יעל מדיני, סופרת,
נולדה בתל אביב בי״ב באלול תר״ץ, 5 בספטמבר 1930 וגדלה בירושלים. בתם של ציפורה ומשה שרת, ראש הממשלה השני, ואחייניתו של אליהו גולומב. למדה מוזיקה בקונסרבטוריון בירושלים. בתקופת מלחמת השחרור שירתה בגדוד השישי של הפלמ״ח. בעלת תואר ראשון ושני מהאנטר קולג׳ ומאוניברסיטת ניו יורק בספרות אנגלית ובפסיכולוגיה חינוכית.
פירסמה ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורי הילדים שלה פורסמו באסופות דוגמת החבר שלי, החברה שלי (2002) ובחוברות לימוד, ותסכיתיה שודרו בקול ישראל. ספרה הראשון לילדים,
שירי אלף-בית, ראה אור ב-1961, והרומן הראשון שלה למבוגרים, קווים וקשתות, ראה אור ב-1977 (ספרי סימן קריאה). כך כתבה על הרומן רות אלמוג
(2012): ״עלילת הרומאן מתפתחת באיטיות והיא רוויית תשוקות אפלות, שגעון, מין ומוות. דרך הסיפר מיוחדת במינה, מרובת פרטים ודיאלוגים, מאופקת ועצורה, לפעמים ספק ממשית ספק חלומית״. ספרים נוספים פרי עטה:
הקבלייר שלי: ועוד סיפורים (1987); הרומן בלדה לטרור (2000); קובץ הסיפורים
גן עדן על הגבול (2005); והרומן המרתף (2009). סיפוריה התפרסמו בכתבי עת שונים לספרות בארץ, וסיפוריה באנגלית התפרסמו באסופות שונות. מספריה לילדים ונוער:
אלפסי פינת רד״ק (1990); לסבתא יש ציפורים בראש (1993); געגועים (2000).
ביצירתה מתמודדת מדיני עם המציאות הארץ-ישראלית: עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עם השכול, עם החלום הציוני ושברו. במאמר ביקורת על ספרה
בלדה לטרור כותבת רות אלמוג (2001) כי מדיני מתעמתת ביצירתה עם המציאות הטרגית שבה אנחנו חיים באמצעות טכניקות של הרחקה והזרה. היא מוציאה את הסיפור שלה אל מחוץ לתחומי המקום והזמן ועוטפת אותו בנופך אגדתי. דווקא באמצעים אלה, כמו גם באמצעות שפה עשירה, השואבת מכל רובדי העברית, ובאמצעות בניית משפטים מוזיקליים שלתוכם משתרבבות כל העת צרימות, היא מצליחה לנסח אמירה חתרנית וחזקה על המצב הישראלי.
מדיני זכתה בכמה פרסים – פרס יד ושם ב-1998, פרס זאב ב-1999, פרס אקו״ם בתחום ספרות הילדים והנוער ב-2012 – אך יצירתה, בעיקר למבוגרים, טרם זכתה להכרה שהיא ראויה לה.
ברמה, ישראל. הבוהימן, היפה, הנערה – והחטא הראשון. עכשיו, חוב׳ 37–38 (1978), עמ׳ 364–367.
על ״אלפסי פינת רד״ק״
[ביקורת]. ספרות ילדים ונוער, כרך י״ז, גל׳ ד׳ (1991), עמ׳ 61.
בן-גור, נעמי. אבי, משה שרת. דבר, 4 ביוני 1991, עמ׳ 12.
הדס, ירדנה ושלמה הראל. ״אלפסי פינת רד״ק״ מאת יעל מדיני. באמת?!: מאסף לעיון, הוראה ומחקר בספרות ילדים, חוב׳ 6–7 (1993), עמ׳ 213–214.
ליבוביץ-דר, שרה. אבא אמר שנקמה היא רגש שפל. על המשמר, חותם,
ד׳ בטבת תשנ״א, 21 בדצמבר 1990, עמ׳ 12–13, 16 <שיחה עם יעל שרת-מדיני עם צאת ספרה: אלפסי פינת רד״ק>
[ביקורת]. ספרות ילדים ונוער, שנה 21, גל׳ 1 (81) (תשרי
תשנ״ה ספטמבר 1994), עמ׳ 60.
בן-גור, נעמי. סבתות מסוג חדש. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת,
י׳ בסיוון תשנ״ד, 20 במאי 1994, עמ׳ 30.
מגד, איל. אנטי-קליפ : יעל מדיני
כתבה ספר ילדים שלא ישחרר את ההורה לטלוויזיה טרם זמנו. מעריב,
כ״ד בטבת תשנ״ד, 7 בינואר 1994, עמ׳ 46.
על ״הילד שלא הכרתי״
פדן, יחיעם. השקר והסוד. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 284 (י״ג באב תשנ״ח, 5 באוגוסט 1998), עמ׳ 14.
פרס זאב. נימוקי ועדת השופטים להענקת פרס זאב לספר ״הילד שלא הכרתי״, מאת יעל מדיני / ד״ר מירי ברוך, ד״ר סלינה משיח, גרשון ברגסון.
ספרות ילדים ונוער, כרך 25, גל׳ ב׳ (1998), עמ׳ 8–9 <כולל דברי תודה של יעל מדיני בעמ׳ 9–10>
גולן, שמאי. האדם הוא בודד בעולם.
ידיעות אחרונות, המוסף לספרות, 6 בינואר 1961 <חזר ונדפס בספרו מסעותיי עם ספרים (הוד השרון : אסטרולוג,
2005), עמ׳ 147–148>