מי פלאי וגבור וידרוס כמו‑רגע בגן המושגים? בכל המון המתפרצים, הצועקים לשנוי ערכין, רק מעטים הם המחדשים התאבים לשנוי מושגים; הערכין הם ולדות, לעומת האב‑המושג – וכאשר יהיה בחיים כן יקרה גם בתורת החיים: יש גבורים לרוב להכות ביד נמהרה בילדים עבריינים, אבל אין אמיץ לב להדיח ממקום כוחו את המחנך הפושע. אין אדם נתפס על‑נקלה לתשובה המרחיקה את שכרה, ומי שזומם לנקום נקמת כליון במושג נעוה‑שלטון, כגמול על הטעות שגרם להמון דורות מוטעים – אין לו ברירה אלא לצוות את נקמתו גם ליורשים וממשיכים; ואף בסוף הדורות, כשמושג רקוב נתפורר ונתפזר מאליו באבק בעולם – עדיין מכיתתו הדקה נישאת בלי ראות באוויר החיים, סובבת בלי הרף את מקום חיותה הקודם ויורדת, כמזרה שלא מעולם זה, על פרחי מושגים חדשים.

אחד המושגים האלה, המולכים ברשעם מימות עולם, נקרא בפי אדם בשם: ענות ילדים. זהו שליט חנף וערום, וככל השליטים מבני סוגו – הוא מיטיב למשרתיו ומתאכזר גם חינם להמון עבדיו הקטנים אשר לא ראו מימיהם את פניו. לאבות הוא מדבר בנחת, בצחצחות מליצה שדמות להן לפעמים כרחמים צלולים והרואה רואה במצולתן עולם רחוק שכולו טוב – אך לטף הוא מחלק דרבונות קהים ומכאיבים מכל מכאוב, שפע תוכחות עכורות מחירוף וכעס ורוע נתעב, רוע הלב האווילי של האדם הרואה את עצמו כמוליד, כביכול, ומתיר לעצמו בכל שעה אביונה בנפש הילד, מין אביונה מתוך אונס שכרוכים בה כפיה וצער ובושת. זה האב, שעוד בבחרותו הוא יודע על פי רוב לעקם מעט את שפתיו מול כל ילד מתיפּח, כאילו נודע לו לאותו בחור היטב מאוד שאין יסורים שלמים רשאים להיכנס לתוך גבולות הילדות – אב זה יש שהוא משכיל עם משכילים, לאמר: אחד ממשרתי המושגים השולטים, והוא אומר בלבו, מדי עמדו אל מקור הילד השופע דמעות, כי ענות ילדים תמה היא מהרע, קלה היא מהיצמד אל מקום בנפש, רכה היא משמור זכר ושארית; כל המון החיות של היסורים, זו שנותנת לכאורה מקום לשער שרעה גמורה מצויה גם בכאב הטף, כל החיות המבישה הזאת אינה ראויה כלל בעיני הבוגר השופט. כנגדה יש לו הוכחות אפילו מטבע הדברים, והוא הולך ומונה: הנה ילד מילל; התשמע ביללה השוטפת הלזו את קול הצער הנצרף, המשיח רק כאב או יאוש, המהבהב לפני עין השומע כגחלת לוחשת ששרדה משריפת הנפש הכואבת? זאת היא ברובה תלונה, הוה אומר: משהו יוצא מן הלב עם התחלת צרה; אנחת סתרים של גבר היא פרי בשל מזו לאין ערוך, פרי יגון שכולו לשד מרורים והוא אינו נושר אלא זמן רב לאחר שכלתה ניצת היסורים הקלה; – וכן גם בבכות ילדה את בכיה בהמון תאות רחמים קולה ערוך חליפות לרוגז ותחינה, והוא דומה כמעט לשמלת תמרורים עשויה תחרים למען האשה הקטנה; הלא אם תמשילהו לדמעת אשה, הבאה על כל מכאוב, והיתה גם הדמעה הרגילה כראי תלאות קטן אשר אם יש אדון לכל סבל והביט בו וראה את אשר יראה, בכי הילדה הרב יקל בעיניך כמשובת ילדות שטופת דמעות אשר אין בה דבר מלבד חינה; כי איככה תדבר בילד הקטן הרעה הגדולה, והוא טרם יראה את בשרו ללא תקוה, ככלי חיים שאין לו חילופין? הענות, כאורחת איומה ולא קרואה, מצויה רק בבית‑הנפש הספון של המבוגר ולא באותן מלוּנוֹת החמד המפוֹרצות שבהן מתלוננים פרצופי הנפש החולפים לשעתם של הילדות. צא וראה כמה שלוה נסוכה לפעמים על הילד בחליו: הרע במדוים אינו מכה את הרך בשנים אלא כדי מכאוב, ומה שעוכר את הלב, מה שמקיף את ערש הדוי מעברים – אינו בנמצא כלל אצל החולה הקטן; הלזה רואה את הוריו כסדרם, בכוחם ובטובתם. ואף את שאר כל העולם הוא רואה בעת מחלה כעטוף עדנה יתרה, משל לגור חיה, חמוד עינים, הנשקף בכלובו מבעד שריגי הברשת ובמבטו רק תמהון וגעגועים; משוך אליך דרך החרכים את כפו הרכה והיית בעיניו התמות והנאות כמושיע, כמשיב עולם אל כל טוּבוֹ. ככה הם הוגים בלבם ובכל לשונותיהם, הם הם הבוגרים המנשאים עד מאוד את עולמם וכל הצפון בו, עד למכאוביהם הנסתרים ועד לצללי יגונם הנדחים.

אולם הענות וערכה מחולקים בעולם הזה בסדר הפוך: כל הצעיר מחברו תאות יסוריו גדולה יותר. אפילו העולל, הזועק ללא הבין בשעת רעבונו והעמום לכאורה לאין תכלית בשעת מחלה, ספוג אימה למעלה מן המשוער, והשיעור המרובה הזה שוטף אותו בן‑רגע ומכסהו כמפולת רבה; אך כמו צעד מאצל הנגמלים מתחילה מיד הענות הצלולה והחריפה, הענות היוצרת המשווה על עולם האדם פרצוף תּמה ומעונה ומחוכם. מה ראשית לימודים לילד? הוה אומר: אמונה; בפיו יגיד אמא ואבא, ובלבו יגיד בלי הרף כי יש דואג ומיטיב ועושה כל. פגע ראשון, לבשרו או לנפשו, יחרידנו אל מיטיביו, ובאין נחת שלמה בן‑רגע – ונשלפה מיד עווית ענויים, סימן בראשית של הצער הדומה לסימן המכה בבשר התינוק; איוב ראשון בעולם הוא כחנף לעומת בן‑טיפוחים זה שהרע חטפהו מידי הטוב. כל תהפוכות אנוש לא ישווּ כדי משבר זה, בהשבר אמונה שכולה מתום; פה חסרים כל ציוני היחוד של המבוגר ודרך הפלצות משתרע לאין גבול. מה שמרומם במרמה את המעונה הרגיל בעיני הבריות – הדוי המפורש, הנתון בחלקו של היחיד ועושה את היחיד לצועק בשם עצמו – חסר כולו אצל הילד הסובל, להוותו ולפלצות חושיו. גם סכל, שנעשה רגיל לחשב את הבל החיים, למד לראות דברים כצפויים לכליה; לעומת זה אין הילד פיקח אלא לגבורות עולם. חרות בדמיונך את תואר הנבון הקטן הזה אשר ידיעת עולמו זכה מכל ספק, כמין שטיח רקמה שיצא בטהרו מבית‑האורג; כתם‑צרה קל שבקלים יראה פה בכל כעורו כזוהמת זועה שאין לה תקנה. פלפול הנחמות, לכל שמותיו, עזר רק למבוגרים; בן חמש נדון להתיר את הסבך הנפתל של צער וחיים בלי כל מכשיר ביד. ומדי עמדו כך – חכם‑נועם קטן הטועם לראשונה את אוולת היסורים – הוא אומלל ומרותח שבעתים מכל ישיש הנאנק במכאוביו באישון לילו האחרון; ובמעמד זה, במקום שנפגשים איש ברעהו יראה ובטחון שאין במלוא תבל מָשְלָם, מתחילה יצירת אנוש, זו שאף היא חציה בטחון סתום וחציה יראה גלויה – ושניהם זכר ילדות. ממנה, מתקופת הילדות הנראית לכולנו – בכוחה של טעות אלוהית – ישרה כנחת ותמימה כאושר והיא לאמיתו של דבר משוסעת יותר מכל עונת בגרות, מתחילים מתפתלים שבילי שימורים נסתרים, ובהם ינהל הילד – בד בבד עם צעצועיו הגלויים – צעצועי דמיון קטנים אשר רכש לו מיד נסתרה בימי צרה. וכאשר תדע האם מה חלי ומה צער אשר תמורתם העניקה לילדה מתנת צעצועים, ואם אלה גם יהפכו עד מהרה בידי השובב לגלמי עץ נשכחים – כן ידע האב‑הטבע מה דכא ומה מצוק ראה את ילדו לעת מצוא, בטרם שלח לו ממחבואיו את דמיונות הנחמה הראשונים.