יחיאל מיכל פינס, הוגה דעות וסופר, מחלוצי הציונות הדתית, נולד ברוז׳ינוי, פלך גרודנה (כיום בבלארוס) בכ״ב בתשרי תר״ד, 16 באוקטובר 1843 לאביו ר׳ נח ולאמו הינדה לבית כהן. קיבל חינוך מסורתי ומגיל צעיר שכר לו אביו מורים פרטיים ללימודי חול. היה תלמידו של הגאון הרב מרדכי גימפל יפה, רבה של רוז׳ינוי. פינס שאף לתקן את החיים היהודיים בגולה בתחומי החינוך, סדרי הקהילות, והכלכלה על־ידי הסבתם של היהודים לעבודת אדמה. הוא שלל את הרפורמה העלולה, לדעתו, להגביר את ההתבוללות, ופרסם מאמרי פולמוס נגד דרישות מ. ל. לילינבלום, י. ל. גורדון, שמואל הולדהיים  ואחרים, לתיקונים בדת. בפולמוסיו אילו נתגבשה תפיסת עולם, שעשתה אותו לאחד המעמיקים בין הוגי הדעות האורתודוכסיים בזמנו. הוא לא ראה סתירה בין היהדות לבין עקרונות המדע, אך שלל תיקונים בדת בידי אדם, כי לדעתו מתהווים אלה, ממילא, תוך התפתחות החיים. השקפותיו על הדת והלאום נעשו לימים לנחלת ״המזרחי״.
    מ־1872 תופסת ארץ־ישראל מקום חשוב בהשקפת עולמו. במאמריו ב״הלבנון״ הטיף ליישוב הארץ ונלחם בתוקף בטוענים כי אין לדחוק את הקץ. ב־1878 עלה לירושלים לשמש בא־כוח ״קרן מזכרת משה  מונטיפיורי״ שבלונדון. הקנאים החרימוהו והדבר עורר הד רב בירושלים ובחו״ל. זמן קצר אחר בואו גאל חלק מאדמות פתח־תקוה. ניסה להקים מפעלי מלאכה וחרושת באמצעות הלוואות מכספי הקרן ומכספו, אך נכשל והודח מתפקידו בקרן הלונדונית (1885). ב־1882 יסד בירושלים בית מדרש לבעלי מלאכה. באותה שנה יסד יחד עם אליעזר בן־יהודה את האגודה ״תחית ישראל״, שמעיקריה היה דיבור עברי. אולם הידידות ביניהם נפגמה בשל הסכסוך החריף בשאלת השמיטה. משהגיעו ראשוני הביל״ויים, יסד פינס למענם בירושלים את האגודה ״ישיבת החרש והמסגר״ ובית־חרושת לרעפים במוצא. ב־1884 גאל למענם, בכספי חובבי ציון, את אדמת גדרה, ושימש אפיטרופסה כמה שנים. ב־1885 נתמנה ע״י ק. ז. ויסוצקי לחבר הועד הפועל של חובבי־ציון בארץ. הוא הצטרף לאגודת ״בני משה״, אולם הורחק על־ידי אחד־העם בשל חילוקי דעות בענייני דת וחינוך. ב־1892 פוטר פינס ממשרתו בועד הפועל ומאז היה לאחד מראשי דבּריו של היישוב הישן. ב־1893 יסד, עם אחרים, את המושבה מוצא.
    פינס היה אמן הלשון. תרגם ועיבד, בסיגנון מקראי, ספרים שונים במדעי הטבע (״תורת מעשה בראשית״, תרמ״ז ועוד), והשפיע בכך על זאב יעבץ ועל ח. נ. ביאליק. שלט בסיגנון המשנה (״משנת ארץ ישראל״) ובפרוזה מחורזת נוסח ימי־הביניים. לשונו חדשה, פשוטה ובהירה, והוא אף יצר מלים חדשות (מחוג, שעון). ספרו ״ילדי רוחי״ (מיינץ, תרל״ב) וחלק ממכתביו וממאמריו כונסו ב״כתבי יחיאל מיכל פינס״ (ירושלים, 1934–1939), בעריכת חתניו דוד ילין ויוסף מיוחס. על שמו נקרא מושב העובדים כפר פינס.
    יחיאל מיכל פינס נפטר ביפו בו׳ באדר ב׳ תרע״ג, 15 במארס 1913 ונטמן בהר הזיתים בירושלים.

יצירות יחיאל מיכל פינס בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי גליה ירדני־אגמון עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия, Jewish encyclopedia, Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона] 

• כתבי־משפחה עבריים / מאת ד״ר וילהלם הרצברג (ירושלים, תרנ״ז 1897) <ההדפסה נפסקה באמצע. כוללת מכתבים א–ט בלבד>
• כתבי־משפחה עבריים / ד״ר וילהלם הרצברג  (ירושלם : בהוצאת לשכת־הגליל הגדולה מספר י״ד, לאגודת חורין ״בני ברית״ בא״י ולשכת ״ירושלים״ בירושלם, תר״ץ 1930) <מתורגמים לעברית על ידי יחיאל מיכל פינס ז״ל ור׳ בנימין>