°, ש"ז, מ"ר חֲשׁוּקִים, — א) אדם שאדם אחר חשק בו, ובפרט שאשה חשקה בו, Geliebter; amant; belowed one : שהחושק על דרך משל באשר הרגיש שלמות החשוק תתפעל ותתנועע מבלי שיתנועע החשוק כלל ולא ישתנה (אמונה רמה ד ב).  כי הש"י מניע השמים הראשונים שהוא הגלגל העליון המקיף בכל והוא שינועעו כמו שיניע החשוק חשוקו (ר"ח קרשקש, מו"נ ב ה).  צורת האשה בחשוקה מתחשקת ועל דודה מתרפקת (משל הקדמוני ב).  — ואמר המשורר: דודי כל יפי למול יפיך אחי קין, גם חן כל החשוקים נגדך אין, דודי את חמדת כל עין, קרב כי טובים דודיך מיין (ר"מ דרעי הקראי, לקו"ק נח).  ירקרק מבלי מחלה בדמיון פני חושק בעת יפגוש חשוקו (ר"י חריזי, תחכמוני נב).  צבית חן בתפוח תעורר חשוקהּ לחסות תחת צלליו (עמנ', מחבר' כג).  אומר היין לולא מלאו צביות ממני שקיהם, לא חלצו שד הניקו חשוקיהם (שם כה).  ויגש החמשי ויאמר אדוני היו לי שני חשוקים, במעבה החן יצוקים (שם כז).  — ב) כל דבר שאדם חושק ומתאוה לו: יקרים מפנינים ומכל חשוקים, כתב אצבע שוכן שחקים (יוצ' א שבוע', אתו).  ענדם בכסות נקיה בחשוקים, פנה לגערתם לבל יהו מצוקים (יוצ' ב שבוע', אומן).  — ובמשמ' חשק ועגבים: הנשים המגדלות בניהן בשירי עגבים ודברי חשוקים (שבט מוסר לר' אליהו כב).  ומה נשאר בידם (של הרשעים) מן התענוגים אשר אחריהם רדפו ומן המטעמים אשר בהם חשקו ומן הטיולים אשר בהם דבקו ומיני דבריט חשוקים והתולים ודברי ליצנות אשר שניהם שרקו (שם פא).