רקע
יעקב שטיינברג
דמעות ילדים

בארצנו, במשכנות הערבים ובגבולותיהם, אתה רואה רק ברואים, אף נמחק תארם למען תת מקום לחדשים, כי לפעמים דרך‑הילוך של צמד חמודות מעם הארץ: אב עטור תרבוש או אם רעולת שחורים מהנים קטון צאצאים שחום בטיול‑חוצות רך ונעים. אם בן‑שלוש יתנהל לרגלי אביו – והיה לבושו חלוק‑פסים ארוך, המשוה עליו מעט פרישות פלאית של גבר המזרח, כפת‑רקמה תרד על ראשו כעדי‑ילדות חנון ונחשב גם יחד, וכף היד הקטנה תנוח בתוך יד האב כמו במחבוא‑שלום אילם וכבד; ואם בת‑שלוש הלוך וטפוף תלך ליד אם – וטהר שער ראשה קלוע הצמות מחן ומאמון, פניה הסגלגלים יחרישו לעברים ויתאפקו בלי הפוגות מצחוק ומששון ילדים, ורק רגליה היחפות, השוקקות מדי רגע אל מפרשי‑הלבוש אשר לאם, ישיחו מעט רוך ובטחון ותאות חיבה. וככה יארך לתומו הילוך הנעימים; כעין טיול‑רחמים טוב ודומם, ללא דבקות‑גיל וללא מכשולי‑משובה; השליט מן ההורים נאלם לנפשו, הרך מן הילדים לא ירגז לרגעים מחצי אהבה, הכל הולך כשורה, שורת המזרח הקצובה והארוכה; כל רמז לא בא, רמז לנעוות הורים או לעקשות ילדים. ופתאום נפל דבר; עין המסתכל לא תראנו כמו; בינת הזר לא תנחש את בואו. הכבש הקטן את אביו הגדול לשהות לא‑נחשבה? החרשה יד הפעוטה תלם פסול ביותרת הגלימה אשר לאם? כמוס החט ואין יודע. ואולם לפתע פתאום תתנער יד מכה; פרצוף רך ובוטח יתעוות עד היסוד בו, גוף קטן יכרע ויתפלץ מחתף מהלומות, הפה הקרוע ישווע שוועת סנוורים עזה עד אם כלא המכה את רשעו והשיב את ידו הנעוה.

למראה ענות ילדים כזאת, שכולה כפיה ועוול, אדם טועם מין שממון בראשית שאין לו תקנה. כל מדות האוון שבעולם הן בבחינת חטאים אחרונים לעומת הפשע הקדמון הזה, אשר נולד עם זריחת הנפש של האדם. על פני חלקת הילדות, אשר הטבע יעד לה לתנובה פרחי ששון, ירד מימות עולם גשם‑מלחה של דמעות, דמעות שוא נמהרות הנמוגות ללא זכר, ללא ראשית לקח וללא אחרית נחמה. מה צלולות הדמעות האלה, הנקוות בחפזון כה רב לבית‑העין הטהור; הן לא יגרפו מחביון הנפש חלאת משטמה או גרעיני זהב אשר לנוחם; אף כל רוגז עכור, זה המהול לרוב בפתרון אנוש, לא יעיב את זהרן הריק. הן רק דמעות חיות, יצירי בראשית סתומים מתקופת השפע של הבריאה. בן‑שחץ אחד מעוולות האדם יפרה במעוף‑עין את המן – היא היללה – והן נולדות לאלפים ולרבבות; הן לא יביאו אתן לעולם כל כפרה, ושמש היקום תוביש אותן עד ארגיעה; הרואה בהן לא ינוחם – הוא רק יעמוד רגע ריק מאותה ציפית הפלאים העולה מכל מעשי האדם, הטובים והרעים גם יחד. לנוכח דמעות ילדים, החמודות ללא תכלית, יישנה דבר מוזר ורחוק, כעין הבל ריק וערב יליט בבת אחת את בבואת הנצורות אשר לעתיד: כי יש בעולם המון יצורים עתיקי דמות אשר שכלם נבדל מבינת תבל, כביכול, וחפץ קיומם אינו כלול בתאות החיים הנכוחה אשר לשאר הברואים; כאלה הן גם דמעות הילדים, זה המראה היקר והנבוב אשר מאחריו יעמוד עולם שתום‑גורל וחדל‑שילומים, מין בית‑עולה שקט אשר בחלונותיו, החמודים כעיני ילדים, עולות ללא חשבון וללא תעוד‑קיום המון דמעות ניגרות.

הילד הבוכה היה בעיני אבותינו כעין עמוד‑קלון קטן, שהדמעות ממרקות את זדון פרצופו; אף אנחנו רואים את העולם כפשוטו, לאמור: לפי בינת החיים שבזמננו, וקול הילד המתיפּח נתקע לתוך אזננו כתאניה בטלה במקצת, כבליל קולות‑ילדות התובעים בבת אחת ובלשון סנוורים גם חסד גם משוּבה. ואולם עדיין לא אמרנו אל לבנו, כי זו התרעומת הקלה, הנסוכה על פני ילד מתפייס והולך הוא ארשת חרטומים קטנה שיש בה ממש‑אמת. אלה העפעפים התמים, הנטויים לאחר גשם הבכי כשתי קשתות קודרות, הם אות‑ברית לשבט הפתיות המולך מעולם ועד עולם. מכל צעצועי הנסיון של האדם – הילד הוא הצעצוע האחד, החי והיקר, אשר על פיו נחתך זה מכבר גזר דיננו לכלימת נצח; תור הילדות של הצאצאים הוא לכל אב ואב יום ארוך, שראשיתו שחר ותקות חיים חדשים ואחריתו לילה ושכחה ועזובת גורל. הלא גם התמים בבני האדם יראה בילד הרך כעין רמז לעדנת חיים מופלאה, העלולה להתקיים בעולם הזה; הבשר הצח תובע מאת כל אב ומחנך ראי‑נפש טהור; העינים הנאורות, שלא למדו עדיין לבטל אף דמות אחת מרובו של עולם, שואלות שפה חדשה ודברים נכוחים; הרגלים, הנזירות מתפלות ומשממון, ירוצו אל חיק הורים בצהלה עזה המפורשת כחידת כל הטובות שבעולם; הצחוק הצלול מבשר מכל פינת בית דלה, כי גלגל החליפות עלה עוד הפעם נאדר ונעים ויקר: – והנה כל זה בא לעולמנו כפירוש‑חיים ישן ההולך וחוזר עם תרמית כל דור.

כל מידות הרחמים הנעלות נולדות מרפיון הילדות; והיא עצמה, הילדות הגלמודה, לא זכתה בעולם אלא לסבר פנים או לרגש רחמים עקש, המתחפש שבע ביום בערמה או בנקמה. הילד מלמד את האדם הנלוז את החן והחיבה הישרים; זו ידו בלבד, כשהיא נוגעת מגע אמון ביד הורים, מאצילה כהרף עין לקח לא‑ישוער; זו עינו, המגביהה להביט אל זרים כאל ידיד‑תבל, מקימה מחדש את מערכת האמונות המתמוטטת; ואחרון אחרון – זה נס גידולו, המראה בגלוי את נדיבות הטבע ואת תעצומות העתיד, מנחם מאליו סכלים ונבונים מעצבון כל עבר – והוא עצמו, הילד המכפר, אין לו כפרה בעולם הזה אלא בפשעי יד‑הורים ובשגגות לבם של מחנכים נמהרים. כולו תאוה וגיל, גידולו צוהל, נפשו שואלת, עינו חוקרת את מלוא היקום בלא מחיר ובלא עמל; משובה שלו כאושר, גאוה לו כנתונה מעצם המזל, אהבה לו עם כל חפץ – והוא עצמו רואה את גמולו, אם טוב ואם רע, מבעד אד של דמעות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!