ז׳קלין כהנוב, סופרת ומסאית, נולדה בקהיר בכ״ו באייר תרע״ז, 18 במאי 1917 כז׳קלין לבית שוחט, בת למשפחה יהודית עשירה ממוצא עיראקי ותוניסאי. צמחה במרקם החברתי הקוסמופוליטי שאפיין אז את מצרים הקולוניאלית. היהודים בחברה זו מצאו את עצמם במעמד ביניים, בין ילידי הארץ המוסלמים לבין כובשיה האירופים, ובעיקרו של דבר אימצו את מנהגי האירופים. חונכה בידי אומנות שדיברו אנגלית וצרפתית ודיברה עם המשרתות בערבית, שמעולם לא למדה באופן מסודר ומעמיק. למרות זאת, פיתחה רגישות ואהדה לעם המצרי וראתה עצמה חלק אינטגרלי ממנו.
    בסוף שנות השלושים, בהיותה בת עשרים וארבע, נישאה לאיזי מרגוליס, סטודנט לרפואה, והשניים הפליגו ממצרים לשיקגו, ארצות הברית. נישואיהם עלו על שרטון, הם התגרשו, והיא עברה לניו־יורק, שם החלה ללמוד ספרות ועיתונאות באוניברסיטת קולומביה. בזיכרונותיה היא מספרת על השינוי הדרמטי שחל ביחס להשכלת נשים בקרב האריסטוקרטיה בין בני דורה לבין אלה של אחותה, הצעירה ממנה בשנים ספורות. כאשר ביקשה ללמוד באוניברסיטה לפני כן, נמנע ממנה הדבר בטענה כי אין זה מקובל. היא כותבת כי אמה טענה כי אם תלמד באוניברסיטה לא תוכל למצוא לה חתן ראוי.
    כהנוב פיתחה אופק אינטלקטואלי רחב, קראה בכמה שפות והרבתה לכתוב רשימות עיתונאיות וגם ספרות יפה. היא זכתה בשני פרסים ספרותיים: פרס ירחון הספרות ״אטלנטיק״ על הסיפור ״וכזאת רחל״ (1946) ופרס יוטון מאפלין על רומן החניכה ״סולם יעקב״ (1951).
בעת שהותה בניו יורק הכירה את האנתרופולוג קלוד לוי־שטראוס, והקשר הרומנטי ביניהם הותיר בה משקע שליווה אותה כל חייה, אף שב־1951 התחתנה עם מהנדס־קול בשם שורה כהנוב, ועמו אף הגיעה לישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה שבה למצרים (1946), אך כעבור שלוש שנים נסעה עם אחותה לפריז, ונסיעה זו איפשרה לה להכיר מקרוב את המאבקים האנטי־קולוניאליים ואת הגותו של פרנץ פאנון, מצד אחד, ואת ראשית הגותו של הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס, מצד שני. שהותה בפריז זימנה לה גם היכרות עם תרבות אפריקה, שהביאה אותה בהמשך לעריכת האנתולוגיה ״סיפורים אפריקאיים בני זמננו״ (עם הספר, 1963).
    ב־1954 עלתה לישראל, שהתה שנתיים במרכז קליטה בבאר שבע, ואחר כך עברה להתגורר בבת ים וייסדה בביתה סלון תרבותי שהיווה אבן שואבת לאינטלקטואלים ולאנשי בוהמה. אנשי כתב העת ״קשת״ היו בני בית בביתה.
    אף שכתבה במקור בצרפתית ובאנגלית, פירסמה מסות בעיתונים שונים בישראל, כמו ״מאזניים״, ״במחנה״, ״דבר״, ״אמות״ ו״עתון 77״. התבוננותה במדינה הצעירה היתה חריפה ומקורית. היא עמדה על הקרתנות ועל הסגירות של ישראל אז, על הערצת רוסיה ועל הזלזול במורשת המזרח. היא היתה קשורה בעיקר לכתב העת ״קשת״, שעורכו אהרן אמיר תירגם את מאמריה מאנגלית ואף ערך את ״ממזרח שמש״, קובץ מסותיה הראשון, שראה אור רק ב־1978, סמוך להסכם השלום עם מצרים. יש הטוענים כי קשריה עם אמיר וההשקפה ה״כנענית״ שהשפיעה עליה, העניקו למסותיה גוון ״כנעני״, בעוד שהשקפת עולמה האמיתית היתה רחוקה מאוד מה״כנעניות״.
    כהנוב פיתחה את השקפת העולם המכונה ״לבנטינית״, תוך שהיא מנכסת מחדש את המושג, שהיה אז טעון בקונוטציות שליליות, ומטעינה אותו בהקשר אסוציאטיבי חיובי. היא ראתה בלבנטיניות סינתזה של דעות והשקפות עולם, הנובעות מן החיים של עמים שונים בצוותא לאורך מאות שנים. חגיגת המגוון הים־תיכוני והעלאה על נס של הסובלנות, תוך הבנת מניעיו, רגשותיו ותפישותיו של הצד האחר, היו אבני פינה בהשקפתה. מסותיה כתובות בנימה אישית, משלבות הסתכלות פנימית עמוקה, יכולת ניתוח סוציולוגית, ידע כללי רחב ומעמיק והבנת תהליכים שהיו נעלמים מרוב בני דורה. כך, למשל, מתוך היכרותה האינטימית עם האסלאם תפשה את גודל השבר שחוללה הקמת מדינת ישראל בעולם הערבי, וקראה ליצירת פרדיגמה מחשבתית שתתמודד עם מיקומה הגיאופוליטי של ישראל ולא תסתפק בנשיאת עיניים כלות למערב. כתיאורטיקנית חריפה וכמי שהציגה שילוב הרמוני ומכבד של תרבות מזרחית ואירופית, הקדימה כהנוב במסותיה בעשרות שנים את הזרם העכשווי המכונה ״רב־תרבותיות״ או ״מזרחיות״. זרם זה, שזוכה כיום להתעניינות רבה, גרם גם לעניין מחודש בכהנוב ובכתביה.
    כיום חוקר את מורשתה פרופ׳ דוד אוחנה, והוא ערך את ספרה ״בין שני עולמות, מסות ופרקי התבוננות״ (2005). הסופרת רונית מטלון שילבה בספרה ״זה עם הפנים אלינו״ (1998) קטעים שלמים ממסותיה, והיא רואה בה דמות נערצת. היו גם מי שמתחו ביקורת על תפישתה. למשל, החוקרת דולי בן־חביב רואה בהשקפותיה הפמיניסטיות של כהנוב אימוץ של תפישות מערביות והחלתן על המזרח ללא מתן תשומת לב מספקת לשוני התרבותי.
    כהנוב נפטרה בטרם עת בג׳ בחשון תש״ם, 24 באוקטובר 1979 ובייסורים קשים ממחלת הסרטן. על חייה באותה תקופה קשה, שבה לא רצתה לראות איש, אף לא את אמה, כתבה במסה ״יומן מחלה״ שפורסמה בירחון ״את״ (מארס–אפריל, 1977). חומרים רבים מפרי עטה של כהנוב עדיין לא תורגמו לעברית. ארכיון כתביה, הכולל מכתבים, סיפורים קצרים שטרם תורגמו לעברית ומסמכים, ניתן למשמרת על ידי חברתה הקרובה החיה בישראל, אווה ויינטרופ, לידי החוקרת הפמיניסטית המזרחית ד״ר הנרייט דהאן כלב, המרצה בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
    בשנת 2014 תורגם לראשונה לעברית הרומן ״סולם יעקב״. ב־2019 הועלתה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה ״ז׳קלין כהנוב: הלבנט כמשל״, שעוסקת בחייה וביצירתה.

לכתבות נוספות על ז׳קלין כהנוב בספריה הלאומית

נכתב על־ידי קציעה עלון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, ארכיון גצל קרסל בספריה הלאומית בירושלים, גרנות, ויקיפדיה] 

ספריה: