אנדד אלדן, משורר, נולד בכ׳ בתמוז תרפ״ד, 22 ביולי 1924 בפולין
כאברהם בלייברג. עלה ארצה עם הוריו ב־1930. המשפחה הצטרפה לקיבוץ
חפצי־בה, שם גדל והתחנך. שירת כסייר בהגנה ובפלמ״ח, וחוויית התשתית של השיטוט בארץ
התבטאה בשיריו. ב־1960 הצטרף עם משפחתו לקיבוץ בארי. השלים את לימודיו לתואר ראשון
בחוגים לספרות עברית, ספרות אנגלית ומקרא באוניברסיטה העברית. את שמו האמיתי, אברומה
(אברהם) בלייברג, החליף בשם הספרותי אנדד אלדן, הרומז לחוויות המסייר והנודד בארץ ישראל.
שירו הראשון נדפס בעיתון על המשמר ב־1952, ושיריו הבאים פורסמו במוספים של תנועת
העבודה מראשית 1953. בעידודו של אברהם שלונסקי ראה אור ספרו הראשון, ״חושך זורם ופרי״
(הקיבוץ המאוחד, 1959) ומאז פרסם קובצי שירה נוספים, לרבות ״שָׁנִים שמעו שירה״, מבחר
של חמישים שנות שירה (2006). עוד מספריו: ״לא בשמחות קלות״ (1964); ״לא על האבן לבדה״
(1967); ״אור הפנים, שירים״ (1974); ״כצלול קולות חלוקים״ (1978); ״דממה דקה ודוקרת״
(1991); ״לוחשת חולשתה״ (1994); ״שנים שמעו שירה״ (2006) ו״באורו זורם הפרי בעורי״
(2010). ספרו האחרון ״קשור בשפע שרשים״ יצא לאור ב־2014.
בקיבוץ בארי שילב כל השנים את עבודתו בפרדסי הקיבוץ עם הוראה ועם
כתיבת שיריו. תרם רבות לעיצוב הטקסים והחגים בבארי ואף בתנועה הקיבוצית כולה. ב־1964
פורסם ספר חגים בשם ״טקס חג האסיף״, שאת הטקסטים כתב אנדד אלדן, ואת המוסיקה דוד זהבי
ואברהם דאוס.
שירתו שואבת את עיקר השראתה מהנוף הארצישראלי. הנוף, במורכבותו
הממשית והרוחנית, נרקם בשפת מראות עשירה. בין מקורות שירתו הוא מנה את ספר התנ״ך כמקור
השראה ראשון. בין המשוררים שמהם ינק הזכיר את שלונסקי ואלתרמן, את ת״ס אליוט ודילן
תומס.
בספריו המאוחרים שירתו הלכה והתבססה יותר ויותר על המצלול הלשוני
העשיר, על האסוציאציה החופשית והזורמת ועל האליטרציה. הוא אחד המשוררים המרכזיים של
אסכולת המשוררים ה״ילידיים״, על פי המונח שטבע המשורר משה דור לפני שנים רבות. פנורמת
חיי המשורר, אהבה ואובדן, חברויות ופרידות, המסע מהנעורים אל הבגרות והזקנה, הוטמעו
בשירתו כחוויות יסוד בתוך הטבע הארצישראלי. זכה בפרס ראש הממשלה ב־2000.
בכ״ב בתשרי תשפ״ד, 7 באוקטובר 2023 ניצלו אנדד אלדן ושרי רעייתו, מטבח מחבלי החמאס שתקפו את קיבוץ בארי.
אנדד אלדן נפטר בתל־אביב בי״ח בתשרי תשפ״ו, 10 באוקטובר
2025.
אלדן, אנדד. השיר הראשון שלי. פסיפס, גל׳ 58 (סתיו
תשס״ה, 2004), עמ׳ 24 <ראיינה: חנה יעוז־קסט>
פסיפס. ״נופי טבע ואדם בשירה – על רקע שירת דור המדינה״ : ראיון עם
המשורר. פסיפס: כתב־עת לשירה, גל׳ 70 (אביב/קיץ תשס״ח 2008), עמ׳ 2–3.
אלדן, שרי.לשון מתארת ועולם מתואר : על היחסים בין הלשון
הפיגורטיבית ותפיסת העולם בשירת אנדד אלדן (תל־אביב, תשל״ה 1975) <עבודת גמר לתואר
״מוסמך״, אוניברסיטת תל־אביב>
דותן, ראובן. הטבע כשירה: על שירתו של אנדד
אלדן : נוף ארצישראלי ומשמעות אוניברסלית. מאזנים, כרך ס״א, גל׳ 1 (סיון
תשמ״ז, מאי 1987), עמ׳ 24–25 <חזר ונדפס בספרו הרהורים על שירה
: בעקבות 37 משוררים ישראלים (תל־אביב : ירון גולן, תשנ״ט 1998), עמ׳ 20–23>
דותן, ראובן. מנסה לתפוס את הצל הנמלט: ראיון
עם אנדד אלדן. דבר, ה׳ בסיוון תשנ״ד, 15 במאי 1994, עמ׳ 23.
דותן, ראובן. על היסודות המאגיים והדמוניים
בשירת אנדד אלדן. פסיפס, גל׳ 23 (1994), עמ׳ 33–34 <חזר ונדפס בספרו
הרהורים על שירה : בעקבות 37 משוררים ישראלים (תל־אביב : ירון גולן, תשנ״ט
1998), עמ׳ 16–20>
דותן, ראובן. על הטראגי שבזוגיות – עפ״י שירו
של המשורר אנדד אלדן: ״גופי השקוף מלכות של ברזל״ מתוך הספר ״חושך זורם ופרי״.
פסיפס, גל׳ 31 (1996), עמ׳ 15 <חזר ונדפס בספרו הרהורים
על שירה : בעקבות 37 משוררים ישראלים (תל־אביב : ירון גולן, תשנ״ט 1998), עמ׳
24–25>
דותן, ראובן. מלים נצולות: על שני שירים של
אנדד אלדן. עתון 77, גל׳ 197 (1996), עמ׳ 10 <על שיריו ״אור הפנים״ ו״במלה
שנצלה״> <חזר ונדפס בספרו הרהורים על שירה : בעקבות 37 משוררים
ישראלים (תל־אביב : ירון גולן, תשנ״ט 1998), עמ׳ 26–28>
בצלאל, יצחק.נכר וגלבוע.
משא (מצורף ל׳למרחב׳), שנה 12, גל׳ 30 (ח׳ באב תשכ״ד, 17 ביולי 1964), עמ׳
א, ב <ראיון> <חזר ונדפס בספרו: הכל כתוב
בספר : עם סופרים בישראל כיום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ״ט 1969),
עמ׳ 25–29 <נחתם בטעות: 24 ביולי 1964>
עקרוני, אביב. אצבעות של טל על שערך. על
המשמר, 27 באוגוסט 1964. <חזר ונדפס בספרו: על כפות
המאזניים : מבחר מאמרים (תל־אביב : עקד, תשס״ז 2007), עמ׳ 37–39>
על ״לא על האבן לבדה״
גורפיין, רבקה. אנדד אלדן: ״לא על האבן
לבדה״. בספרה: לאור הכתוב : סופרים ומשוררים
בישראל (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, תשל״ב 1972), עמ׳ 101–105.
על ״אור הפנים״
Rubin, Riva.
The dissonant lyrics of Anadad Eldan. Modern Hebrew literature,
vol. 1, no. 2 (Summer 1975), pp. 44–45.