במחזה ספר ראשון: כתוב עברית על־ידי המחבר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

תמונות דרמטיות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

תמונות דרמטיות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

אמנון ותמר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

שלכת ביער.

אמנון, תמר ויענה.

אמנון: מדוע כה נפלו פניך, יפתי?

תמר: אין דבר!

אמנון: אין דבר? ופניך הלבינו כספיר, ועל לובן הספיר מתנודד צל… האם חלום רע חלמת?

תמר: לא, אמנון… אתה כל חלומותי… אך בערב נשב חרש רוח… רוח קר… מעל לעטרות העצים התעופף ואל בין העפאים התגנב בלאט, ואל אזני בשורה רעה השמיע: הקיץ הקץ, אמר, בוא יבוא הסתיו…

אמנון: כן… כן… ימים ינקופו…

תמר: והיום בבוקר השכם, מצאתי עלה מושלך ארצה… לאט, לאט התגלגל העלה… בקול דממה דקה התאונן… ( מראה על עטרות העצים ) וגם הם יפלו בנופלים?

אמנון: כן… חוק ולא יעבור!

תמר: יש ושפת עלים תוזהב בירקרק חרוץ…

אמנון: מיתה יפה, תמר! מיתת נשיקה…

תמר ( בפחד ): “מיתה” אמרת?!

אמנון ( בעצב ): כּן, “מיתה” אמרתי… ואַתּ יראה את המות?

תמר ( רועדת ): מאד, מאד…

אמנון ( בדאגה ): צר לך על החיים?..

תמר ( מתעודדת ): לא, אמנון! לבי ­­– על אהבתנו!…

אמנון (חפץ להגיד דבר).

תמר (לא ראתה את תנועת שׂפתיו וקוראת): אמנון!

אמנון: מה את מבקשת, תמר?

תמר: אהובי, נשמתי, נחיה נא, נאהב!…

אמנון: ואיככה אַתּ אומרת להשיג זאת, תמר?

תמר: בנה לנו בית חורף! מקדש-עד לאהבתנו! וגדול יהיה נא המקדש! ובסקירה אחת שני כתלים עינינו לא תחזינה! ואת הטוב, ואת היפה ביער אל מקדשנו נקח! מן העצים הרעננים, מן העצים הרעננים, מן הפרחים היפים, גם צפרים שרות נאסוף… את הכול… הכול, אמנון!

אמנון: איך תבנה בית לחיים, לאהבה!…. והם חפשים! חיה לא יחיה העץ בבית, הפרח בעציץ, הצפור בכלוב, כי חיי הכלא אינם חיים… גם אהבתנו חיה לא תחיה בבית חורף… אוהבת אמת היא! אוהבת חיים! אם נשקר, נשׂא את שמה לשוא, אם נשבע – נשבע לשקר! איש אל אחיו נביט בעינים מתות… כי נשמות נובלות תבטנה מתוכן! ונשיקותינו… חא חא! נשיקות פגרים, נשיקות פגר לפגר…

תמר: הוי, אמנון!

אמנון: ומה, תמר?

תמר: האומנם מות נמות?!

אמנון: כן, מות נמות, תמר! אך גם נקום לתחיה!

תמר: ואתה מאמין, אמנון!

אמנון: כן… גם קבר כריתי לנו…

תמר: ולי לא הגדת מאום…

אמנון: אך עתה בא מועד. האמיני, תמר! המאמינים יקומו לתחיה… האם את מאמינה?!

תמר (מתאבקת בנפשה, אחרי רגע, באומץ): אני מאמינה.

אמנון: אם כן נלך… אל קברנו… ( הולכים ).

היענה: שקר, שקר, שקר! ראו נא צפרים!… מה היא עושה, מה עושה בת-חוָה, היא איננה מאמינה, היא לא תקום לתחיה… ועודה מושיטה היא את ידה מול חזה אמנון. וכי יתעורר הכל לחיים, וכי תגע קרן אור התחיה בעין המאמין, יפקח מעט את עינו ויסגרנה… כי יד מתה תעיק עליו, ולא ידפוק לבבו… ולא יתעורר, ולא יקום לתחיה!

---

בגן העיר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

גן העיר. בצל אלון יושבים מלכה ויוסף, מחשים.

יוסף ( מתעורר ): ובכן?

מלכה ( מתעוררת ): הנך תפושׂ מחשבות…

יוסף: אני? אולי… חושב אני ; שתי פעמים אפס – שבירת הלב. ואַתּ?

מלכה: אני….

(דממה )

יוסף: מה זה נאנחת, מלכה!

מלכה: נורא… נורא הדבר!

יוסף: נורא?

מלכה: להיות פתאום אשה לאיש זר….

יוסף: זר?

מלכה ( לעצמה ): איש זר ומוזר….

יוסף: זר ומוזר?

מלכה: ראיתיו פעמַים או שלוש פעמים.

יוסף: ובחרת בו, ורצית בו…

מלכה ( במרירות ): בחרתי… רציתי…

יוסף: אמרת הן.

מלכה: ואתה חפץ, שאמתין עד שילבינו שׂערותי? כבר היה לי לזרא להגיד לא ולא… לא יכולתי אחרת….

יוסף ( בלעג ): ההכרח לא יגונה.

מלכה: ובכל זאת, כאשר אזכור…

יוסף: תנחמי.

מלכה ( בשקט מעושׂה ): איני מתחרטת. ( אחרי רגעים ) אבל נורא הדבר!

יוסף: אתמול הייתי בתיאטרון… ראיתי קומדיה…

מלכה: תודה לך, חפץ אתה להשׂיאני לדבר אחר.

יוסף: לא עלה כלל על לבי. ( מספר: ) מחזה יפה ראיתי… על הבימה עלמה… עלמה יפה כמוך, וצעירה ממך לימים…

מלכה: ותקח את לבבך.

יוסף: לא היה לי פנאי, כי המחזה לקח את לבבי… העלמה אשר הזכרתי ישבה על כסא מרבדים, כסא אדום…

מלכה: גם זה שייך אל העניין?

יוסף: בלי ספק… כי הצל האדום הוסיף לפני העלמה לוית חן…

מלכה: טוב מאד.

יוסף: ובכן – היא יושבת, היא יושבת ועל פי טעות נכנס החדרה צעיר לימים, אשר ביקש שם את חברו. אך בראותו עלמה יפה, לא נפלו פניו. צפרא טבא, אמר. צפרא טבא, השיבה הנערה. הוא מתכבד לקרוא בשמו, והיא לא התביישה ותקרא בשמה. וקול הנערה יפה ומושך את הלב, ויגש העלם בבת צחוק אל הנערה, ותצהל הנערה את פניה לקראתו ותושט לו את ימינה, והנער אוחז בה – בחזקה, העלמה צפצפה כצפור מלחץ או מעונג, והוא מבקש סליחה ומנשק את היד… פעם, פעמַים… העלמה מוסיפה לצפצף, ועתה בלי ספק מעונג… וירא העלם, כי טוב, וישׂוחח אתה על דבר רוחות, עשׂבים, כוכבים ומזלות ועוד ועוד… העלמה לא בושה ותדבר עמו, ותצחק כפעם בפעם לצורך ושלא לצורך… אחרי כן נגש אליה, אחרי כן, בעיני ראיתי, חבּק את הנערה…

מלכה ( מחַקה את סדר ספוּרו ): אחרי-כן… אחרי-כן…

יוסף: אל תמהרי ברוחך, מלכה… הלא בפרהסיא… היה הדבר.

מלכה: והיוצא לנו מזה…

יוסף: כי העלמה לא בושה, לא צעקה הנערה…

מלכה ( בבוז קל ): על הבימה…

יוסף: ומה בין בימה ועולם המעשׂה?… קומדיה אחת… אלא…

מלכה: אלא מאי?…

יוסף: ששם עושׂים קודם היציאה בפומביה – מסות… אחת ושתים… הנערה לא בושה, לא גמגמה בלשונה, עשׂתה בלב שוקט את חפץ המחבר, לפי שהרגילה, לפי שהסכינה על ידי המסות..

מלכה: היוצא לנו מזה?

יוסף: ברור דבּרתי.

מלכה: יוסף!

יוסף: מה לך כי נזעקת? הבאמת את נשׂאת לאיש? האינך יוצאת לצחק! האין נשׂואיך קומדיה, קומדיה ריקה?

מלכה ( משפילה ראשה ).

יוסף: והנני מתחיל במסה, מלכה…

מלכה: אל תתלהלה, יוסף.

יוסף ( בזדון ): מי ישמע לך! אני עושׂה את חפצי, אני אוהב לצחק… מצחק אני כל ימי חיי…

מלכה: וזה אסונך, יוסף.

יוסף: שקר, הצחוק מבריח את הרוחות הרעות, מפיג את הצער… הנני מתחיל המסה, מלכה… אל נא תפריעי עוד! ראי הנני כורע לפניך ( כורע ), הנני צר עליך בחלקת שׂפה, בחונף; כן עשׂה גם הוא, על הבימה שם… נופת תטופנה שפתי… דבש וחלב… אל מי אדמך, מלכה? האל פרח לבן בצל הערב… או אל כוכב כיסהו עב הענן, או אל הלבנה… לא, אל הלבנה הגונבת לא אשוב! כי אַת לבדך מקור האור והחסד של האור… יפה את, מלכה, יפה בצערך, יפה בחלומותיך… תמה אַת, מלכה, תמה, ברה וקדושה… הנני משתחווה לפני הדר קדושתך…

מלכה ( בתלונה רכה ): חדל, יוסף!

יוסף: דומי או עני כראוי… ( שב אל טעמו ) כן קדושה אַת, והנני מנשק את כנף שׂמלתך… חפצתי לנשק למנעליך הקטנים, אך יראתי מפיותיהם הפתוחים לבלעני…

מלכה ( בדאגה ): חדל, יוסף!

יוסף: אל תבושי, מלכה! גם את ידך תני ואנשק! אם אינך נותנת, אקח בחזקה ( לוקח ). יפה היא ידך, מלכה, זכה ונעימה… הבי ואשקנה, יד מלכה היא, יד מלכה בלי עטרה, יד תופרת לבנים, יד מדוקרת מחט, אך יד יפה ונעימה… כל אצבע ואצבע ראויה להנשק… ואני עושׂה זאת! הנני מיטיב לצחק… האף אין זאת, מלכה?

מלכה ( באנחה חרישית ): כן…

יוסף: אם כן, עזרי לי, עזרי לי בזכות העזר אשר הייתי לך אז… אז, טרם היית לתופרת לבנים ועסקת במעשׂה בראשית… שתי פעמים, שלוש ויותר… ובמעשׂה מרכבה… יסוד הפחם, יסוד… יסוד… חי נפשי שכחתי…

מלכה: אז נער טוב היית, יוסף.

יוסף: שוטה הייתי, מלכה… אז לא מת עוד לבבי בקרבי ואשתטה…

מלכה: ועתה מת?

יוסף: הלא רואה אַת… הלא רואה אַת… הלא אך מּצחק אני… אבל כאשר אמרתי, עליך לעזור לי…

מלכה ( בצחוק של תוגה ): ומה לי לעשׂות, יוסף?

יוסף: הניחי את ידך על ראשי.

מלכה: יהי כן.

יוסף: מה נעימה היא ידך! אך אל נא תנוח כידי גולם, בלי נוע… אין דבר, אם תערערי את שׂערותי… מה נעימה היא ידך, מלכה… בין אצבעותיך גוּלות אור, גוּלות אור קפאון, אור נעימות… אור נוטף… לאט לאט רועדת ידך, ובכל רעד ורעד נוטף אל קרבי נטף אור, אור צחצחות, ומטהר את נשמתי… ( משנה טעמו ) השוטה שעל הבימה לא אמר זאת, זהו נופך משלי… ( הפסקה קצרה ). נופך משלי… ואולי משל הלבנה… מביטה היא אלינו בדאגה וברחמים; כמדומה לי, שהיא מתמלאת רחמים עלינו, על הילדים הגדולים, שאינם יודעים לחיות, כי אם לצחק…

מלכה: ומדוע, יוסף?

יוסף: יען כי… ( בחפזון ) יען כי אין שני מתים יכולים לצאת במחול… יען כי יש להאיש והאשה מלבד הלבבות עוד שתי קיבות, יען כי יש פעמַים אפס – שבירת הלב… ( מתחנן ) נשקיני, מלכה, נשקיני… ( מלכה נושקת את מצחו ) כן… כן… לאט לאט ימחה הקו המבדיל בין המעשׂה והחלום… החיים והקומדיה… ( שׂם ראשו על חזה ) לבך הולם, מלכה, הולם מאד…

מלכה: ולבך, יוסף?

יוסף ( בדאגה ): גם לבי משתטה הוא… גם דמי דופק בחזקה… ומי האשם, מלכה? אור הלבנה האשם… גם אור עיניך… נפלאות הן עיניך, מלכה… תהום רבה… כי אביט אל התהום, אשכח את עצמי… גם את הצחוק אשכח… מלכה!

מלכה ( בוכיה ).

יוסף: למה אַת בוכיה?…

מלכה: אין דבר…

יוסף ( בתחנונים ): הגידי לי, מלכה… הגידי לי את אשר אני מתיירא לשער…

מלכה: למה אנחנו מצחקים, יוסף?

יוסף: ואַת חפצה… אַת חפצה… ( קופץ על רגליו ) הגידי, מלכה, החפצה אַת, ( מלכה מחשה ) החפצה אַת, היכולה אַת – להפוך את הקומדיה לדרמה?…

מלכה: אני חפצה!

יוסף: אם כן, ילך הסוחר לאבדון ואנחנו נתחיל בצחוק הדרמה… אהבה ורעב, רעב ואהבה…

מלכה: אך מעט אושר יוסף, מעט מזעיר… איזה רגעי אושר… רבות סבלתי… רבות סבלה נפשי הנהלאה…

יוסף ( מאמצה אל לבו ): ננסה… מלכה! מלכה היקרה, אנחנו נעשׂה את שלנו ( נושׂא את עיניו למרום ) והשאר תלוי בדעת המחבר !

---

חתן וכלה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

חתן וכלה / יצחק ליבוש פרץ

חתונה באמצע הדרך, בכפר

חדר קטן, מטה אחת, שני כסאות ושולחן, על השולחן מנורה, מבעד החלון נראים שמים מאָדמים, בצאת הצפירה.

שתי שושבינות מובילות את הכלה החדרה, הדלת נסגרת מאחריהן.

השושבינה האחת: עתה, אחותי…

הכלה: היה לא תהיה!

השושבינה השניה: כן, כן… כנהוג בישׂראל…

הכלה: הרפינה!

השושבינה האחת: עלמה שוטה… הלא אחרות מתקנאות בך… כלי יקר כזה… למדן מופלג!

השושבינה השניה: ואביך אמר, כי אם תמרי את פינו, נקרא לו ואז יבוא בעצמו…

הכלה ( רוקעת ברגליה ): הרפינה, או – – –

השושבינה הראשונה ( אל השניה ): הרפי מן המשוגעת… ( מוליכה את רעותה הצדה ) מה לנו ולצרה הזאת… כעץ כן פריו!…

השושבינה השניה: הלא אביה הוא בעל-בית מיושב, עשיר ותקיף בדעתו…

השושבינה הראשונה: אבל אמה… את הגיהנום ראה בחייה… היא לא חדלה אף רגע מבכי…

הכלה ( שמעה פתאום, בעינים דולקות ): לכנה, לכנה מזה, כרגע!… שם אמי הקדושה אַל יפקד פה! לכנה!

שתי השושבינות ( נסוגות אחור ): מטורפת! ( יוצאות ).

(הדלת נפתחת שנית, החדרה נהדף החתן)

החתן (מתבונן כה וכה. בראותו את הכלה בלבושיה, מתפלא ופותח את פיו בתמיה…חפץ לשוב אל הדלת ולקרוא).

הכלה: שוטה, בוא הנה! אל תקרא לאיש… דבר-סתר לי אליך…

החתן ( בחפזון ): אחרי כן, אחרי כן!…

הכלה: לא, יקירי, עתה!

החתן: מה זאת? אַת תמשלי בי?

הכלה: אך היום, יקירי… אך היום… מחר תהיה אתה הבעל ואני…

החתן ( בצחוק ): ואַת אשת איש… אך מהרי נא!

הכלה: אבל שב נא…

החתן: ואַת?

הכלה: גם אני אשב…

החתן: על-יד שולחן אחר?…

הכלה: אך היום, יקירי, אך היום…

החתן: ומחר?

הכלה: ומחר כאשר ייטב בעיניך… הלא אתה תהיה הבעל…

החתן: דעי לך, איפוא, כי אך פעם אחת אשׂא פניך!

הכלה: תודה… ( צוחקת מרה ).

החתן ( ברוגז ): ומה אַת צוחקת, משוגעת?…

הכלה ( מתאפקת ): יען… יען כי שכחתי את שמך, חתן.

החתן: חא, חא, חא! זכרון של חתול! שמי… שמי… עליך לזכור את שמי!

הכלה: שלומיאל?

החתן: לא!

הכלה: יוסי…

החתן: לא, לא!

הכלה: חיים?

החתן ( קופץ פתאום ממקומו ): ואני, השוטה, עודני יושב אתה… למה לה לדעת את שמי?…

הכלה: אבל – הלא דבר לי אליך!

החתן ( שב למקומו ): דבּרי!…

הכלה: חפצתי להגיד לך, מדוע ראשונה לא רציתי בך, ועתה, כאשר עיניך רואות, אני רוצה!

החתן: אני יודע – אביך ציוה עליך! בשוט דפק אותך אל החופה!… ובלי ספק הבטיח לך, שאם לא תמרי את פיו, יתן לך איזה צעצועים. אולי דברים מתוקים, הלא נשים דעתן קלות! אך שטיא! מה לי ולמאוּנך, ולחפצך?!

הכלה: להתנצל לפניך אני חפצה!

החתן: למה לי ההתנצלות שלך? לצור על גבי צלוחית?

הכלה: הלא פעם אחת תוכל לשׂאת פני…

החתן: כבר נשׂאתי שתי פעמים.

הכלה: אבי ציוה עלי לירוא את הזוגות… שמע לי עוד פעם אחת…

החתן: אביך ציוה! זה הוא דבר שונה לגמרי… וגם זוגות, משהו של חשש! דבּרי, אך חושי!

הכלה: אמרו לי, כי קטן אתה ודל ועיניך טרוטות, ולא חפצתי…

החתן: הנשים מקפידות בהבלים שכאלה… שטיא. מרבה בשׂר מרבה רימה! ומה לך ולעיני?

הכלה: אמרו לי שגדול בתורה אתה, ובכל זאת לא חפצתי… ומה לי ולתורתך בתוך מעיך? הלא גם הדיבּר אין בך לבאר לי את תורתך, אף כי פיך פתוח תמיד!

החתן ( בצחוק ): לך?… לאשה?… חאַ, חאַ, חאַ!

הכלה: ואיך אדע להוקירה?

החתן: לכאורה, כן הוא… אבל באמת לא כן הוא! האשה מחויבת להאמין, שבזכות תורתו של בעלה תהיה הדום לרגליו בגן עדן…

הכלה: ואם ארד לגיהנום?

החתן ( בפחד ): לגיהנום? לגיהנום? ( מתנשׂא וצועק ) שוֹק על ירך אכּך, אם תרדי לגיהנום… התאמרי כי לפי שגדולה את ממני ועבה ממני, לא אַכּך? חי נפשי, אַכך! בשבט אכך! כמו שאביך דורש, ושבט גדול אקנה, גדול ועב!

הכלה: אבל למה תכּני? הלא אמרתי לך, כי עתה אני רוצה, וחפצה אני להגיד לך מדוע!

החתן: הלא אמרתי: דבּרי…

הכלה: אמרו עליך, כי מזמר משׂכיל אתה!

החתן ( בקורת רוח ): אמת! בעירנו אני המשורר הראשון! בחגים ומועדים מוליך אותי אבי לבתי הגבירים שבעיר ואני אומר שם מעט תורה, ואחרי כן אני מזמר… ונותנים לי ממתקים! לפעמים נותנים לי גם דגים מלוחים! דגים קטנים מאד, אבל טובים!

הכלה: למען מצוא חן בעיניך, אתן לך גם אני דגים מלוחים… אבל במה אדע, כי כנים דבריך…

החתן: שאני אוהב דגים מלוחים? הבי כרגע ואוכל!

הכלה: לא זאת, אך במה תוכיח לי, שאתה מזמר!

החתן: ומה אעשׂה לך?

הכלה: היודע אתה לזמר “כל נדרי”?

החתן: על צד היותר טוב!

הכלה: ויהי האות, אם תזמר!

החתן: עתה? היש לי עתה פנאי לזמר?

הכלה: אני מבקשת – – –

החתן: ותהי הפעם הרביעית, עוד הפעם זוּגות!…

הכלה: אין דבר, עוד יש לי מה לבקש… עד חמש ועד שבע פעמים…

החתן: אבל – – –

הכלה: הבל הבלים! היודע לזמר אוהב לזמר…

החתן: זה אמת! אבל מה אזמר לך?

הכלה: הלא ביקשתיך: כל נדרי!

החתן ( מזמר בקול ).

הכלה: טוב מאד! חי נפשי, טוב מאד! גם בהכּרך שלנו תהיה המשורר הראשון! ראש וראשון תהיה! ולזמר “שושנת יעקב” אתה יודע?

החתן: בוַדאי! בשלוש נוסחאות! בנגינת החזן מווילנא, החזן מאודיסה והחזן מז’יטומיר!

הכלה: כלתה נפשי למנגינות, זמר נא, זמר, ידידי!

החתן: ידידי?! איזה ידיד אני לך?… האם רעינו יחד חזירים, מה?

הכלה: אבל זמר נא לראשונה, ואחר תכעס!

החתן: יהי כן, ובאיזו נוסחא אזמר?

הכלה: בכל השלוש…

החתן: היכא דמי, משוגעת!

הכלה: בזה אחר זה!

החתן: בזה אחר זה – שפיר דמי! הנני מתחיל בנגון של החזן מווילנא ( מזמר ). עתה תבוא נוסחת החזן מז’יטוֹמיר ( מזמר ).

(קול דופק מבחוץ וקורא:)

– ברוך, זמן קריאת שמע של שחרית!…

החתן ( עונה ): כרגע, אבי, כרגע, עוד “שושנת יעקב” אחת!

---

על-יד החלון

מאת

יצחק ליבוש פרץ

בקצה העיר, בית קטן מכוסה גג תבן, ערב.

מרים משקיפה מבעד החלון. מנחם מתגנב אליה מבחוץ.

מנחם ( בלחש ): לבדך את, מרים?

מרים: בוַדאי; אבי בקבר ואמי במאסר.

מנחם: עוד הפעם?…

מרים: תרנגולת גנבה… רעבנו…

מנחם: הלא חפצתי – –

מרים: מידך לא נקח דבר! הלא אמרתי!

(דממה)

מנחם: תני לי לבוא אליך הביתה.

מרים: מה חפצך?

מנחם: לנחמך… אני אשב לרגלך ואנחמך… אדבר אליך דברים טובים, אני ארגיעך…

מרים: שקטה אני… שוב הביתה!

מנחם: אַת שקטה?…

מרים: שוב הביתה, מנחם…

מנחם: למה תגרשיני היום, מרים?

מרים: צר לי מאד, שלא גרשתיך גם תמול וגם שלשום, כי ידעתיך…

מנחם: מרים!

מרים: את אמך ראיתי היום, בחוץ פגשתיה…

מנחם ( בחרדה ): היא יודעת, היא אמרה לך דבר?

מרים: איננה יודעת, ולא אמרה לי דבר! אבל אשה טובה היא אמך, מנחם! אשה טובה מאד! צר לה מאד, על כי הובאה אמי בית הכלא בגלל תרנגולת קלה! ביחוד צר לה, על כי נהיה הדבר עתה…

מנחם: ומה הוא עתה?

מרים: עתה קודם חתונתך! היא אומרת, כי אין חרוצה כאמי היודעת לקנות עופות וביצים וירקות בזול, ומן המובחר… ובטוב לבה הציעה לפני למלאות את מקום אמי, וכאשר מאנתי, התפלאה, על כי לא אובה להשׂתכר בהיתר…

מנחם ( מרכין ראשו ).

מרים: ובכל זאת, כאשר אמרתי, אשה טובה היא אמך, וגם ביקשה אותי לבוא אל סעודת העניים קודם החתונה… אם תבושי, אמרה, אושיבך בחדר מיוחד ולא יתקלסו בך.

מנחם ( מתחנן ): תני לי לבוא מרים! תני לי לבקש ממך סליחה ומחילה בעד אמי… תני לנשק עפר רגלך… להגיד לך, כי…

מרים: אל תגיד מאומה… אפשר, שלא בי האשמה…

מנחם: לא! לא בך האשמה… אמך…

מרים ( במפגיע ): אל תתגולל על אמי!… היא עשׂתה מה שהיה בכוחה לעשׂות… אך הרעב נצחה…. וכאשר הושיבוה בכלא, מצאה בתה העזובה מנחמים…

מנחם: אל תזכירי ראשונות, מרים…

מרים: אם לא תלך, אז תזכירם אתה! וגם אני עוד שוב אשוב אליהן!

מנחם: היה לא תהיה, מרים.

מרים: זה הוא גורלי ורצוני, מנחם.

מנחם: היה לא תהיה! דבּרי דבר, הוציאי מפיך אך מילה אחת, אך הגה קל, וינתקו אסורי, ואני שלך!

מרים: את המילה הזאת לא אוציא מפי לעולם! איש לא מנוסה אתה, מנחם, ואהבתך תעוור עיניך! אבל אני… אני יודעת הרבה, אני חושבת הרבה… אני יודעת מה טיבה של אותה המילה, אני יודעת מה צפון בהגה זה…

מנחם: אושר צפון בו… המלה תפתח לי שערי שמים, שערי גן עדן…

מרים: לשבוע או לחודש… אך אין דבר! גם יום אחד של אושר שווה הרבה, הרבה מאד… אך המלה הזאת סם מות הוא לאחרים…

מנחם: למי, מרים?

מרים: לאוהביך, לאהוביך! אם אוציא את המלה מפי, ידכא ישוח אביך הגא ולא יוסיף עוד להרים ראש ולהביט בפני איש, פן יקראו לו מחותנה של הגונבת… ואביך לא עשׂה לי מעולם רעה מעולם… כשהייתי קטנה וחוזרת על פתח ביתכם, היה מושיט לי לחם… אינני יודעת, אם בכתה אמך מעולם… אך אם אגיד את המילה, אז בוַדאי בכה תבכה, תבכה הרבה, כל ימי חייה, וימי חייה לא ימשכו… ואמך האם אינה אוהבת אותך יותר ממני? היא תמות אם תלך אחרי ותעזבנה, ואני חיה אחיה גם אם תעזבני ותלך אחרי כלתך, אחרי העלמה חיורת-הפנים ובעלת העינים הגדולות. וגם העלמה לא עשׂתה לי רעה מעודה… היודע אתה, מנחם, מה היא עושה בלילות?

מנחם ( באי רצון ): מאין לי לדעת.

מרים: אבל אני יודעת… גם אני הייתי עלמה חפה וזכה, ויודעת אני… היא אוהבת אותך, ואיננה ישנה בלילות מגעגועים ועריגת הנפש… ולנפש עלמה חפה מפשע תכונה מיוחדת, תכונה נפלאה… כשׂממית היא מתפשׂת… מוציאה היא מקרבה חוטים, חוטים דקים מן הדקים… חוטים יפים, חוטים מזהירים כאור הלבנה וכאור החמה, חוטים רבי הצבעים… והעלמה אורגת מן החוטים הללו – ערפלי טוהר, ערפלי זיו… ואת הערפל היא מלבישה את אהובה, את בחירה, שרצתה נפשה בו… ובתוך הערפל הזה יגדל בחירה והיה לענק, למלאך אלוהים… יתגדל ויתקדש… בתוך הערפל עיניו מאירות ככוכבי בוקר, מתוך הערפל ישָמע קולו כמנגינה, כשׂיח שׂרפי קודש… אם תקרע את הערפל, יקָרע לב העלמה; ואם ימעל בה בחירה מעל מוֹת תמות העלמה, בנפשה הוא!

מנחם: אֵל אלוהים!

מרים: כן תעשׂה! קרא לאלהים… אני קראתי ולא שמע אלי, ונפלתי! מזלי גרם, כוח לא היה בי…

מנחם: אני לא אסור ממך, לא אעזבך, ויהי מה!

מרים: האם אתה אוהב אותי, מנחם?

מנחם: אהבה עזה כמות!

מרים: מי יודע! אבל אם אוהב אתה אותי, אל תשׂיא עלי עוד עוונות! די לנשמתי במה שדבק בה מכבר, ולא תכּתם בדם אוהביך ואהוביך!

מנחם: הבל!

מרים ( ברוגז וכעס ): ומה אתן לך, שוטה, ולא לקחת עוד ולא לקחו אחרים לפניך?

מנחם: אינני חפץ לדעת זאת!

מרים: רב! אני מצווה: לך! לך אל אשרך, אל מנוחתך, ולא תוסיף לראות פני…

מנחם ( חרד ): אני… אני אלך… אני ירא אותך… נוראה אַת, נוראים פניך… ( נסוג אחור ונעלם ).

מרים ( אל עצמה ): עתה עלי לברוח… מפניו ומפני – עצמי!

---

בחוץ

מאת

יצחק ליבוש פרץ

אברהם ( הולך )

מלכה ( קוראת ): אברהם, אברהם!

אברהם ( הופך פניו בנחת ): אַתּ, אַתּ קוראת, מלכה?

אברהם: כן, אני!…

אברהם ( קרב אליה ואוחז בידה ): היש לך דבר טוב?

מלכה: כן, תפוח מטוגן! ( נותנת לו והוא אוכל ).

אברהם: בעליך חיים חיי עונג! תפוחים מטוגנים!

מלכה: ובכל זאת אוכל הוא אותה בכל פה!

אברהם ( בצחוק ): והיא?

מלכה ( ברחמים ): היא בוכיה…

אברהם: אך מה לנו ולהם?!… במשך הימים האחרונים אספתי שלוש פעמים שלושה – כמה?

מלכה: תשעה!

אברהם: טוב מאד! ( תופס בלחיה ).

מלכה ( משתמטת ): ואני אך חצי רובל אספתי.

אברהם ( בדאגה ): מדוע?

מלכה: קמצן הוא ומקלל אותה על כל אגורה, וצר לי עליה!… כבר אספתי רובל שלם, ובבוקר, אחרי ליל בכי וקללות שם, החזרתי לה בחשאי את החצי, שׂמתי בכלֵיה – ומה גדלה שׂמחתה במצאה את המטבעות! אומללה!

אברהם ( באנחה ): כן, אומללה! אבל, באופן כזה, מלכה, ימָשכו עוד הימים עד החופה!

מלכה: וכמה חסרים אנחנו עוד?

אברהם: עוד חמשה-עשׂר – – –

מלכה ( בחשד קל ): ולפני ימים אמרת אך שנים-עשׂר –

אברהם: הרב רוצה יותר…

מלכה: ואתה נותן?

אברהם: ומה אעשׂה? מלבד זה יש שם ספקות בהכתבים….

מלכה: ואם תוסיף לו – – –

אברהם ( מצחק ): יוכשר הכול…

מלכה: ובכן – עוד שלושה-עשׂר!

אברהם: חמשה-עשׂר אמרתי…

מלכה: גם זה נקבץ בנקל – – –

אברהם: אבל אם תתמלאי רחמים על הגבירה!

מלכה ( באומץ ): לא אחוס ולא ארחם עוד, ויהי מה! גם אני ראויה למעט אושר! האינני ראויה? ימח שמם!

אברהם: יפה אַת, מלכה, בכעסך…

מלכה ( בצחוק ): אני יודעת, שאני יפה…

אברהם ( בחשד ): בעל הבית שלך אומר?

מלכה ( בצחוק ): גם אתמול אמר!

אברהם: ואַת?

מלכה: אני הראיתי לו את שינַי…

אברהם: מתוקה אַת, מלכה!

מלכה ( בצחוק ): אני יודעת, שאני מתוקה…

אברהם: וזאת מי הגיד לך?

מלכה: הבן הגיד לי – – –

אברהם: ואַת?

מלכה: ואני ציויתי להביא שני רובּל כסף…

אברהם: ומאין יקח?

מלכה: ולי למה לדעת מאין? יגנוב!

אברהם ( בחשד ): ואם יביא?

מלכה: אַראנו את נחת זרועי!…

אברהם ( בחשד ורוגז ): הזהרי, מלכה!

מלכה: הזהר אתה ואל תוציא כסף לבטלה!

אברהם ( בכעס ): מלכה!

מלכה ( מתחרה ): אברהם!

אברהם: יהי כן – אחר החופה נתראה פנים – – –

מלכה: אם כה, לך לדרכך – – –

אברהם ( מתנצל ): ומה אעשׂה, והמחשבות הרעות זוחלות אל מוחי מאליהן… כל הלילות הן מנקרות שם כיתושים… הוי מלכה, לפעמים אני מדמה, שאשתגע…

מלכה ( בדמעות שׂמחה ): אברהם שלי!

אברהם: מלכה… תני לי אות נאמן, אות נאמן, שאַתּ, שאינך… שאַתּ…

מלכה ( בצחוק ): לך לך, משוגע, אין לי פנאי! כבר חצי שעה אני עומדת, ושם – – –

אברהם ( בתקוה ): מלכה, חופתנו תהיה מהר, מהר מאד… לא אשתה עוד, ולא אעשן עוד… מהר תהיה, מהר!

מלכה: מי יתן!…

אברהם ( בתחנונים ): מלכה, אך נשיקה אחת מראש!… על החשבון הבא! אך נשיקה אחת!

מלכה ( מתחמקת ): אף לא חצי נשיקה, אף לא רביעית נשיקה – לך, לך!

אברהם ( תופס בבגדה ).

מלכה: ההשתגעת? בחוץ?!

אברהם (עוזב את בגדה. מלכה הולכת. הוא מביט אחריה זמן רב).

---

בנים

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הנפשות:

מאיר חייט, כבן כ"ה.

שׂרה אמו, חולנית, אילמת.

מרים קרובתם, כבת י"ח. תופרת כלי לבן.

המקום: חדר המעון של המשפחה.

לשׂמאלו של הרואה דלת סגורה. לפני הדלת תנור ברזל מטולטל. אחרי הדלת, לאורך הקיר – מצע תבן מכוסה שׂמיכה קרועה, אבל לבנה. תחת כר – צרור בגדים ישנים. נוכח הרואה חלון פונה החוצה. באמצע, לרוחב החדר, שולחן עבודה. שתי מכונות תפירה משני עברי השולחן. המכונה לימין הרואה היא מכונת חייטים להניע ברגל, המכונה לשׂמאל הרואה – מכונת יד לכלי לבן.

לימין הרואה על-יד הקיר – מטת החולה. על-יד המטה – כסא מרבדים ישן-נושן. על המשענת נשען כר של עוֹר והשׂער מציץ מתוך חוריו. על המושב כסות לילה. המטה והכסא מובדלים מן החדר במחיצת קנים נמוכה.

בכל משך המחזה לא יחדל השאון. מן החוץ, בעד החלון, שהוא בעל שמשות רועדות בכל עת, מתפרצים קולות בלי הפסק. מבעד הדלת נשמעות מן החדר הסמוך הכאות של רצענים על עורות, ופעם בפעם גם – מריבה או שירה. החולה מתאנחת בהקיץ ובחלום.

מאיר ושׂרה מתאפקים בכל משך הספּור ומדברים בלחש. כשהמסך מורם רואים את מרים מעבר למחיצה, כשהיא משתדלת להרגיע את החולה, המראה לה אותות חבה והכנעת זקנים לילד ברמיזות עיניה ואצבעות ידה.

מאיר עובד עבודתו בלי הרף, אך עיניו נטויות אל מעבר למחיצה ודולקות אחרי כל תנועת ראשה של מרים, הנראה מעל להמחיצה. כצאת מרים הוא משפיל עיניו ומורידן אל עבודתו.

מרים(בצאתה אל החדר): תהילה לאל, נרדמה.

מאיר (חוזר אחריה): תהילה לאל… כן… כן… היא נרדמה… ברחמיו וברוב חסדיו!

מרים (בלחש עוז): דום, אל תנבּל פה!

מאיר (בלעג מעושׂה): שומע עבדך…

מרים (נאנחת ויושבת אל המכונה, שהיא מניעה ביד רועדת).

מאיר (מרים עיניו בחשאי ומביט על פני מרים בשארית רוגז, הנהפך חיש לדאגה, והדאגה נהפכת לרחמים).

מרים (כשהרגישה במבטו): מה?

מאיר (משפיל עיניו, בתמהון מעושׂה): מה?

מרים (בעצבון): דימיתי, כי רוצה אתה להגיד לי איזה דבר; הלא על כן הבטת בפני?

מאיר: אני? חלמת! לא רציתי להגיד כלום… אין לי מה להגיד. בכלל איני רוצה כלום… אסור לרצות…

מרים (אינה גורעת עיניה ממנו).

מאיר (נרעש): למה אַת דוקרת אותי במבטי עיניך?

מרים (בתלונה): אני דוקרת אותך? אני? אולי להפך! (ברגש) הלא אתה – – הלא כל מלה, היוצאת מפיך יורדת על לבי כנטף זפת בוערת! כל הגה – מחט… (תופשׂת בראשה) הוי אלי, אלי! את הגיהנום אני רואה בחיי!

מאיר: ולמה באת הנה?

מרים: לא אליך… אותך לא ידעתי… אחות אמי קראה לי… כתבה שהיא חולה…

מאיר: וּבאת! (במרירות) הוי נערה שוטה! מה לך ולנו? צעירה את, יפה את, כך אומרין הבריות – חפשיה אֵת! שערי העולם פּתוחים, שערי החיים – למרחב! יחידה, בלי אם חולנית – – – למה באת?

מרים: אל תחטא, מאיר! לוּ ידעת את נפשה של הנערה הגלמודה… לו ידעת את לילותיה של הבודדת, היחידה, את הצללים, את רעד הנשּמה, את לחץ הלב… אבל אתה אינך יודע, אתה אינך רוצה לדעת…

מאיר (מתאפק בכל עוז): די, מרים! אל תפריעי… אני איני רוצה לדעת… לי אסור לדעת, לי אסור לרצות. הרצון של פועל עני הוא דבר אסור, החפץ – – – –

מרים (בקוצר רוח): שמעתי, שמעתי… אבל בלילות אני שומעת אחרת… שׂפתיך דובבות לפעמים בשנתך… אתה לא ידעת זאת?

מאיר (מניע את המכונה ביתר עוז): אין אני ערב לחלומותי – – –

מרים: למה אתה לוחץ את נשמתי, מאיר? למה אתה מעיק עלי כמשׂא לעיפה? וכי אינך רואה, שאני נחנקת פה, שאני – –

מאיר (בקור רוח מעושׂה): העבודה מרובה, מרים!

מרים: אתה שׂונא אותי, מאיר! אני יודעת; תכלית שׂנאה אתה שׂונא אותי. ואני יודעת מדוע… אתה שׂונא אותי לפי – שאתה אוהב אותי!

מאיר (בזדון לב): מטורפת אֵת?

מרים (קופצת ממושבה): איני מטורפת! אולי עוד אצא מדעתי, אך עדיין לא יצאתי…

מאיר (בקול בלי צבע): אולי… גם זה יתּכן…

מרים: באחד הלילות, לילות נדודי על הכסא, עלה לפני פתאום פתרון החידה. כעלות כוכב על שמי אופל, כן עלה הפתרון לפתע פתאום! כטובעת ברגעיה האחרונים, זכרתי פתאום את הכול. כל הגה, כל נשימה חמה, כל ברק עין, הכול זכרתי – את עיניך הדולקות אחרי מאחורי והחשכות לפתע פתאום, כשאני פונה אליך! אתה אוהב אותי, אבל אתה שׂונא את הטוב, את הרגש הטוב, כמו ששׂונא הילד החולה את תרופתו…

מאיר (מגמגם): ה-ב-לים! מליצות מן הרומנים שאַת קוראת…

מרים (בקול מרווה דמעות ובתחנונים): וּראֵה, הלא שנינו אומללים… הלא שנינו יתומים, ומלבד האילמת ההיא אין לנו ולא כלום… חוס עלי, עליך, על שנינו – – –

מאיר (מוציא ביד רועדת מכיס חזהו תמונה פוטוגרפית ומוסר לה).

מרים (אוחזת בתמונה, מסתכלת בה רגע אחד ונרתעת): אתה אוהב אחרת – – – מי היא?

מאיר אמי היא… אמי מלפנים… כשהיתה כלה של אבי… אבי, לוּ ידעת אותו, היה מוצא חן בעיניך… בעל בטחון, שומר אמונים, מעולם לא הוציא מפיו דבר מגונה… חס ושלום… (חדל מלהניע את המכונה. לחשו מעתה כלחישת פתן) הוא לא ידע, כי רצונו של פועל עני עבירה הוא, יצר הרע הוא… אהבו זה את זו, חולות היו הנשמות, כמו שאַת אומרת וביקשו את התרופה המתוקה – ומצאוּה – ונרפאו!… שישה חדשים בגן עדן – ואחר כך (מליט פניו בכפיו).

מרים: ואחר-כך?…

מאיר (כאילו הקיץ): ואחר-כך? אחר-כך היה אבי עובד בעד שני פיות… גם אמי היתה תופרת לבנים… ואחר-כך עבדו בעד שלושה וארבעה פיות… ואחר-כך נפל אבי למשכב… ואחר-כך – בא מלאך המות, ומתו הבנים, ומת האב… ואני והיא נשארנו… אני, כמו שאַת רואה, והיא…

מרים (ברחמים גדולים): חולנית… אילמת.

מאיר (בעקשות זדון): הטבע מתנקם בפועל עני! יפרה, אומר הטבע, העשיר – והעשיר אינו רוצה. והעני, כשהוא רוצה – – – (מראה באצבע על האדמה) כן… השאול… מצאת את פתרון החידה… מתייראה אַת מפני השגעון? אני איני מתיירא… הלוַאי ואצא מדעתי! הלא יש מטורפים מאושרים… חלומות טובים של שגעון טובים מחיים כאלה… בשגעוני מותר יהיה לי לאהבך, לאמצך אל לבי, למוץ את אור עיניך, למוץ את נשמתך…

מרים (בתמהון עליצות ופחד): אבל, מאיר! מאיר שלי! אולי ירחם ה'. אולי ימנע ממני… אתה יודע מה… הלא מעשׂים בכל יום – – –

שׂרה (מעבר המחיצה): מ מ מ…

(המסך נופל במהירות)

במחזה

אחרי חמש עשׂרה שנה

הנפשות כנ"ל, מלבד שׂרה.

המעון כלעיל. אך הדלת אל החדר השני פתוחה. מבעד לדלת נראים פועלים חייטים ומכונות תפירה. מריבות וקטטות וגם שירים נשמעים מן החדר השני. בחדר הראשון כלי בית יפים.

מאיר (יושב על ספר חשבונות. פתאום הוא מתרגז למשמע שירתם של הפועלים וקורא אל החדר השני): דומו, כלבים! איני משלם בעד זמירות! (קם ומתהלך אנה ואנה בכעס).

מרים (יושבת על המטה בשׂער פרוע כאבלה, בתחנונים): עוד הפעם התרגזת… הלא אסור לך, חביבי, להתרגז…

מאיר (עומד. מביט עליה בעין זעם ואומר בקול גס): ואַת דומי… היום הוא היום האחרון… הרב כבר הכין את הגט… היום נלך אל הרב…

מרים (ביאוש): אני לא אלך!

מאיר: הלוך תלכי… ואם לא תלכי, אעזבך עגונה בלי פת לחם…

מרים: מאיר!!!

מאיר: אל תשׁחיתי את דבריך לחינם… איני רוצה ללכת ערירי! בשום אופן איני רוצה! למי אני עמל? בשביל מי אני גוזז את הצאן – שם? בשביל מי אני מתעשר… השומעת אַתּ? איני רוצה ללכת ערירי – – –

מרים (נשמטת מעל המטה על ברכיה. פורשׂת כפיה כלתפילה): אבל, מאיר, עוד יש תקוָה… הלא יתּכן… אולי יראה ה' בעניי, אולי ירחם… הלא דברים כאלו קרו… אולי אִבּנה…

(המסך נופל במהירות)

---

בשפל

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הנפשות:

מירל אלמנת שוחט, עניה מטופלת, כבת מ'.

לאה (כבת כ"ה) ונחמה (כבת כ') אחיותיה. משרתות.

אברהמ’ל בנה הקטן של מירל; לומד תורה בחדר.

משה’ל הגלב וזרח הרצען. שני צעירים לימים.

גינת עיר קטנה; לפנות ערב של יום מעונן בראשית הסתיו, כשכלתה רגל מן השוק. למול הרואה: משעול הגינה לרוחב. באמצע – ספסל, לא הרחק ממנו לשׂמאל – פנס נפט דולק. לאורך הגינה משׂמאל – שורת בתים, עץ ואבן; כמה חלונות מוארים. הבית בראשית השורה מואר ביותר. לימין יוצא מראשית המשעול מעגל סביב הגן.

מחזה א

מירל (יושבת על הספסל. פונה כה וכה בקוצר רוח כמחכה).

אברהמ’ל (חצי שוכב, נשען בראשו על ברכי אמו; גונח ומשתעל קצת).

מירל : הוי, כפוי טובה, הדודות אוהבות אותך כל כך, ואתה – –

אברהמ’ל (באמתלא ): אבל קר לי, איני יכול להמתין עוד.

מירל : קר לך, יתומי שלי, הא לך את מטפחתי ( מסירה אותה מעל שכמה ).

אברהמ’ל: ואַת?

מירל : לי לא קר… הסכנתי, ברוך השם ( מעטפת אותו ). ועתה השקט…

אברהמ’ל (שב אחרי הפסקה קצרה לגניחותיו): אמי…

מירל : ומה אתה רוצה תכשיטי, למדן שלי?…

אברהמ’ל: רוצה אני אל אחיותי…

מירל : עוד מעט, יתומי שני… הדודות תבואנה, עלינו להוָעד ליום מחר… יודע אתה מה הוא יום מחר?

אברהמ’ל: יודע אני, היאָרציי“ט של אבא ז”ל.

מירל: כן, ושלשתנו נלך יחד להשתטח על הקבר… ולהתפלל…

אברהמ’ל (בתמיה ): גם הן – הדודות?

מירל: בוַדאי…

אברהמ’ל: אני אלך לבדי… אשכים ואלך…

מירל: יהי כן, אבל עכשיו הלא רעב אתה, מן הבוקר לא אכלת עוד… ואני אשה קשת רוח, לא השׂתכרתי היום אף פרוטה… וגם האחיות שם… רעבות, והדודות תבאנה ותביאינה דברים טובים לאכול…

אברהמ’ל: אני איני רעב.

מירל (בלי שׂים לב לדבריו ): והדודה נחמה ביקשה ממני להביאך מן החדר…

אברהמ’ל: בטוּל תורה לחינם…

מירל: אבל היא רוצה לראותך, לנשקך…

אברהמ’ל (קופץ ממקומו ): אבל איני רוצה!

מירל: שוטה שלי, לדודה מותר. וגם שמעה, שאתה משתעל קצת, והיא רוצה ללכת עמך אל הרופא…

אברהמ’ל (בעקשנות ): ואני איני רוצה!

מירל: וללמוד תורה אתה רוצה?

אברהמ’ל: ללמוד תורה אני רוצה!…

מירל: ומי ישלם שׂכר לימוד? גם היום תביאינה מעות קטנות…

אברהמ’ל (יותר אל עצמו ): מצוָה הבאה בעבירה!

מירל (מזדעזעת ): מה אתה אומר?

אברהמ’ל: אני יודע מה שאני אומר!

מירל: מה אתה יודע?

אברהמ’ל: הרבה אני יודע… איני רוצה לנבּל פי… חברי ספרו לי…

מירל: אותם השקצים!

אברהמ’ל (נעלב ): חברי אינם שקצים… לומדי תורה הם, ושמעו מאמותיהם… ( מתחנן:) איני רוצה לחכות לאותן הדודות!

מירל (בכאב עצור וכעס מעושׂה ): לך כפוי טובה, לך!

אברהמ’ל (קם ללכת ): אבל מחר אלך לבדי אל הקבר…

מירל (אחרי אברהמ’ל ההולך לימין ): ואמור, שיבעירו אש… אביא תפוחי אדמה…

אברהמ’ל (עומד; בקול בוחן ): אבל הלא אמרת, שלא השׂתכרת היום? היתנו לך בחנות בהקפה?

מירל: לך! אין זה עסק שלך! מאשר אקח, אקח!

אברהמ’ל: ואני לא אוֹכל! ( נעלם במעגל. מרחוק נשמעת שירתו: )

אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה:

רֵאשִיתוֹ עָפָר וְסוֹפוֹ רִמָּה:

הַיוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר –

אוֹי לַגָּבֶר!…

מירל (מקשבת לשירתו ): צדיקי שלי… יתומי שלי…

מחזה ב

הקודמת. לאה (נראית במעגל מימין ). זרח ומשה’ל (משׂמאל ).

זרח: לקראתנו באה שלך!

משה’ל : אינה שלי עוד, ואין לי פנאי. היה שלום ( שב על עקביו ).

זרח (סוקר את הספסל ): לפגוש את לאה אין זה עסק ביש. אבל שם ה“צנועה” על הספסל ( שב גם הוא ).

לאה (רואה כל זאת ומזדעזעת, אבל מתאפקת ונגשת אל מירל ): ערב טוב! עכּבוני הגבירות, ימח שמן…

מירל (במנוד ראש ): אין דבר. את קול חתנך שמעתי… למה נס מפניך?

לאה (כאילו אינה שומעת ): ואיה אברהמ’ל?

מירל: היה והלך; קר לו… והוא עזבך?

לאה: אין זה עסק שלך! ( מרגישה בחסרון המטפחת על שכם מירל. ברחמים: ) נתת בעבוֹט?

מירל: עטפתי את אברהמ’ל… קר היה לו.

לאה: ואני כה התגעגעתי לנשקו.

מירל: אבל הוא אינו רוצה… “דברים טובים” שמע עליכן מפי חבריו…

לאה: ואולי מפיך.

מירל: אני מחשה.

לאה: לוּ החשית! אבל אַת אינך יכולה להחשות… ( מתעוררת ) אבל היום, אומרת אני לך מראש, איני יכולה לשמוע את מוסרך… די לי! אזני צבות ולבי נובל בי.

מירל: אוי לי, שראיתיך בכך… אוי ואבוי… ואם אני אשתוק, הישתקו שם בשמים?

לאה: מירל, איני רוצה לריב עמך! קשת רוח אַת… אחותנו הבכירה אַת, ושלוש יתומות אנחנו, ומזלנו – מזל יתומות עזובות… ( מתעוררת ) אבל מבקשת אני ממך: אל תמדי ביני ובין הרבונו של עולם! אם יש לו להתרעם עלי, גם לי יש להתרעם… לכל הפחות, על הכול יש תשובה… ואַתּ קחי מה שהבאתי בשביל האפרוחים ( מוציאה מכיס בגדה את החפצים וכשמירל אינה פושטת יד לקבל, היא מניחתם על הספסל ) סוכּר… תּה… שיירי אכילה… וזה התופין בשביל אברהמ’ל, שיחיה… ועוד חתיכת דונג.

מירל (בחשד ): מאין יש לך דונג?

לאה: קנו דבש ולקחתי לי את הדונג.

מירל: איני רוצה בזה…

לאה: משוגעת! הלא מחר יום הקבורה וצריך לנר-שעוָה!

מירל (קופצת כנשוכה ): מה אַת אומרת? נר נשמה גנוב!

לאה (נעלבה ): לקחתי ולא גנבתי… ויש לי הזכות לקחת… את דמי הם מוצצים.

מירל: כל מה שאינו שיירי אכילה, איני לוקחת, שומעת אַת?

לאה: כפי שאַת רוצה… יהא מונח הדונג; לי אין חפץ בו ( הפסקה ). וגם מעט כסף לשׂכר-למודו של אברהמ’ל, שיחיה… חצי רובל.

מירל: מאין לקחת?

לאה: סוחר בא מחוץ לארץ, התאכסן אצלנו ונסע, והשאיר לי…

מירל (בחשד ): בחינם, בלא דבר?

לאה (בחצי צעקה ): מה אַת רוצה ממני, מירל? המעט לי להיות שפחה חרופה, אסקופה נדרסת… ( בבכי ) היום בבוקר, עודני ישנה – עד אחר חצות צריך היה לשרת – עודני ישנה, ובעל הבית בא… הוא ופאותיו וחוטמו הגס…

מירל (בחרדה ): ומה רצה?

לאה (בגועל נפש ): ומה רוצים הגברים?

מירל: ומה עשׂית?

לאה (בהתעוררות ): מה עשׂיתי? נתתי לו מתנת יד לזכר עולם! כלום הם חושבים אותנו לבני אדם?

מחזה ג

הקודמות. נחמה וזרח (באים מן המשעול התיכון ).

זרח (כבואו עד קצה המשעול רוצה לשוב על עקביו).

נחמה (פונה אליו ): לאן?

זרח: שם אחותך הצנועה…

נחמה (בצחוק ): אינך אהוּב עליה כל עיקר. לך!

זרח: ומחר בבוקר נתראה?

נחמה : לא… מחר אני הולכת על קבר גיסי… צריך ללכת… אף-על-פי… אבל אין זה עסק שלך. לך ושוב אחרי שעה קלה; אל הספסל. ( זרח שב על עקביו. נחמה נגשת אל אחיותיה ).

מחזה ד

הקודמים בלי זרח

מירל (אוספת באנחה את מתנותיה של לאה).

נחמה (בגשתה אל הספסל ): ערב טוב.

לאה: ערב טוב ( מחבקות זו את זו ).

נחמה (אל מירל ): ואַת, אין כבודך לענות לי? ואיה אברהמ’ל?

לאה: הלך מזה, קר היה לו.

נחמה : ואני חפצתי לנשקו…

מירל: יש לך, ברוך השם, למי לנשק! אברהמ’ל אינו רוצה.

נחמה : כשיזקין – יערים…

מירל: ארורה, אל תפתחי ה לשׂטן!

נחמה : דומי, גבאית!

לאה (עוצרת אותה במבטה).

נחמה (מתאפקת. מתחילה להוציא מכיסה חפצים).

מירל: מהרי, מהרי! הלא ידך רועדת מקוצר רוח, אין לך פנאי! כן, כן, חושי… אקח ואלך, ואפנה מקום – –

נחמה (זורקת מכיסה מה שהביאה. אל לאה ): שבי אַת עמה, אם יכולה אַת… אני איני יכולה… פשוט, איני יכולה לשאוף רוח בפניה. ערב טוב! ( הולכת ).

לאה (קוראת אחריה ): שובי עוד אלי, נחמה, עצובה אני…

נחמה (מחזרת ראשה ): נשוב, נשוב!

מירל: בלשון רבים!

נחמה : הלא אמרתי לך, השׂיאני, פסקי לי נדוניא, עשׂי מלבושים, קראי למנגנים – – יכולה אַת? ( נעלמת בקצה המעגל ).

מחזה ה

הקודמות בלי נחמה.

מירל (קמה ללכת ).

לאה: שבי עוד מעט. יראה אני להשאר יחידה.

מירל: לכי הביתה…

לאה: הלכו כולם, אין איש בבית, והבדידות איומה…

מירל: עוד מעט ויבואו הם…

לאה (בתחנונים ): מירל, תני לה לשאוף רוח!

מירל: כן, כן… הגיני עליה… משכי אותה אחריך אל הנהר… אַת טובעת, תצלול גם היא…

לאה: אני איני מושכת…כל איש יש לו שׂכלו שלו ורצונו שלו… צעירה היא וחפצה חיים – תחיה כאוַת נפשה – – ואני איני, חס ושלום, טובעת!

מירל (מבטת בפניה ): אינך טובעת?! חס ושלום! מתקנאים בך! בתולה כשרה וצנועה, שדכנים דופקים על דלתותיך – – ומה יהי בסופך, לאה?!

לאה: בסופי?

מירל: כאילו אינך מבינה! חכמה שלי! ולמה אַת חיורת כסיד? ומה הכתמים האדומים על לובן פניך? ולמה צבות אשמורותיך? ולמה כה דולקות עיניך? ולמה נהלכת כצל? ומה היא ה“מרה שחורה” שלך?

לאה (מתפרצת ): ועל מה צריכה אני לשׂמוח? על גורלי הטוב! על ששפחה נחרפת אני ונעבדת בפרך…

מירל: אבל קודם לזה היית שׂמחה ועליזה כצפור.

לאה (ביאוש ): קודם למה?

מירל (באכזריות ): קודם שעזבך ה“ימח שמו” – הגלב!

לאה: וגם בזה אני אשמה?

מירל: לכל הפחות לא אני… אם עזבך – דברים בגו! אחרי נשיקות-חינם אין צורך בחופה וקדושין…

לאה (בתחנונים ): מירל! ( נופלת על משען הספסל ) יסורי גיהנום… מלח על פצעים חיים… שמן על האש…: מה אַת רוצה ממני, מירל! מה אַת רוצה ממני, מלאך המות שלי! חוסי עלי… שלוש אחיות… שלוש אחיות אנחנו…

מירל (באכזריות ): לחוס עליך? חוסי אַת על נחמה… וגם חוסי עליך, כי מי יחוס עליך, אם לא אַת בעצמך? ( הפסקה ) ואם יתפרסם הדבר ביותר, מי יאספך, לאה?

לאה (כטועה בכוָנה ): מי יאספני? האין אני עובדת? האין אני מבשלת, מנקה, מכבדת ותופרת? חס ושלום, עצלה אני, חולנית?

מירל (במנוד ראש ): אַל תשלי את נפשך, לאה! בעלת בית כשרה לא תתן לך לדרוך על סף ביתה… ( הפסקה ) הכול רוצים בכשרה, בצנועה…

לאה (מתכוצת בתחנונים ): מירל… הלא כך אי אפשר… אלמנה אַת וקשת-רוח… אבל לכול גבול… שלוש אחיות אנחנו… אחת אלמנה ושתי יתומות, יתומות עזובות… ונניח שאני, שאני – כמו שאת אומרת – איני כשרה כל כך, אבל – הלא אחות אַת… אחות בכירה! פגעו בי, בגדו בי, רצחוני נפש… שׂמוני, כמו שאַת אומרת – ללעג ולקלס… יצחק לו העולם… אבל אַת, את!

מירל ( מחשה ).

לאה: אין בך אף ניצוץ של רחמים… יהי כן… ערב טוב! ( הולכת לימין ).

מירל (מביטה אחריה בחשד. כהגיע לאה אל הפנס, צורחת): שובי!

לאה (מחזרת ראשה ): מה אַת רוצה ממני?

מירל (בקול ניחר, אבל חזק ומצווה ): שובי כרגע!

לאה (מתחלחלת ): למה אַת צועקת? הלא הולכת אני!

מירל: כרגע חושי!

לאה (מגיעה אליה ).

מירל (מתבוננת בה רגע ): כן, כן! ( משליכה מכיסה בידים רועדות מה שקבּלה מן האחיות ) קחי, קחי והשיבי גם לה… איני רוצה… איני רוצה… ( נופלת על הספסל ) עגולה, עגולה כחבית, וַי, וַי… שלוש אחיות, היו שלוש אחיות… וַי, וַי ( בזעם פתאומי: ) ואַת עודך כאן? עודך עומדת? איני רוצה לעמוד בד' אמות שלך! ( הולכת. פוסעת כמה פסיעות ופונה שנית אל לאה ) ומחר אל תבואנה אל הקבר… לא אַת ולא היא… השומעת אַת? ( בשארית כוחה: ) את גולגלותיכן ארוצץ. חלילה! חלילה! ( הולכת ).

מחזה ו

לאה (על הספסל). משה’ל (בא במעגל התיכון).

משה’ל (משורר בשריקה ):

גַּלָּב אָנֹכִי, גַּלָּב,

וְתַעֲרִי חַד כַּחַלָּף,

וּלְשׁוֹנִי כַתַּעַר:

וּמוֹצֵא חֵן הַנַּעַר…

הִזָּהַרְנָה כְבָשׂוֹת

מִן הַחַלָּף, מִן הַתַּעַר.

וְאֶל לִבִּי פְתוּחַ הַשַּׁעַר

רָצוֹת אוֹרְחוֹת, אוֹרְחוֹת,

צִפֳּרוֹת פּוֹרְחוֹת, פּוֹרְחוֹת!

וְשׂוֹרְפוֹת אֶת כַּנְפֵיהֶן

בְּאִשּׁוֹ שֶל הַנָּעַר –

אבל שם, על הספסל, איזו כבשׂה! (נגש, מכיר את לאה, רוצה להסוג אחור, אך נדמה לו שכבר הרגישה בו).

לאה (בצפצוף תחת קול ): קרב, קרב!… יש לי מה להגיד לך, לבשׂר לך.

משה’ל (חרד וחושד ): ערב טוב… ( נמלך ) אבל –

לאה (בלעג קר ): אבל מה?

משה’ל : פנאי אין לי… עבודה רבה שם; מחכים… רציתי אך לקנות מה לעשן.

לאה (כנ"ל ): ומתוך כיסך שעל החזה נשקפות סיגריות.

משה’ל (נבוך, ממשש ): כן, כן… העבודה כל-כך רבה, הראש סחרחר, ושכחתי… ועלי לשוב כרגע!

לאה (כנ"ל, ביתר עוז ): כן, כן… אבל אך שתים-שלוש מילים…

משה’ל (מתנודד ): אבל במטותא, בלי זלזולים… הלא שנינו אין אנו יראי שמים, ברוך השם!

לאה: כן, כן… שנינו… אבל לבשׂר לך רציתי… ברכת השם חלה עלי… כן ( מראה על כרסה ).

משה’ל (מצחק להסתיר המבוכה ): הברכה שלי… ולא שלו… ואת הנעשה אין להשיב…

לאה: ולא יותר?

משה’ל : יותר אי אפשר, שני מתים אינם יוצאים במחול…

לאה (בבוז יותר עמוק ): לך!

משה’ל (נסער קצת ): אבל אני עוד אשוב אליך ונדבר עוד בזה…

לאה (בחזקה ): אל תבוא!

משה’ל : אבל, לאה!

לאה: איני רוצה בשום אופן, התרחק; הולכים! ( משה’ל קופץ מעל לגדר ונעלם. באים נחמה וזרח ).

נחמה: עודך כאן, לאה?

זרח: ערב טוב!

לאה (מחשה ).

נחמה (מתפלאה ונגשת אליה ): לאה, מה לך? פניך כפני מת, מה היה לך?

לאה: אין דבר שיני כואבות… מה אני אומרת? חשה אני בראשי… כן… גדול הכאב…

נחמה (אינה מאמינה ): לאה, ההיה כאן הגלב?

לאה (מחשה ).

נחמה (בחימה עצורה ): היה? העלעבך?

לאה (מחשה וממררת בבכי).

זרח (בקצף מעוּשׂה קצת ורחמים ): הגלב הבליעל!

נחמה : יפול נא בידי! הוא התחיל להתקרב אלי. אני אפרע ממנו!

זרח (בתלונה ): נחמה!

נחמה : אל תירא!

זרח: קור עובר באברי… החולירע חוטפני!

נחמה : אמרתי, אל תירא! אבל לו אשלם! ויהי מה… זה הרמאי… ( בחפזון ) כצאתי בבוקר לקנות בשׂר, פגשתיו בקצה הגינה, עמד לו אצל מרים הארורה – נשקו זה לזה…

לאה: יעשׂה לה מה שלבו חפץ…אין זה נוגע אלי עוד.

נחמה (מניעה ראשה כמסופקת).

זרח (אל עצמו ): אכן… זו היא עלמה טובה… שׂבעת ודייך – לך לך! תבוא עליה ברכה!

נחמה : מה אתה דובר שם?

זרח: אני? אמרתי, שאם יקרב אליך, אתקע בו מרצע!

נחמה : עדיין אינך אפוטרופוס לי… עוד קודם “הרי אַת”…

לאה: חדלי, נחמה, דבר לי אליך ( מציצה לצד זרח ) ביני לבינך.

נחמה (מצוה לזרח ): לך לך מזה… סוב במשעול. אם ארצה אקרא לך!

זרח: הנני שומע, הוד מלכותך! ( הולך ).

נחמה (בחבּה ): זרח שלי; הוא נאמן ככלב! ( זרח נעלם ).

לאה (אחרי הפסקה ): ומובטחת אַת, שהוא שלך!

נחמה : בלי ספק…

לאה: לאורך ימים?

נחמה : אני אומרת: ברוך ה' יום יום…

לאה: ומחר, אם יאמר: לא?…

נחמה : ילך לעזאזל!

לאה: אינך רוצה להנשׂא לו?

נחמה : אני רוצה, אבל אין זה הכרח… רואה אני את מזלה של אחותנו מירל, ודי לי…

לאה: לא כל הבעלים מתים, ולא כל הנשים נשארות אלמנות עם יתומים… ולהיות משרתת וערירית כל הימים…

נחמה : אמת… ולא כל הבעלים מתים… וזה גבר אלים – והשד לא יקחנו… ואפשר להשאר בלי יתומים…

לאה: מה אַת דוברת, נחמה?

נחמה : את האמת אני דוברת, כן הוא מזלה של משרתת עניה.

לאה (מחשה רגע, אחרי כן ): אבל נחמה… כך אסור… חטא גדול… הקב"ה פורע את חובותיו… מני כבר נפרע… קחי מוסר…

נחמה : שמעי נא, לאה! השאירי את התחינות ליום מחר, כשנלך אל הקבר…

לאה: לא נלך!

נחמה (מתפלאה ): מדוע?

לאה: מירל אינה רוצה!

נחמה : ומי ישמע בקולה… ומשום מה אינה רוצה?

לאה: הצדק אתה. היא אומרת שאנחנו מחללות את הקבר…

נחמה (מתחלחלת ): חס ושלום, אני לא עשׂיתי עוד דבר רע…

לאה: אבל מי יודע מה תעשׂי מחר… דרכנו מוליכה במורד…

נחמה (בקול להכעיס ): ואם אוֹבה, אעשׂה… צעירה אני, יפה, אהובה ( רואה את זרח השב וחפץ לעבור לפניה, עוֹצרת אותו:) זרח, היפה אני?

זרח: כשמש בצהרים!

נחמה (נעלסה ): ואהובה אני?

זרח: כשאני רואה אותך תוקפתני הקדחת!

נחמה : וכשאתה מנשק לי?

זרח: דמי סוער ודולק כזפת רותחת!

נחמה : ותעמיד חופה?

זרח (בקול רפה קצת ): כשארויח…

נחמה (מאיימת ): זרח! אבל יקחך אופל, אם לא תרצה, לא תעמיד!

לאה (במוסר תחנונים ): אבל, נחמה – – –

(באותו הרגע נפתח חלון בבית-החומה ומשם נשקפת אשה וצורחת)

קול אשה: נחמה, אַיך? האם בגן, שובבה, אַת? זכרך יבוא הביתה תחתיך, רבונו של עולם!

נחמה (מתאפקת בכוח ): הוי, לוּלא מירל ואפרוחיה… הגיהנום! לולא אברהמ’ל החולני…

לאה (בדממה ): לכי…

נחמה (בחשאי לבל תשמע גבירתה, אל זרח ): ואתה השאר פה, שב אצלה ודבּר על לבה; נחם אותה…

זרח: בנעימות!

נחמה (אל לאה): אַדיה! (יד לשׂפה, רמז לנשיקה למול זרח).

זרח (יושב אצל לאה ): ועתה, יפתי…

לאה (באי רצון ): אך בלי מחאות…

זרח (שותק ).

לאה (אל עצמה בתאניה ): יתומות אנחנו… עזובות… אין אפוטרופוס, אין יועץ, אין דובר אמת… מירל יש לה חמשה אפרוחים… לא היה לה פנאי לטפל בנו…גדלנו פראות…

זרח (בצחוק קל ): אבל הסכנה אינה גדולה כל כך!

לאה (מבטת בו בבוז, אחרי רגע מתעניינת בו): זרח!

זרח: ומה חפצך ומה בקשתך, לאה האהובה!

לאה: גם אותי אתה אוהב…

זרח: האמת נתּנה להגיד… לולא נחמה… נחמה מושכת אותי כבצבת… מהלכה, שׂערותיה הפרועות, עיניה הקודחות… פניה הנלהבים בדברה! ( בתנחומים ) אבל גם אַת יפה, לאה, יפה מאד… שוטה גדול הוא הגלב… פונה לכאן ולכאן, הלא סוף סוף ישוב אליך; טובה ויפה ממך לא ימצא…

לאה (בקוצר רוח ): אמרתי שאיני רוצה.

זרח: תרצי, תסלחי לשׂיה התועה… מה בכך? גם אצל הגבירים יקרו מעשׂים כאלה… הלא סוף סוף תפקחנה עיניו…

לאה (מפסיקה אותו ): ואתה, זרח…

זרח מעמיד פניו בשאלה).

לאה: ואתה אוהב את אחותי, באמת ובתמים?

זרח (ברגש ): כן, בלא ספק! אם יעבור יום ואיני רואה אותה, מדומה לי שלא חייתי באותו יום… וגעגועי בלילות! אומר אני לך, החלומות שלי – אש מתלקחת!

לאה: ותקדש אותה כדת משה וישראל?…

זרח (מתקרר ): דבר זה אינו תלוי בי… מלבושים, הוצאות החתונה… והעבודה מועטה…

לאה: צעירה היא ויכולה לחכות… אבל עד היום ההוא! ( בתחנונים ) אל תגע בה, זרח!

זרח: בל אגע בה?

לאה: שמעני, עשׂה זאת למעני!

זרח: למענך?

לאה: כן… ואם ישיאך יצרך – חוסה עליה, ואל תזלזל בה, זרח… ואם מוכרח אתה להפיג את יצרך – הלא הרבה “סחורה” יש בעיר… הרבה, הרבה נערות…

זרח (מתלהב ): מיום שהכרתי את נחמה, מאוסות עלי כל אותן הנערות… הייתי לאיסטניס… השומעת אַת, לאה – אין כמוה! אחת היא בעולם ונחמה שמה!… ( שב לקלות רוח ) מובן מאליו – חוץ מלאה… גם אַת יפה, לאה! לולא נחמה, מרגיש אני, שהייתי נאחז בך כפתילה בשלהבת. היא לוקחת לב בשׂשׂונה, בשובבותה ובנועם חינה, ואַת ( מביט אל פניה ) ביגונך…. ובעצבונך ובלובן פניך… ( נסער ) בהצער שבעיניך, ובדמעותיך… ( לוקח את ידה ) אַת בעצמך אינך יודעת, עד כמה אַת יפה, עד כמה אַת חביבה ( לוחץ את ידה, לאה מרגשת בזה ומשיבה אותה אליה ).

זרח (בתחנונים ): למה אַת מונעת ממני את ידך?

לאה: ולמה לך ידי?

זרח (לוקח את היד בחזקה ): אל תיראי, נחמה לא תתקנא בך… גיסתי אַת, ומותר לי גם לנשק אותך ( מנשקה ).

לאה: תשאר האחת לפליטה – – – ואני – כאשר ( מרה ומתאפקת ).

זרח (מתחנן ): אל תכעסי לאה… אני אוהב אותך באמת… ( שב ומתנצל ) הלא גיסתי אַת… אחות נחמה שלי… כשאני מנשק לך דומה אני – – –

לאה (בלצון מר ): שאתה מנשק לנחמה שלך?

זרח (בהבטחה ): כן…

לאה (כנ"ל ): אף-על-פי שאנחנו כל כך שונות זו מזו.

זרח: אף-על-פי – – –

לאה (משתקעת במחשבה).

זרח (אחרי הפסקה ): אה, אל תתאכזרי לי…

לאה (ברצון מעושׂה ): להפך! יש לי אליך בקשה, זרח!

זרח: באש ובמים!

לאה: דבר קטן מזה… כפעם בפעם יכול אתה לאהוב אותי?

זרח: תמיד!

לאה: אין צורך ב“תמיד”… אבל זרח, השבע לי. לבל תעשׂה לנחמה רעה…

זרח (כאילו אינו מבין ): אני לנחמה – רעה?!

לאה: כן, אל תפתה אותה… ואם יתקפך יצרך… ואם לא תוכל להתאפק – – בוא תבוא אלי… הלא מוצאת אני חן בעיניך – לפעמים? תוכל לבוא…

זרח (משתומם ).

לאה: תשאר האחת לפליטה – – – ואני – כאשר אבדתי, אבדתי.

במחזה ספר שני: מתורגם על־ידי ש. מלצר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

תמונות דרמטיות (תרגום)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

תמונות דרמטיות (תרגום)

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

עולם הבא

מאת

יצחק ליבוש פרץ

שעה מאוחרת בערב. באמצע החדר שולחן קטן ערוך לפת־ערבית. מימין כירה כבויה. משׂמאל שתי מטות. באמצע, בעומק סמוך לחלונות, שולחן־עבודה עם כלים של חרט. מנורת־נפט מפיצה אור קלוש מעל לשולחן.

הנפשות:

גבריאל וסֶרל – זוג צעיר.

סרל (יושבת ליד השולחן ומנמנמת, שעוּנה בראשה על ידיה, מתעוררת כשהיא שומעת את צעדיו של גבריאל).

גבריאל (נכנס): ערב טוב!

סרל: כל־כך מאוחר! (מפהקת) מפני מה התמהמהת כל־כך? (מתמתחת) ארוחת הערב כבר נתונה תחת הכר (מפהקת). נטוֹל ידים.

גבריאל (מהלך לכאן ולכאן): אֶט, סרל, כן ארוחת ערב, לא ארוחת ערב! אף זו תכלית היא!

סרל (שביקשה לגשת ולהוציא את הארוחה מתחת לכר, מתעכבת ומביטה בתמיהה): מה זה היה לך, גבריאל?

גבריאל: אוכלים סעודת הערב, סעודת הבוקר… חיים… אך כיצד חיים? כאותו חולד שבאדמה! הם יודעים, אנשי בית־המדרש! מי שמעיין בספרים, יודע! הכול כתוב שם, הכול! הנה היום בין מנחה ומעריב, כשישבתי ליד התנור הקשבתי למה שהם מדברים. מה אומַר לך? דברים עריבים, נלבבים כלביבות!

סרל (נגשת אליו קרוב יותר): באמת לבּבתי לך היום לביבות! מן הבשר שנשתייר מאתמול… לא אכלת.

גבריאל (כבא בטרוניה): אשה לעולם אשה היא! שכחי רגע אחד את ענין האכילה… אילוּ שמעת את הוכּוּח!

סרל: באיזה ענין?

גבריאל: לא בענין דגן או שיפון, כמו שמדברים הבעלי־בתים שלנו בכותל־המזרח…

סרל: בענין מלחמה?

גבריאל: פתיה שכמותך… בענין עולם הבא!

סרל (רוצה שוב לגשת אל המטה): תספר אחר־כך, בזמן ארוחת־הערב…

גבריאל (לא מרוצה): המתיני רגע! אומר אני לך, דברים נפלאים ומופלאים, אוזן לא שמעה! בֶּרילי המלמד, זה הקטן והיבש ככפיס־עץ… דומה לך, זבוב ולא יותר, וכשהוא מדבּר – אש מלהטת בתוך עיניו… ועוד אחד, איזה חסיד, נדמה, שלא מבני־העיר. ומדברים הם! אומר ברילי בפשטות, – הרי מלמד דרדקי הוא, – אומר הוא, כמו שכתוב אצלך ב“צאינה וראינה” שלך… הרי אני שומע! באשר בכן, יהיו אוכלים ושותים, לא כמו כאן; אלא טוב יותר! ועוד איך טוב יותר! הרי אַתּ יודעת: שור־הבר… זה נימוח, אומר הוא, בפה! ועכשיו יין! יין ישן! הוא קרא לו איזה שם משונה. אין אני זוכר בדיוק, עוד מששת ימי בראשית, אומר הוא, וגם, אומר הוא, אור גדול יהא מאיר בכל פינה ופינה. זיו מזיוָה של השכינה, מין זוהר קורן, ובזוהר הזה, מבינה אַת (מזמר לחצאין), יהיו יושבים הצדיקים ועטרות של זהב בראשיהם, ויהיו נהנים ומתמוגגים ממש מרוב תענוג!

סרל: יהי רצון שנזכה לכך, רבונו­־של־עולם! (בעצב) אפילו קופתו של ר' מאיר בעל־הנס עדיין אינה מלאה… זה כבר חצי שנה, שהיא תלויה!

גבריאל: אבל הקשיבי עוד! החסיד יש לו דעה אחרת: הכול יהא נוהג, אומר הוא, בדיוק כפי שנוהג כאן! אלא, מבינה אַת, בלי דאגות, בלי עגמת־נפש, בלא משהו של צער! מבינה אַת, עולם שהוא דומה בכל דבר לעולם הזה, אלא בלי שום דבר רע. כדומה למשל? קח, אומר הוא, בעל־עגלה, מצליף־סוסים, ממה יש לו לאדם כזה הנאה? מסוסים טובים, מצליפת־שוט יפה ומצפצפת! אומר הרבונו־של־עולם: אדרבה ואדרבה! ואם אין הוא נוסע ונכנס אל תוך השבת, אינו עובר על האִסוּר של צער־בעלי־חיים, אינו מרמה בפתקאות־ההזמנה, אינו סוחב ומוציא מתוך השׂקים – הריהו מוסיף ונוסע גם שם! כך שמע הוא מפיו של הרבי שלו, והרבי שלו מקוּבּל אצלו הדבר מן הבעל־שם! קצוּרו של דבר – הוא נוסע! ולשַמֵן את האופנים אין הוא צריך… שמן־זית הולך ונשפך עליהם, על האופנים! ודרך יש לו, כעל־גבי השולחן… ושוט, למשל, משן־הפיל, והרצוּעה של השוט, למשל, ממֶשי! והטרטוּר מתפשט והולך בכל ש“י עולמות… ממש כקול הרעם בגלגל! וסוסים, שני צמדים, שלושה צמדים, וארבעה גם־כן… כפי שכל אחד ראוי… ונוסעים נַשפּי”ץ¹ ולרוחב… והסוסים – אריות, נשרים… טסים, פורחים באויר! כהרף עין מקצה העולם לקצה העולם, ובחזרה…

סרל: וכך תמיד?

גבריאל: הרי הוא נהנה מזה! דבר זה, הרי שומעת אַת, הוא הגן־עדן שלו! ויש בזה גם צד של יושר! מה שאדם מאַחל לעצמו, אומר הוא, בעולם הזה, יש לו לעולם הבא, הרבונו־של־עולם ממלא לכל אחד ואחד בפני עצמו את תאוָתו שלו… פושט־יד, אומר הוא, מאַחל לעצמו בעלי־בתים טובים – נותנים לו! עומדים כל הפתחים פתוחים לפניו… מַמטירים עליו פרוטות, כמו שמַמטירים כשות על הכלה! כך הוא מזלו שלו… והוא הולך ומהלך… והנה, למשל, דרך דוגמה: מלמד כשר, מה מבקש לעצמו מלמד ירא־שמים? תלמידים טובים הוא מבקש לעצמו, חריפי־מוח, עלוּיים… ושיום ה"א בשבת לא יהא ממרר את חייו… שהרבנית לא תהא צוֹוחת באזנו: לצרכי שבת, לצרכי שבת! ויש לו מה שהוא מבקש, והוא מלמד שם את בניהם של גדולי הגבירים! ויש לו התלמידים הטובים והמיוחסים ביותר, צאן־קדשים טהורות ורכות, והוא רועה אותם ומפטם אותם בתורה! ויוצאים למדנים מהם, למדנים גדולים, רבנים, צדיקים גדולים… כל “זמן” הוא מוציא מן החדר גאון אחד, וזהו הגן־עדן שלו! כמה פעמים בשנה באים אליו תלמידיו שלו לבקר אצלו, רב זה ורב אחר, צדיק זה וצדיק אחר, והוא מתמוגג באמת מרוב תענוג, והם אומרים לו: כל מה שיש לנו אין לנו אלא ממך, רבי! מה דעתך על כך?

סרל: כל זה אינו ענין בשבילנו.

גבריאל: על חרט לא דבּר. סַפּר ספּר רק על דיין. בעיר אחת היה דיין, והיה פוסק בשאלות, אבל היה אדם בעל לב טוב מאד, אבן־טוב ממש, אוהב־ישׂראל אמיתי. “כשר” היה משיב בשׂמחה גדולה. וכשהיה “טריפה” כמעט היה בוכה, יודע היה מה פירושו של הפסד אצל יהודי החי בדוחק, שכל דבר עולה לו בדמים! אפילו כשבא לידו להטריף קדירה־של־חרס היה בוכה! ובפרט תרנגולת לשבּת, ואין צריך לומר – הכלים של פסח… ומשום כך באמת היה רועד ומרעיד, כשראה נכנסים לשאול שאלה. שמא, חס ושלום, יהיה אנוס להטריף! ויומם ולילה היה מתפלל להקדוש־ברוך־הוא, לא על עשירוּת, ולא על פרנסה אפילו, אלא ששמו יתברך יזמן לו שאלות שכולן כשרות! ושמו יתברך שמע תפילתו. והריהו יושב שם ופוסק שאלות, ונהנה בלי סוף: כל שאלה ושאלה הבּאה, הכול כשר! כשר ושוב כשר! והשׂמחה שלו גדולה עד אין לשער! לאחר כל שאלה הוא עושׂה רקידה על פני החדר… ומזמר זמר מרוב תענוג… ככנף־רננים מזמר הוא!

סרל (פחוּדה למחצה): יודע אתה, גבריאל, הרי זה מין עולם הדמיון!

גבריאל: העיקר שטוֹב שם! יהא עולם הדמיון! ויהודי, אומר הוא, שהוא בעל־צדקה, מכניס־אורחים… יהודי שאינו נותן כך־סתם, ובלבד להפּטר, ולא דרך בזיון, אלא בלב מלא, ובעין טובה, ויש לו נחת מכך שהוא נותן… יהודי כזה, אומר הוא, יושב בעולם הבא בחדר גדול, אולם עם פתחים פתוחים לכל ארבע הרוחות… פתוחים לרוָחה! וכל השנה כולה אצלו פורים… או חנוכה! השולחן ערוך בכל מיני מאפה וצפיחיות, חלות עם זעפרן, דגים ובשׂר, ושזיפים… ונוסף על כל זה משקאות! והוא יושב ליד שׂקים פתוחים ומלאים מטבעות של זהב, ומחלק, מטבעות של זהב מחלק הוא ומכריז ואומר: אכלו, רבותי, אכלו ושתו! לחיים, לחיים! וקחו כסף! ואין פיו פוסק מלומר לכל אחד ואחד דברי ברכה, והיד אינה מתעייפת מלחַלק, וגדלים כוחותיו משׂמחה, והם מתחדשים בו מיום ליום… ועניים באים והולכים, באים והולכים… כשהם באים – הם חיורים, מיוגעים ומיובשים, והמרה־השחורה שרויה על פניהם, וכשהם הולכים – הם שׂשׂים ושׂמחים, שרים ורוקדים… והוא יושב ונהנה ושואב נחת, ולבו מתרחב בו מגודל התענוג… מה שקעת במחשבות, סרל?

סרל: וכי יודעת אני? הריני מהרהרת: בכמה עניים יש צורך, בשביל שיהיה לו לבעל־בית אחד גן־עדן?

גבריאל: אשה לעולם אשה היא! מוטב שכבר תגישי את ארוחת הערב! (הוא מגביה את הפתילה במנורת־הנפט).

---

לאחר הקבורה

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הנפשות:

האלמנה.

שתי דודות.

הבימה: מימין ומשמאל – דלתות. ממול הצופה – שני חלונות מאחורי וילאות. על הקיר מראָה הפוכה. על סף־חלון – נר־נשמה; ומעליו פיסת בד. באמצע החדר – נברשת ובה נרות צבעוניים נעוצים. בין החלונות – כסא של מטבח, ועליו: חתיכת כעך, קלפּות של ביצים, ביצה שנאכלה מקצתה; שיירים של סעודת־הבראה. רהיטים מרופדים, באנדרלמוסיה.

לפנות ערב. אחר־כך מופיעה הלבנה בחלון.

האלמנה (יושבת על שרפרף, מאובנת ומדומדמת).

הדודות (יושבות ליד השולחן, מסתכלות בה בפחד וברחמים).

הדודה הראשונה: דמעה אחת עוד לא הורידה…

הדודה השניה: היא מביטה – מה רואה היא?

(הפסקה)

הדודה הראשונה (במעט תקוָה): פניה, נדמה, מתעוררים מעט…

האלמנה (בחבּה): דודה, מה עשית בבית־העלמין?…

הדודה הראשונה: לא כלום…

האלמנה (בבת־שׂחוק קפואה): ציצי־פרחים קטפת?

הדודה הראשונה (אל השניה): דבר זה עשׂתה היא… באמצע חתּוּך־הקריעה התכופפה…

האלמנה (אל השניה): ואַת, דודה? (משתקעת שוב בדמדום).

(הפסקה)

הדודה הראשונה: שוב נתאבנה.

(הפסקה)

הדודה השניה: אילו היה לה אב…

הדודה הראשונה: אֵם אילו היתה לה… אֵם יודעת תמיד מה לעשות…

הדודה השניה: או ילד קטן.

הדודה הראשונה: היה בוכה…

הדודה השניה: תינוק. והיה מוצץ מן השד…

(הפסקה)

הדודה הראשונה: כשיצאה מן השער, שאלה: “היכן הוא בעלי?”

הדודה השניה: וכן גם כשנכנסה הביתה… “לא בא עדיין?”

(הפסקה)

הדודה הראשונה: אני מוכרחה ללכת הביתה! הילדים יבואו מן החדר… לפחות קצת תפוחי־אדמה…

הדודה השניה: שלי אך זה חזר מן הדרך. הוא יקלל.

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון… (רוצות לגשת).

האלמנה: בעודי נערה ידעתי לרקוד…

הדודות: (נרתעות לאחור מפחד).

האלמנה (מדברת כמעט אל עצמה): ולשרוק גם כן… (אל הדודות בחיוך ערמומי) שום בן אדם לא ידע זאת… הוא – גם כן לא…

הדודות (נגשות קרוב יותר): אלהים עמך!

האלמנה: אלהים? – עמי?

(הדודות נעצרות בפחד)

הדודה הראשונה: צריך להשכיב אותה לישון…

הדודה השניה (נגשת אליה): בואי, בואי לישון…

הדודה הראשונה: בואי, אקרא אתך קריאת שמע…

הדודה השניה (מקריאה לה): “המפיל” – (האלמנה אינה חוזרת אחריה).

הדודה הראשונה: אפשיט אותך…

הדודה השניה (רוצה לעשׂות כן).

האלמנה (נרתעת לאחור): לא… לא… אני מוכרחה לשבת על־ידו… אני מוכרחה לשבת על־ידו (הולכת לצד ימין). לא אתן לאדם זר לגשת אליו… אני עצמי… אני עצמי… (על הסף, כבר בהתפארות) ממני לוקח הוא הכול… אני מיישנת אותו… אני שרה לו שירים (יוצאת).

הדודות (הולכות אחריה; חוזרות לאחר רגע, מתייצבות על הסף, זו כנגד זו).

הדודה הראשונה: כמה מהר נרדמה…

הדודה השניה: בעינים פקוחות!

הדודה הראשונה: היא נוחרת!

הדודה השניה: נדמה לי, יותר מדי מהר… היא מרמה!

הדודה הראשונה: לשם מה?

הדודה השניה: וכי יודעת אני? (הפסקה) ואולי שכחה… (נאנחת) בואי!

הדודות: (הולכות ומתעכבות באמצע החדר).

הדודה הראשונה: אפשר שהיא תתעורר, תכּנס לכאן ותראה פתאום. (בהביטה על נר־הנשמה) לכבּות?

הדודה השניה: אסור… להסתיר! (מזיזה את נר־הנשמה אל קרן־זוית שבחלון, מאחורי הוילון. נצנוצו כמעט אינו נראה).

הדודה הראשונה: פיסת הבד? (מסיטה גם אותה אל הפינה).

הדודה השניה: והמַראָה?

הדודה הראשונה: חושך בחדר, אפשר שלא תראה… להפוך אסור… בואי… רק הכסא עוד (מסיטה אותו אל עבר החלון, מכסה עליו בוילון).

הדודה השניה: והשרפרף… (מזיזה אותו לצד החלון השני, מכסה עליו בוילון השני. הפסקה). כשאין עמה שום נפש חיה בבית…

הדודה הראשונה: שני אנשים בודדים היו…

הדודה השניה: הרי נחזור לכאן מיד…

(הולכות אל הפתח משׂמאל)

האלמנה (מופיעה על הסף, רואה את הדודות מאחוריהן, מחייכת בערמומיות, נסוגה במהירות).

הדודה הראשונה: ננעוֹל מן הצד האחר…

הדודה השניה: מן הצד האחר…

הדודות (יוצאות. הדלת ננעלת מבחוץ).

האלמנה (מופיעה על הסף, על פניה החיוך הקודם. מסתכלת מסביב): רימיתי אותן! (מהלכת על־פני החדר, דורכת על קלפּת־ביצה, נשמע קול פצפוץ. היא נבהלת, נשארת עומדת, מסתכלת באי־מנוחה על סביבותיה – תולה מבט בלבנה שבחלון) הלבנה זורחת!… (מציצה החוצה).

הרחוב ישן. (פונה לצד החדר בחבּה יתירה) בוא, חתני שלי, לטייל… (כאילו היא נותנת זרוֹעה בזרועו של מישהו. מטיילת). אך אַל תנשק אותי… שומע אתה, יש לך שהות!… (מרכינה את הראש) את השׂערות רשאי אתה… ריח טוב נודף מהן? – אין אני מבשמת אותן בשום דבר… נשמתי שלי, היא המפיקה ריח טוב כזה… כך אתה אומר? כן? – מפני מה אתה מדבּר היום כל־כך מעט? שׂפתיך נעות, אך את קולך אין אני שומעת… (מתעכבת) מפני מה אתה מביט כך מן הצד?… (הפסקה, באי־מנוחה) משום מה אין אני מרגישה את ידך… ואותך גם־כן לא… (פחודה) היכן אתה? – הַא! (מחייכת) ערב שבת! הלך להתפלל… (מתבוננת בעצמה) ואני עדיין איני לבושה! (רוצה לגשת אל הספסל, נשארת עומדת רגע, מחייכת) הוא יבוא תיכף ויאמַר (מחַקה) “שבת שלום”… כך, בזמר־למחצה: “שבת שלום”… ואחר־כך (מצמצמת את הפה לנשיקה) יתהלך הנה והנה: “שלום עליכם” (שרה בקול של גבר, מפסיקה באמצע) איך זה… עדיין לא הדלקתי נרות… (מוציאה מתוך הארון נרות ופמוטות – מדליקה ומברכת לאט מאד, פורצת באמצע בצחוק) אני רואָה אותך מבעד לאצבעות (מסיימת במהירות) – כבר חזר… אַל תגש, אַל תגש… “שלום עליכם” זַמֵר… ואני אחליף שׂמלתי… לכבוד שבת… אל תביט… לקקן, אל תביט… זַמֵר! (מזמרת “שלום עליכם”, נגשת אל הארון פותחת את דלת הארון לצד הרואה, נשארת מוסתרת ליד הארון, שרה בלי מלים, ומפסיקה תכופות) מפני מה אינך מזמר? אין אתה שומע, שאני מזמרת? (מופיעה מלובשת לבן) מפני מה אינך מזמר? – אתה כועס? מפני מה? (רוצה להזכיר לעצמה. מגביהה יותר את הגבות, רואה את הנברשת התלויה; כאילו הבינה פתאום) האַ! יום־טוב היום ולא הדלקתי את הנברשת! אתה רוצה יותר אור!

מכירה אני אותך, אתה רוצה לטבול באור – בחג… טוב, טוב… וטוב שהיום יום־טוב ולא שבת… חכה, הדלק אדליק… ובבת־אחת בשני הנרות… (לוקחת אותם מעל השולחן) הגש לי כסא! אינך רוצה? מפני מה? עודך כועס? רע שכמותך, (בדמעות) רע שכמותך… אך אין בכך כלום! יכולה אני בעצמי… (מזיזה לעצמה כסא ברגלים, קופצת ועולה ומדליקה) חכה, חכה – אחר־כך… לאחר הסעודה… אהיה אני “ברוגז”… אני (יורדת) לא, לא! אני משטה רק… אתה, מסכן, חלוש מאד… (משיבה את הנרות למקומם)… נו, בוא לאכול… שב… כך… אני מביאה מיד את האוכל (יוצאת לימין, מכניסה כלים, מסדרת על השולחן, מתיישבת כאילו מישהו יושב ממולה). אכול, אהובי שלי, אכול לבריאות… דגים עם צמוּקים, כמו שאתה אוהב… אינך אוכל, העינים נעצמות?… אִי… אנו מבינים את הדבר הזה! חכה, אני כבר אעיר אותך (יוצאת במהירות ימינה. חוזרת יחפה, עטופה סדין לבן, מפחידה): בּוּ־בּוּ־בּוּ! היכן אתה? הסתתרת? מה שעולה בדעתו! מצוֹא אמצאך! (מחפשת אותו מתחת לכסאות, מתחת לשולחן, בארון, נשארת עומדת עיפה) די כבר… אני עיפה… כל־כך הרבה לילות לא ישנתי! בוא כבר… בוא כבר… הא לך! (מצמצמת את שפתיה מוכנות לנשיקה) הא לך! (מגישה לו בחלל־האויר את מחלפותיה) עטוֹף אעטפך… בוא כבר… אַ! מאחורי התנור יצאת… ח־ח־חה! (מפסיקה באמצע הצחוק) לאן אתה הולך? לאן אתה הולך? משום מה אתה נעשׂה דק יותר ויותר… (מהלכת אחריו) אל החלון?… אל החלון? אתה רוצה להעלם דרך החלון? (רצה אל עבר החלון) אינני רוצה! אני מפחדת! (מושיטה את ידה, כמבקשת לתפוס בכנף־בגד, נתקלת בכסא־המטבח, ממשמשת בו, מסיטה מעליו את הוילון, רואה את השיירים של סעודת־ההבראה, צועקת) הוֹ! (נרתעת לאחוריה עד אל הדלת משׂמאל, נופלת, משתקעת בדמדום, נשענת אל הכסא; מאחורי הקלעים קול רך של קתרוס).

הסמטה נרדמת… נרדמת… הס… הס… (מאחורי הקלעים: צפצוף צפרים, שהוא פוחת והולך ומשתתק).

הצפרים שרות בחשאי־בחשאי, ונרדמות, נרדמות… הס, הס! (נגינה רכה וחשאית ביותר).

הפלג הקטן בין העצים הרכים נרדם, נרדם… והוא מתנוצץ, והוא מרעיד כל־כך בחשאי, כל־כך בחשאי…

והברבור שט על־פני הנצנוּצים, על־פני ראי־המים, שט כל־כך בחשאי…

(מיתר מתפקע. המסך).

---

לילה בבית־הקברות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(משׂחק עצבים)

הבימה:

פינה בבית־הקברות.

משׂמאל באחורי־הבימה – הגדר. ליד הגדר – עצים קטנים, מפוזרים. בשטח בית־הקברות הם דלילים ומפוזרים יותר. כמה מצבות עלובות. השאר הם קברים חדשים, עם ציוּנים ארעיים של לוחות־עץ.

מימין – ביתו של הקברן. סמוך אליו – חדר־המתים. הלאה לימין – אֵת ליד קבר פתוח.

באחורי הבימה מרחוק – עיירה רדומה.

ענן עולה על הירח ומכסה את שׂפתו הדקה האחרונה. המראה באחורי־הבימה שקוע בערפל, ואותה שעה כבה גם השלהבת היחידה בחלון של בית הקברן.

אשה צעירה (דם קרוש על הלחי, יוצאת פתאום מאחורי העצים שליד הגדר, מסתכלת מסביב פחודה, מאזינה לכל צד, מרגישה עצמה לבד, נושמת לרוָחה, רצה ונגשת אל מצבה אחת, נופלת בסמוך לפניה על הקרקע, אומרת בנשימה חנוקה): הִכָּה!

זו אני, אמא… רק בקושי בטאתי את המלה הזאת! היא חינקה אותי, טלטלה אותי… חשבתי, היא לא תצא מפי לעולם – מוֹת אמות ולא אביע אותה… עכשיו הוקל לי…

אמא, אני נמצאת כאן כבר כמה שעות… מפני הבריות מאחורי העצים התחבאתי, עכשיו חושך ושקט, והדבּוּר הזה יצא מפי…

הכּה, אמא, הכּה!

את מי?

את הבת־יחידה שלך, אמא, את האחת והיחידה שלך, זו שאַת טפחת אותה ורבּית אותה ושמרת עליה מכל משמר וכל־כך הרבה פעמים מפני עין־הרע ליחשת לה; וכל־כך הרבה פחדת קודם הפטירה, שלא תאונה לי, חלילה, רעה בלעדיך…

מי זה הכּה אותי? מי?

– הוא!

זה שקודם הפטירה את ידי בידו הנַחתּ, ואמרת: קח אותה… שמור אותה… זה, שנתן לך תקיעת־כף, שנשבע לך…

מפני מה? סבורה אַתּ, חלילה, אין הוא אוהב אותי? סבורה אַתּ, חלילה, אני קובלת עליו לפניך? – שאני רוצה, חס ושלום, שתפני שם למקום מן המקומות, חלילה, ותספּרי? –

מרעב, אמא! ומפני שאני לא רציתי לבכות. אבל אני רציתי! אלהים עדי, אני רציתי… אני לא יכולתי… הייתי מאובנת כל־כך, קפואה! והוא אומר: אשה צעירה, שהבעל אינו מפרנס אותה, צריכה לצעוק, לקלל!

– ואש שחורה נדלקת בעיניו: “צעוֹק תצעקי! מוכרחה אַתּ לבכּות!” – אני אינני יכולה; הוא חושב – להכעיס! אינני רוצה, חושב הוא! – והריהו תופס אותי בידי ולוחץ, האצבעות שלי מתפרכות, הכאב צובט בלב… אך אינני יכולה…

אני רוצה מאוד לבכות; יודעת אני שאני מוכרחה! כשיראה רק דמעה, מיד יתרכך לבבו הממורמר, המאוּבּן – ואינני יכולה.

העינים בוערות יבשות כל־כך, ואין אני יכולה להסיר אותן מעל פניו הזועמים, מעל עיניו הקמות, והוא צועק: “בכי”! “אַתּ מוכרחה לבכות”! ו“בכה תבכי”! שמים וארץ יחזרו לתוהו ובוהו – ואַתּ בכה תבכי"! ואינו מרפּה ממני. אני רוצה לחבּק אותו, והוא אינו מניח. הוא דוחף אותי – וסוטר לי על הלחי. – “בכי – צועק הוא, לא בקולו שלו; בקול של חיה רעה! – בכי, קרוֹע אקרע אותך”! וסוטר, וסוטר – עד דם…

וכשראה את דמי שלי, אמא, יצא מכליו, צעק צעקה גדולה ומרה, תפס ראשו בידיו וברח…

הוא ברח, אמא… הוא יעשׂה לעצמו מעשׂה, אמא! הוא לא יוכל לשׂאת את הדבר… זה שני ימים, שאני מחפשׂת אחריו…

אמא, לא אזוז מקברך! – אם אני באה הביתה, והחדר ריק, הריני תולה את עצמי, – שומעת אַתּ, אמא?

אשכב כאן, למרגלותיך…

כל־כך קר לי, כל־כך עיפה אני… אני אֵרדם כאן. ואַתּ, אמא, בואי אלי בחלום! גלי לי, היכן הוא נמצא… אם לא כן, הריני יוצאת מן העולם הזה… הנה, אמא, אני נרדמת, אַל תניחי לי לצפות הרבה… קר לי, כל־כך קר… (מחבקת את המצבה, משתטחת – נרדמת).

(בחור קופץ ובא מעל לגדר, משיל מעל רגליו את המגפים, רץ ונגש יחף אל האשנב שבבית הקברן, דופק בלאט, בעוד רגע יוצאת מן הפתח בתו של הקברן).

הבחור: ובכן?

בת הקבּרן: כבר…

הבחור: כאב מאד?

בת הקבּרן: (זועפת): לא ענינך הוא!

הבחור: אבא שלך לא שמע – –?

בת הקבּרן: מת־מצוָה הביאו; הנושׂאים מצאו אותו באיזה מקום בדרך – קבר כּרו, השתּכּרו – את המת בבית הניח – בעצמו אל המטה – לא שמע – אני את לשוני נישכתי, את כל הלשון כולה. רק עכשיו חתכתי את השרר…

הבחור: חי?…

בת הקבּרן: אוּ־הוּם…

הבחור: הוציאי אותו!

בת הקבּרן: למה?

הבחור: רוצה אַתּ, שיהרוג אותך?

בת הקבּרן: עשׂה קץ בענין אשתך – וקח אותי לאשה! – –

הבחור: אני מכּה; היא איננה רוצה, שוכבת כל הזמן – היא איננה רוצה – –

בת הקבּרן: עשׂה בה מה שאתה רוצה לעשׂות בילד שלי.

הבחור: הוציאי! נֵפל איננו אדם… אדם אין יכולים בבת־אחת… הביאי!

בת הקבּרן (נכנסת, מוציאה את התינוק עטוף): הסתכל לפחות…

הבחור: (מפנה ראשו): לא צריך… אני אראה אחר־כך אחרים… עוד יש פנאי… יש לך אֵת?

בת הקבּרן (בפחד): בעודו חי?

הבחור (זועף): לא ענינך שלך. (רואה את האת בקבר הפתוח, מוציא אותו בחטיפה) לכי לפנַי – לכי! (דוחף אותה, היא הולכת, הוא חונק את התינוק, בלכתו אחריה) אני שומע קול צעדים!

בת הקברן: אני גם כן!

(מסתכלים מסביב, רואים: שלושה גנבים קופצים ועולים על הגדר – הם בורחים הרחק יותר מפחד. הוא מאבד, אגב ריצה, את הצרור. הגנבים קופצים ויורדים מעל הגדר).

הגנב הראשון: (מוצא את מגפיו של הבחור, מרים אותם): זוג מגפים? – בוַדאי של הקבּרן השכּור – – יהיה צורך בהם!

הגנב השני: הס! יש משהו יותר חשוב לעשות! (מתבונן על סביביו) לאיזה קבר לגשת? שוּמן בשביל חֵלב וגיד קטן בשביל פתילה צריך לקחת מגויתו של חוטא…

הגנב השלישי: מי אינו חוטא?

הגנב הראשון: הכל חוטאים! – ואני הייתי הולך בלא נשימה… בצעדים קלים!

הגנב השני: אנשים זקנים… אינם ישנים… ישמעו מיד…

הגנב הראשון: אם כן – עושים חִיק! ואחר־כך – “בורא מאורי האש” – ענין גדול!

הגנב השלישי: מוטב עם נר… נעים יותר. אתה רואה ואחר אינו רואה! – אני מביט וצוחק…

הגנב השני: ניסית?

הגנב השלישי: בעצמי עוד לא!… אנשים אומרים כך… כוועֶדקוֹ אומר… אתה מביט וצוחק, אתה לוקח וההוא ישן…

הגנב הראשון (מוצא את החבילה שאבּד הבחור): הנה, עוד מציאה כשרה – לילה מבורך. (מגולל ופותח) ילד!

הגנב השני: מוטב! בודאי ממזרון…

הגנב השלישי: ובן־הנידה… מה יכול להיות חוטא יותר?

הגנב הראשון: (מסתכל בתינוק, ממשש בו): אבל מעט שוּמן…

הגנב השני: יהיה מספיק! אני יודע, היכן דבר מונח… רגע אחד – ודי!

השלישי (שומע משהו): הס… צעדים.

השני (רואה משהו): מתים הולכים…

הראשון: לאחר חצות!

(הולכים, התינוק המת בידם, ומתרחקים, נעלמים באפלה. מן הערפל יוצאים ובאים שלושה מתים; מתבוננים מסביב באי־מנוחה).

המת הראשון: חוץ מאתנו, שום אחד לא קם?!

המת השני: מתייראים!

המת השלישי: הקברן שכּוֹר… יש לו חלומות רעים, והוא קופץ ויוצא עם המקל העבה…

המת הראשון: פעם אחת שבר לי עצם; ועדיין אני צולע!

המת השלישי (עומד ומביט אל מחוץ לבית־העולם): מישהו זוחל מבחוץ ועולה על הגדר.

המת השני: בלילה לקבר אבות?…

המת השלישי: אם כן, בוַדאי רע ומר שם מאד.

המת הראשון: בואו ונראה!

המת השני: בואו ונשמע.

(נסוגים אל תוך הערפל)

האיש הצעיר (יושב כבר על הגדר, ביד אחת – חבל, ובשניה – ככר־לחם. הוא משליך אותה): אם היא נעלמה, אין צורך בלחם… לא רצית לבכות? תהיי לאלמנה, ואז בכה תבכי! (קופץ ויורד מעל הגדר, פונה והולך לקראת עץ צעיר אחד).

האשה הצעירה (מתוך תנומתה הטרופה): אמא! מפני מה אינך באה אלי בחלום, אמא? כל־כך קר לי… ואני מפחדת… רשרושים מעירים אותי – אמא – –

האיש הצעיר (מניע גזעו של העץ הרך): טוב… תוכל לשׂאת… כבד, לאחר כל־כך הרבה ימי־רעב, בוַדאי אינני… נשׂוֹא תשׂא.

האשה הצעירה: אמא, מישהו מדבר… מתים בוַדאי…

האיש הצעיר (בהטילו את החבל על ענף): ודוּי לומַר? לשם מה? בין כך ובין כך שני העולמות אבודים… תקיעת־כף נתתי – ולא קיימתי… נשבעתי בכל השבועות, ואף־על־פי־כן הכיתי… ועכשיו אני מאבד עצמי לדעת בתליה… מאחר שהיא איננה, לא צריך… למה החיים האלה? למה ודוּי?

האשה הצעירה: אמא, קולו שלו, נדמה לי, אמא… הוא מחפש אותי! הוא! (קופצת ממקומה, רואה שהאיש הצעיר כורך את החבל מסביב לצָוארו, צועקת בקול אימה גדולה): מנדלי!… (ונופלת; מראה האיש הצעיר התולה את עצמו נמוג בערפל).

הקבּרן (שכּוֹר, יוצא מביתו ומקל עבה בידו): קול צעקה שמעתי! אינם נותנים לנוח, המתים הללו! לא, אצלי לא יהיה כדבר הזה! אני אינני מרשה! במלכותי שלי צריך להיות שקט! (קורא לתוך החשכה) מי צעק? (לאחר הפסקה) המת־מצוָה? (מאזין לעבר חדר־המתים): שקט?! (נכנס, יוצא לאחר רגע) כעכבר בחורו! מגולה – מתחת לסדין נגס לו עכבר אצבע אחת מן הרגל – הוא שותק… מת, כנראה בשכרונו, ועדיין שכרותו לא נתפוגגה (מתבונן לעברים) אף־על־פי־כן, של מי הקול?

עורב (מתייצב על הגגון של בית־הקברן) קרע! קרע!

הקבּרן (נרגז): תשתוק, ממזר?! רק אתה חסרת לי… (משליך את הכלונס אל העורב, העורב פורח לו. הכלונס פורץ פרצה בגגון). לכפּרת־כפּרות! ובלבד שנפטרתי ממנו… אף־על־פי־כן, מי צעק? התחבא בוַדאי! (הולך וחוזר, רואה מרחוק את האשה הצעירה) אַהאַ! בתי שלי בוַדאי… נדברה עם מישהו ונרדמה… חבל, שאין הכלונס בידי… אבל אפשר גם באגרופים. (מתקרב יותר) לא – דקה מדי!… אחרות מתחבטות גם כן… (נגש, נוגע בה ברגל) אִי, שכמותך – קומי! – מתה? דם קרוש על הלחי? הרוגה? והניחוה אצלי, להעליל עלי? אותי אין תופסים! עלי אין מעלילים על נקלה! – יש קבר פתוח – המת־מצוָה יכול להמתין – (רוצה לסחוב אותה אל הקבר).

האשה הצעירה: אמא, מישהו מושך אותי!

הקבּרן: שתקי, אַתּ! אתי אין עושים מהתלות! מתה הרי היא מתה! ואם יכולה אַת לצעוק, יכולה אַת ללכת! קומי, במחילה, ולכי בעצמך – אל הקבר!… מאַרש!

(האשה הצעירה קופצת ממקומה – הירח צף ויוצא מתחת לענן ומאיר את כל בית־הקברות, – את האשה הצעירה עם הקברן, את בת־הקברן עם הבחור, הרחק יותר – הגנבים, כשהם מטפסים ועולים על הגדר שבאחורי־הבימה. באמצע בית־העלמין עומדת עז, קשורה בחבל אל אבן־מצבה, ולועסת עשב בשויון־נפש גמור).

---

הגיהנום בוער

מאת

יצחק ליבוש פרץ

הנפשות:

שמריהו – למעלה מבן שבעים.

חנה־רויזה – אשתו, כבת עשׂרים ושתים.

דויד – בנו החורג של שמריהו.

יהודי – מופיע בחלון.

חדר כמנהג בעלי־בתים עם פתח אל המטבח אל מול פני הצופה. במטבח מול הדלת כירים. בחדר מימין, מקידמת־הבמה ולמעלה: שידה, חלון אל הרחוב, ארון, ובפינה – שׂקי תבואה מעורמים גבוה; משׂמאל – דרגש מאחורי מחיצה מיטלטלת, פתוחה לצד הצופה; שתי מיטות מוצעות עם כלי־מיטה הרבה. באמצע, מתחת לנברשת תלויה – שולחן עם כסאות. הזמן: לפני תיקון־שבועות.

דויד (שוכב על־גבי הדרגש).

שמריהו (גומר את ברכת המזון).

חנה־רויזה (כבר גמרה, מביטה באי־מנוחה אל עבר המחיצה המיטלטלת, אחר־כך אל שמריהו, אוספת בשקט גמור את הכלים מעל השולחן, הולכת על קצות אצבעותיה אל המטבח).

שמריהו: אדונָי עוז לעמו יתן, אדונָי יברך את עמו בשלום!

יהודי (בא מן החוץ ונגש אל החלון, מטיל מבט לגלגני אל המחיצה המיטלטלת, מחפשׂ בעינים את חנה־רויזה במטבח, מחייך; אחר־כך בקול אל שמריהו): חג טוב, ר' שמריה…

שמריהו (פונה אליו באי־מנוחה): חג טוב, שנה טובה…

היהודי (במבט עין אל המחיצה): יש לך אורח, ר' שמריה! לא הלך אפילו להתפלל?

שמריהו: כך הוא שוכב באפלה… אפילו לסעודה לא קם. (בכעס שהשתלט עליו) בא הביתה… שותף לבית!

חנה־רויזה (ששטפה כלים במטבח, פונה ואומרת בטרוניה): שמריה!

היהודי: נו, אין להכחיש, שותף הריהו באמת… קנית את הבית עם אמו, עליה השלום, דומה אני, אשתך השלישית… בשותפות? (הפסקה). אתה הולך לתקוּן־שבועות?

שמריהו: בוַדאי, מה שאֵלה היא זו?

היהודי: רצוני לומר, מפני שהשעה מאוחרת (הפסקה). אני הולך מיד (נעלם).

שמריהו (קורא אחריו): לך ושבור את רגליך! (נושם בכבדות, מדליק סיגריה, קורא): חנה־רויזה! (בקול רם יותר) חנה־רויזה’לי!

חנה־רויזה (נכנסת): מה? (נשארת עומדת לא הרחק מן הדלת, מנגבת את הידים בסינור מתוך עצבנות).

שמריהו: מה דעתך על בני־חורגי ומי־שהיה־כמעט־בעלך?…

חנה־רויזה: שמריה, הרי הוא שומע כל מלה.

שמריהו: מה? לא נכון? לא השתדך אליך? אם ירצה השם, מיד מוצאי יום־טוב אני משלם לו חלקו, וילך לחיים ולשלום!

חנה־רויזה: אך מה רצית ממני?

שמריהו: ממך?

חנה־רויזה: הרי קראת לי.

שמריהו: ואם קראתי, נגשים קרוב יותר. העֶ, ואילו צעיר־לשנים קרא לך?

חנה־רויזה (בגשתה): המים מצטננים לי.

שמריהו: ולי מצטנן הלב (הפסקה). אני הולך לתקוּן־שבועות!

חנה־רויזה (נפחדת): אַל תלך! (מתאוששת) יש עננים, גשם יורד…

שמריהו (לאחר שהביט בחנה־רויזה רגע ממושך בחשד צונן): אין בכך כלום! אינני עשׂוי סוּכּר ואין אני ערב עליך כסוּכּר! (לאחר הפסקה קצרה, בזעם) ולהיות שׂחוק לבריות אינני רוצה… שום אדם אינו צריך לדעת ולא כלום. שומעת אַתּ?

חנה־רויזה (מתאפקת בקושי מלבכות): אַל תעַנה אותי, שמריה, אני כל־כך חולה…

שמריהו: נוּ… נוּ! מחלות שבהתפנקות! רוצה אני, שתתלבשי מחר ותלכי אל בית־הכנסת. שומעת אַתּ? שלא תשביתי לי את החג, כשם שעשׂית בפסח! אוציא לך את התכשיטים, ואחר־כך שלא יהיה לך תרוּץ: לא רציתי להעיר אותך! הוציאי לך את השמלה… את החדשה.

חנה־רויזה: בשביל מה?

שמריהו: בשביל שתלכי אל בית־הכנסת, כמו בן־אדם!

כמו שנאה ויאה לשמריה סוחר־התבואות. די בושות וכלימות גרמת לי בפסח! הלכת אל בית־הכנסת בשׂמלה הישנה, אותה שׂמלה שבה הוציאו אותך קרוביך הקבצנים מביתם! את חג הפסח לתשעה־באב הפכת לי! ואפשר שׂמחת במשהו אחר.

חנה־רויזה: אני?

שמריהו: וכי יודע אני? אפשר היה לך די שׂמחה בכך, שאכלת מצוֹת משל עצמך!

חנה־רויזה (בלעג): משל עצמי!

דויד (קופץ ממקומו, מתאפק בקושי וחוזר ויושב).

שמריהו: בכל אופן לא ממעות־חיטין!

(הפסקה)

חנה־רויזה: מה אתה רוצה מחיי שלי?

שמריהו: מה אתם רוצים מחיי שלי? שותקת אַתּ? חֶה־חֶה־חֶה. צנועה שלי!… בבקשה ממך, ברגע שהשמים נפתחים מה היית מבקשת?

חנה־רויזה: את המות!

שמריהו (לאחר הפסקה של הבטה בוחנת): למי?

חנה־רויזה (נושאת את מבטו הבוחן): לעצמי…

שמריהו: כך! אם כן עדיין אַתּ אשה כשרה – קבלי מתנה בשׂכר זה – תכשיטים. (פותח את השידה, מחפש) כך, אַתּ אשה כשרה! חֶה־חֶה־חֶה! (מוציא) מחרוזת פנינים!

דויד: הירושה מאשתו הראשונה!

שמריהו (יחד עם הקודם): לבת־נסיכים… (פונה ומביט אל עבר המחיצה) מה מהַמה הוא שם, האפיקורוס הזה? (חוזר ופונה לחנה־רויזה) לבת־נסיכים נאות ויאות הן. (אל עבר המחיצה) מילא כרסו בטריפות, והרי זה מהמה בתוכו! (אל חנה־רויזה) הסגוֹר מלאכת־מחשבת הוא, עם יהלום. (אל המחיצה) שומע אתה? היה לי דין־תורה עם היורשים שלה; ופסקו שהן שייכות לי! (אל חנה־רויזה) לדוּכּסית נאה ויאה לענוד שכמותן. הנה, קחי וענדי לחיים ולבריאות!

חנה־רויזה (נוטלת ומפילה את הפנינים מתוך היד על־גבי השולחן).

שמריהו: בזהירות! (מוסיף ומחפש בשידה, מוציא) והנה עגילים!

דויד: מן השניה!

שמריהו: אמנם, הוריקו במקצת; לאחר החג תצחצחי אותם. גיר, ברוך השם, אינו חסר, ואחרון אחרון חביב – הרי אַתּ יודעת מאמרי חז״ל – הרי הוא לימד אותך! – שעון עם שרשרת. (פונה אל צד המחיצה, לשמוע אם אין דויד אומר משהו).

חנה־רויזה: כבר כל שלוש הנשים!

שמריהו: לא נאה לך? שום אחת מהן לא הרימותי מעל האשפה! כולן מלבושי־חתונה ונדוניה היו להן. (בצאתו) חַזקי את התריס בוָו, אני אגיף אותו מבחוץ (יוצא).

חנה־רויזה (נגשת אל החלון).

(הפסקה)

שמריהו (מן החוץ, אחרי הגיפו את התריס): כבר?

חנה־רויזה (שהפילה את הוָו מתוך ידה בהיסח־הדעת): כבר.

דויד (מזיז את המחיצה הצדה): חנה־רויזה!…

חנה־רויזה (פונה אליו נפחדת): הוי!…

דויד (בקומו): אינך רוצה אולי לענות לי?

חנה־רויזה (נושמת בכבדות, תולשת את המטפחת מעל צוָארה): אסור, דויד!

דויד (בתמיהה): מה?

חנה־רויזה: אשת־איש אני, לא עוד אני מה שהייתי!

דויד: מה זה היה לך, חנה־רויזה?

חנה־רויזה: לפחות אתה אַל תענה אותי, דויד! (אינה יכולה להסיר מבטה מעל זנב־הנר הדועך, מפרפר וחוזר ומתלהב) אינו רוצה למות… אינו רוצה לדעוך… אבל אנוס הוא… הכול אנוסים! (זנב הנר קופץ קפיצה אחרונה וכבה).

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה: ובי דועכת ודועכת נשמתי שנים על שנים! שנים על שנים!

דויד (מתרחק מן המחיצה): דבּוּר אחד בשבילי אין לך (מהלך הלוֹך ושוב על־פני החדר. מהליכתו מתחילה הנברשת התלויה מתנדנדת. לאורה הקלוש של עששית־הנפט מרקדים צללים על־גבי הקירות. צעדיו של דויד נעשׂים מהירים ועזים יותר ומעוררים אותה מהרהוריה הקשים. היא יושבת ופוכרת אצבעותיה).

חנה־רויזה: זה שלושה ימים הוא מתהלך כך… הלוֹך ושוב, הלוֹך ושוב… (תופסת ראשה בידיה) ממש להשתגע! עלי ועל לבי הוא דורך כך!

דויד (ניגש אל המחיצה): אַתּ אומרת משהו לי, חנה־רויזה?

חנה־רויזה (נפחדת): לא, לא!

(הפסקה)

דויד (לאחר רגע): מה זה עשׂית לי, חנה־רויזה?! מה זה עשׂית לנו לשנינו?!

חנה־רויזה (בקול בלי צליל): מה אתה רוצה ממני, דויד? רחם אתה עלי!

דויד: מפני מה לא האמנת לי, חנה־רויזה!

חנה־רויזה (כמו לפני כן): אַל תענה אותי, דויד – אלהים עדי הוא! חלשה ורפויה אני… הוצאת אותי לרגע אחד מן החשכה. אחר־כך, לאחר שאתה יצאת, חזרתי ונפלתי שוב אל תוך החשכה! הם התגברו עלי על נקלה, סבבו אותי בדברים ובטענות… כיתוש של טיטוס ניקרו במוחי! “רק לַמד לימד אותך”… “שם אין מחסור בכלות”… “וכי הבטיח לך משהו?!” “וכי הוא כותב לך?”

דויד (יוצא מגדרו): כתוֹב כתבתי, חנה־רויזה, כתוֹב כתבתי!

חנה־רויזה: אם כן, העלימו את המכתבים!… ובעניות המדכדכת הזאת… וכי יודעת אני? כל פּרוֹר־לחם החניק, וכל לגימת מים החניקה! מתוך פיהם של ילדים חולים הוצאתי אותם… ואתה יודע – חלשה אני ורפויה; אדם בלא דם… זבוב… ובא העכביש… (הפסקה) זבוב חלש!

דויד: מפני שלא האמנת, חנה־רויזה!

חנה־רויזה: אולי… אך כל פרוֹר החניק, כל לגימת מים החניקה… ובא הוא… סביב־סביב ארג את קוריו, סחור־סחור הקיף הכול! וכאן אני יחידה ובודדה… יחידה ובודדה, יתומה… ובלי כוח… וקפצתי אלתוך הקבר השחור, ואני עצמי אשמה בזה… ניצוץ אחד של שׂכל… ניצוץ אחד לוּ היה לי… וכאן התחילו חיים, חיים… פחד, ענוּיים, גועל־נפש… ולילות… לילות! דויד, אני כבר די נענשתי!

דויד: לא בענשך רוצה אני! לשחרר אותך אני רוצה, לשחרר!

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! המתים – לקבורה! אני מפחדת מפניך, דויד! אסור לי לשמוע את דבריך, דויד… חטא הוא… חטא נורא! הוא קרא באזני לילות תמימים מתוך ספרים… יש גיהנום… תולים בשׂערות, בשדיִם… מעל־גבי זפת בוערת… אני מפחדת מפניך, דויד! מפני החטא, מפני אלהים!

דויד (נפחד): מה זה עשׂה ממך, חנה־רויזה? מה זה נעשׂה כאן? הסירי מעליך את קללתו, התנערי ממנה, כַשֵף כישפו לך! מה זה היה לך, עטרתי שלי, חנה־רויזה, חיי שלי! נשמתי שלי!

חנה־רויזה (מביטה במבט תוהה על הצללים): לא, לא שלך. לא שלך! אשת־איש אני, אשתו של שמריה אני… הוא קנה אותי… תפס אותי בתוך קורי־העכביש והוא מוצץ ומוצץ… לא שלך אני… שלך, דויד, אינה עוד בחיים… הוא חירף וגידף אותה, ירק עליה, המאיס אותה, ואחר־כך חינק בידיו היבשות, באש־הזִקנה המלהטת בעיניו שׂרף את נשמתי בתוך גופי. מה שהיה היה! אשתו של שמריה אני, אשת־איש אני… אני חייבת לברוח ממך, דויד. (נסוגה לאחוריה עם הכסא אל השׂקים שבפינה) ואל תעַנה אותי, דויד! אַל תדבר, אַל תהיה אתה מלאך־המות שלי! אַל תעשׂה אותי לפחות חַטאָה! הקול שלך ספוג חטא, כל דבּוּר שלך ננעץ בלבבי כמו מחט… ועל־פני החדר אַל תתהלך… אסור לי אפילו את קול צעדיך לשמוע! אסור לי, וגם איני יכולה עוד! אין לי עוד כוח, וכשאתה מתהלך כך מרקדים הצללים על־גבי הקירות והם זוחלים ומגיחים אלי! ופושטים אלי לשונות ארוּכּות… ידים ארוּכּות ויבשות! שב לך, דויד!

דויד (יושב על הדרגש, משעין ראשו בדלת): ומה קרוב הזמן, שלא היית מתייראה מפני… מה קרוב הזמן, שנפרדנו זה מזו באמונה רבה כל־כך… בשׂדרה על הספסל, אַתּ זוכרת! לילה בהיר היה… נפרדנו זה מזו. “יוציאו אותך לחפשי”, ניחמת אותי, “ושוֹב תשוב…” ישבת שעוּנה אל משענת הספסל… חלשה, חיורת, וחיוך שלֵו חייכת! אמונה שליוָה ושקטה ריחפה על פניך… השענת את ראשך על כתפי; אני נשקתי לך, ופניך העלו סומק, האירו כשחר בזהרו! ומתוך עיניך, מתוך עיני־האיזמרגד הירוקות, קרנו קרני זהב… ברקים הבריקו מתוכן… ואַתּ נתעייפת, וראשך צנח ונח על לבי… “כמה הוא דופק!” אמרת בקול לחישה, וכמה רעד קולך זה… ועל פני שׂערך, על־פני עטרת־ראשך השחורה, רטטו זהרים מופלאים. ביד מרעידה הוצאתי את מכבנותיך ושׂערך השחור התפזר, עד לארץ הגיע…. ואני ליטפתי בידי את שׂערותיך… גיצים התמַלטו לכף־ידי.

חנה־רויזה (מתעוררת, בתחינה): שתוק, דויד, שתוק! אַל תזכיר מה שאבד ואיננו! זה מכאיב כל־כך!

דויד (בטרוניה): ואנחנו לא דבּרנו, חנה־רויזה! אך אַתּ ידעת והאמנת!

חנה־רויזה: אני האמנתי לך אז, דויד, ונפשי התרחצה אז בסילון האור הבהיר, וגם נשמתי בהירה ומאירה היתה! אתה היית על־ידי, לבי הרגיש בך מקרוב כל־כך, ונשמתי פרחה אליך, כאותה יונה רפויה הפורחת מפני הרוח והגשם אל השובך הטוב!

דויד (בשׂמחה): השובך פתוח לפניך, חנה־רויזה! אַתּ שלי!

חנה־רויזה: לא, לא! חנה־רויזה שלך מתה ואיננה… אשתו של שמריה – היא חיה!… בתוך קבר היא חיה, בתוך קבר אפל… חרופה, גדופה… עינַי שלי אינן מקרינות עוד קרני אור, אני כיליתי אותן בבכיה… ואין לי עוד עטרת־שׂערות שחורות על ראשי… גזוֹז גזזו את שׂערותי, והוא מכר אותן, עם קרני האור ועם הזהרים שבהו, למישהו לעשׂות מהן פאה נכרית, ואני חובשת מטפחת לראשי!…. כבה כבה סילון־האור המאיר וחשכה בלעתני.

דויד: אני רוצה לשוב ולהוציאך אל אור!

(מבחוץ נשמע קול רוח ההולך וגובר. מימין מרעיד ודופק התריס).

חנה־רויזה: לא, לא, דויד! שומע אתה, אני מתייראה דויד! אני מפחדת – מפניך, מפניו, מפני העולם… מפני כל אדם… ויותר מזה מפני אלהים!

דויד: אלהים טוב הוא, חנה־רויזה.

חנה־רויזה (מניעה ראשה): האלהים שלך, בורא העולם… העולם שלך היה בשבילי גן של ורדים… ורדים לוהטים… ויודע אתה, גם הרבה פרחי אמנון־ותמר היו, צבעוניים ושקטים, ופרחי־דגן כחולים, צנועים… וכחול ומלא רחמים היה הרקיע ממעל לראש… באלפי אלפים עינים קטנות רחמניות השקיף האלהים מן השמים ארצה… ואת הפרחים שבגן בירך, ורוח קלילה נשבה בשם אלהים: אהבו זה את זו, אהבו! אלהים רוצה בכך, אלהים מצווה על כך! לשם כך בוַדאי ברא את הגן – – כל זה, דויד, נחרב עד היסוד, אשת־איש אני – – – זבוב בתוך רשת, בתוך רשתו, בתוך קורי העכביש! והוא יושב מעלי ומוצץ ומוצץ… ימים שלימים, לילות שלימים… הוא מצץ מתוכי את נשמתי הקודמת! ומן הגן־עדן גרוֹש גורשתי! אני שלו, ובתוך עולמו שלו אני חיה, בתוך הגיהנום שלו! ומתחתי בוער הגיהנום, ומעל מתוחים שמים קרים כאבן… ומסביבי מרקדים צלליו שלו, השֵדים שלו! ימים שלימים, לילות שלימים טוָה חשכה וארג אפלה מסביבי, ומבין המפלשים שבשמי־האבן משקיף למטה אֵל זועם! אינו מנחם, אינו מרחם, הוא מקלל! בעינים חדות, כמו ברק חלפים שנונים, הוא רואה אל האדם ישר אל הלב, והוא חוקר ודורש ועונש – בעד כל רגע של אושר עונש הוא! הרוח מתגבר, שומע אתה? זה הוא חוקר ודורש! כך הוא מדבר אל האדם המיוּתם, העני, החלש! מתוך הסערה! (נשמע רעם) ומיד! חטא מצא, והריהו עונש! אומר ועושׂה!

דויד: חנה־רויזה!

חנה־רויזה (בזעם): שתוק בשעה שהוא מדבר! (הרוח פורצת ופותחת את תריס־החלון מצד ימין. נראות להבות־אש. בפחד) להבות באות אלי, דויד, להבות!

דויד (רץ ונגש אל החלון. נשמע קול פעמונים מן הרחוב).

חנה־רויזה (נרתעת שמאלה): מצלצלים! הטומאה מצלצלת! הגיהנום! על נשמתי החוטאת מצלצלים… הגיעה שעתי לצאת מן העולם! אני הולכת למות, בלי שום דבּוּר בפי… בלי ודוּי! וחַטאָה כל־כך! דויד, הצילני, דויד! (הולכת אליו בזרועות פשוטות) רק אתה בלבד שלי בעולם הזה, רק אתה בלבד!

דויד (פונה מן החלון, ממהר אליה): לא הרחק מכאן בוער!

שמריהו (נכנס בידים שלוחות, שאינן מניחות לדויד ולחנה־רויזה להפּגש): כאן, כאן בוער! הגיהנום בוער!

(המסך יורד במהירות)

---

עם בוקר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מערכון)

הנפשות:

מנשה – למעלה מבן שבעים, סובל ברגלים; רגל אחת הוא גורר אחריו. מדבר עם עצמו, כאדם שהוא בודד זה זמן רב.

חיים – בנו, סוחר בדברים ישנים; כבן ארבעים וכמה.

שׂרה – אשתו של חיים, באותו גיל, סוחרת בפירות.

רבקה – בתם. נערה מוצלחת. כבת שמונה־עשׂרה או תשע־עשׂרה.

לאה – אחותה הצעירה, כבת חמש־עשׂרה או שש־עשׂרה; חסרת־דם, מבחינה רוחנית לא־מפותחת. יפהפיה חיוַריינית עם עינים בוהות.

יעֶנקעֶלי – תינוק בעריסה.

רוכל – מציץ בעד החלון.

בית עניים. – באחורי־הבימה: שתי מטות, ליד אחת המטות למראשותיה – עריסה של תינוק, בין המטות, מתחת למַראָה קטנה ישנה, מבוקעת בכמה מקומות – כסא ועליו קערת מים; מגבת על המסעד ודלי מתחת לכסא. – מימין, מצד הרואים: פתח, תנור וכירים, תיבה ובה פחמים; משכב על־גבי ארגז עם כסאות שהוגשו אליו. – משמאל: חלון, למעלה מזה – מראשותיה של מטה, מוסתרת מצד החדר במחיצת־בד ישנה. ליד המטה – שולחן קטן; ועליו עששית־נפט קטנה. למעלה מזה – שידה. באמצע החדר, מתחת לנברשת של נחושת, ישנה ומוריקה – שולחן. ועליו: שׂק של טלית ותפילין, תרמיל של רוכל וכיוצא באלה דברים. בפינה – שׂקים, סלים ריקים, באמצע סל ובו ירקות, ובשני – מיני דברים ישנים.

שׂרה ולאה (ישנות במטה שעל־ידה עומדת העריסה, ידה של שׂרה משורבבת כלפי מַטה, נכּר שהניעה את העריסה אך זה עתה; העריסה מתנועעת עוד באיטיות יתירה).

חיים (שוכב במטה השניה; ישן באי־מנוחה, נאנח).

רבקה (שוכבת במשכב שעל הארגז; השׂערות מפוזרות, יורדות למטה).

מנשה (כבר מלוּבּש. יושב על המטה לפני השולחן: אומר משהו מאד בלחש ובניגון נוגה מתוך סידוּר).

(אור הבוקר מתחיל מאפיר)

מנשה (מרגיש באפרוריתו של הבוקר, נושק לסידוּר הקטן, סוגרו, קם לאט־לאט, בחלצו את כתפיו שנתעייפו מרוב ישיבה, אוחז במסעד המטה ומביט בעינים עייפות אל תוך החלון): שוב החזרת לי את נשמתי בחמלה, את הפקדון שהפקדתי בידך… ברוך אתה וברוך שמך! דרוש אני לך כאן מאד, מה? – עוד פעם “חצות” של מנשה הזקן, עוד פרק תהילים (הפסקה קצרה) – יהודים חסר אתה, מה? (במבט שאין בו הבנה, אבל יש בו הכנעה, כלפי מעלה) מילא, אם אתה רוצה בכך! (מושך בשקט־בשקט וביגיעה יתירה את המחיצה לצד הכירים, נשאר עומד עמה באמצע החדר, מביט בשׂרה) היד משורבבת… עור ועצמות… וגידים… והעריסה מתנועעת עוד… לא היא ישנה כדי מנוחה, לא היא אוכלת כדי שׂובע… (במבט־עין אל החלון) ואתה רוצה, שאוציא לה את בלעה האחרון מתוך פיה… מילא, מסתמא יודע אתה יותר טוב ממני… (חוזר למשוך את המחיצה, אך עוזב אותה בחפזה) הנה הוא זע, הגזלן הזה! (ממהר אל העריסה מניע אותה) אַ…אַ… (חוזר בחיוך אל המחיצה) לחָיים, כמו תפוחים! והוא ממצמץ בשׂפתותים, הרעבתן הקטן הזה! את השד הואה רואה בחלומו… בלא עין הרע… בלא עין הרע… (במבט־עין אל החלון) אפשר אתה רוצה, שאזכה עוד לראות בו נחת? “עברי” שאלמד אותו?… מהיכא תיתי… (בעצב) אך להוליך אותו אל החדר לא אוכל עוד… (נאנח) הרגלים אינן רוצות לעמוד בתפקידן… (מזיז את המחיצה לצד הכירה, במעט זריזות).

רבקה (מתנועעת באי־מנוחה מתוך שנתה).

מנשה (מרגיש בכך, עוזב את המחיצה פתאום): כמה היא מתחבטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור… (באנחה) דם חמים, דם רותח… וחלומות…. אלהים יודע, איזה חלומות… (הפסקה) כל היום כולו היא מתהלכת – ולא כלום… ובלילה – חלומות… (מתוך הזכרון) שיינדל, מה את מתחבטת כל־כך? (מחַקה קולה של אשה המדברת מתוך השינה) “אני? – אני — מה עולה על דעתך?” (לאחר הפסקה קצרה, בקולו שלו) ולמראית עין – כאילו חזרה ונרדמה… ומשליכה מעל עצמה לחצאין את השׂמיכה… בחדר קור… ולה חם… (הפסקה… קורא) רבקה! (אך הקול לא נשמע לו) עד אל הרצפה מגיעות שׂערותיה הלוהטות… נהר של אש, וכזאת בוַדאי גם הנשמה… שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור… (קורא בקול רם מעט יותר) רבקה! (נגש, נוגע ברבקה בידה) רבקה’לי!

רבקה (מתעוררת, מעט באי־מנוחה): אתה, סבא, מה?

מנשה: קפצי ועברי אל מטתי שלי…

רבקה (מפהקת): מה זה הקדמת כל־כך לקום, סבא?

מנשה: כבר שכחת! הם מקדימים לצאת… אבא הרי מצא איזו מציאה, ואין לו במה לשלם, והוא מוכרח להשׂיג לו כסף… ואמא צריכה להכין את הקניה בשביל מרת פּימסעֶנהוֹלץ… בשביל אירוּסין.

רבקה: אַהאַ, מאַניה מתארשׂת… (מתעטפת בחפזה בשׂמיכה, קופצת ועוברת אל מטתו של מנשה).

מנשה: אש לוהטת! שלי, עליה השלום, דמיון גמור, דמיון גמור! (נגש, מתקן לה את הכר מתחת לראשה).

רבקה (במשהו של אי־מנוחה): סבא, שם החתן גוֹלדשטיין?

מנשה: גוֹלדשטיין, בנו של סוחר־התבואה (הפסקה). ישני, רבקה’לי, אכין טה (מסיט את המחיצה לצד הכירים, כך שהוא מבדיל אותם מאחורי־הבימה, מוציא מן הארגז כמה קיסמים, מחתך אותם דק־דק, מסדר אותם באומנות יתירה על הכירה מתחת לארובה, בוזק על כך רסיסי פחם, מצית ומעלה אֵש, שופת קומקום עם מים, חולט מעט טה בסיר קטן).

רבקה (בלחש): סבא, מה שמו של החתן? לשמו הפרטי אני מתכוונת.

(משתתקת, מאחר שמנשה אינו שומע)

שׂרה (מגביהה את הראש, מתאמצת לזחול ולעבור למטה השניה):

הוא ישן עוד, ברוך השם… (במרירות) כשיש לו לאדם מוח שקט ולב שלֵו… מהיכא תיתי…

חיים (פוקח את העינים, אומר בלחש “מודה אני”).

שׂרה (ממתינה עד שהוא מסיים): ומהיכן תקח כסף, חכם שלי?!

חיים: אלך אל בעל המחסן…

שׂרה: שיוציא לך את הנשמה?

חיים: ואולי אקח הלוָאה באיזה מקום…

שרה: מיד ליד… בכמה רבּית? (הפסקה) חָמי, במחילה ממך, הזז נא אלי את המחיצה…

מנשה (עושה כן).

שׂרה: חָמי, את מחותנו של פּימסעֶנהוֹלץ מכיר אתה?

מנשה: את גוֹלדשטיין? (באנחה) כשהיו רגלי עומדות עוד בתפקידן, הייתי משׂתכר אצלו רוּבּל־כסף (הולך וחוזר אל הכירים).

שׂרה (בהתרחצה, מאחורי המחיצה): שני אלפים נותן הוא נדוניה… פּימסעֶנהוֹלץ על אחת כמה וכמה שהוא נותן.

מנשה: בודאי… מצד הכלה צריך לתת יותר.

שרה (בצאתה מאחורי המחיצה):ומה הוא גוֹלדשטיין? וכי כמה רחוק הזמן, שהיה ריש־דוכן?… ופּימסעֶנהוֹלץ?… על זה לא כדאי כלל לדבּר… אבל מי שעושׂה מעשׂה כלשהו, הקדוש ברוך הוא מסייע עמו! (במבט־עין אל מטתו של חיים) וזה…. בל אחטא בשׂפתי…

מנשה: הכול תלוי בהשם יתברך…

רבקה: אבא, מה שמו של גוֹלדשטיין הצעיר?

שׂרה (מסתובבת ופונה אליה, משתוממת על השאלה).

יעֶנקיל (מתנועע בעריסה).

שׂרה (שוכחת את רבקה, ממהרת אל העריסה, חולצץ שד לתינוק, בחפזה): משוך, משוך, גזלן שלי – תכשיטי שלי. שאזכה כבר לשמוע אותך מברך על החלב! (נזכרת, פונה אל רבקה): מה זה שאלת, רבקה? – היא ישֵנה כבר.

חיים (יוצא מאחורי המחיצה, מלובש, אל שׂרה): ואַתּ אין לך מעט כסף?

מנשה (מוזג שתי כוסות טה).

שׂרה (קמה מעל העריסה, מיישרת את כתפיה ונוטלת מתוך ידו של הזקן כוס טה): מאַיִן?

חיים (במשהו תרעומת): לא יכולת לקחת משהו מראש אצל מרת פימסעֶנהוֹלץ?

שׂרה (בחפזה, אגב שאיפת הטה): הלוַאי שתשלם מיד לאחר־כך… היא תמַשך את הדבר חצי שנה. (הפסקה) ומה היא המציאה שקנית, השמיעֵני נא ואדעה?

חיים: מקטורן ארוך – כמעט חדש עוד, שלושה זוגות מכנַסים, מקטורן של סַמוּ“ט – אפור, חדש לגמרי, כנור, – התיבה עצמה שוָה הון רב – מעץ־האודם, מַהאַגוֹני! כמה סדרי קלפים – עם קרטון, מברשת לקלפים – ידית חדשה של כסף, פרוָה לבנה. – (מתוך השתתפות בצער) וַדאי מת מישהו אצל ה”פריצה" ההיא… דמעות עמדו לה בעינים…

(מתהלך בחדר, מתקרב אל רבקה)

רבקה (באי־מנוחה): אבא, מה מראהו של גוֹלדשטיין הצעיר?

חיים (מרוגז): מה שמעסיק את מוחה של בתולה… מוטב שתתלבשי… אמרי “מודה אני” ולכי אל התופרת…

שׂרה (אגב טפול בסלים, שהיא מקשרת אותם יחדיו): היא לא תלך היום… היא תהיה דרושה לי היום ל“מעמד”… תן לה לשכב עוד. – ולאיזה סכום השתוית אִתה?

חיים (לוקח את התרמיל ומשׂים בתוכו חתיכת לחם ובצל, שהוא מוציאו מתוך השידה): הרי אמרתי לך, ששה רוּבּלים ועשׂרים ושלושה גרוֹשים…

שׂרה: אולי באמת מציאה – –

חיים: בזכותה של לאה’לי.

שׂרה ומנשה (מסתכלים בו בתמיהה).

חיים: אני עומד על המקח עם ה“פריצה” הזקנה, והיא אינה מוַתרת כלום… פתאום אני מהרהר: רבונו של עולם, תן לי שאַרויח משהו בשביל לאה’לי…

שׂרה (מוחה כף אל כף): רבונו של עולם, הרי שכחתי לגמרי לשאול… חָמי, הרופא מן החברה היה כאן?

מנשה: היה… (נאנח) אמר שהיא צריכה לישון הרבה, לאכול הרבה, מעט יין…

חיים (שהמתין מעט באי־מנוחה לסוף השיחה הזאת): מיד כשאני מהרהר כך, נעשׂית היא, ה“פריצה” הזקנה, רכה כחמאה – מורידה מן המחיר עשׂרות גרוֹשין, ואחר־כך זהובים… והופכת פתאום את פניה אל הקיר, ומושיטה אלי אחורנית את ידה: תן כבר, יהודי, כמה שתתן!… היד רעדה אצלה, ונתתי לה דמי־קדימה… (תולה לעצמו את התרמיל על שכמיו, בקוצר־רוח ובהתחנפות) ועל כן חושב אני באמת, כי לאה’לי שותפת היא לקניה.

שרה (מסתכלת בו בחשד).

חיים: והיא תהיה באמת שותפת לאמיתה… הרי יש לה מעט הכסף שלה…

שׂרה (קופצת כנשוכה): הַא! לכך נתכּוַנת? להוציא את מעט הפרוטות של הילדה המסכנה, שהיא מאַספת לה משליחויות? כך? בבריאותה של הילדה המסכנה רוצה אתה לעשׂות סחורה, בנשמתה של הילדה העלובה?…

חיים (מניע ידו תנועת ביטוּל, מכין עצמו לצאת).

רבקה (שנרדמה, מתעוררת באי־מנוחה; אל מנשה, הנמצא סמוך אליה יותר מאחרים): סבא, מפני מה צועקת אמא כל־כך?

מנשה (קורא אחרי חיים שיצא): לך כבר, לך… חפשׂ לך שותף ברחוב… פירוֹר גדול תופסות שתי צפרים יחדיו… אל תבקש לבלוע את כל העולם…

רבקה: אמא, גוֹלדשטיין הצעיר יש לו משקפים של זהב?

שׂרה: מה שמַעסיק את מוחה! ישני! אחר־כך אשלח לקרוא לך (יוצאת עם הסלים).

(הפסקה)

רבקה: איפה גר גוֹלדשטיין?

מנשה (מוכנית): ברחוב שלנו, בבית הגדול.

רבקה: יש לו משקפים של זהב?

מנשה: מן הסתם… כשהייתי נכנס אל אביו, היה נער קצר־רואי… כהיום הזה הוא מרכיב בוַדאי משקפים, ומן הסתם של זהב…

רבקה: בבית הגדול הוא גר? באדום?

מנשה: ביתם שלהם… כלפי מה שואלת אַתּ?…

רבקה: סבא, ראה נא (מוציאה בידים רועדות תצלום מבית־החזה). זאת מצאתי אתמול ברחוב…

מנשה (לוקח, מתבונן): הרי זה הוא, גולדשטיין הצעיר… (באי־מנוחה) מצאת ברחוב?

רבקה (אינה משיבה, פונה אל הקיר, לאחר רגע נשמעת התייפחות חנוקה).

מנשה: רבונו של עולם – מה זה? מה זה היה לך? רבקה, רבקה’לי? – איננה עונה… כמה היא רועדת… לא טוב לך, רבקה’לי? אַתּ חשה כאב בלבך? רבקה’לי, רבקה’לי… לתת לך טה? רבונו של עולם, כמה היא רועדת, כמה היא חיורת… אני הולכת לקרוא למישהו שיכּנס… לקרוא רופא… או מישהו… (קורא בקול) לאה, לאה –

לאה (מתעוררת): מה, סבא?

מנשה: רבקה נֶחלתה… גשי אליה, אני הולך לקרוא מישהו. (יוצא).

לאה (מתעטפת בשמיכה ועוברת אל רבקה. בדרך היא משתקעת בהרהורים, מתחילה לזמר משהו; שוכחת את הנגון, מתייצבת ועומדת, רוצה להזכר במשהו. משלבת את כפות ידיה על החזה, מרגישה במשהו קשה בבית־החזה, מתפלאה, ממששת ביד, מחפשׂת, מוציאה לבסוף רובל של כסף, מחייכת אליו – “מראה קטנה!” נזכרת משהו – נגשת קרוב יותר אל המטה): רבקה, רואה אַת? (מראה לה את הרובל). רבקה, – רבקה, יצאה נשמתך? פקחי את העינים, רבקה, שאם לא כן יצווּ לקבור אותך, רבקה…

רבקה: כבר קברו אותי…

לאה (מתגוננת, מתוך פחד): שקר! בבית אַתּ נמצאת… במטה!… קבוֹר קוברים באדמה… והרחק הרחק מכאן (נרגעת ומשתקעת בהרהורים, נזכרת ברוּבל). רואה אַתּ? ויודעת אַתּ מי נתן לי? איש צעיר אחד… איזה איש צעיר זר… בצילינדעֶר מתנוצץ… בבית־המלון הוא גר… שומעת אַתּ, רבקה, אני עוברת, רואה הוא אותי בעד החלון… רומז אלי, ואני נכנסת… נותן הוא לי רוּבּל ונשיקה… בואי מחר, אומר הוא, ואתן לך שנַים… הוא יסע אתי, אומר הוא, באניה, וכל יום, אומר הוא, יתן לי רוּבּל… הרחק הרחק… נסע… הוא שאל, אם יש לי אחות… אומרת אני: כן… אם היא יפה… שואל הוא… (הפסקה. קרובה להשתקע שוב בהרהורים. פתאום). – למה הוא מתכוון בזה, רבקה! מה הוא רוצה, רבקה? (מושכת אותה) – רבקה!

רוכל (ברחוב, מציץ מבעד החלון, בסקרנות ובחוצפה, קורא בקול רם): האַנדעֶל, האַנדעֶל… האַנדעל…

המסך

---

יין־שאמפּאן

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מערכון)

הנפשות:

גרוּנה – אלמנתו של סופר־סת"ם. אשה קטנה, רזה ועצבנית.

{ שלוש בנותיה של גרוּנה}

1. מרים – בתולה זקנה, כבת שלושים וכמה.

2. סרל – עגונה, כבת עשרים.

3.*הדס* – נערה־תופרת, כבת שבע־עשרה.

דבורה – אשה גבוהה וכבדה, בלי ריסים.

חדר־מרתף עני. פתח־היציאה באחורי־הבימה. קרן־הזוית הימנית מוסתרת במחיצה מיטלטלת. כשמזיזים אותה ממקומה, נראית מטה פרועה. בקרן־הזוית השׂמאלית – גבעה של תפוחי־אדמה וערימת בצלים. סמוך לקיר מימין – שתי מטות. משׂמאל – ארון בין שני אשנבים קטנים גבוהים, הנשקפים אל הרחוב. באמצע החדר – שולחן, כסאות.

מרים (יושבת ליד השולחן, פניה אל הרואה, ראשה שעוּן על ידה, מפהקת מתוך דכדוך).

גרוּנה (נכנסת, סורגת בזריזות פוזמק): מהם חובות לתבוע! כמו זפת! (רואה את מרים, ברחמים) חוששת אַת בראשך? (נאנחת, כשאינה מקבלת תשובה – היא הולכת מסביב לשולחן, עד שמגיעה ועומדת ליד מרים מן הצד, מנידה ראשה מצער).

מרים (בחומרה): לא. (קמה ממקומה, הולכת ונעלמת מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מביטה אחריה רגע, מקשיבה לצד הפתח): אַ, סֶרל עם הנפט (נגשת אל המנורה, מתקנת את הפתילה).

דבורה (נכנסת, נושׂאת סל קטן): ערב טוב!

גרוּנה (מאוכזבת): אַתּ היא… ברוכה הבאה!

דבורה (מניחה את הסל על הרצפה, מימין לדלת בלעג): כן, “ברוכה הבאה”… יהי רצון שתתבשׂרי בשׂורות טובות מאלו! (נגשת כמה צעדים קרוב יותר, נעמדת, מביטה בגרוּנה, בטרוּניה ובהשתתפות־בצער): גרוּנה! (הפסקה).

גרוּנה (מתגברת על סערת־נפשה): מן הכפר אַת באה? (הצצה אל תוך הסל).

דבורה: קניתי משהו…

גרוּנה: וסַרת להנפש… מהיכא תיתי, שבי!

דבורה: יכולה אני לעמוד! (נגשת אל השולחן, משעינה ידיה, מבלי להסיר עין מגרוּנה, בכובד־ראש מרוּבּה ובנעימה של הטפת־מוסר) יודעת אַתּ מי, עליו השלום, בעלך היה, גרוּנה?

גרוּנה (מוּפתעת, פותחת את פיה, אינה מוצאת מה לומר, מפילה מתוך ידה הימנית את הפוזמק, מאבדת את מחט־הסריגה).

דבורה (מבלי להמתין לתשובה): יהודי למדן, גרוּנה, יהודי ירא־שמַיִם, סופר! (הפסקה) לפני כל שורה של התורה הקדושה היה הולך לטבילה.

גרוּנה (במרירות עיקשת): שקר… כמה פעמים בשבוע – כן!

דבורה (בחוּמרה): זכותו תעמוד לנו, גרוּנה!

גרוּנה (בקול נבוב): היא לא עמדה לנו!

דבורה: מפני שאַת אשה חַטאה!

גרוּנה (קופצת כנשוכת נחש): אני?

דבורה: אַתּ, אלמנתו של סופר, ושל סופר כשר כל־כך, אַתּ נוהגת בדרך אחרת – אֶת בנותיך!

גרוּנה (בתנועת יד אל המחיצה): שתקי!

דבורה: היא איננה שם!

גרוּנה: מרים’ל שוכבת – היא חוששת בראשה – דבּרי – יותר בלחש!

דבורה (נגשת יותר אל קדמת־הבימה): נערה צריך לשמור… אילו בתי היא, כדג הייתי קורעת אותה!

גרוּנה: אל תחתכי בבשׂר בחי! דבּרי אל הענין…

דבורה (במרירות): מה אַת נחפזת כל־כך, אל הנחת הגדולה?

גרוּנה: אַל תוציאי את הנשמה, אומרת אני לך!

דבורה (מתיישבת על כסא): אל הכפר אני הלכתי. ובעברי על יד הגינה עם בית־האוכל, במקום שהכלי־זמר מנגנים… וכי מאזינה אני לנגינה? נגינה חסרה אני! אין אני פונה אפילו להביט לשם… מה לי גינה… בת בתולה גדֵלָה אצלי וראשה מלבין. מן העסקים שלי נדוניה היה לא תהיה… והולכת אני… לא העינים רואות, לא האזנים שומעות… פתאום – קול צחוק! הריני פונה ומביטה, ואני רואה…

סרל (נכנסת): הנה אמא’לי, נפט! (רוצה לגשת אל השולחן, מרגשת בדבורה, מעמידה את הבקבוק על הרצפה בסמוך לדלת; אל האֵם) בעצמך תמלאי את המנורה! (רוצה להכנס אל מאחורי המחיצה).

גרוּנה (מהססת מאוד): מרים שכבה מעט, היא חוששת בראשה.

סרל (נעצרת): תבשלי, אמא’לי, תפוחי אדמה?

דבורה: ולי לא צריך לומר ערב טוב?

גרוּנה (יחד עם הקודמת): תפוחי אדמה!

סרל (נוטלת סיר וסכין לקלוף תפוחי אדמה ונגשת אל הפתח).

גרוּנה: קריר, סרל!

סרל (מבלי לענות, יוצאת).

(הפסקה מעיקה)

גרוּנה: ומה ראית שם, דבורה?

דבורה: הלוַאי לא היו עיני רואות מה שראו! רודף אחד בכובע אחרי צנועה אחת… מתוך בית־האוכל… על־פני אורך הגדר… היא מכרסמת סוכריות וצוחקת, השׂמלה פורחת באויר, והוא – אחריה… רודף הוא אחריה, חוטפת היא חופן עלים ומשליכה לו אל פניו… וצוחקת… וצוחקת!

גרּונה (בלגלוג): אַת התבוננת?

דבורה: את הצחוק הכרתי!

(הפסקה)

גרוּנה: הדס’ל?!

דבורה: אַתְּ ידעת?! מה? חתן הוא זה?

גרוּנה: לא…

דבורה: לא? ואַתּ… אַתּ שתקת?

גרוּנה: כן!

דבורה: גרוּנה!

גרוּנה (מעמידה את המנורה על השולחן, בשלוָה חותכת): שתקי עכשיו אַתּ, ושמעי מה שאספר לך אני. (תופסת לה לדבורה בשרוול, מכריחה אותה לשבת). הכול אספר לך, אלהים בשמים – הוא לבדו ישמע ויקשיב!

דבורה (חוזרת ויושבת).

גרוּנה: לאחר שבעלי מת…

דבורה: היאך אַת מדברת, גרוּנה?

גרוּנה: והיאַך צריכה אני לדבר?

דבורה: בלי “זכרונו לברכה”? ו“נפטר” אומרים!

גרוּנה: היינו הך, נפטר או מת, קבוֹר קברו אותו…

דבורה: לקבר אבות הוּבא..

גרוּנה: יהא לקבר אבות… אך אותי השאיר עם שלוש בנות יתומות…

דבורה: צער גדול, יצא מן העולם בלי קדיש…

גרוּנה: שלוש בנות, הגדולה שבהן…

דבורה (מציצה אל המחיצה): מרים…

גרוּנה: היתה בת תשע־עשרה…

דבורה: אצל הבריות נערה כזאת נערה מאוֹרשׂת היא, כלה…

גרוּנה: אצלנו לחם לאכול לא היה; דובשן לשׂמחות – בוַדאי ובוַדאי לא…

דבורה: היאך אַתּ מדברת היום?

גרוּנה: לא אני מדברת, הצרות מדברות… הנערה היפה ביותר בעיר היתה…

דבורה: היום גם כן… בלי עין־הרע!

גרוּנה: היום היא לימון חמוץ – בתולה שהלבין ראשה! אך אז היתה זוהרת כשמש בצהרים… ואני אז אלמנתו של הסופר הירא־שמים הייתי. אני שמרתי אותה, כמו בבת העין… ידוֹע ידעתי, הזמנים הללו… מתהלכים כליזמרים, שוליות של חייטים, וסתם אשכנזים ורוָקים זקנים… בחורים מבית־המדרש אפילו היו עוברים ושבים לפני החלון… אך לשם מה יש אֵם בעולם? נערה־כלה, ידעתי, חייבת להיות כמו מראָה… נקיה וטהורה… ואני את שלי השׂגתי, קול־הברה לא נפל עליה! שמוֹר שמרתי אותה. שמרתי, רגע אחד לא הסירותי עיני מעליה, צעד אחד לא יצאה מן הבית בלעדי, וכל הזמן הטפתי לה מוסר… אַל תביטי לכאן, אַל תביטי לשם, כאן אל תעמדי, שם אַל תתייצבי… אל תתני עיניך בצפרים פורחות…

דבורה: טוב מאד…

(הפסקה)

(מרים וסרל מופיעות בפתח, מבלי שגרוּנה ודבורה תרגשנה בהן, רואות שדבורה עדיין היא כאן ונסוגות בחשאי).

גרוּנה (במרירות): טוב מאד ויפה מאד! אך מה מראֶהָ עכשיו? נערה כשרה באמת, אך שלושים ושש שנים תמימות! רזה – העצמות לספוֹר, העור יבש ולבן, כמו קלף לתפילין, העינים כבויות, הפנים חמוצות, בלי חיוך – השׂפתיים תמיד הדוקות… אך לעתים תכופות ביותר משתלהבות אף־על־פי־כן העינים הכבויות; השׂנאה היא המתלקחת בהן אז, משׂטמה קשה כשאוֹל… ויודעת אַתּ אל מי? יודעת אַתּ את מי היא שׂונאת? את מי היא מקללת, בשׂפתים נעות, קללה החודרת עד לעצמות?

דבורה: את מי?

גרוּנה: אותי! אותי – את אמה־יוֹלדתה!

מרים (יוצאת מאחורי המחיצה, מביטה בשׂנאה אל האֵם הנחרדת, יוצאת).

גרוּנה: ראית?

דבורה: אך מפני מה?

גרוּנה: היא עצמה אפשר אינה יודעת מפני מה, אך אני יודעת ויודעת! אני התייצבתי בינה ובין העולם, בינה ובין השמש! אני לא נתתי, איך אומַר לך זאת? אני לא נתתי לאור ולחום להגיע אליה… לילות תמימים חשבתי על הדבר הזה, עד שנתברר לי, בבירור גמור נתברר לי! היא חייבת לשׂנוא אותי… בכל אבר מאבריה היא שׂונאת אותי!

דבורה: מה אַתּ שׂחה?

גרוּנה: מה שאזניך שומעות! את אחיותיה בוַדאי היא שׂונאת, יפות הן ממנה וצעירות יותר (נושמת בכבדות).

דבורה: רבונו של עולם!

גרוּנה: את הצעירה, את סרל, כבר בבית לא החזקתי… מסרתי אותה להיות משרתת…

דבורה: אני באמת צעקתי חמס, מעשׂים עשׂיתי… בתו של סופר – להיות משרתת…

גרוּנה: רציתי לפחות אותה להשׂיא לאיש. שיהיה לה לפחות מעט נדוניה… מתפוחי־האדמה והבצלים שלי, שאני סוחרת בהם, אין יכולים לצבּוֹר נדוניה… ואותה גם כן שמרתי… לא אחד בעל־בית נתן בה עין… לא אחד בנו של בעל־בית ביקש לעשׂותה לו שעשוע…

דבורה: יִמַח שמם וזכרם!

גרוּנה: אך אני הרי אֵם הנני! אֵם נאמנה הייתי! את רגלי כיליתי מרוב הליכה, עשׂר פעמים אצלה במטבח הייתי, בכיתי, התחננתי, מוסר הטפתי…

דבורה: לייסר חייבים, אני מייסרת את שלי גם כן…

גרוּנה: לילות שלימים לא ישנתי; את קב־הישר קראתי וספרים קדושים אחרים בעברי־טייט"ש, ולמחרת חזרתי וספּרתי לה הכול… ועוד משלי הוספתי, שימחל לי אלהים…

דבורה: שימחל לך?

גרוּנה: על השקר! משלושה שדים עשׂיתי אני עשׂרה… ממלקוּת – פוּלסין די־נוּר! גפרית ואש המטרתי! וילדה חלשה הרי היתה היא: ילדה חלשה וכשרה, ונתנה להדריך עצמה!… דומה לאביה שלה לכל דבר – חיורת ובלי טפּת דם בפנים, ועינים טובות ולחות כל כך – אך יפה יותר היתה…

דבורה: אַתּ מדברת עליה, רחמנא ליצלן, כמו על בר־מינן!

גרוּנה: ואַתּ סבורה, היא חיה? אני אומרת לך: היא איננה חיה! היא אספה לה נדוניה, ואני נתתי לה בעל! היא בכתה, המסכנה, שאין היא רוצה בו, שהוא גס מדי, פשוט מדי בשבילה. אך בן־תורה אינו לוקח נערה משרתת, בפרט עם שלושים רוּבּל נדוניה! אני הודיתי לאל, יהיה מי שיהיה! שויליה־של־חייט – יהא שויליה־של־חייט! ובכן, חי עמה שנה אחת, לקח ממנה את הכסף והשארית של מעט הכוח – וברח… עֵירוֹם ועֶריה החזיר אותה לי, אבל עם מחלת הריאה! היא רוקקת דם!… צל־אדם היא, ולא אדם! היא מתרפקת עלי, כמו ילדה קטנה, כמו כבשׂה חולה! וכל הלילה בוכה היא… ויודעת אַתּ על מי היא בוכה?

דבורה: על הבעל, יִמַח שמו?

גרוּנה: לא, דבורה. עלי בוכה היא! (נגשת אל פי הארובה, מתאמצת כל הזמן להעלות אש ואינה מצליחה) אני היא שגרמתי לה את אסונה. (מנשפת) דמעותיה נופלות על לבי כמו עופרת רותחת, הן מסַממות אותי, הדמעות… (משתתקת, נושמת בקושי).

דבורה: ובכן?

גרוּנה: ובכן (מנשפת בחזקה) ובכן, אמרתי לעצמי: די! תיהנה כבר בתי השלישית מן החיים! חיה תחיה, כפי שהיא רוצה! היא משׂתכּרת במחט, שש־עשׂרה שעות ביום היא עובדת, ובקושי ללחם יבש היא משׂתכּרת… היא רוצה סוּכּריות גם כן… אכוֹל תאכל! היא רוצה לצחוק, להשתובב, להתנשק – כרצונה! אני דברי־מתיקה אינני יכולה לתת לה, ובעל בוַדאי שלא! לימון לעשׂות ממנה אין אני רוצה! מחלת ריאה לתת – לא, לא! אל תהא בת אחת שׂוטמת אותי, אל תהא בוכה עלי! (מנשפת).

דבורה: אבל, גרוּנה, מה יאמרו הבריות?

גרוּנה: הבריות צריכים תחילה לרחם על יתומות עניות. לא להעביד אותן כמו חמורים ובחינם. יהיו להם לאנשים לבבות אנושיים. ואַל יחזיקו את העניים לשם סחיטה כמו לימונים…

דבורה: והקדוש ברוך הוא? והקדוש ברוך הוא!

גרוּנה (קמה ממקומה, צועקת, כאילו היתה מבקשת שאלהים ישמע במכון שבתו): הקדוש ברוך הוא היה צריך תחילה לאלה לדאוג!…

(דומיה מעיקה, שתי הנשים נושמות בכבדות, שתיהן עומדות זו כנגד זו וחזיזים בעיניהן).

דבורה (צועקת): גרוּנה – הקדוש ברוך הוא ענוֹש יענוש!

גרוּנה: לא אותי, לא את בנותי! האלהים ישר הוא. את מישהו אחר יענוש! מישהו אחר!

(קול מאחורי הדלת: טריי־לה־לה, טריי־לה־לה).

גרוּנה: צפורי שלי, צפורי המתוקה שלי! צפור־הרננים שלי!

הדס (נופלת לתוך החדר עליזה, משהו מבוסמת): טריי־לה־לה! אַה! דבורה הגבאית… דבורה המגדת, דבורה המטבּלת – חַ־חַ־חָה!

דבורה (בגשתה אל הדס): הסי, חצופה! (נרתעת לאחור) הרי נודף ממך… ריח של יי"ש נודף ממך.

גרוּנה (מתקרבת חרידה אל השולחן. מחזיקה בשולחן, שלא לפּוֹל).

הדס: שקר! יי“ש שתתה בתך עם הבר־נש הקבצני שלה! היא היא שירדה למדרגה של יי”ש…

דבורה: שתקי, חצופה…

הדס: לא, היא שותה יי"ש!… פוֹניֶה הוא, הבר־נש. רובּאַשקאַ לבוש הוא… וגרונו כמרתף עמוק! (צוחקת בחשאי).

דבורה: להרוג אותה הולכת אני (מרכינה עצמה אל הסל, תופסת אותו, מפזרת את סחורתה, מאספת בעצבנות).

גרוּנה: לא לכך נתכּוַנתי… לא עד כדי כך. (בטענה כלפי מעלה) לא ריחמת… ענשת כל־כך קשה, כל כך קשה…

הדס (שצחקה כל אותו זמן בלא קול, באדישות): יין־שאַמ־פּאַן!

המסך

---

דרמות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

דרמות

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

מה שנעוץ בכנורון

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(מחזה)

הנפשות:

יואל – כבן ארבעים וחמש או חמישים, בעל נפש משתוקקת תמיד; שותה־שכּוֹר, מנהל בעיר פולנית בינונית תזמורת, שבה מנגנים:

ששת בניו של יואל מכולם חיים הוא הדומה אליו ביותר.

אחים־תאומים:

1. שמאי

2. לוי

3. שמעון

אחים־תאומים:

4. מאיר

5. יונה

6. חיים – בן הזקונים

מירל – אִמם, אשתו של יואל, יותר משנזדקנה משנים נזדקנה מצרות. סימנים של יופי רב לפנים, וביותר בעינים.

בדחן – דמות שלאחר־יאוש ושׂונא־אדם.

לאה – בתו.

פֶּעשעֶ השחורה – באה מעיר גדולה יותר להתארח כאן; מלובשת כבת־כרך. חלפי חוץ – גאה, מרחיקה כל הקרב אליה. בפנימיותה – הולכת אחר הלך־הרוח. מישהי סהרורים. בת עשׂרים וכמה.

גרינצוויג – רווק זקן. עשיר, אבל לבושו חסר־טעם. שעון ושרשרת, טבעות עם יהלומים וכיוצא באלה.

דיין, שמש, חזן, משוררים, אורחים בחתונה, ביניהם עזריאל, מגיש, שכנה ואחרים.

המערכה הראשונה זמנה בקיץ, השניה – בחורף, והשלישית – בסוף הסתיו.

מערכה ראשונה

הבימה:

באחורי הבימה – בית של קומה אחת בנוי בסגנון ישן, עם גזוזטרה פתוחה, שעולים אליה במדרגות והיא מוליכה אל פרוזדור עם דלתות: ימינה – אל הדירה, שׂמאלה – אל המטבח. החצר שלפני הבית, התופסת את כל שאר הבימה, היתה לפנים גינה, עוד מצויים פה ושם גדמים של עצים, שנכרתו לשם הסקה, ונכּרים עוד סימנים של ערוגות־פרחים; בכמה מקומות עדיין נשתיירו סימני ירק־עשׂב. בדרך מקרה נשארו שלימים בצד אחד של החצר – אלוֹן קרח ומת, שענפיו שלוחים ויבשים. מן הצד האחר – כמה עצים עומדים יחדיו, נראה שהיו צעירים למדי בשביל עצי־הסקה. באמצע החצר – משאבה של באר.

משׂמאל מובדלים הבית והחצר בגדר של־מוטות מסמטה צדדית שקטה.

על הגזוזטרה – העשׂויה עץ לבן פשוט: שולחן, כסאות ודרגש. על הקיר: מימין – מַראָה ישנה שבורה; משׂמאל, בפינה, פרוֹטוֹמי של קוֹמפּוֹזיטור.

בחצר: בצל העצים הצעירים – כנה של תוים, למראשותיו של ספסל שבעשׂב. בעצים, וכן באלון העתיק – חטובות אותיותיהם הראשונות של שמות.

המסך עולה

לפני הצהרים, יום חם. מזמן לזמן עובר מישהו בסמטה. מבעד לחלון־המטבח הפתוח רואים את מירל, כשהיא עוסקת במה שעוסקת לפני האש על האח, מרתיחה חלב, שוטפת כלים וכיוצא באלה. הגברים חזרו, כנראה, בשעה מאוחרת ביותר מחתונה: חלונות הדירה עדיין תריסיהם מוגפים מבפנים. עוד ישנים שם. שמאי, שמעון, מאיר ויונה ישנים בחוץ. שמאי – על הגזוזטרה, על הדרגש; שמעון – על הספסל שבעשׂב; מאיר ויונה – תחת העץ העתיק. נכּר שהוציאו לעצמם כרים מן הבית והתפרקדו כל אחד במקומו ומלבושיהם עליהם; ורק הסירו את מנעליהם ואת הכותנות המעומלנות הקשות, המוטלות, יחד עם כלי הנגינה, סמוך למשכבותיהם.

הבדחן (בא מן הסמטה לצד החצר).

מירל (ניגבה את הכוס האחרונה, העמידה על גבי מגש, נגשת אל החלון; מביטה לראות אם הבנים ישנים עוד): מסכנים… חזרו הביתה – וכבר האיר היום… גלוסקאות חמות כבר נשׂאו מבית הנחתום… (רוצה לשוב על עקבותיה, מבחינה בבדחן הבא מן הסמטה, מתייצב ליד הגדר, מוציא בקבוק מתוך צלחת בגדו ושותה מתוכו). – משׂרך את דרכו… לגימה ואנחה, לגימה ואנחה… ואל תאמרו לו לזקן ולא־כלום… מה שנגזר נגזר!

הבדחן (מחזיר את הבקבוק אל צלחתו; נכנס ועומד באמצע החצר; בנעימה של שמש הקורא לתפילה): קומו, יהודים כשרים, צאן קדשים, לעבודת…

מירל: הס, הס! תעיר את הזקן!

הבדחן: וכי ישן הוא כלל?

מירל (יוצאת במהירות).

שמאי (מתעורר משנתו ויושב, במבט־עין אל הבית): וכי עוצמים שם עין? הזקן מתחבט במטתו ומתפתל כנחש… והזקנה – כובשת פניה בכר ומתייפחת – – מה שלומה של לאה?

הבדחן (מתיישב על־גבי גדם של עץ, זעוף): כך…

מאיר: מתנודדת ממקום למקום, כמו צל…

יונה: הנשמה, אומרת היא, עטופה אצלה ערפל.

שמעון: דבּוּריו שלו… כולן מדבּרות בלשונו שלו… כל שנה אחרת…

שמאי: אבל בחור כארז הוא, הזקן! שותה בלגימה אחת, והכוסית – הך וטפח! לרצפה!

שמעון: ומה אומרת לאה שלך עכשיו?

הבדחן: הרי שומע אתה! כוסית אחת… קול־צלצול – ושקט…

לוי (יוצא ועומד לפני המראָה להתגלח): הזקן כבר צובע לו את השׂערות…

שמאי: אינו רוצה להזדקן.

הבדחן: סוף כל אדם להזדקן.

שמאי: הזקֵנה נועלת בפניו את הבקבוק, מיד מתגברים עליו הגעגועים, והוא יוצא ונעלם… והוא חוזר אפוֹר כאֵפר, מצומק כלימון יבש.

מאיר: אבל עם עינים בהירות…

יונה: עם נשמה חדשה…

לוי: ונשמה חדשה – צריכה למשהו חדש!

מירל (יוצאת־ובאה ומביאה חלב מהביל): ילדים, זהו ה“מודה אני” שלכם בבוקר? (מתגברת על התרגשותה. מוזגת את החלב לכוסות. אל הבדחן, בקרירות): תשתה כוס חלב? (יוצאת, מבלי להמתין לתשובה).

הבדחן (כמעט אל עצמו): קודם הגסיסה אולי…

לוי (מרמז על האם): איזה אזנַים יש לה! (מתחיל שורק נעימה של געגועים; אחרים לוקחים חלב, מתפזרים על־פני החצר וכוסותיהם בידיהם).

שמאי: כליון־הלב של הזקן אתמול. (משנה את קולו) נכנסתי בתוך נגינתו עם הבּאַס שלי, והעמיד בי זוג עינַים, ישמרנו השם!

הבדחן: נפלת בתוך נגינתו, כשכּור הנופל לתוך הסוכה…

שמאי (מתנצל) ה“עולם” היה לא־מרוצה. הכל שאלו: מה כאן, חתונה או הספד?…

הבדחן: משל למי שמפזר פנינים לפני החזירים…

חיים (יוצא במרוצה מן הבית מרוגז, וכנור בידו): דבר זה לשריקה הוא, דבר זה?

מאיר: הוא ישרוק לך “כל־נדרי” גם־כן…

יונה: וּוידוּי גם־כן…

הבדחן: כפי מה שיהיה חזוּי לו…

חיים (נגש אל הספסל שבעשׂב, מנגן אותה נעימה עצמה. מירל מופיעה בחלון. הסמטה מתעוררת יותר. קצת מן העוברים־ושבים נעמדים ליד גדר־המוטות ומקשיבים).

הבדחן: בנו של אבא שלו!

מירל: ישמרנו השם!… (נסוגה במקצת).

שמעון: אבל היאך ניגן זאת הזקן!… שכּור כלוט היה…

שמאי: הכנור היה רועד בידו…

לוי: הייתי עומד ומנגן… ומקיש ברגלי לפי הקצב (מחַקה) אני מכריז: שבּת… שבּת…

שמעון: ופתאום – הנה זה כבר נמצא בעולם האחר.

מאיר: פניני־פנינים נשתפכו…

יונה: רשת של כסף נשתזרה… זר של פרחים נתקשר מנגינתו.

שמאי: ברור, כשההיא מופיעה!

מירל (יוצאת בבהלה מתוך הפרוזדור): מי? (הבנים מתפזרים. היא מסתכלת בהם בעין חוקרת. – מדוכדכת) כבר שוב נתחדש משהו!

(הפסקה של אי־מנוחה. מרמזים זה לזה)

פּעֶשעֶ השחורה (מופיעה בסמטה; היא עוברת גאה, ומקשיבה, בחיוך שהיא כובשתו בקושי, אל הנגינה; מטילה בעברה סקוּר־עין גנוב אל חלונו של יואל; רושם עצום על בניו של יואל, מירל אינה יכולה לגרוע ממנה עין).

הבדחן: הנה, היצר־הרע החדש!

לוי: חטיבה של שיִש!

מאיר: מלכה!

יונה: בת־מלכה…

שמאי: מין מלכת־שבא! היא מכשפת כשוּפים!

מאיר: מבט עיניה – אדרכמונים של זהב…

יונה: חיוך שפתיה – קרנַים של אור…

מירל (שמעה הכול, בלבה יותר מבאזניה; פונה אל חיים, כמי שפגעו הברק): אל תנגן!

חיים (מפסיק).

(הפסקה; העוברים ושבים הולכים להם).

פּעֶשעֶ השחורה (נרעדת, אך מתאוששת עד מהרה, עוברת והולכת הלאה לאט, מביטה אל מירל בעינים של פלדה).

מירל: קבצנית היא! קבצנית עניה שבעניות! הקדוש ברוך הוא נתן לה מתנה – יופי נתן לה… אבל שכוֹח שכח לתת לה – לב… נשמה קרה נתן לה… חטיבה של שיִש מתהלכת בעולם… מבקשת אור, מחפשׂת חום… וכל מקום שהיא מוצאת אדם עם נשמה מאירה, עם לב חם, היא מתייצבת, לוטשת עיניה, פושטת את ידה ומבקשת ומייבבת: ניצוץ! ניצוץ!

יואל (בא יוצא מתוך הבית): מירל!

מירל (צונחת על כסא, מתכווצת, כובשת פניה בידיה): הוא לא ימחַל לי זאת, לעולם לא ימחל לי!

יואל (מתעצם עם עצמו).

פּעֶשעֶ השחורה (נעלמת).

יואל (נגש אל מירל, מלטף לה על ראשה בחמלה ובהשתתפות).

מירל (קופצת כמחושמלת מתחת ידיו, נשענת אל הקיר, רועדת… אחר־כך, אל יואל, העומד ומביט אליה בהבעה של אשמה ותחנונים, במהירות ובהתרגשות המוסיפה והולכת): מה אתה מסתכל בי? מה אתה מבקש אצלי? – מה? את בריאותי? את הדרת פני? (מחַקה את דבריו מלפנים) את לחיי שלי – הורוּדות? את השׂפתים – האלמוגיות? את העינים הגדולות, הזוהרות? אֵינן! נתתי אותן (מעבירה מבט על יואל והבנים) לך – להם!

יואל (מניע ידו תנועה של יאוש. פונה לרדת מעל הגזוזטרה).

מירל (בפחד): לאן אתה הולך?

יואל (חוזר ופונה אליה, בתחנונים): אני מוכרח… מחניק אותי כאן, מחניק אותי כאן.

מירל (בתוקף ובצווּי): חַכּה! (יואל עומד. היא ממהרת אל תוך הבית. יוצאת עד מהרה ומביאה בקבוק יי"ש; הולכת כנגדו): הרי לך! מוטב שתשתה…

יואל (מתנודד).

המסך יורד

מערכה שניה

הבימה:

אולם חתונה. פתחים: מצד ימין – אל אולם־האורחים; מצד שׂמאל – אל הפרוזדור. ממול הצופים – אכסדרה רחבה פתוחה אל אולם־הרקוּדים. השעה – סמוך לאחר החופה. החתן והכלה נמצאים באולם־האורחים, מסובים אל השולחן עם מרק־הזהב.

מאולם־הרקוּדים, שנשארו בו עוד אורחים בודדים, נושׂאים ומוציאים את החופה, מזיזים לירכתים את עציצי ההרדוף, מקפלים ומסירים את השטיח עם המרבדים. מאולם־האורחים נשמעת המולתם של אנשים המברכים זה את זה במזל טוב; קול צלצול כוסות. ומיד לאחר־כך סלסולי “מי שבירך” מפי חזן ומשוררים, וחרוזים של הבדחן.

בחדר נמצאים הדיין והשמש (שהוא מעורפל במקצת), והם מתהלכים כשכוחים; ועמהם עומדים הכלי־זמרים – בניו של יואל, בלי האָב, והכלים בידיהם, מוכנים להשמיע “לכבוד”; המגישים עורכים להם שולחן קטן עם מיני משקה וקנוּח־שתיה. לאה עומדת באכסדרה הפתוחה, מביטה אל פתח־הכניסה וכאילו היא נטולה מן העולם הזה.

לוי: היא העלתה שבּוּט בחַכּתה!

שמעון: תהילה לאֵל, נתפטרנו מעסק רע! אילו נפל הזקן בחַכּתה…

שמאי: עמדה תחת החופה כחטיבה של שיש… רק הגבינים רעדו! וכל הזמן הציצה לכאן בגניבה: שמא הוא בא…

המגיש הראשון: אבל יהלומים ראית? והמחרוזת!

המגיש השני: של האֵם, של החתן. יהודיה כשרה היתה… מתהפכת שם בקבר…

השמש (בא ונגש): והצנועה הכשרה שלי – יושבת בביתי וראשה מלבין…

הדיין (מושכו משם): בוא כבר, שכור זקן…

(המגישים יוצאים, הכלי־זמרים מתייצבים, מבלי להוציא את כליהם מידיהם, מסביב לשולחן. השמש רוצה לגשת מדי פעם בפעם, הדיין חוזר ומושכו משם).

חיים (עם כבּוד, אל לאה): קחי משהו, לגמי מעט יין…

(היא אינה שומעת. שתי נערות הולכות מאולם־הרקוּדים אל אולם־האורחים, נצבות ומראות כווּני־חן נסתרים להכלי־זמרים).

הנערה הראשונה (אל שמאי): כשאני ארקוד, תנגן לי משהו חדש…

שמאי: בשביל בתו של ר' עוזר – מן הטוב ומן המיטב…

הנערה השניה: ובשבילי?…

(שתיהן יוצאות מבוישות – שני גברים יוצאים ובאים מאולם־האורחים).

הראשון (מרגיש בלאה): ראה נא…

השני: חולנית היא (מושכו אל אולם־הרקוּדים).

לאה: אני שומעת את צעדיו…

עזריאל (אורח שנתאחר, אל המגיש, הלוקח ממנו על סף־הפתח את אדרת־הפרוָה הכבדה): בקרון־הדואר המיוחד מעיר־הפלך!…

המגיש (מרמז לו במבטו אל אולם־האורחים): אם־כן, יהיה לנו אורח יקר… (יוצאים).

ר' עזריאל (בעברו אל אולם־האורחים, אל הדיין): מזל טוב, הוא סידר את הקדוּשין? (הולך הלאה).

הדיין: הרב, מסכן, הוא, לא עליכם – – (מפסיק, רואה שאין שומע לו).

השמש: לא עליכם – חִי־חִי־חִי – –

ר' עזריאל (אל הכלי־זמרים): הלך לאבּוּד, אבא שלכם…

שמאי (בחנופה): ואימתי הוא עושׂה חתונה, למזל?

(עזריאל יוצא כבר אל אולם־האורחים, ומיד בא ומגיע משם קול רעש חזק וקריאות: מזל טוב! אחר כך נשמע קולו של הבדחן).

וְעַכְשָו דִּבּוּר שֶׁל רֶגֶשׁ רַב נְמַלֵּל,

לִכְבוֹד הָאוֹרֵחַ הַמְאֻחָר רַ' עַזְרִיאֵל,

הַכֹּל־וָכֹל שֶל הֶחָתָן, וּכְבוֹדוֹ וִיקָרוֹ,

וִיבָרֵךְ רַ' עַזְרִיאֵל…

עזריאל (קול מאולם־האורחים): שֶהַכּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ!

(קולות של צחוק. קריאות: לחיים, לחיים. הכלי־זמרים משמיעים בכליהם קול־רעש).

יואל (קרוע ובלוי, מכוסה שלג, מגודל שׂיער אפור, אך עם עינים בהירות, נדחק ובא, בבת־שׂחוק, מן הפרוזדור, חומק מתוך המעיל שתפסוֹ המגיש בכנף, שלא לתת לו להכּנס. לאה מזדעזעת. הכלי־זמרים מפסיקים): הִנֵה באתי, ילדים – הִנֵה באתי הֵנָה. אני בא הביתה, מתהלך, עובר כאן – ורואה אור גדול! חתונה של מי – – –?

הדיין (מושכו אליו בשרווּל): שלום עליכם, מהיכן אתה בא, יואֵל –

שמאי (זעוף): מבית־המרזח שבכפר…

יואל: עליכם שלום, רבי – מן השלג – –

השמש: שלג בבית־המרזח? חִי־חִי־חִי.

הדיין: מן השלג?

יואל: רבי, אילו ידעת, מה זה שלג! (אל הבנים) חתונה של מי? (שוב אל הדיין) דבר גדול הוא השלג – שלג, רבי, דבר טהור הוא… שלג, רבי, זך וצח הוא. חסד אלהים טוב־ומיטיב הוא השלג – –

השמש: שמעתם לשון של כלי־זמרים?

יואל (לאחר שנשתתק, מרגיש בלאה, מדבר כבר אליה, עצוב מאד, וכמי שמרגיש עצמו אשם): אדם בעיר – חוטא… מרבה חטא… והם מרדפים אחריו, החטאים… כאותם עכברים… כאותם שרצים… זוחלים ועולים על גופו, על בשרו… מתחת לכוּתונת… זוחלים על גופו בשכבו במטה… נופל על האדם החוטא מורא גדול, והוא בורח מפניהם, מפני החטאים הללו, בורח מן הבית, מתוך העיר… יוצא האדם החוטא מתוך העיר ובא אל השלג, אל השלג הבהיר – עינים דלוחות יש לו לאדם החוטא מן העיר החוטאת, ולב יש לו מצומק ואפל, ונשמה מדוֹאבת ומכוסה ערפל – ומביט הוא, האדם החוטא, ומסתכל בשלג, והוא סופג לתוכו וסופג את הבהירות, את הטוהר הלבן של השלג, והוא סופג לתוכו את החסד הטוב־והמיטיב של אלהים, את חסדו הזך של אלהים… ומזדככת אצלו הנשמה, ומתבהר אצלו הלב, וטוב לו כל כך בלבו, ושלוָה יורדת לתוכו, ומנוחה…

לאה: יואל, נַגן שלג!

יואל: רבי, ילדים – אני אנגן שלג! – (כשהוא מכוון את הכנור) רבי, כשלבך מתמלא ועובר על גדותיו מרוב תורה, מלא וגדוש מאורה של תורה, מה אתה עושׂה? הרי אתה רץ ונגש אל האַלמימר, לדרוש ברבים… (אל החזן, המופיע עם המשוררים מאחוריו, באים מאולם־האורחים) – והיהודי הזה, כשלבבו מתמלא ומשתפך מרוב רגש, הרי יש לו גרונו שלו… והוא שר… (נושק בלבביות את הכנור) – וזהו גרוני שלי, זהו האַלמימר שלי – – (פונה אל הילדים) – ילדים, אני אנגן לכם שלג – (רואה את פניהם הזעופים – באי־מנוחה) – אך של מי החתונה הזאת היום, של מי החתונה?

(רעש באולם־האורחים, תזוזה של כסאות, צעדים)

הבדחן (בא־נופל מתוך אולם־האורחים, נוקף אצבע אל אצבע): חתן וכלה הולכים! חתן וכלה – – – (רוצה לקפוץ ולעלות על השולחן, רואה את יואל, נשאר עומד קפוא ורגלו האחת על הכסא).

יואל (בפחד ובזעם): של מי החתונה?

(בפתח של אולם־האורחים מופיעים שלובי זרוע החתן והכלה – גרינצייג עם פעֶשעֶ השחורה. כשרואָה פעֶשעֶ את יואל היא נרעדת, כמבקשת לחזור, אך מיד היא מתאוששת. דו־קרב של מבטים עם יואל, – גרינצייג חיור, מתבונן – מאחרי החתן והכלה באים ויוצאים האורחים, וביניהם השכנה, הם מתעכבים ועומדים, מבלי להבין, מימין ומשמאל).

הבדחן: יואל, נגן!

שמאי: נגן, אבא!

השכנה: הרי משלמים בעד זה – נגן!

גרינצייג (אל פעֶשעֶ השחורה): מהו הדבר הזה! מה פירוּש הדבר? מה הוא מביט אליך כך? מה הוא רוצה ממך? מה לו ולך?

פעֶשעֶ השחורה (כבר מאוששת לגמרי, בגאוָה ובחיוך צונן): נַגן, כּלִיזְמָר, נַגן, אם ידיד אתה! הרי היום החתונה שלי. יום שׂמחה לי ולבעלי… מַשהו עליז נגן! נגוּן עליז, תוסס כמו יין, כמו אושר, כמו אהבה!

יואל (מתפלץ, משליך את הכנור לרגליה. הכנור מתנפץ).

המסך יורד

מערכה שלישית

הבימה:

אצל יואל בבית. חדר עני, שלא סוּייד זמן רב. הדרגש, השולחן והכסאות מן הגזוזטרה הוכנסו אל החדר. כמה כַנים לתוים. פרוטומי של קומפוזיטור. מסביב על הקירות תלויים כלי נגינה. ביניהם – מראָה ישנה שבורה, וכמה פתּוּחי־נחושת ישנים מאד, חתוכים מתוך עתונים מצויירים, וכן כמה קאַריקאַטורות רשומות־פחם, ובייחוד ראשי־נשים. באחורי הבימה – הגזוזטרה היוצאת אל הגינה.

יום־סתיו חמים.

העצים בגינה משירים עליהם; החמה שוקעת.

מאיר ויונה מעתיקים תוים על־יד השוּלחן. מירל והשכנה משׂוחחות על־יד החלון. שמעון, אינו מרוצה מן השכנה האורחת, מהלך בחפזה על־פני החדר הלוך ושוב.

השכנה (חוקרת, בסקרנות): אומרים, הכנור כנור יקר היה.

מירל (מהורהרת): ירושת אבות… ישן היה, למעלה ממאה שנה… (כמעט אל עצמה) ומיד – נעלם…

השכנה: היכן היה במשך כל הזמן?

מירל: וכי הוא מדבּר? – נותנים לו לאכול, הריהו נוגס משהו וכלשהו, כאותה צפור… נותנים לו לשתות – הריהו טועם טפה ושתים… לא הוא מדבּר, לא הוא מזכּיר… אילו שכחו אותו, היה, חס ושלום – – (הדמעות חונקות אותה).

שמעון (בעברו על־יד אחיו): מצאה לפני מי לשפוך את הלב…

מאיר: אלא לפני מי?

יונה: מי יש לה לדבּר אליו?

מירל: כנור אינו לוקח עוד אל ידו…

השכנה (כלא מאמינה): אף פעם לא?…

מירל (באי־מנוחה): לפעמים… בליל־ירח… קם לפעמים… לוקח כלי… מנַגן – (שנוי הנעימה) אבל כנור – לא…

השכנה: מה אומר הרופא?

מירל: רושם לו ברזל, – אינו מעכל, אומר הוא…

שמעון (בקוצר־רוח): מה הם מתמהמהים כל־כך הרבה…

מאיר: עומדים בוַדאי על המקח.

יונה (בלעג): ר' עזריאל, שיחיה!

השכנה (בלחישה שלא ישמע שמעון): אומרים, דבּוּק…

(היא מפסיקה: נכנסים שמאי, לוי והבדחן)

שמעון (אל הבאים): מביאים כליזמרים מעיר־הפלך?

שמאי: לא… אבל – (רואה את השכנה, מפסיק).

השכנה (קמה ממקומה, נפרדת, בצאתה): נו, לבכות, מירל, זה לא… הודי ושבחי לשמו יתברך… אחר במקומו – מכּה מכות רצח, שובר כל מה שבבית… (יוצאת, רדופה במבטי־השנאה של הבנים).

שמאי (מסיים את המשפט): חמשה רובּלים הוא מנַכּה.

מירל (פוכרת את הידים): מפני מה?

שמאי: מפני שהזקן אינו מנַגן…

לוי: באה־נכנסת הנערה־הכלה עם המחלפות, ועם סרטי הצבעונין במחלפותיה – – (מחַקה קולה הדקיק של נערה) – “אם הוא מנגן כנגד הלבנה, יכול הוא לנגן בחתונה שלי גם־כן”…

שמאי: בחתונתה השניה ינגן.

מירל: אל תקלל, שמאי…

הבדחן: רציתי לקנות ללאה סוּדר לחורף; אך מזלה גרם… (אל מירל) מותר לה להכנס, מירל?…

מירל (לאחר שמתעצמת עם עצמה): מותר לה…

הבדחן (יוצא).

שמאי: אבל את הקאַפּעֶלי"א אנהל אני!

שמעון: אם תהיה מפוּכּח ולא שתוי…

שמאי: סתום פה!

יואל (חולה מאוד, נהוג על־ידי חיים, מופיע על הסף): ילדים… (מירל וחיים מושיבים אותו על הספסל) עוד יהיה לכם פנאי לריב, ילדים…

מירל (אינה יודעת אם לשׂמוח או לפחוד): הרי הוא מדבּר, הרי הוא מדבּר…

יואל: אני רוצה לנַגן עוד פעם…

מירל: ברוך השם, ברוך הוא וברוך שמו (רוצה להוריד כנור מעל הקיר).

יואל (בפחד): לא… לא… כנור השלכתי לרגליו של בשׂר־ודם… כנור דרכו להתנקם…

מירל: רחמי השם גדולים, יואל…

יואל: ומגוֹדל הרחמים הוא משבּר אותי, כמו ששבּרתי אני את הכנור… הוא יודע, הוא לא ינגן עלי עוד…

חיים (נוטל ומכוון את הבטנון): אני אלווה אותך, אבא (מגיש לו את הקשת).

יואל (מהורהר, מביט בחלון): החמה שוקעת… האוֹר שעל העצים כבה והולך… העלים נושרים, נושרים… שום אחד מהם אינו מתנגד, אינו מסרב… שום אחד מהם אינו אומר: אינני רוצה למות… (במבט של כניעה כלפי שמים) ייעשׂה רצונך, אני רוצה למות…

מירל (בחומרה): ממני רוצה אתה להפּטר!

יואל: לא, מירל…

מירל (מתייפּחת): פעֶשעֶ השחורה, שוב פעֶשעֶ השחורה…

יואל: היו שחורות… (מרגיש בלאה, המופיעה על הסף) והיו בהירות גם־כן… (מירל מרשה בתנועת ראש ללאה להכּנס; היא מתיישבת בפינה) ואשה היא אשה… הדבר ההוא – הוא משהו אחר… בכּנור נעוץ הוא, לשון־כלי־זמרים הוא… (בחיוך רופף אל מירל, ואל הבנים שהתייצבו ליד הקירות) ראי נא, מירל – כאילו אינם יודעים שתים פעם שתים… נעצו עיניהם ברצפה, כסכין שנטרפה… (אל הבנים) מה, שכּוֹר הוא, אביכם? האַ? (שנוי הנעימה) הכול לשון־כליזמרים, – גם לי היה אב! – בכנורון נעוץ הדבר… (נחלש מאד מאד) נַגנו לי, ילדים, ודוּי…

מירל: מנין! קראו מנין יהודים!

יואל: קאַפּעֶלי"א היא יותר ממנין! – נַגנו… שמעו פעם בקולו של אבא… בואו, אשמע פעם, היאך אתם מנגנים בלעדי… שמאי, הבכור! (כלי הנגינה מוּרדים) – נגנו… (יואל אומר ודוּי, הקפּעֶלי"אַ מנגנת ומלווה אותו. לאה משוררת בחשאי).

מירל (פוכרת את הידים): ואני, אני?…

יואל: תמכי את ראשי! (היא עושה כן. קולו של יואל נחלש יותר ויותר, והקאַפּעֶלי"אַ נעשׂית משום כך שקטה יותר ויותר. יואל עובר לאט־לאט לודוּי בלשונו הוא): חטאתי כנגדך… אתה עצמך הבאת אותי לידי כך… הנשמה שנתת בי – מתגעגעת וכמהה היתה. ולא היתה שלוָה בה, וכמו היונה של נח, לא מצאה בשום מקום מנוח לה. מרוב געגועים חטאה. – – מעולם ביקשה, לעולם לא מצאה. ויודע אתה, את מי היא ביקשה, נשמתי העלובה? – אותך! רק אותך! – בלעדיך קר היה לה וחושך סביבה. ואתה הסתתרת מפניה… הסתרת פניך מפני האדם החוטא… והיא חפּשׂה אותך ביער ובשׂדה… הלכה אחריך ותעתה על־פני הר ועמק. והיא ביקשה אותך בכל פלג־מים, בין ערפלים ועבים ביקשה אותך… ובכל קרן־אור, בכל גוָן, בכל קול ובכל צליל, בכל עין עמוקה…

רק עכשיו הבינותי זאת… כל־כך מאוחר וכל־כך ברור. במוחי עברה פתאום האמת הזאת כמו ברק, בשעה זו, שעה שאני הולך אליך, לקראת ענשך או לקראת חסדך… ולפני כן – כמגשש באפלה הייתי… כך היה רצונך…

אל תכעס על נשמתי העלובה. קבּל אותה ברחמים, כאָב רחום את בנו שתעה מן הדרך…

ואת מי מבקש אתה לענוש, תולעת? ראה, גאה הייתי לפנים – ועכשיו? בעפר אני מתפלש לפניך, בעפר… בעפר…

רואה פתאום את פעֶשעֶ השחורה, שהתהלכה בחצר מתוך התעצמות עם עצמה, להכּנס או לא להכּנס, – וקופץ פתאום מקומו בשׂמחה פראית־פרוצה)

פעֶ–שעֶ!

המסך יורד

---

היה היה פעם מלך

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(קומדיה)

מערכה ראשונה

הנפשות:

לייזר – מי שהיה סוכן אמיד; עכשיו בעליו של בית־מלאכה לסנדלרות עם 2־3 מכונות. רק לפני זמן מועט בא מעיר־שׂדה; מעט מכסיף. תנועות כשל בר־אבהן ובר־אוריין.

טריינה – אשתו, צעירה במקצת ממנו, מתקדמת יותר בדעותיה, חולנית.

חנה – בתם. נערה כבת שש־עשׂרה–שבע־עשׂרה, מעט מפונקת, קלת־דעת.

יוסל – פועל, מעירו של לייזר.

גבריאל – אברך מחובשי בית־המדרש. רק לפני זמן מועט נמשך אל תנועת הפועלים. במערכה הראשונה עודו לבוש ארוכות.

פועלים – בבית–מלאכה של לייזר.

פועלת – עובדת בסריגת־גרבים.

חנוָנית – מחנות־המכולת.

המקום והזמן: בבית־המלאכה של לייזר, ואַרשה, 1905.

הבימה:

בית המלאכה. – פתחים: מימין – אל חדר־הדיוּר; משׂמאל – אל הפרוזדור. בדלת הפרוזדור מוּתקן פעמון. יום סתיו; שעת הצהרים.

(המסך עולה. בית־המלאכה – ריק. פעמון הפרוזדור משמיע קולו, יוסל נכנס).

לייזר (מופיע על הסף של חדר־הדיוּר. לאחר הצצה אל שעון־הקיר): אתה, יוסל? תיכף, רק אברך ברכת המזון… אתה התכונן בינתים (חוזר ונסוג).

יוסל (יושב אל שולחן־העבודה. מרכין את ראשו ומשעינו על־גבי ידיו).

חנה (מתוך החדר, מזמרת למחצה):

הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ

(כבר על הסף)

וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –

(בחדר, אל יוסל) מה יש? (נגשת קרוב יותר) כל ספינותיך טבעו בים? (מסירה את ידו מאצל ראשו; מתוך השתתפות) קבּלת מכתב רע מן הבית? אמא זקוקה לכסף?

יוסל (ברוגז): לא…

חנה: סוד הוא? – – אין הוא יכול לומר לי?

יוסל: “הוא”?

חנה: כשיש סודות…

יוֹסל: להיכן זה נעלמת נערה כל יום לאחר הצהרים? כל יום ויום לכמה שעות…

חנה (בחיוך נוגה): אני מטיילת…

יוֹסל (באי־אמוּן): כל יום ויום?

חנה (פונה מעליו למחצה): כשהרופא מצווה…

יוֹסל (קם ממקומו): אַת, חלילה, לא בקו הבריאות?

חנה: אַי.

יוֹסל (נגש אליה): סוד הוא? – – (בנעימתה שלה הקודמת): אין היא יכולה לומַר לי?

חנה (משפילה את עפעפיה): אני לומדת לעבוד על מכונה לסריגת גרבים – – (בלחישה חשאית) אצלנו המצב מאד לא טוב… כל התכשיטים נתּנו במשכון…

יוֹסל: ודבר זה סוד הוא? הרי על־כך על הגג הדרורים מזמרות מזמורים…

חנה: אבא רוצה, שהדבר יהיה בסוד. זה עלול להזיק למעט האשראי שנשאר עוד… והוא מתבייש. הרי אתה יודע, מי ומה הוא מבית־אבא שלו…

יוֹסל (נאנח): סכום נאה של כסף הביא והפסיד (הפסקה).

חנה (בערמומיות): ויש בזה משום חסרון לגבי שדוּך גם־כן – – – אומר אבא…

יוֹסל (רוגש): ו“היא” מה אומרת?

חנה: “היא” – – וכי יודעת אני? – – (הולכת אל הפרוזדור, חוזרת) אך זכור, יוסל, שום אדם אינו צריך לדעת, מה המצב אצלנו… צבוט הלחי והמנע מבּכי…

לייזר (בא ועומד על הסף, משתומם).

חנה: שלום!

יוסל: אני אלַווה אותך (שניהם יוצאים מהר).

לייזר (מתעורר מקול הפעמון, קורא): טריינה, טריינה!

טריינה (מופיעה מצד חדר־הדיוּר, מנגבת את ידיה הרטובות בסינור): מה יש כאן?

לייזר: הוא הלך ללַוות אותה!

טריינה: את מי?

לייזר: את בתך שלך.

טריינה: מי?

לייזר: הקבצן הזה!

טריינה (נרגעת): יוֹסל שלך?

לייזר: שלי? – אצלי בבית לא היה זוכה את מגפי שלי לצחצח…

טריינה: מילא, מילא, הוא שווה הרבה, היחוּס שלך – כאן ואַרשה… כדאי היה, שתתרגל כבר. (בסקוּר־עין על בית־המלאכה הריק) מוטב שתתן דעתך על המפרנסים שלך! כמה כבר השעה?

לייזר (לאחר הצצה אל השעון): כשאסור לדבר דבּוּר כלשהו… מיד משליכים לך את הגט לרגלים – אצל השכן כבר שובתים – – –

(הפעמון)

טריינה: אל תדבר בקול רם כל־כך – –

הפועל הראשון (נכנס): שלום!

לייזר: למה כל־כך מאוחר מארוחת־הצהרים?

טריינה: הרי הוא עדיין לא היה היום, אינך יודע?

הפועל הראשון: הילד שלי נחלה!

טריינה (נפחדת, בהשתתפות): מה יש לו?

לייזר (באי־אמון): הילד – –

הפועל הראשון: יודע אני? הרופא של החברה אומר משהו? בא כמו רוח־סערה… מתחבט לכאן ולכאן… צועק “הלשון!” – תופס את הילד המפרפר בגרגרת – ממשש בדופק, הילד נקרע מבכי… ורוצה מיד לרשום… כלי־הכתיבה – אומר הוא – חזיריים… (משנה את הנעימה) חום יש לו – והריני יושב על־ידו.

לייזר: ואשתך?

טריינה: הרי הוא, לא־עליכם, אלמן… תמיד הוא משאיר אותו אצל שכנה…

הפועל הראשון: באתי לבקש כמה גרוֹשין.

טריינה (פונה אל לייזר): מצא את השעה הנכונה… לך וקח ממישהו גמילות־חסד! (אל הפועל): אבל, חס ושלום, סכנה אָין?

(הפעמון)

חנה (נכנסת בסערה): אבא, אמא, איזה צעיר זר עומד בחצר. הוא מסתודד עם הפועלים, מסית אותם למשהו.

(תנועה ואי־מנוחה)

לייזר: ואת יוסל היכן השארת?

חנה (זעופה): הם קראו אותו אליהם… (אל האֵם) אמא, הוא לבוש במין חאַלאַט"ל, והעוָיות מכוערות יש לו, הוא מגוחך כל־כך – אבל קול יש לו, ועינים! – –

(הפעמון)

(נכנסים גבריאל ומאחוריו יוֹסל ופועלים אחרים).

חנה (מושכת את האֵם בסינור): אַתּ רואה – זה הוא!

גבריאל (מתקדם ונכנס): שלום!

לייזר (בשוויון־נפש מעושׂה): שלום וברכה! מה רצונו של יהודי?…

גבריאל: אתה הוא בעל־הבית? שמך, נדמה לי, רב…

חנה (מסייעת עמו): ר' לייזר…

לייזר: אני. אני…

גבריאל: ובאתי אני להודיע לך, רב – – –

לייזר: “רב לייזר”… כי מה?

גבריאל: כי שובתים אצלך!…

טריינה (צונחת על הכסא): עוד זה הייתי חסרה!

לייזר: וּ – מפני – מה?

הפועל הראשון: מזלו הרע של ילדי!

גבריאל: הדבר תלוי בך! אם רוצה אתה עבודה – חייב אתה לתת שנים־עשׂר אחוזים הוספה ויום־עבודה של תשע שעות.

לייזר: אני עובד שש־עשׂרה, שמונה־עשׂרה, עשׂרים – לפי הצורך…

טריינה (יחד עם הקודם): הוספה!

הפועל הראשון: אבוּד הילד שלי!

גבריאל: כך מוכרח להיות!

לייזר (בקרירות, בלגלוג מעוּשׂה): על־פי פקודתו של מי?

גבריאל: של הצעֶ־קאַ!

(הפסקה)

חנה (אל האֵם): אַתּ שומעת איזה קול?

לייזר (מדוכדך, חוזר): שנים־עשׂר אחוזים הוספה… תשע שעות עבודה ליום…

גבריאל (בחוּמרה): ושעה לארוחת־הצהרים!

טריינה (אל הפועלים): אבל, הרי אתם יהודים… בני רחמנים… והרי יש לכם שׂכל – – (נגשת אל שולחן קטן, פותחת פנקסים) הנה, הביטו! ראו את החשבונות! ראו אִם נשאר לנו לחם כדי שׂוֹבע…

לייזר (אל עצמו): אני אינני לוקח לעצמי שעה לארוחת־הצהרים…

גבריאל (סוגר את הפנקסים): לא צריך. (בצווּי) כך מוכרח להיות!

לייזר (חוזר אחריו מוּכנית): כך מוכרח להיות.

הפועל הראשון: שלושים ותשע מעלות חום…

טריינה: אבל, הרי חייבים לעשׂות גם את חשבוננו אנו!

לייזר: הפורעניות באות כסדרן בזו אחר זו: פרעות… פשיטות־רגל… שביתות…

טריינה: אבל כמה צריך להשאר לנו? הרי הסכּוּן שלנו הוא, הסחורה שלנו היא.

גבריאל: מי זה מבקש מידכם, לסַכּן על חשבוננו אנו? והסחורה – שלכם היא? אַתּ היא זאת, שפשטת את עורו של השור בידיך שלָך…

טריינה (מסתירה במהירות את הידים מאחוריה)

גבריאל (מחייך): ואַתּ בירסת בבית־הבורסקי… ואַתּ חתּכת לחתיכות…

טריינה: אבל הכלים, המכונות, כל־כך הרבה דמים השקענו.

גבריאל (נוטל פטיש מעל השולחן): הנה זה, עשׂוי עץ וברזל; אַתּ היא שחצבת את את הרגבים ועשׂית ברזל וחישלת את הברזל? – הַא? ועץ ביער אַתּ היא שכּרתּ… וניסרת, וחתּכתּ… ועשׂית את הקת? שוב אַתּ מסתירה את הידים שלך, גברת? (קם ממקומו) אבל, די… שלושה ימים זמן לשקוּל־דעת נותנים לכם. (מתבונן על סביבותיו) איזה יום היום?

חנה (שלא גרעה מעליו עין, פולטת שלא במחשבה תחילה): יום שלישי.

גבריאל (סוקר אותה במבט חטוף): היום הזה אינו נכנס בחשבון. אם־כן: יום רביעי, יום חמישי, יום ששי… נוּ (פונה אל טריינה) ביום ראשון בבוקר באים אליכם לקבל תשובה.

הפועל הראשון (תופס לגבריאל בידו): אבל הילד שלי…

גבריאל (ברכּות יתירה): גם לי אשה וילד, חבר! (אל הפועלים) בואו!

טריינה (התאוששה): אך כיצד אין לו לאדם זיק אחד של רחמים!

גבריאל (נעמד, אומר בחומרה): אין רחמים בדין… זאת היא מלחמה, גברת! הפּרוֹליטאַריון נלחם בקאַפּיטאַל! בואו, חברים!

טריינה (נצבת להם בדרך): זכרו את האלהים…

הפועל השני: חַ, חַ, חָה! על האלהים היא מדברת…

טריינה: עכשיו מה נעשׂה?

לייזר: אַת יודעת לתפור? תפרי לנו תרמילים…

טריינה (אל לייזר): נשתגעת? (אל גבריאל) אבל הרי גם אנחנו אנשים חיים… הרי גם אנחנו צריכים לחיות?!

גבריאל: על חשבונם של אחרים אסור לחיות… מיוּתרים אתם! (אל הפועלים) מאַרש!

(הפועלים יוצאים; הראשון בהיסוּס, יוסל בראש מורכן).

לייזר (נופל על הכסא; הפסקה; בבכיה) שמעת, טריינה? אנשים מיוּתרים אנחנו!

המסך

מערכה שניה

הבימה כמו במערכה הראשונה. בסך־הכל מכונת־תפירה אחת. מעט סחורה. – יום חורף.

טריינה (עובדת בעצמה ליד מכונת־התפירה, העבודה קשה לה, נאנחת, שרה בהיסח־הדעת): היה היה פעם מלך… (תופסת עצמה) נשתגעתי… (מחממת את הידים זו בזו).

(הפעמון)

חנוָנית המכולת (בכניסתה, זועפת): בוקר טוב…

טריינה (באי־מנוחה): בוקר טוב, שנה טובה – שבי…

חנוָנית המכולת: בעמידה יכולה אני גם־כן לקבל את המגיע לי!

טריינה (מדוכדכת): אין לי… (משעינה את הראש על הידים)

חנוָנית המכולת: את העגילים אַתּ מסתירה?

טריינה (מורידה את ידיה): את האזנים חיממתי לי… קר…

חנוָנית המכולת: אין לך מה להתרעם עלי…

טריינה: חס ושלום, להפך…

חנוָנית המכולת: נוּ… היי שלום… אַתּ זקוקה למשהו? אשלח לך! ומה מצב הרגלים שלך?…

טריינה (מסתירה את פניה): נוּ, נוּ, השם יתברך יעזור.

(הפעמון)

טריינה (מנגבת במהירות את הדמעות מעיניה; חוזרת במרץ אל העבודה).

לייזר (נכנס, מתיישב עייף).

טריינה: את הפעמון צריך היה להוריד.

לייזר: הבחורים שלהם מסתובבים כאן… שומרים, שמא יבוא מישהו לעבוד… ועינים יש להם – – –

טריינה: עינים מוּרעבות – – גם להם לא יותר טוב…

לייזר (מרוגז): רחמי עוד עליהם! הסירו מעצמם עול שמים, עול המלכות – מחריבים את העולם – –

טריינה: גבריאל היה כאן – –

לייזר (נפחד): ומה רצה? – –

טריינה: אינני יודעת… דבּר… ביקש סליחה… הוא מרחם עלינו. אבל מוכרחים, אומר הוא, הכול מוכרחים לשנות, הכול צריכים להיות שׂבעים –

לייזר: הם, הם ישנוּ הכול, – עמי־ארצות, שקצים – –

טריינה: הוא שאל לחנה…

לייזר: הוא? – – –

טריינה: רחמנות עליה, אומר הוא…

(מהרהרים; הפסקה)

לייזר: הייתי באסיפה – –

טריינה (באי־מנוחה): בענין השביתה?

לייזר: הראש־וראשון – עוֹזר’ל – –

טריינה: מי שהיה השותף שלנו?

לייזר: הגנב!

טריינה: ריקים ודלים הציג אותנו…

לייזר: כשעמדתי עוד בפתח, מדד אותי בעיניו מראש ועד כף־רגל… קבצן פושט־יד נכנס אל ביתי, ועכשיו אין לבושי מוצא חן בעיניו…

טריינה (לאחר שהמתינה הרבה): ובכן?

לייזר: “אם יש לי מאה רובל להשליש” – והלכתי לי…

טריינה (לאחר הפסקה): מוטב כך – – –

(הפסקה. לייזר מתבונן בה בחשד)

טריינה: אתה יודע מה, – אמנם אפשר לא נכון לעשׂות כך… אבל כשיש הכרח…

לייזר: מה?

טריינה: למַשכּן את אגרת־הבּיטוח של חנה…

לייזר: כבר עשׂרה חדשים לא שילמתי… נתבטלה…

(הפסקה)

טריינה: חנוָנית המכולת היתה כאן…

לייזר: פגשתי אותה בפרוזדור… כן, שכחתי לגמרי… איזו חוצפה! שאשוב ואלך אתה אל החנות, ותתן לי שׂקיק קמח… (מורגז) אינה יכולה לשלוח הביתה?! – הזמנים הללו!

(הפסקה מכבידה)

טריינה: נהיה מוכרחים להשׂכיר את החדר השני… יוסל רוצה לשׂכור אותו –

לייזר: יצאת מדעתך?

(הפעמון)

טריינה: צלצולה של חנה – הלכה להביא את מכונת התפירה.

(מקשיבים. חנה נכנסת בלא כלום)

לייזר: היכן המכונה?

חנה: נפגשתי עם יוסל – – (בעקשנות) יוסל אינו רוצה שאני אעבוד… חבל על האצבעות שלי, אומר הוא… ידים עדינות כמו אצל בת־מלכה, אומר הוא…

לייזר: חנה!

חנה: שמא היית כבר שוכח, אבא, את היחסנות הריקנית שלך? – – (אל האֵם) הוא יעבוד, אומר הוא, בשביל עצמו, בשבילי, בשבילכם – הוא יבוא מיד!

לייזר (שואף ונושף מחרון אין־אונים).

טריינה: וכי יתנו לו לעבוד?

חנה: יש לו עצה, אומר הוא – –

לייזר: לא אצלי! לא אצלי!

חנה: אם כן אני עוזבת את הבית!

טריינה: לייזר!

לייזר: עולם יפה! בלי עול שמים, בלי עול מלכות, בלי עול של אבא־אמא – האַ! אפשר יתנהג העולם מעצמו, בלי מנהיג… יודע אני?

(מתנודד ויוצא אל החדר השני).

טריינה (אל חנה): בתי, לא בבת־אחת!

חנה: כבר פקעה הסבלנות – –

טריינה (עובדת).

חנה (מהלכת על־פני החדר, מפזמת)

הָיֹה הָיָה פַעַם מֶלֶךְ,

וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –

ולא היה לה למלכה מה לאכול, והוא קנה לה עוגיה. (מוציאה עוגת־בצק, רוצה לנגוס) אמא, אַתּ רוצה פרוסה?…

טריינה: לא, בתי… אכלי לבריאות… קיבתי אינה מעכלת דבר כזה (עובדת יותר מהר).

חנה (לאחר שאכלה וגמרה): זה זמן רב לא היית אצל הרופא, אמא? – – –

(הפעמון. לייזר מופיע על הסף, נסוג במהירות ומבלי שהרגישו בו, כשהוא רואה את יוֹסל)

יוסל (בכניסתו): בוקר טוב, טריינה – –

טריינה: בוקר טוב…

חנה (מרמזת אליו להוסיף לו אומץ).

יוסל: וכי זאת עבודה בשבילה, טריינה? בשביל הבריאות שלה?

טריינה: מה אפשר לעשות… את לייזר להושיב אל העבודה הזאת?

(הפסקה)

יוסל: חנה אומרת, שאתם רוצים להשׂכיר את החדרים –

טריינה: נהיה מוכרחים –

יוסל: השׂכירו אותם לי –

טריינה (מרמזת בשתיקה באצבע אל החדר שהבעל נמצא שם) – –

חנה: עשׂי, אמא, שיהיה סוף לדבר הזה… כבר די רעבנו… אִם יוֹסל אומר, שהוא יוכל לעבוד… שיש לו עצה…

טריינה (נאנחת): אדבּר עם אבא!

(יוצאת אל החדר השני)

יוֹסל: חנה’לי…

חנה: מה?

יוסל (מתיישב על־ידה): הלב אומר לי, יהיה טוב… מוכרח להיות טוב… אַתּ לא תעשׂי אצלי מדבר גדול ועד קטן… כמו חמור־גרם אעבוד… ונאכל יחד… ואחרי הסעודה נשב יחד, הרבה הרבה נשב יחד… וידך לא תזוז מתוך ידי… כך – (עושׂה כן) שוב ידים קרות?…

חנה (נושׂאת אליו את העינים): וכי אני יודעת?… (בדמעות) הרי אמרתי לך, אינני יכולה…

יוסל: חדלי, חדלי… יהיה טוב! ראה תראי… כבר אהוֹב תאהביני! אהוֹב תאהבי! אני אהיה כל־כך מסור לך… בבוקר… לפנות בוקר עוד… אקום ממשכבי… בחשאי־בחשאי, על קצות האצבעות, שלא להעיר את חנה’לי שלי… אצחצח לה את הנעלים ואנקה את הבגדים, אכין טה, אביא מיני־מאפה – עוגיות… אחר־כך, כשהכול יהיה מוכן, אגש על קצות האצבעות אל המטה, ו… (רוצה לנשוק לה, חנה מתחמקת).

טריינה (מופיעה על הסף, כאילו לא ראתה ולא כלום; זעופה): אתה יכול להכנס לגור כאן!

יוֹסל (מגמגם, בשׂמחה): וגם… וגם…

טריינה: במשך הזמן… לפי שעה אומר הוא, אם בלי אלהים ובלי מלכות, הרי גם בלא אבא – –

חנה: מילא, מה שהוא מדבר!

טריינה (מתיישבת אל המכונה).

יוסל: ובכן, אמרי לי מזל טוב, טריינה…

טריינה (לאחר הפסקה): יהא במזל…

יוסל: ואַתּ, חנה? מזל־טוב לנו, מה? – – – היאך היא מחייכת… איזה שלהבות בעינים! שמעי! מזל טוב! מזל טוב! מזל טוב לנו, בואי, כלה, לרקוד.

(מושך אותה אל אמצע החדר – רוצה לקחת אותה לרקוּד).

לייזר (נכנס): רקדו, רקדו! בעולם של הפקר מרקדים; כן בזמנו, ולא בזמנו – – –

יוסל (מרפה מחנה): ר' לייזר!

טריינה: לייזר!

חנה: אבא רוצה בוַדאי שיהיו “תנאים” – (צוחקת – הצחוק נשאר בלי הד).

יוסל (בכובד ראש): ובכן, לא צריך לאַבּד זמן… מחותנת, סורי מכאן! זה הוא מקומי!

טריינה (בקימתה): וכי יתנו לך לעבוד?

יוסל: מה פירוּש, הרי אני חתנכם שלכם! הרי אני עובד בשביל עצמי… (עובד רגע) רק אמור נא כן, ר' לייזר! אמור כן – אני רוצה לקבל את ברכתך שלך…

לייזר: יהא כן!

יוסל (עובד יותר מהר).

טריינה: ידים ברוכות!

יוסל: ר' לייזר, מדי שבת בשבתו אלך אתך אל בית־המדרש הקטן, ללמוד תורה!

חנה: או – אתי לטייל.

(הפעמון)

גבריאל (לבוש קצרות, בא־נופל לתוך הבית ואקדח בידו): מפיר־שביתה!

(המסך יורד מהר)

(נשמע קול יריה)

מערכה שלישית

חדר־המלאכה הקודם, אך עוד יותר ירוד. במקום מכונת־התפירה – מכונה לסריגת גרבים. תינוק בעריסה.

חנה (עובדת ליד המכונה).

יוסל (שוכב במטה ורגלו חבושה).

לייזר (גמר את התפילה, מקפל את הטלית והתפילין, שואל את חנה במבטו, אם יש משהו לטעום – אינו מקבל תשובה, לאחר יאוש): אלך אל אמא אל בית־החולים!

חנה: אדרבה…

לייזר (לאחר הפסקה): אין לך שום דבר לטעום?

חנה: לפי שעה לא… כשאגמור… כך בערך לפנות ערב… את התריסר השנים־עשר… אקבל אולי כסף… הבֵא אתה משהו… מן הרחוב…!

לייזר: מן הרחוב?

חנה: וכי יודעת אני? קח בהקפה… פשוֹט יד… גנוֹב… הרי הוא שוכב כל הזמן!…

לייזר (יוצא, מכוּוָץ).

חנה: כן־כן! נכון, יוסל?! “לא אתן לך לעבוד… לא בשביל ידיך הענוגות היא העבודה… ציוּ־ציוּ־ציוּ – כל אצבע ואצבע… אצבעות של בת־נסיכים, של בת־מלכים… ולא כפופה תשבי… אני אעבוד… בת־מלכה… את תהיי המלכה שלי… כמו חמור אעבוד… מכל טוֹב אביא לך הביתה”.

יוסל (זועף): התינוק בוכה…

חנה: עליך הוא בוכה… וכי יש לי מה לתת לו!

יוסל: הזיזי את העריסה אלי!

חנה (מתכופפת מעל העריסה וחולצת שד לתינוק): משוֹך, משוֹך, כשאין מה למשוך! (רצה אל הארון, מוצאת חתיכת לחם, מלעסת אותה, משׂימה אותה בתוך מטלית, דוחפת לתוך פיו של התינוק) מצוֹץ, מצוֹץ, בן־מלך! מחַיה נפשות! – (אל יוסל): הנה, אם רוצה אתה! (מזיזה אליו את העריסה. חוזרת אל העבודה).

יוֹסל (מניע את העריסה, שר בקול נוגה):

תַּחַת עֶרֶשׂ יֶענְקֶעלִי,

גָּד־גְּדִי עוֹמֵד פֶּלִיא; –

גָּד־גְּדִי לָבָן כַּצַּחַר,

לַיָּרִיד יָצָא עִם שַׁחַר,

צִמּוּקִים יָבִיא…

פועלות (סורגות־גרבים נכנסות פתאום ובמרץ).

הראשונה: גבריאל ציוָה לנו ללכת לכאן… הוא יבוא עם משהו חדש…

יוֹסל: מלאך־המות שלי – אלי הביתה!

הראשונה: הוא עשׂה את שליחותו! צעֶ־קאַ!

השניה: וגם חס עליך למדי; היה יכול – ישר אל הלב!

השלישית: בוַדאי, אלא מה!

יוסל (במרירות): הרי הייתי כבר חתן – שותף –

הרביעית: צריך היה להודיע קודם־לכן!

הראשונה: לקחת רשות…

(התינוק פורץ בבכיה; הפועלות ממהרות אל העריסה).

הראשונה: אוי, ילד כל־כך יפה!

השניה: ילד נחמד – רק חיור כל־כך…

השלישית: כמה הוא מוצץ בשׂפתותיו!…

הראשונה: ראו איך הלחיים מתנפחות ושוקעות… (אל חנה) אין אַתּ מיניקה אותו?

חנה (אגב עבודה): אין לי…

הראשונה: אין לך בקבוק?

חנה: אין חלב –

הפועלות (מחליפות מבטים, מאספות ביניהן כמה פרוטת; אל חנה): לא תכעסי?

חנה: אבא יצא אל השוק לפשוֹט יד… ואולי לגנוֹב…

הראשונה (יוצאת עם הפרוטות).

השניה: לשעבר היה עשיר כזה…

השלישית: ובעל־צדקה…

הרביעית: מילא, מילא, צדקה, משל לרטיה על רגל של עץ…

(הפסקה)

השניה: הוא הזמין אותנו לאחת־עשׂרה, ועכשיו השעה שלוש… ואנחנו חשבנו, שאנו איחרנו – (אל חנה) לא היה כאן גבריאל?

חנה (אגב עבודה): לא…

גבריאל (נכנס): שלום… שלום, יוֹסל! – אינך עונה? לא צריך! אני אינני שׂונא לך… שלום, חנה… (אל הפועלות) תסלחו לי שאיחרתי. (בלעג מר) הרב עכּב אותי.

פועלת: הרב?

גבריאל: עם שני דיינים.

פועלת: רב – דיינים?

גבריאל: וסופר!

כולן: סופר?

גבריאל: נתתי גט לאשתי.

חנה (קופצת ממקומה): מה?

פועלת: נתת גט?

חנה (הולכת ומתקרבת לאט).

גבריאל: לאמיתו של דבר נתנה היא לי גט. מאז שיניתי את לבושי אבד חיני בעיניה… והתחילו חיים של מריבה וקטטה!… עכשיו, או אני – אומרת היא – או צעֶ־קאַ… סופך, אומרת היא, שתאבד במקום מן המקומות בבית־הכלא, בעבודת־פרך. ולהשאר עגוּנה איננה רוצה!…

חנה: ואתה חפשי?

הפועלת הראשונה: והילדים?

גבריאל: הייתי צריך אני לקחת אחרי הגט. אני בא הביתה – איחרתי, הייתי צריך להכּנס לצעֶ־קאַ – החדר ריק… היא הקדימה וגנבה את הילדים… אמנם, עם כמה הכלים, כביכול… (הפסקה) מוטב כך! – יש לה הורים בוּרז’וּיים… עושׂי־נרתיקים… יפרנסו הם!

הפועלת הראשונה: ואין הדבר הזה מכאיב לך?… אינך מצטער?

חנה (נושׂאת את עיניה, מצפה באי־מנוחה לתשובתו).

גבריאל: וכי יודע אני? מי זה יש לו פנאי לכל זה? – מלחמה – (מבחין במבטה של חנה) נדמה לי – לא – ובכן, חבריא, עכשיו אל הענין…

הפועלות (מקיפות אותו).

גבריאל: אתן כולכן – שובתות!

(דבריו עושים רושם; מבלי משים כולן נסוגות במקצת).

כולן: מה פירוּש הדבר?

גבריאל: לא לעבוד עוד לפי החתיכה! לא לנכּות פחת! עבודת־נשים משתלמת כעבודת־גברים! –

כולן: בראַבוֹ! בראבו! הידד!

גבריאל: כך מצווה הצעֶ־קאַ!

כולן: כך יהיה!

גבריאל: ועכשיו, אחיות, אחיות־פרוליטאַריות, אל הרחוב! תהיה הפגנה! הפגנה עצומה… כל המפלגות על דגליהן אל הרחוב! יראו הבורגנים וירעדו! את המחנה הגדול יראו; את המחנה העולה עליהם! על עולמם שלהם, על עולמם הנבזה, החוטא, המלוכלך בדם!

יוסל: לכו… לכו… לכו… קוזאַקים יטיפו לכם שׂכל בקדקדיכם… במטר של עופרת…

גבריאל: מפיר־שביתה! (אל הפועלות) מי שמתיירא מפני המות – מי שחייו יקרים לו יותר מנצחונו של הפרוליטאריוֹן, מי שרוצה לחיות במחסור, בדכּוּי, מי שרוצה לחיות כמו תולעת באשפה, כמו כלב לנגוס את העצמות שהבורגנים משליכים לו – – –

הפועלות: אנחנו הולכות! אנחנו הולכות!

יוסל (נזכר): כן… ודגל…

חנה: חכּוּ! (תופסת את משענתו של בעלה) הוא בין כך וכך ינענע את התינוק! (תולשת מעליו את המטפחת האדומה שעל רגליו) בדרך נקשור…

(הכל, חוץ מיוֹסל יוצאים)

יוסל:

הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ

וְלוֹ מַלְכָּה הָיָתָה –

הָיָה לָהֶם גַן־חֶמֶד

וּבַגַּן צָמַח שׁוֹשׁן – –

(פורץ בבכיה. המסך יורד)

במחזה ספר שלישי: מתורגם על־ידי ש. מלצר

מאת

יצחק ליבוש פרץ

---

שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב

מאת

יצחק ליבוש פרץ

דְּרַמָה מִשְׁפַּחְתּית חֲסידִית בְּשָׁלֹש מַעֲרָכוֹת

הנפשות:

שלמה.

פינחס – בנו.

משה – בנו של פינחס, נכדו של שלמה.

יונתן – בנו של משה, נינו של שלמה.

דבורה – אשתו של פינחס, אמו של משה.

מרים – אשתו של משה.

לאה – בתם של משה ומרים; אחותו של יונתן

ישראל – גבאי ראשון.

גבאי שני וגבאי שלישי.

קהל.

חסידים ביניהם.

אברהם.

למך.

בייניש – ישישים – זקני החסידים.

חסידים זקנים.

חסיד זקן ועִמו

חסיד צעיר עשיר.

חסיד בן־בית.

חסיד עני.

יהודי מן הכפר.

בּרגמאן – רופא.

מערכה ראשונה

חדרו של הרבי; הרהיטים בנוסח אצילי ישן־נושן. התקרה מגולפת, וממנה משתלשלת ויורדת נברשת של בדולח, המשמיעה קול צלצול בשעה שפוסעים פסיעה חזקה בחדר. מתחתיה – שולחן־פסיפס מבוקע, ספה מרוּפדת קטיפה אדומה, כורסה, כסאות. סמוך לקירות – ספסלים, ארוכים, בלא משענות, ארונות מזוגגים: מלאים ספרים וכלי כסף וזהב. מלבד מנורת־חנוכה גדולה, קופסאות של בשׂמים, קופסאות של אתרוג וכיוצא בהם, מתבלט לעינים, ברוב גדלו – גביע אצילי עתיק של כסף. פתחים מימין ומשׂמאל: מימין – שנַים צרים, בשביל בני־הבית; פתח אחד אל בית־המדרש, ואחד אל עזרת הנשים; משׂמאל – פתח רגיל לחדרים נוספים; מול פני הצופה – פתח וחלון ויניציאני גדול אל גינת־חצר; הֶסוֹת של כסף מסביב על הקירות.

מוצאי שבת; שעת־ערב מאוחרת. עדיין לא הועלה שום אור בחדר. על־גבי הרצפה מרטטת רשת־אור רופפת של זוהר הלבנה ואורות־חוזרים של שלג, והיא נעלמת מיד לאחר שהמסך עולה. בחוץ חלל־האויר מאפיל ומקדיר יותר ויותר, עד שפורצת, בסוף המערכה, סערת־שלג.

בחדר שׂוררים עזובה ואי־סדר. ניכר שבבית הזה אירע בוַדאי איזה אסון. מימין ומשׂמאל, משנפתחת איזו דלת, נשמעת המולה של עצבות, קריאות של צער וכיוצא באלה.

(מפתח־החצר באים ונכנסים החסיד העשיר הקשיש והחסיד העשיר הצעיר. מאחוריהם – החסיד העני והבן־בית, המבקשים את קרבתם של שני הקודמים).

החסיד העשיר הקשיש

מַשְׁמַע – אִבַּדְנוּ שַׁבָּת!

כָּל־כָּךְ עֲסָקִים שָׁם עָזַבְנוּ, –

וְכָאן – גַּם שָׁלוֹם אֵין נוֹתְנִים…

החסיד הצעיר

מֵאַחַר שֶׁ… לֹא עֲלֵיכֶם…

החסיד הבן־בית

חַס וְשָׁלוֹם…

זֶה רַק בְּאִתְכַּסְיָא…

צָרַת הָרַבִּים…

החסיד העני

עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ בִּיחִידוּת…

מַרְעִישׁ הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים…

החסיד הצעיר

(בערמומיות)

הִגִּיעַ לְכָאן אֲלֵיכֶם

אֵיזֶה דּוֹקְטוֹר צָעִיר?

החסיד הבן־בית

(תופס את השינוי שבנעימה)

יִמַּח שְׁמוֹ…

החסיד העני

מְכַשֵּׁף הוּא…

עוֹשֶׂה אֵיזֶה גֶשֶׁם בַּחֶדֶר

וָשֶׁלֶג…

החסיד הבן־בית

הוּא, שֶׁיִּחְיֶה, סָגוּר וּמְסֻגָּר,

בְּעִנְיַן הַכְּלָל.

גְּזֵרוֹת מְמַשְׁמְשוֹת וּבָאוֹת…

מֵאֵיזֶה מָקוֹם, מְסַפְּרִים, נִשְׁלָחוֹת

עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת סַכִּינִים,

עַל קְהִלּוֹת שְׁלֵמוֹת ןלְהִתְנַפֵּל…

וּבֵינָתַיִם עוֹסֵק וְעוֹבֵד זֶה הַמִּין

לִפְנֵי בַּחוּרִים הוּא דוֹרֵשׁ…

עַל הַטֶּבַע…

החסיד העשיר הצעיר

וּבָא אֶל הָרַבִּי?…

החסיד הבן־בית

הָרַבִּי אֵין לוֹ פַּחַד!

החסיד העני

עָלָיו אֵין לוֹ שְׁלִיטָה…

(החסידים העשירים אינם מקשיבים עוד, מתהלכים על־פני החדר, מתבוננים)

החסיד העשיר הקשיש

וִילָאוֹת כְּבֵדִים. (ממשמש בהם)

שֶׁל מֶשִׁי…

החסיד הבן־בית

כַּךְ מִן הַפָּרִיץ נִקְנוּ,

עִם הַבַּיִת יָחַד…

החסיד העשיר הצעיר

מָרִישִׁים – מְגֻלָּפִים, רָהִיטִים – מְגֻלָּפִים,

נִבְרָשׁוֹת – עִם תַּבְנִית־פֶּסֶל,

אֲרוֹנוֹת – עִם תַּבְלִיטִים…

החסיד העני

וּפָגְמוּ אֶת חָטְמֵיהֶם…

החסיד העשיר הצעיר

קוֹלָב שֶׁל קַרְנַיִם בְּקֶרֶן־זָוִית…

החסיד הבן־בית

בָּהֶן נוֹגֵחַ הוּא אֶת הַשָּׂטָן…

בְּכָאן הָיָה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה…

בְּלֵילֵי־חֹשֶׁךְ,

שָׁרוּי לְבַדּוֹ, בַּהִתְבּוֹדְדוּת…

לְהִלָּחֵם בְּכָל מַרְעִין בִּישִׁין…

החסיד העני

בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ…

החסיד העשיר הקשיש

(אל הצעיר, אל הצד)

חוֹלֶה, חוֹלֶה הוּא…

החסיד העשיר הצעיר

אוֹמְרִים: מִדַּעְתּוֹ יָצָא…

החסיד העשיר הקשיש

יָכוֹל הֳיוֹת…

מִי יוֹדֵעַ, אֵיזֶה מִין כִּשּׁוּף

בְּתוֹךְ כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים נָעוּץ…

החסיד העשיר הצעיר

וְגַם לְרַבִּי זֶה מַזִּיק,

וְגַם – לְשֶׁכָּזֶה יָשִׁישׁ?

החסיד העשיר הקשיש

בֹּא אֶל הָאַכְסַנְיָא…

(רוצים ללכת דרך הפתח של בית־המדרש)

החסיד הבן־בית

לֹא לַעֲבוֹר בְּכָאן!

בְּלִי עֵין־הָרַע – קָהָל…

החסיד העני

אוֹבִיל אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הֶחָצֵר –

(מוביל אותם, יוצאים; החסיד הבן־בית יוצא אל בית־המדרש, משׂמאל, בזה אחר זה, באים הישישים)

אברהם

(בפרכו את אצבעותיו, מבקש להתגבר על העצבות, שהשתלטה עליו, רוטן כנגד עצמו)

שַׁבָּת! שַׁבָּת!

אַף־עַל־פִּי־כֵן, עֲדַיִן שַׁבָּת הִיא!

לֹא עָשָׂה עוֹד הַבְדָּלָה.

(אל הבאים אחריו)

הֶע?

למך

זֶה יִהְיֶה שָׁבוּעַ…

בייניש

שָׁבוּעַ…

הַשֵּׁם יִשְׁמְרֵנוּ – שָׁבוּעַ!

למך

(מתעכב)

לִבִּי, לִבִּי אָמַר לִי,

נִמְשַׁךְ לְכָאן בְּכֹחַ…

בייניש

אוֹתִי – מָשַׁךְ כְּמו מַגְנִיט…

למך

עוֹלֶה דַוְקָא בְּדַעַת חֲתָנִי

לְהִתְגָּרֵשׁ…

בייניש

אֵין אֲנִי יָכוֹל לַעֲבוֹר הַמַּיִם!

לֹא מַעְבָּרָה וְגַּם סִירָה לֹא!

קִרְעֵי־קֶרַח רַק וְקִרְעֵי־קֶרַח!

אברהם

(מתייצב, נשען אל השולחן; במרירות: )

וְאַתֶּם, מַשְׁמַע, מִתְקַנְּאִים בִּי?

(למך ובייניש מתרחבים על־פני החדר)

למך

(מתעכב לפני אברהם)

אַךְ מַהוּ הַדָּבָר שֶׁנִּתְאָרַע כָּאן?

בייניש

(בא אחריו)

מַהוּ הַדָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה כָאן?

מַה?

למך

דַּבֵּר דָּבָר!

בייניש

הֲרֵי אַתָּה מוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה!

אברהם

מַה? לֹא־כְלוּם!

מַמָּשׁ לֹא כְלוּם…

מַרְאוֹת רָאָה…

וְעַל מַרְאוֹת תָּדִיר דִּבֵּר…

למך

וּמַשֶּׁהוּ הֵבִינוּ?

אברהם

מִרְיָם’ל…

למך ובייניש

(בחבּה)

מִרְיָם’ל… מִרְיָם’ל…

למך

הִיא הֵבִינָה…

בייניש

בְּוַדַּאי…

אברהם

הַלֵּב, אוֹמֶרֶת הִיא, מַרְגִּישׁ…

(נכנסו חסידים זקנים; בשקט, בזה אחר זה. מתעכבים, בראותם את הישישים, ועומדים ביראת־הכבוד ובמעט פחד, לא הרחק מן הפתח; אחדים מהם מתיישבים בהסוּס ואינם תופסים כל מקום הישיבה)

החסיד הזקן הראשון

(מוסר דין־וחשבון)

סוֹחֲרִים רוֹצִים הַבַּיְתָה,

מְפַחֲדִים הֵם…

(מתיישב, הישישים לא נתנו דעתם עליו)

החסיד הזקן השני

אִשָׁה בְּעֶזְרַת־הַנָּשִׁים

מִתְעַלֶּפֶת…

השלישי

וְאֵין יְכוֹלִים לְהָשִׁיב רוּחָהּ…

וּבֵית־הַמִּדְרָשׁ בַּחשֶׁךְ מְהַמֶּה…

השני

כְּמוֹ נָהָר הוֹמֶה…

הראשון

כְּיַעַר הָרוֹעֵשׁ…

אברהם

(כמו מתוך חלום)

מִתְנַמְנֵם…

מֵהִתְעַלְּפוּת הוּא מִתְנַמְנֵם,

וּמִתְעוֹרֵר נִרְעָד…

קוֹרֵעַ הָעֵינַיִם…

וְהֵן כְּיָם שֶׁל פַּחַד.

“עוֹלָם אָדֹם”, אוֹמֵר הוּא,

“עוֹלָם אָדֹם” –

וְהוּא רוֹעֵד…

וּמִרְיָם’ל עוֹמֶדֶת אַגַּב־כָּךְ…

מקורבים וזקנים

מִרְיָם’ל…

שְׁמָהּ שֶׁל מִרְיָם’ל הִזְכִּירוּ…

אברהם

אוֹמֶרֶת לָנוּ הִיא:

דָּם יִשָּׁפֵךְ,

דָּם יְהוּדִי, כַּמַּיִם…

חסיד

(בהכּנסו)

חֲבוּרוֹת־חֲבוּרוֹת הֵם עוֹמְדִים בַּשּׁוּק…

מְפַחֲדִים, מִסְתּוֹדְדִים…

וּמִסָּבִיב – חֹשֶךְ:

וְאֵין פּוֹתְחִים חֲנוּת,

אֵין מַדְלִיקִים הַנֵּר…

(מפסיק, בהשגיחו בישישים)

אברהם

וּמִתְנַמְנֵם…

וּמִתְעוֹרֵר שֵׁנִית נִרְעָד…

רוֹעֵד הַזָּקָן הַלָּבָן,

רוֹעֵד הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ…

“שַׁלְהָבוֹת”, אוֹמֵר הוּא,

“שַׁלְהָבוֹת מְרַחֲפוֹת בָּאֲוִיר”.

(בהרכינו את ראשו מעל לידיו השטוחות)

אוֹמֶרֶת מִרְיָם’ל…

קולות מן החדר

מִרְיָם’ל וּמִרְיָם’ל…

אברהם

בָּעָשָׁן

יַעֲלוּ עָרִים וַעֲיָרוֹת..

החסיד העני

(חזר מן הבית)

נִשֵּׂאת בִּכְיָה בַּשּׁוּק…

יוֹלֶדֶת…

צִירִים זֶה כְּבָר הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי…

נֶחֱלָה בְּאַסְכָּרָה

תִּינוֹק…

רַחֲמָנָא לִיצְלָן!

(יוצא אל בית־המדרש)

קולות בחדר

מַה יִּהְיֶה?

מַה יִּהְיֶה הַסּוֹף!

אברהם

וְיַעַר הוּא רָאָה…

וְאֵין־סוֹף בַּיַּעַר…

אִילָן לְיַד אִילָן עוֹמְדִים הֵם,

עַטְרוֹתֵיהֶם סְבוּכוֹת;

וְזֶה בָּזֶה קְלוּעִים הָעֲנָפִים…

וּנְעוּצִים הַשָּׁרָשִׁים הָעַרְטִילָאִין בִּמְהֻפָּךְ;

צַר לָהֶם הַמָּקוֹם…

בָּא לִפְעָמִים לְאִילָן זְמַנּוֹ:

חַיַּב־מִיתָה נַעֲשֶׂה הָאִילָן…

מִן הַקַּרְקַע הֵעָקַר הוּא נֶעֱקָר,

אֲבָל לִנְפּוֹל אֵינוֹ יָכוֹל…

אֵין מָקוֹם לוֹ, לָאִילָן;

תָּלוּי נִשְׁאָר הַבַּר־מִינָן…

למך

פֶּה וְאָזְנַיִם…

בייניש

שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם…

החסיד הבן־בית

(בבואו מפתח־הבית)

הֶחָצֵר מְלֵאָה…

הֲמֻלָּה, וָרַחַשׁ…

וְגַם – פַּחַד – –

אברהם

וּלְמַטָּה, מִסָּבִיב לַגְּזָעִים,

מִתְרוֹצְצִים סוֹדוֹת נוֹרָאִים…

כְּמוֹ חַיּוֹת,

כְּמוֹ חַיּוֹת רָעוֹת…

עֵינֵי־רָעָב בּוֹעֲרוֹת…

מִתְרוֹצְצוֹת, קוֹרְעוֹת,

פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַיָּעַר…

(הפסקה)

אוֹמֶרֶת מִרְיָם’ל עַל־כָּךְ:

גְּזֵרוֹת רָעוֹת…

מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין…

קולות בחדר

מָה הַיְּהוּדִים הַלָּלוּ מְדַבְּרִים…

מָה הֵם מוֹצִיאִים מִתּוֹךְ פִּיהֶם…

אַל תִּפְתַּח…

אַל תִּפְתַּח פֶּה לְשָׂטָן…

למך

מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין –

בייניש

וּגְזֵרוֹת רָעוֹת…

המקורב

וַהֲרֵי הֵם מִתְכַּנְּסִים, הַפָּרִיצִים, לְסֵים…

זקן

וְחוֹשְׁבִים עָלֵינוּ…

זקן שני

מַחֲלוֹת וְכָל מַרְעִין בִּישִׁין…

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם…

זקן שלישי

וְהוּא אֵינוֹ נוֹתֵן לָבוֹא אֵלָיו,

וּמְשַׁלֵּחַ אֶל הַדּוֹקְטוֹר.

הזקן השני

אֶל הַדּוֹקְטוֹר הַצָּעִיר הוּא מְשַׁלֵּחַ.

החסיד הבן־בית

וְזֶה הַדּוֹקְטוֹר…

המקורב

יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ… יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ..

אַל תַּעֲלֶה עַל דַּל שְׂפָתֶיךָ…

החסיד הבן־בית

הֲרֵי הוּא מַדִּיחַ!

זקן

יִמַּח שְׁמוֹ…

(מפסיק)

אברהם

וּלְמַעְלָה, בַּמָּרוֹם

בֵּינוֹת הָעֲנָפִים הַמְסֻבָּכִים,

בִּמְקוֹם חַיִּים וָמָוֶת מְעֹרָבִים..

מְקַנְּנוֹת צִפֳּרִים כְּבֵדוֹת…

כְּבֵדוֹת – אוֹמֵר הוּא – הַצִּפֳּרִים…

גְּדוֹלוֹת הֵן… וּמְדַדּוֹת,

וְגַם – מְדַלְּגוֹת הֵן

מֵעָנָף אֱלֵי עָנָף,

וּמֵאִילָן אֶל חֲבֵרוֹ,

וְצוֹחֲקוֹת…

וְלוֹעֲגוֹת…

מקורב

כֵּן… חֶבְרָה יִסֵּד,

הַדּוֹקְטוֹר…

מְלַמֵּד אוֹתָם לִצְחוֹק,

מְלַמֵּד אוֹתָם לִלְעוֹג…

החסיד הבן־בית

אֵין נִסִּים…

אֵין מוֹעִיל בִּתְפִלּוֹת…

הַכֹּל רַק טֶבַע וָטֶבַע…

וְהָרַבִּי שׁוֹתֵק…

החסיד השני

(בא מבית־המדרש, בזעם ובפחד)

לְיַד אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּבַפָּרֹכֶת

כּוֹבֵשׁ רֹאשׁוֹ

הַשָּׁחוֹר,

עוֹמֵד פִּינְחָס’ל…

החסיד השלישי

(בא אחריו, מלא חשד)

וְיִשְׂרָאֵל

עוֹמֵד עַל־יָדוֹ…

לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ,

מֵסִית אוֹתוֹ… לְרַע מֵסִית אוֹתוֹ…

מֵשִׁיב פִּינְחָס לוֹ בַּחֲשַׁאי,

וְהוּא תוֹפֵס,

וְרָץ וּמְלַחֵשׁ

סוֹדוֹת לַאֲנָשִׁים מְסֻיָּמִים…

וְשׁוּב הוּא רָץ וּמְרַחְרֵחַ

בְּכָאן דִּבּוּר, בְּשֶׁם דִּבּוּר,

וְאֶל פִּינְחָס הוּא רָץ וּמְסַפֵּר…

אברהם

כֵּן… כֵּן… צוֹחֲקוֹת הֵן…

וּמִרְיָם’ל שׁוֹמַעַת וּמְפָרֶשֶׁת:

לְלַעַג ולְקֶלֶס, –

אוֹמֶרֶת הִיא, – נִהְיֶה…

משה

(בא מפתח־הבית, חולני ומפוחד, עם ספר קטן בידו)

אָמַר ר' פָּפָּא…

המקורב הראשון

(ברוגזה, ברמזו אל בית־המדרש)

מַה נַּעֲשֶׂה שָׁם?

מַה סּוֹדוֹת יֵשׁ לוֹ

לְאַבָּא שֶׁלְּךָ פִּינְחָס’ל

עִם יִשְׂרָאֵל?

משה

(בהסוגו אל החלון)

לֹא יָדָעְתִּי…

מֵהֵיכָן אֶהְיֶה יוֹדֵעַ?

בְּנֶאֱמָנוּת, לֹא־כְלוּם אֵינִי יוֹדֵעַ…

אברהם

כָּכָה… כָּכָה…

לְלַעַג וּלְקֶלֶס נִהְיֶה…

משה

(אל הישישים)

הַנִּיחוּ…

יְהוּדִים זְקֵנִים, הַנִּיחוּ!

הַאִם לֹא דַי עוֹד בְּמָרָה־שְׁחוֹרָה?

הֲרֵי שׁוֹקְעִים בְּתוֹךְ מָרָה שְׁחוֹרָה…

הֲרֵי שׁוֹרִים בְּתוֹךְ עַצְבוּת…

זקן

אִם מִתְהַלְּכִים כְּצֹאן עִוְרוֹת…

זקן שני

אִם הָרוֹעֶה אֵינוֹ מַרְאֶה עַצְמוֹ…

חסיד

(נכנס, אינו סוגר את הדלת מאחריו)

יוֹשֵׁב מֵאֲחוֹרֵי אֲרוֹן־הַקֹּדֶשׁ

וְהוּא שׁוֹתֵק…

רוֹעֵד הַזָּקָן הַלָּבָן…

רוֹעֵד הָרֹאשׁ כֻּלּוֹ…

(מבית־המדרש נשמע, מישהו בוכה בקול)

זקן

זֶה הַכַּפְרִי בּוֹכֶה…

צוֹעֵק…

זקן שני

אִם אֵין מַנִּיחִים לוֹ לָגֶשֶׁת!

זקן שלישי

אֶת הַטַּחֲנָה –

שָׁכֵן הוֹצִיא בְּהוֹסָפָה…

וּמִתְגַּלְגֵל עִם הָאִשָּׁה וְעִם יְלָדָיו

בְּתוֹךְ הַשֶׁלֶג…

(מישהו סוגר את פתח בית־המדרש, ואותו רגע נשמעת בכיה מעזרת־הנשים)

קולות בחדר

(בתמיהה, בפחד)

– נָשִׁים מַרְעִישׁוֹת אֶת בֵּית־הַכְּנֶסֶת…

– בִּשְׁבִיל הַיֶּלֶד…

– בִּשְׁבִיל הַיּוֹלֶדֶת…

– לֹא יָכְלוּ עוֹד לְהַמְתִּין…

אברהם

(שמע, קם מהר ממקומו ביד שלוחה)

חִלּוּל שַׁבָּת!

קֹדֶם הַבְדָּלָה!

(החסיד הבן־בית יוצא ורץ אל עזרת־הנשים, ושם הקולות משתתקים והולכים, אברהם כבר נשאר עומד כך עד לסוף המערכה, כמו קפוא)

מרים’ל

(לבושה תכול־בהיר, צעדים סהרוריות, באה מפתח־הבית. בלכתה אל החלון, בקול רפה ומלא געגועים)

מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂים הַבְדָּלָה?

(הקהל שותק. ישישים משפילים את ראשיהם. חסידים קשישים ומקורבים נסוגים לאחור ביראת־כבוד. חסידים רוצים לצאת מפני ה“אשה”, אחד כבר מניח את היד על כף־המנעוּל, ונשאר עומד אף־על־פי־כן)

משה

מַה שְּׁלוֹם הַיְלָדִים, מִרְיָם’ל?…

מרים

(יושבת על־יד החלון)

נִרְדְּמוּ…

יְלָדִים אֵינָם יוֹדְעִים…

יְלָדִים אֵינָם מַרְגִּישִׁים…

בְּשַׂחֲקָם עַל הָרִצְפָּה

נִרְדָּמוּ…

הַיָּדַיִם הַקְּטַנּוֹת מְשֻׁלָּבוֹת…

מִתַּחַת לְרָאשֵׁיהֶם הַקְּטַנִּים

כָּרִיּוֹת לָהֶם הַנָּחְתִּי,

וּמְחַיְּכִים הֵם בַּתְּנוּמָה

וּמַסְמִיקִים בַּלֶּחִי…

נוֹרָא הוּא חִיּוּכָם שֶׁל תִּינוֹקוֹת…

(הפסקה. בהביטה אל החלון)

מַעֲכִיר הַשֶּׁלֶג…

רוּחַ… אִילָנוֹת מִתְנוֹדְדִים,

זַלְזַלִּים מֻשְׁלָגִים רוֹעֲדִים,

כְּמוֹ פַּחַד יַרְעִידֵם…

וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר מַאֲפִיר הָרָקִיעַ…

מִצַּד מַעֲרָב עָנָן נִמְשָׁךְ

גָּדוֹל וּמְסֻבָּל הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, נִסְרָח…

וְהוּא עוֹלֶה… עַל בֵּיתֵנוּ הוּא עוֹלֶה…

יְלָדִים אֵינָם יוֹדְעִים…

יְלָדִים אֵינָם מַרְגִּישִׁים…

(אל החדר, ומעט בקול רם יותר)

מִפְּנֵי מָה אֵין עוֹשִׂים הַבְדָּלָה?

(פתח בית־המדרש נפתח; המולה חדשה וחזקה)

משה

(קם ממקומו)

פַּחַד נוֹפֵל…

כַּמָּה הָ“עוֹלָם” רוֹעֵשׁ…

מרים’ל

הָעוֹלָם…

הַפָּנִים הַכְּחוּשׁוֹת…

הָעֵינַיִם הַמֻּרְעָבוֹת –

קולות בחדר

הָרַבִּי!

הָרַבִּי שֶׁיִּחְיֶה!

הָרַבִּי!

שלמה

(יהודי גבוה מאד, בעל־שֵׂיבה, חיור; חוץ מן היאַרמוּלקא ההדורה השחורה שעל הראש, – כולו לבוש לבן; מצח גבוה שלא כרגיל, עינים גדולות וקרועות שלא כרגיל; בת־שׂחוק ילדותית־תמימה על הפנים המקומטות, הנוקשות מצער. ישראל פתח לו את הדלת, הוא נכנס ואילו ישראל, פינחס ומאחוריהם הקהל נעצרים על־יד הפתח; הולך עד אמצע החדר, הכל קמים, מתבונן מסביב, – בפנותו אל פתח בית־המדרש)

לְחִנָּם כָּל הַדִּבּוּרִים,

כָּל הַתְּחִנּוֹת לְחִנָּם…

(בתוקף)

אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!

ישראל

(מישהו מאחרי הדלת)

רַבִּי, הָעוֹלָם דּוֹרֵשׁ…

אחרים

(מתוך בית־המדרש ובחדר)

– הָעוֹלָם מְבַקֵּשׁ!

– הָעוֹלָם נוֹפֵל עַל פָּנָיו מִפַּחַד…

– רַחֵם, רַבִּי!

– רַחֵם, רַבִּי, עַל הָעוֹלָם…

שלמה

(מרים מגישה לו כורסה, הוא נשען ביד אחת במסעד)

עוֹלָם…

הָעוֹלָם…

שְׁנַיִם… שְׁלֹשָה… אַרְבָּעָה…

חֲמִשָּׁה מִנְיָנִים יְהוּדִים…

יְהוּדִים קְטַנִּים, קְטַנִּים…

יְהוּדִים

מְיֻבָּשִׁים,

מְצֻמָּקִים…

שְׁחוֹחִים הֵם בָּאִים,

דּוֹפְקִים עַל פֶּתַח הַצַּדִּיק…

(שנוּי הנעימה: צער)

נְשָׁמוֹת קְפוּאוֹת…

לְבָבוֹת…

אֶל נֵר־הַתָּמִיד הֵם בָּאִים,

פּוֹשְטִים אֶת יְדֵיהֶם:

נִיצוֹץ! נִיצוֹץ!

נְדָבָה כָּלְשֶׁהִי,

מוֹפֵת כָּלְשֶׁהוּ…

נֵס, רֶמֶז מִן הַצַּד הַהוּא:

בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ,

וְכָל אֶחָד רוצֶה בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ,

בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו שֶׁלּוֹ,

בִּשְׁבִיל בְּנֵי־בֵיתוֹ…

(הפסקה)

וְכָאן – בֵּין חַיִּים וּמָוֶת

מִתְנוֹדֵד עוֹלָם!

עוֹלָם שׁוֹקֵעַ בְּמָרָה־שְׁחוֹרָה,

עוֹלָם שָׁלֵם!

(הפסקה)

מרים

(בתוך הדממה; בהביטה בחלון)

הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, הוּא מִתְמַשֵּׁךְ, עַב הֶעָנָן, שָׁחוֹר…

דּוֹמֶה, צִפּוֹר שָׁחוֹר פּוֹרֵשׂ

אֶת כְּנָפָיו הַשְּׁחוֹרוֹת,

שלמה

בִּשְׁחוֹר לְבוּשָׁה,

בִּשְׁחוֹר עֲטוּפָה,

נִשְׁמַת הָעוֹלָם –

הַשְּׁכִינָה הוֹמָה.

וּבוֹכֶה, מִתְאַבֵּל,

וּמְפַרְפֵּר,

בְּדָמוֹ שֶׁלּוֹ מִתְבּוֹסֵס,

לֵב הָעוֹלָם!

(בהזדקפו, ביד שלוחה לפניו)

מֵעִנּוּיִים וּמֵאֵימָה

חַיָּב לְהִגָּאֵל – –

הָעוֹלָם!

(שנוּי הנעימה)

אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!

מרים

בְּזַעַף מִשְׁתַּחֵם עַב־הֶעָנָן…

רָקִיעַ חוּם־זוֹעֵף מַשְׁקִיף לְמַטָּה,

וְהֵמָּה מְחַיְּכִים שָׁם, –

יְלָדִים אֵינָם רוֹאִים!

שלמה

(ביתר מרירות)

רוֹגֵז הוּא, הָרָקִיעַ!

מִפְּנֵי מָה אֵין הוּא, שְׁלֹמֹה’לִי,

עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!

הִתְעוֹפְפוּ וּבָאוּ

נְשָׁמוֹת־נְשָׁמוֹת,

פִּקְדוֹנוֹת שֶׁנִּקְרְאוּ לַחֲזוֹר…

אִם לֹא נִתְלַכְלְכוּ

הַיּוֹנִים הַצְּחוֹרוֹת שָׁם לְמַטָּה?

אִם אֵין חֲסֵרָה כָּנָף קְטַנָּה?

אִם לֹא מֹרְטָה נוֹצָה קַלָּה? –

לִבְדּוֹק אוֹתָן צָרִיךְ!

וְלִשְׁפּוֹט עוֹמֵד מוּכָן

הַבֵּית־דִּין־שֶׁל־מַעְלָה…

בַּעֲטָרוֹת שֶׁל זָהָב,

בְּכִתְרֵי יַהֲלֻמִּים טְהוֹרִים,

וְהֵם רוֹצִים לָשֶׁבֶת וְלִשְׁפּוֹט,

פִּסְקֵי־דִין לִפְסוֹק…

(ברחמים)

וְהַנְּשָׁמוֹת הַקְּטַנּוֹת – –

מְפַרְפְּרוֹת…

רוֹעֲדִים הַפִּקְדוֹנוֹת הַמֻּחְזָרִים…

מֵאֵימַת יוֹם־הַדִּין!

מֵאֵימַת יוֹם־הַדִּין!

(שנוּי הנעימה)

אַל תִּרְעָדוּ,

אַל תָּחִילוּ!

שְׁלֹמֹה אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה…

שָׁפוֹט לֹא יִשְׁפּוֹטוּ!

(הפסקה של פחדים)

(נשמע קול הרוח)

מרים

רוּחוֹת נוֹשְׁבִים,

רוֹדְפִים וּמִתְרַדְּפִים…

סְבִיב הַבַּיִת, סְבִיב הַבַּיִת…

מַה יִּשְׁרוֹקוּ, מַה יֵּילילוּ…

שלמה

מִתְכַּעֵס, מַשְׁמַע, הַגֵּיהִנּוֹם,

וְהוּא שׁוֹלֵחַ אֵת שְׁלִיחָיו!

צִפֳּרִים שְׁחוֹרוֹת מְפַרְפְּרוֹת בָּרוּחַ,

הַכֶּלֶב הַשָּׁחוֹר שֶׁבְּשַׁלְשֶׁלֶת

מִתְלַבֶּט שׁם!

שַׁבַּת קֹדֶשׁ כְּבָר עָבָרָה,

חוֹמֵר הַסַּמְבַּטְיוֹן.

אֲבָל שְׁלֹמֹה – הוּא הִתְעַקֵּשׁ,

וְהַבְדָּלָה אֵינוֹ רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת.

מִתַּחַת לְדְּוָדִים הֻצְּתָה הָאֵשׁ;

וְהֵם רוֹתְחִים

וּמִתְרַתְּחִים…

לַהֲבוֹת־עָשָׁן מִתְרוֹמְמוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת

עָבֵי־עָשָׁן מִתְרוֹמְמוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת

עָבֵי־עָנָן בּוֹעֲרִים…

"שׁוּבוּ שׁוּבוּ, רְשָׁעִים!

"אֶל פַּחַד וְאַל צַעַר,

"אֶל יִסּוּרִים רָעִים,

"אֶל עִנּוּיִים קָשִׁים…

“מִפְּנֵי מָה אֵינְכֶם שָׁבִים?”

וְהַנְּשָׁמוֹת הַקְּטַנּוֹת הַמִּסְכֵּנוֹת,

הַמֻּכְתָּמוֹת, הַמְלֻכְלָכוֹת בְּחֵטְא, –

יוֹדְעוֹת הֵן,

שֶׁשַּׁבַּת־קֹדֶשׁ כָּבָה וְהוֹלֶכֶת,

וְרוֹעֲדוֹת,

וְנֶאֱחָזוֹת

וּמְדַבְּקוֹת עַצְמָן

בַּכְּנַפְנָפַיִם הַשְּׁחוֹרִים,

וּבַנּוֹצוֹת הַמְּרוּטוֹת –

אֶל הָעַרְפִלִּים הַקְּלִילִים,

וְנִדְחָקוֹת, וְדוֹחֲקוֹת עַצְמָן

בְּלִבּוֹתֵיהֶן הַמְפַרְפְּרִים

אֶל הָעַבְעָבִים,

וְרוֹעֲדוֹת…

וְרוֹעֲדוֹת!

(שנוּי הנעימה)

אַל תִּרְעַדְנָה!

אַל תְּפַרְפֵּרְנָה…

עֹפְנָה חָפְשִׁיּוֹת סָבִיב –

אֶל כָּל אֲשֶׁר תִּרְצֶינָה,

אֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשּׁוֹב הָרוּחַ –

אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה הַבְדָּלָה!

העומדים מסביב

(נפזר)

– וּמַה יִּהְיֶה?

– רַבִּי, מַה יִּהְיֶה?

שלמה

שַׁבָּת תִּהְיֶה, – שַׁבָּת!

בִּצְבָת מַחֲזִיק אֲנִי אֶת הַשַּׁבָּת!

אֵין דָּנִין, אֵין עוֹנְשִׁין!

(הפסקה)

תְּלוּיִים בַּמָּרוֹם שָׁם מֹאזְנַיִם

לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד…

מִתְנוֹדְדוֹת, מִתְנוֹדְדוֹת הַכַּפּוֹת…

הַלָּשׁוֹן מַרְעִידָה, מַרְעִידָה…

מִצְוָה כְּלְשֶׁהִי עוֹשֶׂה יְהוּדִי,

וְגַם – עֲבֵרָה כָּלְשֶׁהִי…

וְלַעֲמוֹד אֵין הִיא יְכוֹלָה…

לֹא כֻלּוֹ חַיָּב,

לֹא כֻלּוֹ זַכַּאי –

מַרְעִידָה הִיא…

וְאֵל רַחוּם וְחַנּוּן מַבִּיט:

וְלַעֲזוֹר אֵינוֹ יָכוֹל…

(הפסקה)

וְיוֹשֵׁב הוּא, הַמָּשִׁיחַ,

בִּשְׁעָרֶיהָ שֶׁל רוֹמִי

וּמְצַפֶּה.

לָלֶכֶת אֵינוֹ יָכוֹל…

הַפְּצָעִים אֵינָם מַגְלִידִים…

וְהוּא מַתִּיר אוֹתָם,

וְהוּא קוֹשֵׁר אוֹתָם –

וְלָלֶכֶת, לִגְאוֹל אֶת הָעוֹלָם,

אֵינוֹ יָכוֹל!

וְכֹחַ לְחַכּוֹת עוֹד אָיִן…

בְּצָרָה־שְׁחוֹרָה שׁוֹקֵעַ הָעוֹלָם!

(בקומו בתוקף)

לְהִגָּאֵל צָרִיךְ הָעוֹלָם!

(מן הדירה נכנסים לאה ויונתן, בהחזיקם זה וזו בידיהם; שום אדם אינו מרגיש בהם משתוממים ומעט נפחדים הם נשארים עומדים בפתח)

קולות חשאיים בחדר

כֵּיצַד? כֵּיצַד?

שלמה

(ביתר תוקף)

שַׁבָּת תִּהְיֶה!

שָׁבָּת!

לֹא לַחֲרוֹש,

לֹא לִזְרוֹעַ,

לֹא לִבְנוֹת וְלֹא לְתַקֵן…

לֹא לִסְחוֹר וְלֹא לִמְכּוֹר…

החסיד הבן־הבית

שֶׁיֶחָרֵב הָעוֹלָם?

שלמה

שֶֹיֵּחָרֵב הָעוֹלָם!

וַאֲנַחְנוּ –

אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־שַׁבָּת,

אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־יוֹם־טוֹב,

אֲנַחְנוּ יְהוּדִים־שֶׁל־נְשָׁמָה־יְתֵרָה.

עַל־פְּנֵי חָרְבוֹתָיו נְהַלֵּךְ…

מרים

לְהֵיכָן?

רַבִּי, לְהֵיכָן?…

שלמה

אֵלָיו, אֵלָיו!

בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים נְהַלֵּךְ

אֵלָיו!

(הפסקה, התלהבות)

שִׁירוּ עִמִּי!

רִקְדוּ עִמִּי!

(משתלטת דממה יתירה, שלמה מתחיל רוקד מסביב לעצמו. בדממה נשמעים צלצוליה של הנברשת, ישישים רוצים לעשוֹת מסביב לרבי עגוּל, מרמזים אל הזקנים – הללו מהססים. ישישים רוקדים שלא בעגוּל סגור, יונתן ולאה – נמשכים אחרי הרוקדים, מסלקים את השולחן ואת הכסאות שמתחת לחלונות, אוחזים בידיה של האם ורוקדים כנגד הישישים בשני חצאי־עגוּל. משה מביט על הכול בתמיהה ומצדד עצמו – חסידים מתחמקים בחשאי מתוך החדר אל בית־המדרש. – מרים מוציאה את ידי הילדים מתוך כפות ידיה, תופסת ומרימה קצה אחד מאבנטו של שלמה, רוקדת מסביבו כמו בחלום, מעט מבויישת מתוך אושר, בצניעות ובשׂמחה, בדומה לרקוּד של כלה, הילדים נוטלים זה ידיה של זו ורוקדים בפני עצמם, הנברשת התלויה משמיעה צלצולים הגוברים והולכים)

לאה

רְאֵה, רְאֵה – אִמָּא זוֹהֶרֶת,

כְּאִלּוּ הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלֶיהָ.

יונתן

עַל סָבֵנוּ־הַזָּקֵן הַבִּיטִי,

כְּמוֹ מַלְאָךְ –

בַּקְּדֻשָּׁה מְעֻטָּף –

שלמה

(אינו מרגיש בדבר, נעצר מעצמו ועומד)

וְכָךְ!

וְכָךְ הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ,

בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים…

אֲנַחְנוּ הַיְּהוּדִים הַגְּדוֹלִים־הַגְּדוֹלִים,

הַיְּהוּדִים שֶׁל שַׁבָּת־וְיוֹם־טוֹב,

וְהַנְּשָׁמוֹת מִתְלַהֲטוֹת!

לְפָנֵינוּ – עֲנָנִים מִתְבַּקְּעִים!

הָרְקִיעִים – שַׁעֲרֵיהֶם פּוֹתְחִים לִרְוָחָה!

אֶל תּוֹךְ עֲנַן הַכָּבוֹד אָנוּ מַפְלִיגִים פְּנִימָה.

אֶל כִּסֵּא הַכָּבוֹד יָשָׁר,

אֶל כִּסֵא הַכָּבוֹד!

עַל־גַּבֵּי אֶבֶן הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר

אָנוּ נִצָּבִים!

וְאֵין אֲנַחְנוּ מְבַקְשִׁים,

וְאֵין אֲנַחְנוּ יָד פּוֹשְׁטִים,

יְהוּדִים גְּדוֹלִים גֵּאִים אֲנַחְנוּ –

זֶרַע אַבְרָהָם… יִצְחָק וְיַעֲקֹב!

לְחַכּוֹת עוֹד לֹא יָכֹלְנוּ!

שִׁיר הַשִּׁירִים שָׁרִים אֲנַחְנוּ,

בְּשִׁירָה וּבְרִקּוּדִים הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ!

מרים

(עוזבת את קצה האבנט, מניחה את ידיה מתחת לראשה, מרכינה אותן במקצת; בעינים זוהרות, בצלילות־החליל־ בטעמי־המקרא)

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ…

כִּי טוֹבִים – – דֹּדֶיךָ – – מִיָּיִן!

(הפסקה. התלהבות שקטה בלא תנועה)

ישראל

(פותח בחפזה מן העֵבר האחר את פתח־בית־המדרש. פס של אור חודר פנימה. בקול פסקני: )

שָׁבוּע טוֹב, יְהוּדִים!

שלמה

(חוזר ונופל על הכסא)

לֹא הִנִּיחוּ!

אברהם

מִי הָיָה מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת?

ישראל

פִּינְחָס עָשָׂה הַבְדָּלָה,

(בהדגשה)

ר' פִּינְחָס!

שלמה

(בהתרוממו)

בְּנִי שֶׁלִּי, בְּנִי הַשָּׁחוֹר שֶׁלִּי…

(בפתח בית־המדרש מופיע פינחס, מאחריו “עולם”)

ישׂראל

(בסורו הצדה, ששלמה יראה את ה“עולם”)

הָעוֹלָם בִּקֵּשׁ!

הָעוֹלָם דָּרַשׁ,

צַוֵּה צִוָּה הָעוֹלָם –

(הפסקה, שלמה יוצא באטיוּת רבה אל חדרו, פינחס בא ונכנס, באותו קצב, אל תוך החדר)

ישישים וחסידים קשישים

(ממלמלים)

רַב פִּינְחָס, רַב פִּינְחָס…

(מרים מוליכה את שלמה אל חדרו, ישישים שראשיהם מושפלים הולכים, מתוך שתיקה זעומה, אחריהם. לאה ויונתן הולכים, מחזיקים זה בידה של זו, אחרי הישישים. יונתן פונה בלכתו ומביט אחורה, מוציא פתאום ידו מידה של לאה, חוזר אל תוך החדר. חסידים קשישים מתייצבים לשני צדי הפתח והופכים פניהם אל החדר. פינחס נגש אל הכורסה, מאחריו ישׂראל והגבאים האחרים. הקהל מתחיל נע, בתקוָה ובפחד, אל תוך החדר)

ישׂראל

(אל פינחס, המהסס לשבת על הכורסה)

יֵשֵׁב, רַבִּי…

(הכול נרעדים, פינחס מתיישב לאט מאד)

דבורה

(מפתח־הבית, נכנסת בחפזה פתאום)

הַדּוֹקְטוֹר הַצָּעִיר רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל חָמִי!

(מבוכה כללית. המסך יורד)

מערכה שניה

החדר הקודם; אך מוזנח יותר.

נוספה – ספּה שחורה של שעוָנית; נברשת־הגבישים סולקה. על שולחן־המטבח, שהוכנס לשם זה, מתגלגלות עוד כמה זגוגיות־גביש שנפלו. הורדו גם הוילאות מעל הפתחים. מורידים את הוילון האחרון מעל החלון הוויניצאני. מן החוץ בוקע ונכנס אור של בוקר אביב נאה, – רואים את האילנות המלבלבים בגינת־החצר.

(משה שוכב על הספה. מרים, חולנית וכחושה, מתהלכת בחדר, מסתכלת בצער ובהכנעה של דכדוך בחפצים המסולקים, הנישׂאים משׂמאל החוצה בידי הגבאים, בעזרתו של החסיד הבן־בית, בהשגחתו החמורה של ישׂראל. דבורה מעיפה על משה ומרים מבטי־אם רחמניים האומרים: “מה אני יכולה לעזור לכם, ילדים?” הגבאים עם החסיד העני נושׂאים ומוציאים הכול לשׂמאל, החסיד הבן־בית הולך מאחריהם).

דבורה

(מעכבת אותו)

מֹשֶה’ל רוֹצֵה בְּוַדַּאי לִישׁוֹן,

אֶת הַחַלּוֹן כַּסֵּה:

(מסירה מעל עצמה סוּדר כהה, מטילה אותו בידים רועדות על־גבי השולחן; החסיד הבן־בית נוטל את הסודר, מזיז את שולחן־המטבח סמוך אל החלון. אגב כך נופלות זגוגיות־הגביש מעל השולחן בקול צלצול)

מרים

(מתייצבת יציבה של צער)

הַצְּלִילִים הָאַחֲרוֹנִים…

(מסתכלת על סביביה בחדר)

כָּל שֶׁצְּלִיל הָיָה וָצֶבַע –

נֶעְלַם!

דבורה

אַל תְּדַבְּרִי, מִרְיָם’ל…

משה

(מתחנן)

מוּטָב שֶׁתִּשְׁתְּקִי, מִרְיָם’ל, מוּטָב שֶׁתִּשְׁתְקִי…

(אל ישׂראל)

הֵיכָן יוֹנָתָן?

ישׂראל

(שביקש לצאת, אלא שהמתין ליציאתו של החסיד הבן־בית)

יוֹנָתָן מֻבְטָח הוּא…

יוֹנָתָן שֶׁלָּנוּ הוּא…

דבורה

(בגאוָה נסתרת)

יוֹשֵׁב יוֹמָם וָלַיְלָה וְלוֹמֵד!

ישׂראל

(ברמזו במבט־עיניו אל פתח בית־המדרש)

עַכְשָׁו – לְיַד יְמִין הָרַבִּי,

אֵצֶל סַבָּא לִימִינוֹ…

תַּחַת הַשְׁפָּעָתוֹ יוֹשֵׁב הוּא…

מוּטָב שֶׁתִּשְׁאַל, מֹשֶה’ל, לֵאָה הֵיכָן הִיא?

(יוצא עם החסיד הבן־בית)

משׁה

(בפחד)

לֵאָה אֵינֶנָּה?

יונתן

(בא בחפזה מבית־המדרש, בגאוָה ובשׂמחה)

אִמָּא, אַבָּא, סַבְתָּא!

נִצָּחוֹן חָדָשׁ, לְגַמְרֵי חָדָשׁ!

שְׁלִיחֵי קְהִלּוֹת אֶל סַבָּא הִגִּיעוּ!

שָׁלוֹם מְבַקְשִׁים הֵם!

וְהוּא, – אֵיךְ הוּא מַבִּיט עֲלֵיהֶם,

בְּמַבָּטוֹ הוּא דוֹחֶה אוֹתָם, –

אֵינוֹ רוֹצֶה שָׁלוֹם…

וְאֵלֶּה הֵם יְהוּדִים – זְקֵנִים,

אַנְשֵׁי שֵׂיבָה וַחֲשׁוּבִים,

הַכָּרַת פְּנֵיהֶם מְעִידָה עַל־כָּךְ…

(מאחר שלא מצא הד לדבריו אצל שום אדם, הוא מתיישב מן הצד. פניו משתנים. שואל, לאחר שעה קלה, באהבה של דאגה)

אִמָּא, הֵיכָן לֵאָה?

מרים

(יושבת סמוך לחלון המכוסה)

יַלְדִּי הַמִּסְכֵּן…

שְׁתֵּי נְשָׁמוֹת נֶאֱבָקוֹת,

יַלְדִּי הָאֻמְלָל, בְּתוֹכְךָ.

דבורה

מַה דִּבּוּרִים הֵם?

משה

אֵילוּ נְשָׁמוֹת, מִרְיָם’ל?

יונתן

נְשָׁמוֹת שֶׁל מִי, אִמָּא?

מרים

שֶׁל סַבָּא וְשֶׁל סַבָּא־הַזָּקֵן…

משה

וַאֲנִי הֵיכָן אֲנִי, מִרְיָם’ל?

אֵין לִי כְּלוּם בְּיַלְדִּי שֶׁלִּי?

מרים

מִמְּךָ? נִשְׁמָתוֹ שֶׁלּוֹ,

שֶׁמִּשְׁתַּלְּטוֹת עָלֶיהָ תָּדִיר

זוֹ שֶׁל סַבָּא וְזוֹ שֶׁל סַבָּא־הַזָּקֵן…

וְזֶה מֵטִיל אֶת הַיֶּלֶד וּמְטַלְטְלוֹ…

וּמִתְלַבֵּט הוּא, כִּמְטֻלְטֶלֶת,

בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ…

יונתן

(במרי)

אַל תְּדַבְּרִי עַל חשֶׁךְ, אִמָּא,

אוֹר הוּא סַבָּא, אוֹר קָדוֹשׁ!

וְרָם וְנִשָּׂא כְּמוֹ מֶלֶךְ!

לְכִי, אִמָּא, וּרְאִי,

אֵיךְ הֵם עוֹמְדִים לְפָנָיו,

הֵם, שְׁלִיחֵי הַקְּהִלּוֹת.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם,

אוּלָם אֲנִי מַרְגִּישׁ –

הֵם שׁוֹכְבִים בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

וְהֵם נוֹשְׁקִים אֶת קַרְסֻלּיו…

וְאִם עַפְעָף מֵרִים הוּא, סַבָּא,

רוֹעֲדִים הֵם,

כְּמוֹ בְּרוּחַ־סַעַר הֶעָלִים…

וְהוּא מִתְרוֹמֵם וְקָם,

וְאֵת הַמֵּצַח מְקַמֵּט הוּא,

בְּרָקִים בְּתוֹךְ עֵינָיו,

וּרְעָמִים בַּקּוֹל:

"הַשְׁמֵד אַשְׁמִיד כֻּלָּם…

אֵת הָאֶפִּיקוֹרְסִים וְהַמִּינִים"…

דבורה

(פוכרת את הידים)

כָּזֶה הוּא, כָּךְ הוּא מְדַבֵּר…

יונתן

"וְכָל הַמִּתְאַזְּרִים בְּכֹחַ

וּשְׂרָרוּתִי אֵינָם מְקַבְּלִים, –

הָרַבִּיִּים שֶׁאֵינָם מִן הַגֶּזַע,

מְשִׁיחֵי הַשֶּׁקֶר

וְגַם הָרַבָּנִים הָעוֹזְרִים עַל־יָדָם,

הַדַּיָּנִים וְהַשּׁוֹחֲטִים –

אֲרוּרִים הֵם יִהְיוּ!"

מרים

שְׂתֹק, בְּנִי, שְׁתֹק,

אַל תַּחֲזוֹר עַל דִּבְרֵי רֹעַ!

נוֹרָא אַתָּה נִרְאֶה, בְּנִי!

חשֶׁךְ מִשְׁתַּלֵּט בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ,

עֵינֶיך הַבְּהִירוֹת וְהַתְּכֻלּוֹת,

עֵינֵי הַנֹּעַם וְהַטֹּהַר

שֶׁל אֲבִי־אָבִיךָ־הַזָּקֵן!

וּפַנֵיךָ מִשְׁתַּנִּים,

עָנָן פָּנֶיךָ מְכַסֶּה,

וּשְׂפַתֶיךָ מִתְמַתְּחוֹת וּמְרַטְּטוֹת…

(יונתן מכסה את פניו, משפיל את ראשו וכובשו בתוך כפות ידין.

הפסקה של דממה)

משה

רַק הוּא מְיַסֵּר!

וְהוּא דָן יְחִידִי!

הוּא הַשּוֹפֵט, הוּא הַשּוֹטֵר…

שׁוֹמַעַת אַתְּ, מִרְיָם’ל,

אֶתְמוֹל עַל הַדּוֹקְטוֹר דִּבֵּר –

“הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת כָּאן!”

יונתן

(בקפצו ממקומו)

בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא!

הוּא מֵסִית וּמַדִּיחַ…

משה

הִנֵּה… וְיִשְׂרָאֵל כְּבָר רָמַז

רֶמֶז קַל לַאֲנָשָׁיו…

דבורה

משֶׁה’ל, הֵן אַתָּה כָּל־כָּךְ חַלָּשׁ,

וְהַדִּבּוּר מַזִּיק לְךָ…

מַה לְּךָ?

משה’ל

לֹא כְלוּם, אִמָּא!

הַדָּם בָּעוֹרְקִים קופֵא…

חַיִּים וְנוֹשְׁמִים בְּפַחַד…

הַכֹּל בְּעַצְבוּת מְעֻטָּף…

רַק דִּין וָדִין.

יונתן

(בגאוָה)

גִּלְגּוּל־פִּינְחָס!

משה

עָנָן, בָּרָק וָרָעַם!

וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל –

בָּתֶּיהָ מִשֶּׁל עֵץ,

גַּגּוֹתֶיהָ מִשֶּׁל קַש…

יונתן

“כֻּלּוֹ זַכַּאי” רוֹצֶה הוּא!

משה

מְבִינָה אַתְּ, אִמָּא?

דבורה

מָה אִשָּׁה יוֹדַעַת?

משה

הַיְדַּמָּקִים עָבְרוּ

בְּחֶרֶב וּבְאֵשׁ…

קְהִלּוֹת נֶחֶרְבוּ עַד הַיִסוד.

וּמֵעַל לֶחֳרָבוֹת, מֵעַל לָאֵפֶר,

מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם שֶׁל נִשְׂרָפִים,

שֶׁל יְתומִים וְאַלְמָנוֹת,

מֵעַל לְמַחֲנוֹת שֶׁל פּוֹשְׁטֵי־יָד רְעֵבִים

רוֹעֵם דְּבָרוֹ,

מְיַסֵּר דּינוֹ…

(בקול שבור)

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹצֵאת יְדֵי חוֹבָה, אִמָּא.

דבורה

(נפחדת)

אֲנִי?

משה

אָתְּ! אִשָּׁה, אִשָּׁה וָאֵם!

אַתְּ – מדַּת הָרַחֲמִים,

דַּבְּרִי אִתּוֹ!

דבורה

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה!

אֲנִי רוֹעֶדֶת מִפָּנָיו כְּמוֹ עָלֶה,

הוּא מְשַׁבֵּר אוֹתִי בְּמֶבַּט־עַיִן…

הוּא מְדַבֵּר אֵלַי בְּטוֹב;

הוּא רוֹצֶה, אַךְ קוֹלוֹ

הוּא קוֹל הָרַעַם –

(רוצה לצאת, שלא לפרוץ בבכיה לעיני הילדים, פותחת את הדלת משׂמאל, נתקלת בלמך ובייניש, מניחה להם לעבור, מביטה אחריהם רגע משתוממת. – יוצאת)

משה

(יורד בחפזה מן המטה)

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!

(נשאר עומד וידו שלוחה; הישישים מתייצבים לפני מרים ופניהם מביעות הרגת־אשמה)

למך

לֹא יָכֹלְנוּ עוֹד…

בייניש

כְּצֹאן בְּלִי רוֹעֶה…

למך

(ביתר תוקף)

צָרִיךְ לִהְיוֹת רוֹעֶה…

מַנְהִיג – – –

מרים’ל

(בשקט מאד)

אֶל הַקֶּבֶר?

משה

וְאַבְרָהָם הֵיכָן הוּא?

למך

נִלְקַח…

בייניש

זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה…

משה

נֶעֱנַש!

(הפסקה כבדה)

למך

(בזרוּז, אל בייניש)

בֹּא, שָׁלוֹם לָקַחַת;

בייניש

בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הוּא…

(שניהם יוצאים)

מרים

הַכֹּל נִכְנָעִים, הַכֹּל!

לאה

(שנכנסה ובאה מפתח־החצר)

לֹא הַכֹּל!

יונתן

(קופץ ממקומו, בקול צרוד חנוק)

הֵיכָן הָיִית, לֵאָה?

לאה

(שלא שמעה, ממהרת אל החלון; בהסירה את הסודר)

בַּחוּץ הַכֹּל מֵאִיר, פּוֹרֵחַ,

בַּחוּץ הַכֹּל רוֹנֵן וָשָׁר בִּדְרוֹר…

וְכָאן, בְּצֵל מְעֻטָּפוֹת,

בְּקוּרֵי־הָעַכָּבִישׁ מְסֻבָּכוֹת,

בְּרֶשֶׁת־חֲשֵׁכָה מְאֻחָזוֹת,

מְפַרְפְּרוֹת נִשְׁמוֹת־אָדָם וְנֶחֱנָקוֹת.

(במשובה)

יְהִי אוֹר!

(פותחת את החלון בחזקה)

וְאַוִּיר!

יונתן

“אַוִּיר”… אֶצְלוֹ הָיִית!

משה

(נרעד)

אֵצֶל מִי?

מרים

נְבוּאוֹת קָשׁוֹת נִבָּא לִי לִבִּי.

לאה

(בתוקף, בפנותה אל יונתן)

הָיִיתִי!

וְגַם – הִזְמַנְתִּי אוֹתוֹ לָבוֹא!

יונתן

(בזעם)

לֵאָה!

לאה

(בלעג)

לֹא יוֹעִיל זַעַמְךָ, סָבִי!

אָחִי־כְּסָבִי!

אַבָּא חוֹלֶה,

רְאֵה אֶת אִמָּא…

יונתן

(יוצא מכליו)

וְאַגַּב כָּךְ – שָׁמַעַתְּ:

דְּבָרִים יָפִים שָׁמַעַתְּ!

“טֶבַע”: רַבִּיִּים רַמָאִים הֵם!

שְׁנֵי חֲצָאֵי כַּדּוּר מְחֻבָּרִים,

וְגַם בְּסוּסִים אֵין לְהַפְרִידָם…

מָה?

משה

(ברפיון ידים)

מִרְיָם’ל…

מַה מדַבְּרִים הֵם?

יְלָדַי שֵׁלִּי מְדַבְּרִים, –

וַאֲנִי אֵינִי מֵבִין מִלָּה…

אַתְּ אֶת סַבָּא הֲרֵי הֲבִינוֹת,

אוֹתָם מְבִינָה אַתְּ, מִרְיָם’ל?

מרים

הֵם צְעִירִים מִדַּי,

אֲנִי – זְקֵנָה מִדַּי…

(לאחר הפסקה, בהחלטה)

לֵאָה הִזְמִינָה בִּשְׁבִילְךָ אֶת הַדּוֹקְטוֹר!

יונתן

אִמָּא!

אַל תִּתְּנִי לוֹ לַעֲבוֹר אֶת הַפֶּתַח!

אִמָּא’לִי!

אַל תִּתְּנִי לוֹ לַעֲבוֹר אֶת הַסָּף!

הוּא הַנָּחָשׁ בַּגַּן־עֵדֶן!

משה

(שבוּר)

בִּתִּי, בְּמִי אַתְּ מִתְגָּרָה?

עִם מִי רוֹצָה אַתְּ לְהֵאָבֵק?

כִּבְשָׂה כְּנֶגֶד אַרְיֵה –

צִפּוֹר קְטַנָּה…

לאה

כְּנֶגֶד נָחָש?

יונתן

(בשנוּי־פתאום; פחד ואהבת־אחים)

לֵאָה…

לאה

מַה, אָחִי הַמִּסְכֵּן?

יונתן

רָאֹה רָאִיתִי חֲלוֹם…

לִי, לְנֶכְדּוֹ שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם,

חֲלוֹם הֶרְאוּ…

רוֹצֶה אֲנִי לְסַפְּרוֹ לָךְ לֵאָה…

לאה

(מרוגשת)

סַפֵּר…

אַתָּה מְסַפֵּר כָּל־כָּךְ יָפֶה…

יונתן

(ברגש)

הָיִיתִי בַּשָּׁמַיִם!

(פונה ומביט, לראות מה רושם עשׂה)

משה

לְמַה שֶּׁיְּלָדִים זוֹכִים!

לאה

(מעט בחוּמרה)

סַפֵּר!

מרים

(ברצותה ליישר את הדברים)

סַפֵּר, יוֹנָתָן, סַפֵּר…

בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מסַפֵּר מִסְתַּלֵּק מִמְּךָ

מִנִּשְׁמָתְךָ,

עַב־הֶעָנָן הַשָּׁחוֹר.

מִתְבַּהֲרוֹת עֵינֶיךָ הַכְּחֻלּוֹת,

רוֹחֵץ בָּהֶן לְבָבָהּ שֶׁל אִמֶּךָ,

כְּמוֹ בְּתוֹךְ נָהָר שֶׁל בְּדֹלַח.

יונתן

(מספר)

בַּשָּׁמַיִם הָיִיתִי…

הַכֹּל סָבִיב הוּא אֶבֶן־שַׁיִשׁ,

כְּשֶׁלֶג זֶה עַכְשָׁו נָפַל –

טָהוֹר! כָּל־כָּךְ לָבָן, כָּל־כָּךְ בָּהִיר,

כָּל־כָּךְ קָדוֹשׁ – –

(בשנוּי פתאומי)

עֲדַיִן אֵין אַתְּ צוֹחֶקֶת, לֵאָה?

לאה

לֹא אֶת חֲלוֹמוֹתֶיךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת…

פְּנִינִים הֵם חֲלוֹמוֹתֶיךָ,

מַרְגָּלִיּוֹת מֵפִיק פִּיךָ…

וַאֲנִי, הָעֲלוּבָה,

אֲנִי, אֲחוֹתְךָ הָעֲלוּבָה,

פּוֹשֶׁטֶת יָד לְבַקֵּשׁ אוֹתָם!

משה

אֵיזֶה מִין לָשׁוֹן?

(אין שומע לו)

יונתן

וְעַרְפִלִּים זַכִּים וּקְלִילִים,

לְבַנְבַּנִּים כְּלֹבֶן־כֶּסֶף,

זָהָב וְאַרְגָּמָן בְּשׁוּלֵיהֶם,

מִתְמַשְּׁכִים, שָׁטִים וּמִתְקַפְּלִים

גָּבֹּהַּ, גָּבֹהַּ… מֵעַל לְרֹאשִׁי…

אֲנִי נוֹשֵׂא אֲלֵיהֶם עֵינַי לְמַעְלָה…

בְּגַעְגּוּעִים, וּבְשִׂמְחָה נִלְבֶּבֶת…

וּבְתוֹךְ הָעַרְפִלִּים מְרַטְּטִים,

מְנַצְנְצִים, בּוֹרְקִים וְגַם כָּבִים בַּסֵּתֶר,

בְּהִתְעוֹפְפָם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה וְסָבִיב –

כּוֹכְבוֹנִים,

כּוֹכְבֵי־זָהָב קְטַנִּים, מִתְנוֹצְצִים…

לאה

(תופסת לה לָאֵם בידה)

אֵת עֵינָיו רְאִי, אִמָּא!

יוֹנִים, יוֹנִים זַכּוֹת!

יונתן

(מופתע)

יוֹנִים, אוֹמֶרֶת אָתְּ? יוֹנִים!

(בחשד)

מִנַּיִן אַתְּ יוֹדַעַת, לֵאָה?

(שנוּי)

נָכוֹן, יוֹנִים הָיוּ!

יוֹנִים כְּלֹבֶן־כֶּסֶף…

והַכּוֹכְבוֹנִים –

אֵלֶּה עֵינֵיהֶן הָיוּ…

לאה

מַה־פֵּשֶׁר הַדָּבָר?

יונתן

(לא שמע)

יוֹנֵי נְעִימוּת וָחֶסֶד,

טוֹבְלוֹת וְרוֹחֲצוֹת

בְּעַרְפלֵּי הַכֶּסֶף.

וְהֵן רוֹאוֹת אוֹתִי,

וְהֵן טָסוֹת יָשָׁר אֵלַי…

וּמְרַחֲפוֹת, עָפוֹת, עָפוֹת,

וּמַנְמִיכוֹת, וּמַנְמִיכוֹת,

עַד אֶל רֹאשִׁי!

וְסָבִיב, סְבִיב רֹאשִׁי!

וְנוֹגְעוֹת הֵן בִּי,

בְּעוּפָן,

בַּמַּקּוֹרִים, בַּכְּנַפְנָפִים,

אֶל בְּגָדַי,

מְלַטְּפוֹת לְחָיַי, בְּחִבָּה כָּל־כָּךְ,

בִּכְנַפְנְפֵיהֶן הַצְּחוֹרִים…

וְנוֹשְׁקוֹת לִי בִּשְׂפָתַי

בְּמַקּוֹרֵיהֶן…

וְלוֹחֲשׁוֹת לִי בְּאָזְנַי,

וּבִתְחִנָּה נִלְבֶּבֶת מְבַקְשׁוֹת – – –

מרים, משה, לאה

מַה? מַה?

יונתן

“הַאֲמֵן!” “הַאֲמֵן!” “הַאֲמֵן!”

לאה

(בחשד)

לְמִי?

יונתן

לְכָל הַצַּדִּיקִים וְהַיְשָׁרִים,

כֶּל אֵלֶה שֶׁבְּשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב…

לאה, מרים

אֵיזוֹ שַׁלְשֶׁלֶת?

יונתן

(מבלי להשגיח בשאלה)

וּפִתְאֹם – –

(העינים מאפילות, הפנים – משחימות; נושם בכבדות)

לאה

שׁוּב סַבָּא!

יונתן

(בזעם והחלטה)

פִּתְאֹם – צְעָדִים!

צְעָדִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ!

שְׁנַיִם הֵם הַבָּאִים, שְׁנָיִם!

(מסתיר את פניו בכפיו)

אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר, מִי.

לאה

(בצווּי)

אֱמֹר!

יונתן

(מגלה פני פלדה)

אַתְּ וְ–הוּא!

מרים

מִי?

משה

אֵיזֶה מִין “הוּא”…

יונתן

(פונה אל לאה)

הוּא – אָדָם שֶׁל קֶרַח!

עֵינַיִם שֶׁל פְּלָדָה!

וּמַבָּטָיו כְּסַכִּינִים שְׁחוּזוֹת!

וְסַכִּין בְּתוֹךְ הַיָּד…

וְלָךְ הוּא מַגִּישׁ מַגִּישׁוֹ!

(חוזר וכובש את פניו, בכאב ממעמקים)

וְאוֹמֵר לָךְ: חִתְכִי!

וְאַתְּ, אָחוֹת רָעָה, שׁוֹמַעַת בְּקוֹלוֹ,

וּמְנַפְנֶפֶת מִסָּבִיב בַּסַּכִּין!

מֵעַל לָרֹאשׁ אַתְּ מְנַפְנֶפֶת בַּסַּכִּין,

מִבְּלִי לְהַבִּיט לְמַעְלָה;

אַתְּ מְטַלְטֶלֶת רַק אֶת הַיָּדַיִם מִסָּבִיב…

וְהַסַּכִּין מִתְרוֹצֵץ וּמִתְנוֹצֵץ…

(תופס בשתי ידיו בראשו)

וְהַיּוֹנִים,

הַנִּתְקָלוֹת בִּמְעוּפָן בַּסַּכִּין,

נוֹפְלוֹת!

שְׁחוּטוֹת,

טְבוּחוֹת נוֹפְלוֹת הֵן…

עַל אֶבֶן־הַשַּׁיִשׁ הַלְּבָנָה

הֵן נוֹפְלוֹת מִתְבּוֹסְסוֹת,

וּמְפַרְפְּרוֹת וְגוֹסְסוֹת

וְגֹוְעוֹת בְּדָמָן,

וּבְגָוְעָן בַּדָּם –

אֵלַי הֵן מַבִּיטוֹת, הוֹמִיּוֹת הֵן:

“הַאֲמֵן, הַאֲמֵן, הַאֲמֵן!”

וְעֵינֵיהֶן נֶעֱצָמוֹת –

בּרגמאן

(נכנס קצת קודם יותר משׂמאל)

אַתָּה מְדַקְלֵם, יוֹנָתָן!

יונתן

(מזועזע, בפחד)

סַבָּא!

סַבָּא! הִכָּנֵס…

(הפסקה. – פינחס מופיע בפתח בית־המדרש)

(חוזר ופונה עוד אל היהודים הזרים, ההולכים אחריו)

לַשָּׁוְא!

בְּפַחַד בָּאתֶם,

בְּפַחַד תֵּלֵכוּ…

בְּפַחַד סְלוּלָה דַרְכְּכֶם…

(פוסע כמה פסיעות אל תוך החדר, כמה מן הזרים באים אחריו, אחרים נשארים בפתח)

חסיד מן הזרים

אַתָּה מַחֲרִיב עוֹלָם!

פינחס

(שעדיין לא היתה לו שהות להרגיש בנמצאים על הבמה, פונה וחוזר שוב אל הזרים)

כֻּלּוֹ זַכַּאי מֻכְרָח לִהְיוֹת!

"וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת־הַכֶּסֶף,

בָּאֵשׁ" – אוֹמֵר הַשֵּׁם!

רוּחַ־סְעָרָה הוּא מְשַׁלֵּחַ,

הַמְנַעֶרֶת מִן הָעוֹלָם

אֵת הַחַטָּאִים!

“שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ” –

כַּרְמוֹ שֶׁלּוֹ,

נִטְעֵי יָדוֹ אֲנַחְנוּ –

וְהַסְּעָרָה מְזַמֶּרֶת:

הַקּוֹצִים יֵעָקְרוּ,

וְיִשָּׁמְדוּ עִשְׂבֵי־הַבָּר!

אחד מן הזרים

אֲבָל, רַבִּי – –

בָּזֶה אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד;

הַצִּבּוּר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמד!

פינחס

(בלעג)

עוֹלָם… צִבּוּר!

לְמִי דָרוּשׁ עוֹלָם!

לְמִי דָרוּשׁ צִבּוּר!

וְאִם מִנְיָן טָהוֹר נִשְׁאָר,

וְאִם יָחִיד רַק!

שׁוֹאֵב־מַיִם נֶאֱמָן!

עִם הַחֶבֶל מִסָּבִיב לַמָּתְנַיִם,

וּבָעִבְרִי שֶׁלּוֹ הַמְשֻּׁבֶּשֶׁת

יִזְעַק תְּהִלִּים!

תִּהְיֶה חֶדְוָה אָז בָּרָקִיעַ,

בַּגֵּיהִנּוֹם – מְהוּמָה…

וְאִם סוֹכֵךְ־גַּגּוֹת נִשְׁאָר!

וְלַשָּׁמַיִם יִזְעַק בְּכֹחַ

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!” –

יְהוּדִי אֶחָד!

וְאִם מְצֹרָע הוּא!

בְּפַרְפַּר לָצֵאת נִשְׁמָתוֹ

בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה יִקְרָא

בְּשֵׁם אֱלֹהִים;

נִגְאָל וּמִתְחַדֵּשׁ

הָעוֹלָם,

וְהַגֵּיהִנּוֹם – נוֹפֵל…

אֵל אֶחָד

וִיהוּדִי אֶחָד יִהְיֶה,

רַק בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ,

בְּקִדּוּשׁ הַשֵּׁם…

וְאַתֶּם, קָהָל, לֵכוּ!

(פונה מהם בגועל, רואה את ברגמאן, מתבלבל ונפחד, תופס במסעד הכסא ונשען בו)

אַתָּה… אַתָּה כָּאן…

ברגמאן

(בקרירות)

ד"ר בֶּרְגְמַן, לְשֵׁרוּתְךָ!

פינחס

לֹא…

(יושב רפה־כוח)

אַתָּה שָׁלוּחַ לְכָאן

מִלְּמַטָּה…

שָׁלוּחַ לְכָאן מֵאוֹתָם הַבְּרִיּוֹת…

מִן הַשְּׁחוֹרִים – – –

לאה

לֹא!

צָחוֹר, טָהוֹר הוּא!

חֲתָנִי הוּא, סַבָּא!

(פינחס מביט בה, מביט ולא רואה)

יונתן

(מתרפס עליו)

אַל תַּעֲנשׁ אוֹתָהּ, סַבָּא!

בְּמַבָּטְךָ אַל תִּשְׂרְפֶנָּה!

הוּא מְכַשֵּׁף הוּא;

הוּא לָכַד אוֹתָהּ בָּרֶשֶׁת…

פינחס

(ראשו נופל אחורנית על מסעד הכסא, בקול שבור)

כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי…

טִהַרְתִּי, צָרַפְתִּי עוֹלָם,

וְאֶת בֵּיתִי שֶׁלִּי שָׁכַחְתִּי…

אֵלִי, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!

נִלְחַמְתִּי אֵת מִלְחֲמוֹתֶיךָ

בָּעוֹלָם הָרָחָב!

אֶת כַּרְמְךָ סִקַּלְתִּי,

וְהַקּוֹצִים עָקַרְתִּי…

וְסָמֶ“ךְ־מֵ”ם… הַזְּאֵב הַזֶּה.

הִתְגַּנֵּב אֵלַי בְּשֶׁקֶט,

מֵאֲחוֹרֵי גַבִּי:

וְאֵת הַכִּבְשָׂה הַצְּחוֹרָה בְּיוֹתֵר,

הַטְּהוֹרָה בְּיוֹתֵר,

הַבְּהִירָה בְּיוֹתֵר – טָרָף…

הֲתֶחֱשֶׁה, אֱלֹהִים?

וְנִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא תַרְאֶה?

וְלֹא תַעֲזֹר לִי בַּצָּרָה?

(הפסקה ארוכה. נשמעות פסיעות הנגררות, – באים מבית־המדרש ונכנסים למך ובייניש, – החסידים הזרים מפַנים להם דרך ומניחים להם לעבור ביראת־כבוד גדולה. הם נגשים אל הרבי. אותו זמן מתרבה, לפי הרעש הנשמע, הקהל בבית־המדרש, נראים גם אנשים, ומספּרם גדל והולך בחצר. מן הפתח משׂמאל באים קצת לאחר־מכן דבורה ואחריה ישׂראל)

למך

(נגש והגיע אל פינחס)

רַבִּי…

בייניש

(בשנוּק)

רַבִּי… בְּשׂוֹרָה…

(משתנק)

למך

לֹא טוֹבָה…

דבורה

הָעִיר בּוֹעֶרֶת!

ישראל

(מיד לאחר דבורה)

הַדּוֹקְטוֹר בּוֹעֵר!

משה

(ביאוש)

עוֹד פֻּרְעָנוּת!

יונתן

(בקשיות־עורף)

נֵס!

דבורה

מוֹפֵת אַחַר מוֹפֵת!

(הישישים מחליפים מבטים, בקהל – מבוכה)

פינחס

אֲנִי מוֹדֶה לְךָ, אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם!

הִתְעָרַבְתָּ, רַבְתָּ אֶת רִיבִי!

ברגמאן

(בקול פסקני)

אֲנִי מְבֻטָּח, רַבִּי.

לאה

וְאַתָּה, הַרְאֵה יָדֶיךָ!

וַדַּאי שְׁחוֹרוֹת יָדֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!

הַרְאֵה יָדֶיךָ!

(ישׂראל נסוג, מבוהל. בחלון נראה אור־חוזר מן הדליקה, אל תוך הגן מתכנס קהל גדול, ממהרים אל החלון, פותחים אותו בכוח, – נדחקים מבית־המדרש אל הפתח)

קולות

– רַבִּי, דְּלֵקָה!

– הָעִיר עוֹלָה בְּעָשָׁן!

– הָרוּחַ מְטַלְטֶלֶת אֶת הַלֶּהָבוֹת

מִגַּג אֶל גַּג!

– הוֹשִׁיעָה, רַבִּי, הוֹשִׁיעָה!

ברגמאן

דָּבָר זֶה אֵינוֹ יָכוֹל!

ישׂראל

(בהתנפלו עליו, ואחריו אחרים)

אֶפִּיקוֹרוֹס! עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל!

(אל הקהל)

בְּעַצְמוֹ הִצִּית!

הוּא מְבֻטָּח!

הקהל

אַ!

(מתנפלים על ברגמאן)

לאה

(אל הקהל)

הַפְסִיקוּ!

(הם חדֵלים)

הַנִּיחוּ לַעֲבֹר!

(הם עושׂים כן; היא נגשת, נוטלת את ברגמאן בידו)

בֹּא, חֲתָנִי שֶׁלִּי!

בֹּא, אִישׁ הָאוֹר,

נִבְרַח מִן הַחֲשֵׁכָה,

מִמְּאוֻרַת־הַפְּתָנִים הַזֹּאת…

שָׁלוֹם לָךְ, אִמָּא,

אַבָּא, הֱיֵה שָׁלוֹם…

זְכֹר אוֹתָנוּ, יוֹנָתָן…

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים מִכָּאן!…

(כשהקהל רוצה לסור עליהם מסביב)

סוּרוּ!

פַּנּוּ דֶרֶךְ!

תְּנוּ לַעֲבֹר, רוּחוֹת שֶׁל חֹשֶךְ,

לַאֲנָשִׁים טְהוֹרִים, בְּהִירִים,

הַהוֹלְכִים לִקְרַאת הָאוֹר!

(מניחים להם לעבור, לאה, ברגמאן – יוצאים. פינחס – נופל מעל הכסא)

מערכה שלישית

החדר הקודם ששוּנה לבית־מדרש מועט. ארון־קודש, מעל לארון פתוח עם טליתים ושופרות; מתחת לנברשת־נחושת תלויה – שולחן פשוט ועליו מפוזרים כלי־כתיבה ו“פתקאות”. בסמוך – כורסא. לצדדים רהיטים מוזנחים מן המערכה הראשונה. אחרי־הצהרים של יום סגריר המתבהר והולך.

מרים יושבת אחת ויחידה בחדר, עם סידור ביד, אבל אינה מתפללת; מבית־המדרש בוקע בעד הדלת הסגורה ונשמע רעש של קהל גדול; היא אינה נותנת דעתה על כך, יושבת, משוקעת בתוך עצמה, ועצב קפוא על פניה. מגינת־החצר עולים ובאים חסידים נושאי תיקים של טלית־ותפילין, משגיחים במרים ועוברים בחשאי אל בית־המדרש. בין השאר – החסיד העשיר הצעיר, החסיד הבן־בית והחסיד העני המהלכים אחריו)

החסיד העשיר הצעיר

(מתעכב בעברו)

רַבָּנִית –

(כשמרים נרעדת)

בֹּקֶר טוֹב לָךְ, רַבָּנִית.

יָכוֹל אֲנִי לִמְסֹר לָךְ דְּרִישַׁת־שָׁלוֹם מֵחֲתָנֵךְ

(פניה של מרים מאירים)

אֲנִי בַּגֻּבֶּרְנִיָּה הָיִיתִי…

מרים

(בקוּמה)

אֵצֶל בִּתִּי שֶׁלִּי…

החסיד העשיר הצעיר

אֵצֶל חֲתָנֵךְ שֶׁלָּךְ…

הוּא שִׁחְרֵר לִי אָח שֶׁלִּי…

עָלָה לֹא מְעַט…

עֹשֶר רַב הוּא מִתְעַשֵּׁר…

מרים

וּבִתִּי שֶׁלִּי?

החסיד העשיר הצעיר

אוֹתָהּ לֹא רָאִיתִי…

לֹא בִּשְׁלֵמוּת…

(נזכר משהו, מפסיק נבוך)

סִלְחִי נָא, רַבָּנִית…

(יוצא, החסיד הבן־בית והחסיד העני רוצים ללכת אחריו)

מרים

הַמְתִּינוּ…

אַתֶּם מַכִּירִים אֶת הַיְּהוּדִי הַזֶּה…

שַׁאֲלוּ אוֹתוֹ פְּרָטִים – – –

עַל בִּתִּי שׁאַלוּ – – –

(החסיד הבן־בית יוצא מהר; אל העני, החוכך עוד בדעתו)

הֲרֵי אַתָּה אָהַבְתָּ אוֹתָהּ…

הִיא לֹא הָיְתָה רָעָה בִּשְׁבִילְךָ…

יֶלֶד יָלְדָה…

שַׁאֲלוּ לְפָחוֹת עַל הַיֶּלֶד…

החסיד העני

אֲנִי מִתְיָרֵא, רַבָּנִית…

יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ גוֹרֵעַ עַיִן…

אֲנַסֶּה, רַבָּנִית – –

דבורה

(באה מפתח עזרת־הנשים, במנוד־ראש)

אַי, מִרְיָם’ל, מִרְיָם’ל…

בַּעְלֵךְ הוֹלֵךְ לִדְרֹש דְּרָשָׁה,

דְּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה לִפְנֵי הָ“עוֹלָם”…

וְאַת יוֹשֶׁבֶת וּמִתְעַצֶּבֶת…

מרים

יֵשׁ לִי מַה לְּהִתְעַצֵּב, חֲמוֹתִי…

בַּת אַחַת־יְחִידָה הָיְתָה לִי,

נִשְּׂאָה לְאִישׁ, –

אֶל הַחֻפָּה לא הוֹלַכְתִּיהָ!

פַּעַם אַחַת בְּשׂוֹרָה הוֹדִיעַתְנִי:

יֶלֶד יָלְדָה –

אֲנִי אֶת נֶכְדִּי לֹא אֶרְאֶה!

דבורה

(בהשתתפות, אך בחומרה)

שִׁכְחִי!

מרים

אָח שׁוֹכֵחַ…

אוּלַי גַּם אָב…

וְאוּלַי לֹא…

נֶאֱנָח לֵילוֹת תְּמִימִים.

בּוֹכֶה תְכוּפוֹת בַּשֵּׁנָה…

אֵם–אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ…

דבורה

בּוֹאִי אֶת הַדְּרָשָׁה לִשְׁמֹעַ…

הוּא דוֹרֵשׁ כְּבָר רֶגַע…

ישׂראל

(בא בסערה מבית־המדרש)

יְשׁוּעָה, רַבָּנִיּוֹת,

יְשׁוּעָה!

דבורה

מָה אֵרַע?

ישׂראל

שִׁמְעִי!

וְאַתְּ גַּם־כֵּן, רַבָּנִית צעִירָה…

שְׁמַעְנָה אֶת קוֹלוֹ!

אֶת קוֹל הָרַבִּי!

עַל־גַּב הָאַלְמֵימָר, לִפְנֵי הַקָּהָל,

מְיֻשָּׁר, מְרוֹמָם,

עוֹמֵד הוּא וּמְדַבֵּר!

עֵינָיו שֶׁלּוֹ מְאִירוֹת יְשׁוּעָה…

וּמִשְּׂפָתָיו מִלִּים פּוֹרְחוֹת;

אֱמוּנָה, בִּטָּחוֹן, אַהֲבָה אֶל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ,

וּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ… כְּיוֹנִים לְבָנוֹת

פּוֹרְחוֹת הֵן…

מרים

הַמִּלִּים שֶׁל יוֹנָתָן…

דבורה

בַּיִת שֶׁכֻּלּוֹ נִסִּים; עוֹד הַפַּעַם נֵס!

ישׂראל

בְּרָב־עָם הַדְרַת־מֶלֶךְ!

רַבָּנִית, כֹּחוֹ שֶׁל רֹב הָעָם הוּא!

הַזְעֵק אוֹתוֹ הִזְעַקְתִּי

מִכָּל קַצְוֵי עוֹלָם…

אִגְּרוֹת בִּידֵי רוֹכְבִים שָׁלַחְתִּי…

וְהֵמָּה בָּאוּ –

יְהוּדִים רַבִּים, חֲסִידִים רַבִּים…

מרים

(במורת רוח)

הָ“עוֹלָם”…

ישׂראל

(בראש מוּגבה)

הָ“עוֹלָם”!

(בפנותו אל דבורה)

וְכָל אֶחָד מִן הָ“עוֹלָם”

הוּא – יְהוּדִי!

וְכָל יְהוּדִי יֵשׁ לוֹ –

נְקֻדָּה יְהוּדִית,

נִיצוֹץ שֶׁל אֵשׁ בַּלֵּב!

וְקָטָן הוּא, הַנִּצוֹץ,

וּמָלֵא כֻּלּוֹ אֵפֶר הַלֵּב.

וְכָל־עוֹד הַנִּיצוֹץ לוֹחֵשׁ…

וּמִתְהַלְּכִים בַּחשֶׁךְ…

אֲבָל מִשֶּׁמִּתְכַּנְּסִים –

מִתְחַבְּרִים יַחְדָּו,

מִתְלַקְּטוֹת הַנְּקֻדּוֹת,

מִתְלַקְּחִים הַנִּיצוֹצוֹת

וּמִתְמַזְּגִים יַחַד

לְשֶׁמֶשׁ מְאִירָה,

לְשֶׁמֶשׁ גְדוֹלָה, –

לַעֲטָרָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק!

(בנצחון)

לֹא!

לֹא נִפְסְקָה

שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב!

דבורה

אֵיזוֹ שַׁלְשֶׁלֶת?

מרים

כְּבָר שָׁמַעְתִּי פַּעַם…

ישׂראל

הַשַּׁלְשֶׁלֶת לְמִן הַבַּעַל־שֵׁם,

שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב…

יונתן

(בא מבית־המדרש, בשׂמחה)

אִמָּא, סַבְתָּא!

אֶל עֶזְרַת־הַנָּשִׁים לֵכְנָה!

שְׁמַעְנָה קוֹלוֹ שֶׁ אַבָּא שֶׁלִּי,

אֶת פָּנָיו הַמְּאִירוֹת רְאֶינָה…

רְאֶינָה, אֵיךְ הַשְּׁכִינָה פּוֹרַחַת

מֵעָלָיו, מֵעַל רֹאשׁוֹ…

דבורה

בּוֹאִי, מִרְיָם’ל…

יונתן

אִמָּא!

דבורה

בּוֹאִי, בִּתִּי…

(מושכת אותה)

מרים

(מניחה למשוך עצמה)

לְמַעַנְךָ, בְּנִי!

(דבורה ומרים – יוצאות. בחוץ מתבהר, השמש משתחררת)

יונתן

(אל ישׂראל)

רְאֵה!

שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת, שֶׁמֶשׁ פָּז!

קַיִץ נָעִים פִּתְאֹם!

קַיִץ נָעִים לְמַעֲנֵנוּ!

(רץ אל החלון)

הִסְתַּלֵּק עַב־הֶעָנָן

מֵעַל לְבֵיתֵנוּ…

גִּנָּתֵנוּ מְלַבְלֶבֶת,

לִבּוֹתֵינוּ – גַּם הֵם!

שְׁמַע, קוֹל זִרְזוּף!

פְּלָגִים מְזַרְזְפִים,

זְרָמִים מִזְדָּרְזִים

מִן הַגְּבָעוֹת סַבִיב –

לָנוּ הַיְשׁוּעָה!

(בבית־המדרש משתלטת פתאום דממה)

מַה זֶּה, יִשְׂרָאֵל?

(המולה, ושוב דממה)

(ישׂראל ויונתן ממהרים אל הדלת, פותחים אותה, נכנס משה, מובל בידי הגבאי הראשון והשני, מאחוריהם – החסיד הבן־בית והחסיד העני; משה מדוכדך, מצומצם בתוך עצמו)

יונתן

אַבָּא…

(מקבל אותו מידי הגבאים)

ישׂראל

(אל הגבאים, החסיד הבן־בית והחסיד העני)

אַל תַּנִּיחוּ לָ“עוֹלָם” לְהִכָּנֵס –

הַבְרִיחוּ אֶת הַדֶּלֶת –

(הקהל נדחק לאחור, הדלת–נסגרת ונתמכת מבפנים בגביהם של העומדים על־ידה; מופיעות דבורה ומרים, שתיהן נצבות נפחדות¹ בפתח)

הקהל

(בדפקם על הדלת מצד בית־המדרש)

– תְּנוּ לְהִכָּנֵס!

– רַבִּי!

– רַחֵם עָלֵינוּ, רַבִּי!

ישׂראל

אֵין יְכוֹלִין! אָסוּר!

הָרַבִּי רוֹצֶה הִתְבּוֹדְדוּת…

חֶשְׁבּוֹן־הַנֶּפֶשׁ עוֹשֶׂה הוּא, הָרַבִּי!

הקהל

(דופקים שוב)

– רַבִּי!

– יֵשׁ לָנוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה לְבַקֵּשׁ!

– פִּתְקָאוֹת הֲכִינוֹנוּ!…

– יֵשׁ לָנוּ כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה בַּקָּשׁוֹת…

ישׂראל

אַחַר־כָּךְ!

(אל הגבאים)

לְכוּ דֶרֶךְ הֶחָצֵר…

פַּתּוּ בְּמַשֶּׁהוּ אֶת הָ“עוֹלָם” לָצֵאת,

וְאִם לָאו פַּזְּרוּ,

בְּמַקְלוֹת פַּזֵּרוּ…

(הגבאים והחסיד הבן־בית יוצאים)

החסיד העני

(מחפשׂ ומוצא מתחת לספסל צרורו שלו)

אֵין כָּאן מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד…

הֱיוּ שָׁלוֹם…

(יוצא עם הצרור על שכמו)

משה

(התאושש במקצת)

בַּקָּשׁוֹת יֵשׁ לֶהֶם…

פִּתְקָאוֹת…

אֲנִי יוֹדֵעַ…

(נוטל פתקאות מעל השולחן, קורא זו אחר זו, משליך אותן)

“בָּנִים”…

“בָּנִים זְכָרִים”…

“לְשַׁחְרֵר מִן הַצָּבָא”…

(במרירות)

זֹאת יוֹדֵעַ חֲתָנִי…

(מוסיף ומחטט בין הפתקאות)

“פַּרְנָסָה”…

שוּב “פַּרְנָסָה”…

אֶחָד מוֹזֵג עָשִׁיר רוֹצֶה “שֶׁפַע”,

“שֶׁלֶג” – רוֹצֶה סוֹחֵר יְעָרוֹת,

“גֶּשֶׁם” – סוֹחֵר־לְדַאנְצִיג…

(פורשׂ לפני עיניו את כפות־הידים הכחושות, החלושות)

לָקְחוּ יְהוּדִי חָלוּשׁ,

וּבְיָדָיו הַחַלָּשׁוֹת, הָרוֹעֲדוֹת,

הִנִּיחוּ מַפְתְּחוֹת

שֶׁל בָּנִים, פַּרְנָסָה וָשֶׁפַע,

שֶׁל גֶּשֶׁם וָשֶׁלֶג –

אֵינֶנִּי יָכוֹל,

אֵינִי יָכוֹל לָשֵׂאת אוֹתָם…

לָקְחוּ יְהוּדִי חוֹלֶה,

הַנּוֹשֵׁם בְּקשִׁי:

“נְהַג עוֹלָם!” –

מרים

(מרוגשת, ברעדה)

מַה לְּךָ, משֶׁה?

דבורה

(מאחוריה)

מַה קָּרָה לְךָ פִּתְאֹם?

ישׂראל

מַעֲשֵׂה שָׂטָן,

הַתְחָלָה יָָה כָּל־כָּךְ הַיְתָה…

יונתן

אַבָּא, הַתְחָלָה יָפָה כָּל־כָּךְ הָיְתָה.

משה

הַתְחָלָה…

הָיְתָה הַתְחָלָה…

חָשַׁבְתִּי, הִנֵּה חוֹזֵר

מַה שֶׁהָיָה לְפָנִים,

מַה שֶּׁהָיָה זוֹהֵר בְּנֹעַם מְתִיקוּת…

הַקָּהָל סָבִב בַּטַּלִּיתוֹת,

כְּמַלְאָכִים צְחוֹרִים,

עֵינַיִם – זוֹהֲרוֹת,

אֲלֻמּוֹת אוֹר שֶׁל אֱמוּנָה,

שֶׁל בִּטָּחוֹן וְשֶׁל אֵמוּן בִּי בְּעַצְמִי,

עִם מְסִירוּת־נֶפֶשׁ אֵלַי,

אֶל נֶכְדוֹ שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם…

סוֹפֵג הַלֵּב אֶת זֶה הָאוֹר וְהוּא גָדֵל,

וּלְלַבְלֵב מַתְחִיל הוּא, זֶה הַלֵּב,

וְהוּא צוֹהֵל, הַלֵּב: הִנֵּנִי!

נֶשֶׁר הִנֵּנִי,

וּכְנָפַיִם צְחוֹרוֹת, גְּדוֹלוֹת וַחֲזָקוֹת יֵשׁ לִי…

וְאֵלֶּה מִסָּבִיב “צְעִירֵי־הַנְּשָׁרִים” הֵם…

וַאֲנִי מוֹלִיךְ אוֹתָם אֶל מֶרְחֲבֵי הַתְּכֵלֶת

לְמַעְלָה לְמַעְלָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר גָּבוֹהַּ!

פּוֹרֵשׂ כְּנָפַי מֵעַל לִבְנֵי־הַנְּשָׁרִים שֶׁלִּי!

וְסוֹקֵר אוֹתָם מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם,

הַאֵין מֵהֶם נוֹפֵל? הַאֵין בָּהֶם כּוֹשֵׁל?

וּמְחַזֵּק הַחַלָּשִׁים בְּמַבַּט־עַיִן

וּמַגְבִּיהַּ הַנּוֹפְלִים בְּקוֹל־קְרִיאָה!

וְטָסִים אֲנָחְנוּ… הַרְחֵק־הַרְחֵק, גָּבוֹהַּ,

מֵעַל לָאֲדָמָה, מֵעַל לְכָל הָעוֹלָם,

וַאֲנִי קוֹרֵא בְּקוֹל –

וְקוֹל קְרִיאָתִי נִשָּׂא עַל הַיַּמִּים!

עַל הַר וָעֵמֶק, עַל שָׂדֶה וָיַעַר,

עַל עָרִים וּכְפָרִים… נִשָּׂא הַקּוֹל,

קוֹלוֹ שֶׁל מַנְהִיג־הַדּוֹר, שֶׁל גִּבּוֹר־הָאֱמֶת…

(מתנשׂא)

וְאַדִּיר הוּא הַקּוֹל, – עָבִים מִתְבַּקְּעִים,

רְקִיעִים נִקְרָעִים לְפָנָיו…

הַגַן־עֵדֶן פּוֹתֵחַ פֶּתַח וָשָׁעַר!

(נופל בחזרה עייף, מתנשׂא עוד פעם)

וְיוֹצְאִים לִקְרָאתֵנוּ אָבוֹת,

וְצַדִּיקִים!

הִנֵּה בָּא – אַבָּא פִּינְחָס!

מְחַיֵּךְ לוֹ חִיּוּךְ מְסֻתָּר

מִתַּחַת לַגַּבּוֹת וְלַשָּׂפָם..

"לֹא שִׁיטָתִי שֶׁלִּי… לֹא דַרְכִּי שֶׁלִּי…

"לֹא בְּדֶרֶךְ זוֹ צָרִיךְ הָיָה לָבוֹא…

"וְלֹא בְּאֹפֶן זֶה…

"אֲבָל טוֹב…

“טוֹב שֶׁבָּא!” –

סַבָּא שְׁלֹמֹה יוֹצֵא!

(בקול רך ונלבב מאד)

"דַּוְקָא כָּךְ! בְּדִיּוּק כָּךְ!

הַכֹּל מַמְרִיאִים אַחֲרֵינוּ,

גְּבוֹהָה וּגְבוֹהָה יוֹתֵר עוֹלָה הַדֶּרֶךְ

אֶל לִבְנַת הַסַּפִּיר –

אֶל הַשַּׁיִשׁ הַטָּהוֹר –

וּפְתְאֹם – – –

ישׂראל

מַה פִּתְאֹם?…

משה

“רַמַאי!” נִשְׁמַע קוֹל קוֹרֵא!

ישׂראל

מִי?

משה

וְכִי יוֹדֵעַ אֲנִי? אוּלַי לֵאָה מֵאֲשֶׁר הִיא שָׁם..

אוּלַי הַדּוֹקְטוֹר – בַּעְלָּהּ…

אוּלַי בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ מִי…

אוּלַי בַּת־קוֹל מִלְמַעְלָה…

אוֹ אֶצְלִי בַּלֵּב?

הקהל

(מעֵבר לפתח בית־המדרש)

רַבִּי –

הַגַּבָּאִים מְגָרְשִׁים בְּכֹחַ,

רַחֵם עָלֵינוּ, רַבִּי, תֵּן לְהִכָּנֵס…

אֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים כָּל־כָּךְ!

משה

(מתחנן לפני ישׂראל, לפני כל העומדים סביב)

תְּנוּ לְהִכָּנֵס…

תְּנוּ “לָעוֹלָם” לְהִכָּנֵס אֵלַי…

תְּנוּ לִי לִפְנֵי הָ“עוֹלָם”,

לִנְפֹּל “כּוֹרְעִים”,

לְהוֹדוֹת,

לְהִתְוַדּוֹת…

הֲרֵי יְהוּדִי חַיָּב לִהְיוֹת יָשָׁר!

דבורה

(שעמדה על־יד החלון)

מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ…

לֵאָה, נִדְמֶה, הוֹלֶכֶת…

מַחֲזֵה תַעְתּוּעִים, אוֹ מָה…

מרים

(רצה אל הפתח, רוצה ואינה יכולה לפתוח את הדלת בידיה הנרעדות)

לֵאָה הִיא זֹאת, לֵאָה הִיא זֹאת…

(בפחד)

אַךְ לְבַדָּהּ, בְּלִי הַיֶּלֶד…

וְהִיא מִתְנוֹדֶדֶת,

וְכַמָּה חִוֶּרֶת הִיא…

יוֹנָתָן, אֲחוֹתְךָ הוֹלֶכֶת, –

פְּתַח לָהּ!

(יונתן פונה הצדה)

משה

לְהַטִּיף מוּסָר בָּאָה, לְהוֹכִיחַ…

לאה

(נכנסת, תופסת את האם בידיה, – אל האב)

לֹא, לֹא לְהוֹכִיחַ, אַבָּא…

יונתן

מֵהֵיכָן בָּאָה אַתְּ, לֵאָה?

לאה

מִשָּׁם, מֵרָחוֹק…

יונתן

לְהֵיכָן הוֹלֶכֶת אַתְּ, לֵאָה?

לאה

אֲלֵיכֶם…

יונתן

לְשֵׁם מָה?

לאה

לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה!

יונתן

אַתְּ – מֵאִתָּנוּ?

ישׂראל

הֲרֵי אַתְּ הִשַּׂגְתְּ אֶת שֶׁלָּךְ,

נִצָּחוֹן גָּדוֹל הָיָה לָךְ!

יונתן

נִצַּחְתְּ, לָאוֹר הָלַכְתְּ!

לאה

הָאוֹר – קַר…

(רועדת)

כָּל־כָּךְ קַר…

משה

חָסֵר לָךְ מַשֶּׁהוּ, לֵאָה?

לאה

מַה יֵּשׁ לִי, אַבָּא?!

ישׂראל

(מתבונן בלאה)

שַׁחֶפֶת…

לאה

(מאַשרת)

שַׁחֶפֶת…

(הפסקה)

וְשָׁם,

שָׁם בַּעֲרִיסָה, הִשְׁאַרְתִּי יֶלֶד…

יַלְדָּהּ שֶׁל אֲחוֹתְךָ הָאַחַת וְהַיְחִידָה, יוֹנָתָן!

נֶכְדְּךָ שֶׁלְּךָ, אַבָּא!

אִמָּא, נֶכְדֵּךְ שׁוֹכֵב שָׁם עִוֵּר!…

כולם

עִוֵּר?

לאה

עֵינַיִם יֵשׁ לוֹ, גְּדוֹלוֹת!

עֵינַי שֶׁלִּי, אִמּוֹ,

וְשֶׁל אֲבִי־אָבִיו־זקֵנוֹ שְׁלֹמֹה…

לְפָנִים הָיוּ כָּאֵלֶּה

גַּם לְיוֹנָתָן…

וְאוּלַי עוֹד יֵשׁ לְךָ כָּאֵלֶּה לִפְעָמִים…

יונתן

(בחוּמרה)

לֹא!

לאה

בְּנִי שֶׁלִּי יֵשׁ לוֹ!

וְהוּא מַבִּיט בָּעֵינַיִם הַגְּדוֹלוֹת,

בְּעֵינֵי הַיּוֹנִים הַגְּדוֹלוֹת,

אֲבָל רָאֹה אֵינוֹ רוֹאֶה!

מרים

בִּתִּי!

דבורה

מַה זֶּה קָרָה?

משה

מִפְּנֵי מָה?

לאה

כִּי זֶה הַדָּבָר,

הַמַּבִּיט בָּאָדָם מִבַּעַד לָעֵינַיִם חוּצָה,

עֲדַיִן מְנַמְנֵם בְּתוּכוֹ,

עֲדַיִן לֹא נֵעוֹר…

(מדוֹאבת מאד)

וְלִכְשֶׁתִּתְעוֹרֵר הַנְּשָׁמָה הָרְדוּמָה הַזֹּאת

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים,

אוֹתִי,

אֶת אִמּוֹ, רָאֹה הוּא לֹא ירְאֶה!

הוֹשִׁיעוּ לִי!

ישׂראל

וְהַדּוֹקְטוֹר, בַּעְלֵךְ?

לאה

הוּא אֵינוֹ אִתִּי…

יַחַד עִם בְּשַׂר גּוּפִי,

שֶׁנָּפַל מֵעָלַי,

גַּם אֶת אַהֲבָתוֹ אִבַּדְתִּי…

וּבְאוֹצַר־הָרְפוּאוֹת אֵין תְּרוּפָה בִּשְׁבִילִי;

כָּךְ הוּא אוֹמֵר!

הַיְנוּ הָךְ!

אַתֶּם הוֹשִׁיעוּ…

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת עַל־יַד יַלְדִּי!

הוֹשִׁיעוּ!

יונתן

אֶל בְּנֵי־אָדָם יוֹשְׁבֵי־הַחשֶׁךְ

בָּאָה אַתְּ, בַּעֲלַת הָאוֹר,

לְבַקֵּשׁ יְשׁוּעָה…

לאה

אֵינֶנִּי גֵאָה עוֹד!

הַמָּוֶת

הִנִּיחַ עַל שִׁכְמִי

אֶת כַּף יָדוֹ;

לוֹחֵץ אוֹתִי לְמַטָּה, לְמַטָּה,

אֶל כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם –

(נופלת אל תוך זרועות אמהּ)

יונתן

זֹךְ רָצִית, אוֹר בִּקַּשְׁתְּ!

לאה

שְׁתֹק!

רַחֵם עָלַי וּשְׁתֹק!

זֹךְ הוּא שֶׁלֶג –

וְשֶׁלֶג קֹר הוּא, שֶׁלֶג מָוֶת הוּא!

חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת הַקֹּר!

זֹךְ – הוּא הַמָּוֶת!

הַסּוֹד הַמִּתְעַטֵּף

בְּתַכְרִיכֵי הַלֹּבֶן,

בְּלֹבֶן תַּכְרִיכִים!

מַה שֶּׁזַּךְ הוּא קַר

וּכְמוֹ בַּרְזֶל קָשֶׁה,

כּמוֹ פְּלָדָה…

וְאִם מַבְרִיק הוּא, מִתְנַצְנֵץ,

הֲרֵי זֶה, יוֹנָתָן, סַכִּין,

הַשּׁוֹחֵט אֶת יוֹנוֹתֶיךָ!

אִם זֹךְ הוּא שֵׂכֶל –

(ביאוּש)

אִם זֹךְ הוּא שֵׂכֶל, אֲנִי אָבַדְתִּי!

טִפַּת הַשֶּׁמֶן הָאַחֲרוֹנָה

נִשְׂרֶפֶת – בָּעֲשָׁשִׁית!

כָּךְ אוֹמֵר הוּא!…

משה

הוֹ, “חֹק” אָמַר הוּא –

יונתן

וְ – “טֶבַע”…

לאה

שֶׁקֶר בְּלֹא רַחֲמִים!

הַחֹק אַךְ כֶּבֶל הוּא!

הַטֶּבַע – חֶבֶל עַל הַצַּוָּאר…

חוֹנֵק, מַחֲנִיק, אֵינוֹ נוֹתֵן לִנְשֹׁם, הַחֶבֶל!

(בתוקף)

אִי־אֶפְשָׁר שֶּיִּהְיֶה הָעוֹלָם הֶפְקֵר –

אִם יֵשׁ עוֹלָם, וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ גַּם מִי

שֶׁנּוֹהֵג אֶת הָעוֹלָם!

וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ גַּם עַיִן, הַמַּשְׁגִּיחָה עָלֵינוּ!

בְּתוֹכֵנוּ, בְּתוֹכֵנוּ לֵב פּוֹעֵם,

וְהָעוֹלָם וַדַּאי גַּם לוֹ יֵשׁ לֵב!

לֵב יוֹדֵעַ רַחֲמִים…

(בתחינה)

הִתְפַּלְּלוּ עָלַי –

הִתְפַּלְּלוּ עָלַי לִפְנֵי הַלֵּב,

לִפְנֵי הַלֵּב הָרַחֲמָן הִתְפַּלֵּלוּ!

משה, יונתן

אֲנַחְנוּ? – אֲנַחְנוּ?

לאה

אַתֶּם!

אַתֶּם, הַגְּדוֹלִים, הַקְּדוֹשִׁים – אַתֶּם!

משה

לֵאָה, אֲנִי תוֹלַעַת!

לאה

אַבָּא מִסְכֵּן!

וְאַתָּה, יוֹנָתָן?!

צַעִיר אַתָּה וְחָזָק…

יונתן

הֵיכָן הֵן יוֹנוֹתַי, לֵאָה?

לאה

(מחקה קול יונים)

הַאֲמֵן… הַאֲמֵן… הַאֲמֵן…!

יונתן

(בזעף)

הֵן מוּמָתוֹת!

משה

(פתאום, בקומו, אל ישׂראל, בקול נגיד, גאה, במרירות)

פְּתַח!

ישׂראל

אֲנִי פּוֹתֵחַ! אֲנִי פּוֹתֵחַ!

משה

תְּנוּ לְהִכָּנֵס!

תְּנוּ לָ“עוֹלָם” לְהִכָּנֵס –

לְכָל הָ“עוֹלָם” תְּנוּ לְהִכָּנֵס!

ישראל

(פותח בידים נרעדות; בעצבות גדולה)

הֵם הִתְפַּזְּרוּ…

“מִנְיָן” בְּדֹחַק – –

משה

קְרָא וְיִכָּנְסוּ!

ישׂראל

אֲנִי מְצַיֵּת, רַבִּי, אֲנִי מְצַיֵּת!

(מרמז לקהל שיכּנס; בפנותו בחזרה אל החדר)

הָעֵינַיִם שֶׁלָּהֶם! הָעֵינַיִם!

(נכנסים כעשׂרה יהודים נפחדים; רובם בטלנים, ביניהם הישיש השלישי, נהוג בידי שני חסידים)

משה

נֵרוֹת!

יֻדְלְקוּ נֵרוֹת!

(ישׂראל והיהוּדים עושׂים כן)

משה

טַלִּיתִי שֶׁלִּי!

(ישׂראל רץ להביא את הטלית משידת־הספרים)

מרים

מָה אַתָּה רוֹצֶה, משֶׁה?

משה

לְנַסּוֹת!

יונתן

נַסֵּה, אַבָּא, נַסֵּה…

רְאֵה כַּמָּה הִיא חִוֶּרֶת…

משה

לִנְפֹּל, –

כְּמוֹ דָתָן וַאֲבִירָם לִנְפֹּל,

כְּמוֹ קֹרַח!

לֹא לְהֵרָמֵס כְּמוֹ תוֹלַעַת!

(מתעטף בקדחתנות בטלית שהוגשה לו; ישׂראל נסוג מפחד, בשעה שמשׁה נגש אל הארון)

לאה

(קוראת אחריו בחרטה של פחד)

אַבָּא –

(לאחר שהוא אינו שומע)

אִמָּא…

פַּחַד גָּדוֹל נוֹפֵל עָלַי –

יוֹנָתָן…

(תופסת אותו בידו; יונתן מוציא ידו מידה בחזקה, הופך פניו ממנה)

(משה נושק בלהט את הפרוכת, פותח את ארון־הקודש, כובש ראשו בתוכו, אומר מה שאומר, בקול בכיה חשאית)

לאה

(אל יונתן)

רְאֵה –

רְאֵה, אֵיךְ כְּתֵפָיו רוֹטְטוֹת –

אֵיךְ רוֹעֲדוֹת יָדָיו!

משה

…מִתְפַּלֵּל…

מִתְפַּלֵּל אֲנִי בַּעֲדָהּ –

בְּעַד בִּתִּי, בְּעַד בִּתָּהּ שֶׁל מִרְיָם, לֵאָה!

וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כָּל־כָּךְ חַלָּשׁ,

וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי כָּל־כָּךְ, כָּל־כָּךְ נָפַלְתִּי,

וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי הַטַּבַּעַת הַחַלָּשָׁה בְּיוֹתֵר

בַּשַׁלְשֶׁלֶת, בְּשַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב,

הֲרֵינִי מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מֵאֲבוֹתַי –

בַּקְשׁוּ רַחֲמִים!

(הפסקה, שנוּי הנעימה)

אַבָּא!

אֲנִי בִּנְךָ הַחַלָּשׁ, משֶׁה –

מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ בַּעֲדָהּ,

בְּעַד נֶכְדָּתְךָ! –

הֲרֵי אַתָּה הָיִיתָ

מְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם צְבָאוֹת!

וְכָל שֹׁרֶשׁ רָע – עָקוֹר עָקַרְתָּ!

וְכָל כִּבְשָׂה טְמֵאָה – גֵּרַשְׁתָּ –

כַּכֶּסֶף צָרַפְתָּ אוֹתָנוּ

בְּאֵשׁ –

אֵת אָבִיךָ־יוֹלֶדְךָ וְאֶת כֻּלָּם,

אֵת הַכֹּל מִסָּבִיב, נָתַתָּ בְּעַד אֱֹהֶיךָ!

עַכְשָׁו!

עַכְשָׁו בָּאתָ עַל שְׂכָרְךָ!

גָּדוֹל –

סָמוּךְ לְכִסֵּא הַכָּבוֹד,

מִיָּמִין לוֹ,

שָׁם מְקוֹמְךָ!

עֲזֹר!

וְשֶׁמָּא אַתָּה כּוֹעֵס עָלֶיהָ –

מַמְרָה הָיְתָה אֶת פִּיךָ –

זְכֹר:

לֹא תִקּוֹם כָּתוּב,

לֹא תִטּוֹר כָּתוּב,

הֲרֵי בְּעוֹלַם הָאֱמֶת אָתָּה –

יונתן

כָּךְ, כָּךְ, אַבָּא, כָּךְ…

לאה

(בהתפעלות)

לֹא כָּךְ!

לֹא כָּךְ, אַבָּא…

אֱמֹר: חֲרָטָה יֵשׁ בְּלִבִּי?

אֱמֹר, שֶׁאֲנִי מַאֲמִינָה בּוֹ,

שֶׁאֲנִי נוֹפֶלֶת אֶל כַּפּוֹת רַגְלָיו,

שֶׁאֲנִי רוֹחֶצֶת אוֹתָן בִּדְמָעוֹת –

שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֶשֶׁת לְפָנָיו בֶּעָפָר –

משה

שׁוֹמֵע, אַתָּה, אַבָּא?

(הפסקה)

וְאַתָּה, סַבָּא!

אַתָּה הַיְהוּדִי הַגָּדוֹל, הַגֵּאֶה – – –

אַל תַּקְפִּיד עָלַי,

שֶׁכָּךְ אֲנִי אֵלֶיךָ בָּא,

שֶׁאֲנִי פּוֹשֵׁט עַכְשָׁו יָדִי אֵלֶיךָ

וְאֶת חַסְדְּךָ אֲנִי מְבַקֵּשׁ!

לֹא יְהוּדִי שֶׁל שַׁבָּת וְלֹא יְהוּדִי שֶׁל יוֹם־טוֹב

הוּא נֶכְדְּךָ שֶׁלְּךָ –

יוֹרְדִים אֲנַחְנוּ!

וְחֶסֶד שֶׁל רַחֲמִים מְבַקְשִׁים אֲנָחְנוּ…

מרים

לֹא כָּךְ, משֶׁה, לֹא כָּךְ…

אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הוּא לֹא יִמְחוֹל לְךָ…

לאה

לֹא, לֹא כָּךְ, אַבָּא,

אֱמֹר, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתוֹ…

אֱמֹר, שֶׁעוֹד אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ

שֶׁקַּרְנֵי הָאוֹר מִתּוֹךְ עֵינָיו

עֲדַיִן הֵן פּוֹרְחוֹת בְּתוֹךְ לִבִּי.

שֶׁבְּנִשְׁמָתִי שֶׁלִּי רוֹעֵד עוֹד

זֶה חִיּוּכוֹ הַטּוֹב וְהַחַנּוּן!

משה

וְאַתָּה,

אֲבִי־אֲבִי־זְקֵנִי –

(תפילה חשאית)

וְאַתָּה, אֲבִי־אֲבִי־אֲבִי זְקֵנִי!

וְהַשַׁלְשֶׁלֶת!

שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב כֻּלָּהּ –

(תפילה חשאית, ביאוּש)

הֵם שׁוֹתְקִים!

לאה

עַב־עָנָן הוֹלֵךְ…

מֵעַל עֵינַי יוֹרֵד

הָעֲרָפֶל –

חשֶׁךְ מִשׂתָּרֵר.

אַבָּא!

פַּעַם אַחַת, רוֹצָה אֲנִי, שֶׁבְּנִי יִרְאֵנִי!

שֶׁתִּשָׁאֵר בָּבוּאָתִי שָׁם בְּעֵינוֹ!

פַּעַם אַחַת, וְלֹא יוֹתֵר!

(החסיד העני מוציא את השׂק מתחת לספסל)

משה

וְאַתָּה –

אַתָּה בְּעַצְמְךָ –

בְּעֵת קָרְאִי אֵלֶיךָ –

תֵּן לִי אוֹת!

שֶׁאַתָּה יֶשְׁךָ!

וְעַיִן יֵשׁ, יֵשׁ עַיִן הָרוֹאָה –

החסיד העני

לֹא טוֹב!

(תופס ומעלה את השׂק על כתפו, פונה לעבר הדלת)

יונתן

(רץ באותה שעה ונגש אל אביו, ומתייצב בינו ובין ארון הקודש,

אָסוּר לְנַסּוֹת אֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!

(“העולם” נושם לרוָחה מפחד, עינים מתנוצצות)

משה

(בחזרו מן הארון, ביאוּש)

לֵאָה, הוּא אֵינוֹ מַנִּיחַ!

לאה

(נשברת מפחד)

סָבָא פִּינְחָס,

סָבָא פִּינְחָס…

קולות פחוּדים

נִפְסְקָה,

נִפְסְקָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת!

ישׂראל

(פתאום, בהחלטה)

לֹא!

יוֹנָתָן הוּא הָרַבִּי!

לאה

(נפחדת)

יוֹנָתָן?!

מרים

(בהגינה עליו)

יַלְדִּי שֶׁלִּי!

(יונתן מתנודד)

ישׂראל

הָ“עוֹלָם” רוֹצֶה, הָ“עוֹלָם” מְצַוֶּה!

מרים

(צעקת פחדים)

הָ“עוֹלָם”..

הקהל

אָנוּ רוֹצִים, אָנוּ מְצַוִּים!

לאה

(בתקוָה)

הֳיֵה! הֱיֵה לְרַבִּי!

יונתן

(בהחלטה פתאומית)

הִנֵּנִי!

(המסך)

---

בַּפָּלִישׁ עַל הַשַּלְשֶׁלֶת

מאת

יצחק ליבוש פרץ

(חֲלוֹמוֹ שֶל אֶחָד מֵחוֹבְשֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ)

פּוֹאֶמָה דְּרַמָתִית בַּחֲרוּז לָבָן, בְּשָׁלֹשׁ מַעֲרָכוֹת

הנפשות:

החוטא – אחד מחובשי בית־המדרש.

ברכיה – בעל־בית עשיר, שעלה משפל המדרגה, כבן 50 – 60, בעל בית־משׂרפות־היי"ש, המוזג של שבת, מחזיק ממכר־השמרים, חוכר של טחנה ונהר־דגים, וכיוצא באלה עסקים.

אשתו,

בניו,

חתניו,

וכלותיו.

בתו הצעירה ביותר.

הרב,

השמש,

מחותנים.

משוגע.

פרוצה.

שלוש גבאיות.

בחורים, אברכים, בעלי־בתים, קצבים, כליזמרים, בדחן, עניים. בין העניים: מצליף־סוסים, סבּל, חוטב־עצים, חיגר, עיור, שואב מים, פושטי־יד וכיוצא בהם.

וסתם יהודים ויהודיות.

הבימה:

פליש עם שער פתוח לרוָחה אל חצר בית־הכנסת־הגדול באחורי־הבימה.

בתוך הפליש (מקדמת־הבימה אל אחורי־הבימה):

מימין: דלת של ברזל למַטה אל בית־הכנסת. – ספסל סמוך לקיר. – מדרגות – למעלה אל עזרת הנשים.

משׂמאל: פתח אל חדר־הבית־דין. – ה’קוּנאַ': בקיר של כוך לא־עמוק – שלשלת, המסתיימת בטבעת לכליאת היד. – מדרגות אל בית־המדרש למעלה.

הזמן:

יום סתיו.

המערכות מתקיימות:

הראשונה – לאחר שחרית.

השניה – לאחר מעריב.

השלישית – לעת חצות.

מערכה ראשונה

(המסך)

בחצר בית־הכנסת־הגדול – עגלה גדולה עם כילה שאיננה נטויה. המצליף מתעסק ליד הסוסים. יהודים זרים, בבגדי־נסיעה, אחד זקן–בתוך הכילה, ואחרים–בסמוך אליה, כולם מרוגזים, מודאגים. בני המקום, היוצאים ונכנסים מימין ומשׂמאל לחצר בית־הכנסת, נותנים להם שלום; משתתפים בצערם, מנחמים, שואלים ונשאלים… אגב כך הכול מביטים אל הפליש. בין הקהל, ומרוגזים יותר מכל האחרים, מתהלכים הכליזמרים וכליהם בידיהם.

בפליש, על הספסל הסמוך לקיר, יושב העיור. ועל־ידו, בשכיבה למחצה – החיגר. אליהם באים ונוספים עניים מן הפליש. בקצה הספסל, לצד הפתח אל בית־הכנסת הגדול, שבסמוך אליו שעוּנה חופה מקופלת על כלונסאותיה, – יושב השמש ובידיו הבדלות שלא הודלקו. הוא מנמנם, מתעורר לרגע, מתבונן מסביב נפחד, חוזר ונרדם. הכול מצפים למשהו מחדר הבית־דין – משם צריך לצאת משהו מכריע – דבר חשוב מאד לכולם. מחדר הבית־דין נשמעת תכופות המולה של אנשים רבים; לפעמים – קולות־קריאה בודדים: צער, זעם וכיוצא באלה. הדלת, כנראה, לחוצה מבפנים מרוב האנשים. לפני חדר הבית־דין עומדים אברכים, שפתחו, בלחצם על הדלת, סדק כלשהו, ובעדו הם מציצים פנימה, מאזינים למה שמתרחש בפנים.

בין חצר בית־הכנסת הגדול והפליש – אנשים עוברים ושבים בלא הרף.

(עניים באים אחד־אחד וזוגות־זוגות מחצר בית־הכנסת הגדול ונכנסים אל הפליש, נגשים אל הספסל. מדברים במנוד־ראש, במרירות)

המצליף

(רוטן)

אֵצֶל רַ' בֶּרֶכְיָה "יָמִים״ לוֹ הָיוּ…

עֶרֶב שַׁבָּת – דְּמֵי בֵּית־מֶרְחָץ,

וּמֵעַל לַגּוּף – גַּם מַלְבּוּשׁ, –

(בכעס)

אַךְ הוּא אָכַל לָשׂבַע – וּבָעַט.

אֵינוֹ מַנִּיחַ חֻפָּה לְהַעֲמִיד,

שֶלּוֹ הַכַּלָּה, אוֹמֵר הוּא!

הסבּל

מִישִיבַת־בַּטָּלָה בָּא כָּל זֶה,

מִלְּחִיצַת הַסַּפְסַל בַּקְּלוֹיז, –

אִלּוּ אַרְגָּז הוּא נָשָׂא…

חוטב־העצים

עֵצִים עֲגָלָה לוּ חָטַב…

העיור

(מהורהר)

יָפָה הִיא בְּוַדַּאי…

נוֹתֶנֶת מַשֶּהוּ וְאוֹמֶרֶת:

“אֱכוֹל” אוֹ “שְׁתֵה, וְלַבְּרִיאוּת” –

וְזֶה מָתוֹק כִּדְבַשׁ…

שואב־המים

הָיִייתִי מוֹצֵא אוֹתָם לְיַד הַנָּהָר.

אֲנִי מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית,

אֲנִי מַשְׁקֶה אֶת הַסּוּסוֹן,

מַצְלִיף לִי בְּשׁוֹט צְלִיף וּצְלִיף, –

לֹא הֵם רוֹאִים, לֹא הֵם שׁוֹמְעִים…

השמש

(מתעורר, באנחה)

חָטֹא חָטָא…

החיגר

רַגְלַיִם לוֹ הָיוּ –

לָרָע מִהֵרוּ…

העיור

עֵינַיִם –

סַרְסוּרָיו שֶׁל יֵצֶר־הָרָע…

(שלוש גבאיות יצאו מעזרת־הנשים. הראשונה, קוּפּה של צדקה בידיה, ירדה ונצבה על המדרגה התחתונה. השניה, סידוּר עבה תחת בית־שחיה, באה אחריה צולעת, וניצבת ליד מעקה־המדרגות מימין, מדרגה אחת למעלה מן הקודמת. השלישית, שסגרה בינתים מאחריה את הדלת של עזרת הנשים, מתייצבת מדרגה אחת למעלה מן הקודמת, משׂמאל למסעד־המדרגות. כל השלוש נועצות עיניהן בפתחו של חדר הבית־דין).

הגבאית הראשונה

וְהַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה לֹא הֵגֵנָּה!

הגבאית השניה

אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת…

הגבאית השלישית

וְלִוְיָתָן הֹעֲלָה בְּחַכָּה…

(נשארות עומדות רגע כמו קפואות; אחר־כך הולכות, אחת אחת ובמנוד־ראש, ויוצאות מתוך חצר בית־הכנסת הגדול, ומתערבות עם נשים אחרות)

פושט־יד

(בא, נושׂא תרמיל, מחצר בית־הכנסת הגדול, הולך ונִגש אל הספסל)

מִתְנַדֶּפֶת סְעֻדַּת־הָעֲנִיִּים!

(משליך את התרמיל אל מתחת לספסל. יושב בין השמש ובין העיור. בכליזמרים והבדחן, שבאו מחצר בית־הכנסת, נגשים אל השמש)

אחד הכליזמרים

(קובל)

לָקַחְתִּי בַּחֲנוּת בְּהַקָּפָה…

הבדחן

בְּמֶשֶךְ שָבוּעוֹת מֹחִי יִבַּשְתִּי,

לְהַמְצִיא נוֹטְרִיקוֹנִים – רָאשֵׁי תֵּבוֹת,

עִם חִדּוּשֵי־חֲרוּז וְהַמְצָאוֹת – –

כליזמר שני

אֲנִי הַמְצֵא הִמְצֵאתִי “ווֹלַאךְ”,

חָדָש תַּכְלִית חִדּוּשׁ, בִּשְבִיל “כִּסּוּי”

שֶל בַּת־הַזְּקוּנִים שֶׁל רַ' בֶּרֶכְיָה!…

וּ“מַארְשׁ” חָדָשׁ, חִדּוּשׁ גָּמוּר,

יַרְעִיש עוֹלָם בִּשְעַת חֻפָּה…

בָּא קְלוֹיְזְנִיק זֶה –

קולות ליד פתח חדר הבית־דין

(מפסיקים)

– הָרַב!

– הָרַב מְדַבֵּר!

– מִלָּה אֵין שׁוֹמְעִים…

השמש

(מבדר את החופה)

וְחֻפָּה, רְאוּ, כֻּלָּהּ הִיא חֲדָשָׁה,

אַטְלַס הִיא כֻּלָּהּ וּמְרֻקֶּמֶת,

קַשְׂקַשֵּׂי־זָהָב הִיא מְקֻשֶּׁטֶת, –

מֵאֵת הַכַּלּוֹת וְהַבָּנוֹת

(בעלי־בתים, כאלה שהם לומדים אחרי התפילה, באים ויורדים ממדרגות בית־המדרש, שׂקי הטלית־ותפילין מתחת לבית שׁחיָם)

בעל־הבית הראשון

יוֹשֵׁב הֶחָתָן בָּאַכְסַנְיָא…

בעל־הבית השני

(לאחר הצצה לחצר בית־הכנסת הגדול)

וּמִן הַכִּלָּה לֹא הֻתְּרוּ הַסּוּסִים…

בעל־הבית השלישי

אֲבָל, לְמַה שֶקְּלוֹיְזְנִיק מְסֻגָּל…

(מתייצבים באמצע הפליש)

בעל־הבית הראשון

(ברמיזה אל הפתח של חדר הבית־דין)

מַה נִשְׁמָע שָׁם?

קול

(משיב)

מְדַבֵּר עוֹד הָרַב!

בעל־הבית הראשון

תַּלְמִידוֹ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר!

בעל־הבית השני

הֶתֵּר־הוֹרָאָה נָתַן לוֹ…

בעל־הבית השלישי

חָתָן לְבִתּוֹ רָצָה לְקַחְתּוֹ…

בעל־הבית השני

לְאַחַר דְּרָשָׁה כָּזֹאת

פֶּה אֶל פֶּה הָיָה מָלֵא

בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל…

בעל־הבית השלישי

כָּאֵש לִהֲטוּ דְבָרָיו!

בעל־הבית הראשון

הַקּוֹל צִלְצֵל כְּפַעֲמוֹן…

השמש

הוֹלֵךְ אֲנִי אַחַר־כָּךְ לְקֶבֶר־אָבוֹת,

עוֹבֵר עַל־יַד הַקֶּבֶר שֶל אָבִיו,

וַאֲנִי דוֹפֵק לוֹ עַל מַצֵּבַת הָעֵץ:

קַלְמָן, אוֹמֵר אֲנִי לוֹ, לֹא זָכִיתָ!

לֹא הָיָה חָזוּי לְךָ נַחַת־רוּחַ זוֹ…

הבדחן

מִתְהַפֵּךְ עַכְשָו בַּקֶּבֶר –

(יוצאים אל הכילה)

השמש

מַעֲשֶׂה שָׂטָן, מַעֲשֶׂה שָׂטָן…

קולות על־יד הפתח

– הַמְחֻתָּן מְדַבֵּר!

– מַתִּיז אֶת הָרֵי"שׁ…

– דּוֹפֵק בְּאֶגְרוֹף עַל הַשֻּלְחָן –

“חֲצִי נְדָן קְנָס”, “הוֹצָאוֹת”.

בחורים

(נושׂאים תיקי־תפילין, יורדים מבית־המדרש, מסתודדים)

– הוּא מָכַר עַצְמוֹ לַשָּחוֹר…

– שָחוֹר־עַל־גַּב־לָבָן חוֹזֶה כָּתַב…

– וְגַם חָתַם…

– בְּדָם מֵאֶצְבָּעוֹ הַקְּטַנָּה…

– רָעוֹשׁ הָיָה רוֹעֵשׁ הָרַעַשׁ

כָּל לֵיל וָלֵיל, בַּחֲצִי הַלַיִל…

אָמְרוּ רוּחוֹת כָּאֵלֶּה מְנַשְבִים;

לְהָקוֹת־לְהָקוֹת שֶׁל צִפָּרִים

מִתְעוֹפְפוֹת! –

נָשׂוֹא נָשְׂאוּ אוֹתָה רוּחוֹת

כָּל לֵיל וָלֵיל אֵלָיו, אֶל הַקְּלוֹיז,

מִתּוֹךְ הַמִּטָּה, בַּעֲרוּמֶיהָ!

קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין

– בֶּרֶכְיָה מְדַבֵּר…

– מְפַרְפֵּר אֶצְלוֹ הזָּקָן הַלָּבָן…

– רוֹעֶדֶת הַיָּד הַשְּׁלוּחָה,

מַשְּׁהוּ אוֹמֵר הוּא, מַשֶּׁהוּ נִשְׁבָּע הוּא..

(בא ונכנס מחצר בית־הכנסת הגדול המשוגע, בגדיו קרועים ובלואים, בידו הוא מחזיק סיר)

פושט־היד

(קופץ ממקומו)

קִבַּלְתָּ?

המשוגע

(הופך את הסיר הריקן, הולך הלאה. אל בחור שהוא פוגש בדרכו)

הָרְחוֹב שָׁחוֹר…

אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה–מִתְעַלֶּפֶת…

(אל הבחורים המקיפים אותו)

הַכַּלָּה פוֹכֶרֶת אֶת יָדֶיהָ הַצְּחוֹרוֹת,

תּוֹלָשֶׁת אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשָׁה הַשְׁחוֹרוֹת,

מְכַלָּה בְּבֶכִי אֵת עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת,

רוֹחֶצֶת אֶת רַגְלֵי אִמָּהּ בְּדִמְעוֹתֶיהָ,

רוֹצָה לְכָאן – נִמְשֶׁכֶת בְּחָזְקָה לְכָאן–

וְאֵין יוֹדֵעַ, לָמָה – –

קולות ליד הפתח של חדר הבית־דין

– הוּא עַצְמוֹ!

– הוּא הִתְרוֹמֵם וּמְדַבֵּר…

– צָמַח, גָּדַל!

– כְּמוֹ אִילָן צָעִיר בַּיַעַר!

– שׁוֹלֵחַ אֶת יָדוֹ כְּמוֹ שְׂרָרָה!

– שִׁמְעוּ הַקּוֹל, כְּקוֹל מַלְכוּת…

(הפסקה, האברכים נדחקים ביתר תוקף אל הפתח, הדלת נפתחת יותר, מתהווה סדק רחב)

(הפסקה)

(מחדר הבית־דין מתחילים יוצאים אחד־אחד אברכים, אחוזי פליאה, תמהון ופחד)

היוצאים

– “שִׁירָתוֹ שֶׁלּוֹ”…

– “הַתּוֹךְ שֶׁל נִשְׁמָתוֹ הִיא”…

– “הַשְׁכִי–נָה שֶׁלּוֹ”…

קול בפליש

לָמָה נוֹתְנְים לוֹ לְדַבֵּר?!

היוצאים

(פחודים יותר)

– רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁלּוֹ, אוֹמֵר הוּא.

– קְדוֹשָׁה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הָאַהֲבָה…

– הָאַהֲבָה, אוֹמֵר הוּא, הִיא הַסְּנֶה…

– הָאַהֲבָה אֶת הָעוֹלָם בָּרָאָה!

קול בפליש

סִתְמוּ אֶת פִּיו!

אחד מן היוצאים

“אֱלֹהִים הוּא הָאַהֲבָה” –

שני מן היוצאים

(רץ לעבר הפתח של בית־הכנסת הגדול)

הֵיכָן הַשּׁוֹפָר?

שלישי מן היוצאים

לְהַחְרִים, לְנַדּוֹת…

(מטלטלים את הדלת, הדלת אינה נכנעת)

קול מחדר הבית־דין

עִקְרוּ אֶת לְשׁוֹנוֹ מִפִּיו!

קולות לפני הפתח של חדר הבית־דין

– רָצִים אֵלָיו בְּאֶגְרוֹפִים.

– עוֹצֵר אוֹתָם בְּמַבָּטוֹ,

כְּמֶלֶךְ אֶת הָעֲבָדִים!

– מְדַבֵּר וּמְיַסֵּר כְּמוֹ בְּשׁוֹטִים.

– הֵם שָׁחִים מִתַּחַת לִדְבָרָיו,

כְּשִׁבֳּלִים בְּהַכּוֹת בָּהֶן הַבָּרָד…

– הוּא יוֹצֵא…

(מַעבר שנתפנה מעצמו; יוצא החוטא, מאחוריו – האחרים)

החוטא

(בצאתו)

בִּי הִשְׁתַּלְהֵב שׁוֹשָׁן אָדֹם,

הַאִם תִּרְצוּ, קוֹצִים, יַסְּרֵנִי?

הָעַכְבָּרִים מִתּוֹךְ חוֹרֵי־הָאֹפֶל,

הַאִם תִּרְצוּ לִשְׁפּוֹט אֶת הַזָּמִיר

עַל שִׁיר־הַשַּׁחַר שֶׁלּוֹ,

עַל שִׁיר־הַאָבִיב שֶׁלּוֹ,

עַל שִׁיר־הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ

הָרָם וְהַנִּשְׂגָּב?!

עָבֵי־עָנָן שְׁחוֹרִים וַאֲפֵלִים,

הֲתִרְעֲדוּ מִפְּנֵי קַרְנֵי הַבֹּקֶר?

(מרגיש בכליזמרים)

אַי, הַכְּלֵיזְמָרִים, נַגְּנוּ לִי זֶמֶר;

כִּנּוֹר, נַגֵּן! נְסוֹךְ אֶת נֹעַם

הַכְּמִיהָה הַמַּלְכוּתִית

כְּשֶׁמֶן רֵיחָנִי…

וְאַתָּה, חָלִיל, –

שִׂמְחַת הַמֶּלֶך הָרוֹטֶטֶת,

אַהֲבָתוֹ הַמְּלַבְלֶבֶת שִׁירָה!

הוֹדַע, בַּטְנוּן, לְכָל הָעוֹלָם אֶת רְצוֹנוֹ!

בַּשְׂרִי אֶת הַבְּשׂוֹרָה, הַחֲצוֹצְרָה –

אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ!

(הכליזמרים נשמעים שלא־ברצונם ומנגנים)

“מַארְשׁ” נַגֵּנוּ!

מְצִלתַּיִם, צֶלְצְלִים וְתֹף־הַדּוּד!

יִרְעֲדוּ בָּתִּים סָבִיב,

וּמִשִּׂמְחָה – גָּבְהֵי־שְׁחָקִים,

וְיִשְׁפְּכוּ אֶת כּוֹכְבֵיהֶם

עַל רֹאשׁ הֶחָתָן, כְּמוֹ כִּשׁוּת!

אֶל מַלְכָּתוֹ הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ.

בתו של ברכיה

(פרצה אל תוך הקהל שבפליש)

לֹא מַלְכִּי, לֹא מַלְכָּתְךָ!

רִחַמְתִּיךָ רַק רַחֵם!

יָתוֹם עַל דֶּלֶת הִתְדַּפַּקְתָּ,

לְבַב־אָחוֹת פָּתַחְתִּי לְךָ.

(נותנת ידיה על לבה)

וְהַנָּחָשׁ בַּחֵיק נוֹשֵךְ!

(בהתרפקה על הרב)

רַבִּי, אֲנִי נְקִיָה מֵחֵטא!

(אל המחותן)

טְהוֹרָה כְּזָהָב בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה!

אַל תַּעֲשֶׂה, מְחֻתָּן, רָעָה,

וְאַל תְּכַסֶּה, – יִכָּמְרוּ רַחֲמֶיךָ, –

רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶל אַבַּא כְּלִמָּה,

אַל תָּמִית לִי אִמִּי הַזְּקֵנָה…

(בפנותה אל כולם)

אֵינֶנִּי אֲשֵׁמָה.

החוטא

אָשֵׁם אָנֹכִי!

הרב

שִׁמְעוּ! הַשְׁמַעְתֶּם?

הוּא מַכְחִישׁ אֶת דִּבּוּרָיו!

(מכריז)

בִּתּוֹ שֶל בֶּרֶכְיָה טְהוֹרָה הִיא,

כְּמוֹ מַרְאָה מַבְרִיקָה לְטֹהַר,

כְּבַת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה – – –

ברכיה

(בהגביהו את בתו)

יְהוּדִים, רְאוּ!

הֲיֵשׁ מִרְמָה בְּעֵינַיִם אלֶה?

הֲיוּכְלוּ מבָּטִים כָּאֵלֶה לְשַׁקֵר:

הרב

(אל המחותן)

צַוֵּה לְהַתִּיר אֶת הַסּוּסִים מִן הַכִּילָה!

צַוֵּה מִנְחָה לְהִתְפַּלִֵל – לֶחָתָן…

חֲשְָד שְֶל חֵטְא חָשַׁד בְּבַת־יִשְׂרָאֵל,

יַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה!

(אל ברכיה)

הוֹבֵל אֶת הַכַּלָּה לַ“הוֹשָבָה”!

תְּהִי לָהּ כַּפָּרַת־עָווֹן

זֹאת הַחֶרְפָּה, זֹאת הַבּוּשָׁה,

יִזְכּוֹר לָהּ זֹאת הָאֱלֹהִים

בְּשָׁעָה שֶׁל סַכָּנָה…

ברכיה

(בהוליכו את הבת החוצה)

עֲנִיּים – אֶל הַסְּעֻדָּה!

אֶל הַשִּׂמְחָה – כָּל מִי שֶׁהוּא יְדִיד!

לְכוּ אֶל הֶחָתָן – הָאַבְרֵכִים…

(רובם יוצאים)

הרב

(קורא אחריהם)

אֲנִי אֶהְיֶה מְסַדֵּר הַקִּדּוּשִׁין!

(אל החוטא)

וְאַתָּה… הִשְׁבַּתָּ לִיהוּדִי אֶת הַשִּׂמְחָה,

לְשׁוֹן־הָרָע אָמַרְתָּ…

יוֹתֵר מִדַּי הִרְחַקְתָּ, יוֹתֵר מִדַּי,

חֲזוֹר בְּךָ!

החוטא

רַבִּי, מִי שֶחוֹזֵר

לְעוֹלָם אֵינוֹ מַגִּיעַ אֶל הַקֶּבֶר.

הרב

תֵּן יָדְךָ אֶל הַטַּבַּעַת…

(מישהו מרים את השלשלת, מגיש אותה)

החוטא

לֹא, לֹא, זֹאת לֹא!

רַק זֹאת לֹא,

תְּנוּ לִי לָלֶכֶת…

הרב

עַד לְמָחָר!

לְטוֹבָתְךָ תֵּן אֶת הָיָד…

החוטא

טוֹבָה אֵינָהּ צְפוּיָה לִי עוֹד…

הרב

רַחֲמֵי הַשֵּׁם גְּדוֹלִים

וּזְכוּתָהּ שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה

תַּעֲמוֹד לְךָ!

יוֹם שֶׁל חֶרְפָּה וָקֶלֶס

יִשְׁבּוֹר אֶת גַּאֲוָתְךָ!

יָרוֹד יֵרֵד הַלַּיְלָה,

הַלַּיְלָה הַדּוֹמֵם…

וּבְשָׁכְבְּךָ בּוֹדֵד, שָׁכוּחַ,

בְּדִמְמַת הַלֵּיל עָטוּף,

תָּבוֹא חֶשְׁבּוֹן עִם עַצְמְךָ,

תַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ…

החוטא

כְּבָר עָשִׂיתִי,

וּשְׁאֵרִית לִי לֹא נִשְׁאָרָה!

הרב

נִשְׁאָרָה:

הַנִּיצוֹץ הַקָּדוֹשׁ

מִן הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָה

מִתַּחַת לָאֵפֶר הַחוֹטֵא!

רַחֲמֵי הַשֵּם גְּדוֹלִים,

בַּלַּיְלָה הָרוֹגֵעַ הוּא יִשְׁלַח לְךָ

שְׁנַיִם מַלְאָכִים צְחוֹרִים –

שֶל תְּשׁוּבָה, חֲרָטָה וּמְסִירוּת אֵלָיו…

(אל חצר בית־הכנסת הגדול מתקרבת נגינת החופה)

קולות של קוצר־רוח בפליש

– תֵּן, כֶּלֶב, אֶת הַיָּד לַטַּבַּעַת…

הַכַּלָּה כְּבָר הוֹלֶכֶת אֶל הַחֻפָּה…

– אָנוּ מְבַקְּעִים אֶת הַקֵּן

שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת חַטָּאוֹת…

החוטא

(נאבק)

תְּנוּ לִי, תְּנוּ לִי לָלֶכֶת מִכֶּם…

הַעֲרֵב הֶעֱרִיב יוֹמִי…

הַלַּיְלָה קוֹרֵא לִי…

שִׁמְעוּ הַכִּנּוֹר, אוֹתִי הוּא מְבַכֶּה,

אוֹתִי, אוֹתִי מַסְפִּיד הֶחָלִיל..

(נאבק ביתר חוזק)

לֹא – לֹא –

המשוגע

(דוחף את הקהל הצדה)

תְּנוּ לָגֶשֶׁת

(נוטל את השלשלת)

אֶחָא, לִי תֵּן אֶת הַיָּד!

(החוטא מופתע – עושׂה כן)

(המסך)

מערכה שניה

(אחרי מעריב. בחצר בית־הכנסת הגדול דולק פנס אחד ויחיד. בזוהר האדמדם הרופף מבחינים בצלליהם של נשים וגברים)

שלוש הגבאיות

(באות ויורדות מעזרת־הנשים, מחפשׂות בעינים את החוטא, מרגישות בו; אף־על־פי־כן הן נשארות עומדות על עמדן, בראותן את בעל־הבית הראשון והשני, היורדים מעל מדרגות בית־המדרש)

המשוגע

(מוציא מן הכוך את מצעו ומציע לעצמו על הספסל הסמוך אל הקיר)

החוטא

(קרוב אל קדמת־הבימה, למלוא כל ארכה של השלשלת, רועד)

בעל־הבית הראשון

(ברצותו לגשת אל החוטא)

פּוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל!

בעל־הבית השני

(מושכו משם)

אֵין שׁוֹמְעִים נְגִינָה;

וַדַּאי יוֹשְׁבִים כְּבָר בַּסְּעֻדָּה.

(שניהם יוצאים)

שלוש הגבאיות

(יוצאות גם הן, בזו אחר זו, ורוקקות בעברן על־יד החוטא)

המשוגע

(מסתובב ופניו אל החוטא)

אַתָּה רוֹעֵד?

החוטא

מְחַלְחֶלֶת קָרָה בָּאֲבָרִים.

הַשְׂעָרוֹת מִסְתַּמְּרוֹת כִּנְחָשִׁים.

וְהַשָׁרָשִׁים דּוֹקְרִים, דּוֹקְרִים –

‏(מנגב את הפנים והמצח)

נִשְמָתִי מְטַפְטֶפֶת וְהוֹלֶכֶת

וְכָלָה טִפִּין־טִפִּין –

(בחצר בית־הכנסת הגדול מתרבים הצללים, מתקרבים זה לזה, מסתודדים, נפרדים. קרבים אל הפליש, מתייצבים; חוזרים והולכים. ניכר, שהם ממתינים לעוד משהו או מישהו, בשביל להוציא משהו אל הפועל)

החוטא

(מושך בשארית כוחו את השלשלת, להתרחק ככל האפשר מן הצללים, אל המשוגע)

אוֹתְךָ אֵין הֵם מַפְחִידִים?

המשוגע

(שֶׁרָצה לשכב, מתיישב; לאחר הפסקה קטנה, בשויון־נפש)

רוֹדְפִִים אַחֲרַי; אֲנִי מְשֻׁנֶּה…

מתְקָרֵב מִישֶׁהוּ, תּוֹלֵשׁ לִי דָשׁ

מִן הַמַּלְבּוּשׁ, אוֹ מִן הֶחָלוּק,

נִזְקָם שֶׁלָּהֶם; נוֹתְנִים אַחֵר –

הוֹ, הֵם מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי “עֵרוֹם”…

החוטא

וּכְשֶׁהֵם מַכִּים?

נוֹגְעִים בַּגּוּף בְּיָדַיִם מְלֻכְלָכוֹת,

נָשִׁים זְקֵנוֹת עִם צִפָּרְנֵי זֻהֲמָה! –

אוֹ הַמַּבָּטִים, כַּמַקְדְּחִים,

קוֹדְחִים לְךָ עָמֹק בַּלֵּב…

המשוגע

אֲנִי נֶעֱמָד; וְהֵם בּוֹרְחִים…

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ מַפחִיד…

החוטא

שׁוּם דָבָר לֹא?…

המשוגע

לֹא גוּפִי הוּא, לֹא נִשְׁמָתִי…

אֲנִי זֶה מִזְמָּן כְּבָר לֹא אֲנִי…

החוטא

אַתָּה – לֹא אָתָה?

המשוגע

פַּעַם אַחַת לַשָּׁמַיִם נִתְגַּעְגַּעְתִּי…

וַהֲרֵינִי עוֹבֵר לְיַד הַנָּהָר,

בַּמָּקוֹם שֶׁאַתָּה לְטַיֵל שָׁם הִלַּכְתָּ…

וְהוּא מְנַעֲנֵעַ רָקִיעַ בְּחֵיקוֹ

עִם כּוֹכָבִים צוֹחֲקָנִיִים…

בּוּךְ, לַנָּהָר;

דַּיָגָיו שֶׁל בֶּרֶכְיָה – אַחֲרָי!

חַה־חַה־חָה! – הֵם מְחַפְּשִׂים בַּיְרוֹקָה,

וַאֲנִי מִתְנַעֲנֵעַ בָּרָקִיעַ, מִתְנַעֲנֵעַ וְצוֹחֵק,

רוֹאֶה אֵיךְ הֵמָּה סוֹחֲבִים פֶּגֶר זָר,

חַה־חַה־חָה!

(הצללים והמסגר, שלו המתינו, באים אל תוך הפליש)

בעלי־בתים

שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!

שַׁבֵּר אֶת הַשַׁלְשֶׁלֶת!

(כשהמסגר מתחיל לעשׂות כן, אל החוטא)

הַיָּד תַּעֲזוֹר לַיָּד!

וְאַתָּה תְּשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ

מֵרַ' בֶּרֶכְיָה, מִן הַשּׁוֹדֵד,

וּמִן הָרַב, שֶׁהוּא תּוֹמֵךְ בּוֹ

בְּעַד רְחַ"שׁ וּדְמֵי־יוֹם־טוֹב.

הוּא לָקַח מֵאִתָּנוּ הַכֹּל –

אחד

הוֹצִיא מִיָּדִי אֶת הַטַּחֲנָה…

השני

וּמִיָּדִי – אֶת הַחֲכִירָה…

השלישי

מִמֶּנִּי לָקַח אֶת הַנָּהָר…

הרביעי

מִמֶּנִּי – אֶת בֵּית־הַמְּזִיגָה שֶׁל שַׁבָּת…

עִם הַבָּנִים, עִם הַחֲתָנִים

הוּא בּוֹלֵעַ אֶת הָעוֹלָם.

(נחפזים לדבר זה אחר זה)

– וְאֶת כְּבוֹדָה שֶׁל הַתּוֹרָה!

– הַ“הוֹצָאָה” וְהַ“הַכנָסָה”!

– חֲתַן־תּוֹרָה וַחֲתַן־בְּרֵאשִׁית!

– וְהָעֲלִיּוֹת, וְהַ“מְּקוֹמוֹת”

שֶׁבִּשְׁנֵי כָּתְלֵי־הַמִּזְרָח – –

קולות נשים

– וּבְעֶזְרַת־הַנָּשִׁים – הָאֶשְׁנַבִּים…

– כָּל וִילוֹן וְכָל סְבָכָה,

– כָּל מָקוֹם שֶׁשׁוֹמְעִים מִלָּה

מִבֵּית־הַכְּנֶסֶת, מִבַּעַל־הַתְּפִלָּה!

– בִּשְבִיל הָאִשָּׁה, בִּשְׁבִיל הַבָּנוֹת,

בִּשְׁבִיל הַכַּלּוֹת שֶׁהוּבְאוּ מֵרָחוֹק!

סַמוּט, אַטְלָס, בִּגְדֵי־מֶשִׁי,

עִם קִפּוּלִים – זָהָב וָכֶסֶף.

מִטְפְּחוֹת־חָזֶה, מִטְפְּחוֹת־מֵצַח,

וּמְשֻׁבָּצוֹת בְּאַבְנֵי־חֵן – –

וּמְבַיְּשׁוֹת אֶת דַּלוּתֵנוּ,

וּמַשְׁחִירוֹת אֶת יּחוּסֵנוּ,

בַּעֲלֵי־הַגַּאֲוָה הַלָּלוּ,

שֶעָלוּ מִשֵּׁפֶל מַדְרֵגָה…

בעלי־הבתים

– הוּא מִשְׂתָּרֵעַ בְּתוֹךְ הָעֲיָרָה

וּמִתְפַּשֵּט, וּמִשְׁתַּפֵּךְ,

כְּמוֹ הַבָּצֵק שֶׁבְּתוֹךְ הָעֲרֵבָה – –

– וַאֲנַחְנוּ מִצְטַמְּקִים רַק,

מִתְכַּוְּצִים רַק, נִדְחָקִים,

וְהָרַב הַזָּקֵן – תּוֹמֵך בּוֹ…

“הַדִּין הוּא כָּךְ! הַדִּין הוּא כָּךְ!”

– נַעֲשֶׂה אוֹתְךָ לְרָב:

עַל הַכִּסֵּא הַגָּדוֹל נוֹשִׁיבְךָ,

וְאִצְטָלָה יָפָה נִתֵּן לָךְ,

וּשְׁטְרַימִיל יָקָר – בְּמַתָּנָה,

עִם שַׂעֲרוֹת־כֶּסֶף אַרֻכּוֹת…

וּקְלוֹיז חָדָשׁ לְךָ נִבְנֶה,

סִפְרֵי־תוֹרָה חֲדָשִׁים נִכְתֹּב

עַל עוֹר־הַצְּבִי הַטּוֹב בְּיוֹתֵר…

נשים

וְאָנוּ כֻלָנוּ, וּבְנוֹתֵינוּ,

וְכַלּוֹתֵינוּ – אָנוּ נִתְפּוֹרָה

מְעִילֵי־תוֹרָה אֲדֻמִים מִסַּמוּט

וְנִרְקְמֵם זָהָב וָכֶסֶף…

בעלי־הבתים

וּנְקַשְּׁטֵם טַסִּים שֶׁל כֶּסֶף;

וּכְתָרִים, הוּפְזוּ תִפְאֶרֶת…

וְהַפַּעֲמוֹנִים צַלְצֵל יְצַלְצֵלוּ,

וְאַתָּה כִּבּוּדִים תְּחַלֵק…

שְׁכַח רַק אֶת בִּתּוֹ שֶׁל בֶּרֶכְיָה…

הנשים

וּלְךָ לְכַלָּה נִתֵנָה

אֶת הַיָּפָה, הָעֲשִׁירָה בְּיוֹתֵר.

רוֹצֶה אַתָּה – מִיָּד וָתֵכֶף

חֻפָּה לְהַעֲמִיד?

מִן הַחֲתֻנָּה אֵת הַכְּלֵיזְמָרִים

בְּשַׂעֲרוֹת רָאשֵׁיהֶם נִסְחוֹבָה,

וְאֶת הָרַב – בַּזָּקָן נִמְשׁוֹך – –

(משתתקים פתאום, נסוגים כולם, חוץ מן המסגר, המוסיף ומשייף, כלפי הכתלים, מפחד מפני אלה הבאים זה עתה)

בעלי־מלאכה

נַסֵּר, נַסֵּר,

עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ נַסֵּר,

תַּעֲזוֹר הַיָּד לַיָּד,

אֶת עֻלֵּנוּ אַתָּה תִּשְׁבּוֹר,

אַתָּה תְבַטֵּל אֶת הַחֲכִירָה…

בָּשָׂר וְלֹא עֲצָמוֹת נֹאכֵלָה, –

הַתֵּר תַּתִּיר לָנוּ שְׁחִיטַת־חוּץ, –

וּשְׁמָרִים – חָפְשׁיִּים לַכֹּל,

וּבָתֵי־מְזִיגָה שֶׁל שַׁבַּת!

וְהֶפְקֵר הַנָּהָר עִם הַדָּגִים!

וַאֲנַחְנוּ פּוֹרְצִים הָאֲסָמִים,

הַמְּלֵאִים חִטִּים, הַמְּלֵאִים שִׁיפוֹן!

אַתָּה תַּתִּיר, אַתָּה תְּצַוֶּה,

וְלֶחֶם נֹאכַל כְּדֵי שָׂבְעָה…

(נסוגים מפני הבאים מחדש)

חובשי בית־המדרש

שַׁיֵּף, אֻמָּן, שַׁיֵּף!

עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שַׁיֵּף!

הַיָּד לַיָּד עוֹזֶרֶת:

מִן הַשַׁלְשֶׁלֶת אִם נְשַׁחְרְרֶנּוּ

הֵן יְגַלֶּה הוּא וְיִמְסוֹר

אֵת הַצֵּרוּפִים וְאֵת הַהַשְׁבָּעוֹת,

יִישַׁחְרֵר לָנוּ אֶת הַלְּבָבוֹת

מִן הַכְּמִיהָה הַנּוֹגֶסֶת, הַכּוֹסֶסֶת,

מִן הֶעֳנִי הַמְּדַכְדֵּךְ – –

מִן הַפַּחַד, שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם,

וּמוֹצֵץ אֶת הַדָּם מן הַגּוּף,

וְאֶת הַלֶּשֶׁד – מִן הָעֲצָמוֹת

וְשׂוֹרֵף לָנוּ אֶת הַמֹּחַ – –

לַיְלָה־לֵיל בַּקְּלוֹיז הַקַּר

רַק צְלָלִים שְׁחוֹרִים נִסְפּוֹג,

רַק נִשְׁמַע יִלְלַת הָרוּחַ!

וּבַחוּץ, בַּמֶּרְחַבְיָה,

בַָּבָּתִים הַחרְשִׁים־אִלְמִים

שֶׁסֻּגְּרוּ בָּם חַלּוֹן וָדֶלֶת,

בַּמִּטּוֹת – יְשֵׁנוֹת נָשִׁים,

יְשֵׁנוֹת בָּנוֹת – בָּרְשָׁתוֹת

שֶׁל שֵׂעָר מְקֻרְזָל־אָרֹךְ,

אוֹ שֶׁל שֵׂעָר כַּלֶּהָבָה…

בַּחֲלוֹמוֹת הַלּוֹהֲטִים…

וּפוֹשְׁטוֹת רַגְלַיִם עֲרֻמּוֹת,

יָדַיִם עֲרֻמּוֹת, צַוָּארִים עֲרֻמִּים…

נְשִׁימָה כְּבֵדָה, שָׁדַיִם עֲגֻלִּים…

הוֹ שַׁחְרְרֵנוּ מִן הַכְּמִיהָה,

מִן הָאֵשׁ הַזֹּאת הַשְׁחוֹרָה!

יָבִיאוּ אוֹתָן רוּחוֹת, שֵׁדִים,

בַּכֻּתָּנוֹת – מִן הַמִּטּוֹת!

אָנוּ מוֹכְרִים אֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ – –

קצבים

(באים במרוצה, דוחקים את הקודמים)

שַׁיֵּף, אֻמָּן, עַל חֶשְׁבּוֹנֵנוּ שֶׁלָנוּ! –

וְנֵלֵךְ עִם הַתַּרְמִילִים;

הַשְּׁוָרִים לָהֶם נַטְרִיפָה –

החוטא

(מבקש רחמים)

לְכוּ… לְכוּ,

עֵינֵי־תוֹלָעִים מְלַחֲשׁוֹת מִתַּחַת לְמִצְחֵי־שְׁוָרִים,

(בגועל)

מַחֲנִיק אוֹתִי הֶבֶל גּוּפוֹתֵיכֶם,

נִשְׁמַת אַפְּכֶם מַחֲנֶקֶת…

(שנוּי הנעימה)

הַנִּיחוּנִי בַּשַּׁלְשֶׁלֶת –

עֲשׂוּ לָכֶם מַה שֶׁתִּרְצוּ!

בעלי־הבתים

מַה שֶׁנִּרְצֶה? יָפֶה אָמַרְתָּ!

אֶל הַחֲתֻנָּה – בַּחֲזָרָה!

אֶל הַסְּעֻדָּה, אֶל הַגְּדוֹלָה!

שָׁם נִזְלוֹלָה, שָׁם נִסְבָּאָה!

וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַכֹּל נִשְׁבּוֹרָה,

כֹּל שֶׁזְּכוּכִית וְאֶלְגָּבִישׁ הוּא,

כֹּל שֶׁכֶּסֶף הוּא וְזָהָב…

(יוצאים)

בעלי־המלאכה

בֹּאוּ, נִזְלוֹלָה, בֹּאוּ, נִסְבָּאָה!

וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ נְשַׁלַּח בָּם

הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם, הַתַּרְנְגוֹל הָאָדֹם!

יְפָרֵשׂ כְּנָפָיו הָאֲדֻמוֹת

עַל אֲסָמָיו הַמְלֵאִים שׁל בֶּרֶכְיָה,

עַל חֲנֻיּוֹת, עַל מִסְבָּאוֹת…

שֶׁיָּאִירוּ לוֹ! שֶׁיַאֲדִימוּ לוֹ

כָּל פָּנִים לְקִדּוּשׁ הַחֹדשׁ –

(יוצאים)

חובשי בית־מדרש

וְנִשְׁתֶּה וְגַם נִסְבָּאָה

וּלְרִקּוּד־הַכַּלָּה אַחַר־כָּךְ!

רִקּוּד־הַכַּלָּה! רִקּוּד־הַכַּלָּה!

– כַּלָּה, כַּלָּה, תְּנִי לִי יָדֵךְ,

בְּלֹא מִטְפַּחַת, אֵין בָּה צֹרֶךְ!

– תְּנִי אֶת הַיָּד, אֶת הַיָּד הַצְּחוֹרָה,

אֵינֵךְ רוֹצָה? אֶקַּח בְּכֹחַ!

– בֹּאִי לִרְקוֹד – בֹּאִי לִרְקוֹד!

– אֲחַבְּקֶנָּה, אֲלַחֲצֶנָּה,

אֶל הַלֵּב, הַלֵּב הַבּוֹעֵר!

– בְּיָדֶיהָ לִבְנוֹת־הַשַּׁיִשׁ

אֶחְטְפֶנָּה עַל כְּתֵפַי

וְאֶקְפּוֹץ עִמָּה הַחוּצָה

בְּעַד הַחַלּוֹן, אֶל תּוֹךְ הַלֵּיל!

(יוצאים)

הקצבים

כֵּן נִשְׁתֶּה וְכֵן נִסְבָּאָה,

וּבְשִׁכְרוּתֵנוּ הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה,

הַשְׁחֵז נַשְׁחִיזָה סַכִּינִים רְחָבִים

לְבִטְנֵיהֶם שֶׁל הַשּׁוֹחֲטִים!

(יוצאים)

החוטא

(אל המסגר)

שַׁיֵּף, שַׁיֵּף, הַשְׁלֵם מְלַאכְתְּךָ!

המסגר

עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶל מִי?

(יוצא)

החוטא

(תופס את חולית־השלשלת שכבר נשתייפה, רוצה לנתק אותה, מנסה בידים ובשינים)

לוּ כֹּחַ מְעָט!

לֹא יָדַיִם, לֹא שִׁנַּיִם –

שׁוֹשָׁן הִתְלַבְלֵב לִי בִּלְבָבִי!

אֲנִי צִפּוֹר־שִׁיר הָיִיתִי,

שִׁיר־אָבִיב חָדָשׁ שׁוֹרַרְתִּי

וּמֶלֶךְ בִּגְלִימָה וָכֶתֶר –

(מאחר שהשלשלת אינה ניתקת)

מִי יַעֲזֹר, מִי יַעֲזוֹר? – –

(לעבר הספסל)

אַתָּה יָשֵן?

יָרֵא אֲנִי לִקְרוֹא בְּקוֹל רָם, –

שְֶמָא יִתְכַּנְסוּ הַצְּלָלִים –

(הפסקה. על כרכוב הפתח של בית־הכנסת הגדול מופיע חתול שחור)

מִי אָתָה?

אַתָּה בָּא מִשָׁם?

לָקַחַת נִשְׁמָתִי אַתָּה בָּא?

הִגִּיעַ הַזְּמָן?

מָכוֹר מְכַרְתִּיהָ?

הֲרֵי אֲנִי מָכַרְתִּי

גְּבוֹהָה, גֵּאָה וּמַלְכוּתִית!

וְעַכְשָׁו נִשְׁמָתִי מֻשְׁפֶּלֶת,

נִדְרֶסֶת וּטְבוּלָה בְּרֹק –

(בפחד גובר והולך)

אֵינִי יָכוֹל מִמְּךָ לִגְרוֹעַ עַיִן,

תְּכַשֵׁף כְּמוֹ נָחָשׁ אֶת נִשְׁמָתִי בִי,

כְּצִפּוֹר קְטַנָּה הִיא מְפַרְפֶּרֶת

וְקוֹפֵאת בְּתוֹכִי –

הַנַַּח לִי,

הֵן אֵינֶנִּי יָכוֹל, כָּבוּל,

לִבְרוֹחַ מִפָּנֶיךָ!

תִּהְיֶה מִי שֶׁתִּהְיֶה, רַחֵם!

אַתָּה שׂוֹרֵף לִי אֶת מֹחִי

בְּמַבָּטְךָ, אֶת נִשְׁמָתִי

אַתָּה מוֹצִיא לִי בָּעֵינַיִם – –

אֲנִי מְפַחֵד מִפָּנֶיך,

אֲנִי נוֹפֵל לְפָנֶיךָ בֶּעָפָר עַל פָּנַי,

בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם – – –

(עושה כן)

הרב

כָּךְ, כָּךְ – בֶּעָפָר לִפְנֵי הַשֵם!

לִפְנֵי שְׁמוֹ הַקָּדוֹשׁ – בֶּעָפָר:

הוּא יִשְׁלַח יָדוֹ אֵלֶיךָ

וִירוֹמְמֶךָּ –

וַאֲנִי אֶזְכּוֹר אוֹתְךָ

וּבַ“חֲצוֹת” אַזְכִּיר אוֹתְךָ…

(הולך אל מדרגות בית־המדרש)

(המסך)

מערכה שלישית

שעת־חצות. באויר מרטטת התפילה: ברורה, אך של קהל קטן מאד, בבית־הכנסת הגדול; וכהמולה של קהל גדול יותר – מבית־המדרש. מזמן לזמן מתערבבים בַתפילה צלילים בודדים, קולניים וצורמניים, של נגינת־חתונה שובבה.

(המשוגע שוכב על יצועו; החוטא מבקש לקרוע את השלשלת במקום המשוּייף, בידים ובשינַים, נשאר שוכב בלא כוח)

החוטא

כָּל־כָּךְ בְּלֹא כֹּחַ,

וְאֶל הַכֹּחַ הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר

כָּל־כָּךְ דּוֹמֶה!

(המשוגע מתיישב בסקרנות)

רַעְיוֹנוֹת –

עוֹלָמוֹת אֲפֵלִים לְהַרְעִישׁ;

חֲלוֹמוֹת –

לִבְרוֹא בָּהֶם עוֹלָמוֹת חֲדָשִׁים,

שְׁטוּפִים זֹהַר־שֶׁמֶשׁ וְשִׁירָה,

פּוֹרְחִים פְּרִיחַת־נֶצַח!

וּמִן הַנַּעֲשָׂה פַּעַם אַחַת –

בַּשַּׁלְשֶׁלֶת!

מִתְדַּפְּקִים עַל הַלֵּב

נַחְשׁולִים־נַחְשׁוֹלִים שֶׁל תְּפִלָּה –

נְשָׁמוֹת וּלְבָבוֹת מִשְׁתַּפְּכִים,

לְהוֹשִׁיעַ אֵינֶנִּי יָכוֹל – –

וְאִם גַּם גְּלוּיִים לִי סוֹדוֹתָיו שֶׁל הַלֵּיל,

הַפְּחָדִים, הַפּוֹרְצִים מֵחֵיקוֹ,

מַרְגִּישׁ חֲמִימוּתוֹ שֶׁל הַדָּם

בְּטֶרֶם יִשְָׁפֵךְ,

וְנִשְׁקָפוֹת בְּעֵינַי הַלֶּהָבוֹת

בְּטֶרֶם תִּשָּׁלַחְנָה –

אֲנִי שׁוֹתֵק!

(היהודי שאיחר הולך אל בית־הכנסת הגדול ל“חצות”. בעברו לפני החוטא, הוא יורק)

החוטא

אַתָּה יוֹרֵק עַל אֱלֹהִים!

(היהודי נפחד, יוצא)

המשוגע

(בהתיישבו)

לֹא נֹוֹחַ בְּחֶבְרַת אֱלֹהִים:

לַהֲטֵי סַכִּינִים נוֹצְצִים בָּעֵינַיִם,

הָאֵבָרִים – קְפוּאִים, עֲטוּפִים עֲרָפֶל,

וּמִתְעַבֶּה וְהוֹלֵךְ הֶעָנָן, –

(בצאתו מן הפליש)

אֲנִי הוֹלֵךְ לִסְפּוֹר אֶת כּוֹכָבָי,

הַרֵינִי מוֹסֵר לְךָ אֶת מִשְׁכָּבִי.

(יוצא)

בתו של ברכיה

(באה במרוצה, ערומה למחצה)

אֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ…

מִתַּחַת לִנְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֶטֶת,

מִתַּחַת לְיָדָיו הַמַּשְׁשָׁנִיּוֹת –

כִּמְעַט בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד מִן הַמִּטָּה…

(לאחר שהחוטא אינו משיב, פחודה)

אַתָּה שׁוֹתֵק?

אָפֵל־זוֹעֵף מֶבָּטְךָ?

(שנוי הקול)

סְלַח!

רֶגַע אֶחָד הִתְכַּחַשְׁתִּי אֵלֶיךָ,

לְמַעַן רֹאשׁוֹ הַלָּבָן שֶׁל אַבָּא,

לְמַעַן לִבָּהּ הַחוֹלֶה שֶׁל אִמָּא,

וְנִפְחַדְתָּ מֵחֶרְפָּה וָלָעַג!

החוטא

(עדיין קפוא)

לְכִי לָךְ!

בתו של ברכיה

אֲנִי אֲשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, –

וּמְשֻׁחְרָרִים – – –

(מאחר שהחוטא דוחה אותה מעליו)

אַתָּה דוֹחֶה אוֹתִי?

(הפסקה, מתחננת ברכּות יתרה)

הֵן שִׁירָתְךָ אֲנִי הָיִיתִי!

הֵן פִּרְחֲךָ הַיָּחִיד אֲנִי הָיִיתִי!

קְדֻשָּׁתְךָ –

החוטא

חֲלוּלָה אָתְּ!

יָד זָרָה

נִכְרְכָה מִסָבִיב לְצַוָּארֵךְ הֶעָרֹם!

בְּעֵינַיִךְ, עֵינֵי הַתְּכֵלֶת,

הִשְׁתַּקְּפָה דְּמוּת אָדָם זָר!

קְדוֹשׁוֹת לִי הָיוּ שִׂפְתוֹתַיִךְ,

אֶל בֵּית־הַמִקְדָּשׁ דַּלְתוֹתַיִם נְעוּלוֹת.

וְאַת פָּתַחַת אוֹתָן

לִפְנֵי נְשִׁימָתוֹ הַלּוֹהֵטָה שֶׁל זָר…

וְסָפוֹג סָפַגְתְּ מִבַּעַדָן

אֶת צִלּוֹ שֶׁל הָאָדָם הַזָּר!

וְהוּא צוֹמֵחַ בָּךְ!

וְהוּא גָדֵל!…

(כובש פניו בידיו)

אֵל זָר בְּמִקְדָּשִׁי,

בְּקָדְשֵׁי־הַקֳדָשִׁים – אֱלִיל…

(בגלותו את פניו)

חֲלוּלָה אָתְּ…

בתו של ברכיה

(יורדת וכורעת לפניו על הברכים)

סְלַח…

החוטא

שִׁתְקִי!

כְּקוֹצִים דּוֹקְרָנִיִּים דּוֹקֵר בִּי כָּל צְלִיל!

דְּמוּת־דְּיוֹקְנֵךְ הַקְּדוֹשָׁה מִלְּפָנִים,

מְצֹרֶפֶת כּוֹכְבֵי־אוֹר בְּהִירִים,

זוֹרַחַת בְּתוֹכִי –

וּמִמַּבָּטֵךְ הַמְּחֻלָּל

כָּבִים בָּזֶה אַחַר זֶה הַכּוכָבִים…

לֵכִי!

בתו של ברכיה

לְאָן?

הִתְחַמַּקְתִּי מִמִּטַּת בַּעֲלִי,

מִבֵּית אַבָּא וְאִמָּא בָּרָחְתִּי…

החוטא

אֶל הַנָּהָר, אֶל הַנָּהָר…

נַסִּי לְהִטָּהֵר,

נַסִּי לְהִטָּהֵר…

בתו של ברכיה

הֱיֵה שָׁלוֹם!

(יוצאת)

ברכיה, אשתו של ברכיה,

בנות, כלות וחתנים, אנשים

– הִיא כָּאן בְּאֵיזֶה מָקוֹם…

– רָאִיתִי אוֹתָה רָצָה –

(מאירים את הפליש)

– חַפְּשׂוּ אוֹתָהּ בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל –

– בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים,

– אֶל בֵּית־הַמִּדְרָשׁ עֲלוּ!

– בַּעֲלִיַּת־הַגַּג חַפֵּשׁוּ!

(האנשים רצים ומתפזרים לכל מקום ששולחים אותם. אנשים נושׂאי־פנסים מתרוצצים אילך ואילך בחצר בית־הכנסת הגדול)

(בפתח בית־הכנסת הגדול ועל מדרגות בית־המדרש נראים יהודים החוזרים מ“חצות”, נשים מופיעות על המדרגות של עזרת־הנשים)

אשתו של ברכיה

אֶת בִּתִּי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת!

ברכיה

אֶת בִּתִּי, בָּבַת־עֵינִי הַיְחִידָה,

אֶת רִגְשִׁי הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּלֵּב,

הָרַעְיוֹן הָאַחֲרוֹן שֶׁבַּמֹּחַ…

אחות

אֶת אֲחוֹתִי הָשֵׁב לִי הַמֻּדַּחַת…

ברכיה

הַכֹּל אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בְּמַתָּנָה,

וְרַק הָשֵׁב לִי אֶת בִּתִּי:

הַחֲנֻיּוֹת וְהַבָּתִים,

עִם הַתְּבוּאוֹת בַּעֲליּוֹת־הַגַּג,

עִם הָאֲדַרְכְּמוֹנִים בַּמַּרְתְּפִים…

אשתו של ברכיה, בנות וכלות

– הֵא לְךָ, הֵא לְךָ הַכֹּל!

– אֶת אֲחוֹתֵנוּ לָנוּ רַק הָשֵׁב!

– הֵא לְךָ תַּכְשִׁיטִים! הִנֵּה שָׁבִיס!

– הֵא לְךָ כָּל מַכְבֵּנוֹת־הָרֶטֶט,

– הֵא לְךָ הָעֲגִילִים, הָאַלְמֻגִּים – –

– הָעֲנָקִים, הַשַׁרְשְׁרוֹת וְהַפְּנִינִים…

(על מדרגות בית־המדרש מפַנים מעבר, נותנים לעבור לרב)

ברכיה

(מתרפק עליו)

רַבִּי,

בְּכֹחָהּ שֶׁל תּוֹרָתְךָ

שַׁחְרֵר אוֹתָה!

הוּא הִסְתִּיר אוֹתָהּ אֵי־כָאן;

בְּכִשּׁוּף הָפַךְ אוֹתָהּ

לְמַשֶׁהוּ,

אֵינִי יוֹדֵעַ לְמָה…

קולות

(מרחוק, על־פני חצר בית־הכנסת הגדול)

– מִישֶׁהוּ רָץ אֶל הַנָּהָר,

– דְּמוּת לְבָנָה,

– בְּכֻתֹּנֶת בִּלְבָד,

– דְּמוּת אִשָּׁה…

(הפסקה)

– מַהֲרוּ, סִירוֹת, חֲבָלִים,

– קָפְצָה לַנָּהָר הַדְּמוּת,

– צָפָה וְעוֹלָה, צָפָה וְעוֹלָה,

– טוֹבַעַת שׁוּב,

– צָף וְעוֹלֶה הָרֹאשׁ,

– צָפוֹת אַחֲרָיו הַשְּׂעָרוֹת הָאֲרֻכּוֹת…

(הקולות מתרחקים, כל הנמצאים בפליש יוצאים, חוץ מן החוטא)

– חֲתוֹר! חֲתוֹר!

– בְּכָל הַכֹּחַ הִתְקַדְּמוּ!…

– הִתְפַּשְּׁטוּ… הִתְפַּשֵׁטוּ –

המשוגע

(חוזר מחצר בית־הכנסת הגדול)

תִּתְנַַעְנֵעַ בָּרָקִיעַ,

תִּשְׁתַּעֲשַׁע בַּכּוֹכְבוֹנִים.

הֵן לְכָךְ אוֹתָה שָׁלָחְתָּ…

(מתיישב על הספסל)

עֲדַיִן אֱלֹהִים הוּא – וְשׁוֹתֵק!

הפרוצה

(באה במרוצה)

הָרוּחוֹת הֵם עוֹרְרוּנִי

וּמִמִּטָּתִי הוֹצִיאוּנִי

וּנְשָׂאוּנִי עַל כְּנָפַיִם

אֵלֶיךָ, הַחוֹטֵא…

הִתְעוֹרְרָה בְּתוֹכִי

לֶהָבָה אֵלֶיךָ, בְּלִבִּי עָמֹק,

כַּבֵּה בִּי, הַחוֹטֵא, הַלֶּהָבָה,

בִּי, בַּחוֹטֵאת, הַלֶּהָבָה…

החוטא

טְהוֹרָה אָתְּ!

מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחַטָּאוֹת

מִתְפָּרְחוֹת מִתּוֹכֵךְ,

נַעֲשׂוֹת נְשָׁמוֹת לְדִבְרֵי־חֵטְא,

הֵן בּוֹרְחוֹת מִמֵּךְ,

כְּצֵל וַעֲרָפֶל מִפְּנֵי אוֹר,

מִפְּנֵי קֶרֶן־הַבֹּקֶר הָרִאשׁוֹנָה.

וְאַתְּ נִשְׁאֶרֶת טְהוֹרָה, תָּמִיד טְהוֹרָה!

הפרוצה

בּוֹא אֵלַי, בּוֹא אִתִּי,

אֲנַתֵּק אֶת שַׁלְשֶׁלֶת הַבַּרְזֶל,

יֵשׁ לִי כֹּחַ לְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ.

(מנתקת את החוליה המשוּיֶפת של השלשלת; מושכת אותו אל עזרת־הנשים)

בּוֹא לְמַעְלָה, לְשָׁם לְמַעְלָה,

עַל הַתְּחִנּוֹת, עַל הַתְּפִלּוֹת,

עַל הַדַּפִּים אֲשֶׁר סָפְגוּ

אֶת הַדְּמָעוֹת שֻׁפְּכוּ לַשָּׁוְא, –

בּוֹא, לְהָעִיר דִּמְמַת־הַקֹּדֶשׁ

שֶׁל בֵּית־הַכְּנֶסֶת הַשָּׁלֵו

בְּזַעֲקַת הַמֶּרֶד הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר,

בְּנַאֲקַת הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר –

(מושכת אותו בחזרה מעל המדרגות אל פתח בית־הכנסת הגדול)

לֹא, לֹא, לְכָאן –

תָּלוֹשׁ נִתְלוֹשׁ אֶת פָּרֻכְתּוֹ,

בְּיָדַיִם צְנוּעוֹת מְרֻקֶּמֶת!

מִן הָאָרוֹן נִסְחַב אֶת הַתּוֹרָה,

עַל הַיְרִיעוֹת. בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא

בִּזָּה אוֹתִי תַּכְלִית בִּזּוּי,

זִלְזֵל אוֹתִי, קִלֵּל אוֹתִי.

שָׁם זְרוֹעוֹתַי יַחַנְקוּ אוֹתְךָ,

וְשָׁדַי יְצַנְּנוּךָ.

החוטא

(מושך עצמו אל חצר בית־הכנסת)

לֹא, לֹא, לְשָׁם בּוֹאִי, לְשָׁם –

אֶת הַמִקְדָּשׁ הַהוּא לְחַלֵל!

שָׁם אֶל הַפֶּלֶג, בֵּין הַעֲרָבוֹת,

שָׁם אֶל הַחֹרֶשׁ שֶׁעַל הַגָּדָה,

שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהַשְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה,

רַבַּת־הַחֲנִינָה,

בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ נִעֲנַתְנִי,

מֵעַל פָּנַי נָשָׁמָה;

בְּמָקוֹם שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ הַקְּדוֹשׁות

מֵעַל לִשְׂפָתַי נָטָפוּ…

וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת־הַצְּחוֹרוֹת

אֶת שַׂעֲרוֹתַי לִטֵּפוּ – –

וְיָדֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת רַבּוֹת־הַחֶסֶד

הִקְרִינוּ מִבַּעַד לְעֵינַי שֶׁלִּי

נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה אֶל תּוֹכִי,

לְשָׁם בּוֹאִי! אֶת קָדְשֵׁי־הַקֳּדָשִׁים לְחַלֵּל!

מֵעַל לְפֶלֶס־הַמַּיִם הַקָּמוּט קַלִּילוֹת

מַרְעִיד עוֹד צִלְצַל־הָעוּגָב שֶׁל הַשְׁכִינָה!

בֵּין עֲלֵי הָעֲרָבָה הַחֲדוּדִים

מְרַחֵף עוֹד רֵיחַ־נְשִׁימָתָהּ־שׁוֹשַׁנִּים

וּבָרֶשֶׁת שֶׁל אוֹר־הַלְּבָנָה

טָהֳרָתָהּ מְרַחֶפֶת עוֹד!

(נעמד)

חַה־חַה־חָה!

מוֹשְׁכִים אֶת הַשְּכִינָה מִתּוֹךְ הַמַּיִם,

יָדֶיהָ וְרַגְלֶיהָ שְׁמוּטוֹת,

דְּבוּקָה אֶל הַגּוּף הַכֻּתֹּנֶת הַצְּחוֹרָה:

וְהַשְׂעָרוֹת מִסָּבִיב לַגּוּף,

וְהַעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, –

וְעִשְׂבֵי הַנָּהָר וִירוֹקָה

אֲחוּזִים וּדְבוּקִים בּוֹ בַּגּוּף,

וּמַיִם, וּמַיִם נוֹטְפִים, נוֹטְפִים…

לְשָׁם בּוֹאִי, בּוֹאִי! –

(מושך אותה הלאה)

המשוגע

אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!

אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיכֶם!

(סוף)