ב. גָּהַץ

* 1, פ"ע, עת' יִגְהַץ, — שש ושמח, fröhlich sein, sich freuen; se réjouir; be glad: ואם תאמר שלא גהץ אברהם ושמח על דיבור המקום ולמה לא יצא (מד"ר בראש' לט). גהצתי להעליץ עצמיך ולהרבות חכמיך (פיוט לפסח, יום גאלתני, מחז' רומני). אשר יראתך באמץ מלאכים בך נמלכים, גהצים וממליכים דהר למלך המלכים (שם, יוה"כ, אשר יראתך). גהץ בך וידע יראתך, דץ להודיע לכל הדרתך (מנח' יוה"כ, איתן הכיר)



1 לא נתברר מקורו. מה שהביא לוי מיונ' וגם מערב' גהצ' جھَض במשמע' מהר, כבר דחה פלישר, מפני שאין כלל בערב' משמעה זו, וטעות היא שטעה גם פריטג בזה. ולפי דעת פלישר יש לדמות לגהץ הפעל הערבי גַחַט' جَحَظ, שפרושו הוא הביט בגאוה. ובריל בספר השנה שלו שנת 79 הגהות על לֶו, הגיה געץ, במשמעת התנגד.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים