_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מבקרינו

אחד העם

לתוכן הענינים

 

לא טוב היות סופר ועורך כאחד.  ה' בלשן ("השלח" I ע' 465) חושב אמנם, כי עורך "השלח" ואחד-העם "שתי רשויות הן", ודברים המתיחסים לזה אינם נוגעים לזה.  אבל מן הנסיון למדתי, כי סופרים אחרים לא כן יחשבו.  עורך "השלח" הוא בעל כרחו איש-מדוֹן לסופרים רבים: זה שלח מאמר ולא נתקבּל, וזה מאמרו נלקָה בחסר ושנוי, וכדומה מן דברים שסופרינו מקפּידים עליהם עד מאד; בעוד שאחד-העם, כסופר פרטי, איש-שלום הוא וזהיר בכבוד חבריו ובורח מקפּדנותם בכל כוחו.  ואעפ"כ יש מן ה"נעלבים" ע"י העורך ששופכים חמתם על אחד-העם. –

ומה שמצערני עוד יותר – הוא מעוט-הכשרון הנראה בסופרינו, שאינם יודעים להסתיר כעסם ולעשׂות נקמה באיש-חרמם בדרך נאה ורצויה, באופן שלא ירגיש הקהל, כי "דברים בגו".

ככה, למשל, בשבועות האחרונים נדפס במכ"ע אחד מאמר ארוך בהמשכים רבים, שלפי האמור בראשיתו, בא לבקר אחד המאַספים שימצא לפני זמן מה.  ורבים מן הקוראים בודאי ראו ותמהו, כי מיד בתחלת דבריו שכח המבקר לגמרי את הספר המבוקר והתנפל פתאום על אחד ממאמרי[1], שנתפרסם עוד לפני שלש שנים ושבזמנו הרעישו עליו מתנגדי את העולם, עד שמצאתי אז לנחוץ, בראותי שמגַלים בו פנים שלא כהלכה, לפרסם עוד מאמר שני[2], בתור מלואים לזה, וכמובן, לא הועלתי כלום, והמרעישים לא חדלו מלצעוק ומלחרף, עד שנחר גרונם ונשתתקו מאליהם.  את המאמר ההוא, המוכן לפורעניות, זכר עתה המבקר הזה, וכמו "דרך אגב" התנפל עליו בהתלהבות עצומה וחזר וטחן כל מה שכבר טחנו הקודמים לו, אף הוסיף "נופך" משלו, המעיד עליו, שהבין את הענין עוד פחות מן הקודמים לו[3] – וכל זה בקול ענוֹת גבוּרה, בהרחבת-פה, במשך כמה גליונות, כאִלו אך תמול יצא מאמרי ולא שמע עוד הקהל דבר על אדותיו.  וכשסוף סוף הרגיש בעצמו, כי זה כמה עבר את הגבול הנאות לענין שבא רק "אגב אורחא" וכי אי אפשר לו לעבור לעצם נושׂא המאמר מבלי לפרש תחלה לקוראיו, מה ראה לנטות לצדדים, – לא מצא אמתלא נכונה ודחה אותם בקש...

ואולם על הדבר הזה אפשר עוד לדון את סופרינו לכף זכות: שהרי לא כל אדם זוכה לכבוש יצרו ולהגביל ממשלתו בדיוק כל כך, עד כדי להבחין בין דו-פרצופים באיש אחד, ומה שבוחר לנקמתו דרך-עקלקלות, בודאי אינו עושׂה כן אלא מפני שלא מצא אחרת נאה הימנה.  אבל אם נותן אדם ליצרו למשכהו אחריו בדרכי מי שנאמר עליו: "ויִבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי", – הרי זו בודאי הפרזה יתירה, שקשה למצוא לה זכות.  והמבקר הזה שהזכרתי כן עשׂה: לא נתקררה דעתו במה שהצליח להראות גָלוי לכּל, כי אחד-העם, בתור אדם וסופר, אין בו לא תורה ולא חכמה ולא דרך ארץ, – והוסיף עוד להוציא לעז עליו בתור "לאומי", ובשבילו גם על כל הלאומיים, שאינם "מפלפלים" בעניני חבת-ציון אלא משום "דרוֹש וקבּל שׂכר".

ואני, כמובן, לא באתי פה להכחיש את הדבּה הזאת, שאינה ראויה לכבוד כזה לא מצד הלאומיים בכלל ולא מצדי בפרט; אלא מפני שבאחד הפרקים הקודמים (י"ד) העירותי על "המדות והנמוסים" השולטים בספרותנו, חשבתי כי ראוי להעיר גם על "הנמוס" הזה, שגם הוא לא ללמד על בעליו לבד הוא בא, כי אם על אותו "הכלל כולו" המוצא נחת בכמו אלה.

גם אצל אוה"ע יש מן המבקרים החושבים, כי נבּוּל כבוֹד אחרים הוא דבר הצריך לגופה של מלאכתם.  כשאני לעצמי אמנם איני מודה להם.  כמדומה לי, כי מי שיש בו באמת כשרון לבקורת ויודע כראוי את הענין שהוא דן עליו – הוא אינו זקוק לאמצעים כאלה בשביל שדבריו יעשׂו רושם.  וכל מקום שאני מוצא "סַממנים חריפים" אלו, הם מעוררים חשד בלבי, כי לא הבקורת, אלא המבקר הוא שצריך להם, בשביל לחפּות על העדר הכשרון או הידיעה בו בעצמו.  אולם, אף אם נסכים לדעתם של אלו, הרי גם הם אינם אומרים אלא שדבר זה הוא אחד מתנאי מלאכתם, בעוד שאצלנו סבורים רבים מן המבקרים – וכנראה גם הקהל עמהם – שזו היא כל המלאכה כולה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   "תורה שבלב". "על פרשת דרכים" I.

[2]   "דברי שלום". שם.

[3]   למי שקרא והבין שני המאמרים הנזכרים די יהיה אם אגיד – בשביל להראות איך מבקרים אצלנו – כי לפי הבנת המבקר, החלטתי שם, שעל ידי הרבנים נתאבּנה התורה, והבאתי ראיה לזה מן השיר "קוצו של יו"ד!" ובמה שאמרתי ע"ד "עין תחת עין" לא מצא אלא "פרזא שנתישנה מהמבקרים מדור העבר" ולא הרגיש כלל, שהשקפתי על הענין מתנגדת נגוד פנימי ועצמי לאותה "פרזא שנתישנה".