באשמת “כנסת ישראל” / איתמר בן-אב"י

 

תועבת הכתל נמשכת    🔗

זו שנה כמעט – ועוד הנבלה הכתלית נמשכת.

נמשכת – אמרתי.

הוי מה גדולה הטעות והמלה מה קטנה:נמשכת – כשעל צד האמת אין היא בלתי אם מתחדשת ללא הפסק, משתנית לאין גבול, מתחמרת לבלי די. מבבלי משים, כמעט, הולך השריד האחרון למחמדי עברנו הבטוח, המוחשי, הסמלי הלך והשתמט מבין ידינו למראית עין ממש. נדבך אחר נדבך, אבן אחר אבן, רגב אחר רגב. עוד מעט קט – ומסביב לכתל-הכתלים הלזה, לכתלנו האחד, לכתלו של כל ישראל כולו בתפוצותיו המרחקיים– עוד מעט קט ומסביב לו, גם על פסגתו, בקרקעיתו ומתחתיה אפילו לא תשאר לנו אמה על אמה, זרת על זרת. מגדלים ומסגדים עולים כבר משמאל. מכשולים וחתחתים מתערמים כבר מימין. בלי ריתוי ורתיעה – עוד פרחחי המשמצים זורקים את גלליהם על ראשי המתפללים. כבמזיד ובכונה תחילה– עוד חמורים ואתונות משפיכים את זבליהם בזויות ובמבואות. לבית כסא גדול, למחראה ענקית, שצחנותיהם תעלינה באף כל מבקר ותייר, – אם יהודי ונוצרי– אומרים שונאינו להפכה בהמשך השנים – כשממעל לה, על אמיר הנדבך האחרון בגבהו הרם, ומבעד לה, על פני המוריה הרחבה וזכת האויר פאר והדר לשכינה נכריה. בקיצור: מכל המשגב הקדמון, מכל גאות הדורות, מכל הקדשה האלהית, בעבריותם הראשונית, רק עננות לעינינו מרחפות וגונחות וכבימי הלוי, עם קינתו לציון הבוכיה., רק שממון וצָיון בלב הבירה הבנויה…

ואנחנו עודנו שותקים.

ואנחנו עודנו חובקים את ידינו ללא מרית-איתנים נגד עוצם הזדון.

ואנחנו רק נושכים את שפתותינו מתוך אין-אונים מדהים לתחילת כל פעולה ולהמשכת כל מלחמה.

 

הקטן בדורות ישראל    🔗

אים, לפחות, הימים הנפלאים ההם מלפני שנה כמעט – כשידעו יחידי-סגולה בקרבנו להרעיד את כל יהודה המחודשה – ואת הגולה הגדולה גם היא–ברעד אל-שני של מחאה חשמונאית ובן-ככבית? אים הימים ההם להסערת הרוחות עד למדרגת הרתיחה והזועה על שהעיזו שחצנים נאלחים להניח את ידיהם המטונפות בשארית הפלטה הקדמונית? אם לא ידענו ברגעים ההם עדין לאן פנינו היו מועדות; אם מנהיגינו ומנהלינו גם הם מגששים היו באפלה; אם ממנו והלאה היה כל מושג בקשר עם תוצאות ההפגנה–בכל אופן, אבל, להמונים סואנים וחיים, להמונים זורמים וגועשים היינו בעיני עצמנו ובעיני שכנינו אף הם. תוהים ונדהמים עמדו אלה למראה המעשה היותר גדול בדוריתנו, מאז חזרנו לארץ האבות, ותוהה עוד יותר, ונדהם שבעתים עמד העולם כולו למשמע הנהמה העברית מציון, – שאגת גור אריה יהודדה בחיותו המחודשה והמכופלה.

האפשר, אלהים, שכל המעשה הכביר ההוא, שכל ההתאמצות הנהדרה ההיא לא יותר היו משלחופית של סבון, מאבעבועה רגעית של אדים מתפזרים לכל רוח? האפשר, אלהים, שכה יהיו גם מעשינו לעתיד לבוא ושענין כתלנו המערבי היה יהיה בעיני שונאינו כולם ללקח משמח ומעודד שיגיד להם לאמר: הוסיפו נא הוסף להתעלל בהם בכל עת שתרצו, כי נבובה וריקה התנפחותם וברורה אף טיפוסית אין-אונותם. לא כח להם ולא רוח גם כן. “בני המות”, כבימי השולטנים והפחות, הצ’אוישים והלחֵנות: עבדים ביהודתם כאשר היו בגולתם.

דור התחיה – קראנו לעצמנו ביוהרתנו התמימה והנועזה.

יד לפה, חיי! – כי לכל היותר דור המדבר והנפתולים, דור הקטנות והזחלנות אנחנו מבאר-שבע ועד דן בימים אלה לא פחות מאשר בימי עשרת המרגלים…

הקטן אולי שבדורות ישראל.

 

עיקר האשמה לא כאן    🔗

אף-על-פי-כן – הנורשה לכפר כאן היום על עוון, שעוינוהו בתחילת המלחמה הגדולה לכתלנו היקר למחרת יום הכפורים ההוא – זה כבר שנה? אז יצאנו ב“דם, באש ובתמרות עשן” נגד השלטונות המקומיים ובראשם – נגד קיטרוטש וחבריו הגדולים והקטנים. מתוך חוַתנו המובנה על תחילת המאורעות המחפירים לא פקפקנו לרגע קל ונטיל את כל האשמה על אותם הפקידים האומללים, שהמקרה אינאם לעמוד בראש עניני ירושלים בשעות חמורות כאלו. כל מעצור לפינו לא ידענו, ויכתב אז העט את אשר הגה הלב, את אשר הכתיב המוח, את אשר המריץ הבֶלגם. חשבנו אז – אנחנו התמימים – כי עם הדחאת יורשו של סטורס מעל כסאו בממשל, כי עם פיטוריו של דף ממשרתו במשטרה, כי עם דרישת באורים ממברוגרדטו או מריצ’מונד שניהם תיפתר לעולמים השאלה המסובכה, שאלת הכותל המערבי בהרפתקאותיו האחרונות. לא הבינונו ברגעים הראשונים ההם, כי אחרי ככלות הכל רק פקידים היו קיטרוטש וכל ההולכים אתו וכי רק לפקודות מגבוה נשמעו יחדיו. אילו ידעו אלה, כי מאחרי גביהם אין עליונים מהם, אין תקיפים הרוצים בסכסוך הכתל, אין מדינאים שאחת שאיפתם – להטיל שנאת נצחים בים דוברי עברית ודוברי ערבית בארצנו, כי אז לא היו מעיזים לעשות את אשר עשו. לא, חס וחלילה ששונתה דעתנו היסודית, ומי כמותנו יודע, כי בממשל המקומי עומדים בראש אנשים רבים, שלא יצטערו ביותר אם יבוטל כל ענין ביתנו הלאומי ושלא יזליגו דמעה אחת לחרבננו שוב, אם רק יוכלו לגרמו ולהחישו. אפס, האמת היא–שירושלים הולכת רק בעקבות לונדון, ושכל הענין כולו,–אם לא מראשיתו, הרי לפחות בהמשכו, – לונדון היא היא האחראית האחת לו.

 

תהו ובהו הנהלתנו    🔗

בחמסנו המחודש, לכן, על מה שנעשה בימים האלה מסביב לכתלנו–אם עוד נשאר בנו זיק של חמס, אם עוד עלולים נהיה להציתו, אם עוד מצא נמצא בנו את העוז לשלהבו–לא על ראש הקיטרוטשים נתיכנו, בלתי אם–על ראשי מנהלינו אנו, מנהיגינו המדברים בשמנו. אם אפשר הדבר, שבשעה חמורה זאת למצבנו המדיני בירושלים אין לנו איש אחר לשלחו אל ממלא מקום המושל –ומחר לנציבנו גם הוא – בלתי אם את רואה החשבונות בהנהלת הציונית–ירדנו באמת פלאים. כבודו של ה' ברוידה בתור איש המספרים במקומו מונח, –בא כח ישראל בפני ממשלתנו איננו בכל אופן. לא נרשה, לא נוכל להרשות שיהיה, ולא יהיה אמנם. היכן קיש בבגדי-שרדו? היכן סאקר ביסרנות קולו? היכן הגברת סולד, אפילו, באמריקניותה הפועלת? היכן ון-פריזלנד לפחות וקלואריסקי אתו איהו גם הוא? כולם “נסעו” להם, פרשו כנפים למרחקים, יצאו למדינות נכר, בילו ימי אושר בספינות וברכבות, שהה ישהו עשרים, שלשים יום מחוץ לגבולות ארצנו בנעימים –כשכאן, בירושלים, תהו ובהו לאין דמיון.

ואל נא תאמרו: הם לא ידעו, המסכנים. אילו ידעו נשארו.

ראשית –ידע ידעו את הדברים, כמוכח למדי ממכתבו של ה' קסט בשם ממשלת א“י. ושנית – מדוע לא תוגד האמת, מדוע לא נוקיענה בראשי חוצות? –דוקא מפני שידעו שמחו על הזדמנות ה”נסיעה". דוקא מפני שידעו מהרו להעלם. דוקא מפני שידעו השתדלו להשתמט.

למה להם תסבכת? למה דין ודברים עם קיטרוטש ולוק? למה צרות מדיניות ללא תועלת ותכלית?

הכתל?

אלהים אלהינו, הן אלפים שנה נשאר על עמדו. גם אם כהנה וכהנה תעברנה שנים העמד יעמד עְדן. למה ידאגו לו, איפוא? למה ידריכוהו מנוחות? שום מסגד ושום שר לא יעתיקוהו ממקומו, היו-נא בטוחים כולכם ובינתים–תחיהכנסיה בציריך, תחי הסוכנות באירופה ובאמריקה שתיהן!

 

חרפת הועד הלאומי    🔗

השערוריה הכתלית האמתית, החרפה והעלבון שאין להם כפרה–הם שערורית ההנהלה הציונית, חרפת הועד הלאומי וזלזולים כנגדנו –אנו, העם הנוהה אחריהם.

מה קיטרוטש ואפילו דף במעשיהם הנחפזים לעומת קיש, סאקר, טון–אף בן-צבי ה“פועל” בשתקנותם? עד שאנחנו מקוים לדחות ממשרותיהם פקידים אנגלים שנשמעו לפקודות פקידים עליונים מהם שם, בלונדון, בתקותנו התמימה שבזה ינתן סוף סוף סיפוק רוחני לעממיותנו בארצה המקורית קוראים לנו אלה ומורים לנו באצבע: סורו-נא אל אנשיכם אתם, אל מנהיגיכם אתם, ושמעתם מה בפיהם.

הם, מנהיגינו, למן הימים ועד השמאל, ידעו הכל ויבחרו בשתיקה.

הם, מנהיגינו–ביחוד השמאל–ידעו כי יכולים היינו להציל את המעמד בעוד מועד, אילו רק רצינו– ויבחרו בהכנעה.

בידיהם הם קבע קבעו את גורל הכתל–באפסיותם הנוראה, בזחלנותם המפחידה, בגלותיותם המלאה, ב“מדבריותם” העקרה.

אי הכח, אי הזרם, אי המטאטא שיגרפם גרף מלפנינו בכח נחשול ימי על החטא הגדול שחטאו אלה בקשר עם כתלנו?

לא טיטוס החריב את מקדשנו–בלתי אם יוסף בן מתתיהו.

לא קיטרוטש לוקח מאתנו את כתלנו –זו שארית המקדש–בלתי אם בני צבי וגוריון.

היכן ראשי כל השמאל העברי? היכן שופרם הגדול? היכן קולי קולותיהם והבטחות-הבטחותיהם?

למה לא ימטירו מחאות ללונדון? למה לא יבריקו ברקים גם לא ירעימו רעמים? למה לא “יסעו” לאנגליה ולא לשויציה, בכדי להכריחה שתחזיר לנו מה שגזלו מאתנו –בכחו של רמסיי מקדונלד “ידידם”.

אך הוא הדבר: רק לדבּר הם יודעים ב“דבר” שלהם.

שלשה ירחים כבר מתפרקת ממשלת הפועלים על כסאה בבירת הקסרות הבריטנית – זו הפעם השניה. כבימי מלכותה הראשונה, שאז נשאר סטורס במשרתו– קיטרוטש עוד מושל בעירנו, מילס עוד מנהל את ענינינו, בוסתנאי מתעלל בפרדסינו, המועצה המושלימית קונה את קרקעותינו, אמין אלחוסיני חוסם את כתלנו, הפרחחים משמיצים את מתפללינו “ועולם כמנהגו נוהג” בירושלים גם בלונדון יחדיו.

הלכך היו נצרכות לנו בחירות כלליות באם המדינות המורשוניות?

 

וישמע ישראל, אך אהה!    🔗

שמע ישראל, – קראנו מעל עמודי “דאר-היום” למחרת הכפור האחרון –ותקוותינו אז מעפילות אל על –שמע ישראל, הכתל כתלנו, הכתל אחד!

וישמע ישראל אמנם –אך אהה! לא כתלנו הכתל כבר, זה הכתל האחד.

באשמת “כנסת ישראל”.

תל-אביב, כ“ג תמוז תרפ”ט.