בימים האחרונים האלה, עת ענפי כל הדעת הנטועים בכרם ההשכלה נטיו על אחינו בארצנו ורבים יאכלו מפרים ובצלם יחסיו, הימים אשר הראו לעין העמים מה רב כשרון היהודים וחריצותם בכל דבר חכמת מדע והשכל, בזמן קצר בין לילה, נהיו בינינו אנשים מצוינים בכל מפעל ובכל למוד אשר החזיקו בם; בימים האלה שפכה גם חכמת הציור את רוחה על צעירי בני עמנו, ואחדים מהם כבר הסבו עליהם עין כל חכמי הדור הזה ויפארו שם ישראל, ועינינו הרואות כי מיום ליום יגדל החפץ להחכמה היקרה הזאת בלב בעלי כשרון, אשר מספרם עתה לא מעט בינינו, ולכן אדמה כי למותר יהיה עתה להטיף דברים אחדים על אודות חכמת בציור בכלל ובינינו בפרט.

מה מאֻשר האיש אשר אביר הטבע חנן אותו בלב רגש ובכשרון למלאכת מחשבת! רק עיני איש כזה פקוחות לראות הפלאות הצפונות מעיני אנשים אחרים והנגלות לו בכל הודם בהיכל הטבע, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר; רק איש כזה ידע להוקיר חין ערך שכיות החמדה ויפעת זיו שחקים, אשר הפיץ שדי ביד נדיבה בגן עדנו, אשר ברא מכון לשבת יצורי כפיו; ורק בלב איש כזה יתעוררו רגשות עדן לחוש כל נועם, להכיר כל יופי ולהבין ולהשכיל תעלומות הבריאה הנפלאה.

מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה! מה רבות התמונות היפיפיות אשר תחזינה עיני הציר מפוזרות לרבבות על כל מדרך כף רגל! מה דלו נפשות האנשים המבקשים את תמונות הטבע להתענג מיפין רק מעבר לים או בכנפות הארץ! לא מעבר לים ולא בשמים הנה, כי אם נגדך, קורא יקר! השמים כלבוש יחליפו צבעיהם חדשים לרגעים; האדמה תתהפך כחמר חותם ותשנה תארה וחתולת פניה; ארבע תקופות השנה לא תחדלנה לברא חזיונות שונים, לנצל עדי כל שיח השדה ולהלבין שריגים בשלג חורף, גם לשוב ולכסות אותם בשלל צבעי זהר ילדי האביב; הטבע תכין לנו תמיד מטעמיה, תופיע לפנינו בעדי עדים, ואנחנו נעבור על כל אלה מבלי משים.

השכם נא, קוראי היקר, כעלות השחר בימי הקיץ וצא לשוח בנאות דשא, ראה פאר לובן הקדים הפרוש כיריעה על ערש התבל, שבה עוד יישנו בניה; ראה חן השחר הנשקף בעיני ספיר מאפסים;ראה זיו חכלילי המשתרע לאט לאט על עבי בדולח; הבט נא! שם מירכתי ארץ יצאו קרני זהב והשמש מחופתו צועד למרום השמים; ראה נא פלגי פז השפוכים על ראשי ההרים ועל עצים רעננים, איך ירקרק צבעם יאדים כתולע; שים עיניך באגל טל עלי שׁושנה ענונה, איך יעברו בו אלפי צבעים שונים, איך ינוצצו רבֹאות ספירים תחת רגליך; הבט איך ישחקו האור והצל עלי עפאים מרוח צח שפיים; שים עיניך עוד באלפי תמונות מעולפות בצעיפי זהר הנבראות לעיניך – וראית אם לא ימסו כל יצוריך, אם לא ירחש לבך אהבת נפש להתולדה, אם לא תקרא גם אתה: “מה נפלאה התבל ומה נחמדו יצוריה”.

אך הסב נא עיניך מעט קט מהציור הגדול הזה וראה: פה תחת רגליך פתחה שושנה עדינה את כוסה להרוות בלשדה דבורה רעבה, הבט על עליה ופרחיה ועל רעד כנפי הדבורה המרעידות גם את השושנה; אז יתפרצו מלבבך המלים האלה אשר רחש גם לבי בראותי הנוה והמענגה הזאת: “מה מאד נפלאת, שושנה יפיפיה! עורקיך מתולעים באודם חכלילי; פה אגלי טל דמעות בכי ותאניה, ופה עינים צחורות לי תצהילי, ירקרק, צהוב, לבן ויפי כל צבע בפטורי ציציך יחד קננו. גם ריח ניחוח מידי הטבע גם נופת צופים בך יחד הוכנו; ודבורה מזהירה ביפי כנפים, לוית חן תשית על הודך נוספות, בלשדך רוחצת, תעיר בך חיים, ומרחפת אַת חיה כצפרים עפות”.

צא נא, בן אדם, וברח משאון קרת כחצות היום בימי הקיץ. בשבתך שלאנן בהיכל הטבע תרגיש כי בגן עדן הנך. שם בין שדרות אלונים, תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש; הצל הרך והענוג יסוכך עליך בנעים קרתו, הרוח ישא בכנפיו אליך קול שיר חלילי הרועים מטיבי נגן. הבט! איך רגלי ההר ירוק ילחך לפלג זך, איך יבריקו גליו הטהורים תחת שמש צהרים כנטפי פנינים על ראי מלוטש; איך עדרי עבים שקופים ידאו על תכלת הרקיע גם ישחו בעמקי היאור המוליך כשמן מימיו; איך השמש בגבורתו יצעד בצעדי גאון ויושיט קוי זהרו אליך, רק אליך, בחיר היצורים; ראה סביבותיך נצני הטבע איך ילכו שובב, ובכל זאת יקחו לב ביפים – אז תרגיש כי לבך כבר הלך שבי לפני הציור הנפלא אשר נגדך, ומנבכי לבבך יתפרצו המלים: “מה נפלאה התבל ומה נחמדו צאצאיה”.

צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העינים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה ציר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפּים אין חקר תשאף פלגי חיים.

גם בחורף נוכל להתענג על מחזות הטבע, אם רק נפשנו שקטה מפגעי החיים: שמש אדום ככדור אש לוהט עולה מפאת קדים, עליו ידאו עבים כבדים, כעשן הכבשׁן המתאבך מאש מתלקחת; יריעת שלג צחר הפרושה עלי ארץ תזהיר כזרועה בספירים; אגלי מים כבדולח זך, הנקפאים על ענפי העצים החשופים, יצחקו בשלל צבעיהם הנפלאים. שם ארז ירקרק יושיט ראשו מערמת שלג ויזכירני כי עוד תקום הטבע לתחיה, הצללים השחורים על לבנת השלג חמדת עין הם, צל סבכי העצים וכל תבנית יוצע על גליון צח, עלי שלג, כמחוקה בחרט ציר אמן; ובלילה, עת סהר יהל בין צבאותיו ברמים, השמים והארץ יחדו נשקו ונאבדו במרחב-יה בלי מצרים, עמודי עשן כעצים רעננים רבי עפאים יתגלגלו מארובותיהם, וכל התבל כולה מעולפת בזיו נפלא אשר לא יתֹאר באומר ודברים, – אז מה רבו רגשות לב הציר התפוש במזמתיו למצוא יסוד הזיו הזה לדעת מה הוא ולעשות כתמונתו בחרט ציר.

אך לא רק ביפי התולדה ובשקט הטבע צפון עונג לנפשנו, כי אם גם את תביט עלינו בעינים מזרות זועה; עת עבי עלטה יגעשו כענקים על ראשנו; עת מטרות עוז כל היקום יפחידו וברקים משחקים על הארץ יברוקו; עת סער יתחולל בעים ויפיל אימתה על כל היצורים; גם אז, אמץ נא לבבך, קורא יקר, צא נא החוצה וראה, שם נערמו עבי עופרת שחורים משחור; שם תהום פתוח בין הענקים האלה, ובעדו יתרוצצו צבעים שונים, ירקרק, צהוב וכעין התכלת; שם שם הלאה על קצות הרקיע ציור נחמד נגדך; שם אל היער יאיר אור שמש ויריעת תכלת זר לו מסביב – אשדות מים יזרמו מארובות השמים, אט אט יקל כובד העבים ובהרות בהירות יופיעו ממעל, אט אט ישתרע הקשת בענן עם כל צבעיו הנפלאים, מה רב יפיו ומה נחמד הוא! – השמש יצא מחביון אפריונו ובעיני אהבה ינחם את האדמה, נגדו יתעוררו בעלי כנף בתרועת הידד; עשבות שדה ירימו ראשיהם הרטובים מרסיס מטר; העצים אשר הרוו צמאם בשפעת מים יניעו סרעפיהם לאות תודה; שם עדר רחלים שעלו מן הרחצה תפזזנה על כר נרחב; משק גבים עוד יהום לאט וצלצלי זרמתו יתלכדו שם עם שירת צפרים. הגד נא, קורא יקר, גם אם קר רוח הנך: היש ציור כזה בתּבל אשר יכיל בקרבו אלפי חזיונות ומראות כאלה יחד?

אך אולי תאמר בלבבך כי רק בשדה ויער, בהרים ובקעות יתנוסס יפי הטבע, אז תשגה בשפטך, על כל צעד נערמו אלפי נפלאות. הן ציר אמן יש בידו לתאר גם אהל רועי הדחוי לנפול בין סירים סבוכים אשר ירהיב עינינו ויראנו היופי השורר בקרבו; במשברי ים זועף יש יוֹפי נפלא עת האוֹר שפוך עלימו; בקוצים וסלונים, באהלי קדר, בסערות שלג ובְפִתֵּי קרח. הן צירים מהוללים רבים יבלו כל ימי חייהם רק בצירם תמונות כאלה. הם חדרו במסתרי הטבע פנימה ויחזו כל מחמדיה גם במקום אשר אנשים אחרים יבזו מראות כאלה, ולכן הצליחו מאד במפעלם ועל ציוריהם יתפלאו רבים וכן שלמים. כי יפי הטבע רק באור וצל יסודו, ואור וצל על כל קצוי ארץ ימָצאו. גם החזיונות הנפלאים לא יראו בהודם כי אם תחת קוי השמש או הירח, והם: השמש והירח, הצירים היותר נפלאים בתבל, ובטובם יואילו להריק אוֹרם גם במעון צר כעל הררי אלף, על קוצים כעל תמרים, על רמש זוחל כעל סוס נהדר; ולכן בידינו למצא חדשים לרגעים עונג ונועם לו רק נפקח את עינינו.

לפעמים שני אנשים הולכים יחדיו לשוח, ואחד יתר ממקומו מרוב רגשותיו אשר יתקפוהו, בראותוֹ מסביב עדן גן אלהים ולענג נשפו אין קץ ואין תכלה, והשני הנציב קרח לא ישית לבו אל הטבע ורעו בעיניו כמשוגע או כילד הצוהל לקראת ציץ נובל או זבוב רקמה (שמעטטערלינג) מעופף, וכמוהו אנשים רבים קרי הרוח אשר העונג הזה לצחוק למו. הוי, אנשים בוגדים באִמכם הטבע! מי הגיד לכם כי רק לילד יאתה להתעלס ולהשתעשע בפרחים וצבעים? או מאין נוכחתם לדעת כי מטרת האדם עלי חלד רק לעמול יום ולילה לצבור כסף, מבלי השתעשע מהט קט בעתותי מרגוע על ברכי התולדה? הן העונג הזה טהור וגם קדוש הוא, גם חנם אין כסף, ואתנו הוא תמיד כל ימי חיינו, וביותר כי נפשנו מטבעה משוכה ואחוזה בהטבע אֵם כל חי; ולמה זה נחגדל מעונג שמים זה לנוע ולבקש תענוגים אחרים בארצות החיים? מדוע תשים הטבע עדיה וחליתה עליה אם לא לענג נפשנו.

מה מאֻשר האיש, אשר הוא בן נאמן להתולדה, גם היא כאם רחמניה תצהיל לו פניה: עת עננה הרת עצב תשכון על פניו ותוגה תקנן בין בתרי לבבו, אז יש עז וכח בידי אמו הזאת לנחמהו מיגונו. בכל לבו יאמין לקולה הנפלא ויפתור אותו כרצונו, על ברכיה תישנהו ובחלומות נעימים תשעשעהו, וכיונק ישקט על שדי אמו כן ישכח כל עמלו ובבתי נפשו שלות שמים שוררת; ועת פלגי ששון יזרמו בלבבו, אז, אך אז ירגיש אשרו והצלחתו: הגבעות למולו ימחאו כף, הזמיר ינעים לו זמירות, בעבורו שחקים נטהרו ואתו ישיש השמש משוש, וכל הטבע כולה אתו תרועע אף תשיר.

סוף דבר! יש תהום תענוגים נפלאים בחיק הטבע מרהיבי עין ומשמחי רוח. בגן עדן מלא הוד ויופי יושב האדם ועיניו השע ולא ידע איפה הוא. ציר צרפתי אחד כתב בספרו כדברים האלה: “מי יתן והחלו כל האנשים ללמד את בניהם יחד עם למוד כתב וספר גם חכמת הציור, למען ידעו איך להביט עלי תבל אשר עליהם לגור בה שבעים שנה, ומה הארץ אשר הם עליה, ובזה נפתח למו בנקל מקור תענוגי שמים, מעין ישועה לכל עצב, אשר ישביעו בצחצחות נפשם כל ימי חייהם”. ומה נאמנו דבריו, כי אף אם מעטים מהסופרים והמליצים ירגישו את האושר בצפון בחיק הטבע ויתפעלו מהודה, אך מעטים המה ונער יכתבם. אמנם ע"י למוד חכמת הציור יוכל כל איש להרגיש כל אלה, אף אם אין לו כשרון להיות חרש ציר.

והנה חכמת הציור תסתעף לשני ענפים: לציורי שדה ויער (Ландшафтная живопись) ולציורי דברי הימים (Историческая живопись) וכל הדברים אשר הטפנו עד הנה, רק על ציורי שדה ויער יסבו, לא מאשר כי ענף חכמת הציור הזה הוא הראש והנכבד בכל סעיפיה. כי אמנם הענף השני, ציורי דברי הימים, אך מאשר כי חכמתו ומטרתו של הענף הראשון, על אחת שבע. אך מאשר כי מטרת ראשית מאמרי היתה להלהיב זיקי החכמה הזאת בלב הקורא, לכן הרביתי שיח על הטבע, כי היא תמשוך אבירים בכח יפיה, תסיר לבם מתעתועי תבל לאור באור חיי הדמיון, ואז בנקל נוביל כל קורא הלאה הלאה; ולכן עתה העת להטיף אמרים אחדים על ציורי דברי הימים בקצור נמרץ (כי לא ללמד יצאתי במאמרי זה אשר לזאת נצרכים ספרים שלמים).

מה רבתה משא לעיפה אשר העמיסו כלינו מקרי החיים, מה רב הנטל אשר יעיק על כל חושינו וידכא לעפר נפשנו. הה עניה, נפש לא רוחמה! מי יסיר מעליך הכבלים כי תפרשי כנפיך לעוף במרחב יה והתענג מזיו התולדה? מי יסיר התבלול מעיניך, כי תראה אור צחצחות אשר יריקו לך ארובות השמים על כל צעד? הכה רע ומר גורלך מכל חית השדה ועוף השמים לרדוף יום ולילה אחרי האושר אשר תחפוץ לראותו לבוש כתם פז מבלי מנוח, מבלי תת אל לבך כי אָשרך אתך באהלך ורגעי עונג כבר מוכנים לך באפריון הטבע? פקח נא עיניך, בן אדם! שור נא מסביב לך וראית ונהרת, אם רק תתבונן מה עיניך רואות. ראה שם חוקר הטבע ירדוף ולא ייעף אחר אחד הזבובים לצודו, רסיסי זעה יזלו על מצחו, ישאף רוח כתנים, יפול ויקום, ירוץ או ילך אט כגנב, יסול לו דרך בין החוחים אשר הרהיבו לקרוע גם בגדו, והוא לא ישים לב לכל אלה ועיניו נטיו רק על הזבוב המפזז בכנפיו המזהירות בין עפאים; חיש האח! הצליח גם יכול והזבוב בכפו. כגבור מנצח שב משדה קטל כן ישוב לביתו עלז גם שמח. מה תאמר נפשך, קורא? אך אויל ומשוגע הוא! לא לא, הביטה, הן הוא איש נודע בשערים, איש נכבד וידיו רב לו בכל מדע, ומה זה המריצו לכלות כחו להבל? אך לך נא לביתו, שם תמצא פתרון להחידה הזאת. שם תמצא המונים המונים זבובים ויתושים למשפחותיהם למיניהם ערוכים במשטר וסדרים; שם נצב החוקר כמורה בין תלמידיו שומעי לקחו וירבה לדבר עמהם על תכונת כל זבוב וטבעו: איך ובמה שנו צבעיהם ומבנה גויתם איש מרעהו, ויפקח עיניהם על כל נקודה, על כל קו מצבעי גויתם להבדיל בין מין למינו, ועת עיניהם קמו לחדור במסתרי היצורים הקטנים האלה פנימה, אז יקחו לעזר זכוכית מגדלת אלפי אלפים פעמים למען הבין כל דבר עד תכונתו. הן כה ייגעו אנשים אשר רוחם שואף לחדשות הנצורות, לראות ולדעת תעלומות הבריאה ולהשתומם על פעלי אביר הטבע.

רוח חפץ כזה נטוע בלב כל איש, רק אצל רובם הוא שוכב נרדם בירכתי חדרי הלב, ויש עז בצלצלי אמרים אחדים לעוררהו משנתו. ועינינו רואות בכל יום המונם, המונים רצים לקראת כל מחזה חדש, ואם גם כל ישן נחשב בעיניהם למאומה, מבלי הבט אם שוה הוא להתבונן עליו אם לא; בכל זאת לא יבליגו על רוחם מול מחזה חדש, כי קסם על שפתי שם “חדש” להעיר רוח החפץ הנטוע מידי הטבע בלב כל איש לראות ולדעת כל דבר, להבין ולהשכיל כל סבה. אז הטבע תשים המשרה על שכמה, היא תניע רוח החיה באופני הגויה; היא תקרא ומי לא יענה, היא תצוה ומי לא ישמע?

אמנם האיש אשר רוח כשרון לחכמת הציור מפעם בלבבו הוא לא יוציא כל ישן מפני חדש. ספר התולדה פתוח לפניו ויבינהו במראה ולא בחידות חזיונות נפלאים חדשים לרגעים. לב איש כזה ער, לא ינום ולא יישן, ואך למותר להעירהו על ידי חזיון חדש. גם על פני אדם אשר יראה אותם אלפי פעמים ביום מימי ילדותו עד זקנה ושיבה, גם עליהם יתבונן ובנקל יתפעל ויתרגש; כי האדם הוא היצור היותר נפלא והיותר יפה בכל יצורי הטבע, ולנגד עיני הציר יעברו כבני מרון אלפי פנים שונים, לעיניו יבראו אלפי חזיונות שונים על ידי אנשים רבים אשר ימצאון במצבים שונים, ושווי הערך (הארמאָניע) שורר בכל; או גם בהתבוננו רק על פני איש אחד. הן פני איש אחד ישונו אלפי פעמים ביום, כל רגש יהפוך יצורי פניו ועורקיו לנטיות שונות. איך לא יתעורר חפץ בלב רגש כזה להתבונן במה שנו פני צוחק מפני בוכה, פני עלז מפני עצב, פני ילד, נער וזקן, פני איש מפני אשה וכדומה? הן מאישון בת עין לבדו יציצו רגשות נפש רבים וישנו תארה וציורה. הן נפש תביט מבעד אשנבי העינים, ואנחנו נוכל לראותה בעיני בשר; ומה ישמח הציר עת יצלח לתאר בחרט צירים רגשות רוח עלי גליון או בד. כי חפץ נטוע בלב כל אדם למסור רגשות נפש, הגיוני רוח, בעת או בצבע אשר בעפר יסודם. כותב מהיר יצלח בעטו, וציר אמן בצבעיו. גם משנים קדמוניות מצאנו ראינו כתובות עתיקות, עם ציורים פתוחי עץ, עצם ואבן שונים. כי מימי עולם יחפוץ גבר להשאיר מזכרת נצח למעלליו ולמחשבותיו, לכן יתאמצו גם הצירים להתחקות על שרשי עקבות רגשות הרוח, אשר יעזבו בעברם על פני איש, לקבעם ולחזקם על הגליון או על הבד, ומשם לא ימושו עוד כימי השמים על הארץ.

והנה ענף חכמת הציור הזה, מלבד הענג אשר יאציל אל חוסי בצלו, גם מלבד הנטיה הטבעית אשר תנהל ותמשוך את כל איש להתבונן על הודו והדרו, כאשר הוכחנו עתה, הן רבה מאד גם התועלת אשר תביא אל גוי ואל אדם יחד: למוד דברי הימים כבר נודע כי הוא אחד מהעמודים אשר עליהם אדני קיום האדם הטבעו. ההיסטוריא מורה לפניו דרך במסעו בארצות החיים, היא תַראה לו מקרים טובים ונכוחים ותצוהו ללכת בארחותם, והיא תפתח לפניו סגור מקור כל אסון ופגע, אשר סללו ארחות דרכם על איש או על עיר ומדינה, ותנצרהו מנפול ברשת זו. אך זרם העת הן ישטוף במרוצתו כל מקרי יושבי חלד, ועלילות מצעדי גבר ירדו לתהום נשיה, לולא הציורים אשר ברוחם הכביר ישימו משטרם גם על העת. הם, רק הם, יאחזו ברסן העת השוטפת במרוצתה כחץ מקשת ויאמרו לה: דום! ורגע אחד תעמוד לנצח. הם המחיים את ההיסטוריא מגלי הרפאים. אלפי אלפים מקרי דברי הימים חיים וקיימים לעיניו היום בבתי אֹסף הציורים בכל מרחבי תבל, על ידי הצירים אשר חזרו והולידו אותם, וממתי עולם העלום לאור באור החיים, ויעזרו ממחזות ההוה הנבראים חדים לבקרים להתבונן עליהם ולמלאות במו חרבות העבר. הם יעיפו עין על כל הנברא סביבם ואין נסתר מנגד עיניהם. למוד בגין גו האדם ונתוח אבריו (אנאטאמיע); תואר גופו ואבריו ומדתם בכל נטיותיו, לפי הפסילים המהוללים (אנטיקים) אשר נשארו לנו למורשה מיוצרי פסל האיטליאנים ואשר יפליאו גם עתה עין רואה בם את הטבע מבלי כל משגה¹ או לפי תואר אנשים חיים היושבים או עומדים לפי חפץ הציר; התבונן על תנועות כל גבר בהשקטו ובמרוצתו, איך שווי המשקל לא יחדל מעזור לו בכל תנועותיו. איך יתאספו אנשים אחדים או רבים, זה יושב וזה עומד, זה קרוב וזה רחוק, ופנים מפנים שונים, ורוח מרוח שונה – התבונן על כל אלה, המה הגיוניו ושעשועיו כל הימים, יתאמץ לצאת בעקבות הטבע ולעשות לפי חקותיה ומשפטיה מבלי החטיא השערה.

והנה אף כי גם הסופרים החיו ישני אדמת עפר העבר בסִפרי דברי הימים, אך אין טעם בעטם העוז והמשרה לעורר רוח הקורא ולתאר לפניו מקרי ימי העבר בציור אמתי כאשר יצליחו הצירים. גם עמל הסופרים אך אפס יהיה מול עמל הציר: כי הסופר, אף אם ישכח או לא ידע איזה דבר, לא יחדל מציר ציורו בעטו, ורשות נתונה בידי רוח הקורא לתאר בדמיונו ציור לפי דברי הכותב, וכח הדמיון ימלא מעצמו את החסרון אל הציור ההוא לפי רוח הקורא. אולם על הציר להוציא מתחת ידו ציור נגמר בלי שום חסרון וגרעון אף בדברים קלי הערך, כי הדמיון המביט לא יוסיף מעצמו מאומה אל המחזה אשר לנגד עיניו, ואם יצלח הציר להוציא פעלו בתכלית השלמות, אות הוא על רוחו הכביר ונפשו הנשגבה. דברי הסופר הם רק כזיק רשף אשר יפול בכור לב הציר ושם יתלקח לשלהבת יה אשר תצית כל הגיוניו וציורו יצא מזוקק שבעתים.

ענף ציורי דברי הימים, אף כי הוא הצעיר והרך בעץ של מלאכת מחשבת, כי ענפי חכמת הבנין (Архитектура) יצירת פסל וכל תבנית (Скульптура) וגם ציורי שדה ויער קודמים לו בזמן; אך הענף הזה עלה על אחיו ביפיו ובגדלו, הוא שלח פֹארות ויעש פרי הלולים וסרעפיו נטיו על אחיו ובצלו יחסיו. הענף הזה יאצור בתוכו גם כן ידיעת יתר ענפי חכמת חרֹשת ומלאכת מחשבת, וציר דברי הימים ימצא חפץ בכל דבר לפאר במו מחשבותיו ולהוציאם לפעולת ידים בעט על גליוֹן, או בצבע על בד.

והנה עד הנה דברנו אודות חכמת הציור בכלל; עתה נסב נא עינינו אל מקום אחר ונביט על חכמת הציור בין בני עמנו. מלחמת נצח לנו עם העמים, לא בחרב ולא ובחנית כי אם ברוח. מימות עוֹלם היינו למשל ולשנינה, ודתנו ומנהגינו לצחוק למו, אף אם יזהירו כזוהר הרקיע, אף אם יסודם בהררי קודש; יען כי על כל דבר בתבל נוכל בנקל להשליך שקוצים ולנבל יפעתו, נקל לשים אור לחשך ומתוק למר, ומנדינו מצאו תמיד ענין לענות בדתנו הנקיה וישימו קיקלון על כל מנהגינו. נגדם אזרו תמיד אנשי הרוח אשר בנו חלציהם להוכיח למו שגגתם, להראות לעין השמש מה רמו ומה נשגבו מוסדות אמונתנו הטהורה; אך לדאבון לבבנו לא הצליחו להפיץ ענני אופל הרובצים על כרם יה, בית ישראל, כלה, לחשוף חמדת פריו, פרי קודש הלולים, לעיני כל העמים, ועוד גם עתה יעיזו לקרא כי מות בו, ישימו פריו לדראון ותאנתו לקצפה. אמנם לו היו בינינו חרשי צירים מאחינו המגודלים על ברכי התורה והתושיה, אשר שתו לרויה מפלגי התלמוד, וביותר היודעים שפת קדשנו, שפת עבר, ואשר הליטעראטורה העברית וביחוד דברי ימי היהודים לא מוזרים למו, ואשר לבם נאמן עם עמם ועם אמונתם, אז, בלי כל ספק, מצאו תרופה לכל אלה. בלי כל ספק שמו הם שם ישראל לתהלה ולתפארת.

אוהבי עמנו אשר יצאו לקראת נשק שונאינו להגן על כבוד ישראל המחולל, יחלקו לשלש מחלקות: הסופרים, אשר יכתבו דעותיהם, המנשאים עם ישראל, בתור וכוחים, טענות ומענות, ראיות ומופתים מהטבע, מילדי יום ומדמיון דבר לחבירו; המליצים, אשר יתארו מחשבותיהם בתור ספורים מחיי היהודים, או בפרוזה או בשיר ובחזיונות (דראַמא), ויתאמצו להראות יקרת עם ישראל בהחזיונות אשר יראו לעין הקורא; ולבסוף, הצירים, אשר הקדישו ימיהם לתאר מחזות קודש ויופי מחיי עמנו בעת ההוה או מדברי ימי חייו, להעיר האהבה לעמנו בלבב המביטים על פעלי כפיהם. ועינינו הרואות כי עד היום לא שבו הסופרים גם המליצים מנצחים משדה המלחמה, אף כי הראו אֹמץ רוחם ורוחב דעתם, אף כי לא רחת ושתים השיבו מלחמה שערה; אך כל עמלם לא הועיל רק מעט. עוד כבימי הבינים שם ישראל לחרפה ולגדופים, עוד שונאינו לא יענו להוֹדות על משוגתם ואולתם, עוד יעוללו עלילות ברשע ויחפאו כל דברי בלע על בתולת בת יהודה. לכן ננסה נא עתה לשלוח את המחנה השלישית לשדה המלחמה, אולי יירשו הם את זר הנצחון, אולי יצליחו הצירים לסתום פיות משטינינו ומקטריגינו בציורים מעשה ידיהם. ויש לנו על מה לסמוך, כי הם יעשו חיל ולא ישובו ריקם, כאשר עינינו רואות יתרון עוז הצירים על הסופרים המליצים בזה:

כל איש יודע כי טוב מראה עינים ממשמע אזנים. חק הטבע הוא כי לא יהין איש לפון במראה עיניו כאשר יסיתהו השפק לבלי האמן בדברי רעיו. לפעמים אך לשוא ישחית המדבר אותותיו ומופתיו להוכיח, כי אמת יהגה חכו ולהטות לב השומע לדבריו; לא כן במראה עיניו יאמין כל איש אמונה אומן, יען כי לבו וכל חושיו ימשכו אחרי החזיון מבלי דעתו. ומסב הזאת, המביט על הציור הנעשה בידי ציר אמן ואמין ויתפעל יותר מקורא ספר המגין על כבוד ישראל מבלי הראות כל תמונה. הספור בדברי ימי רוסיא יעיד עד כמה גדול כח הציור לפעול על רוח אנוש: לב וולאַדימיר לא נטה אחרי דברי כל החכמים אשר התאמצו לקבלו בזרועות אמונתם, ואך הביט על הציור “המשפט הנורא” אשר הראה לו כהן הנוצרים, והנה חלף רוחו פתאום, ומהמון רגשותיו קרא: “אשרי העומדים על ימין הציור ואוי להעומדים על שמאלו” ויתנצר. ראו נא! לא עלה על דעתו להעמיק שאלה, במה יפלא הציור מדבריהם? הן אך מעשי יד אדם הוא, והאיש אשר השכין כבוד הצדיקים לימין יכול להושיבם גם באש התופת. אך נתן חופשה לרגשותיו אשר התעוררו בקרבו למראה הציור הזה; וכהנה מקרים רבים בתולדות ימי האדם עד היום הזה. ומזה נכיר יתרון ציור נברא בידי חרש ציר על ספר נכתב בידי סופר מהיר.

גם בזה שונה הציור מן הספר: הציור יראה חזיונו אשר יכיל בקרבו לכל אדם גם לאיש המוני, תחת אשר הספר הוא חתום וסתום מעיני המונים המונים אשר לא ידעו ספר או לא יאבו להעמיק הגיונם בדבריו.

המחלקה השניה, כותבי ספורים ויוצרי חזיונות, אם כי יצירו בעטם תמונות יפיפיות לקחת לב הקורא, אך לא יצליחו כהצירים בציוריהם. גם מהם נעלה בציור בזה: אשר יראה חזיונו החרות עליו פתאום. פתאום יתרומם המסך מעיני המביט ונגדו יופיעו מרות אלהים. ולכן יצלח לסכסך כל חושי המביט עליו, כי יתפרצו אל לבו פתאום רגשות חדשים, יתקפוהו בכל תקפם, ילכדוהו ברשת יפים, ירכיבוהו על במתי עולם הדמיון, ועצום עינים ילך אחרי המחזה אשר ימשכהו בחבלי קסם. לא כן הסופרים, הם יצירו חזיונותיהם לאט לאט, הקורא יתנהל אחריהם לאטו, ולכן כבד למו להצית אִשם בלבב הקורא ולהרתיח בנקל כל רגשותיו.

מהמחלקה הזאת ישנם אחדים אשר יצרו חזיונות מנכבדי ישראל לבתי משחק. ואף כי הם כבר הצליחו ללכת הלאה מאחיהם הראשונים, ובחזיונותיהם אמנם יש כח להעיר רגשי אהבה ואחוה לישראל; אך עד הצירים גם הם לא באו, ועינינו הרואות כי גם בזה הועילו אך מעט: יען כי הם כבר עברו הגבול, ויאבו להראות יצורי החזיון חיים מבלי לשנות מאומה מהמקרה אשר עליו אדני החזיון הטבעו, ויקלעו חצם מן המטרה והלאה, ועמלם נשאר מעל. ואם גם יצליחו בעת צאת החזיון לפעלו להפוך לטוב לבות המביטים, אך כתום החזיון יתמו גם רגשי לבבם וכל המראה יורד מזכרונם כחלום חזיון ליל. והסבה לזאת היא בזה: כי טבע כל איש לראות אך הכלל, והפרט ישרא נסתר מנגד עיניו; מלבד בחזיונות היוצאים מגבול הטבע אשר גם על פרטיהם יתבוננו המביטים. ויש גם מופת על זה, והוא: כי כל האנשים אף כי יכירו קרוביהם, אבותיהם ובניהם, יזכרו וידעו תואר פניהם ותבניתם; אך פרטיהם אין יודע, כמו לפעמים לא ידע איש צבע בת עין אביו, אף כי יראה אותו אלפי פעמים ביום, יען כי מעולם לא עלה על דעתו לבקש לדעת דברים קטני הערך כאלה. ובאמת אחת היא לו, מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע כל אלה? ובהביא אליו הציר תמונת אביו, והנה את אשר לא ראה ולא התבונן בעשרות שנים תַּראה לו התמונה ברגעים אחדים: יען כי נגדו אך בד וצבע הנופלים בערכם מן הטבע, מן אביו אשר בו רוח חיים, ובכל זאת הן פני אביו כמו חי חרותים על הלוח, ויתאמץ להבין חכמת הציר איך הצליח לברוא פלא כזה? ובהעמיקו הגיוניו בהציור יחזה כל מצפוניו, יראה גם צבע בת עין אביו, גם כל תו, כל קו מדמות פניו אין נגרע. ישוה וידמה, והנה הצייר לא החטיא השערה, ועל עצמו ישתומם איך לא ידע כל אלה עד היום² אם אהבה או איבה יפיקו. וביותר כי היהודים אנשי החזיון על במת ישחק, אינם יהודים על פי רוב, רק בלבוש יהודים, ואיככה ישוו וידמו פניהם לפני אנשי הציורים אשר כל רואיהם יכירום כי ממי יהודה יצאו ורוח יהודי מרחף עליהם? ולכן לוּ יראו חזיונות כאלה בתור ציורים, אז ישארו כחותם על לבב המביט, כי לא יעלם מעיניו מאומה, מהגות רוח פני אנשי הציור, אשר ישאירו רושם טוב בלבבו עדי נצח. גם הנסיון הורנו, כי לפעמים לא יכיר איש את פני רעהו אף כי ראהו ימים רבים, אם רק לא ראהו זמן רב, ולפעמים, אך רגע יביט איש על פני רעהו, והנה כל קוי הפנים, תארו ותמונתו נחרתו על לוח לבו ובמראה וחזיון יראהו יומם ולילה; זה אם נתפעל מאיזה דבר היוצא מגבול הטבע, אם מיופי נפלא או להפך. ולכן בהתפעל המביט על הציור, אשר גם הוא שנוי הטבע כאשר הוכחנו, לא ישכחהו נצח. ואם נשאל לאיש מה ראה על הציור אש מיום ראותו עברו גם עשר שנים וגם יותר, אש יגיד מבלי שכוח מאומה.

מכל זאת נבין עד כמה גדול כח הציור ואילותו לפעול נשגבות על גוי ועל אדם יחד. ולוּ היו בינינו חרשי צירים אנשי רוח, אוהבי עמם ודתם, אשר הקדישו כשרונם למטרה רמה לחרות בחרט צירים כל יוֹפי, כל קדש, וכל נשגב ממנהיגנו ודתנו, מחיינו ומדברי ימינו המלאים חזיונות נעלים ונפלאים; לוּ היו בינינו צירים יוצרי חזיונות אשר רגש יה ואש דת יפעמו ברוחם, – אז בלי ספק, הצליחו במפעלם להוציא רגשותיהם הנשגבים חוצה, להעיר רגשי אהבה ואחוה בלבב אחינו הנוצרים, לעם ישראל הנפלא במלכותו ועבדותו, בחייו ובמותו, בשמחתו ובבכיתו; וכל הוד והדר הוציאו לעין השמש לכבוד ולתפארת.³

אחינו יושבי ארץ אשכנז חוננו בחרש ציר כזה אשר הקדיש חייו וכשרונו הנפלא להועיל לבני עמו, הוא מ. אפפענהיים⁴. הוא יתנוסס בינינו כאבן נשר לשם ולתהלה. חזיונות ציוריו לקוחים מחיי עמנו בעת הזאת וכולם מלאים הוד נפלא וזיו שמים, על כולם מרחף רוחו הכביר היוצר מראות אלהים, כמו ציוריו המתארים את השבת: “התחלת שבת”, “ליל שבת”, “יום השבת”, “מנוחת שבת” “ומוצאי שבת” המלאים על כל גדותיהם שפע זיו קסם, רוח שדי במו ומנוחה נעימה וקדושה שפוכה על כל פנים. הן גם נוצרי בראותו את הציורים העברים האלה יקרא בתמהון: האם כה השבת נשגב וקדוש? איך היה לדראון ולבוז עד כי יכנו שדי-ליל בשם Шабашъ? מה נפלא ונעלה העם הזה היודע איך להתענג בעונג שמים טהור ומאד נעלה! או ציורו “סדר פסח” – הן יוציא מעמקי לב נוצרי כדברים האלה: מה רוממה השמחה הטהורה השוררת בין המסובים! מה צחו מבטי עיניהם המפיקים אך אהבה! מה זכו לבבם מכל שמץ חטא ואשמה בפתחם הדלת נגדה נא לכל העמים! ⁵ ועלימו הוציא דבה כי אוכלי אדם המה עתה ברגעי קדש? רק משוגע ידבר כמו אלה. ועוד ציוריו הרבים אשר שמו כבוד רב לו ולעמו; גם מלכים ורוזנים נמשכו בעבותות אהבה אל ציוריו הנפלאים, מבלי הבט כי ממקור ישראל יצאו, ויאצלו לו כבוד ויקר, ושמו לברכה לדור דורים.

ועתה אחרי אשר הוכחנו מה טוב ומה נחוץ לנו להרבות בינינו חרשי צירים עברים, במלא מובן המלה, נעיף נא עין על מצב חכמת הציור מעת הזאת בינינו, ונראה כי רחוקים עוד אנחנו מהמטרה הזאת מרחק רב: בכל ארצות אירופא רבים הצירים מאחינו בעלי כשרון נפלא אשר יפארו בתי האסף בציורים נפלאים; אך מעטים, ונוכל גם לומר כי בעת הזאת אין כמעט גם אחד, אשר ילכו בדרך הקדושה אשר זכרנו. ובין יהודי רוסיא לא ימצאון רק שנים שלשה חרשים, וגם הם, כנראה, לא אל המטרה אשר זכרנו פניהם מועדות. גם יתר חניכי האקאדעמיא עתה, אך תקוה מעטה נשקפה לנו לראותם הולכים בדרך הזה. ובמי תלוי האשם? על פי רוב לא בהם, יען, אחדים מהם לא גודלו על ברכי התורה והאמונה, כילידי ערים קטנות ויושבי בתי מדרשות אשר טבעו במצולות היהדות, ועדי נצח ישארו בלבם רגשות רוח אהבה עזה לעמם (מבחרי סופרינו גם הם בחנוך כזה גודלו, וההרגשות הנחוצות לסופר נחוצות ג"כ לציר), וגם לא יגעו ממנהגי דתנו ועקרי אמונתנו רק ע"פ השמועה, ואולי יטו גם אזן קשבת לקול מנבלי הדרת אמונתנו, ואיככה נוכל לחכות ולקווֹת כי מהם תצא התועלת אשר זכרנו? ואחדים אשר לא יחשבו עליהם, ואשר יכלו להגיע למטרה כזאת, לו רק חפצו, גם הם ךא ישימו לבם לעניני עמם ותועלתו. יען כי בכלל רואים אנו קרת רוח לחכמת הציור בין אחינו בארצנו, אשר יקרר גם רוח הצירים. ולמען הוציא ציורים כאפפענהיים נחוץ להתפעל ולהתרגש ולהקדיש כל נפשו ומאדו לאהבת עמו.

אמנם, אף כי סבות רבות יש למחזה מעציב רוח כזה, אך כעת אזכיר רק הסבה העקרית אשר היא לפי דעתי בזה: הן כבר מלתי אמורה כי רק אלה אשר מימי ילדותם הרוו צמאם בתנ"ך ותלמוד, אשר רגשי האמונה ואהבת הלאום יפעמו בלבבם, אשר בלו ימי נעוריהם רק בערים הקטנות בין אחיהם, במקום אשר יד העת לא שלטה במנהגי היהודים ואמונתם, לשנות פניהם עד כי לא יוכרו כי מצור ישראל חוצבו, או לעקרם משרש ולכלותם כליל, ואשר דברי ימי עמם ושפתו, שפת עבר, לא מוזרים למו; רק אלה יוכלו לרומם קרן חכמת הציור בינינו, להחיות אלפי חזיונות נעלים ונפלאים ולהראותם לעין כל העמים לתפארת ישראל, רק אלה יוכלו, ורק אלה יחסרו לנו. והאשם תלוי רק בעלי העתים ובסופרי זמננו, אשר בעברם על שדמות החכמה ללקט פרחים ונצנים ולטעת אותם על אדמת עמנו ברדפם כדבורים חרוצות מבלי מרגוע למוץ עסיס ולשד כל פרח בכל ירכתי גן המדע ולהריק אותו לשפת קדשנו, לענג ולהועיל גם לאלה מנערינו וזקנינו אשר יאבו לאכול מפרי עץ הדעת הנטוע רק בגן העבריה, עצמו עיניהם מראות עץ חכמת הציור ומלאכת מחשבת המתנוסס בגאונו בגן החכמה; לא שמו לבם את יפעתו והודו, ולא לקחו ממנו אף שורק לטעת בין יתר עצי הדעת בגן שפתנו. הביטו וראו קוראים יקרים, והשתוממו! למה נתפלא כי לא יעמלו הצירים שנים רבות לברוא ציורים מחיינו ודברי ימינו אחרי כי הסופרים לא אבו עד היום להקדיש גם ימים אחדים לכתוב אודות חכמת הציור איזה מאמר או ספר? בכל הליטעראטורה העברית לא תמצאו אף ספר אחד מדבר אודות זה, וגם מכתבי העתים יחשו ולא יזכירו אף מלה אחת להפיץ ידיעת חכמת הציור בינינו. עד הימים האלה, בימי הבינים, חשבו למשפט כי לאיש אשר הטבע לא שמתהו לחרש ציר אך למותר לקרות וללמוד אודות חכמת הציור; אמנם עתה, בימים אלה, כבר נוכחו לדעת, כי לכל איש ואיש נחוץ לדעת מה היא חכמת הציור ומלאכת מחשבת, ותועלת הידיעה הזאת רבה מאד, כאשר הוכחנו כבר במאמרנו. ולכן מלבד ספרים רבים שחֻברו על למוד החכמה הזאת, הוקדשו גם עלי עתים רבים להגדיל החכמה הזאת ולהאדירה, ונדפסו ציורים פתוחי עץ וברזל עשת עם באורים לכל ציור ותולדות חכמי חרשים; וגם ליושבי כפרים אשר מעולם לא ראו בעיניהם, לא רק בתי אסף ציורים, כי אם גם ציור מעשה ידי אמן, גם להם לא מוזרים יסודי החכמה הזאת. ועלי עתינו יעמדו מנגד ולא ישימו לב אל אשר העת דורשת מאתם, ובהם האשם תלוי כי לא יבָּראו אלפי ציורים שונים מחיי עמנו להיות לנס בכל בתי אֹסף ציורים בארצנו. כי הצעירים אשר זכרנו, ילידי ערים קטנות, אשר בימי ילדותם לא ידעו שפה אחרת זולתי שפת עבר, ואשר לא ראו בעיניהם ציורי חכמי חרשים, לא ידעו על ידי זאת מאומה מן חכמת הציור; לא ידעו גם כי יש בתבל חכמה או מלאכה כזאת, ואם גם לקחה אזנם שמץ מנה, לא ידעו מה התועלת אשר תביא לחוסי בצלה, לא ידעו כי יש בתי ספר וגם אקאדעמיא ללמוד שם החכמה הזאת, וכה יעברו ימי נעוריהם. ובהודע למו אחרי כן כי עזבו מידם את אשרם לא יוכלו עוד לתקן המעות, ובאופן כזה יאבדו מאתנו אפפענהיימים רבים אחורי תנורי בתי הישיבות בערים קטנות, ואויבינו עוד יאמרו כי אין בנו בעלי כשרון להחכמה הזאת, באשר לא נמצא אף חרש ציר אחד עברי בכל ימי הבינים עד העת החדשה; ומי עוד יודע כמונו כי צעירי בני ישראל מוכשרים לכל, אין נסתר ואין גובה אשר לא ישיגו בחריצותם ושקידתם.

ולכן אליכם, סופרים נכבדים, אוהבי עמנו, אליכם אשים דברתי. הואילו נא בטובכם להאיר פניכם אל חכמת הציור העלובה והשוממה בנו, להקדיש גם בעבורה אחדים מדבריכם הנעימים המושכים לב הקוראים, להעיר לבב צעירינו לאהוב את החכמה הזאת היפיפיה והנותנת חיים לבעליה, ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה בהגיעם למטרתם. הן מכ"ע עברים יש להם מהלכים בכל עיר ועיר, וצעירינו יבלעו כל הגה וכל מלה מהם בתאות נפש, ורבה התועלת אשר יביאו דבריכם. אז תראו ושש לבכם כי בזמן קצר ימצאו בינינו חרשי צירים אשר אמנם ילכו בדרך הקדש הזה, ואשר יכבדו שם ישראל, לא רק בשמם כי אם גם ביצורי כפיהם ילידי רוחם. אז תשגא חכמת הציור בינינו ותפרח כחבצלת, גם תביא פרי קדש הלולים לשמחת לב כל חובב עמו, ואז לא יבוש יעקב ופניו לא יחורו, בראותו ילדיו אלה יעריצו ויקדישו שמו בין העמים לשם לתהלה ולתפארת.

אייר, תרמ"א. פעטערבורג.

בשלשת דברים האהבה נקנית: במשיכה טבעית של הנפש, בהכרת תודה, וברגש הכבוד. ושלשתם באבות. האהבה תשים חותמת על כל היצור ובהיכל היקום כולה אומרת כבוד. וכשם שנעים להאדם לזכור רגעי אהבה כן נעים לו לזכור ברוח הדמיון את המקומות שבם יצאה האהבה לפעלה, יהיה המקום מה שהוא; גם אהל הדחוי לנפול, יעיר רגשות נשגבים כארמון מלך, אם בו יצא לאור החיים, אם שם חבלתהו אמו וילדתהו, ושם עברו ימי ילדותו היקרים בימי חלדו, וכדומה. ואם יצלח ביד האדם לראות בעיניו את המקומות הנעימים האלה אז תתקפהו חרדת קודש למראיהם ולבבו כלו אומר אהבה לכל הנמצא סביבו. מובן מאליו כי אם יהגה אהבה לדברים שאין בה רוח חיים, על אחת כמה וכמה אם ישוב לראות את הוריו, ושלשלת גדולה של זכרונות העלה לפניו אשר כל רתוק ורתוק ממנה ימלא כל בתי נפשו גיל קודש. ואף כי סבת האהבה “הכרת תודה” באה אליו רק בבואו בשני הנערות, בכל זאת יזכור גם את הרגעים מימי ילדותו, כי גם הם נקדשו באהבתו אל הוריו על ידי המשיכה הטבעית של הנפש אשר תלוהו מיום גיחו מרחם. נמצא מזה כי לענין הורים אין מקום לשכחה מיום הולדת עד היום האחרון, באשר האהבה, מתחלה אהבה טבעית ואחרי כן גם אהבת הכרת תודה, תלוהו על דרך החיים¹ וכן גם כל המקומות שנקדשו באהבה הזאת, למשל עיר מולדת נס מסביה, אם הלך בהם איזה פעם לשוח עם הוריו יהיה באיזה עת שיהיה אם בימי ילדותו או נערותו, יקרים בעיניו, ובבואו לשנות בינה יזכרם באהבה ויביט עליהם בענג, כי יזכור את הרגע הנעים ההוא, וכמו כל עצי שדה וצמחי גנה יספרו לו ספורי אהבים משנות קדם. הכלל היוצא מזה, כי בכל המקומות שלא ראתם עינו, שלא צעדה שם רגל האהבה מעולם, יהיו באיזה מקום שיהיו, אם במסבי עיר מולדת או בקצוי ארץ, שאינם מעירים בלבו זכרונות נעם, שאינם מספרים לו מאומה מהעבר, אם גם יתענג בהם על הדר הטבע במאד מאד, הענג הוא רק ענג בהוה לא ענג בהעבר. במקום כזה אין עבר רק הוה.

וכל זה הוא רק לענין הורים (שאין שכחה לפני כסא כבודם מעולם על יד התמדת האהבה אלימו). אמנם לענין אוהבים ורעים יוגבלו הזכרונות יותר, כי אהבה מצד משיכה טבעית בלבד בלי כל רגש דעת והכרת תודה, בלי רגש כבוד מאיש לאיש, לא תקום ולא תהיה לעולם, ולא תצא לאור באור החיים. לענין אוהבים ורעים יתחילו הזכרונות רק מעתות הנער, עתות דעת ורגש, ואם גם שטף הזכרונות יעבור במרוצתו גבול הנער ויגע גם בזכרונות הילדות להחיותם ולהתענג עלימו, הוא רק בהוסיפו להזכרונות האלה דעתו ורגשותיו ההוים היודעים לערוך כל דבר לפי ערכו, הוא כהאדם השב על ידי נס לחיות ימי ילדותו בדעתו הנוכחי. ורק אם מקרי ימי הילדות שלחו פארות ויעשו קציר כמו נטע ויביאו פרי אהבה ונעם בימי השחרות, כי אז יזכרם האיש בהסבות אשר סבבו את תענוגיו בימים האלה. לא כן זכרונות אהבת הילדות אשר לא הביאו כל ענף פרי, אין להם על מה שיסמוכו לעמוד לעד לעולם, ומותר להם מן החלום אָין.

היוצא מזה כי אצל אהבת רעים לא נוכל להעלות הזכרונות מתהום הנשיה עד יום הולדת, ורק את המקרים מימי הילדות שעשו רושם בחי הידידות יזכור כל איש. גם אחרי אשר אצל רעים קטון מאד ערך אהבת־המשיכה הטבעית של הנפשות לעמת אהבת הכבוד והכרת תודה, לכן לא יוכלו לראות במקום הולדת סבת אהבתם, כי הסבה תשכון עמוק בבתי נפשותם פנימה ואחת היא אם נולדו בעיר אחת או לא. רבים יולדו בעיר אחת ונפשותיהם תפרדנה ולא תתלכדנה. כמו כן רבים לא ראו איש את רעהו עשרות שנים ובמצוא איש לב רעהו נאמן לפניו, במצאו אותו בתור האדם המעלה, יתנה לא אהבים עד עולם סלה. כי כל אדם יש לו מושג רם ונשגב שלם בתכלית השלימות אשר יכבדהו ויעריצהו וברוח דמיונו יחזהו. המושג הזה שונה אצל איש ואיש לפי מזגו, טבעו והתפתחות שכלו; את המושג הזה ישא כל איש בחיקו כנשוא האומן את היונק בארצת החיים; המושג הרם על כל רמים הוא אלהים, אך פה בשפל יעמול כל איש לשוא לראות את האלהים מתהלכים בתוכנו, וכאשר יראה כי באיזה איש מצא המושג הזה או גם חלק ממנו קן לו, אז יאהבתו ויכבדהו באהבתו את נפשו, כי אמנם חלק מנפשו הוא. ואת אוהבו יאהב ויכבד ככלי חמדה האוצר בקרבו את שכיות חמדתו את מושגו הנשגב.

לפי זה: לעומת שיגדל ערך המושג הנשגב הנאצר בקרה ועז יגדל גם ערך אהבתו אליו, ואם יראה בו תכנית השלמות ועצם המושג בלי מגרעת, אז יכבדהו ויאהבהו כנפשו במלא מובן המלה, אהבה כזאת עזה כמות ג"כ במלא מובן המלה, כי אחת היא אם יאבד את נפשו או את מושגו הרם אשר נפשו קשורה בו.

על היסוד הזה בנוים כל היכלי האהבה השונים בגדלם ותפארתם ובחוזק אשיותיהם, כאשר גם מושגי כל איש ואיש שונים זה מזה, וכאשר לא כל המושג כי אם חלק קטן או גדול ממנו יראה באהובו ומכובדו. לפעמים יעברו עשרות שנים טרם יצלח ביד האדם למצא את שאהבה נפשו משנים קדמוניות, את כלי החמדה האוצר בקרבו את אהובו מכבר, את מושגו הנשגב ( זיין אידעאל) ומקום הולדת איננו לא מעלה ולא מוריד לעיקר האהבה, ורק כסבה חיצונית ולא כסבה פנימית הוא להוסיף אומץ בהאהבה להוסיף אחוה ורעות אם האנשים מכירים זה את זה מכבר; אך להוציא משפט כי בלעדי מקום ההולדת לאור יצאה האהבה לא אין כל יסוד נכון.

כ“ז סיון, תרמ”ג, ראדאשקאוויץ.

מדוע יכסוף האדם להעלות תמיד על לבו זכרונות ימי חייו? איזה יקר וגדולה יש בהם? – חיי האדם קצרים, ימיו יחלופו חיש ויעבורו, לבבו נוהה אחרי הימים שעברו, הם חלק מחייו שנבלע בתהום הנשיה, וימי חייו בעתיד הולכים ומתמעטים. כל איש היה נותן את כל אשר לו לוא יכול לשוב לימי עלומיו, לשוב ולחיות את הימים אשר כבר חיה. מובן מאליו כי לוא נעשה נס לאיזה אדם ושב לחיות ימי הילדות כבראשונה, בהשארו חכם ונבון כמו שהוא, כי אז חשך את עצמו מכל משגה ורשע כסל אשר נוקש בהם בימי חיי הילדות בפעם הראשונה, והיה משתעשע ומתעסק רק בדברים שהמה תפארת ותועלת לאדם. כמו כן היה מתאמץ למצא את הנעם והענג שהיה לו אז בימים ספורים זעיר שם זעיר שם, והיה משתדל לשפוך רוח הענג הזה על כל ימי ילדותו, וכל צרה ונגע, צער ופגע שמצא אז, היה מתאמץ להיות מהם והלאה ולבל תת למשחיתים האלה לבא בגבולו, היוצא מזה כי הילדות אצל איש כזה היו רק שרשרת נעם וענג, למוד ועסק של תועלת, והפגעים גם השגיונות היו נשכחים כמת מלבו, ואז נוכל לומר כי האדם הזה חי עוד הפעם את אשר כבר חיה לעולמים, אך ביתר דעת והשכל, ואלו חי האדם בימי ילדותו רק חיים של ענג וכבוד, מבלי למוד ועסק נכון, או להפך, אם למד קרא ושנה רק נשא כעס ומכאובים, כי אז בשוב האיש הבא בשנים לימי ילדותו, ובחיותו בהשכל ודעת גם בענג תמידי, לא נוכל לאמר כי חי הוא את אשר כבר חיה, אחרי שבימי ילדותו לא ידע מחיים כאלה, ולכן האיש הזה חי חיי הוה לא חיי עבר.

והנה נפשנו ונפש כל אדם יודעת מאד כי אי אפשר לאדם לשוב לימי עלומיו ולהשיב ימי העבר שיהיו להוה, ולכן יתנחם האדם בהעלותו על לוח זכרונו מקרי ימי ילדותו והעמיקו הגיונו בהם, וחי הוא אז ברוח הדמיון עוד הפעם את ימי ילדותו, אמנם אחרי אשר לבו כבר ראה חכמה ודעת, לכן ירגיש יותר את שגיונו בילדותו ויוסיף דעת את המכאובים אשר מחצו וחלפו בלבבו; ולמען לא ידאיב עתה את רוחו יפסח בכל חפץ לבו על הזכרונות האלה ויתאמץ להשכיחם מלבו. גם הכבוד, אשר מעולם ישאף אליו כל בן תמותה, ישחרהו לשכח ראשונות אשר לא לכבוד המה לו.

ומצד שני, בהוסיפו דעת ורגש החיים יוסיף להרגיש נעם ימי הילדות, עתותי שקט ומרגע בחיק אהבת אבות, והמקרים הנעימים האחרים יענדו להם לוית חן ועדי עדיים על אחת שבע. וכן אמר גם קאראמזין הרוסי: הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי לדברים הנראים בו, הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יטהרו מסיגי הכעס והמכאובים, ויזהרו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת המטהרת מסיגיה בכור המצרף.

היוצא מכל אלה: כי להאיש שאין לו זכרונות נעם וענג מימי הילדות, ואשר לא יאבה להדאיב נפשו בזכרונות עצב וכלימה, לאיש כזה אין עבר, רק הוה; כל מעיניו רק לשכוח ראשונות וקדמוניות לא יתבונן. ואף כי מצד המוסר על כל איש החובה לזכור שנות ראה רעה, למען ידע להתענג ולברך אל מושיעו על הטוב אשר מצא באחרית הימים; אולם הזכרונות עליו להעלות על לבו רק בזמנים ידועים, כמו בהימים שבם יצאו לפעלם, או על ראש שמחותיו.

כאשר יזכרו ישראל שעבוד מצרים בפסח וכאשר יזכור כל איש ישר ימי עניו ומרודו, בשבתו על מרומי ההצלחה, למען ידע נפש העני והגר, ולמען ישיב טובה למטיביו; גם אז ישים תבלין לזכרונות המרים האלה והיו בפיו כדבש למתוק, כי כל מעיניו בהעלותו אותם על לבו, רק למען ירגיש אָשרו ההוה, למען יתענג על מעשה צדקה, למען ישקיט לבו המשחרהו להשיב גמול לאנשי חסדו, או למען ישפוך נפשו בשירי הללויה לאל מושיעו.

הכלל היוצא מזה כי האיש אשר עוד לאר עלה מבור צרה ועוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה, האיש הזה חלילה לו להעלות זכרונות ימי ילדותו מתהום העבר, כי אין אצלו בהם כל נחמה ומרפא, וטוב טוב לו למחוק אותם מלוח זכרונו והיו כלא היו.

מכל האמור עד הנה נראה, כי האיש אשר ראה רב טוב בילדותו, בין שהוא עתה צולח או אומלל, יתאמץ לזכור ולהזכיר ימי אשרו, למען ישוב לחיות ברוח דמינו את הימים הטובים ההם. האיש אשר בימי ילדותו ראה בשבט עברתו ועוד גם עתה ישא כעס ומכאובים, יתאמץ לשכוח ראשונות. והאיש אשר ראה רעה בילדותו ועתה ראה מנוחה כי טוב, יזכור מצד המוסר את עניו ותלאותיו ג"כ למען ישיג על ידם עונג רוחני. אמנם מי שם גבול בין ההפכים והקצות האלה? ומי יוכל להגיד בדיוק על כל איש אם אֻמלל או מאֻשר הוא? כשם שאין שעור לההצלחה כך אין קצב וגבול להתלאות אשר תמצאנה את האדם בימי חייו, ולכן נוכל להניח כלל, כי כל אדם, יהיה מי שיהיה, יתאמץ לזכור תמיד ימי ענג ונעם שכבר עברו. אמנם מן התלאות אשר מצאוהו בימי חייו יזכור רק את אלה אשר ימצא באמתחת זכרונו או בחיי ההוה נגדם מזור ותרופה, להמתיק ולרפאות גם אותם והיו לו לזכרונות נעם. וגם אותם יזכיר אך לעתים מיוחדות, לא תמיד, ואת הפצעים אשר עוד לא נרפאו טוב לו לשכוח אותם אם אין לו נגדם כל צרי ותבלין לרפאותם ולהנעימם.

והנה מלב כל אלה לא כל הזכרונות שוים בתקפם וערכם, יען כי המקרים לא ישוו זה לזה בפעולתם אשר יפעלו על נפש האדם. יש מקרים אשר נפש האדם תתפעל ותתרגש מהם ברב ענג וזכרונם בלב כחותם קבוע, ויש אשר לא יעזבו מדי עברם אות זכרון וכהנדוף עשן ינדפו מלב האדם.

והנה כל האמור עד הנה הוא במקרי החיים, בין הנוגעים להאבות ובין הנוגעים לאוהבים ורעים, שיזכרו ויפקדו, או מיום הולדת או מיום השגת דעת ותבונה, ולרגלם יזכרו גם המקומות שבם יצאו המקרים האלה לפעלם, והאדם זוכר את המקום ע"י המקרה, ואת המקרה על ידי המקום. אין מקום חביב לאדם בלא מקרה ואין מקרה נזכר בלי מקום. כך הוא בהוה וכך הוא בעבר. ואם המקרה נכבד ויקר להאדם אז יאציל מהודו גם על המקום איזה מקום שיהיה, ואם המקרה הוא קל הערך, או יתחשב על צבאות הזכרונות שטוב לשכחם, אז יאבד גם המקום חנו העבר וקול העבר שם יאלם דומיה.

א' תמוז, תרמ"ג. ראדאשקאוויץ.

ההשכלה והחכמות היפות תרדופנה אחרי מטרה ותכלית. תכלית ההשכלה – האמת, תכלית החכמות היפות – היופי. – ההשכלה אם לא תוביל אל האמת אך כאפס וכאין הנֶּהָ. הלמודים בעצמם אין להם על מה שיסמוכו, ואם יסודתם שקר, אף אם יחדדו השכל ויצרפו הרעיון, בכל זאת כל העוסק בהם הוא ממבלי עולם. ואם רק נִוָּכח לדעת כי אמנם נגיע אל האמת ע" ההשכלה, אז אין עוד מקום להשאלה: מה תכלית הלמודים? כי האמת היא תכלית בפני עצמה, וכל ימי חיינו אנחנו רודפים אחריה לדעתה, ורק שתום עינים ישאל כזאת. וכן החכמות היפות: חכמת השיר והמליצה (פאָעזיא), חכמת הנגון (מוזיק) וחכמת הציור וחרשת המעשה (דיא קונסט), אם לא יובילונו אל היופי אז המה מהבל יחד, ומוטב להם שלא נבראו. ואם רק נעיף עין על פרי כבירי הרוח בהחכמות היפות, אז נראה ברור את המטרה אשר שמו להם לקו ולמשקלת, וכי רק היופי הוא מטרתם ותכליתם. הפאָעזיא בתארה חיי בני אדם ועלילות מצעדי גבר בשירי חזיון (דראַמא טישע געדיכטע) תתן בפי כל איש ניבים נאוים ונאומים נעימים או נמלצים ונשגבים, הבנוים על מוסדות החרוז והמשקל, ולפעמים תבוא גם המוזיק לפארם בנגוני כלי שיר לפי חקי הזמרה; וכל זה בדברי אַחַד האדם, אשר גם צל מזה לא נראה בהחיים ועלילותיהם, אשר ממנו העתיק המליץ את הציור הזה. ומי נתן לו רשות להוסיף משלו ולפאר דברי האדם בשיר וחרוז? האם אין מקום להתאונן עליו כי רחוק שיר-חזיון מהחיים כרחוק מזרח ממערב? והן חפץ המשורר היה לתאר את החיים בשירו! אך גם המתאונן יודה, כי לוּ עזב המשורר את החרוז והמשקל, את המליצה והשיר, ויתאר דברי בני האדם וחייהם כמו שהם, אז לגעל נפש היה לנו לשבת בבית-המשחק (טהעאַטער) שעות אחדות ולהאזין דברי אנשים, אשר נוכל כל זאת לשמוע בכל עת ובכל שעה בשוָקים וברחובות עד כי יצא מאפינו. ורגש היופי והנעַם אשר בנו (אֶסטהעטישעס געפיהל) יאַלצנו להבין ולהודות, כי רק היופי הוא תכלית כל שירי חזיון והפאָעזיא בכלל, וזולתה מותר להם אַיִן מניב שפתים אשר כל רוח פאָעזיא אין בו. כן גם המוזיק בנויה על מוסדות היופי. כל החוקרים יוכיחו כי המוזיק לקחה ראשיתה מקולות האדם לפי רגשותיו ומצבי נפשו השונים לרגעים, ולכן בלי ספק השיר בפה הוא קודם לכלי שיר. ואחרי כי קולותינו בעת שאנחנו מרגישים רגשות עדינות, כמו האהבה, הנעם או תוגה חרישית וכדומה, המה נעימים ושאננים, ומתקרבים יותר אל קולות ההברה (וואָקאַל) בלי אֹמר ודברים. לכן מצאו מקום גם לכלי שיר, אשר יביעו רגשות נפש האדם בלי אמר ודברים, ורק אחרי אשר נתרחבה חכמת המוזיק, השכילו להוציא גם כל יתר רחשי הנפש על ידי כלי שיר. ואחרי אשר חכמת הזמרה והשיר תכליתה רק להוציא חוצה רגשות האדם (או רבים) ועלילותיו בעברו ממצב אחד למצב שני; לכן גם פה נוכל לשאול: האם אמנם נראה בהחיים ובקולותינו ודברינו יופי רב ונשגב כאשר נראה בהמוזיק, אשר גם קולות וצעקות, כמו בעת מלחמה או כעס ורצח וכדומה, ימצאו יופי והרמוניא בהמוזיק, אשר לא נראה כזאת בהחיים? אך הן כל איש יורה, כי לוּ לא שם הקאָמפאָ=זיטאָר את רוחו בהקולות והצעקות האלה, כי אז צללו אזנים לשמוע אותן, ונאטם אזנינו ונתרחקנו מן המהומה הזאת. הן יספרו על בעטהאָווען, כי פתגמו היה “לו יכולתי להביא את השאון בחוצות, רעש אופנים ודהרות סוסים, קול המון אנשים וכדומה, במשטר וסדרים, כי אז בראתי מוזיק נפלאה ונעימה!” לא אדע עד כמה יש נכונה בהפתגם הזה, אך זה הוא בלי ספק כי מטרת הקאָמפאָזיטאר הוא לגלות היופי בקולות רגשות האדם, להביאם בסדרים והרמוניא ולהפליאנו ביפיָם, הפאָעזיא והמוזיק מטרה אחת להם, לגלות ולחשוף את היופי בדברים ובקולות. ולכן נראה אותן על כל צעד הולכות שלובי זרוע כשתי אחיות תאומות, ובהתלכדן יחדו אז עוד תוסיפנה לרומם נפשנו בהדר חין ערכן. ¹ – והנה האיש אשר עיניו פקוחות יודה כי בכל זאת לא יחטאו הפאָעזיא והמוזיק נגד החיים, ולא יבראו חדשה; כי אם את אשר כבר היה יביאו בכור המחשבה ויוציאוהו מזוקק שבעתים, ורק אז תפקחנה עינינו לראות את היופי השורר בהדברים והקולות בהחיים אם יֵעָרה עליהם רוח המליצה וההרמוניא ואם בפאָעזיע ובמוזיק כך, על אחת כמה וכמה בחכמת הציור ויצירת-פסל, אשר ההוד והיופי הם תכליתם ומטרתם, וכל האומר כי תעודתם רק להעתיק צלמי האנשים ומפעלות החיים כמו שהם מבלי הוסיף להם שום חן ויופי, אינו אלא טועה; והוא כאומר וחדש מן הפאָעזיא לדבר בלשון ההמון, או מן המוזיק לצרוח בקולות מקולות שונים בלי משטר וערך, כאשר תקשבנה אזנינו יום יום. גם בחכמת הציור ויצירת-פסל יש הרמוניא וחרוז (ריטמוס, כדברי היונים הקדמונים) ותעודת החרשים והצירים, כהמשוררים והמנצחים בנגינות, לקלות הלוט הלוט על פני היופי ולהציגו לעין השמש; ואחת היא אם יחצוב החרש תמונה משיש, או יְצַיֵר הַצַיָר בצבעים או בעט עופרת: תמיד עליו להוסיף לוית חן ויופי עד מקום שידו מגעת, ולגלות ההרמוניא והפאעזיע השוררים ביצורי הבריאה הנפלאה, הנסתרים מעיני אנשים אחרים והנגלות רק להם. ובזה לא יחטאו נגד החיים והטבע, כי אם עוד יגיעו למרום תעודתם. אם נִוָּכַח לדעת כי תעודת החכמות-היפות: הפאָעזיע, המוזיק, והקונסט היא היופי, אז עוד לא נשאל: מה תכלית החכמות האלה? כי היופי הוא תכלית בפני עצמה, כאשר האמת בההשכלה היא תכלית בפני עצמה. אמנם אם נאמר כי היופי אך למותר, ותעודת כל החרשים והצירים היא רק להעתיק יצורי החיים כמו שהם, אז הן נשאל בצדק: מה תכליתם ומטרתם ומי בקש זאת מהם לעמול ללא הועיל? אם נתבונן על כל האַנטיקים הנשארים לנו מהחרשים והצירים הנפלאים הקדמונים, אז נראה כי רק היופי היה מטרתם ותכליתם; ובכל זאת לא חטאו אף כמלא השערה נגד הטבע, רק שפכו עליה רוח חן ויופי, המושך לב ונפש כל רואיהם. וגם החן והיופי הזה לא בראו מלבם כי אם אמנם מצאוהו בהטבע, המלאה חזיונות וציורים נפלאים. המטרה הזאת היתה גלויה וידועה לחרשי צירים של היונים הקדמונים, ולא עלה על לב איש לפון בה. עד כמה היה רגש היופי נכבד ויקר בעיני היונים הקדמונים לא נוכל גם לשער בנפשנו. הדר הטבע הנפלאה בְעֶללאַדע² הרוממה, אשר הים יסוב אותה מכל אפסיה, ורוח צח שורר בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, הוד בנין גו אנשיה אשר הצטיינו מעולם ביפים, העירו ויעוררו בקרבם רגש היופי עד למאוד; והארץ הנפלאה ההיא הוציאה מקרבה משוררים נשגבים, מנצחי בנגינות וצירים וחרשים, אשר עד היום יתפלא כל מבין על יצירי כפיהם. רגש היופי נתעורר בהם עוד יותר על ידי החרשים והצירים הנפלאים, כמו יוצרי-הפסל פהיריאַס, פאָליקלעטוס ועוד ועוד, אשר לפי עדות ציצעראָ לא היה אז ערוך להם בכל ארצות תבל. אפלטון יאמר, כי להיוני היו ארבע תאוות אשר אליהן כלתה נפשו בימי חייו: להיות בריא אולם, להיות יפה ואף נעים, להיות עשיר בצדק ומשפט, ולהיות טוב לב ומשתה תמיד בחברת מרעים וידידים. היופי היה יקר בעיניהם עד מאד, עד כי הובילו שַׁי (פריז) לאנשים או נשים אשר הצטינו ביפי הגֵו, בעיר עפעס הקימו מצבת-זכרון לאיש אחד פהיליפפ, אשר עלה ביפיו על רבים מאחיו ובני עמו, וגם הביאו קרבנות לשמו, ויקדישו את המקום לתת שמה מנחות להאנשים היפים. עלמות עדינות ויפהפיות יצאו במחול משחקים, ערומות כיום הולדן מבלי כל לבוש, לפני המונים המונים, ולא רק כי לא בושו ולא נכלמו, כי אם הֶראו לעין כל את יפיָן המלא כח עלומים, וישאו מתנות מאת הממשלה על יפיָן. השופטים אשר נתנו היתרון לאחת על רעותה היו הצירים ויוצרי-פסל. יפהפיה אחת נגזר דינה למיתה, ורק בעבור יפיה נשארה בחיים. בבתי האצילים והעשירים נמצאו פסלי שיש או ציורים אשר חותמם היה יופי למען הוליד בנים יפים כדמותם וכצלמם. הממשלה אסרה אסר על כל החרשים והצירים, לבל יהינו להוציא מתחת ידם תמונה משחתת המראה, אף אם העתיקו אותה מפני איש רע המראה, וכענש קשה רדפה את כל העובר על דברה. ואם חפץ הַצַיָר לתאר איש אשר מום בו, אז התאמץ להסתיר המום מעין רואה ולהוסיף יופי בהתמונה. מכל אלה נוכל להבין עד כמה היה רגש היופי נכבד, ונוכל גם לומר, קדוש להיונים הקדמונים, ורק הם ידעו אל נכון תעודת חכמת הציור ויצירת פסל, ובכלל תעודת החכמות היפות, עד אשר לא שאלו: מה תכלית הציור וכדומה³. ועתה לא יהין כל איש לומר כי תכלית הציר, רק להעתיק מה שעיניו רואות מבלי חשבון ודעת, כי אם תכלית חכמת הציור היא היופי. והיופי יועל מאד לנפשותינו להגביה אותן משפל הארץ למעוני שחקים, מקור כל יופי ונשגב, ולהמתיק חיינו ולהטעימנו מענג שמים בימי החיים! –

מימות עולם נחלקו החרשים והצירים בדעותיהם: אם נחוץ לבעל כשרון ללמוד ולהשכיל, לדעת כללי חכמת הציור וחרשת המעשה וחקיהם, או די לו לבטוח על רוחו הכביר (געניע) כי יובילהו בארח מישור ולא בארחות עקלקלות. הנסיון הורנו פעמים רבות, כי איש בלא כשרון יוכל ג"כ להגיע למדרגה גדולה בסולם המדעים, אם רק יהיה חרוץ ומהיר במלאכתו, אם יהיה מתמיד בלמודיו ושוקד עליהם מבלי לסגת אחור מפני כל מעצור; יען כי חריצות השכל והנפש תעיר בקרבה רגשות וכשרונות חדשים אשר לא שערום מתחלה, ונפש האדם לא כנפש הבהמה מסוגלת לכּל. אמנם האיש הזה עד נצח לא יגיע למרומי ההשכלה והמדעים כבעל כשרון מיום הִוָלד, אשר הטבע בעצמה תורהו מטרתו בחלד.

כמו כן ראינו בנסיון כי בעל הכשרון יאבד דרך מבלי כל מנהל ומורה, ורוחו הכביר עוד יועיל לרוממהו הלאה מן מטרתו אשר יחטיא במרוצתו. והנה אמנם הכשרון לא יועיל בכל המדעים כל כך, כאשר יועיל בחכמת הציור, אשר אמנם ראינו כי הכשרון בעצמו הרים אנשים על מרומי החכמה הזאת. אך בכל זאת נחוץ גם לו ללמוד ולהשכיל לדעת כל דבר אל נכון, ולא ללכת עצום עינים אחרי רוחו הכביר (געניע). נקל להבין כי אם נצרף אל הכשרון גם את הלמודים אז יעלה הכשרון בערכו על אחת שבע, ותחת לסול לו דרך חדשה הן יראה את הדרך סלוה ראשונים הגדולים ממנו בחכמה וכשרון. אמנם לפעמים לא רחוקות נחוצים הלמודים לבעל כשרון, כאור השמש להצמחים, אשר יוכלו לצמוח גם בלעדו, אך עד נצח לא יביאו פרי תהלה, ולא יתעלפו בשלל הצבעים, אשר תריק עליהם השמש באורה. כן הציר בעל הכשרון יֵתַע בתהו יליל ישימון וכשרונותיו לא יתפתחו ולא יתעלפו בצבעי זֹהר, כאשר בלמדו דעת החכמה הזאת.

היסוד אשר עליו יבנו כל המאמינים בהכשרון וממאנים בלמודים את דעותיהם, הוא פתגם מיכאל-אנדשעלא הנודע באמרו: “מחוּגַת (צירקעל) הצירים צריכה להיות בתוך עיניהם” אמנם הן כל איש יודה כי טרם נביא את המחוגה לתוך עינינו, עלינו לאוחזה בידינו. ובכלל הפתגם הזה כבר מצא עליו מערערים רבים, ואם גם נתן לו הצדק, הן מי יאמר כי מיכאל-אנדשעלא אנכי? פלוטאַרך אמר כי להציר וליוצר-פסל נחוץ לדעת: קוים, מספרים ומחוגה ולא לעשות מלאכתו מבלי כל דעת וחשבון. ואמנם ראינו כי גם המצרים הקדמונים התאמצו לכתוב עלי ספר (פאַפירוס) כללים וחקים להצירים ויוצרי-פסל. וע“י זה הצליחו לעשות פסיליהם בתמונת אדם, לפעמים במקומות שונים אברים אברים, ואחרי כן השכילו לחברם יחד ואיש לא הכיר כי לא נעשו ביחד ע”י אדם אחד.

כבר דיברתי כי רגש היופי היה רב מאד אצל היונים הקדמונים, ובכל זאת לא בטחו הצירים והחרשים על כשרונם ורוחם הכביר ויתאמצו להביא יצורי כפיהם תחת כללי החכמה הזאת וחקיה, ולברא כללים חדשים אשר למדו עם תלמידיהם ולא סרו מהם ימין ושמאל. כל הספרים הרבים אשר כתבו היונים הקדמונים ע"ד חכמת הציור ויצירת-פסל כבר נאבדו מאיתנו, אך יצורי כפיהם יתנו עדיהם כי לא הרהיבו בנפשם לעשות איזה דבר מבלי דעת וחשבון. הכללים ההם נודעים בשם (קאַנאָנען), וגדולי החרשים והצירים בראו כללים חדשים. ציצערא יחוה דעתו כי פסילי פאָליקלעט הם האמיתיים והנכוחים ביותר, ואמנם מידת פסיליו וגזרתם ישאו עליהם חותם ההוד והיופי. ליובקע יאמר כי חכמי החרשים בגריכֿענלאנד למדו כל ימי חייהם מן הטבע ומספרי החרשים אשר קדמום ולא ידעו שבעה, עד כי גלו כל מסתרי התולדה וגוף האדם.

לא אוסיף להוכיח כי חכמת הניתוח (אַנאַטאָמיא), חכמת החשבון והמדידה (געאָמעטריא, פערספעקטיווא), חכמת הטבע, ביותר ע“ד הצבעים והאור, דברי ימי חכמת הציור וחרשת המעשה (היסטוריא דער קונסט) ועוד ועוד, הם ידיעות ולמודים אשר בלעדם לא ימצא גם בעל כשרון את ידיו ואת רגליו בדרך החכמה הזאת. עד ימי ליאָנרדא דע ווינצי טעו כל הצירים וחוצבי-הפסל נגד חקי הנתוח, וכל תמונותיהם הן מלאי שגיאות, ורק הוא גלה כל הידיעות בחכמת הנתוח הנחוצים לצירים. וכן עזב החרש-ציר הנפלא הזה אחריו ציונים רבים המורים לכל ציר את הדרך הנכונה בציורי התמונות של האנשים. וכן עשו גם רפאל סאנציא די אורבינא, מיכאל-אנדשעלא, אלברעכט דְיירער ועוד רבים, להורות הדרך הישרה להבאים אחרים לבל יחטיאו מכל חקי הטבע. ע”ד שווי-הערך (פראָפאָרציאנען) של אברי האדם כתבו ספרים רבים, עד כי יכולנו לעשות מהם בית עקד ספרים גדול.

גם ע“ד הברת רגשות האדם ע”י תנועות (פהיזיאגנאמיק, פהיזיאָלאגיע, מימיק) וכדומה כתבו ספרים רבים. ולו צדקו האומרים כי אך למוֹתר לבעל כשרון ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ככל החקים והתורות האלה, אז הן למותר ג“כ לכתוב ע”ד זאת ספרים רבים כאלה, והרשות תהי נתונה בידי כל חרש וציר לעשות ככל העולה על רוחו וכאשר ימצא חן בעיניו.

בכלל ראינו בחכמת הציור, כי המתחילים, אם לא יראו נגדם גדולים מהם בכישרון, יחשבו כי נעלים המה על רבבות אחיהם וכי כל אחד מהם יהיה רפאל או מיכאל-אנדשעלא וכדומה, וירהיבו עוז בנפשם לבטוח על עזם וכשרונם, מבלי תת אזן קשבת לעצת המורים והצירים, ותמיד ינחמו באחרונה ויראו כי עירומים הם, ואז יתבוששו. הצירים הגדולים הנודעים למשגב במאה הארבע עשרה והחמש עשרה היו כולם מלומדים גדולים, ורבים מהם כתבו ספרים ע"ד תכונת הצבעים, הברת רגשות האדם, חכמת הנתוח וכדומה. וכל הידיעות האלה אי אפשר לאיש לדעת מבלי מורה, אף אם יהיה כשרונו גדול עד מאד. ואם בכל הלמודים, על בעלי כשרון ללמוד הרבה, הן ביותר עליהם בחכמת הציור לדעת מה שהם עושים, כי העין עלולה לטעות לרגעים;ואם לא ידע הציר תכונת הצבעים ומאַין באו, אז יעמול לשוא ויאבד עת וכחותיו לבהלה. כן אם לא ידע כללי הפרצוף אז יחטא וישגה על כל צעד.

העצה היותר טובה להוכיח מומו היא להראות לו מלאכה טובה ממלאכתו, מובן מאליו כי המלאכה ההיא צריכה להיות ממין אחד עם מלאכתו, אך אהבת עצמו לא תתנהו להודות על האמת. ולכן יותר טוב לו להיות וללמוד בהאקאדעמיא, אשר שם יעבדו רבים לצַיֵר דבר אחד, ואחרי כן ישפטו הפראפפעסארים יתרון האחד על רעהו, ורק אז תפקחנה עיניו לראות מחסוריו. ולכן גם המשלימים חק למודם בהאקאדעמיא לא יצאו חפשי, כי אם ישולחו לאיטאַליא למען הוסיף דעת ותבונה ע"י הארגינאלים הנפלאים, אשר ימצאו שם לרוב, ועל ידי חברת צירים מארצות שונות, אשר כל אחד מתמלא מדעת חברו. מכל אלה נקל להבין כי נחוץ לכל בעל כשרון לחכמת הציור ללמוד ולהשכיל, ורק אז יגיע אל מטרתו בתכלית השלמות ויהי לתהלה. –

כ“א בשבט, תרמ”ד. פטרבטרג.

מאמר מפיץ אור על חכמת-הציור החדשה בישראל

טרם נעביר לפני הקוראים תולדות ימי הציר המהולל הזה, עלינו להעיף עין על התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו, מעת היותם לגוי, ועל מצבן בראשית המאה האחרונה, ורק אז נדע להוקיר מפעליו כפי ערכם הרם.

אם נתבונן על מצב החכמות היפות (חכמת השיר והמליצה, חכמת הנגון והזמרה, ומלאכת מחשבת; חכמת הציור, חכמת יוצרי-פסל וחכמת הבנאים) בין יתר העמים, ועל העת אשר עברה עדי הגיעו מעט מעט לדעת כל יופי ונשגב ולהרחיב כל חכמה ומלאכת מחשבת, גם על המקרים אשר הובילום אל אפריון המדעים וחרשת המעשה; ואם נערוך התפתחות החכמות היפות בין בני עמנו לעומת העת והמקרים אשר עברו עליהם, - אז נשתומם לראות כי הרבה עמנו בראשית היותו לגוי, להרחיב את החכמות האלה, להרגיש כל יופי ונשגב ולהוציאו לפעולת ידים, מבלי הבט על המכשולים והמעצורים אשר קמו לו לשטנה על דרכו; ולא נתפלא עוד מדוע עמד ישראל, גוי חכם ונבון, מנגד להחכמות האלה מעת שממה ארצו עד המאה האחרונה.

ההעללענים (היונים הקדמונים) המצוינים בהחכמות היפות ונהיו למשול עמים, הגיעו לשלמותם רק אחרי עבור יותר מן 1100 שנה מעת נהיו לגוי, וכן כל העמים יתגלגלו תחת שואת הבערות והפרעות שנות מאות עד כי יתפתחו כשרוניהם ממסגרותיהם לברא חדשה בארצם; ובצאת ישראל ממצרים, אך הסיר שכמו מעול סבלו, חיש נהפכו עובדי פרך אלה לגוי חכם ונבון, והמלאכות היפות לקחו לבבם ויעירו בקרבם רגשות חדשים לא שערום עד הנה, וימשכום אל כל הדר ונשגב. אם הצליח בידי עם נודד במדבר ישימון להקים משכן, ארון העדות וכרובים, מנורת המאור עם כפתוריה, פרחיה וגביעיה, פרוכת המסך בשלל צבעיה, ובגדי השרד לשרת בקדש עם כל הדרם; אם למרות כל המכשולים בדרך התפתחות כל חכמה ומלאכה והמעצורים אשר פגשו בלי ספק על כל צעד, השכילו להוציא מלאכות כלילות יופי כאלה ולערכן במשטר וסדרים ובטוב טעם ודעת, - מי יודע עד כמה הגיעו ברוח נשגב כזה לו ישבו בארץ מבורכה ומסודרה ומלכם מקרבם יצא? למען דעת עד כמה הוקירו את החרשים החכמים, די לנו לזכור כי על בצלאל נאמר: “וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות” וגו', אשר גם הנביאים וחוזי-יה לא נזכרו בתוארים יותר נשאים מאלה. לו לא עבדו אז כל העמים פסילי עץ ואבן וישתחוו למעשי ידיהם, אז למותר היה לצוות לנו: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה. ומה נפלאה חכמת איש האלהים! כי אחרי אשר חסם בעדנו הדרך ליצירת פסל וכל תמונה, גלה לפנינו דרך אחרת, היא חכמת הבנין, ועדי עדים, על ידי אריגת יריעות עם ציורים ותמונות גם עדי ציצים ופקעים, פרחים ונצנים, כרובים ותמורות וכדומה, ויוסף לשבח ולרומם את החרש-חכם בצלאל; למען הראות לנו, כי לא משנאת החכמות היפות אסר יצירת פסל ותמונה, כ"א למען הסיר מכשול מן הדרך המובילה אל הקודש פנימה, אל הכרת אחדות הבורא, שאינו גוף ואין לו שום דמיון כלל. כן העיר ויעורר איש האלהים לב יוצאי מצרים להכיר את היופי ולרדוף אחרי כל נשגב והדר, והצעד הזה היה נחוץ להעם, לרוממהו משפל עבדותו אשר דכא לעפר נפשו, ולפקוח עיניו לראות אור בהיר השפוך עלי תבל והמון חזיונותיה, להבין פלאי הצור ולהכיר על ידיהם את היוצר אבי כל נשגב והדר. אדון הנביאים זה חצב גם להבות אש המליצה בדברו, וירכב על כנפי השירה הנשגבה. ולא ראינו כזאת בכל עם מעמי הארץ כי ירומם מחוקקם בניב שפתים ובפועל כפים את החכמות היפות למעלה, כמשה איש האלהים; גם חכמת הנגון צעדה הצעד הראשון במשכנות ישראל בימי משה, אשר חפצו היה לעשות עם אלהי אברהם לגוי גדול, גוי נבון ורב פעלים אשר יהיה לאור עמים רבים. מחוקקנו זרע בלבנו זרע קודש, ויקוה כי יביא פרי הלולים ברבות הימים לגאון ולתפארת; אך שבולת הזמן עבר עלינו בשטף מרוצתו, ויסחוף זרע קודש אלה, ותהפוכות העת טאטאו במטאטא השמד נטעי נעמנים ונצני יופי והוד, ולא באשמתנו נשארנו רחוקים מן חכמת הציור ומלאכת מחשבת עד המאה האחרונה.

אחרי מות משה נראה את החכמות היפות בשפל תשבנה. המלחמות מבית ומחוץ, השוד והמבוסה מידי שכניהם הרעים, עצרו מעוף נפש ישראל בימי יהושע והשופטים להרקיע לשחקים; כן עבודת האדמה אשר היתה מנת חבל הגוי כולו, השפילה רוחו, והחכמות היפות נכריות נחשבו לו, עד כי גם חכמת השיר והמליצה, העולה על כל החכמות בימי משה גם היא שמה ערפל חתולתה, ורק זעיר שם זעיר שם הפיצה אור נגה כברקים באישון ליל. אמנם בימי דוד קמו חכמת השיר והמליצה גם חכמת הנגון והזמרה לתחיה; גם חרשת המעשה החלה להתנער מעפר שפלותה ותגיע למרומי ההתפתחות בימי שלמה בנו, ולהחכמות היפות היה אז תור-הזהב בדברי ימי ישראל. שלמה המלך החכם מכל אדם העפיל עלות על מרומי הרי השיר והמליצה על כנפי רוחו הכביר; שלמה אדון אוצרות וסגולות מלכים אין קצה, הואיל לפאר ממלכתו בהיכלי עונג וטירות נשגבות, ובית האלהים אשר בנה יעיר עד עתה, זה כשלשת אלפי שנים, רגשי תמהון ופלא בלב כל קורא פרשת גדולתו ותפארתו; שלמה הציר-האמן, אשר ציר בעטו תמונות יפהפיות ונשגבות בשיר השירים, ידע לשפוך רוח חן ויופי על כל היכליו בביתו ובבית-אל ובכל רחבי ממלכתו; שלמה בן דוד נעים זמירות ישראל הגדיל והאדיר גם חכמת הנגון והזמרה. אך התקופה הזאת לא ארכה, ומעת נקרעה ממלכת ישראל לקרעים עד גלות בבל, לא הביאו החכמות היפות פרי חדש, אך גם לא צעדו אחורנית. הציור הנפלא אשר נתן לנו יחזקאל בבנין הבית יראנו כי ידע חכמת הבנאים ועדי עדים עד תכונתה; גם חכמת הציור לא היתה מוזרה לו, כאשר יעידו הפסוקים: “קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלים, ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב”.

אחרי אשר תלו אבותינו כנורותיהם על ערבי נהרות בבל, נאלמה חכמת הנגון דומיה. חכמת השיר והמליצה ירדה פלאים ממרום שבתה, וגם על חרושת המעשה עבר כוס וכל חמודותיו נשמדו מתחת שמי ה‘. בלי ספק שפכו החכמות היפות בבבל ובפרס את רוחן על גולי יהודה, כאשר עינינו רואות מבנין בית שני; אך על דבר היהודים הנשארים בגלותם, אשר מספרם רב מאד, לא נדע שמץ דבר. התלאות והעמל אחרי שוב גולי יהודה לארצם, הפריעו התפתחות החכמות היפות עד אשר הכניע אלכסנדר מוקדון גם ארץ יהודה, ויביא אתו רוח חדש בעולם חרושת המעשה; ולולא עריצות אנטיוכוס ורדיפות, אשר העירו שנאה נמרצה לכל הבא מרומא ויון, כי אז הביא הרוח הזה פרי נחמד. אמנם כשבת הורדוס על כסא מלכי יהודה, שבו חרשת המעשה ומלאכת מחשבת להתרומם על גפי מקומי קרת, והיכלים ומצודות התנוססו לתפארת בבת ציון, ובית מקדש-אל אשר בנה עלה ביפיו ושיא חסנו על כל תהלה ותפארת. אך גם הימים האלה לא ארכו וממלכת ישראל נטתה לנפול, והחיה הנוראה פטיש כל הארץ, רומא העריצה, פערה פיה לבלי חק ותבלע את בת יעקב בשצף קצף, וכל זיכרונותיה נמחו כליל והיו למאכולת אש. שארית ישראל הרצוצה והשוממה לא יכלה לאהוב את החכמות היפות אשר פרחו אז ברומא זעומת נפשה, ובעת חייה תלו לה מנגד לא יכלה להשתעשע על ברכי כל יופי ונשגב בתבל ארצה, וכן רדפו באף את בני עמנו גם בימי הבינים ולא נתנו להם מנוח; מסעי הצלב, גלות ספרד, הרדיפות בצרפת וגרמניא, והעדר זכות אזרח וחוקי אדם בארצות פזוריו, היו לאבן נגף לעמנו על דרך החכמות היפות. ורק חכמת השיר והמליצה לא חדלה להביא בכוריה לעתים, ושמות משוררי היהודים בדור ר’ יהודה הלוי יתנוססו כאבני נזר על לוחות דברי הימים. המשוררים ההם היו גם גדולי התורה, אשר היתה החוף האחד לנמלטים מפני גלי זעם בים התלאות, ולכן סלסלוה וירוממוה גם בימי נודם ומרודם; לא כן חכמת הנגון והזמרה, כן חכמת הציור ומלאכת מחשבת, לא תפרחנה רק בעת שקט ומנוחה, בממלכה מסודרה. אחרי כל אלה לא יפלא בעינינו כי זרו לעמנו דרכי חכמת הציור עד המאה האחרונה, ואך שקר יאמרו כי הטבע חמסה מבני ישראל הכשרון למלאכת חרשי-צירים. הצירים והחרשים אשר קמו בינינו בשנים האחרונות, יוכיחו כי כשרון היהודי לא נופל מכשרון בן עם אחר, ולעתים לא רחוקות עוד יתר שאת לו עליו בחריצותו ובכחות נפשו; ונגד האומרים כי דתנו תצרור כל מלאכת יופי ונשגב, כבר ענה משה מענה נמרץ, בהללו את בצלאל, ובהעירו רגשי היופי והנשגב בלב בני עמו.

בראשית המאה האחרונה, אחרי אשר מלכי אירופא האירו פניהם אלינו, ועם ישראל הרגיש כי האדמה לא תרגז תחתיו ושערי הדעת ומלאכת מחשבת פתוחים לפניו; אז לא עמד מנגד וילך קדימה עם העם אשר בקרבו הוא יושב, וצירים מפוארים גם אמנים מצוינים יצאו מקרבו אשר עשו להם שם עולם לא יכרת. אמנם הרוב מן הצירים ויוצרי פסל ההם עזבו שדה הספרות העברית וילכו ללקוט בשדה אחר, ותחת לקחת להם החמר (שטאף) ליצורי כפיהם מדברי ימי עמנו הנפלאים ומחייו, השפיקו בילדי נכרים, או בדברי ימי עם ועם, או בספורי המיטהאלאגיע; ובמגנת לב נראה לעינים תמיד, כי כל מחזות כתבי הקדש או דברי ימי היהודים הם תוצאות פעלי צירים נוצרים, אשר לפעמים לא רחוקות יחטאו נגד האמת בזדון או בשגגה. ובני עמנו אשר מימי ילדותם גודלו על ברכי כתבי הקודש, והמחזות האלה הופיעו לפניהם עוד בשחר חלדם, אשר חיי בני עמנו כספר נגולו לפניהם וכתובים על לוח לבם בכתב אמת, - הם יקדישו כשרונם ועמלם לתאר חזיונות זרים, וישכחו כי גם לעמם יש דברי הימים נפלאים וחיים של מחזות הוד ויופי, נשגבים ונעלים, השוים להתבונן עליהם. ובצדק נוכל לומר כי הציר הפראפפעסאר מאָריץ אָפפענהיים מחייב את הצירים! האיש הדגול מרבבה הזה יוכיח, כי בעל כשרון ורוח כביר יגיע למרומי מטרתו אם גם ישאר נאמן לעמו ולדתו; האיש הזה יפקח עינינו לראות היופי השורר בחיי בני עמנו המיוסדים על אדני הדת והליכותיה בקודש. האיש הזה הקדיש שם עמו ודתו בין העמים, בגלותו לפניהם חזיוני קדש מחיי עמנו מעולפי יפעה ויופי, אשר לא ראו כמוהם עד הנה; האיש הזה זכה לשני עולמות. מלכים ורוזנים ראו פעלו ויאצלו לו כבוד ויקר, משוררים ומליצים נקשרו אתו בעבותות אהבה, ובני עמו נשאוהו על כפים כבן נאמן, ושמו מבורך בפיהם לדור דורים.

SPLIT_____

מאריץ אפפענהיים נולד בעיר Hanau בסוף חודש דעצעמבער שנת 1799, על ברכי הורים ישרים ותמימים ברחוב היהודים. אביו מצא כלכלת ביתו מעסק מסחר וקנין, ובאהבתו את החכמות והמדעים לא חשך לשחד מכספו לחנך בניו לפי רוח העת ולהשקותם ממעיני הדת והדעת, וביותר את בנו מאריץ אשר נפש עדינה ומשכלת התנוססה בו. בעת ההיא החל אור דעת משאלות הזמן להופיע על בני עמנו, וחיי ומנהגי העת הישנה היו עוד בעצם תומם; ותחת אשר הקנאים מצד אחד והחפשים מצד השני הועילו לסכסך בני הדור הישן בבני הדור החדש ולשים ביניהם איבה ומשטמה, הצליחו יחידי סגולה בהשכל ודעת, ותושיה ומזמה, לקרב את הלבבות, לשים שלום בין האמונה וההשכלה, כי תהיינה שתיהן תפארת לבעליהן. ורק אנשים אשר אמונה טהורה והשכלה אמתית באו כשמן בקרבם, רק הם יצלחו לגלות את דרך השלום הזאת, וביניהם יאיר גם שם אפפענהיים כנוגה בין כוכבי אור.

עוד בימי ילדותו נראו במאריץ עקבות הכשרון לחכמת הציור הנטוע בו מידי הטבע, ובהגיעו לימי עלומיו שכל את ידיו בבית הלמוד לחכמת הציור בהנוא לתאר יצורי הטבע ומעלות רוחו עלי גליון. מלמדו להועיל היה הציר והמחוקק המהולל קאנראד וועסטענמייער אשר אבד כל הונו בעת הפרעות בויימאר בשנת 1806 ונקרא בשנת 1807 להנוא בתור פראפפעסאר יועץ-המלוכה ופקיד משנה בבית למוד חכמת הציור, ושם עשה לו שם על ידי תלמידים מובהקים אשר השכיל ללמדם בטוב טעם ודעת דרכי החכמה היפהפיה הזאת; ומאריץ היה ביניהם מן הראשונים. בימים ההם מצא העלם מהלכים בבית שר נכבד, הנודע לשם בספרות, הגראף ווענצעל-שטערנאו, ויקח לבו ולב רעיתו טובת הלב, וימשכו לו אהבה וחסד עד כי אמצוהו כבן, וימים רבים ישב בביתם ויתענג בחברתם. אהבת האצילים האלה וקרבת אנשים נכבדים תמיד, העירו בקרבו רגשי יופי והוד, וילמדוהו להיות בדברו נאוה ומהלכו נחמד, להפיק רצון ולמצוא חן בעיני השרים המטיבים עמו. בבית איש חסדו זה מצא אפפענהיים אֹסף ציורים יקרים להעתיק מהם וללמוד לעשות כמתכונתם בדמותם כצלמם. ספור אחד יוכיח לנו עד כמה גדלה אהבת האצילים האלה להעלם מאריץ, ועד כמה חזקה בלבו אהבת דתו, ומזה נבין את החנוך הטוב אשר גודל על ברכיו; בכל ימי שבתו בבית השר לא טעם מאומה ממאכלי בשר, ואשת השר הכינה תמיד עבורו מאכלי חלב לבד. אך מרוב אהבתה אל העלם היהודי שמה לפניו פעם אחת מאכל בשר, ותבטיחהו כי לקחה הבשר מאת יהודי וכשר הוא, כי נשחטה הבהמה כדת ישראל; מאריץ בא במבוכה, כי אהבת הגבירה טובת הלב הזאת נגעה עד לבו, אך בכל זאת לא מלא חפצה ולא טעם מאומה מן המאכל הזה. כן נראה כי האמונה וההשכלה היו תאומים בלבו מימי עלומיו, ועד זקנה ושיבה לא צררו האשה את אחותה. כמשה אשר ינק משדי אמו אהבה לעמו, ובבית בת פרעה אשר לקחה אותו לה לבן ינק משדי חכמת מצרים, כן מאריץ אפפענהיים אסף במשכיות לבבו הטהור רגשי אהבה עזה לעמו בבית הוריו הישרים ועובדי ה', ובבית אצילי אירופא האיר אל עבר פניו אור הדעת ויאצל עליו מהודו, גם נתן אֹמץ ועוז בלב בעל הכשרון הנפלא הזה, לרדוף אחרי מטרתו הרוממה, להיות למופת בקרב אחיו ובני ארצו.

בשנת השמנה עשרה לימי חייו עזב אפפענהיים את אבותיו ויסע לעיר מינכען, ויצליח לגמור שם חוק למודו בהאקאדעמיא לחכמת הציור במשך שלש שנים. עוד בהיותו תלמיד האקאדעמיא ברא רוחו הכביר חזיונות חדשים וציורים יקרים, וביניהם הכי נכבד הציור “משה והלוחות” אשר עשה לו שם, ויראה גלוי לעין כל, כי כשרון כביר יצוק בו להוציא הגיוני רוח מלאי רגש ויופי לפעולת ידים. גם תמונת פני הרוזן וואללערשטיין מצא חן ותהלה בעיני כל יודע דבר חכמת הציור לאשורו. מעיר מינכען נסע אפפענהיים לפאריז, וכשרונו הוסיף להתפתח ולחשוף כל שכיות חמודותיו; ואחרי שבתו שם כשנה אחז דרכו בשנת 1821 לרומא, מרכז ומקור כל יופי ונשגב, למקום אספת גדולי החרשים והצירים בתבל: קארסטען, קארנעליוס, אווערבעק ועוד צירים מפוארים אשר הרימו אז בעיר המהוללה ההיא את חכמת הציור על מרומי קרת, ותלמידים רבים מצוינים נהרו להנות מזיו חכמתם ולעשות כיצורי כפיהם. אפפענהיים אהב בימי שבתו במינכען ופאריז להתרועע את אחיו בני עמו ולשבת בחברתם, וכן בבואו לעיר רומא היתה ראשית דרכו אל הגהעטא מקום מושב היהודים, טרם צעדו רגליו על ספון היכל הוואטיקאן; וגם ימים רבים אחרי כן, בהיותו תמיד בחוג צירים אשכנזים בני ארצו באהבה ואחוה ורעות, היתה אהבת עמו ודתו כאש עצורה בעצמותיו. האהבה הזאת, כאֵם רחמניה, הלכה אתו על דרכו כל ימי חייו; היא חשפה לפניו את היופי וההוד, השורר בדברי ימי היהודים ובחיי המשפחה והחברה; היא גלתה לפניו דרך חדשה לא שערוה ראשונים, והוא עבר את הדרך הזאת במרכבת נצחון וזר תהלה על ראשו. רוחו השואף לנשגבות ונצורות, האוהב לתת להיופי חומר וצורה בצבעים ובתמונות, מצא כל מאויי לבו בחזיוני קדש המרהיבים עין כל יהודי בימי חייו; תחת אשר רבים שתומי עינים דמו בנפשם למצא את היופי הזה רק בתמונות המיטהאלאגיע או בציורי רפאל ודורו אשר נתנו לו כבוד אלהים ויצאו בעקבותיו, וישכחו מה העת והמקום דורשים מהם.

ברומא הוכיח הנסיון לאפפענהיים, כי גם כשרון היהודי יאבד ערכו הרם בעיני רבים, יען כי ממי יהודה יצא. בימים ההם הבטיחו בהאקאדעמיא ברומא מחיר-כבוד להציר אשר יעלה על אחיו בציור “הבן האובד שב אל אביו”, ופקיד האקאדעמיא האיש הדגול והנשא טהארוואלדזען (יוצר פסל מהולל מאד) נתן את הזכות והכבוד הזה לאפפענהיים, באשר יתר שאת לציורו על כל הציורים הרבים אשר הוצגו לעין רואים. אך הפראפפעסארים האחרים התאוננו וילונו כי יזכה איש מארץ אחרת וביותר יהודי בכבוד גדול כזה, ופקיד האקאדעמיא נאלץ היה למלאות חפצם ולגרוע השכר הזה מאפפענהיים, אך עמד על דעתו כי לא ינתן השכר לאיש אחר אשר לא זכה בו.

אפפענהיים אבד את השכר הזה באשר יהודי הוא, אך תמורתו זכה בשכר גדול ונכבד ממנו, הוא טהארוואלדזען, אשר אמצהו כבן לו, ויהי מגנו ומבטחו בכל עת שבתו ברומא וגם אחרי כן. החרש-חכם הישיש הזה קנה מאת הציר הצעיר אפפענהיים את ציורו הנעים “שוב טוביה לבית אבותיו”, ויפאר בו חדרי משכיתו, והיום נמצא הציור הזה בבית-שכיות-החמדה הבנוי על שם ועל קבר טהארוואלדזען בקאפענהאגען. על ידי טהארוואלדזען נודע אפפענהיים לחכם הבנאים המהולל היסטארף, ויציר תמונתו ברוב פאר. כן נודע להקורפירסטין מהעססען, אחות פרידריך ווילהעלם השני מלך פרייסין, ויציר בעבורה את הציור “שליחת הגר מאברהם”. בימי שבתו ברומא הוציא לאור ציור נחמד “שושנה רוחצת”, אשר אין ערוך ליפיו והודו השפוך עליו, עד כי כנוהו בשם “פנינת-חמדת-הציור”; את הציור הזה רכש לו הבאראן קארל פאָן ראטהשילד בנעאפאל. בין ציורי חזיונות כתבי הקדש אשר פעל ועשה ברומא יתנוסס לתפארת הציור “שוב היונה אל תיבת נח”, אשר הוצג אז לעין רואים בבית אסף הציורים בנירענבערג, וימשוך עליו עיני יורש העצר במלכות רוסיא יר“ה ויקנהו בכסף מלא, וחברת-אלברעכט-דיירער הואילה ליקרת ערכו להעתיק ממנו העתקות בפתוחי-נחושת והמחוקק וואגנער מלא חפצה. בציור הזה נראה כי נח פתח צהר התיבה ויושט ידו להביא את היונה ועלה זית טרף בפיה; בניו ונשי בניו חשו גם הם אל החלון ועיניהם למרחוק יביטו על הארץ הנשמה אשר תשוב עתה לתחיה; רגשי ענג ונעם שפוכים על פניהם כעל פני אסיר כלא בעת יפתחו מוסרותיו. בתקופה ההיא יצא מתחת ידו גם כן הציור “משה סומך ידיו על ראש יהושע” אשר הגישו תלמידי הד”ר עדוארד קליי בהאמבורג למורם ביום חג היובל לפעולותיו, לאות כבוד ויקר. כן השלים אז את ציורו “כורש נותן רשות להיהודים לשוב לארצם ומשיב להם כלי המקדש”, אשר היה לעין רואים בבית-אסף-ציורים בפראַנקפורט דמיין, וימצא חן ותהלה בעיני כל רואיו.

אפפענהיים ישב ארבע שנים באיטאליא וישביע נפשו בחזיונות הטבע הנפלאים, המופיעים באור שבעתים בארץ הברוכה הזאת; רוחו פרש מוטות כנפיו ויעף על מרחבי יצורי חכמת הציור, ויגיע אל אפריון החכמה הזאת פנימה, ושמו יצא לתהלה בין שמות הצירים המהוללים. בעת ההיא היה גם בנעאפאל, פלארענץ, ליווארנא, ויתבונן אל ציורי הצירים הגדולים אנשי השם אשר בהם תתפאר ארץ החכמה הזאת. אך אהבת ארץ מולדת התעוררה בלבבו, ורוחו משכהו לשוב אל אבותיו ולעירו; אז עזב בשנת 1825 את איטאליא ויעבור בערי באלאניא, ווענעדיג ומינכען, ושם קבלהו המלך לודוויג מבייערן בכל אותות אהבה וכבוד, ומשם שב לפראַנקפורט דמיין, ולפניו יצא שמו המהולל בפי כל חכמי החרשים ועם הארץ, ובכל מקום בואו נחל זר התהלה והתפארת.

בפראַנקפורט החלה תקופה חדשה במעללי הציר הזה. אפפענהיים היה נעלה על כל הצירים בפראנקפורט, ובציוריו מחיי משפחת היהודים הגיע למרום מטרתו. חזיונות הטבע הנשגבים באיטאליא וציורי אנשי השם, העירו בקרבו החפץ לתאר חזיוני כתבי הקדש בחרט צירים; אך חיי המשפחה והחברה בעיר מולדתו, הנעימים ומלאים ג"כ רוב יופי, לקחו לבבו בקסם הודם, עד כי הקדיש כל ימי חייו לשפוך עליהם מרוחו ולגלותם לעיני השמש, לעיני כל העמים. הציר ירד מגבהי שחקים, מעולם החזיונות אשר נשאו רוחו שם עד הנה, לעולם החיים, אשר גם הוא בקדש יסודתו; אף הצליח להוסיף להחיים האלה מחזה שדי ויפעת שמים, ופני יצורי כפיו יהלו באור קדוש וטהור כבני אלהים, מעוררי אהבה בלב כל רואיהם. אך טרם נעביר לפני הקוראים שמות ציוריו מחיי היהודים אלה, נשוב להביט על תולדות ימי חייו. בין תמונות פני אנשים רבים פעלי כפיו אחרי שובו לארצו, עלתה תמונת לודוויג באֶרנע (1826) על כולנה, כי הצליח לתאר פני האיש המהולל הזה ברוב פאר ואמת מבלי החטיא השערה, עד כי העתיקו ממנה העתקות רבות להפיצן בארץ אשכנז. באֶרנע שש מאד על התמונה הזאת, ויהלל את הציור ואת הציר במכתבו לאפפענהיים, ומאז היה לו אוהב נאמן דבק מאח. כן הגו לו אהבה בלי מצרים גם היינע, ועוד גדולי החכמה והמדע.

עוד בשנת 1826 נודע שם אפפענהיים להמשורר הגדול גאֶטהע, אשר לא חשך ממנו תהלה. המשורר יכתב לאפפענהיים כדברים האלה: “את ציוריו אשר שלח לי למראה אשיב לו בתשואות חן; מפעלי כפיו ראיתי הכשרון הנפלא אשר חננו אלהים ושבעתי ענג וששון מן המחזות והרעיונות אשר הופיעו לפני על הגליון”. בעת היות אפפענהיים בויימאר בשנת 1827 נתכבד לראות פני גאֶטהע, אשר אצל לו אהבה ותהלה וכרע כאח התהלך אתו. אז עשה תמונת פני הקאנצלער פאָן מיללער, ובשנת 1828 הקדיש לשמו את ציוריו המתארים חזיונות שיר גאֶטהע “הערמאַן אונד דאָראָטהעא”. בוויימאר ברא גם את הציור, “האַרפנער אונד מיגנאָן”, יצורי חזיונות גאֶטהע. הציור הזה נמצא כעת בבית-אֹסף-ציורים בהנובר, והעתקות רבות נעתקו ממנו בפתוחי נחושת.

מלבד כשרונותיו נשא אפפענהיים חן בעיני אלהים ואנשים, בטוהר נפשו וברגשותיו העדינות, כאשר יעיד על זה איש חברתו במסעו לוויימאר, ה' פאָן האלטעי, במכתביו ע"ד אפפענהיים ומעלת רוחו. טרם עזבו את וויימאר נתכבד אפפענהיים על ידי ידידו גאֶטהע לראות פני כבוד הגראָססהערצאג מוויימאר, אשר פרש עליו כנפי חסדו ויכבדהו בתור “פראָפפעסאר” בחכמת הציור. אותות כבוד רבים נחל ממושלים ומלכי ארץ, ואנחנו נזכיר את אות הכבוד של מאוריטיוס-לאַצאַרוס אשר כבדהו בו המלך וויקטאר עמנואל שנים רבות אחרי עזבו את איטאליא, לאות כי זכר הציר הזה עוד חי באיטאליא ובכבודו תתימר.

משנת 1828 קבע אאפענהיים איתן מושבו בעיר פראַנקפורט, ויחי חיים שאננים בחוג משפחתו ימים רבים. בשנת 1833 הפליא עין רואים בציורו החדש “שוב איש-חיל יהודי מחיל המתנדבים לבית אבותיו כתם המלחמה”. הציור הזה נעטר בזר התהלה בשנת 1837 בבית-אֹסף-ציורים בקאַרלסרוהע, מפי כל לשון ועט. בשנת 1835 כבדו היהודים תושבי באַדען את האיש הלוחם מלחמת עמו על דרך ההשכלה וזכות אזרח, גבריאל ריעסער, בהציור הנפלא הזה לאות תודה ולמזכרת עולם. “בעליצות נפש – כתב ריעסער – אביט על הציור היקר הזה, ומאֻשר אנכי בהעלותי על לבי כי אני אדון לו, וביותר כי רעיונו ישא בד בבד עם מחשבותי בימי חלדי”. את הציור הזה נזכיר עוד הפעם בין יתר הציורים מחיי היהודים אשר נעביר לפני הקוראים. מיתר ציוריו נזכיר תמונת פני הקיסר יוסף השני, מלא קומתו, אשר עשה עבור הבאראן שלמיאל פאָן ראטהשילד, ותמונת המלך אטטא הרביעי; גם ציור קטן, נחמד אף נעים “המחזה בחלון בעת הופיע מושל העיר בפראַנקפורט דמיין”, הנמצא בבית-אֹסף-ציורים בלייפציג. הציור הזה ירתק עיני המביטים בחבלי קסם השפוך על פני הנאספים אל החלון לראות בכבוד השר, כולם מלאי עונג, ובקול צהלה ותרועת הידד יקראו שלום להאורח הבא לשכון כבוד בתוכם; מטפחותיהם הצחורות תתנוססנה בידיהם כדגלים, ועל שפתות העלמות העדינות והילדים הרכים יופיע צחוק ששון וגיל. החזיון הזה ישאר כמו חי בזכרון המביט ימים רבים ולא ישכחנו. את הציור הזה החל אפפענהיים בשנת 1848 ויכלהו בשנת 1852. אך בשנת 1853 הוסיף להפליא עין רואים בציור חדש “בית יוצר-פסל בפראַנקפורט”, הנמצא בבית-למוד-חכמת-הציור בפראַנקפורט. הציור הזה נפלא בהאור השפוך עליו באופן מאד נעלה. לנגד עינינו חדר יוצר-פסל כנטות צללי ערב; אשה כבודה אחת עם בנה ילד קטן באו לראות מעשי ידי החרש, ולפניהם שפחת בעל הבית ובידה מנורה מאירה, אשר מנגה נגדה תופיע תמונת שיש צחר, גם קרנים מידה לה סביבה, להאיר באור יקרות אל עבר פני האשה ובנה והשפחה; בעד פתח החדר נראה את היוצר-פסל בא אל חדרו. כן מלא חן ויופי הציור הקטן “מחזה ביום הולדת” (שנת 1853): ילדה קטנה תושיט לאשה כבודה צרור פרחים, ושפתיה תבענה הברכה ליום הולדת כאשר שמו בפיה משלחיה, אך עיניה וכל מחשבותיה נשואות אל עוגת-רצפים אשר תשא ילדה אחרת בחדר הזה על קערה; תומת לב הילדה נראה פה עין בעין. בשנת 1855 הופיע בבית-אֹסף-הציורים בפראַנקפורט ציורו “שלשת הטבעות”. רעיון הציור הזה לקוח מן החזיון “נתן החכם” (לעססינג), ועליו מלמעלה כתוב “רק ה' אלהים יגיד פשר דבר”.

מלבד כל הציורים האלה אשר ישימו כבוד לאפפענהיים, ויתנו לו מקום בין הצירים הראשונים בהמאה האחרונה. עוד נעלים ונשגבים עליהם שנים עשר ציורים מחיי היהודים, אשר בהם הוציא כל רוחו הכביר לפעולת ידים. לך נא אחרי, קורא יקר, להביט על הציורים האלה, ולעיניך יגלו חזיוני קדש, מלאי יופי והוד, חזיונות חיי עמנו בביתו ובחוג משפחתו, הנושאים עליהם חותם הדרת קודש; והתמונות הנעימות האלה תעירנה בלבבך רגשי אמונים לעמך ולדתו, רגשי אהבה וכבוד לגוי קדוש צור מחצבתך, וברוח דמיונך תחבק את הציר יוצר החזיונות בזרועות אהבה, ותשים על ראשו זר תהלה. החזיונות האלה יצא ולפעלם בעיר פראַנקפורט דמיין, בתקופת ימי חיי הציר…

SPLIT____

השבת, תקות כל איש ישראל בכל ששת ימי המעשה, נחמתו ותענוגו בימי עניו ומרודו; המתנה הטובה הזאת מבית גנזי אביר ישראל וגואלו, נתנה חזיונות נפלאים להציר המהולל, אשר הוסיף עליהם עוד הדר חכמת הציור ורגש אש דת המפעמהו, עד כי ימשכו עליהם ציוריו עין כל רואה בחבלי אהבה. נביט נא גם אנחנו על ציורי-שבת אלה!

1) “קבלת שבת”. החדר אשר תחזינה עינינו נקי וטהור ומפואר לכבוד שבת; רוח מלאכי השלום ירחף על כל אפסיו: מטפחת לבנה כשלג תכסה את השלחן ושתי החלות, לחם משנה, דמות הברכה ביום הששי לשובתי בשבת קודש. גם היין והגביע הנה הנם לקידוש; מנורת המאור התלויה באמצע הבית העלתה נרותיה. בעל הבית לבוש בגדי שבת נקיים וטהורים. עמל ששת ימי המעשה נשכח מלבו, מנוחה שאננה שוכנת על פניו, כל תוגה ודאבה לא תקרבנה אליו ברגעי קודש אלה. עיניו נטיו על מורה שעות כסף אשר הוציא מצלחתו, לראות אם באה העת ללכת לבית הכנסת. האב עוד יעמוד על עמדו, אך הנער האוחז בידו נכון לרוץ אורח; רוחו ימשכהו לבית-אל לבלי עבור מועד התפלה. בן חכם הוא ולשונו תמהר לקרא צחות בסדר התפלה הגדול אשר ישאהו עתה תחת זרועותיו. אמו רחצה אותו למשעי ותלבישהו מחלצות וכלו יפה אף נעים. לך לבית אל בשם ה', ילד נחמד! הן אמך עקרת הבית פה עומדת לפני מאורי אור שבת, פניה וכפות ידיה הנשאות יזהירו באור יקרות, ושפתותיה נעות ברגשי קדש תפלה זכה ועדינה: “כאור הנרות האלה תאירנה נא עיני בני באור התורה הקדושה!” ומלאך השלום עונה “אמן!”. על קיר הבית תלוי לוח קטן ועליו כתוב “מזרח”; משמאל תלוים הטלית והתפילין, גם הכיור סמל דמות הטהרה בבתי היהודים; מעל הפתח תחזינה עינינו הדס ובשמים להבדלה, ועל המשקוף כתוב: “ברוך אתה בבֹאך וברוך אתה בצאתך”.

2) “ליל שבת”. מחזה קדוש מלא יפעת שחקים! פה נראה בעל הבית ככהן לאל עליון בביתו משכן הקדושה והטהרה; זיו טהור וזך שפוך עליו מנרות השבת, ובאורן תהלנה גם כל יתר התמונות היפהפיות המופיעות לפנינו בהציור הזה. פני אדון הבית יפיקו אהבה לצאצאיו היקרים הסובבים אותו כשתילי זית; מבטו יגלה לעין כל את האֹשר השורר בלבו לראות בניו תמימים וישרים, אהובים ונחמדים בעיני אלהים ואדם, ובצחוק קל תבענה שפתותיו בדממה מקרב ולב עמוק: “המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וכו'”. הברכה הטהורה הזאת תזל כטל על ראש ילדה נחמדה ונעימה, תלתליה השחורות מלאות הוד והדר, אזרעותיה נשואות אל אביה ככנפי יונים, וכמו תשפוך כל רגשותיה ללב אביה, אשר פרש ידו האחת עליה, והשנית על ראש עלמה עדינה, אשר צרור המפתחות תלוים בצדה, לאות כי על פיה ישק עתה כל בית אביה, וכל התכונה אשר עינינו רואות ערכו ידיה בטוב טעם ודעת; אמה, אשת חיל, לא תוכל עתה לנהל דרכי הבית: הן היא יושבת שם ויונק ילין בין שדיה… הבת היקרה הזאת תרגיש קדושת ברכת אביה, עפעפיה השפילה לארץ, וכל יצורי פניה מלאים הגיוני קודש. בין שתי האחיות האלה עומד ילד קטן, ויפרוש כפיו לאביו כי יקחהו על זרועותיו. האב הישר הזה שב מבית התפלה עם אורח עני קרוא לאכול על שלחנו; הנה הוא עומד עוד בפתח הבית ומביט בדומית קודש על החזיון הזה; הנער השב מבית התפלה עם אביו ישא עוד סדר התפלה בידו, וממולו ילד יפה תֹאר ויפה מראה, לבוש מחלצות וצרור פרחים בידו, יופיע בזיו זך מנגה הנרות; האֵם לבושה בגדי שבת ויושבת עם היונק אצל השלחן הערוך. מה נפלאת ומה נעמת, חזיון שלום ושלוה! חזיון כזה יוכל להופיע בארצות החיים רק אז, עת ירדו “מלאכי השלום, מלאכי עליון” “ממעון הברכות” במשכנות גוי קדוש שומר אמונים!…

3) “ברכת הרב”. לנגד עינינו בית הכנסת, בין הבימה ובין ארון הקודש, ביום השבת בבקר. על ארון הקודש כתוב: “דע לפני מי אתה עומד”, ועל הפרוכת: “זכור את יום השבת לקדשו”, ונר-תמיד תלוי לפניו. מימין ארון הקודש עומדת מנורת המאור עם שבעת נרותיה, ומשמאלו על לוח התלוי על הקיר כתוב: “הנותן תשועה וכו'”. תפלת הבקר נשלמה ובאי בית ה' שבו לביתם, רק איש אחד עוד יושב בצד מזרח עטוף בטליתו ולומד משניות בעומק הגיון. הרב הנכבד גם הוא עוד יושב על מקום כבודו, טליתו אצלו על כסאו ולפניו גמרא פתוחה; הישיש הישר באדם הזה יאציל ברכותיו על ראש נער, טרם שובו עם אביו לביתו אחר התפלה; תום וענות צדק נשקפות מעיני השב הזה, חכמת אלהים תאיר פניו, רוח טהור וטוב ירחף על הצחוק הנעים המשעשע שפתותיו היפות, הפתוחות ונוטפות ברכות שמים; אזנינו תקשבנה צקון לחש זה בחרדת קודש, הנער יטה ראשו בענוה לברכות מורה הצדק, ורגשי-יה ימלאו כל בתי נפשו. אביו, איש נשוא פנים, עומד עליו ובדומיה יאזין קול הברכות על ראש בנו ועיניו הרטובות תענינה אחריהן: “אמן!”.

4) “יום-השבת-בצהרים”. חזיון יקר! לנגד עינינו תרחף המנוחה השוררת בבתי ישראל ביום השבת אחרי סעודת שחרית. לפנינו יופיע חדר איש עשיר בכל הוד והדר; על השלחן פרושה מטפחת יקרה, ועליה עוד יעמדו שני גביעים, פרחים ונצנים יתנוססו על החלון הפתוח. אדון הבית עוד יושב לפני השלחן על כסא הכבוד, תיבת כסף בידו, ובנו הנער הנחמד והיפה יקרא לפניו מעל הספר, אך מטעמי יום השבת ונעים קול בנו סגרו עפעפיו בתנומה נעימה. האב השקט והשאנן הזה לא ישמע ולא יחוש כל הנעשה ברגעים אלה לפני שלחנו. הביטו על העלם היפה היושב שם בקצה השלחן! בן עוני הוא וקרוא לאכול על שלחן אדון הבית כדי שבת בשבתו, ולפניו גמרא פתוחה כדרכו להגות בה תמיד אחרי הסעודה; אך עתה שכח תלמודו, עיניו וכל מחשבותיו נטיו על העלמה היפהפיה בת אדון הבית, היושבת ממולו לימין אחותה הבכירה, וישאף מליה הנעימים. מה רב האור השפוך על התמונות והחדר! האור הזה יפיץ נגהו על פני זקן הבית הנם במנוחה שאננה, ישפוך אור יקרות על הנער הנעים מראשו ועד כף רגלו. מנגה נגדו יופיעו פני העלם, תלתליו ומצחו בציון האהבה, וישלח קרנים עד האחות הצעירה, ופניה גם הם יהלו באהבה טהורה, וישוב להאיר פני האחות הבכירה היושבת בין הרעים האהובים באור חן וחסד. האהבה, בת שמים, עפה ממרומים מעל להפרחים בעד החלון הפתוח, ותמלא כל אפסי החדר בזיו זך וטהור אשר לא יתֹאר באומר ודברים!

5) “מנוחת-שבת”. הציר יוסיף לענגנו בחזיוני מנוחת שבת, פה נראה הדומיה העמוקה, הענג והנעם האצורים בתנומת הצהרים בשבת קודש. התנומה הזאת פרשה כנפיה על כל אפסי רחוב היהודים אשר תחזינה עינינו עתה, וכמו כל הרחוב נם שנתו. לפני פתח בית מסחרו, אשר עוד ביום אתמול סוגר על מסגר, יושב אדון המסחר בלבושי כבוד, ועיניו נשואות השמימה בדומית שקט ותוגה חרישית. שתי ידיו פרושות כשתי כנפי חסד, לחבק בזרועות אהבה את אמו הזקנה היושבת לשמאלו, ואת בנו יחידו וידידו, נער יפה אף נעים, העומד לימינו. רעיתו עזבה ארצות החיים להתלונן בצל שדי, וברגעי מרגוע אלה עלה זכרונה היקר לו על לבבו, ומבטו יבקשה בין צבאות שמים במעון עדן. הנער נשען אל אביו באהבה, תחת זרועו החומש עם סימן מקום תלמודו, בעמדו היום על המבחן לפני הרב לעיני אביו, ובידו אות-נצחון הוא הפרח ופרי העץ אשר יביט עליהם עתה בגילה שאננה. האֵם הזקנה, בעלת כל בית בנה, כאשר יעיד צרור המפתחות התלוי מצדה, יושבת והוגה בספר “צאינה וראינה”. מה נעימה האֵם הזאת, ומה רב החן וההוד אשר אָצל לה הציר באהבת לב ונפש! תום וצדק, שלום ואהבה, חכמה ותבונה, לב טוב ונפש יקרה יחדיו נקבצו באו בפניה; ואיך לא ישלח ה' את ברכתו אל הבית אשר עיניה צופיות הליכותיו? הלאה מעט בפתח הבית יושבת האָמה הנרדמת; לרגלי הילד ישכב החתול המתענג גם הוא במנוחת שבת; שם ברחוב מבעד החלון על המכפלה השניה, תביט אשה ותנומה שוכנת עליה; שם עומד נער אחר צלול ברעיונותיו ועיניו נשואות השמימה; שם ברחוב יושב איש נרדם נשען על כף ידו. כל התמימים והישרים האלה מתענגים תחת קוי השמש המאיר ברחוב היהודים בחצות היום. מימין הציור תחת המספר 1789 נראה נגה ההשכלה, שום בתוך החדר יושבת בת אדון הבית ובידה ספר אשר תקראהו בשום לב.

6) “המסה”. ציור נחמד אף נעים! ביום השבת נראה פה נער רך בשנים, העומד לפני הגמרא הפתוחה על השלחן למעלה מראשו, ובכל זאת ישיב באֹמץ רוח על כל שאלות הרב המנסה אותו בלמודי סדר השבוע. המורה המנסה יושב על כסאו, עיניו ותנועות אצבעות ידיו תוכיחינה לנו כי מתאמץ הוא לחקור ולדרוש את הנער אם אמנם למודו שגור ושנון על פיו, ככל אשר הורהו בששת ימי השבוע. בת הרב יושבת לא הרחק מהם, ובכל חפץ לבב תטה אזן קשבת למענה הנער; בצחוק שפתותיה תעיר בלבו אֹמץ הרוח לענות בחכמה ודעת, עד כי תשמע תהלת הרב כי יצא מזוקק שבעתים מכור הבחינה, כי הגדיל תושיה; אז תתן לו לאות-נצחון פרי העץ מן הקערה אשר בידה. רעיון הציור הזה יקר מאד לנו. הוא יראה לעינים כי הקים ה' הבטחתו לבית יעקב לאמר: “רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם”. הוא יגלה לעין השמש כי בני עמנו ידעו תמיד ללמוד לבניהם תורת ה' עוד בשחר טל ילדותם, וכל סערות העת לא יעקרו נטעי נעמנים אלה אם בעודם רעננים היו שתולים על מי התושיה. וכן בכל יתר ציורי אפפענהיים נראה את הרעיון הזה; כי הילדים וספרי למודיהם יתלכדו ולא יתפרדו. –

7) “מוצאי שבת קודש”. הציור הזה הוא ההפך מן הציור “ליל שבת”, ותחת כי שמה אור יקר זרוע בכל עבר ובכל פנה, פרש האופל פה את צלליו בכל ירכתי הבית. בתוך המנורה העלו רק שתי נרות אשר תפיצנה מעט נגה על התמונות העומדות תחתיהן. אדון הבית עומד באמצע החדר ושופך יין בגביע להבדלה; תוגה שאננה שוררת על פניו, ושפתותיו דובבות:

"אלהי אברהם יצחק ויעקב אבותינו,

שמור עמך ישראל למען תהלתך.

שבעת הימים נא יבואו אלינו,

לברכה והצלחה למקדישי שמך.

השבת הקדוש הן עתה יעזבנו וכו'".

אם הבנים עומדת אצלו, ידיה מול לבה, ועיניה הנשואות שמימה תענינה “אמן”; בתה העלמה תתרפק עליה באהבה ותחבקנה; הילד האוחז נר ההבדלה בידו ירים אותה למעלה בגאון, ומנגה נגדה יהלו פני התמונות הסובבות את אדון הבית. הבחור האוכל על שלחן בעל הבית מדי שבת בשבתו עומד נשען על שלחן הכתבים, אשר עליו ינוחו עוד המכתבים מיום השבת סגורים בחותמם. האב הזקן יושב עצב לפני השלחן. לב המביט על הציור הזה ירגיש, כי השבת הנעים יעזוב עתה את הבית הזה, ואתו יחלפו גם הששון והמנוחה, ותחתיהם יבואו ששת ימי עמל וצער, ויקראו את כל המתענגים האלה למלחמת החיים. –

8) “סדר ליל פסח”. בליל שמורים זה יתרומם היהודי משפל שבתו על כנפי אמונתו הטהורה, ולבבו יתפאר בגאון ישראל ותעודתו הנשגבה בין העמים; בליל שמורים זה מלך הנהו, ורעיתו המלכה יושבת לימינו, אך אדרת תפארתו הוא תכריך בוץ, כאשר עינינו רואות בהציור הזה, למען לא ירום לבב המלך… בליל שמורים זה ישתו ארבע כוסות לזכרון הגאולה מעבדות לחירות, ואפפענהיים נתן סימן לזה בארבע צלוחיות מלאות יין העומדות על שלחן קטן; בליל הגאולה הזה תפתחנה דלתות כל משכיות ישראל, והיהודי העשוק ורצוץ משפט, ישמיע ממסתרי הגהעטטא לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, כי יבוא הקץ לאכזריות רצח ורשע כסל; כי מארת אלהים וקרץ משדי ירדוף עד חרמה כל מעניו ומצמיתיו וישמידם מתחת שמי ה'. וברגע הנשגב הזה יגלה הציור לעינינו מחזה ליל שמורים: שם פתח המשרת את הדלת, ומקומו נראה על הכסא העומד לפני השלחן, כי בליל גאולה זה לא יפליא היהודי בין אדון לעבד, ומקומו יכירהו בין יתר בני הבית. סביב לשלחן ישבו כל בני הבית, תחת אור המנורה השולחת קרנים על כל החדר מסביב, ופניהם נהרו מטוב לב; אצל כל אחד יעמוד גביע כסף ובאמצע השלחן תתנוסס “כוס אליהו” הגדולה מכול. לפני הקערה על מטת ההסבה יושב אדון הבית עטוף לבנים וכוסו בידו לקרא “שפוך חמתך”. אך מדוע זה יופיע צחוק קל על שפתי המסובין? עיני האב יהגו אהבה, פני האֵם יפיקו שמחה נסתרה ועליצות נפש? שני הנערים הנחמדים כשני תאמי צביה יביטו בעין חודרת על אחותם היושבת ממולם, והיפהפיה הזאת השפילה את עיניה לארץ? פתרון החידה הזאת, הם דברי האורח היושב לפני השלחן, אשר הרהיב בנפשו להוציא לפני כל המסובין ברכות לבו להאנשים הישרים והתמימים האלה, ויאמר: לשנה הבאה בליל שמורים, תשב בתכם לפני שלחנה כמלכה לימין אלוף נעוריה – המלך; לכן יופיע הצחוק על שפתי האב המאֻשר, לכן תעלוזנה כליות האם היקרה, לכן לא יסירו האחים הנאהבים והנעימים את עיניהם מן אחותם, ולכן השפילה חבצלת השרון זאת את ראשה בבושה ובפחד… בהציור השני יראה לנו הציר כי נבואת האורח באה ונהיתה.

9) “החופה”. ציור יקר הערך לפי תוכנו ומלאכתו המהֻלָּלה. החזיון יוצא לפעלו בחצר בית הכנסת, תחת רקיע השמים עם צבאות כוכבי ל.ל. על יציע בית הכנסת מחוץ תלוי דמות מגן דוד ובתוכו כתוב: “קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, ובאמצע: “מזל טוב!” החתן והכלה לבושים אדרות תפארת, ושרשרות כבוד יתנוססו על חשן לבבם, לאות כי יתלכדו ברתוקות האהבה; הטלית יכסה ראשיהם ועליהם מלמעלה נטויה חופת כבוד. ברגע זה ישים החתן טבעת קדושין על אצבע אהובתו אשר הושיטה לו ביראה ופחד, ובין עפעפיה תזהיר כספיר דמעת בת עין; עינינו תכיר כרגע את היפהפיה אשר ראינו בליל שמורים. הרב עטוף בטליתו קורא את הכתובה. אבי החתן עומד לימין בנו הדור בלבושו, ופניו מפיקים גילה ונחת, גם פני אֵם הכלה ינהרו בעליצות כליות וקרב, על ראשה יתנוסס זר תפארה, ועדיה וחליתה יוסיפו לה יפעה ויופי ברגעי אשרה אלה; כן יתר נשי החן המופיעות לפנינו לבושות מכלול ועדי עדים כפי חקי העת החדשה. ילדה נחמדה כלילת יופי מתרפקת על זרועות אמה, ושתיהן תצחקנה מטוב לב על הדוד העשיר אשר לא ידע קרוא השבע ברכות מעל הלוח, ועוד מעט יעורר שחוק בצחות לשונו בשפת קודש. שם משמאל המחזה ימהר נער אחד בטרם מועד, לקרא בקול גדול “מזל טוב!” והאיש העומד אצלו ישתיקהו. הנער האוחז בידו היין והכוסות, יביט בתמהון על רעהו העשוי לבלי חת וישמיע קול רעש גדול ברגעי קודש אלה. פה נראה גם את הבדחן על יציע בית הכנסת והמנגן בכנור, גם נער אשר עלה שמה למען יוכל לראות מלמעלה את כל החזיון הזה. –

10) “הסֻּכָּה”. ציור כליל תפארה. לפנינו תופיע סכת חמד מעולפת פרחים ונצנים, ומעוטרת בזרי פרי הלולים מרהיבי עין. האב יושב ראש ומקדש על היין, וגם רעיתו תפארת ביתו תפאר את הסכה בהוד פניה; על זרועותיה ילד שעשועים ואחות האם תביט עליו בעיני חן. הבחור הקרוא לשלחן החג והבנים הצעירים יושבים במנוחה ומקשיבים דברי הקִִדוש. המבשלת תשא את הקערה עם התבשיל אשר נרדו יתן ריחו באף החתול השואף אליו בפתח הסכה. שני נערים נוצרים, תלמידי בית הספר, מביטים מבעד חגוי הסכה בתאות נפש על החזיון הזה; הם לא יצחקו כי אם מלאים חרדת קודש, ואחד מהם הסיר מגבעתו מעל ראשו לאות כבוד.

11) “הסנדק מחכה על הרך הנמול”. הציור הזה מלא רוח חיים ותנועה, ולמלאכתו נאוה תהלה. לפנינו החדר הסמוך לבית הכנסת. על כסאו של אליהו יושב הסנדק בגאון, כי חזות פניו והדרת אדרתו יעידו על כבוד עשרו, ומבט עיניו יאמר לכל: יען כי קצין עם ונשוא פנים אנכי לכן זכיתי לכבוד כזה! אצלו עומד המוהל עטוף בטליתו, וכל מעיניו לבחון היטב את הסכין אם אין בו פגם. יתר הנאספים יחכו לראות בעוד רגעים אחדים את הבן הרך נכנס בבריתו של אברהם אבינו. משמאל החזיון יתאמצו הנערים לעלות על מקום גבוה לראות במחזה. ואיש את רעהו ידחקון ועוד מעט תטוש המלחמה ביניהם, לולא מהר השמש לעשות סדרים ביניהם ולהפרידם; נער אחד עומד על הקופה של צדקה, כגבור מנצח על שדה קטל, ועוד ידו נטויה להדוף את רעהו החפץ להסיג גבולו, וגם השמש חש לעזרתו; ואזנינו תשמענה קול הנער העומד על הארץ: מדוע נתן רעי במרומים ואני בשפל אשב? – קול השאלה הזאת נקשיב לרגעים בארצות החיים, אך אין לה פתרונים. מימין המחזה מבעד הפתח נראה שבע תמונות נשים לבושות לבנים, ואחת מהן תשא את היונק על זרועותיה, והאב (געפאטער) העטוף בטלית פרש ידיו לקבל את הרך הנמול.

12) “שוב איש חיל יהודי מצבא המתנדבים לבית אבותיו בתם המלחמה”. רעיון הציור הזה נעלה ונשגב מאד. הציור הזה הוא סמל דמות השלום השורר בין הדור הישן והדור החדש, בין האמונה הטהורה והיהדות, ובין רגשי אהבת ארץ מולדת וחובת כל איש למלכו. מחזה הציור יתאר לפנינו את הבן השב ממלחמה לבית אבותיו, ביום השבת אחרי סעודת הצהרים. מרחוק נשאתהו האהבה אל אבותיו על כנפיה, ויחיש דרכו לבוא ליום הקדוש בזרועות הוריו, אשר חכו בכליון עינים רגע בואו. ליל השבת עבר בתוחלת ממושכה, גם בקר יום השבת חלף הלך לו ועקבות הבן האהוב עוד לא נודעו; אחרי סעודת הצהרים פתח האב הישיש גמרא להגות בה כדרכו תמיד, ופתאום הופיע הבן אשר המה מבקשים, והנה הוא יושב עתה לימין אביו המלא ששון, וישמיעם מכל אשר עבר עליו בימי עבודתו בצבא; הזקן יחבקהו ביד ימינו ושמאלו מונחת על הגמרא הפתוחה; אמו השיבה את נפשו במעדני יום השבת, ובאחזה בידה הקערה לשוב להביא לפניו מטעמים, תטה עוד אזן קשבת לקול בנה האהוב; אות הכבוד בתמונת שתי וערב המתנוסס על לבו, אשר זכה בו בהצותו את אויבי ארצו על שדה קטל, לא ישיב ימין אביו התם והישר ממנו; אחותו העלמה תחבק ראשו בזרועותיה, ופניה ינהרו משמחות וגיל, גם פני אחיו ואחותו הצעירים יצהלו מטוב לב; אחיו הצעיר יתבונן על החרב העומדת בירכתי הבית, ויפחד לגעת בה בקצות אצבעותיו. הציור מלא הוד ויופי עד כי לא תשבע כל עין ממנו. –

אלה הם מפעלי הציר הדגול מרבבות אחיו, הפראָפפעססאָר מאָריץ אָפפענהיים. ברוחו הנשגב הגיע עד תכלית החכמה, ובתבונה ודעת ידע להביא תועלת בכשרונו הנפלא לאחיו ובני עמו, ויהי אהוב ורצוי בעיני אלהים ואדם. עד זקנה ושיבה ישב בעיר פראנקפורט דמיין, וכבוד והדר עטרוהו מכל עברים. וימת אפפענהיים זקן ושבע ימים בשנת השמונים ושלש לימי חייו ביום ז' אדר תרמ"ב (26 פעברואר 1882) יום בו מת בנשיקה גם אדון הנביאים. כבוד גדול עשו לו במותו, ושמו לברכה לדור דורים בפי כל יודעי ערכו. הבו, בני עמנו, גודל לשם אפפענהיים, וצאו נא אתם, צירים צעירים, בעקבותיו, ואז ישמח יעקב ויגל ישראל כי חכמת הציור תציץ ותפרח על שדמות דברי ימי עמנו וחיינו, ותביא פרי קודש לשם, לתהלה ולתפארת לעמנו ולצירינו גם יחד; ורק אז נקוה כי בני עמנו יאירו פניהם אל החכמה היפהפיה הזאת, יסלסלוה וירוממוה ויקרבו בשתי ידים את הצירים המקדישים ימיהם וכשרונם לעמם ולדתם.

מי יתן והיה אפפענהיים למופת בקרב אחיו עד עולם, כי לא קם כמוהו עד היום ציר יהודי נפלא בכשרונו ובחכמתו, ברגשי אמונים לעמו ולדתו, בלב טהור ונפש עדינה אוהבת כל רם ונשא, נשגב ויפה, המתהלכת גם בימי חייה בין צבאות שמים! אשריך, אפפענהיים! כי עשית לך שם עולם, ודור לדור ישבח מעשיך וציוריך, ויירשו זר התהלה עד עולם סלה!

תרמ"ד, פעטערבורג.

האדם מכונה או לא? / מרדכי צבי מאנה

(ע"פ דרשות הפראפ. לאנדצערט)

כבר הסכינו רבים וכן שלמים לדמות ולהשוות בנין גו האדם ופעולת אבריו לבנין מכונה ופעולותיה. ובאמת, אם נשים לב לתנועות האדם, אז נראה כי התנועות האלה דומות מאד לתנועות מכונה ולפי ראות עינינו נוכל לחרוץ משפט כי ההשואה הזאת יש לה על מה שתסתמך. אף כי תנועות אברינו שונות ורבות מאד, בכל זאת יש חוק וגבול להתנועות האלה, כי כל תנועה תצא לפעלה על פי תמונת מסגרת עצמות האברים, ואֹמץ השרירים והעצבים וכו'. אם נביט, למשל, על תנועת ההליכה אצל האדם, מבלי שום לב על שנוים קטנים התלוים ברוח כל אדם, בחנוכו וגדולו, אז נוכח כי התנועה הזאת אחת היא אצל כל אנשי תבל, אף כי בני האדם נפרדו למשפחותיהם, לשבטיהם ולגוייהם. חק אחד ומשפט אחר לתנועת ההליכה באנשים שונים, סדר וערך ידוע לה כמו במכונה, על פי הכח המניע תחליף רגל אחת את רעותה והניע את הגו ממקומו הלאה. האדם אשר רגליו שלמות ובריאות לא יעלה הרעיון אף בלבו לכווץ ולקצר עצבי רגליו על פי סדר ידוע, כדי להניע משא גוו קדימה;רעיונותיו יוכלו להיות אז מפוזרים ומפורדים לכל רוח, יוכל לשוחח את רעהו, או להיות תפוש במזמותיו, ובעת הזאת יתכוצו העצבים במשטר וסדר, יניעו את הרגלים, והגו יובל ממקום למקום, כאשר תעשה מכונה טובה ומסודרה ע"פ כח המניע אשר בתוכה.

לבנו יתכווץ עד מאה אלף פעמים מעת לעת והכל בסדר נכון ומשטר נפלא, וכמכונה שואבת מים ישאב דמנו ויזרקנו בכח כמוה לכל חלקי גופנו. החזה יתרחב ויתקצר, כנאד הרוח, לפי מלאת החזה ברוח אשר הריאה שואפת או תריקנו. במלה אחת, הארגאניזם החמרי של גופנו שוה בדברים רבים למכונה.

מקץ ימי הבינים בתחלת העת החדשה העיר הדמיון הזה רוח אנשים חכמים לנסות כחם לברא בריאות בעלי תנועה ופעולה, ע"פ חכמת המעכאֵניק, הידועות בדברי הימים בשם “גולמים” ( Автоматы ), במאה העברה הפליא החכם וִויקאָנסאֶהן עין כל רואה בהראותו אוז מעשי ידיו אשר אכל ועכל אכילתו כיצור חי; ואדם מנגן בחליל ומחליף אצבעותיו כחק וכהלכה. גם החכם דראזע יצר אז בחכמתו נער כותב מכתבים ונערה פורמת על פי הנבל, אשר תנועות עיניה התאימו עם תנועות ידיה, וככלות הנגון עמדה ממקומה ותשתחוה ביראת הכבוד לפני המון העם המשתומם, ויהי לנס!

לולא האמינו החכמים ההם אמונה אומן כי בנין גוף האדם שוה בכל דבר לבנין מכונה מעכאַנית, כי אז לא נוכל להבין איככה הקדישו חכמתם הרבה והעת היקרה עם העמל להתעסק בהבלים כאלה, אשר בעיננו יראו כשעשועי ילדים. החכמים ההם אשר לא נפלו ברוחב דעתם מגדולי חכמי דורנו, תחת להביא תועלת אמיתית לטובת ישובו של עולם, בלו ימיהם בהזיות והשערות כי סוף סוף יצלח בידיהם לברא גולם חי פועל פעולות כאדם, מביא תועלת בכחו וגבורתו, אשר לא יירא המותה או חלי ומדוה. לפני שלשים שנה עוד הראו לעין כל נער הכותב מעשה ידי דראַזע. בנין הגולם הזה נפלא כל כך, וגלגליו רבים ומסובכים יחדו, עד כי גם חכמי לב נלאו לבוא עד תכונת החכמת היוצר הזה, ורק שכל נפלא יוכל להבין איכה יפעל האַרגאניזם-המכאַני הזה את פעולותיו. האינקוויזיציה הספרדית חשדה את הנער הזה ואת יוצרו במעשה להטים וכשוף ותושיבם בבית האסירים, ולולא העמל הרב אשר עמלו חכמי הדור לקרא להם דרור, כי אז עשתה בהם שפטים נוראים, מזה נראה כי הגולמים האלה נמשלו אז בעיני ההמון כאנשים חיים מבלי כל הבדל, עד כי הטילו ספק אם נוצר ע“פ הטבע בידי אדם, או ע”פ שמות וצרופים, כשוף ולהטים וכדומה. יוכל היות כי גם החכמים ההם בעצמם לא נסו ולא קוו לפחת באף יצוריהם רוח חכמה ודעת,נשמת חיים עם כל כשרונותיה, אך מה יחסר לנו אם עבדנו לא יחכם, לוא אך ימלא חובותיו במשטר וסדר כמכונה מסודרה, ויהי אמיץ כנחשת וברזל, במקום העצמות והבשר של אדם חי אשר בעלה נבל הנה הנס, בימינו אלה, אשר הניסיון יחדו עם העת הורו לאדם דרך חיים, יתאמצו חכמינו לברא מכונות אשר תמלאינה פעולות אלפי אנשים ולא פעולות איש אחד, ואחת היא למו אם צורת אדם להן או לא!….

ע“י החפץ והתשוקה להתחרות עם הטבע ולברא יצורים כמוה, ע”י האמונה כי בגין גוף האדם ובנין מכונה חקים אחדים להם, בא רעיון אחר בלבב חכמי המאה השבע עשרה והשמנה עשרה, רעיון אשר מצא מסלות עמוק בלב חכמים רבים ואשר סוף כל סוף נוכחו כי מן הנמנעות הוא ולעולם לא יצא לפעולת אדם. הרעיון הזה הוא להמציא תנועה נצחית ( perpetuum mobile ) כלומר: מכונה אשר תעשה פעולתה לעולם ועד מבלי מעורר חיצוני, מבלי כח דוחה או כח מושך, מבלי מים, אש ורוח ושאר כוחות הטבע. לפי ראות עיניהם חרצו החכמים ההם משפט, כי האדם וחיתו הטבע אינם באמת כ“א מכונה בעלת תנועה נצחית, כי הם יתנועעו מבלי כח חיצוני, רק ע”י כח פנימי הנטוע בם. הדעת, כי כח האדם יתקיים ויתרבה ע"י האויר החמוצי והמזון, עוד לא הכתה שורש בחכמת הדור העבר. לפי דעתם יצא כח האדם ממנו בעצמו, הוא מקור כחותיו והוא ישתמש בהם, ולכן טרם גמרו בדעתם לעשות אנשים חיים בידי אדם, נחוץ היה להם למצא את הכח הנצחי הזה.

יחד עם הניסיונות האלה צמחה תקוה חדשה לעשות כסף מאפס: הכח הנצחי הן ימציא כח עובד לעולם ולא ידרש כל הוצאה להסיקו ולהעירו וכדומה, נמצא, כי ישיגו רב תועלת מאפס. התקוה הזאת להתעשר הוליכה שולל ותעור גם עיני פקחים, כאבן החכמים אשר האַלכימיקים הקדמונים בקשוהו שנים רבות ולא מצאוהו. כבר היה הדבר למצא פתרון לשאלה כאלה, רוב עמל וחכמה היו דרושים אל החפץ הזה. אך המטרה לרכש תועפות כסף מלאה חן וקסם כל כך, עד כי עוז בידה לעורר כח דמיונים כבירים, להוליך תועה באור מתעה ימים ושנים את הרודפים אחריה, לרמותם תמיד בתקוה כוזבה כי עוד מעט ומטרתם בידם, ולהכותם סוף כל סוף בעורון ושגעון, עד כי לא ידעו לתת חשבון לעצמם ממחשבותיהם ופעולותיהם, רק מעט מעט ברבות הימים נוכחו לדעת כי אין פתרון והתרה לשאלה כזאת.

הסבה לכל הדמיונות וההזיות האלה היא אי ידיעת חכמת הטבע וסוד כח הצרור בכל אברי גופנו, מקורו ומהותו, הם חשבו כי גו האדם בעצמו יברא הכח הפועל, והחום והכח הם תוצאות בנין מעכאַני נפלא, ומדוע יבצר מחכמי בנאים כמוהם לעשות כדמותו כצלמו?

בימינו אלה כבר נדע כי החום והכח בגוף האדם מקורם כמו במכונת הקיטור. המזון הוא המקור האמתי לכח גופנו וחֻמו, הוא חמר נשרף, אשר ע“י העכול יבא בתוך הדם, וישרף לאט ע”י יסוד החמוצי אשר הריאה שואפת אל קרבה, כן ידוע לנו, כי המזון יהפך ע“י העכול, כאשר ישתנו העצים בתוך התנור אחרי עלותם כליל על המוקד. ההשתוות הזאת גדולה כל כך, עד כי נוכל לשער כמות החום וכח הפועל אשר יוציא האדם ע”פ כמות מזונו אשר יביא אל קרבו, ממש כאשר אנחנו משערים כח מכונת הקיטור ע"פ החמר הנשרף הנחוץ לה.

בדעתנו עתה, כי גו האדם בנוגע לכחו וחמו לא יפלא בכל דבר ממכונת הקטור, כי בשניהם תלוי הכח הפועל בהחמר הנשרף אשר יעניקו להם, בדעת הזאת כבר צעדנו צעדים רבים קדימה ועזבנו אחרינו את החכמים בעיניהם אשר חפשו ובקשו לברא כח נצחי מאפס, ויבחרו להלביש חפצם בתמונת אדם או חיה, המסכה הנסוכה על פלאי בנין גו האדם ושאר היצורים הורמה, אחרי אשר חכמת הטבע והכימיה עלו במעלות בימים האחרונים.

אם בימי המאה העברה, טרם ידעו מקור פעולות הגוף, דמו והשוו בנינו למכונה, בימינו אלה על אחת כמה וכמה, אחרי דעתנו כי כל פעולותיו השונות והנפלאות כולן הן רק תוצאות חקי הטבע והכימיה. אמנם נגד משפט כזה יתעוררו רבים ומחשבה כזאת על האדם בחיר היצורים הנברא בצלם אלוהים יחשבו לחטאה, ויראונו בעליל כי גו האדם קשור בעבותות אהבה עם נשמתו אשר לא למכונה לזכות בחלק ממרום זה.

ובאמת – מנהל המכונה אשר בשכלו יטנה לאשר יחפץ יעמוד מחוצה לה, ומנהל האדם, רוח מבינתו, אחוז ודבוק בו, האדם יעשה כל מעשיו בחשבון ודעת. את ההבדל הזה שבין האדם ובין המכונה לא יכחיש כל איש, ולשוא יעמלו לדמות פעולות המוח הנפלאות ע"י התעוררות רוח האדם העולה למעלה למשכיל, עם פעולות מכונה המעכאֵנית. השכל הבריא יכחיש כל זאת, אין כל ספק כי גם פעולות הרוח תלויות בחקים חמרים ובמשפטי הטבע, אך עד הנה עוד לא גלו החכמים פני הלוט הלוט על השאלה הזאת, ומכבוד הרוח עוד לא נגרע דבר.

אדר, תרמ"ו. ראדאשקאוויץ

הרהורים רעים / מרדכי צבי מאנה

בדד משמים ישבתי בחדרי ועל עפעפי נפלה תרדמה. השֵּׁנה היא הנחמה האחת בחיי עיר קטנה ההולכים לאט ומוליכים כשמן מימיהם, בלי תנועה ובלי גלים. לולא היא שהיתה לנו, יאמר בן עיר קטנה, כי אז תמנו לגוע באפס עבודה ומעשה במשך ימי הקיץ הארוכים, וגם אנכי מעת אשיותי נפלו… אצבעותי שפלו, ומבעד הערפל אשר יכסני לא אראה כל חזיון לוקח לב מעורר נפש, נותן כח לאין אונים לפעול ולעשות, לקבל ולהשפיע תועלת, ורק החלום ישוב ישעשעני ויעביר לפני רגעי אָשרי שכבר נשכחו, ואיך לא אחמוד את השֵּׁנה אֵם כל חלום והלך נפש?

ישבתי ונרדמתי, והנה יד שלוחה אלי ותעירני, פקחתי את עיני וארא מלאך דובר בי לאמר: קום כתוב! ואומר: מה אכתוב? ויאמר את אשר אתה רואה ושומע. צדקת, עניתי, אקומה נא ואסובבה בעיר, בשוקים וברחובות, לראות ולשמוע. יצאתי מביתי ואשא את עיני ואראה את השמש בכל הדרו על תכלת השמים ורוח אביב נשב נשמת חיים באפי, וימלך עלי לבי לכתוב שיר חדש בשבח האביב כדבר בעתו. עודני הוגה בדעה זו וחרוזים כדבורים סבוני: עבר חרף, קשה הערף, שמש אביב, יזרח סביב. על מי פלג, אין עוד קרח, במקום שלג, יפרח פרח; גם צפרים, מן היערים, עפים שרים וכו' וכו'. הרפו מעט! תנו לי להשיב רוחי, גערתי בחרוזים, מה תתנו ומה תוסיפו לי בשאונכם והמונכם אם כעטלפים לא תראו אור, כי לא לשירים כאלה מקום במכ"ע ילדי יום. לא אביט שמימה כי אם אשפיל לראות כל הנעשה והנשמע סביבי בין העם אשר בקרבו אנכי יושב ואת אשר אראה אגיד.

תפוש במזמות אלה עליתי על ראש פסגת השוק החדש ואבט מסביב. והנה ציור נחמד לנגדי, מראה עיר קטנה בראשית ימי האביב: יערים קטנים בלבושם הירקרק אשר לא יבול על ראשי הרים גבנונים יסובבו את העיר מכל אפסיה ועלימו יתנוסס הר בית מועד לכל חי הנשא מכולם בהדרת קדשו; אילנות כבירי ימים ישיתו כליל צלם על שוכני דומה וביניהם יופיעו ממרחק מצבות אבן, וממרום עמדתן תבטנה על העיר המשתרעת לרגלן להזכירה יום פקודה… לרגלי ההר ילפת נהר קטן ארחות דרכו בשובה ונחת, ולא יעיז להשבית מנוחת הרפאים בשאון גליו. מעל כל גגות בתי העיר יתרומם בית הכנסת בשיא גבהו הנושא עליו חותם הזקנה והשיבה. עיני משוטטות הלאה. רחובות העיר מלאים ילדים משחקים ומשוררים מבלי מפריע. דלתות הבתים נפתחו, כלי הבית רוחצו למשעי והוצאו החוצה. שם יושב החיט במחטו והסנדלר במרצעו בחצרות וברחובות, כי חג האביב הנה בא וכל ידים מלאות עבודה. גם הפרות והעזים עזבו מכלאותיהן ומטילות בחוץ לרוח היום; שמה נאספו סביב עגלות אכרים העומדות לפני בית-משקה, והמספוא יהיה להן לשלל. בקללות והנפת השוֹט ירוץ האכר לגרשן וכמעט יסב פניו תשובנה למלאכתן. מכאוביו יוכל להרגיש רק האיש הנרדם בחרבוני קיץ תחת העץ וזבוב עז פנים יעירהו לרגעים בעקיצתו… שם תרנגולות תחת פקודת התרנגול מנקרות באשפה וקרוב להן שתי עזים מנגחות זו את זו כהלכה. בין המון אדם, בהמות שדי וצפור שמים אלה, תראינה עיני גם אור עשן בתמונת המלמד, משענתו מידו ומקטרתו מפיו נצח לא ימושו, והוא אץ גם רץ כדרכו תמיד. שם בצעדי גאון יתנהל לאטו השלך מעירנו, הצודה דגים במים עכורים. מכיר הוא ערכו ומקומו כרב בעיר שכולה ופניו מפיקים ענוה וגאוה, ערמה וחסידות יחדו… שם העור, המשגע, האלם וכו' ילידי עירנו, וזה תפארתנו… אך פנה השמש נטה ימה, והצללים נטיו, אור וצל יחדו יוסיפו לוית חן להחזיון הזה, ובקרבי פתאֹם נולד רעיון ואשאל את נפשי: הן טוב מראה עינים ממשמע אזנים ולמה לא אתאר את המחזה הזה בחרט צירים? מו"ל הצפירה הודיעו כי לעת מצא ידפיסו גם ציורים, ואולי יתנו גם לציורי מקום בגן עדן התחתון הזה? יזמתי וקימתי. שבתי לביתי ואקח צבעים, עטי-שער, בד מתוח, הכל כאשר לכל, ואשב בפתח הבית לגשת אל המלאכה ושפתותי דובבות שיר קטן אשר עלה אז על זכרוני:

(אויערבאך בספרו “המשורר והסוחר”).

נשאתי את עיני והנה פנים חדשות נראו על במת החזיון. בין פרות ועזים, בין תרנגולים וילדים חשופי שת, תלכנה בנות ישראל הלך ונהר לשאף רוח לפנות ערב, ולבושן כליל מאָדע ומדברן בשפת רוסיא, הכל כמנהג המדינה. גם בחורים קצוצי מעיל חובשי מגבעות לראשם, מפיהם עתר ענן הקטרת עולה ובידם מקלי תפארה. הבה אמנה מספר למו: אחד, שנים, שלשה, ארב… אראך, ידידי הקורא, מעקם שפתיו ושואל: וכי בריות משונות ראית כי תספור ותמנה ותפקוד אותן? אך לאט לך, בן עיר, גדולה לצחק בי. בעיר גדולה יש מגבעות רבות לאלפים ולרבבות ואין שם אל לב, ובעירנו יש לכל אחת ואחת שם, מקום ומספר, וברבות מספרן אות הוא לנצחון ההשכלה על הסכלות, האור על החשך. פעם אחת בהפרדי מעם רע אחד, אמר לי כי צר לו פרדתי מעיר מולדתי. ומדוע? שאלתי. – יען כי מספר המגבעות יגרע! ענני. השמעתם? עיר קטנה כבית אֹסף דברים יקרים היא. כל בית דחוי לנפול, כל אֹהל וחורבה ישאו על מצחם תו מספרם ותמונת קרדום, סולם או דלי עליהם לאות כי בשעת הדליקה מחויבים בעליהם לרוץ זה בדליו, זה בסולמו וזה בקרדומו לכבות ולהציל: כי על מכונת מכבת-אש אין להשען; וזה האות, כי בשרפה האחרונה נשרפה המכונה עם הבתים יחדו, והאכרים בעירנו בהתאספם לשית עצות על דבר לקיחת רופא, נשענים על הנסיון הזה, העירו בצדק לאמר “Когда Ьогь захочеть; то помремь сь докторомь разомь” (אם ה' יחפץ, נמות גם אנו גם הרופא יחדו!) רק שכל בריא של אכר בריא יוכל להוציא הגיון ישר כזה, שאין ביד כל אדם להכחישו… אך מה זה? מבלי משים העמקתי מחשבות ורעיוני נשאוני הלאה, ובין כה וכה באה השמש בסתר אהלה, האור פשט ויעף והצללים גם הם כלים, וכל הציור אשר הרהיבני היה כלא היה!

שבתי לביתי ומאום לא הבאתי!

ישבתי אל שולחן הסופרים. אם שירים וציורים לא הצליחו בידי, עוד תקוה נשקפה לי לכתוב מכל הגלוי וידוע לי זכרון בספר. אך שכחתי בחפזי, קורא יקר, כי עוד לא הודעתיך שם עיר מולדתי אשר בה אתפאר. סלח לי, כרגע אתקן המעות. העיר אשר עליה יסבו דברי היא הנודעת בשם עיר השכלה. היא דוראַקעוויצש המהוללה! – דוראַקעוויצש – עיר השכלה? הן פתרון השם בלע"ז הוא, במחילה מכבודך, סכלות, ואיככה… אל נא בחפזך, ידידי, במטותא ממך אל תשגיח בשמות. אם שאלות כאלה תשאל, אשוב אשאלך גם אני. אם אתונו של בלעם דברה, למה נקרא שמה אתון? אם חמורו של ר' פנחס בן יאיר היה חכם הרזים למה שמו חמור? אם פלוני עושק דלים רוצץ אביונים למה נקרא נדיב? חנף וצבוע למה יקרא צדיק תמים? ולהפך, מגיד אמת משמיע יושר למה נקרא משגע? וכהנה שאלות רבות עד אין קץ. אך תשובה אחת יש, כי איש משכיל יערוך כל דבר לפי ערכו ולא יפן לשמות. ואם מנקודת ההשקפה הזאת נביט על עירנו, נודה פה אחד כי שם עיר השכלה נאה ויאה לה ולא תתקשט בנוצות זרים.

הבה אחזק דברי באותות ובמופתים.

לא היו ימים טובים להשכלה כימות החרף בשנה שעברה בעירנו, עת הצעירים פתחו עיניהם, נדבו ספריהם וצרורות כספיהם ויסדו אוצר ספרים קטן. קראו ושנו, כתבו ומחקו, וקנאת סופרים כמעיל עטו ויאמרו: הבה נעשה לנו ולעירנו שם עולם, להוציא מאסף חדשי בכתב יד, בשם “הנצנים” והמלאכה החלה: זה סופר וזה משורר! זה מבקר וזה… ותצא חוברת אחת וכן חתמו. תם הדמיון, פס הרגש, הלב נדמה, והעט נפץ. מלבד אחד אשר הוסיף העתקתו ספור גדול לשפת רוסיא, ומרוב עמלו חדל לקחת הוראת שעה בדקדוק שפת רוסיא… ויט שכמו לסבול עול סופרים, ויחשב חשבונות הוצאות ההדפסה, ובחלומו ראה את השפה הרוסית מתרפקת עליו באהבים, וקוראתו בשם מגיני ומפלטי! מרימי מאשפתות… ותבא ההשכלה פתאֹם כמים בקרב צעירינו וכשמן בעצמותיהם ויתנבאו ולא יספו, וירכשו למו דעות נשגבות והברות נעלות. זה אומר, כי מדות רעות מגונות רק בין העניים ותפארת הן לבעליהן העשירים, השני יחוה דעתו כי האדם לענג יולד, ומכל צרה ותלאה יש מקום מפלט תחת האופנים על מסלת הברזל! אף הוא היה אומר: משכיל אמתי מקצר בבגדים העליונים, מנבל פיו לפני כל אדם וקורא לנפשו דרור מן המנהגים החיצונים… וירחיקו ללכת בהשכלתם עד כי אוצר הספרים כאין וכאפס נחשב בעיניהם, ויתאוננו כי אין ספרים למקרא ואין נאורים לשיחת רעים; ובעקבות הצעירים יצאו גם הצעירות והעלמות המשכילות, המשפיקות בילדי נכרים, העתקות ראָמאַני צרפת ואנגליא, ועולם חדש נגלה למו, עולם המאָדע והחופש. ודברים אחדים בשפה חדשה, שפת רוסיא, אשר העלום גרה בשבתן בביתן ובלכתן לשוח, וכל המון העם רואים את הקולות, ומשבחים ואומרים: ברוך… ילד חכם אחד, אך עז פנים מאין כמוהו, הרהיב בנפשו עז לענות לאחותו, אשר התאוננה באזני אורח משכיל על חיי עיר קטנה, כי אין חברה ורעות וספרים טובים למקרא, לאמר: האם גם הספר “פערוואָיע נאַסטאָוולעניע” הנחוץ לך יקר המציאות הוא? הילד בא על שכרו והמשכלת נשארה משכלת. ומה נעים היה לראות משכילינו מתאספים וזוכרים גם את ירושלים, ובאים לכלל דעה אחת לעשות כל מה שבכחם לטובת ישוב א“י: להטיל גורלות על תמונת השר מונטיפיורי ז”ל, מעשה ידי ציר, ולהקדיש הכסף חציו לישוב א“י וחציו לאוצר הספרים, וימכרו בילעטין במחיר ושלא במחיר, בלב שלם ובאהבה רבה למפעל טוב כזה. ואם עד הנה עוד התמונה תלויה במקומה והגורל לא הוטל, אם גם תלונה חרישית מתהלכת בין אחדים מן הקונים על כי אגורותיהם האֻמללות תתגלגלנה תחת שואה, כנפשות חוטאות, ועוד לא שבו למקורן, האם בזה יגרע ערך משכילים כאלה? לדבר טוב כזה נחוצה שעת הכושר; ויען אשר חג יובל מאה שני חיי השר ז”ל חלף הלך לו, הן יוכלו להוציא חפצם למענהו בעת אשר יחוגו יובל מאה שנים לפטירת השר ז"ל, כי שם איש גדול ונשגב כמהו לא ישכח לעולם ועד, ומפעל טוב ישאר תמיד מפעל טוב ומאה שנים ביני ובינך מה היא?

ועתה תנו תודה אם אין הצדקה לעירנו לדגול בשם השכלה? אך לא רק הצעירים שתו מיין רקח ההשכלה, כ“א גם הצעירים שבצעירים, התינוקות של התלמוד תורה (בית ת“ת אין בעירנו, רק בביהמ”ד הישן יש שלחן אחד אצל התנור ונקרא שלחן ת"ת) ונרדם נתן ריח באף השוע פאָליקאָוו וישלח להם על חשבונו מכ”ע “העברי הרוסי” למקרא ענג בעתות המנוחה. ואף כי התינוקות האלה הם בבחינת המתרגמים; ויאמר – אַ פוקס, למך – אַ בלינדער וכו', וכל ששונם ותענוגם הם פת לחם ותפוח אדמה צלוי, מחשבותיהם סובבות רק על השאלה איך להנצל מרצועת המלמד, אשר צלם דמות תבניתו הראה לנו המנוח סמאָלענסקין בחלק הראשון מספרו “התועה” ומלות “העברי הרוסי” מוזרים למו ורעיונם לא יכילם אף אם יחר גרונכם להבינם פתרונם. אך כי יהיה עברי רוססי. מים ואש, קיץ וחרף, זאת לא ידעו ולא יבינו, ובכל זאת שמר המו“ל את תעודתו: הרוסקי יעוורעי והיעוורעיסקאָיע אבאזרעניע באו לעירנו מדי שבת בשבתו ומדי חדש בחדשו, ע”ש התלמוד תורה, ויצא שם עירנו לתהלה כי ילדי שעשועים תאמן על ברכיה, ולא תצרור את ההשכלה כ“א תביאנה תחת כנפי השכינה בד”א של הלכה בכותלי בית המדרש. אשרי העם שככה לו! ומיום אשר המכ“ע הנ”ל עצמו עיניהם מראות אור, חדלו תינוקות הת“ת לקרא מכ”ע, חדלו, חדלו! חבל על דאבדן! אחרי כל אלה, רבותי, לא תתפלאו אם אקרא: שישו, בני מעי! עלזו כליותי! כי בעיר השכלה כזאת נולדתי, וכאחד מבניה אחשב, אשרי ואשרי חלקי.

ובכן ואמרתם דוראַקעוויצש היא עיר השכלה! ועתה אחרי אשר זכיתי לחרץ משפט ישר כזה, לא נשאר לי איפוא כ"א לכתוב הלל הגדול לכבוד עירנו, לכבוד ראשיה, מנהליה ויושביה, משכיליה ותינוקותיה, אז אנחל גם אני כבוד סופרים וכלם יתנו לי כתר תהלה! – אך את חפצי זה אקים, בלי נדר, בעת אחרת, כי עתה כבר נלאו שרעפי ועת לנוח. –

שכבתי ואישן.

ויהי לילה ויהי בקר.

השמש שלח אורו ויגע בעפעפי וחיש נפתחו. והנה מגלה עפה לפני כתובה פנים ואחור, ואשאל מה זאת?

הם הגיוניך, הרהוריך ומחשבותיך כתובים על ספר, – ענני קול מתוך המגלה.

הגיוני? שאלתי בתמהון, מי זה כתבם בלי דעתי ורשותי? ויענני הקול בצחוק: הטרם תדע כי כל איש יכתוב בלילה באצבע קטנה שבידו את כל הרהוריו ביום?

– ולאן המגלה עפה?

– למערכת מכ"ע.

לא! היו לא תהיה! האם כל מה שאדם מהרהר בלבו יכתב בספר? רשות נתונה לכל איש לחשוב אבל לא לכתוב.

– ומדוע לא לכתוב? שאלני הקול. מדוע לא תשמיע את אשר יחשוב לבך אם בעל נפש אתה? האם עשקת, רצות כי תכסה מחשבותיך בטמון? האם חטאת, עוית, פשעת אתה, אם פעל אחרים לא זך וישר הוא?

אבל רב לך להג הרבה, קראתי, אחת אמרתי: לא אחפץ! לא אחפץ!.. ואקח את המגלה ואקרענה לקרעים. אך, הה! הקרעים הקלים התנשאו חיש על כנפי רוח וישתקשקו ככנפי יונה ויעופו לדרכם הלאה, לבית המערכת!

משמים משתאה נשארתי על מקומי, ואקוט בפני על כי הרביתי ביום אתמול מחשבות, ואתפלל בלחש: רבש"ע! הצילני נא מהרהורים רעים וממחשבות זרות ולא אבוש ולא אכלם ולא אכשל לעולם ועד!

ניסן, תרמ"ו, ראַדאָשקאָוויץ

1) מה הוא רוח השיר והמליצה?

2) מה הוא המשורר לעֻמת יתר האנשים?

3) ומה מטרת המליצה והשיר?

שלש השאלות האלה תתעוררנה בלב רבים המבקשים להם פתרונים, ואנחנו נתאמץ לענות נכוחות עליהן. אך טרם נשיב על השאלה הראשונה, עלינו להקדים כי ישנם אנשים אשר כל רוח שיר ומליצה מוזר להם, וכל ילדי רוח נשגב נכרים בעיניהם, עד כי בכל האותות והמופתים אשר נשים לפניהם לא תפקחנה עיניהם לראות אור בהיר זה וליהנות מזיו נגהו, האנשים האלה הם המון נבער מדעת נמשל כבהמות, אשר בטנו וצלחתו הם חייו ותעודתו בחלד. אמנם יש גם רבים בתוכנו אשר רגשות נפשותיהם ירדמו בירכתי לבבם, ודי תנועה קלה או חזקה לעוררם משנתם לחוש ולהרגיש כל יופי ונשגב השפוכים על השיר והמליצה ילדי אלהים. האנשים האלה ישאפו בתאות נפש לדעת את הנעלם מעיניהם ולהבין ולהשכיל את הנשגב מבינתם, והם ימצאו את שאִוְּתָה נפשם במאמרנו הנכחי, אך גם יחידי סגולה בעלי רגש ורוח, בעלי דמיון ונפש, גם הם ימצאו חפץ לראות את כשרונותיהם ויתרונם על ההמון פה לעינים, לראות כמה כחם גדול ולהבין מטרתם ותעודתם הרמות בימי חייהם.

רוח השיר והמליצה יתנוסס רק בלב אחדים, ורבים רבים לא יזכרו לבקר בהיכלו, לא רק לברא חזיונות השיר ולזמר משכיל; כי אם גם להבין ולהכיר נעם השיר ותעלומותיו, שכיות חמדותיו ומטרתו הרוממה תקצר ידם. האיש אשר היוצר החסיר מנפשו רגשות עדינות אלה, יעמול לשוא לרכוש אותם ע"י למוד ועמל. גם אם נרבה כחול דברים לפקוח עיניו לחזות הדר המליצה ורוממות השיר, גם אם נעביר לפניו פרי כבירי הרוח יוצרי חזיונות לא נצלח להחליף רגשותיו ודברינוּ יעלו בתהו. גם אם ירגיל את עצמו לשפוט ולערוך כל שיר לפי מראהו החיצוני, אך ערכו הפנימי יסחר עד עולם מנגד עיניו. אנשים כאלה בלי כל רגש שיר ומליצה רבים מאד יתר מיחידי סגולה המרגישים ואוהבים בכל נפשם כל הוד ונשא, מרום ונשגב. אך מדוע כה רבו אנשים כאלה? מדוע רק אחד מרבבה ימצא חן בעיני היוצר לערות עליו רוח ממרומים? על השאלה הזאת יעננו בטוב טעם ודעת המשורר פושקין בדבר מאצרט אל סאליערי:

כָּל אַנְשֵי תֵבֵל לוּ כָרוּ אָזְנַיִם

לָחוּשׁ וּלְהַקְשִיב מַנְגִּינוֹת שָׁמַיִם,

לַחֲזוֹת הוֹד שַׁדַּי! אַךְ לא! חֵן בָּאָרֶץ

אָז יִגְדַּל לִרְגָעִים פֶרֶץ עַל פֶרֶץ:

לא עוֹד חַיֵי אֶרֶץ יִכְסוֹף כָּל גֶבֶר,

אַךְ לָעוּף לִמְעוֹנֵי-יָה יִפְרשׂ אֵבֶר;

רַק נַחְנוּ הַשְרִידִים מַה טוֹב חֶלְקֵנוּ!

נִבֶז לַחַיִים – שָמַיְמָה עֵינֵינו…

המון העם יוקיר רק כל דבר המביא תועלת גשמי, ויעריך כל מראה עיניו ומשמע אזניו לפי ערכו החמרי, ולכן ילון על המשורר השוכח תבל ומלואה ומעופף ביעף בעולם החזיונות למעלה מבינת ההמון. ועלינו לסלוח להמשורר העונה לו מחום רגשותיו על תלונותיו לאמר:

דּם, הֲמוֹן נִבְעָר! הַס, עֶבֶד הַחַיִים!

כּף רֹאשְׁך תַּחַת כָּל עָמָל וּתְלָאָה;

הִנְךָ אַךְ תּוֹלַעַת, לֹא בֶן שָׁמַים,

וּתְלונוֹת פיךָ לֹא אוּכַל אֶשְמָעָה.

תִּכְסֹף אַךְ כֶּסֶף, תּוֹאִיל אַךְ תּוֹעֶלֶת!

וּתְמוּנַת אַפָּאלְלָא תִּשְׁקֹל בַּפֶלֶס…

וּכְכֹבֶד הַשַׁיִשׁ כֵּן תַּעֲרִיכֵהוּ…

אַךְ שַׁיִשׁ זֶה הֵן צֶלֶם-אֵל הִנֵּהוּ,

וּבְיָפְיוֹ הַנִפְלָא יַרְהִיב כָּל עָיִן!

רַק לָךְ, עִוּר, בּוֹ כָל תּוֹעֶלֶת אָיִן?

וּכְלִי חֶרֶס נִבְזֶה תּוֹקִיר מִמֶּנּוּ,

כִּי לָזִיד לָךְ נָזִיד טוֹב תִּמְצָאֶנּוּ!…

בכל זאת נתפלא לראות כי רבה מאד פעולת השיר על ההמון קר הרוח להטותו ברב כח לאשר חפץ, וגם האיש הרודף אך תועלת בכל מפעליו ובכל הנעשה סביביו, יתפלא הפלא ופלא על החזיון הזה, המוכיח לעין כל, כי אין חקר לתעצומות רוח השיר והמליצה למשול על גוי ועל אדם יחד!

למותר נחשוב להוכיח ולהראות לכל המון האנשים מה זה רוח השיר ומה תועלתו. רק בימי הנֹער, טרם עבר העלם תחת שבט המלמד – הנסיון, רק אז ירתחו כסיר כליותיו ורגשותיו חמים ועזים ופורשים מוטות כנפיהם אל כל כנפות הארץ. רק אז יכסוף להוציא כל הרת רוחו חוצה, להראות גלוי לעין כל רום רגשותיו וטֹהר חושיו, לדבר בשפה אחת ודברים אחדים אל כל שומעיו, מבלי שים אל לב כי לא רבים יחכמו להבין דבריו; אז תתמוגג נפשו כי אין לו שומע, ויתאונן על קור הרוח של ההמון העומד מנגד למחשבותיו הנשגבות, וישכח כי באמת אין לההמון כל צורך ותועלת להבין דברים העומדים ברומו של עולם הדמיון והרגש, וגם המשורר המתאונן לא יאבד טובה הרבה אם ההמון לא ירד לעומק מחשבותיו. די לו לדעת כי יש לו אזן שומעת בין יחידי סגולה היודעים להבדיל בין טוב לרע, ומוקירים כשרונו לפי ערכו; די לו להאמין כי דבריו ירדו נבכי לב, ומבלי משים יעירו לחיים גם לב ההמון הנרדם, ירכיבוהו על כנפי הדמיון לעוף למרומים, יעוררוהו למעשה הצדקה והחסד, העוז והגבורה, התהלה והתפארת, יזכירוהו חובותיו הקדושים למין האנושי, לארצו ולביתו, וירוממו רוחו אף מעט קט מחיי-ארץ לחיי עולם, אשר זה מותר האדם מן הבהמה; וכי יטה במתג המליצה והשיר גם לב איש אשר לא ידעהו ולא ראהו מעולם, החי לא רק בעת הזאת כי אם גם בדור יבוא, ועיניו רואות בזה כי העת והמקום לא יעצרו הרוח המושל עליהם בכחו. – ומה נשגבו דברי המשורר הגדול גאֶטהע:

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹעֵל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנו:

מִי עוֹד כַּמְּשׁוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּכֵי לֵב מוֹרֶה לִצְדָקָה?

\_______

הֶאָח! שִׁירֵי נֹעַם אָזְנִי שֹׁמַעַת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשוֹנָם יַגְבִּירוּ,

חוֹב אְנֶוּש וּמִשְׁפַט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ,

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵר מַשְׂכִּיל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְבָבוֹת!

_______

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וָהוֹד צִין יִשְלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָל עֲצֵי פַרְדֵּס הַחַיִים,

חִישׁ הַפְָרחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻבָּלִים פְּרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעְינַיִם!

_______

1) מה הוא רוח השיר והמליצה?

טרם נענה על השאלה הזאת נשוב ונשאל: במה שֻׁנוּ פני איש חי מפני תמונת אדם עשויה משעוה ומשוחה בששר? במה שֻׁנוּ פני חי מפני מת? הם יצורי גֵוְם ותאר פניהם אחד המה ומפני המת לא נגרע דבר, ובכל זאת פה נראה עינים טהורות מלאות דעת ותבונה, בהן נראה כל רגשות הנפש כבעד ראי מלוטש, ופה עינים עכורות, קמות, בלי כל רגש… תשובת השאלה הזאת בצדה: פה רוח חיים ופה אין רוח חיים! אך מה זה רוח חיים? גם החיים מה הם? גלוי וידוע לנו כי האדם וכל היצורים חיים ע"י סבוב הדם בעורקיהם, ומתים עת הדם יקפא ויעמוד מלכת; אך גם זאת נדע כי בנין גֵּוֵנוּ איננו מכונה אשר בידנו להטותה לחפצנו ללכת ולפעול או לעצור תנועתה, וכל אשר נעמיק חקר בבנין גו האדם למען דעת את החיים ואת המות, כן יוסיף סוד החיים להסתר מנגד עינינו. אכן קצרה בינת כל איש לתת חק וגבול בין החיים ובין המות. אף אמנם נעלם מאתנו מה יקרא חי ומה מת. אם נודה כי החיים הם התנועה, אז הן כל צבא השמים והארץ, גם הצמחים וגם הדוממים חיים וקימים, וגם האדם אחר מותו עוד ימצא בו רגש חיים זה. כן נראה אז את המתים פה עלי אדמות בין החיים, יען כי גם להתנועה אין קצב. יש תנועה מהירה נחפזת ויש תנועה קלה מאד אשר עין האדם ובינתו לא יכירוה, ולכן החיים והמות ישיגו שמותם רק לפי התנאים אשר נראה אות בהשגת שכלנו, ולא יפלא בעינינו לראות כי מה שהאחד יקרא חיים יכנה השני מות. אמנם כה ישמיענו משוררנו ר' נפתלי הירץ וויזל על מות מענדעלסזאָהן לאמר:

אֵיךְ יִקָרֵא מָוֶת מוֹת זַךְ מִפֶשַׁע?

אוֹ אֵיךְ יִקָרֵא חַי אִישׁ אוֹהֵב רֶשַע?

חַיֵי לֵץ אַךְ מֶוֶת, מוֹת תֹּם חַיֵינוּ!

ואמנם עינינו רואות יום יום כי מה שהוא חיים למבקש תועלת גשמית, למי שאינו יודע מאומה זולת אהבת הכסף והתענוגים, אהבת כבוד נבזה וחיי הבהמה, הוא מות לבעל דמיון זך ורגש כביר. הביטו! שם לפניכם איש בעל בשר עב-כרס אשר לא אצל נפשו מטובה ויעש פימה עלי כסל, הן פניו נמשלו כבהמות נדמו! על עיניו ענן תרדמה נצחית, על פניו אין כל רגש חיים, ואחרי אכלו לשבע נפשו, כל תנועה עליו למשא וגם לשאף רוח אין בו כח! ושם לפניכם עלם דל בשר, אבל הביטו וראו זהר הדעת והרגש הנשקף מעיניו, זיקי החיים אשר תחצבנה, הרגש הכביר השפוך על לבנת-פניו, גם התאוות הסוערות בלבו החם והגידו, אם לא תקראו לראשון מת ולשני חי? אך גם החיים שונים המה בצאתם לפעולתם בארצות החיים. גם הנמר מלא חיים לעמת הצב, אך החיים ההם הם רק פעולת יצוריו ועורקיו, ומקורם – דם בוער ותרבות עלעקטריא האצורה בגויתו; וכן גם בקרב האיש ירתחו לפעמים החיים, אשר מקורם הם תאוות עזות ודם-חם. חיים כאלה לא יכניעו תחת ממשלתם את ההמון הרב, ועליהם נוכל לומר:

חַיֵי הֶבֶל אֵלֶּה מְאוּם לֹא יִפְעָלוּ

רַק הַדָּם יִרְתָּח, וּשְׁאוֹנוֹ הוא יַעַל;

וּבְהוֹלֵלות לו מַהֵר כֶּעָשָן כָּלוּ!

לוּ אֱלֵי סֶלַע נֻפַץ סַף הָרַעַל!

אולם חיי השכל ודעת, חיי דמיון ומחשבה, ימשלו על גוי ועל אדם יחד, יטו רצון כל איש לחפצם ויאמצו ידי החיים למלחמת החיים, רק הם יקראו חיים, חיים של יופי והוד, חיים של מטרה רוממה, חיים שיש בהם יתרון האדם מן הבהמה…

ולעמתם חיים אחרים אינם חיים רק מות! המשורר רג“ה וויזל יוסיף להשמיענו בשירו הנ”ל לאמר:

אִם לָזֹאת נִבְרָאנוּ, אִם רַק זֹאת חֶלְקֵנוּ,

רַק אָכֹל רַק שָׁתֹה עַד בֹּא קִצֵּנוּ,

הֲלֹא טוֹב מֶנּוּ נֵפֶל כִּי יִמְצָא קָבֶר!

רַק כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשִׂים יַעְדֶּה חַיֵינוּ,

לְפִי רַב טוּב עָשִֹינוּ רַבּוּ יָמֵינוּ

כִּי חָכְמָה זִקְנַת אִישׁ, תּם שֵֹיבַת גָּבֶר!,

וכן אמר גאֶטהע (Tod, Ein unnutz Leben ist ein fruher) .¹ אמנם כן! לחיות לא נקרא אָכול ושתה, לרדוף אחר הכבוד והכסף, ובעתותי מרגוע לרדוף אחרי הזבובים להכותם נפש, להשתרע על הערש לארכה ולרחבה, או לשחק בקוביא, להשתולל ולהתהולל וכדומה. חיים כאלה גרועים מן המות, ואדם כזה פחות ושפל מן החי, כי החי ישמע לקול טבעו ומזגו, ימצא תועלת בכל אשר חלק לו הטבע וימלא תעודתו בחיים, והאדם בחיר היצורים נברא למטרה רוממה מן החי, ועליו למלאות חובות הטבע רק כטפל ולא בעיקר. ומה נמלצו דברי הממשל: הצדיקים אוכלים למען יחיו, והרשעים חיים למען יאכלו! – לחיות, הוא להרגיש ולחשוב, להצטער ולהתענג, לדעת כל כחות הנפש ולחיות על פיהם, וחיים אחרים זולתם הם מות. ולפי אֹמץ המחשבה והרגש בנו כן נרבה להצטער או להתענג, ואז נרבה לחיות. הכשרון להצטער יגדיל בנו הכשרון להתענג. היודעים צער ידעו גם ששון וענג. רגע אחד של חיים כאלה יקר ורב ערך יותר ממאה שנה של תרדמה ואכילה ושתיה!

השגת השכל כל רם ונשגב, התפשטות הרגש על כל היצור, למשול בכל ולבלי הכנע לפרטי הבריאה – זה הוא החיים! אך לא כל אדם זוכה לחיים כאלה. רק אחדים העומדים בראֹש מין האנושי והשקולים כנגד רבבות אחיהם, רק הם יבלו ימיהם בחיים כאלה; ואחד מהם הוא גאֶטהע אשר עליו נשא המשורר באַראַטינסקי את המשא הזה:

רוּחוֹ פָרַֹש כָּנָף עַל כָּל רַחֲבֵי חָלֶד:

חִקְרֵי לֵב קַדְמוֹנִים, בְּנֵי שֵׁם אַל-מָוֶת

וִיצוּרֵי חָרָשִׁים חוֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֶת

סִפּוּרִים וּמְסוֹרוֹת מִדֹּרוֹת חָלָפוּ,

תִּקְוַת דּוֹר הוֶה, חַיֵי דוֹד יִוָלֶד

חִידוֹת מִנִי עַד לוֹ נִגְלוּ נֶחֱשָֹפוּ!

עֵת עֲלֵי אֶבְרוֹת דִּמְיוֹנוֹ דָּאָה

מִסְתְרֵי מְעוֹן עָנִי וּבֵית מֶלֶך רָאָה;

נַפְשוֹ שָׁאֲפָה רוּחַ נִשְׁמַת הַטֶּבַע,

הֵבִין קֶסֶם הַדְרַת כָּל גַּיְא וָגֶבַע;

אָזְנוֹ שָׁמְעָה שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוֹכָבִים;

הֶמְיַת הָרוּחַ, סוֹד שִׂיחַ עֳפָאִים,

הֲמֻלַּת נַחַל עַל חָצָץ וָאָבֶן,

קוֹל צִפֳרִים שָׁרִים, יָפֶה אַף נָעִים, –

נַפְשו שָׂמְעָה שְׂפָתָם, שָׁמְעָה וַתָּבֶן…

ששה עשר הטורים האלה הנאמרים על גאֶטהא יכללו בתוכם המטרה הנשגבה של חיי האדם. רק איש חי כזה יראה את החיים השפוכים על כל מרחבי הבריאה; כי יצורי היקום אם גם יסודתם חומר ומעפר יצמחו, בכל זאת עין צופיה בהם את החיים, השושנה כי תארוג עורקיה ועליה מעפר, מים ורוח, תקח לה צבעיה מקרני השמש כי יפזו וריח ניחוחה מלשד כליות האדמה. – היופי וריח הניחוח הם חייה, נשמתה, ורק הם ימשכו לבנו לאהבה אותה ולהלל הודה. וכן על כל צעד יראה איש חי את החיים. ובהרגיש האדם את האחדות השוררת בין חייו ובין הבריאה כלה, אז יבין סוד שיח כל היצור, ולבבו יפעם כשווי-ערך (האַרמאָניע) עם לב התולדה. אז ירגיש ביתר שאת את החיים הנראים בחיי החברה, כי חברת אנשים תחיה גם תמות כאדם פרטי, תשמח גם תתעצב אל לבה, תחלה אף תשוב לאיתנה כמוהו. האדם החי יחוש בלב את חיי החברה: יחלה בחלותה, יקח חלק בשמחתה וביגונה, מלבד מקרי ימי חייו הנוגעים לו לבדו.

מכל האמור עד הנה נראה ברור מה הם החיים ומה הם דורשים מהאדם החי!… רוח השיר והמליצה היא רוח החיים, או החיים בעצמם. ואם ישאלונו, אחרי כי החיים הם הם רוח השיר והמליצה, א“כ אך למותר להוציא את הרוח בשירים ומליצות, לתאר את החיים בתמונות וציורים, כי נראה את הרוח הזאת על כל צעד? ע”ז נשיב: אמנם רב היופי והמליצה בהחיים, או גם כל היופי והמליצה נמצא רק בהחיים; אך למען נוכל להתענג ולהרגיש את החיים האלה, עלינו: ראשית, להכניע חיים כאלה תחת חושינו, למען לא יבלעונו כליל בשטף מרוצתם, כאשר גם רגשותיו יענגונו רק אז, בצאתנו לחפשי מתחת כבד משאם והמונם ושאונם, העוצרים נשמת אפינו ומסמכים כל עשתנותינו, אשר אז לא נדע לתת חשבון ומשפט לעצמנו מכל אשר נרגיש, ורק אחרי אשר רגשותינו ילבו לבו זכרונות, רק אז נדע להוקירם ולדעתם עד תכונתם. ההוה ישטפנו בהמון מימיו, וגם רגעי הששון יכבדו עלינו, כי לא אנחנו מושלים בהם כ"א הם ימשלו בנו. שנית, עלינו להתרחק מרחק ידוע מן החיים וחזיונותיהם, כמו מן

הציור לפי חקי האור והצל, למען לא נהיה בעצמנו חיץ למחזות החיים האלה. ולכן יקל לנו תמיד בהריקנו משא עצבנו אל לב רַע או על הגליון: אז נראה העצב הרחק מאתנו ונעים לנו להביט עליו ולזכרהו. הששון יופיע ממרחק מפֹאר על אחת שבע. גם האדון והצער יראונו את רוח השיר והמליצה, את היופי, את החיים הנמצאים בתוכם, כדברי שיללער:

אִם לֹא רָאִיתָ אֶת הַיֹפִי בְּרֶגַע צָרָה וּמְצוּקָה

לֹא רָאִיתָ כָּל יֹפִי מִיָמֶיךְ…

המרחק יסתיר מעינינו את הבהרות והחסרונות אשר נראה מקרוב. עינינו תחזינה מחזה נעים מלא הוד ויופי, רק בעמדנו במקום ידוע ומרחק ידוע. המקום, נקודת-ההבטה תשכללהו כי יהיה שלם בלי מגרעת, והמרחק יוסיף לו לוית חן-הציור. ואם נצער צעדים אחדים ממקומנו, או נחליף נקודת-ההבטה, אז כל המחזה יורד כחזיון ליל. לפני עינינו אין סדר ומשטר, בלי ראשית ובלי תכלית, בלי צורה וציור. נקרב נא אל המקום אשר לקח לבנו ביפיו, אז נראה אהל דחוי לנפול, עצים חשופים בוקים ומבלקים, מעין נרפש ואגמי מים ועל כל צעד נכשל מאבני נגף וצורי מכשול. ומרחוק כל זה הופיע ברוב פאר והדר כציור נחמד! ועתה האם לא רב היופי בהציור ממחזה אמת של החיים? והמחזה אשר יברא צַיָר-אמן ברוחו הכביר רב ערכו על מחזה החיים עוד יותר, יען כי אין בו כל מותר, כל מקרה שאיננו נוגע לתכלית הציור, כל חלקיו מסודרים בטוב טעם ודעת ונכנעים למטרה אחת, החיים יפים מאד, אך דמיונם כזהב טרם נצרף, אשר רגבי עפר יכסוהו. המשוררים והַצָירים יצרפו זהב החיים כי יופיע לנו בזהר פניו בציורים ובשירים. הם לא יבראו חדשה בחיים, כי אם יקחו יצורי החיים וחזיונותיהם, יתנו להם צורה בחלקים לפי שווי-ערך (האַרמאָניע), ילבישום מחלצות המליצה והצבעים ואז יציגום לעין הרואה, ואך מי שלא ראה מתחלה את החיים יקרא, כי חדשה שלא היתה מעולם ברא הצַיָר או המשורר!

רוח השיר והמליצה היא רוח החיים. המשורר לא יקח לו את חמר השושנה וגויתה לעשות מהם כַּוָנים למלאכת היופי והנעם, כי אם אל נשתה יביט: אל יפי שלל צבעיה ואל ריח ניחוחה, ומן החמר הצח הזה יברא הוא שושנה יפי-פיה העולה בערכה על שושנת הגנים. רוח השיר והמליצה היא הצחוק הנעים על שפת ילד, מבט עיניו הטהורות, ששונו וגיל לבבו התם; רוח השיר היא אֹדם הבושה על לחיי עלמה עדינה, זהר עיני העמוקות כים… צל עפעפיה וחשרת תלתליה, המית לבבה, צלצול נעים קולה, קסם מדברה, הדר מבנה גויתה וכל תנועותיה; רוח השיר היא אש עיני העלם המלא שפעת חיים, כחו ועוצם ידו, תשוקותיו הנמרצות ומעוף רוחו הכביר לחבר בזרועות אהבה את השמים ואת הארץ ולשתות לרויה מכוס החיים; רוח השיר היא מפעלי האיש, אשר לבו ראה הרבה חכמה ונסיון, שקט וטהר מבט עיניו, עז ותעצומות רוחו מול סערות החיים, מלחמתו עמהם ונצחונו; רוח השיר היא מבט עיני איש שיבה, המלאים אהבה ועמק הדמיון, שקט קולו היוצא מקירות לבו ובתי נפשו, צחוק אהבה המופיע על שפתותיו כשושנים נובלות; – רוח השיר היא שיר החיים, ויפי כל היצור אשר נחזהו רק לעתים רחוקות; רוח השיר היא רעד ורֹך התשוקות, המית וסער ההרגשות, ענג האהבה, נעם התוגה, שמחת מנצח תלאות וצרי הדמעות; רוח השיר היא תשוקת הנפש לעוף הלאה, הלאה… למקום עדן, למקום כל אֹשר, למקום חיי נשמות… היא תשוקה נצחית לחבק כל היצור בזרועות אהבה; היא עיני רוחו החוזות מחזה שדי בתבל ארצה, ההַרמָנִיָה אשר תשמענה אזנים בכל קצוי הארץ; היא מכתב אלהים החרות על כל התולדה; היא רוח-אל המתהלך בטבע. על ידה יופיעו שוכני ארץ כמלאכי מרום, ומלאכי אלהים יורדים משחקים ארצה, ויחדו ישקון עם שוכני בתי חומר; היא החיים האצורים בכל הפרחים, הצבעים ומנגינות בכל מפעלי התולדה והאנוש; רוח השיר היא הדופק של חיי התבל, היא דמם, אשם, אורם גם שמשם!

2) מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים?

המשורר הוא כלי חמדה האוצר בקרבו חיים כאלה שזכרנו. הוא בחיר אלהים, יודע מסתרי התולדה ורואה צפונות הטבע והחיים; הוא כנור הרגש והמחשבה, הוא חי חיי תבל; עודו ילד ירגיש כי נפשו קשורה בנפש התולדה, עודו עלם יעתיק ללשון מדברת שפת הבריאה הנפלאה והמלאה סודות. אך נשמע נא מה בפי המשורר עצמו אשר בדבריו נוכל לתת אמון. – הוא ידבר:

רוּחִי הַצָעִיר לֹא יָדַע מָנוֹחַ:

רֶגֶש-יָה מְלֶאַנִי זֹהַר יָרֵחַ,

הֲדַר הַכַּרְמֶל אוֹ שָׁרוֹן פּוֹרֵחַ;

הֶמְיַת סוּפָתָה בַּיְעָרוֹת שׁוֹמֵמִים,

סִפּוּרֵי בַדִּים עָלַי הִלְּכוּ אֵימִים…

רוּחַ נִפְלָא מֶנִי כַּצִּפּוֹר צָדַנִי,

עֵת עֲלֵי עַרְשִֹי שָׁכַבְתִּי בִדְמָמָה,

אוֹ כִּי שָׂחָקְתִי – לֹא רֶגַע הִרְפַנִי,

מַנְגִּינוֹת נִפְלָאוֹת בַּלָּאט הוֹרַנִי;

וּכְמוֹ מַחֲלָה עַזָה קִנָּה בִי שָׂמָה

וַתְּלַהֵט חוּשַׁי, שַׁעֲשׁוּעַי נָדֶדוּ;

דִּמְינוֹת כַּבִּירִים בִּלְבָבִי חָרִיתִי,

בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל כָּתַבְתִּי, הָגִיתִי

בֶּעֶרֶךְ וָסֵדֶר רַעְיוֹנַי נוֹלָדוּ,

וּבְצִלְצְלֵי חֲרוּזִים יַחְדָּו נִצְמָדוּ,

אִתִּי הִתְחָרוּ בִּנְעִים הַרְמָנִיָה.

רַק סוּפָה בַּיַער עֵת אָזְרָה חָיִל,

אוֹ רֶגֶש גַלֵי יָם בִּדְמִי הַלָּיִל,

אוֹ שִׁירַת הַזָמִיר עֵת רוּחוֹ הוֹמִיָה,

אוֹ צִקוּן לַחַשׁ נֶפֶש תַּמָה וּנֶקִיָה!..

בשיר אחר ישמיענו פּוּשקין עוד ביתר שאת רגשות המשורר, בערכו דברים אל הר-הרים לאמר:

עֵת יִרְעַם הָרַעַם מִמְרוֹם רָקִיַע

עֵת יִנְהַם הַכְּפּיר, לַחֲצוֹצְרָה תָרִיַע

תַּקְשִׁיב גַּם תַּאֲזִין בַּגַּלְגַּל קוֹל רַעַם,

קוֹל סוּפָה וּסְעָרָה, קוֹל גַּלֵי זַעַם,

קוֹל קַרְנֵי הָרֹעִים, קוֹל הוֹלֶם פַּעַם,

גַּם לַעֲנוֹת תִּתְעֹורֵר;

רַק קוֹלְךָ, הֵד-הָרִים, יַעֲלֶה בַתֹּהוּ!

רַק לָךְ אֵין מַקְֹשִיב, אֵין עוֹנֶה… כָּמֹהוּ

גַּם אַתָּה הַמְּשׁוֹרֵר!…

אמנם כן! כל החי בתבל, התולדה כלה וכל רגשותיה ימצאו הד לקולם בלב המשורר, ורק הוא יוכל לקרא דברי פויסט:

רוּחַ נִשְֹגָּב! מָה רוֹמַמתָּ, גָּדַלְתָּ!

כָּל חֵפֶץ לִבִי מֶנִי לֹא אָצַלְתָּ;

לֹא חִנָּם בָּאֵש לִי הוֹפַעְתָּ

וּלְעַבְדְּךְ אֶת קוֹלְךְ הִשְׁמַעְתָּ

עַל כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל שַׁלִּיט שַׂמְתָּנִי

וּלְנַפְשִׁי עֹז וֶאֱיָל תַּתָּה;

וּבְרֶגֶש כַּבִּיר אֶל עָל רוֹמַמְתָּנִי,

עַד כִּי תַחַת רַגְלַי כֹּל שַׁתַּה.

הַדְרַת הַטֶּבַע לֹא רַבִּים יָבִינוּ

וּבְמַבָט קַר הָלְאָה יַעֲבֹרוּ –

לֹא כֵן רִגְשׁוֹתַי, יִתְפָּרְצוּ, יָהִינוּ

עַד נִבְכֵי לִבָּתָהּ יַחְדֹּרוּ!

המשורר מוקדש מרחם אמו לזמר משכיל עלי הגיון בכנור, וכשרונותיו הנעלים האלה נטועים בבתי נפשו פנימה עוד בשחר טל ילדותו. ולכן יעץ האָראַץ הרומי לאמר:

בְִּני אַל תָּשִׁיר בְּטֶרֶם חָקַרְתָּ, דָּרַשְׁתָּ

אִם מִמְעֵי אִמְּך לִמְשׁוֹרֵר הָקְדַּשְׁתָּ.

(שירי רומי, ראָל)

והמשוררים הגדולים ירגישו בנפשם כי בת השירה אהובת נפשם ירדה אליהם ממעוני שחקים עוד בימי ילדותם ותשמיעם הוד קולה במנגינות עדן. – פושקין יאמר:

עוֹדֶנִּי יֶלֶד שַׁאֲנָן הִיא אֵלַה יָרָדָה

וַתִּתֶּן לִי כִּנּוֹרָה בִּצְחוֹק עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ;

אֶצְבְּעוֹתַי נָגְעוּ מֵיתְרֵי כִּנוֹר-יָה בִּרְעָדָה,

וַתֵּשֶׁב לָה לִימִינִי וַתַּט אֵלַי אָזְנֶיהָ.

אֶצְבּעוֹתַי עוֹד מֶה רָפוּ! עוֹד עָנֹג, רַךְ הָיִיתִי,

אַךְ נַגֵּן לֹא חָדַלְתִּי אֵת כָּל אֲשֶׁר הָגִיתִי,

בֵּין שׁוֹשַׁנֵּי אָבִיב וּבְצֵל עֲצֵי אַלּוֹנִים

מִבֹּקֶר עֲדֵי עֶרֶב שִׁירִים מִשִׁירִים שׁוֹנִים:

שִׁירֵי רֹעִים שִׁירֵי הַהְלוּיָה, שִׁירֵי חִזָיוֹן,

כַּאֲשֶׁר אַךְ הוֹרַתְנִי בַת-יָהּ מֵיטַב הִגָּיוֹן.

אַךְ עֵת מִמְּקוֹמָהּ קָמָה וַתּוֹשֶׁט לֶי יָדֶיהָ

וַתִּקַּח אֶת הַכִּנּוֹר – מַה יָּפוּ אָז פָּנֶיהָ! –

נִשְׁבָה נִשְׁמַת שַׁדַּי בִּלְבַב הַכִּנּוֹר וַיֶּחִי,

דִּמְעַת גִּיל לֹא עָצַרְתִּי וַתַּזְהִיר עַל הַלֶּחִי!…

ומה נעמו דברי גאֶעטהע:

תַּחַת אֵלֶּה

עַנְפֵי אֵלָה

בֵּין שׁוֹשַׁנִּים,

עַל חֹף

מַעֲין גַּנִּים,

לִחְיוֹת חַיִים שַׁאֲנַנִּים,

יָצַר שַׁדַּי יֶלֶד נָעִים.

וּבְנֹות אֱלֹהִים

יְָרדוּ מִגְּבוהִים,

בִּרְצוֹן אֵל שַׁאֲנָן גִּדְּלוּנִי,

וּכְבֵן יַקִּיר לָמוֹ אֵמְּצוּנִי

וּמַים זַכִּים

הַמְפַכִּים

מִכִּלְיוֹת הַר פַּרְנַס הִשְׁקוּנִי;

וּבְחוּתָם קָדוֹש עַל פִּי נָגעוּ

אָז רוּחַ-יָה כִּלְיוֹתַי מָלֵאוּ.

מִסָּבִיב לִי רָחַף הַזָמִיר,

הַמְנַגֵן וּמְשֹוֵרר הַיָעַר,

פֹּה עַל הַסְּבָךְ שָׁם עַל רֹאש אָמִיר,

בִּנְעִים קוֹל חֹם נַפְשׁוֹ יָעַר,

וּמַנְגִינוֹת שָׁמַיִם אֵלֶּה

הוֹרוּנִי אַךְ אַהֲבָה סֶלָה!

המשורר ירגיש אהבה נצחת לבת שירתו, ויחשוב עצמו למאֻשר כי נפל לו חבל בנעימים, כי היא תרומם נפשו על כל בני האדם ותלוהו על דרך החיים על כל צעד. המשורר גאֶטהא יקרא:

הַלְלוּ-יָהּ!

הַלְלוּ אָבִינוּ

אָבִינוּ וֵאלֹהֵינוּ.

כִּי שָׁלַח מִמָּרוֹם

רַעְיָה יְפֵה-פִיָה,

בַּת נֶצַח בַּת אַלמָוֶת,

לְבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה

כִּי רַק אִתָּנוּ

עַל פִּי אֵל נִקְשָׁרָה

בְּמוֹסְרוֹת שָׁמָיִם;

וּדְבָרוֹ הוּא צִוָה

בְּשָׂשׂוֹן וּבְאָסוֹן

כְּרַעְיָה נֶאֱמָנָה

לִבְלִי תַעַזְבֵנוּ!

ובאהבתו הגדולה אל בת שירתו ישאף המשורר צל צלמה וינהה אחריה; ובעת אשר תפעמהו רוח השיר ישחק להמון תבל ושאונה, ירקיע לשחקים על כרוב דמיונו וכל תלאות החיים ומצוקותיהם ירדו מנגד עיניו, רוח חדש וכחות חדשים ירתיחו כל מורשיו וכליותיו, ובאֹמץ רוח ילך דרכו הלאה. – הרגשות האלה ישמיענו גאֶטהא בשירו:

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב

לֹא תַעֲזֹב אִישׁ בַּדֶּרֶךְ –

גַּם שַׂעַר קָטֶב, גַּם מִטְרוֹת עֹז,

לִבּוֹ הַמּוּצָק לֹא יַחֲרִידוּ!

אִם אַתָּה, רוּחַ נִשְׂגָּב, לֹא תַעַזְבֶנוּ –

מוּל חַשְׁרַת עָבִים,

מוּל סוֹעָה וָסַעַר,

יָשִׁיר וִיזַמֵר

שָׁמָּה מִמָּעַל! וכו'

רַחֵפְנָה סְבִיבַי, בְנוֹת שָׁמַיִם!

בְּנוֹת שִׁיר וּמְלִיצָה!

הִנְכֶן טְהוֹרוֹת כַּמַּיִם זֻקָּקוּ;

הִנְּכֶן טְהוֹרוֹת כִּלְשַׁד כִּלְיוֹת אֶרֶץ;

רַחֵפְנָה סְבִיבַי אָז אָעוּף גַּם אָנִי,

עַל רַחֲבֵי מַיִם, עַל רַחֲבֵי אֶרֶץ,

כֵּאלֹהִים! –

בת שירתו תלך עם המשורר גם עד שער מות, וברגעיו האחרונים עוד תנחמהו ובלב שקט יאמין באל-מות נפשו, אשר גם עלי ארץ היו לה מהלכים בין אראלי שחק וכרובי שמים, – נפלאו החרוזים האחדים אשר יתארו לנו מות ר' יהודה הלוי:

"וּצְחוֹק תַּעֲנוּגִים לֹא חֶרְדַּת צַלְמָוֶת,

אַךְ הוֹד נַֹעם יָהּ חָפַף עַל פָּנֵיהוּ;

פֹּה תַּם חֲלוֹמוֹ – הוֹי, חֲלוֹם מַר מָוֵת! –

אַךְ הַמְשׁוֹרֵר לֹא עוֹד פָּתַח עֵינֵיהוּ

(שירי בת ציון, מיכ"ל)

רגשי המשורר עזים ועמוקים רב יתר מרגשות שאר האנשים. רוחו לוהט וחושיו סוערים בקרבו; כל פעולותיו הוא עושה בחריצות כפים, מכאוביו בצרתה לו רבו יותר ממכאובי כל אדם, וגם ששונו ועליצותו ירבו בעת אָשרו והצלחתו; אהבתו עזה כמות, אך גם שנאתו קשה כשאול. ואף אם למראה עין המשורר הוא קר רוח מאד לפעמים, ורגשי בושה וכלמה ירחיקוהו מהמון דברים ומהוציא רגשותיו חוצה, אך תחת המסוה הזאת יפעם לב רַגָּשׁ מלא חיים ותנועה. הן לא נאמין כי הר-געש יורק אש פלדות אבד כל כחו ועזוזו בעת נראה כי ירכתי ההר וראשו כֻּסו בפרחים ונצנים ודממה שאננה מרחפת על כל הככר מסביב; עלינו לדעת כי במעי ההר ירתחו נהרי נחלי לאַוואַ בוערת ואש מתלקחת, כן לא ינומו ולא ישבתו רגשי המשורר אף אם על פניו מנוחה שוררת. – ונעקְראַסאָוו אמר:

יֵדְעוּ, יָבִינוּ כִּי נֹעַר וָחֹפֶשׁ

בִּלְבָבִי, וּקְרָבַי דָּמִי יַרְתִּיחוּ,

כִּי תַחַת מַסְוֶה קוֹר, שֶׁקֶט וָנפֶשׁ,

שַׁלְהֲבוֹת-יָהּ רֶגֶשׁ אַהֲבָה יָפִיחוּ.

על ידי רגשותיו העזים מאד יוכל המשורר לעוף על כנפי השירה עד גבהי שחקים, אך יוכל גם כן לטבוע ביון מצולות התאוות, אמנם גם נפילתו מרום ערכו לא לארך ימים היא, כי רגע – ורוחו יתעורר מתרדמתו, ונגיעה קלה דַיָה לרומם נפשו ולהזכירה תעודתה הנשגבה, וביתר שאת יפלס לו אז נתיב לשמי מרום, עת רוח השיר לא יפעמהו אז המשורר כיתר האדם, אך היה לא יהיה לעולם בליעל ואיש תככים, אף אם יהיה חַלָשׁ ורפה רוח, הרוח אשר יבקרהו לעתים ישנה כל רגשותיו לטובה, ומזקק שבעתים הוא מחיי ארץ. כל רגע. אם אך ישמע קול ממרום, יש בידו להתרומם משפל ארצו. אך נשמע נא מה בפיו:

כָּל עוֹד אֵל שַׁדַּי לֹא יֵשְׁלַח הָרוּחַ

מִמְּעוֹנֵי שַׁחַק לִבְהִירוֹ הַמְשׁוֹרֵר,

עֹל נֵטֶל חַיֵי הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

יִכְבַּד עַל נַפְשׁוֹ בַּל תּוּכַל הִתְעוֹרֵר.

כִּנּוֹרוֹ הַקָּדוֹש יְאָלֵם דּוּמִיָה,

נַפְשׁוֹ שֹׁקַעַת בִּמְצוּלַת תַּרְדֵּמָה;

וּבֵין חִדְלֵי אִישִׁים בַּתֵּבֵל הוֹמִיָה

אוּלַי מוּל עֶרְכּוֹ הַיִתְרוֹן לָהֵמָּה…

אַךְ מִשְׁמֵי קָדְשׁוֹ עֵת יֵרֵד אֱלוֹהַּ

וּלְאֹזֶן קַשֶׁבֶת קוֹלוֹ יַשְׁמִיַע.

נֶפֶש הַמְשׁוֹרֵר תִּתְנַשֵׂא גָבֹהַ

כַּנֶּשֶׁר מִקִּנּוֹ לִשְׁחָקִים יַרְקִיַע!

עֵת תֵּבֵל תִּתְחוֹלֵל – יָגוֹן בִלְבָבוֹ,

לֹא יַאֲזִין קוֹל הֲמוֹן הָעָם וּשְׁאוֹנוֹ;

וּבסוֹד עוֹבְדֵי אֱלִיל נַפְשׁוֹ לֹא תָבֹא,

לֹא יֵחַת מֵאִישׁ, מִשְׂאֵתו וּגְאוֹנוֹ!

מָלֵא רוּחַ-יָה יְִתָגֵעשׁ כַּסָּעַר,

קוֹל בַּת שִֹירָתוֹ כָּל חוּשָּיו יַרְתִּיחַ;

עַל חֹף יַם סוֹעֵר, ובַין סִבְכֵי יָעַר

הֶמְיַת שַׂרְעַפָיו כִּנּוֹרוֹ יַשְׁכִּיחַ!

שם בחיק אמו התולדה ירגיש המשורר את חייו. הוא יבין סוד שיח עצי היער וגלי הנחל, ידע שפת הצפרים והרוח, וכנורו יהגה אתם ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. התולדה המתה לעיני אנשים רבים, לעיניו היא נפש חיה ובשפה נפלאה תביע לו כל רגשותיו:

אָזְנוֹ תִּשְׁמַע שָׂפָה גַּם נִיבִים נָאוִים

מֵאֵזוֹב עַד אֶרֶז עַד רֹאשׁ כּוכָבִים

לבב המשורר יפעם עם לב התולדה ביחד ונפשו תכסוף להשתפך בחיקה, למען לא יעצרהו חמרו לחיות חיי שמים, ובהשתפכות נפשו יקרא:

מִי יִתֵּן כִּי אֵלֵךְ תֶּמֶם בָּעֲרָפֶל,

מִי יִתֵּן בַּמְּרוֹמִים אָרוּץ עִם שָׁמֶשׁ,

וּבְעֵת יֻצַע חשֶׁךְ עַל שֹׁכְנֵי שָׁפֶל

אֱהִי כּוֹכָב מֵאִיר שׁוֹאָה וָאָמֶשׁ;

מִי יַפִּיל חֶבְלִי בֵּין גַּלִּים מַזְהִירִים

לָרוּץ וּלְפַזֵז בִּמְחוֹלַת מַחֲנָיִם,

וּכְשַׁחַר חַכְלִילִי לוּ אֶזְרַע סַפִּירִים,

עֵת עַל טַל פִּרְחֵי הוֹד אֶשְׁלַח קַרְנָיִם.

מִי יִתֵּן עִם עָבִים אָטוּשׁ, אָעוּפָה,

וּלְרֹאשׁ הַרְרֵי עַד אֶנָּשֵׂא הַפָּעַם

אוֹ בֵּין חַשְׁרַת מֶיִם אֶתְחוֹלֵל כַּסוּפָה

אָרֹב הַבָּרָק גָּם אַרְעִים הָרָעַם!

לוּ אָעוּף כַּדְּרוֹר בִּתְכֵלֶת רָקִיַע!

לוּ אִינָק מִיץ פֶרַח כִּזְבוּב רִקְמָתָיִם

לִמְרוֹם סַלְעֵי מָגוֹר לוּ אוּכַל אַגִּיַע

בִּהְיוֹת לִי דֶרֶך נֶשֶׁר בַּשָׁמָיִם

מַה נָּעִים לִהְיוֹת מַרְפֵּא אֶל כָּל פֶּגַע

וּבְקַרְנֵי אוֹר חַיִים בַּתֵּבֵל הוֹפִיַע!

אוֹ מַה טּוֹב בִּרְעָמִים וּסְעָרוֹת כָּרֶגַע

לָעוּף בִּיעָף עַל כָּל רַחֲבֵי רָקִיַע!

עת יברא חזיונות אז מלך הנהו, מלך כל היקום, רואה סתרי שמים וארץ. עת המשורר יברא חזיון חדש אז חלילה לנו להפריעו ממחשבותיו, אז:

עֲבָר נָא, בֶּן-אָדָם, עֲבֹר בִּדְמָמָה

וּבְהֶגֶה פִּיךָ אַל אוֹתוֹ תַפְרִיַע,

מֵרְאוֹת בַּחֲלוֹמוֹ חֶזְיוֹנֵי שַׁמָיִם;

וּבְיִרְאַת הַכָּבוֹד, ובְשָׂפָה נֶאֱלָמָה

וּבְדִמְעָה עַל עַיִן חֶרֶשׁ תַּבִּיֹע:

בֶּן מָרוֹם הוּא, חֹזֶה וגְלוּי עֵינָיִם!

בן-אלהים זה המוקדש מנעוריו להשמיע ליושבי חלד דבר אל שדי, ימלא תעודתו הקדושה רק אז, אם יהיה כהן נאמן לאלהי שמים, אם יתרומם על אֶחיו בתור אדם המעלה, וירחק מלבו, משכן הקדושה והטהרה, כל רעיון תפל וכל תאוה נסבוה, אשר על ידיהם יחלל את השירה הנשגבה מולדת שמים. המשורר בעצמו יורה הדרך הקדושה לאחיו הצעיר ממנו:

אִם רוּחַ הַשִׁיר יָנוּחַ עָלָיךְ

ולְבָבְךְ יִתְפָעֵם בַּהֲמוֹן רִגְשׁוֹתָיו,

בֵין אַנְשֵׁי רוּחַ אִם תֹּאחַז דַּרְכֶּךְ

כִּי תָשִׁיר, כִּי תּוּכָל יִתֵּן אוֹתוֹתָיו;

אִם קַרְנֵי הוֹד שַׁדַּי נַפְשְֹךָ יַכְתִּירוּ,

אִם מַטְּרַת חַיֶיך נֶגְדְּךָ נִצָבֶת;

אִם כָּל הֶגְיוֹן, כָּל רַעְיוֹן וּמַחֲשָׁבֶת

בְּרֶגֶש וּבְדַעַת יַצְהִירוּ,

וּשְׂפָתְךְ לַהֲבוֹת אֵש חוֹצָבֶת!

אָז קוּם כִּנְבִיא-אֵל, הִתְהַלֵךְ בֶּחָלֶד!

אַךְ נַעֲלָה גַּם קָדוֹש הֱיֵה בַחַיִים;

מֶתֶק כָּל פֶּשַׁע אַל תֶּאֱהֶב כַּיָלֶד,

וּלְמַתַּן שֹׁחַד אַל תִּשְׁלַח יָדָיִם.

אִם שֶּמֶשׁ הָאשֶׁר יִשְׁלַח לָךְ יֶשַׁע,

אִם שֵׁבֶט נֹגֵשׂ עָלֶיךְ יָנוּחַ;

כַּיוֹנָה הֱיֵה חַף מִפֶשַׁע,

כַּגֶשֶׁר – אַמִּיץ לֵב וָרוּחַ!

שִׁירֵי אֶרְאֶלִּים. מַנְגִינוֹת עֲדֵנִים

יַשְׁמִיעוּ מֵיתְרֵי כִנוֹרְךְ הַנָעִים;

עֶבֶד אֻמְלָל יִנָחֵם, יָאִיר פָּנִים,

גַּם שָׁאוּל מֶלֶך לָמוֹ יַט אָזְנָיִם.

אָז תִּפְרַח כַּתָּמָר נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה

וּבְהַדְרַת כָּבוֹד תַּשִׂיג הַמַּטָרָה:

לָךְ יֹאמְרוּ: תֹּר-אָדָם הַמַּעֲלָה!

וּבְעֵינְךָ יוֹפַע אוֹר וּנְהָרָה.

אַךְ אִי לָךְ, נָעַר, אִם תִּשְׁכַּח עֶרְכֶּךָ!

אִם תִרְדֹּף רַק כָּבוֹד, רַק תַּעֲנוּגֵי אֶרֶץ;

אַל תָּבִיא אֶתְנָן עַל מִזְבַּח אֱלֹהֶיךָ,

כִּי אָז כַּשׁוֹאָה לָךְ יָבֹא הַקָרֶץ;

אַל אֱמֶת יַבִּיט בְּעֶבְרָה וּבְזָעַם

עַל מִנְחַת עֲרוּמִים, עַל כּהֲנָה עִמָּה

יִשְׁלַח תִּמְרוֹת עָשָׁן גַּם חִצֵי רָעַם,

עַד תִּסֹג אָחוֹר בִּרְעָדָה וּכְלִמַּה!…

המשורר מושל על רוח אנוש ועם. לו כנור נעים לזמר משכיל, לו חרב פיפיות לחזיוני תוגה, לו חצוצרות התרועה בשירי גיל, לו רעמים וברקים מול הרֶשע, גם חצים שנונים באשפתו, גם רֹך נפש לתפלות עדינות, העבר, ההוה, העתיד, החברה כאיש פרטי, כלם בידו נתּנוּ. המשורר חפשי כסער ברוחו, ולשוא ולמותר להורהו דרכו אשר לו ללכת בה בארחות השיר והמליצה, הרוח אשר יפעמהו יכונן אשוריו על דרכי השיר לבל יסור מהם ימין ושמאל, והרוח הזה ימצא מסלות בחדרי לבב כל אנוש פנימה, אשר יהגו כבוד ועוז להמשורר ויתנו לו כתר מלוכה, כדברי שיללער אל הרוח הזה:

אוֹתְךָ לֹא תוֹרֶה הַדַּעַת מְאוּמָה. הִיא תִּלְמַד מִמֶּךָ.

הַחֻקִּים מוֹרֵי דֶּרֶךְ בִּמְטִיל בַּרְזֶל לְכָל עִקֵּשׁ וְנָלוֹז

לְךָ לֹא יִצְלָחוּ! רַק חֶפְצְךָ וּפְעֻלָּתְךָ הֵן הֵמָּה הַחֻקִּים,

וּדְבַר אֱלֹהִים יָקוּם לְעוֹלָם וְחֶפְצוֹ לְדוֹר דּוֹרִים.

אֶת יָדְךָ הַקְּדוֹשָׁה תִּפְעַל, אֶת שִׂפְתוֹתֶיךְ הַטְּהוֹרוֹת

תַּבַּעְנָה, כָּל רוּחַ יַפְלִיאוּ כָּל נֶפֶש יָעִירוּ בְכֹחַ.

רַק אַתָּה לֹא תֵדַע אֶת אֱלהֶיך הַשׁוֹכֵן בִּלְבָבֵךָ,

לֹא תֵדַע נִצְחוֹנְךָ הַכַּבִּיר, כָּל נֶפֶשׁ לְךָ יַכְנִיַע,

דּוּמָם גַּם שֶׁפִי תִּתְהַלֵךְ בַּתֵּבֵל אֲשֶׁר נָצַחְתָּ!

3) מה מטרת המליצה והשיר?

גם את השאלה הזאת ישאלו אנשים רבים; השיר והמליצה אין להן תכלית אחר שולתן, כי הן בעצמן התכלית, כהאמת והטוב בתבל, האם לא אחת היא לנו לדעת או לא, את אשר איננו נוגע לחיינו ועסקינו? הן גם כוכב אחד לא נוריד ארצה בכל ידיעתנו בחכמת הכוכבים, ובכל זאת החוזה בכוכבים (אסטראָנאָם) יקדיש כל ימי חייו להכוכבים האלה, ובגלותו כוכב חדש, אשר לא יוסיף אף חצי שקל אל משכרתו לשנה, יחשוב עצמו למאֻשר וצולח. האם את האמת ואת הטוב עלינו לאהוב רק בשכר ותועלת? ובראותו כי לא יתנו ולא יוסיפו לנו מאומה נעזבם ונכחש בם? וכהאמת והטוב כן גם היופי תכלית הוא בפני עצמו, ולו המשפט למשול על כל יצורי תבל ועל נפשות האנשים. הביטו! לחדר נהדר ומאיר תצעד עלמה יפה-פיה ועדינה, ופתאם – צעירי הימים יגילו ברעדה, קמטים ממצח הזקנה נדדו, הלכו, צחוק ענג יופיע על שפתי קרי הרוח, התנומה מעפעפים תסור כצל וכל רואיה יהגו לה אהבה וכבוד. הן את כל אשר לאיש יתן בעד היופי! הגידו לי מה תכלית היופי הזה ומדוע כה ישלט שלטת בלי מצרים, אז אגידה לכם ג"כ מה תכלית רוח השיר והמליצה *). ואם ישנם אנשים אשר לבם קר ככפור ולא יחושו כל יופי בתבל, אנשים אשר רגשות נפשותיהם נמו שנת אולם בתרדמת מות, לא אליהם נדבר. אנשים כאלה אינם שוים כי נעמול לפקוח עיניהם. לשוא נרבה כחול דברים להבינם בינה מדוע יתפלא שם המביט על החן והיופי אשר בתמונת ווענוּס או אֹפּאָללאּ החצובה מאבן שיש מעשה ידי אמן, כי ההוד וההדר אשר לא תשבע עינו מהם נסתרים הם מעיני שתוּם עינים לנצח!

פּלאַטאָן אמר: “האדם יתענג על ההוד והיופי בחיי ארץ, יכבדהו ויעריצהו, בזכרו את היופי היחידי, היופי האמתי ששזפתו נפשו במעוני שחקים; ולכן יש עז וכח במחזה יופי פה עלי ארץ להרכיב נפשו על כנפי רוח לרום שמים, ולהשיבה למקור כל יופי אשר ממנו חוצבה. אהבת היופי האמתית היא אהבה טהורה זכה וקדושה. בעל תאוה עזה לא יכבד ויעריץ את היופי, כי אם יחמדהו ויתאוהו כהולך על ארבע, בבקשו רק תענוג גשמי… לא כן בעל לב רגש, המוקדש מנעוריו להבין ולהכיר כל יופי, צל שדי פה עלי ארץ, בראותו פני אדם יפים ונעימים כפני אלהים, תתקפהו חרדת קדש, ובהוסיפו לחזות מחזה שדי יעריצהו ויקדישהו, ולולא חרד כי ההמון יקרא אחריו מלא כי אז היה מביא עולת ניחוח לכבוד היופי האהוב”.

רוח השיר הוא הוא יפי התבל, כשר הוכחנו בראשית מאמרנו, ולכן הוא תכלית בפני עצמו. יפי התבל אמנם יעלה לעינינו רק ע"י רוח השיר והמליצה, כדברי שיללער:

Wahre Konigin ist nur des Weibes weibliche Sehonheit.

We sie sich zeigt, sie herrscht, herrschet bloss, weil sie sich zeigt!

נוּסָה, הִמָלְטָה מִמְּצוּקוֹת הַחַיִים

תּוֹךְ חַדְרֵי לֵב קָדוֹש רַחֲבֵי יָדַיִם!

חֹפֶשׁ הַנֶפֶשׁ רַק בַּחֲלוּם יָנוּח,

וְהַיוֹפִי שוֹרֵר רַק תּוֹךְ שִֹירֵי רוּחַ!

הפעולה אשר יפעל רוח השיר על נפש האדם להגביה אותה שמימה, להעיר בקרבה רגשי-טהר, לעוררהו למעשה הצדקה והיושר, – הפעולה הזאת לא נוכל לכנות תכלית רוח השיר, הפעולה הזאת תצא לאור מבלי כל מטרה קדומה מאת המשורר. היופי השורר בתבל ובשיר יעיר רגשי היופי והנעם (Aesthetisches Gefuhl) בלב האדם, והרגשות האלה בעצמם יביאו רב ברכה אתם. המשורר חפשי הוא מתלונות ההמון המבקש תועלת חמרית בשיריו, – וכבר ענה פושקין:

לֹא לָנוּ, לֹא לָנוּ הֶמְיַת הַחַיִים,

לֹא נִרְכָּשׁ עשֶׁר, לֹא נַעֲרֹךְ מִלְחָמוֹת;

וּתְעוּדַת חַיֵינוּ – חַיֵי שָּמַיִם.

חַיֵי שִֹיר וּתְפִלָּה, חַיֵי נְשָׁמוֹת!

וצחוק יעירו בלבבנו המבקרים השונים הנותנים חקים ומשפטים להמשורר לכתוב לפי רוח העת והמקום, לפי התועלת הנחוצה להם, וישכחו כי רוח המשורר לא ירֻתק במוסרות החקים, ולא יאחז דרכו לפי מורים ומדריכים כאלה אשר כל רוח השיר זרה להם. ואם גם אין לפעמים תועלת חמרית בשירי המשורר, בכל זאת יפיָם ורוממותם בעצמם הם מטרה שאין למעלה ממנה, ועלינו לתת החפש והרצון בידי המשורר להעיר קוי כנורו רק כפי אשר ישים בפיו רוח השיר המפעמהו, כעצת שיללער:

צֵא נָא, אִישׁ רוּחַ, מִגֶדֶר חוּשֶׁיךָ!

עוּפָה לַאֲשֶׁר יִשָׂאֲך רוּחֶךָ…

וכן אמר גאֶטהא: “Ich singe, wie der Vogel sing`t” – מבלעדי רוח השיר לא יזמר המשורר על כנורו, והרוח הזה לא בידי אדם הוא להטותו לאשר יחפץ, כי בן-שמים הוא אשר יבקר את אהובו המשורר רק לעתים. לא בחכמה ודעת וחשבון יברא המשורר חזיונותיו, כ“א ע”י עזרת בנות השיר. והמשורר יוצא אז מדעתו ומכל כללי החיים אשר סביב שתו עליו, רוחו יעלץ בקרבו ונפשו גחלים תלהט, ישבח תבל ומלואה, גם את עצמו ישכח. כל תועלת וכל מטרה מוזרים לו ברגעי קדש אלה, ורק את אשר ישים ה' בפיו אותו ישמור לדבר. ולכן לא טוב יעשו רבים כי ידרשו מאת המשורר לשיר להם שירים כפי חפצם ומעלות רוחם, שיר כזה יהיה רק מחברת דברים מבלי כל רוח, מלבד אם הרעיון ימצא עמוק עמוק מסלות בלב המשורר, אז יחבקהו באהבה אל לבו, יאַמצהו כבן לו, יתן לו צורה וגויה יפה ונעימה ויראהו לעין השמש. – כן נשגה מאד אם נתאונן על המשורר אשר בחר דרך אחת בדרכי השיר ובה ילך תמיד. כי אמנם הרוח ומזג המשורר שונה אצל כל אחד. האחד יצטיין בשירי תהלה, השני בשירי מחול, השלישי בשירי נהי, הרביעי במשלים ומליצות, החמישי בהתול ולעג וכדומה. לפעמים המשורר בעצמו יראה נכוחות, כי לא טובה הדרך אשר הוא הולך עליה בעיני אנשים רבים, אך אין אֱיָל הוא לסור ממנה, – ובאמת יתאונן נעקָראסאָוו לאמר:

אַשְׁרֵי הַמְּשוֹרֵר שֶׁנַּפְשׁוֹ שֹׁקֶטֶת,

רַק אַהֲבָה, רַק רֶגֶשׁ מִבְּלִי כָל רַעַל

עַל כָּל אוֹהֲבֵי שַׁלְוָה יִשְׁלַט שַׁלֶּטֶת,

וּשְׁמוֹ יַעֲלוּ מַעֲרִיצָיו לִשְׁמֵי מַעַל.

עַל רֹב חָכְמָתוֹ יִתְמְהוּ תָמֹהַ,

חָפְשִׁי מִשׁוֹט לָשׁוֹן וּלְזוּת שְׂפָתַיִם;

וּלְמַזְכֶּרֶת פָעֳלִי רוּחַ גָּבֹהַ

מַצֵבָה יָקִימוּ – וּבְעוֹדוֹ בַחַיִים…

אַךְ אֵין כָּל חֶמְלָה וַחֲגִיגָה לַמְשׁוֹרֵר

אִם רוּחוּ הַנִּשְׂגָּב יִרְדֹּף רַק צֶדֶק;

וּבְקוֹל חוצֵב אֵשׁ עַל חָמָס יִתְּעוֹרֵר,

עַל פִּשְׁעֵי הָעָם, עַל טוּבָם כַּחֶדֶק.

כִּי   נָכוֹן לוֹ יום חשֶׁךְ, יוֹם עֲבָרוֹת;

רַק עֵת עַצְמוֹתָיו תּוּבַלְנָה לִקְבָרוֹת

יֵדְעוּ יָבִינוּ עֶרְכּוֹ וּפְעֻלָתוֹ,

וּרְצוּפָה אַהֲבָה אֵיךְ הָיְתָה שִׂנְאָתוֹ!…

היינע אמר: “אוהבי ישאלוני, מדוע פני רעים ודלים ומדוע כצל אתהלך בארצות החיים? וישכחו כי בדמי לבבי ובמוח עצמותי אני כותב את שירי. כי אשכח החיים ואת תענוגיהם, גם לחמי ומימי לא אזכר עוד. בגו עקש ופתלתל אוביל עטי יומם, ובנות שירתי תמוצנה לשדי גם לילה. תנדנה שנה מעיני ותנומה מעפעפי, וברגשות סוערים ורותחים מבלי הפוגות תאלצנה אותי לשפוך הרת רוחי עלי גליון”.

אמנם אף כי תכלית רוח השיר היא היא בעצמה על ידי יפיה ורוממותה, בכל זאת נראה פריה לתהלה על כל צעד, וכל שפה תלא לתאר את התועלת אשר הביאה מני שים אדם עלי ארץ עד היום. לולא רוח השיר והמליצה אז מי יודע אם לא היינו עוד כפראים בימי חיינו. החכמה וההשכלה, הסדר וחיי המשפחה מבלי כל רוח שיר ומליצה, היו כקול קורא במדבר ולא מצאו נתיבות בחברת האנשים, כל דרכי המוסר מבלי לבוש המליצה אין להם לא יפעה ולא יופי, לא תאר ולא הדר. – ומה יקרו דברי גאֶטהא לאמר:

אֵל שָׁלַח לִיצוּרָיו, לִבְנֵי הָאָדָם

חֹק, מִשְׁפָּט וָסֵדֶר, חָכְמָה וָדָעַת;

גַּם חֵן שָׁת לָמוֹ, גַּם הֲדַר בִּנֵי אֵלִים,

כִּי עֹל חַיֵי חֶבֶל יֵקַל עַל יָדָם.

אַךְ עֵירֻמִּים בָּאוּ מִשְׁחָקִים אָרְצָה

וּלְהִתְהַלֵךְ בֵּין הָאָדָם לֹא יָדָעוּ;

וַתָּבֹא הָשִׁירָה וַתַּלְבִּישֵׁם מַחֲלָצוֹת

לִבְלִי יִתְבוֹשָׁשׁוּ, לִבְלִי יִתְחַבָּאוּ!

שיללער יתאר לנו בנעים מליצתו פעולת השיר על רוח האדם לאמר:

עֵת שִׁירָה נֶאְדָּרָה תַּרְעֵם בַּכֹּחַ

אָז יִתְעוֹרֵר אֱנוֹש דַּכָּא וְשָׁחוֹחַ,

יִשְׁכַּח עוֹל סֻבֳּלוֹ, רוּחוֹ יִתְרוֹמֵם,

יָבִין רוּם נַפְשׁוֹ, אָז יֶחֱרַד, יִשְׁתּוֹמֵם!

נִשְׂגָּב גַּם נַעֲלָה הוּא עֹז לוֹ כֶּאֱלֹהַ,

לֹא עָפָר וָאֵפֶר קָרוּץ מֵחֹמֶר;

עָדָיו לֹא יִגָּשׁוּ מַתְּלָאָה וָנֹהַ

כָּל עוֹד רוּחַ הַשִׁיר יַבִּיַע אֹמֶר!

קוֹלוֹת נֹעַם אֵלֶּה אִם יִשָׁמֵעוּ

רִגְשֵׁי עֶצֶב מִלֵּב יָצא יֵצֵאוּ!

וּכְבֵן נוֹדֵד שָׁב אָל אֵם רַחֲמָנִיָה,

דִּמְעוֹתָיו נִגָּרוֹת, רוּחוֹ הוֹמִיָה…

יִזְכֹּר אַהֲבַת הוֹרִים עוֹדוֹ בְאִבוֹ

וּבְתוֹדָה יִתְרַפֵק, יַקְרִיב לָה לִבּוֹ!

כֵּן רוּחַ הַשִׁיר יַט לֵב הַבּוֹרֵחַ

מִזְרוֹעוֹת הַטֶּבַע לִשְׁאוֹן הֶחָלֶד,

לָשׁוּב לִימֵי נֹעַר, לִהְיוֹת צוֹלֵחַ,

וּבְתֹם נֶפֶשׁ אָז הִתְעַלֵּס כַּיָלֶד;

לַעֲזוֹב חֻקֵּי עָמָל מִבְּלִי כָל רוּחַ

וּבְחֵיק הַטֶּבַע מֵרָגְזָם לָנוּחַ:

אחרי כל אלה הן נקרא עם המשורר הנשגב

עוּרוּ, אַחֵינוּ!

כַּבְּדוּ שִׁירֵינוּ!

כָּל פֹּעַל יָקָר בָּם תַּחַז עֵינֵנוּ:

מִי עוֹד כַּמְּשוֹרֵר

יָחִישׁ, יִתְעוֹרֵר,

לִהְיוֹת לִנְבוּבֵי לֵב לִצְדָקָה מְעוֹרֵר,

פֹּעַל רוּחוֹ יַעֲמד כִּימֵי שָׁמָיִם,

וּפֹעַל כַּל אִישׁ קֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם!

האח! שירי נעם אזני שמעת!

הֶאָח! מֵיתְרֵי כִנּוֹר אֶצְבַּע נוֹגַעַת!

וּבְקוֹל אֵל כַּבִּיר לִלְשׁוֹנָם יַגְבִּירוּ,

תּוֹרַת אָדָם וּמִשְׁפַּט צֶדֶק יַשְׁמִיעוּ

כָּל נֶפֶש יָעִירוּ,

אֵיךְ לָשִׁיר וּלְזַמֵּר מַשְׂכִּל יוֹדִיעוּ;

יָעִירוּ הָרוּחַ לִפְעֻלּוֹת נִשְׂגָּבוֹת,

וְרִגְשׁוֹת נַעֲלוֹת יִמָּלְאוּ הַלְּבָבוֹת!

רַעְיוֹנֵי יֹפִי וְהוֹד צִיץ יִשְׁלָחוּ,

גַּם יִפְרָחוּ

עַל עַנְפֵי כָּל עֲצֵי פַּרְדֵּס הַחַיִים

חִישׁ הַפְּרָחִים יַחֲלֹפוּ

הָעֲנָפִים רֹאשָׁם יָכֹּפוּ

מְסֻכָּלִים פְרִי זָהָב תַּאֲוָה לָעֵיניִּם!

¹

אל יחשוב הקורא כי במאמרנו הנכחי נעמיק חקר בבנין העין לכל משפטי וחקי חכמת-הנתוח (אנאטאָמיע) והטבע (פֿהיזיק), לדרוש אחרי מהות ומזג כל עצבי העין ועורקיה ותעודותיהם, לגלות מפלאות כח הראות השוכן בקרבה, השונה אצל כל איש ואיש, ― כל הידיעות האלה נעימות ונחוצות רק ללומדי חכמת הנתוח והטבע, ואינן דברים השוים לכל נפש. ויחידה סגולה השואפים לשתות לרויה ממעיני הדעת ולחשוף תעלומות הבריאה בבנין גויתנו, ימצאו חפץ בספרי הטבע וחכמת הנתוח להרוות צמאונם. מטרת מאמרנו עתה רק להראות לעין כל יפי העינים ויקר תפארתן, להוכיח בעליל כי אמנה הנה ראי מלוטש לנפשותינו, לחזות בהן כל רגשותינו ומזג רוחנו. והדעת הזאת תהי נעימה בלי ספק לכל אדם באשר הוא אדם, ממנה ידע מה לקרב ומה לרחק ויכיר איך להבדיל בין דופי ליופי.

רגש היופי והנעם ( ästhetisches Gefühl ) נטוע בלב האדם מיום הולדו; גם ילדים קטנים יבינו לקרב את היופי ולהרחיק מהם כל דופי. בחפץ לבב יטו אזן קשבת לקולות נעימים הנשמעים להם בשירי-הערש, ויחרדו לקול צוחה; מפני איש אחד יסוגו אחור ברעדה, ויתרפקו על זרועות משנהו, אשר לפעמים לא רחוקות רק היופי והדופי הם סבת כל אלה. רגש היופי והנעם ילך אחוז יד עם חנוך האיש ומזגו, ולפי התפתחות שכלו על ידי הלמודים והחיים כן תגברנה בו גם הרגשות העדינים האלה; כן הוא באדם פרטי וכן בעם כלו. בלי תפונה גם אדם הראשון ידע רגשות כאלה, כי הם המה מותר האדם מן הבהמה, ולכן יעידו כל עמי הארץ, גם מלבד עדות תורתנו התמימה, כי היוצר הושיבו בגן עדנים, להנעים לו ימי חייו ולתת לו מטעמים כאשר אהבה נפשו (ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל: יופי ונעם). רגש היופי והנעם נתעורר מתחלה בלב חוה אמנו, כפי עדות הכתוב: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. ואולי יעיד הפסוק הזה כי נאמנו דברי החוקרים המחליטים כי הנשים מוכשרות להרגיש היופי והנעם ע“י מזגן הרך ונפשן העדינה, יותר מן האנשים. עוד בדורות קדומים נראה את היופי ידוע לתהלה, כאשר תעיד תורתנו על נשי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב וכדומה, והרגש הזה הגיע למרומי ההתפתחות בעת אשר היו אבותינו לעם ואז שפכו רוח חן ויופי גם על מעונותיהם ולבושיהם. וכן גם אצל כל העמים עד היום הזה הביא הרגש הזה פרי תנובה, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, ועל כל צער נראה את היופי יציר ידי האדם, להנעים לו ימי חייו בחלד ולעדן את נפשו המרגשת, להרימה משפל ארצה למעוני שחקים מקור כל יופי ונשגב. והנה אם האדם וכל היקום ירהיבו עינינו לפעמים ביפים, על אחת כמה וכמה עלינו להוקיר יפי העינים, מאשר יָפְיָן החיצוני יעיד כמעט תמיד על יפי הנפש פנימה, על טוב הלב ורגשותיו; והיופי הזה הוא יחיד במינו ומרומם על יפי כל יתר הדברים הנמצאים בתבל, ע”י סגולתו הנפלאה לגלות כל סתום ולהוציא תעלומה אור. יופי העינים נחשב מאד גם בעיני אבותינו: עיני לאה היו רכות ולכן לא יכלה להקרא בשם “יפת תואר ויפת מראה” כרחל אחותה. גם חז"ל אמרו: כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה; וכל בך הוקירו את היופי הזה עד אשר כל חסרון בגוף לא נחשב בעיניהם למאומה נגד המעלה הזאת. בשיר הנשגב, שיר השירים, טרם יבא האוהב להלל יצורי גו יפתו, יקרא: הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים (א' ט"ו), וכן ישנה (ד' א') הינך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. ורק אחרי כן יבוא להלל בנין כל גוה ויקרא: כלך יפה רעיתי ומום אין בך!

יפי העינים.

בדברנו על דבר העין ויפיה לא נשים פדות בין עיני איש לאשה, כי אם גם נמצא הבדל מעט, אבל הוא כמעט לא נראה לעין החוקר.

בכל ימות עולם ובכל עמי הארץ שרו המשוררים ויהללו יפי העינים. מכל יצורי גויתנו האבריה אין גם אחד המהולל ברוב התשבחות כהעינים, אשר להודן ויפין העירו המשוררים קוי כנוריהם המליצים הרבה לדבר עליהן גבוהה גבוהה, וכל לב יגיל ברעדה וירחש להן כבוד ותהלה בכל דור ודור.

מדוע כה רב ורם ערך יפי העינים? מה הוא הקסם הנפלא המושך אבירים בכחו, הנשקף מהספירים האלה?

השאלה, במה זכו העינים לכבוד כזה, התעורר בלב כל משכיל האוהב להתחקות על שרשי סבת כל הנעשה סביביו ויודע חק ומשפט לרגשותיו. ולמען תהי לאל ידנו לחשוף חין ערך העינים ולגלות כל שכיות חמודותיהן, עלינו לדעת כי היופי הזה תלוי: 1) בתמונת העין וציורה החיצוני, 2) בצבע בבות העין, 3) באור העין וזיו נגהה אשר תפיץ סביביה. ובעת אשר תמונת העין, צבעה וזיוה יתאימו בד בבד עם רגשי היופי אשר בנו, אז נקרא לעינים כאלה “יפות”, ורב כחן למשול על לב אנוש, ולשפוך סביביהן רוח חן ויופי.

1) תמונת העין וציורה החיצוני,

תמונת העין אשר זכרנו איננה תמונת תפוח-העין הממלא כל רחב ועמק חור העינים. התפוח הזה איננו שונה אצל איש ואיש, ותמונת כדוריותו לא תעלה ולא תוריד ביפי העינים. אנחנו רק אל תארה החיצוני ואל ציורה ודמותה הנראים לעינים נשים פנינו במאמרנו, ולכן בשם תמונת העין נכנה חלק מן התפוח, הגלוי בעת אשר העפעפים פתוחים; ובכלל ציור העין יבואו גם העפעפים וגבות העינים הסובבים אותן ומוסיפים להן הוד ויופי ולוית חן, אם רק יפיקו רצון מאת רגשותינו, היודעים להבדיל בין טוב לרע ובין יופי לדופי.

כל עין ועין תשיג תמונתה החיצונית ע"י הסדק והחתך בין העפעפים, אשר בהפתחם יגלו לנו חלק מן תפוח-העין ויתנו לו תמונה ידועה. לפי גודל הפתח הזה נקרא את העינים גדולות או קטנות, ולפי צורות תמונת העין החיצונית בין העפעפים, השונות מאד אצל כל אדם, נאמר כי העינים האלה עגולות, ואלה ארוכות, אלה כמראה-שקדים ואלה כמראה סדק וכדומה תמונות מתמונות שונות.

יפי העינים תלוי ראשית כל בגדלן. אם הסדק והפתח בין העפעפים הוא רחב וגדול, אז העינים הן גדולות ויפות ומהן יציץ מבט-כבוד והדר. אך בכל זאת אם תעלינה בגדלן יתר על המדה הדרושה, או כי תהיינה עגולות מאד, אז תאבדנה חנן והודן, ועינים כאלה נודעות בשם “עיני-העגל”.

והנה כאשר רבו תמונות העין וצורותיהן, כן רבו גם טעמי האנשים, ואת אשר יבחר האחד ירחיק השני ולפעמים לא רחוקות נראה שנים נחלקים בדעותיהם בבואם לחרוץ משפטם על איזה דבר, היפה הוא אם אין. אמנם בכל זאת יש יופי גמור, יופי שלם בלי כל מגרעת, ככל חקי היופי אשר שמו בעלי המליצה והשיר והחרשים והצירים מימות עולם. את היופי הזה נתאר תמיד ברוח הדמיון, ורק לפעמים רחוקות נמצאהו בארצות החיים, ואז נשיש עליו כעל כל הון, ועלי הגיון בכנור או על כנפי המליצה נביע לו רגשי כבוד ותהלה. בכל המון תמונות העינים רק על שתים מהן שפוך רוח חן ויופי. עינים כאלה נראה בפסילי-שיש מעשי ידי יוצרי-פסל משנים קדמוניות. התמונה האחת היא: העפעף העליון עגול כקשת ושני קצותיו יפרדו מעט לימין ולשמאל אחרי התאחדם עם העפעף התחתון. כן הנה עיני האלילים יופיטער, יונא ואפאללא לפי הפסילים הקדמונים ארוכות ופתוחות לרוחה וקצות עפעפיהן כפופות לצדדים. המשורר האמער היוני יעיר סיתרי כנורו וישיר שירי תהלה לכבוד עינים כאלה, וכל העמים הקדמונים נתנו היתרון והשבח לעינים גדולות ולפיהן ערכו הוד הפנים. הסופר פליניוס יספר גם כן כי המשוררים הרבו להלל עינים גדולות ויחלקו התולים וכלמות לעינים קטנות. עינים גדולות העידו, לפי דעת הקדמונים, גם על יתרון הכשר דעת בעליהן ורוב חכמתם. פאלעמאן יספר כי עיני סאקראטעס הצטינו בגדלן, וזאת היא התמונה אשר מצאה חן בעיני משוררי כל דור ודור. ― וכה דברי קאַמאענס אל אהובתו:

עֵינַיִךְ הַטְּהוֹרוֹת, הַגְּדוֹלוֹת, הַפְּקוּחוֹת

אֶל חַדְרֵי לִבָּתִי חֵץ אַהֲבָה שָׁלָחוּ

אך ביותר מוקטר, מוגש לעינים כאלה שיר ושבחה מאת המשוררים הערביאים, אשר המשילו אותן לעיני אילת אהבים ויעלת חן.

ואמנם עיני החיות, הנעימות האלה, הגדולות, הפקוחות והעגולות, במאזנים תשאנה יחד עם רגשי החן והיופי אשר בטעם בני-שם, ולכן יהללו בשירי אהבים גם עיני הצבאות ואילות השדה.

ולא רק יוצרי פסל, כי אם גם הצירים המהוללים הקדמונים בחרו בעינים כאלה לפאר בהן פני יצורי כפיהם.

התמונה השניה, היפה גם היא כראשונה, היא תמונת-השקדים. העפעפים אינם פתוחים כל כך לרוחה, וארוכים יותר מבראשונה, ושטח תפוח העין הנראה ביניהם הוא בדמות שקד. התמונה הזאת מלאה חן ונעם, וקוי צורתה מתפשטים כגלים קלים לכל עבר. ווינקעלמאַן יראה לנו עינים כאלה בפני אלילת היופי “ווענוס”. כן נמצאן בפני ניאָבע. העזיאָד יתן להן תשואות חן בשיריו הנעימים. הצירים בימינו יתנו לפעמים היתרון לעינים כאלה על העינים אשר בתמונה הראשונה. בהציור הנודע בשם “היוצאת במחול” תאר הציר המהולל ריכֿטער עינים כאלה בכל יפין ותפארתן. עיני עמי איטליא וספרד מצוינות ביפי התמונה הזאת. משוררי ההודים הנעימו זמירות ויעלו על אברות מליצתם הוד עינים כאלה עד לשחקים, ואחרים באו ויוסיפו להפליג בשבח עינים ארוכות, המגיעות גם עד האזנים!! המצרים הקדמונים נתנו גם הם יתר שאת ותהלה לעינים ארוכות, ובכל ציוריהם הרבים בבתי מעונותיהם ובקברות מתיהם, נראה תמונות עינים כאלה, וכן גם במצבות זכרון באשור נראה תמונת העינים ארוכות מאד ומגיעות כמעט עד האזנים.

עינים ארוכות כשקדים יפות רק בעת אשר הזוית החיצונה שלהן והזוית הפנימית נמצאות במישור ואין אחת גבוהה מחברתה. אמנם אם הזוית החיצונה גבוהה מהפנימית, וכל הסדק אז בשפוע, אז תאבד העין חנה, ובין עינים שאינן יפות תמנה. ועינים כאלה, ארוכות ומשופעות, בהנשא הזוית החיצונה על הפנימית נפגש אצל הטטרים, החינים, והקלמיקים. וכן אם הזוית הפנימית תרום למעלה והסדק ילך בשפוע, אז יתקלקל הוד העינים ולא יהיה להן עוד כל הדר.

שתי תמונות העינים היפות אשר זכרנו, תדרשנה כי שטח הפנים סביבותיהן יהיה מלא ודשן, ורק אז יפעלו עורקי העפעפים פעולותיהם מבלי מתלאה ורפיון, והעינים אז יושבות על מלאת. גם בשיר השירים לא תשכח האהובה להלל יפי דודה, כי עיניו “יושבות על מלאת”. אכן אם סביבן שׁולח רזון אז ידוד גם תפארתן מהן, ומראיהן עמוק משטח הפנים, גם עורקיהן ועצביהן יחלשו וכחם ירף; התוגה והצער, הריש והעוני הם הם יאריכו למעניהם ויחרשו סביב העינים שוחות עמוקות, ימוצו לשדן ויגזלו יפין, גם יכבו זיו נגהן ויפרשו עליהן ענן צלמות! ―

גבות העינים יוסיפו רב פאר והדר להעינים. הם הגבול בין המצח ובין העינים, חותם היופי יופיע על גבות העינים רק אם יתעגלו כדמות הקשת בקו ישר ודק; אמנם גבות עינים הולכי עקלתון ובעלי שער רב לא ימצאו חן בעינינו. הקו הישר הזה יפה אם ארוך הוא ויוצא הלאה מן הזוית החיצונה של העינים. האשורים והמצרים הוסיפו יתר מכפי המדה הדרושה ויאריכו גבות עיני פסיליהם ותמונותיהם כמעט עד הלחיים מסבית² להזוית החיצונה של העינים. גבות העינים היפים הולכים ומתעבים בקציהם הפנימי וריוח קטן ישימו ביניהם ולא יתלכדו. גבות העינים המתלכדים יחרו בקו אחד יכנה לאוואטער אי-יפים, וכן גם וויקעלמאן לא ימצאם מתאימים עם דעותינו ורגשותינו ע“ד היופי; ובכל זאת היתה עת אצל הרומאים הקדמונים, אשר כלם נתנו בה כבוד והוד לגבות עינים מתלכדים, ונשיהם קראו לעזרה את הצבעים להסיר הריוח בין גבות עיניהן, וע”ז יכונו דברי Ovid: החכמה למדה את ידיכן למלאות הריוח בין גבות עיניכן הנפרדות ולאמר לדבק הזה טוב. ― הערביאים יחשבו גם עתה במעלות היופי אם גבות העינים מתלכדים, ולפי דעתם מוסיפים הם הדרת הפנים. בארצות הקדם נוהגים משנים קדמוניות לצבוע גבות העינים, ולפי עדות הנביאים והתלמוד צבעו תמיד בנות ישראל את עיניהן, והצבע או הכחול הזה הוסיף חן ויופי להעינים.

מצב גבות העינים ונטיותיהן יחליפו תאר הפנים ויראו לעין כל את רגשות הלב. למשל, בהנשא קצות הגבות הפנימיות למעלה אז נראה על הפנים עקבות רגשי כאב ומצוקה; ובהנשא קצות הגבות החיצונות למעלה אז נראה גלוי רגשי ששון ושמחה. תנועות גבות העינים תלויות הן ברגשי האיש, ורק כאשר ישארו במצב אחד אז נוכל לשפוט על מצב האיש וטבעו. היפפאקראטעס אמר עם הספר: בגבות עינינו ישכון חלק מנפשנו, אנחנו נשאל ונתן מענה, מסכימים או ממאנים בגבות העינים. הגאוה תשים קנה בחדרי הלב, אך בהביטנו על גבות העינים נכירה כרגע. אצל אנשים טובי הלב ורכי המזג, שמחים בחלקם ואוהבי אדם, נראה גבות עינים ישרות ושאננות מתעגלים כעין הקשת. אצל מעמיקי הגיון יושפלו גבות העינים וישתרעו במישור וקצותיהם בגבה אחד. אצל נוגים ועצובים ירומו קצות הגבות הפנימיות למעלה, ואצל אנשי מדון ותגרה, מחרחרי ריב ומצה, ילכו גבות העינים ארחות עקלקלות, פעם ירומו ופעם ישפלו, ויַראו מזג סוער שואן בלי מנוח. ―

2) צבע העין.

עינים שחורות או עיני תכלת הרקיע, נחשבו מאז מעולם ליפות ונעימות, ורוח חן וחיים הוצק בהן; יען כי הצבעים האלה הם נקיים בלי ערבוב, לא כן יתר צבעי בת-עין המעורבים מצבעים שונים ולא נדע לכנותם בשם ואינם מתאימים עם רגש היופי.

עינים ירוקות או צהובות, אמוצות או צבועות בצבע אפר לא תפקנה רצון מאתנו, וביותר עינים צהובות היו כבר למשל ולשחוק בפי כל מוכיח לרעהו מומו.

עיני תכלת הנה כמעט תמיד עדים נאמנים על מזג רך וענוג, על נפש טהורה ונאמנה. צבע התכלת נחשב מאז מעולם לסמל דמות האמת והאֵמון. פרחי תכלת היו תמיד לאות על טהר רגשות הלב ועל התמדת האהבה.

עיני תכלת תפקנה זיו נעים ורך ולא תחצבנה להכות אש כעינים שחורות, ולכן נראה בהן רֹך הנפש, ועינים שחורות מעידות על מזג חם וסוער, על רגשות לוהטים הנוחים להתפעל; אך שתיהן נחשבו ליפי-פיות בפי כל משוררי דור ודור, ואין יתרון מצד היופי לאשה על רעותה. ובכלל נוכל לאמר כי העמים האוהבים צבעי זהר ואור יתנו היתרון לעינים שחורות, והאוהבים צבעי זיו-רך ימצאו עיני תכלת מתאימות עם רגשותיהם; ולכן אצל העמים היושבים בארצות הדרום נראה עינים שחורות יורשות זר התהלה מפי כל לשון ועט, ואצל העמים השוכנים בארצות צפון תמצאנה עיני תכלת כבוד כזה.

משוררי אשכנז המהוללים העירו כנורם לכבוד עיני תכלת, וכה דברי היינה

עֵינַיִךְ, יָפָה, סַפִּירִים מַזְהִירִים,

יָפוֹת וּנְעִימוֹת כִּתְכֵלֶת רָקִיעַ;

מָה רַב אשֶׁר אִישׁ! מַה יִּצְלַח בֶּחָלֶד,

אִם בַּעֲדָן אוֹר אַהֲבָה אֵלָיו יוֹפִיעַ!

גאֶטהא יתאר במלים מעטות ההבדל בין עיני תכלת לעינים שחורות, אף כי הצד השוה שבהן ששתיהן יפות: “נפשה הנעימה תופיע בתכלת עיניה. ― עיניה תפקנה נחומים, אהבה ותוגה שאננה; אך בברק עיניך, אַדעלהיידע, ישכנו חיים, אש ואומץ רוח!” ( Götz von Berlichingen ).

המשוררים הסכינו מכבר לדמות עיני תכלת להפרחים מצבע זה, וכן להפך יכנו פטורי ציצים ופרחים בשם עינים ורסיסי טל אורות בשם דמעות.

המשורר דערשזאַווין הרוסי יהלל בשיריו ג"כ עיני תכלת, והמנצח בנגינות המהולל גלינקי יקרא:

אֲהָה עֵינַיִם כִּתְכֵלֶת שָׁמַיִם!

הֵן בִּלְעָדֵיכֶן לִי חָשְׁכוּ הַחַיִּים!

אך המשורר וועלטמאַן יהלל לעמת זאת עינים שחורות, וכה דבריו:

צַר לִי עָלַיִךְ, גַּלְמוּדָה וּשְׁכוּלָה,

בַּת יֹפִי, בַּת חַשְׁרַת עֵינַיִם;

וּבְעֵת אֶעֶזְבֵךְ לִבָּתִי אֲמוּלָה

וּלְטֹרַח לִי מַשּׂא הַחַיִּים

וכן גם קאָלצאָוו יאמר:

הֲדַר הַפָּנִים, גַּם חַשְׁרַת עֵינַיִם

וּכְזִיו הַשּׁחַר חַכְלִיל הַלְחָיַיִם –

הִסְתִּירוּ בִּינָתִי

וַיִּשְׁבּוּ לִבָּתִי!

נקל להבין כי דעות איש פרטי ע"ד היופי לא לעולם ישאו בד בבד עם דעות העם אשר יצא מקרבו; ולכן לא נתפלא לראות את ביראן נותן היתרון לעינים שחורות, וכמהו גם המשורר האשכנזי פלאַטען ישורר לכבוד עינים שחורות, אך יהלל גם עיני תכלת, וכה דבריו:

עֵינֵי הַתְּכֵלֶת, הֵן אַתֶּן כָּל יָמַי

תִּהְיֶינָה כּוֹכָבִים בִּמְרוֹמֵי שָׁמַי

משוררנו י"ל גאָרדאָן יהלל עיני תכלת לפי רוח משוֹררי צפון: “עיניו ספירים” (אסנת בת פוטיפרע); אך המנוח סמאָלענסקין יהלל תּמיד עינים שחורות בדברו מבנות ישראל, ויזכיר עיני תכלת לתהלה רק בתארו פני אחת מבנות העמים, ובזה נראה כי ידע להבדיל רגש היופי בין בני שם מעמים אחרים. ובכלל עינים שחורות מצויות יותר בין בני ישראל מעיני תכלת, כטבע כל עמי ארץ הקדם.

בשירי עמי רומא נמצא תהלת עינים שחורות. הערביאים יתנו כבוד ויופי לעינים שחורות, עד כי נביאם מחמד בתורתו האלקוראן, אחרי תארו עונש הרשעים בגיהנם יאמר: “אך מושב תמימים בגנות נעימים (י“ח, י”ט, כ') שם ישבו סרוחים על מטות שן, ובתולות שחורות-עינים תהיינה להם למנה”.

וגם החינים יהללו עינים שחורות, ובאספת שירי-אהבים שי-קאג ידבר:

הוֹד הָעַפְעַפַּיִם,

כִּזְבוּב רִקְמָתַיִם,

גַּם לֹבֶן שִׁנַּיִם

אֵין בּוֹ כָּל דוֹפִי!

עַל טֹהַר שָׁמַיִם,

חַשְׁרַת הָעֵינַיִם,

וּסְבִיבָן אוֹר חַיִּים,

אוֹר זֹהַר, אוֹר יֹפִי!

3) אור העין וזיו נגהה.

יפי העינים תלוי ג"כ בקרני האור היוצאים מן העין אחרי קבלתה אור השמש או האש, והם כמו הקרנים הנזרקים לאחור מראי מלוטש הבולט באמצעיתו. ואף כי רגשות נפשותינו לא יוכלו להמעיט או להרבות אור הקרנים האלה, המשועבדות לחקי הטבע ועושות פעולותיהן מבלי דעת וחשבון; בכל זאת מקרי יום יום יוכיחו לנו כי רבה פעולת רוחנו ורגשנו על האור היוצא מן העינים, להגדילו או לכבות נגהו. אור העינים תלוי בתמונתן החיצונית בין העפעפים, ולעמת שתגדל התמונה הזאת כן ירב גם אורן וקרנים להן המפיקות נגה וחיים סביבן, ולכן עינים גדולות מצוינות בשביבי אור חיים.

כל מקרי החיים המעוררים בלבננו ששון ושמחה והמחממים רגשותינו באש החיים, יאלצונו לפקוח לרוחה את העפעפים, ואז תפיצנה עינינו אור יקרות; ולהפך, המקרים השוכנים כאבן מעמסה על חושינו, התוגה והעמל, יקטינו תמונת העין, יכבו אורה ויפרשו עליה צל הענן למסך. תנועת העפעפים הגוללים אור מפני חושך וחושך מפני אור חליפות, תוסיף חיים ורגש בהעינים, ובצדק נקרא תמיד, כי העינים הן ראי מלוטש ובעדן תציץ הנפש בכל רגשותיה. העינים הנעשות בידי אמן בפסילי שעוה, אף כי נתפלא לראות בהן חכמת האמן, לעשות בשעוה עינים כעיני איש חי מבלי החטיא השערה, בכל זאת תקוץ נפשנו להביט עליהן זמן רב, יען כי אין בהן חיים ורגש, כי תמיד הן פקוחות ועפעפיהן ישבתו מבלי כל תנועת חיים; לא כן עינים מעשה-אמן היושבות בחור העין של האיש אשר אבד עינו ע“י איזה סבה, הנה לא נוכל כמעט להבדילן מעינים חיות וקימות. העין המתה הזאת תמצא חיים ורגש ע”י תנועת עפעפיה, וע"י חלוף האור והצל עליה. והאמֵן לא נוכל כי יש בידי האיש הזה להוציא עינו ממושבה בלילה ולהשיבה למקומה בבקר בבקר!

צבע העין יועיל ג“כ להוסיף או לגרוע ברק העינים; ועינים שחורות תחצבנה זיקי אש חיים רב יתר מעיני תכלת וצבעים אחרים. ― כן תלוי ברק העין גם בצבע חלבון העין, ואם צח ולבן הוא אז יפיק רצון מאתנו; ואם עכור וירוק הוא או אדמדם ע”י כאב או נדוד שנה, אז ישחית הוד העינים; ולכן תהלל האהובה עיני דודה לאמר: “עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות בחלב”.

והנה אף כי עיני בנות ישראל מצוינות יותר בשחרותן ובזהר מבטן; בכל זאת עוד הוסיפו לצבוע אותן או להוסיף נגהן, או לתת להן מבט רך וענוג כעיני יונים המהוללות, לא רק בנשים כ"א גם באנשים (שה"ש).

(Physiognomik)

הברת רגשות נפשנו ומזג רוחנו ע"י מבט העינים ידועה לכל, השפה הזאת בלי אֹמר ודברים מובנת לכל המין האנושי בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, כרש כשוע, כמלך כעבד, כפרא באיי אוסטראליא וכחכם הרזים באירופא, יביעו רגשותיהם רק בה, השפה הזאת תביע כל הרת רוחנו גם נגד חפצנו, ואף אם נצלח לאחוז את פעולותינו ונטיותינו ברסן החפץ, אף אם נשים דברים בפינו כאשר נחפוץ, אך המבט יגלה בשפה ברורה את רגשותינו פנימה. יפה אמר חכם אחד; כי הלשון והדבר נתנו לנו להסתיר ולא לגלות מערכי לבנו. – שפת העינים נתונה לנו מידי הטבע, וגם ילדים קטנים יבינוה, וטרם יהינו לגשת את הקורא אותם, יביטו בעיניו ויקראו כל הכתוב בלשוב, ואז יתרפקו על זרועותיו או יחרדו מגשת אליו.

כל אחד מאתנו יודע את הקסם הנפלא השורר במבט-העין, אשר יוכל לעורר בלבבנו כרגע אהבה עזה כמות או שנאה קשה כשאול, ועריצים רבים הפילו חתת ובלהות-מות במבט-עין. ולא לחנם יקראו כל העמים ללשונותם את העינים ראי הנפש, הנשקפת בעדן בכל רגשותיה ופעולותיה. פלאות מבט העין לא יתוארו באמר ודברים; החוקרים וחכמי הנתוח לא ימצאו די מלים לבאר כל פעולותיו השונות על רוח האדם, ורק המשוררים והמליצים גם החרשים והצירים יגלו כל חביון עזו וחין ערכו. אכן יסלח הקורא היקר אם לא ימצא די שבר רעבון נפשו במאמרנו זה לדעת החכמה, חכמת הפרצוף, עד תכונתה לכל פרטיה ודקדוקיה; כי חכמת הפרצוף רחבה ונעימה, ולא רק העינים הנה השפה לנפשנו, כי בכלל חכמת הפרצוף יקח חלק כל שטח הפנים, וביותר קוי המצח וקמטיו, תנועות השפתים קמטיהם גם העמקים הקטנים אשר מימין ומשמאל. תנועת נחירי האף, גם השער ובנין הגלגלת ותנועות יתר אברינו, ידינו ורגלינו – כל אלה הם עדים נאמנים המגלים לעין בוחנת את כל הלך רוחנו ורגשותינו, את טבענו כשרוננו אשר חנן לנו היוצר. ואנחנו לרגל המלאכה אשר לפנינו רק על מבט העין נטיף הפעם, ורק אותו נעביר בכור הבקרת לחקור אחרי מהותו ותכונתו.

מבטי העינים בכלל יחלקו לשתי מערכות:

א) לפני תנועותיהם, בחפזון או לאט,

ב) לפי נטיותיהם, לאיזה צד או מקום.

למהערכה הראשונה יחשבו: a ) מבט כהה, רפה ונלאה. b ) מבט חי ומאיר. c ) מבט חד ושנון, d ) מבט רך וענוג. e ) מבט תועה ונודד. f ) מבט פחד ואי-מנוח. להמערכה השניה יחשב

a ) מבט ערום ונסתר. b ) מבט רגש ועליצות הנפש.

ועתה נוכל להתבונן על מבטי העינים האלה ולחקור מקורם ותכונתם.

א) מבטי העינים לפי תנועותיהם בחפזון או לאט.

a ) מבט כהה, רפה ונלאה:

היוצר חנן את האדם בכשרון למלאכת מחשבת ולכל עבודת גו ונשמה; אך להכשרון הזה יש גבול וקצב, ובהסיג העובר את הגבול הזה אז ירגיש בכל חושיו ואיבריו לאות ורפיון, והמנוחה נחוצה לו בזרועות התנומה. גם כחות הנפש יחלשון וילאו, והמוח יחדל מעבוד עבודתו בחריצות וזריזות, המחשבות תקהינה, וכנפי הדמיון תרפינה, אור השכל יועם ולא יוכל להאיר על מקרי החיים סביבותיו. ולפי רפיון כחות הנפש תלאינה גם תנועות העינים, ורק מבט רפה ונלאה יוצא מהן על כל מקרי החלד או על ילידי רוחו.

חכמת הפרצוף: אם לא ע"י עמל גו ונפש, רק מבלי כל סבה חיצונית נראה בעיני איש מבט קר ונלאה תמיד, אז נוכל לחרוץ משפט כ כשרוני נפש האיש הזה קהים. כח דמיונו נרדם כחביון עזו ומחשבותיו גם הנה נמו שנתן!

b ) מבט חי ומאיר:

אם רגשות הנפש מלאי און ואיל המה ונוחים להתפעל, אז מקרי החיים יעירו ויעוררו כח הדמיון למעשה ולמפעל; כל מראה עינים ומשמע אזנים יבראו זכרונות ומחשבות חדשים לרגעים, ותנועות העינים תהיינה תכופות ורצופות, ואז נראה באנשים כאלה מבט חי ומאיר.

חכמת הפרצוף: פעולת הרגש והמחשבה אינן תלויות רב בסבות חיצוניות, כי אם ביותר בסבות פנימיות, בכחות הנפש לפי רוב עזם וכשרונם, השונים אצל כל איש ואיש מיום הולדו. ולכן נראה מקרי החיים פועלים על נפש איש אחד במדה יתירה מאשר על השני; ולכן מבט חי ומאי מבלי סבה חיצונית יעיד על בעליו כי שאר רוח לו בדעת ובכשרון ובשכל חרוץ.

c ) מבט חד ושנון:

עת נשים כל מעינינו על איזה דבר לחקרהו עד תכליתו ולחשוף תעלומותיו, אז נמתח עורקי העינים בכל כח ונכונן מבטנו למטרה אחת, ואת המבט החד והשנון הזה נשלח לפנינו לחדור פנימה ולגלות לנו מסתרי הדבר אשר שמנו בו כל מעינינו. הסכם חד ושנון אצל איש עז הלבב, הגומר בנפשו לפעול פעולותיו באֹמץ רוח ויעבור עליו מה! וביותר בעת אשר תתלקח בלבבו רגשת הכעס והרצח, אז עורקי העינים נמתחים, המבט חד ושקט ויורה לפניו זיקים, חצים ומות.

בפחד פתאום, המבט ג"כ שוקט מבלי כל תנועה, כי כל מעיני האיש כוננו לחקור סבת פחדו.

חכמת הפרצוף: האיש אשר הטבע חלק לו מבט חד ושוקט, הוא אביר לב אשר לא יחת מכל מקרה ופגע רע.

d ) מבט רך וענוג:

יגלה לפנינו ע“י תנועות-שאננות של העפעפים, כגלים קלים ברחף עליהם רוח צח. המבט נכון מול מקום אחד, אך עורקי העינים רפויים ומשנים מצב העין, ומבטה אט, שפי. המבט הזה יביע אהבה וחמלה, וקסם נפלא שפוך במבט כזה למשוך אבירים בכחו, וב”שיר השירים" יקרא האוהב ליפתו: „הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני“, כי לא יוכל נשוא את הקסם הזה.

חכמת הפרצוף: מבט רך וענוג יחשוף לעינינו רֹך הנפש וחמלת הלב.

e ) מבט תועה ונודד:

יוצא לפעלו בעת אשר הרעיונות מפוזרים מפורדים לכל רוח; חזיונות הנפש יתחלפו וישתנו לרגעים, ומעיָניו לא יוכלו לשבות ממרוצתם ממחזה אל מחזה; ולכן לא יחדור המבט אז עמוק בכל הדברים הנמצאים סביביו כי אם יעבור על פניהם מבלי שים לב.

חכמת הפרצוף: האיש אשר לא ימשול להחזיק את מבטיו התועים והנודדים, ברסן השכל, יאמר לכל: קל הדעת אנכי, ורוחו ינוד בקרבו כנוד הקנה במים ע"י חסרון הלמודים והנסיונות בחיים.

f ) מבט פחד ואי-מנוח:

המבט הזה יעבור חיש מהר ממקום למקום, ויוצא לפעלו בעת אשר האיש נפעם ונד ממקרה פתאום, בעת פניו יחורו מבושה וכלמה, ובעת אשר יתקפוהו מגור ובעתה. במצב כזה לא יאמין האיש גם ברגשותיו, ויתור מאין יבוא עזרו ועל מה ישען בצרתה לו, או יעזוב מקומו ויברח להמלט. אחת היא אם המגור והבושה הם נמצאים נגדו, או ילידי דמיונו, אם הוא אז בחברת אנשים או גלמוד – המבט יתע תמיד לכל עבר ולא ימצא מנוח. עת ירגיש האדם חצי הנחם וּמוסר כליות על משוגתו וחטאותיו, אז יביע המבט הזה את כל הרת נפשו. האנשים אשר על לבם יעיק כ­ֹבד עון לא יתנו אמון ברעיהם, יפחדו תמיד אולי יגלה קלונם לעין השמש, יפחדו חמת המשפט, ולכן יתרחקו מחברת אנשים ובדד ישבו.

חכמת הפרצוף: מבט פחד ואי-מנוח נראה באנשים מוגי לב וקטני הרוח, גם באנשים מסובלי עון שנגזלו מהם מנוחתם ושלותם לעולם! ( הסופר הנפלא פרץ סמאָלענסקין, אשר כל רגשות נפשות האנשים כספר נגולו לפניו, יאמר: ( התועה בדה“ח, ח”א) „החזן היה וכו' עינו השחורות עפו בחוריהן לכל רוח ולא הביטו אף רגע בדבר אחד“. – „עיניו יעידו כי לא ישרה נפשו בו“, אמר אלי רעי דן בקול דממה“).

ב) מבטי העינים לפי נטיותיהם לאיזה צד או מקום.

a ) מבט ערום ונסתר:

בעת אשר האדם יאבה להיות רואה ואינו נראה, עת כל מעיניו אחוזים וקשורים באיזה דבר לשמור צעדיו, וחפצו להסתיר רגשותיו מעיני רואים; אז יתאמץ להשקיט סערת רוחו, ישפיל ראשו לארץ או יהפוך פניו לצד אחר, ישב או יעמוד במנוחה, ורק מבטו הנסתר הנשלח מן הצד למקום מעיניו, יוכיח כי לב האיש הזה לא ינום ולא יישן. אם המבט הנסתר יתרוצץ מבלי מנוח, אז יורה פחד האיש מצרה קרובה, ואם הוא צופה ומביט מבלי תנועה, אז נוכל להגיד מראש, כי בעוד רגעים אחדים תתפרץ סערת לבבו בעים עוזה ואז ינוד על ימין ועל שמאל. –

לא רק בשבת האיש בחברת אנשים נראה מבט ערום ונסתר לטמון חבו רגשותיו מעין רואים, כי אם גם בשבתו בדד בחדרו, כאשר יתאר דמיונו לפניו חזיונות אשר לא יתן אמון בם או אשר למורת רוחו המה.

חכמת הפרצוף: אנשים בעלי מבט ערום ונסתר, המה מסתירים מפעליהם מעיני רואים, מדברים אחד בפה ואחד בלב ואינם מאמינים לכל אדם.

b ) מבט רגש ועליצות הנפש:

מבט רגש ועליצות הנפש יעוף למרומים, אל כס יה אבי כל ישע וגיל, על כנפי שירי הללויה, אם גם בלשונו דומיה; המבט הזה כמו יחפוץ לעזוב בית חמרו ולהתרומם משפל ארצנו עד גבהי שחקים, עד מקור ששונו, עד האל הטוב והמטיב עם יצוריו. ועת נפשנו מלאה שפעת גיל ואֹשר, אז עיניו נשואות השמימה: שם מקור האור והחום שם השמש הנעים המחיה והמחמם כל יצורי תבל; שם כוכבי נגה ומלכת הליל, ועלימו אלהי הצבאות אשר נפשנו תשחר להכירהו יום יום. – עת תלאות חיי ארץ תדכאינה רוחנו, גם אז נשא עינינו אל אל בשמים, המחבש לשבורי לב. רגשי צרה ומצוקה גם רגשי אֹשר וחדוה יזכירונו כי חדלי אונים אנחנו למלאות חפץ לבבנו, ואביר הטבע יכונן אשורינו בחלד. מבט רגש ועליצות הנפש יעוף גם למרחק אין קץ לא רק למעלה.

חכמת הפרצוף: מבט רגש ועליצות הנפש נמצא אצל אנשים אשר על כרוב דמיונים הכביר תתעופף נפשם בין צבאות שחקים, בעולם המחשבות והדמיונות; עינים כאלה נכרות בזה, אשר בין בת העין ובין העפעף התחתון ישתרע קו לבן מחלבון העין.

הדמעות.

עינים רטובות ומזהירות נראה ביותר אצל אנשים בעלי דמיון ורגש, בעלי תאוות ותשוקות נמרוצות. אמנם אצל אנשים קרי-הרוח, העושים כל מעשיהם במשטר וחשבון, העינים יבשות וחרבות. ובכלל, העינים רטובות אצל הנשים יותר מן האנשים. תנועות העפעפים תרטבנה כל שטח העין הנראה, וע"י זה יגדל אורן ונגהן. – המשורר גאֶטהע ישים דברים בפי האהובה אל דודה לאמר:

„ Und ach! In scinen nassen Blicken

Ihr G ötter, welche Liebesgluth! ”

(Erwin und Elmire)

וכן בשיר השירים תאמר: „עיניו כיונים על אפיקי מים“, ר"ל רטובות.

אף כי לא בידינו להתאפק מבכי ולעצור זרם דמעותינו, עת רגשותינו יתפרצו החוצה ע"י מקרי אבל וגם מקרי אֹשר ושמחה; בכל זאת נוכל לשים להם גבול ולאמר: עד פה תבואו ולא תוסיפו! אֹמץ הרוח בכל מקרה ופגע יוכל למנוע דמעות בת עין מהראות החוצה. מי מאתנו לא הבליע דמעותיו החמות ויעמד פניו מבכי? כן יוכל חפצנו בעת בכיה להריק שפעת דמעות מבלי הפוגה, אם רק נתן החפש להֶמְיַת רגשותינו ולא נסיר עיניו מן המחזות האיומים המציקים לנו.

הנשים יודעות לשפוך דמעות כטל חרמון. יש אשר תבחרנה במי-עינים כבחרב פיפיות ללחום עם איש חרמן, ורבות תדענה לבכות בכל עת ובכל שעה, ככל העולה על רוחן.

הגברים חרצו משפט, כי הדמעות לא לכבוד הן להם, ותמיד יתאמצו להתאפק מבכי ולהבליג על יגונם; ההרגל הזה נעשה טבע אצל אנשים רבים ולא יוכלו לבכות גם אז, עת רסיסי דמע יכלו להיות כצרי מרפא לפצעי לבביהם; הגבורים אנשי השם במלחמת טריאַ: אחיללעס, איאקס, אדיסע, מענעלאַוס, לא בושו להוריד דמעות: הם בכו כילדים ורוח להם מיגונם; וכילדים הופיע צחוק שעשועים על שפתותיהם ברגע ששונם ואָשרם. רבים, רבים מאתנו עזבו לנצח צרי הדמעות, וביגונם יתמוגגו!

מי מאתנו ראה איש אשר באתהו צרה גדולה ועיניו יבשות מבלי רסיס דמע, הוא לא ישכח לעולם פני האֻמלל הזה ומבטו האיום בלי כל רגש, כמבט עיני איש אשר בינתו הסתתרה!

הדמעות נתּנו מידי הטבע רק לאנשי שכל ודעת כרפאות תעלה ליגונם וצערם; ולכן ילדים קטנים טרם יתפתח שכלם ממוסרותיו, יצעקו מכאב אָנוש או מרעב וצמא, יילילו ויהגו, אך עיניהם לא תרדנה דמעות ועפעפיהם לא יזלו מים. והדמעות הראשונות תבאנה בעיניהם לערך מחדש השני עד השלישי. כן גם מוכי תמהון ושעמום מיום הולדם הנקראים: “אידיאָטען, קרעטינען” לא יוכלו להוריד דמעות. אמנם המשוגעים ישפכו נחלי דמעה לפעמים על דברים קלי הערך, וזה ע"י זכרונות שונים מסוכסכים ומבולבלים המתרוצצים במחשבותיהם בלי חשבון ודעת. החיות והבהמות לא תורידנה דמעות, ורק מיני קופים אחדים יזילו דמעות לעתים רחוקות, וזה יעיד כי יתר שאת להם בדעת על החיות והבהמות האחרות.

דמעת עין תביע כל רגשות נפשותינו אם גם נשים מחסום לפינו. מי לא ידע כי לפעמים תגיע דמעה אחת אל מטרתה מהר יותר מרוב דברים ותפלה ותחנונים. לא לחנם אמרו חז“ל:”שערי דמעות לא ננעלו".

הנסיון הורנו לדעת לא אחת ושתים, כי רגשי תוגה ועצבת המעיקים על לבבן כנטל אבן, ירפו ממנו אחרי הריקנו משא עצבוננו בדמעות עינים; כל מצוקות רוחנו כליל תחלופנה, אור בהיר בשחקים עם נגה הקשת ישתרע לנגד עיניו; התבל כלה עם כל מקריה תתמלא מאור זך וטהור המושך לבנו בקסם יפיו, ומעיר בקרבנו האהבה אל החיים; התולדה כלה תראה לפנינו אז זכה וצחה, נקיה מדופי ומגרעת, כמו נטהרה ונשטפה בפלג הדמעות ותצא מזוקקת שבעתים; האמונה הנרדמת בירכתי לבבנו תתעורר אז מתנומתה, ובנעם נאומיה “נאומי-יה” תנחמנו מיגוננו, ואז תבוא גם התקוה היפה-פיה מעולפת זֹהר לוקחת לב ונפש, ואחריה נלך בצעדי און הלאה על דרכי החיים!

ומה יקרו דברי המשורר לערמאָנטאֶוו הרוסי בשירו “התפלה”:¹

מִשּׁנֵּי הַשֶּׂפֶק נַפְשִׁי אַצִּילָה,

נֵטֶל הַיָּגוֹן חִישׁ מַהֵר יִרֽפֵּנִי;

אַאֳמִין בֶּאֱלֹהַּ, גַּם דֶּמַע אַזִילָה,

אָז אָשׁוּב לִתֽחִיָּה, וּמֽאֻשּׁר הִנֵּנִי!

הוֹי, מָרֵי נֶפֶשׁ וּקֽשֵׁי יוֹם וָרוּחַ!

שִׁכְנוּ בַסֶּלַע וּתְנוּ רֹאשְׁכֶם מָיִם;

וִיחִי לִבְּכֶם אָז, גַּם רוּחֲכֶם יָנוּחַ,

כּי נִטְפֵי מַל אוֹרוֹת נִטְפֵי עֵינָיִם!

(לקוטי מאמרים ופתגמים)

א.

זרעונים, פנינים, שכוי בחול ינקר,

והחזיר רק אחר הגללים חופר,

כן את הרע ימצא העקש המבקר,

והטוב יחזה איש נבון בספר.

(רי"ב לעוויגזאהן בהקדמת ספרו “בית יהודה”).

מה נמלצו דברי אביר החכמים הזה בנשאו מדברותיו על ספרו בית יהודה. כן אמנם הדבר! לו רק אנשים נבונים וידועים שמו עטרת המבקרים על ראשם, אז נחלו המחברים כבוד, כי על כל פשעים תכסה אהבה. אם ישוה המבקר למולו את עמל הסופר ויגיעתו, את הריסות שרעפיו אם עוד דאגות ומחשבות אחרות תתרוצצנה בקרבו, תתקפינה אותו חדשים לרגעים ותבלבלנה את מוחו לשגות באמרי פיו, וכי א"א לבר בלא תבן; אז יביט על תועלת הספר, כמה דברים טובים נמצאים בו אשר הורה והגה לב המחבר, ועתרת נשיקות ישיב לו. אך אוי לו להמחבר אם ספרו נפל בידי שתומי עינים כעטלפים אשר יומם חתמו למו ולא יחזו אור שמש כי יהל, ורק בנשף ישוטטו ויצאו מחורם, אז בוז וקיקלון נכון לו בעבור יגיעתו. את הספירים הנוצצים המשובצים בספרו לא יראו העקשים האלה, רק הבהרות הכהות, אשר כאין הן מול זהר האור, יגדילו על אחת שבע, ויביעו עתק לאמר: ראה זה מצאנו, חטאת לא נוכל כפרה! – אך כל זה הוא רק בספר אשר עלה על מכבש הדפוס וישים לדרך פעמיו לשוט בארץ ולהתהלך בה, אז החוב על כל מבקר לנקותו משגיאות ברוח אהבה וברוח בהיר; לא כן מכתבי אהבה. הם לא יבאו בקהל המבקרים, עליהם אין המשפט לשפוט לאיש מוזר, כי הכותב לא יביט על הליכות הלשון לבל יעבט אורחותיו. לא! הוא רק הגיוני לבו יאבה להוציא לרעהו ולא יפשפש בדבריו לבלי חטא נגד חקי הלשון, וכאשר הגידו חכמים רבים ולא כחדו, כי בהתפרץ רעיונות הנפש אז לא נשים מתג ורסן בלועם להטותם לכל אשר נחפוץ. לא! בלולים ומסובבים יעופו איש אחרי רעהו. ואם רק יצלח לבעל נפש כזה להריק משא נפשו אז רב לו ומה לו עוד? עליו רק להביט כי יבין רעהו את מעלות רוחו לא יותר, כי לא להמון עם ישים דברתו רק לאיש פרטי, והאיש ההוא הלא אוהבו הוא ועל כל פשעים תכסה אהבה.

ישנם אנשים אשר בגאותם ידמו להעלות אבר כנשרים ולהרקיע שחקים, להביט משם בצחוק על אדם רב הזוחלים על עפר ארץ ולשום בכולם תהלה. הם יקחו להם גם קרנים לנגח אפסי ארץ, למען יראו כולם כי בעלי קרנים הם ולהם העז והכח והמשרה. גם בלהקת המבקרים יתבוללו אחדים אשר לא נספחו לחברת המבקרים, רק הם ידמו להדמות להם, כי בעיניהם לא נופלים הם בכל חכמה ומדע מיתר המבקרים. הם יקומו בטרם בוקר להיות מבקרים, ממכלאות הבקר יצאו בקרני מבקר, ולהט חרבם חרב בקרת מתהפכת על כל הקרב אליהם. מהם עלינו להזהר במאד מאד.

אם נתבונן אל השירים הנפלאים הנהדרים במליצות רמות וקדושות החרותים בספר התורה בידי משה אביר החוזים ואבי הנביאים, דבריו חוצבים להבות אש קדש, מליו בוערים כלפידי שלהבת-יה, בנשאו מדברותיו על הפושעים זעומי אל, וכנחל עדנים יזלו נאומים נעימים מפיו מפכים, מנבכי תהום מליצת לשון הקדש, בהביעו תנחומים ואמרי תהלה. האם יש בדבריו משקל? מי שקל בפלס דבריו? האם יחרוז גם הוא תורי חרוזים? לא! עומק השיר וגבהו אינם תלוים בהפארים האלה אשר יחבשו כל המשוררים עתה על ראש השיר. שיר יקרא רק זה שיכלול בקרבו רעיון גבוה ומאד נעלה, דברים קצרים ונעימים, אשר יעירו רגשי חמלה, אהבה, משטמה ונקם בלבב שומעם. למשורר כזה נאוה תהלה. בדרך הזה צעדו גם כל משוררינו, ישעיהו, ירמיהו, וכל נביאינו, ודוד מלכנו נעים זמירות, אשר נפשו השתפכה בתהלותיו. כחלילים המה רוחו בקינותיו, כגבור אדיר הריע אף הצריח עת נפשו להטה גחלים. כילד מתרפק ומשתעשע על ברכי הורתו כן ברר מלים לתאר אהבתו לאלהיו. הוא חשף את יכלתו ועזוזו בשירים. ומי ידמה לו? לא שקל, לא ספר ולא מנה. כל אלה התנחלו בקרבינו באחרית הימים ממשוררי היונים אשר שמו קצבה למליהם ולתנועותיהם, מהם ראו היהודים ויעשו כמתכונתם. וראוי ונכון לכל איש לבלי הבט על זאת, ולהוציא מערכי לבבו בהגיונים נעימים אשר יעלו בקרבו, לא להשליך המלה הזאת יען כי לא זכתה למספר תנועות ולקחת אחרת תחתיה הנופלת מהראשונה במתיקות ובכונה. אם כה ידבר לרעהו יפיק ממנו רצון, כי יראהו הגיון רוחו ערום, לא עטוף במחלצות המספרים והתנועות, רעהו יראה ושמח בלבו. –

תרל"ז.

---

ב: הגיון על הבדידות.

מה נפלא ויקר הוא לב הרַגָש, ומה מאֻשר הוא האיש אשר בקרבו יפעם לב כזה. איש כזה, אף כי ירגיש פגעי בני אדם, עיניו פקוחות, לחזות תהפוכות, לראות הוה על הוה על גבי האנשים האֻמללים; לראות עוני ויגון מושלים ביד רמה בלי מפריע; לראות קטב ישור צהרים ויפיל מצדו אלף ומימינו רבבה, או כדבר באפל יהלך וישים שמה ושאיה על כל מדרך כף רגל; לראות צרות כהרים, חמרים, חמרים, המכוסים מעיני איש בעל לב בלתי מרגיש; אף כי אזניו יקשיבו קול כאוב מארץ, קול עשוקים בלי משפט, ורצוצים על חנם, קול קרבנות עולים על מזבחות האלילים; מזבח הזהב, מזבח הכבוד, מזבח הקנאה, מזבח אהבת-עצמו, ועוד ועוד מזבחות נביאי שקר וכהני שוא המתנוססים על גפי מרומי קרת; לראות נהרי נחלי דמעות, ולשמוע קינים והגה והי, לדעת ולהרגיש גם מחסוריו; לראות כי אך תהו ולא סדרים דרכו, אך סבוכים ונלוזים דרכיו בדרכי החיים, אך פיח מלא חפנים רכש לו בכל מפעליו בשנים רבות אשר שלחן מאתו ריקים; להרגיש צפרני הנחם הקורעים לבבו לבתרים; לראות פניו המזרים זועה על כל צעד; ללכת קודר בלחץ לב ובהגות קשה; לחדור בערפלי העתיד ולסגת אחור ברעדה, בראותו תהומות עמוקים על דרכו, אשר כל המראות האיומים האלה ישקו אותו כוס מרורות, – אך גם אור חדש יאיר אל עבר פניו, סגולות עדינות ישביעוהו נחת, ורגשות נעלים יצררו אותו בכנפיהם וירחפו אתו ברום עולם הדמיון, עולם נשגב מבינת אנוש, נעלה מרוח יציר אדמה; לא ישמעו בו תרועת שמחה ושיר כסילים, צוחה על היין ומחולת מחנים; לא יראו שם תענוגות בשרים, חכם משתולל ועשיר מתהולל. לא! שם תרחף הנפש. ברוב עזוזה ואילותה תמריא למרום, כאניה קלה על ים תכלת בין גלים קלים, כנשר ירקיע שחקים וכחץ יטוש אל טרפו. תחלץ מבור שביה, תפתח רתוקות בית חמרה, תעזוב תבל ומלואה, ותשתפך לפני כס יה. כיונק בערשו בוכה בדמעות שליש, תחבקהו השנה בזרועותיה כאם רחמניה, תשקהו, תשיר לו שיר נעים, וחלומות שאננים ישעשעוהו. שחוק קל מרחף על שפתיו ופניו מפיקים מנוחה. כן הרואה רק רע כל היום, פגעים לרגעים, יראה עולם חדש בחלפו לעולם הדמיון, עולם מלא נוגה זך, שקט ודממה ומנוחת הנפש. עולם בהיר! אדי ערפל מִיַמֵּי דם לא העיבו יפעת שמיו, שועת נפש גועת לא הרעידה אוירו הצח והשאנן, ותלאות נוראות לא יתחקו שם על שרשי רגלי בן אדם, לשרך אחריו דרכם, וללכת בעקבותיו. חפשי הוא! ועז בידו אז למצא ענג בלי מצרים! –

המסלה המובילה אל עולם מאֻשר כזה, היא הבדידות. לא בהמת קריה עליזה, אשר ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, ימצא איש מרגוע. לא במקום אשר ידי אנשים חלו בהטבע ויהפכוה משורש, השביתו זכרה על כל שעל, חסמו מבט עין האדם לבל יעוף הלאה; חומות בצורות וטירות נשגבות יעמדו לשטנה לו, מימין ומשמאל. יביט לארץ והנה מרצפת אבנים תחת רגליו; ישא עיניו עָל, והנה זהר ענן פיח כקיטור הכבשן, מדהרות סוסים אבירים ומרכבה מרקדת; יביט על כל סביביו והנה להקות אנשים יסובבוהו מכל עברים ומנוחה ידריכוהו. עשתנותיו אז מתרוצצות בחבו בלי סדרים. אז לא יגיע על מטרתו לחזות הדר הדמיון וזיו נגהו. שֵׁם הבדידות יפיץ אור על מחשכיו. שם הבדידות יתאר לפניו תמונת תוגה ועצבת מעולפת ברעיונות רכים וענוגים, מלאה רגשות הנפש. צא נא, בן אדם! צא מאדם העיר, שם, בין שדרות אלונים תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש, השֶׁקט הנעים השורר בעצם תקפו, יטהר ויזכך שעפיך; רוח צח חרישית, הנושב בין חגוי הענפים יפיץ כל דמיוני תהו ובהו, האפל השאנן מצאלי עפאים ישא בכנפיו הגיון עמוק עם זכרונותיו הנעצבים והנעימים גם יחד. קול דממה דקה מזרמת נחל זך, יפריע את הדומיה. החישה פעמיך, מתבודד! שם על שפת הנחל תרחף על תהום שעפים אין חקר. שם גיא החזיון, רוח ממרום יערה עליך, וישביע בצחצחות נפשך. ההמולה הנעימה ממשק עלים המתנועעים לרוח שיפוח, ישמע לאזניך כסוד שיח שרפי קודש. המית גלי בדולח מתגלגלים לאט, כנטפי פנינים על ראי מלוטש, יערב, ינעם לך כהוד קול נפשות נקיות. קול הזמיר, על ראש אמיר, יעורר בקרבך רגשות עדן, רגשות חן ויופי. נפשך תתאבך, תּתּר ממקומה, תפרוש כנפיה. מוסרות גוך ימסו, עצביך יתמוגגו. ארבות עיניך ימטירו דמע, עת אנשי תבל ותהלוכותיהם יעברו לפניך כבני מרון; ודמעותיך תהפכנה לדמעות גיל, עת תזכור, כי נפשך זכה, כי עיניך נכוחות תבטנה, אז תבזה תבל וכל היקום. כילד מתרפק על זרועות אומנתו, כן תשאף לחסות בסתר כנפי הטבע הנדיבה, להתבודד בחשכת היערים, להתות דרך להלך נפשך בחרש מצל, ולראות עד אפסי ארץ, על כנפי הרוח סלה!…

אך מה הוא מנת חלק לב הרגש? רק משגה ותוחלת נכזבה! רוח דמיונו החזק יבנה לו מגדלים הפורחים באויר, ירגיע רוחו בחלומות נעימים, אשר יכלו בהקיצו משנתו. הבדידות לא תרוה נפשו ענג ואֹשר כתקותו. כהאהבה המושכת בחבלי קסם אחריה, תפיל למהמורות עצומי עינים, ותקותם תעלה בתהו, כן הבדידות. פרחיה לא יתנו ריח רק בכח הדמיון, ויבולו בצאתם לפעולת אדם. להיות צולח ושמח בהתבודדות תמידית, נחוץ להיות עשיר בתענוגים פנימים, בלי קץ ובלי תכלה; להיות נעדר כל צורך אשר השגתו חוצה לנו; להמית רגשות רבות ולקפד כארג חיתם. והאדם מרגע הולדו עד שובו לאדמתו, הוא יצור תולה בדעת אחרים, לבבו נכון להרגיש יחד עם אחרים ולהתענג בתענוגיהם. אמנם בהפרדו מן התבל ומחברת בני אדם, בשבתו בדד, צלול ברעיונות עמוקים, אז יבול ויבש כפרח נעים אשר נעדרה ממנו שפעת כח יניקתו, כפרח אשר חשך ישפונו מבלי קוי אור חיים, אור שמש.

עת תקוות נעימות תוליכינה שולל אנוש אָנוש, תרמינה אותו מאה פעמים, תניחוהו להתמוגג בין מצוקותיו אשר סביב שתו עליו, תשימוהו מטרה לחצי זעמם ותשחקנה על משבתיו; שתה ימצה קבעת כוס התרעלה ונפשו נלאתה נשוא סבל תלאותיו; הגבר יראה עני בשבט עברתו, ומרבבות בני אדם אשר יכתירוהו לא ימצא לב אחד אשר ינחמהו מיגונו, אשר יריק שמה רגשותיו הלוהטות כאש פלדות; לבבו יתחמץ בקרבו על קרת רוח האדם הקשה מנשוא; נפשו תוּצת בשלהבת השנאה אל כל בני האדם, יחדל מקוות ומהתאות, והיאוש מכל יקר תבל וחמודותיה יקנן בלבבו, אז – הבדידות תראה לפניו נחמתו הנאמנה, חוף מבטח אחר על ים החיים הסוער וסואן בשוא גליו. אנוסה! יקרא, אעופה הרחיק נדוד! שם בתהו יליל ישימון אשקיע אש לבבי! בין הרים אשכיח שאון שרעפי, הרוח ההומה כחלילים יביע לי נחומים! שם אבלה שנותי בשקט ונופש. שם אשפוך רגשותי רק לפני הטבע לבדה, אתנפל בזרועותיה למעט תסתירני משוד מרעים; היא, אֵם כל חי, תשביעני רצון; שם אשף רוח צח שפים, אשוב לימי עלומי להתענג על פאר הבריאה והדרה בבקר לא עבות בימי האביב, עת יבקע השחר על שפרירי שמי טוהר, ברן יחד חבל מנגני הטבע בעלי הכנפים. גם מסער וקרה לא יחת לבי. הפגעים והחלאות הקשיחו לבבי. עת רעם יתרוצץ מעבי עלטה וברקים משחקים על ארץ יבריקו; עת מטרות עז כל היקום יפחידו, וסער מתחולל יפיל אימתה, אני עומד באש מתלקחת, ונפשי תאבה לעלות במרומי שחק בין אראלי רום, הלאה, הלאה מתבל הומיה. כמה לבי כי אסער כמוץ מגורן, כי אֵהפך לאד ערפל, כי ינתקו רתוקות בית חמרי, המכריחים אותי לשבת בין בני אדם; ויחד עם כל בוקר אעלה שמימה, ברום עולם הדמיון, ואז אתענג בנעימות נצח! –

הרעיון הנעים ומלא יגון הצפון בשם הבדידות, הוא יליד כח הדמיון, מבלי כל יסוד נכון וקים. לא כן הדבר! בעל לב רגש לא ימצא לו מנחם בישימון. חיי הנפש הם האהבה, התשוקה והתקוה, הנמצאים רק בין בני האדם. אשרי הגבר אשר מצא לו אוהב נאמן בדרכי החיים. אוהבו ימתיק לו מרורות המקרים, הם ילכו שלובי זרוע ויגיעו למטרתם. בנאומים נעימים יאמץ כחותיו אשר אפסו מעצר רעה ויגון, ובמתק חכו יעורר בקרבו התשוקה לחיות, גם התקוה לקוות על ימים יוצרו. –

אמנם איזה רעיון ישאר בנפשנו אם נשכח את העולם! האהבה, התשוקה והתקוה תתמנה כאחת, ואך שמה ושאיה תמלאינה כל חדרי לבבנו. ומדי נזכור אז את העולם מהר נחל לנהות אחריו, על כי הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי להדברים הנראים בו. הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יאבדו סיגי הכעס והמכאובים, ויזהירו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת האובדת סיגיה בכור המצרף. והמתבודד טוב-הלבב או ישוב אל בני האדם, או יענש ביגון עולם וצער נצח.

לא! לא! האדם לא נברא לשבת גלמוד תמיד, חק שמה הטבע ולא יוכל האדם לשנות. בני האדם ירדפוהו ויחרפוהו חנם והם יוכלו גם לנחמהו. סם המות בעולם, אך גם סמים למרפא, איש אחד יפלח לבבו לגזרים, ירוב עליו חצי רעל, והשני ירפאהו, ימצא לו מזור ותרופה, ויקימהו לחיים חדשים. –

אך הבדידות לזמן קצר היא נעימה וגם נחוצה לפעמים, לטהר העשתונות ולשאוב כחות הנפש. הרעיונות ינשאו אז ויתרוממו, וכמראה הבזק ירוצו וישובו מזכרוני העבר אל ההוה, מזכרונות מעציבי נפש ומדאיבי רוח, אל מקרים מפוארים משמחי לב; שבלי חרוצים ושוקדים בלמודים ינשאו ביתר שאת ויתר עז; הגיון עמוק ירכיבהו על במת רוח המליצה, והנפש העדינה והזכה תתענג ותשמח בראותה רוב עשרה הפנימי. שם בחביון מסתרי הטבע תעמיק הגיון בה בעצמה, תפיח רוח חיים בהעבר, תספיד ותמנה מעלליה בעת ההוה, ותמצא דרך נכון ללכת הלאה בדרכי החיים. –

ההתבודדות תמתק רק ללב טהור, לנקי כפים ומטיב צער, אשר תרוהו אז נחת ושמחה; לא כן לרע מעללים. הוא לא ימצא מנוח, הוא ישכך המית רוחו רק במשתה ושמחה, ביין ענבים וזמרת מנגנים. אוי לו אם יתבודד, אך צלמות ולא סדרים יראה, חתת אלקים ובעותי שדי יתקפוהו לרגעים, וימאס בחיים. בלבו לא יולד חן ההתבודדת והדרה. הוא לא יראה אור לנצח. ישנם אנשים המכחישים ברגשת הנפש, אנשים קרי הרוח אשר לא יתפעלו מכל דבר – שמעו נא עצתי! ממקום שאון והמון רב תעברו לדממה עמוקה השוררת הרחק מקריה הומיה, אז תרגישו פעולת הבדידות, פעולה אשר לא תוכל להספר באֹמר ודברים. עזבו משתה רעים, בנשף בערב יום. השליכו אחרי גובם ההוד וההדר, מסבת עלזי לב ונהמת הלומי יין. צאו מחוץ לעיר, ובאו בדד בחשכת היער בלילה, או על ההרים מול אור שלאנן אשר תפיץ הלבנה במלואה; אז תרחשו כח-הנפש נסתר אשר לא נתעורר בשום זמן על ידי המון אנשים. ישנם מקור תענוגים חדשים מלאים רוח חיים, אך לא רבים יבינו חין ערכם. “המון סרעפי העצים המתנועעים ברוח שיפוח ממעל לראשי (יאמר סופר אחד) היא לשון הטבע והבריאה הנשגבה והנעלה, ואשר קדש קדשים היא לי אחרי שאון בני האדם”. –

נמצא, כי הבדידות לזמן קצר נחוצה היא. לאיש טוב לבב ושוקד בלמודים, גם לאיש הולך שחוח, עמוס פגעים, טובה ומועילה הבדידות הזמנית, להריק שפעת עשתנותיו אשר נערמו על רוחו הנכאה, לגול אבן מעמסה אשר תעיק לו בלי הפוגה. אך השמר נא אתה, אנוש כערכי, השמר נא לטור שנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך במקומות מקלט הטבע עד עולם סלה. השמר נא, כי תנהם באחריתך, עת כחות נפשך יכלו, יתמו; עת דמך הסוער יִשָׁקֵט, ידום; עת מוקד רוחך ישקע יִכָּבֶה. אז רוחך יאלצך לשוב לאהוב, לאהוב אנשים בדמותך בצלמך, להועיל במפעליך ליתר האדם. הסר נא איבה מלבבך, חפוש לך אוהב נאמן, קנה לך רע אשר ירגיש רגשותיך, אשר ממקור אחד יפכו כל עשתנותיכם; מצאהו, נצרהו, והוא יפיץ צללי אֹפל מעל פניך, ויזרה אבק מרפא על פצעיך האנושים. שמע נא דברי ה' פלוּנגיאן: “האהבה נחוצה היא לאדם לפי טבעו ולא יוכל לשלחה מעל פניו, כי בלעדה אין לו אשר וחדוה בארץ, והיא לבדה היא הצלחת: כי האהבה תמשכהו לכל נשגב והדר”. דבריו נאמנו מאד, כי האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאַמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקותו, תעיר מיתרי כנורו השבור, כנור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור. ערפלי שמיו כליל יחלופו, אור בהיר בשחקים עם נוגה הקשת ישתרע לנגד עיניו. אז יתעורר האנוש מהגיוניו, יזורר שבע פעמים ויסיר מעל פניו מסוה עצבון, יצחק בקרבו על רפיון רוחו ומחום לבבו יקרא: אַת, אהבה רוממה נות שמים! אַת מרפא לנפש, שקוי לעצמות יבשות! לך אכרע ברך, אורך ואהללך; את עוררת תקותי הנרדמת בחבי; את תופיעי לפני בזוהר הדרך, תפיצי אור נוגה על ימי העתיד, ומנוגה נגדך יפוזו ויבריקו המקרים הצפונים בחיק העתיד, וימשכו לבבי אחריהם כמו בחבלי קסם. לך, אהבה, יהמה לבי אף תכלה רוחי, אספיני נא בחיקך ואשתעשע על ברכיך. האירי אלי פניך והפיצי הצללים אשר ירדפוני בלי חשך ועל שרשי רגלי יתחקו. באור פניך אראה חיים, בנועם מדברותיך – שמחה, בנגון כנורך – טהרת הנפש, ומה לי עוד? האח, מאֻשר אנכי!… את, אהבה נשגבה, מושלת רוח אנוש, תמלאי חדרי לבב נבכי עשתנות, תהומות שרעפים והגיונים; תזלי יחד מהולה עם דם עורקים, תתבוללי בכל רעיון, תמצאי בכל מפעל, תגביהי כל הגה, תביעי כל סרעף, ועל עמודיך בנויים מגדלי ימי החיים. בלעדיך ערו ערו עד היסוד בם. –

רבים ידובבו בשפתם שם אהבה ולמזח תמיד יחגרוה. רבים ירגלו בשמה, אך מעטים יבינו חין ערכה, מעטים יחזו מסתרי מחמדיה. רחוק רחוק למצא אהבה טהורה מזוקקה מכל סיג תפל; יחידי סגולה יזכו לבקר בהיכל אהבה כזאת, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר. רבים יחזו מאורי מתעים, משאות שוא ומדוחים צל האהבה נדמה לעינים הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגי תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה נדמה לעיניהם הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגים תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה התלויה בתאוה, ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, תהרוס אשיות המוסר, תסיג גבול הטבע. צבעי זוהר יפזזו מול עיניו ויתעוהו רוח דמיונו ישוט ויעוף במשובה נצחת וירמהו. כמחלת הדלקת היא בבשרו, יקיץ מתרדמתו והנה חלום. הם ישימו בוז וקיקלון על כבודה, ירמסו ברגל גאוה פרחי מטעיה, ואך בתה וקטב, מהומה ומבוכה, בפרדס האהבה. לא כן אהבת רע נאמן, רעים הקשורים בעבותות אהבה שאיננה תלויה בדבר; הם יחסו בסתר כנפיה סלה, ישבעו נעימות את פניה, אהבתם תוציא ציץ, תגמל פרי הלולים, ופריה מתוק לחיך הרעים השותים צוף עדניה. –

מה רבים הפנינים היקרים החרוזים על חוט אהבה כזאת! עצמו מספור, ומחירם לא יסולה בכתם אופיר.

אהבה כזאת תלפות ארחות דרכה בשובה ונחת, בקול דממה נעימה. תמיד ימצא הרע אבן העזר בלב רעהו: עת יגון קודר ידכא רוחו, ישיחהו לפני אוהבו ויקל לו; אֹשר ושמחה כי ישיג, לבבו הולם פעם, גם אז תשחרהו רוחו לחלק שמחתו עם אוהבו, ויחדו יתעלסו בנעימים. בין המצרים כי יבוא, לבו נבוך ונדהם מבלי מצא עצה, אז יורה לו רעהו הדרך הישרה, המובילה למחוז חפצו, ואך שוא עט סופרים לתאר כל האֹשר והתועלת הצפונים באוצר אהבת רע. –

זכר נא זאת, בן אדם, והשקט במכונך. הרף מהתלונן בסתר אהלך, אל תשים תפלה כי כל האדם כוזב. בקש קרבת בני אדם כערכך. אל תגביה עוף, אל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר… שם יטוש עיט… גם אל תשפיל שבת בין ערלי לב, לשחוק תהיה למו, ורגשותיך הנעלים לא ימצאו מסלות בתוך לבבים! מצא לב אחד בתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמו רגשותיך והגיוניך, אך אל תהי אָץ ונמהר; הזהר פן תגלה מצפוניך לאיש תככים, גם אם זך פעלו אולי שונה דרכיו מדרכיך, ואז אהבתכם תנתק כפתיל נעורת בהריחו אש. מצא אוהב, ומצא חיים, ולא ידיו עליך למשא. בצעדי ענק תדרוך עוז על מסלת החיים, ועוד יבואו ימים אשר תאמר יש לי חפץ בם. קוה, בן-אדם, כי טובה תקוה מחיים. –

תרל"ח, ווילנא.

---

ג: הגיוני לבי.

נפשי הומיה, רוחי סוערת,

בלשוני דומיה, דממה שוררת.

כדברים האלה כתבתי תמיד, עת אשר הרגשתי כי סער נורא התחולל בבתי נפשי פנימה, הרעיש דמי עורקי וגידי, העיר רוח שאון בנבכי לבבי; ואנכי התאפקתי, ואשים על פני מסוה מנוחה. החשיתי, ואשים מתג ורסן להמית שרעפי לבל יתפרצו החוצה. הה, מה נורא הוא רגש כזה! לסבול בקרב ולב שאון ורעש ולדום, להתעטף במעטפת השקט ומנוחה בעת אשר מנוחה רחוקה ממני. לא! לא בכח איש לשים דלתים ובריח להמית הרוח; הוא יתפרץ ממחבואו ברוב כחו ועזוזו, יתפרץ ויעש פרצות ושמות בכל דבר העומד לשטנה למולו; הוא ימצא לו דרך לשטוף במרוצתו, ואז אין נסתר ממנו. כל איש יחזה, כי מקרב לב האיש האֻמלל והנדהם יעלו לבת אש ותמרות עשן; כי הנהו כגבר הלום יין, מסוך ברוח עועים; כי אין חזק ואמיץ כהרוח, אשר בידו לנתק מוסרות הגויה, כאובות חדשים יבקעו, עת היין יעצים רוחו.

טוב להתוות דרך להרוח הסוער למען יצא בהשקט ולא יתפרץ על ימין ועל שמאל. מה טוב הוא להאיש אשר ידו תמשוך בשבט סופר וידבר בשפה ברורה, לבו לב רגש ומחשבותיו תדאינה על כנפי רוח; מה טוב הוא לו לצקת מרי שיחו עלי גליון, לשפוך עליו הרת עשתנות מדאיבי נפש, אשר ישורגו ויעלו בקרבו לרגעים. ינחם אז מעצבונו ומרגזו הקשה, ירגיש כי אכן מעמסה נגלה מעל לבו אשר העיקה לו בלי חשך; יתעורר וישאף רוח נופש, רוח חיים, ויקום לחיים חדשים. –

כהר יורק אש פלדות, אשר במעיו ירתחו נהרי נחלי זפת בוערה, גפרית ולאווא, מלועו יעלו תמרות עשן ואש מתלקחת, ועל גבו מלמעלה הוא מעולף פרחים ונצנים משלל צבע רקמתים ומנוחה נעימה מרחפת על כל הככר מסביב, כן גם אנכי. הן ישבתי על האבנים, לשפוך מעט מזעיר מרוחי הקשה עלי ספר השטוח לפני. ידי תנהל העט על הגליון, העט יפזז ויכרכר, ירוץ בחפזון כמשוגע. אנכי יושב על מקומי מבלי נוע, בנציב שיש וקרח הנורא, כאלו רוחי שוקט על שמריו; אך לא! דמי רותח בי כסיר נפוח, לבי מקפץ ומנתר בחפזון נמרץ, עשתנותי בלוּלים ומסוכסכים ונערמו חמרים חמרים, יתרוצצו וישתקשקו בחבי, עורקי רקותי ידפקו בחזקה ולא יתנו דמי לי, אכתוב אכתוב ולא אדע מה. זאת נחמתי בעניי וימי מרודי! זה הוא החוף אשר אמלט אליו ממשברי ים זועף אשר יפערו פיהם לבלעני. במשענת הזאת אחזיק לעתות בצרתה לא להשען עליה. היא תפיץ לאט, לאט ענני אפל ועבי עלטה אשר יחשיכו זהר נפשי. היא תזריח לי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וזאת נחמתי בעניי. –

בלב סוער כנעמת ים בשוא גליו, נפרדתי מ… בליל אתמול. ברגשות לוהטים ובוערים שבתי הביתה. ימי העבר והעתיד רחפו למולי ויתלכדו יחד, חדרתי להביט בערפלי העתיד אולי אוכל לחזות את האצור והחסון למעני בחיקו; אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה. מפלשי עבי אֹפל, ישימו סתר פנים, לכל חזיוני העתיד, למען לא תשורם עין האדם, ולכן פחד ומגור יתקפוהו על כל מדרך כף רגלו בדרך החיים: אולי מזורה הרשת לרגליו, אולי על שבכה יתהלך, וחתחתים יאתיו לו. כמושלך בכף הקלע כן ינוד לבבו בקרבו, יפחד לרגעים, והנהו תמיר בין תקוה ופחד. ראיתי, התבוננתי כי לא טוב אנכי מיתר אנשי תבל, לא יפתח לי ה' אוצרות העתיד לאמר ראה: זה גורלך ומנת חלקך בחיים; גם אנכי אגשש באפלה, ובחרדת נפש אלך הלאה. ראיתי את הדרך אשר אני הולך בה, מלאה חתחתים ומוקשים על כל שעל, אבני נגף וצורי מכשול נכונים למועדי רגל, דרך ארוכה והמטרה ממני והלאה, דרך אשר לא בנקל אגיע למקום קצה; אך בכל זאת קול ירעם באזני: הלאה! הנני עומד על אֵם הדרך, אין לנטות ימין ושמאל. מרחוק נראה לי יפעת האֹשר הצפון בקצה הדרך, רוח דמיוני יפארהו עוד בעדי עדים. לא. לא אשוב; הלאה אלכה! אשנס מתני ואגבר חילים להגיע למטרתי. זאת כל חיי על אדמות, זה הוא התו אשר התוה לי אביר הטבע, צור מחוללי. הוא ברא בקרבי לב רגש ורוח נוטה למלאכת חרשי צירים, הוא יורה לי הדרך לאמר: לך בה! כי לזאת נוצרת. –

רבות מחשבות בלבי, ועטי לא יכיל כח לתארן. שנים לא מעטות מימי חלדי עפו לחיק העבר, ברחו כצל ולא ראו בטובה. רבות סבלתי בימי נעורי, הימים אשר כל איש ימצא חפץ בם, הימים אשר לשד חיי עלומים מלא דשן, אשר כל מפעל טוב יעלה במו כפורחת, אשר כל שעשועי התבל ונעמה יענגו אז נפשנו הטהורה; הימים אשר אז העת לבור דרך סלולה המובילה אל האֹשר, איש לפי ערכו; הימים האלה אשר כל איש יזכרם בתאות נפש, יתענג על המחזות הנעימים אשר שעשעו רוחו בימי ילדותו. את הימים האלה אזכרה, אני הנענה, בדאבון נפש; אזכרם ורוחי תשתפך בקרבי ותמס למים; אזכרם ולבי כחלילים יהמה. הה! ימי עוני מנו לי, ימי נדודים ומרודים. עוד לא זקנתי ושבתי, עוד לא אבד עלי כלח, ואולי הימים הבאים ישלמו לי בעד ימי החשך; אך מי ישיב לי ששון ימי עלומי, מי ישיב לי ימי אשר נגוזו ועברו כצל עוף הפורח באויר. אך לשוא אזעק, כבר חלפו הלכו למו לתהום נשיה. מיום גוחי מבטן לא ידעתי כמעט לשמחה מה זאת. כי אשוב לתור בימי העבר, אשר כולם גלוים לי, אראה אך מאפליה. זהר שמש שמחה לא זרחה עלי. טולטלתי טלטלה גבר מצל קורת בית אבותי, להסתופף ולהתגורר בעיר נכריה, לסבול ולשאת תלאות ומצוקות חדשים לבקרים, להתגלגל תחת שואה ולצפות לשלחן אחרים; נהדפתי מעיר לעיר ולא התענגתי על אור שמש כי יהל לארץ ולדרים. עד אנה ה'! צעק לבי הכואב. עד אנה אהיה כעוטיה בערים מוזרות? מדוע לא אשב גם אנכי שאנן עם הורי היקרים? עד אנה, עד אנה, שאלתי מאה פעמים ולא מצאתי מענה. רוח הציור החל לפעמני, ומאז גדלה מצוקתי עוד עשרת מונים. בשבתי, בקומי ובלכתי רק בזה היו כל מעיני. מנוחה נעדרה ממני ורוחי משכנתי לווילנא. דמיתי כי בבואי, אז כבר אספתי בחפני את שפעת האֹשר המחכה עלי; אך שקר קויתי, שוא היתה תוחלתי. פה השתרגו, עלו עלי מצוקות חדשות לא ידעתי שחרן; אך לא נפל עלי לבי, אִמצתי כחותי לסול לי דרך בין גלי זעם וזעף. אך מי זה יעיר כחי? התקוה! אך אַת, תקוה, תנחומת אל, הוספת אומץ בלבי, לך רחש לבי תודה ותהלה. אַת רוח שׁדי מרחפת בתבל ארצה; את תשעשעי נפש אסיר יושב כלא; את תביעי לו נחומים כי עוד יתענג על החפש והדרור; את תאַמצי גבר חלש, בעבדו עבודתו בפרך, כי עוד מעט ובצל המנוחה והמרגוע יתלונן; את חיי רוח אנוש, תשביעי נפשו בחלומות נעימים בהקיץ ותישניהו על ברכי “אֹשר עתיד”, בך ישים מבטחו וילפות ארחות דרכו בדרכי החיים הנלוזים ומסכנים; את הוצאתיני תמיד מטיט יון מצולה בצללי בעשתנות תוגה; את הוצאתיני למרחב מעקת מצוקות ותלאות; את זרית הלאה עבי עצב, ותראי לי קו אור שמשי. לך תהמה נפשי ותהגה תודות, לך! כי לך יאתה. רבות פעמים נואשתי מכל טוב החלד. רבות פעמים רבצתי תחת משאי, ואחשוב כי מתה תקותי; אך בכל פעם התעוררה ותקם לתחיה, ומטל תחיה הרעיפה גם על לבי אשר חרה מני חורב, ותחיהו, ותאמצהו. אנא, תקוה! אל תעזביני גם עתה. לויני בדרכי והביאיני אל המנוחה אשר תנבאי לי עתה, ואנכי אחריך אלך תמיד. –

סערת רוחי הולכת הלוך וחסור. כבר שפכתי מעט שיח עלי גליון, אף כי עוד לאלפים יעלו עשתנות חדשים בלבי. אך רב לי רב להלאות ידי; אך מי זה השביח שאון שרעפי? מי צוה לים רועש הרגע ודום? מי רתק בזיקים מרוצת עשתנותי לבל יתפרצו בהמולה נוראה? הן אַת, שפה עבריה! את עדינה גברת השפות; את תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי, עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קודש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך, כילד מתרפק על ידי אֵם רחמניה. רוחך הוערה עלי ותחדשי בקרבי רוח נכון; את היא הדרך אשר בעדה אוציא לבטח את כל הגיונותי, את שעשועי ומקור ישעי, מימי עלומי עד הנה; את הרת תנחומות שדי ותקות אל, רוח מרום בקרבך מרחפת, ואמרי שדי יצלצלו בניבים נהדרים ויוסיפו בך לוית חן; את שפה קדושה ונשגבה, חוצבת להבות אש יה; בך הטיף אביר החוזים נפלאות; בך הביעו אבותינו חפצם בהררי קדש, ומרחם משחר היית את לשון מדברת; בך העיר בן ישי קוי כגורו וינצח בנגינות; בך שפך נפשו לפני כס יה; בך מצא תנחומות בימי נדודו, עת לבו הגה נכאים, ויהמה כנהמת ים; את היא המאחדת גם עתה שארית עמנו בארצות פזוריהם; את תפחי נשמת הדת והדעת באף כל איש המבקש קרבתך; את תציתי זיקי רוחו אשר עוממו; את תעוררי רעיונות נשגבים ונעלים בלבב בני עלומים; את שקוי לעצמותי היבשות, ומרפא לרוחי הנכאה. קחי נא תודתי מנחת מרחשת מרחשי לבבי, קרביני בזרועותיך ואשבע לך שבועת אמונים, לשגות באהבתך ולהתימר בכבודך עד עולם סלה! –

תרל"ח. ווילנא.

---

האדם הנבער יחיה בגן עדן ולא יבין מאומה. רק אחרי אשר יגורש ממנו ולהט החרב מתהפכת לשמור צעדיו לבל יבוא לתוכו, אז יראה ויבין כי גורש מגן עדנים.

ג' תמוז, תרל"ח. ווילנא.

---

כבר מדובר הענין הזה בשפה ברורה ובאריכות באחד מספרי רוסיא, כי העת תשוה ותדמה ליפי הטבע; וכל אשר נוסיף להתרחק ולשוות חצי מבטינו לחזות מחזה מרחוק, אז יותר ויותר יתעלף המחזה בעדי עדיים, וכלול ביפיו יראה לעינינו. גם הימים שכבר חלפו, נגזו ועברו, ימשכו בנעם החן את לבבנו אליהם. ובכח הדמיון יזקקו מסיגים אי-נקיים וככסף צרוף מזקק שבעתים כן יופיעו באור יקרות; וכור הדמיון להעת ככור המצרף להמתכת.

ד' דחוהמ“ס, תרל”ט. ראדאשקאוויץ.

---

כל המאמין בספורי האהבים אשר יתאמצו לתאר יפי גבוריהם כתאר מלאכי-יה, והיופי הזה יחפה על כל עון ופשע, על מדות עקלקלות ועזות מצח; המאמין בכל זאת, הוא מסבלי עולם ואת נפשו יפיל למהמורות. האומרים כי יפי הפנים יעיד על יפי הנפש, כונתם על יופי אחר, והיופי אשר יכונו מצאתי בהעינים. הן ארובות הנפש ובעדן תציץ מחרכיה; ולכן העינים אשר תפקנה רצון, אהבה ותוגה חרישית, עמקות הרעיון, וביותר העינים אשר תבטנה בטבען – על עינים כאלה נוכל לסמוך, ועל זאת אמרו חכמינו: “כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה”; כי אם גם יש בה איזה חסרון כלא יחשב מול האוצר הנחמד הזה השוכן בעיניה ובבתי נפשה. לא כן עינים המפיקות שמחה, ברק עזות ואהבה גלויה, וביותר העינים אשר מבטן הוא שלי ולא טבעי הן שקר, ואסון כרוך בהן לצודד נפשות. ובכלל רואים אנחנו כי רוב היפהפיות אף כי יש אצלן מתחלה מדות טובות ועדינות הן סוף סוף תאבדנה אותן, יען כי תעדינה גאה וגאון בראותן כי עז בידן וגבורה בימינן לדכא תחת רגליהן את האנשים הגאים ואמיצי הלב; גם יסובבו אותן תמיד אנשים אשר כבר אבדו כל מדה טובה ואשר לא יחתו מכל ובחברתם הן גם שושנה תהפך לחוח. –

ד' אייר, תרמ"א.

---

הס! עבים הרי רעם התגעשו, וברק התנוצץ בלהבות אִשו, העלטה הנוראה התבקעה ואורות יעופו ברחבי אין קץ. העיניך הן, נחום איש גם זו, אשר תבטנה למשכיות לבבי ותזרינה שם רפאות צרי אשר תכבה את לפידי לבבי? עיניך, עיניך הן! האם גם עתה תקרא “גם זו לטובה”? לטובה? לטובה? אפונה!! –

ט“ו טבת, תרמ”ב

---

בחץ שלוח כן יעוף חלדנו, וביד העת כדור-משחק הננו: פה נראה הילדות על מעין גנים, תקטוף אף תשליך אל גליו שושנים. הגלים יזהירו בשלל כל צבע, הפרחים יופיעו על אחת שבע, הילדות תשיש אף תגיל ברעדה. מראשית כל פרח תשים לה זר למחלפות ראשה, וסביבה יזהירו נצני הטבע וילידי התולדה. כן תשיש אף תתהולל, ולא תדע כל תוגה וסער מתחולל, כי עיניה אך סביבה תבטנה ולא למרחוק; אך פתאם תתרוצץ כסופה השחרות על סוסים דוהרים. הילדות תנוס מפני חסנה והדר גאונה, ובחפזה תשכח את הפרחים והשושנים אשר לקטה, והיו למרמס לרגלי סוסי-השחרות השואפים קדימה למרחק אין קץ, ובראשם תרכב התקוה על עב קל ובקסם יפיה תמשוך לב השחרות אחריה. אין מעצור לשטפם ואין מתג ורסן להטותם, וחפשים כסער המה. אך כל החיים ייעפו וייגעו בעברם מבלי הרף, וכן יעצרו הסוסים לאט, לאט את מרוצתם, יען ירבה משאם מיום אל יום.

כ“ט אלול, תרמ”ג.

---

רק אנשים נרפים, בעלי מרה שחורה, שאין להם לא עבר, לא הוה ולא עתיד, רק הם ישימו על עיניהם כלי מראה שחורים, למען יראו כל דבר בצבע שחור. –

י“ח אדר, תרמ”ו.

---

עור האדם הוא שדה מצמיח שער. נפלאת בעיני כי עוד לא השכילו לזרוע צמר כדי לגזוז.

---

האב: בתי! דעי לך, כי שלמה החכם אמר, אם בנים שובבים יפיך יחמדו אל תלכי אחרימו – הבת: אבל! אבי, אם בנים ישרים אלי תשוקתם מה אעשה אז?

---

עת כלם יכתבו בגלוי אדות חטאים נסתרים, אחת אמרתי: אכתוב בסתר זכרון חטאים גלוים.

---

ישנם אנשים שלא ישמעו דבר עד כי יחתכו אזניהם.

---

הזבוב אשר לא יחפץ למות תחת כף מכהו, ישב לו על הכף בעצמה.

---

אין כהאשכנזים מכירים ערך אומות אחרות, ולכן לא יכובדו הם כפי ערכם. לדעתי צדקו האומות האחרות. כל אומה החפצה להפיק רצון מכל איש, תשיג בצדק מהם בוז וקלון.

---

מעריכי מכ"ע בנו להם בנין עץ ויקראו שמו היכל הכבוד, ובתוכו ידביקו ויסירו כל היום תמונות מתמונות שונות, ובקול המקבות לא ישמעו את מוצא פיהם.

---

לאיש הזה רב דעת ותבונה, עד כי לא יצלח לדבר אחר בעולם.

---

היערים הולכים ומתמעטים. מה נעשה? ככלות העצים נוכל להדליק בספרים עד כי יגדלו יערים חדשים.

---

ידעתי אנשים ששתו יין בסתר ויהיו שכורים בגלוי.

---

השבת לב החוטאים לפני מותם דומה בעיני לפטימת ברבורים. ידשנו אותם בתשובה וקדושה וימהרו לשחטם, כדי שלא ירזו עוד הפעם.

---

צר לי כי לא נוכל לראות תוך חדרי בטן הסופרים המהוללים כדי לדעת מה אכלו.

---

החסרון האחד שבמאמרים טובים הוא כי על ידם מתרבים גם מאמרים רעים או פחותים.

---

אין סחורה נפלאה בעולם כספרים: נדפסים הם מאנשים שלא יבינום, נמכרים מאנשים שלא יבינום, נכרכים, נבקרים ונקראים מאנשים שלא יבינום, – וגם נכתבים מאנשים שלא יבינום!

---

– נפלא הדבר, כי את ההמון המהלל אותנו נחשוב לשופט צדק ומבין דבר, ואך יבא לחלל פעלנו, נודיע כי חסר דעת הוא לשפוט על פרי הרוח.

---

שאלה היא, עת נמית רוצח, אם לא נשגה כאותו ילד שמכה את הכסא המכשילו.

---

כלל הוא מאז מעלם; עז פנים יראה כענו, אם ירצה, אך ענו לא יראה כעז פנים.

---

אנשים רבים ממאנים להאמין באיזה דבר יען שמאמינים באמונה טפלה אחרת.

---

האנשים המתאוננים כי אין להם עת הם העובדים מעט.

---

האשה נוצרה מצלע עקומה,

ולהישירה לא יכול אף היוצר;

נס אותה לכוף – תשבר אף העצומה,

הניחנה – תתעקם עוד יותר.

---

לקוטי מכתבים

מאת

מרדכי צבי מאנה

---

לקוטי מכתבים

מאת

מרדכי צבי מאנה

1. [להורי] י“ח חשון, תרל”ז, ווילנא.

הרחק מן האש אשר על האח, במקום אשר רגבי שלג ופתי קרח, ירדו בשצף קצפם ובעים רוחם משמים ארץ, מקום אשר קור וקרח ישתררו שם – במקום ההוא תאחז את האיש פלצות ובעתה, וזלעפה תתקפהו מעצמת הקרח הנורא. נפשו תשתפך, רוחו כחלילים יהמה, יכסוף ויתאוה להחם נפשו ב­קרה, עת רוחו תשתוקק לראות בעלות האש על מוקדה להשיב נפשו הנהלאה; ובמצאו את תאות נפשו, יחוש בקרבו עונג נפלא, ורגשות נפשו יתאבכו למעלה כגאות עשן, ובתי נפשו מלאו קיל וחדוה בלי די – "

לא כן האיש אשר לא ראה רק שלום ושלוה ולא ידע רע, לא ידע מנוחות שאננות, ואתם לא אצלתם ממני כל מאום, לא ידעתי נפשי מה טוב לי, ואיך שבעתי עונג.

רק עתה אשר אתגורר פה בעיר נכריה בלי משען ומשענה, וטרדות רבות תתחוללנה עלי לרגעים, רק עתה אזכרה ימים עבר, ופשי תערוג אליכם כאיל על אפיקי מים; רק עתה אדע כי מבורך הוא האיש אשר לא יטלטלהו ה' טלטלה גבר מבית מגורי אבותיו לארץ אחרת. אולם בכל זאת לא אתאונן, רק אחריש, אתאפק ואבליגה, ונפשי תיחל ותחכה כי גם אנכי חלילה לא לנצח אהיה כצפור נודדת מקנה מקום שעשועיה. עוד יבאו ימים ונתענגה על רב שלום; ואף גם עתה לא יטשני אלהי בעיר הזאת, כאשר לא הסי חסדו ממני בימים עברו, ובפרט כי הסכנתי להיות בעיר אחרת ולשאת לפעמים עמל הלאה.

– – – עטי לא יכיל כח לתאר את רגשות נפשי בעת אשר עליתי על מרכבת אש פלדות לנסוע על מסלת הברזל לעיר מוזרה ונכריה לי. חיש כמעט רגע והנה קול כחלילים יהמה והמכונה החלה למוש ממקומה לאט, לאט, עם כל חסנה וגדלה. ישבתי משמים, תפוש ברוב שרעפי בקרבי, מבלי נוע ודבר דבר, ועצבת לחצתני בחזקת היד בין כתרי לבבי, עד אשר התנוצצו שנים, שלשה רסיסי דמע בין עפעפי ותהי הרוחה. ואנחה התפרצה ממעקי לבבי בזכרי כי בתוך אנכי; בין ראַדאָשקאָוויץ עיר מולדתי, אשר בה כל חיי רוחי, 'הורי היקרים ואחי מחמדי אשר נפרדתי מהם במפח נפש, ובין ווילנא העיר, אשר אליה אובל עתה, ובתוכה אין לי גואל ומודע, קרוב ומרחם; רק אלי אילותי חש לעזרתי בכל מדרך כף רגלי. רבים המה, אמרתי בלבי, אשר ירחיקו נדוד מבית שעשועיהם, למען השיג מאויי לבבם. רבים יפוצו בכל אפסים לבקש תאות נפשם, אולי ימצאוה. הראשון אדם נולדתי? רבבות מחשבות כאלה עלו על זכרוני ותרגענה את רוחי, וסערת עשתנותי קמה לדממה. כל הנוסעים נטו שנתם והתנומה פרשה כנפיה על עפעפיהם, ושמורות עיני לא סוגרו ושנתי נדדה בלילה ההוא, – דאיתי כעל עב קל כארבע שעות עדי אשר בא המבשר אל העגלה להודיע כי קרובים אנחנו לווילנא. כל הנוסעים התעוררו וישבו על מקומם הכן לרדת מהעגלה, ואנכי – עשתנותי אשר מצאו כמעט רגע נופש ומרגוע, החלו עוד הפעם להתרוצץ בקרבי כמשק גבים וכהמית ים זועף. הסו, שרעפי! הסו, עשתנותי! הרגעו ודומו, קראתי אלימו – ואתאמץ אמץ בכל כחי להשקיט את רוחי ולהרגיע את נפשי, למען לא אהיה בתוך רבבות אנשים כאיש נדהם וכגבר עברו יין. אחרי רגעים מעטים ירדנו לבית הנתיבות, בית מלא תשואות ואדם רב, ולהקות אנשים מכל קצוי ארץ ימצאו שמה.

השחקים הטהרו, ואור יומם הופיע על חומות העיר ובתיה הבנוים לתלפיות, וגגותיהם המצופים רקועי פחים משוחים בששר ירקרק אדמדם נראו כלולים בהדרם. צבים וכרכרות רתומים לסוסים ירעשו על רצפת אבנים בחוצות העיר. קריה עליזה מלאה אדם רב ראו אז עיני. – – –

2. [להנ“ל] ה' מנחם אב, תרל”ז.

העת הזאת הרת עצבת וחשכת תוגה. העת הזאת התעורר בלב איש ישראל זכרונות ימים עברו ונפשו תתפלץ, אף תהגה אימה. העת הזאת נוראה היא, בעלות על לב יהודי זכרון עת קדומים, עת מהומה ומבוכה, עת מלחמות נוראות ואיומות, עת אשר דמי אבותינו נגרו כאשדות מים, עת אשר חומות ירושלים רעשו מחיל הרומאים עליזי גאוה ושמחי נצחון, עת אשר עופל ובוחן וטירות נשגבות היו לערמת דשן ולמוקדי אש, הה! גם העת אשר בית קדשנו היה למאכולת לשלהבת־יה! עת אשר הובלנו בבלה אסורי זיקים ונחושתים. מני אז עד עתה הננו בגולה! ימים רבים עברו, ימים כבירים נגוזו, והרעיון הזה עוד יתנוסס בלב איש יהודי כמו חי. אולם רק אנשים יחידים מעט מזעיר יתחשבו בין אלה הזוכרים את ירושלים על ראש שמחתם, וזכרון ציון לא יזח מלבם לנצח, מעטים הם ונער יכתבם. המה יתאספו בחצות היום בעת הזאת לבית התפלה, ישבו לארץ ויקוננו בדמעות שליש ויבכו מבלי הפוגה; אולם רובם ככולם טרודים בטרדות עצומות, רתוקים ברתוקות העמל עד כי לא יעלה על לבם רעיון אחר זולת לבקש טרף למו. גם דמעותיהם חרבו מרוב ימים, עד כי מבבת עיניהם לא ירעיפו עוד רסיסי דמע. בפרט בעיר גדולה והומיה כווילנא, עיר רבתי עם, עיר אשר חוצותיה תרעשנה מרכב וכרכרות אשר ירוצו מכל אפסים, עיר אשר רחובותיה יהמיון מקול אדם רב, עיר אשר להקת אנשים מכל קצוי ארץ יסובבו בתוכה, בעיר אשר אין איש אשר לא יעמול כל היום בזעת אפים למצוא טרף מבלי מנוח; בעיר כזאת לא נכרו ימי עצב מול ימי שמחה, ימי תוגה נגד עת ששון. ימים יעבורו ושבועות ינקופו ואחרים ירשו מקומם, ותמונה אחת להם. ולכן גם בעת הזאת לא תדמה ווילנא לעיר ראַדאָשקאָוויץ אשר עננה חופפת עליה בעת הזאת וצניף תוגה יעטנה – – –

3. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סופר] ה' מנחם אב, תרל"ז.

תמונתכם, ר' אברהם, נשלמה! וכל מכירכם יכיר הכרת פניכם עלי הגליון, ראשית בכורי, פרי ציורי, אקריב לפניכם, והיה למזכרת בביתכם לעד! אלופים יקרים! מה אשיב לכם? מה אקריב לכם תשורה? אם לא מפרי כפי, אשר הם גם פריכם אשר נטרתם. אתם נשבתם ברוח צח על גחלתי אשר עוממה ותהי לשלהבת־יה! עוד בימים כבירים נכספה נפשי לנסוע לווילנא ומחשבתי לא יצאה מכח אל הפועל עד אשר הבקעתם תלמי לבבי ותזרעו שם אמרים אחדים, וישרשו, ויעשו זמורות, וישלחו פארות, וימלאו כל חדרי לבבי. גלוי וידוע לפניכם כי רצוני לדבר עוד, אך נעתקו מפי מלין, ולכן אשים קץ לדברי ואתם בינו הגיגי. תכונתכם חרותה על לוח לבי לזכר נצח. ובעת אשר תביטו על הגליון, אשר תמונתכם תראו בו, תזכרו לטוב את מוקירכם ואוהבכם לנצח ה“מ”צ“י”ר, הבחור מרדכי צבי יליד ראַדאָשקאָוויץ. – – –

4. [לה' שמואל צין] כ“ו מנחם אב, תרל”ז, ראַדאָשקאָוויץ

– – – עוד שכבת הטל מרחפת על כל הככר המעולף ירקרק דשא, נוגה השחר עוד כהה, לאט, לאט החלו ירכתי קדים להשתרע במראה אֹדם שחרחר ואפסי מזרח מתולעים בתמונות שונות מרהיבי עין: דמות הקשת בתוך הענן, דמות אש פלדות עם גאות עשן, ומראה נוגה בהיר מול מפלשי ערפל כבד, אות הוא כי אורח קרוב לבוא, אורח נעים. מפאתי קדים תעלה חיש החרסה עם חסנה וגדלה. כל התמונות תחלפנה כליל, ותמונות אחרות תירשנה מקומן! דמות השמים וגובה חוג הרקיע במראה תכלת, תמונות עננים לבנים המעופפים על פני השמים, ומראה ענן כבד אשר ימצא עוד בירכתי הרקיע. השמש תשלח חצי זהרה וקוי נגהה ותחדור בעד הארובות בתוך הבית פנימה. רסיסי טל אורות על ירקרק עשב מזהירים כספירים, בהופיע עליהם ברק החרסה. הטבע כולה התנער ותתעורר משנתה הנעימה לקדם פני היום הנכון לבוא, וכל היקום ירון ויצהל; להקת צפרים מנעימי זמרה יעופו לקדם פני השמש, ושמה ישמע קול החליל אשר ינגן הרועה מול עדרו אשר ילחכו עשב השדה; גם השכוי יקרא בקול להודיע כי אתא יום. אז יקומו גם האנשים המבקשים עונג ממטתם, כי כבר החליפו כח, מצאו נופש ומרגוע, וירכשו להם רב אונים לעמול עוד בזעת אפם בימים עברו. – – –

5. [להוריו] ד' חשון, תרל"ח. ווילנא.

זה שנה תמימה חלפה עברה מעת אשר שמתי פעמי בפעם הראשונה לפה, ווילנא. שנה תמימה חלפה כליל, אולם עקבותיה עוד נודעים לי. אך לא בראַדאָשקאָוויץ חזו עיני מחזה השנה העברה, לא בהסתפפי בצלכם החשבתי ימי קדם; כי האם ידמו וישוו הימים אשר הייתי בעיר מוזרה ונכריה להימים האלה אשר התענגתי בם על רוב שלום ושלוה? לא! אך בשבתי עמכם הייתי שקט ושאנן; לא כן בהתרחקי מאתכם, כי אז אפפוני תמיד עשתונות רבות בלי הפוגה. כי על מי אשען ומי ידאג למחסורי? אם אין אני לי מי לי? ולכן עתה ארדוף להביט על ימי השנה העברה לראות: האם נגרע חלקי עתה מהימים האלה? ובשוותי לנגד עיני את כל ימיה, שבתותיה, וחדשיה אז לא אתאונן ולא אתלונן. בזכרי את הימים הראשונים אשר הלכתי בפה ווילנא, שוטטות ברחובותיה, ולא ידעתי נפשי: איזה מקום אתור לי למצא מרגוע ומנוחה; אולם עתה באתי למקום מנוחה מבלי חפש אנה ואנה, וזאת לי לאות כי בימים הבאים עוד ייטיב האל עמדי, כאשר לא עזבני עד הנה. – – –

– – – באתי בבקר בשלום לפה ווילנא. באתי לבית ר. והנחתי שם את חפצי, והלכתי לתוך הקלייזיל, ובבואי דרשו כולם לשלומי באהבה. מצאתי תבתי והכר שלמים. אחרי התפלה הבאתי את חפצי לפה. לעת ערב לקחתי דברים עם השמש, ויבטיח לי להשיג בעדי “ימים” כמקדם, ועל “יום” אחד חדש אכלתי ביום אתמול. הגדתי להשמש כי אתם שלחתם לו חצי רו"ב ולא אבה לקבל כי לא זה דרכו. – – –

– – – הבימה בפה תוכל להפתח, ובתוכה היא רחת ידים. הנחתי שם בגדי של שבת וסגרתי אותו על מסגר אשר נתן לי השמש; ואם אמצא מקום אשר וכל לתלותו שמה אז אקחנו מפה, אך כעת יוכל להיות בתוך הבימה. גם אודיעכם כי מצאתי בפה כר־מספוא אשר הכין בעדי השמש לישן עליו. ביום אתמול בבקר הלכתי לתוך הקלאַס והמורה כתב עוד הפעם את שמי, גם שאל לשנותי ולמקום מגורי בפה, והגדתי לו הרחוב והחצר, וגם לכל הנערים שאל כן. אך לא לרצון לי הגיפּס אשר נתן לי עתה לעשות כי קלה היא גם מאלה אשר עשיתי קודם נסיעתי; אך אולי חשוּב כי שכחתי בכל העת אשר לא הלכתי לתוך הקלאַס, אך בקרוב איה"ש אעלה מעלה. לציר בלעדי הקלאַס אין תקוה, כי אין לי מקום והימים קצרים מאד, ובעת אשר אהיה פנוי, טוב ללמוד שפת־רוסיא! – – –

6. [להנ“ל] י”ג אדר ב', תרל"ח. ווילנא.

– – – הלא תענית אסתר היום ומסתמא יבוא גם הפורים בכבודו והדרו. האח! פורים נעים! אוצר שמחה וששון, בוא נא הנה ברוך ה'! ואשלחך לבית הורי כי תשמחם בנעימים. כי אנכי לא אוכל לאספך לביתי אשר אין לי, או לערוך שלחן אשר גם אני לא זכיתי עוד אליו. כי גם אנכי עודני מצפה לשלחן אחרים (הגיון אשר נפשי תבחל בו, ואין לי דרך לפנות ימין ושמאל) ואין אורח מכניס אורח. – – –

– – – דמו בנפשיכם כאלו גם אנכי נמצא קרוב לכם וקראו גם לי לחיים. אולי אעשה לכם שחוק, בראותכם כי איש דמיון אנכי ואציג למולי דברים אשר לא היו ולא נבראו; אך הלא גם לי הצדקה, כי מי זה יוכל להפריעני מחשוב מחשבות משמחות? אם נכחד ממני לשמוח אלי גיל על דברים שכבר היו, האם לא אנוס למקום הדמיון להחסות בצלו? ואנכי לא אוציא על זה אף מעט כסף, ובכל עת ובכל שעה אוכל לברוא לי חזיונות ולהתענג עליהם. האמינו לי, כי בהשכל ובדעת אעשה זאת. כן נראה לפי עניות דעתי, ומה תאמרו אתם על זאת? אדמה כי גם אתם תסכימו עמדי, ותעשו כבקשתי לשמוח בסעודת פורים ולאמר גם לי: לחיים. – אם אמרי כי אוכל לקים דברי ז"ל לשתות עד בלי דעת הבדל בין ארור המן לברוך מרדכי הלא אטעה טעות גמורה, כי היתכן (אף אם אגיח ירדן אל פי) כי אשכח ברוך מרדכי, אשר גם שמי כן. כמדומה לי שבימי ילדותי אמרתי בכל בקר: הברכה והצלחה ינוחו על ראשי, ואיככה אטעה עתה, ולכן אשפוט כי גם אתם תדעו זאת ברור היטב לאמר בכל עת: ברוך מרדכי! כן ברוכים אתם וברוך מרדכי, וברוך גם מרדכי צבי. – – –

7. [להנ“ל] י”ח ניסן, תרל"ח. ווילנא.

– – – אם יתן לכם ה' פרנסה קודם החג, כאשר אקוה, תזכרוני גם אותי, כי מנעלי כאשר תבינו בעצמכם אינם טובים, מאשר לא עשיתי חדשים מעת צאתי מאתכם בפעם הראשונה לווילנא. כל ימי החורף התאמצתי להחזיקם בחיים, כרופא אמן אשר יתן סמים לחולה אָנוש למען יתהפך בציריו עוד משך זמן מה, כן אנכי תקנתי אותם לפעמים. – – –

8. [להנ“ל] ה' אייר, תרל”ח. ווילנא.

מה אכתוב? מה אדבר? הלא שום חדשות לא קרו אותי, והנני כמקדם בחור בן־עוני אשר אין חליפות לכל שבתותיו. רק כל יום יחליף בעה“ב בבעה”ב, כל שבוע כן חוזר חלילה בתואר אחד, וכן עברו אצלו הימים וגם השנים בתמונה אחת, יעברו חשופי מעשה ומפעל אל תהום הנצח ומשם לא ישובו לחזות את פני שולחם לעולם. דקים ושדופי קדים יעופו איש אחרי רעהו, אחרי כי קלים הם על פני רוח, יעופו עד אשר יעלמו; לא כן האיש אשר יעמיס על דבשת ימיו מפעלים טובים, אז ילכו בכבדות שחוח תחת כובד משאם, והוא יביט עליהם בעונג לראות כי עמוסים הם משא לעיפה, אשר עיף ויגע עד כי מלא אמתחותיהם, למען לא ישובו בבשת פנים בשובם מהעולם הזה. חיי עת “ההוה” מצאו קן בלבות כל בני הישיבות, הם לא ישיבו פניהם לראות הימים החולפים, לא ישננו מבטם לחדור לראות בערפלי העתיד, רק ישפילו עיניהם לראות רק ד' אמות סביביו, והנה האח! אורה ושמחה, המון נערים, קהלת בחורים, נקבצו יחד כעופות בכלוב, לחם לשבע, ולפעמים גם מגדנות. המשגיח לא יוכל לפלג עצמו לשבע קרעים להביט על כל אחד בעין בקרת, ולכן יחטא תמיד ולא ידע אל נכון מי החוטא. קול רעש גדול, מתנועעים ומתגודדים כמלונה. על כל פנים שמחה וגם יגון ואנחה. חי נפשי! כי באמת מאֻשרים הם! הם לא ידעו צרה ותוגה, הם “יחיו”, מה להם עוד? ומה ירכוש לו הנער אשר יגלה הלוט מעל עיניו ויחל לדאוג להימים הבאים? רק מגנת לב, חיי מבוכה. מה זה יוכל לעשות נער אשר נפל ברשת כזו? הן רוחו בקרבו תלהט ולא תתן דמי לו עד אשר ימצא את מטרתו בחלד. רע, רע לו, אך מי יודע אם לא יפול לו לסוף תבל בנעימים. כנער זה כן אנכי בקשתי ומצאתי את המטרה: לאַמן את ידי לעשות במלאכת הציור, ולזה נבראתי, באשר כשרוני שחרני כי אוציא אותו מכח אל הפועל, ואקוה לאל כי יטריפני מזה לחם חקי בימים הבאים, ולא לעולם אהיה למעמסה על אנשים אחרים, אשר בזעת אפים ישיגו טרפם. איחל ואדום לתשועת ה'. – – –

9. [להנ“ל] סיון, תרל”ח. ווילנא

– – – כל הימים האלה הלכתי לתוך הקלאַס, והשלמתי ביום אתמול ריסונאָק אחד, והמורים לא תקנו בו שום דבר. – – –

– – – לומד אנכי בעצמי שפת רוסיא. קניתי ג“כ ביבל טוב בשפת רוסיא ואשכנז, מבואר תיבה בתיבה, במקח השוה, בעד 15 ק”פ. בכל העת הזאת אזל ממני כסף לא רב. יש לי על מה לישן על אופן טוב, ואנכי כמעט יחיד בקלייזיל, רק בלילה יבא ללון בחור אחד אשר יד ושם לו בשפת רוסיא והוא יבאר לי המלים אשר לא אדע פתרונן; אך מעות אחד יש אשר לא אוכל לתקון: כי המלמד אשר ילמוד עם בני הבעה“ב הוא כרחוק מזרח ממערב מהמלמד שהיה בחורף. כי להמלמד ההוא גליתי את כל לבבי, כי ידעתי כי איש חכם הוא ובאמת אהבתיו מאד, לא כן המלמד הזה (כי המלמד ההוא נסע מזה כאשר ספרתי לכם שמץ דבר בהיותי אצליכם). כל מעיניו רק בהגמרא לבד, כל היום ילמוד עם הנערים גמרא בלי הפוגה. תנ”ך לא יזכר ולא יפקד, התל"ע לא יעלה ולא יבא לפניהם, והוא יסול להם מסלה אחרת וידריכם בדרך אחרת. הוא יתפאר כי יובילם אל המנוחה והנחלה בדרך אמת ויטה אשורם מדרך עקלתון, אשר תעו בו כל ימי למדם אצל המלמד ההוא. ודעת לנבון נקל כי לא טוב מאד ללכת ביום ב‘, ד’, ויום ו', לתוך הקלאַס, חמש שעות ביום, לעיניו. וגם לא ללמוד שפת רוסיא בכל עת אשר ישב פה, אך בכל זאת אקוה כי לא תאונה אלי כל רעה בגללו. – – –

10. [לה' אריה לעבענזאהן] י“ג תמוז, תרל”ט. ווילנא.

קול מוזר תשמעו היום, קול קורא לעזרה, אנא! שמעו נא והאזינו. לא בי האשם כי הרהבתי עוז בנפשי לגשת לפני כסא כבודכם. מוכרח ונגרש אנכי מלחץ המחסור. הוא ישים מתגו בלחיי ויטני לבוא לפני כבודכם בדברים אחדים. בקשתי ושאלתי כי תאזינו להגות רוחי ומערכי לבבי. כחולה מוטל על ערש דוי, יתאמץ לזרות הלאה כל מחשבות יגונו, למען יוכל בשפה ברורה לגלות מסתרי מכאוביו לפני הרופא; כן אנכי, אבליג על סערת רוחי, אשכיח שאון המית לבבי, למען לא יהיו דברי לזרא לפני כבודו, בבואם מבולבלים ומסוכסכים בלי סדרים. אך לא! אין מרגוע לרוחי, ראשי עלי סובב כגלגל לפני רוח, לבי ירעש כארבה, דמי ירתח כמרקחה, עשתנות לאלפים יתרוצצו בקרבי, ומדוע? – הוי, לבי! לבי! הרגע ודום. הן דרך חדשה סלותי לך, דרך אשר אור תקוה נשקפה לי להאיר את המאפליה השוררת בקרבך, דרך אשר בעדו תצא למרחביה מהמון תלאותיך ומצוקותיך, ואת, תקוה בת שמים, האירי אלי פניך. האח! הנך מתעוררת מתרדמתך, האח! תקותי חיה, קוה אקוה כל עוד נשמת בי.

שובי נפשי! למנוחיכי, ואל תפריעי הלך שרעפי. למה לי לדבר דברי רוח מרבה להכיל? ואתה, עטי, הוצא מלים קצרות וברורות, כי איככה אעיז פני להלאות את כבודו בהמון עשתנותי הרועשים? – איש צעיר לימים אנכי, ומקרים שונים ערמו על גבי חמרים, חמרים. ידעתי: כי כמוני רבים הם בין אחינו, רבים הם המבקשים דרך נכונה בדרכי החיים, וכבר גלוים וידועים הדברים האלה, ואך למותר להרבות שיח על כל אלה. גם אנכי אתור איזה הדרך ישכון אור, למצא חית נפשי בתבל ארצה. רבת שבעה לה נפשי ממרורים, רבות רגנתי ארגז תחתי על כי חשך לי אור בעריפיה, לצפות לשלחן אחרים, מבלי שמץ תקוה למצא מחיתי בבואי בין אנשים. אך לא במהרה יצא איש כמוני מבין גלי זעם בים זועף אשר סבוני גם סבבוני מכל עברים. תלאות רבות השתרגו עלו על צוארי עדי בואי לווילנא, ומצוקות חדשות הממוני בעיר ההומיה הזאת. ירחים לא מעטים, היה לחם יבש די ספוק מחיתי, וספסל קשה – מקום מנוחתי. אנכי באחת: לחצות עד צואר לחתור להגיע אל מטרתי.

המטרה אשר שמתי לי לקו, תפעם בקרבי מיום גוחי מבטן. כשרון ונטיה בקרבי למלאכת הציור, וכשרוני זה יוכל להובילני אל המנוחה ואל הנחלה, (אם רק אוציאנו מכח אל הפועל ולא אשאר על אם הדרך). החלותי ללכת זה שנה ומחצה לתוך בית־הספר־לחכמת־הציור אשר בפה. הדירעקטאָר והמורה דברו אתי טובות וימשכוני חסד, ויתנו תקוה בלבי כי אוכל בקרב הימים להגיע למטרתי; אך לא אֻמלל כמוני יעלה ויבא למטרתו בלי עזר, אף כי כביר מצאה ידי לציר ציורים ולמצא ע“י זה מחיתי וארוחתי הדלה (כי במופלא ממני אינני דורש); אך בימי החורף הזה, אשר הימים קצרים מאד, ורובם הנני בתוך הקלאַס, כי צר לי להחסיר אף עת־למוד אחת, גם אין לי עבודה, לכן הנני בחסר כל. ומאין אמצא לחמי בימי החורף הזה לא אדע. ימים רבים התאמצתי וקויתי כי אשיג עבודה הגונה עד כי אוכל להנות מיגיע כפי; אך כקץ כל תקוותי, כן גם קץ התקוה הזאת. אחת נשארה לי עתה להושיט יד לעזרתכם, כי בצל כנפיכם יחסו נדכאים, ויגיעי כח ימצאו מנוח. אנא! אל תדחו אותי כאשר לא תשיבו ריקם פני כל מבקשי עזרתכם. אהנה גם אנכי מאור שמש צדקתכם אשר מרפא בכנפיה לנשברי רוח. על תום לבבי ויושר אמרי תוכלו לבטוח על דברי הרב וכו' ר' היישיל מוואָלאָזין הי”ו, אשר תכן רוחי ולבי, ויתן תקוה בלבי כי תאצילו עלי מנדבת לבכם לחלצני מן המצר. גם על כשרון ידי למלאכת הציור, סמוך לבי ובטוח כי הדירעקטאָר והמורה יעידו עלי, כי לא על צחיח סלע תזרעו זרע צדקדכם, וכי בקרב הימים יעשו פרי הלולים אי"ה. – – –

אנא, הושיעו נא לאחיכם האביון! במעט עזר תוכלו להחיות את תקותי; כי יאוש נורא פרש מוות כנפיו ברחבי לבבי, ורק לכם דלו עיני. הן הורי היקרים לא יוכלו להאציל לי מפרנסתם המעטה, לכן שמתי אליכם פני, למען תושיעוני תשועה עולמית, וכל עוד נשמה באפי, שבע ביום אברך שמכם. חלילה לי להטיל עצמי על אחרים ולחבק ידי כעצל. לא! לו רק אשיג עבודה, אשר תספיק לי מחיתי, ולא תפריעני מלכת לתוך הלקאַס, אז בכל לב לא אבקש מתנת חנם. גם אדמה כי בזמן קצר אשיג עזר לבדי, אם יתן ה' רחמים בלב נוצרי עירי, הכהן הקאַתולי ושר העיר ועוד כמוהם; כי בהיותי בימי החג בבית אבי נ"י הבטיחוני להושיעני, אחרי אשר ראו כולם מעשי ידי ויהללום. אך לדאבון לבבי, מיום צאתי משם לא שמעתי מאומה, ולבי נוקפי אולי יבא קץ גם להתקוה הזאת. –

אדוני! סלחו נא כרוב רחמיכם כי הלאיתיכם ברב דברים, מרוב שיחי וצרתי דברתי עד הנה. כתבתי בחפזון, ואת אשר שם הלחץ דברים בפי אותו דברתי, לא לפי כבודכם הרם. אתכם הסליחה, אין אדם נתפס בשעת צערו. הואילו נא לשית לב לדברי לבבי ולא אשוב ריקם מלפניכם. – – –

11. [לה' ש. צייז] כ“ט תמוז, תרל”ח. ווילנא.

– – – שמואל! בשם יש מנוחה כניתני במכתבך. אל תקראני בשם הזה, כי לא מצאתי עוד מנוחה. לא! למה תוסיף עוד להרעיש לבבי במלים כאלה אשר כלועג לרש אתה לי בהן. אף כי בשובה ונחת דרכי אך לא כן בכליותי. שם נהר יורק אש פלדות, שם נהרי גחלי הלאַוואַ ירתחו כמרקחה, ועליו מלמעלה כבר מעולף בפרחים נחמדים, ודומיה שאננה שוררת עליו. – – –

12. [להנ“ל] ז' תשרי, תרל”ט. ראָדאָשקאָוויץ.

– – – הן לא דמיתי ולא פללתי כי אהיה עמוס משא לעיפה כהיום הזה. הן שר עירנו הזקן בויוועדט נתן לי עבודה מרבה להכיל, ויאלצני לעשות שאלתו ולא אוכל לסרב בדבריו, ולכן הנני גומר תמונה ומתחיל תמונה, והוא כמעין הנובע לא יאמר די. – – –

13. [להוריו] א' חשון תרל"ט. ווילנא.

החדשה היותר גדולה היא כי שכרתי מעון לשבתי ולמצא מנוחתי. – – –

– – – וזאת תורת הבית: חדר מיוחד עם חלון מאיר, שלחן, כסאות רבים, לציר כל היום, לשבת שלאגן ושקט, בלי מפריע. ומאד מצא בעיני חן המקום הזה, רק יואל ה' כי יהיה תמיד ככה. האנשים טובים, המקח על חלקו 1 רו"ב 25 קאָפ‘, לחדש. ובעד 30 קאָפ’ לשבוע מוטב לי להיות במעון מיוחד ולא בתוך הלויז. – – –

14. [להוריו] ד' חשון, תרל"ט. ווילנא.

– – – מי זה רב אונים ואמיץ כח לשלח בן מקן הוריו ולהפריד בין הדבקים והצמודים יחדו? רוח העת היא! אשר ידה בכל משלת, ולא נכר שוע לפני דל מול הדר גאונה. על כולם יחד לבקש מטרה בחיים. על כולם חובה לתור ולהתאמץ להציב יד ושם בארצות החיים. הרוח הכביר הזה ישלח קולו אל ארבע כנפות הארץ, ישרוק לאיש מוכשר בכשרון וימשכנו אחריו, עד כי ימציא לו מקום יניקה, אשר משם יינק לשד החכמה להחליץ עצמותיו ולהגיע למטרתו אשר עתדו אליה הטבע מיום הולדו. –

– – – כאשר ספרתי לך, אבי, את המדובר עלי בישיבת ר' מילא בשעה שנודע להם כי הנני הולך לבית הספר. גם הייתי לבוז בעיני הגאיונים, האנשים אשר יעדו גאון וגובה, ואיש אחר נמשל כבהמה נדמה בעיניהם, ואיך השתפכה נפשי בחיקי ורוחי בכליותי באמור לי כל היום: מה תכליתך בשבתך בין תנור וכירים? ולהוציא כל רוחי כי בעזר האל אקוה להגיע למטרה כאחד האדם, איך אפצה פה ואיך אשא עין? הלא בן עוני אנכי המצפה לשלחן אחרים. והנה כי כן נשאתי וסבלתי כשתי שנים שלמות, אך הודות לאל כי משברים התחטאו וגלים עברו, ואנכי במשוט אשר בידי אסע הלאה בים החיים להגיע למחוז חפצי. – – –

– – – אנכי הלכתי לבית הספר. נתתי להשומר 25 קאָפ', ומצאתי את הרימונאָק אשר הנחתיו טרם נסיעתי בלי גמר. המורה אמר אלי בזה“ל: השתדל והתאמץ לכלות מעשיך חיש מהר, כי בקרוב יושלחו הציורים לפ”כ. ככלות השעור בקשתי מהשומר כי יסגירני על מסגר בתוך בית־הספר בעת אשר כל התלמידים ילכו לבתיהם, והוא עשה כחפצי. ובכן נשארתי לבדי כל העת בתוך ביה"ס, ועבדתי בחשק עד כי נאספו התלמידים עוד הפעם. ולכן עשיתי פעולה גדולה היום. – – –

15. [לה' ש. ציז] ט“ז מרחשון, תרל”ט. ווילנא.

– – – זה כשני שבועות אשר אנכי בווילנא ואשמור עתי ללכת לביה“ס. המלאכה כעת מרובה והיום קצר. לקחתי עמדי מביתי עבודה, חמש תמונות. טרם נסיעתי הלכתי לביתי ושמה נקבצו באו כל שליטי העיר עם הכהן הקאַתולי והרוסי, ויקדמו פני בשלום, ויוסיפו אומץ בלבי לעלות למטרתי. הכהן הקאַתולי נתן לי שלשה רו”ב ויבקשני כי אקח מידו לדרכי, ובעת נסעי לפ“ב אי”ה יתן לי מכתבים למכיריו אנשי מעלה. ובכן באתי שלם לווילנא. – – –

– – – קניתי בתי־מחזה טובים, והמה יעזרו לי עזר לא מעט. בבית הספר אציר גיפסים גדולים וטובים. עתה החלותי לציר ציורים יותר גדולים. הוצאותי אקוה כי ארויח כל ימות החורף באשר כי מלאכה לא תחסר לי אף כי בעד מקח מזער. אך אֹהב לעבוד, כי העבודה תמתיק לי את הימים אשר חלפו ומתוקה שנת העובד. – – –

16. [להוריו] י' כסלו, תרל"ט. ווילנא.

מקרים שונים יתגלגלו בעולם, ויעברו על כל בני חלוף, יחלפו וישנו מצב אדם עשרת מונים; ולפיהם ישונו ויתחלפו בקרבו גם רוחו, רגשות נפשו והגיוני לבבו. מקרה מעציב ידכא לעפר נפשו ומקרה משמח יצהיל פניו משמן, ולא ידע האדם כי כזה כן זה הבל ורעות רוח. מקרה אי־טוב איננו שוה להתעצב עליו, כי כאשר בא כן יעלה בתהו, ומקרה טוב ג"כ יחלוף כצל ולא יעמוד. אשר כבר אמור: “מילדי יום אל תבהל, כי ילדי יום לא ירגעו, אל תשמח בם אם ייטיבו, גם אל תחת אם ירעו, כי הטובות גם הרעות עאשר יחנו כן יסעו”. הלמוד היקר הזה אוצר בקרבו אוצר נחמד של שלות הרוח וקרירות הנפש, והאדם מושלך בין תקוה ופחד כטובע בשבולת מים, יאחז בהלמוד הזה להנצל משטף מים זדונים ויתנחם, כי העת תשטוף במרוצתה את ימי ההוה עם קורותיהם יחד, ואז יצא למרחב־יה, והיה לו הלמוד הזה לחוף מבטח נאמן בים החיים הסוער.

אך כשם שאיש שבע יבחל במאכל תאוה אף כי רעב יבלענו בעודו בכפו, כן הלמוד הנעים הזה נחמד וטוב רק אחרי צרות רבות ורעות; ורק על לב פצוע, ירעיף טל של תחיה.

לא האיש אשר עברו עליו ימים לא מעטים בלי מקרה מעורר רגשי נפשו, וכל כחות נפשו שוקטים על שמריהם, וגם ממקרים אחדים אשר באו עליו לא התפעל מאומה, – לאיש כזה יהיה לסוף למשא מצב דומיה כזה. ורוחו תכסוף להתרגש ממקרים המתרגשים ובאים לעולם, יאבה, כי תמורות ושנוים יאתיו לשנות מעט מצב חייו. כהאויר השקט אשר יבאש יתעפש ויבא רוח צח ויטהרנו ויזככנו, כן מקרים שונים ישננו מחשבות אנוש ויזככו עשתונותיו מכל סיג וחלאה. “זהב באש יבחן, ובן אדם בכור עוני” אמר בן־סירא.

דמיונות שאננים חזה לי רוח דמיוני בעת שובי לווילנא עתה. דמיתי כי במצב אחד יעבור אצלי כל החורף הבא עלינו לשלום, ואף מצאתי זאת לי לישועה להנפש מחיי תנועה בימי העבר; אך אחרי דומיה ממושכה כחמשה שבועות, אשר בצורה אחת עברו לפני, היו הימים האלה לי לזרא, ואקוץ בהם. קצתי בעבודה העמוסה עלי סבל', בזכרי כי אמכור עתותי וכשרוני וכחותי לעמול בעבורו בעד מחיר מצער לא לעזר ולא להועיל, ונפשי נכספה גם כלתה להשתנות מעט, להשיג עבודה הגונה וכדומה. נסיתי ג“כ לעשות שנוי בעצמי, היינו: לצאת מהקלייזיל ולשכור מעון לשבתי, ואמצא חדר כחפצי. יצאתי לגור שם, ואדמה ג”כ להשתקע שם בתמידות, אך לא כאשר דמיתי כן היה. שם מצאתי נכון רק עונג גשמי, לשכב סרוח כל היום על ערשי, לבלות בדברי הבל העת היקרה, אשר כזאת עשה חברי במעון. גם הפריעני מעשות יומם מלאכתי, כי אוהב אנכי את הבדידות. ותחת אשר בבית.N לא יראה ולא ימצא איש כל היום, והנני עושה מלאכתי בלי הפסק, שם אנשים שונים יוצאים ובאים. תרתי בלבי כי לא זאת המנוחה ולא זאת המרגעה אשר קויתי, ולמוד שפת רוסיא אשר ילמוד עמדי איננו שוה בנזק העת אשר תעבור אצלי בבטלה. גם שונות מחשבותי ממחשבותיו ודרכי מדרכיו כרחוק מזרח ממערב. אז זכרתי ימי שבתי בהקלייזיל, אשר יכלתי לעשות שם ככל העולה על רוחי, נוכחתי לדעת כי טוב לי אז מעתה. אז שבתי אל הקלייזיל ככל אשר היה מקודם, אין נגרע דבר. – – –

– – – ביום ד' העבר בשבוע העבר, גמרתי בלבי להוציא רוחי לפני הדירעקטאָר, ויעבור עלי מה. קרבתי אליו והגדתי לו כל מעמדי ומצבי, וכי לא אדע מאיזה מקום אשיג כסף להוצאותי לימי החרף הזה, ואבקש ממנו עצה איך לעשות. הוא האיר פניו אלי, וידבר אתי טובות, ויעצני ללכת אל ה' ארי' לעבענזאהן בן אד“ם הכהן לעבענזאהן ולבקש ממנו כי יתן לי עבודה, בשם הדירעקטאָר. ואם יאבה לדעת אל נכון מצב כשרוני לציר, אז יתן לי תעודה כי הנני שוקד בלמודים, וכי תקוה טובה נשקפה כי אגיע למטרתי, ואז בטח יעזרני. כדברים האלה דבר אלי הדירעקטאָר, וירשני לקחת עמדי מעשי ידי מביה”ס להראותם לפניו. אנכי הודיתי לו על חסדו זה. לקחתי עמדי איזה ציורים, ובאתי לה' לעבנזאָהן. הוא דבר אתי באהבה, מלאכתי מצאה חן בעיניו, ויבטיח לי לתת עבודה. ביום ג' העבר באתי לביתו, ואחרי אשר דבר עמדי מעט נתן לי תמונת אביו המנוח אד“ם הכהן, להגדילה ולפארה, ורו”כ על הוצאת התמונה נתן לי, ויאמר כי אם תצא התמונה מתוקנה ומהודרה, אז יוסיף לתת לי עבודה, ומתמונות אביו אוכל לעשות כמה עקזעמפלאַרים, כי אנשים רבים מכבדים ומוקירים שם אביו ז"ל ובכל לב יצוו לי לעשות עוד.

– – – האח! מה רבו רגשות נפשי בעת שר לקחתי בידי תמונת המנוח אד"ם בבית בנו.

– – – גם השגתי הוראת שעה במלאכת הציור לבחור אחד בעד 8 רו"כ עם 25 קאָפ' לחדש. – – –

17. [לה' ש. ציז] ט' שבט, תרל"ט. ווילנא.

– – – המלאכה כעת בביה“ס רבה מאד. עת העבודה עתה, ואם לא עכשיו אימתי. עתה עלי להשתדל לבלי החסיר אף יום אחד, לבל אתנחם באחריתי בעוד אשר לא אוכל לתקון המעוות והחסרון אשר החסרתי. שמואל! לפניך אחשוף לבבי: מזלי תלוי עתה בכף מאזנים. יתן ה' כי אכריע אנכי. השנה הזאת היא הציר אשר עליה יסבו במעגלותם כל ימי חיי. אם אשלים חוקי בשנה הזאת ואשיג אי”ה תעודה בקיץ הבא, אז אאזֹר חיל להחיש פעמי לפ“ב, ולא אביט על המעצורים הרבים אשר יקומו לפני אז למפגע; מאין אמצא כלכלתי? איככה אחיה? אם יקבלוני מיד? שאלות רבות כמו אלה אשר לא בנקל אמצא להן פתרונים, אך, ישמרני ה'! אם לא אראה תקותי זאת יוצאת אל הפועל בקיץ הבא. אז… לא אדע בעצמי מה יהיה אז. האיש אשר לא ידע מצבי לא ירגיש מחשבותי ופחד לבבי, הדירעקטאָר ידבר אתי טובות, ומעשי ידי ימצאו חן בעיניו. אחת נשאר לי “לקוות”, ומה אועיל בדאגתי עתה? בעוד לא אדע נאמנה אם יש לי על מה לדאוג. – – – – בתוך ביה”ס יש לי הנאה ממלאכתי ההולכת מעלה, ממדרגה למדרגה.

18. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סאכאר] כ“ג שבט, תרל”ט. ווילנא.

– – – מקרי ימי חיי יתחלפו, יתחדשו. ימים יחלופו, שנים ינקופו, ואנכי, כעור מובל אחרי המנהיג. דרך אחת לי: להגיע למטרתי. אך מה זאת מטרה? אנה יעופו כל אנשי תבל? אנה יעפילו עלות בלי חשך? להגיע למטרתם סוס שוטף במלחמה, בעינים מזרות זועה מלאות דם, מצדו יפלו אלף ורבבה מימינו, אנה ירוץ בחפזון נמרץ? למטרתו! –

לבי בקרבי יהמה, בראותי, כי הכסף יענה את הכל! חרשת המעשה, למודים נשגבים, נתונים נתונים המה לבעלי הכסף. בעל הכסף יחכם ואחריתו ישנא מאד. בעל הכסף יגיע למטרתו על סולם כסף, והאיש, אשר הטבע הושיבה אותו בשפל המדרגה, וצלצלי שקלים לא ישתקשקו על עגלתו הדלה אשר תוליכהו בדרכי החיים, הוא נעדר כל כשרון, כל חכמה. וכל מלאכת מחשבת. שוא לכם להתהלל בשער! שוא לכם לעוף על פסגת האושר! הנכם קצוצי כנפים, כנפים נחפים בכסף ואברות מצופים בירקרק חרוץ. הנכם כדגים־מעופפים עד כי יחרבו סנפיריהם, וממרומי האויר יצללו בתהום הים. – – –

– – – יצאתי מגן העבריה, גן עדן, שם עץ הדעת ועץ החיים, לקטוף מלוח עלי שיח בגן רוסיה. יצאתי? לא! לא! נגרש אנכי מגן עדני, אשר ינקתי דשנו בימי נעורי, שתיתי, מציתי מים חיים ממעיניו המפכים מבית ה'. נגרש אנכי ונלחץ לבקש מסלול ודרך בשפת רוסיה, בלי מורה ומנהל. לו למדתי מעט, מעט כל דבר בשנים שעברו – אך אין להשיב. אקוה, כי עוד אשוב להתעלס בחיק העבריה. קודש לי השפה הזאת. בה שפכתי הגות רוחי, בה רכשתי לי אוהבי־עולם, שבועת אמונים נשבעתי לה; אך תחכה כמעט רגע. עוד יבאו ימים, אשר אחזיק בשפה הזאת ולא אעזבנה לנצח. – – –

– – – מעת אשר גמרתי תמונת אד"ם לא השגתי עוד אצלו תמונות אחרות. – – –

– – – התמונה היתה מהודרת מאד. ובאמת הוצאתי עליה כל יכולתי, עד כי הדירעקטאָר לא חשך תהלתה. – – –

19. [לה' ש. ציז] ט' אדר, תרל"ט. ווילנא.

– – – בביה“ס הכל בטוב, ואודות מצבי החמרי, הוא בשפל המדרגה. יש מלאכה אך מעטה ופשוטה, וכשלשה שבועות לא עשיתי מאומה. אבקש אותך רעי, למעה”ש, לא להזכיר מכל זה לא., כי הורי ישמעו מזה ויצטערו ואנכי לא ארצה זאת. תמיד אני כותב אליהם, כי בריא אנכי ומצבי טוב, כי מה בצע לי אם יצטערו. – – –

– – – ובכלל אין לי עת. גם רוחי איננה מסוגלת בחורף הזה לכתוב מכתבי אהבים הרבה, כי עזבתי עולם הדמיון וירדתי לעולם המעשה. לומד אנכי שפת רוסיא, כותב אני כל הגיוני בשפה הזאת, וזאת תזיק לשפת עבר; אך אין לעשות. – – –

20. [להנ“ל] י”ב אדר, תרל"ט. ווילנא

– – – מי יברא לי עתה ניב שפתים, כנור דוד ומליצת ישעיהו לשורר לך שיר נחמד אף נעים על רגל אחת, לברא מזמור משכיל כהרף עין. או מי יתן לי כלי קסמים לצות במפגיע ויהי; אך עתה אחרי אשר שני אלה יחסרון לי במה אצטדק לפניך בעת הזאת, עת לדת שירים חדשים לבקרים במה אעורר אזנך להתענג על נעם השיר כאשר הסכנת. – – –

– – – אודיעך כי היום גמרתי תמונה אשר עשיתיה בלא פאָטאָג. ראָפיה, רק מהטבע (פוּן נאַטוּר). אף כי עוד איננה מהודרת; אך הפעם הראשונה היא אשר נסיתי ותצא לי תמונה כמעט בד בבד עם פני האיש. אך יש עוד חסרונות הידועים לי. אקוה כי מעתה והלאה אוסיף להיטיב מעשי ידי, וזה נחוץ לי כי אוכל לציר מן הטבע. – – –

21. [להוריו] י' סיון, תרל"ט. ווילנא.

– – – אודות נסיעתי הלאה, נחלט אצלי להיות עוד שנה בווילנא, כי לא אאחר מאומה. – – –

– – – אנכי דברתי עם הדירעקטאָר והמורה, ושניהם יעצוני לחכות עוד שנה. – –

– – – גם הם הודו כי יכולתי לעמוד בנסיון גם בשנה הזאת. – – –

22. [לה' ש. ציז] כ“ד סיון, תרל”ט. ווילנא.

– – – מה נשתנה רוחי מרוח יתר האדם תחת השמש, ומה נבוב וריק זכרוני מכל רגש נעים ומכל הגיון נעלה! מה רב הישימון המשתרע ברחבי לבבי, ומה נוראה הדומיה השוררת בבתי נפשי פנימה. דומיה! מקול כנור ועוגב, מקול זמרת צפרים ומשחוק עלזי לב; אך לא מנהם כפירים ושאגת בני שחץ, מרעם כדורי מות ומקול חזיזים חוצבים להבות אש…

ימי הנוער, אביב־החיים, מה נעמת לאיש אשר השביע נפשו בצוף עדניך! מה יקרת לגבר אשר שתה מכוסך הרויה. אביב־החיים! מה יקר השם הזה ליודע מה הוא, בעוד האיש בימי עלומיו. אז בדי עורו ישגו ויפרחו מיום אל יום, לח עצמותיו רטוב ולשד החיים יזל בעורקיו, חסון הוא כאלון ומבנה גוו איתן. על פניו מרחף הדר החיים ועל מצחו ילין עוז. מבבות עיניו כידורי אש יתמלטון ועל כל סביביו יראה חיים. דמו הזך והחם יטהר שעיפיו בקרבו וירשהו להתענג על מחזות הטבע הנעימים והיפים! מה תגדל שמחת עֶלם כזה בצאתו מביתו בבקר לשוח בימי האביב על נאות שדה. הארץ כגן עדן לפניו ואנשיה כמלאכי אלהים, בכל ירקרק עשב יראה יופי, בכל פרח וחבצלת – הוד והדר, בכל עץ פורח – עדי האביב ובכל ארז נשא – פלאות הבריאה. עיניו תבטנה על כל אפסים מראש הפסגה, ופנרמה נפלאה תחזינה עיניו. על ראשו תשתרע כפת הרקיע ועל שפרירי שמי טהר, במראה תכלת־בהיר, תצעד השמש בצעדי ענק, וזיקי להבות אִשה ירדו מטה אל שוכני בתי חומר, ויעירו חיים חדשים. שם ים־ירקרק על כר נרחב משתפך עם שדה מעולפת פטורי ציצים ופקעים, פרחים נותני ריח, המזהירים בשלל צבע רקמתים וגביעיהם, הרטובים עוד מרסיסי טל, יופיעו כמעולפי פנינים ואבני שוהם; ושם הלאה, יער־ירקרק ישתרע על אפסי המרחב, וכזר־זהב הוא להציור הנחמד הזה. שם נחל זך ילפות ארחות דרכו בין רוכסי הרים גבנונים ובגאון יגלגל גליו הנהדרים בהמולה נעימה. כבראי מוצק כן תופיע גם שמה שמש זורח עם קוי זהרו, וכבדולח מופז כן מימיו יבריקו. שם בתי־חמד בתי־קיץ, טובעים בנבכי ירקרקי שיחים ורק גגותיהם יושיטו על, וראש עץ־התפוח לבן בפרחיו כמסובל בשלג למכביר, יפיק ריח ניחוח. פתאום יתעוררו להקת משוררי הטבע הנדיבה להיטיב נגן. שם הזמיר ירעים בקולו נפלאות, וכמו ידע ערכו כי יתר שאת לו על כל בעלי כנף, ירחף בגאון וגבה על ראש אמיר, אשר שם עזב קנו בימי הבציר, ויעף לאפסי תימן; עתה שב, עם נות ביתו, אל האֵלה ששם אִוּה למושב לו, ויעיר שיר־האביב. כמו בחבלי קסם כן ירתק נפש השומע אל צלצלי קול תרועתו. מדממה דקה יעלה לתרועת הידד, ובנגינות מדודות וקצובות יוציא רחשי לבבו. הוא המשורר הראשון במשוררי הטבע…

שם עורב יטוש בהמוּלה אל קנו אשר על העץ, יביט על כל סביביו ויצרח בקול קורא. אם יאבה להוציא חדות לבו, או בשורה מפיו, או אך הבל הבלים יביע, זאת ידע הוא; אך בראותו כי אין מקשיב ומאזין צוחתו, ירכין ראשו ויעוף הלאה. אך בין חבל המנגנים גם קולו יוסיף לוית חן, והנפש המרגשת תתפעל גם ממנו.

שם החסידה תתקן קנה על אופן־עגלה, כי ממחק שבה למקום שעשועיה, ותך בחרטומה, עד כי למרחוק ישמע קול מהלומות; יען כי בזה תאבה לתאר את המון שעיפיה. וקול מהלומותיה יוסיף נועם לשיר האביב, כקול התוף בין יתר כלי הזמרה.

גם קול הצפרדעים העולה ממרחק, אשר כל היום וכל הלילה לא יחדל, גם הוא לא למותר לחבל מנגני הטבע. קול שור גועה וקול כלב נובח גם הם ימצאו חן בעיני העלם השאנן. ומחזה נהדר וכליל יופי כזה, מחזה עינים ומשמע אזנים, יציתו בקרבו אש ימי עלומיו, יתפעל ויתרגש למאד; כי על כל מדרך כף רגל יראה אורה ושמחה, על כל צעד – חיים! ומראות כאלה יוחקו על לבבו, וידיהו טת נפשו גם בבואם אחרי כן ברוח הדמיון…

גם בימי הקיץ ימצא עונג, גם בחלוף האביב עוד ישתעשע, כי אביב־חייו עוד לא עבר. תחת חום בוער ביום ימצא רוח צח משיב נפש בנשף, ובעלות השחר, שרב השמש יוסיף לו עונג בשבתו תחת צאלי עפאים. תפוח דשן ורטוב, ימתק לחכו. וקציר כי בשל יראה במראה נחמד על שדות אין־קץ, והרוח הנושב יכה גלים עלימו כגלי ים. זמרת הקוצרים עולה מירכתי ארץ, וקול הקוצרות השבות לביתן לעת הערב יערב לאזן שומעת. סוף דבר: נפש עליזה ושמחה, תראה תמיד אך ענג, אך טוב, ובאביב האדם יהפך גם חורף לאביב; כי גם החורף איננו נעדר כל יופי. עת תבל תתכס בצעיף לבן, עת אדמה מעולפת שלג צחר, יצא העלם העלז החוצה השמש ככדור אש תעלה מפאת קדים, והערפל הכבד חיש יכלה. נטפי המים על ענפי העצים, אשר נקפאו מקרה בלילה, יזהירו בשלל צבעים כבדולח וכספירים. על השלג ינוצצו רבואות אבני־זהר, עד כי תכה עין מהביט עלימו. דומיה שוררת על כל אפסיס. חדלו רעש מרכבה מרקדה וסוס דוהר, אך קול השלג הנכבש תחת רגלי ההולכים ישמע. כל איש אמיץ ובידים חרוצות יעשה מלאכתו למען יחם. לבנת השלג לא כבגד מת תראה לנגד עיניו, אך כצעיף כלה מובלת בשמחות וגיל, אביב ימי חייו יראה לו גם עתה ענג אים ספרות – אביב־החיים! הלא זה “כל” החיים; כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול ביתר תקופות החיים? אך הבל ורעות רוח! והיה לעת החרף, לעת זקנתו, כי ישוב להתבונן על ימי חייו, מה יראה? הלא רק את האביב, יתר שנותיו נגוזו חיש ועברו כמראה אחד. ומה ישמח לבו ותעלוזנה כליותיו, בזכרו את הימים אשר התענג כמו בימי עלומיו. מה יפעם לבו בקרבו מהמון גיל בפתחו אמתחת כתביו ויוציא משם המו מכתבי אהבים, אשר שעשעו רוחו בימי עלומיו. הלא ימי העבר ירחפו לנגד עיניו, ומאיש שיבה יהפך לאיש כביר מלא כח עלומים. וזאת נחמתו כי משפעת האֹשר אשר תושיט הבריאה הנדיבה, לקח גם הוא חלקו, ומה גם אם ידע אהבה בתענוגיה!!… לא כן אנכי, אנכי ידידך, הכותב אליך המכתב הזה. לבבי מדבר שממה ורוחי תהו יליל צלמות. אביב ימי חיי ינדוף כעשן ויכלה כחלום עובר. אנכי הרואה רק רע כל היום; אנכי המתאונן על ימי העבר, על חסרונות לא יוכלו להמנות; אנכי אשר רוחי קר ככפור; אנכי השונא חברת בני אדם, האוהב להתבודד במקום בודד, מקום יליל דממה, למען לא יפריעוני מהלך שרעפי אשר יפוצצו ראשי לגזרים. כי מה כל נחמתי, אם לא רוח דמיוני? כי מצב חמרי מפעלי הוא לא כאשר דמיתי; ואנכי האם אביב חיי ישביע בצחצחות נפשי, אחרי כי קרח נורא נטוי על ראשי?… הרוח ההומה כחלילים בין סעיפי העצים אדמה כי נאנח הוא יחד עמדי. קול משוררי הבריאה לא יקח לבבי. ואף אם אשכח כמעט קט את כל עמלי, הלא מעט מזער הוא, ועצב נצחי יקרע סגור לבבי. גם זה הענג אשר שאבתי ממנו מעין נחמה בימי העבר, הוא שבתי בסוד אוהבי ורעי, אשר קויתי לצבור זכרונות נעימים, אשר ינחמוני בימי עניי, גם בזה שגיתי, כי לא ארגיש כל ענג עתה מזה. והאמינה לי, יקירי, אף כי אאהבך אהבה עזה, ונכון אנכי לעשות למענך כל אשר בכחי; אך כל זה בקרת רוח, לא בהתלהבות. וגם המכתב הזה עלי למעמסה מאד, בזכרי כי אתה תמצא ענג רק במקרא, ואנכי בליתי ע"ז שלש שעות שלמות ונדדתי שנה מעיני, ומה כל אלה? איזה מטרה? ועתה אחרי אשר לא ארגיש ענג במכתבי אהבים, האם יש לי לקוות כי אתענג בזכרי העת הזאת בימים הבאים? אביט על אביב ימי חיי והנה תהו, אחדור לערפלי העתיד והנה בהו. וזה כל חלקי תחת השמש…

אל תאיץ לנחמני, יקירי, כי בעת דומיה סביבי, אך אז יסורו ממני צללי אפל; לא כן בדברך עמי נחומים, עוד תגדיל בי מוקדי אש היאוש והנוחם. דום וחכה! אולי, תרפא העת את כל פצעי, כי שמץ תקוה עוד זורחת בקרבי, והכל יוכל היות. אך זאת אדע נאמנה, כי הרבה הרבה אבדתי לנצח! – – –

23. [להוריו] ט“ו תמוז, תרל”ט. ווילנא.

– – – אקוה עוד להיות נודע! עוד עולמי לפני, חפשי אנכי ואוכל ללכת הלאה, הלאה! אל אשר יובילני רוחי. גם סמוך לבי בטוח, כי כל מעצור לא יעצרני, ברצות ה' דרכי, ולו יכלתי לפטור עצמי גם ממחשבת בקשת עזר מנדיבי עמנו, אז הייתי מאֻשר. מרוצה אנכי גם אל מחסור אך לא להיות תלוי בדעת אחרים, למכור רגשותי בעד בצע כסף. אקוה! – – –

– – – החילותי בימים האלה לכתוב שיר אחד, על י“א תנועות, ועתה גמרתי החצי, והראיתיו לאנשים מבינים, ויהללוהו, ויאמרו כי רוח השיר נוססת בו. יודע אנכי כי לוּ הקדשתי ע”ז עת הרבה, אז היטבתי לכתוב; אך אך כל זאת אעשה בחפזון, גם השיר בין לילה היה, ואחרי כן אתחרט גם על אבוד העת הזאת. – – –

24. [לה' ש. ציז] י“ח תמוז, תרל”ט. ווילנא.

– – – האח! האח! הן יגל אח, האח! האח! רעי ישמח, ביום הולדתו בחיק הוֹרתוֹ – – – שם החדר עם כל הדר, שם הגביעים הן ממולאים, במבחר יין, כמוהו אָין – – – בטור חרוז, שם שיר אחוז; רעיון נשגב, בשיר יכתב; ברכה מתוקה, שם חקוקה.

– – – לא אצטער מאומה על כי אֶשאֵר עוד שנה בווילנא. עוד חזון למועד ולא אובד מאומה. חפשי הנני ואוכל ללכת הלאה, אל אשר ישאני רוחי. ורוח העצב הפרוש על מכתבי העבר הוא יליד “העת”. “עת לשחוק ועת בכות”. עתה שמחה מלאה כל בתי נפשי. – – –

25. [להנ“ל] כ”ג מנחם אב, תרל"ט. ווילנא

– – – הה! מפל מים רועש וסואן בשוא גליו נפל עלי ברב אונו ותעצומות עזו ויחריד דמי עורקי, וירעיש לבי כארבה. מפל־מים! לא! מפל־רשע מהולים בדמים!… הוי, מינסק! הרבית חלליך ועולותיך, נפשות טהורות ונקיות, מצעירי הצאן אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם. חמסת ימי עלומיהם והורידים דומה; הכיתים בשגעון ובעורון, ועד נצח לא יראו אור; הבאת אותמו לעמק התפתה ותכסי עלימו במשאון; רדפתים באף הפאַנאַטיזמוּס ותכחידים מתחת שמי ההשכלָה; הרבית לך שונאי נצח, אשר קללוך ויאורו שמך. לב מי ירחש לך תודה? מי יהגה לך אהבה על כי חסה בסתר כנפיך? כמה שנים יקוב אותך וגם את השנים יחד, כי ינחם על כי בקש קרבתך, קרבת חוחים חודרים בלבב איש. ינהם! אך אין לאל ידו להושיע. אדמך, עיר מינסק, למוצץ־דם (וואַמפיר) אשר ימוץ דם איש ישן במנוחה. כנפיו נעות ומפיקות רוח קר נעים, אשר יפיל את האנוש במצולות התרדמה; וכה יאבד האיש את דמו השוטף לפעמים גם את חייו, בשובה ונחת, בשנה עמוקה!… –

קום נא, שמואל, עורה! נלכה שלובי זרוע, נשובה על עקבינו, ראה: עומדים אנחנו על מפתן עלית קיר קטנה, שר מבעד חלוניה יראה שוק־הדגים… ראה! סביב שלש שולחנות יושבים נערים עולי ימים, יושבים והוגים, ואיש זקן רועה את צאן ההרגה. פקח עיניך, שמואל! לא נערים חיים תראינה עינינו, כי אם נפשות פורחות ברוח הדמיון, נפשות שטות מבלי מנוח. לא בעליה דרכו כפות רגלינו, כי אם בחצר מות! פה, פה חצר המות! פה גלים גלים, קברים, קברים, קברים, חמרים, חמרים. פה תמו לגוע ונפחו נפשותיהם אנשים, לא בהמות שדה השחוטים בלי רחם. – פה קברים, אך לא קברי אנשים באים בימים, לא הושם עלימו ציון, ולא הוקמה עליהם מצבה. פה קברים כעיים על תלמי שדי, ברגבי עפר בקרה ידובקו. פה, שמואל, גם ימי עלומינו, ספו תמו מארץ החיים, אפסו ויורדו כחזיון ליל. הה! לבי נתך וימס למים, – פה, הבט, הן השארנו שנים אחדות, חבל על דאבדן! אתנפלה על קברותיכן, שנותי! ובדמעות ארטיב פרחי מטעיכן אשר אבלו נבלו בלא עתם. איכה נקטפתן בעודכן בלשד עלומיכן?! איכה נהדפתן כהנדוף עשן, בעת אשר לבבי יכסוף לרכוש לו אֹשר עמכן?! איכה זה חיש עברתן ולא השארתן ציון למזכרת אהבה?! שמש ילדותי, חיש תישעד אפסי ים באה. טל עלומי בטרם בקר עלה שמימה, וימי נעורי נפלו בעמדם תחת חרמש, בעוד לא הבשילו אשכלותיהם לשמח לבבי ביינם! עפו, ספו, גם חלפו, ואנֹכי על משואותי אזרע דמע. על שפת התהום אשר בלע חמודותי אצעק חמס ועל כנפי העת אשר נשאו אָשרי אתאונן ואתלונן. הם, רוחי! דומו, שרעפי! מוסרות גוי לא יכילו קול שאונכם. ינתקו, ימסו והיו למים. אתאפק ואבליגה! רב לי כי יודע אנכי כי את האבדה אשר אבדתי. ישנם אחרים אשר עוד יתהוללו, יצחקו על משואות חרבותיהם, עוד יתגאו כי טוב עשו, וכי הם המאירים לארץ ולדרים. –

הרף, שמואל! הנני רואה כי לבך תמס ילך. אשובה גם אנכי מפה, נצא מארבע אמות של הלכה האלו אשר בלעו כתנין כל ששוננו; נביט על ימי ההוה, נתבונן אל מצבנו, ונוכחנו לדעת כי עוד עלינו לשמוח בגורלנו, על כי הביאני המקרה לווילנא העיר, העיר אשר ככרוב ממשח תסוכך באברתה על כל החוסים בצלה; העיר אשר השפיעה לנו משד תנחומיה, אשר פזרה צרי גלעד וסמי מרפא על בשר־החי שלנו ותעורר בו רגש חיים. כאם רחמניה כן נהלה אותנו על מבועי הדעת, היא האירה לנו את הדרך נלך בה, ותופיע על ארחותינו. – – –

– – – סלח נא לי אם העצבתי רוחך במכתבי זה, כי אתה, אתה עוררת מיתרי כנורי השבור, ויהגה נכאים. – – –

– – – זאת אבקשך, יקירי, עשה לי טובה אם אוהב יקר אתה! בל תגביהני בדבריך, אל תהללני נגדך, כי תמיד אזיל סומקא ואתי חיורא בפני בקראי דברים כאלה, ורוחי לא יוכל שאתם. – – –

26. [להוריו] ב' אלול, תרל"ט. ווילנא

– – – ולו נתתם לי אתם אשות ע“ז, כי אז הייתי בפה גם בימי החג, יען כי עת רב אפסיד. כי בעת הזאת שוקד אני על למוד שפת רוסיא ודקדוקה; אחרי כן אתחיל אי”ה עוד ידיעות החוצות, כאַריפמעטיקא, געאָגראַפיה, היסטוריה. ולכן בדעתי לבלי קחת עוד מלאכה, לציר תמונות פאָטאָגראַפיות אשר לא תביאנה לי שום תועלת. רואה אנכי כי אם אתנהג כה עוד יותר, אז שוא כל עמלי. נחוצים לי למודים, ובלעדיהם לנצח לא אגיע למטרתי. ועתה אחרי כי שפת רוסיא לא מוזרה לי, יצלח בידי ללמוד כ"ז בלי מורים. מאין ימצא לחמי אם לא אציר, לא אדע בעצמי; אך כן גמרתי אומר, יהיה איך שיהיה, אראה מה יהיו חלומותי. נחוץ לי עתה להשיג בחפזון את אשר אבדתי מבלי דעת זה כבר. – – –

– – – בעיר נכריה הרחק מחיק הורים, שם כל פעולה תעלה כפורחת, שם כור המצרף: שם ימורק וישוטף האדם, ויברא בריאה חדשה. שם מקום העבודה. בּצל קורת בית אבות שם מקום המנוחה, כל אשר יוסיף האדם להתרחק יותר מחברת רעים וחיי החברה, לזמן ידוע, יתפתחו יותר כחות נפשו, לעלות ביתר שאת ויתר עז. – – –

27. [לה' ש. ציז] ט' אלול, תרל"ט. ווילנא

– – – המדבר על ימי העבר אשר נגוזו ועברו, הוא כנוסע אל קברות אבותיו, ואחרי כן ישכחם כמת מלב. כן גם אנחנו נשכח את קברות ימי עלומינו אשר זה לא כבר פקדנו אותם. הבקורת אשר כתבת, כי לא מ. אשמה, כי אם אנשיה אשר בחשכה יתהלכו, איננה מתנגדת כלל לדברי, כי גם אנכי כן חשבתי; כי רק האנשים המה העיר, המה רוח החיה בהאופנים המתנועעים לרוח העת, ואחת היא לי אם היא עיר מפוארה בכל הדר, רבתי עם, – – – הן תודה לי כי אף אם נחלפו העתים, וגם מ. החלה לפקוח עיניה העצומות, אך לא כן שש שנים לפני זה. בלי חשך רדפו אז שם את הנער אשר אבה לשתות מעט ממעיני הישועה מעיני הדעת, גם לא הקימו אז בתי ספר שונים. ולבי יכאב עלי רק על כי לא עשינו מאומה, כי בלינו העת בכל מיני היתול, בנפש טהורה וזכה. בעשתונות ילד נקיים באתי אל העיר מ. ושמה… אך רב, רב! אדם ואבלינה. – – –

28. [להנ“ל] יום ד' תשרי, תר”מ. ראָדאָשקאָוויץ.

– – – אין אומר ואין דברים להוציא המון רגשותי אשר יסוערו בקרבי עתה. שוא לך, עט סופר, להרים במרום קולך! פי שנים ברוחך להוציא כל הגיון, כל דמיון ולתארו בשרד המליצה ליפותו בעדי עדים; אך אפס אתה וכל עזך כאפע, עת יעלה הדמיון לשמים שיאו, ועת שעיפים מאליפים שחקים ירקיעו, רגליך כמו לנחושתים הוגשו, אט א תנהל כזוחל עפר! – – –

29. [להנ“ל] ערב סכות, תר”מ. ראַדאשקאָוויץ.

בעיר מוזרה כי ישב האדם, הרחק מחיק הוריו, מחברת מכיריו, אז לא לבד כי נפרד מאחוזת מרעיו, כי אם גם מהתבל כולה; כי בראותו כי בדד הוא, כי אנשים נכרים יכתירוהו. ואין לו חלק ונחלה עמם, אז יעופף על כנפי רוחו, יבקש לו ענג בעולם הדמיון, ששם כגר כאזרח חלק בחלק יחלוקו, ואז כחות נפשו יעשו חיל לרגעים. לא כן בבית ההורים. שם נרגיש כי חיים אנחנו בעולם העשיה, שם נרגיש כובד חמרנו עם כל צרכיו, והנפש תחבא כמעט רגע בסתר המדרגה. שעיפים טהורים ונעלים ירדו אל כל רוח, ועל מקומנו בעולם הדמיון יצמחו קוץ ודרדר, כי לא נבקר בהיכלו. בווילנא! שם הכור שבו התכתי את לבבי ומעלות רוחי; שמה פלגים יבלי מים, שבם מורקו ונודחו כל הגיוני נפשי; שמה יפוח רוח צח שפים על ראשי ההרים, אשר באטמיו הדקים והזכים זכותי גם צרפתי כל הגה, כל סרעף; שם משפעת אושר הטבע העשירה והכבירה, שאפתי ושאבתי נופש ומענג, מים קרים נוזלים, אשר השקיטו כל יקוד בלבבי. שם! גם המקרים בעצם תקפם ועזוזם הלכו ודפקו על מיתרי כנורי, ויהגה בהד קול ענות. גם עת הראו לי נחת זרועם בסופה וסערה, העירו כי רעיונות רוממים לא ידעתי שחרם. – – –

30. [להנ“ל] י”ב חשון, תר"מ. ראַדאָשקאָוויץ.

– – – אשרי האיש אשר במגרש העיר משכנו, הרחק מתשואות קריה עליזה, גם מנגד ללשון נחשים ועקרבים, המקננים בבורות, שיחין ומערות שבעיר קטנה. אשרי האיש אשר סביבו רק אוהביו האחדים שתולים כנוה שאנן, במקום אשר פגעי בני אדם לא יסולו אחרות דרכם; אך מעטים, מעטים מאד החוסים בצל מרגעה נכונה כזאת, ותמיד האדם מורדף בלי חשך, נגרש מגן עדן, להיות נע ונד בארצות החיים. בכל זאת, אף כי בכלל שונא אנכי עיר גדולה עם כל המונה ושאונה ועלז בה, אך לווילנא יהגה לבי רק אהבה, וכילד יאבה פת חרבה מיד אמו משור אבוס מיד זר, כן אנכי אוהב את ווילנא עם כל מצוקותיה ותלאותיה. הרבה, הרבה עשו עמדי התלאות יותר מכל מורה ומנהיג. הן נהלוני לאט, לאט מעמק עכו, מהוֹללות חיי עולם הזה, אל עולם הדמיון עולם הבדידות, ותשפענה עלי שפע רגשות מתוקים וערבים, אשר לא ידעתים מעולם, ולא אוכל לבור לי מלים לתארם כמו, והיא היא גיא החזיון אשר אספה בחיקה אנחות ילדיה המשתעשעים על ברכיה; גם הקשיבה תודות לבבם, כילד נושק שבט מכהו, ואלפי רגשותי הנטיעים המגודלים בווילנא. – – –

31. [להנ“ל] כ”ו חשון, תר"מ. ראַדאָשקאָוויץ.

– – – ידיד יקר! עתה, עת השמים ילבשו קדרות, חשרת ערפל ואדים לחים יפרשו מטות כנפיהם במלא רחב ים האויר, וגם יומם בער אור יחתומו, עבי עלטה כהררי עד יתאספו מאפסים וכבני ענק בנבכי ים כן ירתיתו מצולות האויר; עתה יגון קודר ותוגה חרישית ותרדמה עמוקה נסוכים על כל יושבי חדל, תרדמה, עם חזיוני פחד וחלומות בעתה; כי האדם אף כי אדם הנהו, אך הלא גם הוא כפיס מעצי בנין התולדה כולה, ועת ימוטו יסודותיו לנפול, הן יעיקו גם עליו, ואיך לא ירגיש? וביותר בעיר מצער, מקום שלטון הטבע בעצם תקפו, הן בלי חפץ יפול האיש בתהום תרדמה; כי מה עיניו רואות? וחוצות מלאים על כל גדותיהם רפש ובצה. בעצלתים תשרך עגלה דרכה ותתנהל בכבדות ביון מצולה הזה. בכובד ראש ילך כל גבר אט תפוש במזימות. הבתים כגלים נצים בעמק רפאים, כל העיר כולה כמו חלפה הלכה לה לעולם התהו, או כמו נהפכה לגיא חזיון, ואנשיה חבל נביאים. בעת הזאת היפלא איפה בעיניך כי גם אנכי אינני מוכשר עתה לדבר גבוה, גבוה!? – כאשר תאמר אתה – הן עטי יגוע כשכור וכל דמיוני התבלעו, וישימון שורר עתה בכל חדרי לבבי. אַיך, ווילנא! עיר חפצי־בה, עיר שחוברו לה כל חפץ גבר ואַותו בשפע רב. בימי הקיץ, עת התולדה תעדה כליה וכלולה בהדרה תשיש לקראת מאהביה, ורק בעיר תשואות לא תמצא, אז, אאחוז דרכי אל מגרשי העיר חוצה, שפעת ענג ואֹשר אין־קץ אאסוף מלא חפנים – אמנם בעת הזאת, עת ממשלת שממה ורבץ צבאות בלע, הן עיר גדולה תשכיח עמל וכעס. בין חומותיה הנשאים תשתרע רק מסלת תכלת הרקיע, ומעט ענני אפל המרחפים על ראש האיש לא יקדירו יפעת שמיו. ואף כי על קצוי ארץ ועל גדות חוג רקיע עוד לרבבות נערמו וילפתו ארחות דרכם להחשיך אור צהרים; אך מי זה יואל לבקש אותם למען הבט עליהם? לכן ישאר רוח נכון בקרבו. – גם השאון השואן ברעש ואותות החיים הנראים על כל צעד, יטהרו עשתונותיו, וישכח כמעט קט את הטבע עם פניה הזועפים. – – –

32. [להנ“ל] ג' טבת, תר”מ. ווילנא.

– – – הוי, אוהב יקר! כערער בערבה, אנכי בווילנא. מה יתנו לי אלפי להקות אנשים הרועשים סביבי, אם אין גם אחד אשר יביט אלי? ומה יועילו לי רבבות מאורי אור בצללי ליל, אם לא יפיצו צללי רוחי? כל אנשי תבל נאלמו דומיה, נהפכו לאבנים דוממות בעיני, כי אין גם אחד בווילנא אשר עאזין להגות רוחי, ולפעמים יעיקו אלפי מחשבות ודמיונות על לבבי עד כי רוח נשימתי תכלא; וביותר בעת אשר התולדה כולה אבדה זיו תפארתה, ותנצל עדיה מעליה. בשצף קצף יהום הסער מבעד סרעפי העצים השוממים, תחת רוח צח המצלצל בעלי חמד בנשף קיץ, ורוחי לא יתנני לצקת שיח רחשי לבבי הרכים והענוגים לפני סער אכזרי כזה, כאשר עשיתי לפני רוח צח שפים, אשר האזין קול כנור לבבי. ירח יקר הולך טמון בחביון עזו מערפלי חשך החוגים על ארץ רבה, ולא יביט עלי בעיני זיו לנחמני כאשר עשה בלילי הקיץ; וצבע ירקרק, צבע השלום, גם הוא נכרת מארץ החיים, ולבבי נודד במדבר שלג וכפור מבלי מנחם. – – –

– – – אך התדמה, רעי, כי אפס כל ענג ממני במדבר הזה? לא! מקור תענוגים חדשים מצאתי לנפשי הנהלאה. בכל יום אלך לקרא ספרי רוסיא, יקירי הערך, בבית אוצר־הספרים־הכללי. האח! שוא עטי לתאר נועם הדומיה השוררת שם בעצם תקפה. שם אספור לי רגעי אֹשר נעלים ורוממים; שם אצלול בנבכי הדמיון ונפשי הנדהמה תדרוך עז. כפּת הבית העגולה ברמה, רחבו וגדלו עם חלונותיו השקופים, עם רבבות הספרים מן המסד עד הטפחות, וצחות הגיון מליץ נשגב, ישקיעו שעיפי במצולות דומיה עמוקה ומתוקה, ירחשו לי נחם ושפעת אֹשר, ותבל וצאצאיה יכלו מרוח דמיוני. דומית שקט מרחפת שם באויר, והגיון עמוק שפוך ובלול בכל נשימת אפי. פתאום, הד קול צעדים יעוף בכל קצוי הבית, קול עט מפזז עלי גליון ישתקשק כקול זבובי־קיץ, והנה, על כנפי רוח יראו אנחות העוגב (קלאַוויר) בהמיה גועת. אט, אט, יחדרו לתוך הבית, ואוירו השאנן ירעד ברעד קדש אט, שפי… הקולות הקלים האלה יעירו נפשי מהרדמה וירתקוה אלימו, תמשך לאט הלאה, והגיוני זהר יתלחשו בחבי, יד נעלמה תגע מיתרי לבבי, ואנחה שוקטת ונעימה תקל משא שרעפי ותגוע… אזני תקשבנה רב קשב. פתאום תרעם המית הרעד בסוגר האַקאָרד, בלוית קול אדם. עשתנותי פתאם יקיצו,ובלהקת צפרים מקול רובה קשת, כן יעופו ממני הלאה, ויחד עם קול הנוגב הגוע יסופו, יתמו!… גם בביה“ס אשאב שפעת ענג עתה ממקור לא אכזב; כי עתה, עתה אבין, כי עד עתה לא ידעתי מאומה ממלאכת הציור. גם אדע כי עוד רק נטף בא אל פי ויחיה נפשי, אך עוד רב הדרך ממני והלאה. ציורים טובים יצאו מתחת ידי בימים אחדים ת”ל, וידי נאמנות לשמוע קול דמיוני; ולכן, אף אם גלמוד אנכי, אך אמי העדינה, ווילנא רבתי, לא תעזבני, ובחיקה אמצא שבר רעבון נפשי. דומה אני (כנמצא בספורי המיטהאָלאָגיא) לאיש בא אל עיר אשר כל אנשיה נהפכו לאבנים, וימצא טירות מלאות כל טוב ויתענג עליהן. כן אנכי בדד אני, אך לא בישימון, ואמצא תמיד חיל וצבא להלחם עם רעיוני עצב ותוגה… – – –

– – – בכלל אומר לך, כי עתה לא אכתוב בשפת קודש בנקל כאשר כתבתי בימים עברו; יען תמיד אנכי קורא ספרי רוסיא, ולבד מכתבים אליך לא אכתוב מאומה בעברית, וכל עשתנותי, המתפרצים ממני לפעמים ולא רוחי, אכתוב בשפת רוסיא. דע נא, שמואל, עד עתה חשבתי למשפט צדק, כי שפת רוסיא לא תצרור בכנפיה רוממות השיר והמליצה כשפת עבר או אשכנז; אך עתה רואה אנכי כי השפה היא החמר בידי הכותב, וכותב נעלה יעשה ממנה כונים למלאכת היופי, ועתה קורא אנכי ספרים מלאים טוב טעם ודעה, והוד הפּאָעזיא מצלצל בנועם נאומיהם. – – –

33. [להוריו] חוה“מ פסח, תר”מ. ווילנא.

– – – בכלל לא ארצה לשבת עוד יותר בווילנא. רוחי שואף הלאה. אודיעכם כי החלותי ללמוד שפת אשכנז. קניתי ע"ז ספרים, סלאָוואַר טוב במחיר 90 קאפ'. ואקוה כי אעש חיל בשפה הזאת בימים הבאים. בכלל לא אכלה עתי בהבל. ובעת אשר אין לי מלאכה, אז, או אקרא ספרים מועילים בשפת רוסיא או אלמוד שפת אשכנז. –

---

34. [להנ“ל] ט' סיון, תר”מ. ווילנא.

– – – החילותי להכין עצמי להעקזאמען בפ"ב. היינו כמו ששם נחוץ לעשות ציור בשתים או בשלש שעות, כן גם פה אני עושה כל יום ציור אחר בהקלאַס, והפעולה מזה גדולה מאד. מעת לעת ארגיש כי עיני תראינה אור בהיכלי הציור, וחשק נמרץ למלאכת היופי הזאת ילך הלך ורב במשכיות לבבי. אקוה עוד לעשות חיל, ותקותי תעודדני גם עתה. – – –

35. [לה' ש. ציז] ט“ז תמוז, תר”מ. ראדאשקאוויץ.

– – – מראה עיר קטנה היה לי לזרא עוד בימים עברו, וביותר עתה, עת הטבע כלולה בזהר יפעתה, וביד נדיבה תפזר שכיות חמדתה על כל צעד. עתה ארגיש השנוי בין ווילנא לראַדאָשקאָוויץ. שם הופיעו לנגד עיני לרגעים מעשי אדם, מעשי ענקים, מחזות מאליפים הצפליאו רוחי, יצורי כפי אנשים וחותם גודל רוח האדם טבוע בהם. גם פליאות בריאה עיני חזיו: הרים נהדרים ופרדסים רעננים, שחקים מזוקקים וגבעות נפלאות, יערים ירקרקים ונהרות זכים, נפשי דרכה עז ותגל ברעדה מול הדר הטבע; אך פה תנוח תבל בשפל המדרגה, והוד נגה שדי החופף על הרי ווילנא כבה בעירנו. מה רחב ופחד לבי עת שחר חכלילי הפיץ קוי ספיר, ואנכי עומד על אש שפים. ערפלי ליל נבקעו. רבואות כדורי זהר החלו לפזז בגלי הזהר הזכים והצחים. ראשי הגבעות יפוזו ינהרו. זר זהב צפה ראשי העצים ואלפי עפאים רועדים על כנפי רוח חרישית הזהירו בנגה הקשת ובשלל צבעים. על ראשי ינעים הזמיר זמירות, סביבי אלפי צפרים יצפצפו בלי חשך. קול הקוקיאה יעלה מסתר החורשה. לבי כי ימוג ונפשי תמס תלך בראותי ציורים נפלאים, נראים לרגעים, מעשי ידי הטבע האדירה, מיתרי כנור לבבי המו אז. רגשות עדינות השביעו בצחצחות נפשי. ענג יה הציץ נעמו בעל עורקי, אלפי תודות רחש לבי להטבע אם כל חי.

מה שמחתי אלי גיל בשבתי בין הערבים על הר־המסגר, ועיני הביטו שקיעת החרסה. עלם אחד יליד התולדה ואמון על ברכיה הלך עמדי לפעמים לשוח, ואֹהב לשמוע נאומו עת נפשו התפעלה ממראות הטבע. גם הוא מבקר בביה"ס למלאכת הציור. על הר־המסגר העפלנו עלות יחדו בנשף בהיר, ובעת אשר העמקים הסתתרו בנבכי צללי ליל האיר המגדל מזיקי החרסה. הגענו אל מטרתנו, ונשב לנוח, והעלם דלג כעפר אילים ממקומו בראותו כדור זהב לפאת ימה. – שלום לך, שמשי! – קרא בעליצות נפשו החמה – דמיתי כי כבר סרת להנפש, ועתה אחזך, מה אדמו פניך! ראה, ראה, קצה הכדור טבע בערפל מופז ושלשה צבעים יופיעו על פניו, ראה איך תשתרענה יריעות מרוקמות בתמונות נהדרות על אפסי חוג רקיע. ושמה, הבט נא: עדר רחלים כצמר צחר, ראה איך יתאדמו. הבט שם הלאה, הלאה, יער יתנוסס, חי נפשי! לגיוני ענקים המה, חיל רב. אתיו, נסו נא להעתיקני ממקומי. הן מרום מושבי מכם. ראה נא הפנינים המתגלגלים על הוויל’יה, הבה! נדלג נא ונאסוף מלא חפנים. ראה, ראה דוב שחור יסק בארבע רגליו על הכדור, חאַ! חאַ! לאט לאט יסק עליו. הבט איך נשתנה צבע הכדור מבעד לחשרת ערפל הרובץ על העיר. עתה יטבע עמוק עמוק ואיננו! שכב בשלום, שמשי, בחביון אפריונך ובוא נא מחר להשביעני ענג כיום הזה, קרא, ופניו הפיקו תוגה עדינה. נקום ונשובה. אנכי ישבתי דומם כל העת והתענגתי על שטף מליו היוצאים מלב טהור. במקום אשר ראה הדוב ראינו אחרי כן עץ בודד אשר סכך בעבי גבו את השמש. ירדנו ונטבע באויר צח משיב נפש. –

מה אדבר לך, שמואל, אחרי כל התלאות אשר הכרתי בווילנא הן אוהב את העיר הזאת בכל נפשי, ורוחי נוחה אחריה תמיד; אך בכל זאת נחוץ לאדם לצאת לזמן מה מעיר גדולה, כי רק אז ירגש את השנוי בכל פרטיו. אך אסור נא מזה. –

אודותי אודיעך, כי גמרתי חק למודי בווילנא ואשיג תעודה באופן טוב מאד, ופעלי בימים יוצרו אודיעך דבר בעתו. – – –

36. [להנ“ל] ג' אב, תר”מ. ראַדאָשקאָוויץ.

– – – לבדי אנכי פה כבווילנא, רק לבדי אצא לשוח בין שדרות עצי הדרך, והטבע פה דלה ורזה עד כי לא תקח לבי, אחת היא לי! – מחשבותי עתה בקרבי תשחרוני לנסוע לפ"ב, אם אך אשיג כל התעודות הנחוצות לי לזאת. – – –

– – – ואני עוד הלאה, הלאה עיני נטויות. שם, שם על קץ הדרך, שם ארוץ וארחיב צעדי. עתה אורו עיני מעט לנגה השחר הזורח על שמי נעורי ורוחי שואף ללכת בצעדי עז עד נכון היום, עד כי יפתחו לפני מעינות נגה משמי חכמת הציור, עד, עד – עד אין־קץ! – – –

37. [להוריו] ו' אלול, תר"ם. פעטערבורג.

– – – בקיצור ובשפה ברורה אביע לכם כל קורותי עד היום הזה. באתי בשלום ביום ג' בבקר לווילנא. לא נחתי, ואתאמץ לראות כל מכירי ומיודעי, באתי גם אל ה' לעבענסאהן ויתן לי שלשה רו“ב להוצאות דרכי ויבטיח לי, כי אם יהיה נצרך לי תעודה ממנו אל איש נכבד מיושבי קרית מלך, אז אכתוב לו והוא יעיד עלי כי יקרבוני. אך עתה עוד לא נתן לי מכתב, כי אמר: לא אדע לאיזה איש נחוץ יותר לפנות מתחלה. אחרי ברכת הפרידה יצאתי ממנו. ר' העשיל לעווין נתן לי מכת אל אחד מקרוביו כי יקרבני ויציגני לפני מיודעיו כי יעזר לי למצא מסלות בבתי אנשים אשר יהיו נחוצים לי להכירם. פרי המכתב הזה עוד לא אדע כי עוד לא מסרתיו. הייתי אצל הדירעקטאָר בביתו, ויקבלני בסבר פנים יפות, וידבר עמדי, ומדי דברי כי יואיל ליעזור במכתב, שאלני מדוע לא אפנה בשאלתי אל החברה בווילנא, וכאשר ישאלו עלי אצלו אז יתן עדותו על אופן היותר טוב; ולפ”ב לא ידע ג“כ אל מי לכתוב, אך יעצני כי אשתדל לבקש עזר מהחברה מרבי השכלה. הלכתי אל בית ה' פרידלענדער, – כי הוא היושב ראשונה בהחברה בווילנא, – הראיתי לו תעודותי, ויגד לי כי ישתדל לטובתי, אך בחדש הזה הראש הוא ה' גלאַס, ולכן עלי לפנות אליו. באתי אל ה' גלאַס, וכבר נטה יום ג' לערוב, כי רחוקים המה מאד איש מרעהו. ומה נפלאתי בראותי כי הוא הוא היושב עם ה' לעבענסאָהן בהבאַנק וגם הוא הכירני כיראה אותי אצל לעבענסאָהן, ויבטיחני כי ישתדל לעזרני; אך לא יוכל לעשות מאומה מבלעדי עצת החבורה, כי על כל דבר המשפט אצלם להמתיק סוד ועל פי רוב דעות יקום דבר. וישלחני אל איש אחד לצוות לו בשמו כי ליום מחר יקרא את כל הראשים להמתיק סוד אודותי, ואותי צוה לבוא ביום מחר בערב. עשיתי כן, ובבואי ביום ד' בערב אליו, מצאתי את כל המסובין נושאים ונותנים אודותי, ומרחוק שמעתי כי הוא מדבר טובות עלי. באותו היום שלח לשאול עלי אצל הדירעקטאָר ויתן עדותו. בבואי דברו כולם עמדי ואחרי כן נחלט אצלם לתת לי חמש עשרה רו”ב להוצאות הדרך. ה' גלאַס הוציא מחיקו הכסף ויתן לי, ונכתב בספר ונחתם. נפרדתי מכולם, ויברכוני כולם כי אצלח בדרכי ואגיע למטרתי. הודיתי להם ואשוב העירה. וביום ה' בבקר שעה 9 הייתי בהוואאגאן לנסוע הנה. היום בבקר שעה 8 באתי שלום פה פ"ב. – – –

– – – חשתי אל האַקאַדעמיא. – – – באתי שמה. נתתי כל תעודות באוּפראַוולעניא, אך אמרו כי נחוץ לי מכתב תעודה מהאָבשצעסטוואָ כי יניחוני לנסוע. – – –

– – – הנכם רואים בעיניכם כי בדרך אמת הנחני ה' עד הלום, וכי הכל הלך למישרים. – – –

38. [להנ“ל] י”א אלול, תר“מ. פ”ב.

– – – כעת אני הולך בכל יום משעה 9 עד 10 להאַקאַדעמיא, כי שם יש גאַלעריא גדולה מגיפּסים והרשות ביד כל איש לציר שם כמה שירצה. ורבים מכינים עצמם שם להעקזאַמען, ויושב אני שם עד שעה 4 כי מלאכה אחרת אין לי. – – –

39. [להנ“ל] כ”ב אלול, תר“ם. פ”ב.

– – – הורים יקרים! הודות לאל כי הצלחתי על העקזאַמען, וקבלו אותי, והייתי מן הראשונים. לא אכחד כי מתחלה פחדתי, כי מאה וחמשים איש הלכו אל העקזאַמען, ומכולם קבלו רק שלשים. מן חמשה תלמידי ווילנו אשר הכינו עצמם באופן היותר טוב קבלו רק אותי ואת ידידי מיימון אשר הזכרתי שמו עוד אצליכם, ושלשה מוכרחים לשוב. – – –

40. [להנ“ל] כ”ז אלול, תר"ם. פעטערבורג

הורי היקרים! מעת נפרדתי מעליכם בפעם הזאת עוד לא הוצאתי לפניכם רחשי לבבי, אף כי רגשות שונים פעמו בקרבי מעת עזבי עירי עד היום הזה; יען כי טרדות שונות סבוני וגרשוני הלאה מהסתפח בהיכל הדמיון הקדוש לי, ואשר לא אוכל לבקרהו רק ברעיונות זכים ושעיפים טהורים. ואף כי עיני ראו הרבה חדשות ונצורות ורגשי תמהון רגשו בלבבי; אך שעיפי עמדו תמיד מנגד ולא שפכו רוח חן ונעם על מראה עיני. הגיוני המליצה לא הפיחו רוח חיים בהמחזות המתים העומדים בלי נוע, בלעדם – אין יופי ואין פלא בתבל, אין ענג נפש בכל מראה עינים ומשמע אזנים. רק הנפש, היא בעצמה, תכין לה מטעמים כאשר אהבה, עת כי תתפעל, תתרגש, תראה אותות חיים גם בגלמים דוממים. כל התבל תקום לתחיה, השמים יפצחו רנה, ההרים ימחאו כף, וכל עצי היער יתרועעו אף ישירו! – אך בכל זאת שבתי וראיתי, כי לא טוב אני עושה, כי שלשה שבועות אני בעיר הערים, קרית מלך רב, ובלשוני דומיה. הן אם עיר ווילנא הוציאה מלבבי פלגי הגיונות, ותמלא מכתבים רבים על כל גדותיהם, עיר המלוכה לא תוכל לעורר בקרבי רגשות כאלה? אך אודה, כי העיר הזאת בגדלה ותפארתה לא פעלה עלי פעולה עזה כעיר ווילנא. לא אדע הנסבה, אם מאשר כי כבר הסכנתי לחזות נפלאות ונצורות בימי חיי, או מאשר כי נפשי יצאה כבר מגבול הילדות והנערות, ומקרי התבל רבו ויחלישו חום אִשה, עד כי לא ירתיחו כליותי ודמי לא יחם חיש מהר מכל מחזה עין, – ולכן גם עיר המלוכה קבלה ממני רק מבט קר. אולם כל אלה היה רק בעת אשר טרדותי הקיפוני, אך ברגעי מרגוע האחדים ידעתי גם ענג. חזיונות יום התפתחו לפני בכל עשר יפעתם בתנומות עלי משכב, וכל דבר האיר באור יקרות בהתיצבו לנגדי במחזה, ואתפלא על עצמי איך שקטה נפשי ולא רגשה יומם, בראותה את המחזה הנפלא הזה עין בעין. –

בימים עברו, בימי עלומי, הרגשתי לבת אש המליצה בוערת בלבבי עת כתבתי הגיוני לבבי, וכנחל שוטף כן שטפו זרמי ניבים נאוים ונעימים מפי עטי. ידעתי זאת אל נכון. אך עתה לא אדע: היצלח בידי לתאר בניב שפתים רגשות נפשי אם אין? –

לפלא בעיני, כי לא ארגיש כי נתרחקתי מכם יותר מבווילנא. הנה זאת פעולת מסלת־הברזל! “מעת־לעת” שלם עפתי, דאיתי כעל ענפי רוח, ערים וכפרים אין מספר עזבתי אחרי, הארץ התגלגלה תחת שואה ותשב אחור בחפזון נמרץ; אך בכל זאת אני הן ישבתי על מקומי בהעגלה שעמדה בווילנא, לא רצתי וגם לא נלאיתי. ואיככה זה נתרחקתי? אין זאת כי אם ווילנא וכל הערים אחריה נסו מפני, אני על מקומי נשארתי. גם במכתבים לא אראה שנוי, ולכן לא אדאג על כי התרחקתי מכם מאד, וגם אתם אל נא תדאגו מאומה. –

מתחלה, שבעת המכונה עם כל הכבודה קרבה אל עיר המלוכה, דמיתי כי אל עמק רפאים נוסעים אנחנו. יפי התולדה תם גם פס; יערים ירקרקים הנושאים בחיקם צל נעים עם קור משיב נפש, גם להקות מנגני התולדה, המטיבים נגן בין סרעפיהם מעולפי העפאים, יערים כאלה כלו; שדות ניר עם צבעים שונים מתבואות שונות המשתרעים כיריעה יקרה על ארץ רבה, שרון גם כרמל מתנוססים בפאר כל צמח, אפסו; הרי חול תלולים המפארים מחזות הטבע תמיד, גם הם עוד אינם. ארץ מישור בלי תכלה לנגד עיני. סבכי שיחים אחדים מפוזרים ומפורדים. אגמי בצה למכבר, יתנו עדיהם כי ארץ כבול היא הארץ הזאת, יערים קטנים מעולפים בצעיף תוגה עמדו מנגד. טוהר השמים עזב מקומו לערפל עצב אשר פרש מוטות כנפיו ויכסה זהר שמש; אך בעת אשר המכונה השמיעה קול שריקתה בקרבה לכפר המלך אז הבריקו מרחוק כפות מוזהבות מבתי תפלות הנוצרים הבנוים לתלפיות בחלק מהעיר הזאת. כל בתיו טהורים ונקיים ובנוים בסדרים בין שדרות אלונים המגינים עליהם בכפותיהם ונטישותיהם. בית הנתיבות גדול ורחב ידים, ויפעה ויופי לו. גם השמש, כנראה, האיר פניו אלינו ויפיץ אור צח על כל דבר למען לא תסתר כל חמדה מנגד עינינו. גם ברוחי האיר אז אור חיים, אראה מה עצמו פעולות האדם, כי יהפך ארץ תלאובות ויליל שממה לעדן גן אלהים. הארץ הזאת, אשר בימים קדמוניות היתה מעון תנים ורבץ בלהות שממון תיניק מלשדה עתה עצים רעננים יפי מראה; תשא על גבה בתי חמד עם כל שכיות החמדה; על פניה יצעדו בגאון אצילים ושועים ויתענגו על רב טוב, ותראה בעיניה פרי החכמה וחרשת המעשה איך יפרחו וינובו, ישגו גם יעשו חיל. –

הלאה! הן אקרב אל פעטערבורג, עיר אשר נכבדות מדובר בה, והוד מלוכה שורר בשמה. השמש יצא ויראה לנגד עיני את התמונה והציור הנפלא אשר תראה העיר הזאת לכל המביט עליה ממרחק. כפות עגולות נערמו יחד ותתאמצנה לעלות מעלה, מעלה ולצחק באלפי זיקי זהר שמש; שדרות ארוכות של גגי היכלים נשאו עליהן פלגי אור החרסה, וביניהן הביטו נקודות ירקרקות מגנים ופרדסים; וכל אלה נערמו, נצבו יחד כמו נד, ומעת לעת הלכו הלך וגדל. אני עמדתי על מקומי ואביט אל העיר הזאת, כאשר יביט הילד בפני רבו אשר הביאו אליו אביו בפעם הראשונה: יביט בפניו לגלות הלוט, הלוט על העתיד, כי ביד רבו עתותיו ובידו לנהלהו בשבט מישור או במקל חובלים; רבו יביט אליו באהבה, יגע על לחיו ויבטיחה: כל טוב, אך כעבור שבוע או חדש ימים, אז… כן אנכי הבטתי בפני העיר הזאת אשר בידה עתותי והיא צחקה לפני בשפעת תפארתה ותבטיחני למלא כל משאלותי. אך היקום דברה? יואיל נא אלי כי כן יקום! –

קול חליל המכונה. בית הנתיבות הגדול והעתיק רץ לנגדנו ויקבלנו בפתחיו הפתוחים לרוחה וחיש מהר נחשף לפני גם תוך העיר הזאת. היכלים וטירות נשגבות יתנוססו משני צדי הרחוב. הרחובות רחבות מאד. מסלת־הברזל־לסוסים תשתרע בכל אמצע הרחוב, ועגלות גדולות כעגלות מסלת הברזל תלכנה הלוך ושוב בלי הפוגות רתומות לסוסים. הגלגלים התגלגלו כסופה על רצפת האבנים. לבי התעורר בי מתרדמתו העמוקה. וישמעני בפעם השלישית לימי חיי קולו הדופק בכח, אשר השמיעני עת צעדו רגלי בפעם הראשונה לבואי למינסק, ובעת באתי בשערי ווילנא בפעם הראשונה, קול אשר לא אשמענו תמיד ואשר לא יתֹאר באֹמר ודברים. הלב ידפוק בהלם פעם, הגו תמס ילך באשדות זעה, הנפש תפול ברשתות הקסם העז, כי המחזות השונים והנאדרים יוליכוה שולל, וזמן רב יהיה האיש כנדהם, בלי מרגוע ובלי מצוא לו מקום!…

פעמים אחדות הלכתי לשוח, לראות בכבוד העיר הזאת, ואשתומם בראותי פעלי ענקים על כל צעד. מחשבותי עזבוני ותעופנה לחיק העבר לחשוף את אשר יצרור בכנפיו. ראיתי את המקום והנהו תהו ובהו. לפני מאה וחמשים שנה היתה הארץ הזאת תהו ויליל שממה, מדבר ורבץ בלהות צלמות. אגמי נפש ויון מצולה כמו פני כל הככר מסביב. קנה וסוף עשתו וישגו למכביר. הנהר הגדול נעוואַ הלך שובב בשרירות לבו מבלי מנהל. ערפל כבד חנה נצח על שפעת מי אפסים האלו. החסידה צעדה בגאון מבלי פחד ותבלע נחשים וצפרדעים לרויה. דיגים אבירי הלב סללו למו דרך בסירת דוגה אל מקום נשכח מני רגל ויפרשו מכמרות על פני המים. סערות וסופות התחוללו בעים וישתררו בכל אונם ועזוזם; ועתה! סלעים נחצבים וצורי שדי יחסמו שטף מי הנהר ויטוהו לזרום הלאה במישרים. על מימיו תשימנה דרכן אניות קיטור ואניות־משא עד אין מספר, ותרתחנה כסיר מצולותיו ומקול שריקותיהן תצילנה אזנים. גשר־ענק בנוי לתלפיות ויאַחד את חפיו הרחוקים מאד איש ממשנהו. פלאים! עד כמה יכיל אנוש אָנוש כח ועצמה להפוך מוסדות ארץ. על כל צעד רק אבן וברזל, וכל דבר חזק ועצום. יער עצי תורן יתרומם על שפת הנהר, ואניות קיטור גדולות ועצומות מאפסי ארץ תנוחנה על פניו. ארמון המלך הנפלא יתנשא ביפיו ובחסנו על שפת הנהר. קרוב לו הערמיטאַזש הנפלא האוצר בקרבו כל תוצאות חכמי חרשי צירים אנשי השם אשר מעולם. שם כל פלא, כל יופי. עודנו סגור עד הראשון לחודש סענטיאַבר. אז אי"ה אלך ואביט על כל מחמדיו. גם גנים ופרדסים עם בארות זורקי מים במרום ינוחו על שפתו. מעבר השני האַקאַדעמיות לחרשי־צירים וללמוד כל דעת, בתים נפלאים מתנשאים בשיא חסנם לגאון ולתפארת. שם המוזעאום, אוצר כל פלא וכל דבר יקר הערך, ומי יספור כל ההיכלים המתנשאים על שפתי הנהר העצום הזה? מי יעביר תחת שבט עטו כל החוצות היפהפיות, פארי־העמודים ומצבות שיש או ברזל לאנשי השם או המלכים: לפעטר הגדול, ליעקאַטרינא השניה, לניקאָליי הראשון ולאַלכסנדר הראשון, ועוד רבים, אשר יפליאו בתפארתם ושיא גדלם עין כל רואה? מי יספור וימנה השעשר הרב הנמצא בהחנויות המבריקות מעדין הרב על כל צעד; התעלות הרבות אשר תנתחנה את העיר לנתחים, הסגורות בין שפתי צורי גראַניט חצובים מעשי ידי אמנים; הגשרים הרבים לאין מספר, הכבירים והעצומים, והמפוארים במצבות ופסילי שיש; האבנים הגדולות מאד עד כי לא יאמן איך הביאון ויניחון על מקומן, ועוד רבוא פלאות? מי זה יעיז לשום מספר למו? לא אחד! –

אויר העיר לא טוב הוא. אדים לחים בשפע רב יעלו משפעת מימיה מן הים, מן הנהר הגדול, נהר נעווא, ומן התעלות נכבדי מים. אדמתה אדמת בצה ורפש מימות עולם, סלעים מוצקים אשר יכסוה לא יחסמו בעד אדי קטב בהתנשא על כנפי רוח. גם האניות הרבות הרובצות על התעלות והמכוסות מבית ומחוץ בכפר וזפת תתנה קטורה באף כל עובר עת יזרח עליהן השמש, והיטב חרה לאפי משך שבוע תמים עד כי הסכנתי באלה. קור וחום יתחלפו לרגעים, רגע יצא השמש בגבורתו וזיקי אשו יחדרו אל כל איש פנימה, ורגע יתחולל רוח קר ולח עד כי העצמות תרעדנה, וכמצחק הוא האויר בפה עם האנשים. יש אשר ילבש האדם בגדי קיץ בצאתו ברחוב, וגם בגדיו הקלים האלה עליו למעמסה כי השמש ילהטנו, ובשובו ינחם כי לא לקח עמדו אדרת שער; או היוצא עטוף ומעולף מכף רגל ועד ראש בעת קור, יאנח מחום כבד בשובו הביתה. וכל זה יען כי האויר לח, ולכן מהרה יחם ובמהרה יתקרר. –

ביום השלישי לבואי הנה הלכתי עם.N להביט על הים השוכב ביקר תפארת גדולתו מחוץ לעיר ואף כי נלאיתי מעמל הדרך הרב. אך שכחתי עמלי בראותי את הענק הזה בפעם הראשונה בימי חיי. מימיו נחו, שקטו כמוצקים וכנקפאים, בשפתיו נשק גדות הרקיע ושלובים יחדו כלו במרחק אין קץ. השמש נטה ימה, עבים מופזים עטופים בשלל צבעים כסו פני שמים, ומתחת ראיתי שמש שני עם עבים כאשר בשמים ממעל, ויהי המחזה נפלא! ישבנו לנוח על שפת הים לראות בשקוע השמש במצולותיו. אניות קיטור חזקות ובצורות נחו על פניו, אניות אַנגליה הנותנות בים דרך ואשר יתר האניות למולן כחגבים מול ענקים. גלים קטנים נשקו שפתי הים בהמולה נעימה, וגבותיהם הזהירו מקרני השמש. לאט, לאט ירד השמש מטה, מטה, ושמש־ים עלה למולו מעלה, מעלה עד כי נשלבו יחדו כתאומים; בין רגע ושניהם נעלמו ויכלו ממראה עין. הוא מצא לו עם מי לדבר, ואני נשארתי תפוש במזימותי. נפשי ירדה במצולות שעיפים ותשקע בנבכי הגיון עמוק. מה דמיתי ומה חשבתי? לא אדע. אך יש רגעים אחדים בחיי אנוש, רגעים יקרים מפז בחייו המלאים טרדות ותלאות, רגעי אֹשר נעלה וענג עדן, עת נפשו תפשוט ממנה לבוש חמרה; תניח גוה לשבת או לשכב דומם בלי נוע כפסל בלי רוח חיים, והיא תפרוש כנפיה על במתי רוח, ומהתבל הקטנה והמוגבלה הזאת תתרומם לשוט במרחבי אין קץ, ושעיפיה אז ג"כ בלי גבול ובלי קצב גם בלי מראה מוגבל, כהשמים המשתרעים עליה במרחב־יה בלי מצרים. –

רבות פעמים נסעתי ברוחי נסיעת דמיון כזאת, ותמיד בעת אשר מחזה חדש ונפלא משכני אחריו בכחו הכביר; וביותר כי כן הייתי להטבע מעת התחלתי ללמוד מלאכת הציור. תבל שדי תחשוף לפני מני אז כל מחמדיה ושכיות תפארתה, הצפונים ונסתרים מעיני אנשים אחרים. מה נפלאה התבל ומה נעמה לגבר גלוי עינים! הוא יראה על כל צעד אלפי פלאות ומחזות יופי. הן גם דברים קלי הערך אשר לא תואר ולא הדר להם, אם יתארם ציר אמן בששר, ישפוך אור צח על פניהם, יפיץ צללים רכים ודקים, הכל על מקומו הנאות לו, אז יציג ציור נפלא, עד כי ישתוממו המביטים עליו; ולמה לא ישתוממו בראותם את הדבר ההוא מונח על מקומו, והשמש, הציר הנפלא, יפיץ אורו עליו? יען כי לא יבינו את ההוד וההדר השוררים בדבר הזה, נקלה הוא בעיניהם. וזה כל עמל הציר להציג לעין רואה כל שפוני טמוני הטבע הצפונים בחיקה. הן האנשים לא ידעו מעולם צבע בבת עין אשר גם אצל אבותיהם ובניהם, יען כי לא ישימו מעינם בזה; אך בראותם תואר פניהם על הגליון בששר, אז חיש מהר יגלה לעיניהם כל הנמצא בו, ולא יסתר מהם מאומה. שם פרה רועה באחו, על אפסי ארץ יתנשאו גבנונים תלולים אחדים ועליהם יערים מפוזרים. רבים ילכו ולא ישימו לב על כל סביבותיהם; ואנכי עומד ומביט ולא אוכל למוש ממקומי. ציור נפלא לנגדי אם רק השמש יפיץ אורו על האדמה, גב הפרה מזהיר ומתחתה צלה ינוח, והיערים הירקרקים לבשו על ראשם עטרת זהב, ויריעת תכלת תכסה על הוד תפארתם. גם סוכה בודדת, אם האור והצל יתאימו בה, תציג יופי ונעם לעין רואה. כל פנה בתבל, גם אם שממה רובצת בה, אוצרת בקרבה סגולת ההוד וההדר. עת עבים כבדים מלאים חשרת מים יגעשו, ישקו על חוג שמים, במעוף עקלתון יתרוצץ הברק, ורעם אדיר ירעיש אזנים, אז, מה נפלא הציור! אלפי צבעים כהים ובהירים יתחלפו לרגעים. שם על כפת שמים נקרע עב, וצבעי תכלת ירקרק חרוץ, אדומים וצהובים, הציצו מבעד האשנב הזה, גם תמונות חיות־ענקים שטים במרומים, וכבקסמים ישנו לרגעים מתמונה אל תמונה; לו הציגו כל אלה על ציור אז נתפעלו והתפלאו כל המביטים, אך בעת אשר הטבע בעצמה תראה לנו כחה והדרה אז אין רואה. ומה נאמנו דברי אחד המליצים באמרו: “הוי, בני אדם! המתאמצים לתאר לנו עדן גן אלהים בעת לא יחזו מה נמצא בתבל הזאת אשר ישבו בה. לו נפקחו עיניהם לראות את ההוד וההדר, החן והקסם השורר על כל צעד, אז הודו כי אין דמות ואין תמונה לעדן גנם, כי שמם הוא מול התבל הזאת”; אך שכחתי, נתרחקתי מאד ממטרתי. הן לדבר על כל אלה לא יספיק הגליון. מליץ אחד ציר יעץ בספרו ללמד כל ילד מימי עלומיו חכמת הציור כאשר ילמדוהו לכתוב ולקרא, למען ידע איך להביט על תבל־יה אשר יחיה בה. אך אשוב אל מכתבי אליכם. –

אך כל אלה כאין בעיני מול בית האַקאַֹדעמיא. עט סופר ילא לתאר בניב שפתים כל הפלאות הנמצאים בו. פסילי שיש לבן על כל צעד. גאַלעריא ארוכה עד אין קץ מעשרים וחמשה חדרים מלאים גיפסים נפלאים (אַנטיקים) עד כי ישתומם ויבהל כל המביט עלימו, והגאַלעריא הזאת כפרוזדור מול מוזעאי הקאַרטינות (אוצר־ציורים). שם עולם חדש מלא כל גדותיו ציורים נפלאים מעשי ידי אנשי השם אשר מעולם. מן המסד עד הטפחות יכסו הציורים את הכתלים. גם הכפות הנשאות והעגולות מעוטרים בציורים. חדרים אין מספר שם מעולפים בעדי עדים, ורבים המה, עד גי כבד למצא הדרך לשוב בה. ואנכי עם רעי בפעם הראשונה תעינו עד כי מצאנו המוצא. משם תתחיל הגאַלעריא האַרחיטעקטוּריא; שם מלאכה! מעשי ידי מלאכי אותו חסיד ולא מעשי ידי של אנוש. שם ציורים בתוים דקים עד כי מעט יראו לעין, ובתוכם, בנקודה אחת נמצא לפעמים תמונת איש כמו חי, אך לא אדבר הרבה פן אמעיט. כחזיונות חלום כל אלה שם. בכל הגאַלעריות האלה יש הרשות לכל איש לציר ככל העולה על רוחו, והמה רק חלק מהבנין הנפלא הזה, ומי יודע מה נמצא עוד במקום אשר רק התלמידים ימצאו. לתאר כל פלאיו לא יספיקו ימים ושנים; אך רב לי. הרביתי מאד לדבר במכתב הזה, ומה אכתוב במכתבים הבאים? לו רק אשקוט ואנוח אז אקוה לענג נפשיכם במכתבים כאלה. – אודותי אין עוד חדש. מעת אשר נתקבלתי הנני הולך לציר דבר יום ביומו כמתחלה, המלאכה בהקלאַסים יתחילו מן הראשון לחדש סענטיאבר. עד העת ההיא יהיה נחוץ לי לשלם את הכסף ואז יתנו לי תעודה. – – –

41. [לה' צבי הירש ובנו ה' אברהם סאכאר] ד' תשרי, תרמ"א, פעטערבורג.

– – – פני תקותי, אהובתי מכבר, ראיתי בראשית השנה הזאת והנה ינהרו, בקול נצחון קראה אלי לאמר: “ראה! הן הביאותיך עד הלום, יען כי האמנת כי ואחרי הלכת. הגיוני שפק אשר פקדוך לפעמים אשכח ואסלח לך, ועתה האמינה בדברי ולך הלאה. אל תבט על כל מעצור ואזר חיל לנצחו במלחמת החיים, ועוד אביאך אל מחוז חפצך בימים הבאים. עוד תשבע גם מפרי האֹשר, עוד תשכח גם עמל ותלאה. קוה, ידידי, כי טובה תקוה מחיים!” כן הקשבתי דברי תקותי ברוח החזיון ונפשי דרכה עז. מה רב כח הקסם השורר בבית האַקאַדעמיא! האיש, אשר הקדיש ימיו למלאכת היופי, ישכח תבל ומלֹאה. כל ענג וכל נעם, גם החיים ואת עצמו, ישכח בלכתו לשוח במקום הפלאות הזה, לכן לא יפלא בעיניכם כי שכחתי מקרי תלאות ימי העבר; גם להמעצורים עתה לפני לא אשית לב, ואך תקות כל טוב תמלא חדרי לבבי. – – –

42. [להוריו] ה' תשרי, תרמ"א, פעטערבורג

– – – מעין ישועה נפתח לי, כי איש אחד נכבד יקרבני, ואכלתי אצלו ראש השנה בכבוד גדול, והייתי אצלו מיום א' עד יום ד' – כי רחוק הוא ממקום מעוני כשלש או ארבע וויערסט – עם מקום נכבד בביהכ“נ להתפלל, ומנוח ללון. גם על שבת בקשני לבוא, גם על יו”כ הבע“ל וכנראה גם סוכות אהיה אצלו. הוא יכיר ויראה לפעמים פני הבּאַראָן גינצבּוּרג ויבטיחני לדבר בעבורי, אך כעת הוא מעבר לגבול. סוף דבר, אקוה כי בקרב הימים אי”ה אַשיג תשועה מחברת מרבי השכלה, אך עוד כחדש ימים נחוץ לי לחכות. כסף האַקאַדעמיא נחוץ לי לשלם, יען כי אין מושיע לי עתה. – – –

43. [להנ“ל] כ”ט תשרי, תרמ"א. פעטערבורג.

– – – עד עתה יהנה לי מאד כי נסעתי לפ"ב, כי בהאַקאַדעמיא נפתחו לי שערי חכמת הציור ואראה אור חדש אשר לא ראיתי עד הנה. לבד השעורים נוכל שם לעבוד כל היום, איש איש כפי חפצו: או בצבע, או מגיפס, או לשבת הביבליאָטיקה. שם יש, מכל התמונות והציורים אשר בעולם, בהמוּזעאים והגאַלעריות, תמונות פאָטאגראַפיות או ליטאָגראַפיות או גראַוויוּר. למשל שם יש מכל הציורים הנפלאים אשר בהגאַלעריא בדרעזדאן בירת זאַכסען, הראשונה בתבל. ספרים גדולים, אמה רחבם ואמה וחצי ארכם עם תמונות. כל הציורים וביאורם בשפת אַשכנזית, רוסית וצרפתּית. והרשות לציר מהם ככל העולה על רוח, וכן שם עד אין מספר, ולא יחסר כל ענג רוחני בּהאַקאַדמיא. – – –

44. [להנ“ל] י”ט חשון, תרמ“א. פ”ב.

– – – איש חסדי אשר הייתי אצלו, ואשר כלכלני ונתן לי מעון, הוא איש טוב מאד. שם איש חסדי ה' שמעון זאָן. – – –

– – – בחג הסוכות הייתי בבית אסף היתומים¹ שם בית הכנסת. הבית הוא על שם אשת הבּאַראָן האָראַץ גינצבּוּרג והוא יוסד הבית. באֵי בית הכנסת הכינו למו סוכה בגן אשר אצל הבית ובכל יום אחר התפלה ברכו שמה, כי בפה כבד לכל איש לעשות סוכה בביתו, ובליל ראשון אשר נאספו היה המחזה נפלא, ואני כתבתי שיר על זה אשר מצא חן מאד בעיני כל ויקרבוני, וגם עתה ימשכו לי כולם חסד ואהבה; אך כולם אנשים לא עשירים, ואחד מהם הוא אשר אני גר אצלו בדירתו, והשני אשר אוֹכל אצלו חודש עד כי אמצא לשלם לו. מכל האנשים רק שנים הבינו את שירי ויהללוהו, ויתר האנשים האמינו למשמע אזנם. – – –

45. [להנ“ל] י”א כסלו, תרמ"א. פעטערבורג.

– – – הייתי אצל הגביר ה' קויפמאַן, והראיתי לו מלאכתי ותישר בעיניו וימשכני חסד, ויתן לי כעת ששה רו“כ ויוני להביא לו תמיד מלאכתי להראות, ובוודאי לא יהיה תמיד מהלכי לריק. ה' קויפמאַן אוהב מאד מלאכת צירים. בביתו ציורים יקרים רבים מאד, והוא מבין גדול ע”ז. אקוה להראות לו עוד מלאכה טובה ואז יאציל עלי מחסדו. אקוה כי הכל יהיה כשורה. – – –

– – – בהאַקאַדעמיא העבודה רבה. כתבתי מכתב בקשה² להחברה מרבי השכלה אודות עזרה ולא אדע עוד סוף דבר. – – –

46. [להנ“ל] ב' חנוכה, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – איש אחד מורה עברי, ה' פראָזער, קרא שירי ויקחהו עמדו להראותו לפני ה' צעדערבּוים, מו“ל המליץ, כי ה' פארָזער כותב שמה בכל יום. ה' אר”ז קרא את שירי, ויצו לה' פראָזער להביאני אליו. בקרב הימים אראה פנים. מתחלה חשבתי להגיש את שירי ביום ו' העבר לפני כבוד הבּאַראָן גינצבּוּרג, אך ה' פּראָזער יעצני להיות מתחלה אצל ה' צעדערבּוים. יוכל היות כי ידפיסו אותו בהמליץ, ואז יתנו הם לי מכתב אל הבאַראָן כי יקרבני. בהחברה מרבי השכלה היתה אספה, אך לא הספיקו לראות כל הבקשות, כי רבות הן שמה, ולכן עלי לחכות עוד בלי מענה. הנכם רואים כי אך לאטן תתנהלנה תקווֹתי, וזאת לא יפלא בעיני. יודע אני כי תמיד יעברו עדן ועדנים עד מצא עזרה מאת החברה; אך תקותי תאמצני כי סוף סוף אשיג ממנה עזר, בהשתדלות מכירי. ביום ג' העבר השגתי פאָטאָגראַפיע להגדילה בעד 15 רו"כ, ביום אתמול בערב השיבותיה לבעליה, וקבלתי את הכסף. הם אנשים יקרים ויבטיחוני לתת עוד מלאכה, – – – התמונה אשר עשיתי היא תמונת בתם. – – – הם אשכנזים. – – –

– – – ביום אתמול ראיתי פני החרש ציר המהולל אשכנזי בביתו וידבר עמי זמן רב, ויבטיחני להועיל לי אם רק יוכל. – – –

47. [להנ“ל] י”ב טבת, תרמ"א. פעטערבורג.

– – – בשבת העבר היה עקזאַמען, ועל מלאכתי, מלאכת הערב מכל החדש, השגתי נומר 5; אך על מלאכת היום השגתי נומר 1 והציור ישאר עד 4 נאָיאָבּר, יום חג האַקאַדעמיא, אשר אז יעמידו לעין רואים³ כל תוצאות האַקאַדעמיא היותר מובחרות, וילקח גם ציורי אחר כבוד. ומאד אשמח כי עשיתי את הנצחון הראשון על שדה עבודתי בהאַקאַדעמיא. אקוה עוד לעלות מעלה, מעלה. – – –

48. [להנ“ל] ז' אדר ראשון, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – הייתי היום אצל ה' קויפמאַן אשר שב מנסיעתו הנה, והבאתי לו מלאכתי להראות, ויסבר עמי באהבה, – – – ויתן לי עבור שני חדשים שנים עשר רו“כ, עבור חודש דעקאַבּר ויאַנוואַר. ויבטיח לי ג”כ לקנות עבורי צבעים ועטי־צירים, למען אתחיל לציר בצבע, ויצוני לבא אליו בערב בכל יום כי יתן לי מלאכה לכתוב אצלו, כי יודע הוא כי כתב ידי יפה. – – – הוא איש נפלא, כבד מאד למצא כמותו, מלבד שהוא עשיר גדול כנודע, הוא מלומד גדול ואוהב מלאכה וביותר מלאכת צירים, וישלו אותות כבוד (מעדאַלות) רבים עבור ידיעתו הרבה בעצי יער. הוא בעצמו ג"כ מציר בעתות מרגוע. – – –

49. [להנ“ל] כ”א אדר ראשון, תרמ"א. פעטערבורג.

– – – ביום אתמול היה פּערעוואָדני עקזאַמען ות“ל כי העבירו אותי מן הקורס הראשון אל השני, בנומר טו”ב 17. מקומי היה רחוק מן הגיפּס, אך בכל זאת הצלחתי במפעלי, ות"ל כי עשיתי הצעד הראשון בהאֶקאַדעמיא קדמה. – – –

– – – על הוצאותי יש לי בריוח, ות"ל אינני עצב רק שמח. בריאותי טובה. – – –

50. [להנ“ל] ב' אדר שני, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – הייתי בשבוע העבר ביום ג' אצל ה' צעדערבוים ויקבלני בפנים מאירות ובעיני אהבה ודברתי עמו זמן רב ויראה לי כי שירי (ספר קטן בשם “שירי נער” אשר מסרתי לידו) מונחים אצלו באמתחת בגדו, ויאמר כי התענג עלימו וכי אחדים מהם גם מצוינים, אך לא ידפיס בהמליץ שירים; ואת מאמרי הלל ג“כ ויראה לי כי מונח הוא אצלו על שלחנו, אך אמר כי יש אצלו עתה מאמרים ומכתבים רבים המחכים זמן רב לצאת לאור ושאלות רבות מחיי היהודים הצריכות פתרון ומענה חיש מהר, עד כי לא ידע אם יוכל להדפיס מאמרי אשר הוא לא מ”ע שהזמן גרמא רק מעין ידיעת העולם והטבע הוא, ומאמרים כאלה לא למטרת מכתב עתו יקלעו חצם, ויאמר כי יוכל להיות כי ישלחהו אל חז"ס בווארשא אל “הצפירה” ויכתוב גם מלים אחדות אודותי, ויבטיח לי להשתדל בכל יכלתו אצל ה' הרכבי ואצל הבּאַראָן גינצבּוּרג כי יתנו לי עזרה למען אוכל ללכת בדרכי הלאה מבלי עצור.

51. [להנ“ל] י”ג ניסן, תרמ"א. פעטערבורג

–– – – ביום אתמול, יום ב' בערב, בהיותי בהאַקאַדעמיא, כדרכי מדי יום ביומו, והנה תלמיד אחד אומר לי כי ה' קויפמאַן צוה שאבוא אליו תכף ומיד אחר כלות השעור. בשעה 7 בערב הלכתי אליו, ויקבלני ה' קויפמאַן בפנים מאירים וצוהלים ויובילני עמדו אל הקאַבּינעט שלו, ויתן לי כסא לשבת. ויאמר לי כי שירי מצאו חן בעיניו מאד (אני נתתי לו שני שירים: “רחשי תודה” ו“סכת החג”. המכתב עם השירים מסרתי לו ביום ה' העבר). גם אמר כי חפץ לראות אותי עוד ביום ו' העבר אך לא ידע את האַדרעס שלי ולכן אמר לתלמיד אחד כי ישלחני, ויתפלא מדוע לא הגדתי לו עד הנה כי ידי לא תלא לכתוב בשפת קודש. מעולם לא עלה על לבו כי בתוכי טמון כשרון כזה לשיר שירים. והנה מה שהיה הוא שהיה ועתה הוא מצוה אותי לבלי סגת אחור מדרכי ולהוסיף לכתוב שירים בשפת עבר וגם ללמוד בשקידה מלאכת צירים ואז אשיג מרומי האֹשר, ויצוני להביא אליו תמיד להראות את שירי. והנה להצלחתי היתה אצלי בצלחתי אספת שירי אשר כתבתים ביחד בתור ספר קטן בכתב נקי ובנקודות וקראתים בשם “שירי נֹער” כתבנית הספר אשר מסרתי לה' צערערבּוים; ומדי דברי עמו נתתי את הספר הזה למען יקראהו ואז יודעו לו חיי (כי בכל שירי רק על עצמי מוסבים הדברים) ומקרי ותקותי. הוא לקח את הספר באהבה ויחל תיכף לקרות בו זעיר שם זעיר שם, ויתפעל, ויחל לשאול ממני: איך חייתי כל ימי החרף ומה מצבי עתה (כי מדברי השיר אשר כתבתי לו נראה כי סבלתי בחרף הזה). אז הגדתי לו כי עוד לא מצאתי מרגוע מתלאותי, וכי בעבור זאת אוכל לכתוב שירים בשפה ברורה וברעיון צח כחפצי; אך לו נחתי ושלותי אז יודע אנכי כי הוספתי שירים כהנה וכהנה. על זה ענה לי כי מעתה תחת אשר קבלתי ממנו ששה רו“כ לחדש הנה הוא נותן לי מעתה שתי פעמים ככה היינו 12 רו”כ לחדש, למען אוכל להתעסק בשני הדברים: הציור והשיר, ככל חפצי מבלי מפריע. מי יתאר גודל שמחתי בשמעי ממנו דברים כאלה? הן שנים עשר רו"כ דים לפרנסתי בריוח ובכבוד. מה לי עוד לדאג? – – –

– – – מי מלל לי כי שפת קודש אשר דמיתי כי אין לה מכיר בקרית מלך תהיה לי למקור תשועה? – – –

52. [להנ“ל] ד' חוה”מ פסח, תרמ"א. פעטערבורג.

– – – ביום אתמול הייתי אצל ה' קויפמאַן ויתן לי שנים עשר רו“כ לחדש הזה, וידבר עמי באהבה זמן רב. וערב יו”ט העבר קבלתי בגד אשר שלח לי הבאַראָן גינצבּוּרג. – – –

– – – גם הבטיח להשתדל עבורי, אך ת"ל עתה אין לי צורך בהשתדלותו. – – –

– – – מטעם זה שלחתי מכתב להבּאַראָן, הודיתי לו עבור תשורתו והגדתי לו, כי מעתה אין לו הכרח להשתדל עבורי כי מוצל הנני. – – –

– – – ביום אתמול היייתי אצל ה' צעדערבוים וגם הוא ידע מזאת, כי ביום ו' העבר היה אצל ה' קויפמאַן ויחל לדבר עמו אודותי ויהלל שירי לפניו, ויספר לי כי קויפמאַן אמר לו לבל ידאג אודותי כי הוא מגן לי. – – –

53. [להנ“ל] ב' אייר, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – איכה, אחי, אחי?! מי יתנך בין זרועותי, אשקך ואבך על צואריך אחי! מעטים דלים ורעים היו שני חיינו ביחד. עוד לא ראינו בטובה, עוד לא נשקנו איש את רעהו כיאות לאחים אהובים כמונו. הוי, בשר מבשרי, חלק מנפשי, נתח מלבי יפרד עתה ממני ומי יודע עד כמה, ואיך לא אבכה וביותר כי פתאום קרה הדבר. אַיכה, אחי! ועיני הדומעות לו יכלו לפגוש בעיניך ודמעותינו הרותחות לו נבללו ביחד להשאיר מזכרת נצח בלבבינו. אחי! איכה, אחי! הוי לכח הקיטור והאש הנושא על כנפיו במרוצת חץ יעוף את אח יקר, את רוחי ונשמתי, עתה על הרי כתר ונפשי לשוא תתפרץ ממני לרדוף אחריו, לשוא כל הגיגי והגיוני. – – –

54. [לה' ש. ציז] ד' אייר, תרמ“א. פ”ב.

– – – ברכת משנה אשיב לך עתה, לך וליעודתך על כי תואילו שניכם לקרא לשלום לי ולהזכיר שמי ברגעי קודש, רגעי רגשי אהבתכם; עת מלאכי האהבה ירחפו מסביב לכם וילחשו באזניכם ספורי עדן משדמות האהבה, ובקסם יפים וניב שפתם אשר יזל כטל ימשכו לבותיכם אחריהם לעולם חדש, עולם האהבה, ששם בני האלהים יטיפו זמרת־יה בקול דממה דקה, קול ערב ונעים על נבל וכנור, והמוזות, בנות השיר ובנות האהבה תצאנה, במחולות מחנים על שדמות פרחים וציצים המריקים ריח נחוח, ובספירי עיניהן ירתקו לבותיכם כי תתאחדו גם אתם בחברתן. שם תמסכנה לכם מיין האהבה ובצאלי עפאים מנוח תמצאו; שם תשקעו בתהם שעיפים, שעיפי קדש, תשכחו תבל וצאצאיה, או גם תבזוה, כי אמנם שוה היא לשאת קיקלון וכלימה. ובזכרי כי ברגעי מרגוע, רגעי אֹשר אלה, יעלה שמי לזכרון על שפתותיכם, ובשכחכם את התבל לא תשכחו אותי, אז הלא תודה כי אלפי תודות אשיב לכם מקרב ולב עמוק. – – –

– – – רגשותי נתחלפו הרבה מן העת אשר נפרדנו עד היום הזה. רוחי יציקני לבקש עתה על כל דבר חק ומשפט, לשים לו גבול ומדה, מבלי התרגש כילד על כל מראה עינים ומשמע אזנים. בהיותי בווילנא אצליכם החלו פרחי רגשותי להפתח ובהפתחם ויראו אור תבל המעור עינים אז השתוללו משאון רגשותיהם. הן תזכור כי רגשותי אז סערו כים, הרביתי לדבר ולדבר על כל דבר, אך משפטים חזקים ויסודות אמת לא הוצאתי אז אף מעט, כי עוד לא ידעתי הבדל בין טוב לרע. ואף כי גם עתה עוד לא אדע ואולי אשגה במשפטי על כל צעד, אך לכל הפחות הן חפצי טוב, כי חפץ אנכי לדעת ורודף אחר האמת, אך לא בסופה וסערה כאשר יעשו אחרים ומרעה אל רעה יצאו כי אם בשובה ונחת. הן לחכמת הציור נכספה גם כלתה נפשי זה כבר מבלי דעת מה זאת, – – – ועתה הן כתבתי מאמר בשם “חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט” (ה' צעדערבּוֹים קראו וייטב בעיניו) – – – אך מאז ועד היום רבו משפטי על אדות זה ובדעתי לכתוב כעבור שנים אחדות אודות זה ספר שלם, למען עורר אהבה להחכמה הזאת בלב צעירי עמנו, כי עוד עד היום לא יצא ספר כזה בשפת קודש. – – – גם כתבתי שירים רבים אשר מצאו חן בפה בעיני מטיבי מדע, ויודעים להבדיל בין טוב לרע. – – – וזה יאמץ רוחי כי עוד יבאו ימים, אם גם כעבור שנים אחדות, ושירי יראו אור. – – –

55. [להוריו] ר“ח סיון, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – ביום אתמול הייתי אצל ה' קויפמאַן והראיתי לו מלאכתי, הדיסונאָק אשר עשיתי בחודש האחרון (כי ביום אתמול היה העקזאַמען האחרון), ויישר בעיניו. ושאלתי ממנו עצה איך לעשות: לנסוע או לחדול? ויען לי כזאת: אם בחפצי לנסוע מחמת תיקון בריאותי אצליכם אז הן לא יוכל לעצרני בפה, ואת הבטחתו יתן לי במועדו כסדרו, כי אחת היא לו אם אשב בפה או אסע לביתי; אך עצתו כי לא ארבה בהוצאות על הנסיעה ומוטב לבקש למצא בפה דירה במעון־קיץ במגרשי העיר. – – – –

– – – הוא טרוד עתה מאד אודות יהודים, עד כי ישכח גם מאכול לחמו, ואין לו מנוח אף רגע. תמיד אספות אצל הבּאַראָן גינצבּוּרג או אצלו או אצל שארי גבירים ומתיעצים על צפונותיהם. – – –

– – – מצב בריאותי נשתנה לטוב מאד. אודות כלכלתי אין לי עוד לדאוג, כי שלח לי ה' מלאך מושיע אשר יתמכני ואשר יבין להגיגי והגיוני ומצאתי חן בעיניו (פעם אחת אמר לי כי נודע לו אשר אני מחזיק באמונת ובמנהגי היהודים לא כיתר התלמידים, וכי הלמודים החדשים לא שנו רוחי מהלמודים הראשונים וזה מצא חן בעיניו מאד. – – –).

56. [להנ“ל] ב' מנחם אב, תרמ”א. פעטערבורג.

– – – עלי להגיד כי מלבד אשר לבי יהגה לו תודות בעבור החסד אשר הוא עושה עמדי לרגעים, גם לבי יאהבהו, באשר איש כמהו לא מצאתי עד הנה, לא רק בין גבירי ועשירי עמנו אשר משכנם בערפל ואשר לעזות יחשב לאיש קרוץ מחומר לגשת אל הדר כבוד תפארתם, כי אם גם בין יתר האנשים אשר התהלכתי בתוכם לא מצאתי איש כמהו, איש אוהב אמת, אוהב העבודה ושונא הבטלה, היודע לכל עת וזמן, עת להתגאות ועת להשפיל כבודו, עת לקצוף ועת לאהוב. גם מלומד הוא בכל מדע, וקשה למצא איש כמהו שיש לו דיעה בכל דבר. הוא נושא עליו תור “דאָקטאָר פהילאָזאָפיא”, ואמנם כל דבריו בהשכל ודעת, מנויים וספורים בלי יתרון ובלי מגרעת. –

על שאלתך: מה אני כותב אצלו? אודיע לך כי ראשית כתבתי קאַטאַלאָג (אוצר הספרים) מהבּיבּליאָטעקא שלו. שנית כתבתי לו מכתבים בשפת עבר לאנשים נכבדים שונים. ושלישית, כי הוא התעסק לעשות פנקס לחברה קדישא, לתקן ולשנות כל המנהגים והסדרים שנהגו עד הנה על אופן היותר טוב בתכלית השלמות. ולזאת שלחו לו מערים שונות פנקסים הרבה, והוא אסף, קבץ ולקט כל העדיות והמובחר שבהם להביאם בהפנקס החדש. וע"ז קרא לי, והרבה עמל וטרח היה לי עד כי, סוף כל סוף, אחרי אשר צרף וזקק כל הגה ומלה שבעתים בכור בינתו, גמרתי היום את העבודה הזאת. פעמים רבות הוצרכתי לכתוב כל דבר. מתחלה כתבתי מכל הפנקסים, אחרי כן צוה זאת לזרות וזאת להבר, וישב בעצמו עמדי עד אחר חצות לילה ודקדק בזאת בעיון רב, לילות רבים, ותקן תקנות הרבה מאד על כל ענפי המקרים הנוגעים לזה. – – –

57. [לה' שׁ. ציז] כ“ז אלול, תרמ”א, פעטערבּורג.

– – – מדוע לא פשה הנגע הזה לרוב מאד בין יתר עמי הארצות כמו אצל ישראל, אשר כל איש יחשוב עצמו למשולח מאת ה' צבאות לתקן עולם במלכות שדי, ואשר בעסקו במצוה זו פטור הוא מכל המצוות שבתורה ומותר לו לחרף ולרדוף ולשפוך דם נקי לעשות כל תועבה. הסבה לזאת היא לפי דעתי בזה: גם אצל כל אומה ולשון יחפץ כל איש לרדוף אחרי רעהו ולכלות בו חמתו על כי יהין לחשוב לא כמחשבותיו לעשות שלא כרצונו ולגלות הלוט והמסכה הנסוכה על פניו; אך מאשר אזלת ידו להוציא חפצו לפעולת ידים לכן לא ינסה גם להתחיל לעשות כזאת. כי אצל כל עם ועם המשרה במלוכת־הרוח, כמו מלוכת־הארץ, נתונה בידי אנשים יחידים מוכשרים לזה ואשר נתחנכו ונתגדלו לזה, וכל איש לא ירים את ידו ואת רגלו מבלעדי מוריהם אלה לעשות דבר גדול; וגם המורים האלה, הכהנים, מחויבים לתת דין וחשבון לפני גדולים מהם וגבוהים עליהם עד הכהן הגדול והמורה הראשי אשר עוז בידו לקחת השלטון מידי איש אשר לא ימלא משלחתו כיאות ולתתה בידי הטוב בעיניו. ולכן מלבד אשר כל איש יפחד לרדוף את רעהו בדברים שבין אדם למקום, בדעתו כי יוכל לקבל ענשו מאת המנהל והכהן המורה, כי אם גם הכהן לא יהין לעשות דבר שלא כהוגן, ביראו מפני חרב הדין המתוח עליו מאת הגבוהים עליו. אבל אנחנו, לדאבון נפשנו, אין לנו לא כהן גדול ולא מורה ראשי, לית דין ולית דיין וכל איש מרגלא בפומיה מיום הולדו, כי כל ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל איש הוא ככהן גדול נכנס לפני ולפנים בכל יום ובכל עת ובכל שעה להמתיק סוד עם ה' ולהתיעץ עמו על צפונותיו. ולכן כל איש, אחרי אשר הוא כהן, עושה במה לעצמו להקריב עליה עולות תמימות כחפצו מבלי כל פחד אולי יצטרך לתת דין וחשבון לפני הרב, כי מי סכל ישמע לדברי הרב אשר לחמו מידם נמצא ותלוי בדעת הצאן אשר הוא רועה, ואשר אין איל הוא להעניש לעוברי רצונו? וגם הרב, אם איש תהפוכות ורמיה הוא, לא יפחד ג“כ מעשות כל תועבה ומרדוף נקיים על לא חמס עשו, כי מי יביא במשפט את מעשיו? גם הגאונים שבנו לא ישיגו רק כבוד ויקר, לא משרה ושלטון, ואין להם רשות לעשות אף דבר קל הערך, להעניש מורדי אור או להסיר העטרה מראש רב שאינו הגון לכך, ואין משגיח ואין סופר ומונה כל מפעליהם, וכל רב הוא כמלך קטן באי אחד בים הגדול, אשר כל דברי המתאוננים עליו לא ישמעו לאזן. וביותר כי רבנינו לא יתחנכו כלל לשאת המשרה הזאת על שכמם, ובדעת האחד את היורה דעה עם פלפולא חריפתא ולטהר את השרץ בק”ן טעמים ולומר “הדרן” ועוד פלאות כמו אלה, יתנו לו “הסכמה” מבלי חקור אם בעל נפש הוא, אם איננו קפדן אשר לא יוכל להיות למלמד ומורה, ואם אין בקרבו כל המדות הרעות שבעולם. ומסבה כזאת עינינו הרואות רבנים קנאים קפדנים מקלקלים את השורה, עושים בעדתם כל מה שלבם חפץ ומוצאים עוזרים על ידם להסיר כל מכשול העומד על דרכם, ינגחו על ימין ועל שמאל כפרים וכראמים ואין מוחה בידם. אין פוקד על עונם ואין מהגבוהים עליהם, מהרבנים הגדולים והגאונים, שם את לבו לדרוש דין מהם ולהסירם מכסאותם. – – –

– – – אודותי, ידידי, אודיעך כי אין כל חדש. כמאז וכמקדם הנני חי בהעזר אשר יתן לי ה' קויפמאַן, שנים עש רו“”כ לחדש. אף כי בעיר כפעטערבורג, אשר ההוצאות מרובות, יספיק לי העזר רק להוצאות נחוצות; בכל זאת אני שמח בחלקי ואינני מתאונן כלל כאשר עשיתי בימים מקדם. ת“ל עתה מצאתי הדרך אשר תובילני למטרתי ועלי רק ללכת הלאה ולא להאדיב נפשי בחזיונות מבהילים. – אודות העקזאַמען אודיעך כי היה בחדש נאָיאבּער הבע”ל ואני משתדל לעבור מהקורס השני אל השלישי. אם אצליח, ה' יודע. – – –

58. [להוריו] ערב יום הכפורים, תרמ"ב. פעטערבורג.

אב יקר! בעת אשר ידי תאחז עט סופר לערוך לך המכתב הזה; בעת אשר עוד שעות אחדות לרגע אחד, הקדוש והנשגב לנו מכל רגעי ימי חיינו, רגע התחלת יום הכפורים; בעת אשר מעללי איש ופעולותיו יעברו בבתי נפשו כבני מרון ועיניו תסבנה מההוה על העבר ועל העתיד; בעת כזאת אני נפעם ונדהם מהמון שעיפי אשר יתרוצצו בקרבי. לבי יגוע, אָחוז בסבך שרעפים אין חקר, ונפשי, כיונה אחוזה בפח יוקשים, מתרוצצת אנה ואנה; אמנם כן, אב יקר! לא ככל השנים השנה הזאת לנו. אם בכל שנה ושנה עלו ורגשו בקרבי בעת הזאת רגשות נשגבים מרבה להכיל, בשנה הזאת על אחת כמה וכמה. אם בכל שנה יצאו תמונותיכם האהובות לי מכל יקר חלד, בעת הזאת, מערפלי המרחק אשר יפרידו בינינו ותופענה לפני בהדר קדשם במראה ובחלום, בשנה הזאת הן תופענה לפני כאור שבעתים ולא תסורנה ממני אף רגע. בשנה הזאת אשר רבת שבעה לה הבת יעקב עמל ופגע, אשר מיתרי כנור לבבה התלוי על נהרות בבל, החלו לרעוד בהכות עלימו צר ואויב בידו, ויהגו נכאים בקול תוגה כימי צאתה מירושלים! בשנה הזאת אשר העירה את האהבה לעמנו גם בלבב אנשים מוזרים אשר רחקו איש מרעהו, גם בלבב המתנגדים איש לרעהו, להתאחד ולשפוך מר רוחם איש בלב אחיו להתיעץ מה לעשות בימי מבוכה אלה; בשנה הזאת איך לא אזכרכם, הורים יקרים? איך יעזבני זכרונכם גם רגע? הן לבי אתכם הוא. הן כל חושי, כל רגשותי נתונים, נתונים לכם, ואני מה? רק צל תועה במרחקי תהו! – – –

– – – הוי, שנה אכזריה, שנת עמל ופגע! כבר עברה ונסתרה תחת המסך אשר יסתיר מעינינו ימים עברו. כבר צעדי השנה החדשה עינינו רואות, ופצעינו עוד לא חובשו! אם בכל השנה נדהמה בת יעקב ממהלומות גו ונפש, אשר המטירו עליה אויביה, עד כי לא מצאה חשבון מכל הנעשה אתה, הן בימים האלה תראה כי לא חדשה נהיה בארץ, וכבר הסכינה לשים גוה כתבן, מרמס לכל עובר. הוי, לב רגש! אם מעולם אהבתיך וברכתיך, אם תמיד התאמרתי כי נפל חבלי בנעימים בהיותך אתה למשען לי, מדוע נהפכת לרועץ? מדוע לא תעזבני עתה, עת כל הגיונך ושעיפיך יכאיבוני וידקרוני? גם אתם, חזיוני תוגה, מה כה סבותם אותי מכל עברים? גם זכרון ושם היום הזה מה כה יסכסך כל חושי בי? אך למה זה אשאל? הן איש אנכי ולא אבן ולבבי בשר ולא נחושה. אם עדי לא נגעו המכות אשר הוכו בני ישראל האם לא יכאיבו לי? – – –

59. (להנ“ל] כ”ו תשרי, תרמ"ב. פעטערבורג.

– – – אודיע לכם כי התשלומין להאַקאַדעמיא אשר הוצרכתי לשלם, אשר כתבתי לכם כי גמרתי בדעתי לחכות עד בוא ה' קויפמאן לפה, התשלומין האלה כבר הובאו להאַקאַדעמיא מן החברה “מרבי השכלה” בעבורי. והנני עתה חפשי מזה, כי ימים אחדים לפני העקזאַמען שלחתי ע"י פאָצט מלים אחדות אליהם, ולא חפצתי גם להטריח עצמי וללכת לבקש, כי חשבתי אם גם לא ישלמו אין נזק גדול, אחרי אשר בהאַקאדעמיא הבטיחוני להמתין, וקויתי שבין כך או כך אשלם, אם לא ישלמו הם אז אבקש מקויפמן; אך בכל זאת שלחו בעבורי את הכסף להאַקאַדעמיא. ןעתה בדיעבד יהנה לי ולא אהיה למעמסה על קויפמאַן עוד בהוצאות אחרות. – – –

60. [להנ“ל] כ”א מרחשון, תרמ"ב. פעטערבורג.

ראשית כל, הורים יקרים, עלי להודיע ולבשר לכם בשורה טובה ונעימה, כי ת“ל חפצי ותקותי נהיו, ונתעליתי ביום השבת העבר, יום העקזאַמען, להקורס השלישי בהנומער השלישי (כל הקרוב יותר לנומר הראשון הוא משובח ביותר). אין אומר ואין דברים בפי לתאר לפניכם עליצות נפשי על כי הצליח ה' חפצי ועמלי לא נשאר מעל; אך שמחתי גדלה שבעתים בזכרי ובשומי אל לבי, כי עתה אוכל לשמח נפשותיכם הדורשות אָשרי בבשורה טובה, כי זה כל חפצי, ובשמחתכם תנעם לי שמחתי עשרת מונים. האח! הורי היקרים, כפי אשא קודש ואברכה שם ה' כי הביאני עד הלום. רבים יקנאו בי, רבים יתאמצו כמה שנים לעלות להקורס השלישי, ואנכי בשנה אחת גמרתי שני קורסים בפעולות טובות מאד. אך לא רק רבים, כי גם רובם מהתלמידים לא יצטיינו במאד, ורק יחידי סגולה יזכו להסב עליהם עיני הפראָפעסאָרים לטובה. שישו נא גם אתם עמדי, הורים יקרים, כי הנני עוד כהלום יין וראשי עלי סחרחר מרוב שרעפי אשר רגשו בקרבי ביום אתמול כי יעבור. העקזאַמען היה ביום אתמול, אך עוד לא ידעתי אחרית דבר עד היום, ולבבי נע ונד בין תקוה ופחד, עד כי בא היום הזה ויביא לי מרפא בכנפיו. ובימים הבאים אקח מועד לתאר לפניכם עקזאַמען בהאַקאַדעמיא, למען תבינו איך נוהגים בפה ביום ההוא. – אך כעת עלי לענות לך על שאלתך: כמה קורסים בהאַקאַדעמיא, למען תדע מה גדול הצעד אשר עשיתי. בהאַקאַדעמיא יש שלשה קורסים. בהקורס הראשון עושים התלמידים מלאכתם על פי תמונות גיפּס אשר יגיעו רק עד החזה, והעיקר שם לציר היטב את הראש. והם מצירים על נייר בעט־שחור⁴ כפי אשר יראו על הגיפּס, וכמו שהבאתי גם אני ציורים כאלה מווילנא. אך תמונות בפה לא כמו בווילנא, כי אם טובות ונפלאות במלאכתן, עד כי לציר מהן קשה יותר הרבה משם. והמצטינים בציורים כאלה יעבר להקורס השני. בקורס השני יעשו התלמידים מלאכתם על פי תמונות גיפס שלמות, תמונה אחת או שתים, אשר גדלן כגודל אנשי מדות ונחוץ להקטין מדתן על הניר ג”כ בעט־שחור. בכל קורס משני הקורסים האלה יש שני קלאַסים. בכל קלאַס תעמוד תמונה על בימה גבוה כשולחן, ומאחורי אור יאירו אל עבר פניה. ומסביב בחצי עגול עשוים ספסלים עם דפים ושלחנות קטנים לציר עליהם. וכל מקום מסומן בנומער, וכפי הנומער אשר ישיג על העקזאַמען כן מקומו. בכל קלאַס ימצאו כששים או כשבעים איש, ולפעמים עוד יותר. זמן השעורים הוא מן חמש שעות עד שבע בערב. המצטינים מן הקורס השני יעברו להקורס השלישי, אשר שם יעשו התלמידים מלאכתם בערב בעת הנזכרת ג“כ בעט־שחור, אך לא על פי תמונות גיפס כי אם על פי אנשים חיים⁵ ויקרא בשם: ולשם עברתי עתה. בהקורס הזה תתרבה עבודת התלמידים, כי תחת שעור אחד בערב יש להם שני שעורים גם ביום, מן השעה העשתי עשרה עד השעה השניה. ואז עליהם לציר בצבעים על בד ג”כ על פי איש או אנשים חיים, אשר יעמדו; ישבו או ישכבו לפי חפץ הפּראָפעסור. ג“כ עליהם החובה לחבר בכל חודש ציור אחד בביתם, ובכל חודש וחודש יגיד הפּראָפעסור מה לציר, וצריכים לעשות זאת בעצמם, לחבר, ולא להעתיק. וכל האנשים האלה אשר זכרתי היושבים בהקלאַסים לציר על פיהם, הם ערומים. אך בערב מן השעה השמינית עד העשירית יש קלאַס מיוחד אשר שם ילבשו אנשים בבגדים שונים כמנהג כל עמי התבל בכל דור ודור, ומצירים על פיהם כל איש כפי שיחפוץ או בעט־שחור או בצבעים! בהקורס הזה המצטינים ישיגו מעדאַליות של כסף. מתחלה יתנו מעדאַליה של כסף קטנה ואח”כ אם ירבו להצטין יתנו גדולה. ונחוץ להשיג בעבור המלאכה בערב מן הנאַטור בעט־שחור שתי מעדאַליות, קטנה וגדולה, וכמו כן בעבור המלאכה של יום בצבעים ג“כ שתי מדאַליות, קטנה וגדולה ואז בעת אשר יש הלתלמיד ארבע מדאַליות כאלה אז נקרא כי השלים חוק למודו בהקורס השלישי, ואז עליו לחבר בעצמו ציור גדול, אשר לזה קובעים לו זמן של שנה תמימה, ואם יצלח מאד במלאכתו אז ישיג מעדאַליה של זהב קטנה. ואח”כ יוסיף לציר ציור גדול ג"כ בשנה תמימה, ואם יצטין ישיג מעדאַליה של זהב גדולה ואז נקרא כי השלים חק למודו בהאַקאַדעמיא בשלמות. הגומרים במעדאַליות של כסף ואינם משיגים של זהב נקראים בשם צירים־אמנים מדרגה השלישית, הגומרים במעדאַליה אחת של זהב קטנה – צירים־אמנים מדרגה שניה, והגומרים בכל המעדאַליות עם מעדאַליה של זהב גדולה – צירים־אמנים ממדרגה הראשונה. ויותר אין להם מה ללמוד ברוּסיא, רק באיטאַליא יוסיפו ללכת הלאה, הלאה, כי אין קץ לחכמה הזאת. – – –

61. [לה' שׁ. ציז] י“ב כסליו, תרמ”ב. פעטערבורג.

מאד אשמח על כי תהיה בעיר הולדתי, לא רק יען כי אאהוב מאד את העיר ההיא עם הרפש והעצב השוררים בה, עם האנשים אשר לא זכו לשם הזה ועם הלשונות הארכות אשר תפליאנה לצחק בכל איש כילדים בכדור, לא יען כי אאהוב כל אלה עד מאד; רק יען כי תראה פני האנשים אשר יאירו לנו ממרחק, כי תתעלס בחברתם וכי תזכור ימי לדותיך ונעוריך אשר דבריהם חרותים בצפורן שמיר על הרפש ועל הטיט, על הבתים הדחוים לנפול ועל הפנים העצבים והזועפים ועל כל אשר עיניך רואות בעיר הבירה ראַדאָשקאָוויץ. – – –

62. [להוריו] ב' דחנוכה, תרמ"ב. פעטערבורג.

– – – עוד יוסיף ה' קויפמאַן לתמכני, כי לחודש הזה נתן לי חמשה עשר רו"כ, תחת אשר עד כה נתן רק שנים עשר, ויוסיף להבטיח לי כי לא יסיר חסדו ממני עד אשר אגיע למטרתי בתכלית השלמות, וכי לא אדאג מאומה, רק אוסיף ללכת קדימה, וכל מחסורי עליו. – – –

– – – בחודש הזה נסיתי ג"כ בפעם הראשונה לחבר מעצמי ציור אשר צוו לכל תלמידי האַקאַדעמיא, היינו: "פרידת “ערפה” מאת “נעמי” “ורות”, כי “רות” לא תאבה להפרד מאת “נעמי”, ויצא ממוצע: לא טוב מאוד אך לא מן האחרונים. – – –

– – – בכלל תוסיף התקוה מיום אל יום לפעמני, כי אי"ה אשיג מטרתי, וכל חלומותי ורעיוני רוחי יצאו לפעולת אדם, ועוד יבואו ימים אשר ישלמו לנו בעבור העמל והתלאה אשר מצאנו בדרך החיים. – – –

63. [לה' שׁ. ציז] ט“ו טבת, תרמ”ב. פעטערבורג.

– – – כבר כתבתי לך כי הנני בהקורס השלישי והוא האחרון, ומחודש לחודש אני הולך וטוב במלאכתי (כי כל חודש שם ימי מסה ובחינה “עקזאַמען”) ומתי אשלים חוק למודי לא אוכל לדעת כי עת חרוצה וקבועה אין, רק כל איש לפי כשרונו ישב בהאַקאַדעמיא. – – – ןכל החושב כי נקל בזמן קרוב להעשות חרש־ציר פוגם הוא בכבוד המלאכה היקרה והנשגבה הזאת. – – – אך בקצור אגיד לך כי הנני ת"ל בהאַקאַדעמיא מן התלמידים המשובחים. – – –

64. [להוריו] ג' אדר, תרמ"ב. פעטערבורג.

– – – גם אודות למודי הכל הולך כשורה, ות“ל אני הולך מחיל אל חיל. ויש תקוה כי אצליח אי”ה על העקזאַמען. אצל המורים אני מן הראשונים, מבלי הבט כי מתחלה הייתי מן האחרונים, באשר החלותי מתחלת הלמודים; כי מלבד שפת רוסיא לא ידעתי ידיעות אחרות, וגם שפת רוסיא ידעתי רק, כאשר יוכל איש לדעת מבלי מורה ומנהל. לא כן עתה, כי עולם חדש נפתח לפני. המורים המה רבי המדע והתושיה וכל למוד ילמדו אתנו על בוריו ועל אמתתו, ועושים מעשיהם באמונה מבלי הבט כי לא יקבלו שום פרס בעבור זאת. – – –

65. [להנ“ל] י”ח סיון, תרמ"ב. פעטערבורג.

– – – עלי להודיע לכם כי ת"ל הצלחתי בשני העקזאַמענים אשר היו בשבוע הזה, הראשון ביום ד' והשני היום יום ו', – – – והשגתי ציון 5. – – –

66. [להנ“ל] י”ט סיון, תרמ“ב. פ”ב.

– – – עלי לשמח נפשכם בבשורתי כי ביום אתמול הצלחתי ת"ל גם על העקזאַמען הרביעי והוא האחרון בשנה הזאת. ועתה חפשי אנכי עד תכלת חודש סענטיאַבּר מכל למוד ומלאכה מצד האַקאַדעמיא, ומתחשב אנכי במספר האַקאַדעמיסטים כחוק וכהלכה. – – –

67. [להנ“ל] כ”ה סיון, תרמ"ב. פעטערבורג.

הורים נעימים! במכתבי משבוע העבר כתבתי אליכם כי קרוב יום בואי אליכם להשתעשע בנעימים את פניכם. ידעתי את החזיונות אשר חזיתם בחזון וברוח, חזיונות עדן, חזיונות שמים. שויתם לנגדיכם את הענג אשר נשאף ממעיני הצלחה בשבתנו יחדו, רעננים ושלוים, בצל קורתכם. החזיונות האלה בתומם שעשעו גם רוחי בהקיץ ובחלום. פניכם הזהירו לפני מבלי הפוגות על כל מדרך כף רגלי ואל חדר הורתי, השמיעוני קול מליכם הנעים וישביעו בצחצחות נפשי, ופלגי חיים חדשים שטפו ועברו בכל עורקי עצבי. אמנם עתה, כנראה, ירדו החזיונות האלה כחלום חזיון ליל ועל משמרתי בעיר המלוכה אֶשאֵר כקדם עד כי יבוא יום שקוינו לו, עד כי אהיה חפשי כצפור דרור לעוף בכל ארבע ענפות הארץ אל אשר ישאני רוחי. לא כן עתה, רוחי שואף הלאה, לבי יקפוץ למרחוק וכל גוי אסור בזיקים ובכבלי ברזל (או יותר טוב לאמר: בכלי “כסף”…). רוחי אתכם הוא, נפשי מתהלכת בתוככם; אך בכל זאת לא אוכל למוש ממקומי להראות לכם כל אלה למראה עינים ולמשמע אזנים, לא רק ברוח ובחזיון. לא אוכל למלא חובותי הקדושות, חובות בן להוריו (וביותר בן כמוני להורים כמוכם…) לא אוכל לתת לכם ענג וששון מעט מזעיר תחת שבעכם עמל ותלאה זה כמה בצפיתכם על הענג הזה ימים ושנים. –

מי אשם בדבר? מי זה יוכל לעמוד לשטנה לי בדרך הזה? האם אין לי רשות אחרי עמלי, יותר לפי כחי, להנפש מעט בצל כנפי הורים נעימים? האם אין לי רשות למצא חפץ בעת החופש והדרור אשר רכשתי לי בעמל בשר ויגיעת רוח? האם נקל היה בחדשים אחדים להשתלם בלמודים, אשר אחרים יבלו על זאת שנים אחדות? ואם לא הרעיון כי בגמרי את הנסיונות בחודש הזה אתעלם את פני הורי בימי הקיץ, האם לא הרעיון הזה תמכני וסעדני לבלי אפול ואכרע תחת נטל עבודתי הרבה? ומדוע זה לא אוכל עתה להוציא מערכי לבבי לפעולת ידים? הוי, כסף נמאס ונבזה! רק אתה, אתה אשם בזה. אתה תעמוד תמיד לשטנה בדרכי קודש. מדוע אינך בעת אשר אתה נחוץ בחיים? לו היית אצלי אז לא הייתי תלוי בדעת אחרים, אז הייתי חפשי במפעלי, אז יכולתי למלאות חובותי הקדושות ואז לא ערב איש את לבו להגיד לי כי החובות הקדושות האלה כאפס וכאין הן… אך למה אדבר אליך ואתה אינך שומע! הנך הלאה ממני ואנכי נדחף אל אשר דחפני הרוח המתעורר בלב בעלי הכסף להשקט או לנוע, לנסוע או לשבת ביתה… – – –

– – – ע"י מאמרי בהצפירה נודעתי לאיש אחד נכבד מהנכבדים הראשונים בין יהודי רוסיא, הוא משה בערלין. הוא היה במספר חברי הדעפּוטאַציאָן אשר עמדו לפני הקיסר על אודות הרעמים והצרות שעברו עלינו, והוא תמיד בועד אשר הוא בפה אצל הבּאַראָן גינצבורג. הזקן הנכבד הזה הוא מן המלומדים הראשונים בכל דבר חכמת בינה, ונודע למלומד גדול בשפת עבר. ולכן בקראו את מאמרי אז בא להאַקאַדעמיא ויבקשני עד שמצאני ויבקשני לבוא לביתו. באתי לשם וידבר עמי זמן רב באהבה וידידות, ויאמר לי כי ישמח מאד על אשר אכתוב צחות בשפת עבר וביותר כי כל הרעיונות אשר כתבתי במאמרי הם גם דעותיו ודעתו מסכמת לדעתי, ויאמר כי כל הוכחותי הן צדק ומישרים. ולכן אמר לי כי ביתו פתוח לפני ואוכל לבוא אליו לפעמים, וכי נכון הוא להשאיל לי ספרים יקרי הערך בשפת עבר, רוסיא ואשכנז למקרא. – – –

68. [להנ“ל] י”ב תמוז, תשמ"ב. פעטערבורג.

– – – האמת אגיד לכם, כי אף אם יש תלמידים אחדים אשר יקבלו פרס מבלי עשות לתומכם מאומה, בכל זאת לפעמים אשמח כי אוכל באיזה צד לאמר, כי הכסף הנתן לי מאת ה' קויפמאַן הוא שכר עמלי ולא מתנת חנם, אף כי עמלי אצלו לעומת עזרתו אך הבל וריק. – – –

– – – אודה ולא אבוש, כי בימים האלה אין לי חשק נמרץ לשבת על האבנים כפוף כאגמון ולציר, פה התולדה בכל השנה שובבה ומשוגעת, רוחות וסערות, קור וענן ערפל ותמרות עשן – זאת היא מנת חלק תושבי קרית מלך פּעטערבּוּרג, ואך ימים מעטים בימי הקיץ תֵּראה הבריאה בפה ביפיה והדרה. הימים האלה עתה הם וחיש יעברו. ולכן אינני יכול לכלוא את רוחי האוהב את הבריאה אהבה בלי מצרים ואני הולך לפעמים אל גינת הביתן אשר בפה⁶ לשאוף רוח צח אשר יביא חיים ובריאות בעצמי. כי אם לא עכשיו אימתי? אחרי העמל בימי העקזאַמענים נחוץ היה לי לנסוע אליכם להנפש ולשאוב פלגי חיים מהרוח הצח והאויר הזך אשר בהמחוז ההוא; אך תקותי נשברו כנבל יוצרים. ולכן אתנחמה בבקרי בפה את הפנה האחת, אשר שם תצטין הטבע ביפיה והדרה, הלא הוא גינת הביתן. שמה שורר רוח צח ונעים ושמה יטהרו רעיוני וירחפו על כנפי הדמיון, וזה הוא ראשית תענוגי בארצות החיים, כנודע לכם! – – –

– – – כעת עלי רק לאט, לאט לחדד כשרוני לשיר בשירים, כי רואה אנכי כי שירי ילכו הלוך וטוב, ובשנה הזאת עוד כתבתי כמעט מאומה – – –

69. [להנ“ל] כ”ד תמוז, תרמ"ב. פעטערבורג.

– – – ה' קויפמאַן יבקר מעוני פעם או פעמים בשבוע בבואו אל החצר אודות מסחרו. ובכלל חני יגדל בעיניו תמיד. זה לא כבר, בימים אלה, ישבתי אצלו זמן רב בערב וישוחח עמי אודות מלאכתי, מלאכת צירים, ואודות כל המנהגים והדינים שבהאַקאַדעמיא, ואודות מטרתי בימים יוצרו. ויהנה לו בשמעו כי מלבד חכמת הציור עוד ילמדו בשלשת הקורסים בהאַקאַדעמיא ג“כ ידיעות ולמודים רבים שתפארת הם לאדם ומועילים לו בדרכי החים. וספרתי לו כי בהיותי בווילנא (כמדומה לי שאתם לא תדעו מזה מאומה) הייתי פעם אחת אצל ה' לעבענזאָהן, בנו של אד”ם הכהן המשורר – – – אחרי אשר אז לא יכולתי לדבר נכונה בשפת רוסיא אמר לי בלשון הזה: “הן “מושזיק” לא יוכל להיות חרש־ציר! ותקוה מעטה נשקפה לי לראותך מגיע למטרתך”. ויצחק ה' קויפמאַן בשמעו כדברים האלה, וכה אמר: “מסתמא לא נסה לעבענזאָהן מעולם לרכוש לו ידיעת־מה מבלי מורה ומבלי עזרת כסף”. – – –

70. [להנ“ל] י' אלול, תרמ”ב. פעטערבורג.

– – – השגתי רשיון מאת ה' קויפמאַֹן לקחת ספרים אצלו ככל אוַת נפשי למקרא. ועתה גמרתי לקרא (או ללמוד) את ה“מורה נבוכים” להרמב"ם עם העתקה אשכנזית, ובאמת האיר עיני. ועוד ספרים מועילים. – – –

71. [להנ“ל] ח' כסלו, תרמ”ב. פעטערבורג.

– – – הספר הצרפתי אשר שלחת הוא הוא אשר בקשתי, והוא ספר טוב ונצרך ללומדי שפת צרפת, ויפה עשית ששלחת גם את הדקדוק הצרפתי בהספר הקטן עם העתקה רוסית. – – –

72. [להנ“ל] ער”ח כסלו, תרמ"ג, פעטערבורג.

– – – היום היה עקזאַמען שלישי (עקזאַמען ראשי בכל שלשה חדשים) ומעשי ידי היו על העקזאַמעו שלשה ציורים טובים, ואחד מהם הפיק רצון הפארָפעסורים ונשאר בהאַקאַדעמיא ויהיה על הויסטאַווקע של כל שנה (מן מעשי ידי התלמידים המצטינים). בכלל אני עושה בכל חודש על העקזאַמענים פעולות, ומלאכתי תלך הלוך וטוב. – – –

73. [להנ“ל] ט”ו כסלו, תרמ"ג. פעטערבורג.

– – – אצל ה' קויפמאַן יש לי בימים האלה לפעמים עבודה לכתוב עבורו מכתבי עברית. וביותר כי בימים האלה היתה אצלו אספה גדולה מכל ראשי עמנו הנמצאים בפה, הרבנים, העשירים והמשכילים, ויגמרו אומר להוציא לאור כל מבחרי השירים מעת תחלת הספרות העברית עד היום הזה, אשר וברו ע“י המליצים והמשוררים בכל דור ודור, להיות כולם מאוספים בחוברות מיוחדות. ה' קויפמאַן הוא הראש בין העוסקים במלאכת מצוה זאת להחיות הליטעראַטוּר העברית ולחדש כנשר נעוריה. ולכן היתה לי עבודה לכתוב אודות זאת איזה מכתבים לאנשי מעלה. בהאספה גמרו אומר ג”כ לתת פרס (פּרעמיא) למחברים החדשים אשר יצטינו בשפת עבר בעבור החבורים היותר טובים, אשר ע"י זאת יקוו להגדיל מספר החפצים בשפתנו והכותבים בה. – – –

74. [לה' שׁ. ציז] ז' טבת, תרמ"ג. פעטערבורג.

– – – כן היה ביום 27 נאָיאַבּר עקזאַמען שני ממעשה ידינו וביום דעקאַבּר עקזאַמען לדברי הימים לחרשת המעשה ביום 3 דעקרַבּר לחכמת הגעאָמעטריא, ועוד עלינו לתת ארבעה עקזאַמענים בלמודים ועקזאַמען אחד במלאכתנו, ואז יתם חצי השנה הזאת, ובימי החגים לעת ראש שנתם נהיה חפשים מכל מלאכה. – – – כבר הסכנתי לשאת בדומיה דרכי תקותי המשרכת דרכיה אשר תחליף דבריה עשרת מונים, יען כי סוף סוף תקים הבטחותיה ודבריה יבואו. – – –

75. לה' צבי הירש ובנו ר' אברהם סאכאר] כ“ב טבת תרמ”ג. פעטערבורג.

– – – טרדות האדם הפרטי תגרשנה מלבו החפץ לדעת טרדות האדם הכללי, ועמל היהודי הפרטי יסתיר מעיניו עמל היהודי הכללי, היהודי הנצחי. וכאיש אשר רוח רעה תבעתהו ותבלבל שרעפיו ימצא מזור ותרופה בקול עוגב וכנור, כן מצאתי לי נועם ושקט בקול הבשורה כי שפתינו תשוב אלי קדמות נעוריה, ובניה יענדוה עטרת תפארת לראשם. בימים האלה נפתחה בפה בּיבּליאָטעקא של הליטעראַטור העברית. ספרי גאָרדאָן נמצאים על מכבש הדפוס על הוצאות חובבי שפתינו. בקרוב יתחילו להוציא לאור את חבורי גדולי סופרינו ומשוררינו בחוברות מיוחדות מראשית ספרותנו עד היום הזה, גם יתנו פרעמיות אחדות בכל שנה למחברים אשר יחברו חבורים טובים, ספרי מחקר, מליצה ושיר, חדשים. והעולה על כלמו כי ראשינו יחפצו ליסד בפה בית מדרש גבוה להגדיל תורה וחכמה בינינו, לתת לעמנו רבנים, מטיפים ומלמדים. כל אלה יודע לי בדברי עם ה' קויפמאַן תמיד. – – –

76. [לדודו ה' איתמר] כ“ו טבת, תרמ”ג. פעטערבורג.

דוד נעים! בעליצות נפש רוח, בששון לב וקרב קבלתי מכתבכם הנעים והרצוף אהבה וידידות, טוהר לב ויקרת רוח כיאות לדוד אהוב כמוכם. פלגי נועם וגיל שטפו עברו בכל כליותי ובכל חדרי לבבי בעת שקראתי ושניתי ושלשתי אמריכם כי נעמו, וכרוב דמיוני נשאני על אברתו אל ימים מקדם, לשנות ראינו טובה ואֹשר איש בפני אחיו; עת ראיתי פניכם כפני אלהים בפעם הראשונה לימי חיי; עת שאבתי ממקור החיים בצל קורתכם; עת חשפה התבל לפני נחלי עדניה ותטעימני ענג שמים, ענג אהבה טהורה לילדי משפחתנו, אשר רחקו מאתנו עשרות שנים עד אפסי ארצנו. שויתי לנגדי בחזון את פניכם המפיקים אהבה וידידות ונפשי קמה לתחיה.

דוד נעים! לב רגש יפעם בי מיום נולדתי. רוח דמיון חזק לא ינום ולא יישן במשכיות לבבי מעת ראיתי אור, ומכתבכם היקר העיר בי את כרוב דמיוני, הניע את לבבי על אחת שבע, רגשותי פרצו גבול עולם, דמיוני פרש מוטות כנפיו ויעף עד נבכי תהום העבר וחיש מהר קמו נגדי במחזה חזיונות ימי קדם, וימשכו את נפשי ברשתם בקסם יפים ברוח החן השפוך עלימו. – האח! על לב הדניעפּער תנשא אניה, תחץ גלי רהב, ותשאף הלאה נגבה, על כל אפסים שוררת דומית ליל, ואור יומם איננו, רק ירח בהיר יביט ממרום תכלת הרקיע עם רבבות צבאותיו, ככבים מזהירים כספירים. גבי הגלים הקלים מצופים כסף מזוקק ובדממה דקה יתלחשו וישקו איש את רעהו, גם רחבי שדות, גם חרשי מצל, גם הרי סלע נמו שנתם, גם נוסעי האניה תרו מקום למשכן למו ועל גגה השלך הס. רק שם בירכתי האניה יושב עלם צולל בתהום שעיפים אין חקר, עיניו נטיו על מרוץ האניה, על זהר הגלים, אל לבנת הירח, אל ברק הככבים ואל ההוד הנורא השורר על כל מחזות הטבע בחצי ליל קיץ במסבי נהר הדניעפר; אך שרעפיו ימהרו לרוץ אורח רב יתר מן האניה. שרעפיו כבר התרוצצו כברקים ויבואו אל מטרתם, הגיעו למחוז חפצם, למקום משכן כבוד דודו היקר אשר יחזהו ברוח, יתארהו בדמיונו; שרעפיו כבר יחזו את שאהבה נפשו ולכן ירנינו כליותיו ולבו, ישעשעו רוחו ונפשו בענג עדן אין ספורות. הידעתם מי הוא העלם הזה? אנכי אנכי הוא, אנכי בב"א הנוסע אז למקום שבתכם למען תחזינה עיניו את כבודכם אשר לא נשכח אף רגע מפי הורי היקרים, למען ישיג בהקיץ את הענג אשר מצא בתנומות עלי משכב בחלום חזיון ליל – – – ולשמחת לבבי אמנם נוכחתי לדעת כי לא שגיתי, כי לא התעני רוח דמיוני. עיני ראו את הוד פניכם, אזני האזינו נועם מליכם, אזרועי חבקו את צואריכם, שפתותי נשקו שפתותיכם וכל חושי חשו את אהבתכם וידידותיכם אלי ועל לוח לבי הוחק אז שמכם וזכרכם. במקדשי נפשי פנימה נשארתם עדי נצח, עד אשר לבי יפעם בקרבי ודמי יזל בעורקי, עד אשר נפשי תדע את האהבה ורעיוני לא ינומו שנתם, עדי נצח, כל עוד נשמתי באפי!

77. [להוריו] י“א אדר ראשון, תרמ”ג. פעטערבורג.

– – – העיקר כי אי אפשר לכתוב שיר בכל עת ובכל שעה. נחוץ לזה עת מסוגלת, בעת אשר תנוח רוח השיר על המשורר, ובמשך השנה הזאת לא כתבתי שיר חדש כלל מרוב טרדותי. צר לי כי יאבד עמלי אך אין בידי לתקן. – – –

78. [להנ“ל] ה' אדר ב', תרמ”ג. פעטערבורג.

– – – מובן מאליו כי אין בדעתי עתה אודות הדפסת שירי. אמנם אודה לפניכם כי בימים הבאים, ברצות ה', אחרי אשר אוסיף עוד שירי תפארת ויופי אז אוציא לאור מחברת שירי; כי אמנם גם עתה ישנם רבים ראוים לדפוס, ושם לא יפקד גם מקום השיר “וזרח השמש ובא השמש”. – – –

79. [לה' צבי הירש ובנו ר' אברהם סאכאר] ה' אדר שני. תרמ"ג.

פעטערבורג.

– – – אם משורר אנכי עוד אמצא עת בימי חיי למלאות בשירים חסרון השירים בעת הזאת. ואם לא משורר אנכי כי אז עלי להתעסק בדברים נחוצים להכין לי מצב בחיים. – – –

– – – בכלל לא אבין איככה יוכל איש לשיר בעת אשר לא ינוח עליו רוח השיר ובעת אשר אלפי מניעות יעצרוהו מלבקש רוח השיר, ורעיוניו ישוטטו בעולם אחר. נקל לאיש לומר לאיש כזה: “כתוב שיר” אך לא נקל לו למלאות חפצו. ואם גם יעמול לחרוז חרוזים יהיו סרי טעם כתפל מבלי מלח. לו הייתם במקומי, ולו לא קראתם זה כבר ספרי עברית כמוני, לו התרוצצו בנפשכם אלפי רעיונות שונים, לא מלאו חדרי זכרונכם למודים שונים הנחוצים ללמוד בעל פה וכל זאת בשפת רוסיא, – אז ידעתם: הנקל לשבת פתאם אל השלחן לשיר? – – –

80. [להוריו] שושן פורים, תרמ"ג. פעטערבורג.

– – – אבי יקירי! לא אבין מדוע נפלאת ושאלת על דבר הקורס השלישי והקורס הראשון. הן כבר כתבתי אליכם כי בכלל האַקאַדעמיא תחלק לשתי מחלקות: למוד חכמת הציור וחרשת המעשה המחלקה האחת ולמוד חכמה ודעת כמו: דברי הימים, חכמת החשבון והמדידה ועוד ועוד המחלקה השנית, למודי חכמת צירים לחוד, ולמודי תושיה לחוד, ובכל מחלקה משתי המחלקות האֵל יש שלשה קורסים. יש תלמידים שהם מצטינים במלאכתם והם בהקורס השלישי בהמחלקה הראשונה של חכמת הציור, ובכל זאת יוכלו להיות בקורס הראשון ללמודים, באשר נתקבלו ובאו במספר תלמידים מקשיבי לקח במחלקה השניה בזמן מאוחר. וגם אני כמוהם. הן ידוע לכם כי הייתי מתחלה לא תלמיד־מובהק בהאַקאַדעמיא, היינו כי הייתי רק תלמיד המחלקה הראשונה לחכמת הציור, וכה עברתי מן הקורס הראשון עד השלישי. אך בין תלמידי המחלקה השניה בלמודי חכמה לא נחשבתי, יען כי לבוא להקורס הראשון של הלמודים נצרך להבחן בלמודי ארבעה קלאַסים של גימנאַזיוּם. אמנם בשנה שעברה כידוע לכם מלאתי את חובתי זאת, ואחרי אשר הפקתי רצון על העקזאַמענים בלמודים מארבעה קלאַסים גימנאַזיוּם התקבלתי לקורס הראשון של המחלקה השניה. מאז אני תלמיד מובהק של האַקאַדעמיא (⁷), יען כי אני תלמיד בין בחכמת הציור ובין בלמודים, בחכמת הציור אני בקורס השלישי אך בלמודים אני בקורס הראשון. – – –

– – – ועתה אודיע לכם חדשה אחת אשר היתה בהאַקאַדעמיא, והיא כי נתיסד ג“כ קלרס זמרה ונגון, מאת תלמידי האַקאַדעמיא. ואלה תולדות הקלאַס הזה: זה לא כבר עשו תלמידי האַקאַדעמיא חג־ערב (⁸) ע”י בילעטים, וההכנסה תהיה לעזר לתלמידים עניים. ואהי גם אני על החג. גדול היה כבוד החג ההוא, וגם הפּרעזידענט שלנו, אחי הקיסר, הנסיך הגדול וולאַדימיר, היה בכבודו ובעצמו שמה, כל עדת הפּראָפעסורים וראשי ונכבדי עיר הבירה. אז שרו להקת משוררים (⁹) תלמידים של האַקאַדעמיא ויפיקו רצון מאת הנאספים, ותיכף הציע הפּרעזידענט ליסד בהאַקאַדעמיא בית למוד לשורר במקהלות, ויוכיח לדעת כי החכמות האֵל, חכמת הציור וחכמת הזמרה, אחיות הנה. וינדב לזה ראָיאַל יקר מביתו, ומנהלי האַקאַדעמיא החישו למלאות חפצו. ויאספו את כל איש אשר מלאו לבו ללמוד חכמת השיר ואשר קולו נעים וחזק ויספחוהו אל להקת המשוררים, וגם אני אחור לא נסוגותי ואחשב גם אני בתוכם, באשר זה כמה אהבתי את השירה… ועתה יודעים אנחנו את האַלף בית של אותות הזמרה (נאָטין) ורק פעם אחת בשבוע בערב לומדים אנחנו את זאת, ביום ג‘. לפי קולי אני נחשב בין הבּאַסים הראשונים (¹⁰). ההתחלה היתה ברוב פאר והדר, והקאָנפערענץ־סעקרעטאַר נשא מדברותיו, ויוכיח כי נחוץ להבין ולאהוב את החמה הנעימה חכמת הזמרה המשעשעת את האדם בחלד, אשר תנחמהו לעתות בצרתה, תסיר מעליו כל רוח רעה ויגון, תרכך את לבו לרחם ולחומלה, ותעורר בקרבו רגשות אנושיים, רגשי האדם המעלה, תרכיבהו על כרוב הדמיון, ותלוהו מיום גיחו מבטן אמו עד יום קצו על דרך החיים. ויוסיף להוכיח ולהראות לנו כי חכמת הזמרה תאמץ את לבבנו גם אל לב כחמת הציור, ותוסיף אהבה אחוה ורעות בין תלמידי האַקאדעמיא ועוד ועוד. תרועת הידד ומחוא כפים הרעימו אחרי דבריו ונשמח כולנו. אז הוסיף להציע דעתו כי יתקבצו התלמידים יודעי שיר וזמרה פעם אחת בכל שבוע. להראות כחם בשיר נגדה נא כל התלמידים (קאָנצערט); והנה את אשר לא פללנו ראינו אז, כי מצאו בינינו משוררים מובהקים ומנגנים כל כלי שיר על אופן נעלה מאד. ונעים מאד לשמוע ביום ו’ בערב את אשר ייטיבו נגן בהתאספם יחדו. אז תתהפך האַקאַדעמיא כחומר חותם לקאָנסעוואַטאַריוּם, וכל העם שומעים את הנגונים פרי מחשבות הקאָמפּאָזיטאָרים הראשונים הנודעים לתהלה. – – –

81. [להנ“ל] ג' ניסן, תרמ”ג. פעטערבורג.

– – – ביום אתמול כי יעבור יצר לפעלו חג היובל הגדול בהאַקאַדעמיא אשר זכרתי. גדול ונכבד היה החג הזה, ביום מלאת ארבע מאות שנה מעת אשר ראה אור הגביר הגדול רפאל סאַנצאָ ד' אורבינא. אין איש בתבל אשר עזב אחריו שם רם וגדול כאיש הזה הדגול מכל בני חלד. ארבע מאות שנה חלפו עברו וכמוהו לא היה ולא יהיה. ארבע מאות שנה ספו ושמו חדות באותיות זהב לנצח על לוח התולדה לדור אחרון. ארבע מאות שנה יזכיר כל איש ברגשי קודש שם הציר הנפלא הזה, אשר ברוחו הנשגב מצא כונים למלאכת השמים, ויתדות בששר מחזות שדי. ארבע מאות שנה ישתוממו כל באי עולם על יצורי כפיו החיים עוד עד היום לעינינו. שוא ירימו ראשם בגאון אדירי התבל אשר בסערתם הפכו ארץ ומדינות כחמר חותם, שוא יתפארו בעלי אוצרות אין קץ כי כל הארץ נכבשה לפניהם; כולם ספו תמו ואין זכר למו, ואם גם זכרם חי, אך כל התבל כולה לא תתעורר ביום אחד לחוג לשמם חג גדול אחר עבור ארבע מאות שנה, כאשר ראו עינינו ביום הזה לשם רפאל הציר, כל התבל כולה נמלאה רגשי שמים, רגשי אהבה וכבוד, לנפש הציר הזה המתלוננת בצל שדי במעוני שחקים. כי מה כל יופי ונשגב אם לא צל יוצר שמים בורא שחקים? ומה היא נפש נשגבה היודעת והמכרת את היופי הנשגב, ואשר היא עצמה יפה וברה, אם לא חלק אלוה ממעל? ואיפה תתלונן אחרי אשר תפשיט ממנה את חמרה אם לא בחיק שדי היוצרה וכוננה? אמנם כן! נפשך, רפאל, רחפה ביום הזה מרחבי שחק ותשלח מבטי אהבה וברכה ליצורי תבל, אשר יוקירו ויכבדו זכרך, אשר יתנו לך זר תהלה ופעליך לא יסולאו בזהב אופיר! –

ביום כ"ח לחודש מאַרט בשעה השתים עשרה בחצי היום באתי אל האַקאַדעמיא, בין יתר התלמידים, אל החג. כל החדרים הרמים והנשאים באו בעדי עדיים, ופרחים ונצנים נותני ריח עמדו בכל אפסים, גם עצים רמים הוקמו, אשר הטו צל נעים על כל אפסי החדר הגדול, אשר בתוכו היו למראה קבל עם שלשים ושבעה ציורים גדולים ונפלאים פרי הציר רפאל. עדי החדר הזה היה לפי טעם האיטאַליאַנים עם מצבות שיש מכל המיתולוגיא. בסוף החדר מול הפתח, בין פרחים ונצנים רבים, התנוססה לתפארת על בסיס יקר תמונת הציר חצובה מאבן מעשי ידי הפּראָפעסוֹר לאַוורעצקי, ועל ראשו זר־פרחים נחמד למראה. פני הציר הפיקו אהבה וגדוּלה עם קווצותיו התלתלים אשר הוסיפו לו חן. הלאה מעט מן התמונה הזאת, בסבך פרחי תפארה אשר עלו עד הספון, הופיע הציור היותר נפלא מכל מפעליו. לימין התמונה עמד שולחן יפה ועליו עטרת תפארת עשויה מרקועי פחי כסף טהור, אשר תשלח האַקאַדעמיא בשם כל הצירים מרוסיא והתלמידים, לרומא, להניח לזכרון עולם על קבר האיש הרם הזה. ולשמאל התמונה עמדה בימה לכל המטיפים הבאים לכבד זכר היום בניב שפתיהם. להקת המנגנים של הקיסר באה לנצח בנגינות, להקת משוררים של הקיסר עמדו הכן על עמדם. – כל הבית מלא מפה אל פה שרים ורוזנים לבושי מכלול, גם רבים ממשפחת הקיסר באו ובראשם הפּרעזידענט של האַקאַדעמיא, אחי הקיסר, הנסיך הגדול וולאַדימיר עם רעיתו. אך צעדו רגליו על מפתן הבית הרעימו המנגנים שיר תרועה לאות כי החל החג. אחרי כן שרו להקת המשוררים שיר איטאַליאַני נפלא. אז עלה הבמתה הקאָנפערענץ־סעקרעטאַר של האַקאַדעמיא הגענעראַל איסעעוו ואחריו הפראָפעסור הנודע לתהלה סאָלאָוויאָוו, ועוד רבים. משוררים קראו שיריהם אשר חברו לכבוד רפאל, יתר המטיפים קראו דברי ימי חייו עם יצירי כפיו, וכל העל הריעו בתרועות הידד. יותר משתי שעות ארך דבר החג, ואחרי כן שרה להקת המשוררים עוד הפעם והנאספים החלו לעזוב את האַקאַדעמיא. להקת המנגנים נצחה בנגינות כל היום, וכל החפץ הלך לשוח לקול מנגינתם בחדרי האַקאַדעמיא, אשר נפתחו לרוחה עם כל הגאַלעריות, המלאים ציורים ופסילי שיש למראה קבל עם. – בחודש אויגוּסט יקוו לכונן לשם הציר הזה מצבת־זכרון בפעטערבּוּרג. – – –

82. [להנ“ל] א' דחוה”מ פסח, תרמ"ג. פעטערבורג.

– – – אחישה הפעם להודיע לכם, כי ת"ל הצלחתי על העקזאַמען האחרון בהאַקאַדעמיא במעשי ידי, ונתכבדתי באות־עבוד של כסף מאת הפרוּפיסוֹרים בעבור פועל כפי. – – –

– – – אות כבוד זה אות לטוב הוא כי עוד תראינה עיני אותות־כבוד כאלה, בעבור עמלי וחריצות כפי על דרך חכמת הציור, אשר הקדשתי לה כל ימי חיי וכל כחות נפשי. אות לטובה הוא כי תקוותי תבאנה וכי מטרתי לא מעבר לים היא כי אם קרוב אלי הדבר, אם רק אלך באומץ רוח הלאה על דרכי, דרך הקודש, דרך החיים, ואם רק יסיר אֵל המדעים ואבי כל החכמות כל מעצור ומכשול מדרכי. ידעתי, ידעתי, הורים יקרים, כי בכליון עינים ותאות הנפש תחכו ותצפו ליום ההוא אשר אשלים חק למודי בהאַקאַדעמיא. גם אני כלתה נפשי ליום טוב ההוא, אך בכל זאת עלינו להזדין בסבנלות לבלי לדחוק את השעה, אם גן היום ההוא ירחק חק, אך בוא יבוא ב"ה. הן זה כשלש שנים אני בעיר המלוכה. שלש שנים! הן זמן כביר הוא. אך אחרי עבור השנים הן כלא היו הן בעינינו וכיום אתמול כי יעבור, ואשרי האיש אשר השנים האלה בעברן כצל השאירו לו מזכרת נצח, מזכרת אורה וטובה, אשר אתו, אתו היא כל ימי חייו. הן שלש השנים האלה עברו, ספו, אך עת אזכרה את השנים לטובה והפעולות הטובות אשר השאירו בקרבי עד כי נשתניתי לאיש אחר, אז אגיל ברעדה וכפי אשא קודש לה' שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה. – – –

83. [להנ“ל] ב' דר”ח אייר, תרמ"ג. פעטערבורג.

– – – זה כשבוע ימים אמר לי ה' ה' קויפמאַן כי חפץ הוא לראות לא רק מעשי ידי מן האַקאַדעמיא, כי אם גם פרי מחשבותי, השירים אשר כתבתי במשך השנה האחרונה. אז אספתי שירי האחרונים, וקראתי אותם בשם “שושנה בין החוחים”, לאות כי פרחי השיר והמליצה, אשר יפעה ויופי למו, היו בשנה הזאת בין חוחים וקוצים, הם המקרים והיגון אשר הכאיבום וידקרום. השיר הראשון היה “נסיעה אל אבותי”, והשיר האחרון “זכרון אבותי”. גם זה עשיתי בכונה להראות לו כי אתם הם הגיגי והגיוני וכי רוחי שואף ונכסף לראות פניכם. אל השושנה הזאת הוספתי עוד הערות גדולות עד כי היו לאגודה אחת. ה' קויפמאן קרא את כל דברי בשום לב¹¹ וכן כי לשוא ינסה לעצרני בשנה זאת, גם הבין והודה כי חוב קדוש הוא לי לנסוע לראות ולהראות, לנוח מעט מעמלי אשר לא נכחד ממנו. ולכן הואיל לענות באהבה אמן אל חפץ לבבי. – – –

84. [לה' ש. ציז] ב' אייר, תר"ג. ראדושקאוויץ.

– – – ידיד נחמד! מעיר מולדתי ינשא אליך על כנפי הפאָצט מכתבי זה. מבית אבי וחדר הורתי זכור אזכרך עוד ואחישה הפעם לערוך לפניך הטורים האלה. – – –

– – – האח, ידידי! שלש שנים חלפו עברו על כנפי העת הסב ומבלה כל, חלפו ואינן. מקרים רבים עברו כסופה על רחבי חלד, ומדי עברם פגעו בי לשבט או לחסד, אך עברו ואינן. תקוות רבות, תקוות נעימות, ראיתי עפות, עפות כצל עובר וכמו עוד תצחקנה על משבתי הלב אשר הוליכוהו שולל; אך תקוות אחרות חיש מהר תירשנה מקומן ובבתי נפשי לא ראיתי שממות עולם. השנים ספו, המקרים חלפו, גם התקוות עפו ובכל זאת לא אתאונן על השנים, לא אתלונן על המקרים ולא אטור שנאתי לתקוותי אשר עלו תהו. בעת נפש האדם מלאה ענג שמים, ענג האהבה להוריו, לידידיו ולעיר מולדתו, אז אין מקום לתלונה ולשנאה, או יושיט ידי אהבה אל כל היצור ומה גם לרעיו וידידיו תגדל אהבתו על אחת שבע. עתה לא אתאונן על כי לא ראיתי את פני אבותי שלש שנים תמימות, לא אתאונן כי לפעמים העבירוני המקרים העזים תחת שבטם, לא ארגן בסתר לבי על אשר לא נמלאו תקוותי בשנה העברה לנסוע אל אבותי, יען כי השנים האלה הוליכוני לא מעט הלאה בדרכי אל מטרתי ותשאירנה בקרבי זכרון נצח; המקרים צרפו וזקקו הלך שרעפי והגיון כנורי בכור הברזל; גם שבתי בקיץ העבר בעיר המלוכה עוד לא יעצבני, כי מצאתי את אבותי עתה חיים וקיימים, שלמים בגופם ובמאדם, ומצאתי את האהבה כאז מתלוננת בלב אוהבינו אהובינו. – – –

– – – ידידי! מקרב ולב אודך כי הואלת לשמוח בשמחתי אחרי אשר הצלחתי על העקזאמען האחרון. דבריך הנעימים והאהובים הרהיבוני ומאמין אנכי באמונה שלמה כי שמחת בכל לב ונפש; אך אחת אבקשך הפעם אחרי אשר זה כבר בקשתיך כזאת: לבלי העלני על כנפי דמיונך עד שחקים לראותני בתור ציר ראשון בתבל. רב לנו להשתעשע כילדים בדמיונות שאין להם יסוד נכון. – – –

85. [להנ“ל] כ”ז אייר, תרמ"ג. ראדושקאוויץ.

– – – הגיון נפשך חזה לך עצי מצל, פלגים יבלי מים, סבכי שיחים, מצעי דשא עשב ומסלולי תפארה הסובבים את עירנו, על ירכותיה. ברוח דמיונך האזנת קול הזמיר בדמי הליל וקול הקוקיאה לעת השחר והנשף, אף זמרת צפרים עדיך הגיעה, ובטוב לבבך תתאר לפני בימי הקיץ הבאים ימי נועם ועונג, ימי נופש ומרגוע, בבית אבותי ובחברת ידידי נפשותינו. רב תודות לך על חזיון נעים כזה. מי יתן וקם חלומך זה והיה לי למשיב נפש, מי יתן גם כן וקם חלומי לעוף אליך “על כנפי קיטור ורוח” בקיץ הזה, ותקותי תשעשעני כי בוא יבואו כל דמיוני רוחי ורוחך. – עתה אודיע לך את אשר הבטחתי זה כבר לתאר לפניך למודנו חכמת הזמרה בהאקאדעמיא: להקת־המשוררים (כאָר) תחלק לשתי מחלקות ליודעים ולבלתי־יודעים. היודעים הם אשר קריאת אותות־הזמרה (נאטען) שגורה בפיהם, ואתם יתעסק המורה ביחוד, לשנן ולסדר להם שירים ונגונים מגדולי הקאמפאזיטאָרים, גם יש ביניהם אחדים מנגנים היטב בכלי שיר: כנורות, חצוצרות, וויאָלענציעליא, ופלייטן בלוית קול הראָיאל (פיאנא), ומהם יסדו להקת מנגנים (ארקעסטער) והמורה הזה בעצמו מתעסק ג“כ עמהם לשנן להם למודיהם. והמחלקה השניה הבלתי־יודעים לקרא אותות הזמרה יחלקו ג”כ לפי קולם לארבע מחלקות. טענאר ראשון, טענאר שני, באַס ראשון ובאַס שני. ואני בין הבאַסים הראשונים אמנה. ורק שעה אחת בשבוע ילמדו אתנו לקרא אותות הזמרה גם לשיר במקהלה, ובכלל למדנו לא הרבה רק שבועות אחדים ולכן לא רבה מאד ידיעתי בחכמת המוזיק; אך בכל זאת יודע אנכי את הא"ב של הנאטען, וקורא אנכי מעט מעט. ועיקר הלמוד יהיה בתחלת השנה הבאה בהאַקאַדעמיע מחודש אויגוסט. – – –

86. [להנ“ל] ערב חג שבועות, תרמ”ג. ראדושקאוויץ.

– – – הואלת להשמיעני כי לא רק חזון רוח חזית בתארך בעט אמת את חַיַי בעיר מולדתי, את צאתי ובואי לשוחח בנאות דשא במסבי עירנו, את נועם השחר והנשף לקול הזמיר מראש אמיר, את הזכרונות אשר יעיר ויעורר בקרבי כל מחזה עין. צדקת, צדקת, ידידי! לפי ראות עיניך; אולם לבי לא כן יחשוב. מסבי עיר ראדושקאוויץ מוזרים הם לי כמסבי עיר ווארשא. עודני ילד ישבתי בעירי אך לא יצאתי לשוח, כי ההיה כדבר הזה או הנשמע כמהו בימים עברו, זה כחמש עשרה שנה, כי יסכין ילד לעזוב את בית כלאו, את חדרו הצר והאפל, לצאת לשוח בגנים ולרעות שושנים, לראות תכלת השמים ולשאוף רוח צח שפים? ואף כי אנכי אשר אז לא הרהבת בנפשי עוז לשים רגלי כאילות ולרוץ כצבי על הרי בתר, כילדים אמיצי הבל בדור החדש הזה. גם אחרי אשר ימי ילדותי נגוזו וחלפו כצל עובר וגלי החיים טלטלוני טלטלה גבר להתגולל תחת שואה בבתי הישיבות כמינסק, גם אז לא הרחקתי צאת מארבע אמות של הלכה (ג"א אנחה) מסבי עיר מולדתי כלא היו בעיני. מוזר הייתי למיודעי ונכרי לבני עירי. ואחרי אשר החל הרוח החדש לפעמני, אחרי אשר הדר הטבע לקח לבי נפלאות התולדה משכוני אחריהם בקסם יפים, אחרי אשר כספר נגולו לפני השמים וכל צבאותיהם, הארץ וכל אשר עליה, ושפת הבריאה לא ידעתי עד הנה – שמעתי, אז נמצאו לי כדבר בעתו מסבי עיר ווילנא, עיר חפצי־בה, הנפלאים והמהוללים. וכגל כבד פרץ שם רוחי הכלוא ויהי לפלג נובע, ורגשות חדשים, רגשי חן ויופי, מלאו בתי נפשי. –

אמנם כל הדר הטבע ורבבות צבאיה הנפלאים יבולו ויאבלו ויעטו מעיל תוגה גם יהפכו לתהו, לולא יאציל האדם, איש־רוח־חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אֹמר ודברים, ישים על יפים נוספות מִיפִי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר. לולא הרגיש האדם רגשות יופי ונשגב, רגשות קודש גם רגשי אהבה, כי אז חשך השמש בצאתו ושק הושם כסות הדמים; אז תאבל מלכת־הליל בעריפיה וככבים יאספו נגהם, אז יהיה קול המזמר־בליל כקול הסירים תחת הסיר. השמש בהודו על כפת השמים, המעולפים בשלל צבעים, – הוא סמל דמות היופי והנשגב; ירח בהיר בין ככבי ספיר על תכלת שְמֵי־לַיִל, – הוא סמל דמות הקדושה והטהרה, ונעים קול המזמר־בליל עם נְוַת קנו בחצי ליל־האביב, או לנגה הצפירה, – הוא סמל דמות האהבה בתענוגיה. רק האדם המרגיש יופי ונשגב, קדושה וטהרה ואהבה בתענוגיה, רק הוא יבין סוד שיח אֵלַי־הטבע אלה: יתפעל ויתרגש לראות בצאת השמש בגבורתו על שפרירי שחקים; כל בתי נפשו יקדָשׁו בלכתו לשוח לנגה הירח בדמי הליל, ולבבו יחוש אהבה ונֹעם־עדן בשמעו קול הזיר נותן זמירות בלילה. – ואת כל אלה מצאתי בעיר ווילנא. הטבע דברה אלי שם בשפה ברורה, יען כי אוהבים ורעים נאמנים התהלכו אתי; שמה ראיתי והרגשתי גם יופי, גם קודש, גם אהבה. – – –

– – – כי אמנם האהבה שמה חותמה על “כל בד וכל ענף”, וגם אחרי עבור ימים רבים עוד שמעתי קולה מתהלך לרוח היום על הר נשפה, האזנתי הגיונה בצלצלי תרועת תזמיר, ואבין הגיגה בלחש הגלים הקלים עלי פלג זך. אמנם היביעו לי גם מסבי עיר ראדושקאוויץ זכרונות כמו אלה? לא אחד! אלמים הם ההרים והבקעות, הנהרות והיערות. גם קול הזמר מוזר הוא לי וכמו לא לי ינעים שירתו, כי אם למכיריו ומיודעיו מכבר אשר בסביבות מעונם יקנן. ואם יש בכח הטבע לפעול על רוחי ולהעיר בי רגשי־טוֹהַר ונוֹעַם כי אז רק בצלמם הנוכח יעשו נפלאות, אך לא בקסם צלמי תמונות העבר. ומי לא ידע כי תמונות העבר, אשר נעלן בכח דמיוננו מתהום הנשיה, מעולפות יפעה ויופי וזוֹהַר־אֹשֶר רב יתר מאד מהתמונות אשר עינינו לנכח תבטנה? מי לא ידע תמונות־הציור בתמונות הדמיון או הזכרון ירהיבו עינינו בקסם יפין והדר תפארתן רק בהביטנו עליהן ממרחק? החוֹמֶר אשר ממנו נעשו כַוָנים למלאכת היופי יסתר מנגד עינינו, ולפנינו חזון־רוח, מחזה־שדי! הזכרונות! מה רבתה אהבתי אלימו! אך פה אין זכרונות, אין עבר, רק הוֶֹה. – – –

87. [לה' א. ל. שיינהויז] א' תמוז, תרמ"ג. ראדושקאוויץ.

עד היום האמנתי אמונה אומן בכל דברי המשורר הנשגב פושקין, ולא הרהבתי בנפשי עוז להרהר אחריו. אמנם מכתבך הנעים, מכתבך היקר והאהוב לי, אשר הגיעני היום הטיל ספק לחשוב גם על המשורר הזה, כי לא כל היוצא מפיו הוא אמת וצדק. הן בשירו “הַהֵד” יסיים דבריו:

תַּקְשִׁיב גַּם תַּאֲזִין בַּגַּלְגַּל קוֹל רַעַם,

קוֹל סוּפָה וּסְעָרָה, קוֹל גַּלֵי זַעַם,

קוֹל קַרְנֵי הָרֹעִים, קוֹל הוֹלֶם פַּעַם,

גַם לַעֲנוֹת תִּתְעוֹרֵר;

רַק קוֹלְךָ, הֵד־הָרִים, יַעֲלֶה בָתֹּהוּ!

רַק לְָךְ אֵין מַקְשִׁיב, אֵין עוֹנֶה… כָמֹהוּ

גַם אַתָּה הַמְשׁוֹרֵר!…

ואתה הן עניתני בהֵד נעים לקול שירי המזער! אין זאת, אמרתי בלבבי, כי אם גם עליך יסבו דברי פושקין. גם אתה כההד תענה בקול לקול האהבה בהדר. – – –

– – – ורק שתומי עינים אטומי לב לא יענו לקול המשורר, כאשר גם ההרים והגבעות, העצים ושיח השדה לא יענו לקול ההד. ההד הוא רוח החיים והמה נעדרי־חיים. כן גם המשורר הוא רוח החיים בתבל ויענה בהד־האהבה לקול לב טהור, ורק אנשים חסרי־רגש ונעדרי חיים יעמדו מנגד ולא ישיטו לו יד אהבה, ואמנם לב רגש לא יאבד טובה הרבה אם גם חיים־מתים כאלה לא יערכוהו… אמנם אשרי האיש אם קול לבבו ימצא מסלות ללב טהור, אז יענה ההד בהוד והדר, וברבות הימים יתלכדו הקולות האלה למנגינות־נועם על מיתרי כנור האהבה, מנגינות־שמים אשר רק שרפי־יה ינצחו בהן למלך הכבוד, אשר רק יודעי אהבה יאזינון ויבינון… וכל ההמון הזה ההולך וסוער סביבנו עד נצח לא שמע אף שמץ מנהם, ומעטים מאד יחידי סגולה אשר נפשותיהם תשאפנה מרום ושמה ימצאו מקור כל עונג, חלף תענוגי החיים אשר בעפר יסודם, הנשארים למבקשי חיים בחיי־ארץ. – – –

– – – מה שלומך, ידידי? ומה העיר אשר אתה יושב בה? מה יספרו לך זקני הטבע ואלי היער המתלחשים בסוד שיח? ומה תשמיעך המית גלי הים אשר שיבה חופפת עליו? מה האנשים אש ביניהם תתהלך, ומה המה הפרחים ופרי עדנים אשר תקטוף בפרדס הספרות וגן המדעים? – – –

88. [להנ“ל] י' אב, תרמ”ג. ראדושקאוויץ.

– – – בעיר העליזה ווארשא שבעתי עונג ונעם חדשים לרגעים – – –

– – – ראיתי כל שכיות החמדה אשר בהם תתפאר בירת פולין, ועיני לא שבעו לראות הדר היכל ה' החדש הבנוי לתלפיות, ועבודת־אל אשר בקודש יסודתה והוד והדר שוו עליה. להקת מנגנים בכלי שיר הנעימו מנגינותיהם בבקר בבקר, ואזני הקשיבון בצאתי לשוח לשאוף רוח צח בין שדרות עצי מֵצַל. אוהבים פקדוני לרגעים וכל משאלות לבי מלאו. – – –

89. [להוריו] כ“ח מנחם אב, תרמ”ג. פעטרבורג.

– – – הצלחתי ת“ל על העקזאמען ביום ד' העבר וגם היום, ועתה עוד נשארו לי שני עקזאמענים ביום ב' הבע”ל וביום ה' הבע"ל. קשה היה עלי הדבר ללמוד עתה את כל אלה. כי היום עמדתי על המבחן בשפת צרפת, אשר לא למדתי עד הימים האחרונים כי אם מעט מזעיר. ואקוה כי אגמור בכי טוב גם יתר העקזאמענים. – –

---

90. [להנ“ל] ה' אלול, תרמ”ג, פעטערבורג

– – – ביום אתמול גמרתי את העקזאמען האחרון. ביום ו' העבר, וביום ב' העבר וגם ביום אתמול היו עקזאמנים שונים והצלחתי על כולם. – – –

91. [להנ“ל] כ”ד מרחשון תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – אבוא הפעם לתאר לפניכם בעטי את החג־השנתי מן האקאדעמיא. אם אמנם כי לא הפעם הראשונה תחוג האקאדעמיא את חגה, אך עד היום לא נגע אלי כבשנה הזאת, אשר גם אני הייתי מן הנהנים מזיו כבוד החג ומיקר תפארת גדולתו, אשר לא נהיה ולא יהיה כמוהו בשארי בתי המדרש הגבוהים. כי האקאדעמיא מלבד כי עומדת היא תחת השגחת אחי הקיסר הידוע למלומד וחכם, ויודע לכלכל משרתו שתהא תפארת לכבודו הרם, עוד היא עולָה על כל בתי המדרש, כי מקדש החכמות היפות היא (דער שיינען קינסטע) אשר בכללן הן: מלאכת הבנין¹² חכמת־הציור¹³, ויצירת פסל¹⁴, וכל אחת מן החכמות היפות הללו פזרה מלא חפנים הוד והדר בכל עבר ופנה, ועל תפארת הבנין והדר חדרי האקאדעמיא הנפלאים שתו עוד הנה נוספות מפרי כפיהן ותיצקנה רוח חן ויופי על כל אפסים, המלאים יצורי כבירי הרוח וחכמי החרשים; ועיני כל באי הַבַּיִת הגדול הזה לא תשבענה מראות כל יפעתו וכבוד עשרו בציורים ותמונות שיש, וכל מורשי לבבו ירחשו כי בא אל היכל החכמה פנימה. אך ביתר ימי השנה לא יפתחו כל חדרי האקאדעמיא וכל הגאַללעריות, רק אחדים מהם, אשר גם המה יעירו רגשי תמהון בלב באי שעריהם. אולם ביום הזה דלתות נפתחות לרוחה וכל היציעות והתאים הנשאים והרוממים יבואו בעדי עדיים וְיִמָלְאוּ בפרי תוצאות תלמידי האקאדעמיא במשך השנה (האקאדעממיא תספור שנתית לא לפי מנין האזרחים, כי אם מיום 4 עד יום 4 לחדש נאיאבר). מכל אלה נקל להבין, כי לשוא יעמלו יתר בתי המדרש לפאר חגיהם כהאקאדעמיא המלאה פאר גם תמיד; גם מי עוד ידע לברא כל יופי ויפעה כהַציָרים, כהני אלהי היופי והנשגב?

מן כל חדרי האקאדעמיא הכי נכבד הוא חדר־האספות (קאנפערענץ־זאַלל) ונקרא גם בשם “החדר־העגול” – כי עגול הוא וכפָּתו רמה ונשאה מאד – ונשקף אל פני הנהר הגדול, נהר נעווא. חלונותיו שקופים ורמים ואטומים ביריעות משי ועליהן מצוירות תשע האחיות הנודעות בשם “מוּזען” המושלות על תשע החכמות והלמודים. וקרני השמש תפזנה בעברן מבעד להיריעות האלה ותמלאנה את הבית אור יקרות וצבע רקמתים. סביב סביב תראינה תמונות מלכי רוסיא משוחות בששר, אשר התאמצו להגדיל את החכמות היפות ולהאדירן. ובתָּוֶך תעמוד תמונת יעקאטערינא השניה מאבן שיש ובידה המאַניפעסט לבנין האקאדעמיא, כי היא יסדה וכללה את הבית הזה, ועל שלחן יקר בתיבת זכוכית מונח הספר הכולל בתוכו התקנות והמשפטים הערוכים מפיה אשר על פיהם תכונן האקאדעמיא. הספר רצוף זהב מחוץ ורב הכמות הוא מאד. באמצע החדר אצל התמונה הזאת ערוכה במה למקרא החשבון השנתי. אל החדר הזה תובילנה שתי מעלות רחבות מן המבוא הראשי. ביום ד' גאיאבר התאספנו כולנו, מקבלי אותות הכבוד, ובינינו גם הזוכים באותות כבוד של זהב, בשעה העשירית בבקר; והמשגיח על הקלאַססים לבוש בבגדי יו"ט, הוביל אותנו בסדרים אל חדר־האספות, ולכל אחד מאתנו נתנו כסאות כבוד לשבת ממול המקום המיועד למושב הפרעזידענט. ואחרי אשר ישבנו כולנו על מקומותינו פתחו שערי הבית משלשה עברים ויבאו כל עדת הפראפעסורים והחרשים והצירים יושבי עיר המלוכה, ורבים משרי המלוכה, וכל הסופרים והמליצים, כולם לבושי מכלול, וחברים של האקאדעמיא וביניהם גראַפים ובאַראָנים, ולכולם הראו את מקומם על כסאותיהם העומדים בחצי עגול. אחרי כן באו כל תלמידי האקאדעמיא וימלאו את הבית סביב, סביב מפה אל פה. וההמון הלך הלך ורב עד השעה השתים עשרה. קול צלצל פעמון בשר כי הפרעזידענט בא אל האקאדעמיא במרכבת כבודו. ופתאום השלך הז, והקאנפערענץ־סעקרעטאר נתן אות אל להקת המנגנים מחצר המלכות, ויחצרו בחצוצרות ובכל כלי שיר, ולקול מנגינותיהם הופיע הוד כבוד אחי הקיסר בלבוש מלכות, בלוית הרעקטארים של האקאדעמיא אשר קבלו את פניו בבואו בשערי הבית ויובילוהו למקום כבודו. כל ההמון עמד על רגליו עד אשר לקח מקומו בראש האספה, ממול תמונת יעקאטרינא, ולפניו עמד שלחן ועל קערת כסף הזהירו המעדאילליות לימינו ושמאלו ישבו שני הרעקטאָרים של האקאדעמיא, שניהם ישישים נכבדים בכל לבושי תפארתם ואותות כבודם. המנגנים החשו והקאנפערענץ־סעקרעטאר קרא מעל הספר חשבון מפעלי האקאדעמיא במשך השנה וכל השנויים אשר יצאו בה לפעלם, ובהזכירו שם הרעקטאָר המנוח יָרְדַן אשר נפקד מאתנו בשנה הזאת, עמד הפרעזידענט ברגשי כבוד לזכרו ויקומו כולם איש ממקומו, עד שָב וַיֵשֶׁב על מקומו. אחרי כן קרא שֵׁם איש ואיש הזוכים באותות כבוד וכל אחד נגש אל השולחן והפרעזידענט הושיט לו בידו אות כבודו, וכן קבלתי גם אנכי את המעדאַיללע. הסדר הזה נמשך עד חצי השעה השנית ואז גמרו סדר הישיבה, והפתחים נפתחו לרוחה אל הגאללעריות. המנגנים הריעו שיר ולקולם עבר הפרעזידענט בכל חדרי האקאדעמיא לראות פרי הצירים והחרשים תלמידיה, ואחריו המון חוגג. ועד השעה הרביעית הטיבו נגן ובכל קצוי הבית הגדול אורה ושמחה. – – –

– – – גם אודיעכם כי הכינותי מאמר חדש בשם “העינים וחכמת הפרצוף” ובימים האלה אשלחנו ל“הצפירה”. את המאמר הזה העתקתי מתורת הפראפעסור לאנדצערט המורה חכמת הנתוח בהאקאדעמיא שלנו. ובלי ספק ידפיסוהו. – – –

92. ה' דחנוכה, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – אודות העקזאַמענים בימים האלה עלי להודיעכם כי זה כשבוע התקררתי ומצות הרופא חזקה עלי לבלי לכת לאקאדעמיא (כי הימים בפה עתה ימי קור וערפל כבד, שלג וגשם חליפות, ואויר כזה איננו טוב לבריאות האדם) ולבל אעמול הרבה במלאכתי. לכן אני מוכרח עתה לשבת בביתי, ולא אעמוד בכל הבחינות (עקזאַמען) אשר תהיינה בימים האלה. על שלשה העקזאַמנים הראשונים הצלחתי, ואחרי כן חדלתי ללמוד ולנדד שנה מעיני בלילה כדרכנו תמיד לפני העקזאַמנים, ושמירת הבריאות קודמת לכל דבר. ואת העזאַמענים אוכל למלא בחודש מאַי הבע“ל, ובאופן האחרון בחודש אויגוסט הבע”ל. וזה הוא חסרון אשר יוכל להמנות ולהתמלא. אמנם אם אקלקל בריאותי אז יכבד אחרי כן לתקן את המעוות הזה. ועתה בהיותי זהיר, כבר הוטבה בריאותי וכמעט שבתי לאיתני והשעול עזבני. – – –

93. [להנ“ל] כ”ו טבת, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – מצב בריאותי ת“ל עצהיו”ט. ה' קויפמאן הוסיף לי בימים האלה על פרסו למען אוכל לשוב לאיתני כבתחלה, לבלי לצמצם בהוצאות מחיתי. הלמודים בהאקאדעמיא החלו ביום ב' העבר. ביום ו' העבר הי' בהאקאדעמיא חג־ערב גדול בפני הפרעזידענט וולאדימיר. וביום 22 יאנואר יהי' עוד הפעם חג־ערב ואז נשיר יחד במקהלות, ולכן אנחנו מכינים את עצמנו עתה עתה בערב אחרי עת הציור בהקלאססים, ולזה בא אלינו מורה אחד בחכמת הזמרה מאת המקהלה אשר בארמון המלך. – – –

94. [להנ“ל] כ”ט טבת תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – עוד מיום ו' טבת, אשר שלחתי לכם מכתבי, שבתי לאיתני, וכאשר התחילו ביום ב' שבוע העבר הלמודים בהאקאדעמיא כבר החלותי ללכת ללמוד ולעשות ככל יתר התלמידים, וגם שכחתי את השעול אשר פגעני אז. לדאבון רוחי ראיתי כי מנוחתכם נגזלה ולבכם הטוב יחרד לשלומי על בלי מה. – – –

95. [לה' ש. ציז] כ“ט טבת תרמ”ד. פעטערבורג.

– – – ראשית כל עלי להודיע לך,יקירי, כי כבר שבתי לאיתני הראשון, ולא ארגיש כל מכאוב. ומאד מאד אודך מקרב ולב על כי כה תקח חלק בצערי, ולכן עליך תהי החובה לקחת תמיד חלק בשמחותי אשר אקוה עוד להשיגן (אף אפס קציהן) בארצות החיים; אך בכל זאת עודני שותה בכל יום מי־מרפא כפי מצות הרופא, והשתיה כדת הזאת תתארך עוד חודש ימים. הרופא הוא בן ה' קויפמאן, אשר הייתי אצלו פעמים אחדות, ועצתו אמונה כי בראשית ימי האביב עלי החובה לנסוע לעיר מולדתי לשאוף בימי הקיץ רוח צח בחיק התולדה, ולא את האויר המשחת אשר בעיר הבירה. ולפי דבריו שגיתי גם אשר לא נסעתי בכל קיץ וקיץ עד עתה, כי רק האויר של פ“ב היה בעוכרי. ושכחתי על עצתו זאת, כי כדברים האלה ידבר עם אביו איש חסדי ואז לא יפריעני עוד מנסוע הקיץ הבא אי”ה, וכן דברתי עם ה' קויפמאן (אשר שב מנסיעותיו) והוא מספיק לי עתה די צרכי למען אוכל לקנות כל הנחוץ לי מבלי מעצור. ואמנם מרגיש אנכי כי המים המינעראליים האלה הם טובים לבריאותי.

– – – ות“ל כי בכל ימי שבתי בפ”ב רק עתה דכאני מעט הקלימאַט בפה, תחת אשר רבים לא יוכלו נשוא אותו אף ימים אחדים, ועתה כבר הנני כאחד האדם, ומיום ב' העבר החלותי ללכת להאקאדעמיא ללמוד לעבוד עבודתי מבלי מפריע. – – –

96. [להוריו] ד' שבט, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – ידידי ש“צ כותב לי במכתבו כדברים האלה: “מאמרך לא יראה אור בהצפירה כדברי חז”ס אלי אמש, מאשר טוב הוא עד מאד ולא לישראל הוא, ולא רבים יבינוהו כי נשגב הוא”. אנכי לא אצטער על כי לא ידפיס חז“ס את מאמרי, באשר יודע אנכי כי טוב הוא, ויבוא עתו לראות אור במכ”ע אחר. וברצות ה' דרכי אעש טעמים עוד כאלה וכאלה, אשר לא יבושו גם להיות לספר מיוחד. אך נפלאתי על משפט אשר חרץ חז“ס, כי אחרי אשר טוב הוא מאד לכן לא לישראל הוא! א”כ חלילה לישראל לאכול בשר ומטעמים כי טובים הם מאד, ורק לחם ובצלים יכלכלו קֵבתם. חלילה לישראל מרדוף אחר האשר כי טוב הוא מאד, ומקומו בשפל המדרגה אחורי התנור והכירים. משפט חרוץ! – – –

97. [לה' ל. שיינהויז] ט“ז שבט, תרמ”ד. פ"ב.

– – – מטרת כל מאמרי ע“ד חכמת הציור וכדומה הוא רק להעיר בלב בני עמנו רגש האהבה להחכמות היפות, להפיץ הידיעות האלה ברבים, ואמנם רבים, רבים מאתנו, אשר לא ידעו עוד מאומה מחכמת הציור, לא יבינו מאומה לא מטרת מאמרי “העינים” ולא תכונתו. אולי צדקו, כי עוד לא הספיקה השעה לדבר על אודות ענינים כאלה, וטרם זה עלינו להפיץ דעת החכמות היפות ע”י מאמרים קלים, וביותר להוכיח כי הדבר נוגע גם לנו. כי עוד לא חדלו בני עמנו לבקש בכל דבר תועלת גשמית וביותר תועלת לאומית, מבלי דעת כי ישראלי הן אדם הוא, ובאשר הוא אדם בעל שכל וכשרון עליו לאהוב כל החכמות והמדעים, גם אם אין להם סמך וסעד בלאום הישראלי. באשר הוא אדם בעל נפש עדינה עליו לדעת גם מן היופי והנוֹעַם, לראות פלאות הבריאה ומפעלות האדם גם בארץ, לא רק בשמים. והנה “הצפירה” מצאה לה עתה מהלכים ביותר בין המון העם, ובאשר חז“ס לעת זקנתו אחז דרכו דרך הקודש, לכן יאספו גם רבנים רבים את מכ”ע. ולצחוק היה לי פעמים רבות לקרות ב“הצופה” דברי אחד הדרשנים המוכיחים בערים הקטנות. ובאמת הן רבנים והמון העם יביטו בתמהון: מה ליופי ולנשגב במכ“ע עברי? הנכון לאדם להביט בעיני חברו ולשפוט על מזגו? הנכון להגיד לצעירי ימים כי יש בעינים יופי וקסם נפלא…? הנכון להביא לעדה דברי משוררים משירי־אהבים…? וכדומה. מסבה הזאת שב חז”ס מדבריו ויפחד להביא דברים כאלה במכ“ע הקדוש. כי בהיותי בווארשא הגיד לי בעצמו כי מעת אשר פרצה המחלוקת בינו ובין מו”ל “השחר”, מצא לו כשתי מאות קוראים מכת האורטודוקסים. מסבה זאת יחדל ג“כ לדבר ע”ד ישוב ארץ ישראל בעת הזאת, טרם נשמע קול השופר הגדול לחרותנו. – – –

98. [להוריו] י“ב אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.

– – – אצל ה' קויפמאן הייתי בימים האלה לפעמים לא רחוקות ויתיעץ עמי על אודות ענינים שונים. וכתבתי לו הקדמה לאספת חבורי המשורר יהודה ליב גארדאן אשר הוציאו לאור על חשבונם, ולא אדע אם ידפיסוה. כי גם הד“ר קאַנטאָר ועוד כותבים כזאת אחרי כן יבחרו. וגם כתבתי לו מאמר ע”ד העתקת התלמוד לשפת צרפת אשר הוא עוסק בזה. – – –

־ – – צר לי, כי ה' קויפמאן עומד מנגד לרעיון ישוב ארץ ישראל, תחת אשר הרעיון הזה מצא מסלות בלב גדולי עמנו וכל המשכילים. – – –

99. [לה' ל. שיינהויז] י“ב אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.

– – – דע נא, יקירי, כי מחשבות שונות תעלינה לפעמים גם על לבבי, אך טרם אוציאן חוצה על הגליון עלי לשקלן בשקול הדעת לראות אם תוכלנה לצאת לפעולת ידים. לוּא הייתי חפשי מכל מלאכה ועבודה, כי עתה אחרת דברתי עם בת שירתי, אבל עתה זנחתיה, כי אדם אנכי ולא אוכל למלאות כל רעיוני רוחי כאחד. ובעת אשר אני לומד אז לא אציר, ובעת אשר אציר אז לא אשיר בשירים, ובעת אשיר אז עלי לעזוב גם הלמודים גם חכמת הציור. ומה אוכל עשה? תקותי רק כי ככלותי חוק למודי באקאדעמיא אז אמלא את אשר חסר לי עתה. – – –

100. [לה' ש. ציז] כ“ח אדר, תרמ”ד. פעטערבורג.

– – – בכלל צר לי לראות כי עוד בני עמנו דורשים מכל חכמה ומדע וכשרון רק טובת עצמם, וכל דבר אשר לא יביא להם תועלת מצד הלאום היהדות (אף כי מועיל הוא מצד השכל האנושי) יחשבוהו למותר. הן יכולתי לשאול: האם רבות כתב שיללער מחיי הלאום האשכנזי בכל ספריו? הן רוב ספריו ושיריו לקוחים מחיי עם אחר, ובכל זאת מי יפגום עבור זאת בכבודו? זשוקאָווסקי הרוססי שאב רק ממעיני משוררי עם אחר, ובכל זאת מי יאמר כי לא משורר רוסי הוא? בלי ספק פושקין נעלה עליו, אך הן לא כל איש זוכה עטרה כזאת? יש רגעים אשר המשורר בעצמו ירגיש כי טוב לו ללכת בדרך אחרת, אך אין אונים הוא לשנות את כשרונו והלך רוחו. בעת אשר בלב הייגע נתעורר רגש הלאום, מקור מוצאו, אז יכל לקרא: סורו מני, שירי רומא! תנו לי כנור דוד ובשם הללויה אשפוך לב ונפש! אמנם לבו וראו: הרבים הם שירי הללויה אצלו? האם לא שב עוד שיר לכבוד… לכבוד חזיוני רוחו? – – –

– – – בלי ספק קראת את במכ“ע “המליץ”, “ויידישעס פאָלקס־בּלאַטט” ע”ד החג אשר חגגו פה בשושן־פורים, וגם אני הייתי שם. ומחזה גדול נכבד כזה עוד לא ראיתי, כי היה חג יהודים במלא מובן המלה, וכל תלמידי בתי המדרש הגבוהים והאוניווערזיטעט התאחדו כאחים לטובת ישוב ארץ ישראל. כל הנאספים מלאו רגשי לאום ויהדות, ובעליצות נפש שמעו שירי פרוג ושירי י"ל גארדאן, ובקול הידד וביס! הרעישו כל פנות הבית. המשוררים גארדאן ופרוג יצאו על הבמה פעמים רבות לעליצות רוח כל הנאספים אשר הנחילום כבוד רב. בעת המחולות נאספו הסטודענטין לאולם אחר, וישירו שירי־לאום בשפת עבר ושזארגאן, ועל כפים נשאו את הארטיסטים וישקו אותם, ולעליצות רוחם לא היה קצה, ויעלו את ציון על ראש שמחתם, ויקראו: יחי היהדות והאחדות! ששון נפש היה לראות אספת עברים גדולה כזאת לתכלית קדושה, וסדר ומשטר שררו מתחלה ועד סוף, וכולם שבו לביתם שמחים וטובי לב, כי אות טובה ראו ותקוות לימים יוצרו. הגבירים אמנם לא היו שם, אך ה' קויפמאן היה. בכלל הוא עתה מן הראשונים המתעסקים בזה לטובת ישראל, וזה ישים לו כבוד. – – –

101. [להוריו] ט' ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – עתה אני עורך אליכם מכתבי זה להודיעכם חדשה אחת אשר נהיתה אצל תלמידי האקאדעמיא היהודים ואשר אני גרמתי לזה. והיא: אחרי אשר קראתי במכ“ע כי החברה “אוהבי ציון” בווארשא הדפיסה תמונת פני משה מונטיפיורי ברוב פאר והדר (את התמונה הזאת ראיתי ולא הפיקה ממני רצון והפריזו על המדה בשבחה במכ"ע. והתמונה אשר צוה להדפיס במחברתנו תהיה טובה ממנה) והשכר ממנה הקדישו לטובת ישוב ארץ ישראל, עלה רעיון בלבבי לעורר את תלמידי האקאדעמיא היהודים לעשות גם הם מה ליום חג היובל הגדול, בעת מלאת מאה לחיי השר הצדיק הגדול משה מונטיפיורי, אחרי כי בעניני ציורים הן יתר שאת להם על איזה צַיָרים בווארשא, אחרי אשר מרכז הציור הוא פ”ב. ולכן עלה בדעתי להוציא לאור תולדות חיי השר יחי' בשפת קודש עם ציורים (אילליוסטראַציאָן) להיות חבור יפה אף נעים ולהדפיסו ליום חג היובל בחודש חשון הבע“ל והשכר ממנו נקדיש ג”כ לטובת עניי בני ישראל על אדמת הקודש, לתמוך בימינם שם למען יוכלו לעבוד אדמתם ולמצא מחיה. ואחרי אשר המטרה נכבדה, גם אחרי אשר כל איש ישראל בכל קצוי ארץ מלא אהבה וברכה לשם השר משה מונטיפיורי, לכן בלי ספק ירבו אז הקונים חבור נחמד כזה ויביא שכר רב.

כבד היה עלי הדבר לעורר את תלמידי האקאדעמיא לדבר הנכבד הזה, כי מאז איש לעברו תעו ואין אחדות ושלום ביניהם, ואחדים לא ידעו עד מה מכל הנוגע ליהודים וליהדות; אך בכל זאת הצליח בידי לעוררם לדבר מצוה זאת, וביותר את המצויים בהאקאדעמיא (כי לא כולם מוכשרים להביא תועלת בחבור זה) ועתה כולנו בנפש אחת ובדעה אחת מתאמצים להגיע אל מחוז חפצנו ולהוציא לאור החבור הזה, וחדשה תהיה בשפת קודש בהיות שהספר עם ציורים ממפעלות השר מונטיפיורי אשר ינעם לכל איש ישראל והביט עליהם. מובן מאליו כי מלאכת כתיבת תולדות ימי חייו קבלתי עלי, כי זולתי אין בהאקאדעמיא מי שיכתוב בשפת עבר. ואנחנו חפצים כי כל החבור יהיה יליד תלמידי האקאדעמיא ולא יתעב זר בתוכנו, ונקריב עקזעמפליאר אחד מהודר לכבוד השר לאות תודה ואהבה מאת תלמידי האקאדעמיא העברים. ידעתי כי מלאכה כבדה עמסתי עלי, אך אקוה לאל כי יצליח בידי להוציא מתחת ידי דבר מתוקן, ושם השר יאמץ כחי להחל ולכלה מלאכתי. ואף כי יש דברי ימי חייו באיזה ספרים. וכן כתב ה' סאקאלאוו בהצפירה תולדות מונטיפיורי, אבל כולם לא יצלחו לנו, כי עלינו לכתוב תולדות ימי חייו שתתאמנה עם הציורים, ולהאריך במקום במקום שקצרו אחרים ולקצר במה שהאריכו. כמו כל מה שכתב ה' סאקאלאוו ב“הצפירה” ע“ד מצב ב”י באנגליא מאז ועד היום וכל עניני הפאליטיק הם למותר לנו, וטוב יותר לכתוב באר היטב מפעלות האדם הגדול הזה וכל מסעותיו הנעימים לקוראים. ואודות הענין הזה הייתי אצל צעדערבוים ויקבלני באהבה ודברתי אתו כל הערב כארבע שעות. והוא מלא שמחה מן הרעיון הזה ויבטיח לעשות לטובתו כל מה שיוכל, ובדבר הוצאות ההדפסה אמר כי אף אם תעלינה ההוצאות עד לשני אלפים רו“כ (כי חפצו להדפיס על ניר יקר עקזעמפליארים רבים מאד), בכל זאת בטוח הוא כי הריוח יהיה כמה פעמים ככה, ואם רק יהיה כל דבר נגמר, התולדה כתובה וציורים עשוים – אז בטוח הוא כי הגבירים יתנו על הוצאות ההדפסה ולא יתנו לחבור כזה לבלי ראות אור. כן הבטיח לדבר עם אחדים היכולים להועיל לנו בדבר העתקת הציורים במספר רב וכדומה. רק צר לנו כי לא עלה הרעיון הזה כבר, יען כי עתה נשארה עת מעטה עד חג היובל, כי לערך בחודש אלול כבר עלינו להוציא לאור את החוברת הזאת ולכן נהיה מוכרחים למהר במלאכה. אמנם העכוב היותר גדול הוא כי אין לנו חומר לבנות ממנו את הבנין הזה, היינו: נחוצים לנו ציורים ותמונות פני כל האנשים אשר נסעו אתו במסעותיו וספרים רבים אשר נכתבו אודותיו להוציא מכל אלה את הנחוץ לנו. וכל הדברים האלה נחוצים לנו באיזה עקזעמפליארים, למען אשר נוכל לתת לכל העוסקים בזה למקרא כל דברי ימי חייו, אשר בלעדם לא יוכל להוציא מחשבותיו בציור. לכן אחלה פניך, אבי, לשלוח לי את הספר “נסיעת מונטיפיורי למאראקקא” בזשארגאָן שיש אצלנו, כן את הספר “חמת דמשק” מאת מרדכי אהרן גינצבורג, כן אולי תוכל להשיג ספר “אֹרֵחַ” (לא אדע שם המחבר) ע”ד נסיעת מונטיפיורי לרוסיא ושבתו בווילנא. ובכלל כל מה שתוכל לשאל מהנוגע לדברי ימי חייו, ואחרי כן אשיב כל דבר בתודה.

כן תבקש מאת ידידנו ה' אברהם סאכאר כי יואיל לשלוח מאת הנמצא אתו תמונות פאטאגראפיות של מונטיפיורי, ד“ר לעווי, קרעמיא, וכדומה הנוגעות לנו, ואשיבן אליו נקיות בלי כל פגם. אף כי אשיג גם בפה איזה ספרים ותמונות, אך לא למותר יהיה אם יהיה יותר. את כל אלה תוכל לשלוח ע”י הסטודענט אם רק יסע בקרוב לפה. אולם אם עוד יתמהמה שם זמן רב אז תשלח על ידי פאסט. אף כי העסק הזה יפריעני ממלאכתי איזה עת, אך כבר אמרו חז“ל “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש” והדבר הזה, אם רק יתן ה' כי יצא לאור כאשר נקוה, אז מלבד טובת הכלל יהיה עוד לכבוד לכל תלמידי האקאדעמיא היהודים. והוא דבר שהזמן גרמא ואין באפשרות להניחו לעת אחרת. ואחרי אשר כבר גמרנו בדעתנו לגשת אל המלאכה עלינו להשתדל לגמור אותה בכי טוב, ולא להשאר על אם הדרך. – אקוה לתת מודעה בהמליץ ולבקש מכל איש לשלוח להרעדאקציע מכל הנמצא אתו ציורים ותמונות הנוגעים לחיי השר נ”י ואז אקוה כי כל איש המכיר ערך הדבר הזה לא יחדל מלשלוח כל מה שיוכל, וביותר אחרי אשר נשיב לו כל דבר בלי מגרעת. אקוה עוד לדבר אודות זאת עם ה' קויפמאן. –

ה' ארז בקש ממני לכתוב לפעמים בהמליץ. כן בקש ממני למסור לידו את מאמרי “העינים”, ואחרי אשר אין עתותי בידי לכתוב אותו מחדש לכן אם תחפצו תשלחו לי מה ששלחתי אליכם ביחד עם יתר הדברים אשר תשלחו. וכפי חפצכם תעשו.

102. [להנ“ל] י”ג ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.

– בשבוע העבר שלחתי אליכם מכתב חתום והודעתי לכם מן הרעיון החדש אשר עלה בלבבי ואשר מצא לו נתיבות בלב חֲבֵרַי, ועתה אודיע לכם כי ה' צעדערבוים הואיל לתת לי מן הנמצא בידו תמונות אחדות וספר אחד הנוגעים לתולדות מונטיפיורי. כן נתן לי מכתב אל הד"ר הרכבי, אשר קבלני באהבה ויבטיח להיות מן העוזרים, אקוה כי ברצות ה' דרכנו והאחדות תאמץ לבבנו אז נגיע אל מטרתנו, לכבוד השר הישיש יחי' ולכבוד תלמידי האקאדעמיא. מסרתי מודעה אודות זאת בהמליץ והבטיח להדפיס. ומה שבקשתי לשלוח מן הספרים מסתמא תשלחו. – – –

103. [להנ“ל] דחוה”מ פסח, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – וע“ד הביאָגראפיע של סיר משה מונטיפיורי נ”י אודיע לכם כי בהיותי אצל ד“ר הרכבי הוא מצא לפני מקורים רבים בספרים ובמכ”ע המדברים מדברי ימי השר יחי' וגם ה' קויפמאן הכיר לטוב את הרעיון הזה, ויתן לי מכתב אל הד“ר דראַבקין, כי יתן לי לביתי את כל הספרים אשר אבחור מן אוצר הספרים (ביבליאטעק) אשר אצל בית הכנסת בפה. וגם ה' צעדערבוים נתן לי דברים אחדים. ולכן אקוה כי אשיג בפה את הספרים הדרושים לי, אך את הספר חמת דמשק אשר לא מצאתי עד הנה באוצר הספרים מצאתיו עתה אצל ה' קויפמאן, והנהו ת”י ולמותר לי לשלחו. אמנם אשר שלחת את האֹרֵחַ והמסע למאראקקא ע“ז אודך מאד, כי לא מצאתים בפה. כן אשר כתבת לי מס' שארית ישראל כמעט למותר כי כ”ז נמצא בחמת דמשק. אך אודך גם ע“ז, ואעשה כעצתך לבקש מ”מושב ירושלים". – – –

104. [לנ“ל] כ”ה ניסן, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – לוא רק תוסיף האחדות לשכון בין תלמידי האקאדעמיא כי אז נגיע אל מטרתנו בתכלית השלמות. אך יש אחדים כשאור שבעיסה אוהבי תהפוכות ומדנים, אשר עינם צרה בכבוד חבריהם. אך נקוה כי יצלח בכל זאת ידינו להפיק חפצנו להוציא מחשבתנו לאור. – – –

– – – עתה, הורים נעימים, אשאל מכם עצה בענין אחד, והוא: הסטודענט ווייכענטהאל הודיע לי בפה בשם דודו, כי יש את נפשם לתת לי מלאכה לימי הקיץ הבע“ל לעשות ארבעה עשר ציורים לבית תפלת הנוצרים הקטולים, ויש ע”ז שכר קצוב שתי מאות וחמשים רו“כ. ואף כי השכר מצער מאד לעֻמת מספר הציורים, אך אין לדקדק במלאכתם להדרם ולפארם, כי אם לעשותם במלאכה פשוטה, ויודע אנכי כי הייתי יכול לעשותם במשך שני חדשים או מעט יותר, וההוצאות על הבד והצבעים וכל הנצרך לזה היו עולים מארבעים עד חמשים רו”כ. ובין כה וכה הייתי משתכר כשתי מאות רו“כ בקיץ הבע”ל, גם אמר לי ווייכענטהאל כי אפשר עוד יוסיפו כחמשים רו“כ, והנה צַיָר אחר לא היה רוצה בכל זאת לעבוד בעבור המחיר הזה, אך אצלי הן חשבון אחר, כי מלבד זאת אהיה בעיר מולדתי, ולא אוציא ע”ז הוצאות רבות, גם כי לכבוד יהיה מן כל הנוצרים ושם עולם. אך העיקר אפחד אולי ידברו עתק עלי בעיר מולדתי ע"י זאת, והצדיקים הרואים קיסם בעיני חביריהם ואינם רואים קורה בעיניהם, הצדיקים ההם יאריכו עלי לשון, כי אֲצַיֵר צלמים וכדומה; וביותר אפחד לעלות על לשון הנשים הצנועות מחפשות חטאים, אף כי כל אחד יודע, כי חרשים אמנים יהודים לא יחדלו לבנות בתי תפלה לנוצרים וכדומה; בכל זאת הדבר מוטל אצלי בספק ועוד לא עניתי לו בהחלט עד אשר אשמע לעצתכם. כי אתם תדעו יותר ממני אולי פחד שוא אפחד ואיש לא ידבר עלי רע. – – –

105. [לה' ל. שיינהויז] כ“ה ניסן, תרמ”ד, פעטערבורג.

– – – ע“ד הענין בכלל רעיון “ישוב ארץ ישראל” רבות יכולתי לדבר עמך, אך אקוה בקיץ הבע”ל לשבוע שמחות את פניך. אמנם דע כי אינני מן הנוטים לקצה האחרון הבונים מגדלים באויר, כמו ה' ליליענבליום בספרו הרוסי, ואתו רבים מן הצעירים תלמידי בתי המדרש למדעים. – – –

106. [להוריו] ג' אייר, תרמ"ד. פעטערבורג

– – – נודעתי להמשורר יהודה ליב גארדאן. וגם הוא יודע ע"ד תולדות משה והציורים ויבטיח להועיל בכל מה שיוכל. את הס' משה וירושלים תשלח נא קרייץ־באנד, לא מצאתיו בפה. ואת הס' יהודית אבקש מווארשא כי ישלחו לי. אמנם מעטים מאד ספרי עברית באוצר הספרים אשר בבית הכנסת בפה. וספרי אשכנז השגתי ככל אשר מצאתי. – – –

107. [להנ“ל] י”ט אייר, תרמ"ד. פעטערבורג.

הורים יקרים! ביום ו' העבר קבלתי מכתבכם בצירוף מכתב ידידנו ה' שיינהויז גם את הס' “משה וירושלים”. וסלחו נא לי כי לא עניתי לכם עד היום. תנו את תודתי לשולח הספר, ויהיה בשלימות. אך בנוגע לעיקר הדבר עלי להודיע לכם כי החלותי לפסוח על שתי השעיפים אם יצלח בידינו להוציא דבר לאור, מפני כמה סבות. ראשית: זה כחודש ימים אנחנו מתתעסקים לעמוד על הבחינות בהאקאדעמיע אשר תחילנה בחמשה עשר לחדש מאַי וימשכו עד הראשון לחדש יוני. ולכן כל אחד מאתנו טרוד עתה בלמודים הנפסלים בלינה. וגם אני עד עתה עוד לא כתבתי מאומה מן התולדה של ה' מונטיפיורי הי“ו, רק קבצתי את כל הנחוץ לזה וקראתי אותם. והנה מצדי בכל זאת לא היה עכוב, אך העיקר כי בראשית חודש יוני יסע כל אחד מאתנו לבית אבותיו ואז הן תתפרד החבילה. ובשובנו בחודש אוגוסט אז לא תספיק לנו העת להדפיס עד חג היובל שנית: מסופק אנכי אם נמצא מוצא לכסף להוצאת ההדפסה; ואף כי מראשית הייתי בטוח כי הגבירים בפה לא יחדלו לתת ע”ז ליום חג היובל הגדול, כדברי ארז, אך עתה נשתנו הדעות מכל וכל. הסבה לזה אודיעכם כי בימים האלה היתה אספה גדולה אצל ה' קויפמאן ע“ד חג היובל של מונטיפיורי, ושם נקבצו באו כל גדולי העיר וחכמיה. ואחרי אשר נשאו ונתנו במה לכבד שם מונטיפיורי ולהראות לו אות תודה בשם כל בני ישראל ברוסיא, נמנו וגמרו להקים בית מדרש תורה גדול בשם “ישיבת כוללת ברוסיא” ע”ש מונטיפיורי. ובקרוב ידפיסו ההודעה הזאת במכתבי עתים יבקשו את כל החברות בערי המדינה הנוסדות לכבוד לשם מונטיפיורי להתאחד עמהם בדבר הזה, ולקבץ נדבות רבות ליסוד הבית הגדול הזה. ופה כבר יש ע“ז יותר משלש מאות אלפים רו”כ. הרעיון ליסד בית מדרש לרבנים גדול ברוסיא לא חדש הוא, וזה כשלש שנים אשר ה' קויפמאַן מתעסק בו, כידוע לכם. ועתה מצא רק יתד לתלות עליו את רצונו וסבה להוציא חפצו זה לפעולת ידים ע“י חג היובל של מונטיפיורי (כאשר אמר לי בעצמו), ואחרי אשר בביתו היתה האספה לא שִנו אחרי דבריו ןכנראה יקימו את הרעיון הזה. יהיה איך שיהיה הנה חפץ ישוב ארץ ישראל, אשר הלך עד עתה שלוב זרוע עם חפץ הכבוד והתפארת ביום חג היובל, נתפרד עתה ממנו ותחתיו בא חפץ אחר: לרומם קרן התורה והחכמה בארצנו. ובלי ספק ילכו כל הנחלים של הנדבות בעיר המלוכה אל הים הזה הדורש כסף תועפות (אף כי מסופק אנכי אם תתאחדנה החברות בערי המדינה אליהם, כי שם הכה רעיון ישוב א"י שורש עמוק כבר ולא יעזבוהו), ואז אין תקוה כי יתנו הגבירים בפה כסף על הוצאת הדפוס. והנה כשאני לעצמי אודה כי טובה מה ממאומה, ולכן טוב היה לו הסכמנו אנחנו להקדיש פרי הספר לבית המדרש, ואז בלי ספק נתנו על כל ההוצאות. אך חברי לא יאבו גם לשמוע מזה מאומה, לדעתם טוב יותר לחדול מלשוב אחור מחפצם ורצונם. ואולי הצדק אתם; כי אז הן נעבוד עבודתנו לא ע”י נטיה טבעית וחפץ לב, כי אם למטרה אשר לא כל אחד מאתנו מוקיר אותה. מלבד כל אלה תתפרד מעט, מעט האחדות השוררת בינינו, כי אחדים אמרו שיהיה איזה איש ערב בדבר, כי עמלם לא יעלה בתהו וכי יודפס בלי ספק. ומי זה יוכל להיות ערב בדבר אחרי כי עוד לא הביאו כל פרי בעמלם, ועוד לא פתח הסמדר. הנה כי כן הדברים עתה, ועוד לא אדע מה יהיה סוף הדברים. ולכן כעת אל תוסיפו לשלוח לי ספרים, ואת אשר קבלתי אביא ברצות ה' בשובי אליכם, כי עוד כחדש ימים אתמהמה בפה. –

עתה אודיע לכם כי שלחת לה' נ. סאקלאוו ציור לשער להלוח והמאסף אשר יוציא לאור, ומסתמא יכירהו לטוב. לעשות ממנו פתוח־עץ להדפיסו. גם שלחתי לו תולדות הצַיָר הפראפפיסאר אפפענהיים, וענה לי כי מאד מצאה חן בעיניו וידפיסֶהָ. –

108. [להנ“ל] ר”ח סיון, תרמ"ד. פעטערבורג.

– – – ע“ד הריסת מחשבותי תוציא לאור תולדות מונטיפיורי לא אצטער, יען כי לא אועיל מאומה, רק גם אתם אל תשיתו לב לזה. לחנם הטרחתי גם אתכם לשלוח לי ספרים, ואתכם הסליחה. מחשבה טובה הקב”ה מצרף למעשה. אולי בימים יבואו כאשר אגיע בעצמי לתור האדם המעלה במטרתי אז יצלח יותר בידי להוציא מחשבות נעלות כאלה לאור עולם. כי חוק שמתי לי וההרגל נעשה טבע: לבלי לשוב אחור אם לא יצלח חפצי בידי פעם אחת, ולכן לא יפול עלי לבי אף כי הפעם עלה חפצי בתהו. –

109. [להנ“ל] ט”ו סיון, תרמ“ד. פ”ב.

– – – ביום אתמול נגמרו כל העקזאַמענים אשר הצלחתי עליהם, מלבד הנשאר לי להכין לימי המסה בחודש אוגוסט, והנני עתה חפשי. גם עבור מלאכתי בהעקזאמען האחרון השגתי נומר טוב, 3No. והנומ' הזה ישאר אצלי עד השנה הבאה בחודש סענטיאבר בשובנו למלאכתנו. עתה כל מחשבותי רק להחיש פעמי אליכם. – – –

110. [להנ’ל] י“ח סיון, תרמ”ד, פ"ב.

– – – ביום ראשון של חג השבועות הלכתי לברך את המשורר יהודה ליב גארדאן בברכת החג ובעזבי ביתו נתן לי למזכרת אספת כל שיריו בארבעה חלקים שיצאו לאור מחדש. – – –

111. [לה' ש. ציז] כ“ד תמוז תרמ”ד. ראדושקאוויץ.

– – – מה רב הענג אשר מלא אז כל חדרי לבבינו עד אפס מקום! מה רבה הפאָעזיע אשר שררה בכל רגע מרגעי הלילה ההוא. ומה רב טוב לב התולדה, אשר האירה פניה אלינו ותשלח את הירח הנעים ללכת אתנו על דרכינו ולהשביע בצחצחות קויו נפשנו! עבי ספיר השתעשעו במרומי תכלת הרקיע כלהקת יונים מעופפים, ואגן הסהר נשקף בהדרו בינימו ישפוך אור יקרות על עצי הדרך העומדים כרפאים ובני ענק ומתלחשים יחדיו לקול הרוח שיפוח, ותחתיהם יוצע צל על חלקת הדרך. והצל הרך והנעים הזה חבק גם הוא אותנו לפעמים בזרועות אהבה. הדומיה שררה בכל אפסים למען לא תפריע קול הנאהבים והנעימים טרם הפרדם. ישבנו יחדיו ונשוחח יחדיו וכה הוסיפו לבבינו להתלכד יחדיו עד כי בא הרגע אשר הפריד בינינו, וישאך על כנפי קיטור ורוח. אך מה הוא קיטור ורוח, המה מרחק ועת מול אהבת לב ורוח? ותמיד אשוב לקרא דברי שירי כאשר קראתי כבר:

אִם קִיטוֹר וָרוּחַ אוֹתְךָ יִשָּׂאוּ,

אִם הָרֵי בָתֶר יַפְרִידוּ בֵינֵינּו:

אַרְצֵנוּ לִגְזָרִים עוֹד לֹא קָרָעוּ,

עוֹד אֶרֶץ אַחַת תַּחַת רַגְלֵינוּ!

אם יוכל כח העלעקטרי לרוץ מקצה ארץ עד קצהו מי זה יעצור בעד כח האהבה לבלי שבות מפעלותיו בהשנות העת והמרחק בין הנאהבים והנעימים? – – –

112. [להנ“ל] ה' מנחם אב, תרמ”ד. ראדושקאוויץ.

– – – ידיד יקר! לשוא הפחדתני כי תדבר אתי משפטים על אשר לא הרביתי לדבר גבוהה על עיר מינסק. הן אמנם כי זכרונות יקרים שמה יקננו בראש כל פנה ועל כל חומה גבוהה, גם הדומן והרפש יביעו לי חידות מני קדם; חידות – כי אמנם חידה היא: איככה יוכלו אנשים לחבק אשפתות ולהתגלגל תחת שואה בחפץ לב? ונפלאת היא עוד יותר: איככה יוכלו אנשים הולכי על שתים הסובבים אותם לעזבם תחתם טבועים בבוץ מבלי להושיט למו יד עזרה ולהוציאם לאור? אך גם המושיעים האלה טבועים ביון מצולת רפש הלב והרגש. מה אומר ומה אדבר? מלבד זכרונות אחדים ונער יכתבם לא יביאו לי כל יתר הזכרונות לא נוחם ולא עונג. הן זה כבר השמעתיך דעתי, כי נעים לו לאדם להעלות על לבו גם מקרי ימי־אֹפל, אך רק אז ינעמו לו הזכרונות האלה אם על הצרות והתלאות האלה נָגַה אז אף קו אחד מאור השמש. ולפחות אם בעת ההיא כבר התפתחו כשרונותיו ושכלו והתקוה לימים טובים, לישועה ולנחמה, התקוה בת"יה, היתה שעשועיו ומבטחו בעת צרתו. האיש הזה בזכרו כעבור ימים ושנים את תלאותיו יזכור גם את תנחומות התקוה ויראה עתה כי צדקו דבריה באמרה לו אז: “מנע קולך מבכי ועיניך מדמעה, ויש תקוה לאחריתך”, בזכרו אחרי עת רב את מצוקותיו יזכור גם את דמעותיו אשר היו לו אז כצרי מרפא לשבר לבו. – אמנם תלאות ומצוקות אשר בעת מצצו לשד חיינו ורוחנו לא הרגשנו כְאֵבָן, אשר התקוה לא שעשעה רוחנו ודמעות בת עין לא טהרו עשתונותינו המסוכסכות ומבולבלות, מבלי דעת מכל הנעשה אתנו, מבלי להבין דעת וחשבון מן העבר, ההוה והעתיד; זכרונות כאלה לא ינעמו לנו לעולם, ואם גם ינעמו לאנשים אחרים, אך לא לי, אם גם רבים ידברו אתי משפטים יוכיחוני על דרכי, כי דבר זה תלוי בלב! – – –

– – – בשנה העברה הייתי במ. ומעלות רוחי ורגשי לבבי כתבתי אז על הספר, מלבד זכרונות אחדים לא מצאתי שמה כל יְקָר וכל נועם לרוחי וכן בשנה הזאת. ראיתי פני אחדים ממכירי ואתענג מעט בחברתם, ראיתי גם פני אנשים אחדים אשר בידם נִתַּן גורלי בשנים המאושרות ההן. ולא אוכל לתאר בעט אמת מה הרגשתי אז; אך מעט התענגתי על דבריהם אף כי דברו אתי באהבה ושלום, יען כי ראיתי סביבי צאן קדשים כאז כן עתה ירעו רוח, ועל לבי עלה הרעיון: מי יודע כמה כשרונות יעלו פה בתהו? לו לקחו את הציצים האלה ממקומם ויציגום לעין השמש המחמם והמחיה כל, כי עתה נתפתחו בשלל צבעים ושושנת יעקב היתה למשוש עולם ולגאון כל דור! – ופה? – אחוז בסבך רעיונות כאלה עזבתי מקומות שעשועי (?!) מלפנים ובלכתי ברחובות העיר ההומיה ההיא ראיתי בה אך תנועה נצחית ולא יכולתי לדעת תכלית כל התנועה ההיא, ורבים מהמתנועעים לא ידעו גם הם: מה ולאן שואפת תנועתם. –

113. [להנ“ל] ט”ז מנחם אב, תרמ"ד. ראדושקאוויץ.

– – – אודיעך כי המקרה הזה יאחז בעקב מקרים אחרים אשר יבואו לרגלו, כי לפי פקודת הרופא עלי לשבת עוד בערי הפרזות יותר מחוד ימים ולהתנהג כאשר צוני וא"כ נאלץ אהיה לעבור מועד ימי המסה בחודש אויגוסט, והלמודים יהיו עוד עלי למשא. אך מה אוכל לעשות ובשבתי בעיר מולדתי לא אוכל ללסור ממצותיו ימין ושמאל, ולכן אענה: “גם זו לטובה”! – – –

114. [לה' ל. שיינהויז] כ“ט מנחם אב, תרמ”ד. ראדושקאוויץ.

– – – זה לי שלשה שבועות אשר פגעני הקור בשובי ממינסק לעיר מולדתי לילה, ותתקפני קדחת קלה גם שעול חזק אשר לא יתן דמי לו עד עתה, אף כי כחו ילך הָלוךְ וחָסֹר. מצות הרופא כבדה עלי כי אשמור נפשי מכל משמר, יען, לדבריו, החזה חלוש, כי אחדול מעבוד מלאכתי כליל, כי אשוח בשדות וביערים לשאוף רוח צח, כי לא אמהר לעזוב עירי לנסוע פעטרבורגה וכי אשמור לקחת רפאות תעלה אשר נתן לי. בראשית ימי מחלתי עזבתני תאות האכילה, ואלך הָלוך ודל בגֵוי ופני נפלו; אך עתה בעזר המרבה עצמה לאין אונים שבתי לאיתני כמעט כבהתחלה, ואהי כאחד האנשים, אך אשמור מוצא שפתי הרופא ואתמהמה פה עוד כחדש ימים. – – –

– – – יום הולך ויום בא ועירנו במקומה עומדת. הקיץ כמעט חלף הלך לו ואתו ספו תמו כל ענג ועדן על ברכי הטבע היקרה. בין הערבים ינשב רוח קר בלילה תשים הקרה משטרה על פני ארץ, וחדלתי לשוח לפנות ערב כמצֻוה עלי מפי הרופא, ורק ביום אשאף רוח צח שפים על דרכי במסבי עיר ראדושקאוויץ. גם קול הקוצרות כמעט נדמה ועוף השמים לא עוד יתן במרום קולו בששון וגיל כבימי האביב והקיץ, עת התולדה תעדה ככלה כליה וכל צבאות השמים והארץ יחוגו כלולותיה, עת לב רַגָּשׁ ימריא במרום וגשות החיים יפכו מימיהם על כל אפסים. כסוהר נדמה לי חדר מושבי זה ימים אחדים, עת הגשם ירד מבלי הפוגות ואויר רטוב לא נתנני צאת החוצה, אך עתה שבה הבריאה לתחיה וזה לי ימי מספר אשר אתענג עוד הפעם בצאתי לשוח. כה הימים יחלופו והירחים ינקופו ועוד מעט אעזוב את עירי ללכת הלאה על דרכי אשר התוה לי אביר מחוללי בחיים, אחרי אשר נחתי ואנפש מעבודתי בימי הקיץ. – – –

115. [לה' ש. ציז] א' דר“ח אלול. תרמ”ד. ראדושקאוויץ.

– – – דע נא כי יש רגעים בחלות האדם אשר ינעם לו לומר: “אני אשא ואני אסבול ואמלט”, מלשמוע אנחות אוהב ואלפי עצות ואזהרות אשר לא תועילנה ולא תוסיפנה לו מאומה. – – –

116. [להנ“ל] י”ג אלול, תרמ"ד, ראדושקאוויץ.

– – – אדות מצב בריאותי אודיעך כי הוא הולך הָלוך וטוב; אך בכל זאת מצות הרופא חזקה עלי כי אשב על מקומי עוד כשני חדשים, וחלילה לי לנסוע עתה לפ“ב, ולכן אהיה בפה בימי חג הבע”ל. רק אפחד מן הימים מעולפי אֹפל, גשם ורוח, רפש וטיט חוצות, הקרבים תמיד בקץ ימי הבציר בעיר קטנה; כי אז לא אוכל לצאת לשאוף רוח צח. גם בבית שורר אז העצבון, ולי נחוץ עתה לשוח זמן רב ולבלות עת בענג ולב טוב. וכבר חשבתי מחשבות שונות לנסוע על ימין ועל שמאל לאיזה מקום טוב; אך שבתי נחמתי ואשב על מקומי בבית הורי הדואגים לשלומי ולא יאצלו ממני כל אשר בכחם לעשות ולא יחסר לי כל טוב. – – –

117. [להנ“ל] כ”א אלול, תרמ"ד. ראדושקאוויץ.

– – – התולדה בעירנו וסביבותיה, אחרי ימי סגריר ורוח, שבה לתחיה השמש יאיר ויחמם לארץ ולדרים עליה מעל תכלת הרקיע מדי יום ביומו. גם רוחי ולבי שבו להתענג על ברכי התולדה בארצות החיים, ולמשיב נפש הוא לי עתה רוח צח שפים; לוּ תוסיף הטבע תֵת אורה ושמחה עוד בימים הבאים אז במהרה אשוב לאיתני כבתחלה, וגם עתה מצב בריאותי הולך וטוב מדי יום ביומו. ובכל זאת אשב בפה עוד זמן רב כשני חדשים. בשבוע הז קבלתי מן האקאדעמיא רשיון לשבת פה עד הראשון לחודש נאיאָבר. – – –

– – – ווייכענטהאל נסע בשבוע העבר לפ“ב, וצר היה לי כי לא אוסיף להתענג בחברתו כדרכי לפעמים, לשמוע קול האָרגאן המנצח בנגינות תחת אצבעותיו המהירות ובחברתו לעלות הרים ולרדת בקעות, לדבר על גוי ועל אדם, על הטבע ועל החכמות, על העתיד, ההוה והעבר, וביותר על גדולי חכמי השיר והנגון ותוצאות פרי חכמתם. האיש הזה מצא חן בעיני מאד, וביותר כי רחוקה מלבו כל גאוה או אהבת עצמו, ואוהב ישראל הוא באמת ובתמים. פעם אחת, עת הרחבנו לדבר ע”ד רדיפות היהודים ברומיניא, גירושם מן הכפרים, והחקים בברלין ואמעריקא, וכנהוג עלה זכרון גרוש ספרד ויתר אכזריות ההסטוריא על לבבנו; אז אמר כי בכל זאת מקנא הוא בעם ישראל, ברוח החיים הכביר האצור בו, בתעודתו הנשגבה בין העמים הרודפים אותו חנם, ובהכשרונות הנפלאים הנטועים בו עד כי כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ובכל חפץ לבב היה רוצה להמנות במספר הנרדפים ולא במספר הרודפים. ותמיד יחוה עתידות טובות לעם ישראל בימים הבאים. – – –

– – – הערים הקטנות תקטינה גם רוח האדם לבלי ימריא למרום. הן אמנם טובה המנוחה אחרי המון תשואות ערים גדולות, אך לא לארך ימים. ימים וירחים יחלופו ולא יתנו ענין לענות בו, והרוח נרדם בירכתי הלב מבלי התעורר לקול שאלות היום והחיים. בערים גדולות יקצוף האדם עד מאד על השאון הסואן ברגש באזניו כל היום, על המון חברים ואוהבים גם שונאים ואויבים רבים אשר יכתרוהו ומנוחה ידריכוהו, ולא ידע את הטוב הצפון בהמהומה הזאת בשובו אל נוהו לפנות ערב ורוחו יקבץ חזיונות היום לבנות מהם מגדלים, להעבירם בכור הבקורת לשפוט עליהם לפי התפתחות רוחו ולהרגיש על ידם את החיים עם כל מסכותיהם, אשר הם הם המורה היותר נאמן והיותר משכיל לרוח האדם. לוּ לא הייתי נאלץ לשבת בעירי לפי מצב בריאותי, כי עתה לא יכולתי להבליג על תשוקתי לנסוע לעיר המלוכה, למקום מפעל ומעשה ורגש החיים, ולא לשבת בעיר נרדמת ושקטה על שמריה, והשמרים ההם יתרבו מעת אל עת אם לא יבוא רוח חדש להריק את האדם מכלי אל כלי, מרגש אל רגש. כבד עלי לשבת תחתי עוד כשני ירחים, אך מוצא פי הרופא אשמור. – – –

118. [להנ“ל] ו' תשרי, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.

– – – וכרוח סופה לגלי הים כן רגשי תוגה לרוח האדם יביאו אתם חיים ורגש ותעוררות מתנומה ארוכה. אכן עתה אוכל להודיע לך כי מצב בריאותי הולך הלוך וטוב, וכן העיד גם הרופא בעצמו אשר הייתי אצלו בשבוע העבר. ואקוה כי בעוד ירח ימים אוכל אי"ה לגמוע למחוז חפצי לעיר המלוכה. – – –

119. [להנ“ל] כ”ז תשרי, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – ובנוגע לבקורת ה' בערנפעלד ב“המגיד” עלי להודיע לך, כי לפי ראות עיני לא השפיל ה' בערנפעלד מכבוד המשורר גארדאן ומנועם שיריו אף כמלא השערה; רק הראה לדעת (לפי דעתו) כי גארדאן חטא במשפטו ע“ד נפילת ממלכת ישראל בידי הרומאים, אשר לפי דעת גארדאן החכמים בעלית בן גוריון אשמים בזה, כי נתנו היתרון ל”אין קורין אין פולין" וכו' על למודי תכסיסי מלחמה ועל קישור האחדות בין בית ישראל הקרוע אז קרעים, ולפי דעת בערנפעלד לא היו מועילים כלום וסוף סוף היו ישראל נופלים בידי הרומאים כיתר הממלכות האדירות. והנה גם בזה לא נוכל לדעת עם מי הצדק, עם בערנפעלד או עם גארדאן, כי אמנם לפי עדות יוסף הכהן רק שנאת חנם בין הצדוקים והפרושים וכדומה היתה בעוכרינו, ומן ממלכות הגוים אין להביא ראיה על ממלכת ישראל, כי אמנם גבורי יהודה הפליאו אז על גרי עולם בתעצומות עוזם; ומי יודע אולי באמת, לו התאחדו כל ישראל יחדיו, לו למדו כולם ידיהם לחרב וחנית, כי אז השיבו מלחמה שערה ולא נפלו כהיום הזה, ולפחות לוּ השכילו החכמים לראות את מצב היהודים כי ברע הוא ולעוררם לעשות שלום, כי אז הועילו ג“כ להסיר ידי רומא מלשים שַׁמות בכל קדשינו. ולוּ גם יהיה הצדק עם בערנפעלד גם אז לא נוכל כל כך להאשים את גאָרדאָן, כי בדברים כאלה ילך כל איש לשיטתו וכל איש יוכל לאמר: צדקתי בדעתי. צא וראה משוררים גדולים אשר חטאו לפעמים בזדון נגד ספורי דברי הימים (כמו למשל שיללער בהעלמה מארלעאַנס אשר לפי דברי הימים נשרפת חיים בידי שונאיה כמכשפת, ולפי שיללער מתה מות־קדושים בכבוד והוד וסביבה רבי המלוכה וכהנים נוצרים וכאלה הרבה בשינוי חזיון הלקוחים מדברי הימים) ובכל זאת יסלחו המבקרים את זדונם זה, יען כי לפי רוח השיר ולפי החזיון ולמען הרבות התפעלות (עפפעקט) ניתן רשות להמשורר לשנות מעט מן האמת בדברים שאינם נוגעים לעיקר הענין, והדר המליצה והשיר מכפר על כל. ואם במעשה שהיה כך, במעשה שלא היה (כי בערנפעלד וגארדאן מתחלקים בדעותיהם רק מה היה לו למדו אותם חכמים תכסיסי מלחמה תחת “אין קורין, אין פולין”, ואין זה פאַקט רק פלוגתא בעלמא, כשני פּאָליטיקים המתחלקים בדעותיהם איך תהיינה תוצאות איזה דבר לשבט או לחסד) על אחת כמה וכמה. ובאיזה אופן שיהיה אין זה נוגע לעיקר ערך השירים, ואם גם המשורר יחטא במשפטו על איזה דבר לא יִגָרע מכבודו מאומה, כי כל הבא ללמוד כללים ומשפטים, דעות וחוקים משירים הוא בעיני כמצַוֶה להכין לו בגד משי יפה אף נעים להגין מן הקור, או מבקש ממתקים לשכך רעבונו. לְלִמוּד דעות, לערוך ולשפוט כל דבר בדעת וחשבון, לדעת למודים שונים הנוגעים לחיי החומר והרוח, ע”ז יש ספרים רבים שונים הנחוצים ללמדם; אולם השיר והמליצה הוא רק תבלין למאכל. וע“י זה לא יגרע ערך השיר מן הלמודים, כי זולתו כולם הם תפל בלי מלח, בלי טעם וריח, ובלי יופי וצורה, כמו המאכל בלי מלח ותבלין אשר הנפש היפה תבחל בו. המשורר ע”י רוחו הנשגב יפקח עינינו לראות ולהביט, יעיר אזנינו להאזין ולהקשיב, יעיר כל חושינו מתרדמתם לחשוב ולשפוט; אמנם מה לראות ומה לשמוע, איך לחשוב ואיך לשפוט – את זה לא ילמדנו, וזה תלוי בכשרון רוחנו לפי התפתחות שכלנו, ולפי דעות כל אדם השונים איש מרעהו. די לנו כי המשורר הוא כקול אלהים המעורר אותנו מתרדמת החיים, לאמר: בן־אדם! פקח עיניך וראה, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, לא כל תבל היא בד' אמות שאתה יושב בהן, לא כל המדעים הם אשר תדע, ולא כל הפאָעזיא אצורה בקדקדך.

פרוש מוטות כנפי נפשך, חפוש, חקור ותמצא עולם חדש וחיים חדשים. אך העולם החדש, חוג המדעים החדשים, גם הוא מורכב מדעות שונות, ובידך לקרב או לרחק כפי אשר יורך שכלך. תוכל גם ללחום בדעות עם המשורר מאיר־עיניך, ובכל זאת לא יפול ערך המורה בעיניך; כי כן לפעמים ינצח התלמיד את רבו באיזה משפט ודעה, אך על התלמיד לדעת כי גם הנצחון הזה מיד רבו לו, אשר פקח עיניו לראות לבל יגשש כעור באפלה. אחת היא על כן אמרתי, כי לא ללמוד דעות ומשפטים נבראו השיר והמליצה, וביותר כי על פי הרוב שירי־הגיון (לירישע געדיכטע) הם השתפכות הנפש ומעוף הרגש, אשר אז לא יגבלו אותם כל חק כלל, וביותר בשירים הנבראים במשך חמש ועשרים שנה, אשר אז לא נתפלא לראות, כי המשורר בעצמו משנה דעותיו ומשפטיו או לפי רוח העת והמקרים או לפי התפתחות שכלו ומדעיו (כזאת נראה בשירי גארדאן ולמותר להביא ראיות) ואז הן לא נדע באיזה שיר צָדַק המשורר ובאיזה החטיא המטרה. אך באמת לא נשים לב לזה שניהם טובים, אם רק נביט עליהם כעל שירים, לא כעל דעות ספרי הפילוסופיא והטבע. – – –

120. [להנ“ל] י”ח חשון, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – בדבר מחלתי הפנימית אודיעך כי לאט לאט תעזבני, אך עד היום לא אוכל להגיד כי שבתי לאיתני בשלימות. הודות לאל כי רואים אנחנו פרי בעמלנו אשר עמלנו לתת לי רפאות תעלה וישע, ובענג לב אראה כי יש תקוה להיות בריא אולם בימים הבאים, ומחלות כאלה לא תעזבנה חיש מהר את אשר אחזנו בו, ולכן לא אתאונן על כי אבדתי עתי עד הנה, כי אם רב לי לראות כי הימים הבאים יביאו לי מרפא בישע אלהים. לפ“ב עוד לא אסע ויהי מה יהי, עד אשר ארגיש כי אין כל פחד נגד עיני, כי פה ת”ל לא יחסר לי כל ועלי להזהר ולהשמר באופן היותר אפשרי. –

– – – ידיד יקר! אל נא כֹה תדאג לכשרוני על אשר לא אצעד קדימה בימים האלה. האיעאַל שלי עתה רק: הבריאות היקרה לי גם מכשרוני. אם אהיה איש כאחד האדם, בריא ושלם, אז לא אוכל עוד להתאונן על החיים גם בלעדי מטרה רמה; לא כן אם אהיה חלילה איש מכאובות וידוע חולי אז הבלי הבלים לי כל מטרה וכל כשרון, ורק אז אתאונן על החיים. כן אם תלך שנה אחת לאבדון עוד לא אוכל לומר כי רבה אֲבֵדָתִי, כי בשובי לאיתני אוכל לרדוף ולהשיג, ורבים, רבים בהאקאדעמיא כבירים ממני לימים; רק יתן ה' כי אזכה בחיים של בריאות ושלות הגוף, אז לא התאונן עוד לעולם. – – –

121. [להנ“ל] ב' כסליו, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.

– – – אודותי אוכל להודיעך כי בישע אל מושעות מצב בריאותי הוטב. מעת אשר חדלו הגשמים והסערות וקור וקפאון היה על הארץ ולבנת השלג כסתה כל אפסים, מעת אשר האויר נשתנה מרטוב ולח לקר ויבש החלותי להרגיש כי כחותי ילכו הלֹך וטובים, ולוא לא יסור הקור מהר מפני גשם ורוח, אז אקוה כי בקרב הימים אשוב לאיתני. קשה היה עלי הבציר בשנה הזאת, ואוירו הבשיל כחי וירופף כל עצבי עורקי, ואף כי עודני חלש, אך מרגיש אנכי עתה כי בריאותי תיטב מיום אל יום.

122 . כ“ב כסליו, תרמ”ה. ראדושקאוויץ.

– – – היום קבלתי חמשים רו“כ מאת ה' קויפמאן מפ”ב, ולפי דברי בנו, הד“ר קויפמאן, אסור לי עתה לנסוע לפ”ב, כי האויר שמה רע ומזיק לבריאות, וכותב כי החיים יקרים יותר מכל מטרה ותכלית. – – –

123. [להנ“ל] כ”א טבת, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – שלשום הייתי במינסק בלוית אמי תחי' לדרוש ברופא וראיתי פני הד"ר עליאשבערג והוא נתן לי תעודה לשלחה להאקאדעמיא, כי עוד לא אוכל לנסוע וישלחו לי תעודה משם לשבת פה. ועל שאלתי לנסוע בראשית ימי האביב לווארשא ענני, כי לא טוב הדבר, כי עלי להזהר מפני עיר גדולה תמיד, ובעיר קטנה לעולם האויר טוב יותר. – – –

124. [להנ“ל] י”ב שבט, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – במכתבך תברכני כי אשוב לאיתני למען אוכל להגיע למטרתי וכו'. מכבר רואה אנכי כי הנך זוכר את מטתי מבלי כל היסח הדעת ממנה, ותשכח כי הבריאות לחוד ומטרה לחוד. המשורר הרומי אומר: ופירושו: החיים נתנו לנו למען נחיה. זו היא המטרה שאין למעלה הימנה. ואך למותר לנו להתפלסף: מה תעודתנו ומדוע נוצרנו. כל זמן שאנו חיים וקימים מטרתנו: החיים, ולכן מותר אחשוב מה שאתה מוסיף תמיד: למען מטרתי וכדומה, ואקצר, כי די לחכימא ברמיזא. – – –

125. [להנ“ל] י”ז אדר, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – צדקת, ידידי, כי עיר קטנה מלאה רפש ומדמנה בימים האלה, אמנם כלוא אנכי בביתי ולא אצא, יען כי האויר רטוב ולח והשלג אך לאט לאט ימס למים, ומי יודע עד מתי עוד ילחמו החורף עם האביב, ובין כה וכה שדה קטל מלא מים בדם חללים, ואולי עוד גם אחר חג המצות לא יחרבו פני האדמה; וכדי להעיר בקרבי משטמה לעיר קטנה בימים האלה, אשר רוחי שואף לשמש, לאור וחום, לבי יחלום מנגינות צפרים, מהרי חמד ומשדות ירקרקות, אשר כל אלה כמו עדן גן אלהים ברוח דמיוני והכרובים שומרים פתחו לבל אקרב עוד אליו; ובכל זאת קשה עלי לעזוב מקומי ולנסוע ווארשאה, יען כי אפחד מטרדות הדרך לבל יזיקו לי, וגם לא אוכל תֵת אמון באויר עיר גדולה כווארשא כי יהיה רפאות לבשרו, אחרי כי הרופא אמר לי כי ארחק מעיר גדולה במטחוי קשת וירא אנכי למרות מצותו. ומלבד כל אלה הן פה אבותי יהיו יפקדוני לרגעים וכל משאלות לבי ימלאו ובנוגע למנוחה וכלכלה אין לי להתאונן מאומה. ומי זה יוכל לשמור שם צעדי כמוהם? – – –

126. [להנ“ל] א' דחוה”מ פסח, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – הפעם נאמן מאד שם חג־האביב לחג המצות, כי עם החג בא גם האביב ויופיע על עירנו ממרומי שחקים טהורים, ואתו באו גם תקוה ונוחם ללבבי אשר היה כלוא בחר במשך ימי החרף. ואף כי עוד לא הוקלה מחלתי וחלישת הגוף עוד לא סרה מעלי, בכל זאת אורו עיני ורחב לבבי כי למראה פני תכלת השמים ומאור צחצחות חום ומשיב נפש, אשר ישביעו עדן עתה את כל היקום ואף כי אותי. – – –

127. [להנ“ל] כ”ד ניסן, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – –ימים אחדים התענגתי על ברכי הטבע בימי החג והנה אחר כן שבו העבים והשלג נפל למורת רוחי ואהי סר וזעף, ואכתוב שירה חדשה קטנה אשר אנכי שולח לך בזה. אמנם אחרי כן ביום אתמול התענגתי עוד הפעם בצאתי לשוח כל היום, והיום נחבא עוד הפעם השמש בסתר עבים, ועלי לשבת ביתה. – עודני חלש ורפה כח ולא אוכל להרחיק לכת בדרכי לשוח, אך בכל זאת ארגיש כי האויר יביא לי רפאות ותעלה, לוּ רק הואיל אביר הטבע לענגנו בימי אורה וחום צח תמיד. – – –

128. [להוריו] י“ט אייר, תרמ”ה. ווארשא.

– – – טרדת הדרך לא הזיקה לי ואולי עוד הועילה. כי עתה אני אוכל ושותה כבני אדם וטוב לי עתה מן העת אשר עזבתי אתכם. גם השעול בלילות הוקל, אף כי עוד לא ירפני. אך אקוה להחל לעשות כאשר צוֻני הרופאים בשובי אליכם בקרוב, כי פה אין שוֶׂה הדבר להחל להתרפאות ע"פ עצותיהם, המיוסדות על טוהר האויר בעיר קטנה. – – –

129. [לה' ל. שיינהויז] ב' סיון, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – מיום שובי מווארשא הוטב מצב בריאותי ועוד תקותי בי כי בימי הקיץ אמצא רפאות תעלה ואשובה לאיתני כאחד האדם. רק הקיץ הולך שובב בשנה הזאת למרות רוחי וקור וחום יִנָּצוּ תמיד, גם רוחות סוערות עד כי לפעמים יגזלו ממני ענג הטיול במסבי עירנו. ואנכי כל ישעי וחפצי עתה לשוח בנאות שדי ובסבכי היערים, כי אם לא עכשיו אימתי? וביותר כי זה גם עצת הרופאים. נראה מה יהיה בירחי יוני ויוּלי, ואולי גם אעזוב עירי ואסע נגבה למקומות החמים בקרוב. –

130 . [להנ“ל] כ”א סיון, תרמ"ה, ראדושקאוויץ.

– – – עתה אודיע לך חדשות אודותי. זה יותר משני שבועות קבלתי מכתב מה' קויפמאן לאמר: אם לא תכבד עלי הנסיעה לפ“ב אז אֹחַז דרכי שמה לביתו ויתיעצו אודותי עם רופאים מובהקים: איפוא טוב לי לבלות ימי הקיץ וישלחוני על הוצאותיהם. – אנכי עניתי במכתב כי הייתי בווארשא וכי שמה יעצוני לנסוע לסלאוויטא. ולכן שאלתי עצתם: אם כדאי לנסוע גם לפ”ב, או לעשות כעצת רופאי ווארשא, והנה בשבוע הזה קבלתי מענה מאת ה' קויפמאן, כי גם לפי עצת בנו הד“ר טוב לי לנסוע לסלאוויטא. וכי בקרוב אקבל ממנו שתי מאות רו”כ להוצאות הנסיעה והישיבה שמה. והנה כאשר אקבל הכסף לא יהיה לי דרך אחרת כ“א לנסוע, כי לולא זאת אהיה בעיני ה' קויפמאן כמתעתע. ועתה גם מבלי אשר קיויתי ולא חשבתי נאלץ אהיה לאחוז דרכי לסלאוויטא לערך בימי ר”ח תמוז. גם זו לטובה! ואולי אמנם אֵרָפא שמה רפואה שלמה. – – –

131. [לה' ל. שיינהויז] ז' תמוז, תרמ"ה. ראדושקאוויץ.

– – – גם אני מצאתי פה מרגלית טובה, הלא היא העתקת ה' זאלקינדסאהן “רם ויעל” מחזיוני שעקספיר לשפת עבר. המחבר הזה נודע לי מספרו “ויגרש את האדם” העתקתו מס' מילטאָן, אשר לא ידעתי לו דֵי תהלה בקראי אותו בפ"ב, ושפתו אתו גם בהעתקתו זו, מבלי שום דמיון כלל להמעתיקים האחרים אשר לא יגיעו עד קרסוליו. – – –

– – – לא חדשתי מאומה בשיר בימים האחרונים, ולכן לא אוכל למלא חפצך לשלוח אליך שירים, מלבד העתקתי שיר קטן משפת אשכנז (שיר הצידים) אשר אשימהו פה לפניך. השיר הזה נעתק ע"פ משקל הנגון אשר בו יוּשר בשפת אשכנזית ורוסית למען יהיה כמדו גם בשפת עבר, ולכן אין בו חרוזים, כאשר כן אינם גם בהעתקה רוסית, רק מספר התנועות והמנגינות. – – –

132. [להוריו] ט“ו מנחם אב, תרמ”ה. סלאוויטא.

– – – האמת אגיד, אף כי ת“ל אני מרגיש א”ע יותר טוב וגם בפני נראה כי מצבי הוטב; בכל זאת בעיני כל זה אך פעולת החפץ של איזה אנשים להבנות מחורבנם של אחרים, ולא כהתהלה אשר יצאה לסלאוויטא ע"פ תבל כן הוא באמת. פה מקום טוב רק ליושבי כרכים אשר אויר נקי יקר בעיניהם מפז ורחוק מפנינים מוצאו, להם נאה ויאה לשבת פה להנפש מטרדות עיר גדולה ולהחליף אויר מעופש על אויר זך; לא כן לי, כי גם בשבתי בביתי היה לי אויר טוב במסבי עירנו, ואם כי לא כל כך קרוב, אך לא מעבר לים, ומפעולת הקומיס עוד לא אדע נפלאותיו, ולפי דעתי לו הוציאו בבית הוצאות גדולות כאלה, כי אז יכלו להשיג בעבורי גם חלב־צפרים (כמאמר ההמון), וכן ידברו גם רבים היושבים פה. ובכל זאת רבים מאד הבאים הנה להֵרָפא עד כארבע מאות איש ויותר. והנה לא אכחיש, כי בכל זאת אינני מתחרט על אשר נסעתי, יען כפי הנראה וכאשר אקוה אתקן פה בריאותי. – – –

– – – בנוגע לזמן ישיבתי פה לא אדע בעצמי כמה, ולעצתכם אחכה. לפי דעתי אם יתן ה' אויר טוב ונקי אז עלי לשבת פה עוד כחדש ימים, כי לא טוב הדבר להתחיל בשתית קומיס ולעזבו בהתחלה. – – –

– – – מקנא אנכי בהצדיקים והדוקטורים, אשר באו לפה להרָפא ממחלתם, כי הוצאותיהם מוּשָבות להם שבעתים. להראשונים ילכו גם פה חולי הנפש ולהאחרונים־חולי הגוף, וכולם מכלים פרוטה מן הכיס. לא הרחק ממעוני יושבת אשה כבודה גבירה ממאסקווא עם כל בני ביתה, ולפעמים אנחנו משוחחים יחדו, כי יודעת היא את ה' קויפמאן ואוהבת חכמת הציור, לפעמים אשב בביתה, בשבוע העבר חלתה אחת מבנותיה ויבא הד“ר מפה לביתה לבקרה, וישב שמה, ותספר לו אודותי וע”ד כשרוני. והד“ר יודע אותי, כי הייתי אצלו שתי פעמים, ובמרוצת הדברים אמר לה: לא רק כי אסור לו לשבת בפעטערבורג, ב”א גם על מפת הארץ (לאנדקארט) אסור לו להביט על מקום פעטערבורג“. כן ספרה לי האשה אחרי כן בהיותי בביתה. כנראה יהיה עלי להפרד מפעטערבורג, כי כן עצת כמעט כל הד”ר. – – –

133. [לה' ש. ציז] י“ח מנחם אב תרמ”ה. סלאוויטא.

– – – סלח נא לי כי אחרי שבתי פה שלשה שבועות עוד לא ערכתי אליך מכתבי. יודע אנכי אשׁמָתי אך העצלות לכתוב אשמה בזה. והסתפק נא, ידידי, בדברי המעטים האלה. זה לי שלשה שבועות באתי לפה. בראשית בואי היה האויר טוב והיערות הסובבים את העיר מצאו חן בעיני, כי אוירם מבריא וטוב, ושמה התהלכתי כל היום. הד“ר מפה דאבשזיצקי יעצני לשתות קומיס, מתחלה הראה פעולתו עלי לטובה. אך כעבור שבוע ימים נשתנה פה פתאום האויר ויהי גשם וברד אשר לא ראיתי כמוהו, גם סופות אשר הפילו עצים ואז נתקררתי עד כי הרגשתי כאב אנוש ודקירה בצדי השמאלית, ויצוה הד”ר להוציא דם מצדי ע“י שש באַנקעס למנוע הדלקת. ואף כי סרבתי ומאנתי; בכל זאת אִיַם עלי לשמוע בקולו ואתן גוי למכים ושכבתי על ערשי שלשה ימים עד כי חלף הכאב ושבתי מעט, מעט לאיתני. ע”י הסבה הזאת חדלתי איזה ימים לשתות קומיס, אח“כ החלותי עוד הפעם לשתות. מני אז עד היום מצב בריאותי הולך לטובה וגם בפני נראה כזאת, כי הקומיס והמאכלים הטובים במעוני יעשו פעולתם, רק צר לי כי זה שמונה ימים לא חדל הגשם והעבים ועלינו לשבת כל היום כלואים בבית, ולולא האורחים האחדים אשר יתאכסנו אתי יחד אז בלינו כל הימים בעצב מבלי כל פעולה. תקותי כי עוד יטהר האויר ולולא זאת אז כבר עזבתי את סלאוויטא. כי אין אני רואה פעולה גדולה משבתי פה. ההוצאות גדולות מאד עד 100 רו”כ לחודש, ומה מצאתי פה? אויר נקי יש גם בסביבות עירנו ותחת הקומיס יועיל גם החלב. ובכל זאת אם יטהר האויר אשב פה עד שני חדשים. הד“ר פיליפאוויטץ (היושב אצל חאלובינסקי) בא לפה והייתי אצלו, וייעצני לשבת פה זמן רב כי אז אֵרָפא רפואה שלמה, ויצוני לשתות גם חלב לא רק קומיס, ולבלי לקחת שום סמי מרפא. בהיער לא נדע עצב כי רבים ההולכים שמה לשוח. יש טהעאטער באֻרות סוסים. יש להקת מחצצרים בחצוצרות בלי טעם וריח. יש צדיקים חולים שותים קומיס וסביבם חיות הקודש ועוד ועוד. רבים נסעו לביתם מפה ע”י הגשמים, אך רבים עוד יבאו למצא פה תרופה. – – –

134. [להנ“ל] ה' אלול, תרמ”ה. סלאוויטא.

– – – עתה אוכל להודיעך כי לפי השתנות מצב האויר פה לטובה נשתנה גם מצב בריאותי והנני שלם בגופי ושב לאיתני. הקומיס יראה פעולתו עלי לטובה גם האויר טוב מאד, ולכן גמרתי בדעתי להתמהמה פה עד סוף חודש אלול, כי כאשר נקוה יהיו הימים האלה ימי אורה וחום. – – –

135. [להוריו] ג' מרחשון, תרמ"ו. ווארשא.

מאד שמחתי ביום אתמול על מכתבכם היקר, ומאד אודה לכם כי הסכמתם לשבתי פה כעת, כי זה כל חפצי לבל נפָּרד בדעותינו תמיד כאשר עד הנה. עתה אענה לכם על מכתבכם אחרי כן אודיעכם מכל אשר אתי. לפי מכתב ה' אברהם ידידנו הי' בראדושקאוויץ גם שלג, ולפי מכתבך ג“כ האויר שם במצב רע ולכן לא אתחרט כי ע”פ רגש פנימי נסעתי לווארשא, כי פה אף אם ירדו ג"כ גשמים בכל לילה, בכל זאת יופיע השמש ביום אז אין זכר לטיט ורפש. ובעירנו לא יחרבו פני האדמה אחר הגשם במשך ימים אחדים. ולכן אקוה בישע אל לשבת פה בימי הגשמים עד כי יבא הקפאון בעירנו, היינו משך שני ירחים בקירוב, וכאשר תודיעוני כי החורף שורר בעירנו אז אשוב אליכם, כי בעת ההיא טוב האויר בעירנו, כפי זכרוני בשנה העברה. – פה עתה הימים ימי אור שמש, ואוכל גם לשוח בגן העיר מעט ביום. – –

136. [להנ“ל] י' מרחשון, תרמ”ו. ווארשא.

– – – הנני שבע רצון מחבלי כי לא יחסר לי דבר, וכנראה טוב יהיה לי לבלות פה ימי הגשמים ואף כי בימים האלה ירדו מטרות עוז ורוחות נושבות; בכל זאת לא ישפוך העצב את רוחו על כל בשר, ואין מעמד לרפש וטיט ברחובות קרת, וכמעט יֵחם השמש ויצאו האנשים לשוח בגנות ופרדסים. לפי השערתי כבר הסירו העצים בסביבות עירנו עָלֵיהם מֵעַליהם, וחשופי עפאים יושיטו ענפים – יבשים לכל רוח, כשֶלט עצמות אדם בעולם התוהו, – לא כן פה עוד תפגשנה העינים צבע הירקרק, צבע השלום. לרגעים ירחפו עלים בלים סביב עץ יולדתם טרם נפלם על הארץ, כבני יונה טרם עזבם קן הוריהם לשוט ברחבי תבל. עוד תחיה השושנה בערוגות מטעה, ואף כי זיוה נצמת מני קור ליל, עוד יפיה בה וקסם על שפתותיה, אשר יֵרָאו עקבות יפי הנוער גם בימי שיבה, ולכן אוכל לבלות פה הימים האלה ברוח נכון ובתקוה, כי משלחת מלאכי הבציר תעבור ועדי לא תגע לרעה בישע אל, כי זה משאלות לבי עתה, להנצל מצנים פחים הקשים לי, ואשר סבלתי ונשאתי אתי עוּלם בשנה העברה. – – –

– – – הייתי בבית ה' סאקאלאוו והשתעשעתי שמה זמן רב. הוא ידפיס את מאמרי “העינים” עם ציורים כאשר אשלחו לו מעירי. גם ידפיס את שירי הגדול “התקוה”.

137. [להנ“ל] י”ח מרחשוון, תרמ"ו. ווארשא.

– – – כנראה אשב פה עוד איזה עת ואולי אתמהמה יותר מכפי השערתי, כי באמת אם רק אשתכר פה להוצאותי אין לי מה למהר לנסוע לעירי, כי לא חסר לי פה דבר, ולכן אין לדאג כעת אודות המקום אשר בו אעשה מלאכתי בשובי אליכם אי"ה. – – –

138. [להנ“ל] י”ד כסליו תרמ"ו. ווארשא.

– – – בעבור “האסיף” אני עושה ציורים קטנים בתחלת כל סדר בתוכם יבאו שמות הסדרים, כמו: ספורים, שירים, וכדומה ושנים גמרתי ויוסיפו רב יופי להאסיף. כן אקוה לעשות שער יפה להספר כנסת־ישראל אשר יוציא לאור ה' ראבינאוויץ מנהל עניני חובבי ציון. – – –

139. [להנ“ל] כ”א כסליו, תרמ"ו. ווארשא.

– – – ה' רבינאוויץ יבקרני לפעמים ע"י השער אשר אני עושה לס' “כנסת ישראל” אשר יוציאו לאור חובבי ציון. והראיתי לו מאמרי אשר העתקתי משפת רוסיא בשם “משיח בן דוד” וישר בעיניו לתת לו מקום בספרו בתור פעליעטאָן. – – –

140. [להנ“ל] ד' דחנוכה, תרמ”ו. ווארשא.

– – – בשובי מסלאוויטא כמעט כלה עזבני השעול וגם פה מתחלה הי' כל כך קל ולא לפעמים עד כי לא שמתי לזאת לב, וסמכתי על דברי הדוקטורים מסלאוויטא וגם על דברי ה' ב. כי שעול קל עם לחות עתה דבר הרגיל אצל הרבה אנשים, וזה איננו נוגע למחלתי אשר עברה כלה מבתי החזה, בהתחזק גוי בהמשך העת יעזבני גם השעול הקל הזה, וסמים למרפא לא יועילו פה מאומה. – – –

– – – ובאמת הן על כרחי לא אגרש את השעול ממני, והסמים יועילו רק כי על ידיהם יהי' עלי להזהר ולהשמר מדברים רבים, ודברים רבים יזיקו לי, אשר עתה בכל דרכי חיי וכלכלתי הנני כאדם בריא, והאות ע"ז, כי מעת שובי מסלאוויטא עד הנה לא נתקררתי אף פעם אחת, תחת אשר בשנה העברה בעשותי עצות הרופאים, היתה ההתקררות דבר השכיח אצלי. – – –

141. [לה' ל. שייננויז] י“ב טבת תרמ”ו. ווארשא.

– – – בטח קבלת מכתבי הקטן אליך ושם הודעתיך חפצי גם אני כי תבא במספר סופרי “כנסת ישראל”. ע“ד תכנו חשבתי למותר להודיעך, כי תקבל בקרוב פראספעקט בפרטות. רק מדבריך אשר כתבת “להקריב לו דברים של טעם לחבב את רעיון הלאם”, הבינותי כי הכנסת ראשך ורובך והקדשת עטך רק לפלפל בעיני “הלאומיות”, אשר כבר יצא מאפנו והיה לזרא לכל קורא מכ”ע, – היו ימים וימסור איש הרוח כמעט את נפשו להוכיח, כי השמש עומדת והארץ סובבת. דבר בעתו היה. אך עתה לשחוק יהיה אם יוכיחו חוקרינו בלי הרף כי הארץ סובבת, כי מה ישמיעונו וכולנו יודעים את האמת הזאת. ואם תאמר כי בינינו עוד לא רבים יודו “בלאומיות”, הן גם המון העם באירופא הנאורה לא יודה כי הארץ סובבת, ומי ישים לזה לב? אך חלילה לי להורות לך הדרך תלך בה, כי רוחך ינחך בדרך נכונה תמיד. תכן “כנסת ישראל” כתכן “האסיף” הוא, ומאמריו יוכלו להיות מכל ענין וחכמה שהחיים קשורים בהם. עתה הן קראת את מאמרי “ע”ד חכמת השיר והמליצה" ועתה העתקתי את כל הציטאַטים של משוררי רוסית ואשכנזית לשפת עבר ואולי יקחהו ה' ראבינאוויץ לספרו. – – –

142. [לה' ש. ציז] י“ח שבט תרמ”ו. ראדושקאוויץ.

– – – לא להעציב רוחך, ידיד יקר, השמעתיך בשבוע העבר קשט דבר אמת ע“ד מצב בריאותי, כי באמת אין חלילה, ובמשך השבוע הוטב לי, רק אתה מרוב ידידותך אלי תראה צל הרים כהרים. וכבר ידוע לך כי אחת שמתי לי לחק, לבלי לפחד ולשים לב לכל אשר יעבור עלי, כי כבר נוכחתי לדעת כי העת תשכיח ראשונות. ואם רק נדע לשאת סבל החיים אז יַקל משאם ע”י זה, ואין דבר קיָם ועומד. רק חליפות למצבנו כל הימים. – – –

– – – השיעול – כטבע שני נעשה לי וכל כך הרגלתי עמו עד כי לפעמים לא יפריע הֲלָךְ עשתונותי. השעול עושה את שלו ואני רוקם מחשבות בטוחי ולא אשים אליו לב.

143. [להנ“ל] י”ג אדר א', תרמ"ו. ראדושקאוויץ.

– – – מי ידע תוגת נפש משתפכת בהמון רגשותיה הלוהטים על רגבי כפור קרח, אשר בין רגע יקפאו ויעמדו כמו נד? – – –

144. [להוריו] אייר, תרמ“ו. פ”ב.

– – – ואל תשית לב כי לא מצא מאמרי חן בעיני אחדים אשר הדבר נגע אל לבם. הן ידוע לך המשל אם לעולם נפחד להקניט את האוזים עלינו לחדול מכתוב. ואנכי הן לא פרשתי בשם, ואם אחד קרא בעצמו כי עליו יסבל הדברים אשמו בראשו. לוּ החריש ואיש לא ידע. ואנכי התענגתי מאד מזה, כן בשעת כתיבתי וכן בשעת קריאתי, ומי זה יאסור לי להתענג מעט ולשחק מעט? וסוף כל סוף האם שקר דברתי? להם הכל מותר, הכל מחוּל, ולנו אסור גם להשתעשע בדברים, וכי מפני שאני סופר הפסדתי? להתאסף בעירנו ולשפוך לעג כמים איש על רעהו מותר, ואנכי לא אוכל לדבר בדפוס ככל העולה על רוחי? – – –

– – – היום הייתי אצל הפראָפעסור אייכוואַלד. וזמן רב התבונן בי ויתן לי רעצעפט אחד לקחת ארבעה שבועות, וגם צוה לשתות מֵי מאָדֶען ששה שבועות רצופים, רק בתנאי כי אמהר לעזוב את פ“ב, ולנסוע אליכם. – לנסוע לאיזה מקום לשתות קומיס או מים אך למותר. ובנוגע לנסיעתי לארץ ישראל אמר כי טוב מאד הדבר, ועלי החובה לעשות זאת, ביותר לימות החרף, – לפי דבריו טוב יותר לנסוע למצרים, לאלכסנדריא או לקאהירע, אך גם בא”י האויר טוב ומבריא. – – –

– – – דברתי עם ה' קויפמאן ורעיתו ושניהם מסכימים לעצות הרופא. כעת לא יעצרוני פה ועד העת אשר אחפוץ לנסוע מעיר מולדתי לארצות הקדם ישתדלו לשלוח לי מכתבים למכיריהם (רעקאָמענדאציות) וה' קויפמאן הבטיח לכתוב עבורי לה' וויסאָצקי שהוא ממכיריו ויתמכו בידי; אך כעת עלי לשוב אליכם ולשבת כשני ירחים למלאות פקודת הרופא בדבר שתית המים. – – –

145. [לה' ל. שיינהויז] י“א אייר, תרמ”ו. פ"ב.

– – – ע“ד נסיעותי קדמה מזרחה כולם מסכימים כי טוב ומועיל מאד הדבר. לפי דעתי לא למותר היה להשמיע במב”ע כי הפראָפ' הנודע אייכוואלד גם הוא מסכים כי אויר א“י טוב לחולי הריאה. ולו אספו הסכמות כאלה רבות אז החל מעט מעט הרעיון ע”ד נסיעות חולים לשם לצאת מן הכח אל הפועל. – – –

146. [לה' א. קויפמאן] א' סיון תרמ"ו.

אדוני, מגיני ומושיעי!

– – – כנציב קרח עמדתי עת ידך נגעה את ידי בפעם האחרונה, רגשותי קפאו ומפי נעתקו מלין, ומה אדבר?

אך הנה פניך היקרים עזבוני ומהר ישאני רכב ברזל הלאה. מדוע כצל חלפו ימי שבתי בצל קורתך? מדוע ישליכני חלדי מגל אל גל בים החיים מבלי מנוח!? הה, מוסר שדי! הרף נא ממני, ואבליגה, או שלח ידך ותבצעני. ומה כחי כי איחל?

עוד שפתי אוהבים לי טל חיים ירעיפו, עוד זֹהר העתיד ממרחק יראוני, ולבבי כאניה סוערה, ינוע בין תקוה ופחד. הוי, לבי! לבי! למה תוליכני שולל ותנבא לי חיים ואֹשר? שורה תוך חדריך אם לא שמה ושאיה יוכת שמה; תוכך יאנח, הדם ירוץ כמתעתע ושתי כנפות הריאה, עוזריך ומגיניך, תזובנה מדוקרים, תשאפנה רוח כתנין באנחה עמוקה, ועתה על מי תשען כי תביע לי נחומים?!

רעיון נורא יתגנב בקרבי: אולי, אדוני, אולי נפרדנו עד עולם?! – את המות לא אירא, כי לא אמותה, יען אינני, חי גם עתה. איכה, מיכה יוסף?! הן כבר שאלת:

"אם עלם נושא כל עקת צלמות

עוד חי יקרא תחת השמים?"

איכה עתה, לן בצל שדי? מי יתן לי רוחך הכביר ואלך כמוך בנתיבות אל־מָות! יהי מה יהי! אם רחבי תלד, מעיני שמים או מצרי שאול לי נכונו, פניך ילכו עמדי והניחות לי. רק בהפרדי ממך ארגיש כי לבי ובשרי יהמו וינהו אחריך. – –

147 . [לה' ש. ציז] י“ב תמוז תרמ”ו. ראדושקאוויץ.

– – – אמנם רבות נפוגותי ונדכאתי בליל מוצש"ק עת נפרדנו איש מעל אחיו. לבבי האנוש נאלם דום וגם אנחותי כמו סוּגרו. לא דאגתי כי נִפָּרֵד, יען כי דרכך סלולה ולקנך תובילך; רק אוגז פנימי לַהַט חושי, רוגז על המקרים ועל עצמי, רוגז על העבר הזורה מלח על פצעי בזכרונותיו הנפלאים, ועל ההוה השמם וריק כמדבר תלאובות. – לא פגשתיך, לא בלינו עתותינו וגם לא נפרדנו כאשר אותה נפשנו. הדלף הטורד בעת פרידתך, החשֵׁכה והסערה הוו לי ראי מלוטש לראות בו מצב רוחי פנימה. ברוח סוער ולב דוי נרדמתי לקול הרוח הסוער בחוץ אחרי אשר שפתיך נגעו על שפתי בפעם האחרונה! – – – אדותי מה אודיעך? יום הולך ויום בא ועוד לא באה ישועתי. רק בימים אלה כמו הוקל לי מעט. – – –

148. [להנ“ל] י”ח מנחם אב, תרמ"ו. ראדושקאוויץ.

– – – ידידי! במכתבך לידידנו רמזת כי אולי חולה־אנכי ע“י עמלי בלמודים. אך באמת עלי להשמיעך כי לא הלמודים ולא העמל הם סבת מחלתי. – ורק האנשים החפצים לרשת זֵר קדושים, הסובלים לשם החכמה, רק הם יתפארו כי הם קרבנותיה. אמנם אנכי לא אעשה שקר בנפשי ואודה כי העיקר הסבה שלא השגחתי לשמור בריאותי, וסבלתי מחסור, ומכיון שהיה גוי חלש ועוד נתקררתי כמה פעמים; לכן חולה אנכי. ההתקררות בעצמה דיה להסב מחלה כמחלתי, וראינו רבות פעמים כי גם אנשים בריאים ששמרו גופם יותר מנפשם, כשנתקררו פתאום תהי אחריתם מרה. שלש פעמים החליתי, בווילנא, בפ”ב ובראדושקאוויץ, ובכל פּעם יודע אני אל נכון כי ההתקררות היתה הסבה לזה. ולמה זה אתלה האשמה בלמודים? אם הייתי בעל עגלה או סנדלר יוכל היות ג“כ שהייתי חולה, כאשר עינינו רואות כי גם הם יסבלו מצינים פחים כשיפגעו בהם. אינני מבקש מאת ידידי להרים כבודי ע”י כתר תהלה כזה שאני סובל ונושא לשם החכמות. דברים כאלה רק יעלו קצפי, כי אני יודע האמת שמחלתי היא טבעית ואחת היא אם מלומד אנכי או לא. אינני מבקש שכר עבודה ואינני חפץ שאחרים יציגוני למשל ולהוציא עי“ז משפטים מעוקלים. כמה אנשים בלעי מלאכות עניים בורים, כמה מהם שוכבים בבתי החולים, ואין דובר דבר אודותם, ואם יחלה איזה איש ידוע ברב או במעט, אש רבים שופטיו מבקשי סבות מחלתו, יאשימו את הלמודים וכו' ואין שם על לב כי אולי מקרה אחד לחכם ולסכל, כי הטבע לא תשים הבדל בין גוף איש משכיל ובין גוף ערום מדעת. – הרוקח בעירנו אמר לי כי הד”ר זאוסטינסקי נתן רעצעפט לאכר אחד ממש כמו הרעצעפט שנתן לי ומסתמא גם מחלתו דומה למחלתי, ומה היתה סבת מחלת הכפרי החמרי הזה? ג"כ למודים? – ראה הכתיבה קשה עלי ואתה אינך נזהר ותעורר לבבי בדבור אחד, עד כי מוכרח אנכי לענות לך, הזהר לימים הבאים מדברים כאלה. – – –

149. [לה' ש. שיינהויז] כ“א מנחם אב תרמ”ו, ראדושקאוויץ.

– – – שאלה אחת קטנה אתה שואל ממני: להודיעך בכל שבוע, “כי שלום לי”. לוּ שלום היה לי, שלום ברוחי וגופי, כי אז לא מנעתי לבקרך לפעמים במכתבים גדולים כרוחי, כי אוהבים רבים כמוך אין לי; אך פה זה הוא הקוץ המעכב בעדי, כי לא יכולתי עד הנה ועוד לא אוכל להודיעך כי שלום לי. אין שלום בעצָמַי ואין שלוה ברוחי. הנני רצוץ ונדכה, רפה וחלש, עד כי לפעמים אתלונן על התבל כלה, ואהבת רעים עלי מעמסה, כי אנחותיהם יגדילו כאבי ובתנחומותיהם הם כלועגים לרש, והועל לא יועילו. הכתיבה תכבד עלי מאד, ומסבות עולם ותהפוכות בני האדם לא עָדַי יגיעו, כי בקרת רוח אביט עליהם. לכן מה אכתוב? “שלום, שלום” ואין שלום. להתאונן לא אחפוץ, וגם עתה קשה עלי להוציא לפניך מצב רוחי, אך אתה תמשוך לשוני בחבה. מה אעשה? –

זה שני ירחים אשר אני יושב תחתי כל היום וגם לשוח אין בי כח. מזה תבין כי לא עתה העת להשתעשע במכתבים. הנני יושב ומחכה מה יעשה ה' עמדי. לא אבקר בבית רעים וגם אין איש מבקר אותי, וטוב הדבר בעיני רב יתר, מלהג אוהבים רבים. זה בא בתנחומים, וזה בחכמות ומשלים, זה בעצות ורפואות, וזה במוסר ותוכחה, ואת כולם ישא רוח. מנוחה נחוצה לי ולא יותר! –

מה כל החרדה אשר חרדת עלי? שב במנוחה במקומך וברית אהבתנו לא תמוט. כי מה אכתוב לך? חדשות לא אשמיעך וגם אודותי לא ארבה לכתוב. – – –

150. [לה' ש. ציז] כ“א מנחם אב, תרמ”ו. ראדושקאוויץ.

– – – התענגתי לשמוע כי דיבות שפתינו לא העירו בך קצף כ“א יותר היו לך לשעשועים. כי באמת רק בין “אוהב ואהובה” נכונה המליצה, כי היא תאמר אליו: “הנך יפה, דודי” והוא יענה: “הנך יפה, רעיתי”. אך בין אנשי לבב, בין רעים וידידים החיים בעולם השפל, לא בעולם הדמיון, עולם שכלו טוב, חיים כאלה לא יתכנו. על רעים כאלה להביט איש על רעהו בעינים פקוחות ולבלי הסתיר דבר תחת מסוה האהבה. חדשות אתי אין. במצב מחלתי אינני מרגיש עוד שנוי לטובה, אף כי הד”ר זאוסטינסקי טרם נסעו מפה אמר כי טוב לי עתה. הד"ר הזה הבטיח לי לענות תמיד על מכתבי אשר אריץ אליו בנוגע מחלתי. גם בהליכות ביתנו אין תמורה. – –

151. [להנ“ל] ט' אלול, תרמ”ו. ראדושקאוויץ.

– – – מה אכתוב לך? בריאותי במצב שפל מאד. היו ימים שהייתי מוטל על ערשי. אצפה ואחכה מה יהיה בימים הבאים, וכטוב בעיני ה' יעשה עמדי. – – –

152. [להנ“ל] י”ז אלול. תרמ"ו. ראדושקאוויץ.

– – – בידים רועדות מוטל על ערש אערוך לך דברים אחדים למען הרגיע מעט רוחך. יסר יסרני יה ומחלתי שגבה עתה ממני עד כי נלאתי כלכלה. לא לשבת, לא לעמוד אין בי כח, הקיבה תכאב מאד ומאכלי רק מרק ולא יותר. עצמותי שפו ומה יהיה לא אדע, לבד השעול ומחלת הבטן אבדתי חוש השמיעה ע"י הרפואות החריפות וכמעט לא אשמע, והנני נדהם, מתהפך בצידי יומם ולילה. – – –

153. [להנ“ל] כ”ז אלול, תרמ"ו. ראדושקאוויץ.

– – – ידיד יקר, בשבוע העבר ערכתי אליך מלים אחדות ברב אונים על ערש דותי. גם הפעם עודני כאז שוכב על ערשי, אָנוש ורפה כח, כי זה כשלשה שבועות לא באל על פי מאכל רק מרק בשר תרנגולת, וקיבתי תציק ותכאיב לי מאד ולא תעכל מאומה. רפיוני גדול עד כי לא אוכל לעמוד על רגלי, מלבד השעול אשר לא חדל ואזני חרשות כאשר כתבתי. לפי דעתי עיקר הצרה כי אין רופא בעירנו לתת לי תרופה נכונה למחלת בטני. יוכל היות כי רופא טוב נתן לי מתחלה איזה סם מרפא ולא באתי עד הלום. אם לכל אדם אסור לשבת בעיר שאין בה רופא אעכו“כ שאסור לי לשבת בעיר ארורה כזאת, ולבסוף אני שוכב תחתי, ומה תהיה אחרית דבר? – כל הרופאים אומרים כי האויר בעיר קטנה נחוץ לי ויבריאנ'. במה דברים אמורים לוּ יכולתי לשוח ולשאוף רוח; אבל אני שוכב על ערשי וממילא יתקלקל האויר גם בבית, ומה לי מן האויר? כבר נוכחתי כי העיקר שאוּכל לאכול אז הכל על מקומו יבא בשלום. ומאז פחדתי לבלי תתקלקל קיבתי ומגורתי הנה באה. עתה נחוץ לי לבקש עצה ותחבולה לרפאות קיבתי שהכל תלוי בזה; ע”כ גמרנו בדעתנו תיכף אי“ה אחר ר”ה הבע"ל לנסוע אני ואמי תחי' לווארשא (לרופאי מינסק אין כדאי) לדרוש שם ברופאים, אולי יעוררו תאות האכילה בקרבי וימציאו לי עזרה. – – –

154. [להנ“ל] צום גדליהו, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.

– – – קבלתי ברכתך לשנה החדשה, ומי יתן ויאמנו דבריך, והיום קבלתי מכתבך הגלוי, ומאד אודך כי נכונים אתם לעמוד לימיני בעת אהי' אי"ה בווארשא. אך למרות רוחי כנראה עוד ימשכו הימים. כעת הנני כל כך חלש עד כי לעמוד על רגלי לא אוכל. כנראה לא ארד מהר ממטתי אשר עליתי עליה. לוּ יתן ה' בי מעט, מעט לפחות ישובו אלי כחות חדשים. לעמת מצבי בשבוע העבר הוקל לי מעט. החלותי לטעום מאכל והכאב בבטן כמעט חלף, אך עוד לא קמו בה סדרים, והנני נזהר מאד. עתה נחוץ הי' לי ביותר רופא מומחה שיורני איך לתקן מעט, מעט בריאותי לבלי אקלקל באיזה דבר מה שתקנה הטבע בכמ ימים. – – –

155. [להנ“ל] ח' תשרי, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.

– – – התענגתי על דבריך ומלא אני רגשי תודה לך כי נכון אתה להיות לי רב להושיע בווארשא. אמנם לא אדע אם יצא הענין הזה אל הפועל, כי גם במינסק נוכל להתיעץ ברופאים וטרדת הדרך לווארשא תבעתני מאד. מוסדות בריאותי רופפו כל כך עד כי גם תנועה קלה קשה לי. באחת אתנחם עתה כי החלותי לאכול מעט מעט וקיבתי מעכלת, אם לא בסדרים, אך די לי כי מרגיש אני רעב, ולכן יש תקוה כי אשוב אי“ה מעט, מעט לאיתני; אך מלבד הקיב עוד יציקני השאון בהאזנים זה שבועות אחדים המדברים עמי צריכים לצעוק. הד”ר זאוסטינסקי כתב אלי כי זה בא ע"י חולשת הגוף. ובאמת לבי חלש כל כך עד כי פעולת הנשימה תכאיב לי, בכל זאת טוב עתה מאז. יתן ה' רק כי לא יקרה חלילה אסון, והכל ילך כשורה אז יש תקוה.

156. [להנ“ל] ערב סוכות, תרמ”ז. ראדושקאוויץ.

– – – ומושכב על מטתי אני עורך אליך דברים אחדים. “האח! האח!” קראת כי הוקל לי מעט. אף כי ת“ל באמת הוקל לי כי נורא היה מצבי; בכל זאת לא אוכל עוד להכות בתוף ולשמוח בעודני מוטל על ערשי בלי אונים עד כי גם לשבת קשה לי. מה נואלתי בדברי ע”ד נסיעה לווארשא. לפי כחותי עתה הוא רק רעיון רוח, הכחות יתמו מהר אך ישובו לאט, לאט. ומי יודע עד מתי עוד אשמור ערשי? אך ת"ל כי היסורים חלפו מעט וטוב לשוב לבריאות, לוּ יהיה אף מעט, מעט. אני נזהר באכילתי, ובכל זאת קיבתי איננה שומרת סדר, יתן ה' כי הכל ילך לטובה. יהי שמו מבורך. הרעש בהאזנים לא חדל, והנני כחרש מעט לא אוכל לדבר עם איש. קשה עלי הכתיבה. – – –