© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי
הנפשות 🔗
המארחים, הסוחר הנודע, דב כספי ורעיתו
המהנדס, אורי סרגלי
הרופא, דר. היילגוט
הצייר, פרדו קו-לבן
הפקיד הבכיר, משה חסדי
השופט, יחיאל איש-צדק
(חדר אורחים בבית סוחר עשיר, עם תמונות, שטיחים וכו. האורחים יושבים בכורסאות ושלחנות קטנים עם הכיבוד על ידם. המארחת מסתובבת ביניהם.)
האשה – משונים אתם הגברים! כמה טורחת האשה להתיפות, כדי למצא חן בעיניכם, כמה זמן מבטלת היא על גנוני יופי ומשחות למיניהן, כמה מתענה היא אצל הספרים והתופרות ואתם
הפקיד – טרודים במלחמת הקיום האפורה…
האשה – גרוע מזה, הרבה יותר גרוע מזה! כי זאת הייתי סולחת לכם, אלא שאתם הפכתם למטריאליסטים מסוג המחפיר ביותר. אתמול נגש אלי בחור צעיר עם חיוך רחב על פניו השחומים, וכבר תיארתי לי פגישה רומנטית והוצאתי את הפודריה מהארנק… והמחוצף הזה שואל אותי איפה נמצא בקרבת מקום לוח ההגרלות של הפיס. וכשעניתי לו שאין לי כל מושג, הביט עלי במין, כאילו הייתי מטומטמת לגמרי. אם כאלה הם הצעירים, בגיל האידליזציה אז…
השופט – אין לדון אותו לכף חובה, כנראה חסר לו הכסף לרנדה-וו עם בחירת לבו.
הצייר – מענין, מענין מאוד! ואותי דוקא, איש הפסיכולוגיה הפיזיונומיסטית מקסים מראה הצעירים האלה לפני הלוח המדובר. העצבנות שבחטוט בכל הכיסים אחר כרטיס ההגרלה, העינים היוקדות העוברות במין צמרמורת על פני המספרים, והאכזבה המרה…
הרופא – כן, משונה הדבר, הבטחון שיש לאנשים, שהם נבחרי הגורל ולחיקם יפל לפתע אוצר, זוהי תופעה חולנית המשותפת לכל המין האנושי. לדידי יש לאסר הגרלות מכל מין, כי התקוה מרפה יותר את ידי האנשים מאשר האכזבה.
השופט – נכון. התקוה הזו מרופפת את המשמעת הפנימית ואת סדרי החיים. זהו מין שעשוע בחלום, המעביר את האדם העמל לשטח של קפיצת דרך פתאומית. היא מקטינה את ערך שכרו של האדם, פרי עמל ויזע, לעומת סכוי הבא לו בנקל. זהו מין סף לפשע…
הצייר – הרצינות שלכם מגוחכת. פשע… חולניות… הבל הבלים! המשחק במיליונר ישן נושן הוא, ולא הזיק לאיש. מי כמונו, הציירים, יודע מה רחוקה נפש האדם מהתשוקה לכסף. ליופי – כן, לרוחניות – כן, אך לכסף…
המהנדס – צדקת ידידי, גם אני, כמהנדס, איני רואה בנפש האדם מקום לבהילות לכסף. לכל היותר הנטיה לחשבון, למטימטיקה, לספרות…
האשה – כמובן… כמובן… מטימטיקה… חה, חה, חה, חה, מוכנה אני להתערב אתכם כי בעומק לבכם כולכם מקוים לזכות באחת ההגרלות האויליות האלו. לבטח אמצע בכיסיכם כל מיני שטרות חוב, מנדט, פיס, בנקים, שיכונים, ומי יודע מה. יש במשחק זה רצינות ילדותית, שהיא נחלת הגברים בלבד. אשה איננה נתפסת בנקל להבלי חלומות אלה… אתם, הגברים, מלאים תשוקות מיוחדות במינן, ואחת מהן הוא הכסף, הרכוש, העושר. שאלו נא את פי בעלי, הסוחר, המומחה לצבירת שטרי כסף, שמומחיותו זו הפכה לו לטבע שני, האם רואה הוא דבר מלבד עסקיו…
הסוחר – להיטות… בהילות… אכן, נאה הכרזת, אשתי החביבה. נכון שהעושר נושא בחובו נוחיות, מקל על החיים, ולכאורה מוסיף חשיבות לאדם בעיני עצמו. כי לא זו בלבד שאין הוא מזדקק לבריות, אלא שאף הבריות מזדקקות לו. אולם, ואולם הזה מכריע, – העושר הוא מקור עבדות, הוא גוזל מהאדם את מנוחתו, הופכו לשומר על נכס מפוקפק, ומשנה את טבע מושגים כגון: כבוד, יושר וצדק. העושר משאיר את ההכרעה על האידאלים בידי האדם, שעל ידי הצטמצמותו לצבירת הון, הוא מזניח את חיי הרוח, ואינו חודר [? לא קריא] לצרות הכלל והפרט, כן, רבותי! הממון מהוה חיץ בין העשיר וזולתו. האמינו לי, שלא זו בלבד שלא כדאי להיות עשיר – אלא אין זה כלל נושא מענין לישיחה, עם אנשים בעלי תבונה כמותכם.
האשה – הנה לכם עדות נאמנה של אדם המתענה בעשרו!…
הרופא – החשש מפני התחרות מדבר מגרונו. כי לו מלאה הארץ עשירים – הרי מעמדם היה ירוד לגמרי, ולבטח היו נתפסים לתיאוריות של צנע, פשטות וטולסטואיזם. אולם, ו“האולם” שלי מכריע לא פחות משלך, ידידי, לא ירדת לעומקם של התסביכים הנגרמים ע"י ההון. תפקידו של רופא פסיכיטור, הוא נתוח נפשו של “מיליונר פתאומי” זה. הכרת ערך הכסף נעלמת, ואנו נתקלים אצל ברנש כזה במין אהבת הזולת שאין כמותה. כמובן שקודם כל היה בונה לו בית מלא כל טוב וממלא כל תאוה שלא באה על סיפוקה בשנות חייו הארוכים. ורק אז הוא נהפך לידיד האנושות, ורצונו עז לעזר בכספו לכל, לנחם ולהביא תרופה לכל אסון, לכל חולי, לכל צרה…
הסוחר – אבל, הדוקטור…
הרופא – כן, מר כספי, זוהי האמת. ובכן, במה סיימתי? ולרגלי פזרנות זו והתרחבות תכניותיו ההומניות, הוא מותר קמעא קמעא על נוחיות עצמו, מצמצם את הוצאותיו, הכל למען מעוני עולם. הדמיון מעיפני ללא מעצור, רבותי, הנה אני רואה אותו! בדמותי, רבותי. (ממשיך בהתלהבות גוברת והולכת) כן, רבותי, המיליון הראשון לא הספיק לביצוע תכניתי, ואני מרבה בעסקים כדי להגדיל את רכושי, ואני קונה ומוכר, מוכר וקונה וקונה ומוכר ומסתבך ברשת המסחר עד שאוזל הכסף – הפכתי לפושט רגל, רבותי, הפכתי לאביון יחף ואמלל! זעה קרה מכסה את מצחי, רבותי, מהיכן לקחת כסף? במה לעסוק? במה לסחור? במה לספסר, לרמות? הגידו! מתחנן אני לפניכם, רבותי, הגידו! הצילו! הצילו….
האשה – הוי, הדוקטור, מה קרה לך? אולי ולריאנה?
הצייר – שגעון הרחמים! חה, חה, חה, חה,!
המהנדס – אכן, מונח מוצלח הוא זה…
הצייר – מונח? זוהי דיאגנוזה, הר דוקטור! כן, דיאגנוזה אדוני חוקר הנפש, הסתבכת בקורי עכביש של רחמיך. חה, חה, חה, חה! לא כן אצלנו, הצירים!!!
האשה – אצלכם הכל יופי, רוחניות…
הצייר – יופי? לאו דוקא. ריאליזם שבדמיון! הכל אצלנו נובע מאהבה. כי אין ציר מסוגל לצייר תמונת נוף מבלי שיהיה שכור מאהבה ליקום, לטבע, לאדמה. בלעדי האהבה הוא כעיוור להדרו של העולם, המלא שלל צבעים מרהיבים. לא קנאה ולא שנאה – אלא אהבה רחבת-לב מעוררת את ייצר הציור. צאו וראו את יצירות המלחמה של גדולי הציירים – כמה עלובות הן! כמה חסרות חיים ונפש הן! פה סוס פצוע, שם גוף מרוסק, גלגל תותח שבור ויער רובים, חרבות ודקלים לצד המצביא רם הקומה על סוסו הצחור? זוהי מלחמת פרסומת בלבד וכל זה בא מפני שהצייר אינו מסוגל לאהוב את המלחמה, כנחשול המביא יסורים, הרס ומות. (מפסיק ונאנח) לו הייתי מיליונר, רבותי, הוי, לו היה לי מיליון לירות! הייתי מציר תמונת מלחמה נהדרת, מחרישה, מזעזעת, (מתלהב) בונה הייתי אַטֶלְיֶה ענק על שדה הקרב, בשעת הקרב ממש. והייתי זונק לכל פצוע והרוג, כדי לגזול ממנו את סוד הכאב, היסורים, הגסיסה, הזוועה מפני המוות. הייתי מריח את ריח הדם השפוך, הזעה, הייתי מציץ לעיני הפחד הטמיר, וסופג לתוכי את מראה הדם החי הנשפך לקרקע, הנבלע טפות, טפות חמות בין הרגבים, כן. את הדם… את הדם… את הדם…
האשה – אל אלהים!
הרופא – שגעון הגדלות, מעורב באכזריות תורשתית של האדם הקדמון. כך אמר פרויד. לבטח הנך חולה עצבים, הציר המהולל…
הציר – (כמקיץ מחלום, במבוכה) אני? לא…
השופט – יש גורמים מקילים לדֶמֶנְצְיָה זו.
המהנדס – תן לו, ידידי הרופא, פתק שחרור מהתודות. כי אין לדעת מה יריח שם. עוד מוכן הוא לספוג לתוכו את כל אבק השריפה ויהוה סכנה צבורית במחנה האמונים. הגיע תורי לצחק לכם, בעלי אומנויות חופשיות יותר מדי. מה שמעביר אתכם על דעתכם זוהי הכמיהה לסוד, אשר תרדפו אחריו לעולם מבלי להשיגו. – זהו המיסטיציזם בלעז. לא כן באומנות שלי, ההנדסה. הדיקנית,
הַפְּרֶצִיזִית, הַמַטִיַמטִית, שאין בה מקום להזיות. פשטות של קונסטרוקציה, חשוב של פרטי פרטים בתוך מסגרת ידועה וקבועה ממאות ואלפי שנים, – נותנים לנו יתרון של בונים ויוצרים. לו היה לי מיליון לירות הייתי בונה ארמון לאומללים ביותר באנושות – לנכים.
בנין יפה בפשטותו, מרהיב בסדוריו, מין היכל ספורט לנכים, מצויד ומחושב לכל מום, ולכל פגע מלידה, – לעיוור, לקיטע, לגידם, לצולע, לחרש… (מתלהב) אוסף הייתי אותם מכל קצוי תבל, מכל פינה נידחת, מיערות בראשית, מאיים נשכחים, מסוכות דלות, מארמונות תפארת, למאות, לאלפים, למיליונים!… רק נכים תנו לי, ותמלא הארץ נכים! הבו לי נכים!…
האשה – עצור, בן אדם!
השופט – שגעון יצירה, הבא לו מהחשובים המדויקים הללו, מספר
הלוֹגַרִיטְמִים הַמַטִימַטִי…
הצייר – הא לכם אומנות בלתי חפשית.
האשה – אל תלעגו לו למסכן. ואתה, אדוני השופט, מה תאמר לכנופית פושעים חבוים זו?
השופט – אכן כנופיה חביבה! צדקת גבירתי – פושעים חבוים הם אלה. אולם אין כל סכנה שיזכו במיליון לירות, וממילא לא יזדקקו למשפטי. מחשבה זו על המיליונר היא כה שכיחה, כה יום יומית, עד שאפילו אני, היוריסט המובהק, נתפס לה בהרהורי. בז אני לכסף. ראיתי את הכיעור בפשעים הנובעים מהכסף הארור, הרמאות הקטנונית, השקרים, הבגידה, המעילה, האמון, הטרגדיה. אילו היה לי מיליון לירות? מה הייתי עושה בהן?
הצייר – ובאמת מה היית עושה?
השופט – בפִילַנטרופְּיָה אינני מאמין כתרופה לעוני ודלות. את בתי הסוהר שונא הנני ויהיו המשוכללים ביותר. כי אין עד עתה מוסד בטיפול בעברינים, המסוגל לטול את הקוץ הממאיר מנפש החוטא. אולם יתכן, והייתי בונה מין מחנה נופש לכל הפושעים הצעירים, שאפשר עוד וכדאי להצילם מצפרני הרע. כל נוחיות אפשרית, אוכל לשובע, אויר צח, מראה נוף מרהיב ומעודד, חום שמש כחום אם מלטפת, ומיטה מבהיקה בלבנינותה כמיטת מלאכים באגדה!
הכל לעלובי החיים האלה, לחפים מפשע, שחוקי התורשה, חוסר חנוך המתאים והתנאים הסוציליים הגרועים והמשפילים בבית אבא הביאוהום למלכות הפשע. כמובן, שבמוסד זה יקבל הנוער התועה חנוך המעורה במשמעת, ואולי אפילו במשמעת קפדנית יותר, חמורה יותר – אשר תחזיר את הפושע לאנושיות כאזרח מושלם, מועיל וחופשי. כן, לכך דרושה משמעת ברזל, הכרוכה בעונש עבור עבירה. כי הרי בחנוך אנו עוסקים… (מתלהב) עונש חמור, לפעמים מלקות, צינוק רעב, כבלים, אפילו מכות רצח למנוולים הללו, למושחתים הללו, לחלאת האנושות זו – מכות! מכות! מכות רצח!…
האשה – השתגעת ידידי!
הצייר – שגעון הצדק! חה, חה, חה, חה!
הרופא – לא! מכיר אני אותו היטב – זה בא לו מעצירות. כיסיו מלאים משלשלים… תנו לו אבקה וירגע…
המהנדס – עצירות הצדק! סדיסט הוא וחרד אני מפניו. כי עוד מוכן הוא להתחיל לחנכני לפי השיטה ההומנית שלו!
השופט – האנכי סדיסט? מימי לא הרעותי לזבוב!
הפקיד – אין פלא שהכסף גורם לכם לאיבוד חושים. אפילו רב לוי שלנו, כשהציע לו אחד האמריקאים תעשית נַיְלון הביט עליו בתמיהה וענה לו באידיש: איהר מיינט [?] זיכער די נאי לאון (המלוה החדש)… אני כשלעצמי בז לכל זה. כפקיד האוצר עוברים מיליונים דרך ידי כל יום, ויש להם תפקיד.
אין זה כסף הפקר, המשתפשף אי שם בשולי המחזור והמשמש למשחק ילדותי של בוגרים ילדותיים כמוכם. יש בו מטרה, יש בו בצוע, יש בו חזון. כל האגדות
על מנורת אַלַדִין, על קרֶזוס, על הַמַהַרַגִיָה המהולל, נראות לי כפקועות סבון של ליצני מסיבות שעשועים לתינוקות. הכסף – זוהי מסגרת, מסגרת לפעולות חשובות ופוריות, מסגרת ליצירה ובנין הארץ, מסגרת למדינה היקרה שלנו, וגם לו היה לי אוצר פרטי שלי, מה הייתי עושה בו?… הן אינני חסר כלום… דירה נאה, נסיעות כל יום שני וחמישי לחו"ל… קרַיזְלֶר עם נהג… וכמובן…
הסוחר – מטבע חוץ…
הפקיד – גם זאת, אם כי קצת בצמצום. אודה לכם בבושה שעדין נתפס אני לחדוש הגדול שרואה אנכי בכל מקום בחו"ל. ללא שזה שם… אחרת… האויר שם אולי לא כל כך דחוס,… הרעש אינו כל כך גדול… הריצה אינה כל כך מבוהלת… (מתלהב) הגסות אינה כה גדולה, הרמאות אינה כה פורחת, הפוליטיקה אינה כה מסריחה, העם אינו כל כך עלוב, המדינה אינה כל כך קטנונית, השרים אינם כל כך המוניים, הממשלה אינה כל כך בטלנית – ובכלל יפח רוחו של היהודי, אין כמו הגויים לכל דבר, לכל דבר, לכל דבר…
המהנדס – התקליט התקלקל אצלו, צריך להחליף את המחט…
הרופא – ולהזריק בו בהזדמנות זו קצת יהדות.
הצייר – שגעון ההתחסדות! זה בא לו מהפרוטקציות שהחסיר בימיו…
הסוחר – ומהנטיה של האוצר – הכל ליצוא אפילו של עצמו!
האשה – הניחו לו! אינכם טובים ממנו! ובסופו של דבר דוקא עלי הוטל להיות התובע והשופט כאחד? אני, האשה, היצור שאתם, הגברים, רואים בו גורם כל רע וגוללים על ראשו את כל תוצאות יצרכם הרע. שֶרְשֶה לַה פַאם! אתם המסכנים, קרבנות חוה העלובים, הצדיקים, הפִילַנְטרוֹפִים, הַמֶצֶנַטִים לכל נצרך ועלוב!
לעתים נדמה לי שמקור הרע בעובדה שבזמן זה של רוחים קלים, של צבירת זהב מספספרות והברחות, משוק שחור, מסחר-מכר, מגניבות ומעילות – הוכרחתם לעסק באומנויות חפשיות, שבשכרן הדל קשה להתחרות במרוץ אחר המותרות.
הנה יושב פה בעלי, שותק ומצטחק. הוא הסוחר הנודע, צובר הון מדי יום ביומו, ואם אין לו עדין המיליון – מחצית המלכות לבטח ישנה בידו. ומחצית זו – לי היא… אינני חסרה כלום. – יש לי בעל אוהב וטוב, ילדים חמודים, דירה נאה ומקושטת, תכשיטים לרוב, מכונית, בתי הבראה, תיאטרון, שמלות ו… כל אשר נפשי תחשק בו… אולם כספו הוא זה.
לו היה לי מיליון לירות, כולו שלי – מה הייתי עושה בו?
הפקיד – קונה לך בגדי עניים לתחפושת פורים.
הסוחר – קונה לך ארנק פלא, המתאים לכל השמלות.
המהנדס – קונה לך אוֹטוֹמַט בעל שני כפתורים, שבלחצך על אחד – הוא יאמר “את יפה” ובשני – “את צודקת”.
הרופא – קונה לך בושם, שלריחו יתעלפו כל הגברים, כדי שתוכלי לבחור ביניהם קרבן כרצונך.
הפקיד – רוכשת לגיון ד’הוֹנְנר לבעלך…
האשה – נטפלתם אלי כדבעי, ואני אחזיר לכם שבעתים. צדקה, אמנות, בנין, רחמים, – עולמכם הוא, עולם מסוגר בפנינו, הנשים. קרן זוית קטנה נשארה לנו – קרן האהבה, המשפחה, המסירות, שאין לקנותן במיליונים! ושאתם בבערותכם הגאה, דורסים אותם לפעמים ברגל גסה. את המיליון שלי הייתי מחלקת לאותן אחיותי החסרות את המעט הדרוש לאשרן. אותו המעט שבשכרו הן נותנות את הנפש והחופש. להן מחלקת הייתי את הכסף, בכדי שתוכלנה להטיל את השטרו הבזויים האלה בפרצופיכם המשולהבים, התאוונים, המחוכמים, בעלי עליונות אלוהית! בפניכם, אלילי הממון, המוסר והצדק… בפניכם אדוני הטוב והרע. בפניכם… בפניכם…
הסוחר – שגעון האמת!…
הרופא – וזה בא לה מאין?
האשה – זה בא לי מההסתכלות במעשיכם. דוגלים אתם בקדושה – ומחללים אותה בכל הזדמנות הניתנת לכם. האומנות שלמדתם, המסירות לעבודת חייכם זו – כסות היא בלבד, מסווה. מבעדה לוטשים אתם עין לכל המתעשרים בימינו, לאינסטַלַטורים, בנאים, סבלי נמל וספסרים למיניהם…
השופט – אלוהים אדירים! פסק דין חמור מדי מוציאה את עלינו. האומנם אין רחמים בדין? האין הזרם העכור השוטף את כולנו בבהילות לרווחים ומותרות – גורם מקל לחטאינו?
האשה – לא! אין רחמים בדין! המעצורים הנפשיים, פרי תרבות, חובה וחנוך לא נחלדו. היד המתגנבת לידית המעצור, כדי לפתחו לרווחה – היא החוטאת! אתם בחירי האומה ומצפונה! אם נשמט ההגה מידכם בגלל חולשה אנושית גסה למטבע, אם יורדים אתם לשפל המדרגה ככל האדם – אשמתכם היא זו! דורות על דורות למדתם לשרת, להדריך ללַמֵד. קנאים הייתם לתלמידיכם, לבל יסטו מדרך האמת, היושר והצדק. קרבנות הקרבתם לפַתֵחַ תורה ודעת, לנצול הטבע, להקלת סבל האדם –– ע"י כך הפכתם לסמל של אי-אנוכיות, וזה נתן בידכם את החוק לשפוט את האחרים, לרפאותם, לגלות לפניהם עולמות של יופי קו, גוף, צליל. בתי אולפן הוקמו לממשיכים בדרככם. האין זה חטא נורא לנטוש כל זאת לשם…
הפקיד – (בלעג) נפילים…
האשה – כן, נפילים שהפכו לזרזירים ולתנים…
הסוחר – אהבה! חובה! דעת! – אכן מפריזה את, יקירתי, הן זו שאלה של רמת חיים בלבד.
האשה – רמת חיים? פְרִיזִ’ידֶרִים, כלי חשמל, קרַיְזְלֶרִים! ורמת התרבות?… ורמת המוסר?
הרופא – הקטגורית הנחמדה שלנו שוכחת, שהדחיפה לחטאנו – היא האשה. היא ולא אחרת! הקנאה שהיא מקנאה בכל שכנה, הבוז שהיא בזה לכל בעל שלומיאל כביכול, שלבו נתון למקצועו, להרבות חכמה ולא הון. היא, היא המשמשת דחיפה ליצרים הרעים בקרבנו. הכל לאשה! הכל למשפחה! הכל לנוחיות החיים!
הצייר – ועל יד האמנות הנשגבה שלנו, היוצרת, היא מעמידה את האמנות היום יומית –– מה לקנות? מה לבשל? מה לחדש?
האשה – אבל רבותי!
המהנדס – וגם אותנו היא מכניסה לקלחת זו. שותפים נהיינו לסיר, לדאגות, לחסרון כיס
השופט – ובלב מי החל לכרסם הפקפוק שעבודת הקודש, שאנו, הגברים, עוסקים בה –– אינה אלא התחמקות מדאגת ממש לצרכי המשפחה? ובלב מי התעורר הלעג ל“בטלנות” זו של אנשי השכלה, בהשוואה ל“חֶבְרְמַנְטִיוּת” של כל פועל מקצועי?
הפקיד – ומי המציא את הבדותה על כשרונותיה המדיניים של מַדַם דֶה פוֹמְפַדוּר, כדי שכל אשה תרצה להתלוות לבעלה בנסיעתו לחו"ל, כדי לעזור לו לעשות את הפוליטיקה של משרדו?
האשה – כולכם נגדי. לא הוגן הדבר…
הסוחר – סלחי להם, למסכנים אלו. לא הכסף מעבירם על דעתם, אלא ערכו. ערכו המתקצר כצל הקרב לאור. חלומות שוא שבהם משעשעים הם את עצמם בתת-ההכרה. אין אלה געגועים ממש. אלה הם יצירי תקופה משונה זו. לא שנוי ערכין אלא שנוי כמויות. אין אדם נתפס על צערו. הוי, לו הייתם כולכם מיליונרים, לו זכיתם כל אחד במיליון לירות!…
כולם – באמת, מה היינו עושים בכסף רב כזה?!…..
סוף
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.