רקע
מנחם מבש"ן
הַיְּהוּדִים וְהַיַּהֲדוּת בְּרוֹמָנִיָה

אם נתבונן אל חיי אחינו ברומניה בתקופת־המעבר הזאת, נראה אך עמל ורעות־רוח – ומלא כף נחת אין. כאשר בשאר ארצות הגולה כן גם בארץ הזאת עלה ובא רקב בכל פנות החיים לבני ישראל, – רקב אשר סבות חיצוניות ופנימיות גם יחד היו לו לפרוץ על כל סביביו ולפרוץ פרצות גדולות בחומת בית ישראל עד להשחית כל מוסדי דור ודור וכל אשר נסו הבונים עתה מקרוב לבנות ולחדש.

הישוב הרקבון והיה גם הפעם למקור חיים חדשים לעם המנֻסה באלפי נסיונות, המתחדש תמיד אחרי בלותו, הנופל שבע – וקם, אם יתעתד הפעם הזאת, חלילה, לקץ כל הקצים, לכליון חרוץ? מי חכם או נביא וידע את הצפון לנו במחשכי העתים הבאות. – אם כה ואם כה נקל לדעת, כי המצב הזה לא יעמוד, לא יוכל לעמוד עוד בעינו ימים רבים. על כן אמרתי: הבה ארשום בכתב אמת את המראות הנראים עתה בחיינו עם כל צלליהם כאשר הם, והיו לנו לזכרון בספרותנו “עד די עדנא ישתנא” – עד אשר יגָּלה וירָאה מה קץ התהו והבהו הזה ואנה1 יטה רוח העם, המשקיף עליו ממרום ארבעת אלפים שנה, את גלות החל הזה אשר ברומניה – אל הימין או אל השמאל.

ובמוסדות הצבור אחל.


 

א. הקהלות    🔗

ועדי הנהלת הקהלות בעיר ועיר נבחרים ע"י שליחי בתי הכנסת, הבאים בשם כל קהלת העיר ובוחרים את הועד.

הנהלת הקהלות תכלכל את “כלי הקדש” ואת מוסדות העדה: בית החולים, בית הספר, תלמוד תורה, פרנסת עניים, בקור חולים והלוית המת. אך שנים מן המוסדות האלה, והם: בית הספר ו“חברה קדושה” להלוית המת, מתנהלים ברֹב הערים, בגלל חשיבותם המיוחדת, כל אחד ע"י ועד מיוחד, שהוא תלוי אם מעט ואם הרבה בועד ההנהלה הכללית של הקהלה. בכל זאת אין בתי הספר ודברי החנוך בכלל נחשבים לראשי קהלותינו די ערכם, תחת אשר לדברי בתי החולים ושדי־הקברות ישימו כל לבם לאלה יקדישו רוב הכנסות הקהלה. משמרת היהדות החולה והמתה – זאת פקודת האנשים האלה, אנשי העבר, גם ברומניה גם בחוץ־לארץ, ואל היהדות הצעירה, החיה עוד טרם ישכילו הכין עתידות לה…

ברוב ערי מולדובה, ששם מושב רבת היהודים אשר ברומניה ושם עוד הסדרים הישנים, מורשת קהלות יעקב, נשמרים ונעשים, יסוד ההכנסות ומקורן הראשי הוא מכס הבשר הכשר; ובערי וָלָכיה, ובכלל בערים הגדולות אשר ברומניה, ששם יוצאים היהודים בעקבות אחיהם בני המערב המוציאים ישן מפני חדש, כבר בטל מכס הבשר ותחתיו באה תרומה לשנה, אשר ישלם כל אחד לפי ערכו ויכלתו – או לפי רצונו. – בערים האלה או ברֻבן (בוקרשט, יאסי, ועוד) אין עוד קהלה ולא ועד מרכזי למוסדות העדה כי אם חברות חברות שונות: חברה המחזיקה בתרומות חבריה או בהכנסות הנוצרות לשעתן (מכירת “מקומות” בביהכ"נ לימים נוראים, מכירת מצות לפסח, נשפי מחולות ועוד) את בית החולים, חברה אחרת לבתי הספר, לפרנסת עניים לכלכלת זקנים, ועוד.

מאז הסירה ממשלת הארץ את השגחתה מעל הקהלות העבריות, זה יותר מארבעים שנה, דרכיהן אבלות ואין סדרים ואין מנוחה ואין שלום בקרבן; ויש אשר דברי ריבות נמשכות והולכות באחת הקהלות ימים ושנים ואין קץ למהומות, ויש קהלות אשר הפרוץ מרֻבה בהן על העומד והחרבן על התקומה… הסבה הראשית והכללית למצב־הדברים המעציב הזה, היא – ריב המעמדות ושנאתן וקנאתן, אשר התעוררו בשנים האחרונות בכל עֹז בקרב היהודים ברומניה: מעמד הסוחרים ואנשי ההשכלה מזה ומעמד אנשי המלאכה מזה. הנזכרים ראשונה היו מנהיגי הקהלות מתמול שלשום והם היו היוצאים והבאים לפני העם לכל דבריו מבית ומחוץ. אך זה שנים הרימו אנשי המלאכה ראש והנם מעפילים בעיר ועיר לעלות ו“לשבת עם נדיבים” בהנהלת הקהלות ומוסדותיהן או גם לקחת את המוסרות ואת המושכות כלן בידיהם. והיה אלה “יעמדו על נפשם” ויחזיקו בכל עז בנחלתם מקדם, ואלה, אשר כל כבוד, כל משרה, וכל משמרת בעניני הצבור היו עצורים להם ימים רבים, ואשר רגש הכרת־עצמם גבר בקרבם בעת האחרונה, ישתערו על המצודות אשר ביד אנשי ריבם, בסופה ובסערה ויחדשו את המלחמה פעם בפעם בקשי־עֹרף ובעֹז־נפש המיוחדים למעמד הזה. המצב הזה יֵהפך ברֹב ערי מלדובה להתנגשות־תמיד אשר תוצאותיהן על הרב – הנחות מעט מעט מצד מחזיקי הרסן ודרישות ההולכות ורבות מצד המתחרים בהם, ואחריתן – מות הילד החי מתגרת שתי האִמות הנלחמות עליו: חרבן הקהלה ומוסדותיה. והממשלה עומדת מנגד ושוחקת על משבתינו… ויש אשר יפנו “עיני העדה” אל השלטון המקומי ויפיקו ממנו רצון לשפות שלום לעדה בהכבידו ידו על המתפרצים ועל השוחט החדש אשר הביאו העירה (בריות יפות כאלה נמצאים בתוכנו לרֹב מוכנים לכל תקלה ולכל קטטה כרשע ליום רעה, והם אורבים כעורבים המרחפים מסביב למערכות המלחמה או כזבובי מות סביב הנבלה ולקריאת כל בני בריוני ימהרו ובאו הם וסכינם בידם ואתא השוחט ושחט לקהל…), – ועוד מעט ובאה פקודה מגבוה (על־ידי מאמצי “הצד” האחד ומליציהם הנכרים) אל שר העיר לצוות עליו אשר לא יתערב בעיני היהודים הפנימיים, לאמר: הניחה להם ויכה יוסי את יוסי…

ויש אשר יהיה סלע המחלוקת רב או “צדיק” עושה נפלאות, אשר יבא וישים את הקהלה כמרקחה ימים ושנים ואת בני עמו – ללעג ולקלס לשכנינו…

בדור האחרון נסו אנשי לבב פעם בפעם ליסד “אגודת הקהלות” או הסתדרות כללית לכל יהודי רומניה, למען העלות ארוכה להריסות הקהלות ולמען יוכלו היהודים אשר בארץ להרים פניהם אל הממשלה ולדבר בשם העם מדי היות להם דבר אליה (למשל בדבר נוסח־השבועה המחפיר המכונה “השבועה כחק לישראל”, אשר השופטים בעיר ועיר עושים בה כשרירות לבם ורֻבם מציקים בגללה לרבני הקהלות זה עשרות שנים, מבלי יכֹלת הרבנים והקהלות להחלץ מן הצרה הזאת יען היותם “עדר עדר לבדו”). אך המחשבה הטובה לא יצאה לפעל ומאתים וחמשים אלף היהודים יושבי הארץ הזאת עודם כצאן בלא רועה, אשר כל החפץ ימלא בהם את ידו ונִקה, ורֹב קהלותיהם עודן היום כהר־שרפה, אשר פעם יסָּגר לועו ושקטה הארץ ופעם יתפרץ – והנה רעש ומהפכה וחרבן…

גם הנסיונות אשר נסו בשנים האחרונות ביאסי ובבוקרשט להשיב את שבות הקהלות ההרוסות בשתי הערים־והאִמוֹת־בישראל האלה, למען החזיק על מכונם את המוסדות לחנוך ולמעשי צדקה וחסד, העומדים שם כמ“ם וסמ”ך שבלוחות, גם כל הנסיונות והמאמצים האלה, אשר ביחוד בערי הבירה נעשו ונשנו פעמים רבות ויפיקו רצון מכל טובי העם ויסבו עליהם עיני כל הקהל וכמעט היתה להם אחרית טובה, – שבוּ היו באחרונה לאכזב ולמפח־נפש לכל דורשי טובת עמם, כי גבר השטן המרקד בין בִתרי העם המפֻזר והמפֹרד מכל העמים ולא נתן את עצמיו, בכל הרעש החזק עליהם מסביב, להתחבר עצם אל עצם ולהיות לבשר אחד ולרוח אחת.


 

ב. הועד בא־כח היהודים    🔗

בין כה וכה והשנאה העצורה, השנאה אשר לפנים חתרה בחשך תחת מצב רגלי היהודים לקחת מהם עמדתם, יצאה ללהב בשנים האחרונות ביד הצוררים הפרופסורים יורגא (בוקרשט) וקוזא (יאסי) ותתגלה בכל תקפה בפרעות האכרים (אפריל 1907) ותתן מני אז והלאה אותות תקופה חדשה, תקופת שנאה גלויה, הומיה, סוערת, והשטנה הולכת וחזקה על היהודים וחקי העמל והלחץ והרדיפות, אשר כוננו להכרית כל מחיה לבני ישראל ברומניה או לגרש אותם מן הארץ, הולכים ורבים, הולכים ונמרצים בכל פנות החיים. כי הצוררים ההם נתנו את רוחם על המורים ועל התלמידים, על הכהנים ועל הכמרים, על עם הארץ ועל הפקידים ועל השרים ועל כל מערכות הממשלה עד הכסא: בשיחה אשר היתה למלך קרל, באפריל ש“ז (1911), עם אחד סופרי העתים בוינה על אדות שאלת היהודים, הגיד המלך לאיש שיחו, אשר שאל ממנו משפטי צדק ליהודים בני רומניה, כי הקצף גדול מאד על ה”זרים" בארצו, יען היותם מנצלים את עם הארץ, וכי אין לכל שר ומושל ואיש־מדינה לשחות נגד הזרם ולא להעלים עין מדעת הקהל… וכי ינסה מליץ אחד מני אלף לדבר טוב על היהודים או להתוַכּח עם צורריהם – יתנפלו עליו ושמו אותו לנמכר ליהודים ול“האליאנס הישראלית”, וסתמו את פיו באשמה הנוראה הזאת, אשר לעולם לא תשוב ריקם ברומניה…

ויהי באחרית שנת 1909, בהִשָמע דבר החקים החדשים אשר הממשלה מכינה על היהודים, חָלַף רוח במערכות העצמות היבשות ודעת הקהל היהודית התעוררה בכה"ע ובחוגים שונים ותהי העצה היעוצה להִקָהל ולעמוד על נפשם ולזעק חמס בקונגרס יהודי אשר יוָעד לדבר. אבל שמועת הקונגרס הזה הקימה שאון נורא בקרב הרומנים וחלוצי יורגא כבר נכונו לקַצוֹת ביהודים כפעם בפעם וראש־הצוררים הזה ערך בבית־המחוקקים שאלה אל הממשלה על אדות “רגשת היהודים”, וראש השרים, ברטיאנו, נתן לו כלבבו ויורה חוץ פתאום בלב היהודים באמרו בתשובתו, כי הממשלה נכונה להפריע את “הזרים” מהשמיע תלונותיהם באספות או בכתבי עתים, כי המשפט הזה, לפי דבריו, רק לאזרחים הוא… לקול האותות האלה רפו כל ידים והקונגרס היהודי לא קם ולא היה.

בעת ההיא (דצמבר 1909) נקראו ונועדו שליחי לשכות “בני ברית” בעיר ועיר לאספת־סתרים בבוקרשט ויוָסד ועד בא־כח היהודים, אשר תהיה פקודתו להפיל את תחנת היהודים לפני הממשלה, להביא את צעקתם על כל הלחץ והרדיפות, העול והחמס העשוי להם כה וכה ביד בעלי הפקידות, לפני השלטון המרכזי ולהפיק ממנו רחמים ורצון, וביחוד – להשכיל את עם הארץ בדברי היהודים והיהדות ולהלחם כה, בכח ההשכלה הזאת, עם צוררי בני שם ועם השנאה, אשר הם מעוררים על ישראל.

חברי הועד הזה, היו אנשים אשר דרכם ומחשבותיהם על מצב ישראל בגוים – דרך המשכילים הראשונים ומחשבותיהם: עלינו לחכות ליום אשר תמלא כל הארץ דעה וגר זאב עם כבש (ואף־על־פי שיתמהמה – נחכה לו בכל יום שיבא) ולהחיש את היום הזה בעבודת ההשכלה, אשר נעבוד מבית ומחוץ: להשכיל את היהודים בהקריב אותם אל עם הארץ לכל דרכיהם ומעשיהם ורק הדת לבדה תבדיל ביניהם; ולהשכיל את עם הארץ על דברי היהודים ועל כל אדותיהם למען ידעו ויבינו וישכילו יחדו, כי טפלו עלינו שקר זדים לכל דברי שטנתם – והאמינו לנו ונהפך לבבם לאהוב אותנו ולתת לנו משפטי צדק, וגם הזדים המעירים והמעוררים עלינו את השנאה ישמעו ויבושו ולא יזידון עוד. – משני חלקי ההשכלה האלה הנה השכלת היהודים, אשר שקדו עליה משכילינו בקנאה גדולה לפני דור אחד, כבר באה ונהיתה: הזמן והמסבות עזרו על ידיהם ויחישו את מעשיהם הרבה יותר מאשר יכול כל איש לדַמות בנפשו מראש, והיהודים כבר התבוללו בעם הארץ דַיָּם לכל הדעות. ועוד לנו, אפוא, אך להשכיל את עם הארץ, למען הפוך לבם על היהודים לטובה. ואמנם גם עבודת ההשכלה הזאת, המלחמה לזכיות, לא חדלה ולא שבתה מעולם ברומניה, והיא היא אשר שָׂמה דבָרה בפי כל אנשי העט, אשר עבדו את העבודה הזאת בכל לב ונפש ובכל עז וכשרון, בספרים, בחוברות ובכתבי עתים בלשון המדינה זה יובל שנים ועד היום הזה. אבל… אחרי אשר בכל זאת השנאה הולכת וחזקה על היהודים ברומנה, זה אות כי עוד לא נלחמו למדי וכי עוד עלינו לחדש את המלחמה ביתר שאת וביתר עז.

ויחדשו את המלחמה.

ותהי ראשית מעשי הועד בא־כח היהודים לערוך, אחרי הכנות גדולות ומועצות ארֻכות וממֻשכות, כתב־בקשה וספר־זכרון, על כל צרותינו ותלאותינו ועל המצב הנורא מהכיל, אשר הגיעו אליו יהודי רומניה בגלל חקי העמל, אל שרי הממשלה ואל בית הנבחרים (בחדש מרץ 1910). אמנם כי בקשה כזאת וספר־זכרון כזה כבר נערכו והוגשו עד הכסא ועד שרי הממשלה לפני שנים וישועות בל נעשו ארץ; אבל, מי יודע, אולי תהי השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון… ספרי הזכרון, אשר היו כתובים דברים נכוחים וגם נמרצים, הנוגעים עד הלב ועד הנפש, הוגשו לתעודתם, –ושם נקברו “חיים” אל תוך אוצרות הכתבים. גם לא התוַכחו עליהם גם לא נדברו בהם בבית הנבחרים, גם לא השיבו דבר לשולחיהם בדרך המלך או באיזה דרך שיהיה (אם לא נחשוב לתשובה את הדברים אשר דבר המלך קרל לאיש־שיחו על אדות היהודים אחרי הוגש ספרי הזכרון ההם, כאמור למעלה). רק מכ“ע אחד, אשר רוח הממשלה דובר בו, “Viitorul” (העתיד), כתב ימים אחדים אחרי כן, לאמר: “למה רגשו היהודים ומה שאלתם ותנתן להם? להם אין כל משפט וצדקה לזעק עלינו ולנו אין עוד שאלת היהודים בעולם, כי כבר מצאה לה פתרונה בשנת 1879, כאשר החליטו מחוקקינו להִנָתן משפט אזרח ליהודים אחד אחד” (ומאז ועד עתה, זה יותר משלשים שנה, לא הגיע עוד מספר היהודים שהשיגו זכות־אזרח, למאתים!). וכמעט כל יתר כתה”ע, אשר לכל המפלגות, החרישו מכל הענין הזה, כמו לא היה ולא נפל כל דבר!

אחרי כן, בחדש אפריל, שם הועד בא־כח היהודים את פניו ליסד “קרן קימת לתרבות” (קולטורפאנד), אשר יהיה להוציא מכ"ע יומי בלשון המדינה, ואם יהיה לכסף מוצא – גם ספרים וחוברות שונות לריב ריבנו מיד הצוררים ולהאיר עיני עם הארץ בשאלת היהודים… אז נאספו אספות (בסתר ולא בגלוי) ונדרשו דרשות בעיר ועיר על פי הדבר אשר יצא מבוקרשט. הנואמים דברו גבוהה גבוהה על המלחמה לזכיות, על ברית ברלין, סעיף 44, ועוד ועוד, ויעירו את רוח העם ויחדשו את החזיונות ואת החלומות הנשכחים, והעם שמע ויאמן ויקַו לטוב. ועושי דבר הועד סבבו בעיר הבירה ובערי המדינה וגליונות־התרומות בידיהם ובכל מקום נכתבו ונחתמו סכומים גדולים. לא היתה תעמולה נמרצה כזאת ולא הרימו תרומות גדולות כאלה למען הציונות, למשל, גם בשנים הראשונות הטובות בעוד היות לב כל העם לעשות.

ומה היתה אחרית כל אלה? – לא היתה כל אחרית כאשר גם לא היתה כל תקוה. את הנעשה לפנים מן הקלעים אין איש יודע; גם בכה"ע לבני ישראל לא נודע ולא נשמע שרש דבר. אך הדבר האחד הברור הוא – כי רפו פתאם ידי הועד וישבות מכל מלאכתו אשר עשה ואשר אמר לעשות.

ובאמת מה יוכלו עוד גם כל אנשי חיל לעשות בדרך הזה לטובת היהודים ברומניה לפי מצב הדברים כיום?!


 

ג. בתי הספר    🔗

בשנות החמשים למאה האחרונה נשנה החזון, אשר נראה בגליציה וברוסיה בימי בכורי ההשכלה בארצות האלה: הממשלה האיצה ביהודים פעם בפעם ליסד להם לקהלותיהם בתי ספר לבנים ולבנות או לשלוח ילדיהם אל בתי הספר לעם, והמה מאנו לשמוע ויתנו כתף סוררת; כי לבניהם מצאו להם די חדרים וישיבות, ובתי הספר העברים, אשר כוננו ידי יחידים נושאי דגל ההשכלה (מילידי גליציה) בערי מלדובה בימים ההם, היו לצנינים בעיני הרבנים וראשי הקהל וההמון וגם שום שמו אותם לחרם ואת באיהם למשל ולשנינה; והבנות – כבר מלאו אז את בתי הספר לבני האמונות האחרות וגם הרבנים וגם ראשי הקהלות, אשר רוח משמרת חקי אבות עמדה בתוכם, לא ראו בזה כל און… ואך אחרי אשר הכבידו בעלי השלטון, בעצת “המשכילים”, את ידיהם על החדרים ועל המלמדים (1860 – 1861) ויעשו עמהם מעשים אשר לא יעֵשו, החלו הקהלות ליסד בתי ספר לבנים ואדוני הארץ נטו להם חסד וישימו עינם עליהם לטובה עד שנת 1866, שאז הֵסַבָּה הממשלה את פניה גם מן הקהלות העבריות גם מבתי הספר העברים ולא יספה עוד לדעתם. ועוד מעט ובתי ישראל אלה נעזבו, התמוטטו, באו עד קצם וילדי העברים פרצו בבתי הספר לעם, אשר נפתחו לפניהם, כפרץ מים. עברו כעשרים שנה הנה היתה רוח אחרת במערכות הממשלה ותחל להניד רגל היהודים מבתי הספר לעם. בשנת 1886 יצאה פקודה אל מנהלי בתי הספר לעם לבלתי קַבּל ילדי “הזרים” כי אם לפי היות להם מקום, אחרי הִכָּתב כל בני הרומנים; ובשנת 1893 הושם מס על ילדי היהודים מבקרי בתי הספר לעם. אז שבו היהודים לזכור ולפקוד כרמם שלהם וירבו ליסד בתי ספר בעיר ועיר ולכלכל אותם בעניָם בכל מאמצי כח. ועוד מעט ויבא להם עֵזר מפריז, כי הד“ר אליהו שורצפלד, מגולי רומניה, הטה את לב ראשי חברת יק”א ותיסד החברה הזאת קרן קימת, חמשה מיליונים פרנק, למשען בתי הספר העברים ברומניה. עתה יש בתי ספר תחתיים לבנים לכל הקהלות הגדולות והקטנות אשר בארץ הזאת ברַבּוֹת מהן – גם בתי ספר לבנות, מלבד חדרים ובתי תלמוד־תורה הנמצאים עוד לרֹב, ביחוד בערי מלדובה. ובערים גדולות אחדות יש לקהלות העבריות גם בתי ספר שניים, גמנסיות או בתי ספר למסחר, וכאשר נוכל לראות מראש יהיה גם מספר הבתים האלה הלוך ורב בקהלות ישראל ברומניה בקרב שנים, כי הנה בעת האחרונה הוחל לסגור גם דלתי בתי הספר התיכונים לפני בני ישראל ובערים אחדות, מקום שם גברה השנאה לישראל, כבר היו הגמנסיות כגן נעול לילדי ה“זרים”.

מקורות ההכנסה לבתי הספר העברים, הם: חלק ממכס הבשר הכשר או מתרומות הקהלה; שכר־למוד, אשר ישלמו אבות הילדים, כל אשר ידם משגת, ותמיכות חברת יק"א, העולות עד החלק הרביעי או החמישי מן התקציב הכללי של בית הספר הנתמך. מלבד התמיכה אשר תתן החברה הזאת לבתי ספר רבים ברומניה, היא גם בונה בתי ספר גדולים ומרֻוָחים לקהלות רבות בכסף אשר היא מקדימה להן למטרה זאת, למעם שַׁלם לה אחרי כן מעט מעט בקרב שנים. – בתי ספר מעטים נמצאים ברומניה (בוקרשט, בראילה, פלוישט ובקוי), אשר נוסדו ואשר יתכלכלו מעזבונות נדיבים, ואשר על כן הם בטוחים בתקומתם משאר בתי הספר, על בלי היותם תלוים במצב הקהלות ובסכסוכיהן התמידיים.

בבתי הספר העברים יורו למודי חֹל בלשון המדינה על פי התכנית של בתי הספר לעם; ועברית – שתים עד שלש שעות ליום ולמחלקה: שלש – ברב ערי מלדובה, ושתים, או גם מעט מזה, בערי וַלכיה, בגַלַץ וביאסי, וגם את המעט הזה השיגה דעת הקהל, ביחוד ביאסי, מעט מעט, בכבדות, ברב ימים, מיד המיסדים והמנהלים, אשר היו עיניהם מראש אך אל הלמודים הכלליים ולא אל העברים; על כן יש שם בתי תלמוד־תורה לעם ליד בתי הספר העברים והלקח העברי באלה ובאלה – עגה בלי הפוכה. – בבתי הספר לבנות יורו רק שעה אחת ליום עברית או “עברי” לאמר: קריאה בסדר התפלות או גם ראשית למודים, אשר אין אחרית להם. – בבתי ספר רבים יורו גם גרמנית, שעה אחת ליום.

שפת הלמוד לעברית שונה מעיר לעיר וממחוז למחוז: תרגום רומני, אידית ויש גם עברית בעברית (השיטה הזאת אך הָחֵל החלה לסֹל לה מסלות ברומניה זה שנים אחדות). מתכֹּנת הלמודים שונה בערי ולכיה ומלדובה והיא עולה ויורדת בין שני הקצוות האלה: פרשיות אחדות מספר בראשית ומעט למודי הדת ו“היסטוריה ביבלית” (בלשון המדינה) לכל ארבע המחלקות, מזה: כל התורה (ויש – עם מעט פירש"י), נביאים ראשונים, חלק מנביאים אחרונים, דה“י לבנ”י (בעברית), פרקי אבות, כל תפלות השנה או רובן, מפורשות ומבוארות היטב, כתיבה עברית, שירים עברים, וכו', מזה.

בבתי הספר התיכונים, אשר לקהלות אחדות מן הגדולות, הולך הלקח העברי הלוך וחסור או נדחה כלו מפני למודי החֹל…

ספריות עבריות, לתלמידים, למורים ולעם, נוסדו ע"י כותב הטורים האלה ליד בתי הספר בערים שונות (יאסי, בקוי, פיאטרא, ולסלוי), אשר עמד על משמרתו בתוכן בעשרות השנים האחרונות, ותהיינה לכלכל את הרוח העברי מבית ומחוץ לכתלי בתי הספר ולתת יתד לשפתנו ולספרותנו במקומות ההם. אנשים, אשר רחקו מן המלה העברית עשרות שנים, שָׁבוּ, כתוצאות הקריאה אשר נמצאה להם באלה, אל העברית ועִמהּ – אל היהדות הלאומית, אשר זרו ממנה בכח המסבות. – אך המוסד הנחוץ הזה היה, גם בעיני הקרובים אל בתי הספר מבית ומחוץ, כדבר אין חפץ בו ובצאת יוצרו ומכוננו מן המקום, התפורר והיה כלא היה2.

המורים לעברית הם כמעט כלם אנשים שלמדו מעצמם – או שעליהם ללמוד עוד… הם יודעים את מלאכתם ואת הלשון אשר הם מורים, פחות או יותר (הרבים – פחות, והמעטים – יותר). המורים – או המורות – לרומנית והמנהל הם צעירים עברים אשר השלימו את חקם בבתי הספר התיכונים לעם (כי רק אלה ישיגו רשיון מאת הממשלה להיות מורים) ואשר כמעט כלם חסרים גם ראשית דעת בעברית ועל פי חנוכם ומסבם שגדלו בו רוחם זרה ליהודים וליהדות. בשנים האחרונות החלו להפקיד כה וכה, אנוסים “על פי הדבור”, מורים וגם מנהלים רומנים בבתי הספר שהיהודים מנהלים ומכלכלים מהונם, תחת אשר לאיש יהודי לא יתנו כל משמרת וכל פקודה קטנה או גדולה בארץ הזאת. בכלל גברה ההשגחה וההתערבות בבתי הספר ליהודים מצד הממשלה ופקידיה המשגיחים עד לאין תקומה ועל כל דבר קטן ועל כל תואנה, אשר יבקש וימצא המשגיח המֻפקד מטעם הממשלה על בתי הספר הפרטיים (אשר ליהודים, כי מבתי הספר אשר לעמים אחרים, הזרים באמת, יעלימו עיניהם), יוסר המורה ממשמרתו או גם יסגר בית הספר. ביחוד שוקדת הממשלה ופקידיה להגדיל ולהאדיר את הלקח הרומני ולהמעיט את הלמודים “הנכרים” (לאמר: העבריים). – לפני שנה אמרה הממשלה לשום לסעפי־לקח אחדים (הלשון הרומנית וההיסטוריה הרומנית) מורים רומנים תחת המורים היהודים בכל בתי הספר לבנ“י ותואנה היתה בפיה, כי היהודים (שהם באמת לפי חנוכם רומנים יותר מן הרומנים עצמם) אינם יודעים היטב את הלמודים האלה או אינם נתונים להם בכל לב ונפש. ועוד בקשה לקבוע בבתי הספר האלה את כל שעות היום ללמודי חל, כאשר בבתי הספר לעם, ורק איזו “שעה נוספת”, שעה שאינה לא יום ולא לילה, תהיה ל”למודי דת משה". ואך ברב עמל ונפתולי אלהים יכלו הקהלת העבריות להחלץ לפי שעה מן הצרה הזאת!

ובכל היות ההשגחה מצד השלטונות גדולה וחזקה עד מחנק נפש, אין תעודות בתי הספר העברים נחשבות למאומה ועל התלמידים לעמוד לבחינה – אחרי שלמם את המס – שנית לפני הבוחנים המֻפקדים מטעם הממשלה למען קבל תעודות שנית.

מלבד המעצורים החיצונים השָׂמים מחנק לרוח העברי במקום מקלטו האחרון, בבית־הספר, יש עוד סבה גדולה וחזקה, אשר בגללה יעלה בתהו גם עמל המורים המעטים הטובים, הנתונים בכל לב ובכל נפש לחנוך העברי־הלאומי: דעת התורה ירדה בדור האחרון עשר מעלות אחורנית ועמה – גם כבוד התורה ותופשיה. למודי חל נחשבים בעיני האבות והבנים, כי יודעים הם את ערכם בחיים, והלמודים העבריים היו להם, לאלה ולאלה, כסרח העודף, כדבר אשר אין כל חפץ וכל מועיל בו. בתי הקפה והקלפים (אשר דחו את הספרים מעל השלחנות כמעט בכל3 בתי ישראל ברומניה) היו לעם לפִנַת יִקרַת, תל תלפיות, ובתי הספר והספרים – פנה נשכחה, נעזבה, בזויה, נוה משֻלח במדבר־הרוח, והמורים עברית – נבזים ושפלים בעיני העם, הגדולים והקטנים (כי “שותא דינוקא – או דאבוה או דאמא”), ואין כבוד ואין מורא ואין אהבה ואין משמעת ולא כל פרי ברכה בלקח העברי. –

הנה חזות הכל, קץ כל העמל: אפס גדול ונורא! הנה יש לנו, לנו לבדנו, בתי ספר תחתיים לכל קהלה וקהלה זה עשרות שנים ובתי ספר תיכונים מעטים אשר יש לחכות כי יפרצו לרֹב בקרב שָׁנים. והן לחדשה כזאת אנחנו נושאים את נפשנו כי תֵעשה בכל ארצות הגולה באירופה ובאמריקה, והלא זה הצרי האחד אשר לו נקוה כי יעלה ארוכה לתרבות העברית הבאה עד קצה ולתת לה תקומה וחיים חדשים. והנה בא החלום, הגיע משא נפשנו ברומניה – וגם היה לנו למקסם־שוא! אֵחַרנו המועד! אין עוד מורים טובים בבתי הספר ולא אהבת־תורה מחוצה להם… תקופה קצרה בת עשרים שנה, שבָּהּ חדלנו מִיַסד לנו בתי ספר תחתיים, ימי דור אחד שבו התרַפִּינו להוסיף על אלה בתי־ספר שניים, – הספיקו לנתק את חבל הזהב – מֶשֶׁך התרבות העברית – לקלקל את כל מעשינו, להָתֵם לריק כֹּחֵנו! היינו כעני הבונה את ביתו מעט מעט בזמנים ממֻשכים, אשר בטרם ישים אבן אל אבן ונדבך על נדבך, ראשון ראשון מתערער ונופל…

ורעיון נורא מנקר במֹחי ואני שואל את נפשי לאמר: מי יודע אם לא ביום התעורר אחינו ביתר ארצות הגולה – והיום ההוא בוא יבא אף אם יאחר – ליסד להם בתי־ספר עברים תחתיים ושניים, ככל אשר הם מיסדים להם בכל מקום בתי חולים ובתי כנסת לתפלה, – אם לא יעבירו המועד גם הם כאחיהם בני רומניה.


 

ד. אגודת המורים    🔗

בשנים האחרונות הרימו אנשי לבב קולם פעם בפעם בכתבי העתים, אשר לבני ישראל בלשון המדינה, ומעל הבמה ביום־הקהל לצירי האגודות הציוניות שנה שנה (בגַלֵץ), ובאספה הכללית ללשכות “בני ברית” בבוקרשט (1905), ויעירו ויעוררו את דעת הקהל על המגרעות אשר בבתי־הספר לבנ"י ברומניה ובכל אשר להם: הלֶּקח העברי, מצב המורים, ועוד. כי גם בשפת הלֶּקח גם בתכנית הלמודים גם במספר השעות ליום לכל מחלקה היה תמיד צלמות ולא סדרים בבתי־הספר אשר בערי רומניה ואשר במדינותיה, מדינה ומדינה כמנהגה, עיר ועיר כרצונה או כרצון המורים או הועדים מחזיקי בתי־הספר; וגם בדבר מנוי המורים וכל הנוגע למצבם ולמשמרתם נדרשו תקנות ותקונים שונים, למען שׂוּם חק ומשפט בפנת יִקרַת כזאת, אשר בה יוּטל הגורל לחנוך הילדים מוסדות הדור הבא.

ואולם גם הנאומים והמאמרים היפים, גם כל מועצה וכל ועד עִתִּי, אשר הָפקדו פעם בפעם מטעם הועד המרכזי לאגודות הציוניות ברומניה, ואשר היה עליהם לערוך תכנית־למודים ללקח העברי ועוד, לא יכלו לעשות תושיה ולהוציא דבר לפעלו, כי חסר איש־החיל אשר יתן את רוחו על העושים והמעשים ההם, והכסף העונה את הכל, אשר בלעדיו אין תנועה ואין כל מעשה בעולם המעשה הזה. עד אשר נבחר לראש הפדרציה הציונית ברומניה ה.ר., איש נדיב־לב ונדיב־רוח, גְדָל שאיפות ורב־פעלים, אשר היה ברומניה אחד מראשי המַּטות להרצל בהרימו את דגל ציון ואשר הרבה לעשות לציונות ולתרבות ישראל בארץ הזאת ויַקרב על מזבחן קרבנות מֵחים שנים רבות. הנדיב הזה משך אליו את אנשי הרוח והעט הלאומיים המעטים אשר ביהודי רומניה, ויקראם ל“אספה הראשונה לתרבות” (פיאטרא, ינואר 1906), אשר שָׂם לה תכנית רחבה ורבות־ענין: החנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות, החנוך הדתי, תכנית הלמודים לעברית בבתי־הספר, השפה והספרות העברית, אגודות לדברי ימי ישראל ולספרות ישראל, בתי מועד ובתי מקרא לעם, תעמולה לתרבות על־ידי כת“ע, חוברות וספרים, מצב הרבנים והמורים, ועוד. באספה הזאת החליטו ליסד “חֶבר היהודים ברומניה לתרבות”, אשר ישקוד על השכלה כללית והשכלה עברית לעם, ביסדו בתי־מקרא, אגודות לדברי ימי היהודים ולספרות העברית, שעורים עברים לגדולים, ספריות לעם בכל הערים הגדולות, הוצאת ספרים, חוברות וכ”ע; ובשומו סדרים בכל דברי החנוך ודברי המורים, ביחוד בנוגע ללקח העברי ולחנוך העברי־הלאומי לבנים ולבנות.

החלטת האספה, לקרא בעוד שני חדשים את כל הרבנים והמורים לכנסיה, נעשתה למחצה: כנסית הרבנים לא באה ולא היתה, אף כי גם היא היתה –והִנָהּ עוד היום – דרושה מאד גם למען הרבנים המה, אשר מצבם דורש תקון מכמה פנים, גם למען תקנת היהדות, אשר הם מֻפקדים עליה לשמור משמרתה; אך הכנסיה הראשונה למורים היתה בבראילה במוֹעדה (אפריל 1906), אשר שָׂם לה היוצר אותה ומכינה, והבאים – כמאה ושמונים מורים ומורות וכארבעים צירי הקהלות והועדים לבתי הספר. ובכן נוסדה אגודת המורים העברים ברומניה, אשר היתה תעודתה גם להיטיב את מצב המורים ולחוש לעתידותיהם גם לתקן את עניני בית הספר והלקח העברי, אשר רבה העזובה בהם, כאשר אמרתי למעלה. יחד עם יסוּד אגודת המורים יסד הנדיב הנז' גם את כלי מבטאה, את “המורה העברי”, מכ"ע לחדשים בלשון המדינה, ויכלכלהו לכל מחסוריו שנתים ימים.

בכנסיה הזאת החליטו, להיות הלקח העברי נִתּן מעתה על פי שיטת “עברית בעברית” ולהתאמץ להוסיף על שעות הלֶקח הזה עד היותן בכל בתי הספר שלש ליום ולמחלקה, ואנשים מביני דבר נבחרו לועד עִתִּי, אשר תהיה פקודתו לערוך תכנית למודים ולבחר או לחבר ספר למוד לכל בתי הספר העברים ברומניה.

הכל הלך למישרים, אגודת המורים התכוננה וכסף תועפות לה מתרומות החברים, מנדבות יחידים, מחגיגות ועוד מקורות שונים. ובטרם יעברו ימי שנתים היה הכסף אשר באוצרה יותר משבעת אלפים פרנק.

בכסף הזה, אשר היה הולך ורב על נקלה, יכלו ליסד על מכונתה את “ההסתדרות לתרבות עברית” ולעשות את הדברים אשר קימה וקבלה עליה, או את קצתם, יכלו לעבוד ולשמור את החלקה העזובה אשר בשדה החנוך, את הלקח העברי בבית־הספר, יכלו ליסד ספריות עבריות ליד בתי הספר למען התלמידים והעם וביחוד למען המורים הרחוקים מן הספרות העברית ומכל מלה עברית – שהם רֹב המורים עברית ברומניה – ואשר בגלל הדבר הזה היו לאחור ולא לפנים ותורתם – ללא פרי ברכה; יכלו להרים קרן לאגודת המורים, אשר תהיה למופת לרֵעוֹתיה, ולבתי הספר העברים, אשר יהיו לברכה ליהודים וליהדות ברומניה.

יכלו – אבל… ופֹה עלי להתאמץ מאד לשום מעצור לרוחי למען אספר אך מעשים שהיו.

מראשית הוָסד אגודת המורים התרוצצו בקרבה שתי נטיות שונות: לאלה – המנהלים, המורים והמורות ללמודי חֹל – היה כל הענין הזה אך שאלת־הלחם לבדה; המה נשאו נפשם אך להיטיב את מצבם לכונן עתידותיהם בכח האגודה ואחרת לא ידעו ולא אבו לדעת. ואלה – אנשים אחדים מן המורים עברית ומן הקרובים אל התרבות העברית – קוו לאגודת המורים לשום משטרה בכל השאלות הנוגעות למורים ולבתי הספר – שאלות החֹמר ושאלות הרוח יחד. אבל בעלי החֹמר היו הרבים בבאי הכנסיה, כי גם רֹב המורים עברית היו אנשים, אשר אין להם דבר עם התרבות העברית ועם החנוך העברי־הלאומי או – אשר היו לצרינו ולא לנו. בצאת הקריאה למורים לבא אל הכנסיה הראשונה, התיצבו רבים מנגד ואנשים מהם הדפיסו ויפיצו בקהל ובתוך המורים קרואי הכנסיה כתב שטנה כתוב רומנית, לאמר: ר. חושב מחשבות בליעל על המורים להטותם בערמה אל הציונות, לעשותם כלי שרת בידי הציונים, למען יתנו לילדי ישראל חנוך עברי־לאומי, וכו' וכו', על כן מצאו הם לנכון לעמוד מרחוק לתנועה המסוכנת הזאת ולהזהיר גם את חבריהם המורים מנפול ברשת זו טמנו להם הציונים ור. בראשם.

את הנבלה הזאת עשו מורים עברים – מורי עברית בבתי הספר לבני ישראל בבוקרשט וביאסי!

כאשר דרשו אחדים, במועצת הערב שלפני יום הקהל, להוָעץ גם על שאלות הלֶקח העברי, קרא אחד המדברים מן המערכה השנית: “לא; אנחנו באנו הנה לדרוש ולהועץ על מצב המורים החמרי ואם ישאר זמן גם למועצות ע”ד הלֶקח העברי – טוב, ואם לא – יניחו זאת לעת אחרת". בדַבּר האחד על הצֹרך להרבות את שעות הלקח העברי בבתי הספר למען יעשה פרי, קראה מורה אחת: – “בפלשתינה!”

ככה פרצה המלחמה מן הרגע הראשון בין שתי המערכות, מלחמה אשר האריכה כשנתים ימים ואשר נגלתה בכל עֹז בחוברות “המורה העברי”. ואך בהיות רוח האיש היוצר את הכנסיה ואת האגודה, עומדת בתוכם, נשאו הרבים פניו ויקבלו את ההחלטות, הנזכרות למעלה, ביום הקהל. אבל כאשר בקרו האנשים, אשר הָפקדו לדבר הזה מטעם הכנסיה, את ספרי הלמוד ילידי חוץ ולא ישרו בעיניהם וכאשר מִלאו, בעקבות הבקֹרת הזאת, את יד האחד, מורה וסופר עברית, לחבר ספר־למוד חדש לפי שיטת עברית בעברית ויעש כן, – התגולל כתב־היד מיד ליד כשנתים ימים וראשי אגודת המורים לא אבו להוציאו ואף לא להקדים מעט כסף למען הקל את הוצאת הספר הזה, שכָּכה היה נחוץ לבתי הספר ברומניה, עד אשר התנדבה הלשכה הראשית ל“בני ברית” בבוקרשט ותוציא אותו על חשבונה (דצמ. 1908).

ויהי באחרית שנת 1907 ור. אשר לא יכול עוד, מפני מצב בריאותו, לטפל בדברי האגודה, מסר אותה ואת כלי־מבטאה, “המורה העברי”, ליד ראשיה (אשר נבחרו מתוך ה“חמריים” הרבים) והאנשים האלה, אשר גם בראשונה חתרו לנהל את דברי האגודה על פי דרכם, הסירו אז את המסוה מעל פניהם בקחתם את רוּחהּ ממנה פעם אחת גלוי לכל העם. בחוברת לחדש דצמבר בשנה ההיא כתב העורך (מנהל ביה"ס בבאטושני שהוא גם מזכיר האגודה ועושה־דבָרהּ) במאמרו הראשי, “האידיאל והמציאות”, לאמר: “הכנסיה הראשונה למורים יצרה את אגודת המורים העברים, אשר מטרתה הראשית והיחידה היא: להיטיב את מצב המורים”. ועוד במאמר הזה: “הסתדרות המורים העברים איננה נושאת נפשה לכל חפץ אחר, בלתי אם להיטיב את מצב המורים”.

לשוא דרש הד"ר נאכט במאמרו “להעיר אזן” (“המורה העברי”, ספט. 1907) מאת ראשי אגודת המורים לשנות את חקי האגודה (כי זאת היתה תואנה בפיהם לאמר: אין לפרוץ גדר החקים) ולהוסיף סעיף, אשר על פיו יוכלו לעשות גם ללקח העברי, כי “אם אין תורה, אין קמח”; לשוא נסה כותב הטורים האלה דָבר אליהם פעם בפעם להבינם כי התיצבו על דרך לא־טוב וכי בהטותם את האגודה כלה אל עֵבר אחד, אל שאלת־הלחם למורים, הם נוטים עליה קו תהו. על חקי האגודה אמנם השיבו את ידם אחרי כן פעם ושתים, בשתי הכנסיות, השניה והשלישית, אך תקון הלקח העברי, תכנית הלמודים, ספרי למוד וכל דברי רוח ־ לא נזכרו ולא נפקדו ולא עלו על לב. כאשר נלחצו אל הקיר, הודו בפיהם, כי אמנם דרושה גם התרבות העברית וגם יש לשום לב לתקון הלקח העברי, אבל עוד חזון למועד, ועוד דברי חֹנף וחלקות כאלה, אשר נשארו אך דבר־שפתים.

סוף דבר, האגודה, אשר בהוָסדה נתנה מקום לתקוות גדולות וטובות, היתה בפשע ראשיה כגוף בלא נשמה, כמכונה בלי רוח חיים וכל משא־נפש ולא כל מעשה אשר יֵעשה, ואחרי אשר פזרו חלק גדול מכסף האגודה לתמיכות שונות, “לחם לרעבים”, שבו ויחליטו בכנסיה השלישית – האחרונה – להשיב לכל המורים החברים לאיש איש את כסף תרומתו, אשר נתן בשלש השנים. ככה התנצלו את רֹב הכסף – כחמשת אלפים פרנק – אשר היה להם כאבן מעמסה מבלי דעת מה לעשות בו, והנותר נשאר מונח באוצר האגודה כאבן שאין לה הופכים, למען דעת כי הכסף לבדו לא יענה את הכל.

והאגודה? היא באה עד הגבול “בין להיות ובין לחדול”, רֹב חבריה עזבוה וקולה לא נשמע עוד בין החיים, כי גם כלי מבטאה חדל לצאת אחרי הכנסיה ההיא.

עוד אבעבועת־בורית אחת.


 

ה. חיי החברה    🔗

דור הולך ודור בא והאנשים ומחשבותיהם ומעשיהם ומשאות נפשם יעברו כעננים ועוד מעט ואין זכרון לראשונים. ואולם יש אשר יבאו העננים בנחת והריקו ברכה למקום אשר יעברו עליו, ויש אשר תהיה דרכם בסופה ובסערה ולעמת שבאו כן ילכו ריקם, לא יפתחו לנו את אוצרם, לא ישאירו אחריהם ברכה ולא יולידו ולא יצמיחו כל פרי תנובה.

כעננים הסוערים והריקים האלה, כן היו נושאי דגל ההשכלה ברומניה בדור ההולך, בעשרות הראשונות למאה השביעית למספרנו. זקני הדור עוד יזכרו את הימים אשר בהם “חכמות בחוץ תרונה” והתורה וההשכלה, הלומדים, המשכילים וגם הסופרים מלאו את הארץ, ימים אשר המשכילים עוד היו יודעים את הלשון העברית והמלמדים – את התורה. הסופרים והמשוררים העברים, ילידי גליציה או רוסיה, היו עוברים ברומניה פעם בפעם או יושבים בה אם מעט ואם הרבה וזורעים זרעם בארץ מגוריהם. בעיר ועיר היו בעלי כשרון, “עלוּיִם”, צעירים ובאים בימים, אשר נתנו פרי רוחם עודם באִבּם וכתביהם הנשארים אחריהם התגלגלו תחת שואה מבלי משים או עודם מתגוללים כֹה וכֹה בידים אמונות או לא־אמונות, אשר עוד נשאר שמָם וזִכרם בתוך העם ואשר היו הם וחייהם ופעליהם חֹמר לשירי־עם ולספורים (כמו “איש חמודות” להסופר המנוח משה אורנשטיין, אשר גבור הספור הוא איש שהיה ופעל בארץ הזאת). משכילים מגליציה לֻקחו “אחר כבוד” אל בתי עשירים ותבא השכלה לרגלם ואשר לא באו – נרדם נתן ריחו ביד מוכרי הספרים, מלאכי ההשכלה, אשר היו עוברים בערים, וצרורות ספריהם בידיהם ובהם כל תבואה חדשה “מזמרת הארץ”, באו בבתים ועמדו בפתחי בתי המדרש – אשר היו מלאים אנשים וספרים ככלוב מלא עוף – וצדדו נפשות הבחורים ושמו את ההשכלה צוררת לתורה וסכסכו בנים באבות ואבות בבנים, – הכל כמראות אשר נראו בימי בכּורי ההשכלה בערי מושבות ישראל אשר מעבר לגבולות רומניה.

והיום?

המשכילים וההשכלה וכל מאמציהם וכל מלחמותם – הכל חלף עבר בימי דור אחד כצל עובר וגם כל ברכה לא נשארה אחריהם. ואף גם זאת כי גם היֹה היו בדרכיהם ובמעשיהם למשחית לדור הבא ויכינו מרחוק, מבלי דעת, את המצב המוסרי, אשר ממנו תוצאות לכל המגרעות ולכל המַכשֵׁלות הנראות והנגלות היום בקרב יהודי רומניה בכל דרכי החיים והחברה פנימה.

כי הנה המשכילים ההם – כמוהם כרעיהם אשר מעֵבר לגבול – לא השכילו לרוח העם ואף לא לרוח העת. אם אמנם היה בהם הֵפך מן הרבנים שומרי חומותינו, שהמה עיניהם היו אך לאחור ואלה לפנים – לעתים רחוקות ולימים אשר לא באו ולא יבאו אחרי מָתַי עוד, – הנה בזאת נשתוו יחדו כי אלה ואלה עיניהם לנֹכח לא הביטו ואת רוח הזמן לא הכירו ואותותיו לא ראו. אלה ואלה לא שמו לבם לתת עֹז ותעצומות לרוח העם, לחזק את בית ישראל בתחבולות למען יוכל עמוֹד בתוך המסבות החדשות המתהפכות ובאות עליו. רגע האירו ראשי עם הארץ פנים אל היהודים – והנה שמים חדשים וארץ חדשה נראו להם בחזון: אהבה ואחוה וצדק עולמים בין ישראל לעמים וכילדים תמימים שלחו המשכילים ידיהם אל אגן הסהר הנראה מנגד, לאחוז בו. וכילדים תמימים העפילו להפוך בעולם היהודים והיהדות כמהפכת סדום פעם אחת, ויצאו במלחמות תנופה לקראת דרכי החיים הישנים, אשר היו קדושים לכל העם בימים ההם, וישַלחו את פקידי הממשלה בחדרים ובמלבוש היהודי הישן ויתעללו וילעיבו גם בדת ובחקות אבות ויבאישו ויחפירו את התורה בדעת ואת ההשכלה בלא דעת בעיני העם; תחת אשר יתאמצו לחַבּר יחדיו את הישן ואת החדש, את התורה ואת ההשכלה, ולכונן את התרבות העברית, אשר היו אמונים עליה מנעוריהם, בתוך הקהלות ומוסדותיהן, אשר היתה ידם בהם כֹה וכֹה, למען תת אחרית ותקוה להיהדות.

ההשכלה והתורה לא היו להם כאחיות תאומות, אשר מה טוב ומה נעים שִבתּן יחד, כי אם כשמש וכירח או כאור וכצל, אשר על האחד לנטות מפני רעהו. הלשון והספרות העברית היו להם כסֵבל הירושה, אשר לא להניחילו עוד לדורות הבאים. על כן גם את בניהם לִמדו הכל רק לא עברית; וסופרים ומשוררים, אשר מתו ברומניה בדור הולך, נשכחו הם ופעליהם וספריהם וכתביהם הנשארים אחריהם, או התעתדו לשכחה ולאבדון, על פני בניהם החיים אתנו היום…

בארצות האחרות, מקום מושב רַבּת בני עמנו, לא עצרה ההשכלה כח לכבות נר התורה, היושבת באיתן, המיֻסדת משנים קדמוניות, וכעבור רוח פרצים במערכות ישראל, התכנסה תורתו־הורתו אל חדריה, אל בתי מקדשהּ המעטים, שם נשארה לה שארית ושם תחליף כח במסתרים עד בא עִתּהּ לצאת ולהגלות ולשכון כבוד בתוך עמה כקדם. אך ברומניה, ששם היו מעינות התורה גם לפנים מעטים ודלים כמי השלֹח ההולכים לאט, כמעט דללו וחרבו כלם מפני רוח ההשכלה אשר נשבה בם. וההשכלה – היא השכלת עם הארץ, כי עִמה מקור חיים… ותרבות הרומנים כלה עודנה אז חדשה ומצערה ופריָה סמדר, בלי היות בו כח לרומם רוח ולקחת נפשות. ככה השחיתו הפורצים העולים לפנינו את דרך העם ויריקוהו מכל משא־נפש ויקחו את רוח קדשו ממנו עד היותו להמון רועי רוח ומרדפי ריקים – כעם הארץ, מוֹפתם.

ועל הריקות הזאת, מורשת ההשכלה הכוזבה, נוספו עוד מעט הסבות המתהפכות עלינו מן החוץ: גזרות ומצוקות וחקי עמל, אשר הביאו מהומה ומבוכה בחיי המוננו וישדדו רבצם ויובישו מקורות מחיָתם ויאלצום להעתיק את ילדיהם מאהלי התורה וללמדם לשחר לטרף מימי שחרותם.

ובהשקיפנו עתה על פני החלקה אשר בין הקרפתים ובין הדאנוי, – יֵרָאה לנו המון ישראל יושב הארץ כגוף, אשר אבריו הולכים ומתפרדים מראשו ועד רגליו, ובהתפרדם והיתה תנועה ונשמע קול רעש; ואולם, אהה, לא זאת התנועה ולא זה הרעש, אשר ראה ואשר שמע החוזה לפנים כאשר קרבו העצמות היבשות, אשר על הבקעה, אחת אל אחת לשוב להיות לגוף אחד!…

מלבד רבת העם, יש לנו אנשים מעטים המגביהים לשבת במערכות החברה: עשירים אילי הכסף, חכמים, רופאים, תופשי עט, מהנדסים ועורכי דין. המעטים האלה הנם באמת “שוכני מרומים”, רחוקים מעמם ומכל חפציו ומשאות נפשו ואך בתוך עם הארץ יבקשו להם מהלכים. גם כי תהיה משרה על שכמם באחת הקהלות או באחד המוסדות, לא יתכבדו עם עמם, כי אם מכבדים הם את העם בעיניהם, וכי ישא לבם אותם “להופיע” אל אחת החגיגות או ליום זכרון, חנכת בית או מוסד, ובאו ונראו בכבודם ונאמו נאום – ונַעלוּ מעל הקהל. “להשפיל” שֶבת בתוך עמם, להיותם לו רועים נאמנים או אחים לצרה, לצאת ולבא לפניו ולכלכל את דבריו ברוח היתרה אשר היתה להם למנה שכם אחד על שאר עמם, – לכל אלה אל תנשאו את נפשותיכם ואל תקַוו לאנשי המעלה, שלא שם המקרה חלקם כמונו וגורלם – בתוך המוננו!

אילי הכסף, אשר בגללם השנאה והלחץ הולכים וחזקים על אחיהם ועמם, יושבים שקטים ושאננים ולא ישמעו גערה, כי “הון עשיר קרית עֻזו”; גם הפרעות אשר פרעו האכרים וההמון ביהודים בתקופת האביב 1907, בגלל עשירינו חוכרי האחוזות, הביאו הרס וחרבן על דַלת העם ולא על העשירים. כחדש ימים לפני היות הפרעות, נשא הִרֶט – שר ההשכלה אחרי כן – מדברותיו בגַלַץ ואמר: “לוּ חכמו השכילו אכרינו, כי עתה לא נתנו קֹמץ יהודים למשל בם ובאדמתם, לשפוך את ממשלתם על מדינת מולדובה כלה ולמֹץ גם את מח עצמות האכר הרומני האמלל”. האכרים, אשר מלאו את האולם, הריעו לו בקול מצהלות ומחי־כפים – וילכו ויעשו אחרי כן את מעשי הפרעות הנודעות, – וקֹמץ היהודים ההם, חוכרי האחוזות, עודם יושבים על מקומם ועל אחוזותיהם בשלום ו“מושלים בכל מדינת מולדובה” כקדם. והם וחבריהם את מכאובי עמם לא ידעו ובדבריו לא יתערבו ומכחם לא ישחדו בעדו. אך הענק יעניקו מהונם פעם בפעם למוסדות זרים, גם לבנין בתי כנסיה4 לנוצרים ועוד “צרכי צבור” כאלה פתוחה ידם תמיד – ראשונים לכל הנדיבים בני עם הארץ. לפני שנות מספר יסדה המלכה בית אֹסף ילדים עורים בשם “קרן אורה” ויקראו וישמיעו נדבות למוסד הזה ועוד מעט ויהי כסף התרומות יותר משש מאות אלף פרנק. ואת רֹב הכסף הזה נתנו עשירי היהודים, אשר יסדו ועדים ויעשו תעמולה גדולה בכל הארץ וירימו תרומותיהם לאלפים ולרבבות בשמחה ובצלצלי שמע, עד אשר היו למלה לכה"ע צוררי היהודים המה והמוסד “המתיהד” הזה, לאמר: היהודים קופצים בראש בכל מקום ובכל ענין למען נקר את עיני האנשים…

ביחוד מרבים היהודים הספרדים, אשר עלו למעלה בסלם־החיים, להתנכר אל עמם ולהתרפק על עם הארץ בהרימם למוסדותיהם תרומות־כסף גדולות פעם בפעם. כאשר היו עושים לפני דור אחד בעוד היות השנאה לישראל ברומניה בראשית דרכה, כן הם עושים גם היום אחרי אשר התגלעה השנאה הזאת בכל תקף ובכל פנות העם והשלטון עד גבוה מעל גבוה. בשנת תר"ל (1870) התנדב השלחני הספרדי בבוקרשט, הלל מנוח, ארבעה ועשרים אלף פרנק לקרן קימת לצרכי התרבות הרומנית, ועד היום עלו הקרן עם הרבית לסך ארבע מאות אלף פרנק. גם שלחני אחר, חלפון, השאיר עזבון־כסף גדול לאוניברסיטה הרומנית למטרה הזאת5.

הרופאים היהודים, אשר לא נשמע שמעם במחנה ישראל, ואשר גם המה להם לא יתחברו לאגודה אחת, השמיעו גם הם יום אחד קול רעש – רעש העצמות היבשות. בקיץ 1909 היה הדבר, כאשר נועדו הרופאים מכל הארצות לכנסיה גדולה אל בודפסט באונגריה והרופאים הרומנים מאנו לבא לקול הקריאה וגם הביעו, בספר זכרון אשר הוציאו, את תלונתם על האונגרים הלוחצים את בני עמם היושבים תחת שבטם. אז מהרו חבריהם היהודים – אשר חקי “הזרים” מגבילים אותם מסביב לאין מחיה ככל “בני אמונתם” ואשר זה מעט, בעוד היותם תלמידי האוניברסיטה, הרחיקום חבריהם הרומנים מבוא בקהלם ומהסתפח באגודתם – ויצאו לרקוד לקול חלילם ויחתמו שמותיהם, 178 במספר, גם הם על כתב התלונה ההוא!…

אנשי החכמה והמדע נושאים נפשם אך אל משמרת פרופסור (ויהי אך שלא מן המנין) וזה כל ישעם וכל חפצם. נקל להבין, כי המעטים אשר יפתחו לפניהם דלתים, עליהם להיות מצוינים בחכמה ובכשרון יותר מחבריהם הרומנים וגם – רומנים יותר מהם. אם המירו או אם עוד לא המירו את דתם – עם עמם אין להם עוד כל דבר, מלבד אשר יכבדונו לפעמים מעל עמודי כה"ע הכלליים במשפטם המחֻכם על “חלומות” הציונים והציונות בסגנון סנבלט וגשם וטוביה! “מה היהודים האמללים עושים, וכו'”.

ובעוד פליטי ישראל אלה מתדפקים על דלתות השכנים ומתקדשים ומטהרים למען האסף אל גבולם, הנה בתוך עמם, ששם יכלו להיות לכבוד ולהועיל, דרושים מורים מתֹארים – ואין. ועל הקהלות לשכור מורים נוצרים הדורכים על במותינו ברגל גאוה ועושים עם התלמידים, נותני לחמם, בשנאה ובשאט־נפש כמשפטם בבתי הספר שלהם.

אנשי העט גם הם מקדישים את עבודתם ואת כשרונם לכל דברי הארץ והעם, אשר הם יושבים בתוכם, אף כי נבזים ושפלים המה להם ככל המון היהודים (באגודת הסופרים הרומנים לא יבא, על פי חקיה, כל סופר יהודי), ואף כי יש אשר ישמעו מוסר כלמתם מפי צוררינו המוכיחים אותם על התעלמם מעצמם ומבשרם לעבוד עבודתם־נכריה. בראשית השנה הזאת היה “ענין פוֹרן”, אשר הרעיש את דעת הקהל הנוצרי והיהודי ימים רבים. סופר יהודי צעיר, איגן פורן, כתב מאמר במכ“ע רומני, אשר בו נטה קו בקרת על אחדים מן “העושים” בספרות הרומנית בדור הזה. ותגעש ותרעש הארץ ואגודת הסופרים הרומנים דרשה מבית הנבחרים, כי ימנעו מן הסופר הזה את משפט־האזרח, אשר שאל בעת ההיא, וכתבי העתים הביעו רוחם עליו ועל היהודים כלם (כי כל ישראל ערבים זה בזה – בעיני הגויים…) זה בכה וזה בכה. אך מכל דבריהם נמרצו דברי סופר אחד רומני, אשר כתב אז במכה”ע “Cumpana” לאמר: “ומה, האין גם להם עם? הלא יקרא להם קול ממעמקי נפשם, ממקור דמיהם, להודיעם את חובתם להמונם הנע ונד תמיד? האין עליהם, על פי מולדתם, החובה להשכיל ולרומם את רוח המוניהם האובדים והנדחים בירכתי מולדובה? האין להם בתי ספר, אשר יורו בם, האין להם שפה, אשר יכתבו בה את דבריהם, האין להם אלהים, אשר יעבדו אותו? ומדוע זה תמיד יתכחשו לאבותם ולעמם, ומדוע אך יתחמקו לברוח מעדרם כצאן אובדות? הוי, מה נבזים ונמאסים בעינינו בנים כחשים כאלה ומה מעט יֶהמו מֵעֵינוּ לעוזבי הדגל האלה, הזוחלים ובאים לחסות תחת כנפי איש מעם אחר, למען יביאם ויטעם על אדמה חדשה השמנה מאדמתם המה ואכלו מטוּבה, תחת אשר ירימו ראשם ופניהם בגאון להלחם מלחמת אחיהם ועמם”.

הדברים הנכוחים האלה היו כמכת־לחי לא רק לצעיר היהודי ההוא לבדו, ואנשים מעורכי כת"ע יהודים בלשון הארץ נפתלו, התפתלו עם מגיד־פשע זה להשיב על תוכחתו, אך לא יכלו לחלץ נפשם ונפש רעיהם מכֹּבד משָּׂאָהּ…

עתה נרדה ממרום “הרים גבנונים” אלה למטה אל העם ונחזה בו.

העם לשתי מחלקותיו, הסוחרים ואנשי המלאכה, גם הוא אין שלום בעצמיו ולא נחת בו למתבונן אליו. אנשי המלאכה היו לפנים נבזים ושפלים בעיני הקהל, וכן היו בעיניהם. כי התורה היתה אומנת ושעשועים לבני ישראל מנֹער ועד ימי הבַּחרוּת והיא לבדה היתה קנֵה־המדה ליקַר־ערך איש ואיש. טוֹבי השכל היו יושבים בצלה ונהנים מזיוה עד אחרי החתונה, עד שום אותם חותניהם לסוחרים ולאנשי מעשה, וחסרי־הלב, אשר לא צלחו ל“מלאכת שמים”, נִתּנו מנֹער למלאכה; ותהי המלאכה כאות־קין על מצח בעליה – אות כי נופלים המה לחכמה ולמדע מרעיהם הסוחרים אצילי הרוח. אך אחרי אשר חלפה הלכה לה אהבת התורה מקרב העם, שֻׁלחו הצעירים מנעוריהם אלה למסחר ואלה למלאכה ואלה אל בתי הספר לעם – איש לפי טעמו או לפי אשר תשיג ידו; ובכן אין עוד היתרון ההוא, יתרון החכמה מן הסכלות, כי גם הסוחרים אשר אינם עוד מבני “המהלך חהדש”, לאמר: חניכי המסחר מימי היַלדוּת, ישליכו אחרי גום את התורה ואת ההשכלה העברית, אשר היו אמונים עליהן מנֹער. וזה מקור הקנאה והשנאה ודברי הריבות ברֹב קהלות רומניה: אנשי המלאכה הרימו ראש ושאלת “למה תתנשאו?” בפיהם, אחרי אשר הסוחרים אינם עולים עוד עליהם בדעת התורה, – ובתי קפה וקלפים ויתר הענינים הנכבדים, אשר ישעשעו נפשם אחרי התנערם ממעשיהם ומעצבון ידיהם, יש לאלה ולאלה, איש ברחובו.

את ילדיהם יגַדלו ללא דעת היהדות. נתון יתנו אותם אל החדר “בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי” – כבן ארבע שנים או גם לפני זה – למען הניח לאֵם הבנים ולבל יִגדַל פרע… אך את שתים או את שלש השנים הראשונות האלה, שבהן יביאו את צואר הילד הרך בעֹל תורה ללא הועיל, יגרעו מחנוכו אחרי כן בעת היותן דרושות וגם פוריות הרבה יתר מאד: כי גם בטרם ימלאו ימי לקחם בבית הספר העברי (ששמה יבאו מקץ היות להם, כדת הילדים, ההכנה הדרושה בחדר, שתים או שלש שנים…) ישלחו עויליהם למלאכה או לבית מסחר – וישמחו כי יפרקו עֻלם מעל צוארם. הנער יבא בקהל החניכים ואז – “עזבו כל תקוה”, הקץ להשכלה עברית או כללית! כי הבעלים מחזיקים בחניכיהם היוצקים מים על ידיהם, כל היום ואשמורה בלילה – עד השעה התשיעית ויותר, עד כי אין כל יכֹלת להם להוסיף לֶקח על המעט אשר למדו בבית הספר בטרם ידעו בחור בטוב. כותב הטורים האלה נסה בעשרים השנים האחרונות ליסד שעורי ערב לתלמידים יוצאי בית הספר בערים שונות, אך כל מאמציו נֻפצו תמיד אל אבן־הנגף הזאת ולמוסד הטוב והנחוץ הזה לא היתה תקומה בארץ.

והסוחרים רֻבּם יתנו את בניהם אל בתי הספר לעם, תחתיים ושניים, כי מצבם וכספם יפתחו לפניהם דלתים. ואם המורים והתלמידים “חבריהם” ישפכו עליהם ועל אבותיהם ועל העם היהודי כֻלו בוז וקלון בכל עת, ואם גם ילחצום ויכום ומררו את חייהם, ואם יתעללו בם לתחוב אל פיהם בשר החזיר וכל שקץ, ואם יאַלצו אותם המורים ללמוד את פרקי הדת הנוצרית, ואם יתנו להם לקרא לפני הקהל בימי החגיגות אשר לעם הארץ, שירים “לאומיים” השָׂמים את היהודים ללעג ולקלס, – אין רע, כל זה שׁוֶה להם: “הלא על כן אך יהודים אנחנו” – בזאת יצטדקו היהודים האלה “אנשי המעלה”, אשר יכרעו וישתחוו לפני כל גוי קטן וילכו בגאוה ובוז עם היהודים אחיהם, אשר אין להם די כסף באמתחתם כמוהם.

הנערים האלה יִגדלו להיות אנשים בצאתם ובבואם ויהודים – רק בשֵׁם; ואם יתנו להם גם מעט לֶקח עברי בביתם, ילמדו די יכֹלת לקרא “קדיש” אחרי הוריהם “לאחר מאה שנה”. וכבר ישנם גם ילדי־חמד, אשר יקראו את הקדיש במות אביהם מעל הגליון בכתב רומי ואבי המת או חותנו, זקן חרד ויודע תורה, עודנו חי – לראות במוֹת היהדות בביתו על פניו…

הקריאה העברית, המלה העברית הולכת הלוך ושוב מבתי ישראל. האבות קונים וקוראים כלם – גם החרדים – כת“ע היוצאים יום יום בלשון הארץ והבנים – גם “ספורים מרעישים” או חוברות סוציאליות וממלאים כרֵשָׂם מעדניהם ושואלים ודורשים בצאתם ובבואם בענינים הנכבדים, אשר ימלאו כה”ע או החוברות והספורים האלה את אשפתם מהם; למכ“ע עברי ולספר עברי אין חותם ואין קונה ואין קורא מהם גם אחד ממאה. במסבות כאלה יגדלו הבנים לעיני האבות, הטובעים ביוֵן מצולת החמריות ובשעשועי בתי הקפה עד מעל לראשם, והיו לסוציאליסטים “אוכלי” הציונים והציונות ומרַדפי אמרים ו”תורות" העוברים מפה אל פה בקרב הצעירים האלה שנות מספר – עד היותם לאנשי מעשה או לרועי רוח כאבותיהם…

אך הפצע האָנוּש בחיי החברה והעם, הנוגע עד הלב והנפש, הוא חנוך הבנות, אשר גם בעוד היות מחנה ישראל כלו בית־מדרש אחד לתורה ולתעודה, היה החנוך הזה מָפנה אל החוץ ועשוי לתת את העולם בלבן (למען היותן לעֵזר לבעליהן, ההוגים בתורה יומם ולילה, בכלכלת הבית והנהלת העסקים). לאלה מזוֹרה הרשת בכל ערי הארץ הגדולות: בתי ספר לנזירות הקתוליות או לפרוטסטנטים האנגלים בעלי המסיון, אשר רֹב התלמידות המבקרות בהן בנות ישראל הן, עד כי יכול יכלו ליסד, בכסף היהודים השוטף אליהם מכל עבָרים שנה שנה, המון בתי ספר תיכונים לבנות, טובים וערוכים בכל; כי גם אחינו יושבי הערים הקטנות שולחים את בנותיהם אל בתי הספר האלה, איש בעקב אחיו ואשה אחרי שכנתה, למען תת להן “חנוך טוב”… החנוך הטוב הזה ראה ראשית לו ברומניה לפני חמשים או ששים שנה, בעת אשר יסוּד בתי ספר יהודים לבנים נחשב כפרץ בחומת הדת והבתים – כבתי התֹּפת הטמאים, אשר כל באיהם לא ישובון; וכבר הספיק להקים “אִמוֹת בישראל” בכל עיר ובכל מעמד, וביחוד במעמד הסוחרים, – אִמות השוררות בביתן בכח השכלתן ומנצחות על חנוך ילדיהן על פי דרכן להוליכם “קדימה” הרחק מאד מרצון בעליהן המתבוללים גם הם בדעת או בבלי דעת, אך לא כבה עוד זיק היהדות מנפשם. כי אמנם תחת ההתבוללות המבֻקשת, הצעקנית אשר היתה לתורת־חיים לפני דור אחד או שנים, באה עתה התבוללות חרישית, בלי דעת וחשבון, החותרת בחשך ומקרקרת מעט מעט כל מוסדות רוח ישראל, – ואשר על כן היא רעה ומסֻכנת הרבה יותר מן הראשונה. והחנוך הזה נתן פרי ישַׁוה לו, ועתה רחוק, רחוק למצא גם בערי מולדובה הקטנות, גם בבתי החרדים והחסידים המסתופפים בבית “היהודים הטובים” ומלקטים תחת שלחנם, נערה עבריה אשר לה שם יהודי ואשר לא תבוש לדבר יהודית ואשר תדע או תמצא חֵפץ כמעט קט בעולם היהודים והיהדות.

במסבות כאלה ירד גם המוסר העברי אחורנית וגם הנה נתנו דרכי החיים החדשים אותותיהם לרעה בכח־חיָתנו, אשר היה תמיד אמיץ מאד, כאשר נראה בשנים האחרונות בערך הנולדים והמתים בבני ישראל לעמת עם הארץ…


 

ו. הציונות    🔗

הציונות או חבת ציון נגלתה ברומניה ראשונה בשנות תרמ“א – תרמ”ב, בעת הִוָּסד ביד אחינו ילידי הארץ הזאת שתי המושבות זכרון יעקב וראש פנה; ואז כבר התנודדה כנסת ישראל בין רעיון ההתבוללות בעם הארץ וראוֹת חיים עִמו בכל מחיר ובין התעוררות העם להחיש מפלט ליהודים וליהדות יחדו. ויהיו חובבי ציון מזה מוסיפים עז ותעצומות גדולות לכלות את דבר התשועה אשר החלו לתת לעמם, ובני המערכה האחרת מזה מוסיפים להתיצב מנגד או לצאת לשטן בכה“ע לכל התנועה הזאת, להטיף להתבוללות שלמה ולתרגם את כל סעיפי הלקח העברי בבתי הספר רומנית “למען שׂוּם ידים לילדי היהודים להתבולל בילדי עם הארץ” (הקול הקורא אשר פרסמה “האגודה להוצאת ספרי למוד עברים־רומנים”, בוקרשט, 1883) וכאשר נסה לופץ לפויא לפתוח שערי ספרד ארצו ליהודים (1886), צהלו משכילינו ההם לקראתו וימהרו ויעוררו במכתבם־העתי את היהודים בני רומניה על התשועה הגדולה הזאת, הנשקפה להם מארץ השפנים, וישובו גם להפוך ידיהם על “חלום” ישוב ארץ־ישראל ועל “הנדחים” אחריו לבטל אותם כעפרא דארעא (ואז כבר פרחו שמונה מושבות בארץ־ישראל!). ובהתעורר הרוח בקרב צעירינו תלמידי בתי הספר הגבוהים באוסטריה וייסדו את האגודות הלאומיות “קדימה” ועוד, יצאו המתלמדים העברים ברומניה להשליך שקוצים, במכה”ע אשר לצרינו, על העם היהודי ועל היהדות ולדרוש להתבוללות כלה ונחרצה בעם הארץ (1886 בבוקרשט, 1890 בבוקרשט וביאסי).

ועד חובבי ציון בגלץ עוד התחזק על עָמדוֹ ועל משמרתו תחת פקודת העובד החרוץ שמואל פינילש, עוד נסה להעיר ולעורר את האהבה לציון, עוד קָבַץ על יד תרומות כסף בערי הארץ למען יסד מושבה חדשה על אדמת הנדיב בנימן רוטשילד, אשר קמה לו למקנה בעבר הירדן; אך המחשבה הזאת לא יצאה לפעל והדברים התנהלו בכבדות והתהפוכות, אשר הזכרתי אך מקצתם, הוסיפו להגלות בכה ובכה ולקרוע את מחננו לקרעים ולרַפות כל ידים. עד שקם הרצל וישא נס ציונה ויפח באִשו רוח חיים חדשים בכל המעשים והעושים. הציונות החדשה וגם ועדי חו"צ ברומניה ובארצות אחרות כָּפנו שרשיהם אל תחת הארז הגדול הזה. ההסתדרות החדשה התכוננה בהנהלת ועד־גַלַץ ועברים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם ויתנדבו לעבוד את עבודת הקֹדש, עבודת התחיה, בעיר ועיר וישמיעו על השקלים ויאספו מאת העם את התרומות למוסדות הציונות, ואגודות צעירים ובאים בימים, אנשים ונשים, נוסדו השכם והוָסד בכל עיר ועיר שנה שנה מאז ועד עתה – כאשר נשמע בקהל ונכתב פעם בפעם על עמודי כתבי העתים…

ואשר היה אחרי כן, הלא יבינו הקוראים גם בלעדי אגיד. האופן שב קל מהרה: המתנדבים בעם שבו איש אל חורו ואיש לבצעו, גם לא עמדו על המשמר עד אם בצעו את מעשיהם אשר החלו לעשות (רֹב החותמים על המניות למוסדות־הכסף הציוניים, לשלם לשעורים, לא שלמו את הנותר – מאין דורש). ראשי הציונים בעיר ועיר היו מעט מעט ל“בשר שנתעלם מן העין”; האגודות, וביחוד אגודות הצעירים, צצו וחלפו כחציר גגות, לא היתה להן תקומה ולא נשארה להן שארית, עד אשר בעוד מעט לא היו בכל ארץ רומניה כי אם אגודות מעטות מאד העובדות לציון עבודה נאמנה ונמרצה או, יותר נכון, אשר אנשים יחידים בעלי נפש נדיבה ולב ער, עובדים בשמָן את העבודה הזאת. בכלל התכנסה כל העבודה הציונית ברומניה באספת “שקלים” ופרוטות, – דבר הנעשה ביד יחידים. יש אשר נראה בכה"ע עיר פלונית או קהלה אלמונית מתנוססת במכסת כסף התרומות; אך היודע את מצב הדברים מקרוב הוא יֵדע כי אין פה לא עיר ולא קהלה ציונית: במקום ההוא יש שנים או שלשה ציונים השוקדים על קבוץ הכספים – ובני ישראל נתבעים ונותנים ולבם בל עמם… הזקנים והצעירים בעלי השכלה גבוהה, ראשי הקהלות, גבאי בתי הכנסת, רֹב הרבנים, החסידים, החרדים והמתבוללים וגם הצעירים והצעירות מקרב העם – כלם עודם רחוקים מן הציונות ומכל משא־נפש לעמם. גם ראיתי אנשים, אשר היו נאמנים לדגל ציון בעוד היותם אנשים פרטיים, וכאשר נבחרו לעמוד בראש הקהלה, עזבו את ציונותם אחרי הדלת והמזוזה לחדר הקהל ולא יוסיפו עוד לדעתה בשדה־עבודתם החדש; כאשר יעזבו הסוציאליסטים הצרפתים את דעותיהם בבואם לעמוד בראש הממשלה…

וגם בדרך־המעשה האחד הזה, אשר בו תגלה הציונות ברומניה, תראינה עינינו אך קטנות: אין נדיבים גדולים, אין מעשים כבירים ואין תרומות גדולות – ביום שידֻבּר בציון ובישועת ישראל. באחת הערים הקטנות, מחוז פיאטרא, יצא דבר מפי המשגיח על בתי הספר לעם במחוז ההוא – וימהר עשיר יהודי מיושבי העיר ויתנדב מאה אלף פרנק ליסוּד בית־ספר למסחר, רק אם יֵאוֹת שר ההשכלה לקבל אליו תלמידים יהודים בלי ההגבלות הנהוגות. ובשנה הזאת (תרע"א) עברו בערי רומניה בוריס שץ ופרנץ אופנהימר, וגם חרדו לקראתם גדולי אחינו בבוקרשט, ביאסי, בגלץ ועוד ויקראו לכבודם אספות וינאמו נאומים ויתעוררו לאסוף מאת כל נדיב לב תרומות כסף ל“בצלאל” ולמושבה החדשה אשר תוסד על פי תכנית אופנהיימר, – ואחר עברה כשנה שלמה ולא נאספו גם אלפים אחדים בכל הארץ…

הציונות אֵחרה לבא ברומניה אחרי רדת התרבות העברית, יסודה ומקור חיָתהּ, עשר מעלות אחורנית, – זה פתרון כל המראה המעציב הזה וזה מקור הרעה כלה.

הקריאה אשר קרא הרצל, שהיה רחוק מן התרבות העברית, ברוח אלהים אשר נוססה בו, ואשר קראו ברומניה זה ימים ושנים השכם וקרֹא בכל דרכי הקריאה ומעל כל במות הקהל, אנשים היודעים את התרבות הזאת והקרובים אליה, על פי דעתם והַכָּרַת־לבם, לאמר: שובה, ישראל, אל היהדות בטרם תשוב אל ארצך, – הקריאה הזאת לא היה לה שומע עד היום מאת הצעירים ומאת העם; ואם יש אשר ישימו הצעירים באגודותיהם – אשר כימי הקיקיון ימיהם – לב גם לדברי ספר, לתורת הציונות, לתרבות “עברית”, לא יבקשו להם את התרבות הזאת ממקור ראשון, ממקור ישראל, כי אם מכלי שני שאינו מבשל ואינו מחמם – מתוך קריאה ז’רגונית או רומנית. על כן כל הדברים יגעים וכל התחבולות אשר יאחז בהן ועד האגודות הציוניות לרומניה בגַלַץ – השוקד על עבודתו ועל משמרתו בכל מאמצי כח – וכל עמל הנואמים לציון, ילידי הארץ או ילידי חוץ, היוצאים פעם בפעם מטעם הועד או לרצונם להעיר ולעורר את הקהל הנרדם, לא יעשה פרי.

ובכל זאת חלילה לי לגזר אֹמֶר כי “הכל סג יחדו נאלחו” וכי לשוא יעמלו “להחיות נפשות אשר לא תחיינה”. כי אמנם בעד הערפל נשקפות כה וכה קרני אורה, פתח תקוה לימים הבאים, ואולי גם לימים הקרובים לבא. עוד יש בכל המפלגות, מקצה העם ועד ראש מרומיו, אנשי־רוח בעלי משא־נפש, אנשים המבקשים להוציא מן הרקבון הזה זרע לתחית העם והיהדות וגם נסיונות ומעשים, הערוכים לעמת החפץ הזה, לא יחסרו. אמנם, מעטים האנשים והמעשים והנסיונות האלה, “קו לקו קו לקו, זעיר שם, זעיר שם”; אך הלא על כן “גוי קו־קו אנחנו: מקו לקו קוממו שממות־עולם ובנו בנין־עד” (ביאליק).




  1. “אנא” במקור  ↩

  2. כל אוצרות הספרים בערים ההן היו לשלל לאנשים אשר לא עמלו בהם, ויד “הקרובים אל החלל” היתה במעל הזה ראשונה. רק אוצר הספרים בפיאטרא נשאר לפליטה; כי כאשר החלו אנשים מ“עושי מלאכת הקדש” לשלוח ידם בו, הָעבר יום אחד מביה"ס אל משרד ראש הועד, ב. שמשוני ־ וַיָעמד חי עד היום הזה. אחרי מות שמשוני, שהיה אחד מטובי המשכילים נושאי דגל התרבות העברית־הלאומית בעירו ובארצו, זכרה לו קהלת פיאטרא את תגמוליו בתור עסקן צבורי ולאומי ותצב לו מצבת־כבוד בשומה את שמו על הספריה, שהיתה מני אז למקור דעת והשכלה עברית לבני העם בעיר הזאת.  ↩

  3. “בבל” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  4. “כניסה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  5. עשירי היהודים־הספרדים אוחזים דרכם זה גם היום, בהעניקם למוסדות הרומנים – ורק אך לאלה – מתנות ועזבונות־כסף גדולים ועצומים פעם בפעם.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!