* , פ"י, — שָׂם זבל על פני השדה, טִיֵּב בזבל, düngen; fumer; to manure: מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ר"ה (שבי' ב ב). עד כמה מזבלין עד שלש שלש אשפתות לבית מאה של עשר עשר (שם ג ב). זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב (שבת ח ה). עד מתי מותר לזבל כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל (תוספתא שם א ד). שאין מזבלין (בשנת השמיטה) ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן (מו"ק נ.). השדה הזו כל זמן שאתה מזבלה ומעדרה היא עושה פירות (מד"ר בראש' עב). וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעה סאין (רמב"ם, שמיט' ויובל ב ד).

 — נִתפ', *נִזְדַבֵּל, — ששמו עליו זבל: שדה שנזדבלה בזבל עכו"ם וכו' תזרע (ע"ז מט.).

— נִפע', °נִזְבַּל, — ששמו עליו זבל: נזבלה (השדה) שהוליך הזבל בעגלות (רש"י מו"ק יג.).

— פֻע', *זֻבַּל, מְזֻבָּל: שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו מקום ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית (ירוש' מו"ק א פ:).

–— הָפע', °הָזְבַּל, הוּזְבַּל: כגון שנכנס נהר בשדהו אף על פי שלסוף תוזבל השדה ותשביח עכשיו רעה היא אצלו (אבודרהם קכ).