תמיר גרינברג נולד בנתניה בי״ב באלול תשי״ט, 15 בספטמבר 1959 וגדל בה. למד בתיכון על-שם ברל כצנלסון במסגרת פנימיית שטיינברג בכפר סבא. קיבל תואר ראשון בטכניון במסלול לאדריכלות ובינוי ערים בשילוב לימודי הנדסה אזרחית (1984–1989). אדריכל עצמאי וראש המגמה לאדריכלות ולעיצוב פנים בבית הספר להנדסאים שנקר. היה מבקר ספרות במוסף הספרים של ׳קול ישראל׳. מבקר ספרות בהארץ.
    שני ספרי שיריו, דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת (עם עובד, 1993) ועל הנפש הצמאה (2000), עוסקים בעיקר באהבה הומוארוטית, במוות, בדיאלוג עם ספרות המערב, במדע, בהגות ובמערכות יחסים משפחתיות. שירתו ההומוארוטית מתמקדת בעיקר במתח שבין זוגיות הרמונית ותשוקה מינית ובין מות האהוב, מוות שלעתים הוא מטפורה לפרֵדה או לבגידה. בספר דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת מתקיים דיאלוג אינטנסיבי עם משוררים, סופרים והוגים מערביים כמו פיתגורס, סנקא, ג׳ון דון, צ׳כוב, אליוט, בורחס, אן סקסטון ואחרים. לעומת זאת, על הנפש הצמאה פונה באופן גלוי וסמוי לשירה ישראלית. כך, שיר המחווה ״לרמי סערי״ מהלל את עוצמת אהבתו ההומוארוטית של סערי, או השיר ״פרי״ שמקיים דיאלוג פרודי עם תפישת התפוח כסמל ארוטי, ואגב כך עם ״אהבת תפוח הזהב״ של דליה רביקוביץ. חלק מהדיאלוגים נושאים אופי מגדרי, בעיקר עקב ההומוארוטיות של היוצרים והיצירות, למשל ספפו, רמבו, קוואפיס ואחרים. יש שמקורות הטרוסקסואליים עוברים המרה מגדרית, כך השיר ״אנבל-לי״ (דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת), המתייחס לשירו של אדגר אלן פו, מומר באופן פרודי מסיפור אהבה הטרוסקסואלי לסיפור אהבה הומוסקסואלי: ״זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים בְּמַלְכוּת עַל הַר עַרְפִלִּי / אָהַבְתִּי שָׁם נַעַר תָּם וְשָׁחֹם…״.
    השיח המדעי מצוי בשירתו כחלק מתיאור המציאות היומיומית והרגשית. כך, שירי אהבה מעוצבים באופן אוקסימורוני לכאורה על ידי הז׳רגון המדעי, כמו השיר ״מטפיסיקה״, שמתאר את האהוב במונחים פיזיקליים כדי להעניק לו, בין השאר, גבריות, ייחוד וחן: ״סַךְ מַהוּתְךָ הִיא מַסָּה בַּת שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה קִילוֹגְרָמִים/ הַמְצַיֶּתֶת בְּשִׂמְחָה לְחֹק הַתְּאוּצָה, מִתְרַסֶּקֶת מוּל גְּזֵרַת הַתֶּנַע,/ נִטְמֶנֶת עַל פִּי כֹּחַ הַכְּבִידָה וּנְמוֹגָה לְפִי צַו הָאַנְטְרוֹפְּיָה״ (על הנפש הצמאה). שירתו העוסקת במשפחה נעה בין חשיפה ביוגרפית כואבת ובין כמיהה לנורמליות, כך השיר ״משוואה״ (דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת) נוקב בשמות סבתו (רשל), אמו (ג׳ני), דודתו (סילבי) ודודו האנס ופגוע הנפש (ליקֶה); ושירו ״בן״ (על הנפש הצמאה) מתאר פנטזיית אבהות מרגשת לבן דמיוני. שירתו אינה מתייחסת בדרך כלל לאקטואליה, למעט כמה יוצאי דופן כמו ״הלל״ (שם).
    שפתו גבוהה ומשלבת מופשט וקונקרטי, שפה פיגורטיבית ופרוזאית. לעתים נוקט הדובר עמדה המנונית, רטורית ובעלת פאתוס. המבנים השיריים נעים בין צמצום מכתמי ובין מחזורים ארוכים, כמו ״על היש הפיסיקלי״ (על הנפש הצמאה) המתפרש על פני שבעה-עשר עמודים.
    כתב שני מחזות: מזמור לדוד (פסטיבל עכו 1986; במאי: ג׳ק מסנג׳ר) וחברון (2007). חברון, קו-פרודוקציה של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי (במאי – עודד קוטלר), תורגם לערבית, לאנגלית, לצרפתית ולגרמנית. שיריו תורגמו לכמה שפות אירופיות, לערבית ולסינית. שירו ״דמדומים״ (על הנפש הצמאה) הולחן על ידי חגי נחתומי ולהקת ״כריכה רכה״ (2009).
    ספרו דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת זכה בפרס לספרי ביכורים על שם ירוחם לוריא (1992). הוא זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2000).

נכתב על-ידי גלעד מאירי עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ויקיפדיה] 

ספריו: