רב פנים היה ורב-צדדים וניגודים ואף רב שמות: שומר-מצוות ומורד במקובל; טובל בשאלות השעה ועוסק בשאלות הנצח; דורש שלום ואיש ריב ומדון; אוהב הבריות וגורם מחלוקת; חובק זרועות עולם ומצטמצם בעוגה צרה; נהנתן מצורות ומיופי – ונזיר; תלמידו של בית הלל ונוהג כבית-שמאי; איש-האגדה ופסקן הלכות; חלק וחדודי; בעל הומור ונושך; ער למתרחש ובלתי מרגיש בחידוש הגדול; נעול ופתוח, אך על כל אלה היתה סוככת אישיותו ומאחדת את הריבוי הזה. ואנחנו אהבנוהו כמות שהיה, שמחנו מאד בשעה שהיינו מסכימים עמו והוא היה מסכים אתנו, משום שהרגשנו אז חיזוק גדול, בחינת אחיעזר ואחיסמך; והצטערנו מאד – ביחוד בשנים האחרונות– בשעה שהלך לו יחידי בדרך מתוך הרגשת-צדק מופרזת וזרק מרה באישים ובענינים וברעיונות. ולפעמים היה מחדד את תפיסתו עד כדי סכנת ניתוק החוט, המקשרו לציבור הרחב; אך תמיד חיבבנוהו. וקשה היה להוציא דיבור של גנאי כלפיו. כי ידענו: טועה האיש אך טהור הוא. וגם זאת: המתיקות שבדבריו לא פסקה מפיו, סוד מיוחד היה לו, סוד-הכתיבה, סוד ההבעה, סוד-המשיכה. גם כשקרא תגר וזרק מרה, היה נוסך בגערותיו סממנים פייסניים מיסתוריים. קריאת-אוי שלו היתה, כביכול, מולחנת, וביקורתו הקטלנית המשובשת היתה קצובה בטעמי נגיעה ערבים. מעטים הם הסופרים בדורנו, שהביעו דעות משובשות כל כך בסגנון ובעוויה מושכים כל כך. ואפשר שדבר זה הרגיז אותנו שבעתיים. וכשם שהוא הלך בסוף-ימיו עם רוב הציבור בקרי, כך הלך הציבור עמו בקרי.

אולם עכשיו, כשמעגל-חייו נסגר, ור' בנימין בן השבעים ושבע מתגלה לנו על כל תחנותיו הקצרות והארוכות, על כל עלילותיו ומפעליו ועל כל יצירתו הספרותית ועבודתו הפובליציסטית, הרינו חייבים להסיר מעליו את הפצלות המקריות והטפלות, שדבקו בו, ולראותו בעיקר נשמתו ובתמצית מהותו.

הוא היה רוב שנותיו מן הבנאים, המכוננים את הוויית ארצנו, הווייתה הלאומית והחברתית, הישובית והספרותית. הוא היה בונה תוך תהייה. היה תוהה ומעורר, מעורר ותוהה. שני כתבי-העת, שהיה בימי עלומיו הרוח החיה בהם, “הקשת” שייסד בעצמו ו“המעורר” שיסד ברנר – מסמלים ומבטאים את מהותו.

הוא ראה את עצמו ואת העולם תדיר כקשת, שצבעים מרהיבים ואף חוורים פתוכים בה, שככדאי לו לאדם להסתכל בהם, להתבשם מהם, להשתאות להם ולומר שירה. שירת היופי; אך הוא ראה את העולם ואת בריותיו כגוש רשלולי, הנוטה לנמנום, שצריך לעוררם תמיד ולהזכיר להם את תפקידם. והוא עשה את שתי השליחויות הללו כאחת, ולפעמים בנשימה אחת. ולפי שלא תמיד ניתן לאחות את השניות, היה חוט של טראגיות משוך על ר' בנימין.

היה בעצמו איש-המעשה. עבד כפועל בפתח-תקוה, כפקיד במשרות ישוביות שונות; היה שותף בייסוד “נחלת בנימין” ו“בית וגן”; היה בין מעוררי העליה מתימן; ייצג את הישוב בתקופות שונות; אך עם זה היה מסופריו הקבועים והפורים של “הפועל הצעיר” ו“מעברות”, והתבונן בהתרקמות ההווי החדש, הווי-העבודה. ליווה את גידולם של ישובינו החקלאים וכתב הרבה “מן הארג”, על המתרחש בשטח החיים הגלוי ובעומקם הסמוי. כל ימיו התגאה במאמרו בשם “משא ערב”, שבו הביע בשחר ימיו את שאיפתו הלוהטת לשלום עם הערביים. והוא שיסד את העתון החרדי “הצופה” ערך את הירחון “ההד” והקים בעצמו “ליגות” והשתתף בליגות ובכלי-מבטאיהן, וכאחת עם זה כתב מסות ומחקרים על אישים ובעיות, שנצטרפו לספרים כגון “על הגבולין,, “פרצופים”, “מזבורוב ועד כנרת”, וערך קבצים רבים ותרגם את ספרי-הימים של הרצל, והיה משתתף קבוע ב”התקופה" וב“מאזים” ובאכסניות אחרות. ועוד רבות עשה ועישה, פעל והפעיל שאין כאן המקום לפורטן. זהו “מאזן” חיובי, עשיר, משופע ביזמה ציבורית וספרותית; זוהי נחלה גדולה שהניח לנו למורשה, ויעבור זמן-מה עד שתכונס ותנופה ותועמד על עיקרה הגרעיני והחינוכי.

לפיכך ברור, ר' בנימין יישאר בהווייתנו ובזכרוננו כבונה וכיוצר, וכל השפלים שנטפלו אליו בשנים האחרונות וכל הסטיות שסטה וכל הרוגז שהרגיז וכל ההפרזה שהפריז – יהיו נושרים מעליו כקליפות בטלות. ואין אני אומר זאת על דרך הסליחה שסולחים לנפטר, אלא על דרך ההערכה הענינית. ישנה משובת-ילדות וישנה משובת-זיקנה. והרבה דברים שלא נראו לנו עשה ר' בנימין בתוך משובת-ישישים. ואולי מתוך חשבון-נפש מוטעה, שמיעט את דמות עצמו. הוא לא ראה את המנורה שהדליק בחייו, ולא האור שדבריו זרעו בשעתם. והלך והדליק איזה “נר” עלוב וכהה, שיותר משהפיץ אור הפיץ צללים. אך אין ה“נר” מכבה את המנורה. ר' בנימין זרוֹח יזרח בישוב ובספרות לדורות בזכות יצירתו הרוחנית הגדולה והמגוונת, שנשתזרה בחיינו והשפיעה עליהם עשרות שנים.

*

וראוי להביא מכתב אחד קטן מעשרות מכתביו שברשותי. ר' בנימין היה אמן המכתבים. הספריה של אגודת הסופרים קיבלה מר' בנימין ספר להוציאו לאור, זה הספר שנקרא אח"כ בשם “מזבורוב ועד כנרת”, ור' בנימין העתיר עלי, כאחד מעורכי הספריה, מכתבים על כל ענין טכני ותוכני, על כל ספק שלו ועל כל נצנוץ שלו. והמכתבים קצרים וארוכים, ואף על פי שנכתבו דרך אגב ולפעמים גם דרך בהירות, אין לך מכתב שאין בו שובבות, או איזה תעלול, כפי שיעיד המכתב דלקמן:

ב“ה, ירושלים, ג' בסיון, תש”ט

כהן היקר:

מכתבך מי“א אייר קבלתי בשעתו, ורק היום יכול אני לענות עליו. מכאן ראיה עד כמה דחוקה השעה. עם כל זה רווח לי בימים האחרונים ע”י השגת חדר מחוץ לביתי.

בינתים לקחתי דברים ארוכים (עם ש.שלום) וקצרים (עם ברש) והם ודאי הגיעו אליך במקצתם. מזה אתה יודע, שיש בדעתי להוסיף עוד פרקים מספר לפחות ל“זבורוב”, כדי שלא יהא פראגמנט מוחלט. ויותר מזה: כבר התחלתי בזה והעליתי משהו מפרק אחד על הנייר. נפתח הצנור והחומר תוסס במוחי. איני יודע מה יצא מזה, לא ככוחי וכסגנוני אז – עתה. נשתנה גם הטון. עם כל זה עלי לעשות מה שאפשר עתה. בעוד איזה שנים – אם אחיה – גם זה יהיה בלתי אפשרי.

מכאן יוצא שמן ההכרח להכניס בחשבון חדשים מספר לכתיבת הפרקים האלה. אין אני כברש, שכל המוזות שוכבות בחיקו תדיר. אף לא כש. שלום, שה“נעלם” פוקדו בלילות ומוסר לו בכל-מכל-כל. עלי להנזר ולהסגר ולהתענות עד שאני מוליד משהו בשטח זה, איך אומר המקונן?: “לא אליכם כל עוברי דרך!”

עלה בדעתי השם “מזבורוב לכנרת”, מפני שהספר יכיל בודאי: זבורוב, ברלין, לונדון, תימן, כנרת, מצרים. עיקר היריעה מזבורוב לכנרת. הקהל יתרגל לשם זה כמו לזבורוב., עיר מולדתי. אך אין אני קובע מסמרים.

שלך ר' בנימין