1, דָּרְבֹן, ש"ז, מ"ר דָּרְבֹנוֹת — א) ברזל חד בראש המלמד לזרז בו את הבקר בעבודה, eisern. Stachel; aiguillon; goad: והיתה הפצירה פים למחרשות ולאתים ולשלש קלשון ולהקרדמים ולהציב הַדָּרְבָן (ש"א יג כא).  מלמד שבלע את הדרבן (כלים ט ו).  המרדע יש לו אחוריים ותוך משבעה לחרחור מארבעה לדרבן (שם כה ב).  מסרק שיש בו דרבן הרי זה טמא (תוספתא כל' ב"מ ד ד).  אם לפרתו עושה אדם דרבן ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי עוה"ז ומחיי עוה"ב על אחת כמה וכמה (ירוש' סנה' י כח.).  מיני מתכות כל שהן וכו' שכן ראוי לעשות ממנה דרבן קטן (שבת צ.).  דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם (חגי' ג.).  — ואמר המשורר: יעופף ליל לראות עופר כאלו בגבו נתנו דָּרְבַּן ומתג, ויארך ליל תתעכבו (רי"ק, ספר הגלוי מג).  — והקיז בדרבן: כשמקיז אותה (את הפרה) בדרבן ומוציא ממנה דם יראה פועל רע ואכזריות (ר"י אבוהב, נהר פישון).  — ומ"ר: דברי חכמים כַּדָּרְֹבנֹות וכמשמרות נטועים בעלי אספות (קהל' יב יא).  — ב) °שם לאחד מן הטעמים, הנגינות, והוא כצורת אזלה, בראש התיבה: וכן הדרבן והוא כצורת אזלה שיהיה בראש התיבה אינו לא שר ולא משרת אלא לרמוז שיוציא אותו פרידתו כאלו בחחים משכו להון ומתג (רמב"ע, תרשיש ז).  — °טען בדרבן, הכה את הבהמה בדרבן: כי אמר אל תתאחרו וטענו בעירכם בדרבן ומהרו ואל האות בהתזה (הורית הקורא 77).  וכבר אמרנו שהדרבן והוא כמו אזלה בראש התיבה וכו' לפטם את המלה להתיז בדרבן וכו' והדרבן שהוא מתיז את התיבה (שם 90).  — ג) °חרטום דק של הדבורה, היתוש וכיוצא בהם: ומהם (מב"ח בעלי חוליות) מי שאין לו דרבן ומהם מי שיש לו דרבן וכו' ומי שדרבנו לאחוריו מהם מי שהוא תוך גופו ויוציאוהו בעת הנשיכה כמו הדבורה והצרעה (רשב"צ דוראן, מג"א ח"י ד).