עזריאל אוכמני (שוורץ), מבקר, משורר ועורך, נולד בד׳ באדר תרס״ז, 18 בפברואר 1907 בעיר סאנוק שבפולין. קיבל חינוך מסורתי ועברי-ציוני. בנעוריו למד בבית המדרש לרבנים
׳תחכמוני׳ בווארשה וקיבל סמיכה לרבנות. לאחר מכן יצא ללמוד חקלאות בטולוז שבצרפת. עוד בנעוריו בפולין החל לפרסם שירים בחתימת
׳עזריאל החיימי׳, החדורים הכרה ציונית-סוציאליסטית. ב-1932 עלה ארצה עם רעייתו, בת עירו, הסופרת רבקה גורפיין, ושניהם נמנו עם מייסדי קיבוץ עין שמר, בו היו חברים כל חייהם. בצד התפקיד המרכזי שמילא בחיי הקיבוץ התמסר אוכמני לשליחויות ולמשימות שונות במסגרת תנועת הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר (לימים מפ״ם) ומטעמן. מ-1943 היה בין מייסדיו ועורכיו של היומון
משמר (לימים על המשמר), וב-1946 השתתף בייסוד ׳המרכז לתרבות מתקדמת׳. מ-1948 עד 1950 כיהן כמשנה לשגריר ישראל בפולין, והשתתף בארגון העלייה הגדולה משם. מתחילת שנות החמישים ועד סוף ימיו היה מראשי הוצאת הספרים התנועתית, ספריית פועלים. בין היתר ערך במסגרתה, עם משה שמיר ושלמה טנאי, את האנתולוגיה
דור בארץ (1958), שסימנה ובמידה רבה עיצבה את פני הקנון של ספרות דור תש״ח. במקביל מילא תפקידים שונים באגודת הסופרים העברים, כולל תפקיד יושב-ראש האגודה, וערך כמה ממפעליה, ביניהם הירחון
מאזנים, מאסף אגודת הסופרים וספריית ׳מקור׳. עזריאל אוכמני
נפטר בכ״ב בחשון תשל״ט, 22 בנובמבר 1978.
כמו מנהיגי תנועתו וחבריה נהה אוכמני מתחילת שנות הארבעים אחרי ברית המועצות בבחינת
׳המולדת השנייה׳, אך בעוצמת המחויבות שלו לתרבות הסובייטית, ובמיוחד לתורת הריאליזם הסוציאליסטי הסטאליניסטית, הרחיק לכת מכולם. עמדותיו הדוגמטיות כמבקר וכעורך ודרך הבעתן הנמרצת עוררו לא פעם אנטגוניזם כלפיו והצמיחו לו, לא בלי מידה של צדק, כינויים כגון
׳קומיסר׳, ׳פוליטרוק׳, ׳ז׳דנוב׳ ו׳אוכמנוב׳ אפילו מתוך מחנהו שלו. ביטוי מרוכז לעמדות אלה ניתן בספרו הראשון, קובץ מסות ביקורת בשם
לעבר האדם (1953), העוסק בסופרים עברים מדור ביאליק ואילך. כלפי כולם מופעלת אמת-מידה נוקשה אחת לשיפוט ולהערכה, והיא: באיזו מידה מקיים הסופר זיקה ישירה לזמן ולחברה ונותן למציאות לבוש ריאליסטי אופטימי. תביעתו העיקרית של אוכמני בספר זה הופנתה אל כותבי הפרוזה הצעירים, בני הארץ, שעליהם קיווה להשפיע. ממשה שמיר, מתי מגד, נתן שחם וחבריהם ציפה לכתיבה מגויסת שתצמח ממציאות החיים הישראלית ותשמש מכשיר במאבקן של תנועות השמאל בארץ להגשמת האידיאלים המרקסיסטיים.
לעבר האדם עורר ויכוח ממושך בעיתונות, בעיקר בין אוכמני לבין משה שמיר, שמצא עצמו מותקף בחריפות בספר על גישתו ה׳ריאקציונית׳.
אולם כגודל הלהט הרעיוני שהפגין אוכמני במאמריו, כן היה גודל המהלומה שספג עם גילויי הוועידה העשרים במוסקבה באוגוסט 1956, שזעזעה את כל המאמינים התמימים בדרכה של ברית המועצות. פעילותו הספרותית מאז ואילך מעידה על ההתפכחות המכאיבה שפקדה אותו מן האמונה בריאליזם הסוציאליסטי. הוא הפחית מאוד את פעילותו כמבקר, ומה שכתב מאז בתחום הביקורת טבוע בחותם הומני כללי. עדות לכך היא קובץ מסותיו השני,
קולות אדם (1967), הבוחן, אמנם, את זיקתם של סופרים כביאליק, שלונסקי ויזהר לזמן ולחברה, אך מנוער כליל מן הטרמינולוגיה המרקסיסטית הנוקשה. במאמר מאוחר שלו על י״ח ברנר מ-1971 הודה במפורש עד כמה קשה היה לו להתכחש לברנר, סופר המבוכה, הקרעים והייאוש, בתקופה שבה עבד אידיאולוגיה
׳אופטימית-חיובית-אמונתית [---] אמונה היודעת-כל, זו שאין לפניה שום תמיהה שלא תדע לתרצה׳. רק משנתפוגגו אמיתותיה של זו – כתב – שוב החלה מאירה עליו אמיתו של ברנר, שתמציתה
׳אַל מנוחה ואַל הונאה עצמית׳.
כחלק מאותו משבר-התפכחות פנה אוכמני בעשרים שנותיו האחרונות לתחומי כתיבה הרחוקים ממוקדי הוויכוח האקטואלי. ב-1957 פרסם את
תכנים וצורות – לקסיקון מונחים ספרותיים (מהדורה שנייה מורחבת בשני כרכים, 1976; 1978), ששימש שנים רבות ספר-יסוד בתחומו בעברית. אולם בעיקר התמסר מחדש בשנים אלה לכתיבת שירים, ופרסם ארבעה ספרי שירה בחתימת
׳רן עדי׳ (כשמות שניים מנכדיו):
אבל לילה לילה אני (1968), משעה לשעה מנס לנס (1970), אמור פלאים סַפֵּר איך כמו סער שמימי (1973) ואתר קדום (1976). השירים ברובם אישיים מאוד, והם עוסקים בנושאיה הטיפוסיים של השירה הלירית – אהבה, בדידות, רשמי הנוף הקרוב, זכרונות ילדות, חרדות מוות. ייחודם מצוי בתחושה מתמדת של סערת נפש קדחתנית השורה עליהם, והיא מתבטאת בצבעוניות מטפורית עזה, בתמונות חזוניות או מסויטות ובהזרמת המבע במבנים חופשיים של שורות ובתים.
אחרי מותו של אוכמני פורסם מעזבונו קובץ מסות שלישי, שוליים ושיר (1979), וכן צרור רשימות-יומן,
בין אדם לעצמו (1979).
עזרי : עזריאל אוכמני רן עדי : (נולד בסאנוק ד׳ אדר תרס״ז 18.2.1907, נפטר כ״ב חשוון תשל״ט 22.11.1978) (עין שמר : הוצאת המשפחה על ידי ספרית פועלים, 1979) <דברים משלו.
״ליום השנה למותו״>
גורפיין, רבקה. עם שנים עם רגעים (תל אביב : ספרית פועלים, תשמ״ב 1982)
<עריכה – דוד הנגבי>
מאמרים:
אוכמני, עזריאל. סיפור מועט על שלושה משוררים ומהם משהו
גם עלי. עלי שיח, חוב׳ 1 (סיון תשל״ד, יוני 1974), עמ׳ 57–70
<על שירתם של אברהם שלונסקי,
עזרא זוסמן ויוכבד בת-מרים>
גורפיין, רבקה. [על שירו ״הכוכבים המבויתים״]. בספרה: עם שיר (תל-אביב : עקד, 1967), עמ׳ 60–65.
גורפיין, רבקה. על השיר ״ליל ערפלים״ לרן עדי.
עלי שיח, חוב׳ 2 (1975), עמ׳ 132–134.
גורפיין, רבקה. ״חקל
ניחוחים לילה אילם״ לרן עדי.
בספרה:
אל מלים ומעבר להן : שירים, משוררים, ספרים (רמת גן : מסדה, 1975), עמ׳
69–72.
הולצמן, אבנר. לעבר האדם או מעבר לספרות: אוכמני, שמיר והוויכוח על ריאליזם סוציאליסטי בספרות העברית.
עלי-שיח, חוב׳ 36 (1995), עמ׳ 127–140 <חזר וכונס בספרו אהבות ציון
: פנים בספרות העברית החדשה (ירושלים : הוצאת כרמל, תשס"ו 2006), עמ׳ 346–359>
רבי, יעקב. חיים של מתן פירוש. על המשמר, א׳
בכסלו תשל״ט, 1 בדצמבר 1978, עמ׳