס מזכיר, תיאודור זלוציסטי גזבר, ד”ר לפילוסופיה הינריך לווה משגיח על ההתעמלות והסיוף.

בכל כשלונותיו היה הינריך לווה שבע־רצון על אשר עלתה בידו ליצור מצע משותף לטפוסים השונים ביסודם של שכבות היהודים־הגרמנים, אשר כל אחד לפי דרכו יקר הוא ורב־ערך במסגרת היהדות־הלאומית. כאשר כונן גשר בשעתו, באגודת היהודים הרוסים, בין המתלמדים מיהודי רוסיה ובין המתלמדים מיהודי גרמניה, כן הצליח גם פה לקשור, למטרת האחוד במסגרת היהדות־הלאומית, אנשים אשר אמנם היו בני ארץ אחת ושפה אחת, אך בכל זאת היו שונים אלה מאלה ביסודם. ביניהם היו יהודים מבני מזרח־הארץ, שהיו להם אי־אלה יחסים עם יהודי רוסיה; בני הבורגנות היהודית הזעירה ממזרח ברלין ומצפון מזרחה: ולידם בני עשירים ושעלו לעושר ממערב ומדרום־מערב ברלין, מן החוגים אשר יחסיהם עם היהדות היו רופפים מאד. מבחינה חיצונית היו הם בני עולמות שונים. כשם שהיו המתלמדים היהודים מרוסיה עולמות נפרדים. לכולם היה הינריך לווה, אשר בתור יהודי לאומי קיצוני עמד ממעל לכל ההבדלים האלה, הגשר המאחד.

לא עבר זמן רב והתאחדות האנשים האלה השונים מאד זה מזה, נתנה את פריה. כבר בתחלת ה“זמן” השני היה סוף נאומו הטנדנציוזי של אדולף פרידמן, כי ההתאחדות מן הדין שתהיה בית־ועד לכל המתלמדים היהודים אשר העם היהודי קרוב אל לבם. בחגיגה ההיא דיבר ריכרד לווה על חברת “קדימה” אשר בוינה, אגודת המתלמדים הראשונה באירופה, אשר כתבה את כבוד הלאום היהודי לאות על דגלה, והלל את מיסדיה, ד“ר ראובן בירר, ד”ר תיאודור שנירר וד"ר נתן בירנבוים, הנושאים המוסריים של הרעיון הזה. בחגיגת החנוכה שהיתה בשנה ההיא הושר שיר־הצבעים של ההתאחדות, מעשה ידי הינריך לווה, בהתלהבות גדולה לעיני אורחים נכבדים. האורחים האלה, מחוגי המורים של האוניברסיטה ובתי־הספר הגבוהים ונשואי הפנים מבין היהודים, שהתרוממות הרוח ששררה בחגיגה פעלה על לבם מאד, שמשו לחגיגה הזאת מסגרת רבת־רושם.

חוג האורחים לא היה שלם. חסרה שורה של אנשי־צורה, אשר היו יכולים להאציל מהודם על החגיגה. אך איש לא הרגיש בחסרונם. איש לא ידע על אודותם מאומה. לא ידעו, כי לפני עשרות שנים כמעט בעצם המקום הזה רוממה שמחה כזאת לבבות צעירים, וכי האנשים אשר זקנו בינתים נזהרו מאד מעטרת־תהלה ברוב עם. המלומד משה שטינשנידר, אשר היה בן 79 שנה, היה אחד מן האנשים, אשר לא לרצון היה להם, כי יזכירום את ימי חייהם הראשונים רבי התהלה והתפארת. הוא היה אחד המיסדים ואל נכון גם הרוח החיה של האגודה אשר נוסדה בפרג בשנת 1836, ואשר תכניתה היתה שיבת ישראל לציון. הרעיון הזה לא עזבו שנים רבות. כאשר העתיק מעונו בשנת 1840 אל ברלין, יסד סניף לאגודה ההיא באותה התכנית. ואז כבר יצא לו שם כמלומד גדול. מתלמדים יהודים רבים היו מתאספים אחת בשבוע בבית המתלמד לרפואה, אשר היה בעת החגיגה הזאת בן 75 שנה, הלא הוא יועץ־הבריאות ד“ר שמואל קריסטלר, ונדברו על שאלות ההוה של העם היהודי ועבדו עבודה נמרצת רבת־תהלה, הראויה להוציאה מאפלת העבר לאור. אם נודעו לנו שמות כל חברי האגודה ההיא, הלא אך ע”י הודעת המשטרה משנת 1842, המוכיחה, כי פעולות כאלה הסבו עליהם אז את עיני השלטונות, אך ההודעה קבעה, כי קבוצת המתלמדים ההיא איננה מסוכנת לשלום הצבור. כמעט כל האנשים הנזכרים בהודעה הם אנשים שעשו להם שם אחרי כן; מלומדים, רופאים, מורים. עורך העתון אשר נוסד בשנת 1840, ד“ר יוליום פירשט, היה בתוך הנקובים בשמות בהודעה ההיא, והעתון שלו מראה את הרוח אשר היתה שוררת בקבוצת המתלמדים הזאת. זרם הזמן שטף ועבר על מאמצי הצעירים ההם. שנת 1848 שהביאה את נצחון האמנציפציה רמסה את הציצים ההם בעודם באיבם. אך בת־קול דקה מכל אשר התפעם בלבות הצעירים ההם נשארה לפליטה לעשרות השנים הבאות. בכל זאת עוד היתה מורגשת רוח שנות הנעורים האלה באנשים אחדים, כאשר באו בהתחברות עם הדור החדש העולה. את הרוח הזאת עוד יכלו להכיר במורה הראשון של הינריך לווה בבית־הספר הגבוה, פרופ' דוד קסל, אף כי נזהר מאד מלגלות את סוד נעוריו. הינריך לווה לא ידע, כי גם יועץ־הבריאות הזקן ד”ר שמואל נוימן, אשר התודע אליו ע"י ידידו הזקן ממנו, הינריך־מאיר כהן, פרש צעיף על עבר כזה. נוימן הזקן היה בעיניו כעמוד חזק היוצא מסלע איתן לא־נודע אל תוך ההווה. אין ספק, כי הינריך לווה הצעיר העלה על לבו חזיונות־הנעורים הקבורים זה כמה. פה ראה אותם מתחדשים כקדם. אכן, כבר הזקין מאד משים אותם שנית אבני־יסוד לחייו. וגם אמנם נפקד מקומו בחגיגת החנוכה שערכו המתלמדים.

אגודות המתלמדים האלה, שנוסדו במשך הזמן בכל המכללות, אשר למדו בהן יהודים במספר רב, השפיעו השפעה גדולה על היהדות הגרמנית. התאחדות המתלמדים היהודים נהפכה עוד מעט ל“חבר היהודי־הלאומי של אגודות יהודיות” (1900) ואחרי כן, בהתמזגות עם איגוד התאחדויות הציוניות, שנוסדו בינתיים, ל“איגוד התאחדויות היהודיות” (1914). לאיגוד האחרון היה במשך השנים הבאות סניפים בכל חלקי ממלכת גרמניה ועזר הרבה להתעוררות היהדות הגרמנית ברוח הלאומיות. הוא עמד בנגוד גמור וחריף לאיגוד, אשר התמזגו בו ה“שפרויה” והקודמות לה, “ויאדרינה” בברסלוי ו“בֶּדֶניה” בהידלברג, וחברות שנוסדו אחרי כן במכללות אחרות. האיגוד הזה התפתח אחרי כן לחלוץ של ההתאחדות המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה רבת־ההשפעה Centralverein) ) הידועה. אך אין לעבור בשתיקה על העובדה, כי יסוד האיגוד הזה שהיה כלי־שרת בידי ההתבוללות, לא יכול היה למנוע שיצאו ממנו מספר ציונים מצוינים, כמר ד“ר קליי, פרופ' קרל לוין, ד”ר אדלברט זכס ועוד.

“ההתאחדות המדעית החפשית” וקבוצות דומות לה התקיימו כסימן רע למצב המוסרי, אשר נמצאו בו חלקים גדולים של היהדות הגרמנית, זמן רב אחרי אשר לפיד הרעיון היהודי־הלאומי הפיץ את אורו למרחוק.

 

יא. ארץ החלומות    🔗

כאשר דיבר הינריך לווה ורעיו המתלמדים באגודה המדעית ליהודי רוסיה על ארץ־ישראל, היה עם לב רבים מהם לקשור את גורלם אל ארץ־ישראל. אולם לא היה זה הרצון הכביר, אשר המריץ את ה“ביל”ו" ללכת לעבוד שם את האדמה בכל מחיר אשר ידרוש המצב בארץ. פה התגלה הרצון לפתח את תכונות־הרוח ולהכשיר אותן מראש להיותן מתאימות לצרכי הארץ. החלטה ברורה להתכשר במקצוע מיוחד, לא היתה להינריך לווה מעולם. אך פעמים רבות חשב, כי מלאכת ההוראה תהיה מנת־חלקו בחיים וכי עוד תמצא לו האפשרות לאחוז במשלח־יד זה בארץ־ישראל. וכזאת חשבו עליו גם רעיו הקרובים אליו. ולפי מגמתו זו בחיים כוון את למודיו: למד דברי־הימים, לשונות־המזרח ומדעים וסגל לו השכלה כללית מקיפה. דבר התקשרותו עם הארץ, אשר התגעגע עליה בלי דעת ברורה מימי משחקי־ילדותו היה תלוי בכמה גורמים חיצוניים. ועתה, משגמר את חוק־למודיו במכללה, היתה משאלת לבו לראות את ארץ חלומותיו והגיגו, את הארץ אשר עוררה בלבות האנשים רגשות כל־כך שונים אלה מאלה. האהבה, אשר בה דבקו יהודים חרדים אל הארץ הזאת, נגעה תמיד אל לבו. היתכן הדבר, כי לבות אנשים, יהודים גם הם, הוכו באדישות ואף גם באיבה, בעת אשר נכרים בעלי־נפש מתאמצים לחבב עליהם את הארץ כארץ עתידות עמם? כה היה הדבר אחרי “חמת דמשק” בשנת 1840, כאשר הגיש הלורד אשלי, חבר רב־השפעה בפרלמנט האנגלי, ספר־זכרון אל המיניסטריון לעניני חוץ על התועלת אשר תצא מהתישבות יהודי אירופה בארץ־ישראל, כאשר שר־הגדוד צ’רצ’יל לא נמנע אז מדבר על ברית בין העם האנגלי והעם היהודי, ועתון המיניסטריון “גלוב” הקדיש מאמרים רבים מפורטים לשאלה הזאת. ובעצם העת ההיא כתב העתון “אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס”, כדי לטשטש את הרושם המסוכן לפי דעתו, אשר הודעות כאלה עלולות לעשות על הנוער היהודי, את הדברים האלה: “סוריה החשופה, הנשַׁמּה השסועה; סוריה, כדור־המשחק לעמים בדברי־הימים; סוריה שעליה רובצת קללת הרבה חללים וגועים בפצעיהם. הרבה עמים אשר נשמדו על אדמתה, דורות רבים אשר היו לטבח עליה; סוריה, אסון הארץ הקדושה… מה לנו ולה?”

אזהרות ממין זה לא הועילו לכבות את אהבת ארץ־ישראל בלבות האנשים שעוד היתה חיה בקרבם האהבה ל “הרגבים החשוּפים, השוממים והמפוררים האלה”. עד כדי כך שונתה תמונת הארץ אשר היתה לפנים זבת חלב ודבש. צבי (הינריך) גרץ ביקר בה בשנת 1872, כי חפץ לראות את הארץ בעיניו, למען אמץ את לבו לערוך את קדמוניות דברי ימי עמו. הוא תאר את השנויים הגדולים, את מערומי ראשי ההרים, את היעלמות היערים העבותים וחורשי התמרים, את חסרון מסלות־הברזל, את עזובת השדות. מתוך צער קבע, כי האריות והנמרים והצבועים והדובים נעלמו עם היערים העבותים. אך לא יכול לחדול מהזכיר את כל העקבות המעידות על שפעת התנובה והיפעה אשר מלאו את הארץ לפנים בעוד היות ההרים מכוסים יערות־עד ויושבי הארץ זרעו את העמקים ונטעו כרמים בצלעות ההרים. מתוך השממה, כותב הוא, עוד אפשר להכיר את אשר היתה הארץ לפנים ולדעת כי אמנם היתה ארץ זבת חלב ודבש.

בינתים קרבה הארץ הזאת במידה רבה מאד אל לבות היהודים המתגעגעים עליה, אף כי הכל דימו אותה רחוקה מאד בירכתי טורקיה. מהצד האחד תמכו בדלת העם יושבי הערים, אוכלי לחם העצבים מכסף נדבות. מימי סערות דמשק בשנת 1840 הוחל לשים לב לחיי העוני שם. חברת “כל ישראל חברים” יסדה בתי־ספר, ובהם בית־ספר למלאכה. מפעלה החשוב ביותר היה יסוד בית־הספר לעבודת האדמה, “מקוה ישראל” ליד יפו. מהצד השני עלה עם הפרעות הראשונות ברוסיה (1882), הרעיון ליסד מושבות עבריות בארץ־ישראל. געגועי שנות אלפים, אהבת ציון, הפכו לפעולות. והתוצאות היו מספר מושבות פורחות, אשר כל עתוני היהודים בכל הארצות מלאו ידיעות עליהן ועל הישגיהן. הדברים נשמעו כעין ספורי נפלאות, כדברים רחוקים מעולם המעשה, עד אשר התאוו רבים לראות את כל זה בעיניהם ולספר עליו לעם כעדי ראיה.

חפצו של הינריך לווה נתמלא, מיהר להתמלא הרבה משהעז לקוות. הודות לאהבת ציון החזקה וחושו המעשי של רעהו במבוס פונו לפניהם עד מהרה כל המכשולים מבחינה חמרית של הנסיעה. ובכן יכלו שניהם להתכונן לנסיעה בסוף חודש ספטמבר לשנת 1895, והאגודות והקבוצות והרעים שלהם ברכום לדרך וראו אותם כהולכים לפניהם לתור את הארץ. שני התיירים שלנו השלימו זה את זה ברוב הצלחה ולתועלת שניהם, מתוך זווג נעלה של האידיאלי והמעשי. במבוס, שהיה חסיד ההתישבות בקנה־מידה קטן, לא נפגע כלל ע"י השיקול, מה פחות ערכה של התישבות זו נטולת מגן מבחינת התעודה הגדולה של פתרון שאלת היהודים. והינריך לווה מצדו מלאו הרעיון על תחיית תרבות ישראל בארץ החדשה־הישנה על יסוד המדיניות החדשה של היהדות הלאומית.

לעבודת התרבות הזאת היו נתונות כל מחשבותיו וכל פעולותיו. והיא נעורה בקרבו בחזקה בעלותו ברכבת בדרכה דרומה. בכל חנייותיו בדרך מסעו בקש ומצא עזר ומשען לדבר הזה; בטריאסט, בונציה, בבולוניה, בניאפל, אשר נטה אליה מברינדיזי, ראה חיים יהודיים בצורות חדשות ובצבע חדש, וכאשר הובילה אותם אנית־הקיטור “תַליה”, אשר לחברת האניות האוסטרית, מברינדיזי דרך הים התיכון אל חוף מצרים לאלכסנדריה, לא היה קץ לחדשות ולמראות רבי־הרשמים. בעיר הזאת וביחוד בקהיר היתה להם הזדמנות לא רק להתבונן אל דרכי החיים אשר לבני המזרח, כי אם גם להכיר ולדעת בשכונות היהודים שבטים מזרחיים שונים. הימים היו ימי חול־המועד סוכות. נקרֹה נקרו אל תוך שמחת החג והמונו ושאונו, אשר נעשו ע“י ה”ספרדים" יושבי מצרים ברחובות הקריה.

* * *

בימים המעטים שעשו במצרים נולד בלב במבוס רעיון מיוחד במינו. בברלין הוכנה אז תערוכת־תעשיה בין־לאומית בקנה מדה גדול לשנת 1896. עוד בפרוס הנסיעה עלתה בלבו המחשבה, שהביעה לפני הינריך לווה: להעמיד על מגרש התערוכה אוהל קטן לפרי ארץ־ישראל. הנסיעה המתוכנת עליה גם לברר, אם יש בארץ ישראל דברים הראויים להציגם בתערוכה ולהחל בהכנות הדרושות לתערוכה זו. במקרה נודע לשני הנוסעים, כי האמן בונה התערוכה, וואהלגעמוט מברלין, נמצא בקהיר. גם הוגד להם, כי הוא שוהה במצרים בקשר עם העבודות המוקדמות הדרושות להגשמת ההחלטה לכונן בתערוכת־התעשיה בברלין מחלקה מזרחית בצורת רובע עיר שבקהיר. דבר זה הוליד את הרעיון להקים בתוך “קהיר” מתוכנת זו גם אהל ארץ־ישראל אשר בו יוצגו פירות המושבות העבריות. במבוס הרצה את התכנית הזאת לפרטיה ומצא אצל הארדיכל הבנה והסכמה מלאה. ועד מהרה הוסכם ביניהם שבמבוס ולווה יקבלו עליהם לכונן ועד ערֵבִים, אשר יקבל עליו את האחריות לפעולה המיוחדת הזאת. היה זה הישג בלתי צפוי, שהקל בהרבה על עבודת־ההכנה בארץ־ישראל. וככה עזבו את קהיר מלאי תקוה וירדו בפורט־סעיד באנית “תליה” שתוביל אותם ליפו.

הנסיעה ארכה כשתים עשרה שעות. בשעות הראשונות השתוללה סופה, ואחר שקט הים. שרתה עליהם רוח של ערב חג. שכבו לישון, ובבקר השכם הקיצו לקול חריקת שרשרות כבדות. העוגן הורד. נדם קול משק המכונות החד צלילי. האניה עמדה תחתיה. בעד אשנבי התאים ראו הנוסעים ממרחק קילומטרים את שפת הים השטוחה עם גבעת הסלעים הבולטים, שעליהם בנויה העיר העתיקה יפו. חומה של צוקי סלעים, רבצה כמגן לפני תמונת חוף זו, אשר האירה באור שמש הבוקר. צוקים אלה עצרו את הגלים השוטפים וימנעו את האניה מקרוב עד החוף. מספר סירות קטנות שטו דרך תעלה צרה, שנוצרה בין הסלעים אל מרחבי הים, והתקרבו מתוך צעקות וקריאות של הספנים אל האניה, על מנת להעביר אנשים ומשאות באופן פרימיטיבי אבל בטוח אל רציף הנמל.

בהביטם אל מראות החוף הנפלאים עמדו שני הנוסעים זמן רב משתאים חרש. לפניהם השתרעה ארץ האבות עוטה הוד קסם האגדות, אשר עוד מעט ידרכו על אדמתה, ולבם מתאוה כי תהיה גם לארץ הבנים. השאון על מכסה האניה העיר אותם מהרה והשיבם אל המציאות. טכס העליה על החוף נגמר מהרה, והם וחפציהם הובאו אל אחת הסירות המתנודדות, ועוד מעט שטו על פני המים, אשר שקטו כמעט, לקול הלמות המשוטים, אשר עליה נלוו נגינות השטים הערבים. עברו את נקרת הצורים וכף רגלם דרכה על מדרגות האבנים אשר בחוף יפו, שרוחצו למשעי על ידי המים.

את פניהם קדמו שליחי ועד חובבי ציון ביפו, דאגו לכך, שמדריכים יובילום ויוציאום למרחב דרך הסמטאות של רובע החוף הצרות, העקומות, הקמורות בחלקן, והמיגעות את העוברים בהן בימות הגשמים. לפניהם נפתחה ככר גדולה וארוכה, ששם החלו חיי השוק לתת אותותם. פלחים מן הכפרים מסביב הציגו לראוה את פרי עבודתם, והחמורים, אשר הוּסר מעליהם משאם, נערוּ לקראת הבוקר. לפניהם, ליד הככר היה הבנין היפה של הממשלה, ה“סראי”, בעל מדרגות רחבות ושער מוקף עמודים בחזיתו הפונה מזרחה, שעוד היה סגור. ממולו, עמד מסגד גדול ורחב־ידים עם הבנינים הנלווים עליו והחצר המוקפת גדר־אבנים, ובה המון מאמינים עוטי מצנפות ולבושי מעילים לבנים ארוכים. כל זה נראה כאחד המחזות אשר ב“אלף לילה ולילה”. הככר הזאת נמשכה צפונה עד תוך הרחוב החדש, רחוב בוסטרוס, אשר בקצהו היה המלון היהודי “קמיניץ”.

היום יום “שמחת תורה” וברובעי היהודים אשר בצפון העיר שמחה וששון. ביפו היו אז כשלשת אלפים נפש יהודים, אשכנזים וספרדים, וקבוצות קטנות של שבטים מזרחיים אחרים, בתוך תושבים מוסלמים וערבים־נוצרים, אשר מספרם היה פי שמונה או פי עשרה. ביום הזה עמדו הינריך לווה ובמבוס במרכז חיי היהודים שהצטיינו במידת הכנסת־אורחים משל החוגים המכונים בשם הישוב החדש. נציג השכבה רבת־ההשפעה הזאת היה ועד חובבי ציון, אשר היה לו משרד ברחוב בוסטרוס. פה היו הקשרים עם הגולה, אשר ציפו ממנה לזרם עולים חדשים וכספים שיבואו בעתיד הקרוב. האנשים, אשר עבדו פה את עבודת העם, הרופא ד"ר הלל יפה, האגרונום נתן קייזרמן ומזכיר הועד יהושע איזנשטט־ברזלי, והנלוה עליהם מרגליות־קלוריסקי הבא אל הארץ זה מקרוב, היו הערובה, כי העבודה לא תיפסק וכי גם חוטים חדשים ישוזרו בלי הרף בתוך מסכת־הארג. פה היה מרכז לכל הוגי מחשבות חדשות לבקרים לטובת התפתחות ישוב חדש מלא חיים, בלי אשר ידאגו הרבה לפי שעה איך יסודר הכל בעתיד מהצד המדיני. היש אשר הושג עד כה נתן תקוה בלבבות, אף כי עדיין היה מיצער למדי. המשרד הזה היה צור משגב, שממנו יצא זרם מעודד לבבות ומחזק ידים רפות. הוא היה שדה־צופים להשגיח משם על כל מפלשי־עב העולים ומתקשרים כה וכה באופק ולשים עין אל כל מפעל צעיר ורך לשמרו ולטפחו. באהבה השקיפו על כל אניה הבאה והיו מאושרים בראותם את החיים היהודיים בישוב החדש והנה הצד החיובי עולה מעט מעט.

שני האורחים האלה נחשבו בצדק בעיני הועד כהופעות רבות־ערך. מהם יכלו לצפות, כי יקדישו תשומת־לב מרובה להתפתחות התרבותית והכלכלית של הישוב העברי בארץ. וגם השתדלו מאד לקבל תמונה שלמה מכל אשר פעל והשיג הישוב עד כה. מלבד הערים ירושלים, יפו, חיפה, צפת וטבריה, אשר בהן החלו נצני התרבות העברית החדשה להתפתח ולהראות אם מעט ואם הרבה, היו נקודות חקלאיות חדשות אשר נוצרו במקומות שונים בארץ בחמש־עשרה השנים האחרונות ושינו את מראה הנוף לטוב. דרומה ליפו היו ראשון לציון, נס ציונה, רחובות ומושב הביל"ו גדרה, ומשם והלאה דרומה היתה עוד נקודה קטנה, קסטיניה. צפונה ליפו: חדרה, פתח־תקוה וזכרון־יעקב, רחוקות מרחק רב למדי זו מזו. ולסוף בקצוי הגליל העליון, מלבד נקודות קטנות, המושבות ראש־פנה, יסוד־המעלה ומשמר־הירדן, ונקודות־משען להן – הערים צפת וטבריה. למען יבקרו בכל המושבות העבריות, היה עליהם לעבור בכל הארץ. מסלת־ברזל חיברה את ירושלים ויפו. הדרך הסלולה זה עשרות שנים בין יפו וירושלים היתה במצב רע. גם הדרכים האחרות לא היו טובות. המסע בעגלות היה קשה מאד מפני קלקול הדרכים. לנסיעות אחרות, למשל מחיפה לצפת ולטבריה דרך עכו, הדרך הטובה ביותר היתה לצאת מנקודות ידועות ברכיבה על בהמות.

מצב המושבות נודע היטב לשני הנוסעים, באשר נציגי ועד חובבי ציון היו עמהם תמיד וגם היו קרואים לכל ישיבות הועד. בגלל יחסיהם הקרובים אל החברה הברלינית “עזרה”, היו מקבלים, ביחוד במבוס, עצות אשר נהפכו אחרי כן לעבודה מעשית. הטיולים, שהיו עורכים בימים שונים ממקום־תחנתם “קמיניץ” ביפו אל מקוה־ישראל או למושבות השרון, נפסקו בירושלים, שקבעו בה את מושבם לזמן־מה. ואחרי כן באה נסיעה ארוכה בעגלה וברכיבה על סוסים לפתח־תקוה, לחדרה, לזכרון־יעקב, לחיפה ומשם על פני עכו דרך הררי הגליל לצפת ולטבריה. מקץ המסעות ישבו זמן רב ביפו.

במושבות הפורחות ראו את אשר ניתן להווצר בידי מתי מספר אנשי חיל העובדים ביד חרוצים ובאורך־רוח. הנה כך מראהו של ההוה הפורח. ומה רבה תהיה ברכת הקציר! ומי זה יערוב את לבו לבוז ולאמר: “מה לנו ולהם?” הינריך לווה ידע, כי המפעל הזה המתגלה בתוך מסגרת צרה, מפעל שחוברו בו יחדו יכולת, חריצות ואורך רוח, היה יהיה למופת נהדר ורב־ערך בתנועה הגדולה, אשר חוש יחוש את בואה. לרגש הזה נתן ניב־שפתים במדברותיו אשר נשא לפני כל המקדמים פניו בכל מקום בברכותיהם, אשר מצאו להם בית בארץ ונאבקים עם אדמתה בזעת אפים. במקוה־ישראל השתומם למראה שדות־הנסיון, האורוות, היקב החצוב בסלע לאצור בו את היין, פרי הענבים אשר הם נוטעים ודורכים, אשר הראהו המנהל נִיגוֹ בגאון. מה גדולה תהיה התפתחות הארץ, אשר תוכל לקבל שנה שנה את כל התלמידים המתחנכים שם לגננים ולאכרים. בראשון־לציון, ברחובות ובגדרה התארחו בבתי האנשים אשר תקעו שם יתד מיד אחרי הפרעות ברוסיה. המושבות האלה עוד היו חדשות וכבר יכלו יושביהן לספר הרבה על עליות וירידות, על תלאות וקרבנות, ועל אשרם, כי היתה סוף־סוף אחרית טובה לעמלם ולסבלותם. עטרת כל המושבות הרחוקות האלה, אשר גם לא היה להן על הרוב קשר־עגלות עם הערים, היה הדור הצעיר העולה, המחונך בבתי־הספר שבהם היתה העברית שפה חיה. להינריך לווה היתה העברית המדוברת בפי הילדים חוויה גדולה. מעולם לא היה לו הדבור העברי כדבר המובן מאליו כאשר במשחקי הילדים. עתה התברר לו, כי מפי הילדים תצא העברית לשימה בפי העם היושב בארץ, ועל כן לא הצטער מאוד בשמעו את ההורים מדברים בלשונות אשר העלו עמהם מן הגולה, אידית ורוסית ולפעמים גם גרמנית. עוד נשאר הרבה לתקן ולהשלים, אך האור הבוקע במזרח גבר על הכל.

התמונה המרנינה הזאת נשתנתה כאשר עלו שני הנוסעים יום אחד ברכבת ברמלה ונסעו במסע רב־החליפות דרך הררי־יהודה אל ירושלים ועזבו את תחנת־הרכבת הקטנה והדלה, אשר למראה לא ניחשו מאומה מכל יפי הטבע אשר לקרית־מלך זאת המגביהי לשבת, המוקפת הרים והמבוקעה ע"י ערוצי גאיות. אך עוד מעט צללו במראות חומות העיר הנהדרות ותמונת המצודה הזאת רבת־ההוד עלתה לפניהם בכל יפעתה ורוממותה.

עליהם היה ללכת ארחות עקלקלות ודרך פנות אפלות עד עמדם לפני האבנים הגדולות והרחבות אשר היו לפנים חלק החומה המערבית מסביב לבית־המקדש. מראה הקיר הזה, שריד הגדולה הקדמונית, הרעיש את לבם. אפפתם תוגה קודרת, אשר היתה לאבן. איה העם, אשר יתעורר בצל האבנים האלה? האם המון הקבצנים, הפורשים כפיהם פה לנדבות, סמל השפלות המעירה גועל־נפש? בכל אשר ראה הינריך לווה במשכנות העוני אשר לישוב הישן הנושן, לא היה הרוח המעודד השואף למרחב והמטיף לתחית העם העתיק. ואשר ראה היה גיטו אירופי עם כל אביזרייהו תקועים באדמת־קודש זאת. ורק דבר אחד חסר – צרת הגלות. על־כן נראה הישוב הזה בארץ אבות כמפלצת. בקשי־עורף מאין כמהו מחזיק הישוב הזה ברוח חוק ודת, אשר איננו יונק את כוחו מאדמת המולדת, כי אם הפרורים הבאים אליו מן הגולה המה מחיתו. עוטה הוא מעילי עור ומשי ודוחה מעליו את האור ובאיבה ובשאט־נפש עומד הוא נגד כל העלול לפוצץ את הסוחֵרה הנקשה הזאת. הרעיון היהודי־הלאומי, אשר החל לפעול פה בדרך התרבות, בתחית השפה העברית, היה לשכבה השלטת הזאת כשיכים בעינים. הרוח החיה בתנועת התחיה הזאת, אליעזר בן־יהודה, היה האיש, אשר בו לבשה התנועה הזאת עור ובשר ורקמה. הוא היה עורך העתון העברי “הצבי” ואז אך יצא יצא מצרה אשר המיטו עליו החוגים האלה. בגלל מאמר לחנוכה שכתב בעתונו הלשינו עליו אל ממשלת טורקיה. את דברי המאמר הזה תארו כפשע מדיני. ברשעת האנשים ההם היה צפוי למחתה גדולה. אך לאשרו גברו כחות האור בפעם הזאת. אחד האנשים אשר סיכלו את המזימה הרעה היה נסים בכר, יהודי־ספרדי, איש נשוא־פנים, מנהל בית־הספר של חברת “כל ישראל חברים”, אשר בו הורה אליעזר בן־יהודה עברית שנים רבות. הינריך לווה חושב את נסים בכר לאחד האנשים אשר יזָכרו לטוב, ביום שידובר על החיים החדשים ועל התרבות, אשר החלו להגלות בירושלים. שני אלה, אליעזר בן־יהודה ונסים בכר, היו הראשונים אשר בקר בבתיהם. הינריך לווה נודע להם כעורך העתון “יידישה פולקסצייטונג” והירחון “ציון”. המה ידעו את דבר העזרה אשר עזר לבן־יהודה בהוקיעו בעתונות את המזימה הרעה אשר זממו לו שוטניו, והתאמצו לגלות עיניו אשר יביט אל חיי הרוח המרוקמים בעיר. וככה בא הינריך לווה בקשר עם המלומד העוור אברהם משה לונץ, בעל בית־דפוס ועורך ספר השנה “ירושלם” ו“לוח ארץ־ישראל” ומוציא, יחד עם מנשה מאירוביץ, את העתון הראשון לחקלאות “האכר” ועוד הרבה ספרי־מדע חשובים שונים. לונץ הוביל אותו בעיר הישנה והראהו בנינים עתיקים וכתבות על בנינים בבטחון ובדיוק, עד אשר לא הרגיש בעורון מוליכו. בעזרת לונץ שבו חיוּ לפניו תמונות שונות של ירושלים מימי קדמתה. – אף התודע אל החכם־בשי אלישר ואל משנהו החכם הנכבד יעקב מאיר, אשר היה אחרי־כן לחכם־בשי. אליעזר בן־יהודה היה כל כך רחוק מאהבת־עצמו ותמים להפליא עד אשר הוביל אותו אל אויבו בנפש. וככה ראה הינריך לווה את הישיש ר' שמואל סלנט, אשר דיבר אידית ושמע גרמנית, ובנטותו ממידת דרך־ארץ שאל אותו למספר שנות חייו, בלי לאמור “עד מאה ועשרים שנה”, כנהוג למנוע אסון. וכן הכיר את הרב יהושע ליב דיסקין מבריסק ואת אשתו הנכבדה, אשר שמע מהלללים את מעשיה הטובים בחנוך היתומים. היא הצילה מאות ילדים מידי המיסיון. בהשתדלותה נפתח בראשונה בית־היתומים הידוע על שם דיסקין.

קציר רב הביא הינריך לווה מירושלים הביתה. הוא רשם לו את הנצנים היפים שנראו בירושלים אשר השפה העברית שוררת בה ואת הרשמים האלה צרף אל כל אשר ראה כבר ביפו, אשר השתרג מסביב לשם יהודה גרזובסקי, שהיה אז מורה בבית הספר העברי, ואל כל אשר ראה והכיר במסעו הארוך אל צפת, ששם ראה את עבודת ההוראה של יצחק אפשטין, מורה לעברית חיה בבית־הספר של חכי"ח.

השבוע האחרון לימי שבתו בארץ־ישראל היה מוקדש לפעולות בית הספר העברי ביפו. ידידיו אשר היו שם, בראש וראשונה יהודה גרזובסקי וד"ר הלל יפה, דברו על לבו לכונן עתידו ביפו ולהכין שם יסוּד גמנסיה עברית, אחרי אשר באר בהרצאה מה נחוצה היא והציע את התכנית לכל פרטיה. הידיעה הזאת היתה תוצאה עקרית של מסעו. ובשובו אל ברלין באמצע חודש נובמבר 1895 חשב זאת לדבר נכבד ביחוד להציע את הרעיון הזה בכל פרטיו בירחון שלו “ציון”. המאמר “ליציאום עברי” שופך אור על שאלת הגמנסיה העברית מכל עבריה. מני אז לא ירדה עוד השאלה הזאת מעל הפרק.

תוצאה אחרת חשובה גם היא היתה תערוכת ארץ־ישראל העברית במסגרת תערוכת־התעשיה בין־הלאומית בברלין־טרפטוב, אשר נפתחה באביב 1896. זה היה אהל קטן, בבואה נאמנה של חלק ממגדל דוד בירושלים בתוך התערוכה המזרחית המענינת “קהיר”. האהל הזה היה אחד ממראות־ההדר אשר הסבו עליהם עיני רבים ואשר לקח לבות מבקרי התערוכה, יהודים ולא־יהודים. הוא נתן תמונה מצומצמת של הישגי ארץ־ישראל היהודית במשק ובתרבות. מלבד יינות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, אשר מסכו אותם שם, הוצגה גם תוצרת בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ושאר המושבות הגדולות. שם נראו גם תעשיות רבות מפרי הארץ. כל זה נתן תמונה ברורה על הישגי הארץ ומספר רב של מספרים וצלומים השלימו את התמונה. ליד אלה הוצג לראוה מהלך התקדמות העברית. כי היו שם ספרי למוד עברים, עתון “האכר” ושאר דברי דפוס. והעתון העברי “הצבי”, אשר היה מונח שם לקריאה, הוכיח, כי העתונות העברית איננה נופלת בערכה ובטובה מספרות דומה לה באירופה. בתערוכה הזאת הוכח לעין כל הדבר, אשר היה ידוע עד כה רק מפי השמועה, והשומעים ספק האמינו ספק לא האמינו למשמע האזנים. פה התגשמה התמונה, אשר נחשבה עד כה רק רעיון־רוח: ארץ־ישראל. לא עוד היתה ארץ־החלומות, כי נכון מושבה על האדמה. קרובה בהרבה למבקשי טובתה ורעתה גם יחד. כי ליד הטוב והיפה עוד היו בארץ החדשה הנגלית גם מראות־נגעים. וכמו בכל מקום אחז הרע בעקב הטוב להקשות את דבר צאתו למרחב. אך כובדו הארצי ומשקלה העצמי פעלו בכחם המושך. הינריך לווה זרע על כל מים. הוא עבר בארץ ויקן לבבות רבים בהודיעו על כל אשר ראה בארץ־ישראל. בעתונו “ציון” דבק יותר ריח האדמה. הן היה לו להודיע לקהל חומר רב־חפץ ורב־ענין. ואנשים חדשים, אשר פעלו בארץ־ישראל, נקראו לעבוד עמו בעתון.

 

יב. כנפי הנשר    🔗

ביום 17 לינואר 1896 נדפס ב“ג’ואיש כרוניקל” מאמר חשוב בשם “פתרון לשאלת היהודים”. המאמר נכתב ביד תיאודור הרצל, סופר נודע לשם, הכתב הפריזאי של העתון “נייע פרייע פרעססע”, אשר עבד בו זה שנים רבות. מתוך המאמר נתברר, שבקרוב יופיע ספר מאת הכותב על עצם השאלה הזאת. במערכות הירחון “ציון” בברלין צינו אותו כמאמר הבא להודיע מראש על תכנית קרובה. אך המאמר לא היה ולא נועד להיות זאת. עורך ה“ג’ואיש כרוניקל”, אשר מאיר’ס, בקש מאת הסופר החשוב, אשר נאם במועדון “מכבי” בלונדון על רעיונותיו ועל דרך הגשמתם, כי יברר את תכניתו בעתון שלו. במערכת “ציון”, אשר להינריך לווה, חזק מאד רושם המאמר הזה, עד אשר החליטו לתתו בתרגום מלא בגליון שכבר היה מוכן לדפוס. לא רק התוכן לבדו עורר את הרושם הזה. אמנם היה המאמר כתוב באופן כאילו נגלתה ארץ חדשה. אך עיקר דבריו כבר היו “כסף עובר לסוחר” בחוגים יהודים לאומיים. נראה היה לעין, כי בעל המאמר לא ידע את זאת, כי לא היה לו כל קשר עם התנועה היהודית־הלאומית אשר נראתה בארץ זה ימים רבים ולא ידע כל דבר על אודותיה. על זאת כבר העידה העובדה, כי על השאלה איזו ארץ תהיה למדינת היהודים, השיב בשאלה: “ארגנטינה או ארץ־ישראל?”. ידיעתו על הדברים אשר היו קרובים לשאלה היהודית הלאומית, הצטמצמה בשמות הפילנטרופים הגדולים של היהודים, ברון הירש ורוטשילד. ובנוגע לתכנית, אשר במאמר ההוא דבר עליה רק ברמז, הנה נראה מהמשך דבריו כי יש אשר לא ידע את התנאים ואת המצב של העם היהודי במרכזיו הגדולים, וביחוד לא את סמני התחיה הניכרים למדי, שהראתה השפה העברית. ובכתבו כי אויבינו הם שעשונו לעם, ולא אנו מתוך רצוננו, הראה לדעת, כי משכבת המתבוללים הוא ודרך מחשבתם בפיו.

שגי דברים הפליאו מאד את הקהל. המאמר נכתב בסגנון מיוחד, חודר ובוטח, ובמסירות גדולה לרעיונות המוצעים, עד אשר עורר את התשוקה בלב רבים לדעת את האיש אשר היה כמבשר את הרעיונות האלה. ושנית, כי עתון חשוב כ“ג’ואיש כרוניקל” הדפיס את המאמר הזה. היהדות האנגלית סיגלה לה למראית עין את דרך האנגלים המביטים אל שאלות הזמן עין בעין ובלי כל פחד. ובמקרה זה הראה ה“ג’ואיש כרוניקל” בקבלו את המאמר לדפוס, בלי להסכים אל הרעיון המובע בו ובלי לקבוע כלל את עמדתו, כי הוא מחשיב את המחבר וכי הדבר הוא ענין הראוי לענות בו.

הימים, בהם היה דבר כזה בגרמניה בגדר האפשרות, עברו זה מזמן. הם עברו מאז יסד החכם יוליוס פירשט בשנת 1840 את העתון היהודי הכללי “דער אוריענט” (המזרח), אשר היו עיניו פקוחות על הענינים הלאומיים של העם היהודי והיה לו חוג קוראים, עד אשר הסיר המרד של שנת 1848 את לבב היהודים הגרמנים מאחרי הרעיון הלאומי, בהנתן להם אז זכות־אזרח. לפני פרסום המאמר ההוא ב“ג’ואיש כרוניקל” היה הינריך לווה חוקר בשקידה רבה את דרך התגלות הרעיון היהודי־הלאומי בדורות שלפני הציונות. הוא השתמש בעתונו “ציון” לאסוף ולאצור את המסמכים בשביל חומר לדברי ימי הציונות. הוא הרגיש בחשיבות העבודה הזאת ולא חדל לעסוק בנושא הזה ולהוסיף תמיד חומר חדש על החומר אשר מצא.

ברור היה לו, כי המאמר שפרסם תיאודור הרצל ב“ג’ואיש כרוניקל” סופו להיות מסמך חשוב בשורת המסמכים שלקטו על ידו. ועל לבו עלו זכרונות מדברי הימים. קול קורא מאת יהודי יושב עיר קונסטנץ, אשר נדפס בשנת 1840 בעתון “המזרח” הנזכר למעלה, נראה לו כהופעה חשובה הנצבת באותו הקו של המאמר הזה. בעל קול הקורא ההוא, איש לא נודע, נשען על הזכות הבלתי־מתפקעת של העם היהודי על ארץ־אבותיו ופנה אליו בקריאה לשוב ולהאחז בה. קול קורא זה היה כתוב ברגש רב. במבט ראשון נראה כמו היה הכותב בעל דמיון השוכן בערפל. ובכל זאת עמד המחבר בשתי רגליו על הארץ. הרעיון המדיני, לא החזיוני, אשר הכיל המסמך שחובר על ידו, היה תוצאת המסבות של הזמן ההוא, ועליהן כונן דבריו. שאלת המזרח היתה אז כאש מתלקחת. חכו להתפוררות הממלכה הטורקית. ארץ־ישראל וסוריה היו משנת 1832 תחת ממשלת המשנה לשולטן, מחמד עלי מושל מצרים, אחרי הנצחון אשר נצח הפחה המורד. על־כן חשב המחבר על התאחזות היהודים בארץ־ישראל תחת חסות מצרים. ואשר להגשמת התכנית הזאת, הזכיר את העזרה אשר השיגו היונים במלחמתם לתקומת ממלכתם, מאת הממלכות שהיה להם ענין בדבר. רק אשליה אחת היתה בקול הקורא. הוא פנה אל העם היהודי ודרש, כי יתאחדו מסביב למנהיגים. איפה היה העם ואיה היו מנהיגים? אם נעלים עין מן השגיאה הזאת, הנה היה אותו כרוז, אם כי לא מצד צורתו, מתוכן כולו לפי המחשבות שהתהלכו אז בעולם המדיני.

כרוז זה הועתק כולו מלה במלה בשם “היהודים וארץ אבותיהם” בירחון נוצרי בבזל “דאס מורגנלנד”, אשר ידע היטב את הליכות העולם והמדינות. על זה הוסיף דברי בקורת אחדים מפורטים אשר, אם נתעלם מן ההשקפות הדתיות־הנוצריות שהובעו שם בענין הזה, תכנם ממוצה במשפטים האלה: א) אם אתם היהודים תצליחו הפעם או לא – עליכם לתבוע מכל מקום את מילוי זכותכם. ב) “תחת חסות מצרים”! הננו מזהירים אתכם. אחרי נסיונות דברי ימיכם עליכם להיות נזהרים מממשלות־חסות כאלה. ג) בקשו חסות מאושרת בחוזה עם מעצמות רבות, לפי דוגמת יון, וחשבו על עמדה חפשית אשר יש לתת למדינת־חסות כזאת לפי דוגמה ידועה. בקשר עם זה מראה העתון את הענין המדיני והמסחרי אשר יש ביחוד לאנגליה, הרואה – יחד עם המעצמות האחרות – את המצב שנוצר במזרח הקרוב ע"י מרד מוחמד עלי כמתנגד כולו לעניניה. אנגליה איננה רוצה את מרד מחמד עלי ואת שאיפותיו המרחיקות ללכת יותר והיא זממה וגם החלה לפעול לשנות את המצב הנוצר. על יסוד זה נבנה התזכיר, הנזכר למעלה בקשר עם ענינים אחרים, אשר הגיש נבחר הפרלמנט האנגלי לורד אֶשלי אל המיניסטריון. וכן נראים דברי הקולונל צ’רצ’יל, שהובאו למעלה, והמאמרים המפליאים ההם, שנתפרסמו בעתון המיניסטריון “גלוב”, כדברים הנאמרים באמת והמתאימים אל המציאות. הרעיון, לחדש את המדינה היהודית במסגרת הנסיונות המדיניים, להכשיל את מעשי החמס של מחמד עלי, שהביטו עליהם בדאגה רבה, ולקרב בזאת את פתרון שאלת המזרח, הרעיון הזה היה מרחף בעת ההיא על פני רקיע המדיניות. מצד אנגליה הושם אליו לב באמת ובתמים, ועל כן התנגדה לו צרפת בחזקה, שהיא עשתה את הכל כדי להכשיל את מאמצי אנגליה במזרח הקרוב, ושאפה ליסד שם מדינה קלריקלית אשר תעמוד תחת חסותה. ומחמת שבקשה המדיניות האנגלית להעזר למטרותיה ביהודים, לכן תיכן הקונסול הצרפתי בדמשק, בהסכמת טיירס ראש ממשלת צרפת בעת ההיא, את “עלילת דמשק” שמטרתה היתה לשקץ ולנבל לעיני כל את היהודים, ששמשו גורם במדיניות אנגליה בעת ההיא. היפלא איפוא כי באותה שנת 1840 נכתב הקול־הקורא של היהודי האלמוני מקונסטנצה, וכי במקומות שונים בעולם, בלי כל קשר ביניהם, ניתנה תשומת־לב רבה לשאלת היהודים, ולפתרונה.

שני האנשים הגדולים, אשר יצאו אז להציל את כבוד עמם ולתקן את הרעה שנעשתה, היהודי־האנגלי משה מונטפיורי והיהודי־הצרפתי יצחק קרמיה, קיימו בעצמם, באופן מזהיר, את הפתגם העתיק “כל ישראל ערבים זה בזה”. בכל מאמצי כחם נלחמו לתקן בדיעבד את המעוות, משהושגה כבר המטרה המדינית של “מעשה דמשק” במשחק שאלת־המזרח. אחר הדברים האלה הוחל לשים לב יותר למצב היהודים בארצות המזרח, נוסדו בתי־ספר אחדים ונראתה ראשית קטנה להתישבות היהודים בארץ־ישראל. סוף־סוף היו היהודים ההם רק פילנטרופים, אמנם גדולים, אבל חסרי כשרון־הבנה ברעיון הגדול של התחיה המדינית לעם היהודים, אשר היה אז ענין למדינאים ולממשלות לענות בו.

וככה לא יכול לצאת דבר מכל המאמצים ההם. אמנם היו בתוך היהודים אנשים בעלי־הבנה בענין הגדול הזה וגם השמיעו את קולם – והינריך לווה רושם אותם באמונה בארכיון שלו – אבל מתוך החוגים רבי־היכולת, ששם רוכזה כל ההשפעה, נשמע ההד: “מה לנו ולכל זה?” היהיה הד אחר לקול־הקורא של הרצל, אשר היה יסודו גם הוא במסבות הזמן ומובן מאד על פיהן?

הינריך לווה בא מיד בקשר עם הרצל, הודיע לו מכל אשר נעשה עד כה למען הרעיון הציוני בגרמניה וביחוד בברלין, וגם העיר על חילוקי־הדעות אשר בין השקפות הרצל ובין הציונים הרשמיים, וביקש ממנו כי ישלח לו את מחברתו מיד אחרי צאתה. היא יצאה בחודש פברואר 1896 בשם “דֶר יוּדֶנשְטַט, פֵרזוּך אַיינר מוֹדֵרנֵן לַזוּנג דֶר יוּדֶנפרַאגֶע” (מדינת היהודים, מסה לפתרון שאלת היהודים ברוח ההווה). הרצל שלח לו את גליונות־ההגהה ומיד אחר כך את המחברת. הינריך לווה קרא את גליונות־ההגהה בישיבת האגודה המדעית של יהודי רוסיה. במחברת הזאת נשמעה נעימה מיוחדת, אשר ריתקה את האזנים ואת הלבבות. הרצל הרים את שאלת היהודים מתוך הגבולות הצרים, אשר בהם היתה עצורה עד כה, והפך אותה לשאלת העולם כולו. אמנם לא היה זה רעיון חדש, כבר בא לידי ביטוי גם קודם־לכן, כבר נגעו בו בזהירות מצדדים שונים. אבל הרצל העמיד את הרעיון הזה במרכז, כינהו בשמו, הטעים אותו, בלי להיעצר לרגלי חשבונות קטנים. הוא פנה בדרישתו אל אומות העולם, אל ממשלות העמים האלה, וכתב ודבר בכל כובד־הראש אשר לאיש מדיני. הסכמת העם היהודי באה אצלו בשורה שניה. השומעים התרשמו מאד מתוקף משפטי הרצל החודרים חדרי בטן. אכן, שערו בנפשם, כי מאחרי המלים האלה עומדת אישיות רבת־כח. שאלת מנהיג התנועה התעוררה פעם בפעם. כל המחשבות וכל המעשים שהפעילו ושנעשו עד כה נסבו מסביב לדמותו של ד"ר נתן בירנבוים. ההיתה הדמות האלמונית שמאחרי “מדינת היהודים”, מוכשרה להוריד את המלך מכסאו? הנקודות החלשות שבמחברת, שנזכרו למעלה, נראו עוד מעט באור בהיר. לפי שעה היו אלה המכריעות. נשאר הדבר החיובי האחד, כי נוסף עוד לוחם אחד על הלוחמים הראשונים לטובת הרעיון הציוני.

לחכות לגדולות מן החוברת הזאת – לא יכלו להשלות את נפשם. לחוגי המתבוללים היהודים רבי־ההשפעה היתה היא ומחברה החשוב כעשן לעינים. והם אחזו כנגדה בדרך הידועה: המיתו אותה בשתיקה. מקום שהיו מוכרחים להזכיר אותה, דנוה בציון קל של מה בכך. תשומת־לב הראויה לשמה מצאה לה החוברת רק בעתונות היהודית־הלאומית. עתונים קטנים וגדולים כתבו עליה. “חובבי־ציון” היו נבהלים. הדרך הזאת של התעמולה המדינית לא היתה לרצון להם. היא בלבלה את ה“יוצרות” שלהם באופן ניכר. לא טוב היה בעיניהם להשמיע קול רם, כהדיוט קופץ בראש. והנה קם עליהם איש, המואס בשיטתם, לנהל את ההתישבות בקול דממה דקה וכמי השילוח ההולכים לאט. הם ידעו את התנגדות החוגים הרשמיים של היהודים והתנחמו במחשבה, כי השאון אשר פרץ סביביו קצר־ימים הוא, וכי עוד מעט תגיע עת השפל והם יוכלו להוסיף לעבוד את עבודתם הקטנה, הצנועה, הכשרה, הנאהבה, בלי מפריעים. אותם הפוליטיקנים לא ידעו מאומה על אישיותו של הרצל. כסבורים היו לשמוע, בנעימה אחרת, את אשר אמרו הם ואחרים לפני כן. הם הביעו את טענותיהם הקטנות, הצודקות, וקוו, כי בעל המחברת, אחרי התגברו על הנקודות המפרידות, יהיה עוד מעט כאחד מהם – בשר מבשרם. רק מעטים נסערו מתוכן המחברת כמו דוד ולפסון מקלן במידה כזאת, שנסעו לוינה למען הכיר את הכותב. ואלה המעטים נקסמו כל כך על־ידי דמותו המרתקת, שלא יכלו עוד להחלץ מן האזיקים אשר נתנה נפשו הגדולה עליהם.

בוינה, שמה חזר הרצל אחרי ימי שבתו בפריז, ששם הוציא את “מדינת היהודים” ושם סבוהו גם סבבוהו חוגי המתלמדים היהודים הלאומיים, לא היה הרושם הכללי שונה בהרבה מאשר בחוגים היהודים־הלאומיים אשר בפריפריות העולם, אף כי לא יכלו להתעלם מן ההופעה רבת־הזוהר של תיאודור הרצל. הרצל היה האישיות הנהדרה, שמן הנמנע היה שיפקד מקומה באספות הגדולות ושהראו לה אותות כבוד לעילא ולעילא. בכל זאת אין להגיד, כי הופעת הרצל היתה נסיבה להמריץ יותר את החיים היהודיים־הלאומיים. השאלות הקטנות של ההווה היו, כמו תמיד, מכריעות. היו אנשי־חזון אחדים, אשר חלמו על פעולות מדיניות, חזיונות, אשר לא היה להם דבר עם מדיניות אמתית. אך לפעולה מדינית רצינית לא הגיע הדבר, אף איש לא האיץ לפעולה כזאת. דברי יום־יום בלי חליפות – זהו הרושם המתקבל כשעוקבים אחרי הידיעות מוינה על מהלך התנועה היהודית־הלאומית שנדפסו בירחון “ציון” במשך שנה אחת ויותר אחרי צאת “מדינת היהודים”. אחרי אשר העלה הרצל על ספר את הרעיונות אשר מלאו אותו ואמונתו חזקה אתו, כי יש בהם כח לעורר לפעולות, חשב כי בזאת נשלם תפקידו. עתה על העם לקחת גורלו בידו. האנשים הראויים יבואו ויגשימו את רעיונו בחיים. כתבים כאלה עושים בלי ספק רושם. הם מכשירים את הדרך למעשים, כאשר הכשירו האנציקלופדיסטים וכד' את המהפכה הצרפתית. והמתנגדים שוב מבחינים ב“סכנה” הכרוכה בעקבם ומתאמצים לגדור בעדם לבל יופצו בקהל. כזה היה גורלו של “רומא וירושלים” למשה הס, ה“אוטואמנציפציון” לד“ר פינסקר. רוב רובם של טופסי חוברתו של זה האחרון נערמו במחסנה של הוצאת־הספרים כאבן אשר אין לה הופכין. והנה כל אותם הספרים שקדמו ל”מדינת היהודים" קמו לתחיה עם תנועת הציונות החדשה. ואם “למדינת היהודים” של תיאודור הרצל נועד גורל אחר, היו לזה טעמים מיוחדים.

והטעמים מקורם באישיותו של תיאודור הרצל. הרעיונות המוצעים ב“מדינת היהודים” הם פרי הנפש אשר נהפכה לאחרת, וראשיתה של הפיכה זו נעוצה ביום 5 לינואר 1895, יום בו השפילו את כבודו של היהודי אלפרד דריפוס על הככר הגדולה לפני בית־הספר הצבאי בפריז בטכס צבאי גדול ולעיני המון רב מאד, על פי המשפט אשר חרץ עליו בית־הדין הצבאי. תיאודור הרצל ראה בעיניו את המחזה הזה אשר – כה הכיר וידע מעט מעט בנפש נבהלה – לא היה מכוון נגד הקצין הצרפתי, כי אם נגד היהודי בלבוש מדי הקצין, ולא נגד היהודי הזה האחד, שעמידתו לפני בית־המשפט היתה של איש חף מפשע, גם הגן בכבוד על צדקתו, כי אם נגד היהודים בכלל. בימי המשפט ובימי ביומו, בתוך תרועות ההמון האנטישמי אשר בפריז, התעוררה בקרב הרצל שאלת היהודים, אשר לא עזבתו עוד, בצורתה הראשונה. היא הצורה אשר נגלתה, ולא עוד בעצם תומה, במחזה “הגיטו החדש”, אשר כתב באוקטובר־נובמבר 1895 למען השבית¹¹ את סער גלי נפשו. זה לא היה רק רגש אשר נוצר בקרבו מתוך חובת העזרה, או מתוך גאון ומרי, כי אם הרבה יותר. הוא הרגיש את הקשר עם עמו הסובל, קשר לא־ינתק, אשר לפנים לא האמין כי ישנו. בנסותו בלי הרף להוציא את עמו מתוך הסבך של תהפוכות גורלו למרחב, הביט אל התהום, אשר כל מוראיו נגלו לו בטכס החגיגי של השפלת דריפוס, ודמיו קפאו בקרבו. נפשו הקשיחה בקרבו ועינו הוחדה למעלה מלכוח אנוש. הוא הרגיש בעלות בו כוח על־אנושי ורצון כביר להושיע את עמו, להוציאו מן המצב הזה. ולנגדו האירה המטרה, אשר קבעה מני אז את דרך־חייו.

הוא נהפך לאיש אחר. כה נראה לאנשי שלומו לפנים, לרעיו ולבני אומנותו בספרות. הם לא הבינו את זאת ויהי בעיניהם כאיש אשר אין ברוחו נכונה. בשום אופן לא יכלו להשיג את התופעה הזאת. כלי־מידותיהם הקטנים היו ככלי אין חפץ בו לעומת הגודל אשר נגלה לעיניהם. היה צריך לבוא רוח כביר כערכו, כמכס נורדוי, שהכיר מיד את גודל ההשתנות הזאת ולסור אל משמעתו.

תיאודור הרצל הלך אל הנסיכים ואל המלכים, כאשר הלך משה לפנים אל פרעה במצרים; כאיש אשר הוקדש לשליחות עליונה, והוא עוטה הוד ורוממות, אשר לא נפגשו מעולם בספק ובחשד. הוא הלך אל אדירי ההון מבני עמו ותבע את עזרתם. והאלהים אינה לידו אבירי־לב, אשר לא הקלו במאומה את הסבל הכבד אשר נטל עליו. הסבל הזה היה לו למועקה. אך גם נתון נתן לו שמחת־לבב לאין ערוך. ולא רק בשעות אשר בהן כתב, עוטה הוד הבדידות, את חלמישי המלים של “מדינת היהודים”, לא רק בהן חש בכנפי נשר משיקות מעל ראשו.

האומר, כי הליכותיו אל הגדולים ואל האדירים אשר בימיו היו ללא הועיל, מתעלם מכל אשר נעשה על־ידו. רק שבאותו רגע לא נראו תוצאותיהן. ולא היה בהם, בכשלונותיו, כדי לרפות את ידיו. כל הצעדים שנעשו אחרי כן על ידי אחרים והצליחו יותר אך מן הנסיונות הראשונים האלה מוצאם. ובאשר נגלה לכל, כי אדירי הכסף מבני עמו השיבו אותו ריקם מלפניהם, לא חשב לו זאת לכשלון כלל. ההתנגדות חיזקה את ידיו. הברזל הלוהט של רצונו הפך פלדה במי־המשרה של השיחות. מה מאד חפץ להעביר את אבירי ההון האלה אל הרעיון משא נפשו. אך הן היו דרכים אחרות אשר בכל אופן היה עליו ללכת בהן. Fleciere si nequeo superos, Acheronta movebo (אם לא אוכל להטות לב העליונים, אניע שאול תחתיה) – הפתגם הזה עלה על לבו. במהרה נתברר לו בברירות מלאה, כי יש ליצור תנועת עם, עם כלי־מבטא אשר יביעו את רצון האומה.

זה היה הדרך אשר עבר בו תיאודור הרצל כאשר כתב את המאמר בשביל ה“ג’ואיש כרוניקל” והוציא את “מדינת היהודים”, מיד אחרי שובו לוינה. זאת היתה שנת מלחמה מאין כמוה עם אנשים אשר חשב אותם לרבי־ערך. המון פעולות, אשר העלוהו פעמים כאן ופעמים כאן על במות החיים המדיניים ולא נתנוהו להשיב רוחו. עתה היה עליו לנהל את המלחמה בצורות אחרות, לבדוק את כחו, להכין את הכל. על כך עברה יותר משנה, שנת מנוחה למראית־עין.

בוינה התבונן לפעולת החוברת שלו, הסביר והורה, באר וברר, ראה את המון האנשים הקטנים, אשר רגשו סביבו, ראה את העושים והמעשים, אשר מצאו די ספוקם במעשי יום־יום, המשתכרים ממלים רמות ונסוגים אחור ברתת מפני כל פעולה העוברת את גבולות המקובל. הוא למד להכיר את כל מורך־הלב אשר נצטבר בעם, אך ראה גם את הכחות המצפים כקרקע בתולה לידים עובדות, לאיש אשר יעירם מקפאונם למען יוכלו להתפתח. ועוד מעט וירא והנה הוא בתוך גדוד נאמנים קטן, המיחלים למוצא שפתיו. בהיותו בשנה ההיא שנית בלונדון ובנשאו מדברותיו כאורח במועדון ה“מכבים”, קם נגדו גדוד מוצק ערוך לקרב, הסתדרות הטענות הקטנות נגד הרעיון הגדול. רק אחד היה אשר תמך בו תמיכה שלמה, הצייר האנגלי הולמן הונט, לא־יהודי, באשר בכלל יש לצין, כי בימים ההם קידמו הרבה מן הלא־יהודים את הרעיון הגדול. ובכל זאת נתנה לו ישיבתו בלונדון שילומים ועוז. רובע־המזרח בלונדון קרא לו. זאת היתה האספה הגדולה הראשונה, אשר בה דבר אל העם, חזון לא־נפרץ בחיי היהודים בלונדון. מנכבדי יהודי לונדון לא נמצא איש, אשר חפץ לשבת ראש באספה ההיא. אך הרב הראשי לעדת הספרדים, ד"ר גאסטר, עמד בפרץ. האספה הצליחה למעלה מכל תקוה. פה נגלה לו כחו. מעולם לא נתגלם הקשר האמיץ עם העם במידה כזאת.

“ציון” הודיע גם על המאורע הזה. ההודעה היתה כעין חילוף כוח בתוך החדגוניות האפורה של הידיעות החדשות. אך התמונה בכללה לא נשתנתה. לא קרה כל דבר יוצא מן הרגיל. הגלים אשר הכתה “מדינת היהודים” בים החיים, שקעו בברלין מעט מעט.

כפלא נראה הדבר, כי הינריך לווה טרם הרגיש מתוך הקריאה ב“מדינת היהודים” את הכוכב העולה, תיאודור הרצל. לא בא עליו הרוח, כאשר בא על דוד וולפסון, אשר מרוץ דמו עמד בקרבו בקראו את החוברת הזאת ולא מצא מנוחה עד עמדו לפני הרצל בוינה פנים אל פנים. באור הדבר הוא פשוט. בעיני הינריך לווה היה העם היהודי צבור היסטורי ובשרשרת מאורעות רצופה הכיר את דבר היותם קשורים קשר היסטורי עם העבר של ארץ־ישראל. את מחברת החוליות האלה ראה כהיסטוריה לאומית־תרבותית צבועה בצבע הגיטו, אשר בהמשכה תהיינה תוצאותיה אל המולדת העתיקה, אל ארץ־ישראל. וככה היה לווה מבראשונה יהודי־לאומי גם בצורה המדינית. הצד הלאומי־המדיני, אשר את עצמו ואת ערכו ידע מתוך קשריו עם רעיו היהודים־הרוסים ועם נתן בירנבוים, היה לו, יחד עם שאר הצדדים של הציונות, ביחוד עם הצד הלאומי־התרבותי, אחדות אחת גדולה. לא יכול להיות צד אחד בלי שאר הצדדים. בכל זאת הכריע בו, לפי כשרונו ולפי התפתחותו, הצד הלאומי־התרבותי. ואת הצד הלאומי־התרבותי ראה והנה הוא מוזנח ב“מדינת היהודים” ובאשר נזכר שם דרך אגב הוא מעורר התנגדות. הרעיון היסודי הנעלה, אשר הביע הרצל במחברתו, המטרה אשר אליה ישאף העם, הכה שרשיו עמוק עמוק בלב הינריך לווה ע"י התפתחותו אשר נזונה תמיד מתוכו. לא היתה בו כל מהפכה, כל שנוי, אשר ישרוף את אשר קדש לפנים. זאת היתה להבה בוערת לאטה שנים רבות. ככה מצאה אותו “מדינת היהודים” והוא שמח לראות את הרעיון הגדול, אור חייו, מובע בצורה חדשה, אך הכח החוצב להבות, אשר בו הוציא הרצל את הרעיון לאור, לא נגלה לו.

הינריך לווה שב מארץ־ישראל במחשבה מוחלטת להעתיק את מושבו לשם. קרץ לו הסיכוי להשתתף בהקמת המפעל של בתי־הספר. ה“ליציאום ביפו” משך את לבו. בגרמניה, חשב, אין עוד צורך בו. ההסתדרויות שנוסדו על ידו הראו, כי יש בהן רוח חיים. התפתחותן נראתה לו בטוחה גם להבא. הוא יוכל, אמר בלבו, לעזוב אותן לנפשן. את מערכת העתון “ציון” מסר ביום 1 לאוקטובר 1896 לד"ר נתן בירנבוים, אשר העתיק בינתים את מושבו לברלין. בחדשים האחרונים לשנה ההיא הכין את הכל לעבור לארץ־ישראל.

 

יג. הלפיד    🔗

הינריך לווה בחר לו למסעו השני לארץ־ישראל, אשר חשב אותו למסע האחרון, את קו־האניות מרסיל – אלכסנדריה. אל מרסיל הגיע במסעו דרך פריז, ששם היה מושב מרכז האגודות “חובבי ציון”, אשר נוסד זה מקרוב כהתאחדות האגודות העובדות לטובת ישוב ארץ־ישראל. כאלה היו חברת “עזרה” בברלין, חברות חובבי ציון בלונדון, אגודת “ציון” המקומית בוינה, ובאופן בלתי רשמי “חובבי ציון” באודיסה. הרוח החיה בתנועת חבת ציון בפריז היה הרב הראשי צדוק כהן. הקבוצה הציונית הקטנה שם הכילה כמעט אך ורק מתלמדים יהודים־רוסים לשעבר. אנשים למעלה מבינונים נמצאו פה יחד במספר רב מכפי הערך. נזכירה אחדים מהם בשמותם: הצעיר רב־הכשרון ליאון פפרין; אברהם לודויפול, אחד העורכים של העתון Temps, היהודי הצרפתי ברנרד לַזַר, אשר צדקתו תעמוד לעד יען היותו הכח המניע להוקיע לעיני השמש ולעיני הקהל את המזימה אשר זממו רשעים לעם היהודי ב“ענין דריפוס”. שֵׁם הינריך לווה כבר נודע ויהי אורח רצוי בחוגים האלה. הרב הראשי קבל פניו בידידות. ראשי העושים בהתאחדות האגודות של חובבי ציון היו האדונים מאירסון וברמסון ועמהם נדבר על כל שאלות ישוב ארץ־ישראל וביחוד על תכניתו, ליסד ביפו גמנסיה עברית. באלכסנדריה עמד ימים מעטים. שם התראה עם אנשים שכבר ידעם מלפנים, ובבוקר יום אחד הקשיב שנית למנגינות הערבים המשיטים אותו בסירה אל מדרגות האבנים אשר לחוף יפו השטופים למשעי בכח גלי הים.

ביפו מצא את האנשים ואת הדברים כאשר עזב אותם לפני שנה. ידידיו היו שמחים כי שבו לראות את פניו. הפעם יהיה כולו שלהם. מי יצליח ממנו למלא את העבודה אשר התוו לו. והנה שמע מפי ידידו יהודה גרזובסקי על מזימות אשר נרקמו עליו מברלין. מן המארב הכוהו בלשון. במבוס, אשר ממנו דרש הינריך לווה באורים, לא נתן לו תשובה מספיקה על המזימות אשר נרקמו נגדו בסתר. אלה הוציאו מלב הינריך לווה את החשק, לכונן את חייו בארץ־ישראל כאשר היה עם לבבו. הוא מאן לעבוד כמורה בבית־הספר העברי ועזב את תכנית הגימנסיה עד כמה שתהיה קשורה בו. בכל זאת הוסיף עוד לעבוד עם גרזובסקי ועם אחרים להכין את הדרוש למען הקל את פתיחת המוסד אחרי כן. הוא החל לחבר ספרי־קריאה לראשית למודים ובדבר הזה מצא לו עזר רב בידידו גרזובסקי רב־הידיעות. עם החלטתו להמנע מכל פעולת הוראה לבשו חייו צורה אחרת. מעתה עתותיו בידו והוא יכול להקדיש את זמנו לחיים הצבוריים במידה גדולה יותר. לא היה דבר אשר לא שם אליו לבו. כאשר ראה מעוות לא החריש. הוא ביקר והוכיח למען ייטיבו לעשות. מובן מאליו, כי בזאת רכש לו גם מתנגדים. מגרעות רבות ראה בהנהלת המושבות ע"י פקידות רוטשילד, אשר עדת פקידיו לא היו חדורים אותו הרוח הדרוש ליסודו של ישוב חדש. גם על ענייני החלוקה שם עיניו, ראה את מגרעותיה והיתה לו הזדמנות להפיץ אור על ענין ביש אחד ולעזור מצדו להכניס בחוג ידוע שינוי גמור בחלוקת כספי התמיכה. חייו היו, כאשר מקודם בברלין, חיי־מעשה בכל שטח משטחי פעולתו, והרעיון הציוני – הכח המניע. חסר המרכז החזק. אך היה היו דברים אשר השביעוהו רצון. היחסים הרבים אשר היו לו עם העתונות היהודית היו לו למחיית־נפש. הוא הוציא לאור עלון ידיעות מארץ־ישראל, אשר ערך בדייקנות רבה. ועד חובבי ציון נזקק לעזרתו ברצון. אם היה צורך לנסוע אל המושבות העבריות, היו שמחים לראותו משתתף בנסיעה וממלא את התפקידים, אשר מסרו בידו מתוך אמונה רבה.

הוא הכיר את חיי יום־יום בארץ־ישראל, ידע את הארץ ואת האנשים, ראה את הבר ואת התבן. הוא דבק בחוג ידידיו ובכל הנעשה בארץ ראה לפני עיניו תמונה, שנתנה בטחון בלבו על דבר העתיד. בגדרה ראה את חוג הבילו"יים, אשר עמלם ופרי עמלם הפליאו אותו. בראשון־לציון שמח לראות את מנשה מאירוביץ, אשר ידעו בתור סופר, את אליעזר אלחנן שליט, אחד ממיסדי המושבה, מעין טיפוס טולסטוי, אשר התרחק מכל משרה ואשר רוחו היה שורר במושבה כל ימי חייו. אליעזר שליט היה המתווה דרך בענפים רבים של משק המטעים ומופת לרבים. בשכלו החריף וברוחו הטובה, הפילוסופית שלו נתן לחיי המושבה נעימה עליזה מיוחדת. גם עם אריה שליט, בנו הבכור, מחבר שיר ראשון־לציון, נפגש הינריך לווה פעם בפעם. אכן היו קווי אופי רבים משותפים לשניהם, עד כי החליפו אותם פעמים רבות זה בזה. בזכרון־יעקב בא לווה בקשרי ידידות עם אהרן אהרנסון, בן־גילו ובן אחד התושבים שם. הלה היה אז צעיר בעל גוף איתן, מהיר תנועה, וברכבו כאלו דבקו הוא וסוסו זה בזה. ורוח בינתו וכשרונו בידיעת לשונות ואומץ לבו ומרצו נתנו כאילו לנחש מראש את התפקיד הגדול, שהוא עתיד למלאות בארץ־ישראל בימי מלחמת־העמים הראשונה. וכן היו עוד אנשים יקרים רבים, אשר פגש בכל מקום בארץ ואשר המתיקו לו את ימי שבתו בה. החיים התנהלו במהלכם הרגיל, חיים נבדלים מן העולם החיצון, אשר היה מורגש רק בבוא אניות אל החוף והביאו משלוחי־דואר ובימי האביב עולי־רגל חדשים, בהם גם יהודים, אשר עברו בארץ הקודש לפי תכנית ערוכה מראש, בלי נטות ימין ושמאל. אלה היו חליפות נעימות. וככה בא הינריך לווה בפעם הראשונה בקשר עם אנשים נכבדים, נציגי חובבי ציון בלונדון. ובקבוצת הנוסעים האלה היו הרברט בנטויטש וישראל זנגביל. הימים היו ימי הפסח, והוא התאמץ להטות את האורחים החשובים האלה, אל ארץ־ישראל העברית, שלא היתה רשומה בדרך־מסעם.

הקיץ קרב לבוא והוא שקל בדעתו, איך יכונן את חייו בארץ־ישראל. והנה נפל דבר, אשר הסעיר את הישוב היהודי בארץ, ובזה ירד גורלו הפרטי מעל הפרק. מעתה היתה לו תעודה. בחודש יוני 1897 הביא הדואר ידיעה מאירופה, אשר הרימה פתאום את ארץ־ישראל לראש־פנה ליהדות כולה. בעת ההיא בא הגליון הראשון של שבועון חדש כתוב גרמנית. שם השבועון “דִי וֶלט” ומראהו היה נהדר במעטהו הצהוב. הכתב אשר בראש העתון לא גלה מאומה על התוכן. אך בתוך השם היה גם מגן־דוד עם צורת ארץ־ישראל. זה היה סמל. המלים הראשונות של הגליון לא השאירו ספק בנוגע לרוח העתון. המאמר הראשון, הכתוב בידי תיאודור הרצל, דבר על הקונגרס אשר ייאסף בקרוב במינכן. במאמר הזה נראה, כי רעיון הקונגרס כבר ניתן לפני הקהל זה שבועות מספר וגם עורר הד חזק. המאמר הודיע, כי נכתבו דברי בלע בידי פתאים ואנשי־מזימות למען שים את הרעיון לשמצה ברבים. אך מן הגליון הראשון יכלו גם לראות בבטחה, כי כבר נעשה צעד ראשון, אמיץ, אשר אין להשיב, וכי הקונגרס היה יהיה על אף כל שטן ומשטין. הינריך לווה קרא את דברי התגלות ראשונה זו של ה“וולט” ברגשות מיוחדים של התרוממות־רוח, גאווה, סיפוק פנימי, עם זאת גם מתוך רגש של הסתייגות. הוא חשב את הרצל לראש ציוני וינה. הכר הכיר אותו מתוך “מדינת היהודים”, מתוך חליפת המכתבים המעטים אשר היתה ביניהם לפני חדשים אחדים ומתוך המכתבים מוינה, אשר לא שינו הרבה את התמונה הכללית. יותר מזה לא ידע. ביחוד לא ידע, כי כמה דברים בחוברת הנזכרת, אשר לא ישרו בעיניו, מקורם רק בעובדה, שבנקודות אחדות חשובות לא היתה להרצל הידיעה הדרושה. אותו היוצא מגדר הרגיל שבתופעה זו לא נגלה לו עד כה. אם גם ברגע הגדול הזה, לנוכח הלפיד המודיע על הקונגרס, התעוררה בקרבו התנגדות, יש לזכור, כי הרצל היה בעיניו הדמות אשר ערך לו בלבו לפי הידיעות שהיו לו עליו. את הרצל כאשר הוא באמת, את הרצל בכל גדלו, החל להשיג רק אחרי אשר ראהו פנים אל פנים. ומעולם לא גדל בעיניו כאשר בעת היותו נמצא בהתנגדות אליו. דבר אחד התברר לו בראותו את כותרת ה“וולט”: הדום אחר הוא, אשר עליו שם הרצל את רגליו. מה פירוש השם “די וולט”? אותו, את הינריך לווה, מגעיש העולם היהודי עד היסוד בו. האמנם מתכון הרצל אל העולם הגדול? ואמנם כן היה. והינריך לווה הרגיש ברור, יותר מאשר הגיד לו לבו למקרא “מדינת היהודים”, כי כח־דוחף חדש, ממריץ ומפעיל, צומח ועולה. עתה ראה והכיר, כי הרצל הוציא את שאלת היהודים מן המצר והעלה אותה אל מרומי מדיניות העולם – בלי חששות פעוטים, בלי פחד, נאפד הוד שנאצל עליו מן ההכרה כי מדבר הוא בשם העם העתיק, רם היחש. זה היה דבר חדש, דבר גדול. הינריך לווה השיג את זאת, בלי אשר התערערה בקרבו הבנתו היסודית בציונות. הוא השיג את הדבר הגדול, האצילי, שהוא אולי רב־ערך בעת כזאת, ונפשו נכנעה מפני התכנית שנגלתה ב“וולט” אשר משפטיה הראשונים נגעו עד מעמקי לבו: “השבועון שלנו הוא ‘עתון יהודי’. אנחנו מקבלים את המלה הזאת, הנחשבת לקלון לנו, ואומרים להפוך אותה למלת־כבוד”.

רעיון הקונגרס לא היה חדש. כבר הגו בו באספת קטוביץ. כבר אז היו אנשים, אשר בקשו ליצור מעין במה יהודית. בעצם הדיונים עליו קמו כל מיני חששות. פשוט פחדו. הם הסתתרו בחיל ורעדה מאחורי דברים פחותי־ערך, דברים של מה בכך, שלא הצדיקו את כל התכונה הגדולה. הנסיון נכשל ואיש לא ערב את לבו לשוב עליו. בעת יסוד אגודת “ישראל הצעיר” בברלין חשבו על רעיון הקונגרס וגם הציעו אותו לפני הנהלת המפלגה בוינה. אך עד צעד מכריע לא הגיעו. וכאשר ראה הינריך לווה מחדש את תכניתו אשר הגה בה זה כמה, הרגיש, כי ידו של הרצל כוננה ביתר מעוף, כי הרצל העניק לו הוד ושגב, וכי הדבר, שהיה מעתה ענין למדיניות העולם, הוצג במרכז, אשר את ערכו הנעלה לא הכיר. הוא נכנע, אך בלבו חשב להשיג הכרה גם לדעותיו. הרעיון של הסתדרות ציונית מקיפה את כל העולם היהודי הכניס שמחה בלבו. הן זה היה משא־נפשו, כי ההסתדרות הזאת תכיל בקרבה את כל המפלגות. זכר את הניגודים שבין הציונים המדיניים, שבירנבוים עמד בראשם, לבין הציונים המעשיים, מטיפוס במבוס. הרעיונות האלה משלו בו, מלאו אותו כולו; ויהי עם לבבו לעבוד בארץ־ישראל את עבודת התנועה הגדולה, שעלתה על הבמה.

בהגיע אניות־הדואר שנית אל החוף, נראו כבר באופן ברור פעולות הקונגרס שעליו הודיע הרצל. כנגד המפעל המתוכן נוסדה התנגדות, אשר השתרעה עד לתוך שורות הציונים. כחכם הרואה את הנולד, יסד הרצל, יחד עם הבשורה על הקונגרס, את ה“וולט”, להיות בידו כלי־שרת, בו יוכל, הן ע“י סיסמאות חריפות והן ע”י התוויית קווי־פעולה, לעמוד נגד המתנגדים בכל צורה שהיא, להרחיק ע"י באוריו מעל הבמה הגבוהה הזאת כל אי־הבנה ולסכל מזימות רשע.

המלחמה עם כותב החוברת היתה נחשבת בעיני המתנגדים כמשחק־ילדים. אך הקורא לקונגרס היה מסוכן יותר. והיה הכרח איפוא לעשות מיד את הכל למען הרחיק את הסכנה הזאת. גדוד רב־צבעים התלכד לחבר אחד. הדבר אשר קבצם יחד היה הפחד בצורות שונות. פחד הכלב הנרמס, אשר דאג לעצמות המושלכות אליו מידי האדון הנערץ חרף כל המכות אשר יכהו. פחד השאננים, אשר לזרא להם כל שנוי, הטורף את מעגלותיהם בהווה. זאת היתה גיחה להתקפה שאין כמוה לעוצם. ראשית צעדיה היתה החוברת של ד"ר גִידֶמַן, הרב הראשי של וינה, אשר היה חלש מאד מלכת אחרי הקול הפנימי, קול נפשו, אשר גילה לו זה כבר, לפני רבים אחרים, מה הדבר הפועל באישיותו של הרצל. עליה נלותה מחאה מאת אגודת רבני גרמניה. היא נתנה קול־פחדים כדרך המתבוללים, ילידי טפוחיהם של הרבנים האלה. מחאה מבאישה ומחפירה, אשר התאמרה להגן על אהבת המולדת מפני המזימה הציונית. לסוף באה ההתנגדות המגובשת של ראשי קהלת מינכן נגד האפשרות הקשה־מנשוא, לשמוע בתוך חומות עיר מינכן, כי גם עתידם של יהודי גרמניה בארץ ישראל הוא. הנציגים האלה של צוררי היהדות־הלאומית מצאו עזר כנגדם בחוגי חובבי ציון, אשר דאגו למעט האהדה ולפרורי התמיכה, שהם מקבלים באיפת רזון מאת החוגים הצועקים עתה בקול רם: “היהדות והמולדת בסכנה!”. אנשים כהירש הילדסהימר, אשר נעתר בראשונה להרצות בקונגרס על עבודת ישוב ארץ־ישראל, חלשה דעתם עד כדי להעמיד את עצמם עם עתוניהם לרשות המתקוממים נגד “סכנת” הקונגרס. עדיין היו חדורים, עד למוח עצמותיהם, את רוח השיטה הישנה, הנותנת עוז והדר להגינות האזרחית ולעושר. לא קל היה להם להשלים עם הרעיון, כי על האלילים האלה לפנות את מקומם לפני הדגל של הנהלה מדינית גדולה. ומאחרי כל אלה בירכתים היו חוגי הציונים אשר, ביחוד בברלין, הרימו ראשם אחרי צאת הינריך לווה, שכל התפתחות מהירה ונמהרת שנואה היתה עליהם. ועד הימים האחרונים שלפני פתיחת הקונגרס נלחמו נגד רעיון הקונגרס.

נשק אחד היה שנחשב בעיניהם יעיל ביותר, והם השתמשו בו במלאכת־מחשבת דקה. המגמה של הקונגרס, אשר שם לו הרצל וגם בירנבוים נר לרגליהם היתה נגד הסננת יהודים לא“י בחשאי וללא בטחון משפטי; על נקודת־מבט זו דנו, כמובן, בארץ־ישראל ברצינות רבה. ונוסף על זה שררה בחוגים ידועים הדאגה, שהיתה בודאי מוגזמת ושגם הגזימו אותה בכונה, כי טורקיה תשים מכשולים בדרך ההתישבות שהתנהלה עד כה, או גם תחריב אותה לגמרי, אם יגלו הציונים את הקלפים ברבים. בנימוקים האלה השתמשו למען עורר גם בארץ־ישראל התנגדות לקונגרס. ומלחמה חרישית התחילה ע”י משלוח מכתבים פרטיים לכל עברים. גם הינריך לווה קבל מכתבים כאלה מברלין מאת חברים מודאגים, ומפריז מאת חוגי חכי"ח וממרכז האגודות של חובבי ציון.

ארץ־ישראל עמדה בנסיון. אף כי הוכוחים היו נסערים, בכל זאת לא עלה על לב איש להפריע את הקונגרס. הכל הרגישו את גודל הרעיון. ביחוד היה יהושע איזנשטט־ברזלי, מזכיר הועד של חובבי־ציון ביפו, האיש אשר התגבר על כל התנגדות. הוא הוכיח, כי בדרך שהלכו בה עד כה לא נגיע אל המטרה הלאומית, כי אם ברצוננו להשיג גדולות, עלינו לנסות גדולות. בענין זה היתה חליפת־מכתבים נמרצת בין ועד חובבי־ציון ביפו ובין זה של אודיסה, שסופה היה נצחון לכוון יפו: ועד אודיסה קיבל את דעת יפו ורק השיא עצה שמפני טעמים מדיניים לא רצוי שיסע מארץ־ישראל יהודי רוסי כציר אל הקונגרס. שבועות אחדים עברו בארץ בתעמולה מרעישה, שהינריך לווה השתתף בה במרץ רב. הוא השמיע את קולו גם בחו“ל, שכן כתב מכתב אל ה”וולט", בו העביר תחת שבטו את מעשה רבני המחאה והביע את צערו על אשר לא מצא את הירש הילדסהימר בצדו של הקונגרס. בינתים¹² נקבעה העיר בזל למקום הקונגרס, אשר נועד להיות בימים האחרונים לחודש אוגוסט 1897. בארץ־ישראל היתה השיחה האחרונה על הקונגרס בראשון־לציון, ואז גם נבחר הציר. והימים ימי בציר־ענבים. מכל המושבות נהרו ובאו הלום. על פי הצעת הועד ביפו נבחר הינריך לווה כציר ארץ־ישראל לקונגרס.

ההוראות שניתנו לו, שאת נוסחן העיקרי ניסח הוא בעצמו וגם הטיף לו בנאומיו הרבים בארץ ובאספת־בחירות האחרונה, מעידות על עמדתם המפליאה של האנשים אשר המסיבות המיוחדות שהיו נתונים בהן לא היו עשויות להקל על החלטתם. גם הטעמים שהמציאו לקונגרס לטובת המשכת ההתישבות היו מוסחים מן הדאגה לגורל יחידים אל הדאגה לעניני התנועה בכללה. הם הביעו את דעתם, כי תחנת־הגסיון הגדולה לארץ ולמשקה הלאומי יש בה צורך הכרחי גם להבא. העירו על העובדה, כי מציאות ישוב חזק של יהודים יוצרים ערכה גדול ומכריע לפתרון שאלת המזרח. לאחרונה הצהירו, כי גם בתנאים מדיניים פחות נוחים אפשר להמשיך את פעולת ההתישבות במדה של היום, אם ישתמשו לשם זה ביהודים נתיני טורקיה הנמצאים בארץ.

הינריך לווה מיהר להכין את הכל למסעו, למען יבוא אל בזל למועד, כי הזמן היה קצר. מיד ממחרת האספה בראשון־לציון נסע באנית־קיטור של חברת “חֶדיויֶל לַין” אל פורט־סעיד, ששם הצליח להשיג מקום באנית־קיטור של “מסג’רי מריטים”. בן־לויתו במסעו זה היה לודויפול, ידידו מימי שבתו בפריז באחרונה, סופר יהודי־צרפתי יליד רוסיה, אחד המעטים אשר ראו בעינים פקוחות את שאלת היהודים גם בצרפת וחזו לה עתידות נוגות לימים יבואו. וזה בעת אשר חשבו שם ובמקומות אחרים, כי יכולים הם לאטום אזניהם משמוע את האזהרות הנמרצות אשר הזהירו אותם על כל אלה.

ממרסיליה נסעו לבזל דרך גנף. שם התיצב הינריך לווה במשרד הקונגרס והודיע על בואו כאיש־צבא הבא אל גדודו, לאמור: “הנני!”

 

יד. ענני ערפל קטנים    🔗

על הקונגרס הראשון אמר הרצל, בבקרו בפעם הראשונה בברלין בינואר: 1898 “זה היה יותר מקונגרס, זאת היתה אספה לאומית”. והינריך לווה כתב אחרי הקונגרס ב“וולט”: “אחרי שנות מאות רבות של דברי הימים, שבהן היה עם ישראל לא פעיל כי אם סביל, היה הקונגרס בבזל הבשורה הראשונה הגלויה על התחלת דברי ימים חדשים, פעילים של היהדות”. להיות סביל בדברי הימים, זאת אומרת להיות דומם ולא חי־מדבר, כדור־משחק בידי העמים הפועלים. ואשר הוא במצב כזה במשך מאות־בשנים, חבול יחבל בגוף ובנפש. הוא יסכין עם גורלו, אשר אין לשנותו, וימצא חפצו בו. וטוב לו ככה ושלום לו, כמוהו כעבד נרצע, אשר קרם עור־קרן על רוחו ועל נשמתו. מחיר שלום כזה אבדן כבוד העם. להתגבר על מצב הסבילות, זה לא ענין ליום או יומים. דרושים מאמצי־כח כבירים למען הפוך מצב סביל בקרב העמים למצב פעיל, לההפך לעם אשר גמר בלבו להתנער בהחלט מעבדותו ולקחת את גורלו בידו. וזכות־עולם היא לתיאודור הרצל, כי עשה את הצעד הראשון לדבר הזה. זה היה רק צעד ראשון. עוד לא הגיעה העת לראות את האחרית הטובה למהפכת־העם הזאת. אחרי כן נעשו עוד צעדים, אשר הובילו להצלחות ולכשלונות, חצאי־מעשים שהפסדם מרובה, ונסיגות לאחור. וההוה עומד לפני התעודה, ללכת קדימה על המסלול אשר התוה הרצל. הקונגרס הלאומי הראשון התגבש בדרישה הלאומית הכלולה ב“תכנית בזל”. עיקר הדרישה של התכנית הזאת באה מהיום והלאה במקום מנהג העמים לעשות בעם היהודי, לטובתם ולתועלתם הם, כטוב בעיניהם. הרצל בקש להניח אבן־יסוד לבית, אשר יהיה בימים הבאים בית־זבול לעם היהודי. כזאת דרש בשם חלקי העם המפוזר בכל קצוי ארץ, וגם שמעו לקולו. לשמוע לקולו, זאת אומרת להכיר בדרישתו. הכרה אפשר להשיג רק על ידי עבודה פעילה, על ידי מעשים והתנהגות של עם, אשר גמר בלבו להיות לבדו חולש על גורלו ולסדר את עניניו לפני בוא יום גאולתו על ידי הנהלה אחידה.

גודל פעולת הרצל לא ימעט באשר מצא דור קטן. עוד רבים היו סירות־הבשר, אשר ישבו עליהם כאבותינו לפנים במצרים. לא רבים ישתנו עד כדי לעזוב את חיי הרווחה אשר הסכינו עמהם ולהטות לסבל שכמם. שנויים כאלה לא יעשו על פי הסכם ברוב דעות. בבוא העת הנכונה, יקום מנהיג אשר יפעל בכח בטחונו המלא בעתידות העם, ובזרם היוצא מבטחונו זה, אשר אין עומד בפניו, יפנה את הדרך להשתנות העם. ההתנגדות לפעולת הרצל הגיעה עד לתוך שורות הציונים. ההתנגדות היתה מורגשת בחכוכים הגלויים והנסתרים בחוגי הציונים והציונים למחצה, וביחוד בקרב החוג הקטן, אשר החל להתפתח בברלין לפני הקונגרס ואחריו, אחרי העתיק הינריך לווה את מושבו לארץ־ישראל. ההתישבות הקטנה בארץ־ישראל, שהתקדמה על ידי נדבות, הפכה להרגל נעים. היא עלתה במעלות קטנות ועליתה הגדולה ביותר היתה בקום לעזרתה נדיבים וחברות פילנטרופיות. אמנם את ערך ההתישבות הזאת לא יכול איש לבטל. הישוב החדש בעצמו העריך אותה במידה נכונה. הויכוחים לפני הקונגרס הועילו הרבה לברר וללבן. הישוב נכנע מפני הרעיון הציוני־המדיני החדש ומפני ההנהלה שנבחרה ע"י הקונגרס. גם החוגים החשובים של חובבי ציון, ביחוד ברוסיה, נספחו על מחנה הרצל.

אך היה היה גם קשר גמדים, שבראשו עמד וילי במבוס בברלין. במבוס קבל זמן קצר לפני הקונגרס הראשון את מערכת הירחון “ציון”. אשר נוסד ע"י הינריך לווה, אחרי שובו של נתן בירנבוים, עורכו הזמני, לוינה. את השלט היהודי־הלאומי השאיר לראוה, אך הפכוהו לבדיחה. לא היו לו כל נקודות־מגע עם הרעיון המדיני הגדול של הרצל. לוּ יכול, כי עתה הכחד הכחיד אותו. אך משהוכיח בראיות נאמנות את מציאותו, ניסה לגדע את כנפיו לבלתי היות לו עוד הקסם הלוקח נפשות. האיש, אשר נמנע ממנו החוש להשיג את הרעיון הגדול, השיא את נפשו בתקוה, כי אם אך יטה ידו יצליח להוליך את התנועה הגדולה אל עבודת ישוב ארץ־ישראל שלו, העבודה התמימה, הקטנה, המשרכת דרכיה כמי השילוח ההולכים לאט. וזה הדבר, אשר המריצו להשתתף בשני הקונגרסים הראשונים. כמעט כמחזה־תוגה נראה לנו הדבר, שככה התנכר אל המצב, עד כי ערב את לבו, למען הרגיע לנפשו ולעדת־חבריו הקטנה, לתאר את ההישג הלאומי־המדיני של הקונגרס הראשון, את “תכנית בזל”, כנצחון המגמה שלו, ואת ההדורים הקטנים בניסוח הדרישה היסודית של הציונות, אשר מקורם אך ורק במצב המדיני החיצוני, כהנחה מדינית־פנימית לעבודתו הפעוטה. עלינו להזכיר את הנפתולים הקטנים האלה, יען כי גרמו לא מעט רוגז בברלין.

אם מצא הרעש, אשר הסב במבוס בברלין, הד גדול יותר מן הראוי לו, הלא היתה זאת יען נמצאו שם חוגים ידועים אשר עוד לא נגמרה התפתחותם אל הרעיון הציוני הגדול, ועוד היו כמגששים באפלה ולא מצאו נתיבם עד עמוד לפניהם שליח הרעיון בכבודו ובעצמו והקונגרס השני אצל עליהם מרוחו החדשה. החוגים האלה, אשר יצאו מתוך האגודה היהודית להשלמת האדם ואשר בא־כוחם היה ד"ר אדולף פרידמן, היו נגד התפתחות “נמהרה” – לפי דעתם – למול המטרה האחרונה, שאמנם הודו בה גם הם. גם הקונגרס נראה להם כדבר בלא עתו. הדבר אשר עוד לא השיגו ואשר נלחמו בו, היה הכוון הלאומי־המדיני, אשר אגודת “ישראל הצעיר” הטיפה לו מאז, אשר נתן בירנבוים היה נציגו הרוחני ואשר מצא לו מבשר רב־פעלים בתיאודור הרצל.

בהיותם עומדים בחצי הדרך להשגת השאיפות הציוניות, לא יכלו עוד להתרומם מעל לדרישות במבוס. בנוגע ללאומיות מצאו, כמוהו, די ספוקם בטיפוח הכרת הערך העצמי של היהודים. וככה הגיע הדבר לשתוף ענינים לפי שעה, אשר ערכו לא יכול לעלות למעלה מן השיעור הטבוע בעצם מהותו, יען כי חסר האיש אשר היה בכחו להשפיע עליהם ולחנכם בדרך טובה.

* * *

צאת הינריך לווה מברלין גרמה למצב של מבוכה ולא־סדרים. לא זה בלבד שנפסקה השפעתו בדרך התעמולה והחנוך על חוגי האגודה להשלמת האדם, כי גם באגודת “ישראל הצעיר” הורגש מאוד חסרון המנהל הזה. היה היו אנשים, מקצתם יהודי חו“ל, אשר מסורת הקבוצה הזאת היתה קו לחייהם ולפעולתם. אך חסר היה הכח אשר יאחד את הכחות היחידים בקבוצה הזאת הפונים איש לעברו, לצקת אותם לגוש מוצק וקשה כברזל מול ההתנגדות היוצאת מחוג במבוס. בוינה היו להם ידיעות על הערפל הברליני הזה, אשר סך בעד חוגים רחבים מעבור אליהם הרעיון הציוני. לא יפלא, איפוא, כי השאלה, שהיתה כל־כך חריפה לפני הקונגרס הראשון, שאלת חבור אורגני של ציוני גרמניה, לא יכלה למצוא פתרונה מברלין; אף כי ברלין נתנה את החלק הראשי מכל ציוני גרמניה ובה יצאה העתונות הציונית בשפה הגרמנית. על פי רצון הרצל היה על קלן לעמוד בפרץ. שם חיו שני אנשים ידועים, דוד וולפסון וד”ר בודנהימר, שעמדו בראש קבוצה, אשר היתה קימת משנת 1892 ובעת ההיא היה לה ערך של אגודה לישוב ארץ־ישראל. וככה הגיע הדבר עד לאספה בבינגן, ששם לא היתה נציגות לציוני ברלין לפי ערך מספרם, ובגלל דברי ריבותם הפנימיים, שהפריעו לעבודה הציונית, נמתח עליהם קו בקורת קשה. פה נוסדה ההתאחדות היהודית־הלאומית בשביל גרמניה והוחלט על קלן כמקום־מושב הועד.

החכוכים בברלין התגלעו בבחירת ציר לקונגרס הראשון. הם גרמו לפרסום מחאה במגלה עפה מאת הקבוצה המתנגדת, אשר לפי תכנה היתה ערוכה נגד בחירת הד“ר בירנבוים כציר אל הקונגרס, ולפי רוחה – נגד הקונגרס בכלל. יוצר המחאה הזאת היה במבוס, אף כי שמו לא היה בין חותמי המחאה. הוא ישב בקונגרס כבא־כוחה היחידי של קבוצת במבוס־פרידמן. מהלך הקונגרס לא שינה מאומה במצב. החכוכים לא חדלו. לא נעים היה המצב הזה, אשר מצא אותו הינריך לווה בשובו מבזל. הוא רואה את כוכב בירנבוים הולך ושוקע ועל זאת התעצב אל לבו. אך את עצבונו הפיגה תמונת המנהיג תיאודור הרצל, אשר גדלו נגלה לו בבזל. הוא חש צורך בנפשו להודיע לקהל את אשר ראה בבזל. וגם אמנם בחדשים הראשונים אחרי הקונגרס סייר את צפון גרמניה ומעבר לה עד מהלאה לקופנהגן ונשא הרצאות. בכל מקום בואו יצר אוירה רצויה להתפשטות הרעיון הציוני. ובכל זאת היה עם לבבו לשוב מיד בהיות לאל ידו לארץ־ישראל אשר התחשב כאזרח לה. על מכתביו היה חותם: “ד”ר הינריך לווה, יפו”. בכל מקום אשר בא שמה הדגיש במיוחד כי הוא רק כעובר אורח בגרמניה. בקופנהגן הבטיח לנאום שם שנית בטרם ישוב לארץ ישראל.

אחרי שובו מקופנהגן ראה את מבוכת המפלגות, אשר שררה בברלין. לבו הגיד לו ברור, כי עליו להתערב. תיקון המצב – תפקידו הוא ולא של אחרים. כל הכוחות היהודים־הלאומיים, אשר נוצרו עד כה בגרמניה, וביחוד בברלין, היו בעיקר מעשה ידיו, פרי רוחו המנהיג. האמנם בגד בתעודתו זאת בעזבו את ברלין ובהעבירו את פעולתו לארץ־ישראל? בהחלט לא נכון הוא להוציא מסקנה כזאת מהמעשים בברלין בשעת העדרו. בעזבו את ברלין לא ניחש כלל את הדבר החדש ביסודו, הבא להתגלם בדמותו של תיאודור הרצל, לא ניחש את רגשי השמחה והפחד, אשר עורר מעשהו בלבות האנשים. אחת ההופעות שנגלתה בעקב מעשהו היה הדבר אשר נפל בברלין. ואין ספק בדבר, כי לו היה בברלין היה מונע בעד הבלבולים ההם. ואולם בצאתו משם לא התכחש בזאת לרוח אשר בכחו פעל ועשה את כל הפעולות הלאומיות שהתפתחו בגרמניה עד עלות הרצל על הבמה, ואשר עתה, אחרי שובו נגלו בהן קוים אחדים נעוים. הנהגת הינריך לווה אז לא התבטאה בזה שהוא יהיה הראש המסדר והמארגן. הדבר הזה לא נחשב בעיניו, אף גם היה לו למפריע. וכאשר לא יכול להשתמט ממנו, ראהו כדבר חולף. הוא מצא די סיפוקו בכל תפקיד שהוא ובלבד שיוציא את מחשבותיו לפועל. כח־פעולתו היה באמונתו הגדולה אשר האמין בחזון־לבו, אשר שטף בכל מדברותיו כאש בוערת. אמונתו זאת הטתה אליו את הלבבות בכל המקום אשר בא שמה. כח־פעולתו היה גם בעובדה, שהוא היה תמיד נכון להקריב את הכל לחזון־לבו ולהיות בדרך־חייו למופת לאחרים. אכן בוכוחים הראשונים היה עליו לשמוע לא אחת ולא שתים, כי אחת היא לדבר על ארץ־ישראל כעל ארץ העתיד, ואחרת לצאת שמה ולדבקה ברגבי אדמתה. וככה היה הרצון הולך וחזק בקרבו להיות למופת גם בדבר הזה, מופת אשר יפעל פעולה ממושכת בחוגו הישן אשר הוא עוזב אותו ואשר יוכל להשפיע עליו גם מרחוק ע"י חליפת־מכתבים.

הינריך לווה ניגש מיד ליסד בברלין התאחדות ציונית, אשר תמשוך אליה את כל המגמות השונות. הדבר אשר היה עם לבבו, להכניס את נציגי המגמות הנפרדות, במבוס ופרידמן, אל תוך ההנהלה האחראית, לא עלה בידו כחפצו. בכל אופן היתה קימת מעתה קבוצה המכילה את ציוני ברלין בהנהלת הינריך לווה ושני בקורי הרצל, בינואר ובפברואר 1898, הועילו לחזק את עמדתה. הופעתו הראשונה הצדיקה את השמועה אשר עברה לפניו, נתנה מעוף עז לעבודה הציונית בימים הבאים וחיזקה את הכח העוצר בעד ההתנגדות המאורגנת ואף גם פרצה פרצות בתוך מערכותם בהצלחה.

במצב זה של רוממות הרוח לא היתה כמעט כל תקוה, כי יצלח חפץ המגמות הקטנות בידי במבוס ופרידמן, אשר יהיו דבריהן נשמעים. קולן היה קול דממה דקה, לא בכח ולא בהדר והוא נבלע בתוך צלצלי התרועות אשר עורר הד הקונגרס הראשון בכל מקום. הירחון “ציון”, אשר היה בטאון המתנגדים, לא הועיל מאומה להגדיל את כח עמדתם. מאז היה במבוס מושל ב“ציון” היה הירחון כאדמה חרבה, אשר ציציה הכמושים היו ממש ההיפך מתכנית בזל, שהיתה כתובה בכל חוברת על הצד הפנימי של המעטפה לאות הקשר עם התנועה הציונית הכללית. הוא צרח החוצה את מחאותיו מתוך ירחון ניחר עד אשר נחנק דום. עוד אחת נסתה את כוחה ההתנגדות הזאת, קבוצת ערב־רב אשר התקוששו יחד לעולל עלילות. יען אשר קרב מועד הקונגרס השני וכל תקוה לא היתה להם כי יבחר מהם אחד בתור ציר, יסדו בברלין קבוצה מקומית שניה. המעשה הזה עורר עליהם מחאה מאת התאחדות הציונים בברלין, אך היו“ר ד”ר בודנהימר רצה את מעשיהם. התוצאות היו, כי על צירי הקונגרס שנבחרו בברלין נוספו עוד שני צירים, במבוס ופרידמן. הקונגרס השני הביא את הקץ. במבוס נעלם מעל הבמה, הוא וירחונו אתו, ופרידמן ואנשיו מצאו את הדרך אל הציונות המדינית. פרידמן היה לאחד מראשי המדברים ולאחד העוזרים המדיניים רבי־הערך בתוך העושים במלאכה עם הרצל. וככה קמה האחדות בתנועה הציונית בברלין. מלבד פרידמן היה ביחוד ד“ר קליי, אשר בהיותו נואם רב־כשרון הועיל הרבה לחזק את כח־התעמולה של התנועה, וד”ר הנטקה, אשר הצטיין בכשרונו האורגניזטורי המיוחד וגם עבד במקצוע זה עבודה גדולה בלי הרף. ברלין היתה גיא־חזיון לאספות ציוניות גדולות. רושם קיים עשו אספות־העם הגדולות, אשר היו באפריל 1898 באולם הגדול ויקטוריה ובינואר 1899 ב“ארמון הקסמים”, ואשר בהן נאם מכס נורדוי. כתוצאות האספות גדלה ורחבה התנועה הציונית בתוך יהודי גרמניה. הרעיון הציוני התכונן באיתן.

שנתים ימים היה הינריך לווה בראש הועד של התאחדות ציוני ברלין. אחר כך עזב את מקומו בלי לעזוב את עבודתו למען התנועה הציונית. את הרעיון לשוב לארץ־ישראל דחה לעתיד הקרוב. על כרחו קיבל את הדעה, כי כחו לתעמולה נחוץ כעת בארצות אשר השפה הגרמנית שוררת בהן. זאת היתה דעת הרצל, נורדוי וולפסון. והוא עשה את רצונם.

פעולתו באותן השנים ובשנים הבאות משמשת הוכחה נאמנה, כי הוא ראה את תפקידו בעבודה למען הגולה, לחנכה ולהכין את לבה בשביל ארץ־ישראל. באותו זמן בערך אמר מקס נורדוי בישיבת אחת הועדות של הקונגרס: “עלינו לדאוג לכך שנהיה שוב יהודים בעלי־שרירים”. היתה להינריך לווה ההרגשה, כאלו מלבו יצאו הדברים. כי לא על־פי מקרה היה הוא בשנים הראשונות לקיומה של “התאחדות מתלמדים יהודים” המפקח שלה על ענייני ספורט וסיוף ומצדד אחר־כך, בזמן ישיבתו הראשונה בארץ־ישראל, בזכות ההתעמלות כלימוד־חובה בבתי־הספר שם. לו היה ברור, כמו כן, שמחובת האדם לעסוק בהתעמלות וספורט גם מעבר לשנות הלימודים שלו באוניברסיטה. והוא דאג לכך, שדברי נורדוי לא יהיו זרויים לרוח. בעיקר הודות להתמסרותו לרעיון זה נוצרה בברלין בשנת 1898 האגודה להתעמלות “בר־כוכבא”, ששמשה מופת לשורה של אגודות דומות באירופה המרכזית, שהתאחדו כעבור שנים מספר ל“התאחדות הספורטאים היהודים” ולאחרונה לאיגוד העולמי “מכבי”.

דבר אחד לימדתו ישיבתו בארץ־ישראל זה פעמים. הוא הרגיש, כי דבר גדול ורב־ערך יעלה בידינו אם נצליח לקשר את יהדות הגולה קשר אמיץ אל ארץ־ישראל בהמציאנו לאיש ואיש ידיעות על הארץ. הדוגמה, אשר הראו המכבים בלונדון באביב 1897 לא נתנה לו מנוחה. ראה ראה כי עשתה פרי־ברכה והכין איפוא מסע לארץ־ישראל מארצות השפה הגרמנית. המסע יצא לפועל אחרי הקונגרס השני בסוף שנת 1898 והוא היה מנהלו. ופרי המסע היה, כי עולל לנפשות רבות מנכבדי היהודים הגרמנים עלילה אשר לא תשכח והקריב חוגים רבים אל הארץ הישנה־החדשה. למן הימים ההם היה למנהג יפה לנסוע חבורות־חבורות מארצות הגולה לארץ־ישראל. בהיות הינריך לווה בארץ־ישראל בפעם השלישית הזאת נפגש שם עם תיאודור הרצל, אשר נסע בראש מלאכות ציונית לארץ־ישראל לברך שם את קיסר גרמניה במסעו בארץ־המזרח.

אחרי שוב הינריך לווה השתדלו חבריו, גם לטובת הרעיון אשר התמסר אליו, כי יבקש וימצא לו מקור למחיתו. ובהיות משרת ספרן לספרית הקהלה היהודית בברלין פנויה בעת ההיא, הציע את עצמו. לא היתה לו תקוה רבה להתקבל למשרה הזאת, אף כי אנשים כיועץ־הבריאות ד“ר שלמה נוימן והבנקאי ד”ר פאול אהרנ’ס היו מרעיו הקרובים וגם דברו עליו טובות. על זה נוספה השפעת הבנקאי ד“ר הינריך־מאיר כהן, שמאוד מאוד התאוה להסיר מעל שכמו של הינריך לווה כל עול פרנסה ולדאוג למחיתו לגמרי, אלא שהינריך לווה לא נאות לו. ואף כי קטנה היתה תקוה כי תתקבל הצעתו, בכל זאת עשה צעד אשר הועיל להכינו אל המשרה בימים הבאים. בכח הקשרים אשר היו לאחיו המלומד ריכרד, הצליח, לשם הכנה זו, להתקבל, בראשון לאוקטובר 1899, כעוזר־מתנדב, בלי שכר, אל הספריה של האוניברסיטה הפרוסית, אשר מנהלה היה אז ד”ר וילהלם אֵרמן. עבודתו במוסד הזה בזמן קצר מאד הספיקה להסב אליו תשומת־לב. ד"ר ארמן הציע לו להשאר במכון הזה. והוא ידע היטב, כי אין תקוה לו להשיג את המשרה בקהלה היהודית. ובכן היתה לו המשרה, אשר ראשיתה התנדבות בלי שילומים, מיום 1 בינואר 1900 משרת עוזר מדעי בשכר. בעוד זמן קצר מאד נתמנה לספרן עוזר מטעם הממשלה. ועוד מעט זכתה עבודתו עוד יותר להכרה עד אשר הציעו לו לעמוד לבחינה במקצוע הספרנות באוניברסיטה בגטינגן. את התנאי של עבודת־התנדבות במשך שנתים ימים הקלו מעליו בותרם שנה אחת. אחרי עברו את הבחינה הזאת עלה במעלות הספרנות המדעית מעלה מעלה עד אשר קבל בשנת 1915 את התאר “פרופיסור”. מקצוע־עבודתו העקרי היה סדור ספרית האוניברסיטה לפי השיטה המדעית. המקצוע אשר עסק בו ביחוד היה דעת אלהים (תיאולוגיה) ולשונות המזרח.

* * *

בשנת 1899 מת עליו אביו זקן ושבע־ימים ומעט אחרי כן גם אמו. ירד אל קבר הדור אשר ראה ברוב תקוה שמש 1848 זורחת על הארץ, ואשר חכה לרוח־ החופש שגבר בארץ כי יביא רוב טובה לכל ושעבד לו את הלבבות ואת הידים ולאחרונה היה עליו לראות, כי החשבון לא עלה יפה, כי היה היו חומות אשר לא תֵעברנה. הדור ההוא עוד ראה את המסילה החדשה אשר נפתחה והעירה תקוות בלבבות, אף כי רק במקרים רחוקים מאוד עלתה בידו לעזוב את המסילה הישנה. למקרים הרחוקים האלה נחשבו גם הורי הינריך לווה. הוא נפרד מהם ומן הדור ההוא והלך במסילה החדשה הלוך וצעוד אל העתיד. חברתו הנאמנה והמסורה בדרך זו היתה אשתו יוחנה לבית הרב אוירבך מוְרונקה, אשר נתן לתנועה היהודית־הלאומית שורת אנשים רבי־כשרון ורבי־ערך. הינריך לווה נשא אותה בספמטבר 1901. היא היתה אשה קטנת־קומה, דקת־גזרה ויפת־תואר, ממין היופי העומד לעד שמוצאו מן הרוח ומן הנפש. היא לא הופיעה ברבים אלא בתור מבקרת תמידית באספות בעלה וגם נלותה עליו, אם היה בגדר האפשר, במסעות התעמולה שלו ואל הקונגרס. הופעתם יחד היתה תמונה כל כך רגילה, עד שהסופר יוסף קסטין אמר פעם, בדברם בשיחת־חברים על עובדה זו, שאף־על־פי שאינה נואמת לפני הקהל, בכל זאת גלוי וידוע, כי שניהם מחלקים ביניהם את התפקידים. וכן היו מקבלים בקשר עם זה את כנויי־החיבה השונים שהיה מכנה את אשתו לעיני כל הקהל. כאשר נשאל פעם בדרך הלצה כמה שמות וכנויים יש לו בשבילה, ענה ואמר: לפי ההזדמנות עליו למצוא בכל פעם שמות חדשים, וכה יוכל לאמר לפעמים “ארנבת” או “תרנגולת” או “פרידריקה”. – “למה זה פרידריקה?” – שאלו אותו. על זאת ענה: “כשהיא מקדיחה את תבשילה אני קורא לה פרידריקה”. – אשתו אמרה כמוחאת: “וכי אני מקדיחה את תבשילי?” על זאת ענה: “וכי קראתי לך פעם פרידריקה?”

היא נלוותה תמיד ברצון אל פעולות בעלה, אשר ידעה בנפשה מאד, כי ישרות הנה. כאשה, אשר נשא אותה לבה להקל כל סבל בכל אשר יראה לעיניה, עשתה כל אשר נראה להינריך לווה, המסובל ברוב עבודה, כדבר נחוץ לצורך השעה. בהיותה מוציאה לפועל את רצונו בלב טוב ובמבט בהיר על כל הנעשה יפה – ידעה להבר את התבן מן הבר. היא השתתפה בחריצות בכל פעולותיו, אשר השפיעה עליהן להועיל בעין בוחנת החודרת בחכמה אל עצם הדברים. ככל אשר ירבו להעריך את השפעתה, לא יגזימו בזה. עד היום היא הרוח המסדר את הויתו, אף כי זה נראה כדברי תהפוכות, כי בדמו טבועה המידה, לשום סדר בחפציו ובמחשבותיו. היא התוותה לפני האיש הפכח־הפשטן את התפקיד הראוי לו ויחד עם זה נתנה תועפות־רום לרוח הינריך לווה הער והסוער. היא היתה לו למשען בכל עת אשר מסיבות החיים לא התפתחו לרצונם. ואת התעודה הזאת היא ממלאת עד היום הזה.

 

טו. עורך ורב־חובל    🔗

אין לאמר, כי בחדול “ציון” לצאת היתה התנועה היהודית הלאומית בברלין כיתומה בלי עתון. דבר זה כבר היה מקודם. “ציון” היה בתקופתו האחרונה אך צל רפה של עברו. הוא התקים רק על ידי מחאות צרודות כנגד החדש, אשר לא הבינו, בלי למצוא כל הד, ונעלם מן השטח הצבורי בלי אשר הורגש חסרונו. ברלין יכלה להיות כמה זמן בלי עתון יהודי־לאומי שלה. בינתים יצא העתון “וולט” בשפה הגרמנית. צאתו מדי שבוע בשבוע היתה אות לראשית תקופה יהודית חדשה. היו בו הרבה מכתבים מברלין והיה לו מטה עוזרים רבים גם מחוגי הציונים שם. הינריך לווה היה אחד מהם. בשנים הראשונות של התנועה הספיק השבועון היהודי למלא את מחסורי ברלין. הינריך לווה התאווה אז למלא חסרון אחר. הוא חפץ מאד ליצור עתון יהודי־לאומי־תרבותי. בחשבו כי הגיעה העת לעשות זאת הכין את הכל ליצור כתב־עתי כזה וגם הבטיח לו חוג־עוזרים גדול. בדעתו היה לקרוא לו “אוריינט” (המזרח). מפני טעמים כספיים היה עליו לעזוב את תכניתו זאת. בשנת 1902 נוסד סוף־סוף “דֶר יודישה סטודנט” (המתלמד היהודי) בשביל חבר האגודות האקדימיות היהודיות והשנה הראשונה יצאה בעריכתו.

בינתים גדלה ההסתדרות הציונית בגרמניה במספר וגם בחשיבות. והצורך לעתון משלה היה הולך וגדל. בראשונה מצאו את סיפוקם בעלונים פריודיים, אשר יצאו בקלן וגם בברלין, אולם לא היה בהם כלל כדי סיפוק הצורך. לא הביאו כלל בחשבון את הצורך החיוני בהסברות תכופות ובידיעות על החיים הפנימיים של התנועה, עד כי התאחדות הציונים בברסלוי ראתה לה חובה להוציא ירחון קטן “דר ציוניסט” (“הציוני”) בעריכת הוגו שאכטל. “הציוני” החל לצאת בינואר 1902. עם הגליון הרביעי חדל לצאת אחרי אשר עלה הינריך לווה על הבמה כיוצר עתון חדש להסתדרות הארצית. המאמצים ליצירת עתון כזה מצד ציוני גרמניה, אשר הכח הפעיל בה היתה התאחדות ציוני ברלין בהנהלת ד“ר פרידמן, ד”ר קלי וד“ר הנטקה, הצליחו במידה ידועה. בברלין יצא אז העתון “די איזראעליטישע רונדשוי” (“הצופה הישראלי”), כציץ נובל בלי צבע ובתוכן דל, שבועון שמוצאו מן העתון למודעות “דר ברלינר פעראיינס־בוֹטה”. בעלי העתון הוציאוהו על יסוד הסכם מיוחד בתור “בטאון רשמי של התאחדות ציוני גרמניה”. הנסיון הזה היה כשלון גמור. לא הצליחו להתגבר על הריקנות הרוחנית של העתון הזה. מלבד זה נשקף לו כשלון כספי מחוסר יסוד איתן. במצוקה זו פנו אל הינריך לווה, בהאמינם כי הוא יוכל לא רק להפיח מבחינה רוחנית רוח חיים בעתון הנובל הזה, כי אם גם להבטיח את קיומו מהצד הכספי ע”י הקשרים אשר לו עם בעלי הון. הינריך לווה הציע שני תנאים לקבלת העתון אל ידו: להפוך אותו לעתון יהודי־לאומי־ציוני ולשנות את שמו. לזכר העתון אשר ערך לפנים ואשר נפסק בעודו באבו, הציע את השם “יודישה פולקס־צייטונג”. השם הזה לא נראה בעיני ההנהלה הציונית ובכן הסכימו יחד לשם “יידישה רונדשוי” (“הצופה היהודי”). שנוי השם נעשה לאחר זמן־מעבר קצר אשר בראשיתו נפח הינריך לווה ב“איזראעליטישה רונדשוי” משבוע לשבוע נשמת רוח חיים מרוחו. דבר זה נעשה בחודש מאי 1902 ע“י מאמר ראשי, שבו הודיע, בלי שים לב לכל החששות של ההנהלה הברלינית, כי יש עם לבבו להפוך את העתון ל”עתון יהודי עממי“. דבר שהיה לו מובן מאליו היה עליו להשיג ע”י מלחמה. כי באוירת ברלין שררו חלוקי־דעות גדולים, באיזה אופן ובאיזה מידה צריכה להיות הגישה הציונית אל היהדות הגרמנית. לא תמיד התוכחו על דברים חשובים. בגרמניה היה מנהג כללי להדפיס עתונים גרמניים באותיות גוטיות. דבר זה הכביד את קריאת העתון על יהודי חוץ־לארץ. והרבה היה להאבק עם המתנגדים למען העביר את העתון מן האותיות ההן אל האותיות הרומיות. הינריך לווה היה מוכן לעשות להם הנחות בנוגע לצורה, אך בעצם הענין שם לו קו, אשר אין לנטות ממנו.

עריכת ה“יידישה רונדשוי” היתה לו לתעודת־חיים רבת־ערך. היא היתה בידו מכשיר להפיץ בקהל את הרעיון היהודי־הלאומי תוך מלחמה עם המתבוללים ולהדריך את יהודי גרמניה לאט לאט בדרך היהדות הלאומית. בעברו בארץ לשם תעמולה ראה את הפרי הצומח מן הגרעינים אשר זרע. במסגרת ה“יידישה רונדשוי” היתה לאל ידו להגשים במדה קטנה את משא־נפשו מאז: להעמיק ולהרחיב את ידיעת דברי ימי ישראל ותרבותו. משנת 1905 ואילך היה מוציא אחת לשבועים הוספה ל“יידישה רונדשוי” בשם “ליטראטור־בלט” (גליון לספרות), שיצא עד עזבו את המערכת בסוף שנת 1908 והכיל השקפה קצרה על כל אשר נעשה בימים ההם בעולם היהודי בעבודת הרוח והתרבות. בגליון ספרותי זה נתן ביחוד את המשך מחקריו על נצני הציונות הראשונים. חוג עוזריו לא היה גדול ביותר. עוזרו הראשי היה הוא בעצמו. שם מוצאים אותו בשמות הינריך זכסה, אליקים, מערבי, ה. ריבנדורפר ועוד כנויים אחרים. בעריכתו נהיה ה“יידישה רונדשוי” לכלי־שרת חשוב לקהל היהודים־הלאומיים, לעתון יהודי־עממי, כפי הבטחתו. היה מלווהו הנאמן של המפעל הציוני של הרצל. מעולם לא נתעה לדבר סרה על המנהיג הזה, אשר גם ברגעי ההתנגדות לו הרגיש והכיר את אורו כאור השמש בגבורתו. בתוך יתר הגורמים עזר גם הוא לפלס נתיב, אחרי מות הרצל, לתנועה הציונית ולרעיון הציוני, באופן שהבטיח את קיומם בימים הבאים.

* * *

שתי סוגיות חמורות בקשו להשפיע על מהלך התנועה הציונית העממית, שחולל אותה תיאודור הרצל. הראשונה היתה שאלת עבודת ההוה, השאלה מה לעשות למען השיג את המטרה הציונית, השאלה על נקודת־הכובד אשר לארבע הפעולות להשגת המטרה, המנויות בתכנית בזל. לפי דעת הרצל היתה נקודת־הכובד בעבודה המדינית שנעשתה במידה רבה בדרך מדינית־דיפלומטית. זה היה הדבר שנתחדש ע"י הרצל וכמה שיעריכו אותו לא יגזימו בערכו. בשביל תיאודור הרצל היתה העבודה הזאת תנאי הכרחי לכל העבודה הציונית. היא נתנה את הדחיפה לתנועה החדשה והרימה אותה אל רמת־מצפה, שהפכה את כל הקערה על פיה. פעולת הרצל התגשמה בהתאמצות בלי הרף להשיג את הצ’רטר, שיבטיח, לפי דבריו, קיום לאומי בערבות מדינית. המאמצים האלה הכילו דבר חשוב מאד, אשר לא היה כמוהו בכל משך דברי ימי הגלות של העם היהודי, הלא הוא ההכרה – לפחות למעשה – בהרצל כראש וכבא־כח של העם היהודי בכל מקומות פזוריו. ואמנם זה היה פרי המאמצים המדיניים־הדיפלומטיים של הרצל, כי הממשלות הסכינו לראות את הנשיאות שלו כנציגות כל העם היהודי, מין ממשלה של גוף העם הקרוע לקרעים, בכל אופן הכתובת אשר אליה יפנו בשאלות הנוגעות לכל העם היהודי בתפוצותיו, והמכון אשר לו לבדו הצדקה לדבר ולפעול בשם העם הזה.

העובדה, כי לנסיונות המדיניים־הדיפלומטיים של הרצל לא היו תוצאות ממשיות, גרמה ליצירת קבוצות מתנגדות בתוך ההסתדרות הציונית. המתנגדים העריכו את ערך פעולתו המדינית־הדיפלומטית הממושכת והנמרצת של הרצל לפי מידת התוצאות הממשיות של מאמציו להשיג את הצ’ארטר ועיניהם קצרו מראות את השאיפה החשובה לאין ערוך והמכריעה לפי שעה, להיות הכתובת החוקית של העם. לא הביאו בחשבון, כי תוצאות ממשיות המתקרבות אל המטרה תלויות במידה גדולה במצב העולם לעתים, כי יש להתחשב עם קפאון הבא לפעמים במהלך הענינים, כי יש להכון לקראת סבות מיוחדות אשר תבאנה ביחסי העמים, במלחמות ומהפכות, שהן תמיד שדה מוכשר להתגשמות רעיונות חדשים, כי כשלון או קפאון זמני איננו מבטל בשום אופן את התוצאות הטובות היכולות לבוא בעתיד במסבות טובות משל היום, בקצרה, כי בענינים מדיניים יש תפקיד לסבלנות ולצפיה למרחוק, וכי גם לעבודה שאין תוצאות ממשיות בצדה יש ערך רב מאין כמוהו, אם היא מכוונת להשיג את ההכרה בנציגות חוקית של העם. וככה יוכל להחשב כמעשי דבר ההשלמה עם הרעיון, כי המטרה המוחשית עודנה רחוקה ממנו. אך ההשלמה הזמנית הזאת איננה מצדיקה כלל את הפסקת העבודה המדינית־הדיפלומטית, אשר תתן תוקף למצב החוקי שלנו. ההתנגדות הביעה את דרישתה, לבכר את הפעולות הרשומות ב“תכנית בזל” כאמצעים למטרה על פני העבודה המדינית־הדיפלומטית, שיש להזניחה, ואף גם לעסוק בפעולות ההן לשם עצמן.

בקונגרס החמישי (1901) נגלתה קבוצה אשר הסתדרה כמפלגה מיוחדת, שנקראה בשם “מפלגה עממית” ומצאה לנחוץ להעמיד לעומת העבודה, שנעשתה עד אז, את הצורך להעמיק ולהרחיב יותר את הרעיון הלאומי. המפלגה הזאת, אשר ראשיה היו ויצמן, בובר, פייבל ואחרים ואחדה בתוכה את נציגי האמנות היהודית הצעירה, נהגה עם שאלת התרבות היהודית כשאלת ההוה כשהיא לעצמה. בקונגרס הזה התנגשו עם מכס נורדוי, שהרצה הרצאה כללית על הטבת מצב היהודים, במובן הגופני, הרוחני והכלכלי. את ההטבה הכלכלית שם כתנאי מוקדם לכל הטבה גופנית ורוחנית והביע את המשפט היסודי, כי גם בנוגע להטבה הכלכלית הכל נעשה קרעים קרעים והתרופה היחידה היא: שתהיה לעם היהודי ארץ משלו. מנקודת־מבט זו ראה את שפור המצב הרוחני והתרבותי בדבר טפל, שאין לו בלתי אם ערך יחסי בתוך שאלת היהודים בכללה, באשר קבע הרצל והרוב של הקונגרס.

הינריך לווה, אשר לבו רחש אהבה ורצון לכל אשר יש לו קשר עם התרבות היהודית, ידע ידיעה ברורה, כי תרבות־“המפלגה” (“פראקציה”) איננה כי אם תרבות הגיטו המושפעת ע“י הרעיון הלאומי החדש, אשר אמנם יש לה חשיבות גדולה לפי דרכה אך איננה שאלת ההוה של הציונות כשהיא לעצמה ואיננה מצדיקה עמדה של התנגדות בתוך התנועה הציונית. ובכן הרשיע במשפטו ב”יידישע רונדשוי" את יסוּד המפלגה כפעולה המתנגדת לרעיון האחדות של התנועה המתגלמת בדמות המנהיג תיאודור הרצל. אופוזיציה זו שקמה בתקיפות רבה בוטלה ע"י הקונגרס החמישי, דרישתה לעבודה תרבותית, שהיה בה משום סכנה במסגרת האומה בשלמותה, ניטל עוקצה, והדרישות קלות־הערך של המפלגה בנוגע לשאלות ההוה נתקבלו כמעט כולן.

השאלה השניה הגדולה, אשר היתה לה השפעה על מהלך העבודה הציונית, כפי הדרך שסלל לה הרצל, ושהביאה כמעט לידי התפוררות ההסתדרות, היתה הבעיה של הרחקת המצוקה היהודית בהווה, זאת אומרת המצוקה היהודית ששמה גלות ושהיא מקור כל צרות ישראל בגולה לדורותיה. הסכן הסכינו להעריך את העבודה המדינית־הדיפלומטית של הרצל לפי יכלתה להרחיק את מצוקות ההוה. ואלה גברו שוב למעלה ראש בפרעות קישינב ובמקומות אחרים. הרצל נענה ללחץ הזה. אחרי אשר המו“מ עם השולטן היה עד כה בלי תוצאות, הוכרחו לחשוב על מדינות, שאמנם במובן המדיני אינן חלק מארץ־ישראל הנוכחית, אך בכל זאת יכולות להחשב על גבולות ארץ־ישראל הנרחבת. אז התעורר הרעיון, וגם דנו בו בכל לב, לישב יהודים באי קפריסין בשכנותה של ארץ־ישראל שאנגליה היא השלטת שם, ובגליל אל־עריש הגובל בארץ־ישראל מנגב והוא תחת יד מצרים. ביחוד הפיץ דֵויס טריטש את הרעיון הזה בקהל בפה ובכתב. מו”מ דיפלומטי, אשר התנהל מזה ומזה בחריצות רבה, לא הביא לידי תוצאות, מפני טעמים טכניים. במצב הזה הציעה ממשלת אנגליה לישב יהודים באפריקה המזרחית בהנהלה יהודית, בממשלה מקומית יהודית ובראשה פקיד עליון יהודי. אין ספק, כי ההודעה הזאת, שנמסרה לקונגרס הציוני הששי, אשר נפתח באוגוסט 1903, היתה תוצאה פוליטית רבת־ערך. ברור היה הדבר, והוא נגלה יותר ויותר, כי הממשלה הבריטית מנהלת בתום־לב מו“מ עם הנשיאות הזאת, הנחשבת כנציגות פזורי העם היהודי. המסמך, שיצא מאת מיניסטריון לעניני חוץ, ואשר הושם לפני הקונגרס, היה ערוך אל האדון ל. י. גרינברג, שהיה כעין שגריר של הנשיא ד”ר הרצל. מתוך המסמך נראה מה היה מהלך המו“מ המסובך עד כה. שאלת החוקיות איננה נזכרת כלל במסמך, כל־כך מובן מאליו היה הדבר, לראות את הצד, שעמו באים במו”מ, כבא־כח החוקי של העם היהודי. מעשה נצחון גדול הוגש אל הקונגרס, כמתנה הבאה בהיסח־הדעת. והקונגרס הבין את זאת; תשואותיו שמשו אות, כי הוא אישר את המתנה ברצון רב. אכן, הרוח הנדיבה, אשר הראתה ממשלת בריטניה בהצעתה זאת, היא גרמה להתפרצות התשואות. גם צורת השלטון העצמי אשר יקבל הישוב היהודי במדינה החדשה לפי הצעת הממשלה, לספק את הרגש הלאומי, המריצה את כל הרוחות להקשיב רב־קשב. אך הדבר הגדול, המכריע בכל אלה, היה כי במסמך זה הוכר העם היהודי כעם אחד, כשר למו“מ, ולו מנהיג, הפועל ועושה בשם העם האחד הזה. המסמך הזה היה אות־נצחון לד”ר הרצל, כי עשה והצליח. וקול התרועה היה לו קול מבשר, אף כי ההצעה הכילה חומר מפוצץ, אשר פעולתו לא אחרה לבוא.

הרצל העריך מיד את פעולת הבשורה אשר בשר לקונגרס לפי ערכה הנכון. הוא ידע, כי קול תרועת השמחה היה בעיקר בגלל הצלחת עבודתו המדינית־הדיפלומטית. ומיד אחרי אשר נדמו הקולות הוסיף ואמר: אמת כי המדינה המוצעת לא ציון היא ולעולם לא תהיה לציון, כי רק מקום־התישבות הוא אשר יהיה לנו לעזר מעט, אמנם על יסוד לאומי ומדיני. הוא הביע עוד דברי זהירות והסתייגות כאלה ולסוף כינה את ההצעה עזר־מעט לשעת הדחק, לנוכח כל המאמצים ללא עצה ותושיה של הפילנטרופיה, וריכוז לפיזור חלקי העם אשר לא יאבדו בתפוצות ההן. והקונגרס לא היה כולו גוש מוצק אחד, כאשר היה למראה עינים בעת פרוץ קול התרועה. הוא לא היה די מאוחד, למען מצוא את הנוסחה הנכונה לנוכח הצעה כזאת המעידה על הישג גדול ביותר של עבודה מדינית, המוכיחה את הרוח הנדיבה של מעצמה גדולה ביחסה אל העם היהודי, ואשר יחד עם זה היא מהוה סכנה למטרה הלאומית־המדינית של הציונות או, לפחות מסיגה אותה אחורנית. ויען אשר הקונגרס לא היה מאוחד למען מצוא את הביטוי הנכון, על כן היתה אחרית־דבר רעה רבה. הצעת ממשלת בריטניה פעלה כיסוד חימי על גוש שחוברו בו חמרים שונים – לפוצץ, להפריד, לחבר. העצה היעוצה, למנות ועדה, אשר תבחן את האדמה המוצעה להתישבות, לא היתה עלולה כלל להשפיע על החלטת הקונגרס הבא בנוגע לקבלת ההצעה. ובכל זאת דאגו, ובצדק, פן יבואו בין המצרים, אם הועדה תמצא את הארץ טובה להתישבות. ובכן נוסדו שתי קבוצות מתנגדות זו לזו, אומרי הן ואומרי לאו. אומרי לאו – האנשים אשר ראו את ההצעה כבלתי מתאימה עם המלים ועם הרוח של “תכנית בזל” ואת העצה לטפל בהצעה זו כסכנה לרעיון הציוני והם מצאו משען לדעתם זאת בבאורים אשר נתנו הרצל ונורדוי להצעה. אומרי הן – האנשים, אשר לפי הנשמע בראשונה, עם החזיקם בכל תוקף במטרה הציונית שנקבעה בתכנית בזל, בקשו לקבל את ההצעה מתוך נמוס ומדת דרך־ארץ לנוכח ממשלת בריטניה.

עם אומרי ההן האלה היה גם הינריך לווה, אשר היה מתנגד להצעה. ביום הראשון של הקונגרס הציעו לו בתור משאלת הד“ר הרצל לכתוב מיד ב”יידישה רונדשוי" מאמר־תודה לאנגליה. הינריך לווה כתב את המאמר בשם: “ארץ, ארץ, ארץ”, בהטעימו את המטרה ששמה לה הציונות. אחרי כן נודע, כי המוסרים לו את משאלת הרצל עשו זאת מדעת עצמם בלי כל פקודה, בהאמינם כי המעשה הזה הוא לפי דעתו ורוחו של הרצל. כאשר בא הינריך לווה אל ישיבת אגודת הציונים של גרמניה, אשר נערכה בתוך הוכוחים על הצעת אנגליה, נגלה לו דבר מבהיל. שם דברו על ארץ־ישראל כעל דבר שכבר עברו ממנו והלאה. היא שקעה באופק ותחתיה עלתה שמש אוגנדה. אז ראה את המתעתד לבוא, את כל הסכנה הנשקפה. מיד הודיע, כי הוא מסיר את שמו מרשימת אומרי ההן, ואת זאת הודיע גם בישיבת הקונגרס וגם עבר אל קבוצת אומרי הלאו. הוכוחים הראוהו לאן מובילה הדרך אשר התיצבו עליו בקונגרס. הוא היה ברשימת הנואמים הכלליים אשר דברו נגד ההצעה. לקול תרועת הנאספים ירה כחץ אל תוך אולם הקונגרס את הדבר: מה לנו ולמזרח אפריקה, וארץ־ישראל לנו היא? כאשר הזכיר נורדוי, הנואם האחרון, את דברו זה ואמר בשפתי לעג: “שמח אני לשמוע את זאת, אנא תנוה לנו”, קרא הינריך לווה ואמר: “נתון ניתן אותה לך”. ברוב דעות נתקבלה ההצעה למנות את הועדה אשר תתור את אוגנדה. להצעה זו הסכימו כמעט כל הצירים מגרמניה. התוצאות האלה דכאו את נפשות חברי המעוט וכמו רעדה תחת רגליהם האדמה אשר עמדו עליה. כהן־ברנשטין קם ממקומו לעזוב את אולם הקונגרס. אחריו קם טשלינוב ועליהם נלוו יתר אומרי הלאו מאגודת הציונים בני רוסיה. זאת היתה פעולת־מחאה חרישית נגד החלטה שנתקבלה בדרך החוק, ושהיא עלולה – כה האמין המיעוט בבטחה – להחריב את מטרת הציונות. המעוט נאסף לישיבה מיוחדת במקום־מועדו, ובעצת הינריך לווה בקר אותם שם הרצל וידבר על לבם. ונראה כאילו הצליח לשכנע אותם, כי מבין הוא לנמוקים החזקים המניעים אותם וכי לא נפרד מהם. המיעוט שב אל האולם¹³ והרושם היה, כי נסתם הפרץ וכי המיעוט שב להיות נאמן לו מעתה, אחרי אשר גמר דבריו בהבטיחו בלשון אבותינו: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.

* * *

הימים אשר בין סוף הקונגרס הששי ובין סוף הקונגרס השביעי היו תקופה רבת־ענין בתנועה הציונית. בבוא הרצל אל הנפרדים וידבר על לבם בשפתי רצון, נראה היה כאלו נסגר הפרץ אשר נבעה בחומת הציונות אחרי עמדם למנין על הצעת הממשלה האנגלית. דברי הרצל האחרונים בנאום הפיוס שלו היה נדר ציוני חגיגי. ואמנם יפה אמר הינריך לווה בנאום שנאם בוכוח הכללי כי למראה רגשי העם אשר נגלו להרצל שׂם כבר את ההצעה בארון־הגניזה ומשאלת לבו היתה עוד רק לקברה בדרך כבוד.

ואולם החלטת הקונגרס כבר היתה מעשה שנעשה ולא היתה כל אפשרות לבלתי הוציא אותה לפועל. כל דבר לא יכול למנוע את התוצאות אשר התפתחו מן העובדה הזאת. הפרץ בין ציונות המזרח ובין ציונות המערב העמיק, הרחיב. המזרח, מרכז סבלות היהודים בעת ההיא, אשר לפי כל הדעות היתה הצעת אוגנדה מכוונת אליו להקל לו מסבלותיו, דחה את לחם־החסד הזה, דחה אותו גם בצורה שהוגשה לו, ודחה את המדיניות הציונית, אשר ניסתה להתאים את הטיפול בהצעה האנגלית עם דרישות־היסוד של הציונות. מי אשר יקרא את הנאומים ואת גלויי־הדעת של מנהיגי הציונות הרוסית בימים ההם, כהן־ברנשטין, אוסישקין וטשלינוב, ימצא בהם את הרעיון הציוני־המדיני בעצם טהרו. לא כי שבו אל המדיניות הזעירה של “חובבי ציון”, כי אם נמשכו בענין הזה רק אחר הרגש תחת לשמוע בקול הבינה, הטובה ממנו, אשר תתן בלבם מושג מדיני נעלה על הדברים והמעשים. ואמנם הם־המה היו אז הציונים המדיניים. לעומתם היתה ציונות בני המערב, אשר היו בעיניהם מדינאים מומחים, עושי גדולות, ביצרם את החדשה הנקראת אוגנדיות, ותהי להם אוגנדה כתחנת־מעבר בדרך לארץ־ישראל, באמת תחנת־מעבר בין רעיון הציונות אשר בארץ יסודו ובין רעיון־הרוח של הארציות (טריטוריאליות).

המדיניות הפוסחת על שתי השעפים, המדיניות האוגנדית, עשתה פרי כחש לשעה ולהבא. לא זה בלבד, שתמונת ארץ־ישראל הוסגה אחור ובאה בצל, כי גם נוצרה בעקביות מבהילה תנועת הארציות (טריטוריאליזם), שנקרעה אחרי כן מעל הציונות, אשר שבה והתעודדה, ויצרה לה הסתדרות לבדה. תוצאה מסוכנת הרבה יותר היתה התקוממות הקבוצות העקריות של ציוני רוסיה, אשר הביעה רוחה בהחלטת חרקוב ואשר הופנתה גם נגד מדיניות אוגנדה, גם נגד האיש הרצל, אשר בו ראו התגבשות המדיניות הזאת. גם השלום, שנעשה בינתים, אשר תוצאותיו היו, כי המתקוממים נכנעו למראה עינים, לא הועיל לברר את המצב. הוא הוקדר ונעכר יותר על ידי מות הרצל. על המצב המעורפל הזה נוספו חוסר הנהגה, וההתאמצות, אשר לא הפיקה רצון מאיש, ליצור את ההנהגה החדשה ברוח המגמות הצוררות אשה את אחותה.

בימי המבוכה ההם היתה פעולת הינריך לווה חשובה ומבורכת. היא היתה רבת־השפעה עד כדי כך, אשר אין לעבור על המאורעות בלי להביא אותה בחשבון. ברוחו קרוב היה אל קבוצת המתקוממים בחרקוב. ובכל זאת לא היה איש אשר הרשיע יותר ממנו את מרד האנשים ההם, שהיה תמים־דעות אתם. למן היום הראשון היתה לנגד עיניו מטרה כפולה: להכשיל את המדיניות האוגנדית, להוציא מלבם את רעיון־הסלף הזה, ולהוציא את ההסתדרות שלמה מתוך הנסיון הקשה. הוא יכול לחתור אל המטרה הכפולה הזאת בהאמינו אמונה שלמה כי אפשר להגיע אליה. כי בטח ברעיון הציוני שיש בכחו להתגבר על כל המכשולים והאמין אמונה בלתי־סרה בהרצל המנהיג. אין ספק, כי העמדה החריפה אשר לקח לו הינריך לווה המערבי, כפי שהובעה ב“יידישה רונדשוי”, היתה לעזר רב למזרחיים במלחמתם נגד האוגנדיות. וגם הרגישו וגם הכירו כי כן הוא. כי על כן מה כבדה מאד על המתקוממים התוכחה אשר באה להם דוקא מן הצד הזה. אפשר להגיד בלב שקט, כי הבקורת של הינריך לווה הועילה לא מעט לשביתת־הנשק, אשר שמה קץ להתקוממות ההיא.

רבת־ערך עוד יותר היתה העבודה אשר עבד הינריך לווה בעת ההיא לציונות הגרמנית, אשר כמו התמכרה כולה אל האוגנדיות. הציונות הגרמנית עוד לא הגיעה אל מרום ההשקפה המדינית, אשר כללה גם אותה בפתרון הציוני, ולא התרוממה לגובה הציונים הרוסים, אשר דחו בכל חום לבם פעולה פילנטרופית, ללא כל ערך לאומי, שכוונתה אמנם טובה, אך מסוכנת לחזון־העם. הציונים הגרמנים ראו את עצמם כציונים מדיניים גמורים, אף־כי בנוגע לאוגנדה בקשו טוב רק לאחרים, או אולי דוקא בגלל הדבר הזה. והלא הנה רק הפילנטרופיה, אשר זה דרכה לעשות לאחרים ולא לה, היא היא שהשפיעה על המדיניות שלהם בנוגע לאוגנדה. כעורך ה“יידישה רונדשוי” הצליח הינריך לווה לרסן את האוגנדיסטים, אחרי אשר שילחו מפניהם את רסן הציונות הטהורה. הוא לא יכול לעצור בעדם מיסד “אגודת ציונים מדיניים”, כאשר לא יכול איש לעצור בעד הנסיונות שניסו כה וכה בגולה להגשים את הרעיון האוגנדיסטי המפריד. אך עצור עצר בעדם לבלתי פרוץ מסביב, עצר בעד כל יציאה מתוך ההסתדרות. ע"י באורים רחבים בעתונות דאג לכך, שלא ישתבשו המושגים. הוא השכיל לתאר את המדיניות החדשה של מחפשי ארצות בצורתה הגלויה והנסתרת, בדברים ברורים ופשוטים כל כך, עד כי האמת, שבכלל קשה לה לעשות דרכה, מצאה מהרה את הדרך אל המון קוראי מאמריו ואל הרבים המקשיבים מאמרי פיו ברצון ובכל עת. ובזה לא היתה מגמתו להפריד בין מנהיגים ובין נהוגים, כי אם לחנך את שני הצדדים אשר ישובו מעט מעט להתקרב זה לזה. והוא השיג את חפצו, שהמטרה הציונית, ארץ־ישראל, לא זה בלבד שלא טושטשה ולא הוקטנה, כי גם, ודוקא בעת־משבר זו, שבה להיות למשא־נפש בצורתה הראויה לה, עד שהמגמה האוגנדית הלכה ונהדפה מפניה. מלבד התעמולה הישרה לא נעשה על ידו כל דבר אשר ישפיע על הבחירות לקונגרס השביעי, שהיה נתון כל כך לפגעי הגורל. הוא לא אסר כל מלחמת בחירות, כי בטח בכח הרעיון אשר תמיד התאמץ לעשות לו נפשות. וככה דימה לעבוד באופן הטוב ביותר לרעיון הציוני לפי מושגו הנכון. לציוני רוסיה הניח את העבודה להכין את הקונגרס הבא לקראת המלחמה בעד הרעיון הציוני הטהור.

וככה לא היה הרעיון הציוני נעזב בעת־משבר זו. הגלים, אשר היו לעזר לו, צפו ועלו למעלה. תמיכה מיוחדת מצא לו בכח, אשר נגלה תמיד בלוית־חן ועוז לרעיונות גדולים. החדוד והשנינה באו לעזרתו. צבא־העזר של רוח החן הנאצל, מודד המעלות והמורדות של דרך החיים הנאמנה. העתון ההתולי “שלומיאל”, אשר נערך על ידי מכס יונגמן בשנות 1903–1905 והסב אליו בצדק את לב הרצל, עקר הרבה קוצים ועשבי־רוש רוחניים מאדמת הציונות. רוחו העליזה המרחפת על פני הדברים והמעשים ולעגו השנון והעדין, שבא לחבוש ולא להכאיב, הועיל הרבה לטהר את האויר מן הבאוש האוגנדי.

אחרי אשר הקונגרס השביעי הוציא את הרעיון האוגנדי מתוך המדיניות הציונית ואחרי אשר נבחרה הנהלה חדשה בנשיאות דוד וולפסון, באה תקופה שקטה כמעט, שעזרה לבצר את הרעיון הציוני ולחזק את בדק ההסתדרות. המשבר עבר. הפצעים שהשאיר אחריו היו קלי־ערך. את פחיתות ערכם הוכיחה העובדה, כי ההסתדרות שבה לאיתנה בצעדים מהירים. ההסתדרות הטריטוריאליסטית Jto אשר נוסדה מיד אחרי הקונגרס השביעי, לא הכתה גלים אלא מעט. הסכנה אשר המריצה את הינריך לווה לעמוד על המשמר הוסרה. הוא התגלה כרב־חובל טוב. ולא יפלא, כי חשבו אותו לכלי־זמר מפריע בתוך מקהלת האוגנדיסטים – כי כן היו מנהלי ההסתדרות הגרמנית – וגם מובן הדבר, כי הועד המרכזי של התאחדות ציוני גרמניה, אשר אחרי כשלון האוגנדיות עוד חשבו מחשבות איך להרשות לציונים גרמנים להתחבר אל “יטא” בתור יחידים, כי הועד הזה הוכיח בהודעה, שהוציא לקהל, את ה“יידישה רונדשוי” על דבריו אשר לא ערבו להם. לתוכחות כאלה, אשר יסודן בחלוקי־דעות קשים בנוגע לעצם הדברים, כפי שתארו אותם, לא שם הינריך לווה את לבו. לא היה בהן כדי להמריצו לשנות את הנעימה או להיטיב את דרכו בכלל. הוא יכול להרשות לעצמו להיות גם להבא הנער הסורר והמורה, לבלתי נטות מפני כל. אז ניסו להצר צעדיו בתור עורך, במנותם ועד־בקורת לעתון. בלי מאמצי־כח גדולים הדף מעליו את הבקורת הזאת. בחפצו להוציא את האניה מתוך השבולת המסוכנת אל הדרך הישרה, היה עליו להדוף כל העומד לשטן בדרך. ולא תמיד הדף בנחת ובידים עדינות את השטן אשר התיצב לנגדו. וככה היה עליו להשלים עם העובדה להיות בלתי־רצוי לחוגי ההנהלה. אך זו הוכרעה במידה גדולה ע“י ההכרה שהכירו שכבות העם בו ובפעולתו. ולא לחנם היה אהוב ורצוי לשכבות האלה. בטוהר מזגו השכיל לקחת לב ההמון ולהכניס בקרבם את רוממות הרוח אשר נגלתה בכל דבריו. הרעיון, אשר לו השתעבד שלט בו כל־כך עד כי בחזרו על דבריו לא היתה זאת חזרה סתם, כי יצאו הם בכל פעם בלבוש אחר, אשר רוקם מאלפי החוטים של ידיעותיו הכלליות, המקיפות. את יתרונו, הנובע מהשגתו העמוקה את רעיון־חייו, הראה ביחוד בוכוחים. הוא שלט בהם, הטה אותם לאשר היה חפצו. לא היה לך מצב קשה, אשר ניסו להביאו בו, שלא השכיל לנצל אותו עד כדי להפוך את לב ההמון עליו לטובה. ב”יידישה רונדשוי" הורגשה השפעתו השוררת בכל עמוד, למן המאמר הראשי הרציני ועד “הפנה העליזה” ועד “תשובות המערכת”.

כאשר היה גלוי לכל, כי האוגנדיות נכשלה, לא עזב את מקומו. האניה היתה זקוקה לרב־חובל אשר ינהלנה בשובה ונחת. וככה עמד עוד כשלש שנים על משמרתו והוא צפוי לתגרת הדורשים דרכים אחרות לעשות נפשות למטרות הציונות, אך נתמך ע“י הלך־הנפש ששרר בקבוצות המפוזרות על פני כל הארץ. וכאשר נכנע בסוף שנת 1908 מפני לחץ מתנגדיו בציוניות הגרמנית ועזב את משמרתו כעורך ה”יידישה רונדשוי", על מנת “לעמוד עם אנשי השורה הפשוטים”, לפי דבריו במאמר־הפרידה בגליון האחרון של העתון שנערך על ידו, לא עשה זאת מפני אשר לא היתה לאל ידו להתגבר על הלחץ ההוא. הן הרבים בעם היו מקשיבים לקולו. ונקל היה לו להעיר ולעורר את הקהל אשר ישמיע את קולם לטובתו. אך לא עשה זאת. לא עשה זאת מפני אשר חשב כי כבר עברה הסכנה שהיתה מרחפת על התנועה בעת ההיא.

האמנם הספיק הדבר כפי שדימה בנפשו, כי בראש ה“יידישה רונדשוי” התנוססו המלים המוצקות של “תכנית בזל” כלפיד מאיר? הן מקורות הסכנה עוד רבים היו. חסר מנהל אשר רוח בו. נצחון הרעיון של עבודת ההווה בארץ־ישראל לא היה נסיגה לאחור. היה בו בהחלט דבר טוב. היתה בו האפשרות ליצור, בתוך גבול ידוע של סכנה, דברים אשר ברכה בהם, אשר גם רבי־ערך הם. הנסיגה לאחור, שהיה בה כדי לעורר דאגה, היתה התכווצות העבודה המדינית־הדיפלומטית, אשר ירדה מכבוד ובאין לה עוד מאומה מן זהרה הישן, הוגלתה אל קונסטנטינופול, ששם היה עיקר עבודתה רק להבטיח את עבודת ישוב ארץ־ישראל שהתנהלה במרץ אך לא בהרחבה. חסרה אותה עבודה מדינית־דיפלומטית רבת־היקף, שכשרותה הוכחה כל צרכה באישיותו של הרצל ואשר בימים שקטים היה מוטל עליה להשפיע ממגמתה על כל נקודות המוקד של הפוליטיקה, לשמור ולשכלל את הנכס אשר השאיר הרצל לעם, ולהיות נכונה בבוא עת־רצון. המטרה הנכספת היתה – רצון העם יחד עם האיש או האנשים אשר יגשימו את הרצון הזה. לרצון הלאומי הזה על כל כחות העם להיכנע, לרבות עושר וחכמה וכבוד, אשר בחיי הגולה היו נוטים להמשיל אותם בכל מעשה וענין.

לא היה לו להינריך לווה כל ספק בדבר הצורך ההכרחי בהתפתחות כזאת, אך לשם הגשמתם דרושים היו עוד מאמצים גדולים. כחות מתנגדים רבים עוד פעלו את פעולתם, אף גם בתוך מסגרת היהדות הלאומית, אשר מקצתם היו נוטים למכור חלק מן הלאומיות בנזיד עדשים של העושר. פה נשקפו סכנות, אשר בגללן היה על הינריך לווה לשמור גם להבא על אותה עמדה שהיתה בידו למקור השפעה גדולה על הקהל. ואולי לא ראה את הסכנות במלוא גדלן. כי על־כן לא עצרוהו מלהניח את מקומו. הוא עשה זאת בדעתו, כי הרעיון חזק למדי להתגבר על כל המכשולים, וכי יוכל להרשות לעצמו להמסר אל העבודות הרבות והשונות, אשר היו קרובות אל לבו ביחוד.

 

טז.מלומד ויוצא חוצץ    🔗

בעזוב הינריך לווה את ה“יידישה רונדשוי” גמר פרק מחייו, שהיה קשור קשר אמיץ בדברי ימי התנועה הציונית. בעבודתו הועיל הרבה לעיצוב פני התנועה. הציונות הגרמנית עד העת ההיא לא תתואר כלל בלעדי פעולתו; הציונות הכללית וביחוד הציונות הרוסית התיחסה תמיד בכובד־ראש גמור אל פעולתו המחיה. כאיש העומד למעלה מענינים מקומיים הוא נחשב בעיניהם כמי שנתגלמה בו בהצלחה אחדותו של עם ישראל, שהוא ראה אותה מראש ונשא אליה את נפשו. ואל יטעו לחשוב כי מעתה יטבע בתוך המוני הציונים הפועלים בתוך העם. הוא פעל לאחר מכאן בשדות־עבודה רבים ובעבודות רבות ושונות. בכל העבודות האלה המשיך להיות מה שהיה: המחיה, המעורר. בכל העבודות הקטנות או הגדולות היה הוא תמיד, כאז כעתה, הדמות המרכזית. ובכל זאת צדק בדבריו הנ“ל, כי הוא נסוג אל השורה הראשונה של החילים הפשוטים. כי פרצופה המדיני של התנועה עוצבה מעתה בלי שתהיה השפעתו מורגשת. צאתו מה”יידישה רונדשוי“, אשר היתה יציר כפיו ואשר לקחה כל כחו וכל זמנו הנשארים מעבודתו בספרית האוניברסיטה, נתנה לו את היכולת להתמסר לשורת עבודות אחרות. בעת ההיא היה עמוס מלוא ידיו עבודה למען השפה והתרבות העברית. הוא היה אחד המיסדים והמנהלים של ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית ופעל לטובת המוסד העברי התרבותי “קדם”. אך את העבודה העתונאית לא הזניח בכל זאת. העתונות היהודית, ביחוד הכתובה גרמנית, עמדה לפקודתו בכל מקום ובכל זמן. את מאמריו פרסם בה”וולט“, ב”אסטרייכישע וואכנשריפט" של ד“ר בלוך, ב”איזראעליטישעס פאמילינבלאט", הפרנקפורטי, בלוחות־עם ובעתונים המחוזיים של הקהלות. ביחוד ראוי להזכיר את עבודתו, עבודת חבר־המערכת כמעט, בעתון הקהלה בקלן, שהיה כותב בו מאמרים ראשיים משנת 1915 ואילך במשך חמש שנים לערך בכנויAssad, מלבד אשר כלכל אותו גם בחומר מגוון אחר. העתון הזה, שלא היתה לו כל מגמה ושהיה לוקח חומר למלאכתו מן הבא ביד, היה מתכלכל עד אז ביחוד מחוגי המתבוללים. המקור הזה לא חדל גם אחרי כן. אך בכח עבודתו הנמרצת של הינריך לווה נהיה מעט מעט לעתון בעל אופי קבוע. במאמריו התפעמה בכל שורה ושורה רוח יהדות־לאומית. אך הם היו כתובים באופן שלא הבליטו מגמת תעמולה ציונית. ההשפעה על חוג הקוראים מוכרחה היתה להיגלות. דרך עבודה זו בשביל עתון מחוזי קטן עשה, כמובן, רושם עז על חוגי הציונים הרשמיים. הסוד נשמר היטב ורק אחרי שנים הוסר הצעיף מעל התעלומה של עזרת־סופרים זאת.

ליד העבודה העתונאית היה להינריך לווה פנאי לכתוב חבורים גדולים, אשר למענם היה עליו לחקור חקירה מסועפת במקורות. החבורים האלה, בעלי אופי מדעי, היתה להם, כמו לעבודתו העתונאית, מטרה אחת, להפיץ בקהל את ידיעת כל הנוגע לחיי העם, לעשותה דבר השוה לכל נפש ולהעמיק בזאת את הרגש הלאומי. את המטרה הזאת השיג ע"י הרצאות עממיות רצופות מתוך שדה מחקריו הרבים.

והשדה הזה היה ללא גבול, עד כמה שנמצא בו ענין לדברי היהודים. כספרן בספריה האוניברסיטאית בברלין היה לפניו שדה רחב של ספרים מכל המינים, בהם שעוררו את התענינותו עד מאוד. כמומחה לספרנות כתב שני חבורים, להיות לעינים לבאי אולם הקריאה: “יהדות ולשונות המזרח” ו“תיאולוגיה”. מאמר בעתון ישן שכתב חוקר בעלי־חיים על “חמרי הטעם והריח” נתן לו הזדמנות לכתוב מסה על “ריחות קודש וריחות חול”, אשר בה תפסה ספרות ישראל את מקומה הראוי לה. במכתב־העתי לחברת חקירת־העם בברלין פרסם הינריך לווה, בקשר עם דו“ח של המלומד קלנד מאוטרכט על וכוח־של־סמנים בין מלומד ובין עם־הארץ שבו נוצח הראשון – חיבור יהודי מקביל מימי וכוחי־הדת שהיו היהודים משתתפים בהם מאונס, ענין מעציב ביסודו ועם זה לפעמים גם מבדח. בשני עתונים, שהיו להם מהלכים במחצית השניה של המאה השש־עשרה, אשר היו לנגד עיניו בספריה המלכותית, מצא ספורי־אגדות כתובים בצורת זמירות, אשר הרקע ההיסטורי שלהם היה מסעי־המלחמה של שר־הצבא הטורקי אוטמן פחה בגלילות קוקז וקרים. שם באו דברים על רוח־הגבורה אשר ליהודים יושבי הררי קוקז, שנתקפו ע”י הטורקים. בהזדמנות זו השתמש להאיר את התוכן היהודי ולצרף יחד את כל הידיעות ההיסטוריות הנמצאות על יהודי קוקז ההרריים, למען תת דחיפה לעסוק בחקירת השבט הזה, אשר בבוא אליו השמועה על פתיחת קונגרס ציוני בבזל שלח שמה משלחת צירים לבושים תלבושת־קרב כמנהג המקום. שגיאה אחת ברשימת־הספרים הכללית של הספריות האוניברסיטאיות בפרוסיה, התעתה את הינריך לווה להעתיק דבר־דפוס ישן, אשר בקשר עם ענינים אחדים היו שם גם ענינים יהודיים, ולכתוב מבוא מדעי להם. אך לפני מסירת הדברים לדפוס נתגלה, כי הספר כבר נתחדש בדפוס בשם אחר. אז הרחיב הינריך לווה את המבוא עד היותו ספר בפני עצמו, ופרסם אותו בשם “היהודים באגדות הקדושים של הקתולים” בהוצאת “יידישער פערלאג” בשנת 1912. זה היה מחקר מדעי־עממי על היהודים כפי שהם נחשבים בעיני העמים האחרים. היהודי כמכלול כל הרשעה לעומת הזוהר והטוהר של הנצרות. בחבור זה נגלה הינריך לווה כיודע ומכיר את התיאולוגיה הנוצרית וכאיש המוכשר ביחוד לתאר את מושגי הכנסיה הנוצרית על היהודים, המשאלה לראותם באים אליה, וכעס הכנסיה על היותם מקשים את ערפם לדחות את בן האלהים ואת אמו הבתולה, ואת הפעולה אשר פעלו כל אלה, בצרוף גורמים מדיניים, כלכליים ואחרים, על הליכות דברי ימי היהודים.

אם נגע ענין אחד אל לבו, העמיק בו עד היסוד; ואם דברים מפוזרים היו, היה תר אחריהם, מאסף אותם כמרגליות יקרות לחרוזים, ללשון־זהב, ולא נח עד אשר יכול לשים לפני חוג־קוראיו ענק־פנינים מזהיר בצורת ספר קטן. ככה נוצר ספר “בדחנים ופתאים חבושים כובעי יהודים”, קובץ יפה של דברי־מהתלות אשר לעם היהודי לפי דרכו ובקשר עם ההומור אשר לעמים אחרים. לסוג הזה יש לצרף: “ספורי העם היהודי” ו“הומור יהודי עממי”.

הינריך לווה יספר ויספר ולא ילא. שנתוני 1911 – 1914 של “אסטררייכישע וואכנשריפט” בעריכת בלוך מלאות ספורים אלה, המראים מה רב אוצר העם המפוזר בכל מקום, ודרוש רק לקבוץ נפוצותיו למען התענג על טובו. ועוד דבר אחד הוכח ע"י פרסום השפע הרב הזה. והדבר הזה היה אחד הנמוקים החשובים, אשר המריצו אותו להרבות את הספורים האלה ולתתם לפני הקהל. המושג של ההומור והחידוד היהודי נתעקם הרבה משום שהפכו ספורי גנבים ואנשי־און, שהיו שיחה להמון־העם הגרמני בעתם, לספורים יהודיים, כי הדביקו לנפשות העושות בספורים ההם שמות של המסורת היהודית בצורת הלשון היהודית־הגרמנית. ומבלי דעת את מוצא המהתלות האלה, אשר גם הכרת התוכן יעיד בהן כי לא על אדמת ישראל נולדו, ואשר חוברו כמגמה צוררת ליהודים, הסכינו להפיץ אותן בקהל בתור הומור יהודי־עממי. הינריך לווה ציין פעם בפעם את המהתלות האלה כזמורת זר אשר הביאו מחוץ אל כרם בית ישראל וגם הראה, כי לעם היהודי יש שפעת ספרות התולית משלו עד שאין לו כל צורך לבקש “נטעי נעמנים” כאלה בשדות זרים.

מקצוע אחר, שהיה קרוב אל לבו מאד והעסיק אותו זמן רב, הם שמות היהודים. הוא התחקה על השמות שנוצרו בהשפעת תרבויות שונות בכל תקופה ותקופה של דברי ימי היהודים. חקר את השתנות השמות שהיתה נהוגה ביחוד בעתות ההתבוללות ולא השאיר כל מקור, שיש בו להפיץ אור על סעיף זה של תולדות התרבות, שלא חקר אותו. ביחוד טפל בשמות היהודים בגבולות ממשלת הלשון הגרמנית במאות האחרונות. את הכל חקר ובחן לכל פרט ופרט. את השמות האלה עקב לתולדותם ומאות ספורים סופרו לו על קריאת שמות מוזרים והוא אסף את הספורים האלה ותשומת לבו היתה מכוונת ביחוד לשנויי השמות בעקב המרת הדת. הוא הפיץ אור על עובדות, אשר הנפשות העושות בהן שאפו להשכיחן. הנתוח שלו נעשה בלי חמלה, ובכח הנתוח הזה נחשפו מעתה לעין כל תעלומות אשר העטו עליהן מעטה ערפל ואשר הדורות הבאים אחריהם דימו כי כבר נקברו בארץ נשיה. מחקרים בודדים על ילדי־טפוחיו אלה פרסם בכל מקום, בעתונים, בכתבי־עת ובלוחות־עם. ספורים אחדים על שמות יהודיים אסף ופרסם בחוברת שנדפסה על־שם חברת סונצינו ובמשך השנים אסף עוד שפע חומר המונח באוצר כתביו ואין לו אלא לעצבו ולהכשירו לדפוס.

בתור עבודת־חייו בספרות יש לציין את “לשונות היהודים”. על הנושא הזה פרסם מחקר מקיף ומעמיק בשנת 1911 ב“יידישר פרלג”. זאת היא מונוגרפיה המעבירה את הקורא על פני כל התקופות של דברי ימי היהודים והמאירה ביחוד את ההוה לפי המושג ההיסטורי. למן העת הזאת אסף ואצר בגנזי כתביו חומר חדש ומקיף מאד על הנושא הזה, עד כי, לפי חשיבות החומר כדאי היה לשוב לעבד אותו ולהשלים את הספר ההוא עד היותו לכרך גדול. בספר הזה נגלה הינריך לווה כמומחה מיוחד למקצוע הזה. מנקודות־מבט רבות התבונן וחקר בנושא הזה פעם בפעם בכתבי־עת, באנציקלופדיה, בלוחות ובחוברות קטנות.

במאמרים רבים התאמץ לתת מקום־כבוד, אם כי בגבול הראוי, ללשון יהודית־גרמנית, המוזרה והמנואצת. על העברית כתב חוברת קטנה בשם “על חייה של שפה מתה”, שבה יתאר את הלשון הזאת, אשר רבים יחשבוה ויצינוה¹⁴ כמתה, כבת־לויה נאמנה ושופעת חיים לעם ישראל המתעורר לשוב לחיים חדשים. בעתון של קהלת קלן פרסם על השפה העברית מאמר בשלשה פרקים גדולים בערך, אשר חוברו יחדיו לחוברת יפה לתת אותה מתנה לחילים העברים אשר בשדה. – באותו הזמן נדפס בתור כת"י ספר זכרון “השפה היהודית־הגרמנית של יהודי־המזרח”, אשר נכתב על פי משאלת “החברה המזרחית”. הספר נכתב כמגמה להשפיע על המדיניות של שלטונות־הכיבוש הגרמנים בפולין בימי מלחמת־העמים הראשונה, ביחס לבתי־הספר של היהודים. הקורא את ספר־הזכרון בשים לב למטרה זו, ירגיש, כי מיד אחרי הפרק הראשון הקצר כבר לקח הכותב את לב הקורא הלא־יהודי וכי חפצו הצליח בידו. בו התאחדו תוכן מדעי וצורה נעימה והוא רכש לו הכרה בחוגי המלומדים, אשר מצאו בו הרבה דברים חדשים ומענינים גם בשבילם.

לא היה צד בחיים היהודיים אשר לא שם לבו אליו באהבה. הוא טפל במקורות המחיה והכלכלה של היהודים, אנשים ונשים, דרש אחריהם בכל התקופות של דברי ימי היהודים, האיר את המקורות האלה לפי חליפותיהם השונות שהיו דרושות למען תפוס מקום בחיים הכלכליים של העמים הנכרים, הראה את ה“חד־צדדיות” החזקה, שפעולתה ניכרת עד ימינו אלה, וההתאמצות לחלק את ענפי המלאכות במישרים, לפי הדרוש לעניני העם היהודי בעתיד.

ואם הוא קובע, במאמר, על מקצועות היהודים לדורותם, כי העברים היו עובדי אדמה, נוטעים ואנשי מקנה, בעוד אשר הצידונים הקרובים אליהם קרבת גבול וקרבת לשון, היו אנשי תעשיה ובעיקר סוחרים, איננו עושה זאת כמעריך את ערך המלאכות האלה. וגם לא אמר זאת למען המציא כלי־קרב נגד משפטים קדומים של צוררי היהודים. התקפות נגד היהודים לא המריצו אותו לצאת אל המערכה. הוא לא עסק במלחמת־מגן. ובכל זאת היו כל מחקריו, קובציו, כתביו ונאומיו מלחמה אחת גדולה על עמו וערכיו. זה היה הדבר האחד אשר דחפוֹ בכל מעשיו. כל אשר עשה בא מן המקור האחד; וכאלו הכל שבקרבו אינו אלא גילוי הרעיון: “דעו את עצמכם. היו חזקים וגאים”. וכה יש להבין את למדנותו: להרבות דעת בעם, תורה לשמה. באיזה דרך תהיה הדעה הזאת קנין כל העם – דבר זה לא היה העיקר בעיניו. כאשר יסדו בברלין בשנת 1919 את בית־הספר הגבוה החפשי היהודי, היה הוא אחד מראשי המורים בו. הוא הרצה על כל נושאי מחקריו וב“זמנים” אחדים היו לו כחמש מאות שומעים. במעשהו זה, אשר בו היה למופת לאחרים לעשות כמוהו, הועיל להתגלות הכחות אשר היו דרושים לעמוד בפני מבול המים הזידונים אשר הציף עוד מעט את היהדות האירופית.

דברי דפוס, אם ספר או עתון או ציור, פעלו תמיד על נפשו של הינריך לווה. החומר והצורה של דברי־הדפוס, אשר התאימו אל משפטו ואל ערכו של התוכן, העירו בלבו את ההרגשות אשר יתעוררו למראה היופי. בהיותו חובב ספרים מעודו, הכיר וידע את כל הדברים הנותנים פאר ויופי לדברי־דפוס. הדפוס היפה היה בשבילו כל יקר סגולה. הוא התיחס אליו באהבה ובכבוד. ואם יופי כזה היה גם עתיק־ימים, ואז היה הוא לו, לאיש אשר מצא בדברי הימים את נשמת חייו, ענין של יראת־הכבוד. ואם הספר היפה והעתיק היה יצירת עמו – היה לו הספר הזה ענין של יראת־הכבוד ושמחת־לבב גם יחד.

ברגשות כאלה הביט אל הכתב העברי המרובע. הוא היה לו ההבעה המתאימה ללשון כתבי הקודש, ראה בו מעין השגב של האבנים המרובעות אשר לכותל המערבי. במערכותם ובחבורם המוצק זה בצד זה וזה על זה, מזכירים תוי־הכתב האלה את ה“אין־סוף”, וכאלו הם בבואה של הנצח. מן הכתב הזה, שהוא נחלת עם ישראל זה אלפי שנים, לא יכול הינריך לווה להפרד. ליחסו הנלבב אליו מתאימה העובדה שהכתב הזה היה לכתב־ידו העברי היפה.

חבתו זאת לדברי־דפוס יפים הושפעה בהרבה על ידי הידידות אשר נקשרה בינו ובין הזקן יליד המזרח ד"ר משה חמיצר בליפציג, מזרחני מלומד, אשר עלה ממגיה לדברי־דפוס מזרחיים למנהל בית־הדפוס הנודע לשם “דרוגולין”. הידידות הזאת היתה קנין יקר, אחד הקנינים הרבים אשר רכש במסעי התעמולה שלו. נקל לנו לתאר בנפשנו כמה שש אליו הינריך לווה מדי בקרו בליפציג וכיצד נמשך שמה תמיד בלב שמח.

צמאונו הביבליופילי בא על סיפוקו, כאשר עלתה בידו להשתתף כמעורר וכעוזר ראשי ליצירת דברי־דפוס, או לחדש דברי־דפוס עתיקים, יפים ונהדרים כאבני־זכרון. ההזדמנות הראשונה להוציא דברי־דפוס יפים נתנה לו הוצאת־הספרים יוסף אלטמן בברלין. בשם Scripta Universitatis atque Bibliothecae Hierosolymitanarum (כתבי המכללה בירושלים ובית־הספרים שלה) הוציא בשנות 1921 – 1922 (שאז היו בינו ובין בית־הספרים הלאומי בירושלים יחסים קרובים, אשר נתנו לו הזכות לטפל בו) יחד עם עמנואל ויליקובסקי שני כרכים המכילים אוסף מדעי: כרך אחד Orientalia et Judaica (ענינים מזרחיים ועניני יהדות) וכרך אחד Matematica et Physica (הנדסה וחכמת הטבע). חוג גדול של יהודים מלומדים אנשי שם בני דורנו השתתף במפעל הזה, אשר תעודתו היתה לפרסם בפעם הראשונה כתבי־יד עתיקים, ובהם יקרי־ערך, ככתבם ובלשונם יחד עם תרגום עברי. דברי־דפוס אלה צריכים היו לשמש חלוף בדברי־עתיקות הנמצאים במוסדות הגדולים אשר לעמים אחרים. – עוד אוסף ספרים אחד תיכן הינריך לווה יחד עם הסופר בנציון כץ בשם: Monumenta Hebraica et Judaica (ספרי מופת עבריים ויהודיים) בו יתפרסמו בדפוס־צלומים ספרים עבריים מדפוס ראשון מן המאה החמש־עשרה והשש־עשרה עם הערות מדעיות ובקרתיות. בתור־כרך־נסיון ראשון יצאה במהדורה חדשה בדפוס־צלום הגדה של פסח נהדרה שנדפסה בראשונה ע"י גרשון בן־שלמה הכהן בפרג עם ציורים וקשוטים. ועליה נספח מבוא יפה מאת הינריך לווה, שנדפס לבדו בתבנית ההגדה. ההתחלה היפה הזאת לא יכלה להמשך, יען כי הוצאת־הספרים שנתנה ידה למפעל הגדול הזה ברוחב לב וברוח נדיבה, היתה קרבן להתמוטטות שער־הכספים בגרמניה בעת ההיא.

תחליף קטן יפה היתה חברת סוֹנצינו, אשר נוסדה ע“י חובבי־ספר יהודים בעלי מקצוע זה יחד עם הינריך לווה ונקראה של שם המדפיס היהודי הראשון, גרשון סונצינו, שהיה בימי יוחנן גוטנברג, וגם היתה לכבוד לשם הגדול הזה. המוסד הזה נתן פרי־ברכה נפלא אשר הצליח ביחוד בספר: התורה במקורה, שנדפסה בתבנית גדולה בכתב ובאותיות ראשיות מאת מרדכי בֶּהמר. אחרי אשר הוכנו, בהשתדלות הינריך לווה, אותיות מרובעות יפות מעשה ידי אמן, הראויות למעשה־דפוס שיעמוד כמצבת־זכרון לדורות, יכלו לגשת אל הוצאת הספר הזה. מלבד זה הוציאה עוד חברת סונצינו דברי־דפוס קטנים יותר, אשר במקצת היה להם חוג־קונים מצומצם, שהיה להם ענין באלה, ובמקרים רבים נדפסו בנדבת־לב חובבי הספרים ההם. הסדור הזה נתן להינריך לווה הזדמנות להוציא כתבי־זכרון לזכר המלומד היהודי איגנץ גולדציהר וידידו המלומד פרופ' ד”ר אהרן אֶמְבֶּר, ולפרסם שורת מחקרים בודדים, כמו: “גרים – תרומה לדברי ימי הגזע היהודי”, והספר רב־הכמות: “הומור יהודי־עממי עתיק מתוך התלמוד והמדרשים”, שבו הקדים לספורים המקובצים והערוכים לפי דרכו המיוחדת, מבוא כללי על האופי המיוחד של ההומור הזה ועל השרידים שנשארו ממנו גם במקורות ההלכה; וכן המסות: “המשחק היהודי” ו“ברכת האש של היהודים”. אלה היו חבורים פולקלוריסטיים שכתב כאשר אנה המקרה לידו; כי המו“ל שלו אלטמן הביא לו יום אחד תמונת פיתוח־נחושת עתיקה, המתארת איש יהודי משחק בקלפים, ומלומד נוצרי הביא לו יום אחד מגלת־יד קטנה שמצאה ברפת עומדת לההרס, אשר הינריך לווה הכיר בה קמיע נגד שרפות, שכתב איש יהודי בשביל שכניו הגויים. ועוד היו מוכנים לדפוס כתבים פולקלוריסטיים אחרים, כמו החבור הגדול בערך שהיה כבר ערוך בכ”י: “מנהגים יהודיים בעניני אהבה, ארוסין, קדושין ונשואין”. מחקרים, שהרימו את הינריך לווה למדרגת פולקלוריסטן יהודי חשוב. המהפכה הנאצית בגרמניה שמה קץ למפעל היפה שהחלה בו חברת סונצינו. אחד ממשאות־הנפש של הינריך לווה הוא לחדש את חברת סונצינו באוירה העברית של העם היהודי הקם לתחיה בארץ ישראל.

לא נוכל לעבור בשתיקה על קו מיוחד של פעולתו הספרותית. חמשפחה היהודית היתה לו כעין מקדש. היא היתה לו לא רק התא החשוב שברקמת גוף העם. הוא ראה את כל העם כמשפחה אחת גדולה. ידוע ידע, כי רגש קרבת המשפחות הועיל הרבה לקיים את העם על פי דרכו מדור דורים, וכי זאת היא אחת התעודות הגדולות בימינו לטפח ולכלכל את הרגש הזה. וברוח זה שקד על חקירת המשפחות לתולדותיהן והיה נתון לעבודה הזאת בכל לבבו, עד אשר הוציא בשנת 1909 בספר גדול את זכרונות אהרן הירש הימן, אשר אל משפחתו היה קרוב קרבת־ידידות, ואחריהם את הזכרונות הכתובים עברית של יהודי פולני, משה וסרצוג, דור רביעי לאבות רעיתו. הדבר המוכיח ברורות את הקו המיוחד הזה באפיו, הוא העמיקו באהבה רבה בדברי ימי משפחתו מצד אביו ומצד אמו, אשר חקרם וסיפרם בספר זכרונותיו ברוב ענין ובדעת כל הפרטים, אף הקטנים שבהם, עד להפליא.

 

יז. גן־העדן האבוד    🔗

בכלל היה להינריך לווה ענין רק ביהודים כשומעי דברו. הבמה שלו היתה אספת־העם היהודית והעתונות היהודית. אך כיוצא מן הכלל היה כותב גם בעתונים לא־יהודיים, כשנגע הענין בדברים משותפים לעמו ולעמים אחרים שיש בהם כדי להנחיל כבוד ליהודים בעיני כל העולם. ככה כתב בשנת 1921 בעתון Koloniale Rundschau (הצופה לישוב ארצות) מאמר מפורט על המכללה העברית וב־Levante Zeitung (עתון הלבנט) על בית־הספרים הלאומי בירושלים. בשנת 1927 מסר באספה השנתית של חברת הספרנים בדורטמונד דו"ח מפורט על מבנה בית־הספרים הלאומי בירושלים.

התכנית ליסוד מכללה עברית עוררה את הלבבות מראשית המאה הזאת, אף גם הוחל בעבודות־הכנה. העבודה החשובה ביותר היתה יצירת בית־ספרים לאומי. החזון על יצירת בית־ספרים יהודי לאומי לא היה קשור מראשיתו ברעיון המכללה. יוצר החזון הזה, ד“ר יוסף חזנוביץ, שהגה משנת 1892 את התכנית, לאצור בירושלים אוצר ספרים עממי, לאסוף כל אשר נכתב בידי יהודים ועל יהודים, וכל אשר יש לו יחס ליהודים וליהדות. למטרה זו אסף המון ספרים רבי־ערך וישלחם ירושלימה להיותם למשמרת ב”בית מדרש אברבנאל" אשר ליד לשכת “בני ברית”. את זכות הקנין השאיר לעצמו, עד אשר תהיה אפשרות להעביר את הספריה על שם העם היהודי. הינריך לווה היה בתומכי המפעל של ד“ר חזנוביץ למן הימים הראשונים. הוא העיר ועורר את הקהל בלי הרף ועמלו עשה פרי. ד”ר חזנוביץ ראה, כי עמלו של הינריך לווה עמד לו להגדיל את מפעלו ולהרבות את כבודו בעיני העם, ובשיחותיו ציין הזקן את עוזרו הצעיר ממנו לימים כ“יורש” שלו.

בזמן שעשה הינריך לווה בירושלים לרגל מסעיו בשנות 1895–1898, התעורר על המגרעות הרבות אשר ראה בקשר עם הטפול באוצר־הספרים שנאסף ע“י ד”ר חזנוביץ והתאמץ לשנות את מצב הדברים לטוב. למן העת ההיא היה לו אוצר הספרים בירושלים ענין לענות בו, ובפרט בתור מומחה למקצוע הספרנות.

ועוד מעט נתן הינריך לווה לרעיון הספריה הלאומית מעוף חדש והיקף רחב יותר. כשעלה רעיון המכללה היה הוא הראשון אשר העיר, כי ספריה מושלמת היא תנאי קודם ליסוד המכללה. ועל כן דרש, אשר לא תצטמצם הספריה הלאומית רק בצד היהודי לבדו, אלא שתרחיב את גבולותיה על כל מקצועות המדע אשר יטפחו במכללה העתידה לבוא. את התכנית הרחבה הזאת הציע לפרטיה בשנת 1905: בחוברת אשר ערך אל הקונגרס השביעי ושהוקדשה לזכר תיאודור הרצל, טפל בכל השאלות הנוגעות ליסוּד הספריה, עורר את הקהל לאסוף ספרים רבים ודרש לכונן את אוצר־הספרים בירושלים, את מה שיש בעין ואת העתיד להווסף עליו, על יסוד לאומי בטוח. הקונגרס השביעי החליט פה אחד ליסד את בית־הספרים הלאומי. ד“ר חזנוביץ מסר לקונגרס את כל אוצר־הספרים הנמצא ברשותו. נבחרה ועדה לסדר את ענין בית־הספרים, והינריך לווה היה החבר החשוב ביותר בועדה זו. במרכזי ארצות אחרות נקבעו מקומות לאוסף ספרים. בברלין פיתח ועד מקומי פעולה נמרצת. בשנים הבאות אחרי הקונגרס השביעי הוסיף הינריך לווה להעיר ולעורר את הקהל לאסוף ספרים ולטפח את הרעיון, שאוצרות־ספרים חשובים הנמצאים בידי אנשים יהודים פרטיים יהיו נשמרים לעם היהודי ע”י העברתם לידי בית־הספרים הלאומי, שרכושו לעתיד לבוא צריך שיהא מובטח באיזה אופן. כאשר נתקבלה ההחלטה בקונגרס הציוני בוינה בשנת 1913 ליסד את המכללה העברית, נקרא הינריך לווה להיות חבר בועד המכין. על פי דרישת ד“ר חזנוביץ ואוסישקין נועד הוא להיות מנהל בית־הספרים העתיד להוסד. באו עמו לידי הסכם, כי הוא יפקח מברלין על אוסף הספרים ועל סדור העבודה, עד שיהיה אפשר להעביר את הספרים ירושלימה. עבודתו אשר החל לעבוד מיד ואשר נתמכה ע”י ד"ר צ’לנוב, נפסקה מפני המלחמה. אך גם בימי המלחמה הצליח לאסוף ולאצור אוצר־ספרים חשוב.

בימי שביתת הנשק בשנת 1919 ביקר בביתו בברלין החכם החוקר קדמוניות מצרים פרופ' ד“ר אהרן אֶמבר מבלטימור. מלונדון בא, ששם השתתף בועידה השנתית של הציונים והודיע לו, כי שם החליטו, אשר מיד לאחר שיעשה שלום ישלחו אותו, את הינריך לווה, ירושלימה בתור מנהל הספריה, כי בו בחרו למשרה זו מתוך ששים המומחים הראשונים. ועוד מעט קבל הינריך לווה מאת ד”ר ויצמן (אשר היה לו עמו יחסי ידידות עוד מימי אגודת יהודי־רוסיה המדעית) ידיעות המאשרות את דברי אמבר. האישור הרשמי בא מאת מחלקת התרבות של הועד הפועל הציוני, והחתומים עליו: ד“ר שמריהו לוין, מנהל המחלקה הזאת, וד”ר הוגו ברגמן, המזכיר. אך הנה נגלו המכשולים הראשונים בדרכו זו. הודיעו להינריך לווה, כי השלטונות מקשים עליו את הכניסה לארץ באשר הוא “גרמני”, אך מקוים הם להסיר את המכשולים בקרוב. וככה הלך במקומו ירושלימה ד“ר ברגמן, אשר נועד להיות לעוזר לו. הינריך לווה השתמש ב”בין־הזמנים" זה להפיץ את רעיון הספריה בתוך העם. בעזרת ידידו פרופ' אמבר עלה בידו לבוא בקשר עם סול רוזנבלום מפיטסבורג ולהמריצו כי יכונן מעט מעט ספריה אשר תאצור ספרי פילוסופיה וספרי מחקרי הדתות. כאשר מת, בסוף שנת 1921, המלומד היהודי והמומחה בחקירת האיסלם, איגנץ גולדציהר, דאג הינריך לווה מאוד מאוד, שלא יאבד חלילה לעם היהודי אוצר הספרים המיוחד במינו של החכם הנפטר. והוא שביצע את נסיעתו של לודויג בַּטו לבודפסט, לשים עין על האוצר הזה. בזכות המאמצים שלו ושל בטו בעיקר הובא האוצר היקר הזה לירושלים. הרבה דאג הינריך לווה לכך, כי יבנה בירושלים בנין לאוצר־הספרים, אשר יהיה לכבוד ולתפארת. וגם דבר עם ד“ר ויצמן על הצורך בבנין כזה. הדבר היה בימי הקונגרס הציוני בקרלסבד בשנת 1921. אם טוב בעיני הועד הפועל – אמר לויצמן – יפנה הוא אל האפוטרופסים של עזבון דוד וולפסון בהצעה, לתת את הון העזבון לבנין בית ראוי ויאה לאוצר־הספרים. ד”ר ויצמן הסכים, אף כי לא רבה היתה תקותו כי בעלי העזבון, יעקובוס קאן, ד“ר קצנלסון, ד”ר אדוארד לשצינסקי (אשר ספחו אליהם את הנס הרצל כחבר רביעי), יקבלו ברצון תכנית כזאת. וכאשר החל הינריך לווה לבוא עמהם בדברים נגלה, כי רב מאד אי־האמון, אשר בעלי העזבון הוגים לועד הפועל. עבר זמן רב עד אשר עלתה בידו להמריץ את בעלי העזבון, כי ידונו באספה השנתית על שאלת הבנין לאוצר הספרים וכי יזמינו אותו אל האספה בתור נציג הועד הפועל. בישיבה היו שלשה חברים מאפוטרופסי העזבון. הנס הרצל נעדר. כאשר ראה הינריך לווה, כי אין אחרית ותקוה למאמציו, אמר בצאתו מן הישיבה: אהה, כי הרביעי נעדר. לו היה הוא פה, כי עתה הביע את הסכמתו, והיא היתה מכריעה, כי בעזבון דוד וולפסון יקום בנין לבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. ויעקובוס קאן השתאה לו ובסברו, כי אכן חשב אז על הנס הרצל הנעדר, וישאלהו למי הוא מתכון. הינריך לווה ענה ואמר לו: לו היה פה וולפסון, כי עתה אמר: “צדק הינריך לווה”. התדמה בנפשך – אמר יעקובוס קאן – כי וולפסון היה אומר כזאת? על זאת ענה הינריך לווה: "לא רק שאני מדמה בנפשי, אלא שבטוח אנכי מאד כי לוּ יכול וולפסון לדבר בזה, כי עתה אמר: “כן, זאת היא דעתי”. ובזה נפרד מעליהם.

למחרת בבוקר השכם צלצל אליו קאן ואמר לו, כי עליו לברך אותו להצלחתו: שומרי עזבון וולפסון החליטו, בהתאם להצעת הינריך לווה, על בנין־וולפסון בשביל בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. יעקובוס קאן מסר בשיחה טלפונית זו את אשר היה לו להודיע. אך הינריך לווה ענהו: “הברכה לך היא, כי עשית דבר גדול בדברי הימים, אשר יעשה זכר עולם לשמך”. בבוקר היום ההוא נועדו שומרי העזבון לאספה חגיגית. קאן הכריז על ההחלטה והודיע אותה להינריך לווה באופן רשמי בתור מנהל בית־הספרים. אף דרש לעשות חוזה בין הועד הפועל ובין אפוטרופסי העזבון, ובחוזה יזכר שם הינריך לווה כמנהל בית־הספרים. לשוא התנגד הינריך לווה להצעה שאישיותו תהיה קשורה בענין החוזה. הוא הודיע ללונדון על תוצאות המו“מ ובקש, לפי דרישת מנהלי העזבון, כי ימלאו את ידו ביחוד לחתום על החוזה. הועד הפועל הסכים לכל זה. והחוזה נחתם ע”י שני הצדדים ביום 19 לחודש פברואר, 1922.

ולמען אשר יוכל לתת כל כחו וזמנו לבית־הספרים, בקש הינריך לווה בינתים מאת הנהלת הספריה של האוניברסיטה בברלין חופשה לזמן ארוך ובקשתו ניתנה לו. בעלי עזבון־וולפסון שלחו אותו מיד לאחר חתימת החוזה לארץ־ישראל להכין שם את הכל בשביל הבנין. הרשיון לכניסתו בא בלי כל דחיה. חדשים אחדים נשאר בארץ, למלא את אשר נטל עליו. והוא השתמש בזמן הזה להכניס את הפקידים המקומיים בדרכי העבודה בבית־הספרים. המיועד להיות מנהל בית־הספרים הלאומי סיפר בפרטות על הרשמים ועל התוצאות של המסע הזה בשיחה שהיתה לו אחרי בואו לברלין עם אחד מחברי המערכת של ה“יידישה רונדשוי”. ביחוד דיבר בהרחבה על הרושם הטוב שעתיד לעשות מפעל שלום זה, יסוּד בית־הספרים, אם יתנהגו בו כראוי ביחס לערבים. לדרישת אפוטרופסי עזבון־וולפסון וביחוד על פי עצת סול רוזנבלום ופרופ' אמבר, נסע הינריך לווה בלוית אשתו באוקטובר 1923 לאמריקה, לפעול שם לטובת בית־הספרים הלאומי. מטרת הנסיעה היתה לחקור ולדעת את בתי־הספרים הגדולים אשר שם, להשתמש ברשמים שיקבל שם לטובת הבנין בירושלים, לקשור קשרים עם בעלי המקצוע באמריקה, להפיץ את רעיון בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בתוך יהודי אמריקה ולבסוף להשיג את יתר הכספים אשר יהיו דרושים עוד לשכלול הבנין. בניו־יורק הכניס אותו פרופ' אמבר אל המקומות הדרושים. ידידו יעקב די האס השתדל למענו בדבר ראיון אצל השופט העליון ל. ברנדיס. ניתנה לו האפשרות להכיר עד היסוד את בית־הספרים העממי אשר בניו־יורק ומקצת מן הסניפים שלו. כמו כן למד את תכנית הבנין של בית־הספרים התיאולוגי ושל בית־המדרש לרבנים. סול רוזנבלום הזמין אותו ואת אשתו לביקור בפיטסבורג. תשומת לבם של אמבר וסול רוזנבלום, אשר נגלתה בפעולתם לטובת הענין, הועילה הרבה להצלחת הנסיעה הזאת. עבודתו הובילה אותו אל וושינגטון, פילדלפיה, בלטימור ושיקגו.

בניו־יורק נפגש הינריך לווה גם עם ד“ר ויצמן, ושם נדברו על דבר העתקת מושבו לירושלים שצריכה לחול מיד אחרי שובו מאמריקה. השיחה הזאת הרגיעה ביחוד את הגברת לווה, אשר בגלל הדחיה הממושכת של עקירתם לירושלים לא היה לבה בטוח ביותר. לפי המדובר ביניהם היה עליו לעמוד על משמרתו בירושלים בראשון לאוקטובר 1924. ד”ר וייצמן קיבל עליו לשלוח ללונדון את ההוראות הדרושות. בחודש מרס 1924 עזבו הינריך לווה ואשתו את אמריקה ופנו ישר אל לונדון, לסדר שם את הענין סדור אחרון. במשרד ההסתדרות הציונית נתקבל הינריך לווה בשם ויצמן על ידי האדונים קובן וליפסקי. שניהם הודיעו לו, כי הועד הפועל הציוני אינו מסכים לעבודתו בספריה הירושלמית, שאין כל חוזה במציאות וכי אין לו כל טענה אליהם.

מדוע היה האיש, שהרבה לעשות ולפעול בחייו יותר מכל אדם, למשחק להם באופן כזה, נפלאת היא בעינינו. הינריך לווה השתדל בכה ובכה לבוא על זכותו, פנה אל בית־דין הקונגרס של ההסתדרות הציונית, וזה הודיע לו כי אין לו הסמכות לדון בענין הזה. אז דרש מאת בי"ד הקונגרס לשמוע את דברו בתור בורר. אך לדבר הזה לא היה לו, לבית־הדין, יפוי־הכח הדרוש. לפנות אל הערכאות האזרחיים לא חפץ הינריך לווה. עורך־הדין של עזבון־וולפסון דרש ממנו לעשות זאת, אך הוא לא נשמע לו לדבר זה. מני אז לא נעשה כל דבר אשר יוכל להחשב כפיצוי או כופר על העוול שנעשה לו. משחדל לבחוש, בהתאם לתכונתו, במי־מריבה אלה, שקע הענין והיה כלא היה. והעוול אשר נעשה לו לא היה דבר קל, מעשים שבכל יום. כי עלול היה להביא עליו אסון גדול. רוחו הנדיבה של שר־ההשכלה הפרוסי לא נתנהו אמנם לנפול ברעה. אף פעם לא האיצו בו להודיעם את החלטתו האחרונה על דבר צאתו מחבר הפקידים, ואחרי חופשה של ארבע שנים כמעט שב אל משרתו הישנה כספרן בית־הספרים של האוניברסיטה בברלין.

בכל זאת לא זנח את ענין בית־הספרים בירושלים. אדרבה, הוא הוסיף לעבדו בכל כוחו. בברלין היתה קיימת חברת חובבי הספריה אשר בירושלים, והוא היה המוציא והמביא והרוח החיה בחברה זו. כאשר נמסר בית־וולפסון לתעודתו, בשנת 1929, בחרה בו קהלת ברלין להיות בא־כחה בחגיגת חנוכת־הבית. והנה עוד מקרה רע: החגיגה, אשר הודיעו עליה כי תהיה בשעה 4 אחר הצהרים, נערכה ביום ההוא לפני הצהרים. ובכן נפקד מקומו, לדאבון לבו, בחנוכת הבית אשר שמו קשור בו לנצח.

ואולם לא כל החוטים נתקו מרקמת־החיים ההיא. בהיות הינריך לווה בארץ־ישראל בשנת 1922 בדבר בנין בית־הספרים, נגש אליו מאיר דיזנגוף, ראש עירית תל־אביב, ויבקש ממנו כי יהיה לו לעזר בענין הספריה העירונית העתידה להווסד בתל־אביב. אז כתב הינריך לווה ב“ידיעות תל־אביב” מאמר, שבו תאר את מבנה הספריה הזאת והציע לקבל את הספריה הקטנה הקימת, “שער ציון”, ולהפוך אותה לספריה עירונית. אחרי כן פתח מאיר דיזנגוף במו"מ על זאת וכתוצאות הדברים נתמנה הינריך לווה למנהל הספריה העירונית. בהנהלתו התפתחה הספריה למכון נהדר.

* * *

מסקנה אחת הוציא הינריך לווה מהענין הרע ההוא. הוא פנה עורף לאנשים אשר חשב, כי מידם היתה לו זאת. זאת היתה המסקנה היחידה, שיכלה להתקבל על דעתו, בהתאם לאפיו. בחלוקי דעות, אף אם עברו לסכסוכים אישיים, היה הוא מתנגד חריף ומוראו על יריביו. הוא ידע לסכל יפה את מכות בעל תחרותו ולהשיב אותן ברוב כח. בימי עבודתו ב“יידישה רונדשוי” חיסל את ההתקפות החריפות ביותר בהדפיסו אותן בלי כל הערה מצדו. בכל אשר הכיר וידע, כי התוקפים אותו עושים זאת בתום לבב בלי פניות אישיות, אף אם עשו לו עוול, היה מוותר להם, בתנאי שלא גרם בזה נזק לענין שלמענו עבד. ביחוד ראוי לציין את עמדתו נגד הרצל וולפסון. הוא לא היה בין מקורביו של הרצל. ובהרגישו זאת עמד מנגד בכל הנוגע לענינים אישיים. את הרצל המנהיג העריץ יותר ויותר, אף כי לפעמים, ביחוד בקונגרס הששי, היה מתנגד לו. עם דוד וולפסון היה לו סכסוך פרטי, אשר המריצו כי יפרד מעליו וילך מנגד לו.

באספת הצירים של התאחדות הציונים בהמבורג, אשר היתה שבועות אחדים לפני מות הרצל, נגש ווֹלפסון אל לווה ויבקש ממנו כי ישמיע את דבריו. הוא הודיע לו, כי בא מאֶדלך, מאת הרצל השוכב על ערש דווי, וכי הוא מצא אותו במצב הנותן דאגה ויש לחכות לאחרית רעה. במצב כזה על כולנו החובה להיות מאוחדים ונאמנים לרעיון אשר בשמו נדגול. ובכן מבקש הוא ממנו לעבוד עמו יחד בידידות כאשר לפנים. הינריך לווה נרעש בשמעו את דברי וולפסון ויתן לו את ידו לאות רצון. וולפסון הגיד לו כי עוד דבר לו אליו. בהועדו עם הרצל באחרונה, השיאו לבו לדבר עליו, על הינריך לווה. הרצל לא יכול למצוא את הדרך הנכונה להתהלך עמו, אחרי אשר פעמים רבות היתה עמדתו כמתנגד לו. הוא משך אליו אנשים אחרים, אשר חשב כי קרובים המה לו בלבבם. במשך הזמן ידע והכיר כי אדם יקר הוא, אף נוכח כי התנגדותו היתה לו להועיל. על וולפסון להודיעו את כל זה. חפץ הוא מאד, כי הינריך לווה ידע את זאת.

בערב היום ההוא, יום יקר להינריך לווה, ערכה ההנהלה של אספת הצירים מסבה חגיגית. הינריך לווה נשא נאום על המנהיג החולה. בנאום הזה התפעמו הרגשות אשר הרעישוהו והרהיבוהו גם יחד. הם מצאו הד בלבות השומעים הרבים, אשר עוד מעט יעמדו בפני הדבר הנורא והאיום, מות הרצל.

 

יח. יהודים מיהודים שונים    🔗

בכל העמים מתרוצצים ניגודים גזעיים, אשר מוצאם על הרוב הבדלי גלילות, רגשי אי־רצון בין אלה לאלה, ומחכמת הנהלת המדינה היא לקרב את הרחוקים. גם העם היהודי איננו שונה בדבר הזה מאחרים. למימים קדמונים היו בקרבו ריבות שבטים ונפתולים גזעיים כאלה. והגלות, אשר הפרידה בין הדבקים והציבה גבולות בין חלקי העם האחד, גרמה להתפתחות דרכי חיים שונים אלה מאלה עד מאד. והצורות, אשר בהן מתגלים הניגודים האלה בהתנגשם יחד, הן מכוערות כמו הגלות עצמה. ענייני הפרט מכריעים את ענייני הכלל. לפעמים נראה הדבר כאילו אין עוד כל ענין כללי. וככה אפשר להבין את הדבר המוזר, כי “סוחרי פורטוגל”, הם האנוסים אשר גורשו מפורטוגל והגיעו בסוף המאה החמש־עשרה אל מחוז גסקוניה וברוב הימים התערו שם כיהודים בעלי זכויות, כי היהודים האלה פנו במחצית הראשונה למאה הי“ט וגם אחרי כן אל ממשלת צרפת והשתדלו להשיג ממנה פקודה לשלול זכות אזרח מאת יהודי אלזס, אשר נחשבו בעיניהם כגרמנים, וביחוד מאת היהודים יושבי אביניון, ולאסור עליהם את הישיבה בגסקוניה. בין היהודים יושבי מדינת אביניון, מגלילות האפיפיור לפנים, ששם נשארו ארבע הקהלות, ויטרי, אביניון, קרפנטרס וברניסין, כשריד מהיהדות הצרפתית, אשר היתה לפנים רבת־מספר עד מאד, לבין אלה שבדרום צרפת היתה, כנראה, התחרות מסחרית גדולה. ומקרים כאלה לא היו בודדים. בימי ההתבוללות התגלו, כמובן, נגודים כאלה בהתנגשם יחד באופן חמור מאד. יהודי המערב הסתייגו מפני יהודי המזרח, היהודי הרוסי שם גבול בינו ובין היהודי הפולני, יהודי המזרח נטו מעל יהודי המערב, ואף כי מילידי תימן, הודו, סין ואחרים. על ניגוד מעניין נודע להינריך לווה אחרי העתיקו מושבו לארץ־ישראל. יום אחד בא אליו יהודי גרוזי אחד יליד מחוז ג’ורג’יה, מהנדס ושמו טופצ’ישוילי, אשר גמר למודיו בקמניץ והתודע אליו בדרך התעמולה שלו. בעזרתו השיג חומר פולקלוריסטי רב על יהודי גרוזיה. טופצ’ישוילי הגיד לו, כי בני מדינתו נרדפים פה בארץ בחזקה ע”י יהודים בני מדינות אחרות באסיה, וביקש ממנו כי יואיל להגן עליהם. והינריך לווה הואיל להגן, בפרסמו ב“בוסתנאי” ובעתונים אחרים מאמרים פולקלוריסטיים, על יהודי ג’ורג’יה והרבה לדבר עליהם טובות, ובזאת הגדיל את כבוד הנרדפים בעיני רודפיהם ויהי שלום ביניהם.

הרגש הלאומי המתעורר הוסיף כח להתגבר על ניגודים כאלה, לאחד אחים צוררים, להכשירם לראות מעל כל הניגודים את הדבר הגדול המאחד אותם. התפתחותו של הינריך לווה לימדה אותו לראות מראשית דרכו אך את הקו המאחד הזה. בכל פעם שנפגשו עמו בימי נעוריו יהודים בני ארצות שונות, הרגיש את קשר המשפחה המאחד אותו עמהם. מעולם לא הכיר בגבולות ארצות בנוגע ליהודים. לא היה בעיניו דבר מענין יותר מאשר להכיר ולדעת את חלקי עמו השונים בתכונותיהם המיוחדות. ולו היה הכשרון לחיות עם כל אחד ואחד מן החלקים השונים לפי דרכי חייהם המיוחדים. וככה יש להבין את העובדה, כי עוד בימי אגודת היהודים־הרוסים למדע חשבו אותו ליהודי רוסי. בזמן אחר חשבו אותו יהודי פולין לאחד מבני ארצם. ויש אשר סיגל לו דברים, כמו ידיעת השפה הערבית למבטאיה השונים וביחוד המבטא המזרחי לשפה העברית, אשר הביאו אותו בהתחברות עם יהודי המזרח. בבחירת המבטא הזה היתה לו סיבה מיוחדת. בנסיונותיו השונים לרכוש לו את ידיעת הלשון העברית, מצא לאחרונה, כי הדרך הישרה אשר תביאהו אל המטרה היא דרך השפה הערבית. הוא המבטא אשר טפח הבלשן ד"ר יצחק אפשטין על יסוד חקירותיו, ואשר בראשית התנועה העברית בארץ־ישראל מצא לו מקום בארץ הגליל; בודאי על פי השפעת החכם הזה, שפעל כמורה בצפת קיבל הינריך לווה את ההברה הספרדית.

בשעת ההוראה הערבית בסמינר המזרחי בברלין, ספר פרופ' מרטין הרטמן על איש מצרי אבו־נאדארא (אבי המשקפים) – כך כינו אותו בגלל המשקפים הבהירות שלו, כמנהג בני המזרח לכנות את האנשים על פי סימנים חיצונים המיוחדים להם – אשר הוגלה ממצרים בגלל שנאתו לאנגלים והוא מוציא בפריז עתון מצרי־לאומי בשם: דז’רידד אבו־נאדארא – עתונו של אבו־נאדארא. באחד הגליונות של עתון זה השתמשו בסמינר ללמוד את הערבית הספרותית החדשה. הינריך לווה בא בכתובים עם בעל העתון הזה וישאלהו לדעתו בנוגע לברית ערבית־יהודית. האיש כתב לו, כי הוא יהודי־ספרדי ושמו ג’יבראיל (גבריאל) סנואה וכי הוא רוצה בכל לבו להיות יהודי. על התנועה הציונית לא שמע עד כה מאומה. אך רב חפצו לעזור ליצירת עתיד ליהודים בארץ. הוא הוציא גם “השקפה מזרחית מצוירת” בערבית ובצרפתית, פרסם בו מאמר על בתי־הספר של חכי“ח במזרח ושלח אל הינריך לווה, שהוציא אז את ה”יידישה פולקסצייטונג" בברלין, מאמר על כתבי הרב הראשי באלכסנדריה, שלמה חזן, בצרוף תולדותיו. הינריך לווה תרגם את המאמרים האלה גרמנית ופרסם אותם בשנת 1894 בשם המקורי של המחבר, ג. סנואה.

תמונת יהודי־ספרדי אחד לא סרה מנגד עיני רוחו, אחרי אשר נגלתה לו בראשונה בשנת 1893 בברלין באגודת “ישראל הצעיר”. תמונת איש אציל, איש יהודי נע ונד, אשר היה משורר והרפתקן, בלשן גאוני והוציא באלג’יר ובבולגריה עתונים כתובים צרפתית וספרדית; במצרים, באיטליה, בשוייץ ובגרמניה היה מפורסם כעתונאי וכתועמלן. היה בא אל הקונגרסים הציוניים ונואם מחוץ לישיבות הקונגרס נאומים ציוניים־מהפכניים, אשר העירו עליו תשומת־לב, כאיש נכבד אם כי מוזר. העולם אשר בו חי, היה עולם המעשים והממשות, ובהם שקעה אשו עד מהרה. הוא עזב אותו בשנות נעוריו לרצונו. יוסף מרקו ברוך היה, לכל אשר ידעוהו, דמות אשר לא תשכח.

במסעיו הראשונים לארץ־ישראל הכיר הינריך לווה ספרדים רבים. גם מבני העם הפשוט, גם ממנהיגי העדה, ובא עמהם בקשרי ידידות. רבת־גונים ביחוד היתה תמונת היהודים אשר נגלתה לו באהל הקטן הנטוי בתערוכת התעשיה בברלין. שם ראה סוחרים יהודים מתורקיה, מאלכסנדריה, מקהיר, מדמשק, מטוניס, ממרוקו ועוד. כולם ראו את התערוכה הקטנה של תוצרת ארץ־ישראל כמקום־מועד לאומי, ביחוד לאחר שנערכה שם בהצעתו תפלה בצבור כדרך בני המזרח וכמנהג ספרד. מאותה התערוכה יצאה אחרי כן הקהלה המיוחדת של עדות המזרח בברלין. להינריך לווה היה עונג מיוחד לא רק להשתתף עמם בתפילה, כי אם גם להתערב ממש בחייהם למען ילמד את דרכי חייהם וירבה דעת בהם ככל האפשר.

יום אחד נודע לו כי יש יהודים בהודו וגם השיג את כתובתם של שני עתונים משלהם: The Lamp of Israel; The Bne Isralites (“נר ישראל” ו“בני ישראל”). הדבר היה בעת שהוציא את הירחון “ציון”. הוא שלח אל עורך העתונים ההם גליון מירחונו, אשר נתן בו חומר ציוני רב־ענין ומאמרים מפרי עטו, וכל זה תורגם ונדפס כהבעת תודה. תחת זה קבל את העתונים היהודיים־ההודיים בתור תמורה. כפרי הקשר הזה מוצאים לפעמים ב“ציון” ידיעות הלקוחות מן העתונים ההם. מקרים כאלה, אשר קרוהו בחייו, ואשר נוכל להוסיף עליהם כהנה וכהנה, נחשבו בעיניו כתגליות יקרות. הם העשירו את תמונת העם, כפי שנצטירה לו ברוחו, ודעתו הקיפה את כל שפעת הגוונים ובני־הגוונים שלעם היהודי המפוזר. מבעד לחליפות החיצוניות האלה ולצורות־החיים השונות, תר אחרי הגרעין הפנימי, וגם נגלה לו וימצאהו תמים.

בתוך תחומי גרמניה היה חלק אחד של העם היהודי, אשר משך אותו אליו ביחוד. לאיש כמוהו, אשר דברי ימי היהודים היו ידועים לו היטב, לא היו נדודי יהודי המזרח אל גלילות גרמניה דבר יוצא מן הכלל. הגרוש הראשון הגדול של היהודים מגרמניה בחצי המאה הי“ד בערך הריק את גרמניה של אז כמעט לגמרי מיהודים. יהודי גרמניה התישבו בהמוניהם בממלכת פולין, וכל אשר היה להם בנכסי תרבות, ביחוד גם את השפה הגרמנית, העבירו עמהם שמה וטפחו וגדלו אותם, עד אשר, בימי מלחמת שלושים השנה, גברו בפולין רדיפות ופרעות אכזריות רבות־דמים במשך עשרות שנים באוקראינה ובגלילות פולין הגובלים בה. למן העת ההיא והלאה החל חלק מן היהודים ההם לשוב על עקבם מפולין אל מדינות גרמניה. מ”שבי־גולה" אלה יחד עם השריד המעט הנשאר, התפתחה שוב יהדות גרמניה, שהיו לה במשך זמן רב קשרים אמיצים עם הגרעין הפולני, כל שכן שהוא היה מרכז התרבות העברית וחכמת ישראל. תוספות גדולות ביחוד קבלו קהלות ישראל בגרמניה עם חלוקת פולין. ההתפתחות ההדרגתית של יהודי גרמניה לקראת האמנציפציה והתקרבות יתר אל דרכי הגוים, שמו את השפעת יהודי פולין לאַל. הנגוד בין שני צבורי העם היהודי חזק והלך עד הפכו, עם פרוץ ההתבוללות, להתנכרות גדולה. יהודי פולין אשר זרמו לגרמניה נבלעו ביהודי הארץ הזאת ללא שארית. כן היה הדבר עד שנות השמונים למאה הקודמת. בימי פריחת חופש־הדעות באו יהודי המזרח האלה לגרמניה וסימני ההתבוללות עמהם. לא התבוללו בעם־הארץ הגרמני כי אם בסביבה היהודית־הגרמנית ועוד מעט היו לגרמנים יותר מהיהודים ילידי הארץ. ההתבוללות הזאת הלכה ורפתה אחרי אשר החלה התנועה היהודית־הלאומית להכות שורש בתוך יהודי גרמניה. ההתפתחות ההיסטורית הזאת מתוארת באחדים ממאמרי הינריך לווה. והיא היתה גם נושא הרצאותיו אשר הירצה להשכיל את העם. באלה היתה מטרתו להזכיר את קשרי האחוה הנשכחים ולחזק את הקשרים אשר התרופפו.

בראשית שנות התשעים כבר מצא הינריך לווה צבור יהודי־פולני, אשר היה מושבו בצפון ובצפון־מזרח ברלין. מקצתם חיו חיי עוני אשר לא היו כמותם לרוע. הוא דרש לשכונם של בני־עוני אלה, ראה וידע את עונים והתאמץ כפי כחו להיות להם לעזר בסבלותם. ועוד מעט ראו אותו כמשען עוז ויהיו באים אליו בכל עת אשר כבד עליהם לחצם. והוא מלא תעודתו זאת ולא חדל לדבר בתוך חבריו היהודים־הלאומיים על משכנות העוני אשר ליהודים יושבי רחוב מוּלאק ולהמריץ את שומעיו, הסתדרויות ויחידים, לעזור ולהושיע להם מצרתם. ד“ר פרידמן כינה אותו פעם בהזדמנות כזאת; “הכרוב הסוכך ליהודי מולאק”. הינריך לווה היה מגן ומחסה ליהודים האלה בפני המשטרה. בהיותו איש נשוא־פנים עלה בידו להסיר מכשולים מדרכם. ובשאלות רבות, שהיתה דרושה בהן ידיעה מיוחדת במנהגי היהודים ובחוקותיהם, היה נותן הסברות מרגיעות. בנשואין אשר נעשו כחוק לישראל ע”י הרב לבדו, לא הכירו השלטונות כנשואין חוקיים. בגלל הדבר הזה נוצרו כמה סכסוכים אשר הצליח בתכונתו הטובה לתקן ולישר.

ואולם השפעתו לא הצטמצמה רק בגבולות העזרה לעניים ולכושלים. כי קולו נשמע אחרי כן באספות־העם הגדולות של הציונים ובהזדמנויות אחרות ויהי נודע כאיש אשר לא חפץ כי יהיו דברים מבדילים בין יהודים ליהודים. טבעי היה, איפוא, הדבר, כי היהודים בני חו“ל אשר נאחזו בהמוניהם בגרמניה וביחוד בברלין ואשר אחרי המלחמה העריכו את מספרם בברלין לבדה לששים אלף נפש, נשאו נפשם אליו ויהיו נאמנים לו. הצבור היהודי־הפולני לא יכול לבאר את יחס הינריך לווה אליהם כי אם בחשבם אותו ליהודי־פולני מתנכר. ויהיו שואלים פעם בפעם מה היה שמו הקודם או האם לא היו אבותיו, לפחות, ילידי פולין. וכל־כך גדלה השפעתו בחוגי היהודים הפולניים עד אשר חשבו אותו לבא־כחם לכל דבר. והוא לא התנגד לכך ולא התנער מן החובות אשר היו קשורים ביחס זה. וככה היתה ההתחברות בינו ובין יהודים יוצאי המזרח לא רק ענין של צדקה וחסד, כי אם יחס מדינאי. כי הוא שקד על משפטי־צדקם גם כלפי חוץ, ביחסיהם עם השלטונות, גם כלפי פנים, בינם ובין הנהלת הקהלה. חבר היה ללשכותיהם ולחברות הצדקה שלהם ועליו היה לבוא, הוא ונפשות ביתו, אל מסבותיהם וחגיגותיהם. וידבר בלשונם בבתי־מועדיהם ובבתי־כנסיותיהם. ואך נראה בתוכם גדלה ההתלהבות למעלה ראש. יום אחד שכרו חברות יהודי המזרח את אולמי המלון “קייזרהוף” לנשף חגיגי. הינריך לווה היה ב”כ הרשמי והוא קבל בשמם את שליחי הפקידות לעניני חוץ והמיניסטריון לעניני פנים וראשי המשטרה וציר דנציג וציר פולין ועוד. כאשר אמר בנאום הקבלה, בלי כוונה מיוחדת, “אנחנו יהודי המזרח”, שסע אותו בדבריו איש יהודי מיועצי הממשלה אשר היה שם בתור בא־כח רשמי, ואמר לו: “איך זה הנך יהודי מזרחי?” על זאת ענהו הינריך לווה: “חבר־הכבוד ליהודי המזרח”.

הוא עזר ליהודי המזרח ביסוד אגודות ציוניות מיוחדות, אשר נחשבו כסניפים לקבוצות הציוניות המקומיות. בברלין נוסדה אגודת “אהבת ציון” אשר הגדילה לעשות לחינוך חבריה הרבים ולהשכלתם. עם ידיעת היהדות והמסירות אליה למדו האנשים האלה גם להסתגל אל הסדר ואל התרבות אשר לאירופה. החוגים והקבוצים האלה היו משכני־טפוחים לידיעת היהדות ולהלך־רוח ציוני. בעלי ההשכלה הגבוהה אשר ביהודי המזרח התחברו בחלקם אל קבוצות המתלמדים היהודים הלאומיים בני גרמניה וחלק מהם הסתדרו בקבוצות מיוחדות בבתי־הספר הגרמניים הגבוהים והתיכונים אשר למלאכת מחשבת וימצאו משען רב בקבוצות הציוניות המקומיות, אשר בהן היתה להינריך לווה השפעה מתמדת וחזקה.

* * *

אין לשכוח את סוג היהודים אשר בחרו, כססגונא זו, לקבל את גון הסביבה, ויהי גם הכהה ביותר. לא כולם היו מעור אחד. לא רק בני עוני עלובים, אשר כזוחלי ארץ התחמקו בכל מקום, כי היו בהם גם נושאי־דגל גאים, אשר התהדרו בטליתם השאוּלה ויתעטפו בה בגאון. עיני הינריך לווה היו תמיד פקוחות עליהם. הוא שקד ושמר על קרבתם ולבו רחש להם אהבה רבה מהולה במעט שנאה ובוז. משוש־לבו היה לרמוז על הטלאים והחורים ועל מערומיהם אשר לא יכלו הסתירם ואשר בהם נגלה סודם. בכל זאת לא דן איש מהם לכף חובה. גם בהם ראה את הגרעין הנסתר אשר ליהדות הכנה, ראה כה וכה סגולה יקרה, אשר לא חפץ לעזוב אותה לאבדון. הם היו לו לפעמים לעזר רב. כדאי היה לדבר עם אויבים כאלה בשער. הם היו במקרים רבים הרקע הפעיל, אשר ממנו יפרדו היטב אור וצבע. שם היה קודם כל מ. א. קלוזנר, עורך הפיליטונים בעתון בֶּרְזֶנְקוּרִיר", איש אשר רוח בו, אשר קרא הרבה וידע הרבה, ונפשו לא ישרה בו מאד, ובאספות ציוניות גדולות היה פולט אמרות שנונות לא רק נגד הינריך לווה, כי אם גם נגד הרצל ונורדוי. יש להכיר לו טובה על העירו, בעל כרחו, לבבות רבים לטוב. באיזה דרך היה הינריך לווה מתוכח עמו, ניטיב לדעת על פי נאום אחד, אשר החל במלים האלה: “פעם בפעם שומע אני ברצון את דברי הזקן – ואני נשמר לבלתי הפר את היחסים עמו”; (ציטאטה מתוך “פאוסט” לגתה; הדברים נאמרים ע“י מפיסטופלס על ה', בתוך ה”פרולוג ברקיע"). להזכיר את שורת הרבנים משוחי שמן הקדש, אשר יצאו אל המערכה במליצות פטריוטיות שאולות, לא כדאי. לא היו ביניהם אישים בעלי תכונות מיוחדות, ולא היה עונג רב להתוכח עמהם.

היש להזכיר בקשר עם זה את פאול נתן? לפי דברי כותב תולדותיו, היתה לו גרמניותו כדבר המובן מאליו, עד כי לוּ בקשו לחשוב אותו לבן עם אחר, לא היה מוצא לנחוץ למחות כנגדם אף בבת־צחוק דוחה. ואולם הכותב את זאת לא היטיב לראות, כי בשיחה שהיתה לו עם הינריך לווה, אשר ניהל זמן מה בשם וילי במבוס ידידו את המזכירות של ועד נתן־גינצבורג להגנה נגד התקפות אנטישמיות, דחה פאול נתן בכל תוקף את הדעות המכחשות באפשרות מהפכה בעצמוּתו של עם. בשיחה ההיא נגלתה בו העצבנות המיוחדת, אשר מצא משה הס בידידו ברתולד אואֶרבך, כמסופר בספרו “רומא וירושלים”, מכתב רביעי. ואיזה יהודי היה אחרי כל זאת! היהדות היתה טבועה בו באופן אשר בהגיגנו בו לא נוכל לבלתי זכור את הרצל. פאול נתן הצעיר הוא אזרח־העולם השואף אל על, אשר בהיותו רודף כבוד עד מאד יחפש את נקודת ארכימדס לאחוז בה ולנער את מוסדות עולם הספרות. וכהרצל הצעיר כן נכשל גם הוא וילבט בדמיונותיו הכוזבים עד לעינויי נפשו הצעירה, ובמכתביו לידידיו הצעירים והזקנים לא העלים מהם את רוחו הקשה אשר לא יכול לעצור בה. המכתב אשר כתב בנעוריו מקביל באופן מענין לזכרונות הימים של נעורי הרצל. הלא אחד הוא המעין אשר שאבו ממנו שני אלה העורגים אל גאולה ופדות. מה תועיל לו, לפאול נתן, שאיפתו המתמדת ועמלו אשר עמל כל ימי חייו בעבודתו לעתון Nation (לאום). העבודה הזאת לא השביעתהו רצון. הוא עזב אותה. לא נשאר ממנה מאומה. נשאר רק מה שפעל במשך שנים בארץ ישראל לטובת הכלל, מתוך אהבת הבריות, כאשר אמר למען הצטדק בעיניו־הוא, בארץ אשר משכה אותו תמיד אליה ואשר – כן דמה בנפשו – לא הכירה לו טובה כראוי לו; וכן מעשיו ברוסיה לטובת היהודים בימי הפרעות, ופעולותיו בחזית המזרח במלחמת־העמים הראשונה, ששם עבד עבודת־סיזיפוס לשנות את גורל היהודים לטוב. מעציב מאד לראות, כיצד האדם הגדול הזה לא זכה לשוב אל עמו בכל לבו כתיאודור הרצל.

* * *

יחסי הידידות, אשר היו להינריך לווה עם אישים יהודים מכל הארצות, רבו מספור. כל ימיו השתדל למצוא אנשים חדשים ולהמצא להם. והוא היה שוקד ושומר על יחסי ידידות. גילויי טוב־לב שנזדמנו לו בדרכו לא שכח לעולם. ואף גם מן הנסיונות הרעים, אשר לא נחשכו ממנו, השכיל להוציא דבר טוב. זכרונותיו הם, איפוא, שרשרת נסיונות אישיים, אשר נמשכה כל הימים לבלי הנתק, שרשרת, אשר חוליותיה היחידות הפיצו זוהר מאין כמוהו. הכיר אנשים ונשים בעלי ערך רב לבלי הישכח. וגם נשמר להם לאיש לאיש מקום־כבודו. שלושה אנשים יש להזכיר ביחוד: הם היו מאנשי החברה הברלינית בסוף המאה התשע־עשרה. הם באו בקשר עם הינריך לווה בהיותו במיטב שנותיו. כל השלשה היו גדולים ממנו לימים. יחסם אליו היה כמעט יחס אב אוהב, ולא נמנעו מתת לו כל אשר יוכלו למודי נסיונות לתת. ובהיותם אנשים יוצאים מגדר הרגיל, מצא הינריך לווה בידידותם רכוש גדול ויקר־ערך.

יועץ־הבריאות הזקן, ד“ר סלומון נוימן, אשר מבעד קליפתו הקשה הסתתר גרעין עדין של אנושיות צרופה; היה ידידו של אדולף וירכוב, אשר עבד עמו שכם אחד במועצה של העיר ברלין. הוא היה אחד היהודים, אשר הוציאו את כל כחם ורוחם להגן על היהדות מפני שוטניה. בשטח זה ליקט כל דברי השטנה שנאמרו בפרהסיה, וביחוד בעתונות, נגד היהודים והיהדות ובאופן זה נעשה בלי משים סטטיסטיקן יהודי שתיאודור מומזן הזכיר את שמו בחבורו “עוד מלה על היהודים שלנו”. והוא גילה את הרגשתו הלאומית־היהודית בהשתמשו בכח השפעתו על ועד־העזרה ליהודי רוסיה, שהכסף הנשאר מ”קרן רוסיה" יוקצב לסיוע במתלמדים יהודים־רוסים. הינריך לווה הצעיר שבה את לבו, כאשר פגע בו נוימן בשוט גסותו לעיני השולחני והעו"ד הינריך־מאיר כהן בלשכתו והוא, הינריך לווה, השיב לו מידה כנגד מידה. למן היום ההוא והלאה עקב אחרי התפתחותו של הינריך לווה וזמן קצר לפגי מותו דאג לכך, שהסגולה היקרה ביותר אשר באוצר ספריו, “המזכיר” שבהוצאת שטינשנידר, תעבור להינריך לווה.

להינריך־מאיר כהן היו אי־אלה נקודות־מגע עם סלומון נוימן. המידה הטובה ביותר שהיתה לו היא מעשי צדקה וחסד שהיה עושה ביד רחבה כאחד הנסיכים וכמעט בסתר. שני משלחי־ידו לא גזלו הרבה מזמנו וכוחו. את עבודתו הקדיש לעניני היהודים. והיא היתה בעיקר מלחמת־מגן נגד צוררי היהודים. על טיבו מעיד, כמאה עדים, ספרו: “איך טרייטשקה מצטט וכותב דברי־ימים”, ומסת־הבקורת שלו על הוסטן סטיוארט צ’מברלין: “יסודות המאה התשע־עשרה”. נפשו נקשרה בנפש הינריך לווה מיום פגשו אותו במועדון של השומעים לקח בבית־המדרש לחכמת ישראל, ומני אז לא הסב ממנו את עיניו ולבו. קשה אם־כן ופליאה גדולה להסביר את עמדתו השלילית כלפי “מדינת היהודים”, שנתכבד יחד עם ד"ר גידמן לשמוע מפי הרצל באולם מלון אחד במינכן בשנת 1895.

בהסתייגות דומה יש להתיחס כלפי דמותו המזהירה של הירש הילדסהימר, חובב־ציון, עורך העתון החשוב “יידישה פרסה”, שהתנכר לרעיונותיו של הרצל בו ברגע, שהציע לו הרצל לנאום, כבא־כח הציונות הגרמנית, בקונגרס הציוני על פעולת היהודים בישוב ארץ־ישראל. ע"י “קטנות המוחין” הזאת נפרד הוא ועתונו מתנועת התחיה של העם היהודי. עמדתו השלילית כלפי הרצל גרמה להתרופפות למשך שנים רבות של יחסי הידידות בינו לבין הינריך לווה, אשר טיפחו ביחוד בימי תערוכת ארץ ישראל בברלין. הינריך לווה לא חשׂך תוכחות מן האיש אשר הוקיר אותו לא מעט, ואשר בהנזרו אחור הסב לו עצבת־לב. אך מאושר היה לראות את גודל־נפשו של האיש הזה, אשר בהכירו סוף־סוף את עוולתו, הושיט ראשון יד לחידוש יחסי הידידות הישנים.

 

יט. המרדן    🔗

דרך־החיים שהותווה לפני הינריך לווה על פי תכונתו ואשר לא עזבו מימיו, היה שונה מדרך כל האדם. הליכותיו נפלאו מחוגי היהודים־הגרמנים אשר חי בתוכם, ולא הבינו לו. במקרים רבים היה עליהם במעשיו לטורח וחשבו אותו לגורם מזיק לעניניהם ולמקור הפרעה בתוך החברה אשר חי ואשר גדל בתוכה. הוא הפריע את דרך־החיים אשר למבקשי שלום עם הסביבה הנכריה. הן המה כבר הצליחו לגרש מלבם את הייחוד הלאומי, זו רוח הרעה המפרידה בין בני אדם. אף חפצם הצליח בידם. מצא מצאו דרך ישרה ודברו גבוהה במליצות יפות ומרנינות לב על התודעה החדשה שרכשו להם בשטח התרבות והמדינה. הסיסמאות היו מרגיעות ומעודדות. האמונה החדשה מלאה את כל הלבבות. והנה קם לתחייה, במלוא חיותו, הרעיון הקבור זה כמה בצורת הציונות וגרם להם שהאדמה, שדימו אותה איתנה ומוצקה, שבה לנוע תחת רגליהם. תחת המנוחה באה הדאגה. ימי השלוה, אשר רכשו להם בנפתולים קשים, יהיו צפויים שנית לזעזועים נוראים. מה הפלא, איפוא, שהתקוממו לו בכל עוז!

הרעיון הציוני היה מוכרח לסבול בראשית דרכו לעג השאננים ואחרי כן, כאשר הוסיף לפרוץ מסביב עד אשר חשבו אותו למסוכן, נלחמו בו בכל התחבולות. ואם בא איש אשר הלך בדרך־חייו לאור הרעיון הזה ואשר העז לפעול בגלוי על פי דרכו זה למען היות מופת לאחרים, הלא יעורר דאגה ורוגז. הינריך לווה בגילויי המחשבה והיהודי שבו, בשיחותיו ובוכוחיו עם חבריו היהודים בתקופת הגימנסיה, ובכוח השפעתו הגדולה עליהם, נחשב בעיני הזקנים ממנו לימים כמין חומר מפוצץ, כמין דיבוק, ר"ל. ובכן תיכנו תכניות להתגונן מפני מדיח־הנוער הזה. מנהגו, לבקש לו, בעוד היותו מתלמד, ידידים וחברים, נטה נטיה גמורה מן הדרכים שהיה הולך בהם המתלמד היהודי־הגרמני, אשר זה משא־נפשו, למלא, במשלח־יד האקדמי שיבחר לו בקרוב, אך את התפקיד אשר עליו למלא לפי רצון הוריו המתאים לרצון הכלל היהודי־הגרמני. הינריך לווה היה במנהגי חייו מראשית דרכו מין “אחר”.

וכאשר התפתח ויהי לבעל־תעמולה יהודי־לאומי וציוני גדלה עוד יותר הסכנה מצדו בעיני האנשים, שלא רצו בהפרת תכניותיהם, הערוכות בהצלחה רבה כל כך. והם נלחמו, אפוא, בכל כחם נגד השפעתו. ולא נקל היה הדבר לעשותו, מפני כח דברנותו העצום, ריבוי ידיעותיו שגילה, חריפות תשובותיו על טענות המתנגדים ורוב יכלתו להשיב למלעיגיו על מנה אחת – אפים. ועם זה היה לו, מלבד ידיעת היהדות, עוד יתרון גדול בתור איש יהודי. המעט אשר ראה בבית הוריו ממנהגי היהודים, ואשר היה בעיקר הזהירות בהלכות המאכלות, שמר באופן אינסטינקטיבי כטובע האוחז בראש שבולת. הוא הסכין גם עם סדור־התפלה. ועוד מעט הרגיש, כי הספר הזה הוא ספר־העם, אשר היה לרע נאמן לו בדרכי עניו ומרודיו וסבלותיו הרבים. הוא היה ליהודי משמר, אשר הוקיר, מתוך הכרה עמוקה ועל בסיס לאומי, את קניני התרבות של עמו אשר קנו להם מקום בדברי הימים ויתמסר לרוח הכללי השורר בהם. דבר זה העלה את ערכו בעיני שומרי החומות ומצד אחר הראה לפורקי העול או את המבקשים לפרקו, שאיננו מהפכן ביסודו.

ודוקא משום כך הוחזק איש מסוכן מצד החידושים שחידש. עליהם היה להזהר מפניו. ולא בדרכי נועם התהלכו עמו בתכסיסי מלחמותיהם, הם בקשו למצוא את מומיו; תקפו אותו באופן אישי.

והנה נהיתה חדשה. מסעו הראשון לארץ־ישראל, אשר לא היה אז מן המעשים שבכל יום, והתערוכה הארצישראלית בברלין, אשר היתה קשורה במסעו זה. המה הרחיבו את יסודות התעמולה. הערפל אשר עטה את תמונת ארץ־ישראל נמוג מעט מעט. המושגים על הארץ הזאת קבלו צורות ממשיות יותר. מראות החיים אשר נראו שם והידיעות אשר קבלו שם, דברו בשפה ברורה. התועמלן סכנתו לצבור גדלה עוד יותר. המתנגדים השיבו אל לבם את גודל הסכנה והתאמצו לחזק את ראש־הגשר שלהם, אשר יגן על עמדותיהם הבנויות בעמל רב. גם במתנגד, אשר חזק עתה מאז, קוו לעשות כלה. סוף־סוף כל זה איננו עוד בלתי אם תעמולה. ולהתגונן מפניה היו להם דרכים ותחבולות רבות. דבר אחר לגמרי היה מסעו לארץ־ישראל בשנת 1896/97 על מנת להשתקע בה. את זה לא יכלו עוד לבטל בתעמולה לבדה. זה היה מעשה אשר עלול להיות למופת לרבים ולגרום לפעולות היוצאות, כרגיל, ממעשים למופת. יכולים היו להסתפק בשפיכת לעג על מעשהו זה ולתתו למעשה־אולת, כדבר המתנגד לחכמת־החיים הנוחה; ואולם זה היה מעשה למופת, אשר סכנה כרוכה בו. אך כנגד זה מצאו רוב תנחומים באותה עובדה עצמה: שמעתה נפטרו מבעל־התעמולה אשר היה להם למוקש.

אחרי כן שב, כציר הישוב הארצישראלי לקונגרס הציוני הראשון. ועם לבבו היה לשוב ארצה ישראל מיד בהיות לאל ידו לעשות זאת. אך סביבתו הישנה, אשר תפקידיה וצרכיה הלכו ורבו, עיכבה אותו מלצאת. נתפתה להם לחשוב גם הוא, כי במקום־מוצאו הישן גדול ערך פעולתו הלאומית והציונית יותר מאשר בכל מקום אחר. וככה מילא את תעודתו בגולה ועיניו תמיד אל ארץ־ישראל משאת־נפשו. אז ראה לו משלח־יד. נשא אשה ויתערה כאזרח. וכאשר נולדה לו בשנת 1902 בתו הדסה, היה כדבר המובן מאליו, כי עליו לשים בפי הילדה את העברית כלשון־אם, דבר נועז וקשה מאוד בכל הסביבה הברלינית, ובכל זאת הצליח חפצו בידו הצלחה שלמה. והוא יכול היה להצליח, יען כי הסביבה אשר גדלה הילדה בתוכה, וביחוד האם, עזרו לדבר הזה במסירות נפש. הינריך לווה סדר, אשר לא יבטאו בפני הילדה בשנות חייה הראשונות אף מלה אחת גרמנית. רק צלילים עברים יבואו באזני הילדה. הסדר הזה נשמר בכל תוקף. והוא העיר את החפץ גם בלב אנשי הסביבה ללמוד עברית, למיצער במידה שיוכלו לדבר ולהשתעשע עם הילדה. וככה למדו האם והאומנת הגרמניה־הנוצריה, אשת־שכל, את הלשון העברית, עד אשר יכלו לשוחח עם הילדה וניב שפתיה לא יחסר. רבים היו האורחים באי־הבית אשר דברו עברית, כאלה היו האורחים אשר באו מארץ־ישראל ויתנו חליפות לשפה ויעזרו להעשיר את אוצר־הלשון של הילדה. ויותר מכולם עשה הינריך לווה בעצמו לחנוך הלשוני, כי שקד על חיי־הלשון של בתו הקטנה בכל שנות ילדותה והשתדל לתת לה, כמחנך מומחה, את אשר ידע ואשר הוסיף ללמוד עוד למען הילדה. וככה נראה מראה נפלא, כי בתוך הסביבה הברלינית הגרמנית גדלה ילדה מדברת עברית. מעשה רב־אחריות של ראש בית־אב לעומת שאר בני המשפחה, והפוכות בעיני הרבים, מעשה־מהפכה אשר בודאי הרבו להניע אחריו ראש בסביבה היהודית הרחוקה מן הבית ההוא.

* * *

יום אחד פגש הינריך לווה, והוא מתהלך עם הדסה בתו הקטנה, שני אנשים זקנים ממנו לימים, את הרב ד“ר אֶשלבכר הידוע לו, ואת הרב ד”ר ורנר ממינכן, אשר לא ידעו פנים, אך שמו נודע לו היטב כאחד מרבני המחאה. אחרי אשר התודעו זה לזה, אמר ד“ר אשלבכר אל ורנר חברו: “ראה, הנה פה ילדה קטנה המדברת רק עברית”. ד”ר ורנר נגש אל הילדה ודבר אליה גרמנית, בלי אשר תכבדהו בתשובה. ואחר דבר ד“ר אשלבכר עם הילדה עברית ושיחת־ילדים יפה התפתחה ביניהם. על זאת אמר ד”ר ורנר מתוך דאגה לילדה, איך תעשה דרכה בחיים אם אין בפיה בלתי אם הלשון העברית. הינריך לווה ענה ואמר: “אמת ויציב, שכן לא תוכל לשבת על כסא הרבנות הראשית במינכן”. ואולם גם אנשים, אשר היו ציונים בכל לבם ונפשם, הוכיחוהו על כך. ד“ר אמיל כהן, שבזמן מאוחר פטרה אותו קהלת ברלין בגלל היותו ציוני, לא נמנע מחוות את דעתו, כי חנוך כזה חוטא לנפש הילדה. הוא טרם הגיע לידי הכרה, כי הציונות היא חומר דלק מהפכני, כי כל עצמה וכולה הרי היא התנקשות בחיי הגלות של העם היהודי, כי גם התנקשות כזאת בחיי הגלות של בית אחד יש לה טעם וערך, כי סוף־סוף יש לפתוח את דרך־התשובה באחת הנקודות, וכי כל מעשה־תשובה הוא מעשה מהפכני וחטא, אם נחשוב כל מהפכה לחטא. הכוהן הזה של האבולוציה, לא ראה, כי פה נעשה דבר, חשוב עד מאד, דבר שיש בו משום היפוך הנפש, לא הרגיש, כי לילדה, אשר ינודו לה, זכתה באושר גדול. דבר אחד ברור, כי לא רק הלא־ציונים הניעו ראש אחרי הינריך לווה בגלל דרך־החנוך שלו. ואין להשתומם על זאת. כי הציונות בתור רעיון, המחולל מהפכה בדרכי החיים, עוד היתה בראשית דרכה בגרמניה ועוד היה עליה לעלות הרבה בגרם המעלות. לפי טבע המסבות המיוחדות, לא יכול היהודי הגרמני והיהודי המערבי בכלל, גם בהיותו יהודי לאומי, לחשוב על המטרה האחרונה של הציונות, כי אם בדרך אהבת־הזוּלת. במחשבתו המדינית היה מעורב עוד חלק הגון של אידיאולוגיה פילנטרופית. בצרות עמו לא צר לו וסבלותיו לא נגעו עד נפשו. בפוליטיקה בקש טוב, לא לעצמו כי אם לאחרים, שעושק משפטם צעק עד לב השמים. הוא בעצמו היה יליד ההתבוללות ונכנע לה במדה ידועה, ובעית “גרמניות ויהדות” היתה בחוגים האלה ענין לשיחות ולויכוחים, אשר לא ירד מסדר היום עד מלחמת־העמים הראשונה וגם אחריה, ואשר גם אנשים נעלים מהמון העם, כד”ר פרנץ אופנהימר וד"ר אדולף פרידמן, היו מליצי יושר לגרמניות. רק מעט מעט התפתחה הציונות האנוכית. היא התעוררה לחיים וגדלה עם שגשוג הבית הלאומי ליהודים בארץ־ישראל. החלוץ לציונות האנוכית הזאת בגרמניה היתה תנועת השפה העברית אשר החלה להתפתח שם ושמעוררה הראשון היה הינריך לווה.

מעשה החינוך שלו, בהיותו מעשה של יחיד, לא היה עלול לעורר אחרים לעשות כמוהו. בכל זאת פעל את פעולתו והעיר את לבם של הורים אחדים על מתן חינוך עברי לילדיהם. והינריך לווה שם לעצמו את התפקיד המיוחד לסייע בידיהם. לפי דעתו היה מחובת הקהלה למלא מחסור זה של חבריה. אך עוד רב הדרך עד כה. לפני מלחמת־העמים הראשונה לא היתה עוד לקבוצת הציונים המקומיים כל השפעה על הרוב ה“ליברלי” של אספת באי־כח היהודים, שהיתה קשורה קשר אמיץ בהתבוללות ורק קבוצת יהודים משמרים הצליחה לבלוֹם אותה במקצת. בשנת 1902 ניסו, לפי הוראת הרצל, לחדור אל חדר־הקהל, אך הנסיון נכשל. ועוד קיווּ לימים הבאים. מן ועדת הקהלה, אשר בתוך ההתאחדות הציונית בברלין, התפתחה אגודה עצמאית לעניני הקהלה וממנה, על פי הינריך לווה, אגודה לעניני בית־הספר, אשר ראשית פעולתה עוד לפני מלחמת־העמים היתה יסוּד בית־ספר פרטי עברי ותוצאותיה אחרי המלחמה היו יסוּד בית־ספר לשפה העברית בהנהלת ד"ר משה זמוֹרה. בית־הספר הפרטי היה מסודר באופן שהשיג את הסכמת שלטונות החינוך. כל הלימודים שהיה להם קשר עם היהדות ניתנו בעברית בשם “דת יהודית”. וככה קם ויהי אי קטן בתוך ים החינוך היהודי בברלין, אשר בהיותו בראשיתו מיצער לא שמה הקהלה אליו לב. ואולם האי הזה לא מצא את ספוקו בחייו המיוחדים הדלים. הצרכים הלכו וגדלו. דרוש היה להמריץ את הקהלה כי תשים לבה לסעיף־פעולתה חדש זה.

דבר זה לא יכול להיות כי אם ע“י חדירה אל שלטון הקהלה. המלחמה באה לקצה. בגרמניה פרצה המהפכה. והרעיון היה אז מרחף באויר להתפרץ גם פה כסערה מטהרת ולכבוש בחוזק יד את מוסדות הקהלה וליצור מעשה ש”בדיעבד“. הינריך לווה נטה אחרי הרעיון הזה. תעמולה רבת־שנים גידלה וטיפחה לו קהל נאמנים רבים ועצומים. האגודה לעניני הקהלה היתה למפלגה היהודית העממית, יצור מורכב מחברים של הקבוצה הציונית המקומית, המעונינים ביחוד במהפכה זו, מקבוצת המזרחי ומחבר האגודות הרבות של יהודי המזרח. מי יודע מה היו תוצאות המזימה המהפכנית הזאת לולא עצר בעדה הד”ר קליי, אשר לא ישר בעיניו לאחוז בדרכים כאלה. ובכן הגיעו הדברים למלחמת־בחירות אשר התנהלה מכל צד במרירות ואשר נגמרה בנצחון גמור של המפלגה העממית. נבחרו קליי ולווה ועוד שנים מחברי המפלגה, ונוצר אגף המפלגה העממית בתוך פקידות הקהלה, אשר התנהל ברבע־השנה הראשון, בגלל מחלת קליי, ע“י הינריך לווה ואחרי כן, עד סוף העונה ההיא, ע”י ד“ר קליי. היה זה דבר אשר לא נשמע כמוהו עד כה, כי בעֵדה הכבוּדה הזאת תקשבנה האזנים צלילים השונים מן המנגינה הרגילה והנשמעים כעין מהפכה. והינריך לווה לא שת בחלקות לעדה הזאת למן הרגע הראשון לבוֹאוֹ בקהלה. מיד בראשית פעולתו הבהיל לא רק את החברים ה”ליברלים" כי אם גם את השמרנים בהודיעו ברור, כי באי־כח הקהלה אשר לאגף המפלגה היהודית העממית, עומדים על בסיס היהדות הלאומית וגם דאג לכך אשר לא תישכח הצהרתו זאת. רוח השממון (מונוטוניה) אשר היתה מרחפת על הישיבות הקודמות כמו באה עד קצה. במקומה חדרה לתוך הויכוחים רוח התרגזות ומתיחות העצבים. באגם מי־מנוחות התרוממו גלים סוערים. היו ישיבות, אשר בהן הביאו המחדשים תועלת ידועה לצד שכנגד, למשל בשעה שסכנת שביתה היתה נשקפת מצד פקידי הקהלה, וראש הקהלה לא יכול היה לספק את תביעותיהם.

ההצעה הראשונה מאת הינריך לווה, אשר הרגיזה את הרוחות עד מאד, היתה בענין תפלת “כל־נדרי”, שהיתה לאבן־נגף גדולה בקהלות יהודי גרמניה. בתפלה הזאת מצאו הצוררים תואנה להעליל על היהודים, כי הם מתנערים שנה שנה מכל התחיבות ומכל שבועה שהתחיבו ושנשבעו ללא־יהודים. בענינים חשובים כאלה, בטרם יחליטו דבר, דרכם לשאול מה יאמר ה“גוי” על זה. ובכן התירה קהלת ברלין את הקשר הגורדי באופן פשוט מאד: אסרה את התפלה הזאת בכל בתי הכנסת של הקהלה. לא השיבו אל לבם, כי באיסור זה מכירים הם בצדקת העלילה, ולא יגעו לחקור ולדעת מה ענין התפלה הזאת. לוּ חפצו, כי עתה יכלו לשמוע מפי יודעי דבר, כי התפלה הזאת, שאמנם יש לה מובן יוצא מן הרגיל, אשר מקורו במסבות המיוחדות של הגלות, היא לעג מרירי ושׂטנה בוערת כאש בפי המנבלים אותה בקיאם; כי התפלה נתחברה בתקופת ממשלת הגוֹטים המערביים בספרד, שאז פרצה בארץ הקתוליוּת הרומית אשר רדפה ואשר שרפה יהודים שמאנו להמיר את דתם, והתפלה הזאת נתחברה להרגיע את קהלות האנוסים, למען יוכלו להשתתף ביום־הכפורים בעבודת אלהי ישראל במצפון טהור; כי במאות השנים הרבות הבאות אחרי כן, בימי האינקויזיציה, נתנה התפלה הזאת את האפשרות לאנוסים היחידים להשתתף בעבודת האלהים, בלי אשר תחוש הקהלה דאגות ופקפוקים על זאת; וכי לבסוף, התפלה היא, אשר לא בדברים ברורים כי אם במנגינה מזעזעת לב ונפש והעורגת לגאולה פנימית, מביעה זעקת־חמס גדולה ונוראה של הגלות.

בברלין היו לה לקהלה שני מיני בתי־כנסת. אחד ליברלי, אשר בית הכנסת הגדול והנהדר שלה היה משופץ בעוּגבים ברוח העת החדשה, ולוֹ לא נחשב איסור התפלה הזאת, הנאמרת לפי המסורת אחת בשנה, כקרבן. הם מצאו להם תמורה במנגינות מעוררות לב, בדרשות ובדברים אחרים, לפי דוגמות נכריות, המוסיפים הדרת־קודש לעבודת האלהים. המשמרים בבתי כנסיותיהם הישנים עקפוּ על הגזרה הזאת, שלא יכלו לשאתה, באמרם את התפלה מחוץ לבית־הכנסת, בחדר־המלתחה, כמשפט האנוסים לפנים. ועל חילול קדושת התפלה הזאת יצא הינריך לווה בסערת־מלחמה. הצעתו לשוב ולהכניס אותה בסדר־התפלות פעלה כפצצה. הוא תאר את המצב אשר גרם לאיסור הזה, שנולד במזל רע, דיבר והוכיח בנמוקים כבדי־משקל, אך דיבר על אזנים חרשות, והצעתו נדחתה. אז שינה את תכסיסו¹⁵, קם והזהיר את האספה, כי איננו מקבל עליו את האחריות לתוצאות אשר תהיינה בעקב הדחיה הזאת; וכי יצטער מאד אם החלטה זו תביא לידי מהומות בבתי־הכנסת הישנים. העובדה הזאת, אשר אֵימתה נשקפה באמת מקרוב, היתה כל־כך קשה בעיני הנהלת הקהלה, עד אשר נאוֹתוּ להעלים עין ולתת את תפלת “כל־נדרי” לבוא על מקומה בבתי־הכנסת הישנים.

יען אשר הביע הינריך לווה את משאלותיו בעוז ולא בלשון רכה, ועל התקפות מתנגדיו השיב בבדיחות־דעת עוקצת כפי יתרון דעתו בעניני היהדות, ויען היותו תקיף בדעותיו בלי נטות מפני איש, והשקוֹתוֹ את אנשי־ריבו את כוס מרי שׂיחוֹ עד הקוּבעת, על־כן היה שׂנוּא מאד בחוגי מתנגדיו. אך סוף־סוף הסכימו עמו. ואחר אף ראו מבעד הקליפה את הגרעין הטוב וגם הודו בו. ביחוד בשנים האחרונות, כאשר שלחה המפלגה העממית אל הנהלת הקהלה באי־כח הרבה יותר מאשר לפנים, אשר ישבו בכל הועדות ומהם היו פקידים גם בנשיאות. באי־כח נשיאות הקהלה היו לעתים מלבד ד“ר קליי והינריך לווה, ד”ר קולנשר, ד“ר אהרן סנדלר ואחריו גיאורג קרסקי, אישיות מיוחדת במינה, אשר עבד בעד המפלגה העממית בחכמה ובמרץ, עד אשר עלה אחרי כן למדרגת נשיא הקהלה במשך זמן ידוע. זאת היתה התפתחות אטית אבל תמידית לעומת הצד היהודי החיובי. הקרבות לא היו פחות חריפים ומחודדים, אך האוירה האנושית אשר בתוכה התנהלוּ, נהיתה טהורה יותר. וככה, כאשר התפטר יועץ־הסתרים גיאורג מינדן, מנכבדי קהלת המתקנים, ממשׂרת הנשיאות בגלל זקנתו, נשא הינריך לווה, כנציג המפלגה העממית, נאום עברי לכבודו, והנאום זכה להכרה ולתשואות־חן גם מצד הליברלים. אף לא עורר את מורת רוחם באמרו, כי שמח הוא על המקרה הראשון אשר קרה הפעם, כי יכול איש לדבר עברית בישיבת ראשי קהלת ברלין, בלי אשר יתעוררו עליו על זאת. כי הליברלים היו מבדילים, כמו להצטדק בעיניהם הם, בין העברית העתיקה, שפת כתבי הקודש המתה, שאותה יש לסבול, ובין העברית החדשה, אשר ראו אותה כדבר בגד ומעל ב”ארץ־אבות".

נקל להבין, כי ראש דאגות האגף של המפלגה העממית היה ענין בתי־הספר. כי הנה מבית־הספר תצא השפעה על הדור הבא. בתור בא־כחם שלחו אל ועדת בית־הספר את הד“ר מכס קולנשר, אשר נהל אותה זמן רב. הדוגמא אשר ניתנה בברלין ע”י המפלגה היהודית העממית, פעלה גם במקומות אחרים בממלכת גרמניה. נוסדו קבוצות מפלגתיות באותו כוון. בכל מקום יכלו להרגיש בתקון חיי היהודים כלפי פנים. הינריך לווה מצדו עזר ללבות את האש לבל תשקע ותכבה. בכל ההתנגדות מצד חוגים קטני־המוחין של ההתבוללות היהודית־הגרמנית עד סוף התקופה הגרמנית ההיא, עלתה התנועה היהודית־הלאומית בהתמדה. הנוער, אשר היה מאורגן באגודות רבות, שאַף אל האור הזורח מארץ־ישראל. הארץ התקרבה מעתה אל הגולה. חוטים רבים נטווּ הנה והלוֹם. רבו העוברים והשבים. וכאשר ירד והתפשט הערפל הגדול, אשר שם קץ לתקופה רבת־התקוות ורבת־אכזבות, כבר היתה הדרך סלולה זה כמה.

 

כ. תל־אביב    🔗

(אפילוג)

כשהינריך לווה עלה שוב לארץ־ישראל בשנת 1933, לא היתה לו עוד הארץ הזאת אי־האושר מימי 1896 ו־1898, שמאז לא ראהו אלא בחזון. כי הנה כבר חלו בה מקרים ופגעים פעם בפעם. מלחמה ופרעות עברו על הארץ. שנת 1922, אשר הביאה אותו אל הארץ לימי שבועות אחדים, הראתה לו התעוררות לחיים חדשים. כבר זרמוּ אל הארץ גלים גלים קטנים של קבוצות עולים יהודים, אשר שינו את קצב החיים. תחת החיים השאננים, חיים המרחפים על פני הארץ, באו חיים סואנים ברעש. מקץ מלחמת־העמים הראשונה, התכוננה פה פנת יקרת, אשר היתה מחוז־חפץ לכל יושבי תבל. פרי חדש, אשר הבשילה המדיניות בעקב המלחמה הזאת, הכרזת בלפור, נפל לנחלה לארץ. בכל מקום דברו על היום הבא לבנות את הארץ, וכאות אמת לעובדה הזאת קמה כמעט ליד שערי יפו הישנה השוקעת בחלומות, עיר חדשה רבת־עם – תל־אביב.

ואמנם לא חדשה באמת היתה העיר הזאת, כי בראשית הווסדה היתה פרבר או שכונה נספחת ליפו. קהל התושבים היה ערב־רב. יהודים ספרדים, מזרחיים, אשכנזים, חלוצי הישוב החדש, אשר אז היו עוד מתי מספר, שהתלכדו מסביב למזכירות הועד האודיסאי, בית־הספר העברי, שקדם לגמנסיה, ולשכת בני־ברית “שער ציון”. ועוד מעט והנה היו ליצוּר מיוחד במינו בתוך מסגרת מזרחית. מן הסביבה הזאת השתחררו, חיו חיים מיוחדים, התפתחו מסביב לגמנסיה “הרצליה” ועלו מעלה מעלה אחרי עבוֹר סערות המלחמה. השפעת הגלות היתה ניכרת מאד. קשוּרי הרחובות, דרכי הבנין, ארחות החיים, סדרי הפקידות – הכל היה על פי מנהג אירופה. היצוּר החדש הזה היה מימיו הראשונים מראה פלא, אשר השתאו לו מאד, ועוד יותר התפלאו לו משנתערבו בו דמיון ומציאות גם יחד. יצירת־פלאים זו לא עמדו עליה עם הרגע הראשון. הרואים לעינים ולא מבעד השטח פנימה, כינוּה בשם גליציה על שפת חוף הים. והסוחרים הממהרים למצוא חפצם בכל מקום, מצאו חפצם גם פה. כי מהרו לדרוש ולשאול למקומות ולשערי הכספים אשר היו מוכרחים לעזבם זה עתה. הממשות הערומה עבדה עבודתה לפורר את הפרח הפלאי ולשים למרמס את עלי השושנים אשר פג ריחם.

להינריך לווה היה שם תל־אביב סמל. הוא הזכירוֹ את הנביא יחזקאל, אשר ישב בבבל בעיר הנקראת בשם זה, ויזכור את החזון הגדול על העצמות היבשות אשר התלקטו אחת אל אחת ותבוא בהן רוח ובית ישראל קם לתחיה. ואמנם כל אשר השאיר מאחריו היה בקעת עצמות, גיא־אבדון, ללא עתידות, ללא אחרית ותקוה. וכל אשר התמלט אל החוף הזה היו פליטים ממוות האורב בכל מקום, אנשים אשר גמרו חשבונותיהם עם העבר ויתאמצו להיפגש עם ההוֹוה כבטחון. כל חשכת הגלות, ללא קו־אור, נגלתה לו כאשר שאף מאפלה כזאת אל קרן־האורה, אשר נקראה בשם “תל־אביב”.

כאשר דרכה כף רגלו שוב על אדמת העיר הזאת, בשנת 1933, ראה והנה העיר רחבה וגדלה בצעדים מהירים. מאז היותו שם באחרונה היתה לעיר הומיה מלאת חיים ותנועה. עלית יהודי פולין, אשר החלה ב־1923, שוותה לעיר מעוף ומנוף. זאת היתה התפתחות, אשר דרגותיה הבודדות בלטו בתבנית העיר ההולכת ומשתנה בלי הרף. והנה בא משק העיר עד משבר ומיד אחרי כן פרעות הערבים המתקוממים, והתוצאות היו כי אנשים יצאו ממנה להקים להם נקודות ישוב בעיבורה של העיר. הגדיל לעשות גל העליה החדש, שעל גבו הגיע הינריך לווה ארצה. הנקודות שכבר נוסדו, גדלו ורחבו. נוצרו גם נקודות חדשות ורבות. הערים המעטות אשר בארץ הרחיבו גבולותיהן גם הן. וכמו נעשה הכל במחשבה ליצור פה חיים טובים והווה רב־אושר אשר יהיו למופת, לעומת חיי הירידה והכשלון המדכּאים את כל העולם מסביב. תל־אביב היתה מרכז ההתפתחות המהירה, וכמו במשחק־קרבות קבעו גם פה בשמחת־לב הישגי־שיא חדשים לבקרים.

* * *

כאב הרואה ברוב נחת בשגשוג משפחתו, כן שקד ראש העיריה מאיר דיזנגוף על העיר לטובה. זה היה חלום חייו, חלום אשר בא ונהיה. לא היה צד אחד מחיי העיר אשר לא שׂם אליו את לבו. הצפוּן בחיק העתיד נחשב בעיניו כמעט יותר מצרכי ההוֹוה. הוא ראה עין בעין את אשר היה דרוש עוד לסקל ולישר, לבנות ולנטוע. וככה הניח את היסוד להתפתחות כלכלית, רוחנית־תרבותית ואסתטית־אמנותית, אשר העירה הערצה ולפעמים גם השתוממות. הוא היה אביר־התעמולה לעיר הזאת יצירת רוחו. אל כל המקומות קשר קשרים, פרש רשתוֹ. ומאמציו עשו תמיד פרי שוֹוה להם. בעוד היות הכל קטן ודל ובלי סדרים, ראה בעיני רוחו עיר גדולה הרת תכניות מעפילות. אחת התכניות המוקדמות האלה היתה הספריה העירונית הגדולה, אשר היטה אליה את לב הינריך לווה. ובהגיע העת הנכונה נטל עליו להוציא את הרעיון לפועל. תכונה מפליאה היתה למאיר דיזנגוף. הוא הכיר היטב את החומר האנושי אשר לפניו. לא כל־כך פשוט היה לכלכל בעזרתם את משק עירו. לא מעור אחד היו. חכמתו עמדה לו לקחת את האנשים, איש איש לפי טבעו ולהפיק ממנו את הטוב. בכל אשר מצא כשרונות, שׂם אותם כלי למעשהו. על הגלות פסח ועבר זה כמה ולא שם עוד לבו אל רגשי הקנאה והתחרות אשר הביאו עמהם מוצאי הגולה השונים. הוא לקח את הכשרונות באשר נמצאו לו ויעד להם איש איש את מקומו, אשר יהיה שם, לפי דעתו, לעזר ולהועיל יותר.

באיש הזה, מאיר דיזנגוף, התגשם רעיון הישוב. בו שכן הכח לעשות את הערב־רב של הגלויות לאגודה בונה אחת. זרם העליה לארץ ישראל עוד היה דל לעומת הזרמים האחרים של פליטי הגולה. אך הזרם הזה העלה בלולים יחד אנשים בני גזע אחד, ערב־רב מגוון של תכונות גופניות, רוחניות, תרבותיות וחברתיות, של מדות טובות ורעות ומנהגים וביחוד של לשונות. תערובת שהוּטלה יחד כאילו נשרה מיד המקרה, שעם הרגשת הנכר שבארץ־האבות היא מנחשת גם את העונג המרנין, אשר יתן החדש הנכסף, המורכב מתערובת יקרת־ערך. קבוץ גלויות, המתהווה מזרמי העליה הנוהרים מכל הארצות והמשנה פניו כמעט בכל יום ויום. אך גם בראשיתו כבר היה לכח גדול וחזק, אשר התאמץ להתגבר על הגלות הדבקה בעקביו. הכח הזה הוא הנקרא בשם הישוב. כח הגרעין אשר ממנו יינק לב־הפרי המתוק והדשן, המחזק את הקליפה למען תוכל עמוד נגד כל ההשפעות הצוררות. את הישגי הישוב הקטן נוכל להעריך מתוך העובדה, כי ע“י פעולת בתי הספר המתנהלים במרץ, ע”י עבודה נמרצה ועקבית של עתונות חשובה, ע“י ספרות צעירה שנוצרה כמעט מאין, ולא לאחרונה ע”י רצון כביר של כל בני הישוב הזה, עלתה בידו להשתרר על מבול הלשונות, לעצור בעד הסכנה הנשקפה ממנו, ולכונן בטוחות את עתידה של הלשון היהודית־הלאומית, את השפה העברית.

הגרעין הדשן של ישוב תל־אביב זה מכיל שמות יקרים רבים, בחלקם עוד מימי יפו, אשר בהם טווה הינריך לווה את הרעיון של ליציאום עברי. אחד החלוצים לשפה העברית מראשית ההתפתחות הישוב, יהודה גרזובסקי, הכין את העבודה הראשונה למלון העברי הגדול אשר הוציא אחרי כן. שמו ושם ישראל בלקינד קשורים קשר אמיץ לפיתוח השפה העברית בארץ־ישראל. מקור ברכה ושפע רב לישוב העברי היה חוג אנשי הרוח והעט, אשר נוצר ברוסיה מסביב לועד האודיסאי לישא“י והאניה “רוסלן”, מין “מייפלאוּאר” חדשה, (“פרח החודש זיו”, שם האניה שהביאה, במאה ה־17, את פליטי־הרדיפות הפוריטאנים מאנגליה לאמריקה), הביאה אותו בשנת 1919 כמעט כולו לארץ־ישראל. ביאליק בא לארץ ואחד־העם. לגרעין הזה של הישוב שייך גם ארתור רופין, אשר בא מתוך שורות ציוני גרמניה, ויסד בתל־אביב את המשרד הארצישראלי שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת־העמים הראשונה ומשם השפיע השפעה מכריעה על התפתחות ישוב ארץ־ישראל ע”י ייסוד מושבות לעבודת האדמה. נשים כצינה, אשת דיזנגוף, ושושנה פרסיץ, אשר הצטיינה בשדה התרבות העברית, ובסוף יורש כסאו של מאיר דיזנגוף, ישראל רוקח, יליד הארץ, השלימו את חוג היוצרים, אשר קבלו עליהם את העבודה להביא משטר וסדרים בקבוץ הגלויות.

העבודה הגדולה הזאת המיוחדת לישוב, שהיא עבודה לדורות, דורשת עוז ותעצומות, שצריך לחדש אותם פעם בפעם. ואמנם זרמי העולים אשר נהרו אל הארץ זה אחר זה ואשר הרחיבו את קבוץ הגלויות הביאו הלוך והביא את הכחות ההם, אשר היו לברכה לישוב.

ככה ורק ככה יש לראות את העליה היהודית־הגרמנית, אשר ראשיתה בשנת 1933 ואשר שטפה את הארץ הישנה־הצעירה שטף כביר, והינריך לווה היה בא־כחה העיקרי. הוא היה נציגה לכל אגפיה. נציג קבוצות המתלמדים, אשר השפיעו בשם “אחוד האגודות היהודיות” עשרות שנים על חיי היהודים הגרמנים ברוח לאומי ושבו ונמצאו גם פה בארץ מאוחדים יחד ברוב המונם. הוא היה אחד עמודי התווך של החברה הציונית האקדמית, קבוצה מדינית חזקה על־מפלגתית, שכבר השרישה בישוב והיא שוקדת ושומרת את נחלת הרצל. הוא בא־כח הקבוצות השמרניות הדתיות, לפנים בני המפלגות העממיות, אשר היה נציגם במשך שנים בועד הקהלה בברלין, ואשר נמצאו בארץ במספר רב. ולבסוף הוא נציג השריד רב־המספר, מאותו סוג של יהודים, הנמצא בכל חלקי קבוץ הגלויות, שרידי החוגים רחֵקי הציונות או גם צוררי הציונות לפנים, אשר נלחם כל ימיו לרכוש אותם לרעיון הציוני, אשר התמלטו גם הם מסערות הגלות ויבקשו מפלט להם, ככל שאר הפליטים, בארץ הזאת. ההמון הזה הוא, ללא ספק, מקור רוגז ודאגה. יש לו נעימה מיוחדת, המצלצלת בהכרח גם היא בגל העליה היהודית־הגרמנית. הגל הזה בכללו היה מורגש מאד. הוא חדר חיש מהר אל כל יחסי החיים ויהי ניכר ביצירות אשר יצר בשדה המשק והתרבות וביחוד בעזרה חברתית. וכל־כך היה חזק עד כי השפיע בכוונים רבים על אופי זרם החיים ועל כן דחוהו, התקוממו לו ואף צררו אותו. בראשונה לא הרגישו כמעט באשר נעשה פה. הגורם החמרי הממשי של הצבור הזה פעל בתחלה בשובה ונחת. אך אחרי כן נבעה פרץ. וכאשר התבוננו אליו היטב, הכירו בתמהון כי הוא פרץ ישן. זה היה בעיקר הנגוד שבין מזרח ומערב, ירושת הגלות, אשר פעולתו נגלתה פה בצורה הפוכה. החלק הדוחה היה בפעם הזאת היסוד המזרחי, אשר ישב פה בארץ על הירושה היהודית של הגלות, הרחבה קצת יותר, ועוד לא חש בלתי אם מעט מרוחו של מאיר דיזנגוף. ופה נמצאה להינריך לווה מיד תעודה אשר יעשה בה. הלא היא, לאסוף את החלק הנדחה הזה, השבט “נזיר אחיו”, אשר קשה לו למצוא את אדמת המולדת תחת רגליו, ליצור אותו לגוף מיוחד בעל ערך ולהכין את דרך הסתפחו אל הישוב. והוא היה מוכשר מאין כמוהו למלא את התעודה הזאת. מבעד למסבות המפרידות ראה את הכח המאחד. הוא יכול להעיר בכל הצדדים הבנה בשביל הדבר הגדול הזה, ראש כל הדברים. במילוי התעודה הזאת נתמך ע“י מכס קולנשר וע”י הגברת לינה וגנר־טאוּבר, ומצא עוזר נלהב בהרב ד"ר אמיל נתן לוי. הודות להשפעת הינריך לווה על כל החוגים הכירו הרבנות והקהלה של תל־אביב בגוף הדתי־הלאומי המיוחד שנוצר באופן זה בתור נציג היהדות של אירופה התיכונה לדברי דת ותרבות. זהו מפעלו החיובי בשביל הישוב. ובזה אין לדלג על השתתפותו הערה במוסדות תרבות רבים של העיר: “בית העם”, “החברה העברית ליֶדע העם”, וכמו־כן השתתפותו בפיתוח גן החיות. תל־אביב נעשתה לו לתחנה אחרונה במרכבת חייו. כאחד הפקידים הותיקים של עיר זו המשיך את עבודת־חייו כחייל אלמוני בשורות הראשונות של תנועת התחיה בארץ.

במלחמות המדיניות בישוב לא השתתף הינריך לווה. המפלגות השונות בישוב אשר התגלו לרוב בצורות המסכנות את הענין הלאומי לא היו לפי טעמו. ועל־כן עמד מנגד להן. ובעמדוֹ מנגד להן בטוח היה בלבו, כי ההבדלים האלה, ילידי הזמן, יקהו ויאבדו ולא ישחיתו את גרעין־העם הפנימי. בגרעין־העם הזה האמין ואותו ראה כמו חי בכל התקופות של דברי ימי העם היהודי. גם באישים גם בצבורים. הוא ראהו פועל בעתות צרה ומצוקה ובעתות ירידה ושפלות רוחנית איומה של הווה. הוא חש אותו כדבר אשר רוח אלהים נוססה בו וחוקי ההזיה והחדלון אינם שולטים בו. הוא היה היסוד אשר עליו עמד. ממנו צמחה לו האמונה המתגברת על כל חולשה והמכינה את העתיד.