_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"דור תהפוכות"

אחד העם

לתוכן הענינים

 

הרבה דיו נשפך והרבה פרזות ריקות באו לעולם לרגלי השאלה הידועה, שנתחבּטו בה סופרי העמים ימים רבים: אם "האנשים הגדולים" הם עושׂי היסטוֹריא, או כי גם הם אינם אלא פרי החיים, ההולכים ומתפּתּחים מאליהם ועושׂים את עצמם ואת גדוֹליהם עמהם בכל דור.  לפנים היה "האיש הגדול" המרכּז הראשי לכל ספּורי ההיסטוריא.  כל תקופה וכל תנועה גדולה היה לה "אלוֹה" מיוחד, בדמות איזה אדם גדול, שיצר אותה בחכמתו כרצונו, וכל ההיסטוריא כולה לא היתה אלא ספּור מלחמותיהם של האלהים האדירים האלה איש באחיו.  אחרי כן, כשהתחילו חוקרי דברי-הימים להכּיר יותר בטיב החברה האנושית והכוחות הפועלים בה, נמצאו חכמים וסופרים שנטו לאידך גיסא יותר מדי והחליטו, כי אין האיש הפרטי, יהיה מי שיהיה, עושׂה שום רושם במהלך החיים ההיסטוריים, וכל מה שהאנשים הגדולים מחדשים בשעתם מוכרח היה להתחדש באותה שעה, ואם לא על ידי אלו, היו החיים מוצאים שלוּחים אחרים, שיוציאו מן הכוח אל הפועל אותה בריה חדשה שהגיע זמנה.  ואחר שארכה מחלוקת זו שנים רבות, התחילו בדורנו חכמים שונים לבוא לידי הכרה[1], כי שתי אלו הדעות יחד אינן אלא הפרזה יתרה לצד זה או זה, והאמת מונחת באמצע: אי אפשר ליחס כל מהלך ההיסטוריא לחכמתם ורצונם של אנשים פרטיים בלבד, אבל אי אפשר להכחיש כמו כן, שהכוח האישי של בחירי כל דור נעשׂה אף הוא שותף לתנאי החיים ביצירת פני החברה ושנוייהם מדור לדור.  אין ספק אמנם, שאִלו היה שמואל בדורו של יפתח, לא היתה מציאותו לבדה מַספּקת להקדים דורו של שמואל; אבל גם זה ודאי, שאלמלא היה שמואל בדורו, היו פני הדור שונים הרבה מכפי שאנו מוצאים אותם עתה.

ואולם הכלל הזה, המתקבּל על הלב בתור אמת מָפשטת, אינו מספּיק תמיד להצילנו משגיאה בהבנת פרטי המעשׂים, בבואנו להגביל ערכו של איזה איש גדול ומדת פעולתו על החיים, מה יש ליחס לכוח מעשׂיו ומה היה נעשׂה גם בלעדיו.  הכוחות הפועלים בחיי החברה מרובים כל-כך ופעולותיהם קשורות וסבוכות יחד כל-כך, עד שאי אפשר להציב גבולותיה של הפעולה האישית בדיוק, ומקום רחב מניחה כאן ההיסטוריא להשערות ודמיונות, לאיש איש כהלך-רוחו ומַאויי-לבו.  אך ביחוד הטעות מצויה ביחס לאותם האנשים הגדולים שמזלם גרם להם לחיות ולפעול בתקופה גדולה של מַעבר, בעת שסבּות שונות הביאו את החברה עד מַשבר, עמוּדי החיים ירופפו, בנינים עתיקים מתמוטטים ונופלים, ובני אדם רצים הנה והנה, נבוּכים ואובדי עצות, ואינם יודעים איזהו דרך ישרה שיבוֹרו להם בשביל לצאת מן המהפכה.  בתקופה כזו חזיון רגיל הוא, שאנשים חשובים מאיזה צד נדחפים בכוח המקרים לשורה הראשונה ונעשׂים שלא ברצונם, או גם שלא מדעתם, לכוחות מניעים, למורי דרך, למתקני עולם, אע"פ שלא לכך נוצרו ואינם חשים כלל בנפשם לא את הכוח ולא את הרצון לעשׂות גדולות.  והאנשים האלה, בהיותם אח"כ לנחלת ההיסטוריא, קשה ביותר להוציא משפט צדק עליהם ועל דרך פעולתם.  בדור ראשון אחריהם, תלמידיהם ומכבּדיהם תולים בהם כל מה שלבם חפץ ומאפילים על צורתם האמתּית בענן הגדות בדוּיות, עד שנעשׂים כעין מלאכי-אלהים, שירדו לעולם השפל בשביל להושיע לבני אדם בצר להם.  ובזמן מאוחר, כשרוח החברה מַתחילה עוד הפעם להתעורר ולהתנועע, לנטות מן הדרך הכבושה ולהרהר אחר אלו שכבשוה, אז יקומו סופרים חדשים, שבהם מתגשמת ה"ריאַקציה" הזאת – ומלאכי אלהים של העבר יהיו פתאם למלאכי חַבּלה, שכל מגמתם היתה רק להחריב את העולם, וכל תקלה וכל קלקלה מאתם יצאה...  הצד השוה שבשני אלה הוא, כי כהראשונים כן האחרונים לא יוכלו להשתחרר ממוראם ופחדם של הגדולים ההם, ואלו ואלו רואים בהם מלאכי ההיסטוריא, מלאכים טובים או רעים.  רק אחר אשר גם ימי הריאקציא יעברו, וגם האהבה גם השׂנאה אל התקוה ההיא יהיו לזרא לדור יבוא, אשר לא ימצא עוד ברוחו וחייו הוא כל יחס ישר וכל קשר אמיץ עם אותם הימים, – רק אז אפשר שיבואו שופטי צדק וידונו דין-אמת את הגדולים האומללים האלה.  ודין-אמת זה קשה להם אולי יותר מעווּת-הדין של בעלי הריאקציא.  כי על פיו יוָדע הדבר, שלא היו כלל לא בוני עולמות ולא מחריבים, כי אם בני אדם פשוטים, בעלי מעלות וחסרונות מצויים וכוח מצומצם, שנזדמנו לתומם אצל בנין רעוע בשעת מַפּלתו, וטעו הרואים וחשבו, שהם הם בגבוּרתם, כשמשון בשעתו, לפתו את עמוּדי התוֶך אשר הבית נשען עליהם ויטו בכוח ויפילוהו.

אחד מאלו הגבּוֹרים המדומים, שמאה שנה נקרא שמו על תקופה כזו עם כל עלילותיה ותוצאותיה, היה רבי משה מנדלסזון, – זה האיש החביב והתמים, אשר מימיו לא הלך בגדוֹלות וגם לא היה מוכשר לגדוֹלות, ואִלו חי איזו דורות לפני זה באיטליא או בהולנד, היה שמו עתה ידוע ומכובּד בתור אחד מחכמי ישׂראל שחבּר ספרים מחוכּמים, כיש"ר מקנדיא או ר' מנשה בן-ישׂראל, ולא יותר.  אבל זמנו ומקומו גרמו לו, שבלי כל כוָנה והשתדלות מצדו נעשׂה לאילן גדול שנתלו בו אנשי המעשׂה בתקופה ההיא, וכל המַהפכה שהתחילה בימיו ונמשכה עוד ימים רבים אחר מותו – נקראה על שמו, אע"פ שבאמת היה חלקוֹ בה לכל היותר כשיבא מכשורא.  וכה היה "הרמבמ"ן", מתּחלה – מלאך מושיע, משה השני (או השלישי), וכדומה מן התארים שחלקו לו ביד רחבה; ואחרי כן – בהתעורר הריאקציא נגד פעולת הדורות ההם – שד לשדים, בוגד בעמו ועוכר ישׂראל; בעוד שבאמת לא היה לא זה ולא זה, כי אם נפש רכּה וענוגה, מלאה דעת וטוב טעם, אך גם רפת-כוח, בלי כל שאיפה וכשרון למעשׂים גדולים, לתקוּן העולם, להריסה ולבנין.

וסימן יפה הוא לנו, בני הדור הזה, כי סוף סוף, אחר המון דברי הבאי משני הצדדים, זכינו עתה לספר חדש על תולדות דורו של מנדלסזון[2], הקובע גם לו, למנדלסזון עצמו, את מקומו הראוי לו, לפי ערכו האמתּי, ומצייר תכוּנת-נפשו ופעולותיו בצבעים נכונים, בדברים של טעם, ברוח שקטה של שופט צדק ובלשון נקיה מחרפות וקללות ופרזות צעקניות, שאין נפש בעלי דעה סובלתן...  אות היא, כי כבר עברה השׂכּלתנו דרך רחוקה כל-כך מאותה "ההשׂכּלה הברלינית", עד שיש בכוחנו לשוות לנגדנו זאת האחרונה כחזיון היסטורי זר לנו, הדורש וסובל הארה אוֹבּיֶיקטיבית, מבלי שיגרום זכרונו בלבנו התרגשות יתרה של אהבה או שׂנאה, המקלקלת שורת הדין, כמו שהיה הדבר נוהג בסופרי הדור הקודם, שבין אם היו ממעריצי ההשׂכּלה הזאת ובין ממתנגדיה, מרגישים היו בלבם את השפעתה עליהם – בהיות כל רכושם הרוחני מיָדה להם – ולא יכלו לצאת מגבולה ולהתבונן עליה מרחוק, מנקודה היסטורית כללית.  ומן הטעם הזה רוצה הייתי, אִלו היה הדבר ביכלתי, לעשׂות קריאתה של המַחבּרת הזאת חובה על כל שארית "משׂכּילינו" מדור הקודם, כלומר, הללו שבתנ"ך עם ה"ביאור" התחילה השׂכּלתם וב"השחר" ו"הבוקר אור" הגיעה עד מרום קצה.  לאנשים כאלה, שעודם חיים בעולם ההשׂכלה ההיא ומוצאים מחיתם הרוחנית בה בעצמה או (אם מתלמידי "השחר" הם) בהתנגדותם אליה, מבלי להרגיש כלל, כמה התרחקה כבר השׂכלת העולם מהם וממושׂגיהם והוָיותיהם ודרכי וכּוּחיהם, כאשר לא ירגישו בכמו זה ה"פלוסופים" בבתי-מדרשנו, המתוַכּחים עם הרלב"ג על דבר "השׂכל הפועל", – להם תהיה קריאת מַחבּרת זו כקול מעולם אחר, ואולי יתעוררו ויבינו לבסוף, כי באו ימים חדשים והביאו "השׂכלה" חדשה עם מושׂגים ונמוסים חדשים...

מובן מאליו, שבזה אין רצוני לאמור, כי נקיה היא המַחבּרת הזאת מכל מגרעת וכי כל משפטיה צדקו יחדו; אדרבא, אלמלא באתי פה לכתוב עליה בקורת מפורטת, הייתי מוצא כמה פרטים, שלפי דעתי יש להעיר עליהם.  אבל בקורת-ספרים כזו אינה מאוּמנוּתי, ועל כן אסתפּק באיזו הערות כלליות בלבד.

המחַבּר הנכבד נוהג לשלב בספּוּרו את השקפותיו הדתיות והמוסריות בסגנון של הלכות פסוקות וחתוכות שאין להרהר אחריהן, מבלי שׂים אל לב, כי פעמים שוַדאיוֹת שלו עדיין ספקות הם לאחרים ויש פנים לכאן ולכאן.  אם, למשל דעתו נוטה להשקפת שד"ל, כי הבסיס העיקרי לקיום הדת הוא תועלתה המוסרית (ע' 73 ובמק"א), בודאי רשאי הוא לאמר: כך דעתי נוטה; אבל תמֵה אני אם יתּכן להגיד בהחלט, שהדבר כן הוא, מבלי לסתור תחלה טענות המתנגדים להשקפה זו, שגברא רבא כסטוארט מילל הוא אחד מהם[3].  – גם בנוגע לסגנון הספר בכלל, ידועה היא אמנם דרכו של המחַבּר, כי אוהב הוא להטעים מחשבותיו היטב ולהקל הבנתן על הקוראים, ואינו חושש אם בשביל זה יצאו הדברים ארוכים ורחבים במקום שאפשר היה לקצר, ורוב הקוראים בודאי יכּירו לו טובה על זה; אבל כמדומה לי, שלפעמים הוא מפריז מעט על המדה, בשְנוֹתו דבר אחד במקומות שונים (למשל ע' 53 וע' 70, ע' 62 וע' 126), מבלי שנראה בזה תועלת גלויה. –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ביחוד נכבדות בענין זה מחשבותיו העמוקות של החוקר הצרפתי Tarde, אע"פ שלא זכו עוד להתפרסם מעֵבר לגבול צרפת במדה הראויה להן.

[2] דור תהפּוכוֹת. מוֹנוֹגרפיה מאת ד"ר ש. ברנפלד. מַחבּרת ראשונה. הוצאת "תושיה". ווארשא תרנ"ז.

[3] J.St. Mill. Utility of Religion (Three Essays on Religion).