*, כֶּרֶס, ש"נ, —  א) כמו כָּרֵשׂ, הבטן, ובפרט הבטן הפנימי:  הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה (חול' ג א).  נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהם להדיחן והכרס מדיחין אותה בבית המדיחין כל צרכה (תמיד ד ב).  מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת (סנה' ט ה).  דדיו שוכבין כשל אשה כרסו צבה טבורו יוצא (בכור' ז ה).  אמרו עתיד (המן) לתפח בתוך כריסינו להרגנו יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל (ספרי במד' פח).  המסמא את עינו והמצבה את כריסו והמקפח את שוקיו אין נפטר מן העולם עד שיחלה כך (תוספתא פאה ד יד).  אמר לו צא ולקט לך עשרים תאינים מתוך שלי ואני אמלא כריסי מתוך שלך (שם מע"ר ב ו).  נותנין כלי מיקר וכלי מתכות על גבי כריסו של מת (שם שבת יז-יח יח).  היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות לא יהא ממלא כריסו מאחת מהם אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון (שם ב"מ ח ו).  ולא שיערו חכמים לא ביינך שהוא נאה ולא בכוסך שהוא קטן ולא בכריסי שהיא רחבה ( ירוש' מעשר' ג נ ד).  לאחר ג' ימים הכרס (של המת) נבקעת על פניו (שם מו"ק ג פב:).  זו חמות וח' כלותיה שילדו ששה ששה בכרס אחד (בבלי ברכ' סג:).  הסופגנין וכו' אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל אכילת כזית מצה (פסח' קכ.).  מביאין שוורין המצריים שכרסותיהן רחבות והתינוקות יושבין על גביהן (סוכ' כא:).  שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה וכו' כרס נעשה להן כאיספקלריא המאירה וראו (סוט' לא.).  מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקו ומנשקו עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ (סנה' סד.).  טפח בוושט סמוך לכרס זה כרס הפנימי (תול' מד.).  אמר ר' יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו (שם נ:).   האשה שישבה על המשבר ומתה מביאין סכין ומקרעין את כריסה ומוציאין את הוולד (ערכ' ז.).  אמרו לו (לר' טרפון) ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו אמר להם לא והלא כריסו נבקעת אמר להן מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת (נדה יג:).  א"ר אבהו טובה גדולה עושה הקב"ה עם אשה זו בעה"ז שלא התחיל בצורת הולד בגידים ועצמות שאלו התחיל כן היה מבקיע כריסה ויוצא (מד"ר ויקר' יד).  שאנו מתאוים למלאות כרסינו מן מים של אותה הארץ ( שם במד' כב).  הכרס הזה הלב מכאן והכרעים מכאן והוא בתוך ( שם שה"ש, ידיו). —  ומ"ר °כְּרֵסִים:  נמצאו שני כרסים  (רמב"ם, שחיט' י ט). —  כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ, דבור מליצי לאשה מעֻברת:  היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה ר"ה ב ח.  אף לזו יש עדים שהרי כריסה בין שיניה (כתוב' יג:). —  פי הכרס:  ואלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה (נדה ט ח). —  ומשלים:  אמר ר' יוחנן טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים ׁׁׁ(יומ' ט:).  אמר ר' חייא ציפרנן של אבות ולא כריסן  של בנים (מד"ר בראש' מה).  יקר1 לגבך ושוה לכרסך (ב"מ נב.), ר"ל לבגד קנה דבר יקר ולאכילה רק דבר בזול.  הכרס 2 טוענת הרגלים (מד"ר בראש' ע). —  כָּרֵס מלאה, שאכל הרבה:  שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה (תענ' כו.). —  ואמר הפיטן:  חמודי אוצרותיהם, הביאו בהיכליהם, מלאו כרסיהם (מנחם בר"י, קינ', מעוני שמים).  ואל תבוא לתוך פרדס, עדי תאכל מלא כרס (פזמ' לתימנ', ביציאתך). —  ואמר המשורר:  ודע כי לא אנוש יקנה תבונה כאיש יקנה מעט כסף בכיסו, ואיש מלא מעיו בין ואחר ימלא מעפר ארץ כריסו (רשב"ג, בחר מהחלי).  טוב מראות נוכל ורש נפש אשר יבנה ביד ימין ובשמאל הורס, ידמה בעיניו מכסילות כי במור יסוך ופניו טח בפרש כרס ( ר"י בן סהל, בשבח רמב"ע). —  ואמר החכם:  הממלא בכל יום כריסו, מחריב בנין גופו ומהרסו (ספ' שעשוע' לר' זבדא 28).  ויאמר אלי הנני רואה כי שמחת על הצלי ותאכל אותו בשמחה ואל תתן לקיבתך מנוחה ואולי יקרה לך כאשר קרה למלך אשר נהפכה לו השמחה ליגון ואנחה ואומר אליו המתן מעט עד שיהיה כרסי מלא בשר ואח"כ תספר לי את אשר קרהו (שם 30). °דעת הַכָּרֵס, דעת או סברה שיצאה מכרֵסו של אדם, ר"ל שאין לה יסוד וראיה:  רעיון רוח ודעת הכרס ( קטע גני' 358, JQRXIII).  הלא זה דברי שאמרתי שאתה נותן טעמים בלא ראיות אלא מדעת הכרס ואין בהם ממש (שו"ת ר"ת מח ח). —  ב) בהשאלה, °חלק תפוח ובולט בכלי:  כלי נחושת יש בו טבעת וכרס ואם ובנות ורשת ובריח וסוס ורוכבו וכו' הכרס אשר בו קבוע הטבעת והוא בליטה יוצאת מן האם (ראב"ע, כלי נחשת א).