צרויה שלו נולדה בה' בניסן תשי"ט, 13 באפריל 1959
בקבוצת כנרת. אביה הוא המבקר והוגה הדעות מרדכי שלו. דודה
הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר
מאיר שלו. גם אחיה, ענר, הוא סופר.
בעלת תואר ראשון ושני במקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1988 החלה לעבוד כלקטורית
בהוצאת כתר ובהמשך כעורכת בהוצאת 'כתר' ובהוצאת 'קשת'. ערכה ספרי עיון ופרוזה רבים,
בהם ספריהם של רם אורן, ישראל סגל, שלי יחימוביץ', שפרה הורן, דן מירון ואחרים. כמו
כן ערכה בשנים 1992–1995 עם יגאל שוורץ, את כתב העת אפס שתיים. מתגוררת בירושלים.
היא נשואה לסופר איל מגד, ולהם בת משותפת. שלו היא גם אם לבת,
מרוה, מנישואיה הראשונים.
את דרכה הספרותית החלה כמשוררת. בהיותה בת שבע-עשרה פירסמה שיר
ראשון בהארץ, וב-1988 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד קובץ שיריה מטרה נוחה
לצלפים, שזכה לשבחים ולפרסים. מבחינות רבות התווה ספר מוקדם זה את הפואטיקה הייחודית
ואת קשת הנושאים שיאפיינו את יצירתה: התודעה השלטת בו היא של דוברת-אישה פגיעה הסובבת
בעולם מסויט, שהמצבים היומיומיים בו מתוארים כ"מחלה לילית", או געש "נהר של נפט" ועשן
מיתמר. השירים נעים בין הזיה למציאות ובין דמות האהוב לדמות האב. לשונם המאופקת כמו
מתפקעת משלל מטפורות מפתיעות ומקוריות, ומן האלוזיות המקראיות והביטויים הארכאיים הנמהלים
בעברית עכשווית.
המעבר מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה תואר על ידה כמעבר מפתיע: "הייתי
בטוחה שתמיד אכתוב רק שירים. אבל זה בקע מתוכי... זה היה מסע מרתק, שלא ידעתי את סופו",
סיפרה בריאיון לאילת נגב (1993) עם צאתו לאור של ספר הפרוזה הראשון שלה, רקדתי עמדתי
(כתר, "צד התפר", 1993). ואכן, הספר מציע מסע מרתק. זוהי יצירה פוסט-מודרנית הכוללת
תיאור פנטסטי, מוקצן, גרוטסקי ונועז של חיי אישה שנישואיה ופרשות האהבים שלה עומדים
על סף חורבן ובתה נלקחה ממנה. אם המציאות המתוארת בעלילתו הפרומה והתזזיתית של הספר
אינה אלא, כפי שציין יגאל שוורץ בגב הספר: "החצנה מדהימה של עולמה הפנימי של הגיבורה".
הגבולות בספר בין שפה למציאות, בין דימוי לריאליה ובין מוראות החרדה לבין העולם שבחוץ
נדמים כלא קיימים.
כמו בשירתה, גם בפרוזה שלה משלבת שלו עברית דיבורית ותיאורים "חיים" ולעתים
אלימים, של מיניות בוטה, עם מושגים מעולם ארכאי, מקראי, ובעיקר הדימוי החוזר ונשנה
של חורבן הבית. זהו, למעשה, הנושא המכונן של הרומנים הבאים שלה: חיי אהבה (1997);
בעל ואישה (2001); תֶּרָה (2005); שארית החיים (2011). באמצעות
מטפורות מורחבות שונות של חורבן וכליה (חורבן בית המקדש, ההתפרצות הגעשית באי תֶּרָה)
מתארת שלו חורבנות אישיים ותהליכי פירוק של זוגיות ומשפחה, כפי שחוות אותם גיבורות
נשים. את הרומנים ניתן לקרוא כמו סדרה של עלילות עוקבות, שכמו משכפלות זו את זו:
חיי אהבה הוא סיפור תשוקתה של יערה למי שהיה המאהב לשעבר של אמה, על רקע חיי נישואיה
לאחר; בעל ואישה מגולל את עלילת הפֵרדה של זוג נשוי, בעקבות מחלת הבעל; תרה
שב ועוסק בפֵרדה, בגירושין ובניסיונות יצירתה של משפחה חדשה, חלופית, ושארית החיים
עוסק במות האם והתפרקות המשפחה הגרעינית ובאימוץ ילד, מעשה (שיש לו בסיס ביוגרפי) שאמור
להביא תיקון לחורבן הבית. ארבעת הרומנים האלה הם לכאורה מודרניסטיים-ריאליסטיים מובהקים.
עלילותיהם הסדורות-כביכול מתבססות על תבניות עלילתיות ספרותיות מוכרות, שבמרכזן פירוק
המשפחה הבורגנית. גם סצנות המין הנועזות והמפורטות מתרחשות במסגרת זו. נוסף לכך, הן
מושתתות בגלוי על תבניות פסיכואנליטיות: הבת המחפשת במאהבה תחליף לאביה, מרכזיותו של
בית ההורים ותפקיד "עלילת הנישואים" של ההורים בחייה הבוגרים של האישה והאם ועוד. רוב
הפירושים שנכתבו לרומנים עסקו בתבניות הללו, העולות גם מהרמיזות השזורות ביצירותיה,
בעיקר לרומנים מהספרות האירופית שבמרכזם נשים, וכן ליצירותיו של עגנון, ובעיקר לנובלה
בדמי ימיה.
אך במקביל, דומה כי אף ששלו בחרה לנטוש את הנוסח ה"פרוע" שאפיין
את רקדתי עמדתי, היא מוסיפה לחתור בדרכים שונות תחת ההמשגות הפסיכולוגיות והמודרניסטיות.
התובנה הזאת מתבקשת, בין השאר, בעטיו של העיצוב המוגזם במכוון של התשתית הפסיכואנליטית,
ובעטיים של ההיפוכים המפתיעים המתחוללים בעלילה הפסיכואנליטית וקוראים עליה תיגר (כך,
למשל, לוקה דווקא הגבר בבעל ואישה בתסמינים היסטריים קלאסיים). החתירה שלה תחת
ההמשגות הפסיכולוגיות והמודרניסטיות מתבטאת גם בנטייתה לתאר מצבים גרוטסקיים, החורגים
מהנורמות הריאליסטיות (הגיבורה השוהה בחדרו של המאהב בשעת האבל על אשתו בחיי אהבה).
אך יותר מכול נקשר הפן החתרני לעיצובם של המציאות הסיפורית ודמויות המשנה ברומנים כהשלכות
של תודעתה, רגשותיה ותחושותיה המועצמות של המספרת, הגיבורה הראשית, כמו גם לתפקיד המרכזי
שממלאת בכך לשון הדימויים, המטפורות והסמלים העשירה. הפן החתרני טמון לא אחת גם בבחירה
"להמציא" סיפורים "קדומים" ולנכס אותם למערכת האלוזיות הגלויה של יצירותיה.
אפשר לטעון כי המורכבות הזאת סייעה להתקבלות יצירתה של שלו במערכת הספרותית, הן על
ידי קהל הקוראים הרחב בארץ ובעולם והן על ידי הביקורת והמחקר, שלרוב זיכו את ספריה
באהדה ובעניין. ארבעת הרומנים האחרונים שלה היו לרבי-מכר. חשוב לציין כי היא החלה
לכתוב בתקופה שבה הפכה יצירתן של סופרות-נשים בישראל מ"נספח" ליצירת הגברים לספרות
מרכזית, קובעת טון וסגנון. ספריה תרמו רבות לשינוי זה. דומה כי עבור סופרות ישראליות
רבות היא פרצה את הדרך לעיצוב חי, משוחרר ורב-ממדי של עולם של נשים, שאינו מתווך על
ידי העולם הגברי; עולם של ארוטיקה, תשוקה וחרדה נשית; של התבוננות ללא כחל ושרק באימהות
ובחיי המשפחה. יצירותיה מסמנות גם מהלך נוסף (ומעורר מחלוקת), הבולט בספרות הישראלית
החל בסוף המאה העשרים: ההתרחקות מהנושאים ה"גדולים", מהנרטיב הלאומי והקולקטיבי, ולעתים
גם מהמרחב המקומי, לטובת התמקדות באישי ובפרטי. אך בה בעת, שייכותה של שלו למסורת ולמרחב
ההתייחסות של הספרות העברית אינה מוטלת בספק.
הרומנים שלה זכו להצלחה בינלאומית
מסחררת ותורגמו לעשרות שפות.
ב-2007 יצא לאקרנים בהפקה
ישראלית-גרמנית סרטה של הבמאית
הגרמנייה מריה שריידר חיי אהבה, שהתסריט שלו מבוסס על ספרה של
שלו ונכתב בשיתוף עמה. הסרט זכה
לביקורות אוהדות בגרמניה. פירסמה גם ספר ילדים בשם ילד של אמא (2001).
היא זכתה בפרסים רבים, בהם פרס אקו"ם (1997, 2003, 2005), פרס היצירה על
שם ראש הממשלה לוי אשכול (1996), בעקבות ספרה שארית החיים היתה מועמדת ל'פרס ספיר' לשנת 2011.
כן זכתה בפרסים בגרמניה
ובצרפת. בשנת 2015 מסרה צרויה שלו את ארכיונה למכון "הקשרים"
באוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוא כולל כתבי-יד, מכתבים, תמונות, הרצאות ומחקר וביקורת על כלל יצירתה, בשפות שונות.
נכתב על-ידי מעין הראל עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: גרנות¹,
גרנות²,
ויקיפדיה,
ITHL]
צלר, שי. בעברית, לא בישראלית.
מקור ראשון, דיוקן, גל' 497 (כ"ח בשבט תשס"ז, 16 בפברואר 2007), עמ' 18־21
<ראיון עם הסופרת בעקבות כנס באוניברסיטת קונסטנץ שעסק ביצירתה>
שוורץ, יגאל. היום ההוא שלא היה חם מידי
ולא קר מידי : כאב, מחלה ומוות ביצירתה של צרויה שלו.
הדור : השנתון העברי של אמריקה (תשע"ו
2016), עמ' 58־87.
מור-חיים, עדינה. מקום בטוח ופגיע. מעריב,
ספרות, ט' בניסן תשמ"ט, 14 באפריל 1989, עמ' <חזר ונדפס
בספרה הקול הנכון (תל אביב : ספרי עתון 77, תשע"ב 2012), עמ' 59־61>
נצר, רות. אלכימיה של שירה. על המשמר,
ט"ז בניסן תשמ"ט, 21 באפריל 1989, עמ' 18.
על "רקדתי, עמדתי"
אוריין, יהודית. להשאיר לו את הרחם. ידיעות
אחרונות, המוסף לשבת, י"ז באלול תשנ"ג, 3 בספטמבר 1993, עמ' 34.
בלבן, אברהם. לעשות הכל בשביל האהבה.
דבר, ט"ז בשבט תשנ"ד, 28 בינואר 1994, עמ' 22, 23.
בלבן, אברהם. הבריחה מן הרחם :
עיון ב"רקדתי עמדתי" מאת צרויה שלו, "חדר על הגג" מאת סביון ליברכט ו"בין עציצי
הגרניום" מאת חנה בת שחר. בספרו: תשע אמהות ואמא
: ייצוגי אימהות בסיפורת העברית החדשה (בני ברק : הקיבוץ המאוחד, 2010), עמ' 134־155.
חפץ, פביאנה. דימויים של משמעות - רק הגוף ידע - זירת הפשע. חדשות,
המדריך, י' באלול תשנ"ג, 27 באוגוסט 1993, עמ' 30־31.
כץ, אבי. אשה בטעם רע. הארץ, תרבות וספרות, י"ד בחשון תשנ"ד,
29 באוקטובר 1993, עמ' ב 8
בן-דב, ניצה. בית הבובות של שנת אלפיים.
הארץ, מוסף ספרים, גל' 380 (ד' בסיון תש"ס, 7 ביוני 2000), עמ' 12.
מלצר, יורם. התבוננות באינטימיות. מעריב,
מוסף שבת - ספרות וספרים, י"ד באייר תש"ס, 19 במאי 2000, עמ' 28.
Shemtov, Vered. The Bible in contemporary Israeli
literature : text and place in Zeruya Shalev's Husband and wife and Michal
Govrin's Snapshots. Hebrew studies, vol. 47 (2006), pp.
363-384.
על "חיי אהבה"
גור, בתיה. קסמו האסור של המישור האדיפאלי.
הארץ, תרבות וספרות, כ"ו באדר ב' תשנ"ז, 4 באפריל 1997, עמ' ד 3.
הלפרן, רוני. "עוד לפני חדר משלך זה
בא, חיים משלך". בספרה גוף בלא
נחת : ספרות הנשים הישראלית 1985־2005 (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, תשע"ג
2012), עמ' 147־169.
יניב, טלי. "ככה הרגיש אלהים לאחר החורבן ..." : קריאה אינטרטקסטואלית
באגדות החורבן השלובות ב'חיי אהבה' מאת צרויה שלו. דימוי, גל' 22
(אביב תשס"ג 2003), עמ' 75-79.
נגיד, חיים. חיי מלחמה. ידיעות אחרונות,
המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, י"ט באדר ב' תשנ"ז, 28 במארס 1997, עמ' 28
שוורץ, יגאל. היפיפיה שבחרה להמשיך לישון.
צפון: קובץ ספרותי, כרך 6 (2000), עמ' 89־113 <על העמדה הנשית-החתרנית של
צרויה שלו ברומן "חיי אהבה">
Schwartz, Yigal. The
frigid option: a psychocultural study of the novel Love life by Zeruya
Shalev. In: History and literature:
New Readings of Jewish Texts in Honor of Arnold J. Band / edited by William
Cutter and David C. Jacobson (Providence, RI : Program in Judaic Studies, Brown
University Press, 2002), pp. 479-488.
דר, יעל. אבל למה לילדים. הארץ, מוסף ספרים,
גל' 428 (ט"ז באייר תשס"א, 9 במאי 2001), עמ' 18.
על "תרה"
אורן, יוסף. אהבה מן התל הראשון.
האומה, שנה מ"ג, חוב' 162 (חורף תשס"ו, ינואר 2006), עמ' 114-124 <נוסח
מורחב נדפס בספרו משבר ערכים בסיפורת הישראלית
(ראשון לציון : יחד, תשס"ז 2007), עמ' 111־127>
אמיר, דנה. "ואלה שכבר לא יוולדו לעולם".
מקור ראשון, 8 בספטמבר 2005.
בן-דב, ניצה. "קוראים לך הפריזאית" :
קשרים וקשרי קשרים בין תרה של צרויה שלו ל"גרדיווה" של וילהלם ינסן.
קשת החדשה: רבעון לספרות, עיון וביקורת, חוב' 20 (קיץ 2007), עמ' 91־98.
גוברין, נורית. חפירות הנפש : ארכיאולוגיה
וארכיאולוגים בספרות העברית. האומה, שנה נ"ב, גל' 198 (קיץ תשע"ה,
מאי 2015), עמ' 89־100.
Carandina, Elisa.Comme si
j'étais en face de ruines : Exode, exil et rédemption dans Thèra de
Zeruya Shalev. Yod: revue des études hébraïques et
juives, no. 20 (2015), pp.59-71
*
בלבן, אברהם. להחזיר לאחור את הגלגל
הפמיניסטי. בספרו: הבריחה אל האמהוּת וממנה
: אמהוּת ואמהוֹת בסיפורת העברית החדשה (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ד
2014), עמ' 157־175.