ב. נָשַׁק

נֹשְׁקֵי, — נָשַׁק קֶשֶׁת, הִזְדַּיֵן בה sich rüsten s'armer; to be equipped with: והמה בגבורים עזרי המלחמה נשְׁקֵי קשת מימינים ומשמאלים באבנים ובחצים בקשת (דהי"א יב א-ב). ועמו נֹשקֵי קשת ומגן מאתים אלף (דהי"ב יז יז). בני אפרים נֹשקֵי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהל' עח ט).

— פֻע', *מְנֻשָָּׁק, מְנֻשֶׁקֶת, מְנֻשָּׁקוֹת, — מזויָן, ובהשאלה: אם עסקת בדברי תורה ששפתיך מנושקות1 סוף שהכל מנשקין לך על פיך (מד"ר שה"ש, ישקני). — ובסהמ"א:  גיבור בתורה איתן בחכמה חלוץ צבא בחוקותיה נושק קשת רומח במדותיה (אגר' לרב יעקב ראש כלה, כ"י גני' קהיר, בהעתק' א. שפירא). — ופָעוּל, °נָשוּק, חָמוּש מזוין בנשק: זהיר כבר נשוק הלא תצא לשוק (ר' ישי בן מרדכי, איש חסיד, זמירות למוצ"ש). נפלאות מעללי צעיר ימים אחל אספרה לקראת ענק נשוק ערך רועה רך ונער לא במגן וקשת לא בחנית ורמח כי אם בשם אלהי צבאות ורוחו כי חזקה (שלום הכהן, ניר דוד ג).



1 [כך פרש מ"כ: לשון נשק, כלו' ששפתותיו מזוינות לדבר בדברי תורה. אולם עץ יוסף מפרש שנושקות שפה לשפה בשעה שתדבר בד"ת.]

ערכים קשורים