*, פ"י, — כָּפָה אותו, הכריחו לעשות דבר על כרחו ושלא ברצונו, zwingen; contraindre; to force: היבמה שאמרה בתוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר י"ב חדש כופין אותו שיחלוץ לה (יבמ' יג יב).  אפילו הכניסה לו (האשה לבעלה) מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה (כתוב' ה ה).  האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא (את אשתו) אמר רשב"ג בד"א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא (שם ז ט).  עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו (גיט' ד ד).  כופין אותו (למי שממאן להשתתף בהוצאות החצר) לבנות בית שער ודלת לחצר וכו' כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח (ב"ב א ה).  בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט (חול' ה ד).  תרומת חבר ותרומת עם הארץ שנתערבו כופין את עם הארץ ליטול חלקו (תוספתא דמאי ג ג).  אין האיש כופה את אשתו להניק את בן חברו ואין האשה כופה את בעלה שתניק את בן חברתה (שם כתוב' ה ה).  הכותב נכסיו בשום חבירו אין כופין אותו לחזור ואם התנה עמו מתחילה על מנת כן כופין אותו לחזור (שם ב"ב ט א).  (האומר) יטול פלוני בנכסיי יקנה פלוני בנכסיי וכו' לא זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת (שם יג).  שאין כופין את החבר שיעשה טהרות על גב עם הארץ (שם ע"ז ג י).  עבד שיצא עם רבו לחזור כופין אותו לחזור שלא לחזור אין כופין אותו לחזור (שם יח).  א"ר הונא הנייתי עליך כופה ומשמשתו (ירוש' נזיר ט נז ג).  כל הכופה אשתו לדבר מצוה הויין לו בנים שאינן מהוגנים (ערוב' ק:).  כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו.).  כפאו ואכל מצה יצא וכו' אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (שם כח.).  הוא אומר לעלות (לא"י)  והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות (כתוב' קי:).  כופין בני מבואות זה את זה לא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמדי תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופיהו (ב"ב כא:).  אלו תלמידי חכמים שכופין את עצמן ללמוד התורה אלו מאלו (מד"ר ויקר' ל).  שאין הבורא כופה בני אדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם (רמב"ם, תשוב' ה ג).  אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל וכו' וכן שאר כל הדעות ואין לו מי ישכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים (שם ב).  וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם (הוא, שמיטה ויובל א יא).  וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים (הוא, מלכים ד ה).  אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה (הוא, שכנים ב יד).  וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים (שם טז).  שהרי הוא חמסן מפני שכופה את המוכר למכור שלא ברצונו (הוא, מכיר' י ה).  שאם הוזלו (הקרקעות) לא נכפה את הלוקח לקנות כשעת היוקר (רשב"ם ב"ב קג:).  אמר לו הודה לי בפני עדים והוא משיב לו הייתי מודה לך אלא שירא אנכי שתכפני לפרוע (טוחו"מ לב כג, בשם בעל המאור).  ראובן יש לו חוב בשטר של שמעון ושמעון על לוי אחיו ובא ראובן לגבות מלוי וטוען לוי אחי גמלני חסד והלוני להחזיק ידי והתנה עמי שלא יכפני לפרוע אלא לכשארצה (שם פו ו, בשם הרא"ש).  כאשר נדבת נדבה לא כפאתך שום בריה לנדור אלא מדעתך נדבת (חזקוני, כי תצא כג כד).  —  ואמר המשורר: אכעיס בנות ימים ונגדן אצחקה כי צועקות מי זה אשר יִכְפֶּנוּ, האת הדפתנו ואין כח בך או יד יקותיאל עלי ערפנו (רשב"ג, כוכב אשר דרך).  

— פֻע', °כֻּפָּה, מְכֻפָּה, מְכֻפִּים, מכופים, — שכָפוּ אותו, מוכרח: רבותינו ז"ל בשעת השמד לא היו מעברים וכו' לא מפני שרצונם היה שלא לעבר נמנעו מלעבר אבל היו מוכרחים ומכופים שלא לעבר כאשר היו מוכרחים שלא למול את בניהם (ר"א בר"ח הנשיא, העבור ג ה).