*, ת"נ, — א) פת עמילה, שעמלו ועבדו הרבה בהכנתה, כמו לחם הפנים1: אם אמרו (עובי טפח) בפת עמילה יאמרו בפת שאינה עמילה (ר' יוסף, פסח' לז.). — ובהשאלה, כנוי לאשה בעולה: אדם האומר לחבירו במה סעדת היום בפת עמילה או בפת שאינה עמילה (שבת סב:). — ב) °שה"פ מן עמל, עבודה ויגיעה: ואפילו היה מוציא בעלה בנטיעתה ובעמילתה משלו כיון שאכל פירותיה קודם פטירתו לא היה לו זמן לחשב מן ההוצאה כלום (ר' חנוך, תשו' גאונ' מו"מ קעו). — ובפרט עבודה בהכנת הפת: רבי התיר ללוש ולקטף בחולו של מועד שלש וארבע עומרים ביחד בעמילת עץ לפי שממהר לעשות מלאכתו (מעשה הגאונ' לט). בפת עמילה שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה (רש"י, פסח' לז). ומה שהם מקטפים בעמילה מה יושיענו בה אחר כי העיסה גדולה ואינם יכולים לטלטלם מצד אל צד בזריזות (חמדת הימים ג, יד.). — ומ"ר עֲמִילוֹת: ואנו רואים כמה מחלוקיות נפלו בהנחותיהם וכמה מן הלשונו' הזרות ויוצאי הכלל שנשארו בספרי תנ"ך אחר כל העמילות והיגיעות שיגעו (רש"פ, יריעת שלמה א, הקד').
1 [כך יוצא מפרוש הערוך ורש"י, והוא כמו הסור' עמילאית. רֹב החדשים מחברים אותו עם עמילן, אבל זה אינו הולם את כונת המאמר וגם אינו מתאים לצורה העברית.]