, ש"נ, — א) שקט:  ויצעקו (יורדי הים) אל יי' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם יקם (אלהים) סערה לִדְמָמָה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתקו (תהל' קז כח=ל).  על כן תהיה לכם דממה ואז טוב לי ולכם (יוסיפון סד).  ומתילדים ממנו (מהיין) הרעש ומישוך העצב והיתרים והבהלה והדממה והמרה השחורה (מ' אלדבי, ש"א ה ד).  — ב) קול קל, דק, כמו קול נשיבה של רוח קל:  ואחר הרעש אש לא באש יי' ואחר האש קול דְּמָמָה דקה (מ"א יט יב).  ורוח על פני יחלף וכו' דְּמָמָה וקול אשמע (איוב ד יה=יו).  מושיבין אותה (את הריאה) במים פושרין ונופחין אותה אם בקבק המים טרפה ואם לא בידוע שקרום התחתון בלבד ניקב והרוח תנהג בין שתי הקרומות ומפני זה ישמע בה קול דממה בשעת נפיחה (רמב"ם שחיט' ז ז).  עבר גדוד רביעי בשתיקה ואפי' קול רגל סוסים לא נשמעו אלא דממה דקה (א"ב של בן סירא כב.).  — °ובהברת האותיות הקשת השפתים זו לזו:  אות מם נאמרה בדממה ואות השין נאמרה בשריקה (חכמוני, יציר' ג).