יוסף בר-יוסף (1933–2021)

 <בהכנה>

Yosef Bar-Yosef

    יוסף בר-יוסף, מחזאי וסופר, נולד בירושלים בי״ג בטבת תרצ״ג, 11 בינואר 1933. דור שישי מצד משפחת אביו, הסופר יהושע בר-יוסף, ודור שמיני מצד משפחת אמו צפורה. למד שנה בחדר ולאחר מכן בבית ספר יסודי דתי לבנים. המשיך את לימודיו בתל אביב בתיכון ״בית חינוך״. היה חניך ״השומר הצעיר״. למד לתואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה יהודית וקבלה וספרות אנגלית. התפרנס מעבודות שונות, בין השאר בצי הסוחר וכקבלן שיפוצים, אך בעיקר עבד כעיתונאי וכעורך.
    את דרכו הספרותית החל בפרוזה, בקובצי הסיפורים שפתיים מלוחות (1954) ובורות המים (1962) ובשתי נובלות, דליקה באזור האש (1957) וחייו ומותו של יונתן ארגמן (1959). מחזהו הראשון, ״טורא״, הועלה ב-1963 בתיאטרון ״הקאמרי״, ומאז הוא כותב בעיקר מחזות. במשך יותר מארבעים שנה הוצגו ארבעה-עשר מחזות שלו בכל התיאטרונים הרפרטואריים בישראל, ואחדים מהם פורסמו וגם הוצגו בחוץ לארץ – ברוסיה, באוקראינה, בלטביה, בפולין ובצ׳כיה, בברזיל, בסקוטלנד ואף בהודו. מחזהו ״אנשים קשים״ מוצג מאז 1992 ברוסיה ומחזהו ״זה הים הגדול״ הועלה בבכורה עולמית בקייב (2003) לפני שהוצג בתיאטרון ״הקאמרי״ (2006). בשנים האחרונות חזר לכתיבת פרוזה ופירסם שני רומנים שזכו לשבחי הביקורת: לא בבית הזה (2007) ולמי איכפת מחלומות? (2009). כמה ממחזותיו יצאו לאור בספרים: טורא (1963); הכבשה (1970); אנשים קשים ועוד מחזות (1986); וזה הים הגדול, קובץ הכולל גם את ״הזהב של אלקה״ (1999). לבר-יוסף הוענק פרס הנשיא שזר למחזאות (1974). ב-2003 הוענק לו פרס ישראל.
    מחזותיו רחוקים מן הנטייה הז׳ורנליסטית הרווחת בישראל והם חפים מכל ממד פוליטי אקטואלי. הוא מעמיד במרכז מחזותיו את האדם הקטן, את חולשותיו ואהבותיו. יש בעולמו קרבה מסוימת למחזותיו של צ׳כוב. עם זאת, אין לטעות: הדמויות שהוא מעצב הן ישראליות ונטועות ברקע המקומי. הנטייה של המחזאי היא קאמרית ואינטימית, כשתשומת הלב ממוקדת באדם, שהוא בעל תווי אישיות ואופי מוגדרים היטב. אדם זה גם אינו ניתן לניתוק מסביבתו, שהיא ״מיליה״ ברור, כשהאדם הוא בלתי נפרד ממנו. גיבורו של בר-יוסף נקלע בין שני עולמות והוא מנסה לגשר ביניהם ללא הצלחה. אי-האפשרות הזאת קשורה באישיותו, שכן הוא ״איש קשה״, אדם שאינו יכול להתפשר, ישר עם עצמו, נכסף בכל מאודו לעולם אחר, אך לשווא. סימן ההיכר לקושי הזה הוא דיאלוג מרוסק עם הסביבה, שלא נשלם לעולם.
    מחזהו ״הפרדס״, לדוגמה, קרוב לרוחו של צ׳כוב ב״גן הדובדבנים״. הגן של צ׳כוב קיים אמנם באופן אובייקטיבי, אלא שהווייתו האמיתית היא בעיני המתבונן. בעיני אחד אין הוא אלא נכס בעל ערך כלכלי נתון, ובעיני אחר הוא עולם של זיכרונות בעלי אופי נוסטלגי. כך גם ״הפרדס״, שבעיני הגיבורה, אידה, הוא מייצג יופי מיוחד, פריחה ועולם של חלום, ואילו בני המשפחה רואים בו נכס, רכוש. סיטואציה דרמטית מעוצבת גם במחזהו ״זה הים הגדול״, שברקעו הים של תל אביב המגדיר את טיבה של העיר. הים עבור הדמויות שבמחזה הוא מקום של ערגה למקום נכסף ורחוק. אך כל דמות והים שלה, מקום של התבוננות עמוקה פנימה, שמעניק לריאליזם של המחזה ממד של פיוט ומשווה לדימוי המרכזי שלו עוצמה של מורכבות מצטברת. נוח, הדמות הראשית, מבקש להטעין את הים במשמעות סמלית עמוקה, בעוד שבעיני פנינה אשתו הים אינו אלא ים. בעיניו הים נושא אפיקים של תקווה והתחלה חדשה, בעיניה אין בים יותר ממה שיש בו.
    אידה ונוח הם ״אנשים קשים״, שאינם מסוגלים לוותר. גם ״בוצ׳ה״, במחזה בשם זה, הוא איש קשה וגם לו אין סיכוי ליישב את היחסים המעורערים בינו לבין אביו. רק בשעת מותו זוכה הבן לחיבוק מאביו הגוסס. וכמוהו גם אברהם ״טורא״, גיבור המחזה ״טורא״, הוא איש קשה. על פי תפישתו, בתו חטאה, והמסורת הפטריארכלית שעליה גדל ובה הוא דבק אינה מניחה מקום לפשרה. על הבת האהובה למות. הרצח בשל כבוד המשפחה הוא כאן – כמו ״הפרדס״, או היקב ב״בוצ׳ה״, או השידוך ב״אנשים קשים״ – המוקד שסביבו מתרחשת עלילת הדרמה. אך סביב מוקד זה נוצר גם העולם הסימבולי, המרומם את הריאליזם מפשטותו כתיאור של הווי. בנקודה זו חדלים מחזותיו של בר-יוסף להיות ישראליים במובן הצר והלוקלי של המושג, אלא הם מבקיעים אל רמות של אנושיות ואוניברסליות. היפה במחזות אלה הוא שהנפשות הפועלות הן מלאות, בעלות זהות ואופי, דמויות אנושיות ו״עגולות״. דברים אלה נכונים גם לגבי דמויות המשנה, שאף הן חפות מסטריאוטיפיות.
    לשון הדיאלוג של המחזות צמודה לקרקע המציאות ולעולם אינה ספרותית או מנותקת מן המציאות הקונקרטית שבה מתרחשת העלילה. אדרבה, המחזאי אינו נרתע משילוב ביטויי סלנג בלשון הדיאלוג, כשהכול בגבולות הריאליזם, אבל גם מתוך הגבולות הצרים האלה ימצא את הדרך לחלץ את הפיוט.
    עלילת המחזה ״חגיגת חורף״, אולי הפחות ידוע ממחזותיו, מתרחשת במסעדה שכונתית קטנה בדרום תל אביב ביום גשום. המחזה משלב שני סוגי אירועים בחייהן של שלוש דמויות: אירועים בהווה ואירועים בעברן הרחוק. המחזה אמנם מעמיד בקדמת הבמה אירוע הקשור בשואה ואת חייהם של ניצולי שואה, אך למעשה הוא מבקש לבדוק את המוסכמות החברתיות והתרבותיות – בעיקר קשרי אהבה ואבהות. הדימוי המרכזי הוא זלילה. זה העיסוק העיקרי של שלמה דומב, גיבור המחזה, המרבה לאכול במסעדה, אוכל ללא הרף. המסעדה אינה מקום מקרי או רקע בלבד. המסעדה היא צומת שבו נפגשים כמה צירים של העלילה. הציר העיקרי הוא הקשר בין דומב לאכילה שלו. דומב היה ילד רדוף בימי מלחמת העולם השנייה, והוא גם רדוף בידי עצמו בהווה. סביב פולחן האכילה בודק דומב את טיב יחסיו עם בנו. האוכל הוא הדבר המוחשי. הוא אמצעי לחיות את מה שאין. הרעב הוא מימוש הרצון להיות, ודומב נקלע למצב שבו יהיה עליו לאכול ללא הרף. אך כמו טנטלוס במיתולוגיה, הוא נידון לרעב נצחי. האוכל ממלא איזה ריק בשל תחושה של בדידות ונטישה בעולם ללא אלוהים. אפשר גם שהאכילה אינה רק מילוי חסר של אהבה, אלא אישור לעצם הקיום.
    ״בוצ׳ה״ הוא סיפור של חזרה בתשובה. גיבור המחזה התפקר, התאכזב מן העולם החילוני וחזר אל מאה שערים. המניעים שהובילו אותו אל המהלך הזה לא ברורים לחלוטין. האם הוא חוזר אל משפחתו מתוך דאגה כנה לאביו, או שמא מתוך עניין בחלקו בירושה. הרבה שאלות נותרות פתוחות. כך או כך, ״בוצ׳ה״ מגלה שהעולם החרדי והעולם החילוני כאחד בנויים על שקרים. הוא מתעמת עם דמות האב ועם העולם הדתי שהוא מייצג. הוא כמה לעולם ילדותו, עולם מוגן ומוכר, ואף מתגעגע אל אב סמכותי וחזק. הוא גם עייף מהבלי העולם החילוני, אך בה בעת אינו מוכן לוותר על תחושת החירות והבחירה החופשית שעולם זה מעניק לו. אפשר שהדילמה הזאת משקפת את עולמו של המחזאי, שצמח בשני העולמות וחווה את שניהם.
    ספרו, תמרה, פורסם ב-2010 בהוצאת זמורה ביתן. כמו כן ראה אור הקובץ אנשים קשים : מחזות 1963–2010 (2011), הכולל תשעה-עשר מחזות, בהוצאת דביר ומכון הקשרים, באוניברסיטת בן-גוריון. ב-2015 יצא לאור הרומן האוטוביוגרפי הזקן הזה הקירח על האופניים ; ב-2018 הוציא לאור את ספרו יוב: ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים (2018) וספרו האחרון עד כה הוא אבא, בן, סבתא דינה (2020) שהועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לאותה שנה.
    יוסף בר-יוסף היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ ואחר מכן לחמוטל בר-יוסף. ילדיו: ציפורי, רחל, מנחם, אביגדור ז״ל. יוסף בר-יוסף נפטר בט׳ בחשוון תשפ״ב, 15 באוקטובר 2021.

נכתב על-ידי אליקים ירון ומערכת הלקסיקון עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית

ספריו:

  • שפתיים מלוחות : קובץ סיפורים (תל-אביב : כתבים, תשי״ד 1954) <בחתימת יוסף בר>
  • דליקה באזור האש (תל-אביב : מסדה, תשט״ז) <בחתימת יוסף בר>
  • חייו ומותו של יונתן ארגמן : רומאן (מרחביה : ספרית פועלים, 1959)
  • בורות המים. החלון. השולחן (תל-אביב : אל״ף, תשכ״ג 1962)
  • טורא : מחזה בשתי מערכות (תל-אביב : עמיקם, 1963)
  • הכבשה : מחזה בשתי מערכות (תל-אביב : אנילי, תש״ל 1970) <איורים, אריה נבון>
  • אנשים קשים : מין קומדיה בשתי מערכות (תל-אביב : מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור : ספרי סימן קריאה, תשל״ג 1973) <תורגם לאנגלית ולרוסית>
  • Difficult people : a comedy of sorts / translated from the Hebrew (Tel-Aviv : Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1975)
  • Трудные люди : и другие пьесы / Йосеф Бар-Йосеф ; Перевод с иврита, Светланы Шенбрунн (Москва : Текст, 2001)
  • חגיגת חורף : מחזה (סביון : פן - הוצאה לאור, 1992)
  • זה הים הגדול. הזהב של אלקה (ירושלים : כרמל, תשנ״ט 1999) <מחזות>
  • לא בבית הזה : רומאן (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשס״ז 2007) <עריכה - מנחם פרי>
  • למי אכפת מחלומות : רומן (אור יהודה : זמורה-ביתן, 2009) <עריכה - יגאל שוורץ>
  • תמרה (אור יהודה : זמורה-ביתן ; בני ברק : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תש״ע 2010) <עריכה - יגאל שוורץ>
  • אנשים קשים : מחזות 1963–2010 (אור יהודה : דביר ; באר שבע : הקשרים, המכון לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע״ב 2011) <קובץ הכולל 19 מחזות. כולל פתיח על מחזותיו של בר-יוסף מאת ילנה טרטקובסקי>
  • הזקן הזה הקירח על האופניים (רעננה : אבן חושן, תשע״ה 2015) <רומן אוטוביוגרפי>
  • יוב : ועוד מיני אהבות בירושלים של שנות החמישים (ירושלים : כרמל, תשע״ח 2018) <איורים – טטיאנה מדר-לכטר>
  • ארבעה מחזות חדשים (ירושלים : כרמל, תשע״ח 2018) <כולל: לא בבית הזה – השמנה והרזה – תמרה – חשק>
  • אבא, בן, סבתא דינה : טריפטיכון (בני ברק : ספרי סימן קריאה : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020) <עריכה – יהודית קציר>
עריכה:
על המחבר ויצירתו:
על ״חייו ומותו של יונתן ארגמן״
  • מוקד, גבריאל.  מכתב לעורך [בעניין הביקורת של אברהם שאנן על ״חייו ומותו של יונתן ארגמן״ מאת יוסף בר-יוסף].  דבר, מוסף לספרות ולאמנות, א׳ באלול תשי״ט, 4 בספטמבר 1959, עמ׳  6.
  • שאנן, אברהם. ספרות שהתאבנה?  דבר, מוסף לספרות ולאמנות, י״ז באב תשי״ט, 21 באוגוסט 1959, עמ׳ 5, 6 <המשך> <הגיב על כך גבריאל מוקד במכתב לעורך - ראה לעיל>
על ״בורות המים״
  • מוקד, גבריאל. הישג אמנותי של מספר צעיר : על ׳בורות המים׳ מאת יוסף בר-יוסף.  ידיעות אחרונות, 1963 <חזר ונדפס בספרו: בזמן אמיתי : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור-המדינה (תל-אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע״א 2011), עמ׳ 67־69>
על ״זה הים הגדול, הזהב של אלקה״
  • לאור, יצחק. הריאליזם המובס. הארץ, תרבות וספרות, י׳ באדר תשנ״ט, 26 בפברואר 1999, עמ׳ ב 15.
על ״לא בבית הזה״
על ״למי אכפת מחלומות״
  • אברהם, יעל (פרוינד).  אובססיה לעפר רגליו.  מקור ראשון, שבת, כ״ח בתשרי תש״ע, 16 באוקטובר 2009, עמ׳ 14, 15.
  • כהן, אדיר.  וורידים חתוכים - אהבה וסבכיה : ״למי אכפת מחלומות״ ליוסף בר-יוסף.  בספרו: אדם, חווה והנחש : ריבוי הפנים של פרשות מחוץ לנישואים (אבן יהודה : אמציה, 2011), עמ׳ 357־362.
  • נתנזון, מלכה.  אחדות הניגודים.  אפיריון, גל׳ 120 (חורף תשע״ב), עמ׳ 34־36.
  • סיכסק, איימן.  משולש חד זווית.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 838 (כ״ב באדר תשס״ט, 18 במארס 2009), עמ׳ 4.
  • רון, שמרית. קונכיות בלוינסקי. Time Out תל אביב, גל׳ 333 (19 עד 26 במארס 2009), עמ׳ 126.
על ״תמרה״
  • מרמלשטיין, טל.  טוויסט בעלילה.  ישראל היום, ט׳ בכסלו תשע״א, 16 בנובמבר 2010, עמ׳ 31 <ראיון עם הסופר עם צאת ספרו ״תמרה״>
על ״הזקן הזה הקירח על האופניים״
על ״אבא, בן, סבתא דינה״
קישורים:

Wikidata – Q7020791 J9U – 987007258289505171 NLI – 000015220 LC – n91054991 VIAF – 51803590
עודכן לאחרונה: 15 באוקטובר 2021

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף