תמונות דרמטיות
מאתיצחק ליבוש פרץ
אמנון ותמר
מאתיצחק ליבוש פרץ
שלכת ביער.
אמנון, תמר ויענה.
אמנון: מדוע כה נפלו פניך, יפתי?
תמר: אין דבר!
אמנון: אין דבר? ופניך הלבינו כספיר, ועל לובן הספיר מתנודד צל… האם חלום רע חלמת?
תמר: לא, אמנון… אתה כל חלומותי… אך בערב נשב חרש רוח… רוח קר… מעל לעטרות העצים התעופף ואל בין העפאים התגנב בלאט, ואל אזני בשורה רעה השמיע: הקיץ הקץ, אמר, בוא יבוא הסתיו…
אמנון: כן… כן… ימים ינקופו…
תמר: והיום בבוקר השכם, מצאתי עלה מושלך ארצה… לאט, לאט התגלגל העלה… בקול דממה דקה התאונן… ( מראה על עטרות העצים ) וגם הם יפלו בנופלים?
אמנון: כן… חוק ולא יעבור!
תמר: יש ושפת עלים תוזהב בירקרק חרוץ…
אמנון: מיתה יפה, תמר! מיתת נשיקה…
תמר ( בפחד ): “מיתה” אמרת?!
אמנון ( בעצב ): כּן, “מיתה” אמרתי… ואַתּ יראה את המות?
תמר ( רועדת ): מאד, מאד…
אמנון ( בדאגה ): צר לך על החיים?..
תמר ( מתעודדת ): לא, אמנון! לבי – על אהבתנו!…
אמנון (חפץ להגיד דבר).
תמר (לא ראתה את תנועת שׂפתיו וקוראת): אמנון!
אמנון: מה את מבקשת, תמר?
תמר: אהובי, נשמתי, נחיה נא, נאהב!…
אמנון: ואיככה אַתּ אומרת להשיג זאת, תמר?
תמר: בנה לנו בית חורף! מקדש-עד לאהבתנו! וגדול יהיה נא המקדש! ובסקירה אחת שני כתלים עינינו לא תחזינה! ואת הטוב, ואת היפה ביער אל מקדשנו נקח! מן העצים הרעננים, מן העצים הרעננים, מן הפרחים היפים, גם צפרים שרות נאסוף… את הכול… הכול, אמנון!
אמנון: איך תבנה בית לחיים, לאהבה!…. והם חפשים! חיה לא יחיה העץ בבית, הפרח בעציץ, הצפור בכלוב, כי חיי הכלא אינם חיים… גם אהבתנו חיה לא תחיה בבית חורף… אוהבת אמת היא! אוהבת חיים! אם נשקר, נשׂא את שמה לשוא, אם נשבע – נשבע לשקר! איש אל אחיו נביט בעינים מתות… כי נשמות נובלות תבטנה מתוכן! ונשיקותינו… חא חא! נשיקות פגרים, נשיקות פגר לפגר…
תמר: הוי, אמנון!
אמנון: ומה, תמר?
תמר: האומנם מות נמות?!
אמנון: כן, מות נמות, תמר! אך גם נקום לתחיה!
תמר: ואתה מאמין, אמנון!
אמנון: כן… גם קבר כריתי לנו…
תמר: ולי לא הגדת מאום…
אמנון: אך עתה בא מועד. האמיני, תמר! המאמינים יקומו לתחיה… האם את מאמינה?!
תמר (מתאבקת בנפשה, אחרי רגע, באומץ): אני מאמינה.
אמנון: אם כן נלך… אל קברנו… ( הולכים ).
היענה: שקר, שקר, שקר! ראו נא צפרים!… מה היא עושה, מה עושה בת-חוָה, היא איננה מאמינה, היא לא תקום לתחיה… ועודה מושיטה היא את ידה מול חזה אמנון. וכי יתעורר הכל לחיים, וכי תגע קרן אור התחיה בעין המאמין, יפקח מעט את עינו ויסגרנה… כי יד מתה תעיק עליו, ולא ידפוק לבבו… ולא יתעורר, ולא יקום לתחיה!
בגן העיר
מאתיצחק ליבוש פרץ
גן העיר. בצל אלון יושבים מלכה ויוסף, מחשים.
יוסף ( מתעורר ): ובכן?
מלכה ( מתעוררת ): הנך תפושׂ מחשבות…
יוסף: אני? אולי… חושב אני ; שתי פעמים אפס – שבירת הלב. ואַתּ?
מלכה: אני….
(דממה )
יוסף: מה זה נאנחת, מלכה!
מלכה: נורא… נורא הדבר!
יוסף: נורא?
מלכה: להיות פתאום אשה לאיש זר….
יוסף: זר?
מלכה ( לעצמה ): איש זר ומוזר….
יוסף: זר ומוזר?
מלכה: ראיתיו פעמַים או שלוש פעמים.
יוסף: ובחרת בו, ורצית בו…
מלכה ( במרירות ): בחרתי… רציתי…
יוסף: אמרת הן.
מלכה: ואתה חפץ, שאמתין עד שילבינו שׂערותי? כבר היה לי לזרא להגיד לא ולא… לא יכולתי אחרת….
יוסף ( בלעג ): ההכרח לא יגונה.
מלכה: ובכל זאת, כאשר אזכור…
יוסף: תנחמי.
מלכה ( בשקט מעושׂה ): איני מתחרטת. ( אחרי רגעים ) אבל נורא הדבר!
יוסף: אתמול הייתי בתיאטרון… ראיתי קומדיה…
מלכה: תודה לך, חפץ אתה להשׂיאני לדבר אחר.
יוסף: לא עלה כלל על לבי. ( מספר: ) מחזה יפה ראיתי… על הבימה עלמה… עלמה יפה כמוך, וצעירה ממך לימים…
מלכה: ותקח את לבבך.
יוסף: לא היה לי פנאי, כי המחזה לקח את לבבי… העלמה אשר הזכרתי ישבה על כסא מרבדים, כסא אדום…
מלכה: גם זה שייך אל העניין?
יוסף: בלי ספק… כי הצל האדום הוסיף לפני העלמה לוית חן…
מלכה: טוב מאד.
יוסף: ובכן – היא יושבת, היא יושבת ועל פי טעות נכנס החדרה צעיר לימים, אשר ביקש שם את חברו. אך בראותו עלמה יפה, לא נפלו פניו. צפרא טבא, אמר. צפרא טבא, השיבה הנערה. הוא מתכבד לקרוא בשמו, והיא לא התביישה ותקרא בשמה. וקול הנערה יפה ומושך את הלב, ויגש העלם בבת צחוק אל הנערה, ותצהל הנערה את פניה לקראתו ותושט לו את ימינה, והנער אוחז בה – בחזקה, העלמה צפצפה כצפור מלחץ או מעונג, והוא מבקש סליחה ומנשק את היד… פעם, פעמַים… העלמה מוסיפה לצפצף, ועתה בלי ספק מעונג… וירא העלם, כי טוב, וישׂוחח אתה על דבר רוחות, עשׂבים, כוכבים ומזלות ועוד ועוד… העלמה לא בושה ותדבר עמו, ותצחק כפעם בפעם לצורך ושלא לצורך… אחרי כן נגש אליה, אחרי כן, בעיני ראיתי, חבּק את הנערה…
מלכה ( מחַקה את סדר ספוּרו ): אחרי-כן… אחרי-כן…
יוסף: אל תמהרי ברוחך, מלכה… הלא בפרהסיא… היה הדבר.
מלכה: והיוצא לנו מזה…
יוסף: כי העלמה לא בושה, לא צעקה הנערה…
מלכה ( בבוז קל ): על הבימה…
יוסף: ומה בין בימה ועולם המעשׂה?… קומדיה אחת… אלא…
מלכה: אלא מאי?…
יוסף: ששם עושׂים קודם היציאה בפומביה – מסות… אחת ושתים… הנערה לא בושה, לא גמגמה בלשונה, עשׂתה בלב שוקט את חפץ המחבר, לפי שהרגילה, לפי שהסכינה על ידי המסות..
מלכה: היוצא לנו מזה?
יוסף: ברור דבּרתי.
מלכה: יוסף!
יוסף: מה לך כי נזעקת? הבאמת את נשׂאת לאיש? האינך יוצאת לצחק! האין נשׂואיך קומדיה, קומדיה ריקה?
מלכה ( משפילה ראשה ).
יוסף: והנני מתחיל במסה, מלכה…
מלכה: אל תתלהלה, יוסף.
יוסף ( בזדון ): מי ישמע לך! אני עושׂה את חפצי, אני אוהב לצחק… מצחק אני כל ימי חיי…
מלכה: וזה אסונך, יוסף.
יוסף: שקר, הצחוק מבריח את הרוחות הרעות, מפיג את הצער… הנני מתחיל המסה, מלכה… אל נא תפריעי עוד! ראי הנני כורע לפניך ( כורע ), הנני צר עליך בחלקת שׂפה, בחונף; כן עשׂה גם הוא, על הבימה שם… נופת תטופנה שפתי… דבש וחלב… אל מי אדמך, מלכה? האל פרח לבן בצל הערב… או אל כוכב כיסהו עב הענן, או אל הלבנה… לא, אל הלבנה הגונבת לא אשוב! כי אַת לבדך מקור האור והחסד של האור… יפה את, מלכה, יפה בצערך, יפה בחלומותיך… תמה אַת, מלכה, תמה, ברה וקדושה… הנני משתחווה לפני הדר קדושתך…
מלכה ( בתלונה רכה ): חדל, יוסף!
יוסף: דומי או עני כראוי… ( שב אל טעמו ) כן קדושה אַת, והנני מנשק את כנף שׂמלתך… חפצתי לנשק למנעליך הקטנים, אך יראתי מפיותיהם הפתוחים לבלעני…
מלכה ( בדאגה ): חדל, יוסף!
יוסף: אל תבושי, מלכה! גם את ידך תני ואנשק! אם אינך נותנת, אקח בחזקה ( לוקח ). יפה היא ידך, מלכה, זכה ונעימה… הבי ואשקנה, יד מלכה היא, יד מלכה בלי עטרה, יד תופרת לבנים, יד מדוקרת מחט, אך יד יפה ונעימה… כל אצבע ואצבע ראויה להנשק… ואני עושׂה זאת! הנני מיטיב לצחק… האף אין זאת, מלכה?
מלכה ( באנחה חרישית ): כן…
יוסף: אם כן, עזרי לי, עזרי לי בזכות העזר אשר הייתי לך אז… אז, טרם היית לתופרת לבנים ועסקת במעשׂה בראשית… שתי פעמים, שלוש ויותר… ובמעשׂה מרכבה… יסוד הפחם, יסוד… יסוד… חי נפשי שכחתי…
מלכה: אז נער טוב היית, יוסף.
יוסף: שוטה הייתי, מלכה… אז לא מת עוד לבבי בקרבי ואשתטה…
מלכה: ועתה מת?
יוסף: הלא רואה אַת… הלא רואה אַת… הלא אך מּצחק אני… אבל כאשר אמרתי, עליך לעזור לי…
מלכה ( בצחוק של תוגה ): ומה לי לעשׂות, יוסף?
יוסף: הניחי את ידך על ראשי.
מלכה: יהי כן.
יוסף: מה נעימה היא ידך! אך אל נא תנוח כידי גולם, בלי נוע… אין דבר, אם תערערי את שׂערותי… מה נעימה היא ידך, מלכה… בין אצבעותיך גוּלות אור, גוּלות אור קפאון, אור נעימות… אור נוטף… לאט לאט רועדת ידך, ובכל רעד ורעד נוטף אל קרבי נטף אור, אור צחצחות, ומטהר את נשמתי… ( משנה טעמו ) השוטה שעל הבימה לא אמר זאת, זהו נופך משלי… ( הפסקה קצרה ). נופך משלי… ואולי משל הלבנה… מביטה היא אלינו בדאגה וברחמים; כמדומה לי, שהיא מתמלאת רחמים עלינו, על הילדים הגדולים, שאינם יודעים לחיות, כי אם לצחק…
מלכה: ומדוע, יוסף?
יוסף: יען כי… ( בחפזון ) יען כי אין שני מתים יכולים לצאת במחול… יען כי יש להאיש והאשה מלבד הלבבות עוד שתי קיבות, יען כי יש פעמַים אפס – שבירת הלב… ( מתחנן ) נשקיני, מלכה, נשקיני… ( מלכה נושקת את מצחו ) כן… כן… לאט לאט ימחה הקו המבדיל בין המעשׂה והחלום… החיים והקומדיה… ( שׂם ראשו על חזה ) לבך הולם, מלכה, הולם מאד…
מלכה: ולבך, יוסף?
יוסף ( בדאגה ): גם לבי משתטה הוא… גם דמי דופק בחזקה… ומי האשם, מלכה? אור הלבנה האשם… גם אור עיניך… נפלאות הן עיניך, מלכה… תהום רבה… כי אביט אל התהום, אשכח את עצמי… גם את הצחוק אשכח… מלכה!
מלכה ( בוכיה ).
יוסף: למה אַת בוכיה?…
מלכה: אין דבר…
יוסף ( בתחנונים ): הגידי לי, מלכה… הגידי לי את אשר אני מתיירא לשער…
מלכה: למה אנחנו מצחקים, יוסף?
יוסף: ואַת חפצה… אַת חפצה… ( קופץ על רגליו ) הגידי, מלכה, החפצה אַת, ( מלכה מחשה ) החפצה אַת, היכולה אַת – להפוך את הקומדיה לדרמה?…
מלכה: אני חפצה!
יוסף: אם כן, ילך הסוחר לאבדון ואנחנו נתחיל בצחוק הדרמה… אהבה ורעב, רעב ואהבה…
מלכה: אך מעט אושר יוסף, מעט מזעיר… איזה רגעי אושר… רבות סבלתי… רבות סבלה נפשי הנהלאה…
יוסף ( מאמצה אל לבו ): ננסה… מלכה! מלכה היקרה, אנחנו נעשׂה את שלנו ( נושׂא את עיניו למרום ) והשאר תלוי בדעת המחבר !
חתן וכלה
מאתיצחק ליבוש פרץ
חתן וכלה / יצחק ליבוש פרץ
חתונה באמצע הדרך, בכפר
חדר קטן, מטה אחת, שני כסאות ושולחן, על השולחן מנורה, מבעד החלון נראים שמים מאָדמים, בצאת הצפירה.
שתי שושבינות מובילות את הכלה החדרה, הדלת נסגרת מאחריהן.
השושבינה האחת: עתה, אחותי…
הכלה: היה לא תהיה!
השושבינה השניה: כן, כן… כנהוג בישׂראל…
הכלה: הרפינה!
השושבינה האחת: עלמה שוטה… הלא אחרות מתקנאות בך… כלי יקר כזה… למדן מופלג!
השושבינה השניה: ואביך אמר, כי אם תמרי את פינו, נקרא לו ואז יבוא בעצמו…
הכלה ( רוקעת ברגליה ): הרפינה, או – – –
השושבינה הראשונה ( אל השניה ): הרפי מן המשוגעת… ( מוליכה את רעותה הצדה ) מה לנו ולצרה הזאת… כעץ כן פריו!…
השושבינה השניה: הלא אביה הוא בעל-בית מיושב, עשיר ותקיף בדעתו…
השושבינה הראשונה: אבל אמה… את הגיהנום ראה בחייה… היא לא חדלה אף רגע מבכי…
הכלה ( שמעה פתאום, בעינים דולקות ): לכנה, לכנה מזה, כרגע!… שם אמי הקדושה אַל יפקד פה! לכנה!
שתי השושבינות ( נסוגות אחור ): מטורפת! ( יוצאות ).
(הדלת נפתחת שנית, החדרה נהדף החתן)
החתן (מתבונן כה וכה. בראותו את הכלה בלבושיה, מתפלא ופותח את פיו בתמיה…חפץ לשוב אל הדלת ולקרוא).
הכלה: שוטה, בוא הנה! אל תקרא לאיש… דבר-סתר לי אליך…
החתן ( בחפזון ): אחרי כן, אחרי כן!…
הכלה: לא, יקירי, עתה!
החתן: מה זאת? אַת תמשלי בי?
הכלה: אך היום, יקירי… אך היום… מחר תהיה אתה הבעל ואני…
החתן ( בצחוק ): ואַת אשת איש… אך מהרי נא!
הכלה: אבל שב נא…
החתן: ואַת?
הכלה: גם אני אשב…
החתן: על-יד שולחן אחר?…
הכלה: אך היום, יקירי, אך היום…
החתן: ומחר?
הכלה: ומחר כאשר ייטב בעיניך… הלא אתה תהיה הבעל…
החתן: דעי לך, איפוא, כי אך פעם אחת אשׂא פניך!
הכלה: תודה… ( צוחקת מרה ).
החתן ( ברוגז ): ומה אַת צוחקת, משוגעת?…
הכלה ( מתאפקת ): יען… יען כי שכחתי את שמך, חתן.
החתן: חא, חא, חא! זכרון של חתול! שמי… שמי… עליך לזכור את שמי!
הכלה: שלומיאל?
החתן: לא!
הכלה: יוסי…
החתן: לא, לא!
הכלה: חיים?
החתן ( קופץ פתאום ממקומו ): ואני, השוטה, עודני יושב אתה… למה לה לדעת את שמי?…
הכלה: אבל – הלא דבר לי אליך!
החתן ( שב למקומו ): דבּרי!…
הכלה: חפצתי להגיד לך, מדוע ראשונה לא רציתי בך, ועתה, כאשר עיניך רואות, אני רוצה!
החתן: אני יודע – אביך ציוה עליך! בשוט דפק אותך אל החופה!… ובלי ספק הבטיח לך, שאם לא תמרי את פיו, יתן לך איזה צעצועים. אולי דברים מתוקים, הלא נשים דעתן קלות! אך שטיא! מה לי ולמאוּנך, ולחפצך?!
הכלה: להתנצל לפניך אני חפצה!
החתן: למה לי ההתנצלות שלך? לצור על גבי צלוחית?
הכלה: הלא פעם אחת תוכל לשׂאת פני…
החתן: כבר נשׂאתי שתי פעמים.
הכלה: אבי ציוה עלי לירוא את הזוגות… שמע לי עוד פעם אחת…
החתן: אביך ציוה! זה הוא דבר שונה לגמרי… וגם זוגות, משהו של חשש! דבּרי, אך חושי!
הכלה: אמרו לי, כי קטן אתה ודל ועיניך טרוטות, ולא חפצתי…
החתן: הנשים מקפידות בהבלים שכאלה… שטיא. מרבה בשׂר מרבה רימה! ומה לך ולעיני?
הכלה: אמרו לי שגדול בתורה אתה, ובכל זאת לא חפצתי… ומה לי ולתורתך בתוך מעיך? הלא גם הדיבּר אין בך לבאר לי את תורתך, אף כי פיך פתוח תמיד!
החתן ( בצחוק ): לך?… לאשה?… חאַ, חאַ, חאַ!
הכלה: ואיך אדע להוקירה?
החתן: לכאורה, כן הוא… אבל באמת לא כן הוא! האשה מחויבת להאמין, שבזכות תורתו של בעלה תהיה הדום לרגליו בגן עדן…
הכלה: ואם ארד לגיהנום?
החתן ( בפחד ): לגיהנום? לגיהנום? ( מתנשׂא וצועק ) שוֹק על ירך אכּך, אם תרדי לגיהנום… התאמרי כי לפי שגדולה את ממני ועבה ממני, לא אַכּך? חי נפשי, אַכך! בשבט אכך! כמו שאביך דורש, ושבט גדול אקנה, גדול ועב!
הכלה: אבל למה תכּני? הלא אמרתי לך, כי עתה אני רוצה, וחפצה אני להגיד לך מדוע!
החתן: הלא אמרתי: דבּרי…
הכלה: אמרו עליך, כי מזמר משׂכיל אתה!
החתן ( בקורת רוח ): אמת! בעירנו אני המשורר הראשון! בחגים ומועדים מוליך אותי אבי לבתי הגבירים שבעיר ואני אומר שם מעט תורה, ואחרי כן אני מזמר… ונותנים לי ממתקים! לפעמים נותנים לי גם דגים מלוחים! דגים קטנים מאד, אבל טובים!
הכלה: למען מצוא חן בעיניך, אתן לך גם אני דגים מלוחים… אבל במה אדע, כי כנים דבריך…
החתן: שאני אוהב דגים מלוחים? הבי כרגע ואוכל!
הכלה: לא זאת, אך במה תוכיח לי, שאתה מזמר!
החתן: ומה אעשׂה לך?
הכלה: היודע אתה לזמר “כל נדרי”?
החתן: על צד היותר טוב!
הכלה: ויהי האות, אם תזמר!
החתן: עתה? היש לי עתה פנאי לזמר?
הכלה: אני מבקשת – – –
החתן: ותהי הפעם הרביעית, עוד הפעם זוּגות!…
הכלה: אין דבר, עוד יש לי מה לבקש… עד חמש ועד שבע פעמים…
החתן: אבל – – –
הכלה: הבל הבלים! היודע לזמר אוהב לזמר…
החתן: זה אמת! אבל מה אזמר לך?
הכלה: הלא ביקשתיך: כל נדרי!
החתן ( מזמר בקול ).
הכלה: טוב מאד! חי נפשי, טוב מאד! גם בהכּרך שלנו תהיה המשורר הראשון! ראש וראשון תהיה! ולזמר “שושנת יעקב” אתה יודע?
החתן: בוַדאי! בשלוש נוסחאות! בנגינת החזן מווילנא, החזן מאודיסה והחזן מז’יטומיר!
הכלה: כלתה נפשי למנגינות, זמר נא, זמר, ידידי!
החתן: ידידי?! איזה ידיד אני לך?… האם רעינו יחד חזירים, מה?
הכלה: אבל זמר נא לראשונה, ואחר תכעס!
החתן: יהי כן, ובאיזו נוסחא אזמר?
הכלה: בכל השלוש…
החתן: היכא דמי, משוגעת!
הכלה: בזה אחר זה!
החתן: בזה אחר זה – שפיר דמי! הנני מתחיל בנגון של החזן מווילנא ( מזמר ). עתה תבוא נוסחת החזן מז’יטוֹמיר ( מזמר ).
(קול דופק מבחוץ וקורא:)
– ברוך, זמן קריאת שמע של שחרית!…
החתן ( עונה ): כרגע, אבי, כרגע, עוד “שושנת יעקב” אחת!
על-יד החלון
מאתיצחק ליבוש פרץ
בקצה העיר, בית קטן מכוסה גג תבן, ערב.
מרים משקיפה מבעד החלון. מנחם מתגנב אליה מבחוץ.
מנחם ( בלחש ): לבדך את, מרים?
מרים: בוַדאי; אבי בקבר ואמי במאסר.
מנחם: עוד הפעם?…
מרים: תרנגולת גנבה… רעבנו…
מנחם: הלא חפצתי – –
מרים: מידך לא נקח דבר! הלא אמרתי!
(דממה)
מנחם: תני לי לבוא אליך הביתה.
מרים: מה חפצך?
מנחם: לנחמך… אני אשב לרגלך ואנחמך… אדבר אליך דברים טובים, אני ארגיעך…
מרים: שקטה אני… שוב הביתה!
מנחם: אַת שקטה?…
מרים: שוב הביתה, מנחם…
מנחם: למה תגרשיני היום, מרים?
מרים: צר לי מאד, שלא גרשתיך גם תמול וגם שלשום, כי ידעתיך…
מנחם: מרים!
מרים: את אמך ראיתי היום, בחוץ פגשתיה…
מנחם ( בחרדה ): היא יודעת, היא אמרה לך דבר?
מרים: איננה יודעת, ולא אמרה לי דבר! אבל אשה טובה היא אמך, מנחם! אשה טובה מאד! צר לה מאד, על כי הובאה אמי בית הכלא בגלל תרנגולת קלה! ביחוד צר לה, על כי נהיה הדבר עתה…
מנחם: ומה הוא עתה?
מרים: עתה קודם חתונתך! היא אומרת, כי אין חרוצה כאמי היודעת לקנות עופות וביצים וירקות בזול, ומן המובחר… ובטוב לבה הציעה לפני למלאות את מקום אמי, וכאשר מאנתי, התפלאה, על כי לא אובה להשׂתכר בהיתר…
מנחם ( מרכין ראשו ).
מרים: ובכל זאת, כאשר אמרתי, אשה טובה היא אמך, וגם ביקשה אותי לבוא אל סעודת העניים קודם החתונה… אם תבושי, אמרה, אושיבך בחדר מיוחד ולא יתקלסו בך.
מנחם ( מתחנן ): תני לי לבוא מרים! תני לי לבקש ממך סליחה ומחילה בעד אמי… תני לנשק עפר רגלך… להגיד לך, כי…
מרים: אל תגיד מאומה… אפשר, שלא בי האשמה…
מנחם: לא! לא בך האשמה… אמך…
מרים ( במפגיע ): אל תתגולל על אמי!… היא עשׂתה מה שהיה בכוחה לעשׂות… אך הרעב נצחה…. וכאשר הושיבוה בכלא, מצאה בתה העזובה מנחמים…
מנחם: אל תזכירי ראשונות, מרים…
מרים: אם לא תלך, אז תזכירם אתה! וגם אני עוד שוב אשוב אליהן!
מנחם: היה לא תהיה, מרים.
מרים: זה הוא גורלי ורצוני, מנחם.
מנחם: היה לא תהיה! דבּרי דבר, הוציאי מפיך אך מילה אחת, אך הגה קל, וינתקו אסורי, ואני שלך!
מרים: את המילה הזאת לא אוציא מפי לעולם! איש לא מנוסה אתה, מנחם, ואהבתך תעוור עיניך! אבל אני… אני יודעת הרבה, אני חושבת הרבה… אני יודעת מה טיבה של אותה המילה, אני יודעת מה צפון בהגה זה…
מנחם: אושר צפון בו… המלה תפתח לי שערי שמים, שערי גן עדן…
מרים: לשבוע או לחודש… אך אין דבר! גם יום אחד של אושר שווה הרבה, הרבה מאד… אך המלה הזאת סם מות הוא לאחרים…
מנחם: למי, מרים?
מרים: לאוהביך, לאהוביך! אם אוציא את המלה מפי, ידכא ישוח אביך הגא ולא יוסיף עוד להרים ראש ולהביט בפני איש, פן יקראו לו מחותנה של הגונבת… ואביך לא עשׂה לי מעולם רעה מעולם… כשהייתי קטנה וחוזרת על פתח ביתכם, היה מושיט לי לחם… אינני יודעת, אם בכתה אמך מעולם… אך אם אגיד את המילה, אז בוַדאי בכה תבכה, תבכה הרבה, כל ימי חייה, וימי חייה לא ימשכו… ואמך האם אינה אוהבת אותך יותר ממני? היא תמות אם תלך אחרי ותעזבנה, ואני חיה אחיה גם אם תעזבני ותלך אחרי כלתך, אחרי העלמה חיורת-הפנים ובעלת העינים הגדולות. וגם העלמה לא עשׂתה לי רעה מעודה… היודע אתה, מנחם, מה היא עושה בלילות?
מנחם ( באי רצון ): מאין לי לדעת.
מרים: אבל אני יודעת… גם אני הייתי עלמה חפה וזכה, ויודעת אני… היא אוהבת אותך, ואיננה ישנה בלילות מגעגועים ועריגת הנפש… ולנפש עלמה חפה מפשע תכונה מיוחדת, תכונה נפלאה… כשׂממית היא מתפשׂת… מוציאה היא מקרבה חוטים, חוטים דקים מן הדקים… חוטים יפים, חוטים מזהירים כאור הלבנה וכאור החמה, חוטים רבי הצבעים… והעלמה אורגת מן החוטים הללו – ערפלי טוהר, ערפלי זיו… ואת הערפל היא מלבישה את אהובה, את בחירה, שרצתה נפשה בו… ובתוך הערפל הזה יגדל בחירה והיה לענק, למלאך אלוהים… יתגדל ויתקדש… בתוך הערפל עיניו מאירות ככוכבי בוקר, מתוך הערפל ישָמע קולו כמנגינה, כשׂיח שׂרפי קודש… אם תקרע את הערפל, יקָרע לב העלמה; ואם ימעל בה בחירה מעל מוֹת תמות העלמה, בנפשה הוא!
מנחם: אֵל אלוהים!
מרים: כן תעשׂה! קרא לאלהים… אני קראתי ולא שמע אלי, ונפלתי! מזלי גרם, כוח לא היה בי…
מנחם: אני לא אסור ממך, לא אעזבך, ויהי מה!
מרים: האם אתה אוהב אותי, מנחם?
מנחם: אהבה עזה כמות!
מרים: מי יודע! אבל אם אוהב אתה אותי, אל תשׂיא עלי עוד עוונות! די לנשמתי במה שדבק בה מכבר, ולא תכּתם בדם אוהביך ואהוביך!
מנחם: הבל!
מרים ( ברוגז וכעס ): ומה אתן לך, שוטה, ולא לקחת עוד ולא לקחו אחרים לפניך?
מנחם: אינני חפץ לדעת זאת!
מרים: רב! אני מצווה: לך! לך אל אשרך, אל מנוחתך, ולא תוסיף לראות פני…
מנחם ( חרד ): אני… אני אלך… אני ירא אותך… נוראה אַת, נוראים פניך… ( נסוג אחור ונעלם ).
מרים ( אל עצמה ): עתה עלי לברוח… מפניו ומפני – עצמי!
בחוץ
מאתיצחק ליבוש פרץ
אברהם ( הולך )
מלכה ( קוראת ): אברהם, אברהם!
אברהם ( הופך פניו בנחת ): אַתּ, אַתּ קוראת, מלכה?
אברהם: כן, אני!…
אברהם ( קרב אליה ואוחז בידה ): היש לך דבר טוב?
מלכה: כן, תפוח מטוגן! ( נותנת לו והוא אוכל ).
אברהם: בעליך חיים חיי עונג! תפוחים מטוגנים!
מלכה: ובכל זאת אוכל הוא אותה בכל פה!
אברהם ( בצחוק ): והיא?
מלכה ( ברחמים ): היא בוכיה…
אברהם: אך מה לנו ולהם?!… במשך הימים האחרונים אספתי שלוש פעמים שלושה – כמה?
מלכה: תשעה!
אברהם: טוב מאד! ( תופס בלחיה ).
מלכה ( משתמטת ): ואני אך חצי רובל אספתי.
אברהם ( בדאגה ): מדוע?
מלכה: קמצן הוא ומקלל אותה על כל אגורה, וצר לי עליה!… כבר אספתי רובל שלם, ובבוקר, אחרי ליל בכי וקללות שם, החזרתי לה בחשאי את החצי, שׂמתי בכלֵיה – ומה גדלה שׂמחתה במצאה את המטבעות! אומללה!
אברהם ( באנחה ): כן, אומללה! אבל, באופן כזה, מלכה, ימָשכו עוד הימים עד החופה!
מלכה: וכמה חסרים אנחנו עוד?
אברהם: עוד חמשה-עשׂר – – –
מלכה ( בחשד קל ): ולפני ימים אמרת אך שנים-עשׂר –
אברהם: הרב רוצה יותר…
מלכה: ואתה נותן?
אברהם: ומה אעשׂה? מלבד זה יש שם ספקות בהכתבים….
מלכה: ואם תוסיף לו – – –
אברהם ( מצחק ): יוכשר הכול…
מלכה: ובכן – עוד שלושה-עשׂר!
אברהם: חמשה-עשׂר אמרתי…
מלכה: גם זה נקבץ בנקל – – –
אברהם: אבל אם תתמלאי רחמים על הגבירה!
מלכה ( באומץ ): לא אחוס ולא ארחם עוד, ויהי מה! גם אני ראויה למעט אושר! האינני ראויה? ימח שמם!
אברהם: יפה אַת, מלכה, בכעסך…
מלכה ( בצחוק ): אני יודעת, שאני יפה…
אברהם ( בחשד ): בעל הבית שלך אומר?
מלכה ( בצחוק ): גם אתמול אמר!
אברהם: ואַת?
מלכה: אני הראיתי לו את שינַי…
אברהם: מתוקה אַת, מלכה!
מלכה ( בצחוק ): אני יודעת, שאני מתוקה…
אברהם: וזאת מי הגיד לך?
מלכה: הבן הגיד לי – – –
אברהם: ואַת?
מלכה: ואני ציויתי להביא שני רובּל כסף…
אברהם: ומאין יקח?
מלכה: ולי למה לדעת מאין? יגנוב!
אברהם ( בחשד ): ואם יביא?
מלכה: אַראנו את נחת זרועי!…
אברהם ( בחשד ורוגז ): הזהרי, מלכה!
מלכה: הזהר אתה ואל תוציא כסף לבטלה!
אברהם ( בכעס ): מלכה!
מלכה ( מתחרה ): אברהם!
אברהם: יהי כן – אחר החופה נתראה פנים – – –
מלכה: אם כה, לך לדרכך – – –
אברהם ( מתנצל ): ומה אעשׂה, והמחשבות הרעות זוחלות אל מוחי מאליהן… כל הלילות הן מנקרות שם כיתושים… הוי מלכה, לפעמים אני מדמה, שאשתגע…
מלכה ( בדמעות שׂמחה ): אברהם שלי!
אברהם: מלכה… תני לי אות נאמן, אות נאמן, שאַתּ, שאינך… שאַתּ…
מלכה ( בצחוק ): לך לך, משוגע, אין לי פנאי! כבר חצי שעה אני עומדת, ושם – – –
אברהם ( בתקוה ): מלכה, חופתנו תהיה מהר, מהר מאד… לא אשתה עוד, ולא אעשן עוד… מהר תהיה, מהר!
מלכה: מי יתן!…
אברהם ( בתחנונים ): מלכה, אך נשיקה אחת מראש!… על החשבון הבא! אך נשיקה אחת!
מלכה ( מתחמקת ): אף לא חצי נשיקה, אף לא רביעית נשיקה – לך, לך!
אברהם ( תופס בבגדה ).
מלכה: ההשתגעת? בחוץ?!
אברהם (עוזב את בגדה. מלכה הולכת. הוא מביט אחריה זמן רב).
בנים
מאתיצחק ליבוש פרץ
הנפשות:
מאיר חייט, כבן כ"ה.
שׂרה אמו, חולנית, אילמת.
מרים קרובתם, כבת י"ח. תופרת כלי לבן.
המקום: חדר המעון של המשפחה.
לשׂמאלו של הרואה דלת סגורה. לפני הדלת תנור ברזל מטולטל. אחרי הדלת, לאורך הקיר – מצע תבן מכוסה שׂמיכה קרועה, אבל לבנה. תחת כר – צרור בגדים ישנים. נוכח הרואה חלון פונה החוצה. באמצע, לרוחב החדר, שולחן עבודה. שתי מכונות תפירה משני עברי השולחן. המכונה לימין הרואה היא מכונת חייטים להניע ברגל, המכונה לשׂמאל הרואה – מכונת יד לכלי לבן.
לימין הרואה על-יד הקיר – מטת החולה. על-יד המטה – כסא מרבדים ישן-נושן. על המשענת נשען כר של עוֹר והשׂער מציץ מתוך חוריו. על המושב כסות לילה. המטה והכסא מובדלים מן החדר במחיצת קנים נמוכה.
בכל משך המחזה לא יחדל השאון. מן החוץ, בעד החלון, שהוא בעל שמשות רועדות בכל עת, מתפרצים קולות בלי הפסק. מבעד הדלת נשמעות מן החדר הסמוך הכאות של רצענים על עורות, ופעם בפעם גם – מריבה או שירה. החולה מתאנחת בהקיץ ובחלום.
מאיר ושׂרה מתאפקים בכל משך הספּור ומדברים בלחש. כשהמסך מורם רואים את מרים מעבר למחיצה, כשהיא משתדלת להרגיע את החולה, המראה לה אותות חבה והכנעת זקנים לילד ברמיזות עיניה ואצבעות ידה.
מאיר עובד עבודתו בלי הרף, אך עיניו נטויות אל מעבר למחיצה ודולקות אחרי כל תנועת ראשה של מרים, הנראה מעל להמחיצה. כצאת מרים הוא משפיל עיניו ומורידן אל עבודתו.
מרים(בצאתה אל החדר): תהילה לאל, נרדמה.
מאיר (חוזר אחריה): תהילה לאל… כן… כן… היא נרדמה… ברחמיו וברוב חסדיו!
מרים (בלחש עוז): דום, אל תנבּל פה!
מאיר (בלעג מעושׂה): שומע עבדך…
מרים (נאנחת ויושבת אל המכונה, שהיא מניעה ביד רועדת).
מאיר (מרים עיניו בחשאי ומביט על פני מרים בשארית רוגז, הנהפך חיש לדאגה, והדאגה נהפכת לרחמים).
מרים (כשהרגישה במבטו): מה?
מאיר (משפיל עיניו, בתמהון מעושׂה): מה?
מרים (בעצבון): דימיתי, כי רוצה אתה להגיד לי איזה דבר; הלא על כן הבטת בפני?
מאיר: אני? חלמת! לא רציתי להגיד כלום… אין לי מה להגיד. בכלל איני רוצה כלום… אסור לרצות…
מרים (אינה גורעת עיניה ממנו).
מאיר (נרעש): למה אַת דוקרת אותי במבטי עיניך?
מרים (בתלונה): אני דוקרת אותך? אני? אולי להפך! (ברגש) הלא אתה – – הלא כל מלה, היוצאת מפיך יורדת על לבי כנטף זפת בוערת! כל הגה – מחט… (תופשׂת בראשה) הוי אלי, אלי! את הגיהנום אני רואה בחיי!
מאיר: ולמה באת הנה?
מרים: לא אליך… אותך לא ידעתי… אחות אמי קראה לי… כתבה שהיא חולה…
מאיר: וּבאת! (במרירות) הוי נערה שוטה! מה לך ולנו? צעירה את, יפה את, כך אומרין הבריות – חפשיה אֵת! שערי העולם פּתוחים, שערי החיים – למרחב! יחידה, בלי אם חולנית – – – למה באת?
מרים: אל תחטא, מאיר! לוּ ידעת את נפשה של הנערה הגלמודה… לו ידעת את לילותיה של הבודדת, היחידה, את הצללים, את רעד הנשּמה, את לחץ הלב… אבל אתה אינך יודע, אתה אינך רוצה לדעת…
מאיר (מתאפק בכל עוז): די, מרים! אל תפריעי… אני איני רוצה לדעת… לי אסור לדעת, לי אסור לרצות. הרצון של פועל עני הוא דבר אסור, החפץ – – – –
מרים (בקוצר רוח): שמעתי, שמעתי… אבל בלילות אני שומעת אחרת… שׂפתיך דובבות לפעמים בשנתך… אתה לא ידעת זאת?
מאיר (מניע את המכונה ביתר עוז): אין אני ערב לחלומותי – – –
מרים: למה אתה לוחץ את נשמתי, מאיר? למה אתה מעיק עלי כמשׂא לעיפה? וכי אינך רואה, שאני נחנקת פה, שאני – –
מאיר (בקור רוח מעושׂה): העבודה מרובה, מרים!
מרים: אתה שׂונא אותי, מאיר! אני יודעת; תכלית שׂנאה אתה שׂונא אותי. ואני יודעת מדוע… אתה שׂונא אותי לפי – שאתה אוהב אותי!
מאיר (בזדון לב): מטורפת אֵת?
מרים (קופצת ממושבה): איני מטורפת! אולי עוד אצא מדעתי, אך עדיין לא יצאתי…
מאיר (בקול בלי צבע): אולי… גם זה יתּכן…
מרים: באחד הלילות, לילות נדודי על הכסא, עלה לפני פתאום פתרון החידה. כעלות כוכב על שמי אופל, כן עלה הפתרון לפתע פתאום! כטובעת ברגעיה האחרונים, זכרתי פתאום את הכול. כל הגה, כל נשימה חמה, כל ברק עין, הכול זכרתי – את עיניך הדולקות אחרי מאחורי והחשכות לפתע פתאום, כשאני פונה אליך! אתה אוהב אותי, אבל אתה שׂונא את הטוב, את הרגש הטוב, כמו ששׂונא הילד החולה את תרופתו…
מאיר (מגמגם): ה-ב-לים! מליצות מן הרומנים שאַת קוראת…
מרים (בקול מרווה דמעות ובתחנונים): וּראֵה, הלא שנינו אומללים… הלא שנינו יתומים, ומלבד האילמת ההיא אין לנו ולא כלום… חוס עלי, עליך, על שנינו – – –
מאיר (מוציא ביד רועדת מכיס חזהו תמונה פוטוגרפית ומוסר לה).
מרים (אוחזת בתמונה, מסתכלת בה רגע אחד ונרתעת): אתה אוהב אחרת – – – מי היא?
מאיר אמי היא… אמי מלפנים… כשהיתה כלה של אבי… אבי, לוּ ידעת אותו, היה מוצא חן בעיניך… בעל בטחון, שומר אמונים, מעולם לא הוציא מפיו דבר מגונה… חס ושלום… (חדל מלהניע את המכונה. לחשו מעתה כלחישת פתן) הוא לא ידע, כי רצונו של פועל עני עבירה הוא, יצר הרע הוא… אהבו זה את זו, חולות היו הנשמות, כמו שאַת אומרת וביקשו את התרופה המתוקה – ומצאוּה – ונרפאו!… שישה חדשים בגן עדן – ואחר כך (מליט פניו בכפיו).
מרים: ואחר-כך?…
מאיר (כאילו הקיץ): ואחר-כך? אחר-כך היה אבי עובד בעד שני פיות… גם אמי היתה תופרת לבנים… ואחר-כך עבדו בעד שלושה וארבעה פיות… ואחר-כך נפל אבי למשכב… ואחר-כך – בא מלאך המות, ומתו הבנים, ומת האב… ואני והיא נשארנו… אני, כמו שאַת רואה, והיא…
מרים (ברחמים גדולים): חולנית… אילמת.
מאיר (בעקשות זדון): הטבע מתנקם בפועל עני! יפרה, אומר הטבע, העשיר – והעשיר אינו רוצה. והעני, כשהוא רוצה – – – (מראה באצבע על האדמה) כן… השאול… מצאת את פתרון החידה… מתייראה אַת מפני השגעון? אני איני מתיירא… הלוַאי ואצא מדעתי! הלא יש מטורפים מאושרים… חלומות טובים של שגעון טובים מחיים כאלה… בשגעוני מותר יהיה לי לאהבך, לאמצך אל לבי, למוץ את אור עיניך, למוץ את נשמתך…
מרים (בתמהון עליצות ופחד): אבל, מאיר! מאיר שלי! אולי ירחם ה'. אולי ימנע ממני… אתה יודע מה… הלא מעשׂים בכל יום – – –
שׂרה (מעבר המחיצה): מ מ מ…
(המסך נופל במהירות)
במחזה
אחרי חמש עשׂרה שנה
הנפשות כנ"ל, מלבד שׂרה.
המעון כלעיל. אך הדלת אל החדר השני פתוחה. מבעד לדלת נראים פועלים חייטים ומכונות תפירה. מריבות וקטטות וגם שירים נשמעים מן החדר השני. בחדר הראשון כלי בית יפים.
מאיר (יושב על ספר חשבונות. פתאום הוא מתרגז למשמע שירתם של הפועלים וקורא אל החדר השני): דומו, כלבים! איני משלם בעד זמירות! (קם ומתהלך אנה ואנה בכעס).
מרים (יושבת על המטה בשׂער פרוע כאבלה, בתחנונים): עוד הפעם התרגזת… הלא אסור לך, חביבי, להתרגז…
מאיר (עומד. מביט עליה בעין זעם ואומר בקול גס): ואַת דומי… היום הוא היום האחרון… הרב כבר הכין את הגט… היום נלך אל הרב…
מרים (ביאוש): אני לא אלך!
מאיר: הלוך תלכי… ואם לא תלכי, אעזבך עגונה בלי פת לחם…
מרים: מאיר!!!
מאיר: אל תשׁחיתי את דבריך לחינם… איני רוצה ללכת ערירי! בשום אופן איני רוצה! למי אני עמל? בשביל מי אני גוזז את הצאן – שם? בשביל מי אני מתעשר… השומעת אַתּ? איני רוצה ללכת ערירי – – –
מרים (נשמטת מעל המטה על ברכיה. פורשׂת כפיה כלתפילה): אבל, מאיר, עוד יש תקוָה… הלא יתּכן… אולי יראה ה' בעניי, אולי ירחם… הלא דברים כאלו קרו… אולי אִבּנה…
(המסך נופל במהירות)
בשפל
מאתיצחק ליבוש פרץ
הנפשות:
מירל אלמנת שוחט, עניה מטופלת, כבת מ'.
לאה (כבת כ"ה) ונחמה (כבת כ') אחיותיה. משרתות.
אברהמ’ל בנה הקטן של מירל; לומד תורה בחדר.
משה’ל הגלב וזרח הרצען. שני צעירים לימים.
גינת עיר קטנה; לפנות ערב של יום מעונן בראשית הסתיו, כשכלתה רגל מן השוק. למול הרואה: משעול הגינה לרוחב. באמצע – ספסל, לא הרחק ממנו לשׂמאל – פנס נפט דולק. לאורך הגינה משׂמאל – שורת בתים, עץ ואבן; כמה חלונות מוארים. הבית בראשית השורה מואר ביותר. לימין יוצא מראשית המשעול מעגל סביב הגן.
מחזה א
מירל (יושבת על הספסל. פונה כה וכה בקוצר רוח כמחכה).
אברהמ’ל (חצי שוכב, נשען בראשו על ברכי אמו; גונח ומשתעל קצת).
מירל : הוי, כפוי טובה, הדודות אוהבות אותך כל כך, ואתה – –
אברהמ’ל (באמתלא ): אבל קר לי, איני יכול להמתין עוד.
מירל : קר לך, יתומי שלי, הא לך את מטפחתי ( מסירה אותה מעל שכמה ).
אברהמ’ל: ואַת?
מירל : לי לא קר… הסכנתי, ברוך השם ( מעטפת אותו ). ועתה השקט…
אברהמ’ל (שב אחרי הפסקה קצרה לגניחותיו): אמי…
מירל : ומה אתה רוצה תכשיטי, למדן שלי?…
אברהמ’ל: רוצה אני אל אחיותי…
מירל : עוד מעט, יתומי שני… הדודות תבואנה, עלינו להוָעד ליום מחר… יודע אתה מה הוא יום מחר?
אברהמ’ל: יודע אני, היאָרציי“ט של אבא ז”ל.
מירל: כן, ושלשתנו נלך יחד להשתטח על הקבר… ולהתפלל…
אברהמ’ל (בתמיה ): גם הן – הדודות?
מירל: בוַדאי…
אברהמ’ל: אני אלך לבדי… אשכים ואלך…
מירל: יהי כן, אבל עכשיו הלא רעב אתה, מן הבוקר לא אכלת עוד… ואני אשה קשת רוח, לא השׂתכרתי היום אף פרוטה… וגם האחיות שם… רעבות, והדודות תבאנה ותביאינה דברים טובים לאכול…
אברהמ’ל: אני איני רעב.
מירל (בלי שׂים לב לדבריו ): והדודה נחמה ביקשה ממני להביאך מן החדר…
אברהמ’ל: בטוּל תורה לחינם…
מירל: אבל היא רוצה לראותך, לנשקך…
אברהמ’ל (קופץ ממקומו ): אבל איני רוצה!
מירל: שוטה שלי, לדודה מותר. וגם שמעה, שאתה משתעל קצת, והיא רוצה ללכת עמך אל הרופא…
אברהמ’ל (בעקשנות ): ואני איני רוצה!
מירל: וללמוד תורה אתה רוצה?
אברהמ’ל: ללמוד תורה אני רוצה!…
מירל: ומי ישלם שׂכר לימוד? גם היום תביאינה מעות קטנות…
אברהמ’ל (יותר אל עצמו ): מצוָה הבאה בעבירה!
מירל (מזדעזעת ): מה אתה אומר?
אברהמ’ל: אני יודע מה שאני אומר!
מירל: מה אתה יודע?
אברהמ’ל: הרבה אני יודע… איני רוצה לנבּל פי… חברי ספרו לי…
מירל: אותם השקצים!
אברהמ’ל (נעלב ): חברי אינם שקצים… לומדי תורה הם, ושמעו מאמותיהם… ( מתחנן:) איני רוצה לחכות לאותן הדודות!
מירל (בכאב עצור וכעס מעושׂה ): לך כפוי טובה, לך!
אברהמ’ל (קם ללכת ): אבל מחר אלך לבדי אל הקבר…
מירל (אחרי אברהמ’ל ההולך לימין ): ואמור, שיבעירו אש… אביא תפוחי אדמה…
אברהמ’ל (עומד; בקול בוחן ): אבל הלא אמרת, שלא השׂתכרת היום? היתנו לך בחנות בהקפה?
מירל: לך! אין זה עסק שלך! מאשר אקח, אקח!
אברהמ’ל: ואני לא אוֹכל! ( נעלם במעגל. מרחוק נשמעת שירתו: )
אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה:
רֵאשִיתוֹ עָפָר וְסוֹפוֹ רִמָּה:
הַיוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר –
אוֹי לַגָּבֶר!…
מירל (מקשבת לשירתו ): צדיקי שלי… יתומי שלי…
מחזה ב
הקודמת. לאה (נראית במעגל מימין ). זרח ומשה’ל (משׂמאל ).
זרח: לקראתנו באה שלך!
משה’ל : אינה שלי עוד, ואין לי פנאי. היה שלום ( שב על עקביו ).
זרח (סוקר את הספסל ): לפגוש את לאה אין זה עסק ביש. אבל שם ה“צנועה” על הספסל ( שב גם הוא ).
לאה (רואה כל זאת ומזדעזעת, אבל מתאפקת ונגשת אל מירל ): ערב טוב! עכּבוני הגבירות, ימח שמן…
מירל (במנוד ראש ): אין דבר. את קול חתנך שמעתי… למה נס מפניך?
לאה (כאילו אינה שומעת ): ואיה אברהמ’ל?
מירל: היה והלך; קר לו… והוא עזבך?
לאה: אין זה עסק שלך! ( מרגישה בחסרון המטפחת על שכם מירל. ברחמים: ) נתת בעבוֹט?
מירל: עטפתי את אברהמ’ל… קר היה לו.
לאה: ואני כה התגעגעתי לנשקו.
מירל: אבל הוא אינו רוצה… “דברים טובים” שמע עליכן מפי חבריו…
לאה: ואולי מפיך.
מירל: אני מחשה.
לאה: לוּ החשית! אבל אַת אינך יכולה להחשות… ( מתעוררת ) אבל היום, אומרת אני לך מראש, איני יכולה לשמוע את מוסרך… די לי! אזני צבות ולבי נובל בי.
מירל: אוי לי, שראיתיך בכך… אוי ואבוי… ואם אני אשתוק, הישתקו שם בשמים?
לאה: מירל, איני רוצה לריב עמך! קשת רוח אַת… אחותנו הבכירה אַת, ושלוש יתומות אנחנו, ומזלנו – מזל יתומות עזובות… ( מתעוררת ) אבל מבקשת אני ממך: אל תמדי ביני ובין הרבונו של עולם! אם יש לו להתרעם עלי, גם לי יש להתרעם… לכל הפחות, על הכול יש תשובה… ואַתּ קחי מה שהבאתי בשביל האפרוחים ( מוציאה מכיס בגדה את החפצים וכשמירל אינה פושטת יד לקבל, היא מניחתם על הספסל ) סוכּר… תּה… שיירי אכילה… וזה התופין בשביל אברהמ’ל, שיחיה… ועוד חתיכת דונג.
מירל (בחשד ): מאין יש לך דונג?
לאה: קנו דבש ולקחתי לי את הדונג.
מירל: איני רוצה בזה…
לאה: משוגעת! הלא מחר יום הקבורה וצריך לנר-שעוָה!
מירל (קופצת כנשוכה ): מה אַת אומרת? נר נשמה גנוב!
לאה (נעלבה ): לקחתי ולא גנבתי… ויש לי הזכות לקחת… את דמי הם מוצצים.
מירל: כל מה שאינו שיירי אכילה, איני לוקחת, שומעת אַת?
לאה: כפי שאַת רוצה… יהא מונח הדונג; לי אין חפץ בו ( הפסקה ). וגם מעט כסף לשׂכר-למודו של אברהמ’ל, שיחיה… חצי רובל.
מירל: מאין לקחת?
לאה: סוחר בא מחוץ לארץ, התאכסן אצלנו ונסע, והשאיר לי…
מירל (בחשד ): בחינם, בלא דבר?
לאה (בחצי צעקה ): מה אַת רוצה ממני, מירל? המעט לי להיות שפחה חרופה, אסקופה נדרסת… ( בבכי ) היום בבוקר, עודני ישנה – עד אחר חצות צריך היה לשרת – עודני ישנה, ובעל הבית בא… הוא ופאותיו וחוטמו הגס…
מירל (בחרדה ): ומה רצה?
לאה (בגועל נפש ): ומה רוצים הגברים?
מירל: ומה עשׂית?
לאה (בהתעוררות ): מה עשׂיתי? נתתי לו מתנת יד לזכר עולם! כלום הם חושבים אותנו לבני אדם?
מחזה ג
הקודמות. נחמה וזרח (באים מן המשעול התיכון ).
זרח (כבואו עד קצה המשעול רוצה לשוב על עקביו).
נחמה (פונה אליו ): לאן?
זרח: שם אחותך הצנועה…
נחמה (בצחוק ): אינך אהוּב עליה כל עיקר. לך!
זרח: ומחר בבוקר נתראה?
נחמה : לא… מחר אני הולכת על קבר גיסי… צריך ללכת… אף-על-פי… אבל אין זה עסק שלך. לך ושוב אחרי שעה קלה; אל הספסל. ( זרח שב על עקביו. נחמה נגשת אל אחיותיה ).
מחזה ד
הקודמים בלי זרח
מירל (אוספת באנחה את מתנותיה של לאה).
נחמה (בגשתה אל הספסל ): ערב טוב.
לאה: ערב טוב ( מחבקות זו את זו ).
נחמה (אל מירל ): ואַת, אין כבודך לענות לי? ואיה אברהמ’ל?
לאה: הלך מזה, קר היה לו.
נחמה : ואני חפצתי לנשקו…
מירל: יש לך, ברוך השם, למי לנשק! אברהמ’ל אינו רוצה.
נחמה : כשיזקין – יערים…
מירל: ארורה, אל תפתחי ה לשׂטן!
נחמה : דומי, גבאית!
לאה (עוצרת אותה במבטה).
נחמה (מתאפקת. מתחילה להוציא מכיסה חפצים).
מירל: מהרי, מהרי! הלא ידך רועדת מקוצר רוח, אין לך פנאי! כן, כן, חושי… אקח ואלך, ואפנה מקום – –
נחמה (זורקת מכיסה מה שהביאה. אל לאה ): שבי אַת עמה, אם יכולה אַת… אני איני יכולה… פשוט, איני יכולה לשאוף רוח בפניה. ערב טוב! ( הולכת ).
לאה (קוראת אחריה ): שובי עוד אלי, נחמה, עצובה אני…
נחמה (מחזרת ראשה ): נשוב, נשוב!
מירל: בלשון רבים!
נחמה : הלא אמרתי לך, השׂיאני, פסקי לי נדוניא, עשׂי מלבושים, קראי למנגנים – – יכולה אַת? ( נעלמת בקצה המעגל ).
מחזה ה
הקודמות בלי נחמה.
מירל (קמה ללכת ).
לאה: שבי עוד מעט. יראה אני להשאר יחידה.
מירל: לכי הביתה…
לאה: הלכו כולם, אין איש בבית, והבדידות איומה…
מירל: עוד מעט ויבואו הם…
לאה (בתחנונים ): מירל, תני לה לשאוף רוח!
מירל: כן, כן… הגיני עליה… משכי אותה אחריך אל הנהר… אַת טובעת, תצלול גם היא…
לאה: אני איני מושכת…כל איש יש לו שׂכלו שלו ורצונו שלו… צעירה היא וחפצה חיים – תחיה כאוַת נפשה – – ואני איני, חס ושלום, טובעת!
מירל (מבטת בפניה ): אינך טובעת?! חס ושלום! מתקנאים בך! בתולה כשרה וצנועה, שדכנים דופקים על דלתותיך – – ומה יהי בסופך, לאה?!
לאה: בסופי?
מירל: כאילו אינך מבינה! חכמה שלי! ולמה אַת חיורת כסיד? ומה הכתמים האדומים על לובן פניך? ולמה צבות אשמורותיך? ולמה כה דולקות עיניך? ולמה נהלכת כצל? ומה היא ה“מרה שחורה” שלך?
לאה (מתפרצת ): ועל מה צריכה אני לשׂמוח? על גורלי הטוב! על ששפחה נחרפת אני ונעבדת בפרך…
מירל: אבל קודם לזה היית שׂמחה ועליזה כצפור.
לאה (ביאוש ): קודם למה?
מירל (באכזריות ): קודם שעזבך ה“ימח שמו” – הגלב!
לאה: וגם בזה אני אשמה?
מירל: לכל הפחות לא אני… אם עזבך – דברים בגו! אחרי נשיקות-חינם אין צורך בחופה וקדושין…
לאה (בתחנונים ): מירל! ( נופלת על משען הספסל ) יסורי גיהנום… מלח על פצעים חיים… שמן על האש…: מה אַת רוצה ממני, מירל! מה אַת רוצה ממני, מלאך המות שלי! חוסי עלי… שלוש אחיות… שלוש אחיות אנחנו…
מירל (באכזריות ): לחוס עליך? חוסי אַת על נחמה… וגם חוסי עליך, כי מי יחוס עליך, אם לא אַת בעצמך? ( הפסקה ) ואם יתפרסם הדבר ביותר, מי יאספך, לאה?
לאה (כטועה בכוָנה ): מי יאספני? האין אני עובדת? האין אני מבשלת, מנקה, מכבדת ותופרת? חס ושלום, עצלה אני, חולנית?
מירל (במנוד ראש ): אַל תשלי את נפשך, לאה! בעלת בית כשרה לא תתן לך לדרוך על סף ביתה… ( הפסקה ) הכול רוצים בכשרה, בצנועה…
לאה (מתכוצת בתחנונים ): מירל… הלא כך אי אפשר… אלמנה אַת וקשת-רוח… אבל לכול גבול… שלוש אחיות אנחנו… אחת אלמנה ושתי יתומות, יתומות עזובות… ונניח שאני, שאני – כמו שאת אומרת – איני כשרה כל כך, אבל – הלא אחות אַת… אחות בכירה! פגעו בי, בגדו בי, רצחוני נפש… שׂמוני, כמו שאַת אומרת – ללעג ולקלס… יצחק לו העולם… אבל אַת, את!
מירל ( מחשה ).
לאה: אין בך אף ניצוץ של רחמים… יהי כן… ערב טוב! ( הולכת לימין ).
מירל (מביטה אחריה בחשד. כהגיע לאה אל הפנס, צורחת): שובי!
לאה (מחזרת ראשה ): מה אַת רוצה ממני?
מירל (בקול ניחר, אבל חזק ומצווה ): שובי כרגע!
לאה (מתחלחלת ): למה אַת צועקת? הלא הולכת אני!
מירל: כרגע חושי!
לאה (מגיעה אליה ).
מירל (מתבוננת בה רגע ): כן, כן! ( משליכה מכיסה בידים רועדות מה שקבּלה מן האחיות ) קחי, קחי והשיבי גם לה… איני רוצה… איני רוצה… ( נופלת על הספסל ) עגולה, עגולה כחבית, וַי, וַי… שלוש אחיות, היו שלוש אחיות… וַי, וַי ( בזעם פתאומי: ) ואַת עודך כאן? עודך עומדת? איני רוצה לעמוד בד' אמות שלך! ( הולכת. פוסעת כמה פסיעות ופונה שנית אל לאה ) ומחר אל תבואנה אל הקבר… לא אַת ולא היא… השומעת אַת? ( בשארית כוחה: ) את גולגלותיכן ארוצץ. חלילה! חלילה! ( הולכת ).
מחזה ו
לאה (על הספסל). משה’ל (בא במעגל התיכון).
משה’ל (משורר בשריקה ):
גַּלָּב אָנֹכִי, גַּלָּב,
וְתַעֲרִי חַד כַּחַלָּף,
וּלְשׁוֹנִי כַתַּעַר:
וּמוֹצֵא חֵן הַנַּעַר…
הִזָּהַרְנָה כְבָשׂוֹת
מִן הַחַלָּף, מִן הַתַּעַר.
וְאֶל לִבִּי פְתוּחַ הַשַּׁעַר
רָצוֹת אוֹרְחוֹת, אוֹרְחוֹת,
צִפֳּרוֹת פּוֹרְחוֹת, פּוֹרְחוֹת!
וְשׂוֹרְפוֹת אֶת כַּנְפֵיהֶן
בְּאִשּׁוֹ שֶל הַנָּעַר –
אבל שם, על הספסל, איזו כבשׂה! (נגש, מכיר את לאה, רוצה להסוג אחור, אך נדמה לו שכבר הרגישה בו).
לאה (בצפצוף תחת קול ): קרב, קרב!… יש לי מה להגיד לך, לבשׂר לך.
משה’ל (חרד וחושד ): ערב טוב… ( נמלך ) אבל –
לאה (בלעג קר ): אבל מה?
משה’ל : פנאי אין לי… עבודה רבה שם; מחכים… רציתי אך לקנות מה לעשן.
לאה (כנ"ל ): ומתוך כיסך שעל החזה נשקפות סיגריות.
משה’ל (נבוך, ממשש ): כן, כן… העבודה כל-כך רבה, הראש סחרחר, ושכחתי… ועלי לשוב כרגע!
לאה (כנ"ל, ביתר עוז ): כן, כן… אבל אך שתים-שלוש מילים…
משה’ל (מתנודד ): אבל במטותא, בלי זלזולים… הלא שנינו אין אנו יראי שמים, ברוך השם!
לאה: כן, כן… שנינו… אבל לבשׂר לך רציתי… ברכת השם חלה עלי… כן ( מראה על כרסה ).
משה’ל (מצחק להסתיר המבוכה ): הברכה שלי… ולא שלו… ואת הנעשה אין להשיב…
לאה: ולא יותר?
משה’ל : יותר אי אפשר, שני מתים אינם יוצאים במחול…
לאה (בבוז יותר עמוק ): לך!
משה’ל (נסער קצת ): אבל אני עוד אשוב אליך ונדבר עוד בזה…
לאה (בחזקה ): אל תבוא!
משה’ל : אבל, לאה!
לאה: איני רוצה בשום אופן, התרחק; הולכים! ( משה’ל קופץ מעל לגדר ונעלם. באים נחמה וזרח ).
נחמה: עודך כאן, לאה?
זרח: ערב טוב!
לאה (מחשה ).
נחמה (מתפלאה ונגשת אליה ): לאה, מה לך? פניך כפני מת, מה היה לך?
לאה: אין דבר שיני כואבות… מה אני אומרת? חשה אני בראשי… כן… גדול הכאב…
נחמה (אינה מאמינה ): לאה, ההיה כאן הגלב?
לאה (מחשה ).
נחמה (בחימה עצורה ): היה? העלעבך?
לאה (מחשה וממררת בבכי).
זרח (בקצף מעוּשׂה קצת ורחמים ): הגלב הבליעל!
נחמה : יפול נא בידי! הוא התחיל להתקרב אלי. אני אפרע ממנו!
זרח (בתלונה ): נחמה!
נחמה : אל תירא!
זרח: קור עובר באברי… החולירע חוטפני!
נחמה : אמרתי, אל תירא! אבל לו אשלם! ויהי מה… זה הרמאי… ( בחפזון ) כצאתי בבוקר לקנות בשׂר, פגשתיו בקצה הגינה, עמד לו אצל מרים הארורה – נשקו זה לזה…
לאה: יעשׂה לה מה שלבו חפץ…אין זה נוגע אלי עוד.
נחמה (מניעה ראשה כמסופקת).
זרח (אל עצמו ): אכן… זו היא עלמה טובה… שׂבעת ודייך – לך לך! תבוא עליה ברכה!
נחמה : מה אתה דובר שם?
זרח: אני? אמרתי, שאם יקרב אליך, אתקע בו מרצע!
נחמה : עדיין אינך אפוטרופוס לי… עוד קודם “הרי אַת”…
לאה: חדלי, נחמה, דבר לי אליך ( מציצה לצד זרח ) ביני לבינך.
נחמה (מצוה לזרח ): לך לך מזה… סוב במשעול. אם ארצה אקרא לך!
זרח: הנני שומע, הוד מלכותך! ( הולך ).
נחמה (בחבּה ): זרח שלי; הוא נאמן ככלב! ( זרח נעלם ).
לאה (אחרי הפסקה ): ומובטחת אַת, שהוא שלך!
נחמה : בלי ספק…
לאה: לאורך ימים?
נחמה : אני אומרת: ברוך ה' יום יום…
לאה: ומחר, אם יאמר: לא?…
נחמה : ילך לעזאזל!
לאה: אינך רוצה להנשׂא לו?
נחמה : אני רוצה, אבל אין זה הכרח… רואה אני את מזלה של אחותנו מירל, ודי לי…
לאה: לא כל הבעלים מתים, ולא כל הנשים נשארות אלמנות עם יתומים… ולהיות משרתת וערירית כל הימים…
נחמה : אמת… ולא כל הבעלים מתים… וזה גבר אלים – והשד לא יקחנו… ואפשר להשאר בלי יתומים…
לאה: מה אַת דוברת, נחמה?
נחמה : את האמת אני דוברת, כן הוא מזלה של משרתת עניה.
לאה (מחשה רגע, אחרי כן ): אבל נחמה… כך אסור… חטא גדול… הקב"ה פורע את חובותיו… מני כבר נפרע… קחי מוסר…
נחמה : שמעי נא, לאה! השאירי את התחינות ליום מחר, כשנלך אל הקבר…
לאה: לא נלך!
נחמה (מתפלאה ): מדוע?
לאה: מירל אינה רוצה!
נחמה : ומי ישמע בקולה… ומשום מה אינה רוצה?
לאה: הצדק אתה. היא אומרת שאנחנו מחללות את הקבר…
נחמה (מתחלחלת ): חס ושלום, אני לא עשׂיתי עוד דבר רע…
לאה: אבל מי יודע מה תעשׂי מחר… דרכנו מוליכה במורד…
נחמה (בקול להכעיס ): ואם אוֹבה, אעשׂה… צעירה אני, יפה, אהובה ( רואה את זרח השב וחפץ לעבור לפניה, עוֹצרת אותו:) זרח, היפה אני?
זרח: כשמש בצהרים!
נחמה (נעלסה ): ואהובה אני?
זרח: כשאני רואה אותך תוקפתני הקדחת!
נחמה : וכשאתה מנשק לי?
זרח: דמי סוער ודולק כזפת רותחת!
נחמה : ותעמיד חופה?
זרח (בקול רפה קצת ): כשארויח…
נחמה (מאיימת ): זרח! אבל יקחך אופל, אם לא תרצה, לא תעמיד!
לאה (במוסר תחנונים ): אבל, נחמה – – –
(באותו הרגע נפתח חלון בבית-החומה ומשם נשקפת אשה וצורחת)
קול אשה: נחמה, אַיך? האם בגן, שובבה, אַת? זכרך יבוא הביתה תחתיך, רבונו של עולם!
נחמה (מתאפקת בכוח ): הוי, לוּלא מירל ואפרוחיה… הגיהנום! לולא אברהמ’ל החולני…
לאה (בדממה ): לכי…
נחמה (בחשאי לבל תשמע גבירתה, אל זרח ): ואתה השאר פה, שב אצלה ודבּר על לבה; נחם אותה…
זרח: בנעימות!
נחמה (אל לאה): אַדיה! (יד לשׂפה, רמז לנשיקה למול זרח).
זרח (יושב אצל לאה ): ועתה, יפתי…
לאה (באי רצון ): אך בלי מחאות…
זרח (שותק ).
לאה (אל עצמה בתאניה ): יתומות אנחנו… עזובות… אין אפוטרופוס, אין יועץ, אין דובר אמת… מירל יש לה חמשה אפרוחים… לא היה לה פנאי לטפל בנו…גדלנו פראות…
זרח (בצחוק קל ): אבל הסכנה אינה גדולה כל כך!
לאה (מבטת בו בבוז, אחרי רגע מתעניינת בו): זרח!
זרח: ומה חפצך ומה בקשתך, לאה האהובה!
לאה: גם אותי אתה אוהב…
זרח: האמת נתּנה להגיד… לולא נחמה… נחמה מושכת אותי כבצבת… מהלכה, שׂערותיה הפרועות, עיניה הקודחות… פניה הנלהבים בדברה! ( בתנחומים ) אבל גם אַת יפה, לאה, יפה מאד… שוטה גדול הוא הגלב… פונה לכאן ולכאן, הלא סוף סוף ישוב אליך; טובה ויפה ממך לא ימצא…
לאה (בקוצר רוח ): אמרתי שאיני רוצה.
זרח: תרצי, תסלחי לשׂיה התועה… מה בכך? גם אצל הגבירים יקרו מעשׂים כאלה… הלא סוף סוף תפקחנה עיניו…
לאה (מפסיקה אותו ): ואתה, זרח…
זרח מעמיד פניו בשאלה).
לאה: ואתה אוהב את אחותי, באמת ובתמים?
זרח (ברגש ): כן, בלא ספק! אם יעבור יום ואיני רואה אותה, מדומה לי שלא חייתי באותו יום… וגעגועי בלילות! אומר אני לך, החלומות שלי – אש מתלקחת!
לאה: ותקדש אותה כדת משה וישראל?…
זרח (מתקרר ): דבר זה אינו תלוי בי… מלבושים, הוצאות החתונה… והעבודה מועטה…
לאה: צעירה היא ויכולה לחכות… אבל עד היום ההוא! ( בתחנונים ) אל תגע בה, זרח!
זרח: בל אגע בה?
לאה: שמעני, עשׂה זאת למעני!
זרח: למענך?
לאה: כן… ואם ישיאך יצרך – חוסה עליה, ואל תזלזל בה, זרח… ואם מוכרח אתה להפיג את יצרך – הלא הרבה “סחורה” יש בעיר… הרבה, הרבה נערות…
זרח (מתלהב ): מיום שהכרתי את נחמה, מאוסות עלי כל אותן הנערות… הייתי לאיסטניס… השומעת אַת, לאה – אין כמוה! אחת היא בעולם ונחמה שמה!… ( שב לקלות רוח ) מובן מאליו – חוץ מלאה… גם אַת יפה, לאה! לולא נחמה, מרגיש אני, שהייתי נאחז בך כפתילה בשלהבת. היא לוקחת לב בשׂשׂונה, בשובבותה ובנועם חינה, ואַת ( מביט אל פניה ) ביגונך…. ובעצבונך ובלובן פניך… ( נסער ) בהצער שבעיניך, ובדמעותיך… ( לוקח את ידה ) אַת בעצמך אינך יודעת, עד כמה אַת יפה, עד כמה אַת חביבה ( לוחץ את ידה, לאה מרגשת בזה ומשיבה אותה אליה ).
זרח (בתחנונים ): למה אַת מונעת ממני את ידך?
לאה: ולמה לך ידי?
זרח (לוקח את היד בחזקה ): אל תיראי, נחמה לא תתקנא בך… גיסתי אַת, ומותר לי גם לנשק אותך ( מנשקה ).
לאה: תשאר האחת לפליטה – – – ואני – כאשר ( מרה ומתאפקת ).
זרח (מתחנן ): אל תכעסי לאה… אני אוהב אותך באמת… ( שב ומתנצל ) הלא גיסתי אַת… אחות נחמה שלי… כשאני מנשק לך דומה אני – – –
לאה (בלצון מר ): שאתה מנשק לנחמה שלך?
זרח (בהבטחה ): כן…
לאה (כנ"ל ): אף-על-פי שאנחנו כל כך שונות זו מזו.
זרח: אף-על-פי – – –
לאה (משתקעת במחשבה).
זרח (אחרי הפסקה ): אה, אל תתאכזרי לי…
לאה (ברצון מעושׂה ): להפך! יש לי אליך בקשה, זרח!
זרח: באש ובמים!
לאה: דבר קטן מזה… כפעם בפעם יכול אתה לאהוב אותי?
זרח: תמיד!
לאה: אין צורך ב“תמיד”… אבל זרח, השבע לי. לבל תעשׂה לנחמה רעה…
זרח (כאילו אינו מבין ): אני לנחמה – רעה?!
לאה: כן, אל תפתה אותה… ואם יתקפך יצרך… ואם לא תוכל להתאפק – – בוא תבוא אלי… הלא מוצאת אני חן בעיניך – לפעמים? תוכל לבוא…
זרח (משתומם ).
לאה: תשאר האחת לפליטה – – – ואני – כאשר אבדתי, אבדתי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.