קולנו האחד מציון / איתמר בן-אב"י
(תשובה למ"מ הנציב העליון)
“נציבנו” דובר לרבנינו קשות 🔗
אם יש דבר שהרגיז את דעת-הקהל העברית בארץ-ישראל כולה –ושתרגיז את דעת הקהל היהודית בגולה גם היא יותר מכל –הוא מעשהו של ממלא-מקום הנציב העליון ה' לוק, בפני רבנינו הגדולים ביום שלשם. שדוקא האיש הזה, אשר כה רבות היו התקוות שתלינו בו אנחנו, ידידי הממשלה האנגלית ופקידיה בארץ זאת –שדוקא הוא לא ידע מעצור לרוחו, שדוקא הוא נתן ארשת-שפתים להצהרות ולמלים אשר לא התרגלנו לשמוע עוד מאז משטרו של המצביא בולס – הופעה היא זאת המדהימה גם את הכי מתונים והכי “מאונגלים” אשר ל“נתיני” “הבית הלאומי” העברי.
כיצד?
אותו לוק, שכה הרבה ללמד את דברי ימי העמים בכלל, והיהודים וגם הרומאים ביחוד; אותו לוק שחבר ספר מחקר על ארץ ישראל זאת לא כפי שהיתה פעם רק, אלא כפי שהיה תהיה לעתיד לבוא – אותו לוק הוא הוא שישב בפני באי-כחה של היהדות המסרתית – בפני זו היהדות הכתלית בעלבונה, אם אעיז להשתמש במלים כאובות אלו – ישב ישב בפניהם עטוף קרירות, יהירות, חוצפה – כן, מדגיש הנני את המלה חוצפה בכל כח ההדגשה אשר בי – שאין מָשלה אולי גם במדינות הידועות לנו זה כמה כצוררות האומה היהודית מאז ומתמיד. במקום לעמוד הוא על עמדו בפניהם, כעמוד גדול ממנו – הוי מה גדול ממנו, לפניו, אלכסנדר מוקדון בשמו הקוסם –בפני באי-כח יהודה החפשית של הימים הרחוקים מאתנו כהיום מרחק אלפי שנים; במקום להבין להגיג פיותיהם הסוער ולכמר רחמיהם ההומה של אותם גדולי הדור התלמודי בימינו, ראשי התורה והאמונה לעמנו כאן, הרה“ג קוק בדמותו ה”גאון-וילנאית" והרה"ג יעקב מאיר בהדרו הרבי-עקיבאי; במקום לזכר ברגעיקדש אלה למחאת נפשם הרצוצה המרוסקה, כי יהודי אמנם, כי רב אפילו– כך מסתודדים בחוגי ממשלתנו עצמה – היה אביו המנוח לכשחי את חייו השאננים בוינה האוסתרית – בוחר הוא להאטים את סגור-לבו, לצנן את מרוץ דמיו, להקדיר את רוניות קולו, וכפונטיוס פילטוס על כסא ארמונו בימי ר' ישו היהודי גם הוא – “לרחץ את ידיו” בקשר עם כל הענין החמור…
מה חושב ה' לוק 🔗
מה חושב ה' לוק – יגידנו-נא, במחילת כבודו הרם, בשל העדרו הרגעי של סיר גו’ן צ’נסלור, נציבנו הנבון– מה חושב הוא במחבואי נפשו פנימה? המאמין הוא לרגע קל והיוכל לשער אף במירע מחשבותיו כי בלי כל התנגדות, בלי כל הגבה, בלי כל התקוממות שהיא יקבלו הרבנים הגדולים אשר ראיינוהו שלשם – ואתם כל עם ישראל כולו בשבעה-עשר מליוניו, – את הנזיפה הצוללהשהסטר הסטירה בלחייהם המכופלות מעבר לשלחנו המשרדי?
מה חושב ה' לוק היום, לאחר מעשה, היום, לאחר שהרהר בלילות על הדברים שדבר, על ההצהרות שמסר, על העצות ש“נתן”? מה חושב הוא עליהם אם לא שיוהרה אל-שניה, שהעזת אין-קצב היו אלו מצדו – אשר תעלינה לו בראשו כלורד לויד הגדול ממני במצרים שכנתנו הדרומית. כאשר כבר רמזנו לפני כך: עכשיו יודעים אנו את הדברים. עכשיו מבינים אנו את הענינים. עכשיו נפקחו עינינו לראות אמנם, כי לא דף – בגסותו הגופנית והרוחנית – לא קיטרוטש אפילו, במשחקיותו הקודמת, לא ריצ’מונד, האמינו-נא, בצלעניותו החולנית, לא! לא! לא כל אלה הם החייבים, הם המעוררים, הם הגורמים לכל השערוריות והנבלות ליד הכתל מזה עשר שנות המשטר האנגלי– אלא העליונים ביותר בלונדון ובירושלים גם יחד, אותם העליונים שאין עינם רואה ואין אזנם שומעת בלתי-אם את יצרם הרע בקרבם הסורר, – ושלוק, דוקא לוק הטוב, דוקא לוק החביב, דוקא לוק היהודי בגזעו נפל קרבן להם באומללותו המסכנה….
אומלל אמנם, אומלל מאין כמותו, לדעתי – היות שמתוך בהלת הרגע או אולי יותר נכון – מתוך סימוי כל הרגשות העצורים בשעה חמורהכל כך למשרתו החשובה – העביר בין-יום ממש את שמו הקצר והאהוד עד כה לשורת אותם השמות הנושנים, שמקומם בדורות הבאים לא על הר ציון, בהרים כאשר קוינוהו בשבילו בתקופות אחרות…
וכל זה מדוע ולמה?
הן רק לו התאפקת קצת; הן רק לו שמרת את דברי-פיך קט; הן רק לו האזנת לשיחת יורשי הנביאים באזניך ומלה אחת בפיך אז –רק מלה קטנה וקלה, רק מלה פעוטה, בת אותיות מספר –כי עתה הן ברכוך ומבקריך ובמרומים הן קלסוך יוצריך. רק “טוב” היה עליך להגיד, ולהוסיף, כי בלי כל אחור, בלי כל נטיה לעיכובים ופקפוקים מצד אחד הפקידים אשר תחתיך –העבר תעביר את בקשת ישראל לונדונה לא לכס המשפט שאינו משפט, בהיותו נפסק על ראש כתל –אשר לא היה אנגלי מעודו ולא יהיהו לעולמים –ללא צדק וללא יושר שלא במעמד הנעלבים ועורכי-דינם..
יהודה מול אנגליה לבלי חת 🔗
אנגליה אינה אוהבת “מחאות נגד משפטים”. – הכרזת לרבנינו גדולות.
ויהודה לא הסכימה מעולם להונאות–משיבים אנו לך גאוות.
לא מחאות נגד משפטים?
ובכן מה? “מלחמות” היא רוצה אולי, כח נגד כח, און נגד און? הלהתגרש מכאן היא רוצה כאשר גרשה מוסטפה קמל מקושטא או כאשר רוצים המצרים לגרשה מהתעלה וההודים מגדות הגנגוס? הזהו הלקח שנלמד מהצהרותיך לרבנינו שניהם?הלזגלוליות עברית ולגנדיות ירושלמית יעתדונו נציבינו העליונים להבא? ואם זהו המשפט, שאליו תיחל, אדוני לוק, – והיה מעשהו של מקדונלד עם לורד לויד בקהיר ההוכחה הכי ברורה כי עוד לא כולם חושבים באנגליה כמותך, כי עוד לא פסו שופטי צדק מלונדון גם היא, כאשר לא פסו מברלין בימי פרידריך העריץ, שאמר ל“שפט” את הטוחן שכנו כאיזבל את הכורם ביזרעאל.
לועדת המקומות הקדושים נקרא! 🔗
ועכשין אם לעצתי תשמעו, הוי! אחי בני עמי באשר אתם–אל-נא בקטנות תמשיכו עוד, אל נא בצעדי שוא עם פקידים תלכו, שהגדול אשר בהם קטן קומה הוא כל-כך, מאין בו אף אותה “הערמה” המפורסמה היודעת לעשות את מעשיה סתרים ואת מזמותיה טמירות.
מה שצריך שנדרשנו כולנו, כאיש אחד פה בארץ; מה שצריך שיעשנו ביתנו הלאומי בצותא חדא עם תפוצות ישראל; מה שצריך שתממשנו ההנהלה הציונית –ויורשה הקרוב הסוכנות היהודית –הוא שתישלח סו"ס לארצנו אותה הועדה המובטחה לנו בקולי קולות זה שנים על שנים, אותה ועדה בין-לאומית לעיון וחיקור במקומות הקדושים אשר לכל דתות העולם בארץ אם-הדתות כולן –ארץ ישראל.
רק מפני שעד היום נרדמנו; רק מפני שעד היום הבטנו בטפל ושכחנו את העיקר;רק מפני שעד היום ניימונו כילדים וישירו לנו שירת-עריסה–שכחנו אמנם את דבר ההבטחה העיקרית שעוד לא נתמלאה, הנדר הגדול שעוד לא נתגשם.
לא מתנות אנו דורשים; לא מה שאינו שלנו אנו רוצים, גם אם יתנוהו לנו חינם.
אבל, אלהים אלהינו–בארץ זאת שכל הר מהרריה, שכל בקעה ובקעותיה וכל אגל מאגלי ימה את מגלת העברים הם פורשים לפנינו עד היום הזה; בארץ זאת, שאת המוריה ומקדשה–עם גבעת שאול ורמת משה, עם נהר ראובן ומערת המכפלה –לקחוה מאתנו המושלימים; בארץ זאת, זאת הר ציון ואת הר תבור, את הר הזיתים והר הכרמל גזלוהו מאתנו הנוצרים; בארץ זאת, שכל טרש מטרשיה, שכל גרגיר חול מגרגירי חולותיה, עלינו לרכוש חזרה בזיעת אפנו ובדם זרועותינו כב“חדרה” למשל, ועוד אין אנחנו בטוחים גם בהם, בשל להקת הצוררים מכל העמים האומרים לטרפנו חיים –בארץ זאת ששריד אחד נשאר לנו בו, בכל אופן, מכל מחמדי עברנו –השריד היותר קודר, היותר שחור, היותר אביל ואולי בשל כך היותר קדוש, היותר אלהי והיותר מאולל–גם אותו מעיזים בריונים ופקידים, ממרום הסולם ועד לתחתיתו –לגזל מאתנו שוב.
STATUS QUO 🔗
הבטיחונו “מעמד קיים” לעת עתה.
שקר וכזב בהבטחה הזאת, כשקרים וככזבים בהבטחות שלפניהן ואים לנו עוד אמון בהן, בהיותן נפלטות לבקרים רגילים מפיות שדבריהם אפס ואין, אפס גדול ואין עגול.
“סטאטוס-קוו”–ובמילים הלטיניות האלו אמרתם להשקיטנו; ובמילים הנבובות האלו רמיתם את הנהלתנו הציונית ואת ועדנו הלאומי; ובמלים המזויפות האלו הקלחתם מים קרים על מליוני היהודים בגולה, למען יצננו גם אותנו ויביאונו עד חרמה.
כי מיהו בכם, אתם כולכם, ייושבי הארץ הזאת בעבריותה הקודמת ובציוניותה העכשוית–מיהו בכם שביקר את כתלנו בימים האחרונים ולא הרגיש מיד, כי לא לנו הוא כבר מזה כבר שנה כמעט. התזכרו את הימים ההם – ימי התורקים אפילו – שבהם היינו הולכים אליו כאל “ידיד נעורים”?התזכרו את ימי הרצל, לפני שלשים שנה, כמעט, בעמדו לפני אותו הכתל ועיניו פלגי דמעות על העבריות התמה והמלאה שעוד בת-קלה מתוכה כבימי החשמונאים ויורשיהם הגדולים? התזכרו, ביחוד את אותו יום תשעה באב, לאחר הצהרת בלפור ברננתה, שהחליטו בו נלהבי העברים להכריזו לא ליום אבל עוד בלתי אם ליום חג–יום הכתל העברי בנקמת אלפי שנותיו האיתנות?
והיום – במששי את האבנים אחת-אחת מה קרות הרגשתין, מה נוגות ו“מאובנות”, מה חסרות נשמה, מה עצורות ואטומות ללא קולות ובנות-קול – כי לא לנו הוא עוד, לא לנו בהחלט.
לאט-לאט, צעד אחר צעד, בסתר ובמרמה – לבלי נזנק פתאם בשאגת אריות –לקחוהו מאתנו וכמקדש על הר המוריה כן הכתל המערבי, זה כתלנו האחד – נכרי הוא לנו למיום הכיפור החולף בתכלית הנכרות: מקום חרדות לעם ישראל כולו בכל אפסי העולם עם הנדבכים החדשים האדומים, הכעורים, המעליבים מימין ומשמאל להזכירנו כי רק חלום לילה היתה ההצהרה וסיוט יום-יום הבית הלאומי.
תבוא-נא הועדה אלינו.
תבוא-נא במהירות הכי אפשרית; תבוא-נא באיזו תרכבת שהיא, –אנגלית, צרפתית, איטלקית או כולן גם יחד; תבוא נא רק ונשמענה אנחנו. תבוא-נא רק ותשמע היא אותנו.
הריני כפרתכם! 🔗
ואם ועדה זאת – שיוטל עליה רק דבר אחד – לבקש ולמצא למישייכים בארצנו זאת שרידי העבר לדורותיהם – אם ועדה זאת, בגשתה אל הכתל העלוב, הרצוץ, הכאוב מצא לא תמצא –למרות“המשפט” בלונדון וזעקות האויבים בירושלים –כי לנו היה אתמול ולנו צריך הוא להיות גם מחר –הריני מראש כפרתכם.
הן יען כזאת תחליט ולא אחרת הקיפוה תסבכות לבלתי ישלחוה אלינו עד כה.
הועדה! הועדה! הועדה! – רק זה צריך להיות קולנו מציון.
קולנו האחד לכתלנו האחד.
ירושלים, כ“ט בתמוז תרפ”ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.