° 1, -פִיָּה, — מלה נהוגה בספרות הפוסקים, במשמ' מַכָּר ומודע, בפרט לא יהודי, שאיש יהודי נושא ונותן אתו: להלוות מערופיא שלו בחנם שבת ראשונה שהמועד בתוכה (שבלי הלקט, חוה"מ רכא). אמנם למערופיא שלו יכול להלוות בחנם אותו שבוע שלא יבוא לאבד המערופיא שלו (תשב"ץ, מנהגי מהר"מ מרוטנב' קסו). אם בא ראובן עם מערופיא שלו ללוות משמעון ונתערב ראובן בשביל העובד כוכבים עבור הקרן והרבית (מרדכי, ב"מ, סי' שלג). בא ראובן עם מערופיה שלו אצל שמעון להלוות לו ממנו מעות על המשכון וכו' ולא פרע הגוי לשמעון הרבית (שערי תשוב' מהר"מ מרוטנ' נה). שהשיג זה גבולו לדבר עם מערופיה שלו ולגנות סחורות חבירו (שו"ת חות יאיר קסג). והנה טענת ראובן הראשונה הצועק על העבר אין כי אין כאן דין מערופיא ורשות לכל מי הרוצה לזכות מההפקר ההוא (שו"ת חתם סופר, חו"מ מא). אדם שיש לו גוי במערופיא יש מקומות שדנין לו שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם הגוי ההוא (לבוש, נזקי שכנ' קנו ה). ויש מקומות שדנין דין מערופיא כן ראיתי בתשובת רבינו יוסף ט"ע וכו' ויש מקומות שאין דנין (הגה' מיימונ', הלכ' שכנ' ו ח).