*, —  קל לא נמצא במקרא ובתו"מ.

— הִתפ', *הִתְיָהֵר, — היה יָהִיר, התנהג ביהירות: אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו (פסח' סו:).  כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם (ב"ב י:).  דיין ומנהיג ישראל שנתנו לו שררה מן השמים צריך להיות דעתו בענוה על ישראל ולהתנהג עמהם בענוה ולא להתיהר עליהם (והזהיר, שמות לח:). ישראל מתייהרים בבלורית ובמלבושי יהירות כפרשים הללו (רש"י שבת קלט.).  ואשתו מקבלתם (את המנות) בסבר פנים יפות ומתיהרת בשכנות ראו מעלתי ומעלת הרב הגדול (שבט מוסר לר"א לו). — ואמר הפיטן: טסו אגפיו כנשר למהר, יעצו אביריו בחיל לדהר, כסיל באולת שגה להתיהר, לא ידע להבין ולהזהר (יוצ' ז פסח, אותותיך).

— קל, °יָהַר, — מצא עֹּז בלבו: יהר לץ והעמיד מסלה, טכוס בחורי בזמה סלה, חמוקי ירכי בם לפסלה (קרוב' פר' זכור, תמימים). — ולנק': בישימון טפחתה ותרב לשים בך כסלה, יהרה אז ושבה לכסלה (רסע"ג, תרי"ג מצות). — ומ"ר: הטה אלהי אזנך ליהרו והוציאו כרובים ברחובות מחזרים (קינ' לת"ב, הטה אלהי). — ובמליצה למים: ישׁוָם בגער במעמקים וגלגלם במכֻנסים, יהרו (המים) עולם להציפה וגבולם חול השים (שבת ג' אחה"פ, אמץ דר).