פ"י, נָחַלְתִּי, נָחַלְתָּ, נְחַלְתֶּם, נָחֲלוּ, לִנְחֹל, תִּנְחַל, יִנְחַל, נִנְחַל, יִנְחֲלוּ, יִנְחָלוּ, יִנְחָלוּהָ, יִנְחָלוּם, — א) נָחַל פלוני הארץ וכדומ', נהיתה שלו, נהיה אדון עליה, in Besitz nehmen; posséder; take possession: מעט מעט אגרשנו (את עם הארץ) מפניך עד אשר תפרה וְנָחַלְתָּ את הארץ (שמות כג ל). וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם וְנָחֲלוּ לעלם (שם לב יג). ובתוך בני ישראל לא יִנְחֲלוּ נחלה (במד' יח כג). איש כפי נחלתו אשר יִנְחָלוּ יתן מעריו ללוים (שם לה ח). בנחלתך אשר תִּנְחַל בארץ אשר יי' אלהיך נתן לך לרשתה (דבר' יט יד). כי בנות מנשה נָחֲלוּ נחלה בתוך בניו (יהוש' יז ו). וּנְחַלְתֶּם אותה (את הארץ) איש כאחיו (יחזק' מז יד). והחוסה בי יִנְחַל ארץ ויירש הר קדשי (ישע' נז יג). כי אלהים יושיע ציון וכו' וזרע עבדיו יִנְחָלוּהָ ואהבי שמו ישכנו בה (תהל' סט לו-לז). — ונָחַל אנשים גוים, משל בם: מואב כסדם תהיה ובני עמון כעמרה וכו' שארית עמי יבזום ויתר גוי יִנְחָלוּם (צפנ' ב ט). — ובהשאלה, דבר רוחני, נָחַל שֶׁקֶר, הִשִּׂיגוֹ, נפל בחלקו: יי' עזי ומעזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נָחֲלוּ אבותינו הבל ואין בם מועיל (ירמ' יו יט). — ועדות: נָחַלְתִּי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהל' קיט קיא). — ואִוֶּלֶת: נָחֲלוּ פתאים אולת (משלי יד יח). — ורוּחַ: עכר ביתו יִנְחַל רוח (שם יא כט). — וכָבוֹד: כבוד חכמים יִנְחָלוּ וכסילים מרים קלון (שם ג לה). — וטוֹב: ותמימים יִנְחֲלוּ טוב (שם כח י). — ב) נָחַל פְּלוֹנִי, סתם, קִבֵּל נחלה: ויאמר יי' אל אהרן בארצם לא תִנְחָל וחלק לא יהיה לך בתוכם (במד' יח כ). לשמות מטות אבתם יִנְחָלוּ על פי הגורל תחלק נחלתו (שם כו נה-נו). כי לא נִנְחַל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה (שם לב יט). ואלה אשר נָחֲלוּ בני ישראל בארץ כנען (יהוש' יד א). וַיִּנְחֲלוּ בני יוסף מנשה ואפרים ויהי גבול בני אפרים למשפחתם וכו' (שם יו ד-ה). וַיִּנְחֲלוּ בני שמעון בתוך נחלתם (שם יט ט). ויאמרו לו לא תִנְחַל בבית אבינו (שפט' יא ב). — ג) נָחַל את פלוני, נתן לו נַחֲלָה, עזר לו שיִנְחָל: וסלחת לעוננו ולחטאתנו וּנְחַלְתָּנוּ (שמות לד ט). וְנָחַל יי את יהודה חלקו על אדמת הקדש (זכר' ב יו). — ונָחַל לִפְלוֹנִי, קבע לו נחלתו: אלה שמות האנשים אשר יִנְחֲלוּ לכם את הארץ (במד' לד יז). — ובתו"מ: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ (קידוש' א י). יש נוחלין ומנחילין ויש נוחלין ולא מנחילין (ב"ב ח א). יודע היה משה שהבנות נוחלות על מה נחלקו אם ירשו בראוי כבמוחזק ואם לאו (שמעון השקמוני, ספרי במדב' קלג). — ובהשאלה, נָחַל את פלוני לקחו לעצמו להיות דבר שלו: אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל (ערוב' נד.). נחליאל שנחלו ע"ז ואמרו אלה אליהך ישראל וכו' משנחלו ע"ז בא להם מלאך המות וכו' שנחלו להקב"ה לאלוה והוא נחל אותם לאומה (מדר' תהל' ה א). — ובסהמ"א, °נָחוּל, היה נחלה: ושבינו לשובינו והיו אשר חשבו לאכלנו אכולים, ויזמו כי אנחנו נחלתם והיו הם בידינו נחולים (ר"ש הנגיד, הלי תעש). 

— פִע', נִחֵל, פ"י, נִחֲלוּ, לְנַחֵל, — נִחֵל את פלוני, נתן לו נחלתו, קָבַע לו נחלתו: אלה אשר צוה יי' לְנַחֵל את בני ישראל בארץ כנען (במד' לד כט). אלה אשר נִחַל משה בערבות מואב (יהוש' יג לב). ואלה אשר נחלו בני ישראל בארץ כנען אשר נִחֲלוּ אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון (שם יד א). אלה הנחלת אשר נִחֲלוּ אלעזר הכהן ויהושע בן נון (שם יט נא). 

— הִפע', הִנְחִיל, פ"י, הִנְחַלְתִּי, הִנְחַלְתֶּם, מנְחִיל, בְהַנְחֵל, לְהַנְחִיל, הַנְחִילוֹ, תַּנְחִיל, יַנְחִל, יַנְחִילְךָ, יַנְחִילָנָּה, יַנְחִילֵם, — הִנְחִיל את הארץ וכדומ' את פלוני, נתנה לו לנחלה: יהושע בן נון העמד לפניך הוא יבא שמה אתו חזק כי הוא יַנְחִלֶנָּה (את הארץ) את ישראל ׁדבר' א לחׂ. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא יַנְחִיל אותם את הארץ אשר תראה ׁשם ג כחׂ . וישבתם בארץ אשר יי' אלהיכם מַנְחִיל אתכם ׁשם יב יׂ. חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ וכו' ואתה תַּנְחִילֶנָּה אותם ׁשם לא זׂ. ויבאו יחדו מארץ צפון על הארץ אשר הִנְחַלְתִּי את אבותיכם ׁירמ' ג יחׂ. כה אמר יי' על כל שכני הרעים הנגעים בנחלה אשר הִנְחַלְתִּי את עמי את ישראל ׁשם יב ידׂ. להקים ארץ לְהַנְחִיל נחלות שממות. ׁ(ישע' מט ח). וְהִנְחַלְתִּי את שארית העם הזה את כל אלה (זכר' ח יב). למען תירשו את הארץ הטובה וְהִנְחַלְתֶּם (אותה) לבניכם אחריכם (דהי"א כח ח). — וְהִנְחִילוֹ כסא מלוכה: מקים מעפר דל וכו' להושיב עם נדיבים וכסא כבוד יַנְחִלֵם (ש"א ב ח). — ורכוש וכדומ': לְהַנְחִיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא (משלי ה כא). — והִנְחִיל את בניו: והיה ביום הַנְחִילוֹ (האב) את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר (דבר' כא יו). מאחזתו יַנְחִל את בניו (יחזק' מו יח). טוב יַנְחִיל בני בנים (משלי יג כב). — ובתו"מ: יש נוחלין ומנחילין ויש נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין (ב"ב ח א). הנכנס למרחץ וכו' חופף את ראשו בנתר ובמימי רגלים אעפ"י שעושה תקלה להבאים אחריו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ (תוספת' ב"מ יא לב). עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות (ריב"ל, עוקצ' ג יב). אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב (ב"ב קיד:). 

— הָפע', הָנְחַל, הָנְחַלְתִּי, — הָנְחַל לו דָבָר, היה לו לנחלה: כן הָנְחַלְתִּי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי (איוב ז ג). 

— הִתפ', הִתְנַחֵל, הִתְנַחֲלוּם, הִתְנַחַלְתֶּם, תִּתְנַחֲלוּ, תִּתְנֶחָלוּ, — הִתְנַחֵל פלוני, סתם, לקח נחלתו: למטות אבתיכם תִּתְנֶחָלוּ1 (במד' לג נד). — הִתְנַחֵל אֶת הדבר לבניו וכדומ', נתנו להם לנחלה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אתם (את העבדים) לבניכם אחריכם (ויקר' כה מו). — וְהִתְנַחֵל את הדבר, לקחו לעצמו לנחלה: לא נשוב אל בתינו עד הִתְנַחֵל בני ישראל איש נחלתו (במד' לב יח). וְהִתְנַחַלְתֶּם את הארץ בגורל (שם לג נד). זאת הארץ אשר תִּתְנַחֲלוּ אתה בגורל (שם לד יג). גה גבול אשר תִּתְנַחֲלוּ את הארץ לשני עשר שבטי ישראל (יחזק' מז יג). — ועבדים וכדומ': ולקחום עמים והביאום אל מקומם וְהִתְנַחֲלוּם בית ישראל (את הגוים) על אדמת יי' לעבדים ולשפחות (ישע' יד ב).