1, פ"ע, נָס, — נָס לֵחוֹ של אדם, יָבֵשׁ: ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נָס לחה (דבר' לד ז). — ואמר המשורר: הרפתה ממך עצם ומכתש ממקום לחי, ונס לחך בלילה כי כבר נס מבכי לחי (ר"ש הנגיד, אהה שבתי). לו כהתה עיני תאב אל פת לחם ותם כחי ונס לחי, לא אשפכנה לפני אנוש נוכל את דם יקר פני ומי לחי (רמב"ע, תרשיש ט נ). ובטרם יתנגפו רגליך וינוס לחך ויבש כחך ויקצר רוחך וישפל מצחך ויאבד נצחך (הוא, תוכחה, ברכי נפשי). — והשתמש בו המשורר בהרחבה במשמ' הפסקה בכלל ואמר: צנפני זמן מיום היותי ועוד לא נס הדר אפי ולחו (רמב"ע, דיואן סח, כ"י בודלי'). — ולהכֹּח: היש תקוה למי חלפו בחורותיו וכחו נס, היוחיל טוב ואור עינו מאד כהה ולחה נס (הוא, תרשיש ח קיב-קיג). אז נס כחי וברוחי לא משלתי, ומלא פי שבלים מן הצבתים אכלתי (יל"ג, הדבר בבהמות יער).