פרק ראשון: סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה    🔗

א    🔗

אמא, היום עלו בזכרוני חוט-השָני¹ בַשביל אשר בשעָרך, הסארי² שהיית לובשת, עם שוליה האדומים, הרחבים, ואותן העינים הנפלאות שלך, המלאות עומק ושַלוה. בראשית דרך חיי הופיעו כל אֵלֶה, כזהרורי-שחר ראשונים, ויתנו לי צידה לדרך, צידת-פז.

השמים, אשר מהם האור, עין התכלת להם, ופני אמי כֵּהִים היו, אולם זוהר של קדושה היה נסוך עליהם וחָפרו מפניה כל נשי-התפארת.

הכל אומרים, שאני דומה לאמי³. בילדותי הייתי מתרעמת על כך. כועסת הייתי על הראי שבחדרי. סבורה הייתי, שהאלהים עטף את אברי ברוחו הקשה, כי הִכְהָה את שרטוטי-פני לא באשמתי, כי טעות היתה בידו. ולא שאלתי תמורתה מאת אלהי אלא זאת, שאגדל ואהי לברכה לנשי החיל, ככתוב בשירי-גבורים.

כאשר הוחל לדבר בי נכבדות, נשלח אלי חוזה בכוכבים, שבדק את כף ידי ואמר: “נערה זו סימניה טובים. אשת-חיל תהיה לבעלה”.

וכל הנשים השומעות את הדברים אמרו: “אין פליאה בדבר, כי דומה היא לאמא”.

בנשואי נלקחתי לביתו של רַאגָ’ה⁴. אנכי ידעתי בילדותי את דמות דיוקנו של הנסיך המתואר בספורי-אגדה. אולם פניו של בעלי לא התאימו לדמות שחזיתי בארץ-הפלאות: כהים היו, כפָני אני. רגש הָרְתִיעָה, שהיה נטוע בי מתוך הכרת כיעורי, הוקל כמעט: עם זה ירדה לשכון בלבי הרגשת צער, כל שהוא.

אולם אם יש אשר דמותנו הגשמית תשתמט ממַבט-חושינו הבוחן ותמצא מפלט לה במקדש-לבנו, אזי תזכה ותגיע לשכחת-עצמה. מן הנסיונות, שנתנסיתי בהם בילדותי, למדתי, שמבחינה פנימית אין כהתמסרות ליופי. כשסדרה אמי את הפירות למיניהם, על קערת-האבן הלבנה, קלוּפים קלוף היטב בידיה האוהבות, ונפנפה חרש במניפתה, בכדי לגרש את הזבובים, כל זמן שהסב אבי לסעודה, היה בטרחתה יופי נעלה מכל צורות חיצוניות. בעודי תינוקת רכה, עשה עלי הדבר רושם אדיר. נעלה היה הדבר מכל ויכוחים, או ספקות, או חשבונות: היתה זאת נגינה בעצם טהרתה.

זוכרת אני בבירור, כי לאחר נשואי, כשהייתי קמה עם שחר, בדממה וזהירות, ומגיעה אבק-רגליו של בעלי על ראשי⁵, מבלי לעורר אותו. מה חשתי ברגעים כאלה את חוט-השני אשר על מצחי, והנה הוא מזהיר כאור השחר.

יום אחד נתעורר בשעת מעשה, חייך ושאל: “מה זאת, בִּימָלָה? מה עלה על דעתך?”

לעולם לא אשכח את כלימתי, כי נגלה סודי לפניו. שמא העלה בדעתו, שאני מקיימת בעצמי מדות-חסידות בצנעא. אך לא, לא! אין לזה ולמדות-חסידות ולא כלום. לב-האשה הוא בקרבי, המעריץ את אשר יאהב.

בית חותני היה עתיק היחש, מימי הבַּדְשָחים. מנהגיו, מהם מורשת המוֹגוּלִים והפַּתָּנִים ומהם מורשת מַאנו ופאראשאר. אולם בעלי נמנה על הדור החדש בהחלט. ראשון היה בבית זה לגמור חוק למודיו במכללה ולקבל תואר M.A.. אחיו הבכור מת בעלומיו מחמת שכרון, וילדים לא היו לו. בעלי לא שתה יין ולא בזבז את חילו. נזירות זו כה מוזרה היתה למשפחה, עד שנדמה לרבים, כי אינה הוגנת! טהרה, לדעתם, אינה חובה אלא לעלובי-הגורל. היָרֵח יש בו מקום לכתמים, אך לא כן הכוכבים.

הוריו של בעלי מתו זה כבר, וסבתא זקנה שלו היתה צופיה הליכות הבית. בעלי יקר בעיניה מכל, וכבבת-עינה היה לה. וככה לא נתקשה מעולם לעבור על מנהגים, שנהגו קדמונים: כשהביא הביתה את מיס גילבי, ללמדני לקח ולהלוות עלי בכל דרכי, עמד על דעתו בתוקף, למרות הארס המחלחל בפיות המלעיזים מבית ומחוץ.

בעלי רק עבר אז את בחינותיו לקבלת התואר B.A., והיה מכין את עצמו לבחינות הבאות לשם תואר M.A.. חייב היה איפוא לשבת בקאלקוטה ולבקר בקוליג'. היה כותב אלי בכל יום כמעט, לא כתב אלא טורים ספורים, ומלים פשוטות, אולם כתב-ידו הנועז, העגול, היה מסתכל בפני מתוך עדינות אין קצה! שומרת הייתי את אגרותיו בתיבת עץ-אלמוגים, ומפזרת עליהם יום יום מן הפרחים שלקטתי בגן.

בימים ההם נמוג בן-המלך אשר באגדה, כסהר בהשכמת הבוקר. מלך עולמי, עולם של ממש, עלה על הכסא אשר בלבבי, ואהי אני מלכָּתו. ואשב על יד ימינו. אולם ראש ששוני בחיים, הֱיותי הדום לרגליו.

מני אז השתלמתי ואכיר את הדור החדש בלשונו הוא, על כן יש ונדמה לי כי המלים האלה, שאני כותבת, מתאדמות מבושה בצורתן הפרוזאית. אך מבלי שים לב לזה שהכרתי את הסגנון החדש בחיים, הרי הרגש הטבעי אומר לי, כי כשם שנוצרתי אשה שלא מרצוני, כן יסוד ההתמסרות באהבתה של אשה אינו בגדר פסוק בָּלֶה מפזמון רומנטי, הנכתב בכתב מתעגל ורוטט במחברתה של תלמידה ותיקה.

אולם בעלי לא נתן לי כל הזדמנות להערצה. וזה סוד גדולתו. פחדנים הם התובעים מנשיהם התמסרות שלמה כחובה; הרי זה משפיל את שני הצדדים יחד.

אהבתו היתה סוחפת אותי בהמון גילוייה, גילויי שפע ומסירות, אולם אנכי שאפתי יותר לתת מאשר לקבל; כי האהבה היא כהֵלֶךְ, אשר ישגשגו פרחיו בצדי-הדרך המאובקים, גם יִיפו מן הציצים, העולים בכַדי-בדולח שבטרקלין.

לא היתה יכולת לבעלי להסתלק לגמרי ממסורות-קדמונים, ששררו במשפחתנו. על כן קשתה עלינו פגישתנו בשעות ידועות באשר חפַצנו⁶. ידעתי בדיוק נמרץ, אימתי יש ביכלתו לבקרני, על כן עמד בפגישתנו כל טעמו של ראיון-אהבה. היה הדבר דומה עלי כחריזתו של שיר; החרוז בא בדרך המשקל הקצוב.

עם גמר עבודתו של יום והרַחצה שלאחר הצהרים, הייתי עושה את שערותי, מחדשת את חוט-השני ולובשת את הסארי המגוהצת למשעי; הייתי משכיחה מלבי כל טרחותיו ודאגותיו של משק הבית, ומתקדשת אותה שעה, שעת-יחוד, בדחילו ורחימו, לאדם אחד בלבד. שעה זו, שבליתי אתו מדי יום ביומו, קצרה היתה; אולם היא נמשכה מן הנצח אל הנצח.

בעלי היה אומר, ששָוִים גבר ואשה לגבי האהבה, מפני התביעות השוות שיש להם זה על זו. אנכי לא התוכחתי אתו על דבר זה מעולם, אך לבי אמר לי, שאין התמסרותו של אדם סותרת את השויון האמתי מעולם; אדרבא, יש בזו כדי לגרום עלִיָה לנקודת-המגע; על כן הרגשת הששון של השויון העליון מתמידה והולכת, ואינה יורדת מעולם לשטח הגס של קַטְנוּת המַעַש.

אהובי, בגודל רוחך לא צפית מעולם כי אעבדך. ומי יתן וצפית לכך, כי אז אִשַרְתָּנִי. הראיתני נפלאות אהבתך, להלבישני מחלצות, לאלפֵני בינה, ליתן לי כל חפצי, ואשר לא חפצתי. ראה ראיתי עומק האהבה שהזהירה בעיניך מדי הביטך בי. ידוע ידעתי אנחתך החשאית, אנקת-יסוריך, זו אמרת להעלים ממני באהבתך אותי. את גֵוי אהבת, כאשר יאהב איש פרח של גן-עדן. את כל יֵשותי אהבת ותהי בעיניך כמתנה יקרה מידה של איזו השגחה עליונה.

מסירות מופרזת כזו נטעה גאוה בלבי לחשוב, שלא באת אל פתח-ביתי אלא בגלל סגולות נפשי. אכן יהירות מעין זו רק מחסום היא לזרם ההתמסרות החפשית באהבתה של אשה. בשעה שאני מולכת על הכסא ותובעת מס-עובד, אין תביעה זו אלא נכפלת והולכת בתמידות, ולא תדע שָׂבעה. האם באמת תאושר אשה בעולם מתוך הרגשה זו בלבד, שיש לה שליטה על גבר? אין גאולה לאשה אלא להכניע את גאותה מתוך התמסרות שלימה.

היום עלו בזכרוני כל אותן מדורות-הקנאה, שאפפונו בימי אשרנו. והיה הדבר כדרך הטבע. האם לא מזלי שחק לי, שלא כערכי? אולם אין מזלו של אדם שוחק לו לעולם, אלא אם כן יפרע האדם חוב-הכבוד שלו במלואו, דבר יום ביומו, משך ימים רבים, אז ילך דרכו לבטח. יש וברכנו אל ברוב חסדו, אך עלינו היא שומה לקבל את ברכותיו ולקיימן בידנו, וַי על החסָדים הנופלים בידים שאינן ראויות לכך!

סבתא של בעלי ואמו, שתיהן מפורסמות היו ביפין. גם גיסתי האלמנה יפהפיה היתה מאין כמוה. לאחר שנחתך גורלן, לאלמון ובדידות, נדרה הסבתא נדר, שלא תשגיח עוד ביופי, כשתגיע שעתו של נכדה האחרון לשאת לו אשה. רק מזלי בלבד עמד לי להכניסני לתוך משפחה זו; – שאלמלא כן, לא הייתי כדאית לכך.

בבית זה, למוד תענוגות ומותרות, זכו רק נשים מעטות ליחסי כבוד כל שהם. אולם הן למדו לדרכי המשפחה ועלה בידן, מתוך הכרת ערך עצמן, להחזיק מעמד בתור רַאנִיות⁷ לבית עתיק-היחש. את דמעותיהן, מנָת יום ויום, הטביעו בבעבועי-הקצף של יינן, לקשקוש העֲכָסִים של הנערות המחוללות. האם שבחי הוא, שלא בא יין בפי בעלי, שלא מכר את אוֹנוֹ בשוקים של בשרי-אשה? האם כשפים היו בידי להָרֵך רוחם של גברים פראים ולמודי-נדוד? מזלי הוא ששחק לי, ותו לא. כי הנה התאכזר הגורל אל גיסתי ויעולל קרנה בעפר. גוע נשף-חשקה בעוד הערב גדול, וזיו יפיה הוסיף להזהיר באין דורש לו תוך אולמים ריקים, – הוסיף לבעור, לבעור, ללא לוית-נגינה וכלי-זמר!

גיסתי למדה להתקלס בעיקרי-חייו החדשים של בעלי. מה גדולה האולת, להפליג באנית-המשפחה כבדת-היחש, תחת דגלה של אשה-נערה זו הפעוטה, בלבד! לפעמים תכופות נחתו חצי-הלעג בלבי. “האשה הנוכלת, שגנבה את אהבת בעלה!” “תרמית מתקשטת בחוצפה של עֲדָיים מחודשים!” השמָלות המגוונות של הדור החדש, שבהן אהב בעלי לקשטני, היו מעלות את חמתה להשחית. “האם לא תבוש לעשות עצמה כחלון לראוה, ועוד בפרצופה זה?”

מעיני בעלי לא נעלמו כל הדברים האלה, אולם חסדיו עברו כל גבול. היה מתחנן לפני, שאסלח לה.

זכורה אני, שאמרתי לו יום אחד: “מוחותיהן של נשים כה קטנוניים הם, כה עקמומיים!” – “ככפות-רגליהן של נשי-סין,” ענה ואמר. “האם לא לחץ-החברה הוא, שכווצן לתוך קַטנות ועקמומיות? הלא ככדורים הן ביד הגורל, לשחק בהן. האם הוטלה עליהן אחריות משלהן?”

גיסתי קבלה תמיד מאת בעלי את כל חפצה. מעולם לא שקל את הדבר בדעתו, אם ראויות משאלותיה להמלא. אך הדבר שהרגיזני ביותר הוא זה, שלא הכירה לו תודה על כך. הבטחתי לבעלי שלא להתקוטט עמה. אולם בתוך תוכי בערה חמתי כאש. היתה לי הרגשה מתמדת, שֶׁעֵת להיטיב ועת לחדול, וגברים העוברים על הכלל הזה כפחדנים היו בעיני. האם אדבר בגלוי-לב? כמה פעמים הייתי מתפללת לעוז שיהיה בבעלי, להרשיע כמעט.

גיסתי, בָּרָה רַאנִי⁸ צעירה היתה עדיין ולא הצטיינה בצניעות יתרה. אדרבא, בשיחתה ותנועותיה וצחוקה היה משהו מן העַזות. השפחות הצעירות שבחרה לעצמה, אף הן היו חצופות במדת-מה, אולם לא היה מי שיכהה בה – כי זה מנהג הבית מאז ומעולם. והיה נראה לי, כי מזלי הטוב, שזכני בבעל טהור, הֵמר לה ביחוד. אולם בעלי רחם אותה על גורלה הנוגה ולא שם לב למגרעותיה.

ב    🔗

בעלי היה שואף בכל לבו להוציאני מן ה“פּוּרְדָה”⁹.

יום אחד אמרתי לו: “למה לי העולם החיצוני?”

“אולי העולם החיצוני דורש לך”, ענני.

“אם נתקיים העולם החיצוני זמן רב כל כך בלעדי, הרי יתקיים עוד זמן-מה. הוא לא ימות מרוב געגועים עלי”.

“בגיני, יכול הוא להחרב! לא לזה אני דואג. מתכון אני לעצמי”.

“אה, באמת. הגידה לי, מה בנוגע לעצמך?”

בעלי שתק וחייך.

ידעתי את מנהגו ומחיתי תיכף: “לא, לא, בזה לא תפטרני הפעם! רצוני לשמוע דבר מפיך”.

“האם יש ענין, שמסתיים במלים בלבד?”

“חדל מדברי-חידות. הגידה לי…”

“רצוני שנהיה, את לי, ואני לך, קשורים ביתר אהבה בעולם שמבחוץ. מבחינה זו עדיין לא פרענו חובנו זה לזו”.

“האם תחסר דבר באהבתנו פה בבית?”

“כאן את מלאה אותי. אין את יודעת את אשר יש לך, ולא את אשר דרוש לך”.

“לא אוכל לשמוע דברים כאלה מפיך!”

“רצוני, שתבואי בלב העולם החיצוני ותכירי את החיים הממשיים. רק למלא חובותיך במשק-הבית, להיות כל חייך בעולם של מנהגי המשפחה ושעמום התפקידים המשקיים, – לא לכך נוצרת! אם נמצא זה את זו, גם נכיר זה את זו, בעולם הממשי, רק אז תהא אהבתנו אהבת-אמת”.

“אם יש דבר המונע אותנו מלהכיר זה את זו הכרה מלאה בבית, כי אז אין דבר בפי, אשר לי, דבר לא יחסר לי”.

“ניחא, אפילו אם בי המניעה, למה לא תסייעי בידי?”

שיחות כאלו חזרו ונשנו בינינו. יום אחד אמר לי: “הגרגרן, הלהוט אחר תבשיל של דגים, לא איכפת לו לנתח את הדג נתחים נתחים לצורך אכילתו. אולם האיש האוהב את הדג ישמח לראותו במים; ואם לא יראהו, יחכה על שפת הנחל; ואפילו אם ישוב הביתה מבלי אשר ראהו, יתנחם בדעתו, ששלום לדג. אין טוב מקנין שלם; אך באשר איננו, טובה הסתלקות שלמה ממנו”.

דבריו של בעלי בענין זה לא הניחו את דעתי מעולם, אך לא משום כך סרבתי לעזוב את הצִינָנָה. סבתא שלו עוד היתה בחיים. בעלי הפך את סדרי הבית ברוח המאה העשרים, שלא לפי טעמה, אך היא נשאה זאת בדומיה. כמו כן היתה סובלת וסולחת לכלת בית הראג’ה, אילו עזבה את הצִינָנָה. גם היתה מכינה את עצמה לכך. אך בעיני לא היה הדבר חשוב במדה כזו, שאגרום לה צער נוסף על צערה. קראתי בספרים, שקוראים לנו בשם “צפרים כלואות”. אינני רשאית לדבר בשמן של אחרות, אולם כלוב זה שלי הכיל כל כך הרבה בשבילי, שלא מצאתי לו מקום בעולם כולו, – ככה לפחות הרגשתי בימים ההם.

סבתא הזקנה אהבתני אהבת נפש. אהבתני בעצם מתוך הכרה, שכוכָבַי הטובים עשו קנוניה ביניהם, לזַכּותני באהבת בעלי. האף אין הירידה נטיתם הטבעית של גברים? בשאר נשים, יפות וברות, לא ידעה אף אחת, שיכלה למנוע את בעלה מלהתנפל לתוך מדורות-שאול, מלהיות מאכולת-אש. האמן האמינה, שלי ניתן הכוח לכבות להבה זו, הגוזרת כליה על בני המשפחה. על כן כבבת-עינה הייתי לה, ותחרד לשלומי כל הימים.

דעתה של סבתא לא היתה נוחה ביותר מן השמלות והקשוטים, שהיה בעלי מביא בשבילי מבתי-המסחר האירופיים. אך בלבה אמרה: “זה דרכם של גברים, לשגות בדבר-אולת, העולה להם ביוקר. הפזרנות שלהם אין לה סייג; אם אינם נהרסים ממעמדם, דַיֵנו. אילולא היה נִיחִיל שלי מתעסק במלבושי רעיתו, מי יודע על מי היה מבזבז את ממונו!” ומדי הגיע אלי שמלה חדשה, היתה שולחת לקרוא לבעלי ומבדחת דעתה אתו.

ככה היה הדבר, שהיא, סבתא, שנתה את השקפותיה וטעמה. השפעת הדור החדש חזקה עליה עד כדי כך, שעֲרָבֶיה לא נסתיימו עוד בלא ספורי-מעשיות, שקראתי לפניה מתוך ספר אנגלי.

לאחר מותה של סבתא, דרש בעלי, שאעבור אתו לקאלקוטה. אך אני לא הרהבתי עוז בנפשי לעשותה. האם אין זה ביתנו, הבית אשר עמד תחת השגחתה המסורה, בכל הנסיונות שנתנסתה בהם, בכל ההרפתקאות שעברו עליה? האם לא תבוא עלי קללה, כי אטוש את הבית הזה, ללכת העירה? מחשבה זו עכבה בידי, מדי נִבַט בי כסאה הריק בתוכחה גלויה. אשת-אצילים זו באה לבית בת שמונה, ומתה בת שבעים ותשע. את האושר לא ידעה בחייה. חצי הגורל נחתו בלבה בזה אחר זה. אך רוחה, בן-אלמות, היה עשוי לבלי חת. הבית הגדול הזה נתקדש בדמעותיה. מה לי בקאלקוטה המאובקת, הרחוקה?

בעלי העלה בדעתו, כי בעברנו לקאלקוטה, מקום שם ירחבו גבולות חיינו, תנתן לגיסתנו הזדמנות להיות השוררת בבית, והיתה זו נחמתה. ודוקא בדבר זה התקשיתי. היא ממרה את חיי, היא קנאה באושר בעלי, והיה זה שכרה בכל אלה! וכי יבוא יום ונהיה מוכרחים לשוב הנה? האם אתפוס עוד את מקומי בראש השולחן?

“מה לך המקום בראש השולחן?” יאמר בעלי. “האם אין דברים יקרים מזה בחיים?”

גבר לעולם לא יבין בכמו אלה. העולם החיצוני קן לו; משק-הבית במה נחשב בעיניו? בענינים אלה ראוי לגבר, שישמע בקול האשה. – ככה הייתי מהרהרת בימים ההם.

היתה לי הרגשה, שעיקר הוא לאדם לעמוד על זכויותיו, ללכת מכאן ולהשאיר הכל בידי האויב – אין פירושו אלא כשלון.

אך מדוע לא הכריחני בעלי ללכת אחריו לקאלקוטה? הסבה אני יודעת, הוא לא כפה עלי את רצונו, דוקא מפני שֶלו הכוח.

ג    🔗

אילו הוטל על מי למלא, קמעא קמעא, את החלל שבין יום ללילה, כי אז נדרשו חיי-נצח לעשותה, אולם כי תזרח השמש, יגוז אופל, – רגע אחד דַיו לעבור מרחקים אין סוף

יום אחד בקע שחר התקופה החדשה, תקופת הסוָדֶשִׁי¹⁰ בבֶנגאל; אך לא פללנו לבואה ולא חזינו ראשיתה בבהירות. לא היה לה מעבר הדרגי, המקשר עבר והוה. על כן, דומה אני, באה התקופה החדשה כמבול, ששבר סִכְרֵי נהרות וסחף את כל פקחותנו וכל חששותינו. לא היה לנו פנאי אפילו לחשוב, או להשיג מה שהתרחש, או מה שהיה עתיד להתרחש.

כל חושי בי, כל תקוותי ומאויי, להטו באש קודש של תקופה חדשה זו. אם כי עד הזמן ההוא בטחתי עוד בכתלי ביתי הבצורים – ביתי זה עולמי – עומדת הייתי בכל זאת וצופה למרחק, ושומעת קול מאופק, שלא היה מחוור לי כל צרכו, אבל קריאתו צללה בלבי.

מיום שהתחיל בעלי לומד בקוליג', היה משתדל להמציא תוצרת מקומית לצרכים השונים של בני עמנו. מחוזנו נתברך בשפע של תמָרים. הוא נסה להמציא מכשיר מיוחד למַצות את העסיס ולבשל ממנו סוכר ונופת. שמעתי, שהצליח במאוד, אלא שהמצאה זו מצתה ממון יותר מעָסיס. לאחר זמן מועט בא לידי מסקנה, שהנסיונות להתחדשות תעשיותינו אינם מצליחים מחמת חוסר בַּנק משלנו. בעת ההיא היה משתדל ללמדני פרק בכלכלה מדינית, דבר זה בלבד לא היה גורם קלקלה יתרה, אלא שהעלה בדעתו גם להורות לבני ארצו את דרך החסכון, על מנת להכשיר את הקרקע לפתיחת בנק; ולבסוף אמנם פתח בנק אחד קטן. הרבית הגבוהה שהיה משַלם, ושגרמה לבני הכפרים לבוא בהמוניהם ולהשקיע בו את כספם, אכלה את הקרן, ובזה נסתיימה פרשת הבנק.

הממונים הזקנים שבאחוזה נבוכו גם נבהלו, ותהי השמחה במחנה האויב. מכל בני הבית נשארה רק סבתא של בעלי בשלוָתה. היא היתה מוכיחה אותי על פני ואומרת: למה כה תעַנוהו כולכם יחד? האמנם לגורל האחוזה תחרדו? כמה פעמים ראיתי אחוזה זו מוצאת למכירה פומבית! האם כנשים יהיו הגברים? גברים פזרנים הם מלידה, ואינם יודעים אלא לבזבז את ממונם. את לו שמעיני, ילדה, הודי לאלהים, על שאין בעלך מבזבז גם את גופו!"

מגילת הנדָבות של בעלי מגילה ארוכה היתה. עד לקץ הנמהר ועד לכשלון המוחלט היה מסייע ביד כל איש, שעלה בדעתו להמציא מכונה חדשה לאריגה או לקילוף אורז. ואולם איש לא היה מרגיז אותי כסַנְדִיפּ בַּבּוּ זה, שהיה פושט את עור בעלי באמתלה של עבודת הסוָדֶשִׁי. כל פעם שרצה להוציא עתון, או לצאת למסע תעמולה לשם התנועה, או להחליף אויר בעצת הרופא, היה בעלי ממציא לו את הכסף הדרוש בלא פקפוקים. וזה מחוץ לקצבה הקבועה לצרכי פרנסתו, שהיה סַנדיפּ בַבּוּ מקבל מאתו. והדבר המוזר ביותר ביחסים אלה היה זה, שבעלי וסנדיפ בַּבּוּ לא היו תמימי-דעים.

בשעה שרוח הסוָדשי סער את דמי, אמרתי לבעלי: “עלי לשרוף את כל שמלותי שהן מתוצרת חוץ”.

“למה תשרפי אותן?” ענה לי. “אל תלבשי אותן, כל זמן שאין רצונך בכך”.

“כל זמן שאין רצוני בכך! לא בעולם הזה…”

“ניחא, אל תלבשי אותן עוד כל ימי חייך. אך למה לך עסק זה של מדורה?”

“התשים לאַל את החלטתי?”

“כונתי זו היא: מדוע לא תִבני מה? אין לך לבזבז אף החלק העשירי במרצך מתוך התרגשות מהרסת זו”.

“התרגשות כזו תתן לנו כוח לבנות”.

“הרי את כאומרת, שאינך יכולה להאיר את הבית, לפני שתשלחי בו אש.”

אחר כך באה תקלה חדשה, כשבאה מיס גילבי לביתנו בראשונה, היתה מהומה גדולה; זו שככה לאחר זמן, כשהסכינו אתה, מעכשיו נתעורר כל הענין שוב. מעולם לא הייתי מתענינת בשאלה, אם מיס גילבי היא בת אירופה או בת הודו, אבל עכשיו התחלתי מתענינת בדבר. אמרתי לבעלי: “עלינו להפטר ממיס גילבי”.

הוא שתק.

אני הוספתי לדבר בחמה שפוכה, והוא יצא מפני עצוב ומדוכא.

לאחר התקפה של בכי, שוב הייתי מוכשרת לשיקול-דעת הגיוני בפגישתנו לעת ערב. “אינני יכול”, אמר בעלי, “להשקיף על מיס גילבי מתוך ערפל של הפשטה, אך ורק מפני שהיא אשה אנגלית. האמנם לא תוכלי לסלק את מחיצת-שמָהּ לאחר כל השנים הארוכות, שאת מכירה אותה? האמנם לא תביני, שהיא אוהבת אותך?”

בושתי קצת בפניו ועניתי בחריפות-מה: “תשאר. אין הדבר חשוב בעיני כל כך, לשלחה מכאן”.

ומיס גילבי נשארה אתנו.

אולם יום אחד הוגד לי, שבחור צעיר העליב אותה בדרכה לבית-התפלה. בחור זה היה מן הנתמכים על ידינו. בעלי גרש אותו מן הבית. אותו יום לא היתה אף נפש אחת בבית, שיכלה לסלוח לבעלי את מעשהו זה – אפילו אני לא יכולתי. הפעם התפטרה מיס גילבי מרצונה. היא הזילה דמעות בשעת הפרידה. אך לבי לא נמס. להוציא דבה כזו על העלם המסכֵּן, – בחור נחמד, שהיה שוכח את האמבטי ואת לחם יומו מתוך התלהבותו לרעיון הסְוָדֶשִׁי.

בעלי לוה את מיס גילבי לתחנת הרכבת בכרכרה הפרטית שלו. בטוחה הייתי, שהוא מרחיק ללכת. כשנודע המאורע בצורה מוגזמת וגרם לשערוריה צבורית, שהגיעה עד למערכות העתונים, היתה לי הרגשה, שכך נאה לו לבעלי.

לפעמים תכופות הייתי מתחילה לדאוג למעשיו, אך מעולם לא התביישתי בהם קודם לכן; והנה עכשיו כסתה כלימה פני! אני לא ידעתי בדיוק, גם לא התענינתי לדעת, מה הרָעה שעשה, או לא עשה, נוֹרָן העלוב למיס גילבי, אך עצם הרעיון, שאדם יכול להעלות בדעתו, לשבת כסא למשפט בענין כזה, בזמנים כאלה! אני הייתי מסרבת לדכא בנוֹרָן הצעיר את הרוח הזאת, שהביאתהו לידי התקוממות נגד האשה האנגלית. לא יכולתי לראות בכך אלא סימני פחדנות הנטועה בבעלי, כיון שלא הבין דבר פשוט כזה. על כן התביישתי בו.

ואף על פי כן, אין לומר שבעלי סרב לתמוך בסוָדשי, או שהתנגד לתנועה מאיזו בחינה שהיא. אלא שלא ראה יכולת לעצמו לקבל בלב שלם את רעיון ה“בַּנְדָה מָטָרָם”¹¹.

“מוכן אני”, היה אומר, “לשָרת את ארצי; אולם אין אני עובד אלא את הצדק, הגדול בהרבה מארצי, העובד את ארצו כאלוהות, קללה הוא מביא עליה”.

 

פרק שני: סִפּוּרָהּ שֶל בִּימָלָה    🔗

ד    🔗

בימים ההם בא סַנְדִיפּ בַּבּוּ עם קהל חסידיו למקומותינו להטיף לסוָדשי.

אספה גדולה נועדה להתכנס באולם מקדשנו. אנו הנשים יושבות שם בצד אחד, מאחורי הקלעים. קריאות נצחון של “בַּנְדָה מָטָרָם” מתקרבות והולכות: ולבי כהולם פעם לקראתם. פתאום מתפרץ לתוך האולם זרם של בחורים יחפי רגל, צנופי תרבושים, בתלבשות-נזירים צהובות, ודמיונם כנחשול, עֲכור-עבטיט וחומר אדמדם, שזנק לתוך ערוץ נחל חרב עם גשמי-זעף ראשונים. המקום כולו מתמלא המון אדם רב, ועליהם ינשא סנדיפ בַּבו, היושב בכסא רם שהטילו על כתפיהם עשרה או שנים-עשר בחורים.

בַנְדָּה מָטָרָם! בַנְדָּה מָטָרָם! בַנְדָּה מָטָרָם! דומה הדבר, כאילו שבעת הרקיעים עומדים להקרע לאלפי קרעים ולהתפזר אל שבעה ימים.

נזדמן לי לראות את תמונתו של סנדיפ בבו קודם לכן. היה משהו בשרטוטי פניו, שלא חבבתי ביותר. לא שהיה מכוער, – אדרבא, יפה-תואר היה. ובכל זאת, למרות כל הזוהר הנסוך על פניו, היה נדמה לי, איני יודעת למה, שרבו בהם הסיגים מן הזהב הטהור. האור הבוער בעיניו לא הזהיר, משום מה, בזוהר האמת. על כן הייתי מתרגזת אל בעלי, שמלא את כל דרישותיו בלא פקפוקים. יכולתי לוַתר על הממון המתבזבז; אך הרגיז אותי הרעיון, שהלה מרמה את בעלי ומנצל את רגשי-ידידותו. התנהגותו לא היתה התנהגות נזיר, אף לא של אדם בעל אמצעים בינוניים, אלא בזבזנית בכל. דומה היה הדבר, כאילו האהבה לנוחות שבחיים… כמה וכמה מחשבות כאלו עולות בזכרוני כיום הזה. אך לא אטפל בהן.

אולם משֶפָּתח סנדיפ בבו את פיו בצהרי היום ההוא, ולב העם עבר על גדותיו, כאילו עמד לפרוץ את כל הגדרים, ראיתי והנה נהפך האיש באורח פלא ויהי לאדם אחר. וכשנזרקה בפניו פתאום אלומת קרני-אור מן השמש השוקעת לאטה מאחורי גג ההיכל, נדמה לי ביחוד, שהוא האיש אשר בחרו בו האלים, להיות שליחם אל בני-תמותה על אדמות.

מראשית נאומו ועד סופו, היה כל פסוק ופסוק כנחשול מזנק. לא היה גבול לאמונת בטחונו. אינני יודעת, איך היה הדבר, אולם מצאתי, שסלקתי באי-סבלנות את המסך מלפני, ונתתי בו את עיני. ובכל זאת לא היה בכל אותו ההמון מי שישים לב למעשי. רק פעם אחת השגחתי בעיניו, אשר ככוכבים במזל כסיל, הבריקו במלואן אל מול פני.

לא ידעתי נפשי. שוב לא הייתי הגבירה הכבודה מבית הראג’ה, אלא אשה, באת-כוחן של נשי בנגאל בלבד, והוא היה האביר הלוחם לבנגאל. כשם שנסכו עליו השמים מזהרם, כן יש להקדישו בברכת-אשה…

ברור היה לי, כי מרגע שנתקלה עינו בי, להטה אש מדברותיו ביתר עוז. נשלח רסן מפי הסוס האביר של אינדרה¹², וירעם הרעם, ויברק הבזק. אמרתי בלבי, שלשונו נדלקה באש אשר בעיני; כי אין אנו, הנשים, שומרות על האש שבאח המבוערת בבית בלבד, כי אם גם על שלהבת הנשמה עצמה!

אותו ערב חזרתי הביתה, מלאה זוהר של גאוה חדשה וששון חדש. הסער שהתחולל בקרבי העביר את כל ישותי ממרכז אחד אל השני. כבתולות יון בימי קדם, מוכנה מוזומנה הייתי לגוז את קווצותי הארוכות, המפוארות, להיותן מיתר לקשת-גבורי. אילו היה קשר קיים בין תכשיטי החיצוניים לבין הרגשותי הפנימיות, כי אז חרגו ממסגרותם מחרוזת אלמוגי, צמידי ונזמי כולם ונפלו לתוך אותה האספה כמטר מיטיאורים. היה בי הרגש, שרק איזה קרבן אישי יכול להצילני ממבוכה זו של רוחי המרוממת.

כשחזר בעלי הביתה לאחר זמן, הייתי רועדת, שמא יפליט מפיו צליל אשר לא כהימנון רב-הנצחון הצולל עדיין באזני. שמא קנאתו לאמֶת תביאהו לידי כפירה בדבר מן הדברים שנאמרו באותו היום. כי אז הייתי יוצאת נגדו בגלוי ומשפילה אותו. אך הוא לא הוציא הגה מפיו… וגם זה לא מצא חן בעיני.

היה עליו לומר: “סנדיפ פקח את עיני. מעתה הבינותי, שטועה הייתי כל אותו הזמן”.

משום מה היתה לי הרגשה, כאילו הוא שותק להכעיס, כאילו בכוונה הוא ממעט בהתלהבות. שאלתי אותו, כמה זמן יש בדעתו של סנדיפ בבו לעשות אתנו.

“הוא יוצא לרַנגפור מחר עם שחר”, אמר בעלי.

“מחר, ואין לשַנות?”

“כן, הוא הוזמן כבר לנאום שם”.

שתקתי רגע ושאלתי שוב: “האם אין אפשרות להשהותו עוד יום אחד?”

“כמעט שאין הדבר בגדר אפשרות, אך למה?”

“רצוני להזמינו לסעודה, ולשרת אותו בעצמי”.

בעלי הופתע. פעמים רבות היה מבקש מאתי להשתתף בסעודה, שהיה עורך לידידים נאמנים, אך מעולם לא עלה בידו להשפיע עלי, שאעשנה. הוא הסתכל בי דומם, מתוך סקרנות, במבט שלא הבינותי כל צרכו.

פתאום תקפה אותי הרגשה של בושה. “לא, לא”, קראתי, “כן לא יעָשה!”

“מדוע לא?” אמר לי, “אני עצמי אזמין אותו, ואם יש אפשרות כל שהיא, ודאי שישאר יום מחר”.

נתברר, שהדבר אפשרי במאוד.

אודה ולא אבוש. אותו יום הייתי מתרעמת על יוצרי, שלא חנני ביופי עליון, – לא מתוך שרציתי לגנוב לבו של אדם, אלא מפני התפאֶרת שביופי. ביום זה, המרומם מכל ימים, ראה יראו בני הארץ את אלילת-חייהם בדמות האשה. אך, אהה, עינים לגברים, ולא יראו אלילה, באין יופי חיצוני. הימצא סנדיפ בַּבו את הַשַׁאקְטִי¹³ של המולדת גלומה בי? או שמא יחשבני, בפשטות, לאשה רגילה הצופה הליכות ביתה?

אותו בוקר משחתי את קווצותי הפזורות בשמן-המור וקשרתין כלאחר יד, וסרט-משי אדום קלוע בהן בסתר. השולחן נערך לעת הצהרים, ולא היה לי פנאי לנגב את שערי לאחר האמבטי ולעשות מחלפותי כרגיל. לבשתי סארי לבנונית, רקומה זהב בשוליה, עם חזיַת-מלמלה קצרת-שרוולים, גם היא רקומה זהב בשוּלָיִם.

היתה לי הרגשה של מדת עניוות בתלבשתי, וודאי שלא יכולתי לבחרה ביתר פשטות. אולם גיסתי, שעברה עלי במקרה, עמדה כנטועה על מקומה, בחנה אותי מכף רגל ועד ראש ותחרוז שפתיה בבת-צחוק רבת-כַּוָנה. שאלתי אותה על מה ולמה, והשיבה: “מתפעלת אני מיפי לבושך!”

“מה יש בה כדי למשוך את העין?” שאלתי מתוך התרגזות מפורשת.

“כפתור ופרח”, ענתה, “לא הייתי מהרהרת אלא בזה, שעוד לך אחת מאותן החזיות האנגליות רבות-המחשוף, והיתה תלבשתך כלילת-שלֵמות”. לא רק שפתיה ועיניה צחקו; נדמה לי, שכל גופה נתמלא צחוק עצור כצאתה את החדר.

חמתי בערה בי כאש, והיה ברצוני להחליף את כל שמלותי וללבוש חולין. אך אינני זוכרת אל נכון, מדוע לא יכולתי למלא את חפצי. נשים הרי הן עדיי החברה, – כה אמרתי בלבי, – ובעלי יתרעם במאוד, אם אופיע לפני סנדיפ בבו בלבוש שלא כערכי.

היה בדעתי להופיע רק אחרי שיסבו האנשים לסעודה. תוך כדי ענין ההשגחה על חלוקת המנות תעבור המבוכה הראשונה, אולם הסעודה לא הוכנה במועדה, והשעה היתה מאוחרת. בינתים שלח בעלי לקרוא לי, על מנת להציג לפני את האורח.

מתביישת הייתי במאוד לִשְעות בעיני אל פני סנדיפ בבו. בכל זאת הבלגתי על רגשותי עד כדי כך, שאמרתי: “צר לי, כי נתאחרה הסעודה”.

הוא בא בעזות וישב על ידי, באמרו: “סעודה כל-שהיא אני מקבל מדי יום ביומו, אך אֵלַת-השפע מסתתרת מאחורי הקלעים, עתה, שהאֵלה בכבודה ובעצמה הופיעה, לא איכפת לי, אם נתאחרה הסעודה”.

כל מנהגו הצטיין באותה התקיפות, שציינה את מדברותיו בקהל רב. הוא לא ידע היסוסים והיה נוהג לתפוס לו מקום בראש בלא נטית רשות ממי שהוא. את זכות הידידות היה תובע באמונת-בטחון נפרזה כל כך, שדומה היה, כי כל המסרב לו מתחייב בנפשו.

יראה הייתי, פן יחשבני סַנְדִיפּ בַּבּוּ לאשה ריקה מכל, משַמרת עתיקות ונבערת. אך בשום אופן לא יכולתי ללמד לשוני מליצות נשגבות, שיקסימוהו או יכוהו בסנוֵרים. שאלתי את עצמי בחימה, איזו רוח שטות נכנסה בי, להופיע לפניו באורַח אוילי כזה?

היה בדעתי להסתלק עם גמר הסעודה, אך סנדיפ בבו עכב בעדי, בעזותו הרגילה, ואמר:

“אל נא תחשביני לרודף תענוגות יתֵרים. לא הסעודה השפיעה עלי להשאר כאן, אלא הזמנתך. אם תברחי כעת, הן לא יהא בזה מן היושר לגבי אורחך”.

אילו לא הפליט מלים אלה כלאחר יד, היו ודאי מביאות אותי במבוכה. אך, סוף-סוף, אמרתי אל לבי, הרי הוא ידיד נאמן כל כך לבעלי, ואני כאחות לו הנני.

בעוד אני נאבקת ומטפסת על גבי נחשול מרומם זה של קרבה יתרה, בא בעלי לעזרתי, באמרו: “למה לא תחזרי אלינו לאחר שתסעדי את לבך?”

“אך לפני שנתֵּן לך להסתלק מכאן”, אמר סנדיפ בבו, “עליך להשבע”.

“בוא אבוא”, עניתי בבת-צחוק קלה.

“הבה אגידה לך”, המשיך סנדיפ בבו, " מדוע לא אוכל לשים בך אמון. תשע שנים עברו מאז נשא אותך ניחיל לו לאשה, וכל אותן השנים היית משתמטת מפני. אם תשובי לעשות כזאת עוד תשע שנים, שוב לא נפָגש עוד לעולם".

בשפל קול עניתי ברוח דבריו: “מדוע לא נפָּגש אף אז?”

“רואה אני באיצטגנינות שלי, שאמות בשחרותי. מאבותי לא עבר איש את סף שנתו השלשים. בן עשרים ושבע אני כיום הזה”.

הוא ידע, שבזה כוֵן למטרה. הפעם ודאי שהיתה נעימה של דאגה בקולי המושפל, באמרי: “תפילות הארץ כולה ודאי שיעבירו את רוע הגזרה”.

“כי אז תתן אלילת הארץ ארשת לתפילות האלו. על כן כה אחרד לשובך, למען תחל פעולת הקמיע מהיום”.

זו דרכו של סנדיפ בבו, דרך הסער, לא נתנה לי הזדמנות להתקומם נגד דברים, שלא הייתי מרשה לאחר מעולם.

“ככה”, סיים בצחוק, “בעלך זה כאחד מבני-התערובות יהיה בידי, עד שובך”.

כשנפטרתי ללכת, קרא: “המותר לי להטריח אותך בגלל דבר של מה בכך?”

אנכי נבהלתי והחזרתי את פני.

“אל נא תפחדי”, אמר לי. “רק כוס מים אבקש. אולי השגַחת בכך, שלא שתיתי מים בשעת הסעודה. דרכי לשתותם שעה קלה לאחר הסעודה”.

דברים אלה חייבוני להתענין ולשאול לסבה. הוא התחיל מספר בתולדות הדיספַּפְּסיא שלו. שמעתי, כי סבל יסורים קשים במשך שבעה ירחים וכי לאחר הסדרה הרגילה של טרדות, לרבות כל מיני צרות שבתרופות אלופַּתִּיות והומיאופתיות, נושע בתרופות הפשוטות של ילידי הארץ, ויהי לפלא.

“יודעת את”, הוסיף בבת-צחוק, “אף את תחלואַי צָר האלהים בצורה כזו, שהם נכנעים רק בפני הסתערות של לוגמניות-סוָדֶשִי.”

כאן הפסיק בעלי את שתיקתו. “עליך להודות”, אמר לו, “שאתה נמשך לתרופות-חוץ לא פחות משהאדמה נמשכת למיטיאורים. שלשה מדפים בטרקלין שלך הרי הם מלאים…”

סנדיפ בבו הפסיקו באמצע דבריו: “יודע אתה מה הם? משטרת-העונשין הם, באים הם לא מפני שרצוננו בהם, אלא שחוק הדור החדש הרכיבם אלופים לראשנו, להטיל קנסות, הכות ופצוע”.

בעלי שנא גוזמאות, וראיתי שהוא מתרגז. אולם כל הקישוטים אינם אלא גוזמאות. לא האלהים יצרם, אלא האדם עשאם. זכורה אני שאמרתי פעם לבעלי, מתוך התנצלות על אבק שקר שדבק בי: “רק אילנות וחיות ועופות מחזיקים באמת המוחלטת, כי אין ליצורים עלובים אלה כוח האמצאה. זהו מוֹתַר האדם מן היצורים הפחותים במעלה, והאשה עולה בזה אפילו על הגבר. נאה שפע עדיים לאשה, ונאה לה לקשט את האמת”.

כשיצאתי לפרוזדור המוליך לבית-הנשים, מצאתי את גיסתי עומדת ליד חלון שלמעלה מאולם האורחים, ומציצה בעד חרכי התריס הוֶנֶציאני.

“את כאן?” שאלתי מתוך הפתעה.

“עושה אזני כאפרכסת!” השיבה.

ה    🔗

כשחזרתי, היה סנדיפ בבו כולו התנצלות עדינה ורכה. “חוששני, שקלקלנו את תאבונך”, אמר לי.

כלימה כסתה פני. באמת, הרי גמרתי את סעודתי בחפזון, שלא היה בו מן הצניעות. חשבון פשוט היה מברר, שלא הרביתי באכילה. אך לא עלה בדעתי, שיהיה מי שיעשה חשבונות במתכוין.

משערת אני, שסנדיפ בבו השגיח ברגש כלימתי, ורגש זה הלך וגבר מתוך כך. “בטוח הייתי”, אמר סנדיפ, “שתדמי לצבי המשַוה רגליו לברוח, אך מה טוב ומה נעים, שטרחת לקיים את הבטחתך אשר הבטחת לי”.

לא יכולתי להעלות בדעתי כל תשובה מתאימה לדבריו, ואשב, מסמיקה ונבוכה, בקצה הסַפה. החזון אשר בו חזיתי עצמי בדמות שַאקְטִי, זו הדמות המגלמת את נשי-ארצי, המכתירה לסנדיפ בַּבּוּ בעצם מציאותה על ידו, דמות-מלכות ללא בושה, נמוג ויעבור כענן.

סנדיפ בבו פתח, בכונה תחילה, בויכוח עם בעלי. ידוע ידע, ששכלו החריף מבריק ביתר עוז בשעת ויכוח. מאותו הזמן השגחתי בכך פעמים תכופות, שאין הוא מחמיץ כל הזדמנות למלחמת-דברים בנוכחותי.

הוא הכיר את השקפותיו של בעלי על הפולחן של בַּנדֶה מָטָרָם ופתח בערמה: “אין אתה מודה איפוא, שיש מקום בעבודת המולדת, לקרוא אל הדמיון העממי?”

“מודה אני, סנדיפ, שיש לו מקום, אולם אין אני מאמין, שהוא צריך לתפוס את כל המקום. רצוני להכיר את ארצי כמו שהיא במערומיה, ולכן אני מפחד ומתבייש להשתמש בפסוקים היפנוטיים של אהבת-המולדת”.

“במקום שאתה גורס: פסוקים היפנוטיים, אני גורס: אמת. באמת ובלב תמים אני מאמין, שארצי היא אלהָי. עובד-האנושיות הנני. האלהים מתגלם גם באדם וגם בארצו”.

“אם כן תאמין בלא לב ולב, הן לא תבדיל בין אדם לאדם, וכן בין ארץ לארץ”.

“אמנם כן. אולם יכלתי היא מוגבלת, על כן עבודת-האנושיות שלי מתבטאת בעבודת-ארצי”.

“אין לי כלום נגד סדר-העבודה שלך, כשהוא לעצמו, אך כיצד אתה אומר לעבוד את אלהיך, אם שָׂנאת ארצות אחרות שגם בתוכן בא לידי התגלות?”

“השנאה גם היא מיסודות העבודה. אַרז’ונה התאבק עם מַהֲדֵיבָה וקנה את לבו לאהבה אותו. האלהים יהיה בעזרנו לבסוף, אם נהיה מוכנים להאבק עמו”.

“אם כן הדבר, הרי גם אוהבי-המולדת וגם אויביה בקהל חסידָיו ימָנו. למה איפוא תטרח להטיף לאהבת-המולדת?”

“אין הדבר כן בארץ-מולדתו של אדם. כאן ברור, שהלב דורש לעבוד את אלהיו”.

“אם תוסיף ללכת בכוח הטענה הזאת, תוכל להגיד, כי מכיון שהאלהים מתגלה בנו, הרי יש לנו לעבוד את עצמנו תחילה; הואיל ויצר לבנו תובע זאת”.

“לו שמעני, ניחיל, כל זה הרי אינו אלא הגיון יבש. האין אתה יכול להודות במציאות הרגש שבלב?”

“אגלה לך דבר אמת, סנדיפ”, השיב בעלי. “לבי הוא המתחמץ בכל פעם, שאתה מנסה לעשות רֶשע לחובה, ועוֶל – לאידיאל מוסרי. עובדא זו, שאין ביכלתי לגנוב, אין יסודה בהגיון שנחנתי בו, אלא בהרגשת הכבוד העצמי ואהבת-האידיאלים הנטועה בלבי”.

חמתי עלתה להשחית. לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד. “האם דברי-הימים של כל מדינה”, קראתי, “בין שזו היא אנגליה, או צרפת, גרמניה או רוסיה, אינם דברי ימי הגנֵבות של אותן האומות לשם ארץ-מולדתן?”

“הגנבות האלה מידן תדָרשנה; אף כבר הן נדרשות מידן; דברי ימיהן עוד לא נסתיימו”.

“בכל אופן”, התערב סנדיפ בבו בדברים, “למה לא נהיה כמוהן? נמלא בראשונה חורי ארצנו זהב גנוב, ותעבורנה אחרי כן שנות מאות, כאשר היה הדבר באותן הארצות האחרות, עד שידָרש מידינו, בדלית ברירה. אך שואל אני אותך, היכן אתה מוצא “פרעון” כזה בדברי-הימים?”

“כשהגיעה לרומא שעת פרעון על עוונותיה, לא ידע איש דבר. כל אותו הזמן דומה היה הדבר, כאילו אין קץ לאשרה. אך האם טחו עיניך מראות את הדבר האחד: כי אותם השַקים המדיניים שלהן מתפקעים מרוב שקרים ובגידות, ושכמן נוטה לנפול מכובד המשא?”

לא נזדמן לי קודם לכן מעולם לשמוע ויכוח בין בעלי לחבריו. כל פעם שהיה מתוכח אתי, יכולתי להרגיש את זהירותו, שלא להביאני בין המצרים. מאהבתו אותי עשה זאת. הפעם ראיתי לראשונה את כשרון-הסיוף שלו בויכוח.

לבי לא נתנני בכל זאת להסכים לעמדתו של בעלי. התאמצתי למצוא תשובה לדבריו, אך העליתי חרס בידי. כשמזכירים את המלה “צדק” בויכוח, הן לא נאה לומר, שיש דבר שהוא נעלה כל כך, עד כי אין בו תועלת.

לפתע פתאום פנה סנדיפ בבו אלי בשאלה: “מה את אומרת לזה?”

“אין אני חוששת להבדלים דקים מן הדקים”, קראתי. “הבה אפרש את רגשותי בדרך כלל. אין אני אלא ילודת אשה: הריני חומדת. רצוני להמציא לארץ-מולדתי מכל יקר. אם יש צורך בדבר, הריני מוכנה ומזומנה לחטוף ולגנוב. יש בי מדת הכעס. נוחה אני לכעוס בגלל ארץ מולדתי. אם יש צורך בדבר לארצי, הריני מוכנה להכות ולרצוח נפשות, בכדי לנקום את עלבונה. רצוני להיות מוקסמת, ובארצי יתגלמו הקסמים, בה יקבלו צורה מוחשת. צריך שיהיה לה סמל בולט, השָת בקסמיו ללבי. הייתי הופכת את ארצי לאישיות, וקוראת לה אמא, אלילה, דוּרְגָא¹⁴ – לשמה הייתי מאדימה את פני-האדמה בקרבנותי. ילודת אשה הנני, יסוד אלהי אין בי”.

סנדיפ בבו קפץ על רגליו בזרועות שלוחות אל על לקרוא “הידד!” – לאחר רגע התעשת וקרא: “בַּנְדֶה מָטָרָם”

צל של יסורים חלף על פני בעלי. הוא אמר אלי בקול רך עד למאוד: “גם אני אינני בן-אלים: ילוד אשה הנני, כי על כן לא אָעז להפריז במדת הרע השוכן בקרבי ולעשותו דמות לארץ-מולדתי, – לעולם לא אעז!”

סנדיפ בבו קרא: "ראה, ניחיל, איך שבלב האשה קורמת האמת בשר ודם. האשה יודעת את סוד האכזריות: חמתה כסער, שאינו יודע מעצור בדרכו. נורא הוד! באכזריותו של גבר יש מן הכיעור, משום שהתלקטו במרכזה תולעי השכל והמחשבה. העידותי בך, ניחיל, נשינו הן העתידות להציל את המולדת. בשעת חירום אין מקום להיסוסים עדינים. עלינו להזדיין באכזריות עוֶרת ועקשנית. עלינו לחטוא. עלינו לתת לנשינו את שמן-האלמוגים האדום, למשוח בו את חטאנו כי ימלוך. הלא תזכור את דברי הפייטן:

בואה, החטא, הוי חטא-התפארת,

תמזוגנה נשיקותיך האדומות, העוקצות, שלהבת יין אדום בדמנו.

תקע בשוֹפַר הָרָע השליט

וענוד מצָחינו בפרחי הֶפקרות צוהלת,

הוי אלהי החולין,

מָשחֵנוּ ברפש החרפה השחורה, ואל תכָּלם.

הלאה הצדק הזה, שאינו יודע לעָרוֹת עד היסוד, בבת-צחוק על שפתיו".

כשעמד סנדיפ בבו, בראשו הנטוי אל על, והתקלס מתוך הרגשה בת-רגע בקָדוש לכל האדם בכל הארצות ובכל הזמנים, עבר רעד במלוא גֵוי.

אולם הוא רקע ברגלו והמשיך את דקלומו: “רואה אני בָּך אותה רוח-האש הנפלאה, המלחכת את קורות הבית ומאירה לעולם הרחב בשלהבתה. תני לנו את העוז הפראי לצלול בנבכי האבדון. העניקי את ברכתך לכל אשר רעל בו”.

לא היה הדבר ברור. אל מי פנה סנדיפ בבו בקריאתו האחרונה. אולי היא היתה זאת, אשר עֲבָדָהּ ב“בַּנדה מָטָרָם” שלו. אולי היתה זאת כנסת-הנשים של מולדתו. או שמא היתה זאת באת-כוחה, האשה העומדת לפניו. הוא היה מוכן להמשיך את דבריו באותה הנעימה, אלמלא קם פתאום בעלי ממקומו ונגע באצבע קלה בכתפו, לאמור: “סנדיפ, צַ’נְדְרַנַתּ בַּבּוּ כאן”.

קפצתי ממקומי והחזרתי פני לעומת אדון בא-בימים, שעמד בפתח, שָלֵו ומכיר בערך עצמו, והוא מסופק, אם יכָנס, או יחזור על עקבו. אור עָדין, כאור השמש השוקעת, קִנן בפניו.

בעלי נגש אלי ולחש באזני: “זה רבי ומורי, אשר כה רבות ספרתי לך עליו. הַחֲוִי קידה לעומתו”.

השתחויתי ביראת-הכבוד ואתאבק בעפר רגליו. הוא ברכני ויאמר: “יהי אלהים בעזרך תמיד, בתי”.

כמה הייתי זקוקה לברכה כזו באותו הרגע!

 

סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

א    🔗

לפנים היתה לי אמונת-אומן, שיהיה בי העוז לשאת כל אשר נטל עלי מיד אלוהי. מעולם לא הָעֳמַדתי בנסיון. עתה נדמה לי, כי שעת הנסיון הנֵה זה באה.

מנסה הייתי את כוח-שכלי בדמיונות של כל מיני פורעניות העלולות להתרחש בעולמי – ירידה מנכָסי, מאסר, בזיון, מות, – אפילו של בימָלה. ובשעה שהייתי אומר לעצמי, שיש בכוחי להתגבר על כל אלה, מובטחני, שלא הגזמתי. אולם דבר אחד לא יכולתי מעולם להעלות אפילו בדמיוני, ובדבר הזה אני מהרהר היום, ותָמֵהַּ אני, אם באמת אוכל לשאתו. איזו תולעת מוצצת את לבי, מוצצת בלי הרף, בעשותי עבודת יומי. גם בתנומתי לא יחדל הכאב. בו ברגע שאני פוקח את עיני לבוקר, יכס עב הענן את עין השמים. מה הדבר? מה נהיָה?

הרגשותי נתעדנו עד כדי כך, שאפילו עבָרי, אשר התחפש באיטצלא של אושר, קורע את לבי בתרמיתו; והחרפה והיגון המתקרבים אלי מתערטלים ונחשפים לעיני, ככל אשר ינסו לשים מסוה על פניהם. היה לבבי כולו עינים. דברים שאסורים בראיה, דברים שאין רצוני לראותם, – אלה ראֹה אראה.

סוף סוף הגיעה השעה, בה יגלו חיי האומללים את דַלותם בשורה ממושכה של הוֹקָעוֹת. עוני בלתי-צפוי זה ירד לשכון בלב, אשר מָלַך בו השפע. מחיר האונאה העצמית בתשע שנות עלומי אחזיר כעת לאמת, עם הרבית. עד אחרית ימי.

מה אועיל כי אתאמץ לשמור על גאוָתי? ולמה לא אודה, שחסר דבר-מה בתוכי? אולי חסרה בי זו התקיפות הנמהרת, שאשה שואפת למצוא בגבר? אך האמנם אין הכוח אלא הפגנת שרירים גרידא? האומנם ניתן הכוח אך בכדי לרמוס את החלשים?

אך למה כל הטענות הללו? אין אדם נעשה ראוי והגון מתוך ויכוחים גרידא. ואני אינני ראוי, איני ראוי, איני ראוי.

אבל מה בכך, אם אינני ראוי? הלא זה ערכה האמתי של האהבה, שהיא יכולה לברך עולמית את שאינו ראוי לכך ברוב נדיבותה היא. שכר הרבה מזומן לו לצדיק עלי אדמות, אולם האלהים שמר את האהבה במתנה מיוחדת לרשעים.

עד היום הזה היתה בימָלָה לי נצר-הבית, גידול המקום המוגבל וההרגל היום-יומי של חובות קטנות. שואל הייתי את עצמי, אם האהבה, שהיא מעניקה לי, מְקֵרָה כמעין מעומק לבבה, או שאינה אלא בבחינת הספקה יום-יומית של מי-צנורות מפי משאבה עירונית, שהתקינה החברה?

עורג הייתי לראות את בימלה פורחת כולה במלוא האמת והכוח הנטועים בה. אולם זה הדבר ששכחתי להביא בחשבון, כי כל הרוצה לראות נפש מתגַלה בַאֲמִתָּהּ החפשית, חייב לוַתר על כל תביעות, שיסודן בזכויות המקובלות בחברה.

מדוע הסחתי את הדבר מדעתי? האם מתוך גאוה, גאות-בעלים של איש על אשתו? לא. כי נתתי אמון מלא באהבה. מדת-יהירות היתה בי לחשוב, שיש בכוחי לנשוא את מראה האמת בכל עירומו האיום. הייתי בעיני כמעמיד את ההשגחה, כביכול, בנסיון, ואף על פי כן נאחזתי בהחלטתי הגאה, לצאת מן המבחן כמנצח.

בימָלה קָצרה בינתה להבין אותי בדבר אחד. היא לא יכלה לראות בבהירות, שכָּל שימוש בכוח אך חולשה הוא בעיני. רק החלשים אינם מעיזים לעשות צדק. הם משתמטים מן האחריות ליחס הוגן, ומשתדלים להחיש תוצאות מתוך קפיצת-הדרך של הרֶשַע. בימלה אינה סובלת סבלנות. יקר לה הנסער, הכועס, הרשע שבגבר. רגש הכבוד שלה לא יתָּכן בלא תערובת של אימה.

קוה קויתי, כי בהיות בימלה בת-חורין בעולם החיצוני, תנָצל מחבתה היתרה לעריצות. אולם מעתה מובטח לי, שחבה יתרה זו נטועה עמוק בטבעה. אהבתה נתונה לקולָני, אין היא יכולה ליהנות משולחנם הפשוט של החיים, עד שיהיו כל מאכליו זרועים פלפלת אדומה. אולם אחת אמרתי, שלעולם לא אמלא את חובתי מתוך התפרצות מטורפת, מתוך השכרון הלוהט של ההתרגשות. יודע אני, שקשה לה לבימלה לכבדני על כך, הואיל וזהירותי בבחירת אמצעים נראית כתשישות-כוח בעיניה, – והרי היא מתמרמרת עלי מאז, על שאיני משתגע לשיר “בַּנדה מָטָרם”.

אשר לענין זה, הרי ירד ערכי בעיני כל בני ארצי, כי לא נצטרפתי לחינגאותיהם ולהילולותיהם. מובטח להם, שאני שואף לאיזה תואר של כבוד, או שנפלה עלי אימת המשטרה. המשטרה מצדה חושדת בי, שאני רוקם מזימות בסתר, ומכריז יותר מדי על מתינותי.

בעצם, הריני מרגיש, כי אלה שאין ביכלתם למצוא יסוד להתלהבותם בידיעת ארצם כמו שהיא, או אלה שאין ביכלתם לאהוב את האדם באשר הוא אדם, – שיש להם צורך לצעוק ולכרוע ברך לפני ארצם בבחינת אלהות, בכדי לקיים את התרגשותם – אלה אוהבי התרגשות הם יותר מאוהבי מולדת.

הנסיון לרומם את שגעוננו למעלה מן האמת סימן הוא לעבדות פנימית. החיוניות הגוססת שלנו, כדי שתנוע, אנוסה להנשא על כנפי הדמיון, להסתמך על מי שהוא גדול, להתקדש על ידי הכוהנים. כל זמן שלא נתן לאמת לחדור לתוכנו, כל זמן, שעלינו לזרז את עצמנו מתוך איזה גרוי היפנוטי, שומה עלינו לדעת, שחסרה לנו ההכשרה לשלטון עצמי. יהי מצבנו מה שיהיה, ואנו נצטרך לאיזה רוח דמיוני, או לאיזה רופא ממש, שיטיל אימתו עלינו.

באחד הימים האלה, כשהאשים אותי סנדיפ בחוסר דמיון, באמרו, שדבר זה מונע אותי מראות את ארצי כראות יצור חי, הסכימה בימלה לדבריו. לא אמרתי דבר להוכיח את צדקתי, הואיל ואין נצחון בויכוח מביא לידי אושר. היא חולקת על דעתי לא מתוך אי שויון בהשכלה, אלא דוקא מפני הבדל שבטבע.

הם מאשימים אותי בחוסר דמיון, – הוה אומר, לדעתם, שאם יש שמן במנורתי, אש אין בה. והרי בכך דוקא מאשים אני אותם, הייתי אומר להם: “חשכים אתם כאבני-צור אלה. הכרח הוא לכם להגיע לידי התנגשויות עזות, עד שתמַלטו את רשפיכם, אולם הגצים המפורדים האלה אינם באים אלא לקיים את גאותכם, ולא להאיר את אפקיכם”.

זה מזמן עמדתי על תאותָּנות גסה באפיו של סַנדִיפּ. חושניותו ביחס לבשר ודם מביאה אותו לידי אונאה עצמית בנוגע לדתו ומחייבת אותו ליחסי עריצות באהבת-המולדת שלו. שכלו חריף, אולם תכונתו גסה, ועל כן הוא מפאר ומרומם את תאוותיו, היונקות ממקור האהבה העצמית, בקראו להן שמות מצלצלים. הנחמה הזולה שבמשטמה דרושה לו לא פחות מן המטעמים להשקיט רעבונו. בימלה הזהירה אותי כמה פעמים, בימים עברו, מפני אהבת-הבצע שלו. אני הבינותי זאת, אך לא יכולתי להגיע לידי כך, שאעמוד עם סנדיפ על המקח. התביישתי אפילו להודות על כך בפני עצמי, שהוא משתדל לנצלני.

אולם כיום הזה קשה יהיה הדבר לבאר לבימלה, שאין אהבתו של סנדיפ לארצו אלא צורה אחרת של אהבת-עצמו התאותנית. עבודת-הגבורים, שבימלה עובדת את סנדיפ, מגדילה את היסוסַי לדבר בו אליה, פן יביאני קורטוב של קנאת-גבר לידי הגזמה שלא מדעת. מי יודע, אולי הכאב שבלבבי כבר גרם לכך, שאגלה בסנדיפ פנים שלא כהלכה. ואף על פי כן, אולי מוטב לי לדבר בגלוי-לב, מאשר אתן לרגשותי לנקר כיתוש בלבבי.

ב    🔗

הכרתי את רַבִּי משך שלשים שנה. מיָמיו לא ירא את הדילטוריה, ולא את האסון, ולא את המות עצמו. לא היתה לי הצלה, בהיותי בן למשפחתנו זו ולמסורותיה, אלמלא הוא שעמד לי, שיסד במרכז חיי את אדני חייו עם שלותם ואמִתָּם, וחזונם הרוחני, וכך נתן לי אפשרות לראות את הטוב באמִתו. רבי בא אלי באותו היום ואמר: “האומנם עוד יש צורך לעכב את סנדיפ בכאן?”

לבבו היה רגיש כל כך לכל אות מבשר-רעות, עד שהבין תיכף ומיד. הוא לא היה עשוי להתרגש על נקלה, אולם ביום ההוא ראה עננים מצטברים על שמינו. וכי אין אני יודע, כמה הוא אוהבני?

בשנת התֵּה אמרתי לסנדיפ: “זה עתה קבלתי אגרת מרַנְגְפּוּר. הם מתלוננים, שמתוך אהבת עצמי עכבתיך בביתי. מתי תסע לשם?”

בימלה היתה מוזגת את התֵּה. פניה נפלו תיכף, היא שלחה מבט אחד בשאלה אל סנדיפ.

“העליתי בדעתי”, אמר סנדיפ, "שנדודים אלה ממקום למקום מביאים לידי בזבוז של מרץ במדה עצומה. מרגיש אני, שאילו ניתנה לי אפשרות לעבוד מתוך מרכז, יכול הייתי להשיג תוצאות מתמידות יותר:.

הוא נשא את עיניו אל בימלה ושאל: “האף אין דעתך כדעתי?”

בימלה היתה מהססת רגע ואחר השיבה: “נראה, ששתי הדרכים נכונות, – לפעול מתוך מרכז, כמו לנסוע ממקום למקום, הדרך המהנה אותך ביותר, היא תהיה דרכך”.

“כי אז תרשיני לדבר בגלוי-לב”, אמר סנדיפ, “מיָמי לא מצאתי עוד מקור-השראה, שיספיק לי לימים רבים, על כן הייתי נודד תמיד ממקום למקום, מעורר התלהבות בעם, ומתוכה הייתי שואב את המרץ שלי עצמי. היום חזית לי אַת את חזון ארצי. אש כזו לא ראיתי באיש מעולם. מעתה תהיה לי יכולת להבעיר בארצי את אש-ההתלהבות, אשר אשאל מידך. לא, אל תבושי. משכמך ומעלה גבוהה את מכל עניווּת ומיעוט-הדמות. את מלכת הכַּוֶרת שלנו, מקור ההשראה שלנו”.

בימלה הסמיקה כולה מתוך גאוה ביישנית, וידה רטטה בהוסיפה למזוג את התה.

יום אחד בא רבי אלי ואמר: “מדוע לא תעלו שניכם לדַרגִ’ילינג, להחליף אויר? פניך נפלו. התֶערב שנתך בלילות?”

שאלתי את בימלה בערב, אם יש ברצונה לעלות בהרים. ידעתי, שהיתה מתגעגעת כל ימיה לראות את רוכסי הִימָלַאיָה. אולם היא סרבה… ודאי, לטובת המפעל הלאומי!

אמונתי לא תכזב: אני אחכה. המעבר מעולם קטן וצר אל העולם הגדול והרחב הוא מלא חתחתים. לאחר שתתהה בימלה על קנקנה של חירות זו, ידוע אדע מקומי איֵהו. אם אגלה, שאין לי מקום בסדר העולם החיצוני, לא אתלונן על גורלי, אלא אסתלק דומם… להשתמש בכוח? לשם מה? היוכל הכוח לאמת?

 

סִפּוּרוֹ שֶל סַנְדִיפּ    🔗

א    🔗

אדם תשוש-כוח אומר: אשר נפל בחלקי, שלי הוא". והחלש נותן הסכמתו לכך. ברם העולם כולו גורס אחרת: “שלי הוא כל אשר אוכל לחטוף”. ארצי אינה נקנית לי, סתם, מפני שהיא ארץ-מולדתי. היא נקנית לי ביום שיש ביכלתי לכבשה בכוח הזרוע.

הבעלות היא זכותו הטבעית של האדם, והילכך טבעית היא אהבת-הבצע. אין זו מחכמת-הטבע להסתפק במועט. סביבתי חייבת להמציא לי את אשר אחמוד בלבבי. זאת ההבנה האמתית היחידה בין הטבע הפנימי והחיצוני שלנו בעולם הזה. יהיו אידיאלים מוסריים גם להבא נחלתם של אותם היצורים העלובים, מעוטי-הדם ודעוכי-החשק, שתפיסת-ידם חלשה. אלה שיודעים להתאַוות בכל נימי נשמתם וליהנות בכל לבבם, אלה שזרו להם היסוסים ואינם מבררים באמצעים, הם המה משיחי ההשגחה העליונה. הטבע חושפת את אוצרותיה היקרים ביותר למענם. נהרות יעברו בשחִיה, על חומות בצורות ידלגו, דלתים נעולות יפרצו, ליטול מכל הראוי להנטל. במלקוח כזה הנָאָה לאדם; כפִיָה כזו מגדילה את ערך השלל.

הטבע דרכה להכנע אך לשודד בלבד. לאושר לה זו התַּאוה החזקה, זו הגזלה התקיפה. על כן לא תענוד לוית-פרחים לצוארו הכחוש, המדולדל, של הנזיר הסגפן. הגיעה השעה לנגינת כלולות. שעת כלולות היא ולא אתננה לעבור. כי על כן לבי מלא צפיה. מי הוא החתן? אני הוא. הבא במועד הנכון, והלפיד בידו, הוא יתפוס את מקומו של החתן, בהיכלה של הטבע בוא יבוא לא צפוי ולא קרוא.

בושה? מעולם לא ידעתי בושת! אני שואל לאשר אחפוץ, ולא תמיד אני מחכה עד שאשאל, כי לָקָחתי. אלה הבאים וידיהם ריקות, מתוך חוסר בטחון בעצמם, יכבדו את דלותם בשם עֲניווּת. העולם הזה, שלתוכו נולדנו, הוא עולם המעשה. כשאדם יוצא את שוק הדברים הממשיים בידים ריקות ובקיבה ריקה, ולא מלא את שקו אלא במלים מצלצלות, תָמֵהָּ אני למה נולד בכלל בעולם שכולו רע. שמא נתמנו אנשים אלה מטעם האפיקורסים שבעולם הבא, לנגן פזמונים קבועים על פסוקי חסידות ממותקת באותו גן עדן, בו תפרח בלימה אוירית. אני איני פוזם אותם הפזמונות ואין אני ניזון מאותם הפרחים.

אשר לו אתאוה, אתאוה בהחלט, במדה כבירה, ללושו בשתי ידי ובשתי רגלי; רצוני למשוח בו את גוי מכף רגל ועד ראש; רצוני לזללו עד גמירא. צלילי החלילים הקלושים של האנשים השולחים רזון בעצמותם, אשר מתוך סיגופי-מוסר נעשו שטוחים וחִורים כתולעים מזי-רעב בתוך מִטה עזובה מכבר, – הצלילים האלה לא יגיעו לאזני לעולם.

לא אחפוץ להיות מצניע דבר, כי היא לפחדנות תחשב. אולם אם לא ארהיב עוז בנפשי להצניע דבר בשעת הצורך, הרי אף זאת לפחדנות תחשב. מתוך אהבת-הבצע שלכם אתם בונים את כתליכם. מתוך אהבת-הבצע שלי הריני פורץ אותם. אתם אוזרים כוח: אני חובל תחבולות. זה דבר החיים הממשיים. בהם תלוי גורלם של מלכויות וקיסרויות וכל מפעליה הכבירים של האנושיות.

אשר לגלגולי-אלהות הללו, היורדים מגן-עדנים לספר עמנו באיזו לשון-קודש לא נשמע – הרי אין בדבריהם ממש. על כן, עם כל מחיאות הכפים, שהללו זוכים להן, אין אמרותיהם נקלטות אלא בסתר-לבם של החלשים. בוז יבוזו להם התקיפים, מושלי העולם. אֵלה שהעיזו לראות דבר זה הלכו מחיל אל חיל, בעוד שהמסכֵּנים הללו, הנמשכים אחרי הטבע מזה ואחרי גלגולי-האלהות הללו מזה, אינם אלא מפליגים ברגלם האחת בספינה של עולם המעשה, ורגלם השניה בספינה של עולם הדמיון, אוי ואבוי להם, שאין להם יכולת להתקדם ולא לשמור על מקומם.

אין זאת כי רבים האנשים אשר נולדו ושגעון לדבר אחד בידם: למות. אפשר שבמיתה ממושכת זו שבחיים יש מן היופי, בדומה לזה של שקיעת-החמה, ויופי זה הוא המצודד את נפשם. מעֵין אלה הם חייו של ניחיל, אם לאלה חיים נקרא. לפני כמה שנים התוַכחתי אתו ארוכות בענין זה.

“נכון הדבר”, אמר לי, “שאין אתה יכול לכבוש דבר, אלא בכוח הזרוע. אולם אותו כוח מה הוא? ועוד זאת, אותו כיבוש מה הוא? הכוח, שאני מאמין בו, הוא הכוח להסתלק, לוַתר”.

“אתה מתפעל איפוא”, קראתי, “מתפארתה של פשיטת-רגל”.

“התפעלות לא פחותה מזו של האפרוח בשעה שהוא נפטר מקליפתו”, השיבני ניחיל. “הקליפה היא דבר של ממש, ואף על פי כן מוַתרים עליה, תמורת אור ואויר, שאין למששם בידים. חליפין עלובים, ודאי תאמר לאלה?”

כיון שניחיל מגיע לידי מליצה והַשְאָלָה, שוב אין תקוה להוכיח לו, שהוא מתעסק רק במלים ולא בחיים הממשיים. ניחא, ניחא, ימצא נא את האושר במליצותיו. אנו הרי אנו אוכלי-בשר שבעולם; לנו שִנים וצפרנים; אנו רודפים וחוטפים וטורפים. אנו אין דעתנו נוחה לָעֶרב בהעלאת-גרה של העשב אשר אכלנו לבוקר. בכל אופן, לא נרשה לממליצי מליצות שלכם לסגור בפנינו את מקור חיוּתנו. כי אז יהיה עלינו, בפשטות, לגנוב או לגזול, כי עלינו לחיות.

אם יאמרו הבריות, שאני פותח באיזו שיטה חדשה, הרי זה אך ורק מפני שאנשים המתנועעים בעולם זה רגילים לדבר אחרת, אף על פי שלמעשה הם הולכים לשיטתי כל ימיהם על אדמות. על כן לא יבינו, כאשר הבינותי אני, שזהו העיקר המעשי היחידי בתורת-המוסר. אליבא דאמת, יודע אני, שאין רעיוני הלָכה נבובה כל עיקר, שכן הוּכְחָה צדקתו בחיים המעשיים. וזאת מצאתי ששיטתי כובשת תמיד את לבותיהן של הנשים, אלו בנות העולם הממשי הזה, שאינן מרחפות בארצות-ערפלים, כדרך הגברים, בכדורים פורחים ממולאי-רעיונות.

בשרטוטי פני, בנימוסי, במַהֲלָכי, מִדְבָּרִי מוצאות הנשים תאוה שַלטת, – לא תאוה מצומקת בחום של סיגופים, לא תאוה הפונה לצדדים, על כל צעד ושעל, מתוך ספקות וויכוחים, אלא תאות-דָמים אדומה. היא סוערת ושוטפת כנחשול, בזעקה: “רוצה אני, רוצה אני, רוצה אני”. הנשים מרגישות בעומק לבבן, שתאוה מרדנית זו היא היא דם-התמצית של העולם, היא אינה מודה בכל חוק זולתה, ועל כן סופה לנַצח. מִסבה זו התמסרו לפעמים כה תכופות, על מנת להנשא על נחשולי תאֲוָתי, בין שתשָׂאם אל החיים ובין שתסחפם אלי מוֶת. כוח זה, הכובש את הנשים הללו, הוא כוחם של גברים תקיפים, הכוח הכובש את עולם המציאות.

אלה המדמים למצוא יֶתר אושר בעולם אחר, אינם אלא מכַונים את מאוייהם מן האדמה לשמים. בקרב הימים יוָדע, לאיזה גובה יתנשאו, ולכמה זמן. אולם עד כדי כך ידעתי אל נכון: נשים לא נוצרו לשם הבריות החִורות הללו – אוכלי-לוֹטוס הללו של האידיאַליוּת.

“משיכה הדדית!” כשהיה לי צורך בכך, הייתי אומר לפעמים תכופות, שהאלהים ברא זוגות מיוחדים בגברים ונשים, וזיווגם של אנשים כאלה הוא הזיווג הכשר היחידי, שהוא נעלה מכל הזיווגים הנעשים כחוק. כי אף על פי שאדם נוטה ללכת אחר לבבו, אין דעתו נוחה מזה, אלא אם כן הוא מאפיל על עצמו באיזו מימרא, – על כן כה מלא העולם שקרים.

“משיכה הדדית!” מדוע תהי זאת רק אחת? משיכה הדדית יכולה להיות לגבי אלפים. מעולם לא עשיתי חוזה עם הטבע, שלפיו אותר על משיכות-הדדיות, שאין להן שיעור, לשמה של אחת יחידה. רבות הן, אשר גליתי בחיי עד היום הזה, ואולם אין אלו סוגרות שער בפני עוד אחת – וזו האחת מצטיירת לעיני בבהירות. אף היא גלתה את נהִיָתה אחרי.

וסופו של דבר?

סופו של דבר, אם אין אני מנצח, הריני פחדן.

 

פרק שלישי: סִפּוּרָהּ שֶל בִּימָלָה    🔗

ו    🔗

תמֵהה אני, מה היה לרגש הבושה שבלבבי. אליבא דאמת, לא היה לי פנאי ליתן דעתי על עצמי. ימי ולילותי עברו תוך מערבל, כזרם-פרָצים, ואני במרכזו. לא נשאר מקום, כחודו של מחט, להיסוסים ולדקדוקי עדינות.

יום אחד העירה גיסתי לבעלי: “עד עתה רק נשי הבית הזה יָשבו גם בָכו. עתה הגיע תורם של הגברים”.

“עלינו להשתדל בדבר, שלא יהיו פטורים ממצוה זו”, המשיכה, כשהיא פונה אלי, “רואה אני בך, צ’וטָה¹⁵ ראני, שיצאת לצוד ציד! קלעי חציך ישר לתוך לבותיהם”.

עיניה החדות בחנו אותי מכף רגל ועד ראש. לא נעלם מעיניה אף אחד הגוונים, שפרחו לתפארה בקשוטי, לבושי, נימוסי, דיבורי. כלימה תכסה פני מדי דברי בזה היום, אולם אז לא ידעתי בושת. משהו התחולל בתוך תוכי, ואני אף לא ידעתי מזה. אמנם כן, מתקשטת הייתי יותר מכפי הצורך, אך עשיתי זאת כגולם, ללא כוונה מיוחדת. ודאי ידעתי, איזה מאמץ ממאמצי יגרום קורת-רוח מיוחדת לסנדיפ בַּבּוּ, אולם לשם כך לא היה לי צורך בהארה עליונה, כיון שהוא היה אומר את הדברים האלה בפרהסיא.

יום אחד אמר לבעלי: “יודע אתה, ניחיל, כשראיתי את מלכת הכוֶרת שלנו לראשונה, היתה יושבת שם בסַארי הרקומה זהב בשוליה, והיא שקועה כל כך בהרהורים. עיניה הביטו בשאלה למרחב, ככוכבים תועים, כאילו היתה עומדת במשך דורות רבים על שפת תהום אפלה, ומחפשת דבר-מה פלאי. אולם אך ראיתי אותה, עבר רטט בבשרי. ראיתי את שולי-הזהב לסארי שלה כראות שלהבת אש פנימית, שלשונותיה פורצות חוצה ועוטות אותה מסביב. זאת השלהבת הדרושה לנו, אש הנראית לעין! בבקשה ממך, מלכה דבורה, עָשׂה תעשי לנו את החסד הזה להתלבש עוד פעם בדמות שלהבת חיה”.

עד אז דומה הייתי לנחל קט בקצהו של כפר. אחר היה אז הקֶצב וגם הניב לַזֶרם אַחֵר. אך הנה הגיעה אלי גאוּת-הים, וחזי הכה גלים; נפרצו גדותי, והמולה רבה אשר למשברי-ים צללה כהד אדיר בזרמי המטורף. קָצרה בינתי מהשיג את משמעותו של הקול ההוא בדמי. להיכן נעלמה עצמוּתי הקודמת? מהיכן נסער לתוכי כל אותו נחשול התפארת? עיניו הרעבות של סַנדיפ בערו כמנורות המאור לפני מקדשי. כל מבט אשר לעינו הכריז שאני נפלאה ביופי ובכוח; ושאון תשבחותיו, באומר ובאין אומר, הטביעו את כל שאר הקולות בעולמי. תמֵהה הייתי ושואלת: האם יצָרַני היוצר מחדש? היש ברצונו לפייס אותי, כי זנחני שנים כה רבות? כי הנה הייתי עד כה ככל הנשים הפשוטות, וָאִיף לפתע. כי הנה בראשונה לא היה כל ערך לחיי, ועתה חשתי בתוכי כל תפארת בֶּנְגַל עצמה.

כי סנדיפ בַּבו איננו יָחִיד סתם. בו מתלכדים ומתמזגים מיליוני לבבות של הארץ הזאת. הוא קרא לי מלכת הכַּורת, ושמי נישא לתהילה בפי כל עובדי המולדת. ההלצות הגסות של גיסתי שוב לא היו עשויות לפגוע בי. נשתנו יחָסי לעולם כולו. סנדיפ בבו הבליט את הדבר בבהירות, עד כמה הארץ כולה זקוקה לי. לא קשה היה לי להאמין בכך אותה שעה, כי הרגשתי כוח בעצמי לעשות הכל. עזוז אלוהִי ירד לשכון בתוכי. היה זה דבר, שכמותו לא הרגשתי עוד מעולם, והוא למעלה מכל עצמוּתי. לא היתה לי שהות לעמוד ולשאול לטיבו של דבר זה, כי שכן בקרבי, והוא נעלה ממני. ויַקף את בנגל כולה.

סנדיפ בבו היה שואל בעצתי לכל פרט קטן כגדול, הנוגע למפעל. בתחילה הייתי באה במבוכה טפשית, והייתי נחבאת אל הכלים, אולם גם זה עבר במהרה. כל הצעה שהצַעתי הפליאה אותו. הוא היה מגיע לידי התפעלות ואומר: “גברים אינם יודעים אלא לחשוב. אתן, הנשים, ידעתן את סוד ההבנה מבלי לחשוב. את האשה יצר האלהים בקסמי דמיונו, כביכול. את הגבר יצר בפטיש על הסדן”.

סנדיפ בבו היה מקבל אגרות מכל קצות הארץ, והיה מגיש אותן אלי לחַות-דעת: פעמים היה חולק על דעתי. אולם אני לא הייתי פותחת בויכוחים אתו. והנֵה, לאחר יום או יומים – כאילו האיר לו אור חדש לפתע – היה שולח לקרוא לי ואומר: “טעיתי. הערתך היא היתה הנכונה”. לפעמים תכופות היה מודה בפני, כי מדֵי עשותו דבר שלא כעצתי, העלה חרס בידו. ככה הגעתי בהדרגה לידי הבטחון, כי מאחורי כל המעשים עומד סנדיפ בבו, ומאחורי סנדיפ בבו עומד השֵכל הישר של אשה. התפארת שבאחריות כבירה מלאה את כל ישותי.

לבעלי לא היה מקום במועצותינו. סנדיפ בבו היה נוהג בו מנהג אח גדול באחיו הצעיר, שאפשר אמנם לחבבו מאוד, אלא שאין לסמוך עליו בענינים מעשיים. בבת-צחוק רכה היה מדבר על התמימות הילדותית של בעלי ואומר, שתורתו המשונה והתהפוכות ברוחו יש בהן מיסוד הבדיחות ועל כן הן נחמדות בכפלַים. דומה היה הדבר, כי דוקא מאהבתו זו לניחיל, נמנע סנדיפ בבו מלהטריח אותו בעבודת המולדת.

הרבה סמים מרגיעים לטבע בבית-מרקחתה, אותם תגיש בחשאי מדי הקָרע יחסי-חיים ביד מרַמה, ואין איש יודע את דבר הניתוח, עד שיֵעור אדם לאחרונה להרגיש בקרע הגדול, שנתהוה. בשעה שהונף האיזמל על הקשר היקר ביותר שבחיי, היה מוחי מעורפל כל כך בעשן האדים המשַכְּרים, עד שלא עלה אפילו על דעתי, מה נורא המעשה המתרחש. אולי זה טִבעה של אשה. תאוָתה כי תֵעור, ואבדה לה כל השגה של הנעשה מחוצה לה. אנו, הנשים, כנהר הזה: כל זמן שהננו בתוך חופינו, אנו נושאות מחיָה בכל אשר לנו; כשאנו עוברות על גדותינו, אנו נושאות הרס וכליון בכל אשר הננו.

 

סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ    🔗

ב    🔗

עיני הרואות דבר, שלא כשורה. רמז לכך ניתן לי בימים אלה.

מיום בואי לכאן נעשה טרקלינו של ניחיל מעין חדַר בינַים – ספק חדר של נשים, ספק של גבָרים: לבימָלה היה פתוח מצד הצִינָנָה, ובפָני לא היה נעול מבחוץ. אילו היינו נוהגים שלא בחפזון, ומנצלים בזהירות ידועה את הזכויות היתרות שניתנו לנו, אולי לא היינו נִכְוִים בגחלתם של אחרים. אולם נישאנו בסערה כזו, שלא יכולנו לחשוב על התוצאות.

מדי בוא דבורָתנו לחדרו של ניחיל, נודע לי הדבר באיזה אופן שהוא בחדר שלי. הגיע לאזני צלצל אצעדות וצלילים חרישיים בדומה לו; הדלת אולי נסגרה בנימה יתרה של התעוררות. ארון הספרים פגום במקצת, והרי הוא חורק בפתיחתו. בכניסתי הריני מוצא את דבורה אחוריה לדלת, והיא שקועה כולה בבחירת ספר מעל המדפים. וכשאני מציע לסייע בידה בתפקידה הקשה, היא נרתעת ומוחה; וכך אנו עוברים, כמובן, לנושאים אחרים.

לפני ימים אחדים, ביום חמישי של חול ¹⁶ בצהרים, יצאתי מחדרי בתשובה לאותם הצלילים המיוחדים. איש עמד על המשמר בפרוזדור. אני עברתי עליו מבלי להביט אליו אפילו. אולם כשקרבתי לדלת, חסם את הדרך בפני ואמר:

“לא זה הדרך, אדוני”.

“לא זה הדרך! מדוע?”

“הרַאני אמא היא שם”.

“אח, יפה מאוד. אמור לראני אמא, שסנדיפ בבו רוצה לראותה”.

“אי אפשר, אדוני. הרי זה בניגוד להוראות”.

חמתי בערה בי להשחית. “צויתיך!” קראתי אליו בקול. “לך והודע דבר בואי”.

עמדָתי הפתיעה קצת את הבחור. בינתים נגשתי לדלת. עומד הייתי להושיט ידי אל כף המנעול, כשבא אחרי ותפסני בזרועי, לאמור: “לא, אדוני, אי אתה רשאי.”

מה! התגע בי ידו של עבד! חלצתי את זרועי וחלקתי לבחור מכת-לחי מצלצלת, ברגע זה יצאה דבורה מן החדר, ומצאה את האיש מכין עצמו לפגוע בכבודי.

לעולם לא אשכח את מראה בשעת זעמה! יפיה של דבורה אני גליתיהו. רוב אנשינו לא היו רואים בה כלום. בגזרתה הדקה, הגבוהה, היו עמי-ארצות אלה מוצאים ‘אריכות’ יתרה. והרי דוקא גמישות זו שלה אני מעריץ, בדומה למעין-חיים מזנק אל על. שמקורו בעמקי לבבו של היוצר. עור-פניה קודר, אולם זאת היא הקדרות המבריקה של להב-החרב, חדה ונוצצת.

"נאנקו!' פקדה, אגב עמידה בפתח, כשהיא מורה באצבע, “עזבנו”.

“אל נא תתרעמי עליו”, אמרתי. “אם זה בניגוד לפקודות, הרי עלי לעזוב את המקום הזה”.

קולה של דבורה רעד עדיין כשהשיבה: “אל תלך. בואה פנימה.”

שוב לא היתה זאת בקשה, אלא פקודה! נכנסתי אחריה, ישבתי על כסא והִשבתי על פני במניפה, שמצאתי על השולחן. דבורה תִוְתָה מה-שהוא בעפרון עלי גליון, קראה לעבד ומסרה לו את הגליון, באמרה: “קחנו אל הַמַהֲרָגָ’ה”.

“סלחי לי”, חדשתי את השיחה. “לא יכולתי להתאפק וסטרתי לעבדכם זה”.

“אתה השיבות לו כגמולו”, אמרה דבורה.

“אולם אין זאת אשמתו של הבחור המסכן, בכל אופן. הוא לא נתכוון אלא לקיים הוראות שניתנו לו”.

ברגע זה נכנס ניחיל, ובכניסתו קמתי מהרה מעל כסאי ואלך ואעמוד על יד החלון, כשאני מסב פני החוצה.

“נאנקו השומר פגע בכבודו של סנדיפ בבו”, אמרה דבורה לניחיל.

ניחיל הופתע כל כך, וההפתעה היתה כֵּנָה כל כך, עד שראיתי צורך בדבר להסב פני לעברו ולהסתכל בו. אפילו צדיק שבצדיקים אינו יכול לקיים בידו את גאות-האמת בפני רעיתו. – אם אשת-חיל היא.

“הוא התחצף לחסום את הדרך בפני סנדיפ בבו בבואו לכאן”, הוסיפה דבורה. “הוא אמר, שניתנו לו הוראות…”

“הוראות של מי?” שאל ניחיל.

“מהיכן אני יכולה לדעת?” קראה דבורה בקוצר-רוח, ועיניה מלאות צער-העלבון.

ניחיל שלח לקרוא לאיש וחקר אותו. “לא אשמתי היא”, השיב נאנקו בקול בכי. “היו בידי הוראות”.

“מי נתן לך את ההוראות?”

“אמא בָרָה רַאני”.

כולנו שתקנו שעה קלה. לאחר שיצא האיש, אמרה דבורה: “נאנקו יפוטר!”

ניחיל שתק. יכלותי לראות, שרגש-הצדק, הנטוע בו, לא יתנהו לעשות כזאת, ולצרת נפשו אין קצה. אולם הפעם ניתן לו אגוז קשה לפצח, דבורה לא היתה מן הנשים הוַתרניות. היא ראתה הכרח לעצמה להתנקם בגיסתה על ידי הענשת האיש הזה. ומכיון שניחיל הוסיף לשתוק, רָבו עיניה ברקים. היא לא ידעה כיצד לשפוך ביתר מרירות את לעגה על מורך-לבו של בעלה. ניחיל עזב את החדר לאחר שעה קלה, מבלי להוציא הגה מפיו.

למחרת היום לא נראה נאנקו בכל הבית. חקרתי ומצאתי, שהוא נשלח לאחוזה אחרת, והעברתו לא גרמה להפחתת שכרו.

שמץ דבר גונַב אלי מן הסערה המתחוללת מאחורי הקלעים בעסק ביש זה. ואין ביכלתי לומר אלא זו, שניחיל הוא בריה משונה, שלא מן המנין הכללי.

התוצאה היתה, שלאחר הדברים האלה היתה דבורה משגרת שליחיה לקרוא לי לבוא אל הטרקלין, לשם שיחה, בלא כל התחכמות ובלי כל אמתלא של יד-המקרה, כביכול. ככה הגענו מפִּתחו של רמז אל האותות והמופתים: ניתן שם המפורש לסבָרא. כַּלה של בית נסיכים הרי שוכנת בממלכת-כוכבים כה רחוקה מאדם הרחוב, שאין כל דרך בשבילו, להגיע אליה. אכן מה עָצמה זו תהלוכת-הנצחון של האמת, המשליכה אחרי גוה, בהדרגה ובהתמדה כאחד, צעיף אחר צעיף, צעיפי מנהגים ונימוסים מעורפלים, עד שהטבע עצמה, כביכול, נחשפת מלוא-עירומה.

האמת? ודאי זוהי האמת! הכוח המושך גבר ואשה אהדדֵי, כוח יסודי הוא. כל עולם החומר, מגרגיר האבן ומעלה, נגרר בעקבו. ואף על פי כן בני-אדם מאפילים עליו בטליתם, טלית של מלים נבובות; ובמצוות עשה ולא-תעשה הפכו אותו לאחד מתשמישי הבית. אוֶלת ורעות-רוח, בדומה להֲמָסַת השמש וכוכבי-הלכת לשם עשית שרשרת לשעונו של חתן-הבית¹⁷).

ואם, למרות הכל, מתעוררת הממשיות לקול האמת הערומה, מה רב חרוק-השנים, מה רב חרון-האף! אולם היריב איש בסער? אין הסער טורח אפילו ליתן תשובה, הוא רק מזעזע את כל קרביך.

קורת-רוח יתרה גורם לי זה המראה, המתגלה טפח טפח. זה הרטט שבפסיעות, אלו ההַטָיות של הפָּנים, כה ימתקו לי; ומתוקות הן גנבות-הדעת, האוחזות לא רק עיניהם של אחרים, אלא גם עיניה של דבורה עצמה. גנבת-הדעת היא הנשק העיקרי בכל התנגשות של עולם-המעשה בעולם הדמיון! כי אויבי הממשות יבקשו להכלימה, וגסות כל דבר בה ימצאו, על כן הכרח הוא לה להסתתר, או להתחפש באיצטלא שאינה שלה. כך הם תנאי החיים, ששוללים מאתה את היכולת לדבר עזות: “כן, גסה אני, כי אמת אני. בשר אני. תאוה אני. רעבה אני, חצופה ואכזרית”.

הכל הולך ומתחַוֵר. וילונות מתנפנפים ובעדם אוכַל לראות את האסון הממשמש ובא. הסרט הזעיר, האדום, המצנצץ מבעד לשפע שערותיה העבותות ואומר ערגה נסתרה, הוא כשפתו המרגיעה של ענן-הסער האדום. חש אני חמימות כל תנועה בסַארִי שלה, כל רמז קל שבלבושה, רמז שאף היא עצמה אולי אינה מכירה בו.

דבורה לא הכירה בדבר, מפני שהתביישה בפני הממשות; באשר זו כונתה בפי הבריות בשם של גנאי, ויקראו לה: שטן. על כן שומה עליה להתגנב לגן-העדן בדמותו של נחש, וללחוש סודות באזני בחירתו ובת-לויתו של אדם, ולזרוע בה זרע המרד; אז יקיץ הקץ על כל שלוה: אחר כך בוא יבוא המות!

מלכתי-דבורתי הזעירה, המסכֵּנה, חיה חייה בארץ-חלומות. אין היא יודעת את הדרך בה ישאוה רגליה. אסור להעיר אותה קודם זמנה. מוטב לי להתחפש, כאילו גם אני מחוסר-הכרה כמוה.

יום אחד, בסעודת הצהרים, נעצה בי עיניה, תועות ומוזרות, מבלי להבין כמעט פירושם של מבטים אלה! כשנתקלו עיניה בשלי, הסבה פניה המסמיקים מנגדי. “תאבוני מפתיע אותך”, העירותי כלאחר-יד. “יכול אני להסתיר הכל, ורק לא את רעבתנותי! בכל אופן, למה תטריחי עצמך להסמיק בגללי, אם חצוף אני ועז-פנים?”

לדברים אלה הסמיקה עוד יותר, אגב גמגום: “לא, לא, אני רק…”

“יודע אני”, הפסקתי אותה. “נשים יש להן חולשה לגברים רעבתנים; כי רעבתנות זו שלנו היא המנשאה אותן עלינו. התמסרות זו, שבה פנקוני הנשים תמיד, הוסיפה חוצפה על חוצפתי. לא איכפת לי, אם את משגיחה בהעָלם המטעמים בזה אחר זה, לא איכפת לי כלל. כונתי ליהנות מהם ככל אַות נפשי”.

יום אחד הייתי מעיין בספר אנגלי, שדן בשאלות-המין, ומגלה בהן יותר מטפח. השארתי את הספר בטרקלין. כשבאתי לשם למחרת היום, באמתלה זו או אחרת, מצאתי את דבורה מסבה עם הספר ביד. כששמעה את קול צעדי, נחפזה להשיב את הספר למקומו, וכסתה עליו בספר אחר – כרך של שירים מאת מרת הימנס.

“מעולם לא יכולתי להבין”, פתחתי ואמרתי, “מדוע נשים מתביישות כל כך, כשהן נתפסות בקריאת שירים. אנו הגברים – עורכי-דין, מכונאים וכולי – אולי יש לנו להתבייש. אם עלינו לקרוא דבר-שירה, הרי זמנו בחצות הלילה, בתוך דלתים סגורות. אכן אתן, הנשים קרובות כל כך לשירה. היוצר בכבודו ובעצמו הרי הוא פייטן לירי כביכול, וְגָ’יָדִיבה¹⁸) ודאי היה עוסק באמנות האלהית לרגלי היוצר”.

דבורה לא השיבה דבר, ורק הסמיקה מתוך מבוכה. היא העמידה פנים כמוכנה לצאת את החדר. על כן מחיתי ואמרתי: “לא, לא, אנא הוסיפי לקרוא. אני רק אקח ספר, שעזבתי כאן, ואברח על נפשי”. ואטול את ספרי מעל השולחן. מה טוב, שלא עלה על דעתך לדפדף בזה", המשכתי, “כי אז אחת יצאה דתי מלפניך, ליסרני”.

“באמת! מדוע?” שאלה דבורה.

“מפני שאין כאן שירה”, אמרתי, “אלא דברים כדרבנות, שנאמרו בעזות, בלי הצנַע דבר. רוצה הייתי שניחיל יקרא בספר”.

מצחה של דבורה התקמט במקצת, כשמלמלה: “לשם מה היית רוצה בכך?”

“הרי הוא גבר, מבינה את, אחד מאתנו. אין אני חולק עליו אלא בשל חבתו היתרה לחזון-ערפלים של העולם הזה. כלום לא שמת לבך לזה, שמתוך כך הוא רואה את הסוָדֶשי כראות שיר, שיש לקיים את משקלו בכל חרוז וחרוז? אנו, הדוגלים בפרוזה, הרי אנו מנתקים את כבלי המשקל”.

“מה לספרך זה ולסודֶשי?”

“רואה היית את סמיכות הפרשיות, לו קראת בו. ניחיל שואף ללכת דרכו לפי עיקרים מוכנים ומזומנים מראש, כן בסוָדשי, וכן בשאר ענינים; הוא נתקל איפוא בטבע האדם על כל מדרך כף-רגל, ונטל עליו לחרף מערכות-אדם. הוא לא יבין לעולם, שיצר לב האדם קָדם זמן רב ליצירתן של המליצות הללו, וגם יוסיף לחיות אחריהן”.

דבורה היתה שותקת שעה קלה, ואז אמרה בכובד-ראש: “האף אין זאת גם זאת בטבע האדם, לנסות ולהֵעָלות על עצמו?”

אני צחקתי בלבי. “לא מפיך יצאו המלים האלה”, הרהרתי.

“ניחיל הוא אשר שִנְּנָן לך. אַת כשאַת לעצמך, אדם בריא הנך. בשרך ודמך נענו לקול הממשות הקוראת. אש-החיים לוהטת בכל עורקי גוך – מי כמוני יודע זאת? עד אימתי יהיו הללו מצננים אותך במגבת הרטובה של פושרים מוסריים?”

“החלשים הם הרוב”, אמרתי בקול רם. "כל ימיהם הם מרעילים את אזני האדם בסיסמאות אלו. “הטבע לא חנן אותם בכוח, על כן ינסו להַתִּיש כוחם של אחרים”.

“אנו, הנשים, חלשות הננו”, השיבה בימלה. “ואני משערת איפוא, שעלינו לתת יד לקֶשֶר החלשים”.

“נשים חלשות!” קראתי בצחוק. “הגברים קושרים לראשיכן כתרי עדינות ורפיון, בכדי לאחוז את עיניכן, עד שֶתֵּאֲמֵנָה בתשישות-כוחכן. ואולם אתן, הנשים, התקיפות. הגברים מתפארים ומתיהרים כלפי חוץ ברב חירותם, כביכול, ואולם אלה היודעים לקרוא בחביון-לבבם הכר יכירו את עבדותם. בידי עצמם יצרו כתבי-קודש, לאסור בהם את ידיהם; בעצם שאיפתם לשלימות, הפכו את הנשים לרתוקות של זהב, בהן ירתקו את גום ונשמתם. אילו לא היה לגברים אותו הכשרון הנפלא לסבך את עצמם ברשתות מעשי ידיהם הם, אין דבר בעולם, שעשוי לאסרם. ואולם באשר לכֶן, הנשים, אדיר חפצכן לַהֲרוֹת את הממשוּת בלב ונפש. מאתכן הממשוּת נולָדָה. משדיכן הממשוּת יָנָקָה”.

דבורה הרבתה לקרוא ביָמיה. ולא בנקל קבלה את הוכחותי. “אילו היו דבריך נכונים”, מיחתה ואמרה, “לא היו הגברים נמשכים אחר הנשים”.

“נשים רואות את הסכנה”, השיבותי לה, “יודעות הן, שחבה יתרה נודעת מאת הגברים לדמיונות-כזב, על כן הן גודשות להם את הסאה, מתוך שהן שואלות להן את מליצותיהם הם. יודעות הן, שגֶבֶר בן-לוֹט מבכר את השכרון על המזון, על כן הן משתדלות לעשות את עצמן כנוסכות שכָּרון. אליבא דאמת, אלמלא הגבר הגורם לכך, הרי אין לאשה כל צורך להתחפש”.

“למה איפוא אתה מטריח את עצמך לכָלות את מקסם-הדמיון?”

“למען החירות. רצוני לראות את ארצי בת-חורין. רצוני לראות יחסי אדם לחברו, יחסים של בני-חורין”.

ג    🔗

ידוע ידעתי, שאין לעורר את הסהרורי לפתע פתאום. אולם רוחי כה קצרה מטבעי, אין אני רגיל בהילוך צולע. ידעתי שעברתי את גבול העזות באותו היום. ידעתי, שהזעזוע הראשון של רעיונות כאלה קשה מנשוא כמעט, ואולם ביחס לנשים יד ההעזה תמיד על העליונה.

בעוד אנו מספרים זה עם זו בנעימות, נשא הרוח אלינו את רבו הזקן של ניחיל, את צַ’נְדְרָנַתּ בַּבּוּ. טוב היה לחיות בעולם הזה, אלמלא המלמדים הללו, שמפניהם הייתי בורח בבחילה לשאול תחתיות. אדם מטיפוסו של ניחיל רוצה לקיים את העולם בדמות בית-ספר. גלגול זה של בית-ספר הופיע אותו היום ברגע המכריע.

בעמקי לבנו כולנו נשארים תינוקות של בית-רבן, ואני, אפילו אני, נבוכותי במקצת. אשר לדבוֹרה המסכנה, הרי תפסה את מקומה תיכף בחגיגיות מרובה, כתלמידה המצוינה במחלקה, היושבת על הספסל הראשון. לפתע פתאום כאילו זכרה, שעליה לעמוד במִבחָן.

יש בני-אדם, דומים לשומרי-מסלה עולמיים, העומדים מוכנים תמיד, להעתיק את רכבת מחשבתו של אדם מן המסלול האחד אל השני.

צ’נדרנת בבו רק נכנס, וכבר חפֵּש בעיניו אמתלה להסוג אחור, כשהוא ממלמל: “אני מבקש סליחה ומחילה, אני…”

עוד מלתו על שפתיו, ודבורה נגשה אליו והחותה קידה עמוקה, לאמור: “אנא אל תעזבנו, רבנו, הלא תואיל לשבת?” דומה היתה לטובֵע, המבקש להאחז במצילו – פחדנית קטנה שכמותה!

ואולי טעיתי. אפשר מאוד, שהיה בזה משהו מנכליה של אשה. אפשר, שהיה ברצונה להרים את ערכה בעיני, אפשר שנתכוונה לומר לי בפני: “אל נא תדמה בנפשך לרגע, שכָּבשת אותי לחלוטין. הרי אני מכבדת את צ’נדרנת בבו ממך”.

ניחא. כבדיהו נא ככל אות נפשך. מלמדי-דרדקי ניזונים בכך. והואיל ואין אני אחד מהם, אין לי צורך במחמאה ריקנית כזו.

צ’נדרנת בבו פתח בשיחה על הַסְוָדֶשִי. היה בדעתי לתת לו רשות היָחיד בדבור. טוב לתת לאיש זקן לשפוך את שיחו עד גמירא. נדמה לו, שהוא חובק זרועות-עולם, והוא שוכח כל אותו הזמן, מה רחוק העולם הממשי מלשונו המקשקשת.

אולם אין בין אויבַי ומשנאַי גם אחד, שיאשימני באורך-אפים וסבלנות. וכשהוסיף צ’נדרנת בבו לאמור: “אם יש את נפשנו לקצור במקום שלא זרענו בו זרע, הרי אנו…” ראיתי הכרח לעצמי להפסיק את דבריו.

“מי דורש לקציר?” קראתי. “אנו, דברי בעל ה”גִיטָא" לנו לעינים, והוא אשר אמר, כי המעשה נוגע לנו יותר מפרי המעשה".

“מה הוא איפוא הדבר שאתה שואף אליו?” שאל צ’נדרנת בבו.

“קוצים!” קראתי, “שאין זריעתם עולה בכסף”

“הקוצים מכאיבים לא רק לאחרים”, השיב לי. “יש והם עוקצים את רגלי הזורע עצמו”.

“דברים נאים להכתב במחברת”, עניתי. “אולם העיקר הוא האש הזאת הלוהטת בלבנו. כעת אין לנו אלא לגדל קוצים לרגלי אחרים. אחר כך, כשיתחילו מכאיבים לנו, תהא לנו שהות לחזור בתשובה. אך למה נירא אפילו את זאת? כשיגיע סוף סוף יומנו האחרון, תהא לנו הזדמנות לצַנן את עצמנו, כל זמן שאנו בוערים, הב לנו תסיסה ורתיחה”.

צ’נדרנת בבו חיֵּך. “רתח נא ככל אַוַת-נפשך”, אמר, “אך אל נא תערבב את הפרשיות. לקרוא לזאת עבודה, או מעשה גבורה. אומות שהצליחו בעולם הזה, כך עלתה להם מתוך פעולה ולא מתוך העלאת-קצף על פני המים. כל אלה שטמנו ידם בצלחת כל הימים, ולפתע נעורו אל מצבם העלוב, מבקשים קפיצת-הדרך עם אחיזת-עינים לישועתם”.

עוד אני אוזר חלצי לתת לו תשובה אחת נצחת, והנה חזר ניחיל. צ’נדרנת בבו קם ואמר, כשהוא פונה לדבורה: “תניני ללכת כעת, אִמָנָא, עוד לי עבודה לגמור”.

לכשיצא, הראיתי לניחיל את הספר שבידי. “מסַפר הייתי עם מלכה דבורה בספר זה”, אמרתי.

תשעים ותשעה למאה בבני-אדם הולכים שולל אחרי השקר, ואולם נקל יותר לרמות בר-בי-רב זה בלהטי האמת. אותו מוטב לרמות בפרהסיא. הדבר הפשוט ביותר במשחָקי אתו היה איפוא להניח את קלָפי על גבי השולחן.

ניחיל קרא את שם הספר על גבי השער, אך לא אמר דבר. “הסופרים האלה”, המשכתי, “עסוקים במטאטאיהם, לנקות את אבק הכינויים, שדבקו בעולמנו זה בעֶטין של הבריות. וכְמָה שאמרתי, רוצה הייתי, שתעיין בו”.

“אני קראתי את הספר”, אמר ניחיל.

“ובכן, מה דעתך?”

“הוא טוב ויפה לאלה השואפים באמת למחשבה מקורית, אולם סם-המות הוא לאלה המשתמטים מכל חֵקֶר”.

“למה אתה מתכוון?”

“אלה המטיפים ‘לזכויות שוות בנכסים’ – בל יהיו גנבים. שֶכּן, אם גנבים הם, הרי תורת שקר על לשונם. בעידנא דריתחא, עת גאוּת התאוה, אין ספר מסוג זה מובן כדבעי”.

“התַּאוה”, השיבותי, “היא הפנס המורה לנו דרך. לא יועיל לכפוֹר בה, כשם שלא ניטיב לראות אם ננקר את העינים אשר נתן לנו האלהים”.

ניכר היה, שהתרגשותו של ניחיל הולכת וגדלה. “מקבל אני את האמת שבתאוה”, אמר אלי, “כל זמן שאני מודה באמת שבפרישות. כל הדוחק לתוך עיניו את אשר יאמר לראות, אינו אלא מחְּבלן: רָאה לא יראה, כן עזוז-התאוה יחטיא את המטרה, אם לא ישים ריוח בין השכל לבין התכלית”.

“אין זו אלא יהירותך, יהירות-משכילים”, השיבותי לו, “המביאה אותך לידי התעדנות מוסרית, מבלי להשגיח בצד הפראי של האמת. מתוך כך לא יעלה בידך אלא לערפל את פני הדברים, ולא יהי מן הכוח הממשי במעשיך”.

“לחץ הכוח”, אמר ניחיל בקוצר-רוח, “בשעה שהכוח לא יכירנו מקומו, לא יסייע לך בעבודתך… אולם למה נתוכח על ענינים אלה? ויכוחים עֲקָרים אינם עשויים אלא לפזר את נצני האמת לכל רוח”.

רציתי, שדבורָה תשתתף בויכוחים, אולם היא לא הוציאה הגה מפיה כל אותה שעה. שמא הרעשתי את נפשה באַלָמות יתרה, ואטע בלבה ספקות עם רצון ללמוד את לקחה מחדש מפי הרב? ואף על פי כן יש צורך הכרחי בזעזוע של ממש. יש לגשת לענין זה מתוך הנחה שכל איתנים עשויים להזדעזע.

“שמח אני לשיחה זו אתך”, אמרתי לניחיל, “הואיל והייתי עומד להשאיל ספר זה למלכה דבורה לקריאה”.

“מה בכך?” אמר ניחיל. “אם מותר היה לי לקרוא ספר זה, מדוע לא יהא מותר גם לבימלה? רצוני לומר רק זאת, שבני אירופה משקיפים על הכל מנקודת ראות של המדע. אולם אין האדם פיסיולוגיה סתם, ולא ביולוגיה, ולא פסיכולוגיה, ואף לא סוציולוגיה סתם. בשם אלהים, אל תסיח דבר זה מזכרונך. האדם נשגב לאין שעור ממדע-הטבע המתעסק בו. אתה מלגלג עלי ומונה אותי בין חובשי בית-המדרש, אולם אתה הוא זה, ולא אני. רצונך ללמוד את האמת שבאדם מפי מורי-המדעים שלך, ולא מעמקי הויתך הפנימית אתה”.

“אולם כל אותה התרגשות על שום מה?” אמרתי בלעג.

“כי רואה אני, שֶמָנוי וגמור אתך לקפח את האדם ולמעט את דמותו”.

“היכן, בעולם כולו, אתה רואה זאת?”

“בחללו של אויר, ברגשותי המחוללים. דרכך לילך ולחבל את הגדולה, ההקרבה העצמית, היופי שבאדם”.

“איזה רעיון-שטות נכנס למוחך?”

ניחיל הזדקף פתאום. “אני אומר לך בפשטות, סנדיפ”, השיב לי, “יכול אדם להנָגע עד מוֶת, אך לא מות ימות כי על כן מוכן אני לנשוא הכל, מתוך ידיעת הכל, בעינים פקוחות”.

במלים אלו נחפז לעזוב את החדר.

עיני הנבוכות היו לטושות אחרי דמותו המתרחקת, ופתאום נפל ספר ברעש מעל השולחן. החזרתי פני לצד דבורה, והנה היא הולכת אחריו בפסיעות עצבניות, מהירות, והיא עושה בעקיפין, שלא לעבור בקרבתי.

בריה מושנה, ניחיל זה! מרגיש הוא בסכנה הנשקפת לביתו, ובכל זאת, מדוע לא יגרשני? יודע אני, מחכה הוא לרמז מאת בימָל. אם תאמר לו בימל, שזיווגם לא עלה יפה, הרי יחוה קידה ויודה, שאולי טעות היתה בידם! אין בו כוח-מחשבה להבין, כי הודאה בטעות היא הגדולה בכל הטעויות. הרי הוא דוגמא טפוסית לחולשה בת מחשבה. כמוהו לא ראיתי ביָמי – בריאה כה קפדנית! בקושי היה יכול לשמש נושא לרומן או דרמה, על אחת כמה וכמה בחיים הממשיים.

ודבורה? חוששני, שהקיץ הקץ על חיי-חלומה. סוף כל סוף עמדה על טיבו של הזרם הנושא אותה, נשוא וסחוף. מעתה שומה עליה להתקדם או להִסוג אחור, בעינים פקוחות. יש לחשוב, שמעתה תהא מתקדמת טפח ונסוגה אחור טפח, ולא איכפת לי. אש כי תאחז באדם, והתרוצץ בתוך האש, רצוא ושוב, הלא תלהַט ביתר עוז. האימה, שנפלה עליה, רק תלַבֶּה את תאותה.

אולי, מוטב, שלא אספר עמה הרבה, אלא, בפשטות, אבחר לה לקריאתה אילו ספרים מן הספרות המודרנית. תבוא נא בהדרגה לכלל דעה, שלהודות בתאוה ולהעריצה כממשות עליונה, פירושו להמנות על העולם המודרני, – לא להתבייש בה, לא לפאר ולרומם את הפרישות. אם תמצא מחסה בשם מפורש כגון “מודרניות”, תתאזר עוז.

בין כך ובין כך עלי לראות בחזיון עד סוף המערכה החמישית. לצערי, אין ביכלתי להתהלל בתפקיד של רואה בלבד, המֵסב בתא של המלכות, ומוחא כף מפקידה לפקידה. לבי נקרע, עצבי כולם נמתחים. כשאני מכבה את האור ונח על משכבי בלילות, אחוש כי בנות-מַגָעִים, בנות-מַבָּטִים, בנות-מלים מרחפות בחלל האויר וממלאות את האפלה. כשאני קם בבוקר, עוברת את כולי צפיה מזורזת, ודמי כאילו נוזל בעורקי לצלילי נגינה…

מסגרת כפולה היתה עומדת על השולחן, עם תמונתה של דבורה בצד התמונה של ניחיל. אני הוצאתי את שלה. אתמול הראיתי לדבורה את המחצית הריקה ואמרתי: “הגניבה מקורה בקמצנות, על כן תחולק העבירה בין הקמצן והגנב. כלום אין את מסכימה לכך?”

“אין זו תמונה מוצלחת”, העירה דבורה בפשטות, ובת-צחוק קלה, חלפה על שפתיה.

“מה תַּקָנָה לדבר?” אמרתי. “אין תמונה יוכלה להיות יותר מתמונה. עלי להסתפק בה, כמות שהיא”.

דבורה מצאה ספר והתחילה מדפדפת בו. “אם את מתרעמת עלי”, המשכתי, “עלי להשתדל ולמלא את החלל”.

היום מלאתי את החלל. תמונתי זו צולמה באביב-עלומי. פני היו רעננים יותר בזמן ההוא, וכן היה מוחי. אז הייתי שוגה עדיין באילו דמיונות של העולם הזה והעולם הבא, האמונה אוחזת את עיני הבריות, אך לה סגולה אחת יקרה: היא נוסכת זוהר על שרטוטי הפנים.

תמונתי נחה כעת בצד תמונתו של ניחיל, הלא אנשים אחים אנחנו מני נוער?

 

פרק רביעי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

ג    🔗

מעולם לא הכרתי את עצמי. אולם בימים אלה אני מנסה לפעמים תכופות לראות את עצמי מן הצד, – כשם שבִּימָל רואה אותי. מה נוּגָה-חגיגית התמונה הזאת, תמונת אדם הנוהג להתיחס לכל דבר ברצינות, יתר על המדה!

ודאי, מוטב לצחוק בפני העולם, מאשר להציפו בדמעות. והרי זה מנהגו של עולם, בעצם. אנו נהנים מאכילתנו ומנוחת-לילנו רק מפני שאנו יודעים לגרש את היגונות הפזורים בכל, הן בבית והן בעולם החיצוני, כגרש עדת-צללים ריקה. אילו חזינו בהם אף לרגע דבר של ממש, כלום ערבה לנו פתנו, כלום ידענו מנוח?

אולם אין ביכלתי לפטור עצמי כאחד הצללים הללו, על כן יכבד נטל יגוני על לב עולמי תמיד.

למה לא אעמוד מרחוק על פרשת דרכי תבל, מתוך הרגשה, שאין אני אלא חלק של הכלל כולו? מה היא לך ומי היא לך בימל? אשת-בריתך? אשת ברית מה היא? בעבוע מבעבועי-שמות, בו נשפת ויתנפח, ותשמור עליו מכל משמר, יומם ולילה, ובכל זאת הוא עשוי להתפקע לכל מגע-סיכה מן החוץ.

אשת-בריתי, – וכן, באמת ובתמים, קניָני היא לצמיתות! ואם היא תאמר: “לא, אין אני אלא לי לעצמי”, – האם אשיב: “הא כיצד? כלום אינך שלי?”

“אשתי”, – הלזאת תקרא טענה, הלזאת תקרא אמת? היוכל אדם לכלוא אישיות שלמה בתוך כתלי השם הזה?

אשתי! האם לא שמרתי בארבע התיבות הללו את כל הטהור, את כל המתוק שבחיי, האם לא נשאתין בחיקי, שלא ידבק בהן אבק-רפש? איזו קטורת של הערצה הקטרתי להן, איזו נגינה מלאת-עזוז פרטתי להן, כמה פרחים, פרחי אביבי וסתָוי, אריתי להן! אם תסָחף אף היא, כספינת-צעצוע של נייר, לתוך תעלת-השופכין, – האף אין גם אני?

שוב רצינותי זו, שאין לה תקנה! מה ענין “שופכין” לכאן? ומה “תעָלה”? שמות שנקראים ברגע של קנאה, אין בהם בכדי לשַנות עובדות קיימות שבעולם. אם בימל אינה שלי, הרי אינה; וכל חרון, וכל זעף, וכל תוכחה, לא יועילו להוכיח, כי לי היא. אם לבי נשבר בקרבי – ישָבר! מתוך כך אין העולם עלול לפשוט את הרגל, – ואפילו לא אני עצמי. כי נעלה האדם, משכמו ומעלה גבוה מכל אבֵדה שתאבד לו בחיי העולם הזה. אף אוקינוס-הדמעות עצמו מסתיים בחופו השני, שאלמלא כן לא היה אדם בוכה מעולם.

אולם יש עוד להביא בחשבון את החברה… ובכן תואיל החברה להביא בחשבון! אם אני בוכה, למחשבתי אני בוכה ולא לחברה. ואם תאמר בימל, כי אינה שלי, לא איכפת לי, מה יאמרו הבריות.

מן היסורים לא אמָלט; אולם רואה אני חובה לעצמי להנצל, בכל האמצעים שברשותי, מצורה אחת של עינויי-עצמי: אין לי להעלות על דעתי לעולם, שאין ערך לחיי, באשר מי שהוא מזלזל בהם. הן לא אתן ערכם המלא של חַיַי כולם תמורת עולמי האישי הפעוט; אין עלילתם הרַבָּה של החיים מתקיימת או מתבטלת עם איזו הצלחה פעוטה או כשלון פעוט במקח-וממכר של ששונות ויגונות אישיים.

הגיעה השעה, שאפשיט את בימָלָה כל חמודות השלֵמות, בהן קשטתיה. מתוך חולשתי אני נשתקעתי בעבודת-אלילים מעין זו. תפסתי מרובה. יצרתי את בימָלה בדמותו של מלאך-אלהים. על מנת להפריז במדת תענוגותי אני. אולם בימלה אינה אלא בימלה. אוֶלת היא לדרוש, שתמלא תפקיד של מלאך להנאתי. אין רבון העולמים מחויב להספיק לי מלאכים, אך ורק מפני שאני משתוקק לשלמות דמיונית.

עלי להודות, שרק מקרה הייתי בחייה של בימָלה. אפשר, שמטבעה לא יעלה זיווגה יפה אלא עם אדם כסנדיפ. מאידך גיסא אין לי להצדיק עלי, מתוך צניעות-שקר, את הדין. סנדיפ ודאי יש לו סגולות מצודדות-לב, שהשפיעו בשעתן גם עלי; ואף על פי כן, יש לי הרגשה בטוחה, שאין הוא אדם גדול ממני. אם יענוד זר-הנצחון את ראשו כיום הזה, ואני אשָכח מלב, עתיד מַעֲניד-הזר ליתן את הדין.

אין אני אומר את הדברים האלה מתוך יוהרה יתרה. ההכרח הוא הביאני לידי כך, שעלי להכיר במלוא ערך עצמי בכדי להמלט מן הבדידות הגמורה. מתוך הנסיונות הקשים והנוראים שנתנסיתי בהם יבואני איפוא ששון הגאולה, – גאולה מן הכפירה בכוחות-עצמי.

למדתי להבדיל בין מה שיש בי באמת, ובין מה שדמיתי בעצמי, באוַלתי. חשבון הריוח וההפסד הובא לידי גמר, ומה שנשאר, הרי עצמוּתי היא, לא עצמות בעלת-מום, לבושה בלואי-סחבות, לא עצמות חולנית, שמכלכלים אותה במזונות-החלָמה, אלא רוח, שהוטל אל כור העוני ויצא בשלום.

רבי עבר את חדרי לפני שעה קלה ואמר, בשימו ידו על כתפי: “עלה על יצועך, ניחיל, כי קדמך הלילה בהרבה”.

אכן קשה לי לעלות על יצועי עד שעה מאוחרת בלילה, – עדי תפול תרדמה על בימלה. בשעות היום אנו מזדמנים, ומספרים אפילו זה עם זו, אך מה אומר ומה אדבר אליה, כי נשָאר לבדנו יחד, בדממת הלילה? – כה רבה כלימתי, ברוח ובבשר.

“מה היה לך, רבי, כי לא תישן עוד?” שאלתי אני מצדי. רבי חייך, כשעזב אותי, ואמר: “ימי תנומתי עברו לבלי שוב. עתה הגעתי לשנות-תעוּרה”.

כתבתי עד כאן, ואמרתי לקום וללכת אל הקיטון, כשראיתי בעד החלון שלפני, והנה עב-הענן הכבד, ענן-תמוז, נֶחֱצָה קמעא לפתע, וכוכב גדול נצנץ בו. וכאילו דבר אלי לאמור: קשרים בארץ-חלומות מתקשרים, וקשרים בארץ-חלומות נִתָּקים, אולם אנכי קבוע פה עולמית, מנורת-הנצח לנשף-הכלולות".

תיכף ומיד נתמלא לבי רגש, שאהבת-נצחַי מחכה לי באמונה מדור דור, מאחורי הפרגוד של עולם החומר. בהרבה גלגולי חיים, בהרבה אספקלריות ראה ראיתי את דמותה, אספקלריות שבורות, אספקלריות עקומות, אספקלריות מאובקות. ומדי בַקשי להקנות את האספקלריה לעצמי אני, ולסגרה בתוך ארוני, העָלם תעָלם הדמות מעיני. אולם מה בכך? מה לי ולאותה אספקלריה, ואפילו לאותה הדמות?

חמדת-נפשי, בת-צחוקך לא תֶחוַר עולמית, ומדי הנץ השחר, יופיע לעיני מחדש אות-השָנִי על מצחך!

“איזו חנופה ילדותית לאונאה עצמית”, לועג איזה שֵד מקרן-זוית אפלה שלו, “פטומי-מלים, להניח דעתן של תינוקות!”

אולי כן הוא. אולם יש להרגיע תינוקות למיליונים, עם מיליוני צעקותיהם. שמא כל ההמון הרב הזה נרגע בשקר? לא, אהבת-נצָחַי לא תוליכני שולל, כי האמת – חותָמה.

האמת חותמה; על כן ראֹה ראיתיה, אף אראנה כה תכופות, גם כי אעשה משגה, גם כי אטבע בערפלי-דמע כבדים. ראה ראיתיה, גם נעלמה מעיני בקרב ההמון אשר בשוק-החיים, גם מצאתיה שנית; ועוד אשוב ומצאתיה כי אמלט בשערי-מָות.

הוי, אכזריה, אל נא עוד תשחקי בי! אם לא ידעתי לגלות עקבותיך באשר דרכה כף-רגלך בדרך, לגלות ריח תלתליך המרחף באויר, אל נא תשאלי ממני קינות-נצח. הכוכב המתגלה אומר לי: אל תירא. אֲשֶר נצחי הוא, קבוע ועומד הוא עולמית.

עתה אלך ואראה את בימלה שלי. ודאי השתטחה מלוא גוה העָיף על המטה, תשושת-כוח שָבה מן המערכה, ותפול עליה תרדמה. טבוע אטבע נשיקה במצחה, לבלי העירה – מנחת-פרָחַי היא, מנחת הערצה. מאמין אני, כי לאחר מותי אוכל לשכוח הכל, – כל משוגותי, כל יסורי, – אך רטט-זכרון לנשיקה הזאת חָיֹה יחיה; כי הזֵר הנקלע מנשיקות-אהבה, עוד יתנוסס באחד הימים, אחרי גלגולי נפשות רבים, ויכתיר לראש האהובה נצח.

השעון צלצל לשעה שתים אחר חצות, והנה נכנסה גיסתי לחדר. “מה לך פה, אח יקיר¹⁹?” קראה. “למען השם, לך ותן תנומה לעיניך, וגרש דאגה מלבך. נשוא לא אוכל עוד מראה הצל המחריד על פניך המעונים”. דמעות עלו בעיניה, גם נשפכו, בהתחננה אלי כדברים האלה.

לא יכולתי להוציא הגה מפי, ואתאבק בעפר רגליה, אחר עליתי על יצועי.

 

סִפּוּרָה שֶׁל בִּימָלָה:    🔗

ז    🔗

לכתחילה לא הייתי חושדת כלום ולא חוששת לכלום; הרגשתי את עצמי, בפשטות, מסורה לארץ-מולדתי. מה רב הששון המדהים בהתמסרות מלאה זו. אכן עתה הבינותי, כי יקריב אדם את עצמו כָּליל, יוכל למצוא את האושר העליון.

אינני יודעת, שגעון זה שלי אולי היה מגיע לאט לאט אל קצו הטבעי. אולם סנדיפ בבו לא רצה בכך, מנוי וגמור היה אתו לגלות את עצמו. נעימת-קולו בדַברו נעשתה קרוב כמַגע, כל מבט היה ככורע ברך בתחנונים. ובכל אלה בערה אש-תאוה, שהיתה דומה עלי בפראותה, כאילו באה לעקור אותי מן השורש ולסחבני אחריה בציצית-ראשי.

אני לא אעלים את האמת. תאוה דורסת זו משכה אותי אחריה ביום ובלילה. היה הדבר מצודד את לבי עד כדי טירוף-הדעת – להָשֵם את נָוִי. מה רבה הכלימה, האימה, ועם זה מה מָתָקָה! ועוד לזאת סקרנותי המכריעה, שלא ידעה שבעה. הוא, אשר ידעתיו כה מעט, אשר ודאי לא יהיה לי לעולם, אשר נעוריו מתלקחים בסער במאות לשונות-אש, – הוי, המסתורין אשר בתאוותיו התוססות, כה כבירות הן, כה סואנות!

התחלתי מתוך רגש הערצה, אולם רגש זה עבר במהרה. חדלתי אפילו לכבד את סנדיפ; אדרבא, התחלתי להביט עליו מלמעלה למטה. אולם נִבְלִי זה, נֵבל הבשר והדם, יציר הרגשותי ודמיונותי, מצא בו מנַגן-אמן. למרות היותי נרתעת ממגע-ידו, ולמרות היותי מתעבת אפילו את הנֵבֶל עצמו, בוא בָּאַני קסם-נגינתו, בין כך ובין כך.

עלי להודות, שהיה בי משהו, אשר… מה שם אקרא לזה?… אשר בקשתי מנוס מפניו בצל המות!

צַ’נְרְדַנַתּ בַּבּוּ רגיל לבוא אצלי בשעות הפנאי. יש לו הכוח לנַשֵא את שכלי לידי גובה, אשר משם אוכל לראות כרגע את גבולות חיי נמתחים לכל עבר, ולהבין מתוך כך, שהקוים אשר התויתי מגבולותי והלאה, אינם אלא קוים דמיוניים.

אך מה התועלת בכל אלה. האם באמת ובתמים אני שואפת לשחרור? יהי הסבל מנת ביתנו; יבּוֹל אף ישחיר כל הטוב אשר בנפשי; אך השגעון הזה אל נא יעזבני, – זאת היא תפילתי.

כשהייתי רואה, לפני חתונתי, את גיסי המנוח, משׁתַּכר עד כדי טירוף הדעת, – מכה את אשתו בחמתו, ותיכף לכן מיבב ומילל מתוך חרטת שכורים ונשבע שלעולם לא יגיע עוד את הכוס על שפתיו, ויושב, בכל זאת, אותו הערב עצמו, לשתות ולשתות לשָכרה, – הייתי מתעבת אותו בלב ונפש. אולם שכרוני אני כיום הזה איום אפילו מזה. המשקה לא מרחוק יובא ולא בכוס ימָזג, כי מתוך עורקי הוא נובע, ואין אני יודעת לעמוד בפניו.

האם כך נגזר עלי עד אחרית ימי? מפקידה לפקידה אני נעורה ומשקיפה על עצמי, וחיי דומים עלי כחלום-בלהות, הנגוז לפתע עם כל כזביו. אָשיות חיי התמוטטו כולם. נתק הקשר בין עֲבָרָם לְהוֹוָם. מה היה לי, כיצד הגעתי לידי כך, נעלה הדבר מבינתי.

יום אחד העירה גיסתי בצחוק ממאיר: “מה מצטיינת צ’וֹטָה רַאני שלנו במדת הכנסת-אורחים! האורח שלה אין בדעתו לזוז מכאן כל עיקר. גם בזמננו היו אורחים מזדמנים לבית; ואולם הללו לא זכו לטפול מפואר כל כך, – באוַלתנו כה עסוקות היינו בבעלינו. אחא ניחיל העלוב מקבל את ענשו על שנולד מודרני ביותר. צריך היה לבוא לכאן בתור אורח, אם היה בדעתו להשהות את עצמו במקום. כעת דומה הדבר, כאילו הגיעה שעתו להסתלק… הוי, שֵדָה זעירה שכמותך, האומנם לא נתקלה מעולם עינך, במקרה, בפניו המעונים?”

זה הלעג השנון לא נגע בנפשי; כי ידעתי שאין הנשים האלה מסוגלות להבין, מה טיבה של התמסרותי. זו התפשטות-הגשמיות שֶׁבַּקָרְבָּן היתה מגן לי אותה שעה, והחצים האלה החטיאו את המטרה, ולא הכלימוני.

ח    🔗

לזמן-מה נפסקו כל הדיבורים על מפעלה של המולדת. שיחתנו בזמן האחרון נסבה בעיקר על שאלות-מין מודרניות וכמה ענינים אחרים, עם קורטוב של שירה, הן מפיוטי וִישנו העתיקים והן מן האנגלית החדשה. ובכל אלה עברה כחוט-השני נעימה נסתרת, בת-קולו של בַּטנון, נעימה שכמוה לא שמעתי עוד מיָמי, והיתה בעיני כנעימת-הנעימות של גבר באדם, נעימת-הכוח.

הגיע ביום בו נחשף הכל. שוב לא היתה עוד כל אמתלה להשהות את סנדיפ בבו במקומנו, ולא היתה לי כל סבה לקבוע עמו עתים לשיחות חשאיות. מלאה הייתי התמרמרות על עצמי, על גיסתי, על דרכיו של עולם, ונשבעתי, שלא אצא עוד אל החדרים החיצוניים, אהָרג ולא אעבור.

שני ימים רצופים לא זזתי מן הצֵינָנָה. ואז נתגלה לי בפעם הראשונה, מה רב המרחק שעברתי. ניטל מחיי כל טעמם לחלוטין, ניטלה ממני היכולת לנגוע במה-שהוא. היתה לי הרגשה של צפיה, – בכל יצורי גוי, מכף רגל ועד ראש, – צפיה למשהו, למישהו; הצפיה הזאת צללה בדָמי בלי הרף.

נסיתי להטיל על עצמי יתר-עבודה. הרצפה בחדר-השינה היתה נקיה למדי, אולם אני עמדתי על דעתי, שיש לשפשף אותה שוב לעיני. כלים מכלים שונים עמדו בסדר ידוע בארונות; אני הוצאתי את כולם וסדרתי אותם מחדש, באופן אחר. אותו יום לא היתה שעתי פנויה אפילו לעשות את שערותי. קשרתי אותן איך שהוא בחפזון, והייתי מהלכת ומבלבלת את כל הבא בדרכי, מרעישה עולם ומלואו בתוך המְזָוֶה. המזוה נתרוקן יותר מכפי המדה, והיו רגלים לדבר, שזכו בו מן ההפקר בזמן האחרון, ואולם לא הרהבתי עוז בנפשי לחקור את מי מאנשי, - כי הלא יכול מי-שהוא להעלות בדעתו את המחשבה: “היכן היו עיניך כל הימים האלה?”

קיצורו של דבר, אותו יום נהגתי כמי שכפָאו שד. למחרתו נסיתי לעיין בספר. אין לי כל מושג ממה שקראתי, אולם לאחר שעה קלה של פיזור הנפש מצאתי את עצמי, עם הספר ביד, בתוך הפרוזדור המוליך אל החדרים החיצוניים, עומדת על יד חלון הנשקף אל המרפסת אשר לאורך שורת החדרים מעבר השני של החצר המרובעת. הרגשתי, שאחד מאותם החדרים הפליג לחוף אחר, והרפסודת אינה עוברת ושבה עוד בין חוף לחוף. היתה לי הרגשה, כאילו איני אלא גלגול של עצמי מלפני יומַים, נדונה להכלא במקום היותי, נכלאת ואינני נכלאת, לוטשת עיני למרחבי-שממה עד העולם.

עוד אני עומדת שם, וסנדיפ יצא מחדרו אל המרפסת, ובידו עתון. לא נעלמה מעיני המבוכה הרַבה, הנסוכה מלוא פניו. ניכר היה, שהחצר, שבכות-הברזל, החוסמות בעדו, הבעירו את חמתו. הוא השליך את עתונו בתנועה, שהיה בה מן התאוה להפוך קערת-העולם על פיה.

הרגשתי, ששוב איני יכולה לעמוד עוד בנדרי. התכוננתי לזוז לעבר הטרקלין, והנה מצאתי את גיסתי מאחורי. “אל אלהים, הפעם הפלאת לעשות!” קראה ותתחמק. ולא ראיתי יכולת לעצמי ללכת אל החדרים החיצוניים.

למחרת הבוקר, כשבאה השפחה וקראה “ראני אמא, זה מכבר הגיע זמן חלוקה של צרכי-הבית”, זרקתי את המפתחות אליה, לאמור: “הגידי להָרִימָטִי שתדאג לכך”, ואוסף לעסוק ברקמה האנגלית שעסקתי בה, ליד החלון.

אחד העבדים הביא לי אגרת. “מאת סנדיפ בבו”, אמר העבד. איזו עזות, שאינה יודעת גבולות! מה יכול היה השליח להעלות על דעתו? רטט עברני, כשפתחתי את המעטפה. בראש האגרת לא היתה כל כתובת, רק המלים: “ענין תכוף – נוגע למפעל. סנדיפ”.

השלכתי את הרקמה אחרי גֵוִי, עמדתי על רגלי כרגע, כשאני מגיעה ידי אל שערותי פה ושם, לפני המראה. נשארתי בסארי שלבשתי מאז הבוקר, והחלפתי רק את החזיה – כי אחת מחזיותי זכרונות מיוחדים היו קשורים בה.

היה עלי לעבור דרך אחת המרפסות, ששם היתה גיסתי רגילה לשבת בשעות הבוקר, כשהיא מפצחת אגוזי-תַבּוּל. גמרתי אומר, שלא להשגיח בה כלל. “לאן פניך מועדות, צ’וטה ראני?” קראה אלי.

“אל הטרקלין החיצוני”.

“בשעה מוקדמת כל כך! ועידת-בוקר, בודאי?”

וכיון שעברתי ללא תשובה נוספת, פתחה אחרי בזמר מחוצף.

ט    🔗

כשהתקנתי עצמי להכנס לטרקלין, ראיתי את סנדיפ שקוע בקטלוג מצויר של תמונות האקדמיה הבריטית, ואחוריו לדלת. אמונה רבה יש לו בעצמו, כמומחה לדברי אמנות.

יום אחר אמר לו בעלי: “אמנים כי ישאלו לרב ומורה, לא ירגישו לעולם מחסור בו, כל זמן שאתה עמהם”. אין בעלי נוהג לזרוק מרה, אולם בזמן האחרון התחולל בו שנוי, ואין הוא חס על סנדיפ כל עיקר.

“מנין לך, שאין לאמנים צורך במורים?” השיב סנדיפ מלחמה שערה.

“האמנות היא יצירה”, השיב בעלי. “על כן עלינו לקבל באהבה כל שיעורי-אמנות, שנותנת לנו עבודת-האמן”.

סנדיפ צחק לעניוות זו ואמר: “אתה רואה את מדת הענותנות בבחינת הון, המרבה את עשרך ככל שאתה מוסיף להשתמש בו. והכָּרתי הפנימית היא, ששכֵחֵי-גאוה נסחפים בזרם כאגמון וכַסוּף, אשר אין להם שרשים בקרקע”.

מוחי היה מלא סתירות בשעה ששוחחו על ענינים אלה. מצד אחד אדיר היה חפצי לראות את יד בעלי על העליונה וגאותו של סנדיפ שחה. ומצד שני, דוקא גאותו החצופה של סנדיפ היא שמשָכתני אליו בחבלי-קסם. גאותו הִזהירה כאבן יקרה זו, שאינה יודעת בושת ומבריקה בשלל-צבעיה אל מול פני השמש עצמה.

נכנסתי לחדר. ידעתי שסנדיפ יכול להבחין בפסיעותי, בשעה שקרבתי אליו, אך הוא עשה עצמו כלא שומע, והוסיף להזין את עיניו בספר.

שיחותיו בעניני אמנות הטילו עלי אימה, כי לא יכולתי להבליג על רגש הצניעות הנטוע בי, ביחס לתמונות שדבר עליהן, וביחס לדברים שאמר, והרבה יגיעות יגעתי, להתחפש באיצטלה של חוסר-הרגשה מופרז, בכדי להסתיר את הבחילה התוקפת אותי לשמעם. על כן כמעט שהייתי מוכנה ומזומנה לשוב על עקבי, כשנשא סנדיפ את עיניו, נאנח מעומק הלב ועשה את עצמו כמופתע לראותני. “אחלי, אַת באת!” אמר אלי.

דבריו, נעימתו, עיניו היו מלאים תוכחת עצורה, כאילו מתוך התביעות שהיו לו עלי; חטא לא יכופר חטאתי, בהעדרי, ולו רק יומים או שלושה. ידעתי, שעֶמדה זו בבחינת עלבון היא לי, אולם, אהה, חסרת-אונים הייתי להתרעם עליה.

לא עניתי דבר, ואף על פי שהסבותי עיני מנגדו, לא נעלם ממני, שמבָטו הנוגה של סנדיפ ננעץ בפני, ולא אוכל להשיבו ריקם. כה פללתי למה שיאמר, למען אוכל למצוא מחסה בדבריו. לא אוכל להגיד, כמה נמשך המצב הזה, אולם לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד. “מה הוא ענין זה”, שאלתי, “שיש ברצונך לספר לי עליו?”

שוב עשה סנדיפ עצמו כמופתע, באמרו: “כלום אי אפשר לעולם בלי איזה ענין שהוא? כלום הידידות, כשהיא לעצמה, עוון היא? הוי, מלכה דבורה, מי פלל, שאת תזלזלי כל כך ביָקָר מכל יקר שבאדמה! האומנם יגורש פולחן-הלבב מני גו, ככלב מצורע?”

שוב עברני אותו הרטט. הרגשתי, שהגיעה שעת המשבר, שעה דוחקת ביותר, שאין לדחותה. גיל וחיל נאבקו בי. הייתי שואלת את נפשי: התהיינה כתפַי רחבות דַיָן, לעמוד בנסיון, או שיכריעני ויעולל קרני בעפר?

כל יצורי גֵוי רעדו. בעמל הבלגתי על מבוכתי ושניתי: “אתה קראת לי לשם איזה ענין הנוגע למפעל, על כן נטשתי את עניני המשק ואבוא”.

“הרי זה הדבר, שאני משתדל לבאר”, אמר בצחוק נִחר. “כלום אין את יודעת, שבאתי לעָבדך? כלום לא הגדתי לך, שבדמותך אני מגלם את השאקטי של ארצנו? כתיבת-הארץ, כשהיא לעצמה, איננה האמת הרצופה. איש לא יתן את חייו בעבור מַפה! כשאני רואה אותך לפני, רק אז אני תופס, מה יקרה לי ארץ-המולדת. את כי תמשחיני בשמן-הקודש, רק אז אדע, שבחרה בי ארץ-מולדתי; ואם, מתוך רגש זה שבלב, אפול במלחמה, לא על אבק מַפה, שנקראת ארץ, אלא על שמלת-אהבה פרושה אפול – יודעת את, מה דמיונה של שמלה זו? – כאותה סארי אדומה-אפורה, שלבשת לפני ימים אחדים, עם שולים רחבים אדומי-דם. האף אוכל לשכוח אותה עד עולם? הנה הם החזיונות, הנושאים בכנפם חוסן בחיים, וששון במות!”

אש התלקחה בעיניו של סנדיפ בדַברו, ולא ידעתי, אם אש-הערצה היא, או איש-התאוה. זכרתי את היום, בו שמעתי את מדברותיו לראשונה, והייתי תמהה, אם הוא ילוד-אשה, או שלהבת חיה סתם.

לא היה בכוחי להוציא הגה מפי. אי אתה יכול לחסות בצל הנימוס, בשעה שהאש פורצת רגע אחד אל על, ובלהט חַרבָּהּ ובסאון-צחוקה היא משמידה כל אוצרות הכילי. אימה נפלה עלי לרעיון, שמא יחזיק בידי מתוך שכחה עצמית. כי הוא היה מזדעזע כלשון-אש מרַצדת; עיניו התיזו עלי גצים צורבים.

“האמנם מנוי וגמור אתך לעולם”, קרא לאחר הפסקה קלה, “לעשות את הליכות-ביתך הפעוטות לאלהים, אַתְּ, אשר בכוחך לתת לנו את החיים, או לתת את המות? האמנם יכָּלֵא כוחך זה בתוך כתלי הצֵינָנָה? השליכי אחרי גוך כל בושת מדומה, ראי בקשתיך; הצליפי אצבעותיך על המתלחשים סביבך. קפצי היום לתוך ים-החירות של העולם החיצוני”.

בשעה שסנדיפ מפיל תחנוניו לפני ומערים לשזור ביד-חרוצים את פולחן-המולדת לתוך פולחני אני, אזי דָמִי בעורקי יוצא במחול, וגדרי-היסוסי מתמוטטים. שיחותיו בשאלות אמנות ומילן, החַיץ שהוא מקים בין הממשי ובין הדמיוני, רק קפחו את מאמצי להֵענות לו ועוררו בי רוח התנגדות. אולם עתה שוב יקדה שלהבת, שנמסה בפניה כל הרגשת נֶכֶר. לבי אמר לי, שנַקְבוּתִי המזהירה נשאה אותי באמת למעלת אֵלָה. מדוע לא תבריק תפארתה ממרומי מצחי על כל סביבותיה? מדוע לא אדע למצוא מלה בקולי, איזו קריאה למשמע-אוזן, שתהי כשם המפורש לארץ מולדתי, לקַדשה ולטהרה באש?

פתאום פרצה שפחתי חֵימָה לתוך החדר, פרועה ונרגזה. “תני את שכרי, ואלך מפה”, צעקה אלי. “מיָמי עד כה לא עשו לי…” שאר דבריה נחנקו ביללה.

“מה לך?”

נתברר, שתַאקו, שפחתה של בָּרה ראני, התנפלה עליה בכל מיני חרפות וגדופים על לא דבר. היא היתה נרגזת כל כך, שֶכָּל מאמצי להרגיעה, מתוך הבטחה לחקור את הדבר אחר כך, עלו בתוהו.

הבוץ שבחיי-הבית, האורב אל חוף-הלוטוס של הנַקבוּת, הופיע מעל לשטח. לא היה לי לרצון, שסנדיפ יזין בו עיניו ביותר, ואשוב בחפזון פנימה.

י    🔗

גיסתי היתה שקועה באגוזי-התַּבּוּל שלה, צל-צלה של בת-צחוק משחק בזויות שפתיה, כאילו לא אירע כלום. היא היתה מזמרת עדיין לנפשה אותו הזמר, ששמעתי מפיה קודם.

“מדוע קראה תאקו שלך לחֵימָה העלובה בשמות של גנאי?” פרצתי בקול.

“באמת? נבלה שכמותה! במטאטא אגרשנה מן הבית. בושה וכלימה היא, לקלקל את טיול-הבוקר שלך באופן כזה! ואשר לחימה, מה היה לנימוסיה של פַּרְסָנִית זו, שהולכת ומפריעה אותך בעסקיך? בכל אופן, צ’וטה ראני, אין לך לשים לב למריבות-בית אלה. הניחי אותן לי, ואת שובי אל ידידך”.

כמה ימהר הרוח לשנות לפתע את כיוונו במפרשי מחשבתנו! הליכה זו, לשם פגישה עם סנדיפ בחוץ, היתה רחוקה כל כך מכל הנימוסים המקובלים בצֵינָנה, שראיתי הכרח לעצמי לשוב אל חדרי, מאין תשובה בפי. ידעתי, כי גיסתי היא שפּעלה זאת, והיא שהסיתה את שפחתה להמציא אותו הענין. אולם מנוחתי נגזלה ממני עד כדי כך, שלא נועזתי להשיב מלחמה.

אכן, עוד לפני ימים מספר מצאתי, שאין ביכלתי לעמוד עד הסוף באותה יהירות עקשנית, שבה דרשתי את פטורי האיש נאנקו מאת בעלי. כלימה כסתה את פני פתאום, כשנגשה בָּרָה ראני ואמרה: “בעצם הרי זו אשמתי אני, אחא יקירא. אנו בני הדור הישן אנחנו, ולא נראו בעיני דרכיו של סנדיפ בבו שלך, על כן רק אמרתי לשומר… אולם כיצד יכולתי לדעת, שצ’וטה ראני שלנו תראה עלבון בכך? – חשבתי, שדוקא ההפך יהי! הרי זו רק טפשותי שאין לה תקנה!”.

הדבר, הנראה מפואר כל כך, כשרואים אותו ממרומיו של מפעל-המולדת, כה מרופש הוא, כשרואים אותו מלמטה. והרי אתה פותח בהתמרמרות ומסיים בבחילה.

סגרתי את עצמי בתוך חדרי, ישבתי אל החלון ונשתקעתי בהרהורים; כמה יפים וקלים היו החיים, אילו רק יכול האדם להתאים את עצמותו לסביבתו. באיזו פשטות מסִבָּה הראני הבכירה על מרפסתה עם אגוזי-התַּבּוּל שלה, וכמה נתרחקתי אני ממקומי הטבעי בצד תפקידַי היום-יומיים! מה יהא בסופו של דבר? שאלתי את נפשי. האקום יום אחד, כמי שקם מחזון-תעתועים, ואשכח הכל; או שנגזר עלי לצלול במעמקים, אשר אין מנוס מהם בחיי העולם הזה? כיצד, בשם האלהים, הגעתי לכך, ששמטתי את מזלי הטוב מידי וקפחתי את חיי? כל כותל מכתלי חדרי זה, אליו נכנסתי ראשונה לפני תשע שנים מתחת חופתי, לוטש אלי עכשו עינים מלאות בעָתה.

כשבא בעלי הביתה, למחר הבחינות לתואר מגיסטר, הביא לי את צמח-השַחלב הזה, שמקום גידולו באחת ממדינות-הים הרחוקות. מתחת לאלה העלים המעטים, הזעירים, הֵקרו אַשדות פרחים בשפע רב כל כך, שנדמָה, כאילו הם משתפכים מקערת-יופי, שנהפכה על פיה. החלטנו בדעה אחת לתלות אותו כאן, מעל לחלון הזה. השחלב לבלב רק הפעם האחת ההיא, אולם אנחנו קוינו תמיד, שיום יבוא, ויפרח מחדש. כמה מוזר הדבר, שהוספתי להשקות אותו בימים אלה, מתוך רגילות, ועיין עליו מוריקים.

ארבע שנים עברו מזמן ששמתי תמונה של בעלי במסגרת-שן והצבתי אותה במִשְקָע הזה שבכותל. כשאני מביטה לשם במקרה, עלי להוריד את עיני. עד השבוע האחרון הייתי נוהגת מדי בוקר, לאחר הרחצה, להגיש לכאן בקביעות את מנחת פרחי. בעלי הוכיח אותי על כך כמה פעמים.

“מתבייש אני לראותך מנשאה אותי למרומים, שם לא יכירני מקומי”, אמר לי יום אחד.

“אך זאת אוֶלת!”

“לא רק שאני מתבייש, אלא גם מקנא!”

“שמעו שמוע! אחלי, מקנא במי?”

“באותו האני המזויף, מכאן ראיה, שקטונתי בעיניך, והרי את שואפת לאיזה גבר יוצא מגדר הרגיל, שיוכל לך בגדלותו, כי על כן הכרח הוא לך ליצור לעצמך “אני” אחר במקומי”.

“דיבורים מעין אלה רק מרגיזים אותי”, אמרתי לו.

“מה תעלה התרגזותך ומה תוריד?” השיבני. “התאונני על גורלך, שלא נתן ברירה בידך, אלא שלח אותך אחרי בעינים עצומות. על כן את מנסה לתקן את המעוות, בהעלותך אותי אל שיא השלֵמות”.

עצם הרעיון הזה הכאיב לי כל כך, עד שנקוו דמעות בעיני אותו היום. ומדי הרהרי בזה כעת, לא אוכל לשאת עיני אל המשקע שבכותל.

כי תמונה אחרת מוצנעת עכשיו בתיבת עֲדַיַי. כשכִּבַּדתי את הטרקלין לפני ימים אחדים, לקחתי אתי משם את המסגרת הכפולה, בה נחה תמונתו של סנדיפ בצד זו של בעלי. אין לי מנחת-פרחים להגיש לתמונה הזאת, אולם היא שמורה עדיין מתחת לאבני-החן. מים גנובים ימתקו. אני מסתכלת בה מזמן לזמן בדלתים נעולות. בלילה או מעלה אור בעששית, ויושבת עם התמונה ביד, מביטה ומביטה. ולילה לילה אני מעלה בדעתי לשלחה באש העששית, להפטר ממנה לעולם; אולם לילה לילה אני נאנחת מעומק הלב, ושוב אני מצניעה אותה בין הפנינים ואבני-החן.

הוי, אשה אומללה! כמה אהבה וכיסופים נשתזרו מסביב לכל אבן מאבני-החן הללו! אויה, מדוע לא מַתִּי?

סנדיפ נטע בלבי את האמונה, שאין זה בטבעה של אשה לפסוח על שתי הסעפים. ימין ושמאל אינם קיימים כלל בשבילה, – היא הולכת קדימה, קדימה. בשעה שתתעוררנה נשי ארצנו, הדגיש כמה פעמים, יפרוץ קולן את כל הגדרים בקריאה הגדולה: “רוצה אני”.

“רוצה אני!” המשיך סנדיפ יום אחד, - זו היתה הדִבְּרה הראשונה בבריאת כל היקום. לא היה לה איזה כלל, להתנהל על פיו, אך דִברה זו נהפכה לאש, ותרָקם במסכת שמשות וכוכבים. איומה היא במשוא-פניה. מתוך שהיתה מתאַוה לאדם, הקריבה באכזריות מיליוני בעלי-חיים במשך מיליוני שנים, עד שתספק את תאותה. דִברה איומה זו: “רוצה אני” קרמה בשר באשה, ולכן איפוא משתדלים גברים פחדנים בכל מאמצי כוחם לשים מחסום בפני נחשול ראשוני זה, את סִכְרֵי-עֲפָרָם. יראים הם מפני הנחשול המרקד וצוחק, פן יסחף בדרכו את כל הגדרות והסמוכות בשדות-הדלעת שלהם. בכל דור ודור אדם מתהלל ואומר, שעלה בידו לבלום כוח זה בגבולות הנוח לו, אולם הכוח הולך מחַיל אל חיל. עתה הוא רוגע ועמוק כַּבְּרֵכה הזאת, אולם לאט לאט יתגבר הלחץ, הסכָרים יפלו באפס יד, והכוח, שנאלם דום במשך דורות, יתפרץ החוצה בשאגה: “רוצה אני!”

דפיקות לבבי מהדדות למלים אלו של סנדיפ, כתוף בשדה-קטל. הן משתיקות את כל הקרָבות, הסתירות, בנפשי פנימה. לא איכפת לי, מה יאמרו עלי הבריות! מה ערך לשַחלב הזה ולמשקע הזה בכָתלי? מה כוח ניתן להם למעֵט את דמותי, להכלימני? אש-היצירה הראשונית בוערת בנפשי.

תקפה אותי תאוה עזה לחטוף את השחלב ולהשליכו בעד החלון החוצה, לרוקן את המשקע שבכותל מתמונתו, לערטל ולחשוף את רוח-ההרס הפרוצה, שסערה את כל קרבי. נשאתי זרועי לעשותה, אולם לבי נלחץ פתאום כבצבת, דמעות נקוו בעיני. נפלתי אפים ארצה ואתיפח: “מה יהא בסופו של דבר, מה יהא בסופי?”

 

סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ    🔗

ד    🔗

כשאני קורא דפים אלה בדברי ימי חיי, הריני שואל את עצמי ברצינות: הזה סנדיפ? כלום נוצרתי ממלים? כלום אין אני אלא בבחינת ספר בכריכה של בשר ודם?

האדמה איננה דבר מת דוגמת היָרח. היא נושמת. נהרותיה ואוקינוסיה מעלים אדים, שהיא מתעטפת בהם. אבק מֵאֲבָקָהּ, המרחף בחללו של אויר, מאפיל אליה כטלית. הצופה, שמסתכל באדמה מן החוץ, אינו רואה אלא את האור המסתנן באדים אלה ובאבק זה. תָארן של יבָּשות כבירות אינו נראה בבהירות.

האדם, החי כאדמה הזאת עצמה, גם הוא עטוף תמיד באדי הרעיונות שהוא נושם בהם. יַבַּשתו ומימיו הממשיים לוּטים בערפל, ונראה הדבר כאילו אין בו אלא אורות וצללים.

נדמה לי, בסַפרי את דברי ימי-חיי אלה, שבדומה לכוכב חַי, אני מציג לראוה דמותו של עולם אידיאלי. אולם הרי אין אני רק מה שאני רוצה, מה שאני חושב,– הרי אני גם מה שלא אהוב עלי, מה שאינני רוצה להיות. יצירתי התחילה קודם לידתי. לא היתה לי בחירה בנוגע לסביבתי. ועל כן עלי להסתפק ביצירתי בכל חומר הניתן לידי.

תורת החיים שלי נותנת לי את הוַדאות, שגדוּלה ואכזריות היינו הך. נאה הצדק לאנשים רגילים, – זכותם של גדולי-עולם היא להרשיע. פני האדמה שטוחים וחלקים היו. הר-געש נגח אותה בקרנו הלוהטת ומצא את פסגת-עצמו, – לא שָאף להיות צדיק כלפי המכשול אשר בדרכו, אלא כלפי עצמו. רֶשע צָלֵח ואכזריות כֵּנָה הם הכוחות היחידים, שהביאו לאדם או לאומה את העושר או את המַלכות.

כי על כן אני מטיף למשמעת הגדולה של הרֶשע. אומר אני לכל: גאולה מרֶשַׁע תצמח. הרֶשַׁע הוא בבחינת אש, שנגזר עליה לבער מה-שהוא בתמידות, שאלמלא כן, תהיה היא עצמה לעיי אפר. כל אדם, או אומה, שנשללה מהם היכולת להרשיע, סופם להסחף עם שאָר השופכין של עולם.

לפי שעה אין זה בגדר רעיון שלי, אין זאת עצמוּתי הגמורה. יש סדקים בכלי-הזין, שנשקף בהם משהו רך ורָגִיש ביותר. כי, כפי שאמרתי, נוצרתי, ראשי ורובי, לפני שהגעתי למדרגת-קיומי הנוכחית.

מזמן לזמן אני נותן לתלמידי בחינה בשעורי אכזריות. יום אחד הלכו למסִבַּת-שָדה. עֵז היתה רועה בשדה על ידנו. שאלתי אותם: “מי מכם יכול להתיז בשכין זה רגל של אותה עז, בעודנה בחיים, ולהביא את הרגל אלי?”. ובעוד כולם מהססים, הלכתי אני עצמי ואעשנה. אחד מהם התעלף למראה. אולם כשראו, שהדבר לא נגע אל לבי, התאבקו בעפר רגלי ואמרו, שמשכמי ומעלה גבוה אני מכל חולשות אנושיות. הוה אומר, שראו באותו היום את עטיפת-האדים של רעיוני, אולם נעלם מעיניהם האני הפנימי שלי, שביצירתו חמד לו הגורל לצון ויעשנו רך ורב הרחמים.

בפרק זה של ימי-חיי, המוסיף ענין מיום ליום מסביב לבימָלה וניחיל, יש גם הרבה דברים, שלא באו לידי גילוי. חֳלי-רעיונות זה, שחָליתי בו, צר את צורת-חיי מבפנים: אף על פי כן, חלק גדול של חיי נשאר מחוץ להשפעתו; וככה נוצרה סתירה בין חיי החיצונים ובין כיוונם הפנימי, סתירה, שאני מתאמץ להעלימה אפילו מעיני אני; שאם לא כן, הרי היא עלולה לקפח לא רק את תכניותי, אלא גם את חיי עצמם.

החיים סתומים הם, – פקעת של סתירות. אנו, בני אדם, שואפים לתת להם צורה של קבע, מתוך שאנו יוצקים אותם לתוך דפוס מיוחד, – לתוך וַדאות-ההצלחה. כל כובשי עולם, החל באלכסנדר וכלה במיליונרים האמריקאים, מטביעים את חותמם בחרב או במטבע, ולפי חותם זה הם מגלמים את דמות עצמם, וכאן מקור הצלחתם.

עיקר המחלוקת בין ניחיל לביני נובע מזה, שֶאף כי אני אומר “דע את עצמך”, וניחיל גם הוא אומר “דע את עצמך”, הרי פירושו ל“ידיעה” זו אין משמעו אלא “חוסר ידיעה”.

“ההצלחה שאתה מתכוין אליה”, מיחה ניחיל באחת משיחותינו, “היא ההצלחה הנקנית במחיר הנשמה: אולם הנשמה נעלה מכל הצלחה”.

השיבותי בפשטות: “מליך סתומות ביותר”.

“לכך אין בידי תקנה”, השיב ניחיל, “המכוֹנָה סימניה מובהקים, לא כן החיים. אם תעשה את החיים למכונה, בכדי לתת בהם סימנים מובהקים, הרי לא תהיה בכך מן האמת שבחיים. הנשמה אין סימניה מובהקים כסימני ההצלחה, ולא יעלה בידך אלא לאבד את נשמתך, אם תבקשנה בהצלחתך”.

“היכן היא אפוא נשמה נפלאה זו?”

“במקום שם היא מרגישה עצמה בתוך האין-סוף, מעֵבר לכל הצלחה”.

“ומה ענין כל זה לעבודתנו בעד המולדת?”

“היינו הך. במקום שארצנו רואה את עצמה מטרה סופית, הרי היא קונה הצלחה במחיר הנשמה. במקום שהיא מודה בַּנִשְגָּב, הגבוה מעל גבוה, שם אולי תקופח הצלחתה, אולם היא תזכה בנשמתה”.

“המָצאת דוגמה אחת לכך בדברי-ימי-עולם?”

“האדם הוא נעלה עד כדי כך, שיוכל לבוז לא רק להצלחה, אלא גם לדוגמא. אפשר, שהדוגמא נעדרה, כשם שחסרה דוגמת הפֶּרח בתוך הזרע. אולם תְּכיפות-הפרח נכללה בתוך הזרע, על כל פנים”.

אין לומר, שאינני מבין את נקודת-השקפתו של ניחיל כל עיקר; וזה מקום התורפה שלי. אני נולדתי בהודו, ורעל הרוחניות שלה נוזל בעורקי. ככל אשר ארים קולי להכריז על שגעון האנשים ההולכים בדרך של בטול-עצמם, אין ביכלתי לשטות מעליה לחלוטין.

היא היא הסבה לאותן הזָרויות המשונות, המתרחשות במולדתנו בתקופה זו. אין אנו מוַתרים על דתנו ולא על הלאומיות שלנו. לנו ה“בְּהָגָוַדְגִיטָא” ולנו גם “בַּנְדֶה מָטָרָם” ולבסוף נמצאו שניהם מקופחים.

דומה הדבר לתזמורת צבאית אנגלית, שמנגנת בעת ובעונה אחת עם חלילי-חגנו ההודיים. מטרת חיי תהי זאת, לשים קץ לערבוביה נוראה זו.

רוצה אני בהשלטת הסגנון הצבאי של המערב, ולא הסגנון ההודי. כי אז נשא בלי בושה את נס תאותנו, זו שנתנה לנו אמא-אדמה, להיות לנו לדגל במלחמת-הקיום. התאוה היא כלילת יופי וטהרה – טהורה כחבצלת, הצצה מן הקרקע העכורה. נעלה היא מחֶלְאָתה, וצורך אין לה בסבון של פֵּירְס, לרחצה למשעי.

ה    🔗

שאלה אחת היתה מטרידה אותי במשך כמה ימים. מדוע אֶתן לחַיי להסתבך בחייה של בימָלה? ההייתי לקורה צפה על פני המים, שנתפסת לכל מכשול הבא בדרכה?

ולא מתוך בושה מדומה על התאוה, שעוררה בי בימלה. כה ברור הדבר, שהיא נמשכת אלי בכל נימי נפשה, והרי אני רואה אותה כראות קניָני החוקי בהחלט. הפרי מחובר לענף בפטוטרת, ואולם אין זה אומר, שהוא שייך לפטוטרת עולמית. פרי בָּשֵל לא ידבק לנצח בפטוטרתו הרפויה. כל מתיקותו גמלה בעבורי; לנפול לתוך ידי, הרי זה טעם קיומו, זה טבעו, זה מוסָרו האמתי. על כן שומה עלי לקטפו, כי לא נאה לי להשיבו ריקם.

אולם הדבר המקנטר אותי הוא זה, שאני מסתבך והולך. וכי לא נוצרתי למשוֹל? לרכוֹב על סוסי האדיר, זה המון העם, ולנהוג בו כרצוני; המושכות בידי, מחוז-חפצי ידוע רק לי, ולו – הקוצים, הרפש שבדרך? סוסי האדיר מחכה לי בשער, חופש ברגליו הקדמיות ונושך את מתגו, וקול צהלתו בוקע שחקים. אולם היכן אני ולאן פני מועדות, שאני מזניח יָמים, ושעות-כושר יקרות חולפות לבלי שוב?

רגיל הייתי לדַמות את עצמי לסער, – לחשוב, כי הפרחים התלושים, שאני מפזר בדרכי, אינם עלולים לעכב את התקדמותי. והנה אני מעופף מסביב לפרח כדבורה, – לא כסער. צדַקתי איפוא באמרי, כי צבע הרעיונות, שאדם צובע בו את עצמו, אינו אלא מן השטח ולחוץ. האדם הפנימי נשאר רגיל ושכיח כשהיה. אילו בא מי, שידע לראות ללבי, לכתוב את תולדותי, לא היה מבידל כלל ביני ובין ראש מטומטם זה, ששמו פַּאנְצ’וּ או אפילו ביני ובין ניחיל!

אמש הייתי מדפדף ביומני הישן… רק זה גמרתי את חוק למודי, ומוחי היה מלא פילוסופיה כרמון. עוד באותם הימים הראשונים נדרתי נדר, לא לשְעות בדמיונות-שוא, בין שהם שלי ובין של אחרים, אלא לבנות את חיי על בסיס מוצק של הממשות. אולם מה אירע להם, לחיי, לבסוף? היכן בסיסם המוצק? הרי הם דומים יותר למעשה-רשת, שהחורים מרובים בו מן החוט, אם כי החוט אינו נפסק בשום מקום. ושוא כל מאמצי, אין מנוס מֵחורים אלה. בה בשעה שהתברכתי בלבי על החוט האחד, הנמשך והולך בדרכי, הנה הסתבכתי בחוֹר, לאין מפלט! כי הנה התחלתי שומע מוסר-כליות.

“רוצה אני בזה; כאן הוא; הבה אקחנו”. הרי זו שיטה ברורה ונכוחה. כל המחזיק בה בעוז, סוף נצחונו לבוא. אולם האלים אין רצונם, שילך אדם לבטח דרכו, על כן שלחו לכאן את חֶמלָה הסירונית, לבלבל על ההלך את דעתו, להעיב את חזונו בערפִלהּ הדומע.

עיני הרואות את בימָלה המסכֵּנה מתלבטת כצבי, שנלכד בפח. מה רבה האימה בעיניה המעוררות רחמים! מה מאוד תתאמץ, עד זוב דם, לנתק את מוסרותיה! מובן, שמראה כזה צריך להרנין את לבו של צייד אמתי. ואמנם מה רב ששוני; ואולם, יחד עם זה, נוגע הדבר גם בנימי נשמתי; על כן אני מתמהמה, ובעמדי על עברי פי פחת, הריני מהסס לחרוך את צידי.

יודע אני, היו רגעים שבהם יכולתי לקפוץ אליה, לתפוס את ידיה וללחוץ אותה אל לבי, מבלי שתתנגד לכך. אילו כך עשיתי, לא היתה פוצה פיה. היא ידעה, ששעת מַשבר ממשמשת ובאה, העשויה לשנות במְחי יד אחת משמעוּת העולם כולו. כשעמדה לפנֵי מעָרה זו, אשר מתוכה איים עליה הגורל הסתום וגם צפוי, חָורו פניה ועיניה יקדו בגיל וחיל; שעה זו, לכשתגיע, הנצח יצור בה את דמותו, לה יצפה גורל-חיינו בקוצר-נשימה.

אולם אנכי נתתי לרגע המכריע לחמוק ממני ולעבור. לא קפצתי בכוח לאין ויתורים להשיג את הקרוב לודאי ולהבטיחו ברשותי. כעת אני רואה בבהירות, שיש באָפיִי יסודות נסתרים, שיצאו כנגדי בגלוי, להכשילני.

בדומה לזה ממש נגזר הדין על רָוָנָה, שאני רואה בו את הגבור האמתי של רָמָיָנָה ²⁰. הוא החזיק את סִיטָה בגנו אשר באָסוֹקה, ולא עורר את אהבתה עד שתחפץ, ולא נשָאה ישר לתוך הרמונו. הצד החלש הזה בתכונתו, המפוארת בכלל, קפח את כל מעשה-החוטף, עד שהעלה חרס בידו. עוד לו מוסר-כליות כמלוא נימא, והסיח דעתו מאחיו הבוגד בִּיבְּהִיסָן ונטה לו חסד, ומת מיתה משונה בסופו, תחת מעשיו הטובים.

הטרגיקה שבחיי אדם, יסודה הוא איפוא בנפשו פנימה. בתחילתה הריהי מונחת, כגרגיר פעוט זה, באיזה מרתף אפל מתחת, ובסופה היא עשויה לקעקע את כל הבירה כולה. הדבר המעציב ביותר הוא זה, שאין אדם מכיר את עצמו, מי ומה הוא, באמת.

ו    🔗

ושוב אני מעלה בדעתי את ניחיל. כמה שהוא מטורף בעיני, כמה שאני לועג לו, אין ביכלתי להסיח דעתי מן המחשבה, שהוא ידידי. בתחילה לא הייתי משגיח בנקודת-השקפתו כל עיקר, אולם בזמן באחרון הרי זו מַתחילה לביישני ולהכאיב לי. על כן נסיתי לשוחח ולהתוכח אתו בהתלהבות כמאז, אולם הדברים אינם נכנסים אל הלב. דבר זה מביאני לפרקים למצב לא-טבעי עד כדי כך, שאני עושה את עצמי כמַסכים לדעתו. אולם צביעות כזו אין אתה מוצא בי וגם לא בניחיל. דבר אחד זה, לפחות, משותף לשנינו. הילכך בוחר אני בימים אלה להתרחק ממנו, והריני נמנע מראות את פניו.

אין כל אלה אלא סימני חולשה. אין לך אלא להודות באפשרות של מעשה-רֶשע, וכבר נעשָׂה מעשה, והריהו נועץ צפרניו בגרונך, ולא יועילו עוד כל מאמציך לכפור במציאותו. לניחיל הייתי רוצה להגיד בלא לב ולב, שמאורעות כעין אלה יש לקבל כמו שהם – ילדי-מציאות איתָנים – והדבר אשר זכות אמת לו, אסור עליו להָפר ידידות של אמת ולהפריד בין הדבֵקים.

אין להכחיש, שנחלשתי באמת. לא החולשה הזאת היא שעמדה לי לזכוֹת בלבה של בימלה; כנפיה נחרכו בלהבות-העוז של גַברותי התקיפה. מדי העיב העשן את ברק הלהבה, באה גם היא במבוכה ונסוגה אחור; אז תבוא מהפכה שלמה ברגשותיה, והיא מוכנה להסיר את זר הפרחים, שענדה לראשי, אבל אינה יכולה; על כן רק תעצום את עיניה, שלא לראותו עוד.

אולם בין כך ובין כך אסור עלי לנטות ימינה או שמאלה מן המשעול שהתויתי לעצמי. אי אפשר, בשום אופן, להזניח את מפעל המולדת, וביחוד בשעה זו. בימלה והמולדת היא תהיינה לי שתים שהן אחת. רוח סערה זו מן המערב, שקרעה את צעיף המצפון מעל פני ארצי, תקרע את צעיף הרַעיה מעל פני בימלה, ולא בוש נֵבוש בהתערטלות זו. נוע תנוע האניה הנושאת את ההמון על פני האוקינוס, עליה יתנפנף הדגל של בַּנְדֶה מָטָרָם, והיא תשמש ערש-דודים לכוחי ולאהבתי גם יחד.

חזון-הגאולה יופיע לעיני בימלה בתפארת-מלכות נאדרית גל כך, עד שינָתקו מוסרותיה, מבלי שתרגיש בכך אפילו, ולא תתבושש. קסומת היופי של כוח-הרס זה האיום, שוב לא תהסס אף רגע בפני אכזריותו. ראֹה ראיתי באָפיָה של בימלה אכזריות זו, שהיא הכוח הטבוע בעצם הקיום – אכזריות זו, שבאַלָמות התקיפה שלה היא שומרת על יָפיו של עולם.

אילו היתה יכולת לשחרר את הנשים מן העוֹל המדומה, ששָׂמו הגברים בצואריהן, היינו רואים על אדמות את דמותה החיה של קָלִי, ויום אחד עבוד אעבוד אותה באמונה, לאחר שאושיב את בימלה על מזבחה, מזבח-הכליון. לכך עלי להתקין את עצמי.

שנינו שרפנו את הגשרים מאחרינו לאין חזרה. אנו ננצל איש את רעותו: גם נשנא זה את זו: אך לעולם לא נשתחרר עוד זה מזו.

מדי שנה בשנה, בעונה זו, היינו נוהגים להפליג באֳני-שַיִט על פני הסָמַלְדָה. אומר הייתי לבימלה, שדרך השיר לחזור מדי פעם בפעם אל נגינתו היסודית. נעימתו המקורית של כל שיר ושיר יסודה בטבע, במקום שם רוח גָשום עובר על פני נחל מבעבע, במקום שם אדמה ירוקה מכסה את פניה בצעיף-צאלים ומטה אוזן-קשבת אל המית-המים. שם, ולא בתוך החומות, נפגשו גבר ואשה ראשונה, בראשית-הימים. ועל כן חייבים שנינו לשוב אל הטבע, לפחות פעם בשנה, לכַון את אהבתנו מחדש בנעימת-הטוהר הראשונה לפגישת לבבות.

שני ימי-השנה הראשונים לחיי נשואינו בליתי בקאלקוטה, שם עמדתי למבחן. אולם מן השנה השלישית ואילך, משך שבע שנים רצופות, חוגגים היינו את יום הזכרון בין חבצלות-המים הפורחות. עתה מתחילה נעימה חדשה בחיי.

קשה היה לי להסיח את דעתי מן העובדה, שחודש תמוז בא עלינו שוב השנה. תמֵהַני, אם בימלה זוכרת אותו? – היא לא נתנה לי כל אות. אִלֵם הכל מסביב לי.

 

פרק חמישי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

ד    🔗

רצי-גלים, גלי-גלים: נסתחף העולם בשטפונו של תמוז. גבעולי האורז הצעירים מזהירים כאבָריו של תינוק. המים פרצו לתוך הגן הסמוך לביתנו. אור הבוקר, כאהבת השמַים הכחולים, נִגָר על פני האדמה… מדוע נאלם השיר בפי? מֵימי הנהר הרחוק נשטפו נגוהות; העָלים מבהיקים; שדות-האורז מתנענעים ומזדעזעים בזהרורי-זהב; ובתוך סימפוניה²¹ זו של הבציר בודד אני בדממתי; שמשו על עולם מאיר ללבי, אך אינו משתקף משם חזרה.

כשאני רואה, עד כמה חסר לי כשרון הבטוי העצמי, אני מבין את סוד בדידותי. מי יכול לסבול את חברָתי יומם ולילה בלי הפסק? בימלה מלֵאה מרץ החיים, על כן לא הלאתני מעולם אף לרגע אחד, בכל תשע השנים האלה לחיי-נשואינו.

יש מעמקים אלמים לחיי. אך אין המיתם נשמעת. יכול אני רק לקלוט: לא לעורר תנועה. על כן חברָתי דומה לתענית. ברי לי כעת, שבימלה היתה מתנַוֶנת על ידי.

על מי איפוא אתלונן? בדומה לְוִידִיאַפַּתִּי אין לי אלא לקונן:

תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; אֲהָהּ, בֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

עתה רואה אני, שביתי נבנה לכתחילה להיות שומם מאדם, כי אין דלתותיו נפתחות. אולם עד עתה לא ידעתי מעולם, שאלהותו נמצאה מחוץ לו. האמנתי באוַּלתי, שהיא רצתה את קרבני ותברכני ברב חסדה. אולם, אהה, שומם היה ביתי כל הימים האלה.

ּמדי שנה בשנה, בעונה זו, היינו נוהגים להפליג באֳני-שַיִט על פני הסָמַלְדָה. אומר הייתי לבימלה, שדרך השיר לחזור מדי פעם בפעם אל נגינתו היסודית. נעימתו המקורית של כל שיר ושיר יסודה בטבע, במקום שם רוח גָשום עובר על פני נחל מבעבע, במקום שם אדמה ירוקה מכסה את פניה בצעיף-צאלים ומטה אוזן-קשבת אל המית-המים. שם, ולא בתוך החומות, נפגשו גבר ואשה ראשונה, בראשית-הימים. ועל כן חייבים שנינו לשוב אל הטבע, לפחות פעם בשנה, לכַון את אהבתנו מחדש בנעימת-הטוהר הראשונה לפגישת לבבות.

שני ימי-השנה הראשונים לחיי נשואינו בליתי בקאלקוטה, שם עמדתי למבחן. אולם מן השנה השלישית ואילך, משך שבע שנים רצופות, חוגגים היינו את יום הזכרון בין חבצלות-המים הפורחות. עתה מתחילה נעימה חדשה בחיי.

קשה היה לי להסיח את דעתי מן העובדה, שחודש תמוז בא עלינו שוב השנה. תמֵהַני, אם בימלה זוכרת אותו? – היא לא נתנה לי כל אות. אִלֵם הכל מסביב לי.

תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; וּבֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

בית, שנתרוקן בפרידת נאהבים, עוד נגינת-אהבה רועדת בתוך חדריו הריקים. אולם בית, שנתרוקן בפרידת לבבות, מטיל אימה בדממתו. אין מקום בו אפילו לאנקת-הכאב.

אנקת-כאב זו עלי להשתיק בלבבי, ויהי מה. כל זמן שאני מוסיף לסבול, לא תהא בימלה בת-חורין לעולם. נִטַל עלי לשחרר אותה לחלוטין, שאלמלא כן, לא אשתחרר אני מן השקר לעולם…

דומני שהתחלתי להבין דבר אחד. האדם לִבָּה את אש האהבה בין גבר לאשה עד כדי כך, שפרצה את כל גדריה החוקיים, ושוב אין ביכלתו לכְפות את שלטונו עליה, אפילו בשם האנושיות עצמה, כביכול. עבודת-אלילים היתה התַּאוה לאדם. אולם הגיעה השעה למנוע קרבנות אדם מעל מזבחה.

נכנסתי אל חדרי הבוקר לקחת ספר. זה כבר לא הייתי בתוך כתליו יומם. לבי נלחץ כבצבת, בשעה שהסתכלתי על כל סביבותי, לאור הבוקר. על הקולב היתה תלויה סארי של בימלה, קפולה ומגוהצת הָכֵן. על התַּרְכּוֹס ראיתי את קנקני-הבשמים, המסרק, המכבנות שלה, ועל ידם עמד עדיין אותו אִסְפַּרְמֵק עם מִשחת-השָנִי למצחה! מתחת לתַּרְכּוֹס עמדו סנדליה הזעירים, הרקומים בזהב.

פעם אחת, בראשית ימי נשואינו, ובימלה לא הסכינה עוד בנעָלים, הבאתי את אלה מלוּקְנָאוּ, בכדי לעורר בה רצון לכַך. בראשונה אמרה לנפול אפים ארצה מבושה, כשעברה בהם רק מן החדר למרפסת. מני אז בלתה וחדשה נעלים הרבה, אולם על הזוג הזה שמרה. כשהראיתי לה את הסנדלים בראשונה הייתי מלגלג על מנהג אחת משונה שלה; “תפסתי אותך בשעה שהתאבקת בעפר רגלי, כי נדמה לך שנרדמתי! וזאת מנחת אהבתי, לשמור בטהרתן כפות רגליה של אלוהותי העֵרָה”. “אל תאמר דברים כאלה”, מיחתה כנגדי, “או שלא תגע כף רגלי בנעליך לעולם!”

חדר-משכבי זה, - יש בו אוירה עדינה, הממלאת את כל יֵשוּתי. מעולם לא ידעתי, עד היום, מה העמיק לבבי הצמא לשלוח את שרשיו, לחבק ולגפף על כלי וחֵפץ הקרוב אליו. רואה אני, שלא די לעקור את השורש הראשי, על מנת לקרוא דרור לחַיָי. אפילו הסנדלים הזעירים הללו כוחם עמם לאסרני.

עיני התועות נופלות על המשקע שבכותל. תמונתי עומדת שם לא נשתנתה כמלוא נימא, אף כי הפרחים הפזורים סביבה נכמשו ויתמוללו! מכל אשר בחדר ברכָתם הם היא היחידה, שעושה עלי רושם צלול. עדיין הם כאן, בפשטות, מפני שלא הורגש אפילו הצורך לסלק אותם. אין בכך כלום; הבה אקבל את האמת באהבה, אפילו בדמות זו הדוויה והכמושה, ואתפלל לאותה שעה, שֶבָּהּ אוכל, בדוֹמֶה לתמונתי, להתבונן לכל בלא רטט.

אני עודני עומד שם, ובימל נכנסה לחדר מאחורי. בחפזון הסִבּותי את עיני מן המשקע שבכותל אל המַדָפים וגמגמתי: “באתי לקחת את יומָנו של עמיאל” ²². על שום מה באתי בהתנצלות לפניה? היתה לי הרגשה, שהרֵעותי לעשות, עברתי עבירה, באָרבי לסוד זולתי. לא יכולתי לנשוא עיני בפני בימל, על כן נחפזתי לצאת את החדר.

ה    🔗

ישבתי בחדרי מבחוץ ואמצא כי לשוא אני מנסה לקרוא, וכי לחנם אשתדל, בכלל, לענות בכל ענין שהוא, - כאילו קפאו כל ימי עתידי ויהיו גֶלֶד כבד אחד, להעיק על לבי עולמית – והנה בא אצלי פַּאנצ’ו מאריסיו של הַצָמִינדָר²³ השכן, והוא נושא אגוזי-הודו מלוא הסל. הוא החוה לי קידה עמוקה.

“ובכן, פאנצ’ו”, אמרתי אליו. “על מה ולמה?”

רבי הוא שהציג את פאנצ’ו לפני. עני ואביון היה האיש, ולא ניתנה לי הזדמנות מעולם לסייע בידו; על כן דמיתי שמסכֵּן זה נתכוין במנחתו הדלה לבקש ממני סעד ועזר. הוצאתי אילו מעות מארנקי והושטתין אליו, אולם הוא מיחה בידים שלובות ואמר: “לא, אדוני, אינני יכול לקחתן”.

“מה הוא איפוא הענין?”

“הבה אתוַדה לפני אדוני בלבב שלם. יום אחד הייתי דחוק מאוד, וגנבתי אגוזים אחדים מגַּנו. עתה באתי בימים, ואולי קרוב יום מותי, על כן באתי לפרוע את חובי”.

יומָנו על עמיאל לא היה עשוי להרגיע את רוחי הנכאה באותו היום. אולם מלים אלו של פאנצ’ו היה כסם-חיים ללבי. יש עוד בחיינו ערכים מחוץ לזיווגם או לפרידתם של גבר ואשה. הרחק, הרחק מאלה משתרע העולם הרחב, ואין אדם יודע מדת-אמת לששוניו ויגוניו אלא כשהוא עומד באמצעו.

פאנצ’ו מסור לרבי בלב ונפש. יודע אני, כמה קשה עליו פרנסתו. יום יום עם הנץ השחר הוא יוצא עם סלו, המלא עלי-פלפלין, גלילי-טבק, חוטי-תפירה מגוּוָנים, מַסרקות זעירים, מַראות ושאר תכשיטים החביבים על נשי הכפר, טובל עד ברכיו במי הבצה עד שהוא מגיע לרובעי נָמָסוּדְרָא. תמורת הסדקית שלו יקבל אורז, יתר על המדה הנקנית בכסף. לכשיעלה בידו לחזור הביתה בשעה מוקדמת, יאכל את פתו בחפזון ויצא שוב אל מוכר-הממתקים, לעזור לי בכתישת סוכר למעשה הרקיקים. תיכף לשובו הביתה יֵשב לעשות אצדעות ועֲכָסים של קונכיות, ולא אחת ייגע ויטרח עליהם עד חצות הלילה. ובכל עמלו הרב לא יכניס אלא כדי שתים ארוחות זעומות ליום, לו ולבני ביתו, משך שבעה חדשים בשנה. את ארוחתו הוא נוהג להתחיל בשתית מים מלוא הכד – סגולה לשובע – ומאכלו העיקרי בַּנַנות זולות, מן המין הגרוע שבהן. ובכל זאת, בשאר חדשי השנה, מוכרחים בני ביתו להסתפק בארוחה אחת ליום.

פעם אחת היה בדעתי להקציב לו קצבה שנתית, אולם רבי אמר: “נדבתך לא תקל את עולו הכבד של האיש, אדרבא, עלולה היא להרוס אותו כליל. לא בן יחיד הוא פאנצ’ו לאמא בֶּנגאל. אם צמקו שדיה, לא יועיל החלב הבא מן החוץ”.

רעיונות כאלה צריכים עיון. ואני החלטתי להתמסר לפתרון השאלה. עוד באותו היום אמרתי לבימל: “הבה נקדיש את חיינו, לעקירת היגון הזה משרשו בארץ-מולדתנו”.

“רואה אני, שאתה נסיכי סידהארטא²⁴”, השיבה לי בבת-צחוק. “אך אל נא תתן לזרם רגשותיך הסואן לסחוף גם אותי, לבסוף!”

“סידהארטא נדר את נדריו לבדו. רצוני, שאנחנו נעשנה יחד”.

הרעיון הזה נשתקע בהמשך השיחה. כי בימלה היא, בעצם, מה שקוראים “לֵידִי”. אף על פי שמשפחתה אינה עשירה ביותר, הרי נסיכה היא מעצם לידתה. אין לה כל ספקות בדבר, שהרפתקאותיהם וסבלותיהם של בני דַלת-העם נמדדים בקנה-מדה מיוחד להם לבדם. מובן, שהמחסור הוא תנאי קבוע ועומד בחיי העניים, ואולם אין זאת אומרת, שגם הם רואים בו “מחסור”. עצם דַלוֹתם היא המגִנה עליהם, כשם שהחופים מגנים על הברֵכה; כל המרחיב את גבולם, אינו אלא מעלה את הרפש לראוה.

לאמתו של דבר, הרי רק לתוך ביתי נכנסה בימלה ולא לתוך חיי. אנכי רוממתי אותה כל כך, הרחבתי את גבולה כל כך, עד שבאָבדה לי, נצטמצם וצר לפתע כל אורח חיי. סלקתי כל השאָר הצדה, בכדי לתת ימים לבימלה – כל כך הייתי שקוע במאמצי, לקשט אותה ולהלביש אותה ולחנך אותה ולכרכר סביבה יומם ולילה; והסחתי את דעתי מגדלותה של אנושיות ומיִקרַת חין ערכם של חיי אדם. מעשי יום יום כי תנתן להם שליטה באדם, עיניו לא תחזינה עוד את האמת, ובן חורין לא יהי. בימלה הוסיפה חשיבות מרובה כל כך למעשי יום-יום הללו, עד שנסתרה האמת מעיני. על כן אין מוצא ממצוקתי, ואין אני רואה אלא את שממת-נפשי פרושה על כל העולם כולו. וככה יהמה הפזמון הנושן באזני משך שעות רבות בבוקר-תמוז זה: תַּמּוּז הוּא בָּאָרֶץ, גֶּשֶׁם חַם מִשַָּׁמַיִם נִתָּךְ; אֲהָהּ, בֵּיתִי שׁוֹמֵם מֵאָדָם.

 

סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה    🔗

יא    🔗

השנוי, שהתחולל כהרף עין בלבותיהם של בני-בנגאל, היה שַׂגיא ואיום. דומה היה הדבר, כאילו לחכו מי הגַנגֶס את אֶפרם של ששים אלף בני-סָגָר ²⁵, אשר אין אש בארץ ותקימם, אין מים אחרים בארץ אשר יעירום לחיי-ארץ. ניתן כוח הדִבֵּר פתאום לאֶפרָה של בנגאל המֵתה ותאמר: “הנני”.

קראתי פעם בספר, שפַּסל אחד ביָוָן העתיקה, שִׂחֵק לו מזלו ונפח רוח חיים בפסל יציר-כפיו. אולם אפילו באותו מעשה-נסים כבר קדמה הצורה לחיים שנפחו בה. אך מהיכן האחדוּת בערמת-אֵפר עקרה זו? אילו היה האפשר קשה כאבן, יכולים היינו לקוות לאיזו צורה שתוָצר מתוכו, כשם שזכתה אָהֳלִיאָה בסופה, להשיב את צורתה האנושית אחרי היותה לאבן. אולם אפשר מפוזר זה ודאי נסתנן מבין אצבעותיו של היוצר ויפול ארצה, כמוץ לפני רוח. נֶערַם האפשר ערֵמה אחת, אך לאחד לא היה מעולם. והנה ביום הזה, שהגיע לבנגאל, ניתנה דמות וצורה גם לערֵמה רופפה זו, ותַּרעם בפתח-ביתנו בקול: “הנני”.

כלום יכולנו להעלות על דעתנו, שדבר זה אינו למעלה מכוח הטבע? רגע זה בדברי ימי אומתנו נפל לתוך ידנו כיהלום הנופל מכִּתרו של אחד האלים בשעת שכרונו. לא היה בו כל דמיון לעֲבָרֵנו; וככה ירדה לשכון בלבנו התקוה, שכל מחסורנו וכל עָנינו יד-קסמים תגע בו, ואיננו; שלגבי דידנו אין עוד כל תחומים מבדילים בין האפשריות לנמנעוֹת. הכל כאילו בִּשֵׂר לנו ואמר: “הנה זה בא! עתה בא!”

ככה הגענו לידי אמונה, שאין לדברי ימינו צורך בכוח מניע, אלא שיכולים הם להתקדם בכוח עצמם, בדומה למרכבת-השמים, כביכול. – לכל הפחות, לא יהיה צורך לשלם שכר לָרַכָּב, אלא למלא את כוסו יין מדי פעם בפעם. אז נזכה ונגיע אל משאת נפשנו באיזה גן-עדן דמיוני.

אין לומר, שבעלי לא הושפע מן התנועה כל עיקר, אולם בתוך ההתרגשות הכללית, שתקפה אותנו, ראיתי את נעימת-העצב שנתעמקה בפניו יותר ויותר. דומה היה הדבר, כאילו נתגלה לו חזון מֵעֵבֶר להווֶה הסואן.

זכורה אני: יום אחד, בהמשך הויכוחים המתמידים, שהיו בינו לבין סנדיפ, אמר בעלי: “בִּרכַת השפע באה בשערינו ואינה מכריזה על עצמה, אלא בכדי להוכיח, שאין אנו יכולים לקבלה – שלא התקַנו את עצמנו, על מנת להכניסה לתוך ביתנו”.

“לא”, השיב סנדיפ. “אתה מדבר ככופֵר מפני שאין אתה מאמין באלהינו. אנו בעינינו ראינו את האֵלה הנושאת לנו את ברכתה, ובכל זאת אתה כופר במציאותה למרות כל האותות והמופתים”.

“דוקא מפני אמונתי הרבה באלהי”, אמר בעלי, “יש לי ההרגשה, שאין אנו מוכנים כל צרכנו לעבדו. לאלהים הכוח לשלוח לנו את ברכתו. ואולם לנו דרוש הכוח לקבלה”.

דיבורים כעין אלה בפי בעלי היו מרגיזים אותי. לא יכולתי להתאפק ואתערב בדבריהם: “כסבור אתה, שהתרגשות זו יסודה בחום השכרון, אולם הלא תודֶה, שגם השכרון עשוי, במדה ידועה, לחסן ולחשל?”

“כן”, השיב בעלי. “אולי יש בו כדי לחסן, אבל לא לזיין”.

“אולם הכוח מתנת אלהים הוא”, הוספתי לדבר. “כלי-זין אפשר לרכוש מאת בעלי-מלאכה פשוטים”.

בעלי חייך ואמר: “בעלי המלאכה יתבעו את שכרם, לפני שימסרו את הכלים”.

סנדיפ נִפַּח את חזהו ואמר: “לדבר זה בל נא תדאג. שכרם ישולם במועדו”.

“אנכי אזמין את כלי-הזמר למשתה-החג אחרי תשלום שכרם ולא לפניו”, השיב בעלי.

“אל נא תדמה בנפשך, שאנו תלויים בחסדיך הרבים להזמנת כלי-הזמר”, אמר סנדיפ בבוז. “חגנו נעלה מכל תשלומי כספים”.

ובקולו העמוק פתח בזמר:

"אוֹהֲבִי, אַהֲבָתוֹ אֵין-תְּמוּרָה לָׂהּ, מוֹאֶסֶת-שַׁלְמוֹנִים,

בַּחֲלִילוֹ הַפָּשׁוּט יְנַגֵּן, זֶה נִקְנָה בִּבְלִי-מָה,

בּוֹ יִמְשׁׂךְ לְבָבִי לַמֶּרְחַקִּים".

אחר כך פנה אלי בבת-צחוק ואמר: "אין אני שר, מלכה דבורה, אלא בכדי להוכיח, כי מי שבאתהו הנגינה בחייו, לא יחשוש לקול, שאיננו ערֵב. כל השר לפי תוים וטעמים אינו אלא גורע מערך השיר. בשעה זו, עת ים של נגינה סחף את המולדת, נִתֵּן לניחיל לעלות בסולם הטעמים, בעוד שאנחנו נעורר את הארץ הזאת בקולותינו המרוסקים:

בֵּיתִי אֵלַי יִקְרָא: לָמָּה תֵּצֵא אֶל אָבְדַן-הַכֹּל?

אַךְ חַיַּי יֹאמֵרוּ: כָּל אֲשֶׁר לְךָ זְרֵה אֱלֵי רוּחוֹת!

אִם נִגְזַר אָבְדַן עַל כֹּל – יֹאבַד: מָה עֵרֶךְ לוֹ, כִּכְלוֹת הַכֹּל?

אִם נִגְזַר עָלַי לָלֶכֶת לִקְרַאת הֶרֶס, בְּבַת-צְחוֹק אָרוּצָה אֹרַח:

כִּי נַפְשִׁי שוֹאֶלֶת סַם-מָוֶת שֶׁל חַיֵּי-אַלְמָוֶת.

“האמת היא, ניחיל, שחסרי-לב היינו כולנו. שוב אין מי שיוכל לסגור עלינו בדל”ת אַמות של האפשרי-בנקל, בשעה שאנו מתפרצים קדימה אל הנמנע-לאין-תקוה.

"אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים לָנוּ: שׁוּבוּ,

לֹא יָדְעוּ אֵת שִׂמְחַת הַפַּחֲזוּת הָאֲיֻמָּה.

לֹא יָדְעוּ, כִּי נִקְרֹא נִקְרֵאנוּ

אֶל קְצֵה הַמִּשְׁעוֹל הַפְּתַלְתֹּל.

כָּל הַטּוֹב וְהַיָשָׁר וְהַמְתֻקָּן

הָבָה נְעוֹלֵל בֶּעָפָר".

דמיתי שבעלי ימשיך את הויכוח, אולם הוא קם ממקומו, בלי דבֵּר דבר, ויעזבנו.

הדבר שזעזע אותי מבפנים, לא היה אלא מעין בבואה של סער-הרגשות מבחוץ, שסחף את הארץ מקצה ועד קצה. מרכבתו של מלך-גורלי התקרבה ובאה במהירות איומה, ולסאון גלגליה ענו הדים בנפשי. היתה לי הרגשה שאינה פוסקת, כי דבר-מה יוצא מגדר הרגיל עלול לקרות בכל שעה, ובכל זאת לא עלי תפול האחריות לדבר. כלום לא הָעתקתי לשטח, שבו אין להשגיח עוד בטוב ורע וברגשותיהם של אחרים? כלום זה היה רצוני מעולם – כלום פללתי או קויתי מעולם לדבר בְּדוֹמֶה לזה? קרא בספר חיי והגידה איפוא, אם הייתי אחראית לכך מאיזו בחינה שהיא?

כל ימי עֲבָרי הייתי מתמדת להקריב את קרבני על המזבח, – אולם כשהגיעה שעתי לבסוף לקבל את הברכה מאת האלהים, הופיע אֵל חדש ושונה מן הראשון! והנה, כשם שהארץ המתעוררת לצלילי “בַּנדה מטָרם”, יעברנה רטט, מדי תברך את עתידה המתגלה לה בחזון-מרחקים, כך ממש יקדמו כל קרבי בזעזועי-ברכה את הזר הקרֵב והתובע, אשר לא ידעתיו, ואשר לא עלה על לבי מעולם.

לילה אחד עזבתי את מטתי וחמקתי מחדרי אל המרפסת הפתוחה. מאחורי גדר גננו שדמות אורז מבכיר תשתרענה. מבעד לאילנות הכפר צפונה יֵראו פה ושם מימי הנהר. הכל היה מנמנם בתוך האופן, כשָפִיר מעורפל של איזו יצירה לעתיד לבוא.

בחזון אותו העתיד ראיתי את ארצי, והנה היא אשה כמוני, עומדת בצפּיה. היא נמשכת מקרן-זוית שלה בבית-בעלה לקריאתו הפתאומית של אחד פלאי. אין עתותיה בידה לעמוד, או להשתקע בהרהורים, או להדליק לפיד להאיר לפניה, בהחפזה קדימה לתוך זרועות האופל. גם ידעתי, היאך כל נימי נפשה נמתחות להֶמְיַת החלילים, הקוראת לה ממרחקים; היאך חזה מכה גלים היאך היא מרגישה את קרבת הנגינה, – לא כי כבר בהּ היא, ומה בכך, אם תָרוץ אפילו בעינים עצומות. לא אֵם היא באמָהות. אין ילדים אשר יקראו אליה ברעבם, אין קן אשר יוּאַר בידה לעת ערב, אין בית אשר תהיה צופה הליכותיו. לא; כי למקום-מועד תמהר, כי לפייטני וִישנוּ ניתנה הארץ הזאת. היא עזבה את נוָה ותטוש הליכות-הבית; דבר אין לה, זולת געגועים אין-סופיים, בה יאיצו; לדרך לא תשאל, איֶּהָ, ולמטרה לא תדרוש, מה היא.

כגעגועים האלה עברוני גם אני. גם אני נטשתי את ביתי ואתע מני דרך. כמטרה כן האמצעים לוטים בערפל. אין לי דבר זולת הגעגועים והחפזון. אח, הֵלֶך מסכֵּן באפלת ליל! שחר כי יאדים, לא עוד תראה עקבות תשובה. אך למה אשובה? גם המָות לטובה. אם מאפֵּליה תמשכני בנגינת חֲלילָהּ לאבדון, האשאל לעולם-הבא? אנוכי כי אטבע בלועה השחור – טוב ורע צחוק ודמע, אתי מן הארץ יסוּפו.

יב    🔗

מכונת-הזמן בבנגאל, כיון שנמתחה לפתע במלוֹא עזוזה, הפכה את החמוּרות לקלות, ומאורע רדף מאורע במהירות מפליאה. שוב לא היתה כל אפשרות לעכב את תנועת הגלגלים אפילו במחוזנו אנו. בתחילה נמנה מחוזנו על המפגרים, כיון שבעלִי סרב לִכְפוֹת על הכפרים הר כגיגית. הוא היה אומר: “האנשים המקריבים קרבנות על מזבח מולדתם, הם עבדיה הנאמנים, אולם כל הכופה אנשים להקריב קרבנות לשמה, אינו אלא שונאה בנפש. למה הדבר דומה? למי שמקצץ בשרשי החירות, בכדי לזכות בצמרת”.

אולם כיון שבא סנדיפ להשתקע כאן, ותלמידיו נפוצו בארץ להטיף בערים ובשוָקים, הגיעו נחשולי ההתלהבות גם למקומנו. להקת בחורים מבני המקום נלותה אליו, ובהם אפילו, שהעטו חרפה על כפר מולדתם בשעתם. עתה נזלה שלהבת-האמונה בעורקיהם ותיקד בעיניהם. עתה נתברר הדבר: רוח מטהרת, רבת ששון ותקוה, עברה בארץ וַתַּשֵׁב כל רפש וכל רָקָב. קשה באמת להַלך זקוף-קומה וישר-לבב ובריא בגֵו ונפש, כל זמן שהמולדת נתונה בין המצָרים.

אז פנו כל העינים אל בעלי, היחידי שלא אסר באחוזותיו אריגי חוץ וסוכר ומלח של חוץ. אפילו הממונים והפקידים התחילו להתבייש בכך. ואף על פי כן, כשהתחיל בעלי, לפני שמן-מה, להכניס לַכְּפָר מתוצרת הארץ, היו זקנים וצעירים מלגלגים עליו בסתר ובגלוי. כל זמן שלא היה הַסְוָדֶשִי ענין להתפאר בו, היינו מבזים אותו בכל לבנו.

בעלי מחדד עדיין את עפרונותיו מתוצרת-הודו באולרו ההודי, כותב בעטי-אגמון, שותה את מימיו מקערת-נחושת, ועובד לילה לאור מנורה עתיקה, הדולקת בשמן-קיק. אולם סוָדשי מתון זה שלו, בחינת חָלב המהול במים, לא נראה בעינינו מעולם. אדרבא, מתביישים היינו ברהיטים הגסים, הבלתי-מהוקצעים שבטרקליניו, ביחוד, התביישנו כשבקר אצלו שופט-השלום, או כל אירופי אחר.

בעלי היה רגיל לזלזל במחאותי. “למה תתרגשי בשל קטַנות כאלו?” היה אומר בבת-צחוק.

“הלא כפראים נהיה בעיניהם, או, לפחות, כמחוסרי תרבות”.

“כי אז אשלם להם כגמולם, בהעלותי על לבבי, כי אין תרבותם מעמיקה לפני ולפנים מעוֹרָם הלבן”.

קדֵרת-נחושת פשוטה היתה עומדת על שולחן-הכתיבה של בעלי, והיתה משמשת לו עציץ לפרחים. לפעמים קרובות, כשקבלתי ידיעה על בוא איזה אורח אירופי, הייתי מתגנבת לתוך חדרו ונותנת במקומה אגַרטל של בדולח מתוצרת אירופה.

“שמעי נא, בימלה”, מיחה כנגדי לבסוף. “אותה קדרת-הנחושת חסרת-הכרה היא כפרחים האלה; אולם הכלי הזה מכריז על תפקידו בקול רם, ואינו ראוי אלא לפרחים של נייר”.

בָּרָה רַאני לבדה היתה מסייעת בידי בעלי בשגעונותיו. יום אחד באה, נושמת בכבדות ואומרת: “הוי, אחי, השמעת? הופיעו מינים נחמדים כל כך של סבון הודי! ימי-המותְרות בחיי חלפו לבלי שוב; ואף על פי כן, אם אין בהם חֵלב, רוצה הייתי לראות, מה טיבם של אלה”.

לדברים מעין אלה יאורו פני בעלי, והבית מתמלא כל מיני סבון ובושם הודי. גם זה סבון יקָרא! הרי זה דומה יותר לרגבים של נֶתר-מַאֲכָל. וכלום אין אני יודעת, שגיסתי משתמשת בסבון אירופה העתיק לגופה, בעוד שהרגבים הלו נמסרים לידי השפחות, לכביסת לבָנים?

פעם אחרת תאמר: “הוי, אחי היקר, הלא תקנה לי מאותן ידיות-העטים החדשות, תוצרת-הודו”.

‘אחיה’ רוֶה נחת, כרגיל, וחדרה של בָּרה ראני מתמלא כל מיני קש וגבבא, שמתקראים ידיות-עטים של סוָדשי. ולא מפני שֶיֵּש לה ענין בדבר, כי קרוא וכתוב לא למדה הרבה. ובכל זאת היא שומרת בין מכשירי-הכתיבה את ידית-השן שלה, היָדית היחידה, שהשתמשה בה מעולם.

בעצם לא נתכוונה בכך אלא להקניט אותי, הואיל וסרבתי לַהזות בהזיותיו של בעלי. כל נסיון להוכיח את עקמומיותה של גיסתי היה ללא הועיל. פני בעלי היו מתקדרים מדי נגעי בדבר. כל האומר להציל אנשים כאלה מידי מנצליהם, אינו אלא מקפח את עצמו!

ברה ראני חביבה עליה התפירה. יום אחד פרצתי מגדרי ואמרתי: “לא קמה עוד רמאית כמוך, אחותי! בשעה ש’אחיך' כאן, הרי את באה לידי התפעלות לזֵכר מספרַים של סוָדֶשי, ואולם תוצרת אנגליה היא, שאת משתמשת בה לצרכי-עבודתך תמיד”.

“מה בכך?” ענתה לי. “כלום אין את רואה, כמה הוא נהנה מזה? יחד אתי גדל בבית הזה מנערותו. פשוטו של דבר, אין אני יכולה, כמוך את, לשאת את מראה פניו המתקדרים. יקירי העלוב, אין לו כל תענוג אחר אלא לשחק בקנִיַת סחורות. אַת הרי אַת שכרונו היחיד, ועוד עתידה את להביא עליו כליה”.

“תאמרי מה שתאמרי, לא נאה הדבר להיות בעלת דו-פרצופין”, השיבותי לה.

גיסתי צחקה בקול רם בפני. “הוי צ’וטה ראני התמימה שלנו! - ישרה כחָטרו של מלמד תינוקות, הלא? האשה לא לכך נוצרה. רכה היא וגמישה, למען תדע להתכופף מבלי להתעקם”

לא יכולתי להסיח את דעתי מאותן המלים: “את – שכרונו, ועתידה את להביא עליו כליה!”. כיום הזה אני מרגישה, שאם אי אפשר לגבר בלא שכרון, אל נא תהי זאת אשה.

יג    🔗

סוּקסאַר בגבולות אחוזותינו, הוא אחד ממרכזי המסחר הגדולים שבמחוז. מעֵבר רצועת-המים מזה מתכנס השוק מדי יום ביומו; ומעֵבר מזה – היריד, אחת לשבוע. בימות-הגשמים, כשרצועת-המים מתאחדת עם הנהר, ויש מַעֲבר לסירות, מוּסָעות כמויות גדולות של אריגי כותנה וצמר בשביל החורף הממשמש ובא, ומובאות למכירה בשוק המקומי.

בעצם ימי התלהבותנו צוה סנדיפ לגרש ממחוזנו כל תוצרת-חוץ, עם השפעת-חוץ הכרוכה בה.

“מובן מאליו!” אמרתי, ואתאזר עוז למלחמה.

“לקחתי דברים עם ניחיל בנידון זה”, אמר סנדיפ, “הוא אמר לי, שאיננו מתנגד להטפה, אולם הוא לא ירשה כל מעשה כפִיָה”.

“אני אדאג לכך”, אמרתי, מתוך הרגשה גאה בכוחי הרב. ידעתי, מה עמוקה אהבתו של בעלי אלי. אילו שלטתי אז בכל חמשת חושי, הייתי נקברת חיים לפני שהייתי באה לתבוע גמול אהבה, לעת כזאת. אולם ראיתי הכרח לעצמי לעשות רושם על סנדיפ בכל עזוז השַאקְטִי שלי.

סנדיפ בֵּאר לי בָּאר היטב, כיד המליצה הטובה עליו, כיצד המֶרץ הקוסמי מתגלה לכל אדם ואדם בדמותה של איזו קִרְבָה מיוחדת במינה. בפילוסופיה של וִישנוּ, אמר, מדובר בשאקטי של חֶדוָה, השוכנת בלב היצירה ומושכת את לב אוהבה הנצחי מן העולם ועד העולם. אדם עורג כל ימיו להביא לידי גילוי דמות-שאקטי זו מתוך עמקי הויתו הוא, ומי שעלה בידו הדבר הזה, יבין מיד בבהירות את פירושה של הנגינה המגיעה אלינו מתוך האפלה. הוא פצח רנה:

חֲלִילִי, זֶה נָתַן קוֹלוֹ בְשִׁיר,

עַתָּה נָדַם, כִּי עָמַדְנוּ פָּנִים אֶל פָּנִים.

זַעֲקָתִי חִפְּשָׂתֵךְ בְּכָל רְקִיעֵי הַשָּׁמַיִם

כִּי נַחְבֵּאת;

עַתָּה זֶה מָצְאָה זַעֲקָתִי אֶת בַּת-צְחוֹקָהּ

בִּפְנֵי אֲהוּבָתִי".

לשמע משליו ומליצותיו, שכחתי, שאין אני אלא בימלה, אשה בתכלית הפשטות. שאקטי הייתי בעיני; גם בי נתגלמה חדוַת כל העולמות. אין רתוּקות לגֵוי, אין מניעות לרצוני; כל דבר שאגע בו יזכה לחיים חדשים. העולם המקיף אותי אינו אלא יצירה חדשה משֶלי; כי הנה לא נשפכה כל שפעת-הזהב הזאת בשמי הבציר, עד שנִתְקָה מֵעל שפתַי הנגינה שבלבבי! וגבור זה, עבד נאמן זה של המולדת, צַיְלָן זה שלי – בעל השכל הלוהט, המרץ הבוער, הגאוניות המזהרת – גם אותו יוצרת הייתי מרגע לרגע. והאם לא בעיני ראיתיהו, קם מדי פעם בפעם לחיים חדשים, בהופיעי אליו?

אמש בקש סנדיפ מאתי לקבל פני עלם צעיר, אֲמוּלִיאָה, אחד מתלמידיו הותיקים. מיד ראיתי אור חדש, שהבריק בעיני הנער, ואדע, שגם אליו נגלתה שאקטי, כי נגע כוח היצירה שלי בדמו. “מה הקסמים האלה אשר בידך!” קרא סנדיפ למחרתו. “אמוליאה שוב איננו נער, שלהבת גדולה הוצתה בפתילת חייו. מי יוכל להצניע את שלהבתך בתוך כתלי ביתך? היום או מחר תאחז האש בכולם יחד, וכשתודלקנה כל המנורות, מה תרב תפארת החג, חג דֵיוָלִי ²⁶, אשר נחוג בארץ הזאת!”

מוכת-סנורים הייתי בתפארת-שוא וגמרתי אומר להעניק מתנה זו למעריצי. היה לי הבטחון השלם, שאיש לא יקום בדרכי ולא יפר את רצוני. כשחזרתי לחדרי, אחרי השיחה עם סנדיפ, הִתַּרתי את שערותי ואקשרם שוב ביד חרוצים. מיס גילבּי למדה אותי לסרוק את שערותי מן הצואר ומעלה ולקשור אותן קשר מעל לראשי. סגנון זה היה חביב על בעלי ביותר. “חבל”, אמר אלי יום אחד, “שבחרה ההשגחה בבריה עלובה כמוני, תחת קָלִידָסה הפייטן, לגלות את כל הפלאות הספונות בצוארה של אשה. הפייטן ודאי היה מדמה אותו לגבעול של פרח; אולם אנכי רואה אותו כראות לפיד, הנושא למרום את שלהבת-שערותיך השחורה”. ובאמרו זאת… אולם למה, הו, למה, אני מעלה בזכרוני את כל הדברים האלה?

שלחתי לקרוא לבעלי. בימים ההם יכולתי להמציא מאה אמתלאות ואחת, טובות או רעות, בכדי להביאו אלי. עתה עברו ימים רבים מאז, ולחבול תחבולות לא אדע עוד.

 

סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

ו    🔗

אשת פאנצ’ו מתה זה עתה בשחפת. עתה שומה על פאנצ’ו להטהר מן החטא ולכפר את פני עדתו. העדה עשתה חשבון ומצאה, שהדבר יעלה לו במאה עשרים ושלש רופּיות.

“שטות ורעות-רוח!” קראתי אליו בהתמרמרות. “אל תכנע, פאנצ’ו. מה יש לאל ידם לעשות לך?”

הוא נשא אלי את עיניו הסבלניות, כעיני בהמת-משא עיפה ורצוצה, ואמר: “בת בוגרת לי אדוני, ועלי להשיאה לאיש. גם יש לערוך את טקס-החובה האחרון לאשתי המסכֵּנה”.

“אף אם חטאת, פאנצ’ו”, הרהרתי בקול, “ודאי כבר סבלך ידך, עד כדי לכפר על החטא”.

“כן הדבר, אדוני”, הסכים פאנצ’ו בתמימות. “היה עלי למכור חלק מאדמתי ולתת את השאר במשכנתא, בכדי לשלם לרופא. אולם אין מפלט מן הברהמינים, ועלי להקריב להם מנחה”.

אין תועלת בויכוחים. תָּמֵהַּ הייתי ושואל, מתי תגיע השעה לטיהור הברהמינים עצמם, המוכנים לקבל קרבן-מנחה כזה?

פאנצ’ו, שעמד מכבר על עברי פי פחת, הלך עתה, לאחר חָליה וקבורתה של אשתו, מדחי אל דחי. מתוך התאמצות נואשת למצוא נחומים לנפשו, התחיל לצקת מים על ידי נזיר נודד, ועלה בידו להתעמק בפילוסופיה עד כדי כך, ששכח את ילדיו הרעבים. במשך זמן-מה התנחם ברעיון, שהעולם הוא הבל-הבלים, ואם תענוגות אין בו, גם יסוריו דמיון-שוא הם. ולבסוף עזב לילה אחד את פעוטותיו בסוכתם הנופלת ויצא בדרך-נוד לבדו.

אני לא ידעתי דבר מן הנעשה, כי מבולבל הייתי אותה שעה מהמון אֵלים ושטנים שהתגעשו בלבבי כים סוער. גם רבי לא הגיד לי, שהביא את עזוביו של פאנצ’ו תחת צל קורתו ודאג למלא את כל מחסורם, אף כי אין איש אתו בבית ותלמידיו משכימים לפתחו מבוקר עד ערב.

עבר חודש ימים ופאנצ’ו חזר מן הדרך, והתלהבותו לנזירות פגה בהרבה. ילדו הבכור וילדתו האחת התרפקו עליו וקראו: “היכן היית, אבא, כל הימים האלה?” קטון ילדיו קנן בחיקו, והילדה השניה חבקה את צוארו בזרועותיה ותתָּלה על כתפיו – ויבכו כולם יחדיו. “אויה, אדוני!” התיפח פאנצ’ו לבסוף בפני רבי. “אין לי כל יכולת להאכיל את הפעוטות הללו לשָבעה ואין לי רשות לברוח מהם. מה פשעי ומה חטאתי, כי כה רב ענשי, לשים ידי ורגלי בסַד?”

בינתים נפקע החוט הדל, חוט הקשרים המסחריים של פאנצ’ו, והוא נוכח, שאין לאל ידו לקשרו מחדש. הוא נאחז בבית רַבי, שקבל אותו תחת צל קורתו בשובו, ולא עלה אפילו על דעתו לחזור לביתו הוא. “שמע נא, פאנצ’ו”, אמר רבי, למורת רוחו, לבסוף. “אם לא תטפל בסוכתך, נָפול תפול תחתיה לאין תקומה. אני אַלוה לך אילו מעות, בהן תוכל לרכול מעט ותפרען לי קמעא קמעא”.

פאנצ’ו לא שמח ביותר להצעה זו – האף אין יש עוד נדיבים בארץ? וכשבקש רבי מאתו לאַשר את קבלת הכסף בכתב, נדמה לו שאין החסד הזה שוה בנזק הפרעון. אולם רבי לא רצה לתת מתנה חיצונית, הגוררת התחייבות פנימית מצד המקבל. כסבור היה, שכל המקפח את רגש הכבוד העצמי של אדם, את נפש מעמדו הוא קובע.

לאחר שחתם פאנצ’ו על שטר-החוב, הלכה ופחתה כל אותה יראת-הכבוד, שֶבָּהּ היה מחוה קידה כלפי רבי – שוב לא היה מתאבק בעפר-רגליו. רבי היה מחייך; כל הממעט בקידות והשתחויות הרי זה משובח בעיניו. “רחשי-כבוד הדדיים מאַזְּנים את החשבון בין אדם לחברו”, היה רגיל לומר. “ואולם הערצה היא הפקעת-מחיר”.

פאנצ’ו התחיל קונה אריג בשוק ורוכל בו בכפר. אמנם הוא לא קבל הרבה במזומנים, אבל מה שיכול לקבל בשוה כסף: אורז, קנבוס הודי ושאר תבואות, הועיל לפרעון חובו. במשך שני חדשים עלה בידו לשלם חלק מסוים מחובו לרבי, ובה במדה הופחתו קידותיו. ודאי גמלה בו ההרגשה, שלחנם היה מעריץ בן-תמותה פשוט, שלא עלה בידו להתנשא על תאוַת הכסף.

בעוד פאנצ’ו עושה כה וכה, בא עליו נחשול הסוָדשי ויהומהו.

ז    🔗

ימות החופש הגיעו, ורבים מצעירי כפרנו והסביבה באו הביתה מבתי-ספר ומכללות. הם נתכנסו בהתלהבות תחת דגלו של סנדיפ, ומהם הסתלקו מן הלמודים לגמרי, מרוב קנאות. רבים מן הבחורים האלה נתחנכו כאן בבית-ספרי, חנם אין כסף, ומהם קבלו תמיכה מיָדי ללימודיהם במכללת קאלקוטה. הם הופיעו בהמון, ודרשו מאתי לגרש תוצרת-חוץ מִשוקִי שבסוקסאר.

הודעתי להם, שאין ביכלתי לעשות רצונם.

הם לגלגו: “מדוע, מַהֲרָגָ’ה, האם אתה חושש כל כך להפסד ממונך?”

אני לא שמתי לב לנעימה המעליבה שבדבריהם, והייתי עומד להשיב, כי הרוכלים המסכֵּנים ולקוחותיהם הם יפסידו, ולא אני, אולם רבי, שישב אז אתי, התערב בדברים ואמר:

“כן, ההפסד כולו שלו, -– לא שלכם, הדבר ברור למדי”.

“אולם לשם המולדת…”

“מולדת אין פירושה הקרקע, אלא העם היושב עליה”, הפסיקם רבי שוב. “האם הואלתם אפילו להעיף עין על מה שנעשה בתוכו? עתה תִכְפּו עליו את המלח אשר יאכל ואת הבגדים אשר ילבש. מדוע יכָּנע העם לעריצות כזו, ומדוע נסייע אנחנו בדבר?”

“הרי גם אנחנו התחלנו להשתמש במלח וסוכר ואריג מתוצרת-הודו דוקא”

“אתם רשאים לעשות ככל העולה על רוחכם, בכדי להלהיב את דמיונכם, לעורר את קנאותכם. בני-טובים אתם, ואין אתם חוששים למחיר. העניים אין ברצונם להפריע בעדכם, ואולם אתם, מנוי וגמור אתכם לכְפוֹת עליהם הר כגיגית. גם עכשיו הם נלחמים מלחמת-קיומם, לחיים ולמות, יום יום ושעה שעה; אין אתם יכולים לשער אפילו, מה רב ערכן של פרוטות אחדות בעיניהם, – כה רופף הקשר בינכם לבינם. כל הימים אשר חייתם על האדמה בליתם בהיכלי-חמדה, ועתה ירדתם לעשות אותם לכלי-משחית בזעמכם. אין זה אלא מעשה-פחדנות, לדעתי”.

כולם היו תלמידי-רבי בילדותם, על כן לא העזו להעליבו, אף על פי שחמָתָם בערה בהם. הם פנו אלי. “התהיה איפוא אתה, מַהֲרָגָ’ה, האדם היחיד, המניח מכשולים בדרך, שהמולדת הולכת בה?”

“מי אני, שאָעז לעשות כזאת? הלא את חיי אתן בעבורה!”

הסטודנט שזכה לתואר M.A., עקם את שפתיו בבת-צחוק ערמומית ואמר: “המוּתר לנו לשאול, מה אתה עושה, בעצם, בכדי לסייע למולדת?”

“אנכי הבאתי טְוִי-הודו, והצעתיו למכירה בשוקי אשר בסוקסאר, וכן שלחתי חבילות חבילות של טוי זה לשוקיהם של הַצָמִינדָרִים השכנים”.

“אולם אנחנו בקרנו בשוק, מהרג’ה”, קרא אותו הסטודנט, “ולא מצאנו קונה לטְוי זה”

“הרי זה לא באשמתי, ולא בעֶטיו של שוקי. אין אנו למֵדים מכאן אלא זו, שכל העם עוד איננו אתכם”.

“ולא זו בלבד”, המשיך רבי. “מכאן אנו למדים, כי לא הטלתם על עצמכם אלא תפקיד אחד, להקניט את זולתכם. דורשים אתם מאת סוחרים, שלא נמנו על חבורתכם, לקנות או וטי; מאת אורגים שלא נצטרפו אליכם – לאָרגו; וכל זה בכדי לכפות אותו אריג אחר כך על לקוחות, שגם הם לא נשבעו לדגלכם. הדרכים? צעקותיכם עם נגישות הצָמינדָרים. תוצאות הדבר: לכם הצדקה, ולהם – המחסור!”

“ואולי מוּתָּר לנו לשאול עוד, מה היה חלקך אתה במחסור?” הקשָה לשאול אחד מתלמידי-המדעים.

“רצונך לדעת, לא כן?” השיב רבי. “ניחיל עצמו מוכרח לקנות אריג-הודו זה; היה עליו לפתוח בית-ספר לאריגה, שבו יארגוהו; ואם נשפוט לפי עסקיו המזהירים בעבר, יעלה לו אריג זה במחיר בגדי מלכות; ולבסוף, יצלח אולי לוילאות בטרקלינו, אף על פי שבגלל קלישותם לא יוכלו לשַמש לו מסך ראוי לשמו. אם באחד הימים יהיו לכם הנדרים לזרא, תרימו אתם את קולכם ביתר צחוק לרשמם האמנותי של הוילאות הללו. ואם יבוא יום, וימָצא איש אשר יעריך את מלאכת-המחשבת השקועה בהם, יהיה זה בן-נכר”.

כל ימי חיי הייתי במחיצתו של רבי. אבל מעולם עוד לא ראיתיו נרגש כל כך. ניכר היה, שהמכאוב הצטבר בלבבו בחשאי משך ימים רבים, מתוך אהבתו הנעלה אלי, וסבלנותו הָרגילה נמתחה בסתר עד להתפקע.

“אתם זקנינו”, אמר תלמיד-הרפואה. “לא נאה לנו להרבות דברים אליכם. אולם הַגידו נא לנו לבסוף, האם מנוי וגמור אתכם לא לגרש תוצרת-חוץ משוּקכם?”

“לא אגרשנה”, אמרתי אני, “כי לא שֶלי היא”.

“כי מתוך כך תפסיד את מעותיך!” חִייך התלמיד, שזכה לתואר M.A.

“כי המפסיד יודע לשפוט נכוחה”, השיב רבי.

בקריאת בַּנדֶה מָטָרָם נפטרו לדרכם.

 

פרק ששי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

ח    🔗

לאחר ימים אחדים הביא רבי את פאנצ’ו אלי. נתברר, שהַצָמִינדָר שלו קנס אותו במאה רופיות ואיים עליו לנשלו מעל נחלתו.

“על מה ולמה?” חקרתי לדעת.

“מפני שנתפס במכירתם של אריגי-חוץ”, הגיד לי המגיד. “הוא התחנן לפני הָרִיש קוּנדוּ, הצמינדר, לתת לו למכור את הכמות הנמצאת בידו, שנקנתה בכסף לא לו, והבטיח באמונה, שלא יוסיף עוד להתעסק בכך; אולם הצמינדר אטם אזניו משמוע, ודרש לשרוף את הסחורה הזרה בו במקום, תיכף ומיד, כי אז יניח לו. כיון שבא פאנצ’ו לכלל יאוש, נפלטו מפיו דברי-מרירות: ‘אין הדבר לפי יכלתי! אתה איש עשיר; הלא תקננה ותשרפנה?’ לדברים אלה הסמיקו פניו של הָריש קוּנדוּ, ויקרא: ‘נבל זה יש ללמדו דרך-ארץ, הַלקוהו בסנדל!’ ככה נקנס פאנצ’ו העלוב, גם נתבַּזָה”.

“מה נעשה לאריג?”

“כל החבילה נשתלחה באש”.

“מי עוד היה שם?”

"המון אנשים. וכולם צעקו ואמרו בַּנדה מָטרם. גם סנדיפ היה שם. הוא הֵרים מלוא החופן אפר וקרא: “אחים! זאת היא מדורת-האש הראשונה, שהדליק כפַרכם – מערכת-קבורה, טקס אחרון לסחר-חוץ. האפר הזה קדוש הוא. משחו בו את בשרכם, אות לנדר שנדרתם למען סוַדשי”.

“פאנצ’ו” אמרתי, בפנותי אליו. “עליך לתבוע אותם לדין”.

“איש לא יעיד לטובתי”, אמר פאנצ’ו.

“איש לא יעיד? – סנדיף! סנדיפ!”

סנדיפ יצא מחדרו לקריאתי. “מה הענין?” שאל סנדיפ.

“האם לא תעיד על שריפת אריגיו של אדם זה?”

סנדיפ חִייך. “ודאי אעיד במשפט זה”, אמר אלי. “אולם אני אבוא מצד הסניגוריה”.

“מה כונתך לומר”, קראתי אליו, “שתבוא מצד זה או אחר? האם לא תעיד לדבר-אמת?”

“האם הדבר המתרחש הוא האמת היחידה?”

"אילו אמתות אחרות מצאת?,

“דברים, שגזירה עליהם להתרחש! האמת, שעלינו לבנות, תהא זקוקה לשקר וכזה עד הִבָּנוֹתה. אלה שסללו דרך לעצמם בעולם הזה, המה יצרו את האמת, ולא הלכו אחריה בעינים עצומות”.

"ועל כן – "

“ועל כן אעיד עדות זו, שאתם הואלתם לקרוא לה עדות-שקר, כמו שעשו כל אלה היוצרים קיסרויות, הבונים שיטות חברתיות, המיסדים הסתדרויות דתיות. אלה הבאים למשול, אינם נרתעים מפני השק; כבלי-האמת נשמרו לאלה, המוכנים לנפול תחת כובד משאן. האם לא קראת את קורות-הדורות? האם לא ידעת, שבקלחות העצומות, בהן תרתחנה השתלשלויות מדיניות כבירות, השקר והכזב הם הסממנים העיקריים?”

"ודאי הולך ומתהוה עירוב-תבשילין מדיני בקנה-מדה רחב, אולם – "

“אח, יודע אני! מובן, שידך לא תאחז בכף-המבשלים מעולם. טוב לך להיות אחד מאלה, המגרגרים את התבשיל, שהוכן בידי אחרים. הם יקרעו את בנגאל לקרעים ויאמרו כי אך היטב ייטיבו עמָנו. הם ינעלו את שערי החנוך ויתאמרו להרים את ערכו. ואתם תוסיפו להיות תמיד ילדים מנומסים, מתמוגגים בדמע. אולם אנחנו, הרשעים, שומה עלינו להשתדל ולהקים מבצרי-הגנה על יסוד השקר”.

“ויכוח בענינים אלה מיעוטו יפה, ניחיל”, התערב רבי בשיחה. “לבבות אלה, שנעדרה האמת מתוכם, איך יבינו שאין לאדם מטרה נעלה מאשר לחשוף את אור-האמת הגנוז, – ולא לצבור ערכי חומר חיצוניים?”

סנדיפ צחק. “לאדוני הצדקה!” אמר. “נאום ראוי למלמד-תינוקות בהחלט. מעֵין זה הייתי קורא בספרים. אולם בעולם הממשי נמצאתי למד שאין כל עיקרו של אדם, אלא לצבור חומר חיצוני. אלה שהם מומחים לאמנות זו, משמיעים את השקרים המופרזים ביותר בעסקיהם, מזייפים את החשבונות בפנקסיהם המדיניים, מוציאים את עתוניהם, טעוני שקרים, יום-יום, ומשגרים מטיפים למדינות-הים להפיץ כזבים, בדומֶה לזבובים נושאי מגפה ומות. אני הצעיר באלפי תלמידיהם של אלה אנשי-השם. כשנמניתי על מפלגת הקונגרס, לא הייתי מהסס מעולם למהול עשרה אחוזים של אמת בתשעים אחוז של השקר. וכעת, לאחר שיצאתי את המפלגה, עוד לא שכחתי את העיקר, שאין האמת מטרתו של אדם, אלא ההצלחה”.

“הצלחה אמתית”, תקן רבי.

“אולי”, השיב סנדיפ. “אולם פרי ההצלחה האמתית אינו בָּשֵל אלא מתוך טפול בשדה-השקר, לאחר חרישת הקרקע ושידודה. אמת מארץ תצמח, כשמיר וכשית, ורק התולעים יאכלו מפריה!” והוא יצא ברעש מן החדר.

רבי נשא את עיניו אלי, חִייך ואמר: “היודע אתה, ניחיל, כסבור אני שסנדיפ אינו חסר את הרגש הדתי, – הדת שלו היא הצד השני של מטבע האמת, בדומה ליָרח האפל, שֶׁיָרֵח הוא, ואף על פי שאזל אורו בטעות לצד אחר”.

“משום כך”, הסכמתי לדבריו, “הגיתי לו חבה תמיד, אם כי לא היינו מעולם בדעה אחת. אין אני יכול לדבר בו סרה אפילו כעת; אף על פי שהכאיב לי במאוד ועלול הוא להכאיב לי עוד”.

“התחלתי להבין זאת”, אמר רבי. “תָּמֵהַּ הייתי זמן רב, כיצד אתה יכול לסבול אותו. לפרקים הייתי חושד אותך אפילו בחלישות-הדעת. כעת רואה אני, שאם אמנם אין אתם נחרזים זה בזה, הרי הריתמוס שלכם אחד הוא”.

“רצה הגורל לכתוב ‘גן-העדן האבוד’ בחרוזים לבנים במקרה דנן, ואין לי איפוא צורך בחריזת ידיד!” העירותי, בכדי להשלים את הרעיון.

“אך מה נעשה בדבר פאנצ’ו?” המשיך רבי.

“אמרת, שיש בדעתו של הָרִיש קוּנדוּ לנשלו מנחלת אבותיו. נניח, שאקנה את הנחלה, והוא יהיה אריסי?”

“והקנס?”

"כיצד יוכל הַצָמינדָר לגבותו מאריסי?

“חבילת-האריג השרופה?”

אני אקנה לו חבילה חדשה. רוצה הייתי לראות, מי יעז להפריע אריס שלי מלהתעסק במשלח-ידו!"

“חוששני, אדוני”, העיר פאנצ’ו ביגון, “כי בעוד שאתם, אנשי השם, קושרים מלחמה זה בזה, יתכנסו מסביבכם השוטרים והשופטים להתבונן במחזה-השעשועים, וההמון ימחא כף, ואולם בסופו של דבר מי יהרג, אם לא אני המסכֵּן?”

“מדוע, מי יכול לנגוע בך לרעה?”

“הם ישרפו את ביתי, אדוני, על הפעוטות ועל המטלטלים!”

“ניחא, אני אדאג לילדיך”, אמר רבי. “יכול אתה לעסוק במשלַח ידך כרצונך. הם לא יגעו בך”.

בו ביום קניתי את נחלתו של פאנצ’ו כדת וכדין. מאז התחיל סדר-פגעים.

פאנצ’ו ירש נחלת סבא שלו, הואיל ולא נשארו בחיים יורשים זולתו. הדבר היה מן המפורסמות. ואולם בפרק-זמן זה הופיעה איזו דודה במקום, עם תיבותיה וחבילותיה, מחרוזת אלמוגיה ובתה האלמנה. היא קנתה לה ישיבה בבית פאנצ’ו ותבעה את חלקה בכל אשר לו.

פאנצ’ו היה כהלום רעם. “דודתי מתה זה כבר”, מיחה פאנצ’ו בפניה.

כאן באה התשובה, שהוא מתכוין לאשת-דודו הראשונה, ואולם הדוד לא המתין הרבה ולקח לו אשה שניה.

אולם דודי נפטר לפני מותה של הדודה" קרא פאנצ’ו, ותמהונו הלך וגדל. “אימתי היה ביכלתו לשאת לו אשה שניה?”

דבר זה לא הוכחש. אולם לפאנצ’ו הזכירו, שמעולם לא נאמר, כי האשה השניה באה אחרי מותה של הראשונה, אלא שדודו נשא אותה בחיי הראשונה. מתוך שלא נראה בעיניה לדור עם צרתה בכפיפה אחת, נשארה בבית-אביה עד מות בעלה, אז התחילה לנהוג מנהג חסידות ופָרשה לבְרינדַבָּן עיר-הקודש, ומשם היא באה כעת. עובדות אלו ידועות היו, בכל פרטיהן, לפקידיו של הָריש קוּנדוּ, וכן לאחדים מאריסיו. ולדרישתו התקיפה של הצמינדר יכולים להופיע אפילו אחדים מאלה שנקראו למשתה-הכלולות בשעתו!.

ט    🔗

יום אחד, לאחר הצהרים, כשהייתי עסוק, במקרה עד מאוד, הוגד לי בלשכתי, שבימָלה קראה לי. אני נדהמתי.

“מי, אמרת, קרא לי?” שאלתי את השליח.

“אמא ראני”.

בָּרה ראני?"

לא, אדוני, אמא צ’וטה ראני"

צוטה ראני! נדמֹה נדמָה לי, שזה מאה שנים לא נקראתי אליה. עזבתי את כל המחכים בלשכתי, ומהרתי אל החדרים שבִּפנים. כשנכנסתי לתוך חדרנו, נדהמתי שוב בראותי את בימלה, והנה היא מקושטה. בלי ספק. בחדר העזוב, שהתחיל לעשות בזמן האחרון רושם של היסח-השעת, ניכר היום משהו מסדריו הנושנים. עמדתי דומם והבטתי בשאלה אל בימלה.

פניה הסמיקו כמעט, ואצבעות ידה הימנית שהקו שעה קלה באצדעות שעל זרועה השמאלית. פתאום הפסיקה את השתיקה. “שמע נא! האם נאה הדבר, שבכל שוקי בֶּנגאל יהיה שוקנו האחד, המרשה לסחור בתוצרת-חוץ?”

“מה הוא איפוא הדבר הנָאֶה לעשותו?” שאלתי אני.

“צַוֵה להוציאה מכאן!”

“אולם הסחורה אינה שלי”.

“אבל השוק שלך הוא!”

“אלה העושים בו מקח-וממכר, להם הוא ביֶתֶר-זכות”.

“יעשו איפוא מקח-וממכר בתוצרת הודו”

“דבר לא ישמחני יותר מזה. אולם נניח, שלא יצייתו?”

“שטויות! כיצד יעיזו להתחצף כל כך? האם לא אתה…”

“אני עסוק מאוד היום, ואין לי פנאי להביא את הויכוח לידי גמר. ואולם אין רצוני להנהיג משטר-עריצים”.

“אין עריצות זו באה להרבות נכסים לעצמך, אלא לשם המולדת”.

“עריצות לשם המולדת, פירושה: להתעמר במולדת. אולם חוששני, שדבר זה לא תביני לעולם”. בדברים אלה נפטרתי מאתה.

לפתע פתאום נצנץ העולם לעיני בבהירות-מִשְׁנֶה. כאילו הרגשתי בדמי, שסרה המועקה העַפְרורית מעל פני האדמה, ותפקידה היום-יומי, לתת חייים לכל חי, לא עוד נדמה בעיניה כעוֹל, כי קל מעופה דרך המרחביה ביתר-עָצמה ויתר-עוז, כשהיא מונה וחורזת את פניני יָמיה ולילותיה. עבודה רבה שאין סוף לה, ועם זה הרי כאן מרץ לאין-שיעור של חירות! איש לא יעמוד לשטן בדרכה, הוי, אין כוח בעולם שיעמוד כנגדה! נחשול של ששון זנק מעמקי הויתי אל כל, להרעיש את שבעת הרקיעים.

אחרי כן שאלתי עצמי שוב ושוב לפירושה של התרגשות זו שתקפתני. בתחילה לא מצאתי כל תשובה נבונה. אחר כך נתברר לי, שהמוסרות, בהן התחבטה נפשי יומם ולילה, נִתָּקו. לתמהוני הרב נתגלה לי, שכל הערפלים נגוזו ממוחי. מעכשיו יכולתי לראות כל דבר הנוגע לבימלה כאילו הוא מצטייר בבהירות בולטת על סרט הצלמוניה. ניכר היה, שהִדרה בלבושה יותר, בכדי לכפוֹת את רצוני עלי. עד אותה השעה לא הבדלתי מעולם בין בימלה ללבושה. אולם היום עשתה תסרקתה האנגלית המשוכללת רושם של קישוט גרידא. מה שהוקרתי בה קודם מכל יקר, בתוך מעטה-המסתורין של אישיותה, הוּצא עכשיו למכירה בזול הזול.

בצאתי מכלוב שבור זה, המתקרא קיטון, לאור השמש המופז בחוץ, קדמה את פני שדרת הבוֹהִניות לארכו של משעול-החצץ שלפני מרפסתי, ודומה היה שנסכה אודם ורוֹד על פני השמים. להקת זרזירים צפצפה תחת העצים בקולי-קולות. במרחק-מה עמדה עגלה ריקה, חרטומה למטה ואחוריה למעלה, אחד משוָריה משולחי-הרסן מלחך את העשב, השני נח על הדשא ועיניו נעצמות מרוב תענוג, ועורב עומד על גבו ומנקר שרצים מגופו.

נדמה לי, כי קרבתי לדפיקות לבבה של האדמה הגדולה, כשהיא נגלית בכל פשטות חייה היום-יומים. נשימתה החמה עבָרַתני עם ריחם של ציצי הבוהיניה. והימנון מתוק לאין-שיעור כאילו פרץ ועלה מעולם זה, בו חי אני, בן-חורין, בקרב בני-חורין בכל.

אנו, הגברים, הננו כאבירים, הנודדים לבקש את החירות, זו משאת נפשנו בטהרתה ותומה. ומי שמתקינה לנו את הדגל למסעינו אלה, היא אשת-בריתנו האמתית. חייבים אנו לקרוע את המסוה מעל פניה של זו הטוֹוה לנו רשתות-קסמים בבית, ולהכירה כמו שהיא. חייבים אנו להזהר מלהלביש אותה רשפי געגועינו אנו ודמיונותינו אנו, עד שיעלה בידה להטות אותנו מדרכנו הנכונה.

היום אני מרגיש, שסוף נצחוני לבוא. עתה באתי בשער הפַּשטות; עתה דייני לראות דברים כהויתם. אני עצמי זכיתי ואהיה לבן-חורין; הבה אתן גם לאחרים להיות בני-חורין. בעבודתי אמצא את הגאולה והפדות.

יודע אני, שלא אחת ושתים כָּאֹב יכאב לבי, אולם מעתה אבין למכאובו בכל אמתו, ואוכל להסיח דעתי ממנו. מעתה יודע אני, שהוא נוגע רק לי, ובמה נחשב הוא סוף סוף? סבל האנושיות כולה יכתיר לראשי.

הצילי אותו, האמת! אל נא עוד תתני לי לחמוד גן-עדן מזויף בתעתועי-חושים. אם נגזר עלי²⁷ ללכת בגפי, תני לי, לכל הפחות, לצעוד במסילתך. צָלצלי-האמת יוליכוני לקראת הנצחון.

 

סִפּוּרוֹ שֶל סַנְדִיפּ    🔗

ז    🔗

בימלה שלחה לקרוא לי באותו היום, אולם במשך שעה קלה לא יכלה להוציא הגה מפיה; עיניה היו מלאות דמע. אני הבינותי תיכף, שניחיל השיב את פניה ריקם. כה גאה היתה בבטחונה, שתנצח, – ואולם לי לא היה בטחון זה מעולם. מַכּירה האשה את הגבר במקום חולשתו, ואולם חסרת-אונים היא לרדת לעמקו במקום תקיפותו. הגבר הרי הוא, בעצם, חידה לאשה באותה מדה, שהאשה היא חידה לגבר. אלמלא כן, לא היתה הפרדת-המינים אלא בזבוז מִרצה של הטבע.

הוי, הגאוה, הגאוה! היא לא נצטערה על הדבר הנחוץ שלא יצא לפועל, אלא על תחנוניה, שעלו לה בהתאמצות מרובה כל כך, והושבו ריקם. מה רבו הגונים והתנועות, הרמזים והאונאות, המתלקטים מסביב ל“אני” זה ו“שלי” זה באשה. הרי זה סוד היופי שֶׁבָּהּ: אתה מוצא בה עצמיות הרבה יותר משיש בגבר. ביצירתו של אדם היה הבורא, כביכול, בבחינת רב, שצקלונו מלא דִברות ומצוות כרמון; אולם כשהגיע ליצירתה של חוה, התפטר מן הרַבָּנות ויהי לאמן אין כל, זולת מכחולו ושוֹפַר-צבעיו.

בימלה עמדה בדומיה, מסמיקה ודומעת בשברון גאותה, דומה לעננת-סער טעונת גשם והרת-ברקים, המאפילה על האופק, ונראתה לי נחמדה כל כך, עד שלא יכולתי לעצור ברוחי, נגשתי ישר אליה ותפסתי את ידה. היד רעדה, אבל היא לא שמטה אותה. “דבוֹרה”, אמרתי, “שנינו שותפים לדבר אחד, כי מטרה אחת לפנינו. הבה נשב יחד ונעיין בדבר”.

הולכתי אותה אל אחד הכסאות, מבלי שתתנגד לכך. אולם מוזר הדבר! דוקא ברגע זה נתקלה פחזותי במעצור בלתי צפוי – ממש כזרם הפַדְמָא הכביר: ברעש-געש ירוץ ארחו, ופתאום יט הצדה בשל אבן-נגף קטנטונת מתחת לפני המים. בשעה שלחצתי את ידה של בימלה, פצחו עֲצָבַי רנה, כמיתרים המתוחים הללו. אולם הסימפוניה נפסקה בתנועתה הראשונה.

מה עמד למכשול בדרכי? לא אוכל לציין כל דבר מיוחד; היה זה תסביך של המון דברים, – מהם אף לא אחד מסוים, אלא אותה הרגשה סתומה של נעילת-שער. בין כך ובין כך, דבר אחד נתברר לי, כי לא אוכל להשבע ולאמור מה הנני באמת. נפשי היא בבחינת מסתורין לי לעצמי. על כן כה נמשכתי אחרי נפשי! אם יבוא יום, בו אכיר את כל סוד עצמותי, אז אשליך אותו ממני והלאה, - וזכיתי לאושר-נצחים.

כשישבה בימלה על הכסא חורו פניה כאפר. ודאי עמדה גם היא על טיב המשבר, שבא והלך, מבלי שניזוקה. כוכב-השביט חלף-עבר על פניה, אולם מגע השביט הבוער הלמה. בכדי להרגיע את רוחה, אמרתי: “אין דרך בלי מכשולים. הבה נסלק אותם מדרכנו ולא נתיאש. הלא בין טוב לנו מזה, המלכה?”

בימלה השתעלה שיעול קל ותמלמל רק מלה אחת: “כן”.

“הבה נערוך את תכנית פעולתנו”, המשכתי והוצאתי מכיסי פסת נייר ועפרון.

התחלתי לערוך את העובדים, שנצטרפו אלינו מקאלקוטה, ולמנות את תפקידו של כל אחד ואחד. בימלה הפסיקה אותי באמצע ואמרה מתוך ליאות: “חדל כעת; אני אפָּגש אתך שוב הערב”, ובזה נמלטה מן החדר. ברור היה הדבר, שבמצבה זה איננה יכולה לפעול כלום. טובה לה הבדידות לשעה – אולי תשכב על מטתה, תתיפח מעט, ורָוַח לה!

שכרוני גָבר בצאתה, כענן הזה, שגוָניו מעמיקים והולכים עם שקיעת-החמה. היתה לי הרגשה ששעת-השעות הגיעה ואני נתתי לה לעבור ממני והלאה. מי כמוני בפחדנים! ודאי תֵעֲבָה אותי בצאתה על רפיוני – ולה הצדקה!

בעוד כל המחשבות האלה צוללות באזני, נכנס אחד העבדים והודיע על בואו של אַמוּלִיאָה, אחד מבחורינו. היה ברצוני לשלחו לפי שעה, אולם הוא הופיע בחדר, לפני שהספקתי להחליט בדבר. אז פתחנו בשיחה על ההתנגשויות, שהתפרצו במקומות שונים, בשל אריג וסוכר ומלח; ולא עברה שעה ארוכה עד שנתבהר האויר מכל אדי שכרון. היה הדבר דומה עלי כאילו הקיצותי מחלום-לילה. קפצתי על רגלי, מוכן ומזומן למלחמה, – בַּנְדֶה מָטָרָם!.

שונות היו הידיעות מן המקומות השונים. רוב הסוחרים במחוזו של של הָרִיש קוּנדוּ עברו אל מחננו. רבים מפקידיו של ניחיל גם הם היו נוטים לצגנו ומסייעים בידנו, בחשאי. החנוָנים במַרוָרִיא הציעו לשלם קנס, אם רק ירשו להם למכור את הכמויות הנמצאות בידם מכבר. רק אילו סוחרים מושלמיים סרבו עדיין.

אחד מאלה נשא הביתה אילו מטפחות מתוצרת גרמניה, לצרכי בני-ביתו. המטפחות הוחרמו ונשרפו בידי אחד מנערי הכפר שלנו. דבר זה גרם לנו הרבה דאגה וטורח. אנו הצענו לקנות לו מטפחות-צמר הודיות תמורתן. אולם היכן יש להשיג סחורות-צמר הודיות בזול? הרי לא יכולנו לפנק אותו במטפחות-קַשְמִיר! הוא בא בקובלנא לפני ניחיל, שיעץ לו ללכת לערכאות. מובן, שאנשי ניחיל השתדלו בדבר, לבטל את המשפט, כיון שגם סוכנו המשפטי היה ממצדדינו.

הנה השאלה: אם יהיה עלינו מדי פעם בפעם, להמיר אריגי-חוץ שרופים באריגי הודו, ועוד לזאת, גם לעמוד לדין, – מנַין ימָצא הכסף לכל אלה? ומענין הדבר, שהשמָדת הסחורות מתוצרת חוץ מגדילה את הדרישה להן, וכן גם את רוָחיו של הסוחר הזה, – הרי זה מעלה על הלב את מקרהו של החנוני המאושר, שֶחָמַד הנַבּוֹבּ²⁸ את נברשותיו לשברן, מתוך חבה יתרה לצלצולה של זכוכית נשברת.

ושאלה שניה – מכיון שסחורות-צמר הודיות זולות וססגוניות אינן בנמצא, הצריכים אנו להחמיר בהחרמת פְלָנֶל ומרינו תוצרת-חוץ, או להקל בהם, בתור יוצא מן הכלל?

“שמע נא!” אמרתי לבסוף בתשובה לשאלה הראשונה, “אין אנו יכולים להתמיד בהענקת מתנות מתוצרת הודו לאלה, שהוחרמו קניותיהם מתוצרת-חוץ. הם ראוים לעונש, ולא אנחנו. אם הם תובעים אותנו לדין, עלינו להשיב בשרפת גרנותיהם! – למה חָרַדת, אמוליאה? לא הסיכויים להדלקה גדולה הם שהרהיבוני! עליך לזכור, שאנו עומדים בקשרי מלחמה. אם נפלה עליך אימת-הצער, שאתה עתיד לגרום לזולתך, לך והתעסק במעשי-אהָבים, כי לא תצלח לעבודה זו לעולם!”

את השאלה השניה פתרתי בהחלטה, שאין להרשות כל פשרה בסחורות-חוץ, ויהי מה. בימים הטובים הקדומים, כשלא נודעו עדיין מטפחות-חוץ ססגוניות אלו, היו אכרינו מסתפקים על נקלה במטפחות פשוטות של כותנה – עליהם ללמוד, להסתפק בהן שוב. אולי אינן מבריקות בשלל-צבעים כתוצרת-חוץ, ואולם אין שעה זו מוכשרת לדקדוקי צבע ומראה.

עלה בידינו להשפיע על רוב הסַפָּנים, שיסרבו לטעון סחורות-חוץ, ואולם מִירְגָ’ן, קברניטם עמד עדיין במרדו.

“האם אין ביכלתכם להטביע את סירתו?” שאלתי את מנהל הענינים שלנו במקום.

“אין דבר קל מזה, אדוני”, השיבני. “אולם מה אעשה אחר כך, אם תוטל האחריות עלי?”

סירתו של מירג’ן נקשרה אל החוף, לאחר שנשלח מטעָנה אל השוק. איש לא שמר עליה, הואיל והמנהל סִדֵּר חינגא והילולא, והזמין אליה את כל הסַפנים. עם שקיעת החמה נתמלאה הסירה דומן ואשפה, ולאחר שנִקַב בה חור, נשתלחה מן החוף, וטבעה באמצע הנהר.

מירג’ן הבין את הענין לאשורו. הוא בא אלי, שבור ורצוץ, לבקש רחמים. “חטאתי, אדוני” – פָּתח.

“מה לִמֵד אותך בינה לפתע פתאום?” אמרתי בלעג.

הוא לא נתן תשובה ברורה. “הסירה עלתה באלפַּים רופי”, אמר אלי. “רואה אני כעת את המשגה שעשיתי, ואם תסלחו לי רק הפעם, שוב לא…” והוא נפל אפים ארצה לפני.

בקשתי מאתו לבוא כעבור עשרה ימים. אילו רק היה ביכלתנו לשלם לו אלפַּים רופי, היה זה נמכר לנו בלב ונפש. אדם מסוג זה דוקא יכול לעשות בשבילנו הרבה מאור, אם יעבור לצדנו. אכן, לעולם לא נוכל להתקדם בלא כסף לרוב.

תיכף לכשנכנסה בימלה לטרקלין בערב, אמרתי, בקומי לקבל את פניה: “המלכה! כל ההכנות נגמרו, הנצחון קרוב לבוא, אולם דרוש לנו כסף”.

“כסף? כמה כסף?”

“לא כל כך הרבה, אולם עלינוו להשיגו ויהי מה!”

“אבל כמה?”

“אילו חמשים אלף רופי יספיקו לפי שעה”.

בימלה חרדה לשמע הסכום, אולם נִסְתה להסתיר את חרדתה. כיצד תוכל להודות שוב בכשלונה?

“המלכה!” אמרתי אליה, “אַת היחידה יכולה להפוך את הנמנע לאפשרי. אליבא דאמת, כבר עשית זאת. הוי, לו יכולתי להראות לך את גודל פעלך, – כי אז ידוֹע ידעת. אולם לא זו השעה לכך. כעת דרוש לנו כסף!”

“אתם תקבלוהו”, ענתה לי.

ברור היה לי, שהעלתה בדעתה למכור את תכשיטיה. על כן אמרתי: “את תכשיטיך יש לשמור כקרן-מלואים. אין אתנו יודע, מתי ידָרֵשו”. ואחר כך, בעוד שבימלה לוטשת אלי עינים נבובות בדממה, המשכתי: “כסף זה צריך שיבוא מקופַּת בעלך”.

בימלה נרתעה עוד יותר לאחוריה. לאחר שתיקה ממושכה אמרה: “אולם כיצד אקח את ממונו?”

“האף אין ממונו כממונך?”

“אח, לא!” אמרה, וגאוָתה הפצועה כאבה מחדש.

“אם לא”, קראתי אני, “גם לא כספו הוא, כי אם כסף מולדתו, אשר גזל ממנה בשעת דחקה!”

“אולם כיצד אקחנו?” חזרה ואמרה.

“עליך החובה לעשות, ועָשׂה תעשי. את היודעת, כיצד. עליך להשיג את הכסף בשביל בעָליו החוקיים. בַּנדֶה מָטָרָם! אלה הן מלות-הקדם, שתפתחנה את ארון-הברזל שלו, תגדענה את בריחי בית-אוצרו, גם תביישנה את האוטמים אזניהם משמוע אליהן. אמרי בַּנדֶה מָטָרָם!, דבורה!”

"בַּנדֶה מָטָרָם!"

 

פרק שביעי: סִפּוּרוֹ שֶׁל סַנְדִיפּ    🔗

ח    🔗

אנו הגברים, אנו המלכים, אלינו מס ינשא. מאז באנו על פני האדמה, היתה היא לנו למשיסה; וכל אשר הוספנו לתבוע, כן הוסיפה להכָנע. מימי קדם אנו, הגברים, בוצרים את פרי העץ, כורתים את גזעי האילנות, חופרים בקרקע, שוחטים את החיה, העוף והדגה. ממצולות-ים, מתחתיות-אדמה, ממלתעות מות עצמו בוזזים היינו בלי הרף, – לבית-האוצר לטבע, לחדרי-חדריה הנסתרים חָדרנו, גנזיה חשפנו, לא חמלנו.

אדמה זו הנָאָתה האחת למלא את תביעותיהם של הגברים. הקרבנות לאין שיעור, שהקריבה להם, הם אשר הִפרו אותה גופא, עִדנו והשלימו אותה. אלמלא כן היתה אובדת בישימון ללא דעת עצמה, דלתות לבבה נעולות, יהלומיה ופניניה נמקים בחשכת-עולם.

כן עוררנו אנחנו, הגברים, בתוקף תביעותינו מאת הנשים, את כל הכוחות הנרדמים בקִרבן. אגב התמסרות שלמה לידינו היו מרקיעות ועולות לשיא גבהן האמתי. כי נאלצו להביא את כל יהלומי-אשרן עם פניני-יגוֹנן אל אוצר המלכות שלנו, על כן מצאו את עשרן האמתי. ככה יוצא, שהגבר המקבל הוא, בעצם, הנותן: האשה הנותנת היא, בעצם הזוֹכָה.

אכן, הדרישה שהצגתי עתה לבימלה, גדולה היא וקשה באמת! בראשונה הייתי מהסס; שֶׁכֵּן זה דרכו של אדם לפסוח תמיד על שתי הסעִפִּים עד אין מוצָא. נדמה לי, שהטלתי עליה תפקיד קשה מדי. בתחילה אמר לי לבי לקרוא לה בחזָרה ולהגיד לה, שמוטב לי להשאירה מחוץ לכל הסבך הזה ולא להמיט עליה אסון. שכחתי אותה שעה את תפקידו המתקיף של הגבר, להַפרות את הויתה של האשה, בהרתיחו את מצולות-אדישותה, להביא ברכה על ראש העולם כולו, בהרעישו את תהום-הסֵבל העמוקה! על כן כה חזקות ידי הגבר, לחיצתו כה עזה.

בימלה היתה עורגת לזה בכל לבה, שאני, סנדיפ, אדרוש מאתה קרבן יקר, שאַעלה אותה לגרדום. בלעדי זה, איך תאושר? האם לא היתה מצפה להזדמנות כל אותן שנות שממון, לבכות את כאב-לבבה. כי היתה לא לזרא חדגוניות אָשרה השוקט? על כן, רק ראתה אותי בראשונה, ואפקי-לבבה התקדרו עבים גשומות, מבָשרות ימי-מצוקה. אם ארחמנה ואוציאנה מכוּר העוני, לשם מה, איפוא, נולדתי גבר בעולם?

אליבא דאמת, לא הייתי מהסס, אלמלא היתה דרישתי, במקרה, לכסף. יש בכך מטַעמה של פשיטת-יד קבצנית. כי לגבר הממון, ולא לאשה. על כן ראיתי הכרח לעצמי לנקוב סכום גדול. לקיחת אלף או שנַים יש בה מן הגנבה. חמשים אלף יש בהם מן הרַחבות של עלילות-שודדים בימי-הבינים.

הוי, אליבא דאמת, אני הגבר ראוי לעושר. כמה ממאוַיַי עמדו, שוב ושוב, בחצי הדרך, מחוסר ממון, גרידא. דבר זה אינו נאה לי! אילו רק הרשיע גורלי, יכול הייתי לסלוח לו, – אולם חוסר-טעמו אין לו כַּפּרה. אין זה קושי בלבד שאדם כמוני אינו יודע במה ישלם שכר דירה, או שהוא צריך לדקדק במנין מעותיו בשעה שהוא קונה כרטיס המחלקה השניה ברכבת, – הרי זו גסות!

ברור כמו כן, שנחלת אבותיו של ניחיל למותר היא לו. לו דוקא נאה עניות. ברצון היה מושך בעול הבינוניות העלובה, עם רבו היקר יחדו.

מה טוב היה, אילו ניתנה לי, פעם אחת בחיי, הזדמנות זו לפזר חמשים אלף רופי לטובת מולדתי ולהנאת עצמי. נַבּוֹבּ אני מלידה, ויקַר-חלומותי הוא לנפטר מאותה איצטלה של עניות, ולו יהי ליום אחד, ולראות את עצמי בדמותי הַכֵּנָה.

ואולם חששות קשים יש לי, שמא לא תוכל בימלה להגיע עד חמשים האלף לעולם, וודאי רק אלף או שנים יבואו לידינו, ממש. יהי כן. איזהו חכם? המסתפק בחצי הפת, או בפרוסה כל שהיא, ובלבד שיבוא אוכל אל פיו.

עלי לחזור לרשמי האישיים אחר כך. מודיעים לי, שאני נדרש תיכף ומיד. מה-שהוא לא כשורה…

כנראה גלתה המשטרה את עקבות האיש, שהטביע בפקודתנו את סירתו של מירג’ן. בעל-עבירה זקן הוא. הם מחפשים אותו, אולם בעל-נסיון שכמותו ודאי לא יגלה סוד. ואף על פי כן, אשרי המפחד תמיד. ניחיל מתעקש הפעם, ואפשר שהמנהל שלו לא יוכל להסב את פני הדברים כרצונו הוא.

“אם אכשל בענין זה, אדוני”, אמר המנהל, כשראיתי אותו, “אהיה אנוס להכניס אותך בעסק”.

“במה תוכל להוכיח, שיש לי יד בקנוניה זו?” שאלתי אני.

“יש לי אגרת מאתך, וכמה אגרות של אַמוּליאה בבו”.

לא עלה על דעתי, שהאגרת עם הכתובת “תכוף” על גבֶּיה, שנחפזתי להשיב עליה בכתב, נדרשה באופן תכוף כל כך, רק לשם מטרה זו! נמצאתי לָמֵד כמה וכמה דברים.

כעת יש לשחד את המשטרה ולשלם למירג’ן, בעל הסירה, דמי לא-יחרץ. מתברר כמו כן, שחלק גדול ממחיר עלילתנו זו, שעוללנו לכבוד המולדת, ירד לתוך כיסי המנהל של ניחיל. אף על פי כן, עלי לעצום את עיני מראות זאת, לפי שעה, שֶׁכן הוא קורא בגרון בַּנדֶה מָטרם כמוני.

עבודה מסוג זה יש לעשות תמיד בכלים נקובים, שמתרוקנים כשם שמתמלאים. ומכיון שכולנו שומרים בעמקי לבנו אוצר כמוס של מוסר-השכל, מוכן הייתי להתקצף אל המנהל ולשפוך ביומני מבול של חרפות על בני-ארצי, שאין לסמוך עליהם. אולם אם יש אלהים, חייב אני להודות לשמו, שנתן בי דעה צלולה, לראות בבהירות כל דבר מפנים ומחוצה לי. יכול אני להונות אחרים, אך לעולם לא אונה את עצמי, על כן שככה חמתי כרגע.

כל אמת שהיא אינה טובה ואינה רעה, אלא בפשטות, אמת; וזה הוא המַדע. הברֵכה אינה אלא שארית המַים, שלא עלעָה האדמה. מתחת לשטח הפולחן של בַּנדֶה מָטרם, וכן בשאר הויות העולם, יש שכבה של טיט, ויש להביא בחשבון כוח קליטתה של זו.

קיצורו של דבר, יש לנו צורך בכסף, ויפה שעה אחת קודם. עלינו לקבל מכל אשר יעלה המזלג, כי אין לנו פנאי. יודע אני, שלפעמים תכופות בולע צורך השעה את חיי העולם; שחמשת אלפים הרופיות של היום עלולים לקטוף באִבָּם את חמשים האלף של מחר. אולם עלי לקבל את העונש באהבה. כמה פעמים הייתי מקניט את ניחיל ואומר, שההולכים דרכם בזהירות, עקב בצד אגודל, לא ידעו לעולם קרבן מה הוא? אנחנו התאותָנים, עלינו להקריב את תאותנו על כל צעד ושעל!

מכל אבות-חטאים לאדם, ניתנה התשוקה לגברים, אשר גברים הם – אולם הדימיון, אשר רק לפחדנים הוא, עומד להם לשטן בדרך. כי הדמיון עוטף אותם במעטה עבר ועתיד, אולם בכור-שטן הוא, לבלבל עליהם את ההוֹוֶה. אלֶה העושים תמיד אזנם כאפרכסת להקשיב לקול המרחקים, ואוטמים אזנם מן המתרחש בקרבתם, למי הם דומים? לסָקוּנְטָלָה ²⁹, השקועה ראשה ורובה בזכרונות על בחיר-לבבה. בוא יבוא אורח לא צפוי, ואתו תבוא הקללה, הגוזלת מהם ראש מאוייהם.

זה לא כבר לחצתי את ידה של בימלה, ומגעי זה מזעזע עדיין את לבה, כשם שהֵדָיו צוללים בנפשי. רטט זה אין להמית בחזָרות יתרות, שֶׁכֵּן יֵרד אז ממעלת נגינה למדרגת טענה פשוטה. לפי שעה, אין בלבה מקום לשאלת “מדוע?”. בימלה היא אחת מאותן הבריות, שאי-אפשר להן בלא דמיונות, הילכך אין לי לגזול ממנה את מנָתה המלאה בדמיונות אלה.

באשר לי, הריני טרוד כל כך בענינים אחרים, שעלי להסתפק, לפי שעה, בקצף על פני היין שבגביע-התאוה. הוי גבר חומד! הַבְלֵג על תשוקתך, ואַמן ידך על נֵבֶל ההזיות, עד שיעלו בידך גַוני-גוָנים עדינין לרמזי-סוד. עוד לא הגיעה השעה להריק את הגביע עד תומו.

ט    🔗

עבודתנו מתקדמת. אולם, אף על פי שגרוננו נחר מתוך הכרזה בלתי פוסקת שהמושלמים הם אחינו, התחלנו להבין, שלעולם לא יעלה בידנו לקרבם אלינו בלב שלם. הילכך יש להשיב אותם עד דכא, ויבינו, שאנחנו אדוני הארץ. הם בועטים כעת, אולם יום אחד ירקדו כדובים הללו לנגינת חלילנו.

“אם יש אמת ברעיון של הודו המאוחדת”, מיחה ניחיל, “הרי המושלמים הם חלק בלתי נפרד ממנה”.

“צדקת”, אמרתי לו, “אולם צריכים אנו לדעת את מקומם ולהחזיק אותם שם, שאלמלא כן, עתידים הם לגרום לסכסוכים מתמידים”.

“אתה רוצה איפוא להמציא סכסוכים, בכדי למנוע סכסוכים?”

“אלא מה תציע אתה?”

“יש רק דרך אחת להמנע ממריבות, והיא ידועה לכל בר-בי-רב”, אמר ניחיל ברמיזה.

יודע אני ששיחתו של ניחיל, בדומה לספורי-מעשיות הכתובים בידי בני-טובים, מסתיימת תמיד במוסר-הַשְׂכֵּל. ומוזר הדבר, שעם כל בקיאותו בכללי המוסר, עדיין הוא מאמין בהם! בר-בי-רב, שאין לו תקנה. זכותו האחת היא לבביותו. הרע הוא, שאנשים מסוגו לא יודו אפילו בִּצְמִיתוּתוֹ של מות, אולם יתנו עיניהם תמיד בעולם הבא.

זה מזמן הייתי מטפח תכנית אחת, שאילו רק עלה בידי להגשימה, היתה משלחת אש במדינה כולה. אהבת-המולדת האמתית לא תתעורר בבני-ארצנו לעולם, אלא עם כן יחזו אמא-מולדת במו-עיניהם. עלינו לנַשאה לאלהות. חברַי הבינו את הענין תיכף ומיד. “הבה נמציא דמות מתאימה!” קראו חברי. “לא די שאתם תמציאוה”, הוכחתי אותם על פניהם. “יש לנו לקבל עלינו אחת הדמויות המצויות ולנַשאה כסמל המולדת, – הערצת-העם תהא זורמת אליה באפיקי הנימוסים העתיקים והנאמנים”

אולם אי אפשר לו לניחיל בלא ויכוחים אפילו בענין זה. לפני זמן-מה אמר אלי: “אין לנו להסתייע בדמיונות-כזב, לשם מפעל, שאנו מאמינים באמתותו”.

“מוחות פחותים במעלה יש להם צורך בדמיונות-כזב”, אמרתי לו, “ורוב באי עולם נמנים על סוג זה. על כן יוקמו פסלי-אלהות בכל ארץ וארץ, בכדי לשמור על דמיונותיו של העם, שֶכֵּן ידועה חולשתם היטב”.

“לא”, השיבני. “יש לנו צורך באלהים, בכדי לטאטא את תעתועי-הדמיון. אלוהות המקיימת אותם אלוהות-שקר היא”.

"ומה בכך? בשעת הדחק יש לקרוא אפילו לאֵלי-שקר, ובלבד שלא תקופח העבודה. לאסוננו, הרי יש בדמיונותינו חִיות רבה, אולם אין אנו יודעים לנצל אותם לצרכינו. הסתכל בברַהמינים. אף שאנו מעריצים אותם כבני-אלים, ומתאבקים בעפר רגליהם בלי הרף, הרי כוחם יוצא לבטלה.

תמיד ימָצאו אנשים לרוב, שחביבה עליהם ההתרפסות, שלא יעשו לך כל עבודה לעולם עד שירופשו בעפר רגליו של מאן-שהוא, אם ידבַּק הרפש בראשם ואם בגַבם! מה התועלת בברהמינים הללו, שקיימנו אותם במשך הדורות, – שנונים ומתוחים, – אם אין להשתמש בהם כדי השפעה על האספסוף הזה בשעת דחקנו?"

אולם לחנם תרבה דברים על ניחיל, הוא אינו תופס אותם כלל. יש לו דעה משוחדת כל כך לשִבחה של האמת – כאילו קיימת בעולמנו מציאות אובייקטיבית כזו! כמה פעמים נסיתי לבאר לו, שבמקום מציאותו האמתית של השקר שם נמצאת, בעצם, האמת. דבר זה הובן בארצנו בימים מקדם, וככה הרהיבו הקדמונים עוז בנפשם להכריז, שבשביל קטני-הבָנָה השקר הוא האמת. בשביל אלה המסוגלים להאמין, שארץ-מולדתם היא אלהות, תמלא דמותה את תפקיד האמת. הטבע והמסורת שלנו שוללות מאתנו את האפשרות לראות את ארצנו כמו שהיא, אולם בנקל נוכל להגיע לכלל אמונה בדמות שלה. אלה הרוצים לעשות עבודה ממשית, אין להם לזלזל בעובדה זו.

ניחיל התלהב. “אבד לכם כשרון ההליכה במסלול של כיבושי האמת”, קרא ניחיל, "על כן אתם עומדים ומצפים לנס מן השמים! על כן, כשהוחזרתם שנות-מאות אחורנית, בעבודתכם לשם המולדת, לא נותר לכם דבר לעשות, אלא לצור לה דמות-אלילית ולפשוט יד בתקוה לחסד-נדיבים.

“רצוננו לבַצע את הבלתי-אפשרי”, אמרתי אני, “הכרח הוא איפוא, שהמולדת תהיה לנו לאלהים”.

“הוה אומר, שאין בכם הרוח למעשה האפשרי”, השיב ניחיל. “אין עינים לכם לראות את אשר יֶשנו כבר; לראות אך דברים שהם למעלה מדרך הטבע”.

“שמע, ניחיל”, אמרתי לבסוף בחרי-אף. "הדברים שהִרצית כאן, טובים למדי כפרקי-מוסר. הרעיונות הללו היו דרושים בשעתם, כחלב לתינוקות, בדרגה ראשונה של התפתחות האנושיות, אולם מכיון שצמחו שִׁנַים לאדם, שוב אין צורך בהם. האם לא בעינינו נראה נצנים מבצבצים מכל עבר, ואנו מעולם לא חלמנו אפילו על זריעתם? מה הכוח, המצמיח אותם? הוה אומר, האלהות המתגלית, אלהות המולדת. חובתו של הדור הזה להמציא ברוח-הקודש דמות לאלהות הזאת. רוח-הקודש אינה מתוַכַּחת, היא יוצרת. אני רק נותן צורה למה שהמולדת רואה בדמיונה.

“אני אפיץ את השמועה ברבים, שהאֵלָה הואילה להֵרָאות אלי בחלום הלילה. אני אגיד לברהמינים, שהם נקראו לכַן לפניה, וכי ירידתם באה להם מפני שהזניחו את סדר-העבודה הראוי לה. אתה אומר שאהיה מפיח כזבים? לא, אומֵר אני, זאת היא האמת – יתר על כן, זו היא האמת, אשר זה מזמן חכתה המולדת לשמעה מפי. אם רק תנתן לי הזדמנות לשאת את דבָרי אליה, רָאֹה תראה את התוצאות הכבירות”.

“חושש אני”, אמר ניחיל, “ששנותי ספורות והתוצאות, שאתה מדבר עליהן, אינן תוצאות אחרונות. ותוצאות-תוצאותיהן אין לחזות מראש”.

“אין אני מבקש תוצאות”, אמרתי, “אלא מן היום למחר”.

“ואני מבקש תוצאות”, השיב ניחיל, “מן היום ועד העולם”.

ניחיל ודאי קבל אף הוא את חלקו במתנה הטובה ביותר של בֶּנגאל – בכוח הדמיון, אולם יָשרותו המוזרה העבירה אותו על דמיונו והמיתה בו כשרון זה, כמעט. הנה פולחן האֵלָה דוּרגָה, שהעלתה אותו בנגאל לגובה כזה. הלא זה הוא אחד ממפעליה הגדולים ביותר. יכול אני להשבע על כך, שדורגה היא אֵלה מדינית, ושִמשה לפנים סמל לשאקטי של אהבת-המולדת, בימים שבנגאל היתה נאנקת תחת עוּלם של המושלמים והתפללה לחופש. איזה גליל אחר בהודו הצליח למצוא בטוי בולט ומפליא כל כך למאוויו הכמוסים ביותר?

תשובתו של ניחיל הוכיחה, למעלה מכל ספק, שניטלה ממנו המתנה האלהית של כוח הדימיון. “בזמן שלטונם של המושלמים”, אמר ניחיל, “בקשו הַמָרָתָא³⁰ וְהַסִיךְ³¹ פרי ישוה להם בנשק, שזיינו בו את עצמם. הבנגאלי הסתפק בזה, שנתן נשק בידי אֵלָתו ומִלמל לחשים לפניה; וכיון שארצו, באמת, לא היתה אלהות, לא היה פרי מלחמתה, אלא גולגלות ערופות של עזים ותואים בירכתי המזבח. ביום בו נבקש את טובת ארצנו בדרך הישר, נבצור פרי הילולים מידיו הוא, כביכול, שאין כגדלו במלוא ארצנו”.

דא עקא, שצלצול דבריו של ניחיל נאה כל כך, כשהם כתובים על ספר. ואולם דברַי שלי אינני מתכוין לכתוב על גבי נייר, אלא לחָרתם בלבה של המולדת. המלומד כותב את מסכת החקלאות בדיו; אולם האכר טובע בחוד מחרשתו את חותם מאמציו בעומקה של קרקע, בחביון שמיהם,– על האדמה הרי הם מתגלים כבני תמותה".

בימלה הביטה בי בעינים מוזרות והשיבה בכבוד-ראש: “באמת הבינותי, סנדיפ”. זו הפעם הראשונה קראה לי סנדיפ, סתם.

“קרישנה”, המשכתי, "שבדרך כלל נודע לאַרג’וּנָה רק בדמות נהג למרכבתו, היתה לו גם דמות עולמית, שגם אותה חזה ארג’ונה יום אחד, ובאותו היום נתגלתה לו האמת בחזון. אנכי חזיתי את דמותך העולמית בארץ מולדתי. הגַנגֶס והבְּרַהֲמַפּוּטְרָה הם שרשרות הזהב, העונדות לצוארך. בשולי החורשות, על החופים הרחוקים של מימי הנהר האפלים, ראיתי את שמורות עיניך הקודרות-מוכחָלות; הנגוהות המשתנים בקפלי הסארי שלך, מתרוצצים לפני במשחק אור-וצל בקרב גבעולי הבר הירוק; וחום-הקיץ הלוהט, בו ירבץ רקיע השמים קצר-נשימה, כלביא במדבר שלשונו האדומה שלוחה לו מפיו, – אינו אלא זהרך האכזרי.

“כיון שנתגלתה האֵלָה לבחירה בדמות נפלאה כזו, עלי החובה להכריז את פולחנה בכל רחבי ארצנו, ואז תזכה המולדת לחיים חדשים. ‘את דמותך נצוּר בכל מקדש והיכל’ ³². אולם דבר זה עוד לא הובן בקרב עמנו כל צרכו. על כן אקרא להם בשמך, ואתן להם דמות להעריצה ולעבדה, דמות שלא יוכל איש לכפור בה. הוי, תני לי ברכה זו, כוח זה!”

בימלה הורידה את ריסי עיניה, ובלי זיע ישבה בכסאה כמאובנת. אילו המשכתי, היתה שנת-מרמיטה נופלת עליה. כשחדלתי מלדבר, פקחה את עיניה הלטושות לרוָחה ומלמלה כסהרורית: “הוי, אתה ההולך באורח כִּלָּיון! מי הוא איזה הוא, אשר יקום לך לשטן בדרך? הלא עיני הרואות, כי לא יעמוד איש בפני מאוייך השוקקים? מלכי-ארץ יניחו כתריהם לרגליך; בעלי-נכסים יחפזו לפתוח אוצרם הגנוז לפניך; עניים חסרי-כל יתחננו להקריב חייהם על מזבחך. הוי, מלכי ואלהי! מה חזית בי, לא אדע, אנכי חזיתי גודל תפארתך בלבבי. מי אני ומה אני בפניהָ? הוי מה איום כוח הכליון! חיי לא יהיו חיים עד כי ימיתני זה הכוח כליל! לא אוכל נשוא אותו עוד, לבי אומר להשבר!”

בימלה צנחה מכסאה ותפול לרגלי, לפתה אותן בידיה – ותבךְ, ותבךְ, ותבךְ.

הרי זה מעשה-כשפים ממש, - בקסם זה אפשר להכריע את העולם! בלא חמרים, בלא כלי-זין, - בהשראה של אונאת-דעת כל-יכולה בלבד. מי האומר: “סוף האמת לנצח?”³³. לאונאת –הדעת יהי הנצחון לבסוף. הבנגאלי הבין זאת בשעה שצָר את דמות האָלה בעלת עשר הידים, הרכובה על אריה, והפיץ את פולחנה בארץ הזאת. בנגאל חייבת ליצור מעכשיו דמות חדשה, להקסים ולכבוש את העולם. בַּנדה מָטרם.

בזהירות הרימותי את בימלה והשיבותי אותה על הכסא, ומתוך חששות לריאקציה, הזדרזתי להתחיל שוב: “המלכה! האֵם האלהית הטילה עלי את החובה ליסד את פולחנה בארץ. אולם, אהה, כי דלותי!”

האודם עוד לא אזל מפני בימלה, עיניה היו מעוננות עדיין, והברתה עמומה, בהשיבה: "אתה דַלות? האף יש דבר לאיש, ולא שלך הוא? מה יסכנו קופסותי, המלאות אבנים טובות? נַצלני מכל כלי זהבי ותכשיטי, כי עבדתיך. אין לי צורך בהם!?

פעם אחת קודם לכן הציעה לי בימלה את תכשיטיה. אין זה ממנהגי לעמוד בחצי הדרך, אולם היתה לי הרגשה שאמרה, עד כאן. יודע אני, מדוע אני מהסס: לא נאה לגבר לקחת תכשיטים מידי אשה. דרך גבר באשה לתת לה תכשיטים.

ואף-על-פי-כן עלי לשכוח את עצמי. האמנם אני הלוקח אותם? הלא הם בשביל האם האלהית, לצקת שמן לרגליה. האח, יש לערוך סדר-עבודה מפואר, שלא נראה כמוהו בארץ עד היום. יש לפתוח בו תקופה חדשה בדברי ימינו. זה יהיה עִזְבוֹני הנעלה לאומה. בוערים בעם כורעים ומשתחוים לאֵלים. אני, סנדיפ, אברא אותם במאמרי.

אכן כל זה לעתיד לבוא. ומה בדבר צרכי השעה הדוחקת? שלשת אלפים נחוצים לנו, לכל הפחות – חמשת אלפים היו מוציאים אותנו למרחב. אולם איך אדבר על הכסף לאחר מעופנו הנועז זה עתה? והשעה דוחקת!

הבלַגתי על כל ההיסוסים, קפצתי על רגלי ואקרא: “המלכה! כספנו אזל, עבודתנו עומדת להפסק!”

בימלה נרתעה. ראיתי, שהיא מהרהרת באותו הסכום הבלתי-אפשרי חמשים אלף רופי. מי יודע, כמה לילות-נדודים עברו עליה, כמה עיפה נפשה לנטל הכבד של המחשבה הזאת! במה עוד תוכל לתת בטוי לרגשי האהבה וההערצה הממלאים את לבה? משוללת-אפשרות להקריב את לבבה לרגלי, היא עורגת אל סכום-כסף זה, הנבצר ממנה לאין תקוה, לעשותו נושא רגשותיה הכבולים. המחשבה על כור-היסורים, שהיא עוברת זו, מכאיבה לי לאין שיעור, כי כעת היא כולה שלי. הצמח נעקר משורש. מעתה אינו צריך אלא טפול זהיר ותזונה מתאימה.

“המלכה!” אמרתי אליה, “אותם חמשים אלף אינם דרושים דוקא בשעה זו. חושב אני, שלעת עתה נוכל להסתפק בחמשת אלפים, ואפילו בשלשה”.

לבה נתר בקרבה, כי היתה לו הרוָחה. “אני אקח בשבילך חמשת אלפים”, אמרה אלי בנעימה, שהיתה דומה לרִנה. רנתה של רַדְהִיקָה בשירי וישנוּ.

לְמַעַן בְּחִירִי אֶקְשׁר בִּשְׂעָרִי

הַפֶּרַח אֵין דּוֹמֶה לוֹ בִשְלֹשֶת הָעוֹלָמוֹת!

אותה הנגינה, אותו הזמר: חמשת אלפים אָביאה! הפרח אקשור בשעָרי!

החליל הדק הוא המוציא את הנעימה הזאת. אסור ללחוץ על האַבּוּב בתאותנות יתרה, כי אז חוששני, שבמקום הנגינה תבואנה השאלות: “מדוע?” – “למה כל כך הרבה?” – “איפוא אקחנו?” ומהן לא תחָרז אף מלה ברנתה של רַדְהִיקָה! ובכן, כאשר אמרתי, הדמיון הוא הדבר היחידי, שיש בו ממש, - הוא הוא החליל; בעוד שהאמת אינה אלא חֲלָלוֹ הריק. בזמן האחרון טעם ניחיל קמעא מאותה ריקנות טהורה – הדבר ניכר בפניו, המעוררים חמלה אפילו בקרבי. אולם ניחיל היא שהתפאר בשאיפתו לאמת, בעוד שאני הכרזתי כי לעולם לא אשלח רסן מפי הדמיון. איש איש וטעמו, ועל מה איפוא יתלונן?

כדי להחזיק את בימלה באויר המזוקק של השאיפה הנעלה, הפסקתי את כל הדיבורים בנוגע לחמשת אלפים הרופיות. הסיבותי את פני השיחה לאֵלָה המשמידה דימונים ולפולחנה. אימתי יערך הטקס והיכן? יריד גדול מתכנס מדי שנה בשנה ברוּאִימָרִי, אחת מאחוזותיו של ניחיל, ובו מתאספים מאות אלפים עולי-רגל. הרי זה מקום נהדר לחנוכת הפולחן של אֵלָתֵנו!

בימלה התלהבה לרעיון זה עד מאוד. הרי אין זו תבערה של אריגי-חוץ או של גרנות האכרים, ואפילו ניחיל לא יתנגד לכך, – כן היתה סבורה. אולם אנכי צחקתי בלבי. כה מעט ידעו איש על רעותו, שני אנשים אלה, שחיו יחדיו, יומם ולילה, משך תשע שנים של שלֵמות! אולי הם יודעים דבר-מה בנוגע לחיי הבית, אולם מכיון שהם מגיעים לשאלות-חוץ, נסתם מהם חזון לגמרי. האמֵן האמינו, שיש התאמה שלֵמה בין הבית ובין מה שמחוצה לו. עתה מתברר להם, להוָתם, שאין תקנה לאשר עִוְתו במשך שנים, ואין להתאימם עוד.

מה בכך? יעמדו הטועים על טעותם מתוך כשלון בדרך. מה לי ולֶעֱנותם? לעת עתה נלאיתי לראות את בימלה מרקיעה שחקים, ככדור פורח זה, שנִשְׁבָּה בידי זרים. מוטב, שאביא את הענין העומד על הפרק לידי גמר מוחלט.

כשקמה בימלה ללכת ונתקרבה לדלת, העירותי באדישות יתרה: “וכן, באשר לכסף…”.

בימלה עמדה מלֶכת והחזירה פניה אלי, באמרה: “בסוף החודש, בהגיע תור הקצבות הפרטיות שלנו…”

“חוששני שלא נוכל להמתין עד אז”.

“ואימתי רצונך לקבלו?”

“מחר”

“מחר תקבלנו”.

 

פרק שמיני: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

י    🔗

העתונים המקומיים התחילו מפרסמים ידיעות קצרות ומכתבים אל המערכת המכוונים כנגדי; הוגד לי, שקריקטורות וכתבי-פלסתר עוד יבואו. קיתונים של לצון ושנינה נשפכים, ולשקרים הנפוצים מתוך כך תאחז עוית-צחוק את הארץ כולה. יודעים הללו, שהשלָכת הרפש נתונה להם במונופולין, וההֵלך החף מפשע לא ימלט מן הזוהמה.

אומרים הם שתושבי אחוזותי, כעשיר כעני, לבם לסוָדשי, אבל אינם מעיזים להכריז על כך, מפני האימה שאני מטיל עליהם. את המעטים שהרהיבו עוז בנפשם להתנגד לי, ענשתי בכל חומר הדין. עשיתי בחשאי יד אחת עם המשטרה והריני מקיים יחסים אישיים עם הקצין, ויש לחשוב, שמאמצי המטורפים, להוסיף לי תואר-כבוד זָר על התואר, שעבר אלי בירושה, לא יעלו בתוהו.

מאידך גיסא, מלאים העתונים תהלות ותשבחות לאותם הבנים הנאמנים והמסורים למולדת. הַצֶמִינְדָרִים קוּנדוּ וְצַ’קְרָוָרְטִי. אילו רק היו למולדת עוד מעט בנים כאלה, אומרים הם, היו בתי החרושת במנצ’סטר נאלצים לקונן על עצמם לפי הניגון של בַּנדה מָטרם.

אחר כך נתקבלה אגרת כתובה בדיו אדומה כדם, ובה רשימת הצָמינדֶרים הבוגדים, שבתי-אוצרם היו למאכולת אש, על שסרבו לתמוך במפעל המולדת. אש-הקודש, נאמר בה עוד, התנשאה למדרגה עילאית, לטהר את הארץ מחטאותיה; יש גם אמצעים אחרים, להשפיע בהם על כל אלה, שאינם נאמנים למולדת, כי לא יוסיפו להטריח אותה. חתימת השם היתה בדויה, בהחלט.

ברור היה לי, שזהו מעשה ידיהם של הסטודנטים המקומיים. שלחתי איפוא לקרוא לאחדים, והראיתי להם את האגרת.

הסטודנט בעל התואר B.A. הודיע לי בפנים רציניות, שגם הם שמעו על יסוּדה של כת-פטריוטים נואשים, אשר לא תֵחַת מפני כל, ואשר הטילה על עצה להסיר את כל המכשולים מדרך סוָדשי.

אמרתי לו:

“אם יפול אף אחד מבני ארצנו, לפני הבריונים החצופים הללו, הלא תהיה זאת מפלתה של המולדת!”

“נַעלים דבריך מבינתנו, מַהֲרָגָ’ה”, אמר תלמיד המחלקה להיסטוריה.

“ארצנו”, נסיתי לפרש את דברי, “הגיעה עד שערי מות מפַּחד בלבד – החל באֵימתם של אֵלים וכלה במוראה של משטרה; ואם תקימו, בשם החירות, איזו מפלצת חדשה, להטיל אימה; אם תשאו את דגל הנצחון מתוך ניצול הפחדנות בארץ, באמצעי-דכוי וכפִיָה, לא ילך אתכם כל אוהב מולדתו באמת”.

“האם יש ארץ אחת בעולם, אדוני”, המשיך תלמיד המחלקה להיסטוריה, “שֶבָּהּ ההכנעה לממשלה אין יסודה בפחד?”

“החירות הקיימת באיזו ארץ שהיא”, השיבותי לו, “נמדדת באַמת-המדה של שלטון-האימה הזה. במקום שמוראה מוטל על חמסנים ופורעים, יכולה הממשלה להתפאר בשחרור-האדם מרשעת האדם. ואולם אם לא בא המורא אלא לכְפוֹת על האוכלסים את הבגד אשר ילבשו, המקום אשר יסחרו בו, המאכל אשר יאכלו, הרי זה זלזול גמור בחופש-הרצון של האדם, והאנושיות נעקרת על ידי כך משורש”.

“האם אין אנו רואים כפִיָה זו של הרצון האישי גם בארצות אחרות?” המשיך תלמיד המחלקה ההיסטורית.

“מי מכחיש את הדבר?” קראתי. “ואולם בכל הארצות האלו הרס האדם את עצמו עד כדי כך, שגרם לפריחתה של העבדות”.

“האם אין זה מוכיח איפוא”, התערב M.A. אחד, “שסחר-העבדים הוא בטבעו של האדם – עובדה יסודית בתכונתו?”

“סנדיפ בבו בֵּאר את כל הענין בָּאר היטב”, אמר בוגר אחד. “הוא הציג לנו למופת את הָרִיש קוּנְדוּ הצָמינדָר שכנך. באחוזותיו לא תפָּקד ולא תמָצא אף אונקיה אחת של מלח-חוץ. על שום מה? על שמשל תמיד ביד חזקה. לגבי אנשים שהם עבדים מלידה, אין לך אסון מזה של מושל רך-לב”.

“אדוני!” מלא אחריו תלמיד שלא סיים, “האם לא שמעת את המעשה באריסו הטרדן של צַ’קְרָוָרְטִי, הַצָמִִינְדָר השני, הקרוב אליך, - היאך נפקד בכל חומר הדין, עד שחשך עליו עולמו? לבסוף, כשרעב ללחם, יצא למכור את תכשיטי-הכסף של אשתו, אולם איש לא הֵעז לקנותם. אז הציע לו מנהל המשק של צַ’קְרָוָרְטִי חמש רופיות במחירם. שָויָם היה למעלה משלשים, אולם הוא היה אנוס לקבל, או למות מות-רעב. לאחר שקבל המנהל את החבילה מידיו, אמר לו בקרירות, שאותן חמש הרופיות תזקפנה לזכותו בחשבון דמי האריסות! היה בדעתנו להפסיק את כל היחסים עם צַ’קְרָוָרְטִי ומנהלו, לאחר המעשה הזה, אולם סנדיפ בבו אמר לנו, שאם נשליך החוצה את כל האנשים החיים, לא ישארו לנו להֶמשך העבודה אלא פגרים מתים מן השרֵפה! האנשים החיים האלה יודעים את אשר הם רוצים וכיצד להשיגו – הם שליטים מלידה. אלה שאינם יודעים לרצות לשם עצמם, חייבים לחיות בהתאם לרצונם של הללו, או למות, לרצונם. סנדיפ בבו השוה אותם – את קוּנדוּ וצַ’קְרָוָרְטִי – אליך, מהרג’ה. הוא אמר, שאתה, עם כל כונותיך הרצויות, לא יעלה בידך לעולם לנטוע סוָדשי בגבולותיך”.

“רצוני הוא”, אמרתי, “לנטוע משבו גדול מסוָדשי. לא אוּדים עשנים אני מבקש, אלא אילנות פורחים, – ואלה לא ביום אחד יצמחו”

“חוששני, אדוני”, לגלג תלמיד המחלקה להיסטוריה, "שלא תמצא את האוּדים ולא את האילנות. מסנדיפ בבו למדנו, והדין עמו, שאין אדם מוצא דבר, אלא אם כן הוא חוטף אותו. תורה זו לא בנקל היא נקלטת במוחנו, כי היא סותרת כל מה שלמדנו בבית-הספר. בעיני ראיתי גוֹבֶה שלוח מאת הָרִיש קוּנדוּ, שלא מצא בידי אחד האריסים כל דבר-ערך למכור, לפרעון חובו, והכריח אותו למכור את אשתו הצעירה! מחסור בקונים לא היה, ודרישתו של הצָמינדר נתמלאה. באמונתי, אדוני, מראה המצוקה של אותו האיש גזל שינה מעיני במשך כמה לילות! אולם, למרות הרגשות האלה, הבינותי דבר זה, לפחות, שהאיש היודע להשיג את הכסף המגיע לו, אפילו במכירת אשתו של החייב, עוֹלֶה עָלַי כאדם. אני מודה ומתודה, שאין הדבר לפי כוחותי, – אדם חלש הנני, עיני מתמלאות דמעות. אם יש מי שהוא מוכשר לגאול ארצנו, הרי תבוא הגאולה מבני-מינם של קונדו וצַ’קְרָוָרְטִי ופקידיהם.

הייתי כעלום-רעם. “אם אמת בפיך”, קראתי אליו, “הרי ברור ומחוּוָר לי, שעלי להקדיש את חיי לדבר האחד הזה, להציל את ארצנו מבני מינם של קונדו וצַ’קְרָוָרְטִי ופקידיהם. העבדות, שאכלה את לשד עצמותינו, נהפכה בהזדמנות זו לעריצות איומה. אתם רגילים כל כך להכנע לשלטון מתוך מורא, עד שהתחלתם להאמין, שהטָלַת מרוּת על אחרים היא בבחינת דת. אני אלחם בחולשה זו, בעריצות אכזרית זו!”

דברים אלה, שהם מובנים כל כך לאנשים פשוטים, מתבלבלים כל כך במוחותיהם של בעלי ה- B.A. וה- M.A, שכל פלפוליהם בהיסטוריה לא באו, כנראה, אלא לסלף את האמת!

יא    🔗

דודתו הכוזבת של פאנצ’ו גורמת לי דאגה יתרה. קשה יהיה לסתור את טענותיה; כי אף על פי שאין למצוא עדים מרובים למעשה שהיה, ולפעמים הם חסרים לגמרי, הרי נקל הדבר להמציא הוכחות אין מספר למעשה שלא היה מעולם. כל הענין הזה לא נוצר, כמובן, אלא בכדי לבטל את מכירת נחלתו של פאנצ’ו ומסירתה לרשותי.

מכיון שלא מצאתי מוצא מן הסבך הזה העליתי בדעתי להחכיר לפאנצ’ו חלקת אדמה משֶלי ולבנות עליה בית קטן בשבילו. אולם רבי התנגד לכך. אסור, לדעתו, לוַתֵּר בנקל מפני תכסיסיהם המגונים של אלה, והוא הציע לקחת את הענין בידיו הוא.

“אתה, רבי!” קראתי בתמיהה גדולה.

“כן, אני”, השיב לי.

בשום אופן לא יכולתי לשער, מה היה בדעתו של רבי לעשות בכדי למנוע עיוות-הדין. אותו הערב לא הופיע בשעה שהיה רגיל לבוא אצלי. שאלתי את משָרתו, ומפיו שמעתי, שרבי עזב את הבית, לאחר שארז חפצים מספר במזוָדה קטנה, עם כר וכסת, – ואמר שיחזור בעוד ימים מועטים. חשבתי, שבודאי יצא לחפש עדים בכפר מגוריו של דוד פאנצ’ו. ואולם, אם כן הדבר, מובטחני שיעלה חרס בידו…

עבודתי במשך היום מביאה אותי לידי שכחת-עצמי. בערוב יום הסתיו המאוחר, הולכים ונעכרים צבעי השמים, וכן רגשותי נגְרָשים. רבים הם בעולם הזה, הכולאים את מחשבתם בבתי-לבַנִים, – יכולים הם לזלזל בעולם-החוץ. אולם מחשבתי אני מסתופפת בצל אילנות, תחת כפת-השמים; סופגת היא לרויה על רחש-דבר הנישא על כנפי רוחות בני-חורין ועונה ממעמקיה לכל עלִיָה וירידה בנגינת האור והאופל.

כל עוד היום מאיר באור-יקרות והעולם אץ למלא תפקידיו הרבים לאין ספורות, נדמה לי, כאילו דבר לא חסר לי בחיי. אולם בשעה שפני השמים מחוירים והולכים, ווילונות מורָדים על חלונות מָרום, אז אומר לי לבי, שהערב רד למעני בכוונה, לנעול שער בפני העולם, להועיד שעת-יחוד באופן, המלא על כל גדותיו את האחד. זאת היא המטרה, ששואפים אליה אדמה, שמים ומים, ואין אני יכול להקשיח את לבבי מלקבל את משמעותה. ובשעה שדמדומי-עולם מעמיקים והולכים, כמבט עיניה הקודרות של רעיה אהובה, הרי כל הויתי אומרת לי, שהעבודה כשהיא לעצמה אינה יכולה להיות האמת שבחיים, שאין העבודה סוד קיומו וסוד תכליתו של אדם, כי אין אדם עבד בלבד – ולוּ תהי עבדותו נתונה לאמת ולטוב.

אויה, ניחיל, האם נפרדת לעולם מאותו אֲנִי שלך, שהיה שולח רסן מפיו לאור הכוכבים, לטבול במעמקי אין-סוף של אפלת-לילה, כתוֹם עבודת-היום? מה איומה בדידותו של אדם, ההולך בגפו בתוך המונם השוקק של החיים!

לפני ימים אחדים, כשהגיעה שעת-הנשיקה של יום ולילה, לא מצאתי לי עבודה, וגם היתה לי העבודה לזרא, ורבי לא בא לבלות את זמנו אתי. בלב ריק ונסער, המתגעגע ומבקש את תיקונו, שמתי את פעמי אל הגנים הפנימיים. חביבים עלי פרחי החַרְציות, ושתלתי אותן בגני לרוב, מכל המינים, והן נשענות בשורות של עציצים על אחד מכתלי הגן. בשעת לבלובן היו דומות לגל ירוק, המשתבר בקצף רב-גונים. זה מזמן לא בקרתי בפינה זו, ועתה נפתֵּיתי לצִפִּיַת-גיל מעצם הרעיון, שהנה אראה את חַרציותי לאחר פרידתנו הממושכה.

אותו הרגע, שנכנסתי לשם, הציץ הירח המלא באלכסון מעל לחומה, אך צל אפל הוסיף לרבוץ לרגליה. דומה היה הדבר, כאילו בא הירח אל בהונות-רגליו מאחורי החומה, כסה בידיו על עיניה של אֲפֵלה, כשהוא מחייך במשובת-ילדות. כשקרבתי אל טור החרציות, ראיתי דמות משתטחת על הדשא לפני. לבי התפֶּעֵם פתאום. לקול צעדי התרוממה גם הדמות ותֵּשב בְּחִיל.

מה היה עלי לעשות כעת? תמֵהַּ הייתי, אם כדי להסוג אחורנית. אין ספק, שגם בימלה, בקשה לה מפלט. אולם הפרישה היתה מחוסרת-טעם בעיני כפגישה! לפני שמצאתי לי שהות להחליט דבר, קמה בימלה, עטפה את ראשי בקצה הסארי, והלכה לצד החדרים הפנימיים.

הפסקה קצרה זו הספיקה לי בכדי להעריך את כל כובד הנטל, נטל-היסורים, שהועמס על בימלה. עֱנוּת-חיי אני נעלמה מעיני לרגע. קראתי בקול: “בימלה!”

היא התחלחלה וקצרה את פסיעותיה, אך לא החזירה פניה אלי. השגתי אותה ועמדתי לפניה. פניה היו לוטים בצל, אור הירח נפל על פני. עיניה היו מוּרדות, ידיה קמוצות.

“בימלה”, אמרתי, “למה אבקש לכלוא אותך בכלובי זה הסגור? האם לא ידעתי, שככה תמַקִי ותבּוֹלי?”

היא עמדה דומם, מבלי לשאת עיניה ומבלי להוציא הגה מפיה.

“ידעתי”, המשכתי, “שאם אעמוד על דעתי, להחזיק אותך כלואה עמדי, יצטמצם כל עולמי והיה לשלשלת-ברזל אחת. מה תענוג אמצא בזה?”

היא לא השיבה דבר.

“על כן”, סיימתי את דברי, “אומר אני לך, בימלה, באמת ובלב תמים: בת-חורין את. בין שהייתי מה בשבילך, ובין שלא הייתי. לא אחפוץ להיות לך לכבלים”. בדברים אלה נפטרתי לצד החדרים החיצוניים.

לא, לא, זו לא היתה דחיפה פנימית מתוך נדיבות-הלב, גם לא שויון-נפש. אני הגעתי, בפשטות, לידי הבנה, שלעולם לא אהיה בן-חורין עד שאוכל לשחרר את זולתי. אילו נסיתי לתלות את בימלה כלֵוְיַת-פרחים לצוארי, הרי הייתי תולה בכך משקולת כבדה על לבבי. האם לא התפללתי בכל לב, כי אם ימאן האושר להשתלב בגורלי, ילך לו ממני; אם היגון הוא מנת-חלקי, יבוא נא אלי; אולם אל נא אפול בשִביה. מי שנאחז בדבר-שקר, כאילו הוא האמת, אינו אלא חונק את עצמו. ישמרני אלהים מאיבוד עצמי.

כשנכנסתי לחדרי מצאתי את רבי מחכה שם. רגשותי הנסערים עוד לא שככו. “החֵרות, רבי”, פתחתי ואמרתי בלא הקדמה, בלא ברכה או שאלה, “החרות היא המתנה היקרה ביותר, שניתנה לאדם. אין דבר אשר ישוה לה – אָין!”

תָמֵהּ להתפרצות זו, נשא רבי את עיניו אלי בדומיה.

“אין להבין דבר מתוך ספרים”, המשכתי. “קראנו בכתבי קדמונים, שתאוותינו הן כבלים, המרתקים אותנו ואת זולתנו. אולם מלים כאלה, כשהן לעצמן, כה ריקות הן. רק לאחר שאנו מגיעים למדרגה זו של שילוח הצפור מכלובה, מסוגלים אנו להבין עד כמה שחררה הצפור אותנו. כל מה שאנו כולאים בכלוב הרי הוא מרתק אותנו בתאוות, שמוסרותיהן חזקות מכבלי-ברזל. אומר אני לך, רבי, דוקא דבר זה קצרה בינתו של עולם להשיג. הכל מבקשים לתקן מה-שהוא מחוץ להם. אולם צריך אדם לבקש תקנה לתאוותיו הוא עצמו, ולא לזולתו, לא לזולתו!”

“כסבורים אנו”, אמר רבי אלי, “שאדונים אנו לעצמנו, בשעה שאנו תופסים את מבוקשנו בכף – אבל באמת אין אנו אדונים לעצמנו אלא בשעה, שאנו יכולים להסתלק ממאויינו”.

“כשאנו באים ליתן ביטוי מילולי לכל זה, רבי”, החזקתי אחריו, “הרי הדבר מתקבל באזנינו כמין הלכה חמורה, אולם משזכינו להבין בזה קימעא, אנו מוצאים בו מטַעם אַמְרִיטָא, – ששָתו ממנו האלים והיו לבני-אלמָות. אין אנו יכולים לראות את התפארת, עד שאנו מוַתרים עליה. בודהא הוא שכבש את העולם, לא אלכסנדר - כוזבים הדברים האלה, כשהם נאמרים בפרוזה יבשה, – הוי, מתי נדע לשיר אותם? מתי תעבורנה אמתות-עולם אלו על כל גדותיהם של הספרים הנדפסים ותגאינה בשטף-קודש, כמוצאי גנגס הנהר?”

פתאום זכרתי את דבר העָדרו של רבי במשך הימים האחדים האלה, שלא ידעתי סִבָּתו מה היא. היתה לי הרגשת-מה של טפשות, כששאלתי אותו: “והיכן הייתה אתה, רבי, כל הימים האלה?”

“עם פאנצ’ו”, השיבני.

“באמת!” קראתי. “האומנם היית שם כל הימים האלה?”

"כן. היה ברצוני לבוא לידי הסכם עם אותה אשה, המתאמרת להיות דודתו. בקושי נפתְּתָה להאמין, שֶיֵּש ונמצא בין אצילי-היחש אדם משונה בדוֹמֶה לאיש זה, המבקש להתאכסן אצלם. בראותה לבסוף, שרצוני להשהות שם את עצמי, באמת, התחילה מתביישת קצת. “אמא”, אמרתי, “את לא תפָּטרי ממני, אף כי תחרפיני ותגדפיני! וכל זמן שאני כאן, אף פאנצ’ו כאן. כי הלא תביני, שאין אני יכול לעמוד מן הצד ולראות את פעוטותיו היתומים מושלכים החוצה?”

“היא הקשיבה לשיחותי על נושא זה יום-יומים, מבלי להשיב הן או לאו. הבוקר מצאתי אותה אורזת את חבילותיה. ‘אנו חוזרים לִבְּרִינְדַבָּן’, אמרה אלי. ‘תן לנו להוצאות הדרך’. ידעתי, שאין בדעתה לנסוע לִבְּרִינְדַבָּן וכן שהוצאות הדרך שלה תעלינה ביותר. על כן באתי אליך”.

“הכסף הדרוש ינתן לה”, אמרתי.

“הזקנה אינה מן הגרועות ביותר”, המשיך רבי מתוך הרהורים. “פאנצ’ו לא היה בטוח בכַּת שהיא נמנית עליה, ולא נתן לה לנגוע בכד-המים או בכל כלי אחר משֶלו. על כן היו מתקוטטים מבוקר עד ערב. לאחר שמצאה, שאין אני חושש למגע-ידה, התחילה לטפל בי באמונה רבה. היא מבשלת מצוינת!”

"אולם פאנצ’ו חדל לכבדני לחלוטין! עד הרגע האחרון היה סבור, שהנני אדם תמים, לפחות. והנה מצא, שאני מעמיד בסכנה את הכַּת שלי, בלא כל מוסר כליות, בכדי להשיג את הסכמתה של אותה זקנה להצעתי. אילו נסיתי להביא עדי-שקר כנגדה במשפט, היה זה ענין אחר לגמרי. קנוניה כנגד קנוניה. אולם תכסיסי-מלחמה במחיר חֲרֵדוּת – עד כדי כך אין סבלנותו מגעת!

“אף על פי כן, עלי לעשות עוד ימים מספר עם פאנצ’ו, אפילו לאחר פרידתה של האשה, כי הָרִיש קוּנדוּ מוכשר לכל מיני תעלולים. הלה ספר למלחכי-פינכה שלו, שהוא הסתפק בהמצאת דודה לפאנצ’ו, ואולם אני הגדלתי לעשות והמצאתי לו אָב. כעת רצונו לראות, כמה אבות שלו יכולים להצילו!”

“אולי יעלה, ואולי לא יעלה, בידנו להצילו”, אמרתי; “אולם אם נגזרה עלינו כליה מתוך נסיון להציל את ארצנו מאלף מוקשים ואחד – של דת, מנהג ואהבה עצמית – שהאנשים האלה פורשים לרגליה בחריצות כזו, נאושר במותנו, לפחות”.

 

ספּוּרָהּ של בּימָלָה    🔗

יד    🔗

מי פלל מי מלל, שכה רבות תקרינה בפרשת-חיים זו האחת? יש לי הרגשה כאילו עברתי כמה וכמה גלגולי-לידה, גלגל הזמן היה חוזר במהירות כזו, שלא הרגשתי כלל בנועו, עד שרָעַם הרַעם.

ידוע ידעתי, שתהיה לנו מלחמת-דברים, בשעה שהחלטתי לבקש מאת בעלי לגרש סחורות-חוץ משוּקֵנו. אולם היתה לי אמונת-אומן, שאין לי צורך להתוכח הרבה, כי היה קסם באויר שמסביבי. האם לא נפל ענק כסנדיף שדוד לרגלי, כמשבר-ים אדיר, המתנפל לרגלי החוף? האם אני קראתי לו? לא, כי קסָמו קראוהו ויבוא. ואמוליאה, נער יקר ומסכֵּן, כשבא אלי בראשונה – איכה יקד זרם חייו ביקוד צבעים חדשים, כמימי הנהר עם שחר! אכן, בעיני ראיתי וָאָבֵן לרגשותיה של אֵלָה, בהביטה אל פניו הקורנים של נאמן-ביתה.

בכוחי זה בטחתי, ומוכנה הייתי להופיע בפני בעלי בדמות עננה הרת-ברקים. אולם מה אירע, בעצם? בכל תשע השנים האלה לא ראיתי עוד מבט כה מרוחק, כה מפוזר בעיניו, – דומה לשמי המדבר, – ללא לחלוחית של רחמים, ללא גון-התרשמות. כה שמחה הייתי, אילו נתכה חמתו עלי! אולם אני לא מצאתי בו דבר, שאוכל לנגוע בו. היתה לי הרגשה, שהנני חסרת-ממשות כחלון. –חלום, שאין אחריו אלא שחור-הלילה.

לפנים הייתי מקנאת בגיסתי על יָפיה הרב. אז הייתי מרגישה, שלא נחַנתי מאת ההשגחה בכל כוח משֶׁלי, ואין אני שואבת את כוחי אלא משפע האהבה, שהעניק לי בעלי. עתה, כי שתיתי עד תומה את כוס השלטון, ושכרונה נעשה לי הכרח, מצאתיה פתאום שבורה לרסיסים לרגלי, וניטל טעם חיי.

באיזו קדחתנות ישבתי לעשות את שעָרי באותו היום. הוי, לאותה בושה וכלימה! גיסתי קראה, בעברה על פני: “ככה, צ’וטה ראני! שערותיך אומרות לקפוץ משמים ארצה. אל תתני להן לסחוב את ראשך אחריהן”.

ואחר כך, אותה פגישה בגן. מה נקל היה לבעלי להגיד לי, שהיא משחררני! האמנם יכולה החירות – חירות ריקה מתוכן – להנתן ולהלקח בקלות כזו? דומה הדבר כמי ששחרר דג לתוך אויר-שמַיִם, – כי איכה אנוע ואיכה אֶחיה מחוץ לאוירת-האהבה, שקיימה אותי כל ימי?

כשבאתי לחדרי היום, לא ראיתי דבר זולת רהיטים – רק המטה, רק המראָה, רק הקולב, – נעדר הלב הרַגָּש, שהיה מרחף כאן על הכל. במקומו מצאתי חירות, רק חירות, ריקנות בלבד! מַעין שחרב, בעֶרית סלע וחצץ, אין רגש, רק רהיטים!

הגעתי למצב של מבוכה שלמה והייתי תמהה, אם נשארה אמֶת-מה בחיי, והיכן אמצאנה, ואז נזדמנתי שוב עם דנדיפ. חיים בחיים התנגשו, ושוב ניתזו גצים לכל עבר. זאת היא אמת – אמת שבחפזון – הבאה כנחשול ופורצת כל הגדרים, אמת, שהיא אמיתית פי אלף מבָּרה ראני ותאקוֹ שפחתה, ושיריה האויליים, וכל השאר, עם שיחותיהם, צחוקם והליכותיהם…

“חמשים אלף!” תבע סנדיפ.

“חמשים אלף מההם?” קרא לבי השִכּור. “אני אביא!”

כיצד אשיגם, היכן אשיגם, קטנות כאלה – לא ראיתי צורך לחשוש להן. הַביטו בי. האם לא בהֶעַלֵם אחד נישאתי מאפסות לשיא כל מרומים? ככה ינתן לי כל אשר אשאל ואצוה. אני אשיג את הכסף, אשיגו, אשיגו, – אין ספק בדבר.

ככה יצאתי באותו היום מאת סנדיפ. אז הבטתי על כל סביבותי, – היכן הוא עץ-השפע? הוי, מדוע כה ילעיב העולם החיצוני ברגשות הלבב?

ובכל זאת עלי להשיג את הכסף, ויהי מה! באילו דרכים. לא איכפת לי; כי לא ימצאני עוון. רק את החלש יגָאֵל החטא; בשאקטי שלי אחסה אני מפניו. גנב יקראו להדיוט, אולם המלך כובש ומחלק שלל… עלי למצוא, היכן מקום האוצר; מי מכניס את הכסף; מי שומר עליו.

חצי הלילה בליתי במרפסת החיצונית, שם עמדתי ולטשתי עיני לשורת המשרדים. אולם היאך אוציא אותם חמשים אלף הרופיות מתוך כל אותן מלתעות-הברזל? אילו יכולתי לגרום באיזו אָלָה למיתתם של כל השומרים האלה למקומותיהם, הייתי עושה זאת ברצון, – עד כדי כך הקשחתי את לבבי!

אולם בעוד להקת שודדים גדולה מרקדת רקודי-מלחמה בתוך מוחה הסחרחר של גברת הרָגָ’ה, היה ארמון הרָג’ה הגדול ישן שנת-ישרים, השעון הכה שעה אחר שעה, ועין השמים הפקוחה היתה שלֵוה ורוגעת.

לבסוף שלחתי לקרוא לאמוליאה.

“כסף דרוש למפעל”, אמרתי לו. “האם לא תוכל להוציא אותו מן האוצר?”

“מדוע לא?” אמר ביהירות.

אהה! האם לא אני אמרתי לסנדיפ “מדוע לא” באותה היהירות ממש? בבטחונו של הנער המסכֵּן לא יכולתי לתלות תקוות מרובות.

“כיצד תעשנה?” שאלתי.

התכניות האיומות, שהתחיל להציע לפני, ראויות למלא בהן דפים של מעשה נורא, הנמכר בפרוטה.

“לא, אמולאה”, דברתי קשות, “כלך לך ממעשי-ילדות”.

“ניחא”, אמר, “תני לי איפוא לשחד את השומרים”.

“מהיכן תקח כסף?”

“יכול אני לבזוז את השוק”, קרא במנחה שלמה.

“הנח כל זאת. תכשיטי יספיקו”.

“אולם”, אמר אמוליאה, “נדמה לי שהגזבר לא יתן ידו למקח שוחד, אין דבר. יש דרך אחרת, פשוטה מזו”.

“מה היא?”

“למה לך לשמוע? הדבר פשוט מאוד”.

אמוליאה פשפש בכיס סורבלו והוציא מתוכו בתחילה מהדורה מקוצרת של הגִיטָא, שהניח על השולחן, – ואחריה אקדח קטן, שהראה לי, מבלי דַבר דָבר.

זוָעָה! בלא כל היסוסים החליט להמית את גזברנו הזקן והטוב! כל הרואה את פניו הטובים, הגלויים, של הנער הזה, לא יכול להאמין, כי מוכשר הוא לפגוע בזבוב על גבי הכותל, ומה מוזרות היו המלים האלה, היוצאות מפיו! ברור היה הדבר, שמקומו של הגזבר בעולם הזה לא נחשב בעיניו כל עיקר; אין אלא חלל ריק, ללא חיים, ללא רגשות, רק מצות-אנשים מלומדה מן הגִיטָא, – ההורג את הגוף לא הרג מאומה!

מה נתכוונת לומר, אמוליאה?" קראתי לבסוף. "האם לא ידוע לך, שיש לזקן יקר זה אשה וילדי, ושהוא…

“היכן יש למצוא אנשים, שאין להם נשים וילדים?” השיבני, “שמעי, מהרַאני, דבר זה, שאנו קוראים לו בשם רחמים, אינו בעצם אלא רחמים על עצמנו. קשה לנו לפגוע ברגשותינו העדינים אנו, ועל כן אין אנו פוגעים כלל; – רחמים, ודאי! מדרגה עליונה של פחדנות!”

לשמע מימרותיו של דנדיפ בפי הנער הרך הזה נדהמתי. כה נחמדה היתה תקופת-בוסר זו בחייו, אותו גיל, שבו עוד אפשר להאמין בטוב, כי טוב, אותו גיל, שבו אדם חי וצומח באמת. רגש האֵם נתעורר בי.

בעולמי אני לא היו עוד טוב ורע, – אלא מָוֶת, מיתת-נשיקה מוֹשכת. אולם המחשבה, שתינוק זה יכול לדבר במנוחה על רצח אדם זקן וחף מפשע, כדבר שֶׁמִן היושר לעשותו, זעזעה את נפשי עד היסוד. ככל אשר נתברר לי, שאין חטא בלבו, כן הוסיף החטא אשר בפיו להטיל עלי את אימתו. ונדמה לי, שפקד אלהים על הילד התמים את עוון אבותיו.

מראה עיניו הגדולות, המאירות באור אמונה והתלהבות, נגע עד לבי. כמוכה-קסמים הלך ישר לתוך מלתעות הפֶּתן, אשר כל באיו לא ישובון. מאין יבוא עזרו? מדוע לא תהיה ארצי, פעם אחת, כאם אוהבת, – ללחצו אל לבה ולקרוא בקול: “הוי, בני, בני, מה יסכון לי, כי תצילני, ואני אותך לא הצלתי?”

ידעתי, ידעתי, שכל שלטון בארץ אך בברית עם השטן יתחזק, אולם יש עוד אֵם בעולם, ולוּ לבדה היא, והיא אשר תְנאֵץ את השד ותתקומם נגדו. אין האם מבקשת הצלחה גרידא, ותהי זאת הצלחה גדולה ביותר, – מבקשת היא לתת חיים, לגאול חיים. ממעמקי נפשי זרועות נמתחות היום בגעגועים, להציל את הילד הזה.

לפני שעה קלה הצעתי לו מעשה-שוד. כל מה שאומַר עכשיו בניגוד לזה יתבאר כחולשתה של אשה. חולשתנו חביבה עליהם רק בשעה שהעולם נלכד במצודתה!

“אין לך לעשות דבר, אמוליאה, אני אדאג לכסף”, הגדתי לו לבסוף.

כשהיה קרוב לפתח, קראתי לו לחזור. “אמוליאה”, אמרתי לו, “הרי אני אחותך הבכירה. היום איננו יום האחים³⁴ לפי לוח-השנה, ואולם, באמת, הרי כל ימות-השנה הם ימי אַחים. תבוא עליך ברכתי: ישמרך אלהים עד עולם”.

מלים בלתי-צפויות אלו מפי הדהימו את אמוליאה. הוא עמד שעה קלה כמאובן. אחר כך, משהבליג על מבוכתו, נפל אפים ארצה לרגלי, לאות ברית ורחשי-הערצה. כשקם על רגליו, היו עיניו מלאות דמעות… הוי אחי, אחי הקטן! אני ממהרת לקראת המות, – הבה אקח את כל עוונך אתי. ומי יתן ולא תגואַל תומתך בחטאותי לעולם!

אנכי אמרתי לו: “לאות הערצה תן לי את האקדח במתנה!”

“למה הוא לך, אחותי?”

“לתרגילי-מות”.

“טוב, אחותי. חובה גם על נשינו, שתדענה למות, תדענה להמית!” בדברים אלה מסר את האקדח לידי.

היה לי הרושם כאילו הזוהר הנסוך על פניו הצעירים עטף את חיי בבנות-גונים של שחר חדש. טמנתי את האקדח בין שמלותי. תהי לי מנחת-הערצה זו למוצא אחרון מן המצָרים…

כיון שנפתח הפֶּתח לחדר-האם בלבי, לב-אשה, הייתי סבורה כי ישָאר פתוח לעולם. אולם משעול זה אל הטוב העליון נחסם, בשעה שלקחה השֵׁגל את מקום האם ותנעלנו שוב. למחרת היום ההוא ראיתי את סנדיפ; ושגעון, ערום ופרוע, רקד בפתחי לבבי.

מה הדבר? האת איפוא עצמותי האמתית? בשום אופן, לא! עַצָמות זו, האכזרית, חסרת הבושה, לא ידעתי בי מעולם. בא האַשָף משביע-הנחשים, המתאמר להוציא את הנחש הזה מתוך קפלי שמלתי, – אבל הנחש לא היה שם מעולם, כי בחיקו היה כל הזמן. איזה דיבוק נכנס בי, ומה שאני עושה היום פועֵל-ידיו הוא – אין לזה כל שייכות אלי.

דיבוק זה הופיע אותו יום, בדמות אֵל, עם לפידו האדום בא לקרוא לי, לאמור: “אני המולדת שלך. אני סנדיפ שלך. אני לך עליון על כל אשר לך. בֵּנדה מָטרם!” ובשילוב-ידים עניתי אחריו: “אתה אלהי, אתה שמַי. כל אשר לי יסָחף באהבתי אליך. בנדה מטרם!”

חמשת אלפים הם? חמשת אלפים יהיו! רצונך לקבלם מחר? מחר תקבלם! בהילולא-וחינגא פראית זו תהי מתנה של חמשת אלפים כקצף על פני היין. ואחר כך – הפקר! העולם הקופא נוע ינוע תחת רגלינו, אש תלֶַהט בעינינו, סער יתגעש באזנינו, וערפל יכסה על הרחוק והקרוב. וככלות הכל, בצעדים כושלים נדַדֶה לקראת כליון, – וכרגע תכבינה כל הלהבות, אפרן ישא הרוח ולא ישאר להן זכר.

 

פרק תשיעי: סִפּוּרָה שֶׁל בִּימָלָה    🔗

טו    🔗

זמן-מה הייתי אובדת עצות ולא ראיתי דרך להשגת אותו הכסף. אולם אמש, לאחר ההתרגשות הכבירה, נתבהר לי הכל לפתע פתאום.

מדי שנה בשנה, ביום הדוּרְגָא פּוּגָ’א, נוהג בעלי להגיש לגיסתי מנחת-כבוד בסך ששת אלפים רופי. מדי שנה בשנה נזקף הסכום על חשבונה בבנק שבקאלקוטה. השנה הוגשה המנחה כרגיל, אולם טרם נשלחה לבנק, והיא שמורה לפי שעה בארון ברזל, בפינה של חדר-המלתחה הקטן הסמוך לקיטוננו.

מדי שנה בשנהמביא בעלי עצמו את הכסף לבנק. בשנה זו לא היתה לו עדיין הזדמנות לנסוע לעיר. איך אוכל לעצום את עיני מראות את יד ההשגחה בדבר זה? הכסף נתעכב, מפני שהוא דרוש למולדת, – מי יעיז לקחת אותו ממנה ולתתו לבנק? ואיך אוכל לסרב מלקחת את הכסף? אֵלת החורבן מושיטה את גביע הדם וזועקת: “השקוני, כי צמאתי”. אנכי אתן לה מדם לבבי יחד עם אותם חמשת אלפים הרופיות. אמא, מי שמפסיד את המעות האלה כמעט שלא ירגיש בהפסדן, אולם עלי תביאי כליון!

כמה פעמים, בימים מקדם, קראתי בלבי לרַאני הבכירה: גנבת, כי האשָמתי אותה באונאת בעלי הישר על מנת להוציא כסף מידיו. לאחר מות בעלה היתה לוקחת פעמים תכופות מקניני האחוזה ושָׂמה בכליה. דבר זה הייתי מספרת לבעלי, אולם תשובה מפיו לא שמעתי. אז הייתי מתאנפת בו ואומרת: “אם ידבך לבך, הענק מתנות ככל אַות-נפשך, אולם למה תתן נחלתך לבוזזים?” ההשגחה העליונה ודאי היתה מחייכת אז לתלונותי, כי הנֵה הלילה, אני עומדת לשדוד את ממונה של גיסתי מארון הברזל של בעלי.

בעלי היה נוהג להשאיר את מפתחותיו בכיסיו, כשהיה פושט את בגדיו לילה ומניח אותם בחדר-המלתחה. מצאתי את מפתח הארון ופתחתי אותו, נדמה לי, שצלצולו הקל עלול לעורר את כל העולם כולו! צנה פתאומית עברתני, ידי ורגלי קפאו כקרח והייתי מרעידה כולי.

מגֶרה היתה בתוך הארון. פתחתי אותה ואמצא את הכסף, לא בשטרות-הממלכה, כי אם במטבעות זהב, כרוכות בנייר. לא היה לי פנאי למנות כמה שהיה דרוש לי. היו שם עשרים תכריך, ואת כולם לקחתי וקשרתי בשולי הסארי.

איזה נטל מעמסה! עוון הגנבה הכביד על לבבי וידכאני לעפר. בלקיחת שטרות יש אולי פחות מטעם גניבה, ואולם כאן מטבעות של זהב.

לאחר שהתחמקתי לתוך חדרי כגנבת, היתה לי הרגשה כאילו לא חדרי הוא מעתה. כל זכויותי היקרות לחדר הזה נעלמו למגע גניבתי. התחלתי ממלמלת לעצמי, כקוראה לחָשים: "בנדרה מָטרם, בנדרה מָטרם, מולדתי, מולדת-הזהב, כל הזהב הזה לך הוא, לך ולא לאחר!

אולם המוח חלש הוא בלילה. חזרתי אל הקיטון, שם ישן בעלי, כשאני עוצמת עיני בעברי, ויצאתי אל המרפסת הפתוחה מעֵבר מזה, שם שכבתי ופני למַטה, כשאני לוחצת אל חזי את קצה הסארי, הטעון זהב. וכל תכריך ותכריך עִנה את נפשי במצוקות שאול.

הלילה הדומם עמד עלי כשאצבעו נשואה למעלה. לא יכולתי להבדיל בין ביתי למולדתי: שדדתי את ביתי, שדדתי את מולדתי. בעווני זה פקעה זכותי על ביתי, גם מולדתי מתנכרת אלי. לוּ מַתי, כשאני חוזרת על הפתחים לצרכי מולדתי, ואפילו לא הצלחתי, היו האלים מקבלים את מנחתי הדלה. אולם לעולם אין לעבוד את האלהים במעשה-חמס. – וכיצד אוכל להקריב לו את הזהב הזה? אויה לי! אני עצמי נתחייבתי מיתה,האם אחלל גם את מולדתי במגע ידי הטמאה?

אין לי כל אפשרות להחזיר את הכסף למקומו. אין בי כוח לשוב לאותו החדר, לקחת שוב אותו המפתח, לפתוח עוד פעם אותו הארון,– מתעלפת הייתי על סף חדרו של בעלי. רק דרך אחת נשארה לי, והיא הדרך העולה קדימה. ואין בי כוח גם לשבת ולמנות את המטבעות. ינוחו בתכריכיהם אינני מסוגלה לחַשֵׁב חשבונות.

שמי החורף היו בהירים, ללא ערפל כל שהוא. הכוכבים האירו באור יקרות. שכבתי והרהרתי בלבי: אילו היה עָלַי לגנוב את הכוכבים הללו אחד אחד, כמטבעות זהב, לשם מולדתי, – כוכבים אלה המסתופפים בחיק-האופל, – כי אז הוכו השמים בסַנוֵרים, הלילה היה מתאמן עד סוף הימים, ובגניבתי היה נשדָד כל העולם כולו. והאִם גם במעללי זה לא נשדד העולם כולו, – לא רק שוד של ממון, אלא של אמון, של יושר?

בליתי את הלילה בשכיבה על המרפסת. כשזרח סוף סוף הבוקר והייתי בטוחה, שבעלי קם משנתו ויצא את החדר, רק אז יכולתי לשוב על עקבותי אל קיטוני, כשראשי עטוף בסודר.

ראיתי את גיסתי, כד של נחושת בידה, והיא משקה את צמחיה. כשראתה אותי עוברת מרחוק, קראה: “השמעת את החדשות, צ’וטה ראני?”

עמדתי דומם, וכולי רועדת. נדמה לי, שתכריכי המטבעות מתבלטים מבעד לסודר. חוששת הייתי, שיפרצו ויתפזרו במטר-צלילים ויגָלו לכל עבדי הבית ושפחותיו את החמסנית, שקפחה את עולמה בידיה, כי בזזה נכסי עצמה

“להקת-שודדים שלך”, המשיכה “שלחה אגרת בלא חתימת-שם, והיא מאיימת לשדוד את האוצר”.

נשארתי דומצמת כחמסנית.

“אני יעצתי לאחא ניהיל לבקש את חסותך”, המשיכה הגיסה מתוך קנטור. צוי לעושי דברך ויסתלקו, מלכת-השודדים! אנחנו נקריב קרבנות לבַנדה מָטרם שלך אם רק תואילי להצילנו. העולם חוזר לתוהו ובוהו י אלה! – אולם בשם האלהים, הלא תעבירי את סכנת הגנבה מעל ביתנו, לפחות".

אני מהרתי לחדרי, מבלי להשיב דבר. הצבתי רגל במדרון, ושוב אין לי עלִיָה. כל התאבקות רק תדחפני לעמקי תהום.

אילו רק הגיעה השעה, שֶבָּהּ אוכל למסור את הכסף לידו של סנדיפ! לא יכולתי נשוא אותו עוד, צלעותי אמרו להשבר מכובד המשא.

השעה היתה מוקדמת עדיין, כשהוגד לי, כי סנדיפ מחכה לי. היום לא עלה על דעתי להַדר בלבושי. עטופה בסודרי כשהייתי, יצאתי אל החדרים החיצוניים.

כשנכנסתי לטרקלין, ראיתי שם את סנדיפ ואמוליאה יחד. כל רגש הכבוד שלי, כל הכרת ערך עצמי, כאילו שקעו בגופי ושחו לארץ. כי הוטל עלי לגלות חרפתה של אשה לעיני הנער הזה! האם נדברו על מעלָלי בפגישתם? הֲשָׁאֶר לי עוד שריד מצעיף-הצניעות הקרוע?

אנו הנשים לא נבין את הגברים לעולם. כשהם סוללים להם דרך לאיזו מטרה, לא יחלו ולא ירגישו, כי קרוע יקרעו לבבו של עולם לרפד בקרעיו ארחות מרכבתם. כשדעתם נטרפת עליהם מתוך שכרון-יצירה, ישישו אל גיל בהשמידם את יצירתו של בורא עולם. קלוני זה עם שברון-לבבי לא ימשוך את עיניהם אף לרגע. אין הם מרגישים את החיים כשהם לעצמם – כל שאיפתם היא למטרה. מה אני להם, אם לא פרח-שדה, שנסתחף בשטפונו של מבול?

כלָיון זה שלי מה יועיל לסנדיפ? רק חמשת אלפים רופי? האמנם אינני שוה יותר מחמשת אלפים רופי? אמנם כן! האם לא למדתי זאת מפי סנדיפ עצמו, והאם לא בכוח ידיעה זו יכולתי לבוז לכל השאר בעולמי? מפני האור והחיים, מפני כוח –שאקטי, ממני אַלְמָוֶת, – מתוך אמונה זו, מתוך חדוה זו, פרצתי את כל הגדרים ואתגלה. אילו נתן לי אז מי-שהוא בטחון בששון זה, הייתי רואה חיים במותי, דבר לא הייתי מאבדת באבדן כל אשר לי.

האם יש בדעתם לומר לי עתה, שטעיתי בכל הדברים האלה? שיר התהלה, המוּשָר לכבודי במסירות כזו, האם הורידני ממרומֵי לא ליסד מלכות שמים בארץ, אלא לעולל את השמים בעפר?

טז    🔗

“הכסף, המלכה?” אמר דנדיפ, כשהוא נועץ את עיניו הלוהטות בפני.

גם אמוליאה לטש את עיניו אלי. אף כי איננו בן-אִמי, הלא אחי הוא הנער החביב הזה. פניו הכשרים, עיניו השלֵוות,נעוריו החפים מפשע, הִביטו בי, ואני, אחת הנשים, – בת-מינה של אמו – איכה אתן לו סם-המות, כי ישאל לו?

“הכסף, המלכה!” תביעתו החצופה של סנדיפ צללה באזני. מעוצר בושה וכעס היה לי הרצון לרוצץ את גולגלתו של סנדיפ בזהב הזה. בקושי עלה בידי להתיר את קשר הסארי, אצבעותי רעדו כל כך. סוף סוף נתכו תכריכי הנייר על השולחן.

פניו של סנדיפ נתקדרו… ודאי העלה בדעתו שאין בתכריכים אלא מטבעות של כסף… איזו הבעה של בוז השתקפה בעיניו. איזה גועל קיצוני לחוסר יכולת. דומה היה הדבר עלי, כאילו סטר לי על לֶחיי! ודאי חושד היה, שבאתי לעמוד אתו על המקח, לספק את תביעתו, לחמשת אלפים רופי, באילו מאות עלובות, רגע נדמה לי, שהוא מוכן לחטוף את התכריכים ולהשליך אותם בעד החלון החוצה בהודעה, שאיננו קבצן המחזר על הפתחים, אלא מלך התובע את מַשְׂאַת-מסיו.

“וזה הכל?” שאל המוליאה, וחמלה רבה נשמעה בקולו, עד שהייתי מוכנה לפרוץ בבכי. כבשתי את יצרי ורק הניעותי ראשי.

סנדיפ נאלם דומיה. הוא לא נגע בתכריכים ולא הוציא הגה מפיו.

עלבוני נגע עד לבו של הנער. בהתלהבות עשויה קרא פתאום: “זה מספיק. די והותר. אַת הצַלת אותנו”. בדברים אלה קרע את אחד התכריכים.

לירות-הזהב הבריקו מתוכו. וכרגע הוארו גם פניו של סנדיפ. כל רמ"ח אבריו פצחו רנה. אין יכולת להבליג על המהפכה הפתאומית ברגשותיו, קפץ ממקומו לעומתי. מה היה עם לבבו לעשות, לא ידעתי. עיני הבריקה אל מול אמוליאה, – פני הנער החוירו כלהצלפת שוט. אזרתי את כל כוחותי ודחפתי את סנדיפ ממני. בהרָתעו אחורנית הוכה ראשו בקצה שולחן-השיש והוא נפל ארצה. שעה קלה היה מוטל על הרצפה ללא זיע, בהתאמצותי אפסו כוחותי, ואצנח על כסאי.

פני אמוליאה הוארו באור ששון פלאי. הוא לא פנה אפילו לצד סנדיפ, אלא בא ישר אלי, התאבק בעפר רגלי ונשאר יושב על הרצפה לפני! הוי אחי הקטן, תינוקי! העצה זו שלך היא מגע-שמים אחרון שנותר לי בעולמי הריק! לא יכולתי להתאפק עוד ודמעותי נגרו בלי הפוגה. כסיתי על עיני בקצה הסארי, שלחצתי אל פני בשתי ידי, ואבך, ואבך. ובכל פעם שהרגשתי את מגע ידו הרכה על כף-רגלי, באמרו לנחמני, פרץ זרם דמעותי מחדש.

לאחר שעה קלה, כשהבלגתי על רפיוני וגליתי את פני, ראיתי את סנדיפ שוב על יד השולחן, מאסף את הלירות לתוך ממחטתו, כאילו לא אירע דבר. אמוליאה קם ממקום שבתו לרגלַי וישב על כסאו, כשעיניו הלחות מזהירות.

סנדיפ הביט בפני בקרירות, כשהעיר: “כאן ששת אלפים”.

“למה לנו כל כך הרבה, סנדיפ בבו?” קרא המוליאה, “דיינו בשלשת אלפים וחמש מאות”.

“עבודתנו אינה נגמרת במקום זה בלבד”, השיב סנדיפ. “צריכים אנו לכל מה שתשיג ידינו”.

“אפשר הדבר”, אמר אמוליאה. “אולם בעתיד אני מקבל על עצמי למלא את כל מחסורך. מסכום זה, סנדיפ בבו, תואיל להחזיר אלפַּים וחמש מאות העודפים לידי המהראני”.

סנדיפ הביט אלי בשאלה.

“לא, לא” קראתי. “לעולם לא אגע עוד בכסף הזה. עשו בו כטוב בעיניכם”.

“היכול הגבר לתת כמַתַּת-האשה?” אמר נדיפ, בהביטו לצד אמוליאה.

“בת-אלים היא!” הסכים אמוליאה בהתלהבות.

“אנחנו, הגברים, יכולים, לכל היותר, לתת מכוחנו”, המשיך סנדיפ. “אולם האשה נותנת את עצמה. בנפשה תביא חיים חדשים, בנפשה תקיים אותם. מתנות כאלה רק הן מתנות-אמת הן”. אז פנה אלי ואמר: “המלכה! אילו רק כסף נתת לנו, לא הייתי נוגע בו. אולם את נתת לנו דבר היקר לך מן החיים עצמם!”

אין זאת כי שתי רשויות הן באדם, שתי אישויות נבדלות זו מזו האחת בי יכולה להבין, שסנדיפ מנסה להוליך אותי שולל; השניה מקבלת את האונאה באהבה. סנדיפ כוחו עמו, אולם אין בו מגבורת הצדיק. כלי-זינו המעורר לחיים, הוא גם המביא עליהם כליה. יש בו מרֶטט האלים הנאמן, אולם חִצָיו חצי-שטנים הם.

ממחטתו של סנדיפ לא הכילה את כל המטבעות. “המלכה” אמר, “שמא יכולה את ליתן לי אחרת?”

כשנתתי לו את שלי, הגיע אותה אל מצחו בהערצה, ופתאום כרע על ברכיו וישתחוה לי. “אֵלָה!” אמר, “לא נגשתי אליך אלא להביע את רגשי הערצתי, אולם את דחיתיני ותעוללי קרני בעפר. יהי כן, אני מקבל עלי את דינך כברכה ועונדו לראשי כנזר!” בדברים אלה הורה באצבעו על המקום שהוכה בו.

הטָעיתי איפוא בכוונתו? האוכל להאמין, שידיו הפרושות נשלחו באמת אל כפות-רגלי? והרי ודאי, שאפילו אמוליאה ראה את התאוה הלוהטת בעיניו, בפניו. אולם סנדיפ הוא אמָן כזה לפזם פזמונות של תהלות ותשבחות, עד שאין אני יכולה לחלוק עליו: מוכַֹת-סנורים הנני מֵראות את האמת: עיני מעורפלות כעיניו של אוכל-אופיום. וככה, למרות הכל, נפרע ממני בכפלים על המכה שהכיתיהו, – למראה הפצע בראשו, שתת לבי דם. לאחר ההשתחויה של סנדיפ, נראתה לי גניבתי באור של כבוד, כמו חִייך אלי הזהב הנוצץ על השולחן. וכל חשש וכל בושה וכל מוסר-כליות נשכָּחו.

אמוליאה, כמוני, גם הוא חזר אליו בתשובה. מסירותו לסנדיפ, ששקעה רגע קל, יקדה עתה מחדש. עציץ-הפרחים שבלבבו נתמלא שוב מנחות-הערצה לסנדיפ ואלַי. אמונתו התמה האירה מעיניו באור הטהור של איֶלת-השחר בהנץ בוקר.

לאחר שהגשתי מנחת-הערצה וקבלתי מנחת-הערצה, התחיל עווני זורח, וכשהביט אמוליאה אל פני, נשא את ידיו השלובות בברכה וקרא: “בַּנדה מַטרם!” אין לי יסוד לקוות, שהוקרה זו תעטרני עולמית; ואף על פי כן, הרי אין לי כל אמצעי אחר זולתה לקיים את רגש הכבוד העצמי בנפשי.

שוב אין לי כל יכולת להכנס לקיטוני. נדמה לי, שהמִטה שולחת יד גרומה לעומתי, ארון-הברזל נותן בי עין קפדנית. רוצה אני לברוח מעלבון-עצמי הממושך, העוכר את נשמתי. רצוני לרוץ מדי פעם בפעם אל סנדיפ, לשמוע אותו שָר את שבָחָי. לא נוצר לי אלא מזבח-הערצה קטן זה, שלא שקע עדיין במצולות חרפתי, ורצוני להחזיק בקרנותיו יומם ולילה: כי אֵימין ממנו, וכי אשמאיל, החלל הריק יקדמני.

שבח, שבח, רצוני בתשבחות עד בלי די, חיי אינם חיים, אם תתרוקן כוס-ייני אפילו לרגע אחד. על כן את חיי כולם אתן בסנדיפ, מכל באי-עולם אותו אִוִיתי כיום הזה.

יז    🔗

בימים אלה, כשבעלי מסב לסעודה, יש לי הרגשה, שאינני יכולה לשבת לפניו; אולם חרפה גדולה מזו היא להמנע ממסיבה הדדית, וגם זאת אין בכוחי לעשות. אני יושבת איפוא במקום שממֶנו לא נוכל להסתכל זה בפני זו. ככה הסיבותי אתו אמש, כשבאה בָּרָה ראני ונצטרפה אלינו.

“נוח לך, אחא”, אמרה, “למלא פיך צחוק על מכתבי-האיומים הללו. ואולם אותי הם מבעיתים כל כך. האם שלחת אותו הממון שנתת לי, אל הבנק בקאלקוטה?”

“לא, שַעתי לא היתה פנויה עדיין לשלחו”, השיב בעלי.

“דעתך קלה עליך כל כך, אחי היקר, מוטב היה לך להזהר…”

“אולם הכסף הוא בארון-הברזל, לפני ולפנים בחדר-המלתחה הפנימי”, אמר בעלי בבת-צחוק מעודדת.

“ואם יחדרו לשם? אין דבר בטוח בעולם!”

“אם ירחיקו ללכת, עד כדי כך, עלולים הם לחטוף גם אותך מאתנו!”

“אל תירא, איש לא יבוא לחטוף מסכֵּנה שכמותי. הַמשיכה האמתית נובעת מחדרך! אולם הלצות לחוד אל תסַכן את ממונך להחזיק אותו בחדר בלא שמירה”.

“בעוד ימים אחדים ישאו את ארנוניות-הממשלה לקאלקוטה; אני אשלח את הכסף הזה לבנק באותה השמירה הצבאית”.

“יפה. אולם זכור את הענין ואל תשכחנו, דעתך כה פזורה עליך”.

“אפילו אם יאבד הכסף הזה בעודו בחדרי, לא תהי זאת אבדתך, אחותי ראַני”.

“לאט לך, אחי, הלא תכעיסני מאוד, אם תוסיף לדבר אלי כדברים האלה. האם אני מבדילה בין שלך לשלי? ואם יאבד ממונך, האם לא אשתתף בצערך? אם כך יצאה גזירה מלפני ההשגחה העליונה לקחת ממני כל אשר לי, עוד לא אבדה בינתי מלהעריך את האח הנאמן והמסור ביותר, שנודע מאז חי לַקְשְׁמָן³⁵ בעולם. ואַת, הרַאני הצעירה, הנהפכֶת לבובַּת-עץ? את עוד לא הוצאת הגה מפיך. יודע אתה, אחי, הרַאני הצעירה שלנו סבורה, שאני משתדלת להחניף לך. אילו היה בזה צורך, ודאי לא הייתי מהססת לעשות כן, אולם ידעתי, שאחי היקר איננו זקוק לכך!”

ככה הוסיפה הרַאני הבכירה לקשקש בלשונה, ולא שכחה לעורר את אחיה, פעם בפעם, על מנה זו או אחרת, הטְעִימה ביותר, מן המאכלים המוגשים. ראשי היה סחרחר עלי כל אותה השעה. המֶַשבר היה ממשמש ובא במהירות יתרה. יש לעשות מה, בכדי להשיב את הכסף למקומו הראשון. ובעוד אני שואלת את עצמי, מה יכולה אני לעשות, וכיצד אעשנה, היו עלי פטפוטי גיסתי למעמסה, יותר ויותר.

והגרוע מכל, שאין דבר נעלם מעיניה החדות של גיסתי. מדי פעם בפעם היתה שולחת מבט פוזל לצדי. לא ידעתי מה שהיא יכולה לקרוא מעל פָּנַי, אולם אותה שעה נדמה לי, שהם כספר הפתוח.

ואז עשיתי דבר נמהר מאין כמוהו. מתוך קלות-ראש מעושה, צחקתי ואמרתי: “רואה אני, שכל חשָׁדיה של הרַאני הבכירה לי הם שמורים – חששותיה לגנבים ולחמסנים אינם אלא תואנה בעלמא”.

הרַאני הבכירה חייכה במשובת-איבה. “צדקת, אחותי. גניבה בידי אשה היא המסוכנת שבכל הגניבות. אולם איך מעינִי הפקוחה תתחמָקי? האם גבר אני ורִמִּיתָנִי?”

“אם כל כך מפחדת את מפָּני”, השיבותי, “הבה אמסור לידך כל אשר לי, לערָבון. אם אגרום לך הפסד או אבדה, תוכלי איפוא לקבל פיצויים”.

“הקשיבה נא לאשר היא מדברת, הרַאני הצעירה והתמימה שלנו!” השיבה גיסתי בצחוק, כשהיא פונה אל בעלי. “האם אינה יודעת, שיש אבדות לאין פיצויים, הן בעולם הזה והן בעולם הבא?”

בעלי לא נצטרף לחליפות-דברינו. כשגמר, יצא אל החדרים החיצוניים, כי בימים אלה אינו ישן שנת-צהרים בחדרנו.

כל תכשיטי היקרים ביותר הופקדו באוצר, תחת השגחתו של הגזבר, ואולם גם שָוְיָם של התכשיטים שברשותי עלה לשלשים או ארבעים אלף, לקחתי את קופסת-עדיי לחדרה של בָּרה רַאני, ופתחתיה לפניה, לאמור: “הריני משאירה את אלה ברשותך, אחותי. מעתה לא תיראי רע”.

הרַאני הבכירה עשתה תנועה של יאוש מעושה. “את מפתיעה אותי בהחלט, צ’וטה ראני!” אמרה אלי. “האומנם עלה על דעתך, ששנָתי נגזלת בלילות, מיראה, פן תשדדיני?”

“מה בכך, אם תיראי מפני יראה שיש עִמה תועלת? היוכל מי שהוא לסמוך על מי שהוא זולתו בעולם הזה?”

“רצונך ללמדני לקח באמון? לא, לא! דייני בדאגתי לתכשיטי אני, מבלי לשמור על שלך. הואילי לקחת אותם מכאן, יקירתי, כה רבו שפחות סקרניות מסביב”.

מחדרה של גיסתי הלכתי ישר לטרקלין החיצוני, ושלחתי לקרוא לאמוליאה. אתו יחד בא גם סנדיפ. נחפזתי מאוד, ואמרתי לסנדיפ:

"במטותא ממך,רצוני לומר דבר-מה לאמוליאה, התואיל…

סנדיפ חִייך חיוך נַעוה. “את מבדילה איפוא ביני לאמוליאה? אם העלית בדעתך להסיר את לבו מעלי, עלי להודות, שאין בכוחי להחזיק בו”.

אני לא השיבותי דבר, הייתי עומדת וממתינה.

“יהי כן”, המשיך סנדיפ. “כַּלי את שיחתך המיוחדת עם אמוליאה. ואולם עתה יהיה עליך ליחד שיחה גם לי לעצמי, שאלמלא כן, הרי כשלון הוא בשבילי. יכול אני לעמוד בכל נסיון, אך לא בכשלון. לעולם יהא חלקי חלק הארי. על כן ריב-עולם לי בהשגחה העליונה. אני אַפִּיל את חותֵך-גורלי, אך לא אפול בידיו!” סנדיפ שלח מבט-איבה כלפי אמוליאה ויצא את החדר.

“אמוליאה, אחי הקטן, הנאמן, דבר אחד עליך לעשות בשבילי”, אמרתי אליו.

“שלחיני באש ובמים, אחותי”.

אני הוצאתי את תבת-העדיים מבין קפולי סודרי והעמדתי אותה לפניו. “מכור או תן אותם בעבוט”, אמרתי לו, “והָבִיאָה לי ששת אלפים רופי בהקדם האפשרי”.

“לא, לא, אחותי רַאני”, אמר אמוליאה, שנגע הדבר אל לבו. “הניחי תכשיטים אלה, אני אשיג לך ששת אלפים מבלעדיהם”.

“אל תשתטה”, אמרתי אליו בקוצר-רוח. “אין השעה פנויה לדברי-אוֶלת. קח פלומַטרין זה, צא לקאלקוטה ברכבת-הלילה, והבא לי את הכסף מחרתים, לכל המאוחר”.

אמוליאה הוציא ענק-יהלומים מתוך הפלומטרין, הסתכל בו לאור היום והשיב אותו למקומו בלב דואב.

“יודעת אני”, אמרתי לו, “שלעולם לא תקבל תמורתם של יהלומים אלה כערכם, על כן אני נותנת לך תכשיטים, ששוים עולה לערך שלשים אלף. לא איכפת לי אם ימָכרו כולם, ובלבד שאקבל את ששת האלפים”.

“היודעת את, אחותי רַאני”, אמר אמוליאה, “שרַבתי בסנדיפ בַּבּו בשל אותם ששת אלפים רופי, שלקח מאתך? אין מלים בפי לתאר לך את רגשי כלימתי, ואולם סנדיפ בבו טוען, שעלינו להקריב אפילו את רגשי כלימתנו על מזבח המולדת. אולי לו הצדקה. אבל הפעם אין הדבר כן, משום מה. אני לא אפחד למות על קידוש שם המולדת, או לרצוח לשם המולדת, – עד כדי כך באתי בסוד השאקטי. אולם אין אני יכול להסיח דעתי מחרפה זו, שלקחנו כסף מאתך. כאן ידו של סנדיפ בבו על העליונה. אין לו רגשי נוחם וכליותיו לאייסרווה. הוא אומר,כי עלינו להשתחרר מן הרעיון, שבעל הכסף הוא זה, אשר בארונו ימָצא, במקרה, – שאם אין אנו יכולים להשתחרר מזה, אֵי הקסם הצפון בבָּנדה מָמרם?”

ככל אשר הוסיף אמוליאה לדבר, כן גדלה התלהבותו. הוא מתחמם תמיד בשעה שאני השומעת לדבריו. “מן הגיטָא נמצאנו למדים”, הוסיף לדבר, “שאין ביכולת-אדם לרצוח את הנפש. אין רצח אלא מלה סתם. והוא הדין בלקיחת ממון. למי הממון? איש לא יצר אותו. איש לא יקחנו אתו, בבוא יומו, כי איננו חלק של נשמתו. כיום הוא שלי, מחר – של בני, מחרתים – של בעלי-חובותיו. ומכיון אין הממון שייך לאיש, בעצם, מדוע נִתַן דופי באוהבי-מולדתנו, אם תחת הָשאיר אותו בידיו של איזה בן סורר, יטלוהו לעצמם?”

כשאני שומעת את דברי סנדיפ יוצאים מפי הנער הזה, הריני מרעידה כולי. משביעי-נחשים ישַחקו נא בנחשים; כי ימצא אותם האסון, הרי הם מוכנים לכך. אולם הנערים האלה כה תמימים הם, ברכתו של עולם מחסה לראשם. הם משַחקים בנחש, מבלי לדעת את טיב ארסו, ובשעה שאנו רואים אותם, מושיטים את ידיהם בבת-צחוק של אמן אל שִׁנֵּי הארס, הרי אנו עומדים על הסכנה הגדולה שבנחש. צדק סנדיפ בחשדו, כי אף על פי שאני עצמי מוכָנה למות לרצונו, הרי את הנער הזה אסיר מעליו ואציל מידיו.

“הכסף דרוש איפוא לצרכיהם של אוהבי-המולדת במחנכם?” שאלתי בבת-צחוק.

“מובן מאליו!” אמר אמוילאה בגאוה. “האם לא מלָכינו הם? העניות מנַוֶלת את כוח מלכותם. היודעת את, שאנו דורשים תמיד מאת סנדיפ בַּבו לנסוע במחלקה ראשונה? הוא אינו בורח מכבוד מלכים לעולם, – הוא מקבל אותו לא לכבודו הוא, אלא לכבודנו ולתפארת לכולנו. הנשק העצום ביותר של שליטי-עולם, כך מקובלנו מפי סנדיפ בַּבו, הוא הקסם שבהופעתם. לעַנות את עצמם, אין פירושו סיגופין בלבד, – הרי זה איבוד עצמם לדעת”.

ברגע זה נכנס סנדיפ בפסיעות חשאיות לחדר. בתנועה מהירה כסיתי את הפלוּמַטרין בסודרי.

“ענין השיחה המיוחדת לא נגמר עדיין?” שאל בנעימה של לעג בקולו.

“כן, הרי גמרנו”, אמר אמוליאה בהתנצלות. “דבר קל היה זה”.

“לא, אמוליאה”, אמרתי, “עדיין לא גמרנו”.

“ובכן יצא דנדיפ בשניה?” אמר סנדיפ.

“במטותא”.

“ואשר לחזרתו של סניפ…”

“לא היום. אין לי פנאי”.

“אני מבין!” אמר סנדיפ ועיניו הבריקו. “אין פנאי להתבטל אלא לשיחות מיוחדות!”

קנאת-גבר! בשעה שגבר בעוז מראה סימני-חולשה, מה יעשה המין החלש ולא יריע תרועת-נצחון? ואני שניתי בתקיפות: “באמת, אין לי פנאי”.

סנדיפ נפטר סר וזעף. אמוליאה נדהם ונבוך. “אחותי רַאני”, התחנן אלי, “סנדיפ בבו נרגז”.

“אין לו כל סבה או זכות להתרגז”, אמרתי אליו במרירות. “הבה אזהיר אותך על דבר אחד, אמוליאה. אל תאמר דבר לדנדיפ בבו על מכירת תכשיטי, – בֶּחַיֶיך”.

“לא, אני לא אומַר”.

“מוטב לך איפוא לעשות את הדבר בלי שהיות. עליך לצאת ברכבת-הלילה”.

יצאתי יחד עם אמוליאה מן החדר. כשהגענו למרפסת, מצאנו שם את סנדיפ. ברור היה לי, שהוא אורב לאמוליאה. בכדי למנוע את הפגישה, היה עלי להעסיק אותו. פניתי אל סנדיפ ושאלתי: “מה רצית לומר לי, סנדיפ בבו?”

“חשיבות יתרה אין לדברים – שיחה בטֵלה סתם. ומכיון שאין לך פנאי…”

“יכולה אני להפָּנות לשעה קלה”.

בינתים נפטר אמוליאה לדרכו. בכניסתנו לחדר, שאל סנדיפ: “תיבה זו, שנשא אמוליאה, מה טיבה?”

הפלוּמַטרין לא נעלם מעיניו. אני עמדתי בתקיפותי. “אילו יכולתי להגידה לך, הייתי מוסרת אותה לידיו בנוכחותך!”

“כסבורה את, איפוא, שאמוליאה לא יגיד לי?”

“לא. הוא לא יגיד”.

מעתה לא יכול עוד סנדיפ לכבוש את כעסו. “כסבורה הנך שאַת תמשלי בי?” קרא בחימה. “היה לא תהיה! אמוליאה זה יאושר למות. אם אואיל לתתו מרמס לרגלי. לעולם, כל זמן שהנשמה בקרבי, לא אתן לך להפיל אותו לרגליך!”

הוי, החלש! החלש! סוף סוף הבין סנדיפ, כמה חלש הוא לעומתי! על כן לא יכול לכבוש את כעסו. הבין, שלא יוכל להעמיד מול כוח-השפעתי את כוח הזרוע בלבד. במבט אחד יכולה אני להרוס כל מגדלי-עוזו. על כן אי אפשר לו בלא שחצנות. אני רק חייכתי בדומיה של בוז. לבסוף היתה ידי על העליונה. אין לי לוַתר על יתרון זה לעולם; שוב אין לי לרדת למטה מזה לעולם. בכל קלקלתי עלי לשמור לעצמי קורטוב זה של הכרת ערכי!

“יודע אני”, אמר סנדיפ, לאחר שתיקה, “זו היתה תיבת-התכשיטים שלך”.

“יכול אתה לנַחש כרצונך”, אמרתי, “אולם מפי לא תוציא מלים”.

“את מאמינה איפוא באמוליאה יותר משאַת מאמינה בי? היודעת את, שהנער צל הוא לצִדי, הֵד להֵדי, שאפס הוא, בשעה שאין אני עמו?”

“במקום שאינו הֵד להדך, הרי הוא אמוליאה הוא עצמו. וכאן יכולה אני להאמין בו יותר משאני מאמינה בהֵדך!”

“אין לך לשכוח, שהבטחת למסור את כל תכשיטיך ליָדי לשם פולחן האם האלהית. בעצם, הרי כבר הקרבת את קרבנך”.

“כל התכשיטים, שישאירו האֵלים בידי, קודש הם לאֵלים. אולם כיצד אוכל להקריב את התכשיטים, שנגנבו ממני?”

“את שמעיני, לחנם תנסי להשתמט מפָּני באורח זה. השעה היא שעת עבודה קשה. בגמר עבודה זו יכולה את להציג לראות את מרמתך, מרמת-האשה. ככל אַות נפשך, – ואני אסייע בידך במשחק זה”.

בשעה שגנבתי ממונו של בעלי ומסרתי אותו לסנדיפ, פסקה הנגינה, שהיתה שרויה ביחסינו. לא זו בלבד, שקפחתי את ערך עצמי בירידתי לשטח הזול, אלא שסר גם הקסם של סנדיפ מעָלי, וניטל כוח השפעתו היתרה. גם הקלע המצוין ביותר אי אפשר לו לקלוע למטרה, התפושה בכף. ככה נתפשט סנדיפ מאותה איצטלה של גבור; נעימה של נרגנות פעוטה התגנבה לתוך דבריו.

סנדיפ נעץ את עיניו המזהירות בפני, עד שדמיתי לראות בהן כל זלעפות-הצמא של שמי-הצהרים, פעם או שתים הניע את רגליו בהתרגזות, כמוכן לקום ממקומו ולזנק אלי. כל גוי סחרחר, לבי דפק בחזקה, אזני נתמלאו דם לוהט; הרגשתי, שאם אשאר כאן, אבודה אני לעולם. מתוך התאמצות נואשת קמתי מעל הכסא ומהרתי אל הפתח.

מגרונו הנחָר של סנדיפ פרצה זעקה עמומה: “אנה תברחי, המלכה?” תיכף לכן קפץ ממקומו לתפשני. אולם בשמעו קול פסיעות מבחוץ, נסוג אחור במהירות ושקע שוב בכסאו. ליד ארון-הספרים עמדתי מלֶכת, והייתי לוטשת עיני לשֵמות שעל גבי הכריכות.

בעלי נכנס לחדר, וסנדיפ קרא: “במטותא ממך, ניחיל, האם אין אתך כתביו של בראונינג בארון-ספריך? זה עתה ספרתי למלכת-הדבורים שלנו על הקלוב שלנו במכללה. הזוכר אתה את ההתחרות שלנו לתרגום אותם החרוזים של בראונינג? אין אתה זוכר?”

"אִלְמָלֵא בִקְשָׁה אֵת אַהֲבָתִי,

לֹא נָתְנָה בִי אֶת עֵינָה,

רַבִּים הֵמָּה הַבַּחוּרִים,

כִּבְיָכוֹל… לָהֶם, לִרְצוֹנָה,

תַּחֲשׂף נַפְשָׁהּ, וּבכְלָ זֹאת

זָרָה תְהִי לָהֶם לְעוֹלָם.

לֹא כֵן אָנִי: זֹאת הִכִּירָה

עֵת בָּחֲרָה בִּי מִקְּהָלָם.

"עלה בידי, איך שהוא, למצוא מלים למסירת הרעיון בבנגלית, אולם קשה להאמין, שתרגום חפשי זה גרם קורת רוח יתרה לבני בנגאל. היו לי ימים, בהם חשבתי באמת, שאני עומד להיות לפייטן, אולם בחסד ההשגחה העליונה ניצלתי מאסון זה. זוכר אתה את דַקְשִׁינָה הזקן? אלמלא נתמנה למפקח על המלח, ודאי שהיה כותב דברי-שיר. זוכר אני את תרגומו עד היום הזה…

“לא, מלכה דבורה, לחנם תהפכי את מדפי-הספרים הללו. ניחיל חדל לקרוא שירה מזמן שנשא לו אשה, – אולי אין לו עוד צורך בכך. אולם משער אני, ש’בולמוס השירה הקודח', כאמור בסַנקריט, עומד לתקוף אותי מחדש”.

“באתי לתת לך אזהרה, סנדיפ”, אמר בעלי.

“בנוגע לבולמוס השירה הקודח?”

בעלי לא השגיח בנסיון זה להתלוצצות והמשיך: “בימים האחרונים התחילו מטיפים מבני דתו של מוחמד לעורר את המושלמים המקומיים. כולם מתמרמרים עליך, ועלולים לתקוף אותך בכל שעה”.

“האם עצתך היא לברוח?”

“הבאתי לך ידיעות, ולא עצה”.

“אילו הייתי אני בעל האחוזות האלה, היתה אזהרה כזו דרושה למטיפים ולא לי. אילו, במקום שתשתדל להפחיד אותי, היית מטיל עליהם מאימתך, היה הדבר נאה יותר גם לך, גם לי. היודע אתה, שחולשתך מחלישה גם את הצָמידנדָרים שכניך?”

“אני לא נתתי לך עצות, סנדיפ. רצוני, שגם אתה תמָנע מתת לי את עצותיך. וגם אין בהן תועלת. ועוד דבר לי אליך. אתה ועושי-דברך הייתם מקניטים ונוגשים את אריסַי בחשאי. שוב אין ביכלתי להרשות זאת. ועלי לבקש איפוא מאתך, לעזוב את מחוזי”.

“מפָּחד המושלמים, או יש פחד אחר, שאתה מאיים בו עלי?”

“יש פחָדים שחסרונם פירושו פחדנות. בשם הפחדים האלה אני אומר לך, סנדיפ עליך לעזוב את המקום. בעוד חמשה ימים אסע לקאלקוטה. אתה תואיל להלוות אלי. מובן, שאתה יכול להתאכסן שם בביתי, – מצדי אין מניעות לכך”.

“ניחא, עדיין ניתנת לי אָרכה לחמשה ימים. בינתים, מלכה דבורה, תני ואזמזם באזניך את שירי לפרידתך מן הכָּורת. הוי פייטנה של בנגאל החדשה! פתח שעריך ואבוא לשדוד את אוצר מליך. בעצם, אתה הוא השודד, כי אתה אשר גנבת שיר לבבי והקנית אותו לעצמך – אדרבא, יקָרא נא שמך עליו, אולם השיר לי הוא”.

כאן פתח סנדיפ, בקול עמוק ונחר ואומר להשבר, בנעימה של בְּהִיְרָוִי:

"בַּאָבִיב-מַלְכוּתֵךְ, מַלְכָּתִי,

פְּגִישׁוֹת וּפְרִידוֹת דָּא לְדָא רוֹדְפוֹת בְּמִשְׂחַק-מַחְבֹּואִים אֵין-סוֹפִי,

וּפְרָחִים צָצִים בְּעִקְבוֹת הַנּוֹבְלִים, המתים בצל.

בַּאָבִיב-מַלְכוּתֵךְ, מַלְכָּתִי,

יָדְעָה פְּגִישָׁתֵנוּ שִׁירִים שֶׁלָהּ,

הָאַף אֵין לִפְרִידָתִי מַתָֹנָה עֲבורֵךְ?

זוֹ הַמַּתָנָה תִקְוָתִי הַחֲשָׁאִית, הָחְבֵּאתִי בֵּין צֶאֱלִים בְּגַן-פְּרָחַיִךְ

גִּשְׁמֵי-אָב כִּי יַמְתִּיקוּ תָּמוּזֵךְ הַלּוֹהֵט".

עזותו היתה עצומה, – עזות ללא צעיף של בושה, עזות ערומה כאש. אין אדם מוצא שהות לעצמו להפסיקה: כשם שאינו יכול לעמוד בפני הרעם, הצוחק לכל מעצור.

יצאתי את החדר. בעברי לאורך המרפסת לצד החדרים הפנימיים, הופיע פתאום אמוליאה, שבא ועמד לפני.

“אל תיראי, אחותי ראני”, אמר. “אני יוצא לדרך הלילה, ולא אשוב בידים ריקות”.

“אמוליאה”, אמרתי אליו, בהביטי ישר בפניו הצעירים,הרציניים, “אין אני חוששת לעצמי כלל ועיקר, ולואי שלא אחדל לחשוש לך עולמית”.

אמוליאה פנה ללכת, אולם לפני שנעלם מעיני, קראתי לו שוב ושאלתי, “היש לך אַס, אמוליאה?”

“יש לי”.

“אחות?”

“לא, יחיד אני לאמי. אבי מת עלי בשחר ילדותי”.

“שובה איפוא אל אמך, אמוליאה”.

“אולם, אחותי רַאני, מעתה יש לי אם ואחות”.

“בוא איפוא, אמוליאה, לפני שתצא לדרכך הלילה, וסעד פת-ערבית אתנו”.

“שעתי לא תהיה פנויה לכך. תני לי מעט צידה לדרך, מקודשת במגע ידך”.

“מה יערב לחכך ביחוד, אמוליאה?”

“אילו הייתי בבית-אמי, היתה נותנת לי עוגות-פּוּשׁ למכביר. אַפִי נא לי מאֶלה בעצם ידך, אחותי, רַאני!”

 

פרק עשירי: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

יב    🔗

שמעתי מפי רבי, שסנדיפ כרת ברית עם הָרִיש קוּנדוּ, ועתה עומדת להערך חגיגה מפוארה לפתיחת הפולחן של האֵלָה משמידת הדימונים. הָריש קוּנדוּ כופה על אריסיו את ההוצאות הכרוכות בכך. הפַּנְדִיטִים קָוִירִטְנָא וּוִידִיאָוָגיש נתבקשו לחבר הימנון בעל דו-משמעות.

רבי התוכח זה עתה עם סנדיפ בענין זה. “חוק ההתפתחות חל גם על האלים”, אומר סנדיפ. “על הנכד לצור צורות חדשות לאֵלים שנוצרו בידי אבי אביו ולהתאימם לטעמו הוא, כי בלאו הכי הוא מתחיל כופר בעיקר, תפקידי הוא לחדש את צורתן של האלהויות הקדומות. אני באתי לעולם לתת גאולה לאלים, לשחרר אותם מכשפיו של העבר”.

עוד בנערותנו עמדתי על כשרונו הרב של סנדיפ לתעתע ברעיונות. אין לו כל ענין בגילויה של האמת אולם שִׂישׂ יָשִׂישׂ להציגה לראוַת-לצים. אילו נולד במדבריות של אפריקה היה מבלה את ימיו בנעימים מתוך המצאת טענה אחר טענה בזכותה של אכילת בשר-אדם, כאמצעי המשובח ביותר לטפוח האחוה הנאמנה בין אדם לחברו. אולם אלה המתעסקים באונאת הבריות סופם אונאה עצמית, ומאמין אני באמונה שלמה, כי כל פעם שסנדיפ יוצר מִרמה חדשה, הרי הוא מבטיח לעצמו, שמצא את האמת, עם כל הסתירה הגלויה בין יצירתו האחת לשניה.

בין כך ובין כך, אין ברצוני לתת יד ליסודו של בית-משרפות יין בארצי. הצעירים הנכונים להתמסר למפעל המולדת, אסור להם להתרגל בשתִיה לשכרה. אלה הרוצים לעורר לעבודה באמצעי סימום, מחשיבים את ההתרגשות יותר מן הלבבות, שהם נוסכים עליהם שכרון.

ראיתי הכרח לעצמי להגיד לסנדיפ, בנוכחותה של בימלה, שעליו להסתלק. אפשר, ששניהם יחשדוני במה שאין בי. אולם עלי להשתחרר גם מפחד זה, שמא לא יבינוני כראוי. ואם גם בימלה תטעה בי…

כמה מטיפים מושלמים נשלחים לכאן מדַאקָה. המושלמים שבאזורי התחילו מתעבים את שחיטת הפָּרות כמעט באותה מדה, שההינדואים מתקוממים לה. ואולם כעת מתרחשים מקרים של שחיטת פרות פה ושם. בראשונה קבלתי את הידיעות מפי אריסים מושלמיים שלי, שֶגִנו את המעשים האלה. ברי לי: כאן נוצר מצב, שקשה יהיה לשלוט בו. יש ביסודו אמתלה של קנאוּת, שכל התנגדות עלולה לעשותה לעובדה. והרי היא הערמומיות שבמזימה זו!

שלחתי לקרוא אלי אחדים מאריסי ההינדואים, מן החשובים שבהם, ונסיתי לברר את הענין כמו שהוא. “יכולים אנו להתמסר לאמונתנו בלב ונפש”, אמרתי אליהם. “אולם אין לי שליטה על אמונתם של אחרים. אם כי רבים בתוכנו הם מכַּת וישנו, הרי אלה מאתנו, הנמנים על הכַּת השַקְטָאית, מוסיפים להקריב את הבהמה כמקדם. אין תקנה לדבר. והוא הדין במושלמים, שנִתָן להם לעשות את הישר בעיניהם. הואילו איפוא להמנע מכל מהומות”.

“מַהֱרָגָ’ה”, השיבו לי האנשים, “השערוריות הללו לא נודעו זה מכבר”.

“כן היה הדבר”, אמרתי אני, “כי כךהיה רצונם החפשי. הבה נתנהג כך, שמאליהם יחזיקו בזה גם להבא. אולם הפרעת הסדר אינה עשויה להביא לידי כך”.

“לא, מהרג’ה”, טענו האריסים, “הימים הטובים ההם חלפו לבלי שוב. המעשים האלה לא יחדלו לעולם, אלא אם כן תדכאם בחזקת-היד”.

“נגישות”, השיבותי, לא רק שאינן עשויות למנוע שחיטת פרות, אלא שסופן להביא גם לידי שפך דם-אדם".

אחד מהם נתחנך בבתי-אולפנא אנגליים. הוא למד לחזור על המימרות של היום. “אין זו שאלת חסידות בלבד”, טען אלי. “ארצנו היא ארץ חקלאית בעיקר, והפרות הן…”

“גם התואים בארץ הזאת”, הפסקתי אותו, “נותנים חלב ומושכים במחרשה. ולכן, כל זמן שאנו מרקדים ריקודי-מטורפים על רחבות מקדשינו, מגואלים בדמם, וגלגלותיהם הערופות נישאות על כתפינו, רק צחוק תצחק לנו הדת, אם נריב במושלמים בשמה, ודבר לא נפעל מלבד הריב עצמו. אם הפָּרה לבדה קודש היא ואין לשחטה, והתוא אינו כך, הרי זו קנאוּת חשכה ולא דת”.

“אך האם לא תדע, אדוני, מה הגורם לכל זה?” המשיך האריס היודע אנגלית. “הדבר נעשה אפשרי אך ורק מפני שהמושלמי בטוח מעונש אפילו בשעה שהוא עובר על החוק. האם לא שמעת על ענין פַּאצ’ור?”

“מדוע זה”, שאלתי אותו, “אפשרי הדבר להשתמש ככה במושלמים לרָעתנו? האם לא מפני שהבאנו אותם לידי כך בחוסר סבלנותנו אנו? ההשגחה העליונה מענישה אותנו. חטאינו הרבים בעוכרינו”.

“אם כן הדבר, יעכרו איפוא אותנו. אולם אנחנו נקח נקם. אנחנו הרסנו את הכוח העצום ביותר שהיה לשלטונות, מסירותם לחוקים שחוקקו הם עצמם; בימים מקדם היו מלכים רודפי-צדק בהוד מלכות; כעת הם עצמם פורצים גדר, ולא נעלים הם איפוא מן השודדים. דבר זה אולי לא יכָּתב בדברי הימים, אולם נשוא נִשָׂאֵנו בלבנו לעולם…”

הדבות הנפוצות עלי מעתון לעתון מפרסמות את שמי ברבים. הוגד לי, שדמות-דיוקני נשרפה במשרפות הצ’אקרָוָרטים בעבר הנהר, בטקס הראוי ובהתלהבות, ועוד עלבונות מזומנים לי. וכל זה משום שהלָלו באו לפני בבקשה לקחת מניות בבית-אריגה, שאמרו להקים, ואני ראיתי חובה לעצמי להכריז בפניהם, שאינני חושש ביותר להפסד ממוני אני, אולם אין ברצוני לתת יד להכשלתם של בעלי-מניות רבים ועניים כל כך.

“היש לנו להסיק מזה, מהרָגָ’ה”, אמרו אורחי, “שאין אתה מעונין בהצלחתה של המולדת?”

“התעשיה עלולה להביא את המולדת לידי הצלחה”, בארתי להם, “אולם הרצון בלבד לבכר את צמר הארץ על צמר חוץ, לא יביא מזל-ברכה לתעשיה. אפילו בזמן שהיינו מיושבים בדעתנו, לא היתה שעת פריחה לתעשיותינו, על אחת כמה וכמה, בזמן שדעתנו נטרפת עלינו”.

“מדוע לא תאמר בפשטות, שיאן רצונך להניח מעותיך על קרן-הצבי?”

“אני אשקיע את ממוני, בשעה שאראה, כי לבכם לתעשיה. אולם האש שהדלקתם אינה אומרת, שיש אתכם אוכֶל לבשל עליה”.

יג    🔗

מה זאת? סניף-אוצרנו בצ’אקואה נשדד! הסניף היה עומד להעביר 7500 רופיות למשרד הראשי. הגזבר המקומי פרט את הכסף באוצר הממשלתי לשטרות פעוטים, לשם נוחוּת ההובלה, והכין אותם חבילות חבילות. בחצי הלילה, הִתקיפה חבורה מזוינת את החדר ופצעה את קַזים השומר. הדבר המשונה בכל הענין, שלקחו רק 6000 רופיות, והניחו את שאר השטרות, מפוזרים על הרצפה, אף כי בנקל יכלו לשאת גם אותם. בין כך ובין כך, נסתיימה פרשת השודדים; כעת מתחילה פרשת המשטרה. שוב אין תקוה לשלום.

כשנכנסתי פנימה, מצאתי, שהחדשה קדמה לי. “מה נורא הדבר, אחא”, קראה ברה ראני. “מה נעשה כעת?”

אני פתחתי בהלצות בכדי לעודד אותה. “עוד יש לנו רב”, אמרתי בבת-צחוק. “ודאי נסתדר באיזה אופן”.

“אל נא תתלוצץ, אחי יקירי. במה הכעסת כל כך את כולם? האם לא תוכל לפייס אותם? למה תקומם את הכל?”

“אינני יכול להסכים, שהארץ תהָפך לתוהו-ובוהו, אפילו אם אגרום בכך נחת-רוח לכל”.

“מעשה נורא הוא שעשו בככר-המשרפות. בושה וכלימה היא להתיחס אליך ככה. צ’וטה ראני, שהיא תלמידתה של האנגליה, אינה יודעת כל פחד, אולם באשר לי, ראיתי הכרח לעצמי לקרוא לכוהן ולהשיב אף-האֵלים, לפני שידעתי שלום בנפשי. למעני, יקירי, ברח לקאלקוטה. אני רועדת למחשבה, מה שהם עלולים לעשות, אם תשאר כאן”.

דאגתה הנאמנה של גיסתי נגעה אל לבי.

“וכן, אחא” הוסיפה, “האם לא הזהרתיך, שלא טוב להשאיר סכום כסף גדול כל כך בחדרך? לא יארכו הימים, עד שיוָדע להם דבר זה. לא הכסף העיקר – אולם מי יודע…”

בכדי להרגיע אותה, הבטחתי להעביר את הכסף אל האוצר תיכף ומיד, ולשלחו אחר כך לקאלקוטה עם פלוגת-המשמר הראשונה, שתצא לשם. הלכנו יחד אל קיטוני. דלת חדר-המלתחה היתה נעולה. כשדפקתי בדלת, נשמע קולה של בימלה: “אני מתלבשת”.

“מתפלאה אני על צ’וטה ראני”, קראה גיסתי, “שמתלבשת בשעה מוקדמת כל כך! ודאי אחת מאותן האסיפות של בַּנדה מָטרם”. “מלכת השודדים!” קראה אל בימלה בלצון. “האם תְמני את הבִּזָה בפנים?”

“אני אתן דעתי על הכסף לאחר שעה קלה”, אמרתי, ואצא למשרדי שבחוץ.

מצאתי את מפקח המשטרה מחכה לי. “הנתגלו עקבות הפושעים?” שאלתי.

“יש לי חשדים”.

“במי?”

“ב’קַזִים השומר”.

“קזים? האם לא נפצע האיש?”

“דבר של מה בכך. פצע בבשר-הרגל. ודאי בידי עצמו”.

“אולם קשה לי להאמין בזאת. הוא עבד נאמן כל כך”.

“יכול היית לתת בו אמון, אולם אין דבר זה מונע אותו מגנוב. האם לא ראיתי אנשים נאמנים משך עשרים שנה רצופות, ופתאום…”

“אפילו אם כך היה הדבר, לא אוכל לשלחו לבית-האסורים. אולם למה היה לו להשאיר את מותר הכסף המפוזר?”

“בכדי להטעות אותנו. תאמר מה שתאמר, מהרג’ה, אין ספק, שהוא בקי ורגיל בעסק. אמנם הוא עומד על המשמר כחוק, אולם מובטחני, שיד לו בכל מעשי השוד הנעשים בסביבה”.

כאן התחיל המפקח מתאר את הדרכים השונות, שבהן אפשר להשתתף במעשה-שוד, מרחק עשרים או שלשים פרסה, ולחזור בכל זאת למועד הנכון אל המשמר.

“האם הבאת את קזים לכאן?” שאלתי.

“לא”, השיב המפקח. “הוא כלוא. השופט החוקר יבוא מיד”.

“אני רוצה לראותו”, אמרתי.

כשנכנסתי לתא הכלא, נפל לרגלי בבכי. “בשם אלהים”, אמר, “נשבעתי שלא עשיתי זאת”.

“אין אני מטיל ספק בדבריך, קזים”, הבטחתי לו. “אל תירא, הם לא יוכלו לעשות לך דבר, אם חף אתה מפשע”.

ואולם קזים לא ידע לספר דברים ברורים על המאורע. ניכר היה, שהוא מגזים. ארבע או חמש מאות איש, רובים גדולים וחרבות אין מספר נכללו בספורו. ודאי גרמה לכך התרגשותו, או הרצון להתנצל על כשלונו הנמהר. לדעתו היה זה מעשה ידיו של הָרִיש קוּנדוּ; הוא היה בטוח אפילו, ששמע את קולו של אָקרָם, ראש אריסיו של קונדו.

“שמע, קזים”, ראיתי חובה לעצמי להזהירו, “אל תכניס אנשים אחרים בעסק ביש זה, בספורי-המעשיות שלך. אין אתה מתבקש לצאת מנגד הריש קונדו, או כנגד מי-שהוא זולתו”.

יד    🔗

בחזירתי בקשתי מאת רבי לבקרני. הוא הניע ראשו ברצינות קודרת. “אין לבי מנבא לי טובות”, אמר רבי, – “בני אדם מסתלקים ממצפונם, וממירים אותו במולדת. כל פשעי הארץ יתפרצו עתה חוצה, נתעבים וחצופים”.

“מי לדעתך, היה עלול…”

“אל תשאלני. אולם החטא משתולל בתוכנו. שַלַח את כולם, גרש את כולם מכאן”.

“נתתי להם שהות עוד יום אחד. הם יסתלקו מחרתים”.

“ועוד דבר. קח את בימלה אתך לקאלקוטה. כאן היא מַקנה לעצמה השקפה צרה מדי על העולם החיצוני, אין ביכלתה לראות אנשים ומעשים בגדלם הנכון. תן לה לראות את העולם. – אנשים ופועל-כפיהם, – תן לה אפקים רחבים”.

“מחשבה זו ממש עלתה בדעתי”.

“ניחא, עשה זאת בלי דחוי. אני אומר לך, ניחיל, שדברי ימי אדם יש לבנות מתוך התאמצות משותפת לכל הגזעים שבעולם, ולפיכך לא תסכון מכירה זו של המצפון האנושי למטרות מדיניות, – הַאֲלָהָה זו של ארץ-המולדת. יודע אני, שאין אירופה מודה בכך בלבה, אולם בשטח זה לא נאה לה איצטלה של מורה הוראה, ולא מפיה אנו חיים. אנשים המתים על קידוש שם האמת, נעשים בני אלמָות; ואם תדע אומה שלמה למות על קידוש שם האמת, גם היא תהיה בת-אלמוֶת בדברי ימי האנושיות. כאן, בארץ הודו זו, תוך צחוק לעג השטן, הבוקע שחקים, מי יתן ותתממש שאיפה זו לאמת! מה נוראה מגפת החטא, שהובאה בשערי מולדתנו מארצות-נכר…”

כל היום עבר במהומת החקירה. הייתי עיף ויגע. כשעליתי על יצועי. את משלוח הכסף של גיסתי לבית-האוצר דחיתי למחרת-הבוקר.

הקיצותי משנתי בדממת הלילה. אפלה עטתה את החדר. נדמה לי, שאני שומע אי מזה אנקת-אדם, ודאי בכה מי-שהוא. קול יבבה רווית-דמע הגיע לאזני, כנהימות רוח מקוטעות בליל-הגשם. נדמה לי, שהיבבה פורצת מלב החדר שאני שוכב בו. הייתי לבדי. זה כמה ימים היתה בימלה ישנה בחדר אחר, סמוך לשלי. קמתי, ובצאתי מצאתיה מוטלת על רצפת המרפסת,ופניה כבושים בקרקע.

הרי זה דבר, שלא ניתן להכתב במלים. יבין לזה רק הוא, כביכול, היושב בחיקו של עולם ומקבל את כל מצוקותיו בלבו הוא. חֵרשים השָמַים, אלמים הכוכבים, דוֹמֵם הלילה, ובתוך כל זה – אותה היבבה העֶרָה האחת!

אנו קוראים ליסורים אלה בשמות, טובים או רעים, כאשר ימֵיינו אותם הספרים, אולם חבלי-גסיסה אלה מלב קרוע, המשתפכים לתוך אופל אין תִּכְלָה, מה שֵם יקָרא להם? אותו לילה, עם חצות, כשעמדתי תחת הכוכבים הדוממים והסתכלתי בדמות הזאת, נפלה עלי אימה גדולה, ואומַר עם לבבי: “מי אני כי אשפטנה?” הוי חיים, הוי מות, הוי אלהי הֲוָיָה אין-סופית. אני מרכין ראשי בדממה לפני המסתורין שבכם!

בתחילה אמרתי לשוב על עקבי. אולם לא יכולתי. ישבתי על הרצפה ליד בימלה ושמתי את ידי על ראשה. למגע הראשון כאילו התאבנה מלוא גֵוָה, אולם תיכף לכן נתרככה, ועיניה זלגו דמעות. ברוֹך העברתי אצבעותי על מצחה. פתאום תפסה בידיה את כפות-רגלי ומשכה ואתן אליה, לחצה אותן אל חזה בכוח כזה, עד כי דמיתי, שלבה אמר להשבר.

 

סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה:    🔗

יח    🔗

אימולאה עומד לחזור מקאלקוטה הבוקר. צויתי לעבדים להודיעני תיכף לבואו, אך לא יכולתי לשקוט. לבסוף יצאתי החוצה, להמתין לו בטרקלין.

בשעה ששלחתי אותו למכור את התכשיטים, ודאי הייתי מהרהרת רק בעניני אני. מעולם לא העליתי אפילו בדעתי, שנער צעיר כמוהו, המבקש קונים לתכשיטים יקרים כאלה, עלול לעורר חשד תיכף ומיד. מה עלובות אנו, הנשים, שאנוסות אנו להעמיס את הסכנה הנשקפת לנו על זולתנו. כשאנו עולות לגרדום, אנו מורידות שאולה גם את כל הנִלוים עלינו.

אני בגאותי אמרתי להציל את אמוליאה, – כאילו יכולה הטובעת להציל את זולתה. אולם תחת הצילו, שלחתי אותו לארץ-גזירה. אחי הקטן, אחות כזו הייתי לך, שהמות ודאי חִייך לברכתי ביום-האחים ההוא, – ברכת אשה תועה, הכורעת תחת סבל-רשעתה.

היום יש לי הרגשה, שהרָשַע פוגע לפעמים באדם, כפגוע מגִֵפה. אי מזה חַידק יפלס לו דרך פנימה, ולילה לא יעבור עד שיתגנב המָות בשער. מדוע אי-אפשר להרחיק את המנוגע מכל באי-עולם? אנכי, לכל הפחות, הכרתי, כמה נוראה היא סכנת ההתדבקות: כלפיד הבוער הזה, שבא להצית אש בכל העולם כולו.

השעון הכה תשע. לא יכולתי להסיח את דעתי מן הרעיון, שאמוליאה הוא בצרה, שנפל בידי המשטרה. ודאי היתה מהומה גדולה במשרדי המשטרה – למי התכשיטים? – היכן השיגם? וסופו של דבר, שעָלי ליתן את התשובה, בפומבי, בפני כל באי-עולם.

מה תהיה אותה התשובה? יומך הנה בא לבסוף, בָּרָה ראני, את, שכה בַּזתי לך בלבי כל הימים, את, בדמות הקהל, העולם, תחזי נקם. הוי אלהים, הצילני נא הפעם הזאת, וכל גאותי אשליך לרגלי גיסתי.

לא יכולתי להתאפק עוד, הלכתי ישר אל ברה ראני. היא ישבה על המרפסת, כשהיא מתבלת את עלי-התַּבּוּל, ותאקו על ידה. בראותי את תאקו נרתעתי אחור לרגע, אבל הבלגתי על כל ההיסוסים, החויתי קידה עמוקה ואתאבק בעפר רגליה של גיסתי הבכירה.

“בשם אלהים, צ’וטה ראני”, קראה, “מה היה לך? מנַין הערצה זו לפתע פתאום?”

“יום הולדתי הוא, אחותי”, אמרתי. “פעמים אין ספורות הכאבתי לך, ברכיני היום, ולא אוסיף לעשותה עוד. קַטנת-מוחי הביאתני לידי כך”. שוב החויתי אותה הקידה ויצאתי מפניה בחפזון, אולם היא קראה לי שוב.

“את לא הגדת לי מעולם, שיום-הולדתך הוא היום, צ’וטה יקירתי! עליך להבטיח, שתבואי ותסעדי פת-צהרים עמדי. אינני מקבלת סירובים”.

הוי אלהים, יהי היום הזה יום-הולדתי באמת. האם לא אוכל להולד מחדש? חַטאני, אלהי, וטהרני ותן לי נסיון עוד אחד!

חזרתי לטרקלין ומצאתי שם את סנדיפ. רגש של בחילה עברני ונדמה לי, שהרעיל את דמי בעורקי. בפנים האלה, שראיתי לאורו של בוקר, לא נשאר מזוהר הגאון הקודם ולא כלום.

“תואיל לעזוב את החדר”, אמרתי בפחזות.

סנדיפ חִייך. “כיון שאמוליאה איננו כאן”, אמר, “חושבני, שתורי הגיע לשיחה של יחוד”.

מנת גורלי! איך אחזור בי מן הזכות שנתתי אני עצמי? “רצוני להשאר לבדי”, חזרתי על דברי.

“המלכה”, אמר סנדיפ. “נוכחותו של אדם אחר אינה מונעת אותך מהיות לבדך. אל נא תטעי בי לחשוב אותי לאחד העם. אני, סנדיפ, לבדי הנני תמיד, אפילו בשעה שאני מוקף אלפים”.

“הואילה לבוא פעם אחרת. הבוקר אני…”

“מחכה לאמוליאה?”

פניתי לעזוב את החדר בחמתי, והנה הוציא סנדיפ מקפלי גלימתו אותו פלוּמטרין שלי וזרק אותו על שולחן-השיש, אימה נפלה עלי. “האם לא נסע איפוא אמוליאה?” קראתי.

“נסע לאן?”

“לקאלקוּטה?”

“לא”, השיב סנדיפ בצחוק עצור.

אה, ברכתי נתקיימה איפוא, למרות הכל. הוא ניצל. תפול קללת אלהים על ראשי אני, הגנבת, ובלבד שינָצל אמוליאה.

התמורה בחזות פני העירה את חמתו של סנדיפ. “מה רב ששונך, המלכה!” לגלג. “האמנם כה יקרים הם התכשיטים הללו? ואיך הרהבת עוז בנשפך להגיש אותם שי לאֵלָה? אַת הגשת את המנחה, למעשה. עתה, תקחיה בחזרה?”

הגאוה לא תוּמַת על נקלה, והיא שולפת מלתעותיה עד רגעה האחרון. ברור היה לי, שעלי להוכיח לסנדיפ, כי לא נחשבו התכשיטים האלה בעיני במאומה. “אם עוררו את אהבת-הבצע שלך”, אמרתי, “תוכל לקחת אותם לעצמך”.

“אהבת-הבצע שלי חובקת כיום הזה כל עשרה של בנגאל”, השיב סנדיפ. “היש כוח בעולם, שיגדל מאהבת-הבצע? עליה ירכבו כל אנשי השֵּׁם אשר בארץ. בבחינת אַיְרָאוּאַט הַפִּיל, סוס-המלחמה של אינפרא. ובכן התכשיטים האלה לי הם?”

כשהרים סנדיפ את הפלומטרין והשיבו תחת גלימתו קפץ אמוליאה לתוך החדר. עיגולים אפלים תחת עיניו, שפתיו יבשות מאוד, שערותיו פרועות: כאילו נבלו נעוריו הרעננים בִּן יום. לבי נקרע למראהו.

“הפלומטרין שלי!” קרא בּקול, כשנגש ישר אל סנדיפ, מבלי לשאת עין אלי. “הלקחת את הפלומטרין מתיבתי?”

“הפלומטרין שלך?” אמר סנדיפ בלעג.

“התיבה תיבתי!”

סנדיפ פרץ בצחוק. “ההבדלים שאתה מבדיל, אמוליאה, בין שלי לשלך, נעשים קלושים ביותר”. קרא סנדיפ, רואה אני, שסופך להטיף לדת".

אמוליאה שקע בתוך כסא כשהוא מכסה את פניו בידיו. אני נגשתי אליו, שמתי ידי על ראשו ושאלתי: “מה לך, אמוליאה?”

הוא קם מכסאו והשיב: “גמרתי אומר, אחותי ראני, להשיב לך את תכשיטיך בעצם ידי. דנדיפ בבו ידע זאת, אולם הוא קדמני”.

“מה לי תכשיטי?” אמרתי. “ילכו באשר ילכו. אין דבר”.

“ילכו? לאן?” שאל הנער בתמיהה.

“התכשיטים לי הם”, אמר סנדיפ. “סִגְנִין, שניתנו לי מאת מלכָּתי!”

“לא, לא, לא”, פרץ אמוליאה בזעקת פרא. “לעולם לא, אחותי ראני! אני הבאתי אותם חזרה בשבילך. אין לך לתתם לאיש”.

“מקבלת אני את מתנתך, אחי הקטן”, אמרתי. “אולם תן לו לאוהב-בצע זה למלא את תאותו”.

אמוליאה נתן בסנדיפ עינים לוהטות כעיניה של חַיַת-טרף ורטן: “שמע, סנדיפ בבו, יודע אתה, שאפילו התלִיה לא תבעתני. אם תעיז לקחת אתך פלוּמַטרין זה..”

בצחוק-לעג מעושה אמר סנדיפ: “אף אתה, אמוליאה, היית צריך לדעת כיום הזה, שלא אני האיש, אשר תטיל עליו אימתך”.

“מלכה דבורה”, הוסיף, כשהוא פונה אלי, “אני לא באתי לכאן היום לקחת את התכשיטים האלה, באתי לתת אותם לך. לא ראוי היה לך לקבל את מנחתי מידיו של אמוליאה. בכדי למנוע זאת, ראיתי חובה ראשונה לעצמי לקבל עליהם קנין מוחלט. כעת אני נותן את תכשיטי אלה לך במתנה. הנה הם! פייסי את הנער הזה בכל פירוש שיבוא לידך. עלי להסתלק. אתם התיחדתם כל הימים האלה להמתיק סוד. ואותי הוצאתם מכלל זה. אם יתרחשו כעת מאורעות מיוחדים, אל תתלו את הקולר במעשי”.

“אמוליאה”, המשיך סנדיפ, “שלחתי את תיבותיך וחפציך למעונך. אל תוסיף להחזיק מטלטלים שלך בחדרי”. בירִיַת-פרידה זו ברח החוצה.

יט    🔗

“לא ידעתי שלום ברוחי, אמוליאה”, אמרתי לו, “מאותו הרגע, ששלחתיך למכור את תכשיטי”.

“למה, אחותי ראני?”

“מפחדת הייתי, שמא תארע לך תקלה, שמא יחשדו אותך בגניבה, מוטב היה לי לותר על ששת האלפים. כעת עליך לעשות עוד דבר למעני, לנסוע הביתה תיכף ומיד, הביתה אל אמך”..

אמוליאה הוציא תכריך קטן ואמר: “אולם, אחותי, אני השגתי את ששת האלפים”.

“היכן?”

“אמצתי את כל כוחותי בכדי להשיג זהב”, המשיך אמוליה, מבלי להשיב על שאלתי, “אך לא יכולתי. על כן אנוס הייתי לקחת שטרות”.

“הגידה לי דבר אמת, אמוליאה, השבעתיך, היכן השגת את הכסף?”

“זאת לא אומר לך”.

עתה חשך עלי עולמי.

מה המעשה הנורא, שעשית, אמוליאה?" קראתי. “האִם…”

"יודע אני שתאמרי, כי השגתי כסף זה שלא בדרך הישר. ניחא, אני מודה בכך. אולם אני שלמתי מחיר רשעתי במלואו. ועתה, איפוא, הכסף – כספי.

שוב לא היה לי כל רצון לשמוע עוד. דמי קפא בעורקי וכל יצורי גוי התפלצו.

“קחהו מכאן, אמוליאה”, התחננתי לפניו. “השיבה אותו למקומו הראשון”.

“הקשית לשאול, באמת!”

“אין קשי בדבר, אחי יקירי. בשעה לא טובה באת אלי לראשונה. אפילו סנדיפ לא היה ביכלתו להרע לך, כאשר הרעותי אני”.

לשמע שמו של סנדיפ נתר ממקומו כנשוך-נחש.

“סנדיפ!” קרא אמוליאה. "את רק אַת פקחת את עיני להכיר את האיש הזה כמו שהוא. היודעת את, אחותי, שהוא לא הוציא אף פרוטה מכל אותו הזהב שנתת לו? לאחר שיצא מפָּניך, נעל עצמו בחדר ואכל את הזהב בעיניו, כשהוא שופך אותו ערֵמה אחת על הרצפה. “אין אלו מטבעות”, הכריז בקול, “אלא עלֵי הלוטוס האלהי של הכוח; אלו הן נעימות-זמרה מגובשות של החלילים המנגנים בעדן השפע! לבי לא יתנני לפרטן, כי נדמה לי, שהן עורגות למלא את שליחותן להיות עַדִי לצואר היופי, אמוליאה בני, אל תבֵֹּט באלה בעיני בשרך, הרי זו בת-הצחוק של לַקְשְׁמִי, זהרה העדין של מלכה אינדרה. לא, לא, אינני יכול למסור אותן למנהל נבער זה. מובטחני, אמוליאה, שהוא הפיח לנו כזבים. המשטרה לא גלתה את עקבות האיש שהטביע אותה סירה. המנהל הוא, שרוצה להרויח בעסק זה. חובה עלינו לקבל אותן האגרות מידו חזרה”.

"שאלתי אותו, מה יש לעשות לשם כך; הוא הורה לי מעשי-אַלָמות ואיומים. אמרתי, שאעשה כדבריו, אם יראה יכולת לעצמו להשיב את הזהב. הוא הבטיח לעיין בדבר זה אחר-כך. יארכו הדברים מאוד. ואני לא אלאה אותך, אחותי, לשמוע כל מה שעשיתי, בכדי להפחיד את האיש, עד שהשיב אותן האגרות לידי ושרפתין. אותו הלילה באתי אל סנדיפ ואמרתי: ‘עתה יצאנו בשלום. תן לי את לירות-הזהב ואשיבן מחר לידי אחותי, הַמַהַראנִי’. אולם הוא צעק: ‘מה לקסם הזה שקָסמו לך? עוד מעט ושמלתה של אחותך הנחמדה תסתיר את המולדת כולה מעיניך. אמור: בנדה מטרם וגרש את הרוח הרעה’.

"יודעת את, אחותי ראני, את כוח כשפיו של סנדיפ. הזהב נשאר בידיו. ואני בליתי כל אותו ליל-החשכה על מדרגות-הרחצה של הנהר, כשאני ממלמל: בנדה מטרם.

"וכשנתת לי את תכשיטיך למכירה, הלכתי שוב אל סנדיפ. ראיתי היטב, שהוא כועס עלי. אולם הוא השתדל להסתיר את כעסו. ‘אם המטבעות מוצנעות עדיין באיזו תיבה שלי, יכול אתה לקחתן’, אמר וזרק את מפתחותיו אלי. כל עקבותיהן נעלמו. ‘אמור, היכן הן’, אמרתי לו. ‘כדבריך כן אעשה’, השיבני סנדיפ, ‘אולם רק אם אראה, שסר שגעונך מעליך. לא עתה’.

"כשראיתי, שאין ביכלתי להשפיע עליו, בחרתי באמצעים אחרים. אז נסיתי לקבל ממנו את מטבעות הזהב תמורת שטרות-הערך שלי בסך ששת אלפים רופיות. ‘אתה תקבל אותם’ אמר ונעלם בקיטונו, כשאני ממתין מבחוץ. שם שבר את תיבתי ובא ישר אצלך עם הפלומטרין שלך, דרך פרוזדור אחר. הוא לא נתן לי להביאו, ועתה הוא מעיז לומר, שזאת היא מתנתו. כיצד אתאר לך, כמה הוא גזלני בכך? לעולם לא אסלח לו.

“אולם, אחותי, קסמו סר מעלי לחלוטין. ואַת אשר קראת לי דרור!”

“אחי היקר”, אמרתי, “אם כן הדבר, יש טעם לחיי. אולם עוד רבה המלאכה לפנינו, אמוליאה. לא די בכך, שסר הקסם. יש לרחוץ את כתמיו לטוהר. אל תדחה עוד את הדבר, לך תיכף ומיד והשיבה את הכסף למקומו הראשון. הלא תוכל לעשותה, יקירי?”

“בברכתך, אין דבר, שהוא מן הנמנע, אחותי ראני”.

“זכור, שאין זאת כַּפָּרתך אתה בלבד, אלא גם כפרתי. אשה אני; העולם החיצוני סגור בפני, שאלמלא כן, הייתי אני עצמי הולכת בשליחות זו. ענשי חמוּר ביותר, מפני שעלי להעמיס את נטל עווני עליך”.

“אל תאמרי זאת, אחותי. הדרך, שהלכתי בה, לא היתה דרכך. נמשכתי אחריה מפני שהיא מלאה חתחתים. ועתה, כי נקראתי ללכת דרכך, ולו תמלא חתחתים פי אלף, הרי עפר-רגליך יהי בעזרי, ועָשׂה אעשה. התצויני איפוא להשיב את הכסף?”

“לא מאִתי הצו, אחִי, כי מן השמים הוא”.

“דבר זה איננו ידוע לי. דייני, שאני שומע צו-שמים זה מפיך. ודומני, אחות, שניתנה לי הזמנה לכאן. הזמנה זו אין לי להפסיד. עליך לתת לי מן הפְּרָסָד³⁶ שלך טרם לכתי. אחרי כן, אם יעלה הדבר בידי, אמלא את שליחותי עדי ערב”.

עיני נתמלאו דמעות, כשנסיתי לחַייך ואמרתי: “כן יהי”.

 

פרק אחד-עשר: סִפּוּרָהּ שֶׁל בִּימָלָה    🔗

כ    🔗

בפרידתו של אמוליאה נפלה עלי אימה גדולה. למה שלחתי את הבן הזה, היחיד לאמו, למקום הסכנה? אהה, אלהים, האין לי כפרה אלא בפומבי, אל עמוד הקלון? האמנם לא תתנני לסבול לבדי, מבלי לשַתף את כל האנשים האלה לקחת חלק בענשי? אויה, אל נא תיַסר את הילד התמים הזה בחמתך.

קראתי אחריו, – “אמוליאה!”

קולי היה חלוש כל כך ולא הגיע אליו.

באתי עד הפתח וקראתי שוב: “אמוליאה!”

הוא הרחיק ללכת.

“מי שם?”

“אני. ראני אמא!”

“לך ואמור לאמוליאה בבו, שהוא דרוש לי”.

מה קרה בעצם, לא יכולתי להבין, – העבד לא ידע אולי את אמוליאה בשמו, – אולם הוא חזר תיכף לכן, וסנדיפ אחריו.

“בו ברגע ששלחתיני” אמר בכניסתו, "היתה לי הרגשה קודמת, שתקראיני חזרה. כוח-המשיכה של יָרֵח אחד גורם לגֵאות ולשפל כאחד. כה בטוח הייתי, שתשלחי לקרוא לי, עד שהייתי עומד, באמת, וממתין בפרוזדור. בו ברגע שראיתי את העבד יוצא מחדרך, לפני שיכול להוציא הגה מפיו, - אמרתי: 'כן, כן, אני הולך, אני בא בלי דחוי! תוכלי לשער, כמה הופתע כפרי מטומטם זה! הוא לטש את עיניו אלי, פער את פיו, כסבור, שמעשי-כשפים בידי.

“כל המלחמות שבעולם, מלכה דבורה”, הוסיף סנדיפ לפטפט, “הרי הן, בעצם, מלחמות בין כוחות היפנוטיים. קסם לעומת קסם, – כלי-זין חרישיים הפוגעים אפילו בשריונים שאינם נראים. סוף סוף מצאתי בך יריב כערכי. אשפתך מלאה, יודע אני, מלכת-מלחמה פקחית שכמותך! את היחידה בעולם כולו יכולת לגרש את סנדיפ מפניך ולקרוא את סנדיפ חזרה, לרצונך. ניחא. הנֵה כרע טרפך לרגליך. מה תעשי בו כעת? התקראי לו דרור, או תחזיקי אותו בכלובך? עלי להזהיר אותך מראש, המלכה: להמית את החיה יקשה עליך לא פחות מאשר לכלוא אותה. בין כך ובין כך, למה תתמהמהי לנסות את כלי-זינך המכושפים?”

ודאי היתה לסנדיפ הרגשה של כשלון ממשמש ובא, והילכך ניִסָה להאריך את המועד בפטפוטים שאין להם סוף, מבלי לחכות לתשובה. סבורה אני, שהוא ידע, כי שלחתי את העבד לקרוא לאמוליאה, שבודאי הזכיר האיש את שמו. למרות זאת, חבל תחבולה זו בכוונה תחילה. כעת היה משתדל להמנע מתֵּת לי פתחון פה לומר לו, שקראתי לאמוליאה, ולא לו. אולם תכסיסו לא עלה בידו, כי יכולתי לראות את כל חולשתו מתוך כך. אסור לוַתר אף על שעל אחד ממה שכבשתי.

“סנדיפ בבו”, אמרתי, “תמהה אני, כיצד יכול אתה לנאום כל אותם הנאומים, שאין להם סוף, בהֶעלם אחד. האם אתה לומד אותם על פה, קודם לכן?”

פניו של סנדיפ הסמיקו כרגע.

“שמעתי”, המשכתי, “כי המקריאים שלנו שאומנותם בכך, יש בידם ספר מלא כל מיני דרשות מן המוכן, שאפשר להתאימן לכל עינן וענין. היש גם לך ספר כזה?”

סנדיפ השיב בחרוק-שִׁנַים: “אלהים העניק לנשים תשעה קבים של טרזנות, לכתחילה, ועל כולם יבואו הכובען והזֶהָבי לסייע בידן; אך אל נא תתפארי בלבך, שאנו הגברים חלשים כל כך…”

“מוטב לך, שתשוב ותעיין בספרך, סנדיפ בבו, אתה מבלבל את מליך. רע הדבר, כשאדם משתדל לשנן דברים על פה”.

“אַת!” צעק סנדיפ, באין לו עוד כל שליטה על עצמו. "את תלעיבי בי ככה! מה נותר בך עוד ולא נתגלה לי בכל מחשופיו? מה… הדִבֵּר נעתק מפיו.

סנדיפ, זה האשף רב-הכשפים, נופל אין אונים מדי הכָּזב קסמיו. המלך נהפך לעם-הארץ. הוי, מה רב ששוני למראה חולשתו! ככל אשר נקשה בגסותו, כן הוסיף הששון לגאוֹת בלבבי. צנֵפוֹת הנחש, שבהן היה מרתקני. הותרו, - בת-חורין אני. עתה ניצלתי, ניצלתי! התאנף עלי, הַעֲלִיבֵני, הראה את עצמך באור-אמת; אך מְנַע ממני שירי תהילותיך הכוזבים.

בעלי נכנס ברגע זה. לסנדיפ חסרה הגמישות להבליג על מבוכתו תיכף. כדרכו עד כה. בעלי סקר אותו שעה קלה בתמיהה. אילו אירע הדבר לפני ימים אחדים, הייתי מתביישת. אולם היום הייתי שמחה – ולא איכפת לי, מה שיעלה בעלי בדעתו. היה ברצוני להכות את אויבי הנחלש מכה אחרונה, נצחת.

כשראה את שנינו דוממים ונבוכים, היה בעלי מהסס תחילה, אחר כך לקח כסא וישב עליו. “סנדיפ”, אמר, “חפשתיך, ואמרו לי, שכאן אתה”.

“כאן הנני”, אמר סנדיפ בהדגשה ידועה. “מלכת-הדבורים שלחה לקרוא לי בבוקר השכם. ואני, הפועל הנִקלה של הכַּוֶרת, זנחתי את כל שאר עניני לקריאתה”.

“אני נוסע לקאלקוטה מחר. אתה תסע אתי”.

“ולמה זה כך, הואילה נא לאמור? הכאחד מנושאי כליך אני בעיניך”?

“אח, כפתור ופרח, נניח איפוא, שאתה נוסע לקאלקוטה, ואני נלוה עליך”.

“אין לי שם כל ענין”.

“הרי זה גורם נוסף לנסיעה. ענין יותר מדאי מצאת כאן”.

"אין בדעתי לזוז,.

“כי אז יש בדעתי להזיז אותך”.

"בחזקת-היד?

“בחזקת-היד”.

“ניחא, איפוא, אני אזוז. אולם העולם לא נתחלק בין קאלקוטה ובין אחוזותיך. יש למצוא עוד מקומות על המַפָּה”.

“לפי התנהגותך, קשה היה לשער, שיש עוד מקום בעולם מחוץ לאחוזותי”.

סנדיפ נזדקף. “יש לפעמים”, אמר, “וכל עולמו של אדם מצטמצם בנקודה אחת. מלוא-תבל מצאתי בטרקלינך זה, על כן תקעתי פה יתד”.

מעַתה פנה אלי: “את רק את, המלכה”, אמר אלי, "תביני לרֵעי, – ואולי אף לא את. אני משתחוה לפניך. בלב מלא הערצה אפָּרד מעמך. סיסמתי נשתנתה מאז הופַעת על שָמי. לא עוד אקרא בנדה מטרם³⁷, כי אם שלום לאהובה, שלום לקוסמת, האם גוננת ומַצילה, הפילגש מביאה ליד כלָיון, – אך מתוק הוא הכליון. אַת הרעַדת את נימי לבי בצליל עכָסים למחול-המות, את שִנִית בשבילי, נאמן-ביתך, את תמונת בנגאל שלנו, מכפי שהצטיירה במוחי, תמונתה של “ארץ המים הטהורים עם פרי-המגדים, רחוצַּת רוחות רכות וקרירות”³⁸, אין רחמים בלבך, אהובתי. את באת אלי וכוס-התרעלה בידך, אותה אֶמצה עד תומה, אם יאפפוני חבלי-מות, ואם אבַלַע את המות לנצח.

“כן'', הוסיף לדבר. יום האֵם נטה לערוב. הוי אהבה, אהבתי, את העלמת מעיני את האמת והצדק עם מלכות-השמים יחד. כל חוב וכל מצוה כצללים היו; כל כלל וכל איסור באפס יד נתפקעו. הוי אהבה, אהבתי, יכול אני להבעיר אש בעולם כולו, - מחוץ לאדמה זו שעליה העמַדת שתי רגליך הנאות, - ולחולל מחול שגעון על עיי האפר… אלה אנשים רכי-מזג. אלה אנשים טובי-לב, מוכנים הם להיטיב לכל, – כאילו אין כל זה דבר שבדמיון! לא, לא! אין דבר של ממש בעלם אלא אהבה אחת ממָשית זו שלי. אני מעריץ אותך. מסירותי אליך הקשיחה את לבי; הערָצַת שמֵך הדליקה אש-ההרס הגועשת בנשמתי. אינני צדיק. אין לי כל אמונה זולת הערצה זו, רק בה אאמין, היא האחת, שהופיעה אלי באור הממָשות”.

נפלא! זה היה נפלא באמת. רק לפני רגע אחד בזתי לאיש הזה בלב ונפש. והנה שוב נשתלחה אש יוקדת בנפשי, ואני אמרתי: אפר הוא בלבבי. האש אשר בנפשו כִנָה היא, אין ספק בדבר. הוי, למה יָצר האלהים את האדם עֶרב-רב של רגשות? הנתכַּון להראות כוח מעשיו, כביכול, באחיזת-עינים? רק לפני רגעים אחדים אמרתי בלבי, שסנדיפ, אשר היה פעם סמל-הגבורה בעיני, אינו אלא גבור של מילודרמה על הבמה. אולם הדבר איננו כן, איננו כן. אפילו מאחורי הקלעים בתיאטרון, יש ויסָתר בור אמתי.

יש בסנדיפ הרבה מן הגסות, מן התאותנות, מן הכזב, מן המכוסֶה שכבות שכבות של בשָׂרים. ובכל זאת, – בכל זאת מוטב לנו להודות, שיש במעמקיו הרבה והרבה ממה שאין אנו מבינים, ממה שאין אנו יכולים להבין, – כשם שהרבה דברים גם בתוכנו אנו כמוסים מבינתנו. פליאה גדולה הוא האדם. התכלית המסתורית הגדולה, שהוא מַגשים, ידועה רק לָאָיום³⁹, כביכול, – בינתים אנו נאנקים תחת עוּלה. שיוָה הוא אֵל התוהו ובוהו. הוא כולו ששון. הוא ינתק את מוסרותינו.

אין ביכלתי להסיח את דעתי מן הרעיון, ששתַים הן בקרבי. האחת נרתעת מסנדיפ, המשקיף על פני התהום האיומה, – השניה נמשכת לאותו החזון עצמו בחבלי קסם. האניה הנטרפת בים גורפת אתָּה את כל השוחים סביבה. סנדיף הוא כוח של הרס בדומה לזה. קסמו הכביר תוקף לאדם, טרם יבוא הפחד להצילו, וכהרף עין הוא נגרף אין-אונים, הרחק מכל אור, מכל טוב, מכל מרחב-יה, מכל אויר לנשימה, – מנִכסי שנות-חיים ארוכות, מדאגות יום-יום – אל מצולות כליוֹן.

מאיזו מלכות של אסון בא סנדיפ בשליחות; וכעָברו בארץ בפה מלא נאָצה, נערים ובחורים אחריו ירוצו, האֶם היושבת בלב-הלוטוס בארץ, תתיפח מרה; כי דלתי אוצרה שברו אֵלֶה, וחינגא והלולא יערוכו, יינה שֶׁבָּצרה לבני-אלמָוֶת, לעפר ישפוכו; כלי-חמדתה העתיקים לרסיסים ישבורו. לבי לבי אליה, אמנם כן; ועם זה, לא אוכל להמלט, גם אני בשכרונם נוּגעתי.

האמת עצמה העמידה אותנו בנסיון זה, לנסות את כוח אמונתנו בקיום מצוותיה, מתחפש השכָּרון באיצטלה שמימית, מרקד לפני עוֹלֵי-הרגל ואומר: “פתָאים אתם ההולכים בדרך הנזירות העקרה. דרכה ארוך ומהלָכה בעצלתים. על כן נשלחתי אליכם מאת מֵרעים-הרָעַם. הנֵני, נאה אני, תאותני אני. אני אחבקכם, – בזרועותי תמצאו סוד קיומכם”.

לאחר הפסקה קלה דבר אלי סנדיפ שוב" “בת-אלים, שַעתי הגיעה להסתלק מפניך. כן יהי. קרבתך פעלה את פעולתה. אם אשהה עוד הרי היא עלולה להִמוג קמעא קמעא. אנו מפסידים הכל, כשאנו מזלזלים, מתוך רעבתנות, ביקָרה שבכל מתנות האדמה. הדבר הנצחי בחיי הרגע, נעשה תָפל, כי יתפַּזר בזמן. עומדים היינו לקפח את שעתנו האין-סופית, כשרָעם רעמך כנשגב והצילנו. את באת להציל את טהרת פולחנך אַת–ובעשוֹתך זאת, גם אֶת מעריצֵך הצלת. בשם פולחנך אני נפרד היום מעליך, בת-אלים, גם לך אני קורא דרור היום. מקדש-החומר שלי לא יכילך עוד, – בכל רגע ורגע היה עומד להתפורר. כיום אני הולך מאתך לעבוד את דמותך העצומה מזו במקדש גדול מזה. יכול אני לזכות בך ביתר אמת, רק במרחק מסוים ממך. פה רק נטית לי חסד, שם אזכה לברכתך”.

הפלוּמַטרין שלי היה מונח על השולחן. הרימותי אותו ואמרתי: “מצַוה אני עליך למסור את תכשיטַי אלה לתכלית, שאני עובדת לשמה, אותם הקדשתי לה על ידיך”.

בעלי לא הוציא הגה מפיו. סנדיפ נסתלק מן החדר.

כא    🔗

אני רק ישבתי לעוג אילו עוגות לאמוליאה, ובָרָה ראני הופיעה. “הוי, יקירתי”, קראה אלי, “האמנם הגיעו הדברים לידי כך, שעליך לעוג עוגות ליום הולדתך בעצם ידך?”

“הלא אוכל לעוג אותן למי זולתי?” עניתי בשאֵלה.

“אולם לא היום עליך להתקין סעודה לאחרים. אדרבא, עלינו להתקין סעודה לכבודך. זה עתה העליתי בדעתי להכין אילו מגדנות, והנה שמעתי את החדשה האיומה, ונתבלבלה עלי דעתי לגמרי. אומרים, שלהקה בת חמש או שש מאות איש התנפלה על אחד מבתי-האוצר שלנו ושדדה ששת אלפים רופיות. חושבים שבשניה ישדדו את ביתנו”.

עתה רָוח ללבי. סוף סוף הרי זה ממון שלנו. היה בדעתי להשיב את אמוליאה תיכף ולומר לו, שאין לו אלא למסור אותם השטרות לבעלי, ולהניח את הפירושים לי.

“ברִיָה נפלאה את, באמת!” קראה גיסתי למראה השנוי שהתחולל בפני. “האמנם אינך יודעת פחד, כלל ועיקר?”

“אינני יכולה להאמין בזאת”, אמרתי. “למה ישדדו את ביתנו?”

“אינך מאמינה! ודאי! מי יכול להאמין אף בזה, שיתנפלו על בית-האוצר שלנו?”

אני לא עניתי דבר, והרכנתי את עצמי אל עוגותי, כשאני מכניסה לתוכָן את מרקחת-הנַרְגִילִים.

“ובכן, אני מסתלקת”, אמרה ברהראני, לאחר שלטשה אלי עיניה משך שעה ארוכה. “עלי לראות את אחא ניחיל ולהשתדל בדבר משלוח ממוני לקאלקוטה, כל עוד לא אחרנו את המועד”.

תיכף לאחר שנסתלקה, נטשתי את עוגותי ומהרתי לחדר-המלתחה שלי, ונעלתי את הדלת מבפנים. גלימתו של בעלי, שַכחן שכמותו, עם המפתחות בכיסה, היתה תלויה שם עדיין. הסירותי את המפתֵּח של ארון-הברזל מעל הטבעת והצנעתי אותו בקפלי שמלתי.

אחר כך נשמעה נקישה בדלת. “אני מתלבשת”, קראתי במפנים. שמעתי את בָּרה ראני אומרת: “רק לפני רגע ראיתיה עגה עוגות, וכעת היא עסוקה בתלבשתה. אך אין להתפלא! ודאי אחת מאותן האספות שלהם לשם בַּנְדָה מָטָרָם. שמעי נא, מלכת השודדים”, קראה אלי, “האם את סופֶרת את שללך?”

קשה לי לבאר, לשם מה פתחתי את הארון, לאחר שנסתלקו. אולי קננה תקוה רחוקה בלבי, שאין כל זה אלא חלום. מה אם אשלוף את המגרה הפנימית ואמצא את תכריכי-הזהב בתוכה, כקדם?… אהה, הכל היה ריק, כאֵמון אשר הפרתי.

לשם התחפשות הייתי אנוסה להחליף שמלותי. היה עלי לעשות את שערותי מחדש, ללא צורך. כשיצאתי, חרצה לי גיסתי את לשונה: “כמה פעמים אומרת את להחליף שמלותיך היום?”

“יום-הולדתי!” אמרתי.

“אח, כל אמתלה ראויה לך”, המשיכה. “רבות הן הגנדרניות, שראיתי בימי חיי, אך את עָלית על כולנה”.

הייתי עומדת לשלוח אחד העבדים לקרוא לאמוליאה, והנֵה בא אחד מהם, ובידו אגרת קטנה אלי. היא נשלחה מאת אמוליאה. “אחותי”, כתב, “הזמַנת אותי לבוא הצהרים. אולם נדמה לי, שאין לדחות את נסיעתי. אמלא את שליחותך תחילה, אז אבוא לקבל את הַפְּרָסָד שלי, אפשר, שאתמהמה קצת”.

אל מי עלה בדעתו ללכת, בכדי להחזיר אותו הממון? לתוך איזה תסביך חדש נחפז הנער המסכֵּן? הוי, אשה אומללה, יכולה את רק לשלחו כחץ, אך לא להשיבו, אם תחטיאי את המטרה.

היה עלי להכריז תיכף ומיד, שאני האחראית למעשה-השוד הזה. ברם, אין קיומה של אשה אלא אֵמון-סביבתה, – זה עולמה ומלואו. לכשיתגלה פעם אחת, שמָעלה באמון זה בסתר, שוב אין לה מקום בעולמה. שוב לא נותר לה מאז אלא לעמוד על שברי הכלי אשר נִפה ולשרוט את כפות-רגליה, פעם בפעם, אל חודיהם. אין לך דבר קל מן החטא, אולם כפרתו קשה לאשה יותר מכל.

זה ימים נחסמו בפני כל השבילים הקלים למגע עם בעלי. איכה, איפוא, אתפרץ אליו בחדשה מדהימה זו? הוא אחר בהרבה לפת-צהרים, – השעה קרובה לשתָים. דעתו היתה פזורה עליו, וכמעט שלא נגע באוכל. שוב לא היתה לי אפילו הזכות להפציר בו, שיאכל עוד מעט. היה עלי להסב את פני, למחות את דמעותי.

כה אדיר היה חפצי להגיד לו: “בואה אל חדרנו ותנוח שעה, קלה; עיפות רַבּה ניכרת בפניך”. עוד אני משתעלת, מַתקינה עצמי לדבר אליו, ועבד בא במרוצה להודיע, שמפקח המשטרה הביא את פאנצ’ו אל הארמון. הקַדרות בפני בעלי נתעמקה, וטרם כלה לאכול, יצא את האולם.

לאחר שעה קלה הופיעה בָּרָה רַאני. “למה לא שלחת להודיעני, כשנכנס אחא ניחיל?” התרעמה. “כיון שאֵחר לבוא, דמיתי שאספיק להתרחץ בינתים, איך יכול לגמור את סעודתו במהירות כזו?”

“האם הוא דרוש לך?”

“מה זאת שמעתי על נסיעת שניכם לקאלקוטה למחרת היום? אין לי לומר אלא זאת, שאני לא אוָתר כאן לבדי. אני אתעלף לקול כל עלה נדף, מאֵימת השודדים מסביב. האם מנוי וגמור אתכם לנסוע מחר?”

“כן” אמרתי, אף כי רק עתה שמעתי זאת; יתר על כן, לא היה לי כל בטחון, שעד מחר לא ישתנו פני הדברים עד כדי כך, שלא תהא נפקא מינה, אם נסע ואם נחדל. מה דמות תהי אחר כך לביתנו, לחיינו, נשגבה מבינתי לדעת, – ערפל כבד כסה על הכל.

בעוד שעות-מספר יגָלה גורלי, הסמוי עדיין מן העין. האין מי, שיוכל לעכב את מרוצתן של השעות הללו, ולהאריכן עד שאתקן מה שפגמתי, ככל אשר יעלה בידי? זמן רב נח הזרע הָרָע מתחת לאדמה – זמן רב עד כדי כך, שאדם מסיח את דעתו מסַכָּנת הנביטה. אולם כיון שנראה הנבט מעל לשטח, הרי הוא צומח וצומח במהירות כזו, שאין שהות לכסותו. לא בשמלה, ולא בגוף, אף לא בחיים עצמם.

אני אנסה להסיח את דעתי מזה, ואשב דומם – אדישה ואכזרית, – יבוא האסון, אם גזירה היא. מחרתַים יקיץ הקץ על הכל, – דבַּת-רַבים, צחוק, מספַּד, שאלות ביאורים, – הכל.

אולם אין אני יכולה להסיח מדעתי את פניו של אמוליאה, נאוים ונסוכי זוהר של מסירות. מתוך יאוש, לא המתין שתהי בו יד הגורל, אלא נחפז למקום-הסַכנה, בעָניי אני מעריצה אותו. הוא נַעֲרי-אלהָי. באמתלא של עליצותו זו הסיר את הנטל הכבד מעל שכמי. הוא יצילני מן העונש הצפוי לי במחיר חייו הוא. אולם איך אשא חנינה איומה זו מאת אלהי?

הו, יַלדי, יַלדי, אני מעריצה אותך. אחי, אחי הקטן, אני מעריצה אותך. טהור אתה, נחמד אתה, אני מעריצה אותך. מי יתן וחבקתיך בגלגול שני, בר-בטני תהיה, – זאת תפילתי.

כב    🔗

שמועות, שמועות מעבָרים. שוטרים הולכים ושוטרים באים. עבדי-הבית אצים-רצים בהמולה ורעש.

חימה שפחתי באה אלַי ואמרה: "הוי, ראני אמא! בשם אלהים, שימי את ענק-זהבי ואצעדותי בארון-הברזל שלך. למי יכולתי לבאר, שהרַאני עצמה היתה רוקמת כל אותה רשת המזימות ונלכדה בה בסופָה, גם היא? הייתי אנוסה לעשות לה את החסד הזה, כביכול, ולהשגיח על תכשיטיה של חימה, וכן על חסכונותיה של תאקו, החלבנית אף זו הביאה לשמירה בחדרי את תיבתה. ובה סארי מבֶּנאריס ועוד מחפצֶיהָ יקרי הערך. “אלה קבלתי לחתונתך”,הגידה לי.

מחר, כי יפָּתח ארון הברזל שֶלִי במעמדן של אלו – חימה, תאקו, החלבנית וכל השאר…מוטב שאסיח את הדבר מדעתי! מוטב שאנסה לחשוב, מה יהי טיבו של יום שלישי זה במאגה⁴⁰, בבואו לתקופה השנה? האם עד אז לא יוגלדו כמעט הפצעים האנושים בחיי המשפחתיים?..

אמוליאה כותב, שיאחר לבוא בערב. אין אני יכולה להשאר לבדי עם הרהורי באפס מעשה. על כן אני יושבת שוב לעוג עוגות בשבילו. עַגתי כבר כמה וכמה, ובכל זאת אנוסה אני להמשיך. מי יאכל אותן? אני אחלקן בין העבדים. עלי לעשותה עוד הלילה. הלילה הגעתי לגבולי. יום מחר לא יהיה ברשותי.

ככה המשכתי בלי הרף לאפות עוגה אחרי עוגה. מדי פעם בפעם דמיתי לשמוע קול רעש לצד חדַרי, בקומה השניה. האומנם נתגלה לבעלי, שאין מפתח הארון אתו ובָרה ראני הזעיקה את כל העבדים והשפחות לסייע לו בחיפושיו? אין לי להשגיח בהמולה זו. הבה אנעל את הדלת.

קמתי לעשות כן, והנה באה תאקו, נושמת בכבדות: “ראני אמא, הוי רַאני אמא”.

“הלאה מכאן!” התאנפתי אליה והפסקתי אותה באמצע. “אל תבואי לבלבל את מוחי”.

“אמא בָּרָה רַאני קוראת לך”, הוסיפה את דבריה. “בן-אחיה הביא מכונה נפלאה כל כך מקאלקוטה. וניתן פה למכונה לדַבר. אנא, בואי והקשיבי!”

לא ידעתי אם אצחק או אבכה. ובכן רק זה חסרנו לעת כזאת, תיבת-זמרה עם ניגוני תיאַטרון מסואבים! מה נורא הדבר, כשמכונה עושה מעשה-קוף!

היום נטה לערוב. ידעתי, שאמוליאה לא יאחר לעמוד לפנַי בבוֹאוֹ – ובכל זאת קשתה עלי הצפיה. קראתי לעבד ואמרתי: לך ואמור לאמוליאה בבו, שיבוא ישר לכאן. העבד חזר לאחר שעה קלה להודיע, שאמוליאה לא בא עדיין – איש לא ראה אותו מאז נסתלק.

“נסתלק!” בחשכה המתגברת הִכתה המלה האחרונה על אזני כזעקת-שבר. אמוליאה נסתלק! האמנם הופיע כקרן-אור אחרונה לשמש שוקעת. על מנת להסתלק לעולם? כל מיני סכנות, ממשיות ודמיוניות. עלו על דעתי. אני היא ששלחתי אותו לגרדום. מה בכך, אם הוא עשוי לבלי חת? זה מוכיח רק את גודל לבבו. אולם אחרי כן, איכה אוסיף לחיות בדידותי הגמורה?

לא היה בידי כל מנחת-מזכרת מאת אמוליאה מלבד אותו האקדח, – מנחת-הערצתו. נדמה לי, שהוא אות מאת ההשגחה העליונה. חטא זה, בו נגואלו חיי לנצח – אלהי, שהופיע בדמות ילד זה, נתן בידי כפרת החטא ויעָלם, הוי, מנחת האהבה – הפדות והישע חבויים בתוכה!

פתחתי את תיבתי והוצאתי את האקדח, כשאני נושאת אותו בהערצה אל מצחי. אותו רגע צלצלו הפעמונים במקדש הסמוך לביתנו. נפלתי אפים ארצה בברכה.

בערב כבדתי את כל בני הבית בעוגותי. “הרי ערַכת משתה נפלא ליום הולדתך, ועוד זו בעצם ידיך!” קראה גיסתי. “אולם תני נא גם לי לעשות מה”. בדברים אלה כוונה את תיבת-הזמרה שלה, והחרישה את כל הבית בצלילי הסופראנו המצרצרים של שחקניות קאלקוטה. אני דמיתי לשמוע אורוָה מלאה סיָחות צוהלות.

בשעת-ערב מאוחרת הגיע המשתה אל קצו. געגועים תקפו עלי לפתע, להתאבק בעפר רגליו של בעלי ולסיים בכך את חגיגת יום הולדתי. עליתי אל הקיטון ומצאתי אותו ישן שינה עמוקה כמה יגיעות יגע, כמה טרחות טרח היום. הרימותי את קצה הכילה בחשאי, והנחתי את ראשי למרגלותיו. ודאי נגעו שערותי בבשרו, כי הניע את רגליו מתוך שינה ודחף את ראשי מעליו.

יצאתי וקניתי לי ישיבהבמרפסת המערבית. תות-המשי, שהשיר כל עליו, עמד כשלד מרחוק. מאחוריו שקע חרמש-היָרֵח. לפתע פתאום עברני רגש מוזר, שהכוכבים במסילותם מפחדים מפָּנַי – שֶכֹּל עולם-הלילה נועץ בי עין חשדנית. מדוע? כי לבדי אני.

אין בכל היקום דבר משונה כאדם הבודד. אפילו מי שמַתו שאֵריו כולם, אחד אחד, לא לבדד ישכון, – בני-לוָיה לו מאחורי הפרגוד של המָות. אולם מי שגואליו בחיים חיָתם, אלא שהקרובים נעשו רחוקים, מי שהועמד מחוץ ליחסי-הידידות רַבֵּי-הגוָנים של בית מלא, – עולם הכוכבים עצמו יתפלץ למראהו באישון לילה.

מקומי לא יכירני. רחוקה ומרוחקה אני מכל העוטרים אותי מסביב. על פני תהום של פרידה, רחבה כפתחו של עולם, הריני מתקיימת, מתנועעת ורועדת כאגל-הטל על עלה-הלוטוס.

אדם כשהוּא משתנה – מדוע לא ישתנה לחלוטין? מביטה אני לתוך לבבי, ורואה אני כי דבר לא נעדר ממנו, אלא שנהפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. תוהו-ובוהו תחת סדר ומשטר. האבנים הטובות שנחרזו במחרוזת מתגוללות בעפר. וככה נשבר לבבי.

רצוני למות. ובכל זאת עוד לבי מלא חיים. – ואף במָות עצמו איני רואה את קץ התלאות; נדמה לי, המות מוזג עוד יותר את כוס-החרטה. אשר מוכרח לבוא אל קצו, יקיץ בחיי העולם הזה, – אין ברירה אחרת.

הוי, חנני רק הפעם, רק הפעם הזאת, אלהי! כל אשר הענקת לי באוצרות חיי, העמסתי כעוֹל על צוארי. לא אוכל שאתו עוד, אף לא לוַתר עליו. הוי, אלהי, השמיעני עוד הפעם צלילי חלילך

כאשר השמעתני בימים עברו. בעודי עומדת על הסף הוָרוד לשמי-הבוקר – תֶּן והוּתרו כל סבָכי בפשטות וקלות. רק נגינת חלילך יכולה לתקן עוד את שבר-הכלי ולטהר את הטמא. בנֵה ביתי מחָדָש בנגינתך, דרך אחרת אין.

נפלתי אפים ארצה והתיפחתי מרה. רחמים בקשתי, מעט רחמים מכל מקום שיבואו, מחסה כל שהוא, אות-סליחה כל שהוא, תקות-מה, שתשים קץ לדבר. “אלהים”, נדרתי נדר בלבבי, “אני לא אזוז מכאן,אחכה ואצפה, לחם ומים לא יבואו אל פי, עד אם ברכתני”.

שמעתי קול צעדים. מי אומר, שאין האֵלים מתגלים לבני-תמותה? לא נשאתי פני להביט אל על, פן יגוז הקסם למראיהם. בואה נא, בואה נא והַגַע כפות רגליך בראשי. בואה, אלהים, והגע כף-רגלך בלבי ההולם, והמיתני בו ברגע.

הוא בא וישב למראשותי. מי? בעלי! למגע הראשון של מציאותו הלך ראשי סחרחר. ואז נקרע סגור-לבבי וכאבו פרץ החוצה בשטף של דמעות ללא הפוגה. לחצתי את כפות רגליו אל חיקי, – אהה, מדוע לא אוכל לטבוע את חותמן בלבבי לנצח?

ביד רַכה לטף את שערות-ראשי. ברכתו נִתְּנה לי. מעַתה אוכל לקבל באהבה את העונש הפומבי הצפוי לי מחר, ולהקריבו בלב טהור לרגלי אלהי.

אולם לבי מתעטף למחשבה, כי החלילים החגיגיים שנגנו ביום כלולותי, לפני תשע שנים, בבָרכם את בואי לבית הזה, – לא עוד אשמעם בעולם הזה. כמה מדורי גיהנום עלי לעבור, עד שאזכה לשוב, ככַלה מקושטת לבעלה, אל מקומי מתחת לאפריון-הכלולות כקדם? כמה שָנים כמה דורות, כמה נצחים נטל עלי לחכות, עד שאמצא את דרכי חזרה לאותו היום אשר לפני תשע שנים?

ודאי יכול האלהים ליצור חדשות לבקרים, אולם היש אף בכוחו, כביכול, ליצור מחדש את אשר נחרב?

 

פרק שנים-עשר: סִפּוּרוֹ שֶׁל נִיחִיל    🔗

טו    🔗

פנינו מועדות קאלקוטה היום. ששונים ויגונים יעָרמו כהרי מָגור עלינו, אם יהיו נצבָּרים והולכים. שמירתם וצבירתם, כזו כן זו, בכזב יסודן. באיצטלה של בעל-הבית אני ממלא תפקיד מלאכותי – אליבא דאמת אינני אלא הֵלך בדרך-החיים. אם נבנה כאן את ביתנו, הרי נכלא בה את נפשנו, עד כי תחָנק באויר-הכלא.

את זיווגי אתך, אהובתי, מצאתי בדרך; הזיווג עלה יפה כל זמן שהלכנו בדרך האחת; אך הוא רק ישים בסד רגלנו, אם נשתדל לקיימו להבא. הנֵה השארנו מוסרותיו מאחורינו. עתה מתחילה נסיעתנו מעַבָר לגבולין, ואם נוכל לשלוח מבט זה לזו, או להרגיש איש מגע יד רעותו בעברנו, דיינו. אחר כך? אחר כך תפָּתחנה נתיבות עולם רחבות, לזרם אין-סופי של חיי-נצחים

עוד רב, עוד רב השאר לי, אהובתי, ככלות הכל. רק אט אזני, ואשמע נגינת החליל, המַזה סילונות-צליליו מחלַל הפרידה. שיקוי האלמָוֶת לבת-האלים לא יִכְלה עולמית. יש ותשַבר את הגביע, שממנו אנו שותים, ובבת-צחוק תשקיף אלינו, בראותה כי ממאנים אנו להנחם על אבידה של מה בכך. אני לא אעמוד בדרך להרים את שברי-גביעי. אני אלך קדימה, ואם לבי צִחה-צָמָא.

בָּרָה רַאני באה ושאלה אותי: “מה פירושו של דבר, אחא, שֶכל הספרים האלה נארזים בתיבות ונשלחים מכאן?”

“אין פירושו של דבר אלא זה”, השיבותי, “שעדיין לא שכחתי להם חסד נעורים”.

מי יתן ושמרת את חסדך גם לזולתם! המתכוין אתה לומר, שלא תשוב הביתה לעולם?"

“אני אהיה יוצא ובא, אך לא אשוב לכלוא עצמי בתוך הכתלים האלה”.

“באמת! הואילה איפוא לבוא אתי לחדרי ולראות, לכמה דברים לא יכולתי אני לשכוח חסד-נעורים”. בידים אלה תפסה אותי בידי ותוליכני אחריה.

בחדרי גיסתי מצאתי תיבות וחבילות אין מספר, מוכנות ומזומנות למשלוח. היא פתחה תיבה אחת ואמרה: “ראה, אחא, הַביטה אל כל הסממנים האלה שלי. בבקבוק הזה אבקת-קָטֵישוּ ריחנית. קופסות-הפח הקטנות הללו משמשות לכל מיני בשמים. וכן לא שכחתי גם את הקלפים ולוח-האישקוּקי. אם אתם שניכם תהיו עסוקים מדי, ודאי יעלה בידי לקשור קשרי-ידידו עם אחרים, שיואילו לתת לי יד למשחָק. זוכר אתה את המָסרק הזה? הרי זה אחד ממסרקות סוָדשי, שהבאת לי…”

“אולם למה לך כל אלה, אחותי רַאני? למה אָת אורזת את כל החפצים האלה?”

“שמא סבור אתה, שאין אני נִלוית עליכם?”

“איזה רעיון משונה!”

“אל תירא! אין בדעתי לעקוב עליך שם, ולא להתקוטט עם צ’וטה ראני! סוף כל אדם למות, ומוטב לו להמצא על שפת הגנגס הקדוש בעוד מועד. הרי נורא לי להעלות על הדעת כי ישָׂרף אפרי כאן במשרפות-המקום הסחופות, תחת עץ התאנה הגדוע הזה, – על כן הייתי מסרבת למות. ומציקה לכם כל אותן השָנים”.

סוף סוף שמעתי את בית-מולדתי מדַבר אלי בקול-האמת. בָּרה רַאני באה בכלולותיה לבית הזה, בעוד אני בן שש. בצהרים נסוכי-הזָיָה היינו משחקים יחדיו, בקרן זוית של מרפסת-הגג. זורק הייתי לה פירות-מנגו ירוקים מצמרתו של אילן, מהם הוכנו לפתָּנים ערבים לחֵך וקשים לעיכול. משנחתכו חתיכות חתיכות ותוּבְּלו בחרדל ומלח ובעשבים ריחניים. תפקידי היה זה לאסוף בשבילה את כל המכשירים האסורים מן המחסן, לחגיגת הכלולות של בּוּבָּתה; כי, לפי חוק-העונשין של סבתא, אני היחידי הייתי פטור מעונש. והיא הילדה היתה משגרת אותי בתור שליח אל אחי, כל פעם שרצתה לבקש מאתו משהו יוצא מגדר הרגיל, כי לא יכול להשיב את פני ריקם. זוכר אני גם זאת: כשסבלתי תחת משטרם העריץ של רופאי הימים ההם, שלא התירו אלא מים פושרים וגרעיני-פַּעְפּוּעִין ממותקים במשך התקפות של קדחת, – היתה גיסתי מרחמת עלי ומביאה לי בחשאי מטעמים כאשר אהבתי. יום אחד נתפסה בעבירה זו, ומה חמורה היתה הנזיפה שנזפו בה!

ואחר כך, כשגדלנו, התגנבנו לתוך ששונינו ויגונינו המשותפים נעימות עמוקות יותר של קרבה נפשית. כמה היינו מתקוממים! סכסוכים בהויות העולם היו מביאים אותנו לפעמים לידי חשדות וקנאות ופורצים פרץ באהבתנו; וכשבאה צ’וטה ראני בינינו, נדמה לפרקים, שאין עוד לפרץ תקָנה, אולם הכוחות המפַכים במעמקים רפאו תמיד, לבסוף, את המצעים שעל השטח.

ככה נוצרו יחסי קרבה כֵנה בינינו, מימי הילדות ועד עתה, ועפאיה הסתעפו והתרחבו על כל חדר ואכסדרה ומרפסת בבית הגדול הזה. כשראיתי את בָּרה רַאני מכינה את עצמה, עם כל אשר לה, לעזוב את ביתנו זה, הרגשתי כי כל הקשרים, שקשרו אותנו יחד, התחלחלו משורש ועד צמרת.

ברי היה לי, למה החליטה להפליג אלי נֵכר, מתוך הַתָּרת כל קשרי חייה. מנהגי יום יום, עם קשרי הבית עצמו, שלא יצאה ממנו אף ליום אחד מאז נכנסה לתוכו בעודה בת תשע. ובכל זאת נמנעה מלהזכיר גורם ממשי זה ובחרה בכל אמתלה פעוטה, שבאה לידה.

רק קִרבה אחת זו נותרה לה בכל העולם כולו, קרבָתי אני, ואלמנה חשוכת-בנים מסכֵּנה ואומללה זו שמרה עליה בכל הרוֹך והעדינות שנצברו בלבבה. עד שלא עמדתי בין תיבותיה וחבילותיה הפזורות, לא הבינותי מעולם, כמה פגעה מחשבת פרידתנו בעמקי-לבבה.

נתברר לי תיכף שהסכסוכים הפעוטים בעניני כספים, בֵּינה לבימלה, לא היה מקורם באהבת-הבצע, אלא בהרגשה, שזכויותיה לקִרבה אחת זו שבחייה נתקפחו וקשריה נחלשו בבוא אותה האשה השניה בינינו, האלהים יודע מהיכן! היא נעלבה על כל מדרך כף-רגל, אף שלא היתה לה רשות להתאונן.

ובימלה? גם היא הרגישה, שיש בתביעתה של הרַאני הבכירה עלי, הרבה יותר מיחס-שאֵרים גרידא; ומקַנאה היתה לקשרינו אלה, שראשים נעוצה בילדותנו.

עתה דפקה נפשי בחזקה על דלתי לבי. צנחתי על אחת התיבות ואמרתי: "מה טוב היה, אחותי ראני, לשוב אל ימי פגישתנו הראשונה בביתנו זה העתיק?.

“לא, אחי היקר”, השיבה לי באנחה. “אין רצוני לחיות את חיי מחדש, – לא חיי אשה! דייני באשר נשאתי בגלגולי זה הראשון, אי-אפשי בגלגול שני”.

אני אמרתי לה: “הַחֵרות, שאנו מגיעים אליה בדרך היסורים, גדולה היא מן היסורים”.

“אולי כן הדבר בנוגע אליכם, הגברים. החֵרות היא מנת-חלקכם. אולם אנו, הנשים, דרכנו לאסור את זולתנו, ויותר מזה לכלוא את עצמנו. לא, לא, אחא,לעולם לא תשתמט מחרמנו. אם תאמר להרקיע אל על, אנחנו בכנפיך תלויות; מסרבות אנו להוָתר לבדנו. כי על כן צברתי את כל המטען הכבד הזה. לעולם אין ליתן לגברים כנפים לעוף על נקלה”.

“יכול אני להרגיש במשקל דבריך”, אמרתי בצחוק, “ואם אנו, הגברים, איננו קובלים על כובד משאכן, הרי זה מפני שהנשים משלמות לנו שכר-סַבָּלים בעין יפה כל כך”.

“אתם נושאים אותו”, אמרה אלי, “מפני שהוא מצטרף מפָּכִּים קטנים הרבה. כל אחד מהם, שתאמרו להשליך אחרי גוכם, יטְעַן, שהוא קל כל כך. וככה, בקַלות אין-מספר אנו מכבידים עליכם… מתי אנחנו יוצאים לדרך?”

“הרכבת יוצאת הערב באחת-עשרה וחצי. ועוד היום גדול”.

“אחי, הלא תיטיב עמדי עוד הפעם הזאת ותשמע לאשר אומר אליך. תן תנומה לעיניך הצהרים. יודע אתה שברַכֶּבת אין התרדמה נופלת עליך לעולם. פניך כחשו כל כך עד שאתה עלול לחלות בכל עת ובכל שעה. בואה אתי, והכנס לאמבטי, תחילה”.

בדרך לחדרי, נגשה אלינו חימה, השפחה, וכשהיא מושכת בצעיפה מתוך צניעות יתרה, ספרה לנו בנעימה עצובה וחשאית, שמפקח המשטרה בה עם אחד האסירים, והוא רוצה לראות את המהרג’ה.

“האם גנב הוא המהרג’ה, או שודד”, התקצפה ברה ראני, “שכֹּה תרדפהו המשטרה? לכי והגידי למפקח שהמהרג’ה ירד לאמבטי”.

“הבה אלך ואראה, מה הענין”. התחננתי. “אולי זה דבר תכוף”.

“לא, לא”, עמדה גיסתי על דעתה. “צ’וטה ראני שלנו אָפתה אתמול עוגות הרבה. אני אשלח מהן למפקח, וישקוט עד שתהיה מוכן לראותו”. בדברים אלה דחפה אותי לתוך חדרי ונעלה את הדלת מבחוץ.

לא היה בי כוח להתנגד לעריצות כזו, – כה יקרת-מציאות היא בעולם הזה. יבלה נא המפקח את שעתו באכילת עוגות. מה בכך, אם העסקים יוזנחו במקצת.

ידי המשטרה היו מלאות עבודה בימים האחרונים. היום היתה אוסרת את האחד, ולמחרתו את השני. מדי יום ביומו הובא איזה איש חף מפשע, על מנת להחיות את משרדי. ודאי הביאו היום עוד מסכֵּן אחד בדוֹמֶה לאלה. אולם מדוע זה ייטיב את לבו בעוגות המפקח לבדו? כן לא יעָשה. נקשתי בכל עוז בדלת.

“אם דעתך נטרפת עליך, מהר ושפוך מעט מים על ראשך – לצַננו”, אמרה גיסתי מן הפרוזדור.

“שלחי עוגות לשְנַים, שיאכלו”, קראתי אליה. “האיש החשוד בגניבה, שהובא לכאן, ודאי ראוי להן יותר. הגידי לעבד, שיגיש לפניו מנה גדושה וטובה”.

רחצתי בחפזון רב. לכשיצאתי, מצאתי את בימל יושבת על הרצפה מבחוץ, כמנהג אבלים. הזאת בימל שלי, בימל הגאה, הענוגה שלי?

מה החסד שהיא אומרת לבקש, בישיבתה זו על יד דלתי? כיון שעמדתי מלֶכת, קמה ואמרה חרש, בעינים מורָדות: “דבר לי אליך”.

“בואי איפוא לתוך החדר”, אמרתי.

“האם אתה יוצא בענין מיוחד?”

“יש ענין, אבל אדחֶנו. רצוני לשמוע..”

“לא, גמור אותו ענין תחילה. אנו נשוחח לאחר שתסעד את לבך”.

באתי אל הטרקלין שלי ומצאתי את צלחתו של מפקח-המשטרה ריקה מתוכה. אולם האיש, אשר הביא אתו, היה עסוק עדיין באכילה.

“עמוד!” קראתי בתמהון. “אתה אמוליאה?”

“אני, אדוני”, אמר אמוליאה, כשפיו מלא עוגות. הרי זו חינגא-והילולא ממש. ובנטילת רשות מאתך, אקח אתי את השאָר". בדברים אלה התחיל כורך את מותַר העוגות בממחטתו.

“מה פירושו של דבר זה?” שאלתי, כשאני לוטש את עיני אל המפקח.

האיש צחק. “אדוני, עדיין לא התקרבנו כמלוא נימא לפתרונה של שאלת-הגנב: בינתים סוד-הגניבה מעמיק והולך”. הוא הושיט משהו כרוך בסחבה, וכשהותרה זו, נתגלתה בתוכה חבילה של שטרות, “כאן, מהרג’ה”, אמר המפקח, “ששת אלפים הרופיות שלך!”

“היכן נמצאו?”

“בידי אמוליאה בבו. אמש בא אל מנהל הסניף שלך בצ’אקנה להגיד לו, שהכסף נמצא. המנהל התחלחל למציאת הכסף יותר מאשר לגניבתו, הוא חשש, שמא יחשדו בו, שהוא אשר גנב את השטרות וכעת בדה את המעשיה הזאת מאימת הדין. הוא בקש מאת אמוליאה לחכות, באמתלא, שיסעד את לבו, והלך ישר למשרד המשטרה. אני עליתי תיכף על סוסי, החזקתי את אמוליאה על ידי, והייתי מתעסק בו כל הבוקר. הוא מסרב להגיד, מהיכן בא הכסף לידו. הזהרתי אותו, שהוא לא ישוחרר עד שיגיד. אם כן הדבר, הודיע לי, יהיה עליו להפיח כזבים. ניחא, אמרתי, יכול הוא לכזב לרצונו. אז ספֵּר, שמצא את הכסף תחת אחד השיחים. אני ביארתי לו, שאין הפחת-כזבים נעשית בנקל כל כך. תחת איזה שיח? היכן מקומו? מה עשה שם? – עליו להשיב גם על כל השאלות האלה. ‘אל תדאג’, אמר אלי, יש בי שהות להמציא את כל אלה”.

“אולם, אישי המפקח”, אמרתי, “למה תעַנה אברך מכובד כאמוליאה בבו?”

“אין רצוני להציק לו, כל עיקר”, אמר המפקח. “הוא לא רק אברך מכובד, אלא בנו של ניבָּרָן בָּבּוּ, שיחד אתו למדתי בבית-הספר. הבה אגידה לך, מהרג’ה, את השתלשלות הענינים, כפי שאני משער ואתה, בדיוק. אמוליאה מכיר את הגנב, אולם רצונו להגן על הלה מתוך הטלת חשד על עצמו. עלילות נועזות כאלו חביבות עליו דוקא”. המפקח פנה אל אמוליאה. שמע נא בחור", המשיך ואמר. “גם אני הייתי בן שמונה-עשרה בשעתי, ושומע שיעורים בקוליג' רִיפּוֹן. כמעט שנפלתי לבית-הסוהר מתוך נסיון להציל בעל-עגלה אחד מידי שוטר. בקושי נפטרתי”. כאן פנה שוב אלי ואמר: “מהרג’ה, הגנב האמיתי ודאי ימלט כעת, אולם דומני, שיכול אני להגיד לך, מי החייב”.

“מי הוא איפוא?” שאלתי אני.

“אותו המנהל, בשותפות עם קזים השומר”.

לאחר שהוכיח המפקד את צדקת שיטתו, לשביעת-רצונו הגמורה, קם סוף סוף ונסתלק. אז אמרתי לאמוליאה: “אם תגיד לי, מי לקח את הכסף, הבטָחתי נתתונה לך, שאיש לא יקופח”.

“אני לקחתי”, אמר אמוליאה.

“מה אתה סח? וכל אותה להקת האנשים המזוינים?…”

“אני אשר הייתי, אני לבדי”.

כאן ספר לי אמוליאה דברים יוצאים מגדר הרגיל, באמת. אותה שעה גמר המנהל את סעודתו והיה עומד על המרפסת ושוטף את פיו, אפלולית היתה שוררת במקום. לאמוליאה היה אקדח בכל אחד מכיסיו, האחד טעון תרמילים ריקים והשני – כדורים. מסוה הסתיר את פניו. הוא הבריק בפנס חשמלי בפני המנהל וירה באחד התרמילים. האיש התעלף. אילו שומרים טיילים באו במרוצה, אולם לאחר שיָרה בהם אמוליאה עוד יריה נבובה, מהרו כולם להמלט. בא קזים, שעמד על המשמר, והניף עליו את מטהו. הפעם ירה אמוליאה יריה של ממש ברגליו של זה, וקזים הפצוע נפל על הרצפה. אז הכריח אמוליאה את המנהל הרועד, ששבה רוחו אליו, לפתוח את ארון-הברזל ולמסור לו ששת אלפים רופיות. לבסוף לקח אחד מסוסי האחוזה ודהר מרחק מילין אחדות, שם שלח רסן מפי הסוס, ובאין מפריע, בא ברגל לכאן, למקומנו.

“למה עשית כל זאת, אמוליאה?” שאלתי.

“היתה סבה חמורה לכך”, השיבני.

“ולמה איפוא נסית להשיב את הכסף?”

“תבוא היא, אשר בפקודתה עשיתי זאת, בנוכחותה אגלה הכל”.

“ומי ‘היא’ זו?”

“אחותי, צ’וטה ראני!”

שלחתי לקרוא לבימלה. היא באה, מהססת, יחפה, ומטפחת לבנה לראשה. מעולם לא ראיתי את בימל שלי מהלכת ככה. דומה היה הדבר, כאילו התעטפה באורו של בוקר.

אמוליאה נפל אפים ארצה בברכה ויתאבק בעפר רגליה. ובקומו אמר: “כמצותך כן עשיתי, אחותי. הכסף הושב”.

“אתה הצלחתי, אחי הקטן”, אמרה בימל.

“בשאתי את דמותך בלבי, לא הפלטתי דבר שקר מפי”, המשיך אמוליאה. “סיסמתי: בנדה מטרם. השלכתי לרגליך לנצח. גם באתי על שכרי, הַפְּרָסָד שלך, תיכף להגיעי אל הארמון”.

בימל הביטה אליו בתמהון, כיון שלא הבינה את מליו האחרונות, אמוליאה הוציא את ממחטתו, התיר אותה והראה לה את העוגות הצרורות בה. “אני לא אכלתי את כולן”, אמר אליה. “שמרתי את אלו לאכול בשעה שתגישין לי בעצם ידך”.

ברי היה לי, שאני מיותר כאן. יצאתי את החדר. אין אני יודע – אמרתי בלבי, – אלא להטיף ולהטיף. וסופו של דבר הוא כי צלמי נשרף בפומבי. עדיין לא עלה בידי להשיב נפש אחת מדרך המות, אלא, שהכוח בידם, יכולים לעשות זאת בתנועת היד. המלים שלי אין בהן שם המפורש. אין אני שלהבת, אלא גחלת שחורה, שדעכה. אין אני יכול להעלות את המנורה. דבר זה נמצאתי לָמד מקורות חַיַּי, – אש לא הודלקה במנורותי.

טז    🔗

בפסיעות קצובות חזרתי לחדרים הפנימיים. אין זאת כי חדרה של בָּרה ראני מָשך אותי שוב. אותו היום נעשה לי הדבר צורך מוחלט להרגיש, שחיי אלה הרעידו איזו נימה נפשית, ממשית, באחד מנִבְלֵי-החיים של זולתי. אין אדם יכול לעמוד על הוית עצמו, בשעה שהוא מתכנס בתוך עצמו, – יש לו לחפש מבחוץ.

בעברי על חדרה של גיסתי, יצאה משם ואמרה: “חוששת הייתי שגם הצהרים תאחר לבוא. בכל אופן צויתי להתקין את הסעודה בו ברגע ששמעתי אותך בא, – זו תוגש לך תיכף”.

“בינתים”, אמרתי, “הבה אוציא אותן המעות שלך ונהיה מוכנים לקחתן אתנו”.

בהליכתנו לחדרי שאלה אותי, אם ספר מפקח המשטרה מה-שהוא על מעשה השוד. משום-מה לא היה לי חשק להגיד לה את כל הפרטים בדבר השָבת ששת האלפים. “אכן הוא מבלבל את המוח”, השתמטתי מלומר דבר ברור.

כשנכנסתי לחדר-המלתחה שלי והוצאתי את צרור מפתחותי, לא מצאתי את המפתח של ארון-הברזל על הטבעת. כמה פזורה עלי דעתי, באמת! רק הבוקר פותח הייתי כל כך הרבה תיבות וכלים, וכלל לא השגחתי בחסרון המפתח.

"מה היה למפתח שלך?: שאלה גיסתי.

הוספתי לפשפש בכיסי, אך תשובה לא היתה בפי שוב ושוב חפשתי באותו המקום, שכבר פשפשתי בו. נצנץ הרעיון במוחות שנינו, שאין כאן ענין של אבידת המפתח. ברי, שמישהו הסיר אותו מעל הטבעת. מי יכול לעשות זאת? מי עוד יכול לבוא לחדר הזה?

“אל תדאג”, אמרה ברה ראני אלי. “סעד את לבך קודם לכל. צ’וטה ראני ודאי שומרת אותו בידיה, כיון שהיא רואה, כמה פזורה דעתך עליך”.

אולם אני נבוכותי מאוד. בימל לא נהגה מעולם לקחת מפתח ממפתחותי, מבלי שתגיד לי. בימל נעדרה בשעת הסעודה: עסוקה היתה במשתה, שערכה לכבוד אמוליאה בחדרה. גיסתי אמרה לשגר אליה שליח ולקרוא לה, אולם אני מנעתיה מלעשות זאת.

אני רק קנחתי סעודתי, ובימל נכנסה. נוח היה לי שלא לדבר בענין המפתח בנוכחותה של ברה ראני, אולם היא רק ראתה את בימל ותיכף שאלה: “שמא יודעת את, יקירתי, היכן המפתח של ארון-הברזל?”

“בידי הוא”, השיבה בימל.

“האם לא כן אמרתי!” קראה גיסתי בגאות-נצחון. “צ’וטה רני שלנו עושה את עצמה כאילו אינה חוששת למעשי-השוד הללו, ובכל זאת היא אוחזת, בחשאי, באמצעי זהירות”.

חזות פניה של בימלה העירה חששות בלבי. “הניחי למפתח כעת”, אמרתי. “אני אוציא את הכסף בערב”.

“שוב אתה מתמהמה”. אמרה ברה ראני. “מדוע לא תקח את הכסף ותשלחנו אל האוצר, כל זמן שלא הסחת את הענין מדעתך?”

“אני כבר לקחתי אותו”, אמרה בימל.

אני חרדתי.

“היכן החזקת איפוא את הכסף?” שאלה גיסתי.

“אני הוצאתי אותו”.

“שמע, מה שהיא סחה! על מה יכולת להוציא כל אותו הכסף?”

בימל לא השיבה. אני לא שאלתי עוד דבר. ברה ראני היתה מוכנה, כנראה, להעיר לבימלה עוד דבר-מה, אבל חזרה בה. “מילא, בין כך ובין כך ניחא לי”, אמרה לבסוף, כשהיא פונה אלי. “כך הייתי גם אני עושה לממונו המפוזר של בעלי. ידעתי שלא כדאי להניחו ברשותו, - מאה ואחד מלחכי-פינכה שלו ודאי שהיו שמים אותו בכליהם. והוא הדין גם בך, יקירי! כמה דרכים לכם, הגברים. לבזבז את ממונכם. אין אנו יכולות להצילו מידכם אלא אם כן אנו עצמנו גונבות אותו! עתה בוא עמדי, עליך לשכב ולנוח”.

ברה ראני הוליכה אותי אל חדרי, אך אני לא ידעתי כמעט לאן אני הולך. היא ישבה על יד מטתי, לאחר שהשתטחתי עליה, וחִייכה אל בימל באמרה: “תני לי אחד הפָּנִים⁴¹ שלך. צ’וטה יקירתי, – מה? אין לך אף אחד! אכן, בעלת-בית! שלחי איפוא להביא אחד מחדרי”.

“אולם את עוד לא סעדת את לבך?” שאלתי בדאגה.

“אח, זה מכבר”, השיבה – בדותא בלי ספק.

היא הוסיפה לפטפט, על יד מטתי, בכל מיני ענינים. באה השפחה והגידה לבימל, שסעודתה נערכה והרי היא מצטננת והולכת. אולם היא כאילו לא שמעה דבר. “עוד לא סעדת את לבך? מה זה היה לך! הרי השעה מאוחרה במאוד”. בדברים אלה משכה ברה ראני את בימל אחריה.

התחיל מתחַור לי, שיש איזה קשר בין לקיחתם של ששת האלפים האלה לשדידתם של הללו. אולם אין בי מדת סקרנות לדעת מה טיבו של קשר זה. אני לא אשאל לעולם.

ההשגחה העליונה הניחה לנו את חיינו בלתי-מהוקצעים, – בכוונה, שאנו עצמנו נתֵּן להם ליטוש אחרון, ונצור את צורתם האחרונה לפי טעמנו. כל יָמַי עורג הייתי להביע איזה רעיון גדול אגב מתן-צורה לחַיי לפי השרטוטים שהִתוה לי היוצר. במאמץ זה כָּלו ימי כולם. כמה הקשחתי את לבי ממאויי, כמה רתקתי את עצמי על כל מדרך כף רגל, רק בוחן-לבבות ידוע.

אולם הקושי שבדבר הוא, שחי-אדם לא לגמרי שלו הם. האיש האומר ליצור אותם בידיו, יעשה זאת בסיועה של סביבתו, או שיעלה חרס בידו. והיה זה חלומי כל הימים, למשוך את בימל, שתצטרף אלי בעבודה זו של יצירת עצמותי. אני אהבתיה בלב ונפש; בכוח אהבה זו אזכה בעזרתה, – זו היתה לי אמונת-אומן.

לאחר זמן נתגלה לי, שאֵלה היכולים, בפשטות טבעית, למשוך את סביבתם לתוך מעשה-יצירה זה של עצמוּתם, נמנו על סוג אחד של מין האדם, – ואני נמניתי על הסוג השני. הניצוץ החיוני ניתן בי, אך אין אני מוכשר למסור אותו לאחרים. אלה שמסרתי להם את כל אשר לי, לקחו את כל אשר לי, אבל לא את עצמי.

נתנסיתי בנסיון קשה באמת. דוקא בשעה שאני משַוֵע לרֵעַ יותר מכל, הריני נעזב לבדי. ובכל זאת, נדר נדרתי, שאעמוד גם בנסיון זה. לבדי איפוא אלך בדרך-הקוצים עד הקָצֶה האחרון…

אני מתחיל לחשוד, שהיתה בי תמיד נימה של עריצות. אכזרי היה רצוני לצוּר את יחסי עם בימלה בצורה שלמה וקשה, מעשה חוֹטֵב. אולם אין חיי-אדם ניתנים להיתוך. ואם אנו משתדלים לצור את הטוב. כמי שצָר חומר סתם, הרי הוא מתנקם בנו נקמה איומה ומאבד את חייו.

כל אותו הזמן לא הבינותי, שעריצותי זו, אשר מעבר לסף ההכרה, היא שהקימה בודאי חַיִץ בינינו לאט לאט. חייה של בימָלה, שלא מצאו להם מַבָּע אמתי מפני לַחֲצִי מלעילא, הכרח היה להם למצוא מוצא במחתרת. הכרח היה לה לגנוב אותם ששת אלפים הרופיות, מפני שלא יכלה לנהוג בי התגלות-הלב. מפני שהרגישה, כי בענינים ידועים אני שונה ממנה בתכלית העריצות.

אנשים כמוני, השוגים ברעיון אחד, יכולים לחיות בשלום עם כל אלה היודעים לבוא לידי הסכם אתם; אולם אלה שאינם יודעם להסכים לנו לא יוכלו להתקיים במחיצתנו אלא אם כן יוֹנוּ אותנו. עקשנותנו המרדנית היא שמביאה אפילו את התמימים לידי עבירה. מתוך נסיון לקנות לנו עוזרת אנו מקפחים אשת-ברית.

האם לא אוכל להתחיל מבראשית? כי אז לבטח אלך בדרך הישר. לא אנסה עוד לכפוֹת את דעותי על רעית-חיי, אלא אנגן ששון אהבתי בחלילים ואומר: “התאהביני? כי אז היי כֵּנָּה לנפשך באור-אהבתך. יהיו אמַרי בטלים ובטולים, יהי דבר אלהים השוכן בקרבך נעלה על כל, וישובו רעיונותי הנכלמים כלעומת שבאו”.

אולם התוכל אפילו ידה המרַפאה של הטבע לחבוש את הפצע הפתוח, את כל מכאוב מריבותינו הצבורות יחד? הקרוּם הפורש, אשר תחתיו יפעלו הכוחות החרישים של הטבע, נקרע לשנים. פצעים יש לחבוש, – האם לא נוכל לחבוש לפצענו באהבתנו, עד יום יבוא וגם אותותיו לא יֵרָאו עוד? האם לא אחרנו את המועד? כל כך הרבה זמן הפסדנו באי-הבנה; רק הם הגעתי לידי הבנה; כמה זמן עוד ידָרש, בכדי לתקן את המעוות? מה אם ירָפא לפצע בסופו? – היש תקומה לחורבן שהביא עלינו?

הגיע לאזני רשרוש קל על יד הדלת. הפכתי את פני לדלת. וראיתי את דמותה המתרחקת של בימל בעד הפתח. ודאי היתה ממתינה על יד הדלת ומהססת. אם תכנס או תחדל, ולבסוף החליטה לחזור. אני קפצתי ממקומי ורצתי אל הדלת בקריאה: “בימָל”.

היא עמדה מלֶכת. את פניה לא ראיתי. נגשתי ותפסתי אותה בידה והולכתי אותה לתוך חדרנו. היא כבשה את ראשה בכר והיתה מתיפחת ומתיפחת. אני לא אמרתי דבר, אלא ישבתי למראשותיה והחזקתי את ידה.

כשהבליגה על יגונה במקצת, ישבה על המטה. נסיתי לחבק אותה, אך היא התחמקה מזרועותי וכרעה על ברכיה, כשהיא מגיעה ראשה בכפות רגלי. לאות הערצה. אני השיבותי אלי בחפזון את רגלי אולם היא לפתה אותן בזרועותיה ואמרה בקול נחנק: “לא, לא, לא, אל תמנע את רגליך ממני. תן לי לעבדך”.

אני החרשתי. מי אני, כי אסרב לה? האם הייתי לה לאלהים ויִסרוני כליותי?

 

סִפּוּרָה שֶל בִּימָלָה    🔗

כג    🔗

בואה, בואה! עתה הגיעה השעה להפליג אל הזרם הכביר, שם ישתַּפך נהר-האהבה לתוך ים-ההערצה. באותה התכלת הטהורה תשקע כל זוהמתו העכורה ותעָלם.

מעתה לא אֵחַת מפני איש, – לא מעצמי ולא מזולתי. אני באש נצרפתי. מה שהיה עשוי להתלקח נשרף לאפר; מה שנשאר לא יירא מָות. הקדשתי את עצמי לרגלי האיש, שקבל את כל חטאותי לתוך עמקי מכאובו הוא.

הערב אנו יוצאים לקאלקוטה. מצוקת-לבי מנָעַתני מלסדר את חפצי עד כה. עתה הבה אסדר אותם ואארזם יחד.

לא עברה שעה קלה, עד שנכנס בעלי והתחיל מסייע לי באריזה.

“כן לא יעָשה”, אמרתי. “האם לא הבטחתני לתת תנומה לעיניך?”

“אפשר שהבטחתי”, השיב לי, “אך תנומתי לא הבטיחה לבוא, וגם לא מצאתיה.”.

“לא, לא”, חזרתי על דברי, “כן לא יעשה. שכב לשעה קלה, לכל הפחות”.

“אולם איך תוכלי לגמור כל המלאכה הזאת לבדך?”

“ודאי שיכולה אני”

“ניחא, יכולה את להתפאר שאין לך צורך בי. אולם עלי להודות, שבלעדיך אין לי קיום. אפילו התנומה סרבה לבוא אלי, כשאני לבדי, באותו החדר”. ושוב התחיל בעבודה.

אולם העבודה הופרעה, כשבא עבד והודיע, שסנדיפ בבו כאן והוא מבקש ראיון. אני לא העזתי לשאול מי דרוש לו. נדמה לי, כאילו נסגרו לפתע שערי השמים, כהסָגר עֲלֵי צמח רָגִיש.

“בואי, בימל”, אמר בעלי. “נלך ונשמע מה בפי סנדיפ. הואיל ובא שוב לאחר שנטל את ברכת-הפרידה. ודאי דבר מיוחד הניעו לכך”.

אני הלכתי, רק משום שלא נעים היה לי להשאר במבוכה זו. סנדיפ היה עומד ומזין עיניו בתמונה שעל גבי הכותל. בכניסתנו אמר: “ודאי תמהים אתם, למה חזר האיש. אולם הרי ידוע לכם, שאין הדיבוק מסתלק עד שמתקיימים כל פרטי הטקס”. בדברים אלה הוציא מכיסו משהו קשור בממחטה, הניחו על השולחן, התיר את הקשר. נתגלו אותן לירות-הזהב.

“אל תטעה בכונתי, ניחיל”, אמר דנדיפ. “אל תדמה בנפשך, כי מתוך שאָרחתי לחֶברתך, עליתי פתאום בדרך הישר; לא חוזר בתשובה אני, להשיב ממון גנוב, אולם…”

הוא לא סיים את נאומו. לאחר הפסקה פנה אל ניחיל, אבל דִבֵּר אלי: “אחרי כל הימים האלה, המלכה, התחיל יתוש זה של מוסר-כליות לנקר במצפוני, שהיה רוגע עד כה. כיון שעלי להלחם בו מדי לילה, כעבור תנומתי הראשונה, אין אני יכול לקרוא לו יצור-דמיוני. אפילו אני לא אמלט ממנו, עד שאפרע את חובי. עלי לפרוע, איפוא, בכדי להשקיט את היתוש הזה. בת-אלים! מידיך את, היחידה בעולם כולו, לא אוכל לקחת מאומה. אני לא אפטר מעָנשך, עד שאשאר בעירום וחוסר כל. קחי את אלה חזרה!”

כאן הוציא את הפלומטרין מתחת לאדרתו, הורידו על השולחן, ועזב אותנו בפסיעות מהירות.

“שמע לאשר אומר לך, סנדיפ”. קרא בעלי אחריו.

“אין לי פנאי, ניחיל”, אמר סנדיפ, כשהוא עומד בפתח. “הוגד לי, שהמושלמים רואים בי אבן טובה, והרי הם זוממים לשדוד אותי ולטמון אותי בבית-עולמם. אולם יש לי הרגשה, שאני צריך לחיות עדיין. נשארו לי עשרים וחמשה רגעים בדיוק, עד צאת הרכבת ההולכת צפונה. לפי שעה, עלי להסתלק, איפוא. אנו נשוחח בהזדמנות הנוחה הראשונה. אם לעצתי תשמע, תחיש גם את דבר נסיעתך. ברכתי נתונה לך, מַלכת-הכורת, מלכת הלבבות השותתים דם, מלכת-הישימון!”

סנדיפ יצא כמעט במרוצה. אני עמדתי כקפואה. מעולם לא הרגשתי בצורה מוחשת כל כך, מה פעוטים וזולים הם הזהב הזה, והתכשיטים האלה. רק לפני שעה קלה הייתי כה שקועה במחשבה, מה אקח אתי ואיך אארוז. עתה הרגשתי, שאין צורך לקחת דבר. לעזוב את המקום ולצאת לדרך, הרי זה העיקר.

בעלי קם מכסאו, נגש אלי ותפש את ידי. “השעה מתאחרת והולכת”, אמר. “לא נשאר לנו זמן הרבה לגמור את הכנותינו לדרך”.

צ’נדרנת בבו נכנס פתאום לחדר. כשמצא את שנינו יחד, פסע פסיעה אחת אחורנית. אחר אמר: “סלחי נא, אִמָנָא, אם אפריע אותך. ניחיל, המושלמים פרצו גדר. הם בוזזים את אוצָרו של הָריש קונדו. דבר זה אינו נורא כל כך. אולם אי-אפשר לראות במנוחה את מעשי האונס בנשי-הבית”.

“אני הולך”, אמר בעלי.

“מה יכול אתה להועיל שם?” התחננתי אני לפניו, כשאני מחזיקה בידו. “הוי, אדוני”, הפַּלתי תחנתי אל רבו, “הלא תמנעהו מלֶכת?”

“אמָנא”. השיב הרבי, “אין ברירה אחרת”.

“אל תראי, בימל”, אמר בעלי, ויצא מאתנו.

כשנגשתי לחלון, ראיתי את בעלי דוהר על סוס מן הארמון והלאה, ונֶשק אין בידו.

בעוד רגע באה בָּרה ראני במרוצה. “מה עשית, צ’וטי יקירתי”. קראה. “איך נתת לו ללכת?”

“קראי לַדַיְוָן⁴² תיכף ומיד”, אמרה, כשהיא פונה לאחת השפחות.

אין דרכן של נסיכות להופיע לפני הדַיְוָן, אולם ברה ראני לא השגיחה בנימוסים אותו היום.

“שלח אחד הרוכבים להשיב את המהרג’ה תיכף ומיד”, אמרה בכניסתו של הדַיוָן.

“כולנו הפלנו תחנתנו לפניו, שישאר, ראני אמא”, אמר הדיוָן, “אולם הוא סרב לחזור”.

“שלח להגיד לו, שבָּרה ראני חולה, שהיא נוטה למות”, צוחה גיסתי בקול.

כשיצא הדַיון השתערה עלי בשצף-קצף. “הוי, מכשפה, הוי תפלצת, לא ידעת אַת בעצמך למות, אלא שלחת אותו למיתה משונה!…”

היום נטה לערוב, החמה שקעה מאחורי עפאיו הרכים של עץ הַסֵינָה המלבלב. עד היום הזה יכולה אני לראות כל גוָניה ובנות-גוָניה של אותה שקיעה. שתי ערֵמות עננים משני צדי הגלגל השוקע, שִוו לו הוד צפור ענקית שפורשת אברותיה הבוערות באש. והיה הדבר דומה, כמעופו של יום זה, יום הרת עולם, מעבר לאוקיָנוס-הלילה.

החשכה היתה מתגברת והולכת. כלהבות-תבערה בכפר רחוק, העולות מפקידה לפקידה ומלחכות את שולי האופק, כן עלה רעש עמום ממרחקים והכה גלים הולכים-ושבים בתוך האופל.

פעמוני-ערבית צלצלו במקדשנו. ידעתי, שבָּרה ראני יושבת שם, וידיה שלובות בתפילה חרישית. אולם אני לא יכולתי לזוז מן החלון.

הדרכים, הכפר מעֵבר משם, והאילנות הגובלים לו מרחוק, נתערפלו יותר ויותר. הבריכה שבאחוזתנו השקיפה אל על בברק עמום, כעינו של סומא. הַטירה לצד שמאל היה דמיונה כנוטָה גרון לראות מה מתרחש.

צלילי הלילה כל מיני דמויות להם. ענף-עץ משמיע קול נפץ, ונדמה לך, כאילו מי שהוא בורח מאימת המות. דלת נסגרת, ונדמה לך, שהָלם לפתע לבבו של עולם נבעָת.

אורות מנצנצים פתאום תחת אילנות רחוקים, ודועכים שוב. פרסות סוסים שועטות פה ושם, ואין אֵלה אלא רוכבים היוצאים את שערי הארמון.

היתה לי הרגשה מתמדת, שכל הרָע הזה היה פוסק במיתתי. כל זמן שבחיים חיָתי, יפשוט הכליון, בעוונותי הרבים, לכל ארבע הרוחות. עלה בזכרוני האקדח, אשר אתי בתיבה. אולם רגלי לא נשאוני מעם החלון. האם לא לגורלי אצפה?

השעון צלצל עשר בחגיגיות יתרה. לאחר שעה קלה, הופיעו במרחק קבוצות קבוצות של אורים, והמון רב שרך את דרכו, כנחש גדול, באפלת הלילה, אל שערי הארמון.

הדַיון מהר אל השער. אחד הרוכבים בא בדהרה. “מה הבשורה אשר בפיך, גֶ’טָא?” שאל הדיוָן.

“לא טובה היא”, השיב האיש.

דברים אלה יכולתי לשמוע בבהירות בעד חלוני. אולם עוד דברים נאמרו בלחש, ולא הגיעו לאזני.

אחר כך הובא אפריון, ואחריו אלונקה. הרופא היה פוסע בצד האפריון.

“מה דעתך, אדוני הרופא?” שאל הדיוָן.

“אין להגיד, לפי שעה”, השיב הרופא. “הפצע בראשו הוא רציני”.

“ואמליאה בבו?”

“הכדור פגע בלבו. אין לו תקומה”.