תמיר גרינברג (1959)

Tamir Greenberg

    תמיר גרינברג נולד בנתניה בי״ב באלול תשי״ט, 15 בספטמבר 1959 וגדל בה. למד בתיכון על-שם ברל כצנלסון במסגרת פנימיית שטיינברג בכפר סבא. קיבל תואר ראשון בטכניון במסלול לאדריכלות ובינוי ערים בשילוב לימודי הנדסה אזרחית (1984–1989). אדריכל עצמאי וראש המגמה לאדריכלות ולעיצוב פנים בבית הספר להנדסאים שנקר. היה מבקר ספרות במוסף הספרים של ׳קול ישראל׳. מבקר ספרות בהארץ.
    שני ספרי שיריו, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (עם עובד, 1993) ועל הנפש הצמאה (2000), עוסקים בעיקר באהבה הומוארוטית, במוות, בדיאלוג עם ספרות המערב, במדע, בהגות ובמערכות יחסים משפחתיות. שירתו ההומוארוטית מתמקדת בעיקר במתח שבין זוגיות הרמונית ותשוקה מינית ובין מות האהוב, מוות שלעתים הוא מטפורה לפרֵדה או לבגידה. בספר דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת מתקיים דיאלוג אינטנסיבי עם משוררים, סופרים והוגים מערביים כמו פיתגורס, סנקא, ג׳ון דון, צ׳כוב, אליוט, בורחס, אן סקסטון ואחרים. לעומת זאת, על הנפש הצמאה פונה באופן גלוי וסמוי לשירה ישראלית. כך, שיר המחווה ״לרמי סערי״ מהלל את עוצמת אהבתו ההומוארוטית של סערי, או השיר ״פרי״ שמקיים דיאלוג פרודי עם תפישת התפוח כסמל ארוטי, ואגב כך עם ״אהבת תפוח הזהב״ של דליה רביקוביץ. חלק מהדיאלוגים נושאים אופי מגדרי, בעיקר עקב ההומוארוטיות של היוצרים והיצירות, למשל ספפו, רמבו, קוואפיס ואחרים. יש שמקורות הטרוסקסואליים עוברים המרה מגדרית, כך השיר ״אנבל-לי״ (דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת), המתייחס לשירו של אדגר אלן פו, מומר באופן פרודי מסיפור אהבה הטרוסקסואלי לסיפור אהבה הומוסקסואלי: ״זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים בְּמַלְכוּת עַל הַר עַרְפִלִּי / אָהַבְתִּי שָׁם נַעַר תָּם וְשָׁחֹם…״.
    השיח המדעי מצוי בשירתו כחלק מתיאור המציאות היומיומית והרגשית. כך, שירי אהבה מעוצבים באופן אוקסימורוני לכאורה על ידי הז׳רגון המדעי, כמו השיר ״מטפיסיקה״, שמתאר את האהוב במונחים פיזיקליים כדי להעניק לו, בין השאר, גבריות, ייחוד וחן: ״סַךְ מַהוּתְךָ הִיא מַסָּה בַּת שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָמִים/ הַמְצַיֶּתֶת בְּשִׂמְחָה לְחֹק הַתְּאוּצָה, מִתְרַסֶּקֶת מוּל גְּזֵרַת הַתֶּנַע,/ נִטְמֶנֶת עַל פִּי כֹּחַ הַכְּבִידָה וּנְמוֹגָה לְפִי צַו הָאַנְטְרוֹפְּיָה״ (על הנפש הצמאה). שירתו העוסקת במשפחה נעה בין חשיפה ביוגרפית כואבת ובין כמיהה לנורמליות, כך השיר ״משוואה״ (דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת) נוקב בשמות סבתו (רשל), אמו (ג׳ני), דודתו (סילבי) ודודו האנס ופגוע הנפש (ליקֶה); ושירו ״בן״ (על הנפש הצמאה) מתאר פנטזיית אבהות מרגשת לבן דמיוני. שירתו אינה מתייחסת בדרך כלל לאקטואליה, למעט כמה יוצאי דופן כמו ״הלל״ (שם).
    שפתו גבוהה ומשלבת מופשט וקונקרטי, שפה פיגורטיבית ופרוזאית. לעתים נוקט הדובר עמדה המנונית, רטורית ובעלת פאתוס. המבנים השיריים נעים בין צמצום מכתמי ובין מחזורים ארוכים, כמו ״על היש הפיסיקלי״ (על הנפש הצמאה) המתפרש על פני שבעה-עשר עמודים.
    כתב שני מחזות: מזמור לדוד (פסטיבל עכו 1986; במאי: ג׳ק מסנג׳ר) וחברון (2007). חברון, קו-פרודוקציה של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי (במאי – עודד קוטלר), תורגם לערבית, לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית. שיריו תורגמו לכמה שפות אירופיות, לערבית ולסינית. שירו ״דמדומים״ (על הנפש הצמאה) הולחן על ידי חגי נחתומי ולהקת ״כריכה רכה״ (2009).
    ספרו דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת זכה בפרס לספרי ביכורים על שם ירוחם לוריא (1992). הוא זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2000).

נכתב על-ידי גלעד מאירי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה

ספריו:

  • דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (תל אביב : עם עובד, תשנ״ג 1993)
  • על הנפש הצמאה (תל אביב : עם עובד, תש״ס 2000)
  • חברון : מחזה (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2007) <המחזה עלה לראשונה על הבמה בהפקה משותפת של תיאטרון ׳הבימה׳ ותיאטרון ׳הקאמרי׳ ביוני 2007, בבימויו של עודד קוטלר>
  • הרואין, הישארות הנפש : שירים (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ח 2017) <עריכה – לאה שניר>
  • בחסד : כל השירים עד כה (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשפ״א 2020) <אחרית דבר – דן מירון>

על המחבר ויצירתו:

על ״דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת״
  • אור, אמיר. מוות בזמן אמיתי. מאזנים, כרך ע״ב, גל׳ 2 (חשון תשנ״ח, נובמבר 1997), עמ׳ 50–51 <על השיר ״אבל 4״ מתוך ״דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת״>
  • גור, בתיה. גוש האבל הממתין מעבר לבניין. הארץ, כ״ו באדר תשנ״ג, 19 במארס 1993, עמ׳ ב 9.
  • הופמן, חיה. אין לנו מלאכים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, כ״ג באייר תשנ״ג, 14 במאי 1993, עמ׳ 30.
  • ויכרט, רפי. מקריאת השירה אני למד. על המשמר, י״א בניסן תשנ״ג, 2 באפריל 1993, עמ׳ 18 <נדפס גם ב׳מאזנים׳, כרך ס״ז, גל׳ 6–7 (1993), עמ׳ 78–79>
  • שיינפלד, אילן. אלוהי הפיסיקה ונשיכת האהבה. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 5 (ט׳ בניסן תשנ״ג, 31 במארס 1993), עמ׳ 4.
  • שתל, שמואל. ״געגוגעים הם מגע כפול״. עתון 77, גל׳ 159 (1993), עמ׳ 9.
על ״על הנפש הצמאה״
  • גור, בתיה. היד הטבולה בלהבה. הארץ, תרבות וספרות, כ׳ בסיוון תש״ס, 23 ביוני 2000, עמ׳ ב 15 <חזר ונדפס בספרה מבלי דלג על דף : מבחר מסות ומאמרים / עורכים פוני בז׳זינסקי ואריאל הירשפלד (ירושלים : כתר, 2008), עמ׳ 305–309>
  • וייכרט, רפי. תנופה מוחצנת בצד מופנמות. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ה׳ בחשוון תשס״א, 3 בנובמבר 2000, עמ׳ 27.
  • חבר, חנן. העין הצמאה. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 423 (י״א בניסן תשס״א, 4 באפריל 2001), עמ׳ 17.
  • ציפר, בני. מקומות שרגלה של הפרוזה לא תדרוך בהם לעולם. הארץ, תרבות וספרות, כ״ח באייר תש״ס, 2 ביוני 2000, עמ׳ ב 18 <ראיון עם המשורר בצאת ספרו>
  • שלוש, שמעון. שלא רעבו או התענו באהבה. מאזנים, כרך ע״ה, גל׳ 1 (2001), עמ׳ 60.
על ״חברון״
  • המאירי, ישראל.  השורשים המיתולוגיים של המאבק על חברון.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 759 (כ״ט באלול תשס״ז, 12 בספטמבר 2007), עמ׳ 10.
  • המאירי, ישראל.  ׳כמו צימוקים שנרקבו בתוך עוגה׳: האחר המיתי והפוליטי במחזה ׳חברון׳ מאת תמיר גרינברג.  בספרו: הדרמה של האחר המיתי : עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס (תל אביב : רסלינג, 2013), עמ׳ 169–199.
  • נוביק, עקיבא.  הצגת אחדות : העלאת מחזהו של תמיר גרינברג : חברון בתקוע - מתנחלים מגוש עציון לצד מובילי החרם על אריאל.  ידיעות אחרונות, ט״ו בְּחֶשְׁוָן תשע״א, 23 בדצמבר 2010, עמ׳ 30.
  • ציפר, בני [ב״צ].  השירה שנרצחה.  הארץ, תרבות וספרות, כ״ז בתמוז תשס״ז, 13 ביולי 2007, עמ׳ 1.
  • שוחט, ציפי.  חברון בלהבות.  הארץ, גלריה, ה׳ בתמוז תשס״ז, 21 ביוני 2007, עמ׳ 1, 10.
על ״הרואין, הישארות הנפש״ על ״בחסד״
קישורים:

OpenLibrary – OL4181483A Wikidata – Q7064968 J9U – 987007262186505171 NLI – 000056406 LC – no93019631 VIAF – 51996983
עודכן לאחרונה: 5 ביוני 2022

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף