(שנה לאחר אלנבי ובלפור)
ממרחקי גלותי, בניו-יורק רבתי, דורשים אנו לשלומך כתלנו היקר.
אנחנו–נעדרי ארץ-ישראל בעקב המלחמה העולמית.
אנחנו – ואתנו כל ישראל אשר לארצות-הברית בעמים.
שמונה שנים עברו מאז העליבוך ועודך עלוב; שנתים וחצי מאז נותקו מוסרותיך, ועודך כלוא.
הנה נא הגענו ליום גאולתנו, ועודך קודר; הנה נא שמענו את פעמי המשיח, ועודך חרש.
אכן מסביבך– אותן הסימטאות המובילות אליך, אותם הבתים החוסמים בעדך, אותם ההמונים המסתגפים לרגליך, כשרק תכול-השמים מעל פסגתך–כאלו כלום לא שונה בארץ עדיין, כאלו עוד נשארה תורגמה המושלת, כאלו גם היום יד הגולה השחורה בלבנו וקללת הדורות הזעומים על כתפינו.
אפס, הכל-כך אטמו אבניך שלא תשמענה יותר?
הכל-כך יבשו אזוביך, שלא תראינה יותר?
הן דף לדף מדורות ישראל לחש באזניך תקוות ושנה לשנה מקורות יהודה התיזה לעיניך בשורות.
הזדעזע-נא, איפוא, הכותל הישיש, נער-נא את עול התרדמה מעל ראשך השגיב, עשה-נא כנפים לימינך ולשמאלך והתרומם-נא לקראת מחרך.
כי לא עוד תדע ידי-אדם שתפגענה בך; לא עוד קולות אנוש שיעליבו אותך; לא עוד מבטי-איש שיבוזו לך.
כי גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן תשתרר להבא על כל סביבותיך.
מוצק כברזל על נדבכיך תעמוד, חופשי מכל עקה, בודד ולא גלמוד, וקסם יפעתך לכל עובר יזכיר את זהרו של שלמה ואת מרצו של הורדוס.
שור! הריהם שבים אליך היום–כל ירושלים כלה, כל יהודה העבריה, כל תפוצות ישראל.
זקן וטף, אנשים ונשים, וראשם מה נאה, ולבם מה בטוח, וידיהם מה אמיצות ולוהטות–מחנה כבד מאד. לא לבכות כאז, לא להתפלל רק, אלא ודוקא לשמוח ולעלוץ, גם לנדור נדר חדש לידך,– כי כאבותיהם לפנים כן גם הם בעתיד זוז לא יזוזו מאתך עד אחרונת הטפות לדמם הסוער.
**
והיה בראשית הימים לבנין יהודה, שתכלול בתוכה את כנען עד לצפונה של צור, את פלשת עד לירכה של סוכות, את עבר הירדן עד למדבר הפרתי הגדול – תשוב ירושלים להיות הבירה היחידה לביתנו הלאומי העברי.
בירה שלא היתה כמותה בכל המזרח ושלא תיבוש מעמיתות המערב– בירת החלום של ישעיהו ושל יחזקאל, בירת הגאון של עמוס ושל הלוי.
במזרחך – הר שכולו זיתים, ליד קברי העבר וקברי ההוה, סמל העם שגורש ושבכל זאת חזר. בצפונך– הר של צופים, ומכללה נאה שתמחוק בתפארתה את חרבנו של טיטוס. בדרומך– הרריו של בית הלחמי ויורשיו העברים מיערים את פססגותיו שנית ובמערבך – שם, הרחק, הרחק, שפת-הים היפה, כל השפלה כלה, הפזורה כבר עכשיו מושבות וחוות שנבאו את שחרורך הקָרִיב.
ובמרכז כל ההוד וההדר הלזה, – אתה!
הכותל אשר לא נפל גם בנפול המקדש.
הכותל אשר לא זז גם עם בואו של עומר.
הכותל אשר לא נרתע בפני נוסעי הצלב.
הכותל אשר נשא את סבל התוגרים ואת יהירות הפרסים.
הכותל אשר ראה בשיבת עם-הגולה וזכה לראות בכניסת האנגלים הטובים – משחררי ישראל לעולמים.
מנה:
אלף ושמונה מאות וחמשים שנה חכית ולא נואשת.
אלף ושמונה מאות וחמשים שנה היית לסמל של חרבן ארצך ולזכר של חיות עמך–למרות צרות מכל-עבר וחכיון לבלי סוף.
מעכשיו נגמר:
לא לחרבן אתה, לא לחרבן תמנה יותר, כי אם לבנין; לא אתת"ן, כי אם א' – ומכאן ועד לאלף וחמשים שנה חדשות שתצלצלנה מעל לראשך חזר וצלצל, אחת אחר אחת, לאט אחר לאט, יחד עם פריחת כל מה שאהבת ויחד עם גשום כל מה שחלמת–אתה על כנך תעמוד, גדול ונורא, רם ונשא, עצום ואיתן על כל סביבתך.
הכותל, שמעה!
אם גם ידמה לך שעוד טרם נגאלנו; אם גם תתאכזב תוחלתך לרגעים אולי, אל-נא יראה ופחד, אל-נא יאוש ומות!
עמוד כאשר עמדת, רדה כאשר רדית, היה לדגל הבנים כאשר היית לחומת האבות, ומנה בכל-זאת ולמרות כל:
אחת לבנין, ואחריה שתים, ואחריה שלש–עד לאלף וחמשים שנה חדשות…
וחוזר חלילה עד אחרית הדורות.
ניו-יורק, ט' אב (אתת"ן), א' לבנין.
(אגרת למושל ירושלים)
דבר נורא נעשה בירושלים
דבר נורא נעשה בערב כפור זה, דבר שלא האמנוהו אף במירע סיוטינו מאז המאורעות המתחלפים בארץ ישראל: בשעה שעמדו מאה וחמשים יהודים ויהודיות, עטופי-טליתים ומזועזעי-לבבות, לרגלי הכותל המערבי, עם תפלותיהם הבוקעות למרומים הגבוהים – התפרצו שוטרים ירושלמים תחת פקודת קצין אנגלי, אל חצר המתפללים האומללים ויגזלו מאתם את ספסליהם הגוהים, גם את הדומיהם ופחיהם השבורים. לא הושמה פדות בין איש לאשה, בין צעיר לזקן, בין חולה לבריא, ובתוקף הכח אשר בידיהם, גם פקודת המושל אשר בכיסיהם, עמדו השוטרים על דעתם בעקשנות ארורה והחצר הצרה שליד הכותל העתיק נוקתה בלי רחמים מכל מושב ומשען: יעמדו להם היהודים והיהודיות האלה שעות ושעות אם זהו רצונם ותענוגם. את מעט הנוחיות לחלושים ואת קצת הצרי לדואבים, בצורת ספסלים אמללים וקשים, לא יתנו להם ויהי מה! צריך העומד מן הצד, –אם גם אין הוא יהודי,– צריך השומע לקול הזועה שהגיחה מכל קצוי הפינה הנדחה ההיא,להתאבר בלבו ולהתגלד בדמיו ממש, לבלי הרגיש בעלבון הצורב, בעלבון המזעזע שבכל המאורע העגום הלזה לעם היהודי ב“ביתו הלאומי” בערב החג היותר קדוש אשר ליהודים בעולם כלו; ועל אחת כמה וכמה צריך שלא ישאר כל זיק של כבוד עצמי, כל ניצוץ של גאוה אישית באחרון היהודים וברפוית היהודיות, לבלי התקומם במלוא קומתם המוחה נגד מכת-לחי צוללת זו, שרק פעם העיזו לתת לעמנו כמותה התורקים האכזרים בימי שלטונם הכי עריץ לפני כמה וכמה שנים. כי תזכרו אולי, רובכם הקוראים את הדברים האלה היום–מה גדולה היתה ההתרגשות, מה איתנה המחאה אז, בימי עבד-אלחמיד בעקב הכרזת ה“חושמה” התורקית לרגלי הנסיון הקל שנעשה על ידי פחה חסר-תבונה להפריע בעד הקדושה היהודית ליד הכותל. אש הוצתה בכל אלפי העברים וכאיש אחד עמדו כלם להגנת זכותם,–זכות אבות,–על שריד זכרונותיהם זה בארץ הבנים. “רק בכותל אל תניחו את ידיכם הטמאות”! נזעקה בת-קול אחת מכל אפסי ישראל והפחה, אשר גרם למדחה ההוא, הודח ממשרתו גם נענש כראוי, כי לא כירושלים שפטה קושטא, והתורקים הצעירים ידעו את אשר לפניהם בענין המדובר.
לא לצדק וליושר יחלנו
והנה באו האנגלים – האנגלים שאליהם כל-כך הרבה התגעגענו ושלבואם כל-כך הרבה חכינו; האנגלים שמידיהם דרשנו רק אחת: אשור זכותנו לארץ הזאת בשל עזרתנו לעמים כלם בשעת המלחמה העולמית–והגנת ענינינו בכל מקום ובכל עת שיזדמנו לפניהם.
לא לצדק יחלנו – באשר ידענו כי עוד רחוק הוא מאתנו מאד.
לא ליושר ולמשפט שאפנו – באשר ידענו כי גם חבר הלאומים לא יעיז להתפאר עדיין בראשון גם להתימר בשני.
רק את החוב שחייבות לנו מעצמות ההסכמה דרשנו. רק את השטר שנחתם בלונדון על ידי לויד-ג’ורג' ולורד בלפור. רק את דבר המלך ג’ורג' במכתבו הגלוי לסיר הרברט סמואל עם ראשית נציבותו היהודית–רק אותם בקשנו ורק על הוצאתם לפועל קוינו.את אדמות הג’יפתליק העומדות שוממות לפנינו לא השגנו – ונשתק. את הפרעות פה ושם חיינו בעצם בשרנו ועצמותינו – ונסלח. את הבית הלאומי ראינו בהתכוצו ובהצטמצמו עדי אפס – ונעבור אל סדר היום. לא רצינו “להעמיד מקלות” באופני העגלה הממשלתית האנגלית. לא אבינו להקשות על מושלינו, כיהודי וכאנגלי, את תפקידם הקשה. כל באור קלוש, כל פלפול ילדותי, כל אבק בעינים היו לנו לסבות מספיקות בהחלטתנו להמנע מהפגנות בלתי רצויות – והמתונים אשר בנו, ידידי האנגלים מאז ומתמיד, עוד הרחיקו לכת ביעצם לנמנום רגעי שעתי, זמני של דעת-הקהל: אל נא – קראנו בכל עת מצוא– נחריד את ממשלת הממונות בדרישות אין גבול. קו לקו, צו לצו עלינו ללכת– יד ביד עם המושלים האנגלים ועם התושבים הערבים. רק סבלנות והתאפקות, והכל יבוא על מקומו בשלום.
אך במה דברים אמורים, סיר רונלד סטורס, שאליך דברים אלה מופנים היום? כשאין השלטונות דורשים מאתנו את הבלתי אפשרי. כשאין הם אומרים לנו: קחו את המאכלת ושיתו קץ לחייכם! וזהו, מושלנו הנאור, מה שעשית שלשום למתפללים היהודים ליד הכותל המערבי בערב כפורם הקדוש. אף לרגע קל לא התחשבת עם רגשותיהם, אף לרגע קל לא נסית לחדור לנפשיותם. את הקשה שבקציניך שלחת אליהם, ולכשבא שלישך לסדר קצת את הדברים – קלקל עוד יותר, כי אחר את המועד גם לא ידע התמים כי קול המון הוא קול שדי…
היען לא נוצרים אנחנו?
שכחת סיר רולנד, כי היו ימים גם לאבותיך, אתה, לנוסעי הצלב של ריכרד לב האריה, שלא החשבון הפשוט והיבש היה משענם. שכחת, כי בשל אות מרובעת אחת לבריתכם החדשה שפכו קודמיך הגדולים את דמיהם כפלגים ממש ברומא וירושלים שתיהן.
שכחת, כי אף יום לא תדע בריטניה הגדולה שקט ומנוחה אם ירהיב מישהו, – ולו יהיה המרהיב גדול הגדולים –, לפגוע במסורת הנוצרים אשר לעיר העולמים כאן.
ראה נא, סיר רולנד, מה שעושה אמרי בג’יניבה השויצית: בשל מוסול הרחוקה, הקדחנית, המדברית, “הופך הוא עולמות” ממש.
אין הוא מסכים בשום אופן לפשרה מידית ונוחה עם התורקים ובוחר הוא במדיניות שסופה מלחמה חדשה, אך ורק מפני שהתורקים מגרשים עשרת אלפים נוצרים, אשורים שאננים ותמימים מחבלי הצפון. לא עוד אלא שפה-אחד הסכים כל חבר הלאומים לתקן את המעוות הגדול אשר נעשה לפני ארבע שנים לארמנים הרעוצים, וכל מדינות אירופה ואמריקה כלן, גדולות וקטנות, מוזמנות על ידי החבר לצאת חוצצות יחדיו בשביל להציל את שארית ארראט במרחקי קוקז השלוגים.
היען לא נוצרים אנחנו – אחר הוא יחסך אלינו, סיר רולנד? היען היינו למרמס רגלים תמיד, ולא תמיד הרימונו ראש, חושב אתה, מושלה הראשון של ירושלים המשוחררה, כי תוכל לעשות בנו כרצונך, כי תוכל להתמכר לעבודתך היום-יומית למרות העובדה שמאה מטובי המתפללים באו עדיך, עד למשרדיך הממשלתיים, לדרוש מידיך את זכותם, את צדקם מקדמת דנא?
ידעתי, אמנם ידעתי– וצלצולך אלי אתמול הדגיש את הדבר בפעם המאה ואחת –כי מנקודת מבט החוק הערבים הם אדוני המגרש מסביב וסימטת הכותל זכות הרבים היא שאין להכחישה.
ידענו, אמנם ידענו, כי כבר פעמים ושלוש קרה הדבר לכתלנו תחת ממשלתך, סיר רולנד, וגם בפעמים ההן הכרעת לטובת הערבים וכנגדנו.
עוד יותר: מודה הנני, ואתי יודו ודאי אלפי יהודים ויהודיות, כי צעד גדול צעדת אתמול בהרשותך, בטובך הגדול, לזקנים ולזקנות שישתמשו בכרים ובכסתות להקל עליהם את תפלתם לרגלי היקר והעתיק שבשרידי עברם. אפס, אם כבר יכלת לגשת לותור נאה זה, מדוע לא הלכת עוד צעד קדימה, מדוע לא נועזת לעשות את הצעד האחד והאחרון שהיה מחבבך על עמנו לדורי דורות ולנצחי נצחים?
קחוהו-נא, איפוא, אם תוכלו
מדוע כל הפקפוק, כל הספקות, כל הרתיעות וכל החצאיות שבהחלטותיך? מדוע לא מהלומה אחת – כאשר יודעים האנגלים לתתה בשעת רצונם? מדוע לא פקודה מצביאית, פלומרית, מאין כל מקום לטענות ומענות, ולשטנות?
הנה ראית את הארץ הזאת – ארץ ישראל לפנים והיום –כשכל הר וגבע, כל נחל ונהר נלקחו מאתנו. על הר בהרי יהודה קבר נביאנו משה לא לנו הוא. בפסגת בנימין מגדל נביאנו שמואל לערבים נשאר. חומת דוד בירושלים אפסה מאתנו זה כמה. על אמיר התבור, שהורישתנו דבורה, הוקמה כנסת קתולית רבתי בכנסיות. במרומי העפל ובבקעת יהושפט, אל גדות הקישון ובהדר הכרמל, ברוכסי הגליל וברמות אפרים – בכל שעל וצעד כמעט אשר לאדמת החשמונאים ידי נכרים התאזרחו בכח ואון –ואנחנו – אין אנו מורדים.אדרבא – עוד נכנענו והסתגפנו ברצוננו להשלים עם רועצי עברנו ונוטרי מחרנו יחדיו. רק ירושה אחת נשארה לנו. רק שורת אבנים, חומה בודדה. רק אותו הסמל לעצמאותנו המזהירה–כותל המערבי בכל הדרו הקדמון והישיש–ואת שריד ענקים זה, את האבנים המאוזבות והמזויעות הללו, בשחור סימניהן על פניהן מאז החרבן הגדול ועד היום –גם אותו רוצים לשלול מאתנו בכח השלטון והשררה!
קחוהו נא, איפוא, אם תוכלו, בבת-אחת ולעולמים, אך אל-נא תגזלוה מאתנו רגב-רגב, פעם-אחר-פעם, להקניטנו, להשפילנו, לדכדכנו עד עפר.
כי את זאת בל נרשה.
נפרד אני מעליך היום – כל-עוד…
לא, סיר רולנד.
מה שלא יכלו לעשותו קיסרים רומאים בכל שנאתם לעם ישראל; מה שלא הספיקו להחליטו הצלבנים הקשים מצרפת, מאנגליה, מאיטליה ומגרמניה; מה שלא הצליחו בו הערבים אחר-כך והתורקים בזמן האחרון לא ירצו לעשותו יורשיהם היום – האנגלים. כי קול גדול ישמע במרחקי התבל, לא בתפוצות ישראל בלבד, אלא ואולי ביחוד –בתפוצות העמים הנאורים כלם, קול זועה וחרדות, קול שיחריש אזני השומעים ויגיד להן לאמור:
הנה באה ארצה ישראל בריטניה הגדולה והאדירה.
הנה הכריזה בריטניה זאת חרות ליהודים אשר בה.
הנה שולט בירושלים מזה שבע שנים איש נפלא באמת מצד השכלתו וידיעותיו, כשרונו ושאיפותיו. ובריטניה זו האדירה, ומושלה זה המפואר, לא ידעו לעמוד על הגובה הדרוש באחת השאלות הכי קדושות אשר לעם היהודים בארץ האבות–בשאלת הכותל המערבי.
תבוש נא אנגליה להחליט, כי אין היא יכולה להטיל את רצונה על קבוצה של שחצנים מקומיים, הדורסים את קדשי ישראל ברגל גאותם. יבוש-נא מושלה בירושלים, סיר רונלד סטורס – שכותב הטורים האלה התפאר תמיד בידידותו אליו ולא האמין בכל השקרים אשר סופרו על אודותיו, – יבוש-נא סיר רונלד סטורס, במשרדו הרחב בצלצלו אליו לאמר: אין בידי כח לפעול.
אותה אנגליה שידעה ללכוד את ירושלים מידי התורקים; אותה אנגליה הדורשת את מוסול ואת סביבותיה לאשורים, –לא תוכל להכריז פעם אחת ולתמיד, כי ליהודים הוא הכותל המערבי? וסיר רונלד סטורס המושל, שהיתה לו הזדמנות כפולה להתנצח בספרי דורותיה של בירת העבר והעתיד–הזדמנות המים והזדמנות הכותל – שולח את למונד ואת קסט לגזול מאת המתפללים, מול כתלם היקר, את ספסליהם ומשעניהם הדלים!
לא, סיר רונלד, לא!
אתך הייתי עד הלום, ולא יראתי לצאת להגנתך אף ברגעים היותר קשים למעמדך בירושלים. הנני נפרד מעליך היום בעגמת נפש ובאכזבת-לב. בל אוכל, אדוני המושל, להיות בתומכיך מחר ולא ארים קולי עבורך להבא כל עוד –
כל עוד, סיר רולנד, שלא תחזיר לנו את הכתל.
ירושלים, י' תשרי תרפ"ו.
חילול קדשנו ברביעית
בפעם הרביעית, מאז השלטון הבריטי בארצנו, הרהיבו קצינים אנגלים, בלוית שוטרים ערבים, לפגוע בקדושת יום הכפורים–גדל המועדים העברים לזקן העמים החיים.
בפעם הרביעית– כי רק בעלבונות גדולים הכתוב מדבר, היות ועלבונות בודדים וקטנים בלענו זה שנים, אם מתוך רשלנות ואם מתוך הרגל – מעיז מפקד משטרתנו הכללית, בשמו היוני, למסור פקודה חתומה לפקיד גס-רוח, שמטרתה המנובאת מראש, גם לנותנה וגם1 למקבלה מוכי-העורון, היתה מכות-לחי טורדות וצורבות לנושאי אותה האמונה הגדולה והקדושה, אשר ממנה להם מורם ומושיעם זה כמעט אלפים שנה.
ופעם אחר פעם נזדעזעה הנשמה העברית לשמע השמצה המבעיתה – ותעבור לסדר-היום.
פעם אחר פעם התקומם כל קהלנו הלאומי –מהימין עד לשמאל – ברתיחת דמיו האחרונים לתבוע את עלבונו הנורא,– ואחרי הרעש והלהבה – קול דממה דקה…
כי קרה הדבר, שמעשים אלה, העלולים לגרם בכל מדינה אחרת לבלבולים ולמהפכות חליפות, התמזמזו אצלנו בנפץ אבעבועות בטלות מצד העם, במסירת באורים קלושים ונבובים מצד השלטונות ובהצעת פשרות אף בפרסום הבטחות משני הצדדים גם יחד. רוח הגלות, אשר קוננה בהמונינו משך דורות לבלי סוף, דכדכתנו, כנראה, כל-כך, עד שמצא לא מצאנו את העוז בלבותינו ובעורקינו את השלהבת לתת למנדינו את התשובה הנצחת האחת בהזדמנויות ממין אלו –עין תחת עין, שן תחת שן וראש תחת ראש. לא הבינונו, או עשינו את עצמנו כאילו לא הבינונו,שהתבלמות סערתנו סופה להביא רק לידי השפלה נוספת של מחנות-עברים. לא האמנו, או רצינו לבלתי האמין כי תחת דגלו של המלך ג’ורג' ותחת שררתו של מצביא אנגלי מפורסם יכול מישהו, בכל רחבי המדינה הזאת, להתעלל ברגשות הדתיים אשר לעם מעממיה בכלל ולעמה העברי בפרט. המעט קלסו לפנינו את לעלנותה של בריטניה הגדולה, אף את חכמתה המדינית בכל עניני האמונות אשר למושבותיה הגדולות והקטנות? הנה מדוע יצאנו בתפים ובמחולות לקראת יפתח זמננו–אלנבי במצביאים– זה כבר עשר שנים. הנה מדוע יכלנו לבלוע בקרירות רוח אלשניה את ספורי הבדים של אותה משטרה, של אותו מפקד, אשר בארו לנו, – בדעתם שלא אמת דברו, –כי האבנים אשר נזרקו על המתפללים מעל פסגת הכותל על ידי פרחחים ומנוולים לפני כשנתים, רק רגבי עפר היו מדריסת רגליהם של יונים ועורבים…
אילו קרה הדבר במסגד
והנה בא מאורע היום הזה ויטפח את כזביהם חזרה בפניהם. בעצם שעות הבוקר הראשונות, כשכל ירושלים כולה – זו בירת עברנו הגדול ועתידנו המיוחל –היתה נתונה, כמימים ימימה, במטוה הקסמים אשר לגדול מועדיה הדתיים – חדרו אל תוך החצר הצרה והקדושה – עם מאות, עם אלפי מתפלליה היהודים, –קצינים אנגלים וערבים לחלל את קדושתה בפרהסיא.
הן לחינם תבקשום בראשי-חוצות עם כל נחיצות פתאומית; לחינם גם2 תשאלו היכנם ברציחות המטרידות את כל קצוי ארצנו. לחינם יקראום האזרחים לעזרה ברגעי סערה פה ושם, כי אינם. אך כאן, בפנת הפנות אשר לעמנו העברי; כאן, בשריד הבנינים כמעט לעברנו הקדמון, – הנה הנם אמנם, הנה הנם תמיד. ומוזר הדבר: ישותם מקושרה תדיר, –אוה כן, תדיר מאד! – בשערוריה כל-שהיא. אפשר להחליט אפילו, כי זדון כאן, ואין אני נשבע כלל וכלל שהקצין דאף, ביחוד, אשר התפרסם בארצנו – לאו דוקא בקרב היהודים בלבד – כשוטר אוהב השוט – אינני נשבע, אמרתי, שעוד בצאתו את פתח ביתו, בדרכו הכתלה, זה כבר הפעם השלישית לו, עם פקודת מפקדו בידו, רחף לא רחף לפני עיניו, בהקדם, אותו מחזה החרדות אשר הוא ועוזריו היו גורמיו המתכוונים, החרוצים…
הוי! אילו קרה כדבר הזה במסגד עומר או בקבר הנוצרי– בירושלים עצמה, או באחת מערי הארץ: התראו מכאן את הקצין דאף ואת עוזריו האנגלים והערבים? הן כפתור על כפתור לא היו נשארים בשרדיהם האומללים, ועצם על עצם בגופותיהם הרצוצות! ולמחרת היום –האמינו-נא –היה מברוגורדתו בכבודו ובעצמו, היה קיט-רוטש המושל, ואתו פקידים עליונים לכל המדרגות, ממהרים בטקס רב למופתי המושלמי ולראשי העדות הנוצריות, – אף למנהל הכנסיה החבשית! – להביע לו בשם הדר מלכותו ג’ורג' החמישי, ובשם בריטניה הגדולה ממלכתו, את צערם הגדול, העמוק, האמתי, על העולה שנעשתה ללוחות המסגד ולגוילי הקבר בשל הדיוטותם של קצינים קטנים חסרי כל קצב ואחריות…
כי דם נשפך היום…
אפס, לא להתעכב על עצם מעשהו של הקצין דאף באנו היום, כי מיהו ומהו השרץ הפעוט הזה, שידיו לא רעדו, ועיניו לא נכלמו גם לא נתפלץ לבו למראה אלפי היהודים והיהודיות בתפלתם השאננה למרומים? מעך נמעכנו בגאותנו, כי רבה, ולא לנו להגיד מה שיכול היה לארע גם לו ולדומיו אילו נמצאו בשעת מעשה, בקהל המתכפרים, רק חמשים, רק עשרים, רק עשרה מצעירינו הנלהבים, רק עשרה מצדיקי דורנו העברי– במוכניותם הידועה להשליך את נפשם מנגד על מזבח הארץ והלאום בכל שעה ובכל עת מצוא.
אנחנו לגדולים מאתו הננו פונים, לעליוניו המידיים, למפקדיו הנועזים, למברוגורדתו, ראש המשטרה, לקיט-רוטש מושל עירנו זאת, ושאלתנו בפינו מהם פשוטה, פתוחה וגלויה: – מה עשיתם אומללים?
אנחנו לגדולים האלה כלם, לעליונים בעורונם, למפקדים בשגעונם, – יהיו מי שיהיו, לאורך כל הסולם הפקידותי, – ירא לא נירא לקרוא קול גדול, קול אחד, קול מטרטר באזניהם לאמור:
– אתם, רק אתם האשמים בשערוריה הזאת ודם כתלנו על ראשיכם, ורק על ראשיכם יחול.
כי דם שפכתם היום בפקודתכם המבישה, דם הדמעות שנזלו מעיני הנשים והילדים, דם-התפלות שדובבו שפתי הזקנים והחלשים, דם האבות שטפטפו האבנים העתיקות בחריציהן הפעורות.
יבואו אליכם ד"ר מגנס ובן-צבי אולי, בגויות מורכנות ובשפתים שתדלתניות; ידבר אליכם קיש קשות תחילה ורכות אחר-כך, אם רצונו הוא זה; יתחננו מלפניכם רבנינו הראשיים בתחנוניהם הרגילים, הגלותיים כל-כך; יסתפק ועדנו הלאומי, המתימר כבא-כח העם, בבאורים נוספים לבאורי השנים האחרונות, ובמרחקיו– יאמר ויצמן די בהליכה גרידא לוזרת המושבות לשם מחאה ציונית רוממה: ה' עמהם.
אנחנו, מעל עמודי עתון זה, שהיה האחד בארץ ללא רתיעה ופחד עם הפרעות הראשונות ועם הבלבולים אחריהם; אנחנו ב“דאר היום” שנוצר להיותות שופר העם בכל שעת מצוקה לענינינו ורגע מעליב לרעיונותינו –את קולנו נשמיעה ברמה למען יאזינוהו בין קירות ממשלתנו לא רק, בלתי אם גם בלונדון, בירת הממלכה הממונה, בג’ניבה בירת חבר הלאומים והצדק ובכל אפסי העולם כולו–אם שאר נפש עוד בו.
אכן נבלה נעשתה לעברים
ליהודים נעשה הנבלה הזאת – לנותני הנוצרי לנוצרים! – על ידי פקידי השלטונות האנגלים!
בביתנו הלאומי ובבירתו העבריה.
עשר שנים לאחר הצהרת בלפור.
עשר שנים לאחר נדרו של המלך ג’ורג' במאמרו אלינו – שלא ייפגע לאום מלאומי הארץ החוסים בצלו, כבהודו ובמצרים, כבכל מדינות הים אשר לבריטניה הגדולה רבת העמים והדתות.
נבלה נעשתה בירושלים באשמת פקידי השלטונות האנגלים.
תהי זאת הפעם האחרונה לחלול כתלנו היקר.
יהי-נא יום הכפורים האתמולי ליום האזהרה וההתראה לכל מחללי שמנו באשר הם.
אל יגע – אל יעיז מישהו לנגוע להבא – בשריד האחרון, בסמל האחד לעמנו בתור עם, למדינתנו בתור מדינה!
שמע ישראל באשר הנך – אל הקול היוצא מציון.
שמע ודבֵּרָה!
התעמוד מן הצד כאשר עמדת עד כה?
התחבק ידיך בכיסיך לבלי תנועה והחלטה?
הכבימי התורקים ידע לא תדע את הרגע הנפשי גם עשה לא תעשה את הצעד המכריע?
הן זוהי השעה להחלטה גדולה, להחלטה גדולה, להחלטה נחושה, להחלטת אראלים. זוהי השעה להפגנה כללית, לא בארץ ישראל בלבדה, אלא בכל תפוצות הגולה – הפגנת רבבות ומליונים, בפה ובכתב, באמצעות גדולינו אנו וגדולי העמים, לשם השגת זכותנו הקדושה על הכותל המערבי.
מה נוראה המחשבה, שבארץ זאת אשר הובטחה לנו בלונדון, בפריז, בסן-רמו, כמרכז לעמנו המתחדש – עוד המצבה הגדולה המכריזה לעולם כולו את גבורותינו בעבר ואת נצחיותנו לעתיד – לא בידינו היא!
מה איומה ההכרה, שלמרות תחיתנו השלישית, למרות מאמצינו הנפלאים בעיר ובכפר זה יובל שנים, למרות הרצל ובן-יהודה, ויצמן ואוסישקין, רוטנברג וז’בוטינסקי, ביאליק ואחד-העם – אין היהודי יכול לבקש את חצרו הוא, את שארית מחמדיו – אשר עליה חזקתו מאז דורות ודורות– במנוחת הנפש וברטט הלב?
כשכל פסגותינו לגויים
כל פסגה מפסגותינו לנוצרים ולמושלמים: על הר נבו מושל האמיר עבד-אללה. בקבר משה לא העברים חוגגים. מגדל הנביא שמואל לא ליהודים קורא. הנביא רובים לא משאונינו הומה. מערת המכפלה לבני אברהם יצחק ויעקב לא תפתח את שעריה. אי יורשי דוד בבית-לחם העכשוית? ובנצרת – היכן בית מדרשו העברי של ישו – הגידו?
הכל הלך, הכל נלקח, נגזל, איננו!
מכל מחמדינו אלה רק צללים בידינו, אויה!
אין אנו דורשים את המוריה ומסגדה, לא את הר סיני וכמריתו, גם לא את התבור ומנזרו.
על כתלנו, אבל, לותר בל נוכל – גם בל נותר.
עוד לפני עשרים שנה, עם מקרה דומה לכך בימי השלטון התורקי – האחד והיחיד! – דרש אחד העברים בציון את גאולת הכותל המערבי, ויספר את נסיונו של הנדיב לרכישתו.
לפני ארבע שנים רמז מושל ירושלים לפני-כך, סיר רולנד סטורס במשרדו, כי אפשר היה לקנותו בנזיד עדשים ממש – בשבעים אלף לירות לכל היותר, ומה הן – האין זאת? – שבעים אלף לירות לעשיר העמים בשביל אדיר זכרונותיו כאמונתם הנעוצה של הנוצרים והמושלמים כלם?
כיצד לא נשמענו לקול הקורא משחקים?
כיצד נכוינו בעון שאים לו כפרה?
אך חס!
את הכותל בל נגאל בכסף, בל נאלח במטבעות טמאות.
לנו היה.
לנו הוא.
לנו יהיה בכח הירושה, החזקה, הצדק, ההצהרה.
צריך שתתנהו לנו אנגליה מתוך רצונה.
צריך שנתינה זו תיעשה במהרה.
צריך שמאורע יום זה יהיה האות המייד לשחרור הגדול מעקת הדורות.
צריך שועדת המקומות הקדושים תגש מיד לעבודתה ושהחלט תחליט את החלטתה.
מלאכות השחרור לגולה
או אז תסע מלאכות לגולה הגדולה.
רבנינו הראשיים, ראש עיריותינו וסופרינו, באי-כח הועד הלאומי וההנהלה הציונית, בחורי חמד וריבות הוד גם הם.
סלע, סלע תדרוש מלאכות זו מכל יהודי.
שבעה עשר מליוני סלע ייאספו כן על נקלה.
כל יהודי יתננו באהבה.
לשם גאולת הסביבה אשר לכותלנו בכתלים.
לשם תשלום פצויים צודקים לנוטרי הבתים מימינו ומשמאלו.
לשם, ביחוד, הריסת כל המפריע מסביב.
ועמד אז הכותל מלא-גאוה תוך מרחב אשר דשא מירק רענן ונהדר.
מאות אמה לכל צד.
ומהרו אז היהודים לכתלם היקר חפשים ומאושרים, כבימים קדמונים.
בלי מברוגורדטו ואנשין להפריעם.
בלי שיט-רוטש ופקודותיו להרגיזם.
רק, שמע-נא, ישראל, ורצה!
ירושלים, מוצאי יוה“כ תרפ”ט.
באשמת “כנסת ישראל” / איתמר בן-אב"י
תועבת הכתל נמשכת
זו שנה כמעט – ועוד הנבלה הכתלית נמשכת.
נמשכת – אמרתי.
הוי מה גדולה הטעות והמלה מה קטנה:נמשכת – כשעל צד האמת אין היא בלתי אם מתחדשת ללא הפסק, משתנית לאין גבול, מתחמרת לבלי די. מבבלי משים, כמעט, הולך השריד האחרון למחמדי עברנו הבטוח, המוחשי, הסמלי הלך והשתמט מבין ידינו למראית עין ממש. נדבך אחר נדבך, אבן אחר אבן, רגב אחר רגב. עוד מעט קט – ומסביב לכתל-הכתלים הלזה, לכתלנו האחד, לכתלו של כל ישראל כולו בתפוצותיו המרחקיים– עוד מעט קט ומסביב לו, גם על פסגתו, בקרקעיתו ומתחתיה אפילו לא תשאר לנו אמה על אמה, זרת על זרת. מגדלים ומסגדים עולים כבר משמאל. מכשולים וחתחתים מתערמים כבר מימין. בלי ריתוי ורתיעה – עוד פרחחי המשמצים זורקים את גלליהם על ראשי המתפללים. כבמזיד ובכונה תחילה– עוד חמורים ואתונות משפיכים את זבליהם בזויות ובמבואות. לבית כסא גדול, למחראה ענקית, שצחנותיהם תעלינה באף כל מבקר ותייר, – אם יהודי ונוצרי– אומרים שונאינו להפכה בהמשך השנים – כשממעל לה, על אמיר הנדבך האחרון בגבהו הרם, ומבעד לה, על פני המוריה הרחבה וזכת האויר פאר והדר לשכינה נכריה. בקיצור: מכל המשגב הקדמון, מכל גאות הדורות, מכל הקדשה האלהית, בעבריותם הראשונית, רק עננות לעינינו מרחפות וגונחות וכבימי הלוי, עם קינתו לציון הבוכיה., רק שממון וצָיון בלב הבירה הבנויה…
ואנחנו עודנו שותקים.
ואנחנו עודנו חובקים את ידינו ללא מרית-איתנים נגד עוצם הזדון.
ואנחנו רק נושכים את שפתותינו מתוך אין-אונים מדהים לתחילת כל פעולה ולהמשכת כל מלחמה.
הקטן בדורות ישראל
אים, לפחות, הימים הנפלאים ההם מלפני שנה כמעט – כשידעו יחידי-סגולה בקרבנו להרעיד את כל יהודה המחודשה – ואת הגולה הגדולה גם היא–ברעד אל-שני של מחאה חשמונאית ובן-ככבית? אים הימים ההם להסערת הרוחות עד למדרגת הרתיחה והזועה על שהעיזו שחצנים נאלחים להניח את ידיהם המטונפות בשארית הפלטה הקדמונית? אם לא ידענו ברגעים ההם עדין לאן פנינו היו מועדות; אם מנהיגינו ומנהלינו גם הם מגששים היו באפלה; אם ממנו והלאה היה כל מושג בקשר עם תוצאות ההפגנה–בכל אופן, אבל, להמונים סואנים וחיים, להמונים זורמים וגועשים היינו בעיני עצמנו ובעיני שכנינו אף הם. תוהים ונדהמים עמדו אלה למראה המעשה היותר גדול בדוריתנו, מאז חזרנו לארץ האבות, ותוהה עוד יותר, ונדהם שבעתים עמד העולם כולו למשמע הנהמה העברית מציון, – שאגת גור אריה יהודדה בחיותו המחודשה והמכופלה.
האפשר, אלהים, שכל המעשה הכביר ההוא, שכל ההתאמצות הנהדרה ההיא לא יותר היו משלחופית של סבון, מאבעבועה רגעית של אדים מתפזרים לכל רוח? האפשר, אלהים, שכה יהיו גם מעשינו לעתיד לבוא ושענין כתלנו המערבי היה יהיה בעיני שונאינו כולם ללקח משמח ומעודד שיגיד להם לאמר: הוסיפו נא הוסף להתעלל בהם בכל עת שתרצו, כי נבובה וריקה התנפחותם וברורה אף טיפוסית אין-אונותם. לא כח להם ולא רוח גם כן. “בני המות”, כבימי השולטנים והפחות, הצ’אוישים והלחֵנות: עבדים ביהודתם כאשר היו בגולתם.
דור התחיה – קראנו לעצמנו ביוהרתנו התמימה והנועזה.
יד לפה, חיי! – כי לכל היותר דור המדבר והנפתולים, דור הקטנות והזחלנות אנחנו מבאר-שבע ועד דן בימים אלה לא פחות מאשר בימי עשרת המרגלים…
הקטן אולי שבדורות ישראל.
עיקר האשמה לא כאן
אף-על-פי-כן – הנורשה לכפר כאן היום על עוון, שעוינוהו בתחילת המלחמה הגדולה לכתלנו היקר למחרת יום הכפורים ההוא – זה כבר שנה? אז יצאנו ב“דם, באש ובתמרות עשן” נגד השלטונות המקומיים ובראשם – נגד קיטרוטש וחבריו הגדולים והקטנים. מתוך חוַתנו המובנה על תחילת המאורעות המחפירים לא פקפקנו לרגע קל ונטיל את כל האשמה על אותם הפקידים האומללים, שהמקרה אינאם לעמוד בראש עניני ירושלים בשעות חמורות כאלו. כל מעצור לפינו לא ידענו, ויכתב אז העט את אשר הגה הלב, את אשר הכתיב המוח, את אשר המריץ הבֶלגם. חשבנו אז – אנחנו התמימים – כי עם הדחאת יורשו של סטורס מעל כסאו בממשל, כי עם פיטוריו של דף ממשרתו במשטרה, כי עם דרישת באורים ממברוגרדטו או מריצ’מונד שניהם תיפתר לעולמים השאלה המסובכה, שאלת הכותל המערבי בהרפתקאותיו האחרונות. לא הבינונו ברגעים הראשונים ההם, כי אחרי ככלות הכל רק פקידים היו קיטרוטש וכל ההולכים אתו וכי רק לפקודות מגבוה נשמעו יחדיו. אילו ידעו אלה, כי מאחרי גביהם אין עליונים מהם, אין תקיפים הרוצים בסכסוך הכתל, אין מדינאים שאחת שאיפתם – להטיל שנאת נצחים בים דוברי עברית ודוברי ערבית בארצנו, כי אז לא היו מעיזים לעשות את אשר עשו. לא, חס וחלילה ששונתה דעתנו היסודית, ומי כמותנו יודע, כי בממשל המקומי עומדים בראש אנשים רבים, שלא יצטערו ביותר אם יבוטל כל ענין ביתנו הלאומי ושלא יזליגו דמעה אחת לחרבננו שוב, אם רק יוכלו לגרמו ולהחישו. אפס, האמת היא–שירושלים הולכת רק בעקבות לונדון, ושכל הענין כולו,–אם לא מראשיתו, הרי לפחות בהמשכו, – לונדון היא היא האחראית האחת לו.
תהו ובהו הנהלתנו
בחמסנו המחודש, לכן, על מה שנעשה בימים האלה מסביב לכתלנו–אם עוד נשאר בנו זיק של חמס, אם עוד עלולים נהיה להציתו, אם עוד מצא נמצא בנו את העוז לשלהבו–לא על ראש הקיטרוטשים נתיכנו, בלתי אם–על ראשי מנהלינו אנו, מנהיגינו המדברים בשמנו. אם אפשר הדבר, שבשעה חמורה זאת למצבנו המדיני בירושלים אין לנו איש אחר לשלחו אל ממלא מקום המושל –ומחר לנציבנו גם הוא – בלתי אם את רואה החשבונות בהנהלת הציונית–ירדנו באמת פלאים. כבודו של ה' ברוידה בתור איש המספרים במקומו מונח, –בא כח ישראל בפני ממשלתנו איננו בכל אופן. לא נרשה, לא נוכל להרשות שיהיה, ולא יהיה אמנם. היכן קיש בבגדי-שרדו? היכן סאקר ביסרנות קולו? היכן הגברת סולד, אפילו, באמריקניותה הפועלת? היכן ון-פריזלנד לפחות וקלואריסקי אתו איהו גם הוא? כולם “נסעו” להם, פרשו כנפים למרחקים, יצאו למדינות נכר, בילו ימי אושר בספינות וברכבות, שהה ישהו עשרים, שלשים יום מחוץ לגבולות ארצנו בנעימים –כשכאן, בירושלים, תהו ובהו לאין דמיון.
ואל נא תאמרו: הם לא ידעו, המסכנים. אילו ידעו נשארו.
ראשית –ידע ידעו את הדברים, כמוכח למדי ממכתבו של ה' קסט בשם ממשלת א“י. ושנית – מדוע לא תוגד האמת, מדוע לא נוקיענה בראשי חוצות? –דוקא מפני שידעו שמחו על הזדמנות ה”נסיעה". דוקא מפני שידעו מהרו להעלם. דוקא מפני שידעו השתדלו להשתמט.
למה להם תסבכת? למה דין ודברים עם קיטרוטש ולוק? למה צרות מדיניות ללא תועלת ותכלית?
הכתל?
אלהים אלהינו, הן אלפים שנה נשאר על עמדו. גם אם כהנה וכהנה תעברנה שנים העמד יעמד עְדן. למה ידאגו לו, איפוא? למה ידריכוהו מנוחות? שום מסגד ושום שר לא יעתיקוהו ממקומו, היו-נא בטוחים כולכם ובינתים–תחיהכנסיה בציריך, תחי הסוכנות באירופה ובאמריקה שתיהן!
חרפת הועד הלאומי
השערוריה הכתלית האמתית, החרפה והעלבון שאין להם כפרה–הם שערורית ההנהלה הציונית, חרפת הועד הלאומי וזלזולים כנגדנו –אנו, העם הנוהה אחריהם.
מה קיטרוטש ואפילו דף במעשיהם הנחפזים לעומת קיש, סאקר, טון–אף בן-צבי ה“פועל” בשתקנותם? עד שאנחנו מקוים לדחות ממשרותיהם פקידים אנגלים שנשמעו לפקודות פקידים עליונים מהם שם, בלונדון, בתקותנו התמימה שבזה ינתן סוף סוף סיפוק רוחני לעממיותנו בארצה המקורית קוראים לנו אלה ומורים לנו באצבע: סורו-נא אל אנשיכם אתם, אל מנהיגיכם אתם, ושמעתם מה בפיהם.
הם, מנהיגינו, למן הימים ועד השמאל, ידעו הכל ויבחרו בשתיקה.
הם, מנהיגינו–ביחוד השמאל–ידעו כי יכולים היינו להציל את המעמד בעוד מועד, אילו רק רצינו– ויבחרו בהכנעה.
בידיהם הם קבע קבעו את גורל הכתל–באפסיותם הנוראה, בזחלנותם המפחידה, בגלותיותם המלאה, ב“מדבריותם” העקרה.
אי הכח, אי הזרם, אי המטאטא שיגרפם גרף מלפנינו בכח נחשול ימי על החטא הגדול שחטאו אלה בקשר עם כתלנו?
לא טיטוס החריב את מקדשנו–בלתי אם יוסף בן מתתיהו.
לא קיטרוטש לוקח מאתנו את כתלנו –זו שארית המקדש–בלתי אם בני צבי וגוריון.
היכן ראשי כל השמאל העברי? היכן שופרם הגדול? היכן קולי קולותיהם והבטחות-הבטחותיהם?
למה לא ימטירו מחאות ללונדון? למה לא יבריקו ברקים גם לא ירעימו רעמים? למה לא “יסעו” לאנגליה ולא לשויציה, בכדי להכריחה שתחזיר לנו מה שגזלו מאתנו –בכחו של רמסיי מקדונלד “ידידם”.
אך הוא הדבר: רק לדבּר הם יודעים ב“דבר” שלהם.
שלשה ירחים כבר מתפרקת ממשלת הפועלים על כסאה בבירת הקסרות הבריטנית – זו הפעם השניה. כבימי מלכותה הראשונה, שאז נשאר סטורס במשרתו– קיטרוטש עוד מושל בעירנו, מילס עוד מנהל את ענינינו, בוסתנאי מתעלל בפרדסינו, המועצה המושלימית קונה את קרקעותינו, אמין אלחוסיני חוסם את כתלנו, הפרחחים משמיצים את מתפללינו “ועולם כמנהגו נוהג” בירושלים גם בלונדון יחדיו.
הלכך היו נצרכות לנו בחירות כלליות באם המדינות המורשוניות?
וישמע ישראל, אך אהה!
שמע ישראל, – קראנו מעל עמודי “דאר-היום” למחרת הכפור האחרון –ותקוותינו אז מעפילות אל על –שמע ישראל, הכתל כתלנו, הכתל אחד!
וישמע ישראל אמנם –אך אהה! לא כתלנו הכתל כבר, זה הכתל האחד.
באשמת “כנסת ישראל”.
תל-אביב, כ“ג תמוז תרפ”ט.
קולנו האחד מציון / איתמר בן-אב"י
(תשובה למ"מ הנציב העליון)
“נציבנו” דובר לרבנינו קשות
אם יש דבר שהרגיז את דעת-הקהל העברית בארץ-ישראל כולה –ושתרגיז את דעת הקהל היהודית בגולה גם היא יותר מכל –הוא מעשהו של ממלא-מקום הנציב העליון ה' לוק, בפני רבנינו הגדולים ביום שלשם. שדוקא האיש הזה, אשר כה רבות היו התקוות שתלינו בו אנחנו, ידידי הממשלה האנגלית ופקידיה בארץ זאת –שדוקא הוא לא ידע מעצור לרוחו, שדוקא הוא נתן ארשת-שפתים להצהרות ולמלים אשר לא התרגלנו לשמוע עוד מאז משטרו של המצביא בולס – הופעה היא זאת המדהימה גם את הכי מתונים והכי “מאונגלים” אשר ל“נתיני” “הבית הלאומי” העברי.
כיצד?
אותו לוק, שכה הרבה ללמד את דברי ימי העמים בכלל, והיהודים וגם הרומאים ביחוד; אותו לוק שחבר ספר מחקר על ארץ ישראל זאת לא כפי שהיתה פעם רק, אלא כפי שהיה תהיה לעתיד לבוא – אותו לוק הוא הוא שישב בפני באי-כחה של היהדות המסרתית – בפני זו היהדות הכתלית בעלבונה, אם אעיז להשתמש במלים כאובות אלו – ישב ישב בפניהם עטוף קרירות, יהירות, חוצפה – כן, מדגיש הנני את המלה חוצפה בכל כח ההדגשה אשר בי – שאין מָשלה אולי גם במדינות הידועות לנו זה כמה כצוררות האומה היהודית מאז ומתמיד. במקום לעמוד הוא על עמדו בפניהם, כעמוד גדול ממנו – הוי מה גדול ממנו, לפניו, אלכסנדר מוקדון בשמו הקוסם –בפני באי-כח יהודה החפשית של הימים הרחוקים מאתנו כהיום מרחק אלפי שנים; במקום להבין להגיג פיותיהם הסוער ולכמר רחמיהם ההומה של אותם גדולי הדור התלמודי בימינו, ראשי התורה והאמונה לעמנו כאן, הרה“ג קוק בדמותו ה”גאון-וילנאית" והרה"ג יעקב מאיר בהדרו הרבי-עקיבאי; במקום לזכר ברגעיקדש אלה למחאת נפשם הרצוצה המרוסקה, כי יהודי אמנם, כי רב אפילו– כך מסתודדים בחוגי ממשלתנו עצמה – היה אביו המנוח לכשחי את חייו השאננים בוינה האוסתרית – בוחר הוא להאטים את סגור-לבו, לצנן את מרוץ דמיו, להקדיר את רוניות קולו, וכפונטיוס פילטוס על כסא ארמונו בימי ר' ישו היהודי גם הוא – “לרחץ את ידיו” בקשר עם כל הענין החמור…
מה חושב ה' לוק
מה חושב ה' לוק – יגידנו-נא, במחילת כבודו הרם, בשל העדרו הרגעי של סיר גו’ן צ’נסלור, נציבנו הנבון– מה חושב הוא במחבואי נפשו פנימה? המאמין הוא לרגע קל והיוכל לשער אף במירע מחשבותיו כי בלי כל התנגדות, בלי כל הגבה, בלי כל התקוממות שהיא יקבלו הרבנים הגדולים אשר ראיינוהו שלשם – ואתם כל עם ישראל כולו בשבעה-עשר מליוניו, – את הנזיפה הצוללהשהסטר הסטירה בלחייהם המכופלות מעבר לשלחנו המשרדי?
מה חושב ה' לוק היום, לאחר מעשה, היום, לאחר שהרהר בלילות על הדברים שדבר, על ההצהרות שמסר, על העצות ש“נתן”? מה חושב הוא עליהם אם לא שיוהרה אל-שניה, שהעזת אין-קצב היו אלו מצדו – אשר תעלינה לו בראשו כלורד לויד הגדול ממני במצרים שכנתנו הדרומית. כאשר כבר רמזנו לפני כך: עכשיו יודעים אנו את הדברים. עכשיו מבינים אנו את הענינים. עכשיו נפקחו עינינו לראות אמנם, כי לא דף – בגסותו הגופנית והרוחנית – לא קיטרוטש אפילו, במשחקיותו הקודמת, לא ריצ’מונד, האמינו-נא, בצלעניותו החולנית, לא! לא! לא כל אלה הם החייבים, הם המעוררים, הם הגורמים לכל השערוריות והנבלות ליד הכתל מזה עשר שנות המשטר האנגלי– אלא העליונים ביותר בלונדון ובירושלים גם יחד, אותם העליונים שאין עינם רואה ואין אזנם שומעת בלתי-אם את יצרם הרע בקרבם הסורר, – ושלוק, דוקא לוק הטוב, דוקא לוק החביב, דוקא לוק היהודי בגזעו נפל קרבן להם באומללותו המסכנה….
אומלל אמנם, אומלל מאין כמותו, לדעתי – היות שמתוך בהלת הרגע או אולי יותר נכון – מתוך סימוי כל הרגשות העצורים בשעה חמורהכל כך למשרתו החשובה – העביר בין-יום ממש את שמו הקצר והאהוד עד כה לשורת אותם השמות הנושנים, שמקומם בדורות הבאים לא על הר ציון, בהרים כאשר קוינוהו בשבילו בתקופות אחרות…
וכל זה מדוע ולמה?
הן רק לו התאפקת קצת; הן רק לו שמרת את דברי-פיך קט; הן רק לו האזנת לשיחת יורשי הנביאים באזניך ומלה אחת בפיך אז –רק מלה קטנה וקלה, רק מלה פעוטה, בת אותיות מספר –כי עתה הן ברכוך ומבקריך ובמרומים הן קלסוך יוצריך. רק “טוב” היה עליך להגיד, ולהוסיף, כי בלי כל אחור, בלי כל נטיה לעיכובים ופקפוקים מצד אחד הפקידים אשר תחתיך –העבר תעביר את בקשת ישראל לונדונה לא לכס המשפט שאינו משפט, בהיותו נפסק על ראש כתל –אשר לא היה אנגלי מעודו ולא יהיהו לעולמים –ללא צדק וללא יושר שלא במעמד הנעלבים ועורכי-דינם..
יהודה מול אנגליה לבלי חת
אנגליה אינה אוהבת “מחאות נגד משפטים”. – הכרזת לרבנינו גדולות.
ויהודה לא הסכימה מעולם להונאות–משיבים אנו לך גאוות.
לא מחאות נגד משפטים?
ובכן מה? “מלחמות” היא רוצה אולי, כח נגד כח, און נגד און? הלהתגרש מכאן היא רוצה כאשר גרשה מוסטפה קמל מקושטא או כאשר רוצים המצרים לגרשה מהתעלה וההודים מגדות הגנגוס? הזהו הלקח שנלמד מהצהרותיך לרבנינו שניהם?הלזגלוליות עברית ולגנדיות ירושלמית יעתדונו נציבינו העליונים להבא? ואם זהו המשפט, שאליו תיחל, אדוני לוק, – והיה מעשהו של מקדונלד עם לורד לויד בקהיר ההוכחה הכי ברורה כי עוד לא כולם חושבים באנגליה כמותך, כי עוד לא פסו שופטי צדק מלונדון גם היא, כאשר לא פסו מברלין בימי פרידריך העריץ, שאמר ל“שפט” את הטוחן שכנו כאיזבל את הכורם ביזרעאל.
לועדת המקומות הקדושים נקרא!
ועכשין אם לעצתי תשמעו, הוי! אחי בני עמי באשר אתם–אל-נא בקטנות תמשיכו עוד, אל נא בצעדי שוא עם פקידים תלכו, שהגדול אשר בהם קטן קומה הוא כל-כך, מאין בו אף אותה “הערמה” המפורסמה היודעת לעשות את מעשיה סתרים ואת מזמותיה טמירות.
מה שצריך שנדרשנו כולנו, כאיש אחד פה בארץ; מה שצריך שיעשנו ביתנו הלאומי בצותא חדא עם תפוצות ישראל; מה שצריך שתממשנו ההנהלה הציונית –ויורשה הקרוב הסוכנות היהודית –הוא שתישלח סו"ס לארצנו אותה הועדה המובטחה לנו בקולי קולות זה שנים על שנים, אותה ועדה בין-לאומית לעיון וחיקור במקומות הקדושים אשר לכל דתות העולם בארץ אם-הדתות כולן –ארץ ישראל.
רק מפני שעד היום נרדמנו; רק מפני שעד היום הבטנו בטפל ושכחנו את העיקר;רק מפני שעד היום ניימונו כילדים וישירו לנו שירת-עריסה–שכחנו אמנם את דבר ההבטחה העיקרית שעוד לא נתמלאה, הנדר הגדול שעוד לא נתגשם.
לא מתנות אנו דורשים; לא מה שאינו שלנו אנו רוצים, גם אם יתנוהו לנו חינם.
אבל, אלהים אלהינו–בארץ זאת שכל הר מהרריה, שכל בקעה ובקעותיה וכל אגל מאגלי ימה את מגלת העברים הם פורשים לפנינו עד היום הזה; בארץ זאת, שאת המוריה ומקדשה–עם גבעת שאול ורמת משה, עם נהר ראובן ומערת המכפלה –לקחוה מאתנו המושלימים; בארץ זאת, זאת הר ציון ואת הר תבור, את הר הזיתים והר הכרמל גזלוהו מאתנו הנוצרים; בארץ זאת, שכל טרש מטרשיה, שכל גרגיר חול מגרגירי חולותיה, עלינו לרכוש חזרה בזיעת אפנו ובדם זרועותינו כב“חדרה” למשל, ועוד אין אנחנו בטוחים גם בהם, בשל להקת הצוררים מכל העמים האומרים לטרפנו חיים –בארץ זאת ששריד אחד נשאר לנו בו, בכל אופן, מכל מחמדי עברנו –השריד היותר קודר, היותר שחור, היותר אביל ואולי בשל כך היותר קדוש, היותר אלהי והיותר מאולל–גם אותו מעיזים בריונים ופקידים, ממרום הסולם ועד לתחתיתו –לגזל מאתנו שוב.
STATUS QUO
הבטיחונו “מעמד קיים” לעת עתה.
שקר וכזב בהבטחה הזאת, כשקרים וככזבים בהבטחות שלפניהן ואים לנו עוד אמון בהן, בהיותן נפלטות לבקרים רגילים מפיות שדבריהם אפס ואין, אפס גדול ואין עגול.
“סטאטוס-קוו”–ובמילים הלטיניות האלו אמרתם להשקיטנו; ובמילים הנבובות האלו רמיתם את הנהלתנו הציונית ואת ועדנו הלאומי; ובמלים המזויפות האלו הקלחתם מים קרים על מליוני היהודים בגולה, למען יצננו גם אותנו ויביאונו עד חרמה.
כי מיהו בכם, אתם כולכם, ייושבי הארץ הזאת בעבריותה הקודמת ובציוניותה העכשוית–מיהו בכם שביקר את כתלנו בימים האחרונים ולא הרגיש מיד, כי לא לנו הוא כבר מזה כבר שנה כמעט. התזכרו את הימים ההם – ימי התורקים אפילו – שבהם היינו הולכים אליו כאל “ידיד נעורים”?התזכרו את ימי הרצל, לפני שלשים שנה, כמעט, בעמדו לפני אותו הכתל ועיניו פלגי דמעות על העבריות התמה והמלאה שעוד בת-קלה מתוכה כבימי החשמונאים ויורשיהם הגדולים? התזכרו, ביחוד את אותו יום תשעה באב, לאחר הצהרת בלפור ברננתה, שהחליטו בו נלהבי העברים להכריזו לא ליום אבל עוד בלתי אם ליום חג–יום הכתל העברי בנקמת אלפי שנותיו האיתנות?
והיום – במששי את האבנים אחת-אחת מה קרות הרגשתין, מה נוגות ו“מאובנות”, מה חסרות נשמה, מה עצורות ואטומות ללא קולות ובנות-קול – כי לא לנו הוא עוד, לא לנו בהחלט.
לאט-לאט, צעד אחר צעד, בסתר ובמרמה – לבלי נזנק פתאם בשאגת אריות –לקחוהו מאתנו וכמקדש על הר המוריה כן הכתל המערבי, זה כתלנו האחד – נכרי הוא לנו למיום הכיפור החולף בתכלית הנכרות: מקום חרדות לעם ישראל כולו בכל אפסי העולם עם הנדבכים החדשים האדומים, הכעורים, המעליבים מימין ומשמאל להזכירנו כי רק חלום לילה היתה ההצהרה וסיוט יום-יום הבית הלאומי.
תבוא-נא הועדה אלינו.
תבוא-נא במהירות הכי אפשרית; תבוא-נא באיזו תרכבת שהיא, –אנגלית, צרפתית, איטלקית או כולן גם יחד; תבוא נא רק ונשמענה אנחנו. תבוא-נא רק ותשמע היא אותנו.
הריני כפרתכם!
ואם ועדה זאת – שיוטל עליה רק דבר אחד – לבקש ולמצא למישייכים בארצנו זאת שרידי העבר לדורותיהם – אם ועדה זאת, בגשתה אל הכתל העלוב, הרצוץ, הכאוב מצא לא תמצא –למרות“המשפט” בלונדון וזעקות האויבים בירושלים –כי לנו היה אתמול ולנו צריך הוא להיות גם מחר –הריני מראש כפרתכם.
הן יען כזאת תחליט ולא אחרת הקיפוה תסבכות לבלתי ישלחוה אלינו עד כה.
הועדה! הועדה! הועדה! – רק זה צריך להיות קולנו מציון.
קולנו האחד לכתלנו האחד.
ירושלים, כ“ט בתמוז תרפ”ט
האבל שהפך לששון
בל אנשה – את היום הנהדר ההוא, בשעות בין-הערבים, כשיחד עם חברי לדעה ולעט שוטטנו ברחובות ירושלם ודרכנו–אל עומת הכתל המערבי. זו היתה השנה הראשונה לאחר הצהרתו של בלפור– השניה כמעט לאחר הכיבוש האנגלי, כשבהנהלת מחיה שפתנו, אשר חזר זה רק קט מגלותו הארוכה בניו-יורק, אמרנו ליצר בארצנו חג חדש אמנם –חג שקוינוהו הגדול למועדי ישראל במצב הדברים אז. לא את השני בנובמבר –כי במועד חדש זה לעמנו עשיר-החגים לא פקפק בקרבנו איש, ובעתון הירושלמי הגדול, יציר-כפיהם של ילידי הארץ בסאונותם המזרחית, רשָמו כבר עורכו אמנם בראש הגליונות לזכרון עולמים. אם “אחת לחרות ישראל” טבעו המכבים במטבעותיהם, אם “אחת לשחרור יהודה” – הלך בעקבותיהם בן-ככב – “אחת להצהרת בלפור” – נהגנו גם אנחנו הירושלמים בהעזתנו הילידית, – שהן לא שערנו, לא יכולים היינו גם לא רצינו לשער, כי תאריך נבוב וריק יהיה תאריך זה עוד מראשיתו אהה!
לא, לא לשני בנובמברו דאגנו, אותו שני אמלל ורחיף שאין איש מאתנו מעיז לחוגו מזה כמה שנים בחוצות ירושלם המתקרית “עבריה”. אנחנו לחג אחר נשאנו את נפשנו, לחג שחזוהו אבותינו בעיני רוחם מאז תחילתה של התחיה השלישית, לחג שהתעתדנו לקראתו בחדות-עלומים ובבטחון-נצחים למרות המאורע העגום, ליד כתלנו המערבי, בימי התורקים.
לחג התשיעי לירח אב.
חג הכתל החפשי.
באשר אמנם – עייפי ימי אבל וצום היינו כבר על הררי ארצנו זאת, ובבקעותיה גם-כן. הן החל עמנו שוב לחיות את חייו המחודשים ובצעדי ענק – כן בכל-אופן נדמה לנו הדבר – צעדו כאן העברים לקראת עתידם המזהיר. בכל כנפות המדינה, מדן ועד לבאר-שבע ממש (עציון גבר לא נכללה אז עדיין בגבולותיה הרשמיים) הן הכפלנו את מושבותינו בפחות מארבעים שנה. עבריתנו המדוברת כמנצחת הן יצאה ממלחמתה הכבדה עם היהודים המגורמנים, ולמרות הסבל והרדיפות לשנות המלחמה העולמית – אם לא אולי דוקא בעקבותיהן – הן הוכחנו לעולם בתהייתו המרובה כי אומה לכל היקפה אנחנואמנם בציון. את כור-עָנינו חצינו, איפוא, בהצלחה אל-שניה ובחזרנו סוף-סוף לארץ האבות מי מגלות תורקיה ומי מגלות מצרים, מי ממרחקי המערב ומי מנבכי המזרח – הן האמנו כולנו, כי הנה נתממשו לעינינו, עוד הפעם בפעמים, ימי זרובבל, עזרא ונחמיה. כחולמים היינו גם אנחנו אחריהם, ובהגיענו בערב הנהדר ההוא, עם דמדומי החמה, אל פנים העיר העתיקה, כשפעמינו אל תוך-תוכה, אל המקום הקדוש האחד שעוד האמנוהו בידינו, אל הכתל המערבי בחכיון אלפים שנותיו האחרונות – כאילו התרומם מבטנו וימריא שחקים, כאילו טוהרו הסמטאות שגלגלונו מזרחה, ככאילו נמחקה כל הסביבה במושלמיותה ובנצרותה וידי הנדכאים בתפילותיהם כאילו הקרימו כנפי נשרים. אי הלכלוך והקדרות? אי האיבה והטינה? הן גאה וחי התנוסס על מגדל דוד הדגל האנגלי בשלל גוניו וחיילי המלך ג’ורג', בכובעיהם המרומחים, הן עמד עמדו על המשמר לכל אורך הדרך העקלתונית בזרמי חוגגיה – כשעיניהם לקראתנו מצטחקות ושפתותיהם לקראתנו דובבות:
– לכו, העברים, לקראת כלתכם ופנּי כתלכם קבלו בחדוה…
גדל רגעי ההוה
הוי, הרגע הגדול, הרגע האחד, הרגע שלא התחזר ביפעתו עוד הפעם בשנים שלאחריו.
כחיים זוכרים הננו את מחזותיו, שנחרתו עמוק-עמוק בקרום מוחותינו הלהומים.
הנה עמדנו בפניו – בפני הכתל הישיש.
הנה היינו שם אנחנו רק גרגירים אבודים אחדים בנחשול ישראל שהתגעגע אל כתלו הערב הזה עם הקרנים המזהיבות והרוחות המטריאים למרות השרב הרגיל לירח האש בתנורו. שום חייל, שום שוטר, שום קצין לא הכתימו בשרדיהם את מחזה התפארה. הזקנים, הנשים, – גם קצת פה וקצת שם בחורי משי ונערות קטיפה– עוד בכו כבימים קדמונים, עוד צרחו על עוונות מדומים, עוד ערבבו יחדיו, בקדושת הצום הקדמון, את הרהורי מכאוביהם האישיים ודמעות השליש שזלגו מעפעפיהם הכבדות האליחו את שארית העיסה לגלות נשכחה ותלושינה בה ככרי-מרורים.
אך מסביב להם, – מסביב-סביב – מקיפים אותם ומלפתים אותם מכל צד, חונים עליהם ונדחקים בקרבתם עד למחנק– מה הומה ומה מאושר היה המחנה האחר, המחנה החדש –ובתוכו גם אנחנו הפעם. הוי אלה הראשים מתולתלי השערות, אלו הלחיים חלקות-הגלוח, אלו גננדרניותהעינים אשר לריבות הצעירות, אלו יוקדות השפתים אשר לנשים הבוגרות. מה גבוהי-קומה וישרי-כתפים הבחורים רובם ומה חמודות-ירך וענוגות-רגלים הבחורות כולן. כל הצבאיות העברית בהחלטתה, כל העלומים הסואנים לציוניותם, כל המכבים החדישים בגאותם: עשרת אלפים לפחות – כה אמדו בעתונים את מספרם הכולל – כשמפיותיהם, במקהלה ענקית ואיתנה, בקעה למרומים שירת החלוץ העברי הגאה לבני יהודה המשוחררה.
וכאילו זז הכתל אז ממקומו המיותד; וכאילו קבצו שלהבה אבניו הגדולות; וכאילו הגיחו מקרבו גבורי ישראל לרבבות –ברמחיהם ובחרבותיהם, בתותחיהם ובפיליהם, עם דוד ויואב, מתתיהו ויהודה מגוש חלב ובן-גוריון, עקיבא ובן-ככב. וכאילו נמס כל הככר בפניהם, וכאילו אפסו הבנינים הגבוהים, רחבו הסמטאות החשוכות, התנחחוהצחנות הבאושות, התיערו ההרים המשוכללים והר-הזיתים גם הוא כאילו הקיא לקראתנו אז את רבבות מתיו לתחית-עולמים…
ויציפו קולות השירה מעל לכל ירושלם כולה–קולות אבירים בעבריותם הרעננה – את קינות המקוננים בכל בתי-הכנסיות שהפכו פתע לדברי תהלים, לשיר-השירים, להמנון גבורה ונצחון אין-כמותם 1ביפים.
ויחדל הצום, והאבל נקבר.
בתשיעי באב זה, בשני להצהרה, אחרי אלף ושמנה מאות וחמשים שנות קדרות נשבר הצום, בוטל האבל, הוכרזו ששון וגיל.
ויסוים המאורע – על-ידי רוב החוגגים – באכילה ובשתיה, בריקודים ובהוללות עד לאשמורת הבקר אשר ביום המחרת, ועד לחשכת הערב אשר אחריו – באותן מסעדות וקהואות העיר החדשה שהבינו ביצריותם החיה את גודל הרגעים לעם מוקם ושחגגה אתנו יחד את חגה זה החדש לציון החפשיה.
“איכה” נשיר על סמטאות הכתל?
שתשע שנים אחרי היום הנהדר ההוא – ישתמט הכתל מבין ידינו שוב ואנחנו חסרי-אונים להחזיקו; שתשע שנים אחר יצירת בנימין-חגינו – חוזרים אנו לאבלנו, לבכיותינו, ליללותינו, לתפלותינו, ל“איכה ישבה בדד העיר רבתי-עם”; שתשע שנים אחרי מאמצים אראליים מצד ישראל במדיניות ובמסחר, בחקלאות ובעבודה, בספרות ובלשון–עם מכללתנו על הר הצופים, עם מאה וארבעים כפרינו ברצועה כמעט נמשכת מצפון לדרום, עם יותר ממליון דונמינו על פני העמק, השפלה והשרון, עם קרוב למאתים אלף עברים חיים ולא בני-החלוקה, עם הסוכנות היהודית כבר ממשות החיים ועם “כנסת ישראל” אפילו כגרעין לממשלתנו העתידה–שתשע שנים אחרי כל אלה עוד מוכרחים אנחנו, ניניהם ונכדיהם האחרונים של גולי יהודה בנדודיהם הרבים, לשאול היום את שאלתם הם אז: איך נשיר את שירי ציון על סמטאות הכתל – דבר הוא זה שאינו נכנס למח ראשנו, דבר הוא זה שלא נוכל אף לשערו במירע הרהורינו, דבר הוא זה הנדמה לנו, אמנם כעובר כל גבול המותר והאפשר.
האמנם – רק חולמים היינו את שיבת שבותנו, את אמת תחיתנו, את בטחון נצחוננו?
האמנם לא בלהה הוא כל המתארע, מזה שנה ביחוד, לעינינו הדהומות, וכל המתרחש לרעה בסביבותינו המעוכות לא סיוט?
האמנם בא הרעם וירעימנו, כה שסריסי תנועה והתאמצות הננו פתאם?
האמנם נגמר, נגמר הכל – והכתל, זה אחרון מחמדינו מימים נפלאים לא לנו הוא מעתה ועד ולנצח נצחים?
עוד כתלנו לא אבד!
כוס התעצומות הרפי-נא מעט!
חרף מרורות החג החדש שנהפך לאבל; חרף ההכרה המרה שאין הצהרתנו בלתי-אם סמרטוט וביתנו הלאמי בלתי-אם מלה כוזבה; חרף ההודאה הכללית, כי לא הנהלה היא ההנהלה הציונית ולא ועד הועד הלאמי; חרף התגלית –הוי מה צדק אורי-צבי בשאגתו!–כי אין רבנינו מאמינים באלהיהם מכיון שאין ביכלתם למות על קדושיהם; חרף הודאות שלא נוכל למצא בקרבנו אותו “ראשון לציון” היהודי אשר יסתגר ב“מקום הכתל” כאסיר לאומי לבלי צאתו מתוכו עד לפתרון השאלה החמורה בהתאם לדרישותינו המאוחדות כאשר עשוהו האפיפיורים הקתולים עד לכריתת האמנה עם מוסוליני – כן, על אפן ועל חמתן של כל אכזבותינו אלו עוד כתלנו לא אבד!
בדררך נס אולי, אם תרצו, אבל בידינו ישאר.
נגד רצוננו אולי אפילו – ככל הצלחותינו בארץ עד כה – אבל באחוזותינו יימנה.
שהרי עוד לא נכזבה שארית תקותנו באנגלים. עוד רוצים אנו להאמין בזיק הנוצץ למעלה, למעלה, במרומי הקסרות הבריטית. עוד בטוחים אנו, במלך ג’ורג', אביו של יורש-העצר בשמו הדוידי – המלך אשר ממנו אישור ההצהרה וההכרזה הרשמית בתחילת הריונן הכללי – עוד בטוחים אנו בו כי השב לא ישיב את דברו.
ומאמינים אנחנו גם בהשגחה.
מאמינים אנחנו אף בנסים.
מאמינים אנחנו ביחוד, בארבעת אלפי שנותיו של עם זה בחירו, עם כל קטנותו ונוולותו, עם כל עורונו, רפיונו ויאושו.
וראה תראו, אמנם, אחים ואחיות לציון – ובני-ישראל לארבע כנפותיו–ראה תראו, אמנם, כיצד בקרוב מאד עוד יקרה הדבר, אירע פלא הפלאות, יתממש נס הנסים; כיצד מלונדון עצמה תצא הפקודה להרדות צדק בירושלם הנשחתה; כיצד נשיאה של המועצה המושלימית הוא הוא שיחל במצוה; כיצד המושלימים בארץ-ישראל כולם – שרידי היהודאים הקדמונים שהתמשלמו בעל-כרחם – הם הם שיגמרוה גמר.
לא תעבר שנה, וענין הכתל יפתר.
ויפתר בדרך אחת, מאין לו שניה.
אקרופוליס ירושלים הבנויה
כי למה לא יהיה מלצ’ט, הוא מונד, ליהודה וירושלים שתיהן2 כזברוף היוני שגאל ובנה את הסטדיון ביון?
למה לא יהיה ג’ימס, בן הנדיב ונדיב אף הוא, כאבירוף היוני, אשר נתן לעמו את אבירת ספינות-מלחמתו?
לא “סטדיון” נחוץ לנו היום בארצנו, ולא ספינות-מלחמה.
את “מקום הכתל” יגאלו-נא לנו הרדינגים, הסמואלים, המרשלים, הורבורגים, הרוזנולדים–את “ותיקאניה” שלנו. בכסף ירצפו-נא את מרצפתו ובזהב ימסמרו נא את בדקיו.
הן ב“אובול” הותיקאני–תרומת השקל לממשלת סן-פטר –הצילו האפיפיורים את קדושתם הקתולית בששים השנים האחרונות.
דולר לנפש אם יתן העם היהודי שנה-שנה ל“מקום-כתלו” – והספיק רכוש זה לכל מגמותינו הכתליות בשנים הבאות לקראתנו לטובה.
והיה אז כתלנו הטוב, זה הכתל האחד, כאקרופוליס הלבנה והמשוישת ליונים המאושרים באתונה;כ“פורורומאנו” באין-גבול עשרו לאיטלקים הגאים ברומא; כ“הרמים” השחורים והענקיים מצריים החדישים בקהיר; כ“זיגוראט” האפור באור-כשדים לאשורים הנוצרים בבבל; כהר-גריזים, לפחות, לשרידי השומרונים בשכם.
יחיד ומיוחד על כל סביבותיו ומשוחרר סוף-סוף מכל חיתוליו.
שאנן ברגלי המוריה – וגבוה למאד מאד לאחר שיעמיקו בונינו את תחתיתו הקדושה עד לאותם המעמקים הידועים לנו היטב מימי זרובבל משפצו הנערץ.
אל-נעלב עוד בשום פנים.
בטוח ומובטח רק לעם היהודים.
כה יפסק חבר-הלאמים בלי כל ספק.
כה תעיז עירית ירושלים–בתרכבתה החדשה מחר.
כה ירצה הנציב העליון, סיר ג’ון צ’נסלור, למרות פקידיו ושוטריו הקטנים.
כה יגזר המלך ג’ורג' בכבודו ובעצמו גם הוא. וחזון הימים הבאים הושג!
ירושלים, ר“ח מנחם אב תרפ”ט
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.